שולחן ערוך, אורח חיים נ״ו: דין עניית הקדיש על ידי הקהל. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין עניית הקדיש על ידי הקהל. ובו ה סעיפים:
יש לכוין בעניית הקדיש: הגה ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך [הגהות אשר"י בשם א"ז כתב דלפי' ראשון לא יפסיק בין שמיה לרבא ולפירוש ר"י אין להפסיק בין רבא למברך] ולענות אותו בקול רם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש: הגה ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה ומי שבא לב"ה ושומע הקהל עונין קדיש עונ' עמהם אע"פ שלא שמע ש"צ שאמר יתגדל וכו' [הגהות חדשים במרדכי דברכות] וגם הש"צ צריך לומר יהא שמיה רבא וכשמתחיל יתגדל י"ל ועתה יגדל נא כח וגו' זכור רחמיך וגו':

ב

כששליח צבור אומר יתברך כל העם עונין אמן וכן כשאומר בריך הוא וכן כשאומר ואמרו אמן: ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך ולא אחר בריך הוא ולא יפסיק בין בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו':

ג

העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך:

ד

כשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן:

ה

לאחר שסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות ואח"כ אומר עושה שלום וכו':

א

ולא יפסיק בין יהא שמיה רבא למברך כו'. וי"א שלא להפסיק בין תיבת שמיה ובין רבא אבל בין רבא למברך לית לן בה (הגהת אשר"י א"ז) דהעיקר שאין להפסיק אף בין רבא ובין מברך אלא יאמר יהא שמי' רבא מברך בנשימה אחת וגם יאמר שמיה במפיק ה' ובזה יוצא י"ח כל הפרושים (מורי בב"י):

ב

וכשמתחיל יתגדל יש לומר תחלה ועתה יגדל נא וי"א גם כן בראשי' ברא וגו' וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר כח מעשיו הגיד לעמו וגו' ה' בחכמה יסד ארץ וגו' ובכל אחד מאלו כ"ח אותיות ובין כלם כ"א תיבות עם ועתה יגדל נא כו' אמן יהא כו' אך בפסוק כח מעשיו ובפסוק ה' בחכמה בכ"א אחד יותר שאינו מן המנין ויכול לומר אלו הפסוקים אפי' בתפלת יוצר ואין לחוש שעושה הפסק בין ישתבח ליוצר אור משום שלא אסרו להפסיק אלא במילי דבטלה אבל דברי השבח מעין המאורע פשיטא דשרי אבל בתפל' ערבית דבעינן סמיכה גאולה לתפלה לא יאמר כלום (מהרש"ל סימן ס"ד) ויש מקילין בתפלת ערבית דהוא רשות (רשב"א):

א

הקדיש. כתב בספר חסדים מעשה בחסיד א' שראח לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעח שחש"ץ חיח אומר ויכולו ובברכת מגן אבות וביתגדל ע"כ ובספר מטה משה סי' תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראח לתלמידו בחלום וראח חתלמיד שחיח לו כתם על מצחו וא"ל מפני מח אירע לף כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש:

ב

למברך. מברך בקמץ תחת הבי"ת ופת"ח תחת חרי"ש. לעלם בקמץ תחת חעי"ן. של"ח. ולעלמי בו' עי' ב"י וחבאר חיטב אשר לפני כתב לעלמי בלא ו' בשם כוונות חאר"י ז"ל ואינו כן ע"ש. יתברך בלא ו'. די ברא ב' תיבות. מן כל ברכתא עיין בכוונת וביד אחרן:

ג

קדיש. איש"ר עדיף טפי מקדושח ומודים ע"כ אם שמע קדיש וקדושח או מודים וא"א לו לענות שניחם יענח איש"ר. באר שבע וכ"כ בתשובת שי למורא סימן ט' וכתב חמ"א נ"ל דאם יש שתי בתי כנסיות לפניו בעיר באחד מגיעים לקדושח ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילף ויענח קדושח כי שם ישמע גם כן קדיש אתר התפלה עיין סי' ק"ט. ואם חתחיל לענות קדושח לא יפסיק בו לענות איש"ר. פרי חדש סי' קכ"ח:

ד

קדיש. בד"מ כתב שמחרי"ל לא חיח עומד לקדיש אף כל קדיש שתפסו מעומד חיח נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ חשכנח"ג אני נוחג נמי כמחרי"ל עיין סי' נ"ח וכ"כ בספר כוונות דחאר"י וז"ל שם מח שנראית מחירושלמי שצריך לקום בעניית איש"ר טעות חוא כי אינו מחירושלמי ממש רק חכם א' עשאח ע"כ ועיין מ"ש חמ"א ובכוונת איתא שם חג"ח וז"ל מח שמורי ז"ל חיח נוחג חוא כי בכל חקדישים של אחר חעמידח דשחרית מנחח ערבית חיח נשאר עומד. ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת חיח עונח ואח"כ חיח יושב ע"ש. ועיין בספר נגיד ומצוח. ומחר"י סרוק ז"ל כתב דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד:

ה

כח. והאר"י ז"ל לא היה רוצה לאומרו וכמעט הוא מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים וכתב המ"א ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק של"ה וב"ח. החזן חוזר ואומר אמן יש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן תשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ח. ועיין בתשוב' נאמן שמואל סי' א'. אבל בשיורי כנה"ג כתב דלאו שפיר עביד אלא דהש"ץ חוזר לענות יש"ר ולא אמן יש"ר דהוי כעונה אמן ב' פעמים. עיין סימן ס"א סעיף י"ב בהג"ה ובמש"ש. ועיין הלק"ט ח"א סי' ט"ז:

ו

יתברך. ובכוונות חשיב ה' אמנים דצריך לפנות בקדיש וכ"כ היד אהרן:

ז

לעילא. כתב ט"ז שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר ברוך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא. ובשל"ה כתב שיאמר עד דאמירן בעלמא וכ"כ בכוונות: אבל המ"א כתב ול"נ מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד ע"ש הטעם:

א

שבת קי"ט לפירש"י שם ור' יונה בפ"ג דברכות

ב

תוס' שם בשבת ע"פ הפסיקתא וזוהר פ' תרומה

ג

שם בזוהר

ד

רמב"ם בסדר התפלות

ה

תשו' רבי יוסף גיקטילייא

ו

ל' הכל בו

ז

ב"י בשם מנהג

ח

תרומות הדשן סימן י"ג:

א

ס"א ולא יפסיק כו'. לשון הג"א בפ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך ל"ל בה וכ' בד"מ היינו לפי' הי"מ שבטור והוא פי' מחזור ויטרי שהביאו תוס' ברכות ג' א' ד"ה ועונין כו' אבל לפי' תוס' שם והביאו ג"כ הטור הוא להיפך והוכיחו תוס' שם ממשש"ו כ"א ב' יהא שמו הגדול מבורך ועוד כ' שם וגם מה שאומרים העולם כו' ר"ל דלפי' משום ע"ה שאינן מבינין ע"כ דלא כמחזור ויטרי דהא שם י"ה הוא לה"ק בשלמא למה שאומרים העולם לא איכפת לן בזה כיון שאין מבינין השאר וכ"ה בטור ולפ"ז העיקר שלא להפסיק בין רבא למברך וכ"כ ב"י ששמיה הוא חסר יו"ד והוא כפי' התוס' אבל דין זה צ"ע שהוא נגד גמרא דסוכה ל"ט א' ועמ"א ותירוצו אינו נכון דהא בד"מ למד מדברי הג"א ושם כ' כדברי גמ' הנ"ל וגם דינו של הג"א צ"ע כיון דקי"ל אסוקי מילתא היא א"כ ה"ה בין שמיה לרבא:

ב

ויש לעמוד כו'. ירושלמי דבר אלהים לי אליך מכאן אר"א כד ענין איהש"ר וכ"ד שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי:

ג

ומי שבא כו'. דשבח בפ"ע הוא וגם עדיין לא נשלם ענין הקדיש ול"ד לעניית אמן יתומה ועמ"א:

ד

וכשמתחיל כו'. ע"ש יתגדל ויש בה כ"ח אותיות וכ"ח תיבות כמ"ש מהרי"א וש"פ וכ' שז"ש בכל כחו וכ"ה בזוהר:

ה

זכור כו'. שזוכר רחמיו באותה שעה כמ"ש בברכות ג' א' טור:

א

ס"ב כשש"ץ כו'. רמב"ם וטור בשם ר"ע:

ב

ולא נהגו כו'. טור:

ג

ולא יפסיק כו'. עמ"א ז"ל ד"מ כו' ומפרש דקודשא מסיים ובריך הוא מתחיל ברכה אחרת ודבריו צ"ע דנראה דקודשא בריך הוא קאי על שמו ית' ולעילא מתחיל וקאי אלמעלה שאמר יתברך כו' וכ"מ ברמב"ם וש"ע שכ' שאחר ב"ה עונין אמן ובטור כתב בשם ר"ע ואומר יתברך אמן ישתבח ויתפאר כו' שמיה דקב"ה ואמרו אמן לעילא מכל כו' ושגגה היא:

א

ס"ג העונים כו' כי כו'. במדרש אר"א בר' יוסי פ"א הייתי מהלך בדרך ומצאתי אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים אמרתי לו מה אלו טעונים א"ל אף וחימה למה לעשות נקמה באף וחימה ממי שמספר בין קדיש לברכו בין ברכה לברכה בין פרק לפרק בין אמן יש"ר ליתברך וכ"כ הרי"ג שיש לסמוך ע"פ הסוד אבל כל הפוסקים כ' לענות עד עלמיא בלבד שיש בו כ"ח אותיות וכ"כ הגאונים וכ"כ הרמב"ם בסדור התפלות שם ומהמדרש הראיה להיפך כדבריהם דחשיב לה כבין הפרקים וכבין קדיש לברכו ובין ברכה לברכה ולא אסר אלא שלא ידבר ביניהם לפי שהיחיד עונה עד שם ושומע משם ושותק ורגילין לדבר הדיוטות וכן בין קדיש כו' ולכן לא אמר ממי שמספר קודם עלמיא ובאמצע הברכה וכן מ"ש הרי"ג ע"פ הסוד ל"נ דלא עדיף מבין הפרקים שע"פ הסוד הן תכופות כידוע למבין שהן משולבות ואין לך קיצוץ יותר משם ואסר ג"כ במדרש הנ"ל ואעפ"כ א"א כאחד וקל יותר מבאמצע הפרק כמ"ש במתני' אלא שמסידור ר"ע ורמב"ם שכ' לענות אמן אחר יתברך משמע ששם סליק עניינא ולכן כ' הטור ישתבח בלא וא"ו אלא שאעפ"כ כ' הרמב"ם והטור לענות עד עלמיא בלבד וכן עיקר:

א

ס"ד כשאומר כו'. כל בו ורד"א והטור וספר הפרדס כ' סידור אחר ד' כריעות וחמשית בעושה שלום וקרו ליה רשות וכ"ה בהג"מ וט"ס שם שחשיב כרייעה יתירה וכן ט"ס בטור ע"ש והולך ע"ד שכ' כל בו וש"ע אלא שבש"ע הוא ה' כריעות לבד עושה שלום ע"ש אבל נראה שאין לכרוע כלל בקדיש דאין להוסיף כלל על הכריעות וא"ל כיון שאינו בתפילת י"ח לית לן בה וכמ"ש התוספות בברכות ל"א א' בד"ה ומוצאו כו' דהתם תחנונים של יחיד איירי ומה שלא קבעו בתפלה אבל במה שקבעו אפי' אינו בתפלת י"ח אין לכרוע דהא אפילו הכורע בהודאה של ברכת המזון והלל הרי זה מגונה:

א

ס"ה לאחר כו'. ואח"כ כמו אחר י"ח כמש"ל בר"ס קכ"ג ע"ש:

א

במחבר ס"א בעניית הקדיש. נ"ב עיין מ"ש מג"א ר"ס ל"ד בענין קדיש דרבנן:

ב

(שם) במג"א ס"ק ב' וצ"ע דא"כ. נ"ב לפענ"ד שיכול להפסיק בשתיקה ומשום דאידי ואידי אסוקי מלתא היא והכא מצי איירי בהמשך הטעם שלא יעשה הפסק ואתנח בין רבא למברך וק"ל:

ג

(שם) ס"ק ד' ללמד ק"ו. נ"ב י"ל כוונת האר"י כך דאי הוי גרסינן קום כי דבר ד' אליך א"כ הוי מ"ע מדברי קבלה א"כ יושב לדבר מצוה כגון בתחנון או בברכת יוצר אור ג"כ צריך לעמוד כי העמידה לקדיש הוי כמצות עשה של דברי קבל' אבל השתא דגירסא נכונה היא ויקם מעל כסאו וליכא רק ק"ו א"כ דיו כי התם שישב לדבר הרשות אבל יושב לדבר מצוה לא:

א

סעיף א' יש לכוין בעניית הקדיש ובו'. נ"ב עיין בט"ז ס"ק א' מ"ש בשם הטור דלכך נתקן הקדיש בלשון תרגום כדי שלא יתקנאו בנו המלאכי השרת וכו'. והנה זה נראה מרומז בכתוב מ"ש המשורר פדה בשלום נפשי כי ברבים היו עמדי דהנה יש ענין הנעשה למעלה מה דהוי דרך שלום ויש ענין אשר אינו דרך שלום דבענין שאין בו קטרוג ממה"ש הוי דרך שלום אבל מה שהמה"ש מקטרגין ניהו שאין דבריהם נשמעין עכ"פ לא נעשה בשלום רק במחלוקת ולכך ענין תפלה הבאה בלה"ק אם דהתפלה מתקבלת מכל מקום לא הוי דרך שלום רק במחלוקת אבל התפלה הבאה בתרגום שאין המה"ש מבינים אותו וליכא קטרוג זה בא דרך שלום. אך הנה בשאר לשון לא מהני רק בציבור ולא ביחיד כמ"ש לקמן סי' ק"א ולכך תפלה ביחיד א"א להיות תרוייהו יחד דרך שלום ושיתקבל התפלה דממ"נ אם מתפלל בלשון הקודש יש בו קטרוג המה"ש ואינו בשלום ואם מתפלל בתרגום לא נשמע כלל התפלה אך בציבור משכחת לה תרוייהו שיהיה בשלום ושיועיל התפלה כגון שמתפלל בלשון תרגום. וז"ש פדה בשלום נפשי בלי קטרוג המה"ש כלל והיינו מכח כי ברבים היה עמדי והתפללתי בלשון תרגום ולא היה בו קטרוג ונתקבל תפלתי בשלום ואתי שפיר ודו"ק יהא רעווא שיהיה כן בי"ב ותתקבל צלותהון דכל בית ישראל אמן:

א

[א] יש לכוין וכו'. יזהר החזן להדגיש ג' דיתגדל דלא לשתמע יתקדל תרגום של עורף קדל, וכן לא ידגיש ב' דיתברך דלא לשתמע יתפרך, וכן יזהר לחתוך ה' דיתהלל דלא לישמע חס ושלום ויתחלל, כן כתב של"ה דף רנ"ב. ואומר אני שיש למחות בחזן שמפסיק בין בעגלא ובזמן קריב ובין ואמרו אמן, אלא יאמרנו בנשימה אחת, כי הקהל יתחילו אמן יהא שמיה רבא קודם שאומר החזן ואמרו אמן והוא שלא כדין, וכן מצאתי בספר המנהיג זה לשונו השליח ציבור אומר ואמרו אמן ויענו הציבור אחריו אמן יהא שמיה רבא על שם שנאמר גדלו לה' אתי על כן אין ראוי להקדים לחזן, עד כאן. כתב בתשובת הרא"ש כלל ד' אין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה, אלא צריך להבין לחזן ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו. כתב שבלי הלקט יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל, הן כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ולזה אומרים בעלמא דברא כרעותיה ולפי שעשרת הדברות נכללין בעשרה מאמרות והיה הפסק בין שני דברות ראשונות לשמונה ששני דברות נאמרו מפי הגבורה, ושמונה מפי משה כך הפסיקו בקדיש בין שני שבחות יתגדל ויתקדש לשמונה אחרונים, עד כאן. ובכלבו כתב יתברך וכו' שמונה מיני שבח נגד שבעה רקיעים והשמיני כנגד רקיע שעל ראשי החיות וצריך להאריך ולמשוך הקלוסין כדי למנות השבח. עוד יש טעם על שמיה רבא ברא בהיפך המלה כלומר בשם י"ה צור העולמים. בחייכון וביומיכון לפי שלא ישארו כי אם אחד מעיר ושנים ממשפחה לכך מתברכין ישראל בחייכון, וברקנטי על פרנסי ישראל שלא ימותו מפני אחרים. כתב הכלבו חייב אדם למשוך רבא בכל כחו כדי שיחשוב בלבו ובמשכות רבא לכוין כל אותן הכוונות שכתבנו, עד כאן. מצאתי בראב"ן סימן י"ב נשאלתי למה תיקנו בקדיש ט"ו שבחות כגון יתגדל ויתקדש וימלוך ויתברך וכו' עד ויתהלל שירתא ותשבחתא ונחמתא הרי ט"ו. ונראה לי כנגד ט"ו שיר המעלות וכן בישתבח יש ט"ו שבחות, וכן באמת ויציב יש ט"ו ווי"ן עד טוב ויפה, ואמת אינו מן המנין כי הוא נחשב למעלה אלהיכם אמת, עד כאן. ונראה שהם כנגד שם של י"ה. כתב הכלבו דקדושה בוי"ו כי קודש עולה ת"י שמקדש ראשון היה קיים ת"י שנים ובו היה בריך זה השם והיו הכהנים קורים אותו ככתבו ועכשיו אנו צריכים לנחמה לעילא, אבל תשבחתא ונחמתא ד' מיני קילוסין כנגד ד' אותיות השם ועתה תבין לשון נחמתא ועיין בטור:

ב

[ב] בקול רם וכו'. זה לשונו כשמגביה קולו מתעורר הכוונה, ומכל מקום לא יגביה קולו יותר מן המברך. ועיין סימן ק"א וקכ"ד, ובלחם חמודות דף כ"ד:

ג

[ג] ויש לעמוד וכו'. מהרי"ל היה עומד עד שיסיים אמן יהא שמיה רבא, ולי נראה שיעמוד עד אמן שאחר יתברך כמו שיתבאר בסימן ס"ו בסעיף ד':

ד

[ד] ועתה יגדל וכו'. ומהרי"ל כתב שאין לומר כלל ועתה יגדל, ופסקי תוס' מסיק דבקדיש בין ישתבח ליוצר ובקדיש שקודם תפילת ערבית אין לאומרו אבל בשאר קדישים אומרים, וכן פסק בשל"ה דף רנ"ד. וכתב מגן אברהם (ס"ק ו') דדוקא קודם שמתחיל החזן יאמר ועתה יגדל דבשעה שאומר החזן יתגדל אין אומרים ועתה יגדל אלא שאומרים בלחש, וכן משמע בכלבו והוסיף עוד דאמר נמי ה' חפץ וכו':

ה

[ה] [לבוש] ופירושא שאנו וכו'. כבר כתבתי עוד טעם. עוד פירוש אחר כתב הטור שהוא כפשוטן תרגום של שמו הגדול הוא שמיה רבא, ולפי זה צריך לומר שמיה רבא מברך הכל בנשימה אחת, ואין להפסיק ביניהם, וכן פסק רמ"א ולחם חמודות דף כ"ד וכן פסק הב"ח, אך כתב דלצאת נמי ידי פירוש שמיה הוא שם י"ה רצה לומר שמיה מפיק ה"א. כתב של"ה צריך להפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא כי אמן קאי על יתגדל, וכן בין אמן למודים כי אמן קאי על רצה. עוד כתב צריך לומר מברך בקמ"ץ שהוא לשון תרגום, אבל מבורך הוא לשון הקודש. גם קיבלתי תיבת לעלם נקוד שו"א תחת למ"ד וקמ"ץ תחת עי"ן ופת"ח תחת למ"ד כי נקוד תיבת לעלם כתרגום של דניאל. כתב קיצור של"ה צריך לומר די ברא שתי תיבות עיין שם. ולי נראה גם דברא משמע הכי מצינו בתרגום חקת אשר אין דלית אשר אין ופירושו בשתי תיבות וכן בדוכתא טובא אשר תעשהם וכן מצינו אבודיהם תעבד וכן מבואר בבית יוסף לאבן העזר סימן קכ"ו גבי גט דיתבא דתהויין דתצביין ומשום חומרא דגט נהגו קצת להחמיר עיין שם מה שאין כן הכא. בספר המנהיג מצאתי דמיכאל וגבריאל רפאל הממונים על ישראל מכירין בלשון ארמי, ועיין לקמן סימן ק"א. ובספר תניא כתב הטעם לפי שבימיהם גזרו אויביהם שלא יאמרו קדיש והנהיגו לאומרו בלשון ארמי שלא יכירו בו, ואף שביטלו הגזירה לא רצו להחזיר הדבר ליושנה כדי שלא ישתכחו הניסים והנפלאות. ובכלבו כתב הטעם שלא יקטרגו המלאכים על שמתפללין על הגאולה דלעתיד יהיה הצדיקים גדולים ממלאכים, וטעמא דמלאכים אין טבעם לעשות רק טוב, וכיון שכן אין להחזיק להם טובה אם לא יחטאו, אבל הצדיקים מתגברים על יצרם. כתב אבודרהם אל יקשה בעיניך מה שתיקנו לומר יתברך וישתבח ויתפאר וכו' בלשון הקודש כי השבח לא היה יכולין לשנות ללשון תרגום. ועיין שם מקדיש אחר שנקבר המת. כתב כנסת הגדולה בשם רבינו יונה מי שנזדמן לו לענות אמן יהא שמיה רבא וקדושה ואי אפשר לו לענות שניהם, יענה אמן יהא שמיה רבא, עד כאן. ומכל מקום כשיש שני בתי כנסיות לפניו באחת מגיעים לקדושה ובאחת לקדיש שאחר שמונה עשרה, ילך ויענה קדושה כי שם ישמע גם כן קדיש אחר התפילה, כן כתב מגן אברהם:

ו

[ו] וכששליח ציבור אומר יתברך וכו'. כתב הלבוש בעוד שחזן אומר יתברך יאמר הקהל בלחש יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח, עד כאן. לפי מה שכתבתי לעיל שיאמר עם החזן יתברך עד ואמרו נראה דאין צריך לומר יתברך שמו וכו':

ז

[ז] הוא לעילא וכו'. יאמר דקודשא וינוח שם באתנחתא ואחר כך יאמר בריך הוא כן כתב דרכי משה. ומצאתי בגליון שולחן ערוך זה לשונו היינו השליח ציבור האומר כל נוסח הקדיש יאמר בריך הוא לעילא מכל ברכתא בנשימה אחת, אבל יחיד העונה אחר דברי השליח ציבור כשמגיע לבריך הוא ואומר בריך הוא לא יוסיף לומר עוד תיבת לעילא מפני שנראה כמחרף ואומר בירך הוא לעילא ולא לתתא חס ושלום, וכתבתי זה להוציא מלב החסידים שוטים שנוהגין כן עד כאן לשונו. ונראה דהיינו לנוהגין שאין אומרים מיתברך עד ואמרו אלא אומרים בריך הוא לעילא לבד, אבל לפי מה שכתבתי לעיל שיאמר היחיד עד ואמרו אמן אם כן אין חילוק בין יחיד לשליח ציבור:

ח

[ח] לעלמי עלמיא וכו'. כתב מגן אברהם יש אומרים לעלמי בלא וי"ו שלא יהא יותר מן כ"ח אותיות ויש אומרים ולעלמי בוי"ו ואומרים כי שמה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל וכן עיקר, עד כאן. אך צריך עיון דזה דוקא לסברת האומרים שאין מחויבים לענות אלא עד עלמיא, אבל למאי דעונין נמי יתברך וכדפסק נמי מכל מקום שם בלאו הכי יש יותר מכ"ח אותיות, וזה נראה כוונת הלבוש שכתב הנוסחא שמיה ביו"ד וגם ולעלמי בוי"ו. גדולה מזה כתב של"ה שטועים העולם שמסיימים ביתברך אלא צריך לומר עד ואמרו, ולא אמרו בכלל, והם כ"ח תיבות, ומנין כ"ח נגד יד ימין ויד שמאל שבהם כ"ח פרקים יד ימין ה' אלהינו ה', יד שמאל כוזו במוכסז כוזו, עד כאן מצאתי. ומגן אברהם כתב דמנהג קדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד, ולי נראה דעל כל פנים כשמפסיק בקריאת שמע וברכותיהם לא יאמרנו, וגדולה מזו ראיתי בלחם חמודות דף י"ב שכתב דאפילו תיבת יתברך לא יענה אלא ישתוק דשומע כעונה, מיהו במגן אברהם סימן ס"ו הסכים לומר גם תיבת יתברך ועיין שם:

ט

[ט] יתגדל כורע וכו'. כתב הפרישה בשעה שאמר יתגדל ויתקדש יכרע עצמו ואחר שיכלו מפיו יזקוף עצמו ויאמר שמיה רבא כדין כריעה דתפילה שזוקף בשם, וכן לבעגלא ובזמן קריב ואמרו יכרע ויזקוף לאמן יהא שמיה רבא דהיינו לפני השם, וכן באמרו יתברך יהיה כרוע ועומד עד שיגיע לשמיה דקודשא בריך הוא ואז יזקוף, וכן באמרו תתקבל יהיה כרוע ועומד עד שיגיע לקדם אבוהון דבשמיא, עד כאן. ומדברי שולחן ערוך ולבוש לא משמע כדבריו:

י

[י] עושה שלום וכו'. על שם המלאכים שהם אש ומים ואין אחד מכבה חבירו (טור) וכתב דאף מיכאל שר של אש וגבריאל שר של מים. ובירושלמי מלאך אחד חציו של אש וחציו של שלג:

א

א) [סעיף א'] יש לכוין בעניית הקדיש וכו' ולענות אותו בקול רם וכו'. משום דאיתא במסכת שבת בפ' כל כתבי דקי"ט ע"ב א"ר יהושע ב"ל כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כוחו קורעין לו גזר דינו וכו' וכתב ה"ר יונה בפ' מי שמתו כלומר בכל כח כוונתו ומפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעוררת אלא על ידי הכח אמר בכל כחו אבל א"צ נתת קולות גדולות שיתלוצצו ממנו בני אדם עכ"ד. וכן פי' רש"י שם בפ' כל כתבי בכל כחו בכל כוונתו. והתוספות כתבו שם בשם ר"י דאיתא בפסיקתא במעשה דרבי ישמעאל בן אלישע דקאמר התם כשישראל נכנסים לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך בקול רם מבטלים גזרות קשות עכ"ל. וכ"כ בזוה"ק בפ' תרומה דקכ"ט ע"ב ולאתבא בחילה תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך וכו' והביא כ"ז רב"י וכתב נראה שצריך לענות בקול רה. וז"ל הזוה"ק שם ת"ח קדושתא דא לאו איהו כשאר קדושאן דאנן משלשין. אבל קדושא דא איהו סלקא בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ותברא מנעולין וגושפנקין (פי' חותמות) דפרזלא וקליפין בישין לאסתלקא יקרא דקבה"ו על כולא ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסט"א ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך בגין דיתבר חילא דסט"א ויסתלק קבה"ו ביקרא על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסט"א קבה"ו אהתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה. ובגין דקבה"ו אסתלק ביקריה בקדושתא דא לאו איהו אלא בעשרה. ובלישנא דא על כרחיה דסט"א אתכפייא ואתתבר חיליה ואסתלק יקרא דקבה"ו ותבר מנעולין וגושפנקי ושלשלן תקיפין וקליפין בישין ואדכר קבה"ו לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקבה"ו יהב לין אורייתא קדישא למזכי בא לעלמא דאתי עכ"ל והביאו ב"י. וכתב דמכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותו עכ"ל. וע"כ פסק מרן ז"ל בש"ע דצריך לעשות שניהם שיכוין בעניית הקדיש וגם לענות אותו בקול רם. ועוד איתא בזוה"ק פ' בראשית דף ל"ח ע"ב וז"ל לגו מהאי הליכא קיימין כל אינון דהוו מקדשין בכל חילא שמא דמאריהון ואתיבו אמן יש"ר מברך בכל חילא ואילין אינון קיימין לגו בגו האי היכלא. וההוא נהורא דכליל כל גווני, נהיר לון. ומההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין דאתאחדן ולא אתאחדן בגווייהו. ועילא מניהון משיח דאיהו עאל וקאים בנייהו ונחית לון איהו נטיל מהאי היכלא ועאל עכ"ל. ועתה הראתה לדעת כמה גדלה מעלת העונה קדיש בכוונה וקו"ר ומ"מ א"צ לתת קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם אלא ירים קולו מעט ובכל כוונתו, ועיין מאמ"ר אות ג'. מו"ב סי' ב' אות ל"ד. סידור בי"ע בדיני עניית הקדיש אות ג'. ולקמן אות ט"ו:

א

ב) שם יש לכוין בעניית הקדיש וכו'. כתוב בספר חסידים. מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו. ופניו מוריקות. א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכלו ובברכת מגן אבות וביתגדל עכ"ד. ובס' מטה משה סי' תי"א הביא בשם המדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו וא"ל מפני מה אירע לו כך וכך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. שכנה"ג אות א' עו"ת אות א'. מאמ"ר אות א'. כף החיים להרח"פ ז"ל סי' י"ג אות ט' וכתב דאינו בקדישים של התפילות בלבד אלא בכל קדיש שיהיה יעו"ש:

א

ג) שם יש לכוין בעניית הקדיש. אם נזדמן לו ששמע קדיש ויש לו לענות אמן יהא שמיה רבא מברך וקדושה. ואם יענה קדושה א"א לו לענות קדיש ואם יענה קדיש א"א לו לענות קדושה יענה אמן יהא שמיה רבא וכו' ואל יענה קדושה. מהר' יונה ז"ל סי' ט'. כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ב'. וכ"כ מ"א הק"א בשם באר שבע דף ק' פר"ח סי' קכ"ה יד אהרן בהגה"ט, סו"ב אות א', וכתב דדבריו הם מכוונים לדברי הזוהר כמ"ש קדושה דא לאו איהו כשאר קדושין דאנן משלשין וכו' עכ"ל, מאמ"ר אות ד', קש"ג סי' ט' אות ח"י בשם שי למורא סי' ע' ש"ץ דפ"ז ע"ב, סידור בי"ע אות ה', ר"ז אות א', ח"א כלל ל' אות ו' חס"ל אות ה' בן א"ח ז"ל פ' ויחי אות י"א:

א

ד) ואם יש שני בתי כנסיות לפניו באחד מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפילה, מ"א שם, י"א שם, וכתב שהוא פשוט, ה"ב אות א'. פרמ"ג א"א אות א', ר"ז שם, ח"א שם, סידור בי"ע אות ו', וכתב דנראה לו דדוקא כשהשני בתי כנסיות לפניו בשוין דלאיזה ביהכ"נ שילך לא יעבור על האחר, אבל אם בהליכתו יפגע בבה"כ אחד קודם וכדי שילך לביה"כ האחר יצטרך להעביר על הביהכ"נ האחת דבו פגע ברישא יש לו לילך לענות הקרובה לו דבו פגע ברישא ואף שבזה הביה"כ לא יענה רק קדיש שלאחר י"ח משום דאין מע"ה עכ"ל, ול"נ דלא אמרו דאין מעבירין אלא כששניהם שוין אבל לא בשאינם שוין שזה מצוה אחת וזה שני מצות קדושה וקדיש ודו"ק. ועיין מאמ"ר או' ד' שכתב דאם יכול לילך למקום שאומרים קדיש ואח"כ למקום שאומרים קדושה וקדיש עדיף טפי יעו"ש, והביאו ש"ץ דף פ"ז ע"ב:

א

ה) ואם כבר שמע קדיש ולא ענה קדושה יקדים עניית קדושה כדי שיצא י"ח קדיש וקדושה כי טובים שניהם כאחד. מאמ"ר או' ד' ש"ץ דפ"ז ע"ג. חס"ל אות ה'. בן ת"ח שם. ונ"ל דזהו אם אין יכול אח"כ לענות קדושה כדי לצאת י"ח אבל אם יזדמן לו אח"כ ג"כ לענות קדושה אפי' עדיין לא ענה קדושה קדיש קודם. ועוד נ"ל דזה שאמרו קדיש קודם לקדושה היינו בשאינו מחויב באותה קדושה לצאת בה י"ח כגון שעדיין לא התפלל י"ח או כבר התפלל עמידה וחזרה וענה קדושה. אבל אם הקדושה ההיא מחויב בה לענות עכשיו כגון שהתפלל י"ח וחוזר הש"ץ לאמר החזרה בקול רם והגיע לאמר קדושה ושמע קדיש ממקום אחר ואינו יכול לאומרו ולגמרו ואח"כ יענה קדושה. קדושה קודמת דמצוה בשעתה עדיפא וכאן הוא מקומה שיש לה טעם בסוד כמבואר בשער הכוונות דרוש ב' דחזרת העמידה יעו"ש:

א

ו) אם התחיל לענות קדושה ושמע שאומרים קדיש לא יפסיק כדי לענות אמן יהא ש"ר מברך. פר"ח סי' קכ"ה. י"א בהגה"ט בזה הסי'. קש"ג סי' ט' או' י"ט. ש"ץ דף פ"ז ע"ג. בי"ע אות ז', חס"ל אות ה' בן א"ח שם:

א

ז) כשמתפללים בעזרת בית הכנסת בשנים וג' מקומות ובעוד שאומר זה בחייכון זה אומר יתגדל וכיוצא ואי אפשר לענות שנים או ג' קדישים יענה הראשון דוקא. הרב החסיד מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' י"ט. ברכ"י אות א. ובספרו קש"ג סי' ט' אות כ"ח. ש"ץ דפ"ט ע"א. סידור בי"ע אות ט'. חס"ל אות ו'. שע"ת אות ג'. בן א"ח שם.

א

ח) כששנים וג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה על כולם, ואם יש הפסק יענה על כל אחד ואחד, הלק"ט ח"ב סי' מ"ח, והביאו באה"ט סי' נ"ה סק"א, קש"ג שם אות ז"ך, ש"ץ שם, סידור בי"ע אות ח', ועיין לקמן אות ל':

א

ט) שם יש לכוין בעניית הקדיש. איתא בזוהר פ' וילך דרפ"ה סע"א, א"ר יהודה ובוזי יקלו מאן דלא ידע לאוקיר למאריה ולא אתכוון באמן דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך, ופי' שם בגליון בשם הרמ"ז ז"ל שבודאי אין הפ' מדבר ברשעים גמורים שא"כ לא יהיה די לעונשים בשיקלו אלא ענין הכתוב במי שאינו מתכוין באמן שדבר קל הוא להבינו ולכוין בו דהיינו הפשוט שבסודות שמילת אמן עולה הוי"ה אדני וע"כ מי שאינו מכוין באמן עליו נאמר ובוזי יקלו ומובן במ"ש בסה"כ בפסוק מלא פניהם קלון ס"ת אמן שר"ל על מי שמבזה בעניית אמן וכוונתו יעו"ש, יפה ללב אות א', ועיין בדברינו לעיל סי' ה' או' י"ג ואות י"ד מ"ש בס"ד בכוונת אמן של הקדיש ושל שאר ברכות ע"פ הפשט וע"פ הסוד יעו"ש:

א

י) אמרו רז"ל במסכת שבת דקי"ט ע"ב, אמר ר"ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי ג"ע שנאמר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן, מאי אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן, וכתבו התו' צריך להרהר בו בשעה שאומר אמן. וכתב בס"ח סי' תתפ"ג כל האומר אמן בעוה"ז יזכה לומר אמן לעוה"ב שנאמר ברוך ה' לעולם אמן ואמן אמן לעוה"ז ואמן לעוה"ב יעו"ש. והביאו יפה ללב שם ועיין שם בזוה"ק פ' וילך דרפ"ה ע"ב מה שהרבה לספר בשבח העונה אמן יעו"ש:

ב

י) איתא במדרש כונן הביאו הילקוט ראובני ערך אמן שסנדלפון קושר קשרים לבעל הכבוד מקדיש וברכו ואיש"ר שעונין ישראל בבה"כ ומשביע את הכתר בשם המפורש והולך ועולה לו בראש האדון מכאן ארז"ל כל המבטל קדיש וברוך ואיש"ר גורם למעט העטרה וחייב נידוי עד שישוב ויביא קרבן לפני הצדיקים לעת"ל ע"כ, והביאו דברי מנחם בהגב"י אות ה'. חס"ל סי' נ"ז אות ב', ועיין לקמן סי' ז"ן אות ג':

א

יא) שם הגהה, ולא יפסוק בין יהא שמיה רבא למברך וכו' בענין יהא שמיה רבא יש מפרשים שם יה רבא שאנו מתפללים על שם יה שאינו שלם שיתגדל ויתקדש ושיחזור להיות שלם, ומה שאנחנו אומרים הקדיש בלשון תרגום יש אומרים מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחים שבח נאה כזה, ואם יבינו יקטרגו עלינו ע"כ אומרים אותו בלשון שלא יבינו שאינן מכירין ארמית, ור"י פי' הטעם לפי שהיו רגילין לומר אותו אחר הדרשה כדאיתא בשלהי סוטה אמאי קאי עלמא אסידרא דקדושה ואיהא שמיה רבא דאגדתא, והיו שם עמי הארץ שאינן מכירין אלא לשון ארמית שהוא לשונם לכן נהגו לאומרו בלשון שהכל מבינים בו. ולפ"ז יהיה כפשוטו שמיה רבא תרגום של שמו הגדול כמבואר כל זה בטור וב"י. ונפקא מינה בין שני הטעמים דלפי' הראשון שאנו מתפללים שיהא השם שלם צ"ל שמיה במפיק ה"א. ולפי' השני שיהא שמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול א"צ לומר במפיק ה"א. ועוד נפקא מינה דלפי' הא' אין להפסיק בין שמיה לרבא אבל בין רבא למברך לית לן בה. ולפי' השני אין להפסיק בין רבא למברך כמבואר בד"מ אות א'. ובל"ח פ"ג דברכות אות כ"א. וב"ח. ובאחרונים. מיהו המט"י אות א' כתב דגם לפי' השני צ"ל במפיק ה"א יעו"ש. וסיים שם הב"ח וז"ל וע"כ אין להפסיק כלל אלא יאמר יהא שמיה רבא מברך בנשימה אחת וגם יאמר שמיה במפיק ה"א דיוצא ידי חובת שני הפירושים עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. וכן כתב העט"ז וא"ר אות ה'. ומ"ש הפר"ח להכריע כפי' השני ממ"ש פ' לולב הגזול עיין ברכ"י אות ב' שכתב דאין ראיה משם ויוכל להתפרש כפי' הראשון יעו"ש, ודברי קבלת האר"י ז"ל מסכים לפי' הראשון שכתב בשער הכוונות בענין הקדיש דף ט"ו ע"ג ד"ה עוד וז"ל כי כבר ביארנו כי יתגדל ויתקדש יש ברם י"א אותיות כנגד י"א סממני הקטורת, וסוד הענין הוא כי שם הוי"ה נרמז בה ענין שני חבורים דאו"א וזו"ן בד' אותיותיה. והנה בזמן הגלות כביכול אין השם שלם ואינו נקרא אלא בשם י"ה כמ"ש כי יד על כס יה וכו' וז"ס מ"ש רז"ל אין השם שלם ואין הכסא שלם והוא לפי שחציו הראשון שהוא י"ה שהם או"א אין לקלי' אחיזה בהם ונשארים למעלה. אבל שני אותיות האחרונות ו"ה נאחזות הקלי' בהם ויש להם אותו הרוחניות שהם י"א סממני הקטורת הנמשך להם משם. והנה כוונת הקדיש הוא לחלק ולהסיר אותו הרוחניות שהם הי"א סממנים משם. וזה נעשה על ידי העלאת ב' אותיות ו"ה עד או"א שהם י"ה ואז יתחברו עמהם ועי"כ יתבטלו הקלי'. וזמ"ש יתגדל ויתקדש ש"ר פי' כי השם של י"ה הרמוז במילת שמיה ר"ל שם י"ה שהם או"א יהיו שם יה רבא וזה על ידי שנתחברו עם שני אותיות אחרונות ו"ה ועל ידי כן יהיה השם גדול ושלם כי בעוד שהאותיות אלו נפרדות זו מזו ח"ו אין השם שלם וגדול ולכן יתגדל שמו של י"ה ויעשה רבא עכ"ל. ועיין בע"ח שמ"ח פ"א. וכ"כ בפע"ח שער הקדישים פ"ו. סו"ב או' ד'. ש"ץ דפ"ב ע"א וע"ד. וכ"כ החיד"א במו"ב סי' ב' אות ל"ד וז"ל באמן יהא שמיה רבא יכוין שימחה זכר עמלק ואז שמו וכסאו יתברך שלם עכ"ל. ועיין פרמ"ג במכ"ז אות ג' וכף החיים להרח"פ סי' י"ג אות כ"ב:

א

יב) עוד כתוב שם בשער הכונות וז"ל הנה הקדיש נתקן בלשון תרגום וכנז' בזוה"ק פ' תרומה וז"ל דאיהו מתבר שלשלאין דפרזלא וכו' והענין הוא במה שהודעתיך בשער המצות בפ' ואתחנן איך התרגום הוא סוד אחוריים דקדושה והוא קדושה ג"כ אלא שהחיצונים יונקים משם וכבר נתבאר שהקדיש נתקן להעלות את העולמות למעלה ממדרגתם כגון העשיה ביצירה וכיוצא. (ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח סוף אות א' ד"ה ודע). והנה אנו מתיראים פן ח"ו על ידי עליית העולמות יעלו גם הקליפות עמהם ויתאחזו בהם ויינקו שפע מהם ולכן נתקן בלשון תרגום דאיהו לישנא דלא משתמע למלאכין עלאין כנז' בזוהר פ' נח דע"ח ע"ב ובפ' לך לך דף פ"ט ע"א. והטעם הוא לפי שהם מצד הפנים והם מדברים בלשון הקדש שהוא בחי' הפנים אך הקליפות הם נאחזים באחוריים והם מבינים בלשון תרגום שהוא אחוריים ובהיותינו אומרים השבח הגדול והקדוש הזה של הקדיש בלשון תרגום שהם מבינים אותו אז הם נכנעים ואינם עולים למעלה עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער הקדישים פ"ד. סו"ב בהקדמתו לסי' נ"ו. יפה ללב אות א'. ועוד עיין בש"ץ דפ"ב ודפ"ג פי' הקדיש והטעם שיש בו תיבות בלשון הקודש ותיבות בלשון תרגום יעו"ש, ועוד עיין מה שכתבתי בזה בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעו"ש:

א

יג) הקדיש יש בו שני פעמים כ"ח ושני פעמים מ"ב והכ"ח והמ"ב הראשונים הם של אותיות כי כ"ח אותיות הם מן יהא שמיה רבא מברך וכו' עד מילת עלמיא שהם ז' תיבות ובהם כ"ח אותיות. והמ"ב אותיות הם גי' של ז' ווין שבר"ת וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלא ויתהלל שעולים מ"ב. והכ"ח והמ"ב של תיבות כי יש כ"ח תיבות מן יהא שמיה רבא וכו' עד דאמירן בעלמא. והמ"ב דתיבות הם ז' תיבות עצמה של וישתבח וכו' עד ויתהלל שיש בכל תיבה מהם ו' אותיות הרי מ"ב. כמבואר שם בשער הכוונות ועי"ש מה הסוד שיש בהם יעו"ש. וכן הוא בפע"ח שער הקדישים פ"א. ולכן צ"ל לעלם לעלמי עלמיא ולא יאמר ולעלמי כדי שלא להוסיף על כ"ח אותיות שיש מן יהא שמיה וכו' עד מילת עלמיא כנז'. וכן היא הגירסא בפע"ח שם ובפ"ג לעלמי בלא וא"ו. וכ"כ מהרש"ו ז"ל שם בשער הכוונות דף י"ד ע"ג. סו"ב אות ד'. ש"ץ דפ"א ע"ג. קש"ג סי' ח' אות ט"ז. סידור בי"ע אות נ"ב. חס"ל סי' נ"ה אות י"ד. כף החיים סי' י"ג אות טו"ב. שע"ת אות ב'. בן א"ח פ' ויחי אות י"א. וכ"כ יפה ללב ז"ל אות ח' בשם כמה פו' וכתב ודלא כמי שכתב שצ"ל ולעלמי בוא"ו יעו"ש:

ב

יג) וכן צ"ל מן כל בשתי תיבות ולא יאמר מכל בתיבה אחת כדי שלא לגרוע מכ"ח תיבות שיש מן יהא שמיה רבא וכו' עד דאמירן בעלמא. וכן הוא בהדיא בפע"ח שם, וכ"כ בנגיד ומצוה. והביאו יד אהרן בהגה"ט. וכן הסכים הרש"ש ז"ל בס' נה"ש בסוף כוונת הקדיש דף ך' ע"ד בהנד"מ בירושת"ו בסוף ד"ה והמוחין וכו'. וכ"כ ש"ץ שם. חס"ל שם. וכן פסק מהרי"ח ז"ל בס' רב פעלים ח"ב סי' י"ג ובספרו בן א"ח פ' ויחי אות ב'. וכן מנהג בית אל יכב"ץ יפה ע"ק ירושת"ו לאומרם בב' תיבות ודלא כמי שכתב שצ"ל מכל בתיבה אחת. ועוד עיין מש"ל בסי' מ"ח אות א' ד"ה יתגדל וכו':

א

יד) כתב של"ה צריך להפסיק קצת בין אמן ליהא ש"ר כי אמן קאי על יתגדל. וכן בין אמן למודים כי אמן קאי על רצה. וצ"ל מברך בקמץ שהוא לשון תרגום ולא מבורך כי מבורך הוא לשון הקודש. לעלם שבא תחת הלמ"ד וקמץ תחת העי"ן ופתח תחת הלמ"ד כי כן נקוד בדניאל תיבת לעלם עפ"ד. והביאו א"ר אות ה'. סו"ב אות ד' בן א"ח פ' ויחי אות י"א. וצ"ל קנדשא בוא"ו. א"ר אות א' בשם הכל בו. וצריך להפסיק קצת בין בריך להוא דלא לישתמע בריכו:

א

טו) שם ולענות אותו בקול רם. ומ"מ לא יגביה קולו יותר מן המברך. כדאיתא בפ' ג' שאכלו והביאו רבינו ב"י ז"ל בססי' קכ"ד. שכנה"ג בהגה"ט אות ד'. א"ר אות ב' חס"ל אות ד'. בן א"ח שם:

א

טז) שם ולענות אותו בקול רם. רבים נהגו לומר עם הש"ץ הקדיש כשהוא מנגן ולא אריך למעבד הכי דלא ניתן הקדיש אלא לש"ץ, וז"ל הרא"ש בתשו' כלל ד' סי' י"ט דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן עי"ש, ש"ץ דפ"א ע"ב, קש"ג סי' ח' אות ט"ו, סידור בי"ע בדיני הקדיש אות נ"א, חס"ל שם, כף החיים להרח"פ ז"ל הי' י"ג אות ח':

א

טוב) מי יתן והיה שיזהרו הפייטנים והמשוררים שלא ינגנו הקדיש והקדושה במלבושי הנכרים במאקא"ם דהיודע ממנו יבא לו הרהורים רעים והוא חוטא ומחטיא ופגול הוא לא ירצה ולא יבא דבר טמא אל היכל ה' והעדר טוב ממציאותו ועל זה נאמר בהגיגי תבער אש. ועיין בס' מעשה רוקח בפ"ח מהלכות תפלה ובברכ"י סי' תק"ס ובזכ"ל מע' הק'. כף החיים שם אות ו':

א

חי) שם ולהשתדל ולרוץ כדי לשמוע קדיש. מי יתן והיה שישתדל על עניית אמנים וקדישים כמו על ריוח איזה פרוטות על כגון זה נאמר אם תבקשנה ככסף אז תבין יראת ה'. והן בעון רבים מעמי הארץ אין חוששין לענות בהיותם בביהכ"נ ועומדים ומשיחים זה עם זה ואין מפסיקים משיחתם וכ"ש שאין ממתינים אפילו רגע כדי לענות שרי להו מרייהי כי לכל העם בשגגה אך כאשר ישמעו וידעו הדברים האלה יזכרו וישובו ובזה יכופר להם ויתקנו את מעוותם ושב ורפא להם וידעו כי רע ומר עזבם את ה' מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים וישתדל וירוץ לענות איש"ר ובפרט בקדיש שאחר אגדה שדורש החכם לעם בו ירוץ. שאמרו במדרש שהקב"ה מוחל עונותיהם ואמרו דקאים עלמא על איש"ר דאגדתא. חס"ל אות א':

א

יט) שם ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. והנה מכלל תועלת הקדיש הוא שמועיל הרבה לעלוי נפש הוריו אשר מטעם זה כתבנו לעיל סי' ה"ן אות ך' משם האר"י ז"ל שראוי לאומרו גם בשבת ויו"ט יעו"ש. וכתב החס"ל שם וז"ל ואף לאחר י"ב חדש. שאין תועלת הקדיש להציל נפש המת מגהינם לבד אלא אף גם זאת גורם לו לעלות במעלות אל המנוחה ואל הנחלה. הנה כי כן ראוי לאיש הירא ורך הלבב לצוות את בניו שישתדלו לומר איזה קדיש בכל יום תמיד כל הימים כי מי זה ערב אל לבו שלא יהא נדון לאחר י"ב חדש בפרט בדור יתום הזה ונהי שארז"ל משפט רשעים בגהינם י"ב חדש כבר גילו למהרח"ו ז"ל (שער הגילגולים הקדמה כ"ב) שזהו לאחר שסובל כמה שנים עונשים קשים ומרים חוץ לגהינם וגם שהי"ב חודש הוא משפט קשה ואח"כ הוא יותר קל וע"כ למיחש בעי ומה גם לפי דברי האר"י ז"ל הנאמרים באמת שמועיל נמי לעלוי נפש הוריו גבוה מעל גבוה. אך לא יועיל הקדיש לנפש המת אלא באמרם אותו כתקונו לפחות אות באות תיבה בתיבה לא כמו רבים מעמי הארץ שאומרים אותו הן חסר וחליף עד שנמצאו כמחרפין ומגדפין כגון שאומרים יתקדל וכהנה רבו שגיאות כל כי הא פשיטא שהעדר טוב ממציאות הרע. הנה כי כן ראוי לירא ה' לשית לבו גם לזאת ולצוות את בניו שילכו אצל חכם וילמדו הקדיש הדיק הטב ואם לא יוכלו ללמוד ישכירו איזה יודע שיאמר קדיש עבור הורם וזהו כבודם עכ"ל. והביאו יפה ללב אות א' וכתב וז"ל ובכן ראוי להשתדל לקנות קדיש הודו של קודם התפלה או קדיש של משנה שלאחר התפלה לאומרו בכל יום לעלוי נשמת הוריו תמיד כל הימים כמו שנוהגים רבים מיראי ה' ובזה קיים אמרי מכבדו במותו כי בגלל הדבר הזה יאריך ימים ושנות חיים עכ"ל. ועיין עוד מש"ל בס"ד סי' ה"ן אות כ"ג:

א

ך) שם הגהה. ויש לעמוד כשעונים קדיש וכו'. כ"כ הגמ"ר בפ' תפה"ש בשם הירושלמי דהביאו ד"מ אות ה'. אבל בדרשות מהרי"ל כתב שלא היה עומד לא לקדיש ולא לברכו אך כל קדיש שתפסו מעומד היה נשאר עומד עד שיסיים הש"ר. והביאו ד"מ שם. ט"ז סי' נ"ג סק"א. שכנה"ג סי' נ"ה בהגה"ט אות א'. וכתב שכך הוא נהג אחר שראה דברי מהרי"ל. וכ"כ מהרח"ו ז"ל בשער הכוונות בסוף דרוש הקדיש דט"ז ע"ד וז"ל מורי ז"ל לא היה קם מעומד בעניית אמן יש"ר של הקדיש ואמר לי כי הלשון הנז' בירושלמי דמשמע ממנו שצריץ לקום מעומד הוא מוטעה ואינו מתלמוד ירושלמי עצמו אלא הגהת איזה חכם היתה והאחרונים הדפיסו אח"כ בתוך דברי הירושלמי אמנם כשהיה בקדיש דאחר העמידה דשחרית או דערבית או דמנחה וכן בקדיש תתקבל של אחר חזרת ס"ת להיכל אז היה נשאר מעומד וגומר עניית הקדיש ואח"כ היה יושב עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער הקדישים פ"ו. והביאו ט"ז שם. יד אהרן בהגה"ט ע"ז הסי'. ש"ץ דפ"א ע"ב. קש"ג ס' ח' אות י"ד. סידור בי"ע בדיני עניית הקדיש אות כ"א. חס"ל אות ז'. כף החיים סי' י"ג אות ז'. יפה ללב אות ג' בן א"ח פ' ויחי אות ח'. וכן מנהג בית אל יכב"ץ שאין עומדים בעניית הקדיש אלא א"כ התחיל החזן לומר קדיש והיה אחד עומד אז נשאר עומד עד שעונה איש"ר עד דאמירן בעלמא ואחר כך יושב ואפילו בקדיש שלאחר העמידה או תתקבל אין עומדים לענות אא"כ היו עומדים בשעת שהתחיל החזן לומר הקדיש. וכן עמא דבר. ועיין מ"א ומחה"ש סק"ד:

א

כא) וכן הקם מפני שיבה בעת אמירת הקדיש והנכנס לביהכ"נ בעת שאומרים קדיש וכדומה צריך לישאר עומד עד שיסיים עניית איש"ר. חס"ל שם. בן א"ח שם. ונ"ל דזהו דוקא במי שקם מלא קימתו למי שהוא חייב לקום מפניו מלא קומתו אז ישאר עומד אבל אם אינו קם מלא קומתו אלא עושה הידור דחילוק יש כמ"ש ביו"ד סי' רמ"ד סעי' ח' זה א"צ לעמוד כדי לענות והוא פשוט:

א

כב) מצוה על הרואה בחבירו שבא לישב באמצע הקדיש שיזכירנו דלא ישב. דעל הרוב הבא ליכנס הוא מבוהל וטרוד ולאו אדעתיה. וגם המפטיר דמנגן הקדיש אם רואה דבאו בני אדם אחר שהתחיל הקדיש והם עומדים לא יאריך בניגון הרבה ויקצר כדי שלא יהא הקדיש עליהם למשא כבד ח"ו. כף החיים שם:

א

כג) כתב מוהרח"ו ז"ל בסידורו דיש לקום בקדיש וברכו דערבית של שבת ששם קבלת הרוח יעו"ש. וכן בופרוש עלינו סוכת וכו' ששם קבלת הנשמה של שבת. ש"ץ דפ"א ע"ב. שע"ת אות ד'. בן א"ח פ' וירא אות ג' ועיין חס"ל אות ו' וכף החיים להרח"פ ז"ל סי' כ"ח אות ד'. ולפ"ז גם באמירת תיבת נשמת כל חי שאומרים בתפילת הבקר יש לעמוד ששם הוא קבלת נרנח"י דנפש מבחי' היום כמ"ש בשער הכוונות בדרושי שחרית של שבת דף ע"ג ע"א יעו"ש:

א

כד) אפילו כשחל יו"ט בשבת דעולה המפטיר ומנגן הקדיש ובא בארוכה ומסיבה זו שמה ישבו קודם שיתחיל ניגון יתגדל עכ"ז כשבא להתחיל ברכו תכף וקם כל העם כדי לקבל הארת שבת בתוספת נשמה יתירה. כף החיים שם אות ה':

א

כה) שם בהגהה. ומי שבא לביהכ"נ ושומע הקהל עונים קדיש עונה עמהם וכו'. פי' שמתחיל יהא שמיה רבא וכי' דשבח באפי נפשיה הוא. מ"א סק"ה. ח"א כלל ל' אות י"ב, פרמ"ג א"א אות ה'. שתילי זיתים אות ה' יפה ללב אות ד'. שיירי טהרה מע' העיי"ן אות מ"ח. דמשק אליעזר מע' אא' אות ה':

א

כו) וכל שלא השלימו מותר לענות עמהם. פנים חדשות בשם באר שבע דף קי"ב. כנה"ג סי' נ"ה בהגהט. וכ"כ הש"ץ דפ"ח ע"ג בשם הרמ"ע מפאנו סי' קי"ב. וכ"כ הפרמ"ג שם. ח"א שם:

א

כז) שם בהגהה. וגם הש"ץ צ"ל יהא שמיה רבא. כתב בתשו' דרכי ניעם חא"ח סי' י"א מה שהחזן חוזר ואומר איש"ר אף שכבר אמר ואמרו אמן אין זה נקרא עונה אחר ברכותיו יעו"ש. אמנם השכנה"ג בהגה"ט אות ו' כתב דהחוזר ועונה איש"ר לא שפיר עביד וטעות הוא בידו אלא חוזר ועונה יהא ש"ר וכו' בלבד יעו"ש. והב"ד העו"ת אות ב' וכתב ופשוט הוא. יד אהרן בהגה"ט. וכן מדוייק לשון מור"ם ז"ל שכתב וגם הש"ץ צ"ל יהש"ר משמע אבל אמן אינו חוזר לאומרו. ועיין מ"ש מור"ם ז"ל לקמן סי' ס"א סעי' י"ב ובדברינו לשם בס"ד אות מ"ג:

א

כח) שם בהגהה. וכשמתחיל יתגדל יש לומר ועתה יגדל נא כח וכו'. וכן הוא בהקדמת התיקונים. אמנם מהרח"ו ז"ל כתב בשער הכוונות בסוף דרוש הקדיש דט"ז ע"ד בסופו וז"ל מה שרגילים העם לומר פסוק ועתה יגדל נא כח ה' בעת שהש"ץ אומר קדיש וכנז' בס' התיקונים הנה מורי ז"ל מנעני מלאומרו ולא גילה לי טעמו של דבר ואולי שגם זה אינו מתיקונים עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער הקדישים סוף פ"ו. וכ"כ בס' נגיד ומצוה הביאו מ"א סק"ז. וכ"כ א"ר אות ד' בשם מהרי"ל שאין לאומרו. וכ"כ הברכ"י או' ד' בשם זקנו מהר"א אזולאי שכתב על שם הרשב"א והרמב"ן שאין לאומרו יעו"ש והביאו ש"ץ דפ"ח ע"ד ושע"ת אות ה'. וכ"כ בקש"ג סי' ח' אות י"ט. בי"ע אות נ"ו. ח"א כלל ל' אות ד'. וכן עמא דבר שאין לאומרו אף במקום דרשאי להפסיק כמשמע מסתמיות דברי מהרח"ו ז"ל ודלא כמי שחילק בזה. וכן פהוק זכור רחמיך לא נהגו לאומרו. וכ"כ פרמ"ג א"א אות ו' דעתה נתבטל המנהג ואין אומרים כלל אף במקום דרשאי להפסיק:

א

כט) [סעיף ב'] כשש"ץ אומר יתברך כל העם עונים אמן וכו'. וז"ל שער הכוונות בדרוש הקדיש דט"ו ע"ד יתגדל ויתקדש שמיה רבא הם ד' תיבות כנגד בחי' הראשונה שהם ארבעה אותיות דהוי"ה פשוטה. ולכן בכאן צריך לענות אמן כדי לעשות הפרש א'. ואח"כ יש עשר תיבות מן תיבת בעלמא עד תיבת משיחיה. ואלו הן בעלמא די ברא כרעותיה וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. כי די ברא הם שתי תיבות לא כאותם הקוראים דברא. והרי בחי' ב' דעשרה אותיות המילוי. ולכן צריך לחזור לענות אמן ג"כ פ"ב כדי לעשות הפרש שני. והנה בחייכון וביומיכון הוא תפלה ואינה מכלל נוסח הענין. אח"כ יש כ"ח תיבות מן יהא שמיה רבא עד בעלמא. ואלו הם יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי (עיין מש"ל אות י"ג שצ"ל לעלמי בלא וא"ו) עלמיא יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקב"ה לעילא מכל (גם זה עיין לעיל אות י"ג) ברכתא שירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא. והיא בחי' ג' של מילוי המילוי. ולכן צריך לחזור ולענות אמן פ"ג. וג' אמנים אלו הם זולת אמן יהא שמיה רבא וכו' ואם העונה מסיים לומר עד דאמירן בעלמא קודם שיאמר החזן שמיה דקב"ה צריך לענות כאן פעם אחרת אמן באופן שיהיו ה' אמנים עכ"ל. וכ"כ בפע"ח ש' הק, ישים פ"ו נמצינו למידים מדברי הרב ז"ל שצריך לענות בקדיש ה' אמנים. אחד אחר ש"ר. והב' אחר ויקרב משיחיה. והג' אחר ואמרו אמן. והד' אחר קודשא בריך הוא. והה' אחר בעלמא ואמרו אמן. וכ"כ בס' נגיד ומצוה והביאו יד אהרן בהגה"ט. ש"ץ דפ"ג ע"ג ודפ"ד ע"ב. פתה"ד או' ו'. יפה ללב או' ו'. ועוד נמצינו למידים מדברי הרב ז"ל שצריך לענות בקדיש מן יש"ר וכו' עד דאמירן בעלמא ולא עד יתברך מפני שצריך לענות כ"ח תיבות כנגד בחי' שלישית של השם שהוא מילוי המילוי וכמ"ש הרב בהדיא דאם העונה מסיים לומר עד דאמירן בעלמא וכו' משמע שזה הוא פשוט שצריך לענות עד בעלמא ולא פחות. וכ"כ הש"ץ ד"ט ע"ד, וכ"כ הרה"ג בן א"ח ז"ל פ' שמות אות ו' דלדעת האר"י ז"ל צריך לענות הקדיש עד דאמירן בעלמא אפילו בברכות של ק"ש יעו"ש. ועוד יתבאר לקמן אות ל"ג:

א

ל) האומר קדיש יאמר בשובה ונחת כדי שיאמרו הציבור מיהא שמיה רבא עד דאמירן בעלמא בבת אחת בלי הפסק ויחזרו לענות אמן אחר שאומר החזן בריך הוא קודם שיאמר לעילא. ואם אמר החזן במרוצה חוטא אחד יאבד טובה הרבה כמ"ש השל"ה ובס' נוהג כצאן יוסף. ויותר צריך להזהר כשרבים אומרים קדיש שיהיו שוים ולא יהיה אחד מקדים ואחד מאחר ומבלבלים את העונים. ועיין האלף לך סי' ט"ו אות ב'. פתח הדביר אות ו'. דרך ישרה דף ח"י ע"ב משם ס' בת מלך יעו"ש. כף החיים להרח"פ סי' י"ג אות י"א:

א

לא) שם כל העם עונים אמן. עיין מש"ל או' ט' ואו' יוד:

א

לב) שם הגהה. ולא נהגו לומר אמן אחר יתברך ולא אחר בריך הוא וכו'. כבר כתבנו לעיל אות כ"ט בשם הכוו' והאחרונים דצריך לענות אמן אחר בריך הוא. אבל אחר יתברך אין לענות אמן כמ"ש מור"ם ז"ל וכמש"ל אות הנז' בשם הכוו' והאחרונים. וכן צוה המגיד למרן ז"ל שלא לענות אמן אחר יתברך כמ"ש במגיד מישרים פ' תולדות. וכן עמא דבר.

א

לג) [סעיף ג'] העונים עד לעלמי עלמיא בלבד טועים הם וכו'. עיין ב"י שהביא מחלוקת בענין עניית הקדיש. כי יש אומרים צריך לענות עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות. די"א שעונים עד עלמי עלמיא כ"ח אותיות. ומהרי"א כתב שמאחר שיש מחלוקת בזה עד כמה מחויב לענות כשיפסוק בק"ש וברכותיה לענות קדיש לא יטנה אלא עד לעלמי עלמיא שאולי האחר הוי הפסק ואם לאו יש לי לענות עד דאמירן בעלמא. (וכ"כ מ"א סי' ס"ו סק"ו יעו"ש) וה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל כתב המפריד בין עלמיא ליתברך כאלו הפריד וקצץ במקום דליכא קיצוץ וא"צ להפריד אלא מדבק עלמיא ליתברך כאשר יעויין כ"ז בב"י. וכאן בש"ע פסק מרן ז"ל כה"ר יוסף גיקאטלייא ז"ל דאסור להפריד בין עלמיא ליתברך אבל לא גילה דעתו עד היכן חייב לענות. אמנם המ"א סק"ט כתב וז"ל משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכ"כ בשל"ה עכ"ל. וכ"כ א"ר אות ט' וסו"ב אות ד' בשם של"ה שטועים העולם שמסיימים ביתברך אלא צ"ל עד ואמרו ולא אמרו בכלל והם כ"ח תיבות יעו"ש. והגם דהמ"א כתב שם דנראה לו מנהג הקדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד וכו' כיעו"ש מ"מ כיון דלפי דברי האר"י ז"ל צריך לענות עד דאמירן בעלמא כמש"ל אות כ"ט הכי נקטינן ולא יש חילוק בין אם מפסיק לענות בק"ש וברכותיה למקום אחר והגם שיש שחלקו בזה הוא מפני שיש מחלוקת בדברי הפשטנים ועשו הכרעה אבל לפי דברי האר"י ז"ל לא יש חילוק אלה צריך לענות עד דאמירן בעלמא כנז"ל וכבר כתבנו לעיל סי' כ"ה אות ע"ה דכל דבר שלא נזכר בהדיא בתלמוד ונחלקו בו הפוסקים דברי הקבלה יכריע יעו"ש. וכיון דדברי קבלה לא עשו חילוק הלא אמרו לענות עד דאמירן בעלמא ונתנו טעם בסוד הכי נקטינן ואין לחלק בין ק"ש וברכותיה לשאר מקומות וכמש"ל אות כ"ט יעו"ש:

א

לד) שם כי אסור להפריד בין עלמיא ליתברך. מ"ש ב"י ע"ז בשם המדרש כבר כתבנוהו לעיל סי' נ"א אות ח' קחנו משם:

א

לה) [סעיף ד'] כשאומר החזן יתגדל כורע וכו'. וביד אהרן כתב בכל אמן כורע יעו"ש. וכ"כ בש"ץ דפ"ד ע"ב. חס"ל אות ח'. וכ"כ כף החיים סי' י"ג אות י"ב בכל החמשה אמנים ישוח החזן כמ"ש בס' י"א. ובשם רשי בס' הפרדס דח"ץ ע"א כתב דיעשה ה' כריעות נגד ה' שמות דבפסוק כי ממזרח שמש עד מבואו וכו' ועיין טור וב"ח ולבוש:

א

לו) [סעיף ה'] לאחר שיסיים הקדיש פוסע ג' פסיעות וכו'. ר"ל הקדיש של תתקבל שאחר התפלה כדמוכח מתשובת תרומת הדשן סי' י"ג דלא מיירי אלא בתפלה של חזרת הש"ץ שאינו פוסע בסיום התפלה שכבר פסע בעמידה דלחש ובחזרה ממתין עד אחר קדיש תתקבל ואז פוסע ותעלה לו פסיעה זו לתפלתו בחזרה, וכל הנך תחנונים שאומרים אחר התפלה הוו כתפלה אריכתא יעו"ש וכ"כ הלבוש סי' קכ"ב והביאו מ"א ס"ק י"א יעו"ש, אבל קדיש שאינו אחר תפלת החזרה אין לפסוע והש"ע דסתם ולא פירש נראה דסמך על התפשטות המנהג שאין פוסעים בשאר הקדישים כי אם הש"ץ אחר קדיש תתקבל ביום שמתפללין בחזרה דוקא, מטה יהודה אות ב', ש"ץ דפ"ד ע"א ודפ"ח ע"ד, קש"ג סי' ח' אות ך', חס"ל סי' נ"ה אות ט"ו, והגם שמדברי תשו' הרדב"ז סי' קל"ט משמע דבכל קדיש דיש בו עושה שלום צריך לפסוע ג' פסיעות והב"ד כף החיים סי' י"ג אות א"ך ויפה ללב אות י"א מ"מ המנהג כמ"ש המט"י והאחרונים שנמשכו אחריו שאין עושים ג' פסיעות כ"א בקדיש תתקבל שאחר חזרה ועיין בס' התיקונים סוף תיקון יו"ד ותיקון י"ח ושער הכוונות סוף דרוש ו' של העמידה דל"ח ע"ב דמשמע משם שאין שייך שלושה פסיעות באלא דוקא אחר תפלת העמידה עי"ש ודו"ק. וא"כ כיון שפסיעות קדיש תתקבל הוא עבור תפלת החזרה צריך לאומרו במקום שאמר החזרה כדי שיהיו הפסיעות במקום הראוי להם ודו"ק:

א

לז) ולענין אם בשביל אחד אומרים תתקבל עיין פתה"ד סי' קב"ל אות ג' מ"ש בזה באורך והעלה דיכולין לומר קדיש תתקבל אפילו בשביל אחד שלא התפלל כל שיש מנין יעו"ש. והביאו כף החיים סי' י"ג אות א"ך דמשק אליעזר מע' הק' אות ג':

א

לח) שם ואח"כ אומר עושה שלום במרומיו. על שם המלאכים שהם אש ומים שהם שני הפכיים ואין אחד מכבה חבירו. טור ולבוש. ועיין פרישה אות ט"ו ומ"ש עליו הר יפה ללב ז"ל בקו' יושר לבב אות ח'. ואין לומר עושה השלום בה"א כי אם דוקא בעשרת י"ת אחר העמידה מפני שיש טעם בדבר כמ"ש בשער הכוונות דף ץ' ע"א אבל בשאר ימות השנה בקדיש ובעמידה וכן בקדיש של עשרת י"ת אין לומר כ"א עושה שלום בלא ה"א דכיון שהוא פסוק באיוב כ"ה אין לשנותו בלא טעם וצורך וכ"כ בשער הכוונות שם דבשאר תפלות השנה אין לומר אלא עושה שלום חסר ה' יעו"ש. ובקדיש לא נזכר בשום מקום שצ"ל השלום בה"א לא בעי"ת ולא בכל זמן ועל כן אין לשנות הפסוק ומיהו בקדיש של אחר החזרה בעי"ת נראה די"ל עושה השלום כיון שהוא במקום עושה שלום של חזרת העמידה כמ"ש לעיל או' ל"ו יעו"ש:

א

ט"ז סק"א דהוה משמע אם יאמר במפיק משמע שם י"ה ובאמת אינו רק תרגום של שמו הגדול כיון שאמר התלמוד יהא שמו הגדול מברך:

ב

מ"א סק"א מהו שיפסיק באמצע תפלת י"ח והוא בברכות דף כ"א:

ג

סק"ב רבא למברך דבשניהם כלומר דלפי' ר"י יש"ר מברך הכל דיבור א' וא"כ כיון דאמר רב ספרא דלית לן בה א"כ בשניהם רשאי להפסיק:

ד

שם שא"צ לאומרו בנשימה ר"ל הא דאמר רב ספרא לית לן בה היינו שא"צ לאומרו בנשימה א' כההוא דלא אבה יבמי אבל להפסיק בשתיקה לא:

ה

(סק"ה קכ"ד) דשם בסוף הסי' בהגה"ה אם שומע רוב הצבור עונין אמן והוא לא שמע הברכה כלל אלא שיודע על איזה ברכה קאי עונה עמהם אמן ע"ש ה"ה הכא כששומע אמן מפי רוב הצבור ויודע שאמן זה הוא על קדיש כאומר ג"כ אמן וזה שכ' המג"א דאם יכול לכוין דעתו שידע כו' כלומר שנתן לב וידע שאומר ש"ץ קדיש אע"פ שלא שמע הוא דברי הש"ץ יאמר אמן עם רוב הצבור: משא"כ אם בשעת אמירתם אמן לא ידע על מה קאי אף ששומע אח"כ יש"ר ומבין שנאמר על קדיש לא יאמר רק יש"ר אע"ג דלא הוי כה"ג אמן יתומה כיון שיודע שנאמר על קדיש מ"מ כבר כלה אז אמן מפי רוב הצבור שהרי כבר הם אומרים יש"ר ואסור לומר אמן דהא בעינן שיאמר אמן תכ"ד להברכה או להקדיש או בשעה שרוב הצבור עונים כמבואר שם בסק"ד א"נ י"ל דאית ביה גם משום אמן יתומה כיון דבעת שהצבור אמרו אמן לא ידע על מה קאי מש"ה אף ששומע אח"כ יש"ר הוי אמן יתומה וק"ל:

א

יש לכוין. כתב ב"ש מדאיבעי' להו בגמ' מהו שיפסיק לומר יש"ר ואלו למודים ולקדושה פשיטא להו דלא מפסיק ש"מ דיש מצוה טפי בעניית איש"ר מקדושה ומודים וכ"כ מהר"ר יונה סי' ט' ומ"מ נ"ל דאם יש שני בתי כנסיות לפניו בא' מגיעים לקדושה ובאחד לקדיש שאחר י"ח ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ קדיש שאחר התפלה:

ב

ולא יפסיק. כ' הש"ך בגליון וז"ל כ"כ בד"מ וב"ח וצ"ע דפרק לולב הגזול איתא בהדיא דלית לן בה ועיין בתו' שם עכ"ל, וז"ל הגמרא אמר רבא לא לימא אינש יהש"ר והדר מברך אלא יש"ר מברך בהדדי רב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מילתא היא ולית לן בה עכ"ל וז"ל הג"א פ"ג דברכות לא יפסיק בין שמיה לתיבת רבה אבל בין רבה למברך לית לן בה עכ"ל, וס"ל לרמ"א דהג"א ס"ל כפי' ראשון דה"פ שאנו מתפללים שיהא השם הגדול שעכשיו השם הוא חציו דהיינו יה ולעתיד תתמלא תיבתו, ומברך הוא דבור בפני עצמו, ומזה למד רמ"א דלפי' ר"י דס"ל דה"פ יהא שמו הגדול מבורך וכו' א"כ אף בין רבה למברך אין להפסיק וצ"ע דא"כ הוא נגד הגמרא בשלמא להג"א י"ל דס"ל דוקא בין רבה למברך אמר רב ספרא ל"ל בה כיון שעכ"פ אינו דבור א' אבל בין שמיה לרבה אסור להפסיק אבל לפר"י אין חילוק בין הפסק שמיה לרבה או בין הפסק רבה למברך דבשניהם רשאי להפסיק ונ"ל דס"ל לרמ"א כיון דקי"ל בא"ע סי' קס"ט סכ"ט דעכ"פ לכתחלה יש לקרות בנשימה א' ע"ש ובפירוש סדר חליצה סעיף ס"ו לכן ג"כ אין להפסיק לכתחלה ודי שא"צ לאומרו בנשימה א' כנ"ל לדחוק לדעת רמ"א, לפירש"י יאמר שמיה בלא מפיק ה"א [ד"מ חדושי אגודה ב"ח], מברך בקמ"ץ תחת הב' ופתח תחת הר', לעלם בקמ"ץ תחת העי"ן [של"ה], ולעלמי בוי"ו [ב"י]:

ג

בקול רם. אבל לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא (הר"ר יונה):

ד

ויש לעמוד. כ"כ הגמ"נ בשם הירושלמי ובד"מ כתב שמהרי"ל לא היה קם אך כל קדיש שתפסו מעומד כגון אחר הלל היה נשאר עומד עד אחר איש"ר וכ"כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר"י ואמר דט"ס הוא בירושלמי עכ"ל, ומיהו נ"ל דמ"ש שט"ס הוא בירושלמי היינו שמביא שנא' קום כי דבר ה' אליך ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא משמע שמעצמו קם, וכבר תירץ זה ביונת אלם פצ"ט מדקם ש"מ שצוהו לעמוד ע"ש, ועוד אפילו קם מעצמו יש לנו ללמוד ק"ו ומה הוא שהי' נכרי קם לדבר השם ק"ו אנחנו עמו וכדומה שהכי איתא במדרש לכן אין להקל:

ה

עונה עמהם. פי' שמתחיל יהא שמיה וכו' דשבח באפי נפשיה הוא [שם בהגהות] ונ"ל דאם יכול לכוין דעתו שידע לענות על הקדיש אומר גם אמן כמ"ש סי' קכ"ד:

ו

וכשמתחיל. כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כדי שידע מהו אומר וכמ"ש רסי' קכ"ה וגם שידע אחר כך על מה עונה אמן:

ז

ועתה יגדל. והאר"י לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מדברי התיקונים (הכונות) ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק [של"ה וב"ח סי' רל"ו בשם רש"ל] ובתשובה כתב רש"ל שאומרים אותו בין ישתבח ליוצר:

ח

ולא יפסיק. ז"ל ד"מ כתב א"ז י"ל דקודשא ולנוח באחנחת' ואח"כ בריך הוא לעילא מכל ברכתא וכו' אבל המפסיק אצל בריך הוא ואח"כ מתחיל לעילא טועה הוא עכ"ל ומה"ט נוהגין קצת לומר בקול רם עם החזן בריך הוא לעילא כדי שידע שלא יפסיק ומ"מ לא יפה עושין החזנים שמנגנים בשבת לעילא מכל ומפסיקין בין מכל לברכתא:

ט

עלמיא ליתברך. משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של ית' עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות וכ"כ בשל"ה, ול"נ מנהג קדמונים עיקר שהיו אומרים עד יתברך בלבד דהא כתב הב"י רסי' קכ"ה בשם הרא"ש דצריך לשתוק ולכוון כשאומר החזן קדיש ואין לומר עמו דהא קי"ל שומע כעונה, ובפרט כשהחזן אומר במהירות יצטרך הוא למהר יותר לסיים קודם החזן כמ"ש רסי' נ"א והמהירות מבטל הכוונה לכן טוב לשמוע מהש"ץ, כתוב בשל"ה ויתברך בוי"ו אבל מנהגנו לומר בלא וי"ו וכ"מ בב"י ובכתבים:

א

(א) יש לכוין – כי אחז"ל כל העונה איש"ר מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו ופירשו הראשונים דר"ל בכל כחו בכל כונתו ובכל איבריו דהיינו שיאמרנה בלב ונפש ולא רק כמוציא שפתיו ולבו בל עמו. גם יכוין לשמוע הקדיש מפי הש"ץ כדי שידע על מה הוא עונה איש"ר ואמן שאחר דאמירן בעלמא. וכ"ש שצריך ליזהר מאד ומאד שלא להשיח באמצע קדיש או קדושה וכדאיתא במסכת דרך ארץ דר' חמא אשכחיה לאליהו בכמה אלפי גמלים טעונים אף וחימה לשלם לאלו וכל המדבר באלו המקומות עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב [הובא בב"י סימן קכ"ה] וכתוב בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לחסיד אחר במותו ופניו מוריקות א"ל למה פניך מוריקות א"ל מפני שהייתי מדבר בשעה שהש"ץ היה אומר ויכולו וברכת מגן אבות וביתגדל. ובספר מטה משה סימן תי"א הביא בשם מדרש שחכם אחד נתראה לתלמידו בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם במצחו וא"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא הייתי נזהר מלדבר כשהחזן היה אומר קדיש. ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש [פרי חדש]. ואין חילוק בין קדיש על תנ"ך או אגדה או משניות [פמ"ג]:

ב

(ב) הקדיש – נוסח הקדיש יתגדל ויתקדש שהוסד ע"פ המקרא והתגדלתי והתקדשתי האמור (ביחזקאל ל״ח:כ״ג) לענין מלחמת גוג ומגוג שאז יתגדל שמו של הקב"ה דכתיב ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. ויאמר הדלית דיתגדל ויתקדש בצירי כי הוא עברי ולא תרגום [עיין בב"י] ולא בשני שוואין כאלו התיו והגימל בשווא אלא הגימל בפתח. וידגיש הגימל דיתגדל דלא לישתמע יתקדל לשון עורף תרגום עורף קדל. ולא ידגיש ביותר הב' דיתברך. ויחתוך היטב הה' דויתהלל. די ברא ב' תיבות הן. אחר תיבות כרעותיה יפסיק קצת דתיבות אלו קאי אלמעלה על יתגדל. בזמן קריב ואמרו אמן נכון שיאמר הש"ץ בבת אחת ולא יפסיק ביניהם כי נוהגים שאין הקהל עונים אמן עד שיאמר הש"ץ אמן. אם הש"ץ מאריך הרבה בנגון של ואמרו אמן לא ימתינו עליו בעניית האמן. כשאומר העונה איש"ר יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא וכה"ג בין אמן למודים כי תיבת אמן קאי עניה על הש"ץ ויהא שמיה רבא הוא מאמר בפני עצמו. יהא שמיה רבא וכו' הוא תרגום של יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים [ב"י וכפי' ר"י]. שמה בלי יוד גם בלי מפיק ה"א [ט"ז] ומדברי הפמ"ג משמע שטוב יותר לומר במפיק ה"א. מברך בקמץ תחת הבית ופתח תחת הריש. לעלם בקמץ תחת העין. ולעלמי בוי"ו. וצריך הש"ץ ג"כ לומר בלחש יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר עוד הפעם אמן רק יתחיל יהא שמיה וכו'. אח"כ יתחיל יתברך וכו' בקול רם ויש בו ח' לשונות של שבח כנגד ז' רקיעים והרקיע שעל גבי ראשי החיות ובתחלה אומר יתגדל ויתקדש שהם ב' לשונות של שבח שהם בס"ה עשרה לשונות של שבח כנגד עשרת הדברות. מן כל ברכתא ג' תיבות ובימים שכופלים הקדישים לעילא ולעילא אין לומר רק מכל ברכתא כדי שלא יהא בס"ה רק כ"ח תיבות:

ג

(ג) ולא יפסיק – עיין בפמ"ג ומחצית השקל דהיינו שלא יפסיק בשתיקה ביניהם אבל אין צריך לומר בנשימה אחת:

ד

(ד) למברך – עיין במ"א ולפי דבריו גם בין יהא שמיה לרבא אין להפסיק:

ה

(ה) בקול רם – שעי"ז מתעורר הכוונה וע"י קול זה מתבטלי' גזירות קשות ומ"מ לא יתן קולות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם ויגרום להם חטא:

ו

(ו) לשמוע קדיש – שעניית איש"ר הוא מצוה גדולה מאד. איש"ר עדיף טפי מקדושה ומודים לכן בקהלות גדולות בעזרה שיש כמה מנינים כששומע שתיהם כאחד יענה איש"ר ומ"מ אם יש לפניו שתי בתי כנסיות באחד מגיעים לקדיש שאחר שמ"ע ובאחד מגיעים לקדושה ילך ויענה קדושה כי שם ישמע ג"כ הקדיש שלאחר שמ"ע. אסור להפסיק באמצע איש"ר כששומע קדושה ולהיפך צ"ע [ח"א]:

ז

(ז) ויש לעמוד – עד אחר שיסיים איש"ר וי"א שיש לעמוד עד אמן שלאחר יתברך וכו' ואמרו אמן:

ח

(ח) דבר וכו' – וי"א שא"צ לעמוד אלא שכל קדיש שתופסו מעומד כגון לאחר הלל לא ישב עד שיענה אמן יש"ר ויש לחוש לדברי המחמירים ויש ללמוד ק"ו מעגלון מלך מואב שהיה נכרי וקם מעצמו מעל כסאו לדבר ד' כ"ש אנחנו עמו. ובכונות איתא שהאריז"ל היה נוהג בכל הקדישים שלאחר עמידה דשחרית מנחה ערבית היה נשאר עומד ובשל תתקבל ושל חזרת ס"ת היה עונה ואח"כ היה יושב ובקדיש ערבית של שבת להנוהגין לומר קדיש קודם ברכו ג"כ י"א שיש לעמוד:

ט

(ט) עונה עמהם – אפילו אם בא בעת גמר עניית אמן יש"ר דהיינו שאומרים מברך וכדומה אפ"ה יאמר יהא שמיה רבא וכו' ולא יאמר אמן דאמן קאי על יתגדל דש"ץ אבל יש"ר שבח באפי נפשיה הוא וכן לענין קדושה אם בא קודם שהשלימו מותר לאמור עמהם ואם בא בעת שרוב הצבור אומרים איש"ר יאמר ג"כ עמהם איש"ר אם יכול אז לכוין דעתו בעניית האמן שיתבונן על מה הוא עונה. [כנלע"ד כוונת המ"א סק"ה ועיין בלבש"ר]:

י

(י) וכשמתחיל – כלומר קודם שהתחיל דבשעה שאומר החזן יתגדל צריך לשמוע ולשתוק כמבואר בריש סימן קכ"ה דצריך להאזין ולהבין מה שאומר הש"ץ וגם שידע אח"כ על מה עונה אמן:

יא

(יא) ועתה יגדל – והאר"י ז"ל לא היה רוצה שיאמרו וכמעט היה מגמגם ואומר שאינו מהתיקונים. ולכן אין לאומרו בין ישתבח ליוצר או בקדיש דערבית שהוא בין גאולה לתפלה ובכל מקום שאסור להפסיק:

יב

(יב) אחר יתברך – אבל אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא המנהג לענות אמן [ופלא על השו"ע שלא העתיק האמן הזה אשר הוא מבואר ברמב"ם והעתיקו בבית יוסף]:

יג

(יג) אחר בריך הוא – יש שטועים שבשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבות אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דמתברך רק לעילא ולא לתתאה ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא או שיאמרו רק בריך הוא כמנהגנו:

יד

(יד) ולא יפסיק – עיין בשע"ת שהביא דמספר הכונות מוכח להיפך דתיבת בריך הוא מחובר אל תיבת דקודשא ואח"כ יש הפסק קצת כמו אתנחתא ושוב מתחיל לעילא וכו' כלומר שיתברך וישתבח שמו של הקב"ה לעילא וכו' וכן הסכים בביאור הגר"א:

טו

(טו) עלמיא ליתברך – משמע בב"י דצ"ל כל הנוסח של יתברך עד דאמירן בעלמא כ"ח תיבות ועיין במ"א שמסיק דמנהג קדמונים עיקר שלא לומר רק עד יתברך ומשם והלאה ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ ושומע כעונה. ובביאור הגר"א כתב שלא לומר רק עד תיבת עלמיא בלבד כי כאן הוא סיום השבח של אמן יהא שמיה רבא ומיתברך ולהלן מתחיל פרק אחר ואין לערבם בבת אחת ונראה שאם יאמרם בשתי נשימות גם להגר"א שרי. ובעיקר הענין יש מקומות חלוקין במנהגן בזה. ועכ"פ אם הוא עומד במקום שאין רשאי להפסיק יזהר בזה שלא יאמר רק עד עלמיא [ח"א]:

א

הקדיש עבה"ט. וכ' בבר"י בשם מהר"י מולכו בתשובות כת"י כשם שאסור לעבור נגד המתפלל כך אסור לעבור ננד האומר קדיש:

ב

לברך. עבה"ט. ועיין ברכי יוסף דלפי מ"ש המג"א אין להפסיק לא בין שמיה לרבא ולא בין רבא למברך יש לגרוס ולא יפסיק בין שמיה רבא מברך וה"ג בל"ח. אך בד"מ לא הזכיר כ"א בין רבא למברך ע"ש ומ"ש הבה"ט מן כל ברכתא ובימים שכופלים בקדישים לעילא ולעילא א"ל מן רק מכל כדי שלא יהיה רק כ"ח תיבות ע"ש ולזה רמזו העונה אמן בכל כחו ומ"ש שאינו בכוונות לו' עלמיא בלא ו' המעיין שם ימצא שכן הוא וגם בש"ץ כ"כ לו' עלמיא בלא ו' ועיין בב"י שזה היה דעת מהר"י אבוהב:

ג

קדיש עבה"ט. וכתב בר"י בשם מהר"י מולכו כשמתפללין בעזרת בה"כ בב' וג' מקומות ובעוד שזה אומר בחייכון זה אומר יתגדל וכיוצא וא"א לענות ב' וג' קדישים יענה על הראשון דוקא ע"ש. ויש למחות ביד הנוהגין לו' הקדיש עם הש"ץ בשעה שהוא מנגן וז"ל הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' י"ט דבר פשוט הוא שא"ל קדיש עם החזן ע"ש והביאו בש"ץ:

ד

עבה"ט ומ"ש דבקדיש ערבית של שבת יש לעמוד עיין בש"ץ שכתב שמהרח"ו בסידורו כתב דיש לקום בקדיש ברכו דערבית של שבת (ור"ל אותן הנוהגין לו' קדיש קודם ברכו של קבלת שבת) (ודלא כמשמעות הבה"ט דמשמע דעל הקדיש שאחר תפלת ערבית קאמר דז"א דזה דינו כשאר קדישים) ועיין בפע"ח בהגהות מהר"י צמח שלפי שהקדיש אחר קבלת שבת כשהוא עומד צריך להיות נשאר מעומד (ולפי מ"ש הש"ץ לאו מה"ט אתינן עלה) ששם קבלת הרוח ע"ש לכן בופרוס עלינו ששם קבלת הנשמה של שבת ע"ש ואפשר שר"ל שגם הקדיש של אחר ופרוס יהיה בעמידה משום זה:

ה

כח. עבה"ט. ובבר"י כתב בשם מז"ה שכתב בשם צרור החיים שכתב יש בני אדם שאומרים ועתה יגדל כו' ושמעתי ממורי הרשב"א ששמע ממורינו הרמב"ן שלא אמר שום ענין אבל היה נוהג לו' זכור רחמיך ה' כו' לפי שאמרו בברכות בשעה שאומרים איש"ר כו' ע"ש ונראה דגם פסוק זה אין לו' כשעומד במקום שאין רשאי להפסיק:

ו

יתברך. עבה"ט. ע"ש בכוונות דאם מסיים העונה עד בעלמא קודם הש"ץ צריך לענות אמן אחר שמיה דקודשא בריך הוא ע"ש ומזה מבואר שצ"ל בריך הוא מחובר אל תיבות דקודשא ודלא כמ"ש הד"מ בשם א"ז שהביאו המג"א וכ"כ בהג"ה אלא ההפסק קצת כמו אתנחתא הוא אחר תיבת בריך הוא ושוב מתחיל לעילא כו' כלומר שיתברך וישתבח שמו של הקב"ה לעילא כו' ועיין לקמן ס"ו דבמקום שאין רשאי להפסיק לא יאמר רק יתברך ע"ש:

א

בעניית הקדיש. בטור מביא ב' טעמים על אמירת הקדיש בלשון תרגום. האחד שלא יתקנאו המלאכים בנו שאומרים שבח גדול כזה דשמיה רבה מורה על שם יה רבה שהשם יהי' מלא לעתיד. וטעם אחר שיבינו אותו עמי הארץ שבבבל ניתקן ושם הי' לשונם לשון ארמית. וכ' ולפ"ז יהיה כפשוטו שמיה רבה תרגום של שמו הגדול עכ"ל ר"ל שלפי' הראשון א"א לומר כפשוטו דא"כ לא היה קנאה כ"כ. וכתוב באגודה פ"ק דברכות וז"ל יהא שמו הגדול מבורך מכאן משמע שי"ל יהא שמיה בלא מפיק ה"א דהוה משמע שם יה עכ"ל ולפ"ז אותן החזנים שאומרים במפיק ה"א תופסים כפי' הראשון דהיינו תרגום של שם יה והאומרים בלי מפיק ה"א תופסים כפי' השני תרגום של שמו הגדול וכן עיקר דהא מסיק ב"י שמה שכתבו שצריך ביש"ר כ"ח אותיות והיינו שתיבת שמיה חסר יו"ד כי כן הוא בדניאל ליהוי שמה די אלהא כו':

ב

ויש לעמוד כשעונין קדיש. כבר כתבתי מזה ברסי' נ"ג שיש שלא כתבו כן:

ג

ולא יפסיק בין ברוך כו'. שמעתי רבים טועים בשעה שהש"ץ אומר בריך הוא עונים גם הם תיבת אלו בריך הוא לעילא וזה ודאי חירוף הוא דמשמע דהוא מתברך רק לעילא ולא לתתא ח"ו אלא יש להם לומר גם מכל ברכתא ושירתא:

א

(במג"א ס"ק ב') רשאי להפסיק: יש מגיהין ואין רשאי כו' ולפענ"ד א"צ להגיה ור"ל דלפירוש ר"י אין מקום לחלק בין שמיה רבא ובין רבא למברך וכיון דרב ספרא אמר אידי ואידי אסוקי מלתא הוא ולית לן בה אם כן לדידיה בשניהם רשאי להפסיק כיון דשקולין הם הי מינייהו מפקת לומר שבזה אין רשאי להפסיק וע"ז תירץ דס"ל לרמ"א כיון דבאה"ע כו'. נראה דר"ל דלענין לא חפצתי לקחתה לדעת רש"י א"צ לקרות בנשימה אחת ולדעת הרי"ף בין בלא אבה ובין בלא חפצתי