א
לאיזה מקום צריך ליתן הכסף ודין אם קדשה בככר ובו יא סעיפים:
המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה הרי זו מקודשת:
ב
היתה עומדת ברשות הבעל צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה: הגה השאיל לה הבעל מקום בחצירו דינו כמו לענין גירושין (וע"ל סי' קל"ט סעיף י"א):
ג
היתה עומדת ברשות שהוא של שניהם וזרק לה קידושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה הרי זו מקודשת קידושי ספק ואפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק:
ד
היתה עומדת בסימטא (פי' שביל של יחיד) או בצידי רשות הרבים וזרקם לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו:
ה
היו עומדים ברשות הרבים או ברשות שאינה של שניהם וזרק לה קידושיה קרוב לו אינה מקודשת קרוב לה הרי זו מקודשת מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שהגיעו לידה הרי זו ספק מקודשת כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה זהו קרוב לו היא יכולה לשמור אותם והוא אינו יכול זה הוא קרוב לה שניהם יכולים לשמור אותם או שניהם אינם יכולים לשמור זהו מחצה למחצה:
ו
זרק לה קידושיה אפי' לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אשתיקה יש מי שאומר שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעיקרא לאקדושי ליה:
ז
אמר לה התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ואין צ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין (וע"ל סי' מ"ג סעיף א'):
ח
אמר לה התקדשי לי במנה אמרה תנהו לאבא או לאביך או לפלוני ונתנו להם אע"פ שאמר לה התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת אבל אם אמרה שיקבלום לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם:
ט
התקדשי לי במנה ואמרה לו הניחהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת (וי"א דוקא בייחדה לו הסלע כגון שאמרה לו תן על סלע פלוני או על סלע שלי אבל אמרה סתם על הסלע ונתן על שלה אינה מקודשת (טור בשם הרמ"ה) היה סלע של שניהם הרי זו מקודשת בספק: הגה והרא"ש (ב"י בשמו) והתוספות (טור בשמם) מפרשים דכ"ז מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה בשתיקה אפ"ה אם אמרה תחלה תן על סלע אינה מקודשת ובסלע שלה וכו':
י
התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לעני פלוני אפילו היה עני הסמוך עליה אינה מקודשת (וגם זה מיירי שנתנו אח"כ בחיקה) (טור):
יא
התקדשי לי בככר זה ואמרה לו תנהו לכלב זה אם היה הכלב שלה הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואם היה רץ אחריה לנשכה הרי זו ספק מקודשת: הגה וגם זה מיירי בכה"ג שנתן אח"כ בחיקה (טור בשם התוספות) אמרה היא מתחלה תן ככר לכלב או תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך י"א דדינו כאמרה תן דינר לפלוני (טור בשם י"א) וכמו שנתבאר לעיל סי' כ"ט סעיף ב' ויש להחמיר בדבר (טור):
באר היטב אבן העזר
ל׳
א
ידה. ואם אמר לה טלי קדושך מע"ג קרקע כתב הרש"ך דהוי ס"ק עיין ב"ש.
ב
לה. הריצוי קאי על הקדושין ולא על הזריקה. ח"מ בית שמואל ט"ז ולא כב"ח. מיהו אם אמרה תן הקדושין בידי וזרק לה לא הוי קידושין. ט"ז בית שמואל:
ג
חצירה. עיין בית שמואל:
ד
לתוכם. ואם שניהם באו כאחד לתוך ד"א הוי ס"ק עיין ח"מ ב"ש:
ה
קרוב לו. עיין ב"ש. ובית הכנסת הוי כסימטא לענין ד"א. ובה"י כתב דהוי כחצר שותפות ע"ש:
ו
בפניו. דוקא זרקתו בפניו אבל זרקתו לפניה קרוב לה או לתוך ד' אמותיה הוי קידושין כ"כ ב"ח בסי' מ"ב ע"ש. לכאורה לא מקשה הש"ס מידי בקדושין דף ח' ע"ב הא שדתינהו קמיה הוי קדושין הא קאמר' ליה שקול לא בעינא וכו' ע"ש דילמא איירי דזרקה בחצירה כסברת הב"ח. עיין בטור ועיין ח"מ ופרישה ודו"ק:
ז
חזר. מ"מ מיירי כשנתן להם אמר תזכו בקידושין אלו לפלונית אבל אם נתן להם בסתם מנא ידעי שיזכו לה וא"כ לא קנתה היא הקדושין ח"מ. עיין ב"ח שכתב וכן מ"ש בסיפא דמקודשת וכו' משום שאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלם לי לא קבלה לשם קדושין קאמרה אלא לשם מתנה בעלמ' ע"ש. ואינו משמע כן ממה שעשו צריכותא ממנה לפלוני דלא מקרב' דעתה ע"ש וק"ל. וכ"כ בנחלת צבי:
ח
הסלע. הרש"ך ח"א סימן קנ"ב כתב אם הסלע קרוב לד' אמותיה יש לחוש לקדושין ועיין ב"ש ס"ק ט"ז. נתן הכסף ע"ג קרקע ונטלתו משם אינה מקודשת כלל. תשובת מהרי"ל סי' ע"ד. אבל הרשד"ם חא"ה סימן כ"ד והרנ"ח ח"א סימן פ"ד והרא"ש בתשובתו סימן כ"ב פסקו דהוי מקודשת גמורה. דמהריב"ל ח"ב סי' ל"ו כתב שאין בידו להכריע אם היא מקודשת גמורה או ספק מקודשת. והרש"ך ח"א סי' קנ"ב כתב דהוי ספק מקודשת. זרק הקדושין לתוך שוליה לא הוי כטלי קדושין מע"ג קרקע והוי מקודשת הרשד"ם חא"ה סי' פ"ו ועיין כנה"ג דף ס"א ע"ב:
ט
לעני. היתה בעלת חובה. ובעל חובה דוחק אותה ואמר לה א' התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לבעל חובי אם היה בעל חובה גוי מקודשת גמורה. ואם היה ישראל ופרע לו בפניה הוי ס"ק רשד"ם חא"ה סימן ל"ז:
י
בדבר. ר"ל דהוי ס"ק ח"מ ב"ש צ"צ:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ל׳
א
ל' הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות ממשנה גיטין דע"ז ע"א וממה דתנן וכן לענין קדושין שם דע"א ע"א
ב
שם במשנה וכ' ה"ה דלא בעי שתעמו' בצד חצירה כדמסיק שם בגמ' דע"ז ע"ב דשאני התם בגט דחוב הוא לה אבל בב"י וכן בכ"מ כתב דיותר נראה לומר שקיצר פה וסמך על מ"ש בה' זכי' פ"ד דבחצר שאינ' משתמרת בעינן שיהא עומד בצד חצירו ונלע"ד בדאינו משתמרת יש לחוש לקידושין כדעת ה"ה
ג
שם במשנה
ד
שם מבעי' דרב ביבי סלע של שניהם מהו ולא נפשט' וכמ"ש ה"ה שם דבקדושין יש לחוש שמא משאיל לה זכותו אע"פ שבמקח וממכר אין חצר של שנים קונה מזה לזה
ה
ל' הטור ממשנה שם דע"ח ע"א אע"ג דהתם תנן היתה עומדת בר"ה וכו' כ' בסימט' וכו' משום דקי"ל כרב ששת דבר"ה לא תקנו ד' אמות ב"מ ד"י ע"ב ואם כן ע"כ מתני' איירי בסימט' וכו' וכ"כ התוספת והרשב"א ב"י
ו
ל' הרמב"ם שם ספ"ד וכתב ה"ה שם מבואר בפ' הזורק וכו' דע"א ע"ב ומה שהשוה רבינו כאן ובגירושין רשות שאינו של שניהם לרשות הרבים מפני שהן מוקשין לענין מכירה כדאיתא בהמוכר את הספינה וכו' וכ' הכ"מ שם שהר"ן תמה על רבינו וכו'
ז
מדברי התוס' שכתב הרא"ש שם בפסקיו והביאם הטור
ח
ברייתא וגמ' שם ד"ח ע"ב
ט
) פירו' דבזרקתו לים וכו' איכא למימר כיון דמחייבת בהו קדיש נפשה והא דקא עבדת הכי סברא אבדקי' להאי גברא אי רגזן הוא או לו א"ה לא הוו קידושין שם בגמ'
י
בריי' שם וכמ"ש פיר' רש"י שם דמשטה הוא בו כלומר תן מעותיך לאחרים וכ"כ התוספת שם וש"פ
יא
שם בריית'
יב
טור וכ' הב"י ופשוט הוא
יג
בבריי' שם
יד
בעיא שם וסלקא בתיקו
טו
שם בברייתא
טז
שם בגמר'
יז
שם בברייתא
יח
בעי' שם וסלקא בתיקו
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ל׳
א
אלא כיון ע' מה שכ' הח"מ בשם הב"ח ומסיים הב"ח והא דתנן קרוב לה מקוד' לצדדין קתני דהיכי דנתרצי' להתקד' סתם קדושי ס' הוי ואם גלתה דעתה להתקד' בזריקה קידושי ודאי ונ"מ דאף אם גילתה דעתה להתקדש בזריקה כגון שאמר' זרוק לי ואתקדש מ"מ קרוב לו אינה מקוד' כלל דהא באופן דאיירי קרוב לה מקוד' איירי קרוב לו א"מ וז"ל סמ"ע סי' ק"ך ס"ק ב' והיינו דוקא לענין ממון א"נ לקדו' לחומרא וקאי על זרוק והפטר ולע"ד אין ל' והפטר פועל מאומה לע"ק אלא משמע דכוונתן אלו אמרה זרוק ואתקדש הוי כמו והפטר ואפי' קרוב לו מקודשת לחומרא והיינו מס' א"כ ע"כ מה דתנן קרוב לו א"מ לא איירי בזרוק ואתקדש אלא אך ברצוי לקדושי' וממילא דקרוב לה אף בזה מקוד' ודאי וזה נמי דלא כהב"ח אלא להיפך דברצוי על הזריקה להדיא אפי' קרוב לו ס"מ אלא דלפ"ר א"י מהיכי יליף זה כי הרבה יש לחלק בין ואתקדש לבין והפטר דלוה ובקדו' מלת והפטר לע"ד אין לו מקום כלל וצ"ע או לתוך חצירה כ' הב"ש וכללא הוא כו' ולהרי"ף ורמ' אפי' וכו' צריך שיהא החצר משומר לדעתה ובב"י הכא איתא להיפך בשמ' אלא דתמיד א"צ אלא חצר המשתמר ובאמת לא נזכר ברי"ף ורמ' תיבה זו לדעתו אך בש"ע ח"מ סי' ר"ב הוסיף זה לשיטתו שפ' כהרמ' נראה שסובר שם דסתמא כפירושם דבעינן שיהא משומר לדעת הקונה דווקא ואולי טעמו מדסמכו ליפסוק דלא כר"פ על סוגי' דקדושי' כמבואר שם בש"ך שהוכיח דמטלטלי אגב הקנה להם ולא מתורת חצר ומשום דאפילו בדעת אחרת בעינן משתמ' וק' קושי' תו' דהא סתם חצר דר"ג היה משומר וע"כ כיון שהיו הפירות מעורבים לא חשוב משומר לדעתם ש"מ דבעי לדעת הלוקח ולהבנתו פה ע"כ דלא על סוגי' דקדו' סמכו ליפסוק דלא כר"פ אלא משטה אחרת וא"כ נוכל לומר דדוקא בתחילת הסוגי' בב"מ דחצר משום יד אתרבי וילפינן קטן מקטנ' כדאי' שם דף י' והיינו טעמא דבעין חצר המשתמר דומיא דיד ובעי נמי דוק' משומר לדעת הקונה דומיא דיד או עומד בצדו דאז הוא משומר לדעתו שפיר הקשה מר"ג משא"כ למסקנת ר"א דחצר היכי דזכות הוא לו משום שליחות לא בענין משתמר יותר מדמיון שליח שהוא משומר לדעתו ולא לדעת משלח ולהאמ' מדר"ג אין קושי' ועדיין צ"ע כי בהרא"ש ב"מ מבואר כהב"י שם שכ' ודעת הרי"ף שלא לחלק בין מציאה למתנה וע"כ ר"ל דבתרווייהו בעי דוקא משומר לדעת הקונה וכדמסיים נמי וסבר כשנוי קמא דמטלטלי אג"ק הקנה ע"ש תו כ' בשם הט"ז דלכן בעינן בקדושי' משתמר לדעתה משום דאינה סומכת וה"ט דאם נתנם ביד עבדה הניעור דלא הוי קדו' ועבד הניעור מבואר בהרא"ש פ' הזורק דבכפו' ידיו ורגליו איירי דאל"ה ת"ל דחצר מהלכת הוא וא"י איך שייך באופן זה דלא סמכה דעתה:
ב
מקודשת כ' ב"ש וכ' בתשו' ריב"ש בה"כ הוי כסימטא לענין ד' אמות ובבאר היטב מביא ראיה דהוי כחצר השותפות וכו' אלא גיטן וקדו' שני דרגילין לעשות בבה"כ כמ"ש שם מ"ה ס"ל דהוי כסימטא ולע"ד אין זה מספיק דאם הוא חצר השותפין מה מהני מה דרגילין הא חצר השותפין קונה מציאה לשניהם כמבואר ח"מ סי' ר"ס סעיף ד' ואין חילוק בד' אמות דר"א לא תיקנו אלא היכי דאפשר לומר שזכה בהן משא"כ בחצר השותפין דא"א לו לזכו' בשל חבירו וא"כ אם בבה"כ אין הד' אמות זוכים במציאה איך יקנו לה הגט לכ"ע ועי' בהה"מ פ"ד ה' ך"ב או קידו' לדעת התו' ולהרמ' א"צ לד"א והריב"ש לא יהיב ההוא טעמא אלא להנחתו שמדמה בה"כ לרה"ר ולחצר שאינו של שניהם אז כ' דאפילו למ"ד דד"א אינן קונו' אלא בסמטא או בצדי רה"ר ומשום דיש לו רשות להניח כליו לפי שעה ה"ה בבה"כ משום דרגילין כנ"ל הוו לענין זה כסמטא ולא כרה"ר אבל אם הוא כחצר השותפין מה יהנה הרגילות והנה ז"ל הריב"ש דבה"כ ה"ה כרה"ר שהרי אין לו בה יותר ממנה להניח שם כלים ואולי ר"ל דנהי דשל שותפין חשוב היינו לענין תפילה משא"כ לעניני חול שאין לו בה רשות יותר ממנה להניח שם כלים חשוב כרה"ר ושוב כ' דמן טעם דעניני גיטין רגילן למיעבד בה חשוב לזה נמי כסימטא ועכ"ז דחוק וצ"ע או שהיה ס' קרוב לו וכו' ע' מה שמביא הח"מ בשם המרדכי והב"ש בשם הגהות הרא"ש בסגנון אחר ושניהם לא מצאתי זולת בתשו' מיימון ריש ה' אישות מבוארים הדברים על סגנון הח"מ ודברי הב"ש נאמרים שם דאפי' האשה אומרת שנפל לתוך חיקה מ"מ יען שהעדים העידו שהם לא ראו אך הזריקה ולא הנפילה מסופקים אם נפל לתוך חיקה דנמי א"צ גט ומשום דכיון בלא אמירתה אין חשש מטעם החזקה אף אמירתה לא מהני והוה כנתקדש' בלא עדים וצ"ע הרי שנינו נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וע' בהר"ן טעם הס' ונמי נימא שהיא בחזקת פנויה א"ו דהיכי דאיתרע החזקה ע"י מציאת המעורר על הס' עכ"פ במעלת יוחסין מדרבנן לא מוקמינן אחזקה או דתמיד חיישינן מדרבנן וע' פ"ח י"ד סי' ק"ט וק"י וצ"ל דנתן הוא חשוב ליה איתרע החזקה אבל הזריקה חשוב לי' לא איתרע כלל כמו שהאריך דיש כמה ספיקות אך עכ"ז צ"ע ראייתו מפ' ד"א מדלא מוקי בכת אחת המסופ' ש"מ כדהעתיק הח"מ בשמו חדא דשם לא נזכ' זה כלל אך רש"י ז"ל הוא דפי' הכי וכבר פי' הח"ר באמת דוקא בכת אחת המסופק' ותו בכת אחת המסופקת וליכא אלא ס' זה אם קרוב לו או לה מה יש לחלק בינו לבין נתן הוא ואמרה היא ואולי ס"ל כדכ' הפר"ח על דברי ר"ן שמדמה נתן הוא לספיקא דדינא דהוי כס' הבא מחמת חסרון ידיעה דל"מ ס' וצ"ע שוב ראיתי שהפ"י ז"ל בק"א מס' קידושין דף ט' כבר הרגיש ומה שמשיג על הפר"ח לפ"ר לא הבנתי וע' סי' קל"ט סעיף י"ג:
ג
תנהו לאבא ע' ב"ש כ' ומשמע מדבריהם כו' אמת שכן כוונתם אבל צ"ע אם היא התחילה תן מנה לפלוני ולא יותר במה תתקדש אם במה שנותן לפלוני ואח"כ אמר לה ה"א מקודש' במה שנתתי לפ' בעבורך ומה ראי' שמתרצה הא גרע משתיקה דלאחר מתן מעות דמה הו' לה למיעבד אף כי תאמר דיחזיר מי יודע אם ישמע לה ובע"כ או דאמר קודם נתינה הא"מ לי במה שאתן או בשע' נתינה במה שאני נותן והיא שתקה אמנם הריטב"א באמת משני קושי' תו' דהתם שאני דאומרת ואתקדש אני לך ול' הרמ"א ז"ל בסימן ך"ט צ"ט שכ' על ל' הש"ע דאיירי בשאמרה תן ואתקדש וכ"ז דוקא כו' ודוק:
בית שמואל
ל׳
א
אין צריך שיתן הקידושין לידה. ואם אמר טלי קדושך מע"ג קרקע כ' בתשו' ש"ך סימן קנ"ב דהוי ס"ק, ול"ד לפקדון שהיה כבר בידה ועכשיו מקדש אותה בו דהוי קדושין אף על גב דעכשיו לא נתן לה כלום דשם בתחלה נתן לה ובנתינה בא לידה:
ב
כיון שרצתה לזרוק. משמע דס"ל כרמ"ה שהביא בסי' כ"ח מיהו ריצוי על הקדושין די אפילו אם לא היה ריצוי על הזריקה וכ"כ בח"מ וכ"כ בט"ז בסי' מ"ב ולא כב"ח מיהו אם אמרה תן הקדושין בידי וזרק לה לא הוי קידושין ט"ז:
ג
לתוך חצרה. כ"כ הרמב"ם אבל הטור כ' חצרה המשתמרת לדעתה והב"י הקשה למה לי משתמרת לדעתה דהא במתנה פסק הרא"ש כר' פפא דס"ל שמירת הנותן כשמירת המקבל אם כן אין צריך להיות משתמר לדעתה אלא אם משתמר לדעתו די והמחבר סתם וכ' כל' הרמב"ם והרמב"ם סמך את עצמו על מ"ש בה' זכיה וס"ל קידושין דומה לדין ממונות וכן המחבר סמך את עצמו על מה שכתב בת"ה /בח"ה/ וכללא הוא בקידושין סגי כשהחצר משתמר לדעתה אפילו אם היא אינה עומדת אצל החצר אף על גב בגיטין צריכה שתעמוד אצל החצר אפילו אם החצר משתמר לדעתה שאני גיטין שהוא חוב שלה כמו שכתב בסי' קל"ט, ואם החצר אינו משתמר לדעת' אלא לדעתו תלי' בפלוגת' דפליגי הפוסקים במתנה, הרא"ש ס"ל כיון דעת אחרת מזכה לה זכתה אפי' אינו משתמר לדעת' ולהרי"ף והרמב"ם אפי' כשדעת אחרת מזכה צריך להיות החצר משתמר לדעתה או שעומדת שם לכן אם אינה עומדת אצל החצר ואינו משתמר לדעתה הוי ספק קידושין, אף על גב הרב רמ"א הכריע בח"ה כדעת הרא"ש יש לומר לענין קידושין דדמי' לכל מילי לגט הוי ס"ק וכ"כ בח"מ וט"ז כתב גם הרא"ש ס"ל כאן צריך להיות משתמר לדעתה משום דבעינן שתהא דעתה סומכת שכסף קידושין יהיה בבירור בידה וכן אם נתן הקדושין ליד עבדה הנעור אינה מקודשת משום דאינה סומכת דעתה וסברה שמא יאבד העבד הקדושין:
ד
של שניהם. כ"כ הרמב"ם פ"ד ה"א ולטעמו אזיל דס"ל אם סלע הוא של שניהם והניח הקדושין על הסלע הוי ס"ק ולתו' אינה מקודש' כלל כמו שכתב לקמן:
ה
או בצידי ר"ה. אבל בר"ה לא תקנו חז"ל ד"א כמו שכתב ברמב"ם פ"ד ה"ז ובח"ה סי' רמ"ג מיהו בהגמ"י והג"מ כתבו כשדעת אחרת מקני תקנו ד"א אפי' בר"ה ובח"ר כתב גם כן בגט תקנו ד"א אפי' בר"ה משום תקנו' עגונו' וי"ל אף על גב בקדושין לא שייך הטעם משום עגונו' מ"מ מקשינן קידושין לגרושין כמו שכתב הר"ן לענין כשהיא יכולה לשמור הגט ובסי' קל"ט כתבתי גם הרמב"ם ס"ל כהרשב"א בגט מ"ה כתב בהל' גיטין זרק לה בר"ה תוך ד"א מגורשת לפ"ז י"ל גם בקדושין הדין כן מיהו הטור והמחבר שכתבו לענין ד"א היתה עומדת בסימטא ובסעיף ה' כתבו כלשון הרמב"ם היתה עומד' בר"ה ולקמן סי' קל"ט כתבו אם זרק בר"ה תוך ד"א צ"ל דס"ל גיטין שאני משום תקנות עגונו' אבל בקידושין לא מהני ד"א והא דהיא מקודשת כשהיה קרוב לה משום דשאני קרוב לה מד"א כי ד"א איירי אפילו אם הוא יכול ג"כ לשמור וקרוב לה איירי דהיא יכולה לשמור ולא הוא כמ"ש בתו' גיטין דף ע"א, וכ"כ בדרישה נשמע מזה אם זרק זה הקדושין תוך ד"א והיא עומדת בר"ה הוי ספק קדושין, ועתוס' גיטין שם נראה גם קושי' שניה של תו' קאי על ד"א ולא קאי על קרוב לה אף על גב תוס' מציין בדברי רבי יוחנן דאיירי בקרוב לה מ"מ כוונתם לתרץ קושי' שניה ג"כ עם מ"ש בתירוץ הראשון:
ו
לתוך ד' אמותיה. הנה קנין תוך ד"א תקחז"ל הוא ומ"מ כתב דהיא מקודשת מדאורייתא כי מאחר שתקנו כן חז"ל אז היא מקודשת מדאוריי' ועיין מ"ש בזה סי' כ"ח:
ז
אמותיה. מבואר בתוס' ד"א שלה אפילו אם שניהם יכולים לשמור הגט מקודשת ומגורשת אף על גב הרמב"ם פ"ה ה"ג ס"ל כששניהם יכולים לשמור הגט פסול וכן אית' לקמן סי' קל"ט היינו בגט מחמירים כן כשמואל דאמר עד שתשוט ותטלנו אבל מדאורייתא מגורשת לכן בקדושין כשר אפילו מדרבנן כמ"ש הר"ן כשהגט כשר מדאוריי' רק מדרבנן פסול אז בקדושין היא מקודשת בודאי ואם היא יכולה לשמור ולא הוא ע' לקמן אם היא מגורשת מדאוריי' ושם כתבתי כמה חלוקי דינים:
ח
מקודשת אפילו אם הוא בא אח"כ לתוך ד"א שלה. אף על גב בגט פסול בכה"ג דשם אינו פסול אלא מחמת חומר' וכל כה"ג בקדושין היא מקודשת בודאי כמ"ש בסמוך ואם ב' באו כא' הוי כחצר של שניהם וע' בח"ה סי' רס"ח שם מבואר הפלוגתא אם ד"א קונה במהלך וכתב בח"מ כאן בקדושין יש לחוש לחומרא ואינו אלא ס"ק:
ט
ספק קרוב לו. היינו שתי כתי עדים המחולקים אם היה קרוב לו או קרוב לה אבל אם היה לעדים ספק אם היה קרוב לה אין חשש קידושין דהוי כאלו קידש בלא עדים הג"א סוף גיטין ואם כתב א' בפנינו וע"א אומר קרוב לו הוי ספיק' דרבנן וכ' בתשו' ריב"ש ביהכ"נ הוי כסימט' לענין ד"א, ובספר ב"ה מביא ראיה דהויא כחצר שותפות כמ"ש בש"ס נדרים ובי"ד סי' רכ"ד המודר הנאה דין ב"ה כשותפו' של אותה העיר וכ"כ מהרי"ל בהל' ע"א ובודאי לא נעלם זאת מריב"ש אלא גיטין וקדושין שאני דרגילין לעשות בב"ה כמ"ש שם מ"ה ס"ל דהוי כסימט':
י
שניהם א"י לשמור. תו' פ' הזורק כתבו כששניהם א"י לשמור לא הוי גט כלל וכן בקידושין אלא הפי' מ"ש שניהם א"י לשמור היינו כ"א א"י לשמור לבדו אלא שניהם יחדיו ועיין סי' קל"ט:
יא
אלא אשתיקה יש מי שאומר וכו'. לכאורה נראה דהיינו דעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' כ"ח וס"ל אם לא גלתה דעתה דניח' לה לא הוי קידושין אם זרק לה הקידושין אפילו לא נערה כמ"ש שם ובט"ז כתוב דהיינו דברי הג"מ שהביא הב"י בסימן מ"ב ובהגהת ש"ע שם דדוקא אם היה מדבר עמה תחלה מקדושין ונתרצית לא מהני מה שזרקה הקידושין מחיקה אבל אם לא נתרצית מעיקרא אין כאן קידושין אם השליכה מחיקה ומגיה במקום אשתיק' שדתינהו ואין זה כדאי לשבש כל הספרים גם מבואר רס"ו כל דלא ארצאי מעיקר' לא מהני אם זרק לה הקידושין:
יב
ואצ"ל אם זרקתו בפניו. דה"א אם זרקה לים דחייבת לשלם מרה לקדשה קמ"ל, ומב"ח סי' מ"ב נשמע אם זרקה הקידושין והיה בחצרה מקודשת אא"כ דאמרה בפי' דאינה רצונה להתקדש לו, וה"ה אם זרק לתוך ד"א שלה אם קרוב לה וכ"כ ח"מ וצ"ע:
יג
תנהו לאבא. ול"ד לתן לפלוני דמקודשת דשם היא התחילה ואמרה תן לפלוני תו' ומשמע מדבריהם דס"ל אם אמרה תן לפלוני אפילו לא אמרה ואתקדש לך היא מקודשת דאל"כ לק"מ מהאי דאמרה תנהו לאבא דהא שם לא אמרה ואתקדש אני לך:
יד
אף על פי שא"ל התקדשי וכו'. ול"ד למ"ש ס"ס כ"ט בנתן תתן אם אמר בעת הנתינה התקדשי מקודשת לדעת הרא"ש דשם קיבלה היא הקידושין וכ"כ ב"ח בתירוץ הראשון:
טו
שיקבלום לי. כתב בח"מ כשנתן להם אמר תזכה לפלונית או ששמעו כשאמרה לו שיקבלום לה אז בקבלתם הוי כאלו הגיעו לידה:
טז
הניחהו על הסלע. הנה לפרש"י ורמב"ם איירי הסוגיא שתתקדש מתורת חצר אם הסלע שלה הוא וכן בסלע של שניהם עלתה בתיקו אם תתקדש בתורת חצר אף על גב בעלמא קי"ל חצר שותפין אין קונין זה מזה מ"מ כאן בקדושין שיש לה חלק בחצר ולו ניחא שתקנה אמרינן שמקנה לה החצר, ולשיטות תוס' לא איירי בתורת חצר כי חצר שותפין לא מהני אפילו בקדושין אלא איירי כל הסוגיא בבא המנה אח"כ לידה אז אמרינן כשאמרה הניחהו על הסלע והוא אין שלה גלתה דעתה שאין רצונה להתקדש לו תו לא הוי קדושין אפילו כשבא לידה כמו בהבא מיהבא ובסלע של שניהם עלתה בתיקו אם בא לידה, מיהו גם לשיטות תו' נראה אם היה סלע שלה ועמדה אצל הסלע מקודשת מדין חצר אלא הסוגיא לא איירי מזה, וכתב הרא"ש כל הסוגיא בתנו לעני תנו לכלב איירי נמי שבא לידה וכמ"ש בהג"ה בסמוך, מיהו נראה דכוונתו אם אמר תנו לכלב דעלמ' דאפילו בא לידה אינה מקודשת אבל אם אמרה תנו לכלב שלי מקודשת בההוא הנאה שנתן לכלבה אפילו לא בא לידה וכן אם הכלב רץ אחריה עלתה בתיקו אם היא מקודשת בההיא הנאה דקא מצלה נפשה והיינו אפילו אם לא בא לידה היא ספק מקודשת ומ"ש בהגה גם זה מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה ה"ק אפילו נתן לחיקה מ"מ בכלב דעלמא אינה מקודשת ובכלב רץ אחריה ספק קדושין וכ"כ בח"מ וכן לשיטות רש"י והרמב"ם איירי התחלת הסוגי' מדין חצר ותנו לכלב שלי ע"כ לאו מתורת חצר אלא בההיא הנאה שנותן לכלב שלה:
יז
שנתן אח"כ לתוך חיקה. הנה בהרא"ש לא כתב דנתן לחיקה אלא כתב אם זרק לחיקה ושתקה לא הוי קדושין כיון שגלתה דעתה דאינה רוצה הקדושין ומ"מ יפה כתב הרב רמ"א אפי' אם נתן לידה לא הוי קידושין כמו באמרה הבא מיהבא אפי' אם נתן לידה בשתיקה לא הוי קידושין כיון שגלתה דעתה דאינה רוצה הקידושין, מיהו נראה דיש חילוק אחר אם אמר בעת הנתינה כשנותן לידה תתקדש לי הרי היא מקודשת כמו בהבא כמ"ש ס"ס הקודם אבל אם זרק לה לא הוי קידושין כיון שגלתה דעתה דאינה רוצה הקדושין ולא שייך בזה לומר אי לא ניחא לה לישדינהו כיון שגלתה דעתה דאינה רוצה בקדושין וכמ"ש בסי' כ"ח:
יח
ויש להחמיר. כלומר דרך חומרא הוא ולא ע"פ הדין כי תן מנה לפלוני אתיא מדין ערב ובכה"ג אין הערב משתעבד כיון שלא בא ליד שום אדם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ל׳
א
המקדש כולי. מתני' רפ"ח דגיטין וגמרא שם ומתני' שם ע"ח א' וכן לענין קדושין וקאי אכולה מתני' וכמ"ש בגמרא שם ב' שאני התם דכתב כולי וכן מ"ש וכן לענין החוב כולי וכמש"ש בגמרא דא"ל כולי בתור' גיטין ולא מסיים קרוב כולי אלא לאשמעי' דבע"מ יחלוקו ולא אמרי' המע"ה וכמ"ש תוספת שם ובקידושין ח' ב' ואם היה סלע כו' וערש"י ד"ה ואם כולי וכן פירש הרמב"ם וכמ"ש בס"ב.
ב
כיון שרצתה כולי. לשון הרמב"ם וכמ"ש הטור והרב בסימן כ"ח ס"ד וכמ"ש בסימן זה ס"י:
ג
בין כולי. מתני' שם ר"פ:
ד
או לתוך שדה כולי. מ' ואפילו אינה משתמרת דשדה אינה משתמרת ואינו עומד בצד שדהו ועיין בב"מ י"א א' והוא כדעת תוספות שם י"ב א' ד"ה חצר כו' ובמידי דזכות כולי וכ"ד הרא"ש וכתי' דר"פ ור"א שם אלא שהרמב"ם פ' גם במתנה כמו מציאה וכתי' קמא דגמ' שם מטלטלי אג"ק כולי וכמ"ש בחשן משפט סימן רמ"ג סכ"א ועבה"ג:
ה
היתה כולי. עבה"ג וכפרש"י שם ועתוס' שם ד"ה אם כולי ועס"ט ושם בהג"ה והרשב"א פירש גם כן כפירש"י אלא שפירש דודאי איהו מושיל לה מקומו והספק הוא אם רצונה מ"ש תנם כולי לשם קדושין א"ד שאינו רוצה וה"ק תנם ע"ג שלך א"כ אין הספק אלא בא"ל הנח אבל מפירש"י מ' כהרמב"ם שלא פירש כלום אצל הבעיא:
ו
היתה כולי. לשון הטור וכמ"ש בב"מ יוד ב' רב ששת כולי ועתו' דגיטין שם ד"ה ר' יוחנן ועוד קשה כולי אי נמי י"ל כולי. וכתב הרא"ש שם דר' יוחנן ל"פ אדרב אלא בחוץ לד"א השיעור בשמירתה או בשמירתו משום דמ' לר' יוחנן קרוב כולי אפילו מאה אמה כמש"ש ועוד דמחצה על מחצה לא אתי שפיר לרב לכן אוקים ר' יוחנן כן ועתוס' הנ"ל ד"ה ר' יוחנן וק' כולי ועוד נ"מ בדר' יוחנן דאין צריך לדחוקי למתני' בסמטא אלא אפילו בר"ה ומילתא דשמואל שם שיננא כו' לא קאי אלא אגטין ולא אקדושין דמשום חומרא בעלמא קאמר כמש"ש הרא"ש וש"פ וז"ש היתה כולי. ואם נשארו כולי. כיון כולי. שם כגון שהיה כו' וליחזי כולי וכתב הרשב"א שם דלכן אמרו במתני' שם קרוב לו אע"ג דכל חוץ לד"א שלה אינה מגורשת אפילו חוץ לד"א שלו אלא בכה"ג ובס"ה העתיק לשון הרמב"ם וכן כתב הטור בשמו ואמר ברה"ר וברשות כו' דשם אינן קונין ד"א כמ"ש בב"מ שם רפ"א כולי בשדה דבע"ה כולי רב ששת כו' וכנ"ל ולא שייך כאן אלא מילתיה דר' יוחנן וז"ש כיצד כו' ומ"ש או שהי' ספק כו'. שם הכא בשני כיתי כולי ועתוס' שם ד"ה והא כולי ומ"ש או שניהם אינו כולי כ' ל' הגמרא וע' תוספת שם שניהם כו' וכמ"ש בח"מ סימן ק"ך ס"א ועמש"ש והרמב"ם השמי' מ"ש בס"ד דין דד"א שאין דרכו לכתוב אלא מ"ש בגמרא להדיא לכן לא כ' אלא מילתיה דר' יוחנן שהוא דינא דמתני' כן בקדושין אבל מילתיה דרב סמך על מ"ש בה' גרושין וכן בס"א לא כ' אלא דין חצירה שמפורש בגמרא קדושין ואם היה סלע שלה כו'. אבל שאר החילוקים שאמרו בגיטין שם ושם ע"ט א' לא הזכיר וסמך על מ"ש בה' גרושין:
ז
וזרק כו'. טור סימן כ"ח ב' הרמ"ה וכמ"ש בסי' כ"ח ס"ד בהג"ה ועמש"ש:
ח
אף ע"פ שא"ל כו'. עתוס' ד"ה תנם כו' ובתן מנה לפלוני ע"כ בא"ל התקדשי כמ"ש בסי' כ"ט ס"ב:
ט
אפילו כו'. דהא הוי כאלו קבלה בעצמה:
י
וי"א דוקא כו'. כשיטת התוספת שם ד"ה אם כו' ותליא באמירתה וכמ"ש בהג"ה למטה והרא"ש והתו' כו' אבל שיטת רש"י והרמב"ם משום דקניא חצירה כמ"ש בס"ג:
יא
וג"ז כו' וג"ז כו'. כ"כ הרא"ש שם ספי"ג וג"ז כו' וכשיטת תוספת הנ"ל ובחדא ברייתא מיתני' וטעם א' לכולה ועח"מ ס"ק י"ד ט"ו ט"ז י"ז:
יב
אמרה היא כו'. רא"ש שם איכא לאספוקי כולי וראוי להחמיר בדבר. והרשב"א כ' בתן לאבא ולאביך ולפלוני ולעני דאמרינן אינה מקודשת דוקא בדלא אמרה ואתקדש לך אבל בכלב וסלע אפילו אמרה ואתקדש לך אינה מקודשת כיון דאינה בעי זכיה ודעת הרמב"ן דכלב ג"כ מקודשת באמרה ואתקדש לך ודוקא בסלע אינה מקודשת בכ"ע ועמ"ש בח"מ סימן ש"פ ס"א בהג"ה ונראה דעתם לתרץ קושית תוספת ד"ה תנם כו' דכאן מיירי בלא אמרה ואתקדש לך וכ"פ הריטב"א ומ"מ נ"מ בזה הדין אף לשיטת תוספת באמרה בתחלה תן לכלב ועל הסלע ואתקדש לך וז"ש הרב אמרה היא מתחלה וכ"ה בדברי הרא"ש שם ע"ש. אבל בכל הני דתני בברייתא בסיפא דכולהו בבי מקודשת אפי' לא אמרה ואתקדש לך מקודשת ועמ"ש בח"מ שם:
חלקת מחוקק
ל׳
א
אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה. מפשט הלשון משמע שצריכה להתרצות על הזריקה וכ"כ בב"ח דאם אמרה האשה תן לי הקדושין בידי אם שינה וזרק לה הקידושין אינם קדושין כלל ואם אמרה סתם קדשני וזרק לה הוי קידושי ספק דספק אם היא מקפדת על הזריקה או אינה מקפדת אבל לעיל בסי' כ"ח הובא דברי הרמ"ה בטור ס"ק ד' בזה הלשון וכן פסק בסמוך סעיף ו' דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת ה"מ היכא דארצאי מעיקרא לאקדושיה ליה משמע דא"צ ריצוי רק על הקידושין ולא על הזריקה וגם בתלמוד לא נמצא קפידא זו ועוד לדבריו אף אם נתרצה בזריקה וזרק לתוך חציר' נימא דנתרצית לתוך ידה דוקא ולא לתוך חציר' ועיין ב"י הביא בשם הגהות מרדכי דסוף גיטין דאף אם נתן הטבעת בידה בע"כ הוי קידושין מאחר שלא זרקה וכן פסק מהמר"א לקמן ריש סי' מ"ב דהיא מקודשת גמורה ועיין מ"ש שם:
ב
או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה. בטור כתב לתוך חצירה המשתמרת לדעתה מקודשת אפי' אינה עומדת אצלו והב"י הקשה דאם נדמה קידושין למתנה כבר פסק הרא"ש במתנה כרב פפא דס"ל דשמירת הנותן חשובה כשמירת המקבל וא"כ א"צ שיהא משתמר לדעתה דזכין לאדם שלא בפניו ובב"ח תירץ דקידושין גריעי ממתנה עיין עליו ולא ידעתי הא אפילו במכר פסק הרא"ש דדעת המוכר סגי (כמבואר בטו' ח"מ בב"י ובש"ע בהג"ה ריש סי' ר') והנה הרב המחבר סתם דבריו כלשון הרמב"ם והרמב"ם סמך על מ"ש בהלכות זכיה דבעי חצר המשתמר' או עומד בצד שדהו והנה יש לדקדק על דברי הרב המחבר מאחר שסתם בח"מ סי' הנ"ל שצריך שיהיו המטלטלין ברשות הלוקח המשתמר לדעתו וא"כ ה"ה הכא גבי קדושין דדמי למכירה לא הוי קדושין ודאין עד שיהיה משומרין לדעת' ושמירת המוכר והנותן לא חשיב כשמירת' והרב מהרמ"א שהכריע בח"מ (כמ"ש לעיל) כדעת הרא"ש דשמירת המוכר או הנותן סגי אפשר מודה הכא משום חומרא דקידושין דלא הוו ודאי קדושין רק ספק:
ג
היתה עומדת ברשות של שניהם. דין זה הועתק מלשון הרמב"ם פ"ד מה"א ועיין במ"מ מהיכ' יליף לה ודעת התו' והרא"ש אינו כן וכמו שמבואר בסמוך סעיף י"א:
ד
או בצידי ר"ה. אבל בר"ה לא תקינו ארבע אמות אפי' היכא דדעת אחרת מקנה ועיין בב"ח דלדעת הרמב"ם ושאר פוסקים בדעת אחרת מקנה אפילו בר"ה תקנו ד"א ובפ"ד מהלכות זכיה כתב הרמב"ם במתנה דלא תקנו ד' אמות בר"ה אעפ"י דדעת אחרת מקנה ובאמת שהרמב"ם לא כת' בקידושין דין ד' אמות דליקני בר"ה רק שכתב דקרוב לה מקודשת מטעם דיכולה לשומרה ועיין בדברי הרמב"ם הלכות גירושין פ"ה ומ"ש המפרשים שם ויתבאר אי"ה לקמן סי' קל"ט:
ה
וזרקם לתוך ד' אמותיה. קנין ד' אמות הם תקנת חכמים כדאיתא בגמרא וא"כ לא הוי אלא קדושי דרבנן לפי דעת ר' ירוחם שהביא ב"י לעיל בסי' ך"ח גבי מעמד שלשתן אבל דעת הר"ן בפ' הזורק דהם קידושין ד"ת דהפקר ב"ד הפקר וכמו שתקנו גבי היא יכולה לשמור אפילו ק' אמה הרי זו מגורשת (גיטין דף ע"ח ע"ב):
ו
כיון שקדם הוא לתוכה זכה בהם. ואם שניהם באו כאחד לתוך ד' אמות דק"ל במציאה דקנוי שניהם בגט הוי כחצר של שניהם והוי קדושי ספק ועיין בח"ה סי' רס"ח הובא שם בטור דע' הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ואף שהרא"ש נחלק עליו אפשר משום חומר' דקידושין יש לחוש לדברי הראב"ד ולא הוי רק ספק קידושין במהלכת ולפי מ"ש לפני זה כל ד' אמות אינם רק קדושי דרבנן לדעת ר' ירוחם:
ז
קרוב לה הרי זו מקודשת. אף על גב דלא מצינו בשום מקום שיהא הקניה תלויה בשמירה מ"מ מפני תקנ' עגונות אמרו כן בגיטין ומשום לתא דגיטין תקנו כן בקידושין וע' בר"ן שהאריך שם וכ' דאפשר לומר מאחר שחזרו בגמר' גבי גיטין דלא תיעבד בה עובדא עד דמטי גיטה לידה ה"ה אפשר גבי קדושין ואפשר לומר דלענין קידושין התקנה במקומה עומדת ומקודשת מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ודלא כר' ירוחם דכתב דאינו רק קדושי דרבנן בקנין דרבנן וע' בדברי הר"ן שהאריך שם:
ח
או שהיו ספק קרוב לה. משמע מלשון זה אם היו העדים מסופקים למי קרוב יותר זה מקרי ספק אבל במרדכי כתב בשם מהר"מ דוקא בשתי כתי עדים המחולקים אבל כת אחת המסופקת אין כאן בית מיחוש דאוקי אשה אחזקת פנויה דמעיקרא ואם כת א' נחלקה ע"א אומר קרוב לה וא' אומר קרוב לו הוי ספיק' דרבנן משום דאיכ' חד סהדא דאמר קרוב לה גזרו בה רבנן והוי קידושי דרבנן:
ט
או שניהם אינם יכולין לשמור. כלומר אין יכולין לשמרו כל אחד לבדו רק שניהם יחד אבל אם אין יכולין לשמרו כלל פשיט' דאינה מגורשת כלל לשון התו' פ' הזורק (גיטין דף ע"ח:)
י
כיון דלא ארצאי מעיקר'. משמע דאם נתרצי' מעיקר' על הקדושין אף על פי שלא נתרצית על הזריקה וכמ"ש בתחילת סי' זה וכמבואר לקמן סימן מ"ב:
יא
ואצ"ל אם זרקתו בפניו. (בקידושין דף ח' ע"ב ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת ופריך הא שדתינהו קמיה הוו קידושין הא קאמרה ליה שקול לא בעינ' ומשני ל"מ קאמר ל"מ שדתינהו קמיה דלא הוו קדושין אבל זרקתו לים אימא כיון דמחייב' בהו לשלומי גמרה וקדשה נפשה ולפי שהוא שלה זרקתו והא דקא עבדי הכי סבר' איבדקיה להאי גברא אי רתחנ' הוא אי לא והוו קידושין קמ"ל עכ"ה) והנה מ"ש הרב כאן ואצ"ל אם זרקתו בפניו דפשוט לו יותר דאינה מקודשת כשזרקתו לפניו משזרקתו לים והיא כמסקנת הגמ' לא מבעי' שדתינהו קמיה וכו' ובטור כתב להיפך וזורקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד אלא זרקתו לפניו והוא דרך לא זו אף זו נמשך אחר סברת המקשן שיותר פשוט כשזורקתו לים דא"מ משזרקתו לפניו ומשמע דוק' זרקתו בפניו אבל זרקתו לפניה קרוב לה או לתוך ד' אמותיה הוו קידושין וע' בב"ח:
יב
שיקבלום לי מקודשת אפילו לא חזר כו'. נראה דמ"מ מיירי כשנתן להם אמר תזכו בקדושין אלו לפלונית אבל אם נתן להם בסתם מנא ידעו שיזכו לה וא"כ לא קנתה היא הקדושין:
יג
וי"א דוק' ביחדה לו סלע. דברי הרמ"ה אף שכ' אותם בשם י"א הם מוסכמים ואין חולק עליהם דזה דבר פשוט דאם היא אמרה תן על הסלע דרך דחיה מה מועיל שהוא נתן על סלע שלה הא אפילו לתוך חיקה לא מהני:
יד
והרא"ש והתוס' מפרשים דכל זה מיירי. המעיין ברא"ש יראה פשוט דלא מוקי לה הרא"ש בזרק לתוך חיקה בהניח על סלע שלה דמה לי חיקה ומה לי חצירה או סלע שלה רק דהתוס' והרא"ש כתבו זה משום דס"ל דבסלע של שניהם אינו קונה מטעם חצר דבחצר של שניהם לא הוה מקודש' ע"כ הוכרחו לפרש דלאו משום חצר מיירי והיכא דאמרה הנח על סלע אינה מקודשת אפילו נתן לתוך חיקה אבל בהנח על סלע שלי מקודשת אף בלא חיקה דמה לי חצירה או סלע שלה או חיקה וזה לדעתי ברור ובב"ח עשה מחלוק' בין הרמ"ה והתוספ' בחנם ודעת הרמב"ם דלא כדברי התוספו' וס"ל דחצר של שניהם אף דלא קנה לענין מקח מ"מ לענין קידושין הוי ספק קידושין ויליף לה מההיא דסלע של שניהם וס"ל כרש"י וכן פסק לעיל סעיף ג' דחצר של שניהם הוי קידושי ספק:
טו
וגם זה מיירי שנתנו אחר כך. כלומר אפילו נתנו בתוך חיקה:
טז
אם היה הכלב שלה. כלומר אעפ"י שלא בא לידה דמאחר שיש לה הנאה שהכלב שלה אכל הוה כאלו בא לידה:
יז
וגם זה מיירי. כלומר השני חלוקו' דהיינו כלב דעלמא ורץ אחריה לנשכה מיירי אפילו נתנה בתוך חיקה לא הוי קידושין בכלב דעלמא והוי ספק קידושין ברץ אחריה לנשכה וה"ה דהוי ספק קידושין ברץ אחריה גרידא כמבואר בדברי הר"ן:
יח
ויש להחמיר בדבר. כלומר דלא הוו ודאי קדושין אלא ספק קידושין (ודלא כמו שס"ל לקצת מפרשים שכיון שהוציא ממון על פיה ליתנם לכלב מקודשת מדין ערב) דלא מקודשת מדין ערב אלא בתן מנה לפלוני ואתקדש לך דאז הוי כערב לפי שבזכותו של זה נתחייב זה אבל במוציא ממון לאבוד כגון זרוק מנה לים ואתחייב לך או ואתקדש לך לא מהני:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ל׳
א
סעיף יא בהג"ה אמרה היא מתחלה תן ככר לכלב וכו' נ"ב עי' מ"ש בזה בחבורי טטו"ד מהדורא ג' בתשו' ל"ק טולטשין בהל' ריבית סי' ק"ס מ"ש ראי' לזה להמקילין בתן לכלב ייע"ש בעזה"י ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ל׳
א
לתוך ידה. עבה"ט שכתב ואם אמר לה טלי קדושך מעג"ק כו' וכבר הזכיר זה לעיל סי' כ"ז סק"ג (ועמ"ש שם ס"ק ג' וס"ק י"ב ולקמן סק"ח האריך בדין זה ומ"ש שם בשם הרשד"ם סימן כ"ד דהוי מקודשת גמורה לכאורה סותר קצת למ"ש בסוף הס"ק בשמו דזרק לתוך שוליה לא הוי כטלי כו' משמע דאילו הוה כטלי לא הוה מקודשת גמורה ועיין במל"מ פ"ג מה"א סוף דין א' דנראה שעמד בזה:
ב
ספק קרוב לה. עב"ש סק"ט שכתב היינו ב' כתי עדים המחולקים אם היה קרוב לו או קרוב לה אבל אם היה לעדים ספק אם היה קרוב לה אין חשש קדושין דהוי כאילו קידוש בלא עדים. הג"א סוף גיטין כו' עכ"ל. והנה בהג"א לא נמצא זה רק במרדכי והן הן הדברים שהביא הח"מ סק"ה בשם המרדכי בשם מהר"מ אך בסיגנון אחר. ועיין בס' פ"י בקו"א למס' קידושין סי' ט' שכ' הדבר צריך תלמוד כו' ע"ש גם בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ל"א שכ' דאף שהרב ב"ש הביא דברי מהר"ם להלכה בלי חולק מ"מ לאו מלתא פסיקתא היא והן רבים חולקים עליו כו' ע"ש ועיין בתשובת נו"ב קמא סימן נ"ח ובתניינא סי' ע"ז מ"ש בענין זה והובא קצת לעיל סימן כ"ח ס"ק ע"ש. ועיין בס' קהלת יעקב שכ' וז"ל עיין בספרי נה"מ בכללי תפיסה מ"ש ליישב דלא תיקשי מכל ספק קדושין דמקודשת מספק והוא דיש לחלק בין שהספק הוא להעדים על דבר שלא דקדקו כהוגן והיו יכולין לראות כל הדבר אלא שלא ראו ולכן נסתפקו ובזה בודאי לא מהני עדותן דהוי חצי דבר דלא ראו רק החצי ממה שהיו יכולין לראות משא"כ כשהספק הוא בדבר שאפי' אם רצו לראות לא היו יכולין אז שפיר מהני עדותן לענין ספק וע' בסמ"ע סימן ל' ס"ק ל"ט ולפ"ז ניחא כאן בקידושין ספק קרוב לה הוי כמקדש בלא עדים כיון שהיו יכולין לראות כל הדבר ולא ראוי הוי חצי דבר ואין עדות כלל תדע דאפילו אם יבואו עדים אחרים שלא ראו זריקת הקידושין רק שיעידו שמדדו את הכסף קדושין שמעידין אלו על הזריקה והיה קרוב לה בודאי לא תהיה מקודשת דהוי חצי דבר כיון שלא ראו כל מה שהיו יכולין לראות וא"כ לא עדיף הספק שנסתפקו אם הוא קרוב לה מאילו היה כאן עדים אחרים דלא מהני כיון שהם לא דקדקו לראות כל מה שהן יכולין לראות משא"כ לענין שאר ספק קדושין כגון שמא ש"פ במדי כיון שלא היו יכולין לראות בעת שהיא בכאן מה הוא שוה במדי לא הוי חצי דנר ולכן הוי שפיר קידושי' עיין שם היטב:
ג
וזרקתו לים בפניו. (בגליון ש"ע מהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב דוקא תוך כדי דבור תשובת חכ"צ סימן קט"ז עכ"ל ועיין בתשובת חתם סופר סימן פ"ד) עיין בס' המקנה ובס' קה"י ובס' טיב קידושין אות י"א מ"ש בזה:
ד
בככר זה עיין בס' יד המלך פ"ג מה"א הלכה ד' בענין אי ככר דוקא הוא משום דשייך ביה כי היכא דמחייבא ביה אנא מחייבת ביה את או אפי' דבר חשוב נמי ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ל׳
א
סי' ל' ב"ש אות א' דהוי ס"ק. נ"ב עי' תשו' מהריב"ל ח"ב סי' ל"ג:
ב
ס"ז וזרקתו לים. נ"ב דוק' תכ"ד. תשו' חכ"צ סי' קט"ז ותשובת מהר"ם סוף ס' נשים:
ג
ב"ש אות ט' סוף גיטין. נ"ב אבל דעת הריטב"א והרשב"א ביבמות דל"א בכה"ג הוי ס' קדושין:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ל׳
א
או לתוך חצרה זו לשון הרמב"ם ובטור או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה ומבואר בגמ' שמביא ב"י לדעת הרא"ש שיש ג' דינים חלוקים לענין חצר דחצר יש לו דין שליח גבי גט דחוב הוא לה אין החצר נעשה לה שליח אפילו בחצר המשתמר והיא עומדת בתוכו וגבי מציאה שזכות הוא לא בעינן תרתי אלא או חצר המשתמר ואע"פ שאינה בתוכו או אפילו אינה משתמרת אלא שעומדת בתוכו או אצלו ובמתנה שיש ג"כ זכות ויש עוד מעלה שדעת אחרת מקנה אותה לא בעינן כלל וקנה אפילו באינו משתמר ואינו עומד בתוכו וכתב ב"י לענין קידושין דדמי למתנה דהא דעת אחרת מקנה אותה וא"כ אפילו אינה משתמר ואינה עומדת בצדו מקודשת וא"כ ק' על הטור למה פסק כאן שבעיני משתמר לדעתו וזה דלא כהרא"ש ועוד דאפילו להרי"ף לא בעי אלא שתהא משתמרת ואפילו של לדעתה ולמה הצריכה שתה' משתמרת לדעתה עכ"ל: ואני אומר דאין עיקר לימוד זה שקידושין שוה למתנה בזה דגבי הקידושין בעינן שתה' האשה סומכה דעתה שכסף של הקידושין יהיה בבירור ביד' דהא מקדש במלוה לא מתקדשה משום טעם זה כדלעיל ומ"ה לא שוה לקידושין בזה דבמתנה לא בעינן סמכה דעתיה דמקבל אלא הנותן קנה כ"ז שלא יהיה נאבד ויבא לידו אזי יקח המתנה מצד שהיתה בחצרו בשעת נתינה ואדעתה דהכי נתן לו הנותן שאם לא תהיה נאבד משם וילך ויקח ואם תהיה נאבד אין לו עליו כלום משא"כ בקידושין צריך שיהיה בטוח וראוי לסמוך אז דוק' תתקדש וכאן אין דעתה סומכת ע"ז אע"פ שרצונה להתקדש בדרך זה מ"מ לא מהני כמו במקדש במלוה דלא מהני מה שרצונה להתקדש במלוה. ע"כ צריך כאן חצר המשתמר וגם צריך לדעתה לאפוקי אם נותן עבדה הניעור שיתבאר אח"ז דאז אין לבה בטוח ג"כ דשמא יעבד האבד אותו ע"כ אין מתקדשת בזה דאין סומכת בבירור אלא דמ"מ יש מעלה בקידושין טפי מגט לענין שאין צריכה לעמוד בצד החצר כיון דזכות הוא לה כנ"ל נכון לדעת הטור ולשון הסעיף זה שהוא הרמב"ם שאמר סתם לתוך חצרה מ"מ אין להבין ממנו שמועיל אפילו אינה משתמרת ואין עומדת אצלו אלא כאן שהיה עומדת אצלו בעסק הזה וזורק הקידושין בפניה לחצרה דהא לא ממעט תחלה אלא שא"צ ליתן לידה דוקא אבל מ"מ היא שם ורואה הזריקה ולאיזה מקום שזורק והיא שומרת הקידושין ומ"ה מקודשת שפיר דזה הוי משתמר לדעתה כנ"ל ובחנם טרח הב"י ליישב דבר הרמב"ם אלו ומ"ש כיון שנתרצית שיזרוק לה כו' עמ"ש בסי' מ"ב סעיף א' והאי משתמר לדעתה שזכר הטור הוא בגמ' ופרש"י ע"פ צוויה לאפוקי אם נותן ליד עבדה הניעור אינו משתמר לדעתה אלא העבד הוא השומר והרמב"ם לא הוצרך להזכיר האי לדעתה כיון דלא נקיט כאן אלא חצר ושדה ולא זכר עבדה ממילא ידענו דלא מהני בעב' ונמצא דעת הרמב"ם כמו דעת הטור כנ"ל ועיין מה שכתבתי לקמן סימן ק"ל בפירוש דמשתמר לדעתה האיך הוא:
ב
אלא אשתוקה האי מלת' אין לה שחר דודאי מיירי כאן שאמר לה לשון קידושין דכן משמע ל' זרק קידושין ותו דאל"כ פשיטא דאין כאן בית מיחוש אלא פשוט דאמר לשון קידושין והיא שותקת וא"כ ודאי קדושין גמורין יש כאן אלא פשוט שיש כאן ט"ס וצ"ל אלא שדתינהו והוא דברי תשובת מהר"מ בהג"ה והביאו ב"י סימן מ"ב דדוקא אם היה מדבר עמה תחלה מקדושין ונתרצית לא מהני מה שזרק' הקידושין מחיק' אבל אי לא אתרצאי מעיקר' אין כאן קידושין אי השליכ' מחיק' כמבואר ג"כ בתשובת הרא"ש שמבי' ב"י ס"ס זה ובלבוש העתיק כמו שכתב כאן בש"ע והיא שגגה גדולה:
דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק י"א אלא אישתק' כו' לכאורה נר' שהוא דעת רמ"ה שהביא הטור בסימן כ"ח וס"ל אם לא גלתה דעתה דניח' לה לא הוי קידושין אם זרק לה הקידושין אפילו לא ניער' ובט"ז כתב דהיינו דברי הג"מ שהביא ב"י בסימן מ"ב כו' ומגיה במקום אישת' שדתינהו ואין זה כדאי לשנות כל הספרים גם מבואר ברס"ז כל דלא ארצויי קמיה מעיקר' לא מהני אם זרק לה הקידושין וכ"כ בסי' כ"ח ס"ק י"ב דמוכח כן ממה שהקשה לעצמו מזרק לה קידושין ע"ש עכ"ל וכ"כ הח"מ בסי' מ"ב סק"ב על מה שכתב שם בהגהות ש"ע אם נתן ליד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקידושין הוה מקוד' וכ' הוא שם דהג"ה זו שהוא מדברי הג"מ חולק של שהבי' הטור דברי רמ"ה בסי' ל' והב"י בש"ע שם בסעיף ו' פסק כדברי הרמ"ה אף שלא ניער' בגדי' אינם קידושין והיינו דמפ' ג"כ כב"ש ודוחה דברי הב"ח שכתב דברי רמ"ה מיירי לאחר שזרק לתוך חיק' ניער' בגדים כדי שלא תקשה דברי הרמ"ה על דברי הג"מ וכתב הוא דלשון תשובת הריב"ש סי' ק"ע שכתב כיון דלא עבדא מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קידושין והא דלא מחאי משום דלא איכפת לה כו' וכ"כ בסי' כ"ח ס"ק י"ב דמדברי תשובת הריב"ש שכתב והיא פושטת ידה ולקחה הטבעת משמע דצריך שתעשה דבר דמוכח דניחא לה וכ' שם דמ"מ ספק קידושין הוה דריב"ש דלא חש כלל לקידוש מיירי שהשליכה מיד אבל בלא השליכה מיד הוי ספק כו' ע"ש ובב"ש בסי' מ"ב כתב דהג"מ מיירי שהיה תחלה רצונה להתקדש לו ואח"כ קידש אותה בחזקה ובזה אמרינן דהוי קידושין כיון דלא זרקה ואשתק' כו' עכ"ל ואל עשה בזה כלום דהרי כתב כאן זרק לה קידושין וכן בסי' כ"ח בטור בשם הרמ"ה כתב ג"כ שזרק לה קידושין ובודאי אמר לה כן שלקדושין הן בשעת זריק' דלכך מיקרי קידושין בשעת זריקה וכן מדייק הט"ז וזהו בודאי עדיף מדיבר תחלה עמה מקידושין שכתב רמ"א בסי' מ"ב וכיון דאישתק' אחר זריקה ולא ניערה מבגדיה ולא הי' שם אונס כלל ודאי זה עדיף ממה שכ' בהג"ה שם ואין כאן ראיה דלא היה רצונה תחלה כי אדרב' דנר' מזד מתחלה ועד סוף היה רצונ' לקידושין וא"כ יהיה דברי רמ"א סותרים אהדדי כקושית המ"ח ונלע"ד שלא להטיל מחלוקת בין רמ"ה להג"מ דמה שכתבו החמ"ח והב"ש דרמ"ה מיירי אפי' בשלא ניער' דברי' אלו א"א לאומרם דודאי כשלא ניער' ושתקה בשעת זריקה ואח"כ נטלת' ג"כ אין לך רצוי גדולה מזו ודומה ממש כמו שקבל' ושתקה שכתב דהוי קידושין מה לי אם קבלה תכף ושתק' או הניחא אצל' ושתקה ואח"כ נטלה דאף שכתבו התו' והרא"ש באם אמרה הניח על הסלע ואחר כך נתן לתוך חיקה אינ' מקודשת אך בנטלה גם כן הא כתבו הטעם והובא בטור דכיון שאמרה תנו על הסלע הוי כאלו אמרה איני חפץ בקידושך ואפילונטלה אח"כ כשזרק לחיק' יכולה לומר בתורת מתנה קבלתי כיון דגלת' דעתה שאינה חפצ' בקידושין ואעפ"כ נתן לה בודאי נתן לה לשם מתנ' אבל כאן שלא אמרה דבר ולא היה שום גילוי דעת שאינ' חפצה בו וגם אח"כ נטלה ג"כ בוודאי לא נחשדת ליקח בגזילה כיון דאין כאן שום גילוי דעת דנתן לה לשם מתנ' כי אדרב' היה סומך עצמו שהוא קידושין כיון דלא זרקה מחיקה ועוד דהקשה מהא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת ושם מיירי שלא הגיע ליד' הקידושין כלל כמ"ש בש"ע ואם היה מחצה ע"מ או ספק קרוב לו או לה ונאבדו קודם שהגיע לידה הרי זו ספק מקודשת משמע דבודאי קרוב לה אף שנאבדו קודם שהגיע ליד' מקודשת ולפ"ד דמיירי כאן בשלא ניערה אינו דומה כלל לזרק לה כו' וא"ל דבדרך כ"ש הקשה דכ"ש הוא כאן דהקידוש אצל' דהדין נותן שתהיה מקודשת א"כ ק' מאי מחלק דהתם מיירי בארצאי מעיקרא דלמא התם דלא הגיע לידה הקידושין בעי' דארצאי מעיקרא אבל כאן שהקידושין אצלה לא בעי' ריצוי מעיקרא דזהו ריצוי שלה מה שלא זרקה מחיקה וגם מל' רמ"ה שכתב אבל זרק לה קידושין אפי' לתוך חיק' ולא שקלתינהו אלא אישתק' ואזל' לעלמא האי אזלא לעלמא הוא מיותר דלא הל"ל אלא סתם ולא שקלתינהו אלא אשתקה א"ו דקאי אולא שקלתינהו דר"ל דלא שקלת הוא ואזל' לעלמא דהיינו אפי' אחר שאזלה לעלמא לא שקלתינ' ג"כ אלא זרקה מחיק' ואי לא הוי כתב זה ה"א דהיא אישתק' והוא אזל לעלמא והניח אצל' ובזה באמת הוי קידושין כיון דלא גלתה דעתה דלא ניחא לה בקידושין כיון דלא זרקה מחיקה לכן כתב דהיא אזל' לעלמא וקאי על ולא שקלתינ' וכזה דוקא לא הוי קידושין כיון שניער' מחיק' ולא שקלתינ' ובב"ש כתב דמוכח ממה שהקשה לעצמו מזרק לה קידושין ודברים אלו ק' לאמרם ולהבינם א"א דאדרב' אם מיירי בשניער' מקשה שפיר מזרק לה קידושין דגם שם מיירי בשלא נטלה כמ"ש וכ"כ הב"ח וגם אין שם מעשה דמוכה דניחא לה ואת"ל דכך הם דבריהם דלא ניער' מיד אבל אח"כ ניערה ולא נטל' א"כ כ"ש הוא דהוי מקודשת כיון דלא ניער' מיד ש"מ דתחלה היתה רצונה להתקדש ואח"כ הדר' בה כמ"ש הב"י בסי' מ"ב בשם הג"מ אפי' אם השליכה תוך כ"ד חיישינן דשמא מהדר קא הדרה בה ומכ"ש כשלא השליכ' מחיק' אלא לאח"ז דחיישי' לזה ועוד דאם תרצה לפרש דברי רמ"ה דלא ניער' לא תשמע מיניה דאח"כ ניער' ולא נטלה כי לא הזכיר שם שום דבר עוד ומאין תבוא לפ' דלא ניערה בתחלה וניער' בסוף ועוד אף לו יהי' כדבריהם דמיירי כשלא ניער' א"א להיות מה שכתב בסעיף זה שהוא דעת רמ"ה דרמ"ה מיירי שאמר תחלה לשם פקדון וחזר ואמר לשם קידושין א"כ אף כשל' ניער' נוכל לומר דנטלתו לפקדון וגם היתה סבורה אי תשדינהו ומתברי יאמר לשם פקדון נתן ותתחייב בהו דדוקא אם קבלה בעצמו אז היא מקודשת דכיון דשמע' שהוא אומר אח"כ לשם קידושין לא הי' לה לקבלה ומדקבלה מוכח שנתרצית אבל אם זרק לה אין כאן הוכחה אבל כאן שזרק לשם קידושין מתחלה היה לה לזרוק מחיקה ומדלא זרקה ש"מ דניחא לה ואף שכתבו הם דדברי רמ"ה הם אפי' בשלא אמר תחלה לשם פקדון לא משמע כן בטור דהרי הטור כ' תחלה א"ל כנסי סלע זה בפקדון כו' כיון דשתק וקבלה איכא הוכחה שנתרצית וע"ז כתב וכ' הרמ"ה כו' דמשמע דאיירי בפקדון דאל"כ דרמ"ה איירי בלא אמר לשם פקדון אינה מוכח מדברי רמ"ה דדלמא שם דוקא הוי קידושין בשתקה וקבלה אבל כאן דאפשר לומר בתורת פקדון שאמר לה תחלה קבלה לא הוי קידושין מוכרחים המה לומר דהטור לא הביא דברי רמ"ה על דבריו שכתב תחלה אלא נתכוין על סיפא דרמ"ה באם לא שקלתינהו כו' א"כ ק' למה הביא הטור רישא דרמ"ה כלל לא הי' ליה להטור לכתוב רק ורמ"ה כ' אם זרק לה קידושין כו' ועוד גם אח"ז סיים הטור ואם אחר שנתן לידה בתורת פקדון כו' הרי דעירב דברי רמ"ה בין ב' החלוקות דפקדון משמע דגם רמ"ה מיירי בפקדון וכ"כ רמ"א בהג"ה שם בסק"ד ואיני כדאי לחלוק על רמ"א בפי' דברי הרמ"ה ואף אם יאמרו דרמ"א לא כיון ג"כ דוקא בפקדון יקשה למה הביא רמ"א הג"ה זו כיון דהב"י כתב זה בש"ע סימן זה א"ו דרמ"א מיירי בפקדון וזהו מדברי הרמ"ה ולא מ"ש הב"י בש"ע שהוא מהג"מ וכן מפרש הט"ז בסי' מ"ב דרמ"ה מיירי בפקדון דכתב שם וראיה עוד ממ"ש הטור בשם רמ"ה באומר כנסי סלע זה לפקדון כו' ומה שכתבו דמוכח כן מתשובת הריב"ש סימן ק"פ המעיין שם יראה שהחזיקו את עצמם בדבר שאין בו ממש דשם הי' השאלה בא' שזרק לאבי הנערה א' טבעת א' ואחר כך אמר שיהיו לקדושי בתו ותכף זרק אבי' מחיקו והשיב דלא הוי קידושין כיון דבשע' זריק' לא אמר כלם וז"ל דבשלמ' בל' הקידושין נאמר לאשה בשעת נתינ' והיא פושטת ידה ולקחה הטבעת אז היא מקודשת בשתיקה שקבלתה הכסף או הטבעת קידושין הוי הודאה כיון שכבר שמעה שנתן לשם קידושין אבל אם כשקבל' הכסף לא שמע' ל' קידושין אלא קבלת' הכסף אין שתיקת' כלום כיון דלא עבד' מעשה דניח' לה והא דלא מחאי משום דלא איכפ' לה לא כתב שם והי' פושטת ידה רק לפי מנהגו של עולם בכל הקידושין דמתקדשת בהכי וכתב דקבלת הכסף הוי הודא' ולא כמו שהבינו הם דמיירי אלו הי' כך דוקא אז היתה מקודשת דאינו כן דה"ה אם זרק לה וקבלה אח"כ היתה מתקדשת ולא כ"כ רק לפי מנהגו ש"ע בכל קידושין כדרך שמקדש איש את אשה ועוד דאפי' לפ"ד אפשר לפרש דברי הריב"ש שפושטת ידה לאח"ז ואע"פ כן היא מתקדשת דהוי הודא' דמוכח דניח' לה דהרי לא כתב שם דהיא פושטת ידה יד ותכף ואם תרצה לדייק מהתשו' הנ"ל גם איפכא נוכל לדייק ממה שכתב אבל כשקבל' הכסף לא שמעה לשון הקידושין אין שתיקת' כלום כיון דלא עבד' מעשה דניחא לה נוכל לדייק ג"כ אבל אם אמר מקודם ל' הקידושין וזרק לה ולא השליכה הקידושין מחיק' גילתה דעתה דניחא לה דדוקא כשלא אמר מקודם לשון קידושין אין כאן גילוי דעת דניחא לה דהא דלא מחאי משום דלא איכפת לה כמו שהבי' שם ראיה מרש"י דקידושין דף י"ג אבל כאן לא שייך זה והוי גילוי דעת דניח' לה ומכ"ש אם נדייק ממ"ש בסוף התשובה דכ"ש בנדון זה שהי' בזריקה ולא היה שם שום דיבור קידושין כו' א"כ נוכל לדייק דאם הי' שם דיבור קידושין ה"ל קידושין וכן יש שם הרבה דיוקים כזה ואין להאריך בה וגם סיים שם אפילו א"ל בשעת נתינה ונטלתו וזרקתו אין כאן קידושין משמע דוקא בזרקתו אבל לא בהחזיק' בה א"כ אין זה דעת רמ"ה ויפה הגי' הט"ז במקום אשתיק' שדתינהו אבל בלא ניער' מחיק' מקודשת אפי' לא נתרצית מתחלה רק החילוק באם שתקה וקבל' אף אם זרקה תכ"ד מידה מקודשת כמ"ש הב"י בסי' מ"ב כמ"ש אבל בלא שקלתינהו ואשתקה אינה מקודשת בזרקה מחיקה תכ"ד ואין כאן מחלוקת בין הרמ"ה להג"מ עכד"ה):
ג
ואצ"ל אם זרקתו בגמרא אמרינן לא מבעי שדתינהו קמיה דלא הוי קדושין אבל זרק' לים אימ' כיון דאחייבת לשלם קדש' נפשה וחא דעבד' הכי סברא איבדקיה להאי גברא אי דתחנ' הוא או לא קמ"ל:
ד
תנהו לאבא כולי פירש"י ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דהתם איהו אמרה מעיקרא אבל כאן משט' היא כלו' תן מעותיך לאחרים וכן כתב הגמרא דף ח' והפוסקים והתו':
ה
הניחהו על הסלע כו' כדי לברר דין זה בס"ד נעתיק הגמרא דף ח' והפוסקים בקיצור ת"ר תנם על הסלע אינה מקודשת ואם היה הסלע שלה מקודשת פירש"י שחצרו של אדם קונה לו והרי הוא כאלו קבלתו והתו' הקשו ע"ז דמאי איבעי' אח"ז סלע של שניהם מהו פשיטא דאין קונה כיון שהוא חצר של שניהם כו' ונראה לפרש דהכא אין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכ' דעתה וכשאינו שלה לא סמכה דעתה ובעי' בסלע של שניהם אי סמכה דעתו או לא עכ"ל וק' דמה לנו לסמיכות דעת' בסלע שלה הא פשיטא דמקודשת גמורה כיון שאמרה שיתן הקידושין לחצרה אין לך קידושין מעולה מזו דחצרה כידה אלא נר' דהתוס' מפרשים שהסלע שלה דכאן אין לו דין חצר לענין קנין דלענין קנין צריך שיהא משתמ' כדאי' ריש הסי' וכאן לא מיירי מזה דסתמא משמע שהיא אינה אצל הסלע (רק שאמרה תנו אצל סלע) שלי או סלע פלו' כמו שיתבאר אח"ז וא"כ אין כאן דין חצר דלענין קנין אלא דמיירי שבלאו הכי מקדש אותה בזרקה לחיקה אלא דאם הסלע של אחר לא מהני הקידושין כי האמירה שלה מבטלת אותה משא"כ בשלה דאין כאן ביטול וכ"כ הרא"ש וז"ל ונ"ל דאין הדבר תלוי בקנין שתהא קונה ע"י הסלע דמיירי הכ' בבעי' אפי' זרק המנה לחיקה והא דתנא בבריי' ע"ג סלע אינה מקודשת מיירי אפילו זרקו לתוך חיקה וקבלתו דכאן דאמרה תנם ע"ג סלע הוה כאמירה אינה חפץ בקידושין ואפי' זרקו לחיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה אדעתה שאינה רוצה להתקדש לו יכול' לו' במתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפצה בקידושין ומבעיא לרב ביבי בחצר של שניהם מה יש לדון בלשון זה ונ"מ אם זרקו לחיק' ושתקה ועד"ז י"ל גם תנהו לכלב או לעני עכ"ל מבואר ג"כ דאין הסלע הזה קונה בתורת קנין דיש קנין בלאו הכי כדין כל קידושין דהיינו בחיקה או בחצרה אלא דכאן אין הסלע הזה בתורת חצר כמו שזכרנו ואפ"ה מועיל מה שהו' שלה דחפיצ' בקדושין שתקבל אח"כ כדין הקידושין ואה"נ אם יהי' הסלע משתמ' כדין חצר דהוי קידושין וא"צ להיק' וזהו פשוט וא"צ להזכירו דמ"ל אם אומרת תנהו לחיקי או לסלע שלי שהוא חצר' אלא דכאן קמ"ל אפי' באין קנין מצד חצרה וה"א דדבר זה שאמרה ליתן על הסלע הוי גלוי דעת במה שיתן לחיקה והיא שותקת דבמתנה בעלמ' היא מקבלת הכסף קמ"ל כיוןדשלה הוא אין כאן ביטול קידושין ושתיקת' מהני אח"כ נמצא דלענין דין התוספות חולקין על רש"י דאם היה הסלע שלה כדין חצר המשתמר דודאי פשיט' דקידושין יש כאן והוכרחו לפרש דסלע שלה מיירי שלא בתורת קנין דא"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא דהא איש' מיירי בענין ביטול קידושין שנותן לחיק' וסיפ' מיירי מענין שבאות' דיבור עצמה מקדשה ולא נתן לחיק' ואין זה דבר והפוכו:
דברי המגיה ובזה מסולק פי' החמ"ח שכ' דהרא"ש מיירי בהנח בסלע שלי בלא חיקה ומקודשת ולפ"ד ק' עליו דאין הסיפא דומי' דריש' ומוכרח לפי' הט"ז עכד"ה): והב"י כ' והיכי דאמר סלע סתם וזרק' לחיק' בשתיקה לא נתבאר בדעת הרמ"ה אם הוא כדעת התו' והרא"ש שיכולה לומר במתנה קבלתים או אמרי' כיון ששתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונות שאמר התקדשי לי וזה נרא' יותר עכ"ל ונראה דמה שהכריע דמהני בזה היינו מדאמר הרמ"ה דאם אמר סלע סתם אפי' הניחו על שלה דאינה מקודשת ולא כתב רבות' דאפי' לחיק' לא מהני אלא ודאי דבזה מהני וראיתי בד"מ שחלק על הכרעות ב"י כי הרמ"ה לא בא אלא לפר' דברי הגמ' במה שאמרו בסלע שלה מקודשת ולא דיבר כלום אם מיירי בנותן לתוך חיקה וכמו שהתו' מפרשים הגמ' דמיירי שנותן אח"כ לחיקה נוכל לפרש גם דברי הרמ"ה ואין כאן מחלוקת וכן נראה לשון הטור שכ' ומפרשים התוס' כו' אחר דברי הרמ"ה ולא כתב והתוספות מפרשים אלא ודאי דלא פליגי ומר אמר חדא כו' עכ"ל ולפי דברינו בזה ברור ופשוט שאין מחלוקת בין הרמ"ה ובין התו' דלהרמ"ה מיירי בסלע כראוי לקנין חצר דהיינו משתמר וכמוזכר בש"ס זה ואפ"ה אין מקודשת אפילו בסלע שלה אם לא יחד' אותו ממיל' וכ"ש בסלע של אחר דלא מהני אם נותן לחיק' דהיינו ממש סלע שלה אלא להתוספות מיירי בסלע שלה שאין לו דין חצר לפיכך הוצרכו להזכיר לחיק'. והנה ראיתי לבעל הפרישה שהאריך מאד לפלפל בדברי התוס' ובדברי הטור וכתב דמ"ש הטור בסלע שלה זרקו לחיק' לאו דוקא כו' ודחק מאד בזה ולא נחית לפרש כמו שזכרנו דסלע שלה שהוא משמר היינו ממש חיקה ואין צריך לכל הפלפול שלו בזה לפי דברינו גם מו"ח ז"ל לא נחית לזה וכתב שיש מחלוקת בין הרמ"ה להתו' והרא"ש דלהרמ"ה בסלע שלה מקודשת ולהתו' אינה מקודשת אלא א"כ זרק בחיק' ומשמי' אנהירנהו לעיינין לפ' כראוי שאין מחלוקת ואין חילוק בין סלע שלה אם הוא ראוי לקנין חצר ובין לתוך חיקה ודברי מפריד בין הדבקים האלו דבריו מרפסן איגר' ואין ממש כלל לחלק ביניהם כנלע"ד:
ו
וי"א דוקא ביחדו הוא הרמ"ה והאי ל' וי"א אינו מתוקן דהא מ"ש הש"ע קודם לזה הוא לשון גמר' והרמ"ה מפרש הגמ' כן ומה שייך לומר י"א על לשון גמר' עכ"פ שהוי"ו היא בטעות וצ"ל י"א ולא בא לחלק על הקודם:
ז
על סלע פלוני בב"י מוכיח כן דאל"כ ק' דיוק' דריש' אדיוק' דסיפא פי' דבריו אם תחלק לומר בסלע שלה (מהני) דוקא יחוד סלע פלוני ולא סלע שלי למה אמר ברישא דסלע סתם דוקא לא תיפוק לי' דאפילו בסלע שלה לא מהני ביחוד סלע שלי אבל אם כל היחודים מהני אין כאן קושיות הדיוקים אהדדי דריש' אמר בסלע סתם לא מהני והיינו אפי' בסלע שלה לא מהני סיפ' קמ"ל דכל היחודים מהני בסלע שלה וממילא מה דמבעי' אח"כ בסלע של שניהם מאי היינו נמי אפי' אמרה תנם על סלע של שנינו וא"ל בזה יש וודאי קידושין דאי לא סמכ' דעתה הי' לה לומר ע"ג סלע סתם די"ל דהי' רוצה לברר דבריה טפי שאינ' חפצ' בו וע"כ אמרה שיניח באותו סלע שיש לו חלק בו ממילא לא יצא הכסף מרשותו כלל ומו"ח ז"ל הקשה על הב"י דא"ת שאמרה על סלע של שנינו ודאי מקודשת כיון דלא אמרה על סלע סתם ומכח זה חלק על הב"י ולא נהירא לע"ד:
ח
ובסלע שלה כו' פי' דבזה מהני בסלע שלה אם זרק לחיקה אח"כ כבר כתבתי דבסלע שלה כל שהוא מהני מדין חצר אז הוי הניח לסלע ממש כמניח לחיקה וא"צ להזכירו כלל:
ט
הסמוך עלי' דיכולה לומר כי היכא דמחייבנ' בי' אהא מחייבת בי' את:
י
וגם זה מיירי כו' פי' והי' שותקת ואפ"ה אינה מקודשת דהדיבור שאמרה תנהו מבטל הנתינה שאח"כ דמורה שאינה חפצה בקידושין וכן אח"כ בתנהו לכלב וזה מוכרח מבעי' ראשונה דמיירי ע"כ בתנהו לחיק' מכח קושיות התוס' שזכרנו בסמוך וכל הסוגיא לא מיירי בקנין דבכול' אין קנין אלא דבלא"ה מקדשת קידושין גמורים לתך חיק' והיא שותקת ובזה אזל' הסוגיא אימתי יש כח בדבור' לבטל הקידושין אח"כ מלבד בכלב הסמוך אח"ז:
יא
אם היה הכלב שלה בזה לא מיירי בנותן לחיק' כי בהנאה זו שהוא נותן לכלב' מקודשת והא דכתב רמ"א וגם זה מיירי כו' היינו דהרישא בכלב דעלמא דאינה מקודשת ממילא הוה ביטול הקידושין שעושה אח"כ משא"כ בסיפא דיש לה הנאה מתקדשת באות' (נתינה) לכלבה והכלל הוא כל שאין באותו ענין עצמו קידושין נעשה ביטול על הקידושין שאח"כ ואין זה דומה לסלע שלה דהוכרחו לפרש דמיירי בנותן לחיק' ולא מיירי בסלע שיש בו תורת חצר כדעיל דהתם לא הוי דבר והיפוכו כמו שזכרתי לעיל מה שאין כן כאן בכלב הוי שפיר דבר והיפוכו דרישא קמ"ל דבכלב דעלמא לא הוי לה הנאה אע"פ שניחא לה בכך מ"מ לא נחשב זה לקידושין אלא אדרב' ביטול קידושין שאח"כ ובסיפא קאמר דבכלב שלה הוי הנאה ולא צריך לדבר אחר ומקדשת בזה אם נותן לכלב שלה כנלע"ד:
יב
באמר' תן דינר לפלוני כו' דהיינו שמקודשת מדין ערב כדלעיל אלא שיש לומר דשאני גבי ערב דאע"ג דלא מטיא הנאה לידיה מ"מ יש הנאה לאחר וגמר ומשעב' נפשיה אבל הבא דלא מטיא הנאה לשום אדם לא דמי לערב והא דקפי' שתה' אמירתה מתחלה משמע מזה דאי אמרה בסוף אחר שאמר ה"א מקודשת לי בנתינה זו לכלבך ואמרה הוא תן לכלבי ואתקדש אני לך אינה מקודשת דגם זה הוה דרך שחוק דכונתה דרך תמיה וכי אתקדש במה שתתן לכלבי:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5