שולחן ערוך, אבן העזר ל״ג: כיצד האשה מתקדשת בביאה ובו ב סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

כיצד האשה מתקדשת בביאה ובו ב סעיפים:
בביאה כיצד אמר לה בפני שני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו ונתייחד עמה בפניהם הרי זו מקודשת אע"ג דחוצפא היא (בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה) (טור) ואין דינה אלא כמאורסה ולא כנשואה: הגה וי"א דוקא שבא עליה בבית חמיו אבל כנסה לביתו ובא עליה או שקידשה כבר ובא עליה דינה כנשואה י"א דפנוי הבא על הפנויה לפני עדים חוששין שמא כוון לשם קידושין (מרדכי פ' האומר) דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל אם כבר הוחזק לזנות או שיש לו אשה אחרת לא חיישינן (ת"ה סי' ר"ט) ויש מקילין בכל ענין וע"ל סימן קמ"ט וקס"ז סעיף ב' ולעיל סימן ט"ו סעיף י':

ב

המקדש בביאה דעתו על גמר ביאה לפיכך אם קודם שגמר קיבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש מיד או שאמר תחלה שדעתו לקנות בהעראה קנה מיד:

א

ביאה. חוץ ביבמה אפילו אם אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה. וביא' אחר הקדושין קונה בהעראה. ביאת שוגג לא קנה באשה רי"ו הבי' ב"י ס"ס זה:

א

משנה ריש קידושין

ב

מדברי הרמב"ם בפ' ג' מהלכו' אישות מהא דאמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה גיטין דף פ"א ע"ב

ג

שם דף י"ב ע"ב

ד

וכ"כ הרמב"ם ממשמעו' הגמרא קידושין דף ט' ע"ב

ה

בעיא שם דף י' ע"א ובעי אביי ורבא למיפשטא ודחי להו תלמוד' וכ' הרא"ש בשם הרמב"ן דהלכה כוותייהו אע"ג דדחו להו בגמ' פשטא דמתני' כוותייהו משמע וכדדחי ר' יוחנן ורבינא לבריי' כיוחנן בן בג בג דמייתי שם ע"ב

ו

מימרא דאמימר משמיה דרבא שם דף י' ע"א

ז

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו דאשה נקנית בהעראה יבמות דף נ"ג ע"ב וכ"כ ה"ה בפ"ג שכן דעת בה"ג ושכ"נ דעת הרמב"ם ושכן עיקר

א

הג"ה או שקידשה כבר כו' כן מבואר סי' נ"ה סעף א' בש"ע וע"ש י"א כו' שמא כיון ע' ב"ש ור"ל להמבואר שם דעיקר הטעם דאף אם כיוונו הוי כנתקדשה בלא עדים משא"כ הכא ע"י החזקה דא"א עושה בעילות זנו' הרי הס' מיד להעדים והוי נתקדשה בפ"ע בס':

א

אמר לה בפני שני עדים. ה"ה לפני ע"א אם אין מכחישים אותו למאן דחייש לקדושין לפני ע"א כמ"ש בסימן מ"ב:

ב

ונתייחד עמה. ואם עסוקים בענין קידושין א"צ האמירה כ"כ בח"מ ואפשר דגרע טפי הואיל והעדים אינן רואים הביאה:

ג

שבא עליה. וביאת שוגג לא קנה באשה אלא ביבמה רי"ו ועיין תו' יבמות דף ט':

ד

כנסה לביתו. אז הקידושין ונשואין באין כאחד או שקדשה כבר הבא עליה היינו בבית חמיו קונה אותה ואין לוקין אותו כיון שבא עליה לשם נישואין הר"ן:

ה

שמא כיון. אף למ"ש בסימן כ"ו אפילו אם שניהם נתכוונו לשם קידושין אם לא אמרו בפירוש שמקדש אותה לא הוי קידושין מ"מ כאן למ"ד דאין עושה בעילתו ביאת זנות הוי כאלו אמר:

ו

דעתו על גמר ביאה. חוץ ביבמה אפילו אם אמר דדעתו על גמר ביאה קונה בהעראה וביאה אחר הקידושין קונה בהעראה ועיין סימן נ"ה וסימן ס"א וברמב"ם רפ"י ובנ"י פ' הע"י:

א

בפני כולי ונתייחד כולי. קדושין ס"ה א':

ב

בין כו'. ט' ב':

ג

ואין דינה כול'. וכ"מ הסוגי' שם ט' ב' משכחת לה כגון שבא כו' ועיין רש"י שם ד"ה שלא כדרכה וקרינן בה כי כו' ואם איתא מ"מ הא נשואה הוא ע"ש:

