א
שאין מקדשין בפחות משוה פרוטה ואם צריך שומא ובו ט סעיפים:
אין מקדשין בפחות משוה פרוטה ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחלה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת ואפי' אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז ולא שמו אותו תחלה אם נמצא אח"כ ששוה נ' זוז מקודשת:
ב
י"א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם ואמר לה התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם ולא אמר לה ששוה נ' זוז צריכה שומא ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן: הגה ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן או בסתם טבעת ונמצא של נחושת אע"פ שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקידושין (ב"י בשם תשובת הר"ש בר צמח ומרדכי פ"ק דקדושין) ואפי' אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב ונמצא נחושת אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה (תשו' מיימוני סוף הלכות נשים) ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה (א"ח) גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות ואינן מקפידות במה מקדש אותן (מבואר בתשו' הרשב"א):
ג
קידש באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה הרי זו מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצ' בהם אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסיד ויאבד ולא יהיה שוה פרוט':
ד
הא דאמרינן שהיא מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר צריכה גט להתירה לעלמא ואם רוצה לקיימה צריכה קדושין אחרים ואם קדשה אחר קדושין גמורים יגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון: הגה ודוקא שלא בא עליה השני קודם גרושין אבל בא עליה הרי נאסרה לראשון (מרדכי פ"ק דקדושין) וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (וע"ל סי' מ"ו סעיף ה') וי"א שאם ילדה משני ולא גירש ראשון הולד כשר:
ה
האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו אם יש בא' מהן שוה פרוטה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במקום אחר ואם אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו כלן מצטרפות שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם יש באחרונה שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלא מספק שאותם תמרים שאכלה הרי הן כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת שאין קדושין אלא בתמרה אחרונה:
ו
אם אמר לה התקדשי לי באלו ואכלה אותם ראשונה ראשונה גם אותם שאכלה מצטרפות לשוה פרוטה כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה כלום א"כ מיד כשנתן לה הראשונה בתורת קידושין בא לידה ומדידיה קא אכלה וה"ה אם אמר בזו ובזו וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם מצטרפות אפי' אכלה ראשונה ראשונה ויש מי שחולק בזה:
ז
אמר לה התקדשי לי חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או שאמר לה חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה או חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר או שני חצייך בפרוטה או שאומר לחבירו שתי בנותיך לשני בני בפרוטה או בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה או בתך מקודשת לי וקרקעך מכורה לי בפרוטה הרי זו ספק מקודשת:
ח
האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת הא למה זה דומה לאומר לה תהיה אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש אבל אם אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת שאין אשה אחת ראויה לשנים וכן האומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת:
ט
קדשה בכסף פחות משוה פרוטה אע"פ ששלח לה סבלונות (פי' דורונות כי הוא לשון סבל ומשא ונמצא משא בלשון מתנה כמו וישא משאות) אח"כ אין חוששין ששלח אותן סבלונות לשם קדושין אבל אם קדשה בפחות משוה פרוטה ואח"כ בא עליה סתם בפני עדים צריכה גט שודאי בעל לשם קידושין: הגה וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה צריכה גט דודאי בעל כשהגדיל לשם קדושין (טור סי' מ"ו) (תשו' הרא"ש כלל ל"ה) ודוקא בכה"ג שכל אדם יודע דאין קדושי קטן או בפחות מפרוטה כלום ולכן בעל לשם קדושין אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קידושין אחרים (תשו' מיי' סוף נשים) כמו שנתבאר סי' זה סעיף ד':
באר היטב אבן העזר
ל״א
א
מקודשת. ר"ל למפרע משעת נתינה חלו הקדושין:
ב
שומא. ואם לא שמו קדושין ושמו אח"כ לדעת רש"י אינה מקודשת כלל. ולדעת הרמב"ם לפי פירש הר"ן והכ"מ אינה מקודשת למפרע משעת נתינה אבל מקודשת לאחר שומא. וב"ש כתב דמדברי הרמב"ם אין מוכרח ע"ש. ועיין ב"ח ובהרש"ך ח"ב סי' ט"ו בחידושי מהרי"ט על קידושין:
ג
אבן. עיין הרש"ך ח"ב סי' ע"ו ובהרדב"ז ח"ב סי' קל"ד:
ד
אותן. וא"כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות. ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא של נחושת רק שיהיה שוה פרוטה. ואם אינה ש"פ והיא אומרת לדידי ש"פ מסופ' הר"ן אי מהני. וכתב המרדכי דאין מקדשין במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשים ב"ש ועיין כנה"ג דף ס"א ע"ב:
ה
אחר. הרא"ש פ"ק דקדושין כתב בשם ר"י אפילו אם יודע שש"פ במקום אחר אינו אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו. והרא"ש ס"ל ג"כ כר"י וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א. וכתב גם הרמב"ם ס"ל כן. מיהו הרא"ש כתב שם דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס"ל הר"ן. וכתב הב"ש דאיירי דהעדים יודעים שש"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא. אבל אם א"י להעדים אז הוי כאלו קדשו בלא עדים. ועיין ב"ש שהקשה מסוגיא דקדושין דף נ"ג ע"ב תוספות סד"ה איהו לא ניחא וכו' ע"ש. ועיין מהרש"ל ומהרש"א שהביאו ח"י שכתבו צ"ל דהמעשר ש"פ מצומצם וכו' ע"ש. א"כ לפ"ז יש לומר הא דבמזיד קידש איירי שקדשה באינו מצומצם דאז מתקדשת בגבולין דשוה פה כמה פרוטות כסברת ת"י. ולא הקשה הב"ש מידי ודו"ק. וכ"ה בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב. הרב ח"מ מסופק אם יש לה דרך להלך לאותו מקום ששם ש"פ אי הוי קידושין דאורייתא ע"ש ועיין ב"ש. משרת שבקשה המשרתת ממנו לחתוך לה לחם וחתך לה ואמר הרי את מקודשת לי פסק בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב דמידי ספק קידושין לא נפקא דשמא ש"פ במקום אחר. ודוקא שאמר כן בשעה שנתן לה ושתקה אבל לא בשתיקה דלאחר מתן מעות ע"ש:
ו
אחרים. ואם ידוע שש"פ במקום אחר א"צ קדושין אחרים אלא בביאה יתכוין לשם קידושין. ב"ח ב"ש עיין ב"י ס"ס מ"ד:
ז
גמורים. ואם השני קידש ג"כ באותו דבר פחות מש"פ מותרת לראשון וא"צ גט משני ממ"נ. ואם השני קידש בדבר אחר שאין ש"פ צריכה גט אף משני וכתב הח"מ דמותרת לראשון אחר גירושי השני:
ח
כשר. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ודוקא בכה"ג דאינו אלא חשש בעלמא שמא ש"פ במקום אחר. אבל אם יצא קול שש"פ אז הבנים ספק ממזרים. עיין ח"מ מה שהקשה. והב"ש רוצה לתרץ ע"ש. ולא נראה לי יפה דא"כ למה אמר הש"ס ולאו משום דס"ל דשמואל וכו' הא אפי' אי הוי ס"ל כשמואל נמי לא הוי הבנים ספק ממזרי'. והראיה דלדידן דקיי"ל כשמואל וקי"ל כהרמ"א. והכי הל"ל ולאו משום דשמואל. דאפילו לשמואל נמי לא הוי ספק ממזרי' אלא משום וכו' אבל השתא דאמר ולאו משום דס"ל כשמואל וכו' משמע אי הוי ס"ל כשמואל הוי פרשי משום דשמואל א"כ הקשה הח"מ שפיר ודוק. כתב הרמ"ה אם א"י אם היה ש"פ בעת הקדושין אזלינן בתר השתא אם עכשיו ש"פ אמרינן מסתמא היה ש"פ בעת הקדושין וה"ה להיפך עיין ח"מ ב"ח ב"ש:
ט
בני וכו'. עיין מ"ש התוספות בקדושין דף ז' ע"ב בד"ה שתי בנותיך וכו' וכתב מהרי"ט בחידושיו על קידושין שני בני אדם שנתנו לאב פרוטה בעד שתי בנותיו קטנות אין לחוש לקדושין כלל כיון דכל חד וחד לא נתן ש"פ וכך העתיק הכנה"ג דף ס"א ע"ב. וב"ש לא העתיק יפה ע"ש:
י
מש"פ. כלומר במטבע של כסף אבל בשוה כסף חיישינן שמא ש"פ במדי ח"מ ועיין ב"ש:
יא
קידושין. משמע דהוי קדושין גמורים ואם קדשה אחר אינה צריכה גט משני אבל הר"ן כתב דלא הוי רק ס"ק וכ"כ הכ"מ בפ"ז מה"א. ואם קידש בפחות מש"פ ואח"כ נתייחד עמה הוי כמו ביאה הרא"ש:
יב
שקידש. לאו בחדא מחת' מחתינהו. כאן בקטן שנתגדל קידושין גמורים הם. וקשה על הרב רמ"א שכתב וה"ה קטן וכו'. ש"מ דס"ל בפחות מש"פ ג"כ קדושין גמורים הם ולעיל בסי' כ"ח סעיף ט"ז כתב הרמ"א ה"ה פחות מש"פ הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש:
יג
למיטעי וכו'. היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה ש"פ ולבסוף נודע לו. עיין בתשובת מיימון סי' י"ט ועיין ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ל״א
א
משנה קידושין ד"כ ע"א ובגמרא די"ב ע"א
ב
מסקנא הגמ' בעובדא דההוא דאקדיש בשיראי כו' שם דף ז' ע"ב
ג
תוספת והרא"ש שם ד"ט ע"א בש' ר"ת והביא הטור
ד
מדברי הר"ן לדעת ר"ת
ה
וכ"כ הטור בש"א הרא"ש
ו
מימרא דשמואל שם די"ב ע"א חיישינן שמא ש"פ במדי הסכמת הפוסקים
ז
שם בגמ'
ח
רמב"ם בפ"ד מהלכות אישות וכ' ה"ה בשם הרמב"ן שהדברים נראים ומתקבלין ויש חולקין וכ"כ הטור בשם ר"י אביו הרא"ש דלעולם הוי קידושי ספק
ט
שם כפירו' רש"י
י
טור ופשוט הוא
יא
שם משום שלא יאמרו גירש ראשון ונשא שני ונמצא זה מחזיר גרושתו גיטין ד' פ"ט ע"ב
יב
שם בשם הרמ"ה וכדע' ר"י דאשה לא מקניא עצמה בפחות משוה פרוטה במקומ' ומשום גזירה דאותו מקום ששוה פרוטה
יג
משנה שם דף מ"ו ע"א וכדמפרש שם בגמר'
יד
מימרא דרבא שם דף מ"ז ע"א
טו
הטור בשם הרמ"ה וכ"נ מדברי רש"י
טז
שם בשם ר"י
יז
בעיא דרבא שם דף ז' ע"ב ופירש שאמר לה כך בפעם אחת וכמ"ש התוספות שם וכ"כ הר"ן
יח
ג"ז שם
יט
בעיא דרב פפא שם
כ
מסקנת הרא"ש בפסקיו כדברי ר"ח הביאו הטור שכל האבעיות סלקי בכאן בתיקו ולחומרא כמ"ש הראב"ד וכ"כ הר"ן
כא
מימרא דרבא שם ע"א
כב
משנה שם דף נ' ע"א
כג
מימרות דאמוראים כתובות דף ע"ד ע"א
כד
מפר' שם משום דחזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות
כה
הב"י הביאו שם בש"ע וע"ש
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ל״א
א
מקודשת ע' ב"ש כ' אבל אם מקדש באבנים טובות מבואר ברש"י ותו' כן הבין הר"ן מפירש"י ומה שכ' מתו' ר"ל מבלעדי מה שהעתיקו ל' רש"י מוכח הכי מקושייתם מן שמין את הנייר וע"ש ולע"ד ק' מרש"י דף נ"ג ע"ב שמפרש ללישנא קמא אם קדשה במעשר שני אין הקדו' חלים עד שתגיע לירושלי' ששם שוים פרוטה אבל בגבולין אינם ש"פ וא"א שיחולו והשתא ומה התם שודאי לא סמכה דעתה בשע' קידו' דהא מטעם זה אינם חלים מעתה לפי' זה וגם מחוסר הליכה למקום ששוו וס' אם תגיע לשם מ"מ מקוד' משעה שנעשו ש"פ מכ"ש הכא דבש"ק היו ש"פ אלא שלא סמכה דעתה למה לא תתקדש משעה שסמכה. ובתו' שם משמע דלולא הקושי' מבכורו' היו מודים ואלולא דמסתפינא מכבודו דהר"ן ז"ל הייתי אומר דרש"י נמי כהרמ' ס"ל דאם לא חזרה קודם השומא מקוד' מכאן ולהבא אפי' לר"י ומה שפיר' צריך שומא וכיון שלא שמאום תחילה א"מ ר"ל אם חזרה בה ומוכרח לפרש הכי משום דאיירי בדאמר חמשין ושוה חמשין הרי דע"כ בעובדא דא כשבא המעשה לפניהם כבר שמאוהו וחזו דשוו חמשין מה צ"ש דאמר ר"י ואי לנ"מ דתהא מקוד' למפרע זה שייך לפלוגת' דדינא אבל בהעובדא מה דהו' הו' להכי פי' דאיירי שחזרה ואמר ר"י דצ"ש מקודם ואם לאו א"מ כיון שחזרה ומקושי' תוספת נמי אין ראיה כ"כ שהרי מ"מ שפיר הקשו משמין את הנייר דמוכח דעל למפרע דנין דאי על מכאן ולהבא מה שייך ליפלג אי דעתה על הנייר מה בכך שאנו דנים דעתה על הנייר אם היא אומרת שלא היה דעתה עליה ואי משום דאנן סהדא מ"מ לא גרע אמירתה מאלו חזרה בה ורשאה היא בכך ואם גם היא אומרת שמרוצה בהנייר מה בכך שבשע' קידו' לא הי' דעתה עלי' הא דעתו לקדש' בהכל ואם היא מרוצה והנייר ש"פ למה לא תתקדש מעכשיו אלא ש"מ דלרבנן למפרע מקוד' ושפיר מקשים ומתרצים כלומר אם שמאוהו אזי מקודשת למפר' וכו' ע"ש עכ"פ אין סתירה מוכרחת מרש"י ותו' לדברי ריטב"א ויותר מתפרשי' רש"י ותו' ע"ד הרמ' ממה שדחק עצמו בשם הב"ח לפרש הרמ' ע"ד רש"י ותו' תו הקשה על הרשב"א וכ' אפשר כו' ולע"ד זה א"א דהא הר"ן הוציא דבריו מעובדא דציפתא דהוא ממש כנדון הרשב"א שקיבלה לש"ק ודברי הרשב"א צ"ע ואולי מפני שבנידן דידי' בל"ז פסק שהיא ודאי מקוד' ואך לצאת ידי ס' יחזיר ויקדשנה בזה סובר דלא גרע משידך דהא א"א לומר מה דשתקה סברה מה איכפת לי דהא יודעת כבר דאגיד' בי' משא"כ בעובדא דציפתא דידעה כיון שאין בו ש"פ א"מ כלל שפיר י"ל שתיקה דבתר הכי סברה מה איכפת לי:
ב
שמא ש"פ במדי ע' קושי' ב"ש ותירוצו קצת דחוק דבשלמא כל ס' שפיר דאם צד החמור אמת כבר ראו עדים שהיא מקוד' אבל הכא אף דש"פ במדי לעיניהם הוא פמש"פ אמנם י"ל הא הקושי' אינה אלא להרמ' דאלו לתוספו' מעיקר' לק"מ דאינם אלא דרבנן מגזירה ואפשר דסובר כשטת התו' פ' מרובה דף ע' דאם ראו עדים מה דאפשר להם לראות מקרי עדות שלם וא"כ אם הוא ש"פ במדי בלי ס' הרבה עדים ימצאו שם להעיד ששוה שם חפץ זה פרוטה ואין זה מקרי כלל עדים בצד אסתן והכא ראו העדים שנתקדשה בחפץ זה וע"י צירוף נתקדשה בפ"ע ולפ"ז מה שכ' תו ונראה דאיירי דהעדי' יודעים וכו' אינו מוכרח ומה שכתב תו ונראה אף וכו' צ"ל הטעם דהוה כאלו אמרה הר"ן כ' טעם זה לעצמו אבל להרמ' לא שייך דא"כ אין לחלק בין דברי' מתקיימי' ודע דלשטת מהר"מ שבסי' ל' סעיף ה' אף דס"ל בס' דמציאה מוקמינן אחזק' פנוי' מ"מ אין מוכרח דפליג הכא אהרמ' כי י"ל דס' העומד להתברר לא מוקמינן אחזקה:
ג
צריכה קדו' אחרים כ' ב"ש מיהו וכו' כמו קדו' קטן דאינו אלא דרבנן וצ"ל קטנה כי קדו' קטן ע' סי' ס"ח סעי' ז':
ד
הג"ה וכשם שאסורה כו' כ' הב"ש שם במהרי"ק שורש נ' ע' ס"ס י"ז תו כ' ול"ד לתרי ותרי דשאני ב' וב' מספיקא דדינא וז"ל המהרי"ק שם דף ר"ו אמנם היכי שהס' תלוי בדין עצמו כגון דמיבעי וסלקא בתיקו יש להחמיר יותר כיון שהס' בא מחמת חסרון ידיעה וכמו שאמרו דבס' ששים ל"א ס"ד לקולא ומ"מ וכו' יבין מדברי רבינו משה שיש לחלק בין ס' קדו' לס' גירושין מדלא כלל גבי ס"ק דכ"מ שאמר מקוד' מס' שאם נשאת תצא והולד ספק ממזר כדכלל בספק גרושין א"ו פשיט' דבס"ק ל"ש למימר שתצא והולד ממזר וע"כ מה שמסיים פשיטא דבס"ק ל"ש וכו' ר"ל דיש מיני ס"ק כגון התלוין במעשה דבהנהי ל"ש להחמיר דתצא והולד ספק ממזר ולהכי לא כלל בקדו' משום דלאו בחדא מחתא איכא למחתינהו הרי דאף בסד"ד מחמיר וכן מוכח מב' התירוצים שבפ' המדיר דף ע"ג ע"ב דאלו כל ס"ק ד"ת מוקמינן אחזקת פנוי' מה איכא בין רבא לרבה ור"ח והרמ' פו' כרבא אלא משמע כיון דהתנא ספוקי מספקא לי' צ"ג מס' משום דל"מ ס' גמור וע' פר"ח י"ד סי' ק"י כלל א' ד"ה וא"ת לא כ' כן וצ"ע ובזה מה שהקש' הגהו' מ"ל פט"ו מה' א"ב ה"י על המהרי"ק ודחק ליכתו' דבר תימה לחלק בהולד בין שנשאת לאחר לבא עליה בזנות מעיקר' לק"מ כי מודה המהרי"ק דלפעמי' יש בס"ק נמי חומר דתצא והולד ספק ממזר כגון בסד"ד ומכ"ש ספק שע"י בו"ב ולהכי לא שם המהרי"ק לבו ליישב דברי הרמ' אלו שהביא שם בעצמו דף ר"ו ע"ב דז"ל ועוד הביא דברי רבינו משה דג' ממזרים יש וכו' והפליגו בדברים ובלי ס' להלכה הנ"ל רימז המתווכח עמו א"ו שמשם לק"מ עליו ומה שכ' תו הב"ש וצ"ל ספק זה של ש"פ ג"כ לא דמי לס"ק ואינו מבא' במה לא דמי ולא מהיכי מוכח שאינו דומה והיינו דמהרי"ק עצמו שורש פ"ד פסק בזה מל' הרמ"ה שבטור שאם נשאת תצא וי"ל הטעם דל"ד משום דהס' עומד להתברר ולהתי' בל"ז ל"ד שהם קדו' ודאי דרבנן הולד כשר כ' הב"ש גם נראה אפי' וכו' אזיל בזה לשטתו ס"ק ו' ולמה שכתבתי שם היכי דידוע שש"פ במדי י"ל שהיא מקוד' ד"ת אפי' העדים אינם יודעי' וכן היכי שאינו ידוע ויש חשש שיודע ע"י צירוף העדים:
בית שמואל
ל״א
א
מקודשת. היינו למפרע משעת הנתינ' חלו הקדושין אבל אם מקדש באבנים טובות וכיוצא בזה מבואר ברש"י ותו' אם לא היה נישום בעת הקידושין אפי' שמו אח"כ לא מהני ואינה מקודש' אפילו מעת השומא ומה שמדייק הר"ן מהרמב"ם דס"ל מעת השומא היא מקודש' יש לדחות ומ"ש הרמב"ם וא"צ שומא ואח"כ תהיה מקודש' כוונתו לומר כל דבר שאין צריך שומא לא אמרי' דצריך שומא ואח"כ תהיה מקודשת אלא א"צ שומא כלל אבל דבר הצריך שומא לא מהני אם שמו אח"כ וכ"כ ב"ח מהרי"ט ואם לא שמו צריך לקדשה מחדש וכ' הרשב"א דא"צ ליקח ממנה הקדושין ולקדש אותה מחדש אלא אומר לה הרי את מקודשת לי בזה ולא אמרי' דהוי שתיק' אחר מתן מעות משום דדומה לשדיך ולכאור' קשה דסותר למ"ש בסי' כ"ח אף בשדיך לא מהני כששתק' אחר מתן מעות ואפשר דהכא עדיף טפי כיון שקבלה לשם קידושין מיהו קשה למה כתב בסי' כ"ז דצריך ליטול ממנה קידושין וע"ש מ"ש בזה, גם משמע מרש"י ותו' בסוגי' זו דפליגא על הריטב"א שהבאתי בסי' כ"ח דס"ל אם מקדשה בגזל ואח"כ קנה מהנגזל חלין הקדושין מאותה שעה וכאן משמע דלא חלין הקדושין אפילו אחר השומא:
ב
ופעמים טועים בהם הרבה. היינו לפיר' הרא"ש סבורה היא שאינו שוה כ"כ לכן אין קפידא אא"כ אמר ששוה כך וכך ולהר"ן הטעם דסברא ששוה הרבה יותר לכן אין חילוק בין אם קדשה סתם בין אם אמר בכל דהוא, והרמב"ם ס"ל נמי הטעם כהרא"ש ומחלק בין תכשיטין שהאשה מתאווה אליהם אז סומכת דעתה ובשאר דברים לא סמכה דעתה:
ג
ואם קדשה בטבע' שיש בו אבן ה"ז ס"ק. משום לכמה פוסקים לא סמכה דעתה, וכשיש בו זיוף או לדעת יש מי שאומר שהביא בסמוך אינה מקודשת כלל דהא באבנים טובות כשמקדש אותה בסתם אמרי' דסבור' ששוה סך גדול ואין רצונה להתקדש אלא בסך גדול א"כ מכ"ש בכה"ג דהיתה סבור' שהוא של זהב ואין רצונה להתקדש אלא כשהוא של זהב, מיהו לדעת הרשב"ץ חיישינן לקדושין כיון דמקדש אותה בסתם:
ד
אפ"ה יש להחמיר. אף על גב אם הוא הטעה אותה אינה מקודשת שאני הכא דהוא לא הטעה אותה אלא העדים:
ה
גם נוהגין לכסות וכו'. אף על גב דשואלים להעדים אם הוא ש"פ מ"מ י"ל דלא סמכה דעתה כי ראתה דשוה יותר ודומה להא דאיתא בח"ה סי' רכ"ז לענין אונאה אם אמר לו אינו שוה אלא זוז א' יכול לטעון טענת אונא' משום כשראה שהוא שוה יותר סבר ששוה כל דמיו שנתן כן ה"נ סבור' ששוה יותר מ"ה מכסים פניה, ואם אינה שוה פרוטה והיא אומרת לדידי שוה פרוטה מסופק הר"ן אם מהני מה שהיא אומרת לדידי שוה יותר משוי' וכתב המרדכי דאין מקדשים במטבע והיינו מדרבנן אין מקדשים ועיין בתו' ובהרא"ש פ"ק דקדושין:
ו
שמא דבר זה ש"פ במקום אחר. וא"ל מה מהני אם ש"פ במקום אחר כיון דלא שוה פרוטה במקומו הוי כאלו קידש אותה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש"פ וי"ל כיון דהאי ספק שמא ש"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין, והנה לשיטו' התו' אפילו דבר שאינו מתקיים להוליך אותו למדינ' אחרת במקום שש"פ מ"מ יש חשש קידושין כי חיישינן שמא יש א' מאותו מקום כאן במקום שמקדש אותה ואם תצא בלא גט יאמר הוא א"א תצא בלא גט, אבל הרמב"ם לא ס"ל חשש זה אלא חשש הוא דוקא בדבר המתקיים להוליך אותו למקום אחר שש"פ שם אז חיישינן שמא ש"פ במקום אחר והוא מתקיים להוליך אותו לשם, ואם הוא דבר שאינו מתקיים להוליך אותו למקום אחר כשהוא לח ואפשר להתיבש אותו ולהתקיים הוי דבר המתקיים כ"כ בתשו' מהרי"ק וכתב הרא"ש בשם ר"י אפילו אם יודע שש"פ במקום אחר אינן אלא קידושין מדרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו וכיון דאינו ש"פ במקומו ליכא קידושין מדאורייתא והרא"ש ס"ל ג"כ כר"י וכ"כ המגיד בשם הרמב"ן והרשב"א וכתב גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו הרא"ש כתב דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ במקום אחר היא מקודשת מדאורייתא וכן ס"ל להר"ן דהיא מקודשת מדאורייתא, ונראה דאיירי דהעדים יודעים שש"פ במקום אחר אז י"ל דהיא מקודשת מדאורייתא אבל אם א"י להעדים אז הוי כאלו קדשה בלא עדים כמ"ש בסמוך וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופקים שמא ש"פ במקום אחר ונראה אף אם ידוע להעדים צ"ל הטעם דהוי כאלו אמרה היא לדידי ש"פ כיון שש"פ במקום אחר אף על גב בעלמא מסופק הר"ן אם מהני מה שהיא אומרת לדידי ש"פ היינו היכא דא"י שש"פ במקום אחר אבל אם ידוע שש"פ מהני מיהו קשה מסוגיא פ"ב דקדושין דף נ"ג מקדש במעשר פירש רש"י שם שני פירושים והסכימו תו' לפי' שני דקדושין חלין מיד במקום שמקדש אותה אף על גב באותו מקום אינו ש"פ מ"מ מקודשת מיד כיון שש"פ בירושלים ושם מוכח דהיא מקודשת מדאורייתא דהא הקשה בבכורות והביאו תוספות והרי מעשר דהקפיד' התורה לפדות בכסף צורה וקאמר ר"י במזיד קידש וע"ש ותבין ש"מ קדושין דאורייתא נינהו א"כ איך כ' הרא"ש בשם ר"י אפילו אם ידוע שש"פ במקום אחר אינה מקודשת מדאורייתא משום דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, ואפשר שם איירי כשיש לה דרך להוליך לירושלים אז היא מקודשת מדאורייתא ובח"מ מסופק בדין זה אם יש לה דרך להוליך לאותו מקום אם הוי קידושי דאוריית' ולפי ספק שלו א"י לישב קושיא זו, גם משמעות הלשון מ"ש הרא"ש דאין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע אפילו אם יש לה דרך לשם מ"מ אינה מקודשת מדאורייתא דהא עכ"פ במקומו ליכא ש"פ ותימא לישב קושיא זו:
ז
צריכה קידושין אחרים. לכאורה נראה אפי' אם ידוע ששוה פרוטה במקום אחר צריכה קידושין אחרים כיון לרוב הפוסקים אינו אלא קדושי דרבנן, מיהו י"ל דא"צ קידושין אחרים כמו קדושי קטן דאינו אלא מדרבנן וא"צ קדושין אחרים אלא בביא' יתכוון לשם קידושין וכ"כ ב"ח כשידוע שש"פ במקום אחר א"צ קידושין אחרים וע' ב"י ס"ס מ"ד:
ח
קידושין גמורים. ואם השני קידש ג"כ באותו דבר פחות מש"פ מותרת לראשון וא"צ גט משני ממ"נ אם ש"פ באיזה מקום הרי היא מקודשת לראשון ועיין ר"ס ט"ז ואם השני קידש בדבר אחר שאינו שוה פרוטה צריכה גט אף משני די"ל של הראשון אין ש"פ ושל השני ש"פ באיזה מקום, וכתב בח"מ דמותרת לראשון אחר גרושי השני כמ"ש בסי' מ"ו:
ט
אבל לא יגרש השני וכו'. לכאורה נראה להני פוסקים דס"ל דאינו אלא לקידושין דרבנן מגרש השני ונושא הראשון כמ"ש בסי' י' ע"ש מיהו י"ל דכאן איכא חשש שמא יאמרו במקום דש"פ מחזיר גרושתו ואז באותו מקום הוי קידושין דאוריי':
י
וכשם שאסורה לבעל וכו'. שם במהרי"ק כתב אפילו נשאת ע"פ הוראת חכם אסורה לזה ולזה ועיין במהרי"ק שורש קל"א דף קנ"א ובכ"מ רפ"י ה"ג הביא דבריו וכתב אם קידש אחד קדושי ספק ונשאת לאחר לא תצא והולד כשר כי היא בחזקת היתר משא"כ בספק מגורשת ול"ד לתרי ותרי דקי"ל תצא כמ"ש בסי' מ"ז דשאני תרי ותרי מספיקא דדינא וצ"ל ספק זה שמא ש"פ ג"כ ל"ד לספק קידושין ולכאורה משמע דפליג על הרשב"א דכתב כל שנשאת ע"פ הוראת טעות ב"ד מותרת לבעלה כמ"ש סוף סימן י"ז מיהו דין של הרשב"א בל"ז אין מוכרח כמ"ש שם גם הרשב"א תירץ שם שאר תירוצים:
יא
הולד כשר. והשני יוציא אותה טור בשם הרמ"ה דוקא בכה"ג דאינו אלא חשש בעלמא שמא ש"פ במקום אחר אבל אם יצא קול שש"פ אז הבנים ספק ממזרים כמ"ש בש"ג וכ"כ ב"ח ודרישה אליבא דהרמ"ה שהביא הטור ומה שהקשה בח"מ מסוגיא על הרמ"ה לאו משום דס"ל כשמואל וכו' וע' בסוגי' ונראה דהרמ"ה יליף דין שלו מסוגיא זו וה"פ לאו משום דסברו כשמואל ולומר דאיכא חשש על הולד אלא ס"ל כאביי ורבא ואיכא החשש מחמת הקול והא דכתב דעת הרמ"ה בשם י"א משום דכתב הב"י דהרמ"ה ס"ל כר"י דחשש זה אינו אלא מדרבנן אבל לשיטות הרמב"ם דאיכא חשש דאוריית' י"ל הבנים פסולים וכבר כתבתי רוב פוסקים ס"ל דאינו אלא מדרבנן גם לדעת המגיד ס"ל הרמב"ם ג"כ דאינו אלא מדרבנן גם נראה אפילו אם הוי חשש דאוריית' היינו היכא דידוע ששוה פרוטה במקום אחר אבל אם א"י ואינו אלא חשש שמא שוה פרוטה במקום אחר לכ"ע ליכא איסור דאוריית' והבנים כשרים דהא אפילו אם ידוע ששוה פרוטה מ"מ בעת הקדושין לא היה ידוע לעדים, כתב הרמ"ה אם א"י אם היה שוה פרוטה בעת הקידושין אזלינן בתר השתא אם עכשיו שוה פרוטה אמרי' מסתמא היה שוה פרוטה בעת הקדושין וה"ה להיפוך כמ"ש בב"ה וע"ש:
יב
התקדשי לי בתמרה וכו'. בש"ס אוקמי סוגיא זו כר"ש דאמר בשבועות דלא הוי פרט אא"כ שיאמר שבועה לכ"א ובכ"מ תמה על הרמב"ם דפוסק פ"ו ה' שבועות ובפ"ד דנדרים לא כר"ש ובש"ג פוסק ג"כ אפלו לא אמר התקדשי בכ"א הוי פרט וצ"ע לדינא:
יג
שאותם תמרים שאכלה. ול"ד לאומר הרי את מקודשת לאחר ל' יום דמקודשת אף על גב דנתאכלו המעות קודם שחלין הקדושים דשם מ"מ גמר דבריו ונתינה ואח"כ בא לידה תוס' וכתב רי"ו היכא דמפסיק בין דיבור בזו ובזו אפילו תוך כדי דיבור חיישינן שמא חזר וצריך שיהא כ"א שוה פרוטה ואז מקודשת בודאי ולענין אם חזר קודם גמר הקדושין אם המעות חוזר עיין רס"מ מ"ש:
יד
ויש מי שחולק בזה. היינו שגמר דבריו ולא גמר הנתינה ס"ל להרמ"ה דתלינן הכל בגמר דבריו וכן משמע מהר"ן שמתרץ דל"ד לאומר התקדשי לי לאחר ל' יום ע"ש, ולתוס' צריך לגמור הנתינה קודם האכילה ולכ"ע אם אמר באלו אז נגמר הדבור והנתינה לא נגמר מצטרפים כיון שלא חלקם ולא אמר בזו ובזו, ועיין בש"ג דף תרמ"ה שפסק גם באלו אם אכלה קודם גמר הנתינה אינו מצטרף:
טו
וחציה בפרוטה וכו'. כתבו תוס' אם אמר בלשון קידושין הוי קידושין ודאי דמתפשטין הקדושין מיד גם על חצי השני כמו בהקדש ולשון קדושין הוא לשון הקדש כמה שכתוב ריש קדושין אלא הסוגי' איירי דאמר בל' אירוסין אבל הרמב"ם והטור כתבו דאמר בל' קידושין לא ס"ל כתו', וכתב הב"י הטעם דלא מתפשט הקדושין בכולו משום די"ל בשעה שאמר התקדש חציך לא היה רצונו להתקדש כולו אלא אח"כ התרצה לפי זה אם אמרה מיד דרצונה להתקדש הרי היא מקודשת, אבל בחדושי מהרי"ט כתב הטעם כיון ע"פ דיבורו לא מתפשטין הקדושין אלא מחמתה והוי קדושין מחמתה ולא מחמתו לפי זה אפילו אם אמרה דרצונה להתקדש לא הוי קדושין, ודע בעיי' אלו אם אמר חציך בחצי פרוטה וכו' איירי שנתן מיד הפרוטה אבל אם נתן חצי פרוטה ואמר חצייך בחצי פרוטה והדר נתן חצי פרוטה ואמר לא הוי קדושין וכן חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה איירי נמי שנתן מיד שני הפרוטות כמו שכתב ב"ח בשם הריטב"א גם איירי שאמר כן בפ"א, וכתב הר"ן שאמר כן תוך כדי דיבור משמע אפילו מפסיק מעט מהני אם היה תכ"ד ולכאורה משמע מדברי רי"ו שהבאתי בסמוך אפילו תכ"ד לא מהני וראיה מש"ס דהלכתא בקדושין תכ"ד לאו כדיבור דמי אף על גב הש"ס איירי לענין חזרה כשרוצה לחזור מקדושין אפילו תכ"ד א"י לחזור כמה שכתוב בסימן ל"ו דהא כאן הוי כמו חזר' די"ל דהפסיק כדי שיתבטל דבריו ואחר כך חוזר:
טז
שתי בנותיך. כתבו תו' דוקא כשהבנות קטנות הן ורוצה לקדש אז הכסף קידושין שייך לאביהם והוי נותן א' ומקבל א' אבל אם הן גדולות אפילו אם אביהן קיבל בשליחתן לא עדיף השליח מן המשלח ואם הן בעצמן היו מקבלין הקדושין לא הוי קידושין לכן אפי' מקבל אביהן לא הוי קדושין, אבל אם האב שליח לבניו הגדולים הוי קדושין ובחדושי מהרי"ט כתב דוקא כשאב נותן בשבילם הממון אז הוי חד נותן אבל שנים הנותנים לא' פרוטה א' לא הוי קדושין, ובש"ס פליגי אביי ורבא אם קידושין שאינם מסורין לביאה הוי קדושין וכתבו שם בתו' אליב' דרבא דס"ל דלא הוי קדושין דאיירי הסוגי' בבירר דבריו איזה מהן קידש דאל"כ הוי קידושין שאין נמסרים לביאה ולא הוי קדושין אליב' דרבא מיהו אנן קי"ל כאביי דהוי קידושין א"כ אפילו לא בירר דבריו הוי קידושין:
יז
בפרוטה וכו'. משמע אם אמר בשתי פרוטות הוי קדושין ואמרינן בפרוטה אחת מקדש אות' אף על גב דפרה לא נקנית במעות מ"מ ל"ד לאומר קני את וחמור דלא מהני משום דאוריית' מעות קונה:
יח
אבל אם אמר חצייך וכו' מקודשת לי. אפילו אמר לשעה גם חצייך השני מקודשת לי לא אמר כלום ולא מבעי' בש"ס לעיל אלא אם אמר בפ"א התקדשי חצייך בפרוטה וחצייך השני בפרוטה תוס':
יט
אין חוששין. ואין בהם אפילו קדושי ספק כמ"ש בתוספתא אפילו באתר' דמקדשי והדר מסבלי דקי"ל חוששין לסבלונות הכא אין חוששין דהני סבלונות על דעת קידושי קמאי שלחו לכן אפילו היו עסוקים באותו ענין לא חיישי', ועיין ר"י סימן ת"ה, אף על גב אם בעל קי"ל דמקדש אותה עם הביאה כתב הר"ן אדם יודע דאין קידושין פחות משוה פרוטה ואין יודע שפי' לכן בבעיל לא נחית לספיקא ומקדש כי היכא דלא יהיה שום חשש איסור בביאה אבל אם שולח סבלונות אינו מקדש אותה:
כ
אין חוששין כו'. גם אין חשש שמא שוה פרוטה במקום אחר כי בכסף לא חיישינן לזה כמ"ש בב"ה שיעור קדושין הוא כסף חצי שעורה וכל כסף פחות משיעור זה אפילו שוה טובא דברים אחרים אין כאן שיעור כסף שצריכה התורה לקדושין, ולא כח"מ שכתב דאיירי במטבע של כסף וכבר כתבתי דאין מקדשין במטבע:
כא
שודאי בעיל לשם קדושין. הנה בש"ס פ' המדיר איתא ג' דינים קידש על תנאי קידש פחות משוה פרוטה קידש במלוה ומדייק המגיד מרמב"ם ספ"ז ה"א דס"ל פחות משוה פרוטה ומלוה מקדש אותה בביאה בודאי וי"א בשלשתם הוי קדושי ספק ויש לחוש לדבריהם כ"כ המגיד והר"ן ותימא על המחבר שפסק בפשיטות כרמב"ם ויותר קשה על הרב רמ"א מ"ש וה"ה קטן וכו' ודאי בעיל וכו' ש"מ דס"ל בפחות משוה פרוטה כהמחבר דודאי בעיל לשם קידושין ובסימן כ"ח סעיף ט"ז כתב ה"ה פחות משוה פרוטה הוי קידושין מספק אבל עיקר נראה בשלשתן צריכה גט לחומרא וקידושין של אחר תופסין בה ואם קידש בפחות משוה פרוטה ואחר כך נתייחד עמה הוי כמו ביאה ואמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה כ"כ הרא"ש ובש"ג פ"ב דקדושין:
כב
במקום דאיכא למיטעי. היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה שוה פרוטה ולבסוף נודע לו, וכתב בתשו' מיימוני אם אחר שנודע לו שלא היה שוה פרוטה דר עמה כדרך איש עם אשתו ולא היה עידי יחוד י"ל דהוי כעידי יחוד ובתשו' ריב"ש סי' קי"ג כתב בשם הרא"ה דהוי כעידי יחוד ובסוף תשובה ו' חולק ע"ז וכתב כל הראשונים כתבו דצריך עידי יחוד ועיין ר"ס קמ"ט:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ל״א
א
ומיהו אם כולי. דמש"ש בכל דהוא לא דא"ל בפירוש דכל דהוא אלא נתן לה סתם וראיה ממ"ש אר"י מא"ל דתניא עגל זה ושם בדלא אמר ליה בכ"דרשב"א וכ"ה בר"ן ור"ל דבלישנא בתרא א"ד בכ"ד נמי פליגי ר"י כו' דקיץ כולי רצה לו' שלא א"ל בכך וכך אבל א"ל חמשין ושוי חמשין הוא קיץ ואף ששוה יותר כיון שמחל העודף והא דפליגי באמר חמשין הוא מטעם ראשין ואר"י מא"ל דתניא עגל כולי הוא סיוע ללישנא בתרא דאמר עגל בחמש שפדוי כיון דאמר חמש הוי קיץ כנ"ל וטעם ראשון לא שייך כאן דהא גברא בקיאי בשומא אבל ברישא עגל סתם כיון דלא קיץ לא ואם איתא דללישנא קמא בכל דהוא דוקא ול"ל דבסתם רבה נמי מודי דא"מ דפלוגתא דלא בקיאה בשומא לא שייך כאן א"כ אין כאן סיוע ללישנא בתרא דהא לא קאמר דרבה פליג נמי בסתם ללישנא בתרא אבל תוספת שם ד"ה מנא כו' פירש המסייע ללישנא קמא ומפ' דגם רישא דקאמר לפדיון בני ע"כ בחמש סלעים קאמר וכן פירש"י ד"ה לפדיון כו' אלא דלא שמאוהו אבל בסיפא בחמש סלעים היינו דשמאוהו בחמש סלעים ולא רצו לפרש אסיפא דל"ד לקדושין דשם כמה שהוא שוה מקדשא בהו משא"כ בפדיון וכ"כ רש"א אבל מ"ש דהתוספת ל"ג נמי ממש"ש ס"ט א' בסד"ה והלכתא עוד י"מ כו' וליתא דהוא סובר דבפלוגתא דלא קיץ סגי גם כן שאמר חמשין ולכך הקשה על תוספת הנ"ל ד"ה מנא כו' דאפשר לפרש גם אלישנא בתרא אבל ליתא כנ"ל דשני פלוגתות הן וז"ש תוספת שם עוד י"מ כו' וכך כתב הר"ן שם אבל אחרים אומרים כו' משום דאיכא לישנא אחרינא בגמרא דבכ"ד נמי פליגי כו' ואי אמר הלכתא כרבה אתי למעטי דבכ"ד דוקא וכ"ה בתוספת ז' ב' ד"ה ורב יוסף כו' הגי' נמי אבל בגמרא משמע כדברי הרשב"א דאלישנא בתרא מדקאמר לא קיץ ועוד דהא אתתא דוקא אמר לא בקיאה כנ"ל:
ב
ואפילו אם כו'. דלרבה אין חילוק בין לישנא קמא ולי' בתרא ועתו' שם ט' א' סד"ה והלכתא עד י"מ מש"ה ל"ק כו':
ג
י"א כו'. שם בתו' ע"ש וכ"ה דעת הרא"ש דבב"ד א"צ ומה שהקשה מנופך ואבני כוחל' העתיק לשון התוספת אבל באמת הקשה על כ"ז וכתב ומיהו לא ברירא לן האי טעמא כו' וכן מ"ש ולכך נהגו לקדש בטבעת כו' הוא ג"כ דברי תוספות וכמ"ש על זה ומיהו כו' וכן כתב הטור ולכך נהגו כו' וכתב אחז"ל כו' וז"ש כאן בש"ע ולכך נהגו כו' על ס' אחרונה שהוא דעת תוס' ור"ן:
ד
ששוה נ' זוז כו'. טור וכ"ה בדברי הרא"ש שם שכתב ומיהו לא ברירא כו' אבל בתוספת שם מ' כס' האחרונה דאל"כ לא הקשו כלום שם מנופך ואבנא כוחלא וז"ש ולפיכך נהגו כולי וכן כתב הרשב"א והר"ן בהדיא וכ' ב"י דהרא"ש דחק עצמו בזה דע"כ פסק ר"ת אתי' כלישנא קמא דללישנא בתרא ל"פ משום כמכ' אלא משום דלא קיץ וכיון דקי"ל דאא"ל קיץ אין חילוק בין שיראי לד"א:
ה
ואם קידשה כו'. דפלוגתא הוי כמ"ש בש"ע דלס' ראשונה ושניה מקודשת:
ו
או בסתם כו'. דבסתם אפ לו ש"פ מקודשת כנ"ל אי בכ"ד כו' ואע"פ שהיא סברה שהו' של כסף כיון שלא א"ל של כסף לאו כלום הוא דדברים שבלב אינן דברים כמש"ש ס"ב א' המקדש כו' כסבור הייתי כו' וכמש"ש נ' א' אבל י"א כיון דאין רגילות בשל נחושת ה"ל כמפרש והדבר צ"ע רשב"ץ (ליקוט) וכ"ש הוא משיראי וטבעת שיש בו אבן לס' האחרונה משום דרגילין לטעות בה כ"ש כה"ג ודברי רשב"ץ שהניח בצ"ע הוא לס' ראשונה ושני' אבל לס' אחרונה כ"ש הוא דאינה מקודשת אלא דאנן חיישינן לס' ראשונה ושניה כמו שכתב שם:
ז
ואפי' אמר כו'. דבזה ודאי אין הקדושין כלום כמש"ש מ"ח ב' ואף ע"ג דבעל אח"כ א"א לשם קדושין בעל כמ"ש בס"ט בהג"ה ודוקא בכה"ג כו' דלא שייך אדם יודע כו' מ"מ למעשה יש להחמיר הג"מ ועח"מ:
ח
קידש כו'. ובה"ג פ' דלא כשמואל ממש"ש ולא משום דס"ל דשמואל כו' ושם י"ג א' אתון דשמיע לכו כו' ואם איתא בלא"ה הל"ל משום דשמואל אבל הרשב"א והרא"ש וש"פ הסכימו לפסק הרי"ף והרמב"ם לפסוק כשמואל דרב יוסף ס"ל כוותיה והא דקא' אתון דשמיע כו' כבר תי' הרשב"א והרא"ש כנ"ל סימן כ"ח ס"ה והא דקא' לאו משום כו' פירש הרשב"א לאו משום דשמואל לבד כו' ונ"מ אם אמר בפיר' בש"פ או בדבר שאינו מתקיים להרמב"ם ולפי מ"ש למטה וי"א שאם כו' בלא"ה אתי שפיר:
ט
י"א שאם כו'. דעתו שבדבר המתקיים אם ידוע שש"פ במקום אחר מקודשת ודאי. אבל הרא"ש חלק עליו ודעתו כדעת תוספת דמדאורייתא אין הולכין אלא אחר מקומו ושעתו כמ"ש בערכין כ"ד א' אין להקדש כו' וראיה ממ"ש בב"ק ק"ה א' א"ד אר"פ ל"ש כו' ולא חיישי' שמא ש"פ במדי ועתוס' דקדושין נ"ג ב' ד"ה איהו כו' אבל הרשב"א הסכים לדעת הרמב"ם דאם כדעת תוספת דגזירה בעלמא הוא לא הל"ל כאן בקדושי ספק אלא קדושי דרבנן:
י
הא דאמרי' כו'. טור וכ"כ הרי"ף ורא"ש שם י"ג א' מש"ש פושו לה וערש"י י"ב א' ד"ה הא בקדושי כו':
יא
ודוקא כו'. אף לשיטת ר"י דקדושי ראשון אינן אלא מדרבנן כמ"ש בגיטין ע"ט ב' ועתוס' שם ד"ה וצריכה כו' וע"ש פ"ו א':
יב
וי"א כו'. כיון שהוא מדרבנן וכמ"ש בגיטין פ' ב' דלרבנן כו' (ליקוט) וכדעת תוספת הנ"ל דאינו אלא מדרבנן אבל לרמב"ם הוי ספק ממזר וראיה לדבריו ממש"ש ולאו משום דס"ל דשמואל כו' אבל לדעת תוס' צ"ל דה"ק דמשום דשמואל לא הוו פרשי אבל באמת ס"ל כשמואל ואגב דצ"ל בסיפא אלא משום דס"ל כו' ומ"מ לדעת הרמב"ם יותר נכון הוא:
יג
התקדשי כו'. התקדשי כו. אע"ג דאוקמינן אליבא דר"ש ומשמע הלכה כר' שמעון משום דסתם מתני' כוותיה כאן ובנדרים ס"ו א' ואע"ג דאיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת כו' וא"כ אף בזו ובזו צ"ל בכ"א מהן ש"פ מכל מקום כיון דשקלי וטריא אמוראי כאן בסוגיא בדינא דבזו ובזו באוכלת כו' ש"מ דס"ל כר"ש ר"ן שם בקדושין וכ' שכ"פ ר"ח והרמב"ן וכ"כ בנדרים שם בד"ה ולענין כו' ע"ש וכ"כ הרא"ש שם ועי"ד סי' רכ"ט ס"א ומש"ש:
יד
ויש מי כו'. ולכאורה מ' כן ממ"ש באלו ולא אמר בכה"ג אבל בברייתא שם מפורש כס' ראשונה דאמרי' שם בזו נטלתו ואכלתו בזו:
טו
א"ל התקדשי כו'. אבל הרמב"ם כתב בשנים הראשוני' שהוא מקודשת וכשיטתו לפסוק כאת"ל ול"ך לשתי חצייך בפרוטה דכאן אפשר לו' מונה והולך הוא משאין כן בשתי חצייך בפרוטה אלא דעתו שתתקדש לחצאין ואין אשה מתקדשת לחצאין. ר"ן ע"ש ונ"ל שכ"ה דעת הגאונים דאל"כ נסתר כלל דברים שכ' דכל את"ל הוא פשיטות וכאן קאמר אח"ז ובעי בשתי חצייך בפרוטה. ליקוט:
טז
ה"ז ספק מקודשת. דלא כהרמב"ם שפ' כאת"ל דהא בעיא אחרונה שני חצייך בפרוטה עדיף מכולהו ואפ"ה סלקו בתיקו הראב"ד והרא"ש והרשב"א והר"ן ומ"מ יישבו דבריו:
יז
אבל אם כו'. רמב"ם וכ' שם וכן במלוה וכתב המ"מ ששנים אלו חלוק מדין התנאי שכ' שם והביאו בש"ע סי' ל"ח ס"ה בג' דברים א' שכאן בעל דוקא ב' דוקא בפני עדים ג' שכאן ודאי מקודשת משא"כ שם שמא כו'. כמ"ש שם שז"ש בש"ע שודאי בעל כו' וע"ז כ' הרב וה"ה כו' ודוקא כו' וכמ"ש הר"ן דקטן דינו כמו בקטנה וכמ"ש שם וכך כ' הר"ן שהרמב"ם סובר בשניהם שהוא ודאי אבל הוא כ' דבפחות מש"פ ודאי כיון דתני ליה בהדי קטן אבל במלוה ספק וכ' אבל אחרים מחמירין דגם פחות מש"פ ספק וכ"כ מ"מ שם כ"ז וכתב בכ"מ דגם דעת הרמב"ם י"ל כן שהרמב"ם לא כתב ודאי אלא חזקה שאין כו' דלא כמו שכ' בש"ע וע"ל סימן כ"ח סט"ז בש"ע והג"ה שם שהם שני דעות של הר"ן. ליקוט. עיין מש"ל שכאן דוקא בעל משא"כ בתנאי ואף שבשלשתן אמרו שם ובעל המקדש במלוה ובעל כו' היינו משום דשמואל כמש"ש ד"ה צריכה כו' ועתוס' שם ד"ה דברי כו' ודוקא בכה"ג ממ"ש בפ"ב דסנהדרין ושאול סבר מצוה כו' אע"ג דבעל אלא משום דדוד סבר במלוה ופרוטה מקודשת:
יח
בפני עדים קידושין. ס"ה א' ואף בעדי יחוד סגי כמש"ש הב"ע כגון כו' וכמ"ש בר"ס ל"ג:
יט
וה"ה קטן כו'. כמ"ש ביבמות ק"י א' בקטנה:
כ
דודאי כו'. ר"ל אע"ג דליכא עדים בביאתו ולא ביחודו וכמ"ש בקטנה שם וכמ"ש בסי' כ"ז ס"א:
כא
ודוקא כו'. ליקוט כמ"ש בכתובו' ע"ד א' התם נמי בהא קמפליגי מ"ס כו' ושם בהא הוא דלא טעי אבל כו' ואף דקי"ל בהנך נמי משום דבהא נמי בלא טעי:
חלקת מחוקק
ל״א
א
מקודשת. כלומר למפרע משעת נתינה חלו הקידושין:
ב
צריך שומא. דלא סמכה אדעתה ואם לא שמו קודם הקידושין ושמו אח"כ לדעת רש"י אינה מקודשת כלל ולדעת הרמב"ם אינה מקודשת למפרע בשעת נתינה אבל מקודשת לאחר שומא:
ג
אפילו קדשה באבן סתם. הוא דעת הר"ן בשם ר"ת דלעולם היא טועה אף דאמר לה בכל דהו טועה הי' בדעתה וסוברת שהאבן שוה סך גדול:
ד
אעפ"י שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקידושין. היינו דדברים שבלב לאו תנאי גמור ואף שהיא סומכת בדעתה שהאבן שוה כך וכך או הטבעת הוא בודאי של זהב כל שלא פירש בשעת הקידושין אפשר לומר דסברה וקבלה:
ה
אפ"ה יש להחמיר. לענין מעשה היינו משום דאולי יש לחלק בין אם המקדש אומר התקדשי לי בדינר זהב ונמצא נחושת או אם העדים אמרו לפניה שהיא של זהב דאולי דוקא אדיבוריה דידיה סמכא ומאחר שהוא לא הזכיר בדבריו של זהב יש לחוש למעשה דאולי כוונתו היה בטבעת כמות שהוא בין זהב בין נחושת והיא סברה וקבלה ועיין בגוף התשובה דשייכים להלכות אישות סימן ך':
ו
ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים. אף על גב דלענין אונאה מבואר בח"מ סימן רנ"ז סעיף כ"ב אם אומר המוכר חפץ זה אינו שוה אלא זוז ע"מ שאין לך עלי אונאה אפ"ה יש אונאה שיאמר הלוקח מאחר שראיתי שחפץ זה שוה יותר מזוז ידעתי שלא אמר המוכר רק להשביח דעתו שאני הכא גבי קידושין דבל"ה פסק דהמקדש בטבעת של זהב ונמצא של נחושת מקודשת אף על גב דלגבי אונאה פשיטא דהוי אונאה אלא ודאי משום חומרא דקידושין וגם מאחר שהיא אינה נותנת דמים והאשה מתקדשת בפרוטה אמרינן דילמא כוונת שניהם היה אף שלא שוה רק פרוטה שתהיה מקודשת ומ"מ לרוחא דמילתא שואלין לעדים כדי שתדע דלהכי שואלין אף אם ימצא אח"כ של נחושת מ"מ ש"פ והוא מקדש אותה רק בש"פ וא"כ פשיטא דסברה וקבלה:
ז
ואין מקפידות במה מקדש אותן. וא"כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות דהוי כאלו אמרה תתן לי מה שתרצה רק שיהיה ש"פ וע"כ אינה רואה מה נותן לה ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא נחושת:
ח
שמא דבר זה ש"פ במקום אחר. וה"ה אם יש עדים שיודעים שדבר זה ש"פ בודאי בשאר מקומות אפ"ה, אינו רק ספק קידושין אף על גב דאית לה אורחא להתם דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כך הוא דעת ר"י והרא"ש דלא כהרמב"ם ומיהו יש להסתפק דלמא דוקא בלית לה אורחא למדי אבל באית לה אורחא להתם ושם שוה פרוטה בודאי הוי כאלו אמר לה מאחר שאת הולכת שם התקדשי לי שם בזה ולפחות תהיה מקודשת ד"ת כשתגיע לשם וגם גבי מטבע שנפסלה אמרינן לך והוציאן במישן כד אית ליה אורחא למישן:
ט
וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק. הנה המחבר העתיק בתחילה לשון הרמב"ם שהטעם דהוו קידושי ספק שמא ש"פ במקום אחר וא"כ לא היה לו לכתוב בשם י"א דין זה של תבשיל או ירק דהא הרמב"ם בעל לשון ראשון חילק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים ע"כ היה לו לכתוב בתחילת דעת ר"י שכתב שאין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר הבלתי מתקיים ולעולם הוי ספק קדושין והטעם הוא מדרבנן מפני גזירה דשמא יש כאן א' מאנשי מדי ואם יראה שאין חוששין כאן אף במקומו לא יחוש וא"כ אין חילוק בין דבר המתקיים וכו' וע"ז היה לו לכתוב וי"א שאם קידש בתבשיל וכו':
י
ואם קדשה אחר קידושין גמורים. ואם גם האחר קדשה בפחות מש"פ אז א' מגרש וא' נושא בין ראשון בין שני כמבואר לקמן סימן מ"ו סעיף ו':
יא
הולד כשר. זה הוא דעת הרמ"ה וכ' הב"י דאזיל בשיטת ר"י דס"ל דאין הקדש אלא מקומו ושעתו וקדושי הראשון אינו כלום וחומרא בעלמא שהצריכו גט מראשון מפני גזירה דשמא יש כאן א' מאנשי מדי וכו' כדלעיל בס"ק ט' וע"כ הולד כשר אבל לדעת הרמב"ם אם ש"פ במדי הוי הולד ממזר גמור ואם הוא ספק הוי ספק ממזר ויש לדקדק על דברי הרמ"ה הא מפשט לשון הגמרא משמע דאין הולד כשר (דאיתא התם דף י"ב ע"ב בעובדא דההוא גברא דקדיש באבנא כוחלא לאשה אחת ובא אחר וקידשה בפרוטה וקיתיב רב חסדא וקא משער לההוא אבנא כוחלא אי אית בה השתא ש"פ אין קידושי שני כלום ואי לית בה ש"פ אין קידושי ראשון כלום ובסוף קאמר אשתייר מההוא משפחה בסורא ופרשו רבנן מיניהו ולאו משום דס"ל כשמואל אלא דס"ל כאביי ורבא ופרש"י מההוא משפחה שנשאת לאחר וילדה לו ולאו משום דס"ל דשמואל למיחש שמא ש"פ במדי וא"כ הוי קידושי דאבנא כוחלא קידושין אלא משום דס"ל כאביי ורבא כיון דאיכא סהדי דבההוא יומא הוי ש"פ וכו' משמע דאי הוו ס"ל כשמואל הוי ניחא דמפרשי רבנן מיניהו ולדברי הרמ"ה שמואל לא קאמר רק לחוש לענין גט מראשון ולהוציאה משני אבל הולד כשר ואפשר דרבנן בגמ' מחמרי אנפשייהו אף דהולד כשר מ"מ פגום הוא קצת:
בטור הביא דברי הרמ"א אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוה ש"פ בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית בה ש"פ השתא הוו קידושין ודאי ולא חיישינן שמא באותו הפעם היה פחות מש"פ כדי לחוש לקידושי שני והוא גמרא ערוכה שם ולא ידעתי למה נשמט כאן וכן הדין להיפך אם עתה אינו ש"פ מסתמא גם בפעם הראשון לא היה ש"פ ואינם רק קידושי ספק דלעולם אין לנו לחוש שמא עכשיו נשתנה ממה שהיה בשעת קידושין ודין זה כשיצא קול שיש עדים במד"ה שיודעין כמה היה שוה אי חוששין לקול (כמוזכר בגמרא שם) אין בו נפקותא לדידן דהא אף בלא קול ק"ל כשמואל וע' בב"ח מ"מ ליישב דברי הרמ"ה למאי דקי"ל כשמואל:
יב
שאין קידושין אלא בתמרה אחרונה. כלומר אם אכלה כולם ואם אכלה רק מקצתם אזי הנשארות מצטרפות לש"פ וכן הוא בטור ובד"מ הביא רבי' ירוחם בשם הרמ"ה לחלק בין היכא דאפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי אפילו תוך כדי דבור אם יש ש"פ בקמייתא מקודשת ע' שם ולדידן דק"ל כשמואל אין נפקותא בזה דבלאו הכי מקודשת מספק אף שאין בכולם ש"פ:
יג
ויש מי שחולק בזה. כלומר אף דנגמר הדיבור כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירת האחרונה כיון שחלקו זו מזו כ"א שאכלה ה"ל מלוה וע' בב"ח:
יד
שתי בנותיך לשני בני. מיירי בקטנות דאי בגדולו' והוא שלוחם לא עדיף ממשלח ופשיטא דבעינן פרוטה לכל א' וגם מיירי שבירר דבריו הגדולה לגדול והקטנה לקטן דאל"כ הוי קידושין שלא נמסרו לביאה (לשון התוספות פ"ק דקידושין דף ז' ע"א בד"ה שתי בנותיך לשתי בני):
טו
אבל אם אמר חצייך מקודשת וכו'. אפילו אמר לאחר שעה גם חצייך השני מקודשת לי לא אמר כלום ולא מבעיא ליה לעיל אלא באומר בפעם אחת התקדשי לי חצייך בפרוטה וחצייך השני ג"כ בפרוטה אבל כל שאמר בשני זמנים פשיטא דפסקא למילתא ואינה מקודשת כלל וכן הוא בתוספת:
טז
קדשה בכסף פחות מש"פ. כלומר במטבע של כסף אבל בשוה כסף חיישינן שמא ש"פ במדי:
יז
אין חוששין. כלומר אפילו באתרא דמקדשי והדר מסבלי דק"ל חוששין לסבלונו' הכא אין חוששין דהני סבלונו' ע"ד קידושי קמאי נשלחו:
יח
צריכה גט. שבודאי בעל לשם קידושין מל' זה משמע דהוי קידושין גמורים ואם קדשה אחר אינה צריכה גט מהשני אבל הר"ן והמ"מ כתבו שי"א דלא הוי רק ספק ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם וסיימו בדבריהם דראוי לחוש ולהחמיר ובכ"מ מפרש גם דברי הרמב"ם דאינם אלא קידושי ספק (פ"ז מה"א):
יט
וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה. הר"ן בפרק המדיר דף תק"ה ע"ב כתב דקטן שקידש ונתגדל קידושין גמורים הם ומדמה לה לקטנה שלא מיאנה והגדילה ובעל משהגדילה דודאי בעל לשם קידושין דק"ל כרב וכמבואר לקמן סימן קכ"ה וא"כ למה שכתבתי בס"ק שלפני זה דהר"ן גופיה כתב בפחות מש"פ דצריכה גט משני ואם כן לא יצדק מ"ש הרב וה"ה לקטן שקידש דלאו בחדא מחתא מחתינהו:
כ
אבל במקום דאיכא למטעי וכו'. שם בתשו' מיימון סימן י"ט קאי אדם שיש לו בנים מאשתו ולבסוף נודע שטבעת קידושין/ לא /היה ש"פ ע"ז פסק דצריך לחזור ולקדש ואם בא עליה לאחר שנתברר דליכא ש"פ רק דליכא עידי יחוד מסתפק שם אם נאמר דסתם איש ואשה הדרים יחד הוי כעידי יחוד ועיין שם:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ל״א
א
סעיף ג' קידש וכו' ששוה פחות משוה פרוטה וכו' שמא דבר זו שוה פרוטה במקום אחר וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק וי"ו מ"ש ונראה אף בידוע שש"פ במק"א וכו' והנה ע"פ דבריו נראה ליישב קושיות התוס' רפ"ק דקדושין (ד' ב' ע"א) ד"ה בפרוטה ובש"פ שהקשו כיון דתנא בש"פ למ"ל בפרוטה וכו' והוא דאם הוי תנא בש"פ ה"א דגם ב"ה מודה דבעי' דינר רק מה דמהני ש"פ היינו מכח שמא שוה דינר במדי ומהני מכח דהוי כאומרת לדידי שוה דינר ומה דבעי' פרוטה היינו אם אינו ש"פ כאן כיון דאינו ממון כלל לא מהני לדידי שוה רק כיון דש"פ א"כ לענין שאר דברים נחשב פרוטה ממון לכך מהני לדידי שוה וא"כ תינח בש"פ אבל פרוטה ממש כיון דזה הוי כסף ממש ובזה לא שייך לומר דשוה במדי כיון דבימי משה לא הוי זה רק פרוטה וכמ"ש כן המקנה ג"כ דבנסכא של כסף לא שייך שוה במדי והוי ס"ד דבזה אינו מקודשת לכך קמ"ל דגם בפרוטה מקודשת דלא בעי' דינר כלל רק פרוטה וא"ש ושוב ראיתי באור חדש על קדושין הרגיש בתירוץ זה אך לא הביא כלל דברי הב"ש וסברתו ולדבריו קשה אם הו"א דטעמא שמא שוה דינר במדי יהי' די אף בפחות מש"פ ולמ"ל ש"פ ויהי' מוכח דאין הטעם כן אך לפמ"ש ע"פ סברת הב"ש א"ש ודוק היטב:
ב
סעיף ט' בהג"ה אבל במקום דאיכא למיטעי צריך קדושין אחרים וכו' נ"ב עי' ב"ש ס"ק כ"ב באיש ואשה הדרים יחד אם הוי בעידי יחוד וביאה וע' מ"ש בזה בעזה"י למדינת זיבענבערג קנה מקומה בהל' קדושין סי' כ"ח במהדורא ט' שלי סי' ר"ו ייע"ש מ"ש השייך לכאן בעזה"י ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ל״א
א
בפחות מש"פ. עיין במל"מ פ"ד מה"א דין א' שהעתיק תשובת הרדב"ז כ"י שנשאל במי שזרק קדושין לאשה ולא היו שוין פרוטה ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקרו ועמדו על פרוטה מהו בתר נותן אזלינן וליכא פרוטה ולא קא מחסר ולא מידי הלכך לא קני או דילמא בתר מקבל אזלינן והא איכא פרוטה והשיב הדבר ברור דבתר דידה אזלינן שהרי אינה מתקדשת אלא משעה שהגיעו המעות לידה וכשהגיעו היו שוין פרוטה. ואע"ג דכשנתנו הוא לא היה ש"פ ולא מחסר ולא מידי מ"מ קני מדין עבד כנעני דאע"ג דלא חסר מידי קני נפשי'. ותו דברשותו נתייקרה ועמדה על פרוטה וה"ה לעושה שליח לקדש לו אשה בחצי פרוטה ולא הספיק השליח לקדשה עד שעמד על פרוטה שהיא נמי מקודשת ולא אמרינן כיון שלא היה כאן ש"פ לא הוי שליחות דהא איכא כמה גדולים (ע"ל סי' ל"ה ס"ד) שאמרו דאפילו לא עשאו שליח כלל ואחרים אמרו אי ארצי קמיה וא"ל רצוני לקדש אשה פ' והלך זה וקידשה לו מקודשת וכ"ש הכא דהרי עשאו שליח בפועל בחצי פרוטה הלכך כיון שעמדה על ש"פ וקידשה לו הויא מקודשת דבתר מקבל אזלינן. וכן משמע ממאי דבעי רבא בפ"ק דקדושין שתי בנותיך לשני בני בפרוטה כו' (ע"ל סעיף ז' ובב"ש) הרי ברור מכאן דבתר מקבל אזלינן ונותן לא איכפת לן ובנ"ד דהגיע לידה פרוטה ליכא בעיא כלל דע"כ לא מבעיא לן התם אלא משום דבתר דידהו וליכא לכל חדא מנייהו פרוטה ובגדולה מזו נסתפק הר"ן (עבה"ט סק"ד ואי יתן לה שוה חצי פרוטה והיא אמרה לדידי ש"פ וע"כ לא נסתפק אלא מפני שלא קיבלה ש"פ אבל היכא שקבלה ש"פ בנ"ד פשיטא ליה דמקודשת עכ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל סימן כ"ח ס"ק כ"ט. ועיין בהגהת מל"מ פ"ד מה"א סוף דין י"ט שכ' וז"ל ודע שנסתפק הרב המחבר ז"ל במקדש באתרוג שאינו ש"פ ובשביל מצותה שוה אי מקודשת הובא דבריו בס' בני חיי עכ"ל ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ס"ז וס"ס ק"כ מ"ש בזה. ועיין בס' ברכי יוסף שכתב בשם גדול אחד דאינה מקודשת ע"ש ולע"ד זה תליא קצת בפלוגתא שבין מהר"ם מינץ ובין תשובת ח"ץ ושבו"י בהובא בבה"ט א"ח סי' תרנ"ו במי שפסל אתרוג חבירו. ואם חייב לשלם בשלימות יש לו דין ממון. ולפ"ז לפי מה שהעלה המל"מ גופיה בפט"ז מהל' מעשה הקרבנות כדברי הח"צ דחייב לשלם כל דמי האתרוג אין כאן מקום ספק בזה וצ"ע:
ב
אלא אם ש"פ מקודשת. עב"ש סק"א מ"ש גם משמע מרש"י ותוס' בסוגיא דפליגי על הריטב"א שהבאתי בסי' כ"ח בס"ק מ"ד כו' ועיין בס' שעה"מ פ"א מהל' גירושין מ"ש על דבריו ומה שהעלה לדינא בזה (ועיין בתשובת ח"ס סימן פ"ב מ"ש בזה):
ג
ששוה נ' זוז מקודשת. כ' בס' קה"י וז"ל מדלא חילקו הפוסקים משמע דאם אינו שוה נ' זוז אפילו אם פחות משיעור אונאה אינה מקודשת כיון דאמר בנ' זוז אמרי' דלא מקני' נפשי' בפחות מסך זה דבהקנאה דידה לא שייך מחילה אפי' בפחות משיעור אונאה כמו אם אמר במנה זה ונמצא חסר דינר דבטלין הקדושין. ואם נמצא שהחפץ שוה הרבה יותר כגון שאמר המקד' בשוה נ' זוז ונמצא ששוה מאה נראה דהחפץ שלה וא"צ להחזיר הדמים דבזה שייך ג"כ לומר כדאמרי' בח"מ סימן רכ"ז ס"כ בחליפין שזה רוצה במחט יותר מבשריון ומבואר שם בסמ"ע דאפי' שמו אותו בתחלה ה"נ שייך לומר שזה רוצה באשה יותר מן החפץ עכ"ל ועיין בס' שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ט בענין אם נמצא אח"כ שאינו שוה נ' זוז אי אינה מקודשת כלל או מקודשת עכ"פ מספק שמא שוה במקום אחר ע"ש:
ד
שאפי' קידש באבן סתם. כתב בס' קה"י וז"ל דוקא בכה"ג שקדשה באבן שראתה אותו שיש לה מקום לטעות את עצמה דסבורה ששוה סך הרבה ואולי אין רצונה להתקד' רק בסך הרבה כו' אבל במקום שא"א לטעות כגון שלא ראתה כלל את הקידושין מה הן הרי עינינו רואות שרצונה להתקדש אפי' בכל דהו וראי' לזה מקדשה בלילה קדושין דף י"א וכן בפקדון דנשתייר ש"פ דמיירי דלא ידעה סכום הפקדון אלא ודאי דכל שאין מקום לתלות בטעות ורואין בבירור שרצונה להתקדש בכל דהו מקודשת וא"כ לפי מנהגינו שמכסין פני כלות הצנועות אפי' אם קידשה באבן טוב מקודשת בודאי ע"ש:
ה
לכסות פני כלות. כ' בס' קה"י וז"ל בחידושי מהרי"ט הביא בשם אביו המבי"ט ז"ל (עבה"ט לקמן סי' מ"ב ס"ק י"ב ומ"ש שם) באחד שקידש אשה אחת שהי' פניה מכוסות בשעת קידושין ולא ראו אותה אלא אח"כ כשהלכה לה החזירוה וגילו פניה כדי שיוכלו לדעת ולהעיד מי היא המתקד' והשיב המבי"ט דאין לחוש כלל לקדושין דהוי כמקד' בלא עדים דומה זאת לתשו' הרשב"א סי' תש"ף דעדים ששמעו איך ראובן אמר ללאה ה"א מקודשת לי באתרוג זה ולא ראו הנתינה אע"ג שראו אח"כ האתרוג יוצא מת"י האשה לא הוי קידושין. ומהרי"ט ז"ל חילק בין לא ראו מעשה הקדושין להיכא דראו מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה כיון שיכולין להחזיק בה ולראותה. ולענ"ד בפשיטות דהכא חשיב ידיעה וראיה כיון דמהני עדותן אם יראו שבעל איש אחר את האשה בפניהם כו' כמו שאם יראו עדים לאחד שהיו פניו מכוסה רצח לחבירו וכי לא היו יכולין להעיד שאיש הלזה הרג לחבירו אף שאם היה מתרחק מהם לא הי' מכירין אותו ולא היו יכולין להעיד מ"מ בודאי מהני עדותן וחשיב שפירש ידיעה וראיה ועוד כיון שלא זזו ידם עד שבדקוה וראוה בודאי הרי הוא כידיע' וראיה דהא ודאי אם קידש אשה בפני עדים ולא בדקוה מקודם אם היא גדולה ואח"כ ראו אותה שהיא גדולה בודאי מקודשת ע"ש ועמ"ש לקמן סימן מ"ב ס"ק י"ב וי"ג:
ו
מקודשת מספק שמא כו' עיין בס' מעין גנים לקמן ס"ה שהביא בשם הפ"י דדוקא בקידשה סתם אבל אם אמר לה בפי' שמקדש' בפרוטה ושמו אותו ואינו ש"פ אז לא הוי אף קידושי ספק אף דש"פ במדי מ"מ היא לא נתרצה לזה עד שיהא במקומה ש"פ ותמה על הפוסקים שלא הזכירו מזה הדין כלל ע"ש. עיין בס' שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ט שהוא ז"ל מסתפק בדין זה ע"ש ועמש"ל ס"א סק"ג:
ז
במקום אחר עבה"ט מ"ש מיהו הרא"ש כתב שם דהרמב"ם ס"ל כשידוע שש"פ כו' ועיין בס' קה"י שכתב ע"ז וז"ל ונראה הטעם דהא דבעינן דוקא ש"פ בקידושי אשה הוא משני טעמים א' דבעינן כסף דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון וכתיב ביה כסף ופחות מש"פ לא איקרי כסף. ב' דאין אשה מקנה נפשה בפחות מש"פ. ולפ"ז אם ש"פ במקום אחר שפיר מקודשת דכיון שש"פ במדי הוי כסף מדאורייתא (ר"ל דלהרמב"ם הוא כן אבל להרא"ש וש"פ לא מקרי כסף אא"כ שוה כאן) והא דאשה בפחות מש"פ לא מקנה נפשה כיון דפשטה ידה וקבלה את הקדושין לא שייך טעם זה כמבואר בקדושין דף י"א ואח"כ מצאתי בספר המקנה שכ' כן. והר"ן כ' הטעם הובא בב"ש כיון שש"פ במקום אחר ונתרצית לקבל הקידושין הוי כאילו אמרה לדידי שוה לי כו' ולפי טעמים הנ"ל נראה דוקא בקידשה בתמרה שיש לה שער קצוב והכל יודעין שאינו ש"פ ואפ"ה קיבלה וגם קידשה עצמה ביום ולא ע"י שליח וראתה שאינו ש"פ הרי או שנתרצית אפילו בפחות מש"פ או שלדידה ש"פ אבל בדבר שאין ידוע לכל שאינו ש"פ או שקדש עצמה בלילה או ע"י שליח בזה ודאי ליכא חשש לקדושין (נלע"ד דהך בזה קאי אדסמיך ליה בקדושה בלילה או ע"י שליח. ולא על מה שהתחיל אבל בדבר שאין ידוע לכל. כי בזה יבאר להלן איך דינו. והל' מגומגם קצת דהא היא סברה ששוה פרוטה וא"כ לא שייך לומר הרי נתרצית ואמרינן אשה בפחות מש"פ לא מקנה נפשה ואינה מקודשת. ולפי זה בדבר שצריך שומא ואין הכל יודעין שאינו שוה פרוטה ויש לתלות שלא רצתה להקנות עצמה בפחות משוה פרוטה והא דקבלה מחמת שסברא שהוא שוה פרוטה בזה נראה דאם הוא דבר שידוע שש"פ במקום אחר יש כאן ספק קידושין אימור נתרצית ואימור נתאנת וסברה שהוא ש"פ. אולם בדבר שאין ידוע אם ש"פ במקום אחר בזה לא הוי מקודשת כלל דהוי ס"ס שמא אינו ש"פ בשום מקום וא"כ ליכא כסף דאוריי' ואפי' אם תאמר שש"פ במקום אחר שהיא נתאנית וסברה שהוא ש"פ בכאן ובפחות מש"פ בכאן לא רצתה להקנות נפשה כו' ובזה מיושב קושיות הראשונים בהאי דקדיש בציפתא כו' עכ"ל ע"ש. ומ"ש הבה"ט ליישב קושיית הב"ש מקדושין דף נ"ג ע' בס' קה"י שם מ"ש בזה: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' פ"ה כ' דקושיית הב"ש מסוגיא דמע"ש בקדושין נ"ג כבר הרגשו בזה רמב"ן וריטב"א בחידושיהם שם כו' ע"ש. גם האריך שם בביאור כל השיטות בהא דשמא ש"פ במדי וכתב בסוף היוצא מדברינו אלו אשה שנתקדשה בדבר שהיא והעדים יודעים שאין בו ש"פ היינו שווי חצי שעורה של כסף נקי ואין העדים יודעים ששוה בשום מקום בעולם ושאין דרכה של אשה זו ליקח חפץ כזה ביוקר מותרת לרוב הפוסקים ל"מ להפוסקים דלא כשמואל אלא אפי' להפוסקי' כשמואל וס"ל מדאוריי' חייש אי אית לה אורחא להתם והכא לית לה אורחא ולהטעם משום כיון דשוה התם אפשר לדידה נמי שוה היינו כשאין העדים לפנינו וחיישינן דילמא ידעו העדים שש"פ בשום מקום ולאשה זו אורחא להתייקר בכה"ג אבל היכא שהעדים לפנינו ולא עלה דעתם מעולם ה"ל כמקדש בלא עדים כו' וממילא נמי לרמב"ן וסייעתו שמדרבנן חששו משום חומרא דא"א עכ"פ לא יהא אלא מדאורייתא נמי צריכים שידעו העדים וע"כ לית כאן חששא אלא לשיטת הר"י דרבנן חששו שמא יהא כאן א' ממדי. ועפ"ז כ' שם בנדון השאלה בא' שקידש נערה לפני עדים ברייפל אחת מחבית קטנה אשר היה מונח בבית אביה ואמר לה הא"מ לי בטבעת זו כדמ"ו ואתם עדי ועתה הוא והיא אומרים שלשחוק והיתול נתכוונו מכפי שומת בקיאים הרייפל הלז הוא שוה חלק עשירית מפרוטה. והאריך שם דאין כאן שום חשש קדושין כי אפי' אם היה זה הרייפל שלו לא היה בכה"ג שום חשש קדושין דאורייתא אלא חששא דרבנן שמא יהא כאן א' ממדי (כאמור לעיל) ומעתה אחרי שזה הרייפל אינו שלו שהרי בבית אביה לקחו ובעלים לא ידעו דלמחול אף די"ל כיון דהוא עץ וקיסם בעלמא שזרקו לאשפתות משהגביהו זה קנאו לכ"ע כו' מ"מ מסבר' נראה דדוקא בדבר דלא שוה מידי כגון קסמים ופרורים הוא דמהני זריקתו לאשפה שבבי' וכדומה אבל אי הוה בי' ש"פ לא מהני זה כו' וא"כ בנ"ד דאין חשש רק לטעם דיהבו תו' שמא נמצא א' מאנשי מדי כאן וצריך לחלק א"כ המקדש בגזל למה א"ח לקדושין דילמא יש א' כאן ולא ידע שזה גזל וצ"ל דלזה לא חששו כי מסתמא ידע הענין כאשר הוא אך בתמרה אפי' יודע כל הענין יאמר שפטרו בלא גט משום שקידשה בתמרה ויסבור שהתמרה גורם ולא השווי וא"כ הכא שקידשה בקיסם גזול ממ"נ אין כאן חשש דאי האי גברא דאתי ממדי וידע הענין כאשר הוא שהגביה קיסם מבית אביה וקדשה בו אם יסבור שהיה ש"פ א"כ הוא גזל ואם ידע שהוא דבר שאין בו ש"פ בעירנו ודבר שאינו מקפיד וקנאו ביאוש בעלים ע"י שזרקו לאיבוד א"כ אינה מקודשת מטעם פחות מש"פ ומותרת ממ"נ. והגם דבתשב"ץ ח"א סי' כ"ג מבואר דהיכא דאיכא למימר שקנאו זה חיישי' לש"פ במדי ודלא כמ"ש לעיל הנה הוא כ"כ להרמב"ם דס"ל משום חומרא דא"א חיישינן לשום מקום שיהי' שם ש"פ ולא שייך ממ"נ הנ"ל כו' אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ולזה יש לצרף מה ששניהם אומרים לשחוק והיתול נתכוונו והגם דבש"ע סי' מ"ב ס"א בהגה מבואר דה"ל דברים שבלב ואינם דברים ואם לא זרקה מידה אפי' לא אמרה תחלה קדשני וגם אין הולכין בזה אחר אומדנות והוכחות כו' אך במקור הדין בתשו' מיימו' מבואר הטעם דמשום חומרא דא"א לא נסמוך על אומדן דעת לומר לא היה בלבה כך וגם ליכא אומדנא דמוכח כיון דאיכא למימר איתתא בכ"ד ניחא לה וא"כ בנ"ד דאיכא הוכחה גמורה שאין דרך להתקדש בדבר כזה שמשליכים לאיבוד וע"כ לשחוק והיתול עשו וליכא אלא משום חומרא דא"א וכיון שכבר כתבנו דהכא ליכא שום חשש דאורייתא א"כ כשיצורף לזה אומדנא הלז יש לסמוך להקל כדי לחוס קצת לכבוד בית אביה וכמ"ש בת' שב יעקב כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בס' טיב קדושין מ"ש בענין זה):
ח
ודוקא כו' עיין לקמן סימן קנ"ה סעיף כ"א ומ"ש שם:
ט
האומר לאשה התקדשי. עב"ש ס"ק י"ב ועיין בס' שעה"מ פ"ה מה"א דין כ"ו:
י
שתי בנותיך לשני בני. עח"מ ס"ק י"ד שכ' בשם התוס' דמיירי שבירר כו' ועב"ש ס"ק ט"ז כ' דהתוס' כתבו כן אליבא דרבא (דהוא בעל האבעיא בזה) כו' ועיין במל"מ פ"ז מה"א סוף דין ך' ובהגה שם דזה אינו מוכרח דאפשר אף לדידן דקיי"ל כאביי דקדושין שאין מסורין לביאה הוי קדושין מ"מ צריך דוקא שבירר דהא הכא מיירי בשליח שהבנים עשו שליח לאביהם ואי לא בירר הוי קפידא ושינוי בשליחות (עמש"ל סימן ל"ה ס"ז) וראיה לזה מדברי ר' ירוחם נכ"ב ח"ה ע"ש:
יא
בתך מקודשת לי ופרתך כו'. כ' במל"מ פ"ג מה"א דין י' בשם הריטב"א בחידושיו וז"ל פירשו בו דדוקא כשמשך הפרה אבל אי משך הפרה ולא החזיק בקרקע פשיטא דבתך ופרתך ובתך וקרקעך ופרוטה קאמר ואינה מקודשת כלל וראוי להחמיר ע"כ:
יב
התקדשי לחציו. עיין בס' בר"י בענין כהן גדול שאמר לבתולה התקדשי לחציי כמה תשובות בדבר. ומכלל דבריו מבואר דה"ה אחר תקנת רגמ"ה ולמי שנשבע עד"ר שלא ישא שתי נשים לעולם אף דלא מצי למנסב נמי אחריתי מקודשת עש"ב:
יג
קטן שקידש. עמש"ל סי' מ"ג סק"ב:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ל״א
א
סי' ל"א ב"ש אות א' דפליגא על הריטב"א שהבאתי. נ"ב ע' שער המלך פ"א מהל' גרושין ה"א ד"ה מרן הב"י:
ב
ס"ג בירק שאינו מתקיים אם יכול להתקיים ע"י תיקון. ע' ס' קרית מלך רב בסופו בתשו' סי' כ"א דכ"ב א':
ג
ס"ד יגרש ראשון. נ"ב וע' ת' מהריב"ל ס"א סס"י כ"ח אם כופי' אותו לגרש:
שם אבל לא יגרש שני. נ"ב ע' לעיל סי' כ"ח ס"ג בהגה מ"ש שם על הגליון:
ד
ח"מ אות י"א בטור הביא דברי הרמ"ה. נ"ב ע' ש"ע חוה"מ סי' רכ"ז ס"ס בהגה:
ה
ב"ש אות ט' ונושא הראשון כמ"ש סי' י'. נ"ב ע' תשובת אהלי יעקב למוהריק"ש סי' כ"ו כתב לחלק דוקא הכא דחרש לאו בר קדושי' דאורייתא אבל אם הוא בר קדושין דאורייתא וקידש קדושי דרבנן אסור' לראשון ושהכי דייק לישנא דחה"מ עיי"ש:
ו
ב"ש אות כ"ב וע' ר"ס קמ"ט. נ"ב וע' בב"ש לקמן סי' קנ"ה ס"ק ל"ב ובתשובת נו"ב ה"ב סי' נ"ב ובתשובת פני משה סי' ס"א וברד"ך בית נ"ד:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ל״א
א
אין מקדשין בפחות מש"פ הלשון משמע שיש איסור בזה לכתחלה דאם עושה כן מקודשת מספק כמ"ש סעיף ג' ושמא יבא מכשול מזה:
ב
שאפי' קידשה סתם כו' הטעם לפי שאבן טוב אין שומתו ידוע כלל שיש ששוה מועט ואפשר שהיא סבורה ששוה הרבה:
ג
גם נוהגין לכסות בב"י בשם תשובת הרשב"א מבי' וז"ל ומ"מ כדי לצאת ידי ספק ראוי שיחזור ויקדשנה ואפי' באותה טבעת ואפי' לא יטלנו ממנה דה"ל כפקדון ואפי' אשתקי' מקודשת דלא גרע מדשידך עכ"ל תימ' לי דדברי רשב"א אלו סותרים מה שאמר הוא עצמו הוזכר בסי' כ"ז סעיף ג' דצריך לחזור וליטול ממנה כולי דכיון דאמר כאן דאפי' שתיקה מועיל דהוי שדיך גם שם נימא הכי ועיין מה שכתבתי שם:
ד
שאינו מתקיים כו' זה דעת הרמב"ם וכתב הטור דלפ"ז אם ידוע שש"פ בשום מקום מקודשת מן התורה עכ"ל פי' דבריו כיון דס"ל הטעם שש"פ בשום מקום הוא מטעם כיון שאפשר לילך לשם הרי המקום ההוא כמו המקום דכאן ממש וא"כ הוה דאוריי' כמו ש"פ דכאן וסיים הטור אבל ר"י כתב שאפי' ידוע שש"פ בשום מקום לא הוי קידושי ודאי ולעול' הוו קדושי ספק כו' והטעם דהוי קדושי ספק בש"פ במקום אחר דגזרינן שמא יהיה כאן שום אדם מן אותו מקום ויסבור שאפי' אם יש ש"פ אין קידושין תופסין ולפ"ז גם בדבר שיתקלקל אין היתר וא"כ הרמב"ם שמתיר במתקלקל ודאי ס"ל דאם הוא ש"פ בשאר מקום הוה כמו ש"פ בכאן וא"כ הוא מדאורית':
ה
לא יגרש שני דדלמא יאמרו הראשון גירשה תחלה קודם שנשאה שני ועכשיו הוא מחזיר גרושתו אחר שניסת לשני:
ו
הולד כשר דלא גזרו כ"כ על הולד שיהא ממזר ונר' דזה לא כרמב"ם שזכרתי בסמוך דס"ל דמן התורה יש איסור בטור הביא כאן דברי הרמ"ה אי קידש במידי דלא ידעינן השתא אי הוי ש"פ כו' וכ' ב"י דס"ל להרמ"ה דהלכה כרב חסד כו' והוא ט"ס וצ"ל דלית הלכה כר"ח כיון דאתמר עליו אביי ורבא כו' עד ופרשו רבנן מיניהו משום דס"ל כאביי ורבא ואע"ג דר"ח עבד עובדא לא נקטינן כותיה כנ"ל וכן תיקן הב"י עצמו בספק בדק הבית שלו:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5