ד

וי"א דוקא כו'. ממ"ש בכתובות ע"ג א' ל"ת טעמי' כו' וערש"י שם ד"ה אלא כו' אבל לענין כו' אבל בלא"ה יש לה כתובה וק"ל ארוסה אין לה כתובה ושם תנן כנסה כו' ותי' הר"ן דאיירי כה"ג שהכניסה לביתו ועסי' נ"ה ס"ו ועמ"ש בסימן ל"ח סל"ה שאין דברי הר"ן שבפ' המדיר מוכרחים:

ה

או שקידש כו'. עתוס' דקדושין י' א' סד"ה כל ור"ן גאון כו' וכן כ' הרי"ף וכמ"ש בסימן נ"ה ס"א וער"ן שם ודוקא לשם נשואין אבל לשם זנות לא: שם ובזה מתורץ מ"ש ביבמות נ"ח א' כגון שבא עליה כו' וכן מוכח מגופא דשמעתא מדתיבעי ביאה ארוסין כו'. ע"כ ביאה דלאחר קדושין פשוט דנשואין עושה אף על גב דאמרינן הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה וכיון דביאת איסור הוא לא קני כמ"ש בפ"ג דיבמות אפילו למ"ד מאמר קני מאמר דהתירא קני כו' י"ל משום זנות לוקה ולא קני אבל לשם נשואין קני ואינו לוקה. ר"ן שם ע"ש בארוכה וז"ש הרמב"ם וש"ע בסימן נ"ה ס"א לשם נשואין. ומכל מקום אינו מחוור דסתם אמרו הבא על ארוסתו כולי ואמרי' חזקה אין אדם עושה בעילתו כו' ואמרי' ביבמות נ"ח א' כגון שבא כו' וסתמא קאמר אין אדם כו' ועתוס' קדושין י"ב ד"ה זו כו' כנ"ל אלא העיקר דתרתי בעינן שהכניסה לביתו וביאה שאחר קידושין כיון שהיא ארוסה מכבר אינה נעשית נשואה אלא בהבאתו לביתו אבל ביאת קדושין איבעי להו בכ"מ וגם זה אמת דדוקא לשם נשואין דדוקא ביבמו' איתרבאי בין בשוגג כו' וז"ש ברמב"ם וש"ע סימן נ"ה ס"א הארוסה כו' כ"ז שהיא כו' בבית חמיו כו' עד שיביא כו' ע"ש אבל כ"ז אינו שוה לי דבאמת לא אשכחן ביאה שעושה נשואין אלא על ידי חופה שהוא הכנסתו לביתו ויחודו עמה וז"ש בקדושין י"ב ה"ד אי בביאה שע"י חופה כו' ול"ק בשתי ביאות ושתי כספים אלא דאין ביאה אלא על ידי חופה והאיבעי' היא בכל ביאה שלא ע"י חופה דנשואין דכ"מ הוא חופה וביאה אלא דחופה לבד גם כן קני שהיא התחלת הביאה ואיבעי להו ביאה לבד והסוגיא דארוסין עושה דאף על גב דדחיא שינויי היא כנ"ל וז"ש שבא עליה בבית אביה משום דאפשטא דארוסין עושה החופה הוא הבאתו לביתו כמ"ש בסימן נ"ה אבל לשם נשואין ואין צריך יחוד כמ"ש שם וע"ש:

ו

י"א כו'. עמ"ש בסימן ט"ו וסימן כ':

ז

אבל כו' או כו'. ועתוס' הנ"ל בקדושין שם וביבמות נ"ה ב' ד"ה אשת כו':

א

אמר לה בפני ב' עדים הרי את מקודשת. ה"ה אם היו מדברי' יחד על עסקי קדושין כמבואר לעיל סימן כ"ז גבי קידושי כסף דאפילו נתן בשתיקה הוי קידושין:

ב

ונתייחד עמה בפני עדים. כבר כתבתי סוף סימן ל"א דבתשובת מיימון מסתפק בסתם איש ואשה הדרים יחד אי הוי כעידי יחוד אף דאין כאן עידי יחוד ממש:

ג

אבל כנסה לביתו ובא עליה. דכל שהביאה לביתו וכנסה ובעלה הרי הקדושין והנשואין באים כא' ל' הר"ן פ' המדיר גבי הא דאמרינן קדשה על תנאי וכנסה סתם:

ד

או שקדשה כבר ובא עליה. ואף על גב דקי"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה י"ל אם בא שלא לשם נשואין אלא דרך זנות אינו קונה ולוקה אבל אם בא עליה לשם נשואין קונה ואינו לוקה סבר' הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהוא צורך ביאה כ"ש ביאה עצמה שקונה ל' הר"ן פ"ק דקידושין:

ה

חוששין שמא כיון לשם קדושין. לעיל בסימן כ"ז כתב גם בקידושי כסף כל שכוונתו לשם קדושין אף שנתן לה בשתיקה הוי קדושין וצ"ל דכאן מיירי אף שהוא אומר שלא כוון לשם קידושין אינו נאמן נגד החזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וע"ל סימן כ"ז מ"ש, רבינו ירוחם כתב דביאת שוגג לא קני באשה הביא הב"י ס"ס זה ועיין ביבמות דף נ"ה נ"ו ועיין בתוספות בד"ה לדברים האמורים ריש דף נ"ו:

א

סעיף א' בביאה כיצד וכו' נ"ב עי' בש"ס פ"ק דקדושין ד' יו"ד בבעיא דביאה דנשואין עושה ובתוס' ד"ה וחייבין עליו ובמהרש"א שם וע' מ"ש בכל זה ובתוס' ד' ד"ה זבוני מ"ש בזה ובפלפול הסוגיא דסנהדרין ד' ס"ט אם אזלי' בד"נ בתר רובא בתשו' למדינת פולין ל"ק יאנווי קנה מקומה באהע"ז סי' י"ז בתק"ע ייע"ש דרך אגב מה שהארכתי בזה בעזה"י ובסוגיא דיבמות ד' פ' אם בעי' כל סימני סריס ייע"ש ודו"ק. והנה מה דהקשה לי אחד על מה דגרסינן בש"ס קדושין הנ"ל בבעיא אי ביאה נשואין עושה וכו' נ"מ לכה"ג וכו' מש"ס יבמות ד' נ"ט מ"ש דשם בעולה אחת הוא ואינה נקראת בעולה עי' בהשמטות לשירי טהרה הל' מקוואות ל"ק טשודניב מ"ש שם דרך אגב בעזה"י ליישב זה ודוק:

ב

סעיף ב' המקדש בביאה וכו' נ"ב הנה בדין אם ביאת איסור קונה או לא נלפענ"ד כעת ראי' ברורה דקונה והוא ממ"ש בפ"ק דקדושין (ד' ד' ע"ב) בתוס' ד"ה מעיקרא דדינא פרכא שכן יוצאת בשש ויובל וסימנין אלא דניחא לי' למפרך פרכא דשייכא אף בשפחה כנענית דהוי מצי למעבד ק"ו משפחה כנענית דלא שייכא פרכא דסימנין שש ויובל עכ"ל ואי ס"ד דביאת איסור אינו קונה מה ק"ו הוו משפחה כנענית הרי י"ל דלכך אינה נקנית בביאה מכח דהוי ביאה דאסורה הא אם הוי היתר היתה נקנית גם בביאה ובאשה דהיתר היא נקנית בביאה ובע"כ מוכח דבאיסור נמי קונה בביאה ואעפ"כ אינה נקנית בביאה שפיר הוי ק"ו לכך הוצרך לומר שכן יוצאת בכסף וזה ראי' ברורה לפענ"ד בעזה"י ודוק:

א

בין שלא כדרכה. עיין בשעה"מ פ"א מה"א מקום מוצא לדין זה (ומה שהקשה שם איך היא מתקדשת בביאה של"כ כיון דבעינן שיקדשנה במידי דאית לה הנאה ומה"ט המקד' באיסורי הנאה אינה מקוד' וא"כ בביאה של"כ שהיא אינה נהנית ואדרבא מצטערת כמו שדרשו ז"ל ויענה שלא כדרכה איך מתקדשת וכתב דצ"ל דקידושי ביאה לאו משום שנהנית אלא כמו קידושי שטר אע"פ שאין בו ש"פ מקודשת והאריך בזה ע"ש. ותימא שלא הזכיר הגמרא בקידושין דף כ"ב ע"ב אלא מעתה כו' מאן לימא לן דלאו הנאה אית לתרווייהו כו' יעו"ש) . וע"ש עוד שכתב דאם בא עליה באבר מת בלי קשוי לשם אישות אי קנאה לא נתבאר בדברי הפוסקים. ונראה שדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא במס' שבועות די"ח גבי משמש מת בעריות כו' ע"ש:

ב

דחזקה אין אדם כו' עמ"ש לקמן סי' קמ"ט סק"ב בענין אם היתה נדה ועיין בס' אבני מלואים סק"א: