שולחן ערוך, אורח חיים נ״ה: דיני קדיש. ובו כב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני קדיש. ובו כב סעיפים:
אומרים קדיש וא"א אותו בפחות מי' זכרים בני חורין גדולים שהביאו ב' שערות וה"ה לקדושה וברכו שאין נאמרין בפחות מעשרה:

ב

אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשר' ויצאו מקצתן גומרים אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל והוא שנשתיירו רובן: הגה ומ"מ עבירה הוא לצאת ועליה' נאמר ועוזבי ה' יכלו [ירושלמי] אבל אם נשארו י' מותר לצאת [מרדכי פ' בתרא דמגילה]:

ג

אם התחיל באבות ויצאו מקצתן גומר אפילו קדושה: הגה ואם יצאו מקצתן לאחר שהתחילו להתפלל יוצר לא יתחיל הש"צ להתפלל התפלה בקול רם דכבר נשלם תפלת יוצר ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה יכולים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה דשייך לתפלה שהרי אומר תתקבל צלותהון וכו' אבל אין קורין בתורה דזהו ענין אחר ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לק"ש וברכותיה [ר"ן פרק הקורא את המגילה שבולי הלקט ות"ה סי' ט"ו]:

ד

יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקי' וה"ה דעבד ואשה אין מצטרפין: הגה ואפילו על ידי חומש שבידו אין לצרפו מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק. [הרא"ש ומרדכי והגהות מיימוני פ"ט מהלכות תפלה]:

ה

אם לא הביא שתי שערות אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן עד שיצאו רוב שנותיו שאז יתברר שהוא סריס אם נראו לו סימני סריס קודם לכן דינו כגדול: הגה ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא שתי שערות [מהרי"ק שורש מ"ט]:

ו

ואם התחיל אחד מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמה' או שהוא ישן אפ"ה מצטרף עמה':

ז

כשאחד מתפלל לבדו נכון שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור כדי שיזכה גם הוא:

ח

חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הן כפקחין ומצטרפים אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה וקטן:

ט

לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד ושנת העיבור בת י"ג חדש:

י

אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת ונער אחר נולד באדר שני באחד בו ושנת י"ג אינה מעוברת אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג: הגה ומי שנולד באדר ונעש' בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני [תשו' מהר"י מינץ סי' ט']:

יא

עבריין שעבר על גזירת הצבור או שעבר עבירה אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה:

יב

מנודה אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך י' אבל מותר להתפלל בב"ה שהוא שם אלא אם כן פירשו להחמיר עליו בכך:

יג

צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד וש"ץ עמהם והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ דהיינו כשסוגר הדלת במקום [שפה] פנימית של עובי הדלת ולחוץ כלחוץ:

יד

מי שעומד אחורי בית הכנסת וביניהם חלון אפי' גבוה כמה קומות אפילו אינו רוחב ארבע ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה: הגה גגין ועליות אינן בכלל בית והעומד עליהם אינו מצטרף [ר"י נ"ג ח"ז]:

טו

אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"ץ תוך הפתח הוא מצרפן:

טז

חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה דהיינו שנפרצ' קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים [פי' מעט כותל ישר ושוה] מכאן ומכאן הגדולה כמופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה לפיכך אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין שהקטנ' נגררת אחר הגדולה והרי היא כאלו היא בתוך הגדולה כיון שהרוב בגדולה אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה או חמשה בזו וחמשה בזו אין מצטרפין:

יז

היה ש"ץ בקטנה וצבור בגדולה מוציאן ידי חובתן שהוא נגרר אחריהם אבל אם היה ש"ץ בגדולה וצבור בקטנה אינו מוציאן ידי חובתן שאין הרוב נגרר אחר היחיד:

יח

אם קצת העשר' בב"ה וקצתם בעזרה אינם מצטרפין:

יט

ש"ץ בתיבה וט' בב"ה מצטרפין אע"פ שהיא גבוה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י' מפני שהיא בטלה לגבי ב"ה ויש מי שכת' דה"מ כשאין המחיצו' מגיעות לתקרת הגג:

כ

היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה אפי' מי שאינו עמהם יכול לענות וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם:

כא

עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת בימים הנוראים כופין אותו לישאר או להשכיר אחר במקומו ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומן ושניהם יפרעו בשוה ואם אחד עני ואחד עשיר פורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות ושכר החזן על היוצאים כעל הנשארים. הגה [ואין חילוק בין אם רוצה לילך זמן ארוך קודם י"ט או לא כל שלא יחזור ביום טוב מהרי"ל סימן תכ"ז]:

כב

אין כופין להשכיר להשלים מנין כי אם בימים הנוראים וכגון שאין חסרים כי אם אחד או שנים אא"כ מנהג קבוע ומפורסם בעיר לכוף להשכיר אפי' בחסרון ג' או ד' אם יש מנין מיושבי העיר כופין לשכור חזן: הגה וכן במקום שאין מנין תמיד בב"ה כופין זה את זה בקנסות שיבואו תמיד מנין לב"ה שלא יתבטל התמיד [תשובת ריב"ש סי' תקי"ח] וע"ל ריש סי' ק"ן אם כופין זה את זה לבנות בהכ"נ:

א

אומרים קדיש כו'. ואין פוחתין משבעה קדישים בכל יום ע"ש שבע ביום הללתיך (שבולי לקט) דהיינו א' אחר פסוקי דזמרה אחר ישתבח ב' אחר תפלת י"ח ברכות ג' אחר סדר קדושה ד' אחר עלינו ה' אחר אשרי במנחה ו' אחר תפלת מנחה ז' אחר ק"ש של ערבית קודם תפלת י"ח וקדיש שאומרים אחר תפלת ערבית אינו בכלל משום שהיא רשות מ"מ אומרים תתקבל אחר כך אחר תפלה י"ח רק בשחרית א"א תתקבל עד אחר סדר קדושה דבתר תפלה גרירה אמנם כשיש מוסף אומרים קדיש שלם מיד אחר תפלת שחרית בכל מקום שא"צ לו הש"ץ תתקבל מפני שלא אמרה תפלת י"ח אינו משלי' ג"כ הקדיש ואינו אומר רק יתגדל ויתברך (מהררמ"י) . לכתחלה צריך לחזור אחר ששה שלא שמעו קדיש וברכו ובדיעבד דהיינו שאינ' נמצאי' ששה אומרי' אפי' בשביל א' שלא שמע:

ב

ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה יכולין להשלים כל סדר קדושה כו' דהיינו ובא לציון וקדיש שלאחריו:

ג

ותפלת ערבי' לכן אם התחילו והוא רחום בי' ויצאו מקצתן גומרים עד יראו עינינו ואומרים ג"כ קדיש כי הוא שייך לק"ש וברכותיו ותפל' ערבי' בלחש כי אין צריך עשרה לתפל' בלחש אבל אין אומרים קדיש של אחר תפלת י"ח אלא בי' ובעלינו לשבח אף אם פתח בי' ויצאו מקצתן אפ"ה אין אומרי' קדיש יתום שאחריו פחות מעשרה וכן אם אמרו עלינו בלא עשרה א"א אחר כך הקדיש אפילו בי' וכן הדין בתהלים ושיר היחוד אם גמרו אותן בלא י' שאין אומרים קדיש אפי' בי' או איפכא אם היו בתהלים ושיר היחוד י' ובקדיש לא היו י' שאין אומרים והכי נהוג (ל"ח) כמו כן ראיתי נוהגין באיזה מקומות באם אומרים תהלים בלא עשר' שמשייר מזמור א' לאומרו אחר שבאו עשרה והטעם נ"ל דלא אלים קדיש ההוא דהוא מדרבנן לאומרו אף בי' וכן להיפך:

ד

מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק וי"א אפילו בשעת הדחק אין להקל (מהררמ"י) אם לא שנותן לקטן ס"ת בידו אבל חומשים שלנו לא מצרפין בין לתפלה ובין לב"ה:

ה

נכון שהאחרים ימתינו עד שיגמור אפי' יש י' זולתו וכן כשאחד מאריך בתפלתו ובלבד שיש שהות להתפלל בי' (הג"מ הר"מ):

ו

עיר שאין בה אלא י' כו'. אבל אם יש מנין זולתו אין יכולין לכופו ולא חיישינן שמא יצטרך אחד לנקביו דאם כן אין לדבר סוף:

א

קדיש. כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישין כה"ג וכן בתשו' דבר שמואל סי' קפ"ג קורא ג"כ תגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמ' ע"ש ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם סוף מסכת אבות ובספר מטה יוסף ח"ב סי' י"ב ולעיל סי' נ"ד ס"ק ג' עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז. תשובת דבר שמואל סי' שכ"א עי' שם עוד בסי' ש"א שמערער על היתומים קטני קטנים שאומרים קדיש וברכו והקהל עונים אחריהם דשלא כדין הם עושים וכן הרב פר"ח בסי' ס"ט קורא תגר על זה ע"ש כשב' או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל א' תוך כדי דיבור יענה על הראשון או האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל א' וא' הלק"ט ח"ב סי' מ"ח:

ב

זכרים. כל שיש מנין בבה"כ אין לש"ץ להמתין לאדם חשוב או גדול שעדיין לא בא בנימין זאב סי' (קס"א) [קס"ח] וכ"כ רמ"א סי' קכ"ד ס"ג ע"ש. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף לעשרה ולכל דבר שבקדושה עי' בתשו' ח"צ סימן צ"ג:

ג

בני חורין. וכל הקדישים שוין אפי' קדיש דרבנן שאחר הלימוד. שכנה"ג בשם מ"מ:

ד

קדושה. וכל תפלות י"ח והקדיש שלם שלאחריה כמבואר ברמ"א שאח"ז. וכתב בשכנה"ג דיאמר ג"כ ברכה דאלקנו ברכנו בברכה המשולשת בתורה דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה אף ע"ג דתנן אין נושאין כפיהם פחות מעשרה היינו דוקא נשיאת כפים אבל תפלת אלהינו יאמר מאחר שהתחיל בתפלת י"ח וברכת אלהינו שייך לתפלת י"ח ע"ש וכ"כ ע"ת:

ה

וקדושה. לאו דוקא דאפי' עדיין לא אמרו קדושה כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הקדיש שלם ת"ה מ"א. כ' בתשו' מטה יוסף ח"ב סי' י"ב דמ"ש דאם יצאו מקצתן לאחר להתפלל יוצר וכו' הוא לאו דוקא אלא אפי' אמרו קדיש וברכו בעשרה והלכו קודם שהתחילו ברכה יוצר אור שמשלימין עד תפלת י"ח ע"ש:

ו

וברכותיה. ומש"ה אם התחילו ערבית בי' והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפלת י"ח לפי שהתפילה אינו חיבור לברכות של ק"ש דתפלת ערבית רשות וכ"ש סדד קדושה וקדיש כמ"ש ואם אמרו עלינו ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש דאינו אלא מנהג ומכ"ש לשיר היחוד או למזמור עמ"א. כ' הט"ז מתוך דברי הפוסקים שכתבו ואומר קדיש וא"א אותו בפחות מי' משמע דהפסוקי דזמרה א"צ י' דאפי' אם אומרן ביחידות כל שיש י' בשעת אמירת הקדישים די בכך וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' נ"ג ס"ג שאם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח וכו' ובתשו' ר"מ מינץ סי' ח' כ' דיוכל ג"כ להמתין אחר אמירת ישתבח על מנין וכן נ"ל בכל למוד שאדם לומד פסוקים ואגדות שאם נזדמן לו תיכף מנין שיוכל לומר קדיש ומכ"ש בעלינו לשבח שאמרוהו בפחות מי' ונזדמנו אח"כ י' שיש לומר קדיש וכן נוהגים בכל יום באמירת תהלים בבוקר בלא מנין שאומרים אח"כ קדיש כשיבואו מנין ט"ז ע"ש ומ"א בסי' רל"ד ס"ק א' לא כ"כ ע"ש. והעולם נהגו באם אומרים תהלים בלא מנין ישיירו מזמור א' לאומרו אחר שבאו עשרה ומדברי תשובת שער אפרים סי' ס"ז נראה כדברי ט"ז ע"ש:

ז

הדחק. אפי' בלי חומש ודוקא א' ולא ב' ובלבוש כ' שלא ראה נוהגין לצרפו אפי' בשעת הדחק ובזמנינו נוהגים לצרפו ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו מ"א. וכ' ב"ח הא דמצרף ע"י חומש דוקא שנכתב על הגויל כס"ת אבל חומשין שלנו לד"ה אין מצטרפין וא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הלכה למעשה שלא לצרף קטן: אונן אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה כנה"ג ושכה"ג סימן זה וכ"כ פר"ח ח"א סימן י"ט ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן כ"ה ופרי חדש כ' דאם יש לו מי שישתדל בשבילו דאם רצה לקרות אין מוחין בידו מסתברא ודאי דמצטרף ע"ש ועיין בלקט הקמח דף י' ע"ב:

ח

מסתמא. ר"ל לענין תפלה שהיא מדדבנן. וע"ל סימן נ"ג ס"ק י"ג מש"ש בשם הסמ"ע והש"ך:

ט

לבדו. דוקא א' ולא שנים דלא כהרלנ"ח. וכן גבי ישן דוקא אחד ולא שנים או ג' עמ"א וט"ז חולק וס"ל דישן אפי' אחד אינו מצרף ע"ש וכ"כ הפר"ח שדבדי הט"ז עיקר ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' ע"ר כתב הא דישן עולה למנין היינו כשפניו מגולה ע"ש והיד אהרן חולק עליו ע"ש ועסי' קכ"ד ס"ד:

י

קדיש. ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין. מ"א:

יא

מעוברת. כ' המ"א ל"ד אלא ה"ה אם שנת י"ג מעוברת אותו שנולד באדר ראשון נעשה בר מצוה באדר השני כמ"ש בהג"ה ע"ש. ולא עיין במקור הדין דהגהת רמ"א הוא מתשוב' מהר"י מינץ סי' ט' דכתב בפשיטות ופסק דאף אם הנולד בשנה מעוברת באדר ראשון ונעשה בר מצוה בשנה פשוטה הוא נעשה בר מצוה אחר מי שנולד באדר שני וכן מי שנולד באדר בשנה פשוטה ונעשה בר מצוה בשנת העיבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני מ"מ כתב בזה"ל ונ"ל פשוט במי שנולד בשנת העיבור באדר ראשון ואחר נולד באדר שני ובשנת י"ג הי' ג"כ עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני האי בדידיה והאי בדידיה תשובת שבות יעקב ח"א סי' ט' וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההוראה וכן הסכים להלכה למעשה הגאון מהו' דוד אופנהיים זצ"ל דלא כמ"א וכ"כ א"ז וכ"פ הפר"ח ע"ש. עוד כ' המ"א מי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' לא נעשה בר מצוה עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשוון דבעינן י"ג שנים שלמות ע"ש גם זה גרם שלא ע"ש בתשו' כי שם ביאר דין זה להדיא ע"ש ועי' סי' תקס"ח ס"ו לענין יא"צ ועי' ט"ז בי"ד ס"ס ש"ו:

יב

מצרפין. דוקא אם נתנדה מחמת עבירה אבל אם נתנדה מחמת ממון מותר לצרף לכל דבר שבקדושה כמ"ש בסי' של"ד ס"ק ג' וס"ק י' ע"ש. ופר"ח פסק דאפילו על עסקי ממון אין מצטרפין אותו לכל דבר שבקדושה ע"ש:

יג

אחד. היו ט' בבית וא' תוך הסוכה בחג מצרפין מהריק"ש ופר"ח חולק עליו כשיש ט' במקום א' וא' אחר הוילון שפורשין לצניעות מצטרפין מהריק"ש. וכתב הפר"ח ומיהו מסתברא דדוקא שפירשו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירשו סדין כי היכא דלהוי מחיצה לשמש מטתו הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפין ע"ש:

יד

פנימית. פי' דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ. ובספר תניא פסק דהוי כלפנים עמ"א. ובספר אבן העוזר פסק אם עומדים בב"ה ששה ובתוך עובי הפתח יש ד' מצטרפין אבל אם יש ה' בב"ה וה' בתוך עובי הפתח אין מצטרפין אבל בעזרת ב"ה אפי' אחד אין מצטרף. עיין באריכות בס' מגיני ארץ דפוס פרופס:

טו

בית. עיין בשכנה"ג:

טז

לענות. יחיד שנכנס לבה"כ ומצא צבור שכבר התחילו לענות קדושה או איש"ר כל שלא השלימו מותר לו לענות עמהם באר שבע והרמ"ע וכ"כ הרמ"א סי' נ"ו ע"ש:

יז

עכו"ם. ר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עובד ע"א אינו מפסיק מ"א וכ"כ דבר שמואל סי' קפ"ט:

יח

ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעים חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם מ"א ע"ש. כתב מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד אם הוא אנוס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין מנין אבל לענין אתרוג ע"ל סי' תרנ"ח סעיף ט' עמ"א. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילים לבא גם כן שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עמ"א:

יט

כופין זה את זה בקנסות. אע"פ שיתבטלו מלימוד בשביל זה מהר"ש וע"ל סימן כ"ה ס"ק ב' מש"ש בשם מהר"ם מלובלין:

א

טור ומפרש הטעם באגור בסי' צ"ח בשם הראב"ד

ב

ברכות כ"א מגילה כ"ג

ג

ירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש שם במגילה

ד

הר"ן שם

ה

תשו' הרשב"א

ו

תוס' בשם ר"ת בברכות ריש דף מ"ח ובשם ר' האי והרז"ה

ז

שם בתוספות

ח

ר"ש ור"י והמרדכי בשם ראב"י והגה' מיימ' בפ"ג מהלכות ברכות וסמ"ג בשם ר"י ור' יונה ותשו' הרשב"א ובשם הראב"ד ובשם גאון והרמב"ם בפ"ח מה"ת

ט

מרדכי שם

י

ב"י מההיא דנדה מ"ז

יא

שם בגמר' וביבמות פ"ח

יב

הגה' מיימוני בפ"ח מה"ת בשם הר"ח

יג

הר"י בי רב והאגור בסימן רס"ז

יד

הגהת מיימ' שם

טו

תשוב' מהרי"ל

טז

מרדכי בהגהו' יבמות מההיא דב"מ ד' ק"ב

יז

האגור בחידושיו ב"י מההיא דערכין דף ל"ט

יח

ספר המנהיג סימן ע"ט בשם רש"י

יט

שם בשם רש"י בתשוב' הריב"ש

כ

ריב"ש בתשוב' אחר'

כא

פסחים פ"ה

כב

שם בפי' רש"י ולדעת ר' ירוחם

כג

סא"ח בשם רב האי גאון

כד

טור בשם אביו רא"ש

כה

עירובין צ"ב

כו

תו' ורא"ש שם

כז

שם כג מ'

כח

טור וב"י בשם רש"י

כט

נ"י

ל

ר"י אבוהב ורשב"א בתשובה

לא

סמ"ק סימן רפ"ב

לב

טור ותו' שם בפסחים

לג

ר"י אבוהב בשם הירושלמי ובשם רב אחא וכ"כ בא"ח

לד

הג"מ פי"א מה"ת שכן פסק ר"ח

לה

שם דעתו האחרונה ולזה הסכי' ב"י

לו

מהרי"ק שורש קי"ג

לז

כתבי מהר"ר ישראל סימן רמ"ג:

א

ס"א זכרים כו'. מתני' רפ"ז דברכות נשים ועבדים וקטנים כו' וה"ה לתפלה כמש"ש מ"ז ב' ע"ש ועמ"ש בסעי' ד' ועתוס' מ"ח א' בד"ה ולית הלכתא כו' וה"ה לתפלה כו' ודיקא נמי כו':

ב

וה"ה כו'. כנ"ל דכל דבר שבקדושה כו' ובקדושה קי"ל כריב"ל ברכות כ"א ב'. ובמתניתין פ"ג דמגילה אין פורסין כו' מנה"מ כו' ובמ"ס ספ"י א"א קדיש וברכו בפחות מי' כו' וע' תוס' דמגילה שם ובפ"ז דברכות מה מצינו בבה"כ א' כו':

א

ס"ב אם התחיל כו'. ירושלמי שם מכיון דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה מי לא תנינן אין עוברין לפני התיבה לכן צריכה להדא דתנינן אין פורסין על שמע בפחות מעשרה התחילו בעשרה והלכו מקצתן גומר אין עוברין לפני התיבה פחות מי' התחילו בי' והלכו מקצתן גומר אין נושאין כו' התחילו כו' אין קורין כו' ועל כולן הוא אומר ועוזבי ה' יכלו ור"ל דמתניתין אמר דכל אחד הוא דבר בפ"ע ואין גומרין אלא אותו הדבר וז"ש ואין עוברין כו' אע"ג שבהתחלת פריסת שמע היה בי' וכן בכולן וז"ש אותו כו':

ב

אבל אם כו'. כ"ה בירושלמי הנ"ל:

א

ס"ג אם התחיל כו'. עמ"א שר"ל כל י"ח וכמ"ש בירו' הנ"ל וקאמר אפי' קדושה דקמ"ל דאינו ענין בפ"ע וראי' מדלא חשיב לה במתני' שם אלא דבכלל של אין עוברין לפני התיבה הוא רשב"א סי' צ"ו ע"ש וה"ה לקדיש וכמ"ש בהג"ה:

ב

ואם יצאו כו'. אבל אין כו'. כנ"ל מירוש' דכ"א דבר בפ"ע הוא וז"ש ג"כ ותפלת ערבית כו':

ג

וקדושה. לאו דוקא עמ"א:

א

ס"ד יש מתירין כו'. ממ"ש בברכות מ"ז מ"ח אע"פ שאמרו קטן המוטל כו' אר"י קטן פורח כו' תנ"ה כו' ולית הלכתא כו' ופירש"י שם קטן פורח קטן שהביא שערות ותוס' סתרו פירושו דא"כ מאי לאתויי כו' ופי' בשם ר"ח בשנת י"ג והביא שערות אלא שאין בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן וז"ש פורח שפרחו השערות ע"ש ד"ה קטן כו' וכן פי' כל הגאונים והמפרשים ופי' עוד מ"ש שם ולית כו' אלא כו' דר"ל תרווייהו בעי' וכ"כ רא"ש בשם ר"ח ורי"ף בשם גאונים אלא שפי' דא"צ לפרוח שערות אבל הרי"ף פי' דאף אין צריך לשנים דאף בן ט' או י' וכ"כ הרמב"ם וכ' בן ח' או ז' וכ' הריב"ש דעונת הפעוטות נקטו וה"ה יותר מבן שש דכל שהוא פחות מכן אין ידיעתו ידיעה כמ"ש בגיטין נ"ט א'. ור"ת פי' דמש"ש ולית הלכתא לא קאי אשני מימרות הראשונות דריב"ל שהרי הפסיק בגמרא אחריהם בדברים אחרים ושם הוא לעשרה וכאן הוא לג' וכ' דה"ה לתפלה דמצרפין קטן המוטל בעריסה דשוין מדפריך שם מיתבי כו' ומיהו הפוסקים חולקים על ר"ת ור"י פי' דאין מצטרפין לא לתפלה ולא לבהמ"ז בין לי' בין לג' עד שיביאו ב' שערות וכמ"ש בירו' שם מאימתי עושין אותו סניף ר' אבינא אמר אתפלגון ר"ה ור"י תרווייהון בשם שמואל ח"א כדי שיהא יודע בטיב ברכה וח"א שיהא יודע למי מברך אמר ר"י כמה זימנין אכלית עם תחליפא אבא ועם ר' חנינא בר סיסי חביבי ולא זמינין עלי עד שהבאתי שתי שערות ושם מיירי לי' כמ"ש שם להדיא ע"ש ומ"מ כתב שפורח ויודע למי מברכין מצטרף אף לג' דבהא ליכא מאן דפליג ועתוס' שם בד"ה ולית כו'. אבל מדברי הרא"ש וטור משמע דאין מצטרף קטן כלל וסמכו על הירוש' הנ"ל ומפרשי' דווקא אחר י"ג שנה כמ"ש בפ' יוצא דופן ואע"ג דגמרא דידן פליג על הירושלמי מנהגא דעלמא כירושלמי הג"מ וכמ"ש כל שהלכה רופפת כו' ועי"ל דכל האי סוגיא הכל בי' ופליגא אדריב"ל כמ"ש בתוס' סד"ה קטן אבל לג' לא וכמ"ש בירוש' שם ר' סימון בשם ריב"ל ר' יוסי בן שאול בשם ר' קטן עושין אותו סניף לי' כו' ר' ברכיה א"ר יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי בר"א תמן קטן עושין אותו סניף לעשרה אמור אוף הכא עושין אותו סניף לג' מה תמן שמזכירין ה' עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין ה' לא כ"ש א"ל אינו כ"ש תמן שמזכירין ה' עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין ה' אין עושין אותו סניף כו' מאימתי עושין כו' כנ"ל וכ"ז אליבא דר' אשי מ"ה ב' אבל אנן קי"ל כמר זוטרא דיותר חמירי י' מג' וכמ"ש הרא"ש בשם ר' חיים על פסק דר"ת הנ"ל וכ"פ בהג"ה בסי' קצ"ט סעיף י' אבל בש"ע שם פסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דכל שהגיע לעונת הפעוטות ויודע למי מברך מצטרף בין לג' בין לי' דלא כר"ת שמחלק כנ"ל וע"פ סברא זו הוא המתירין כאן וכמ"ש ר"ת דתפלה ובהמ"ז שוין:

ב

ולא נראו כו'. דדוקא לבהמ"ז אבל לא לתפלה וכמ"ש בסעיף א' וכן במ"ס ס"פ ט"ז אבל קדושה כו' פחות מי' ואין קטן עולה מן המנין לברכו וקריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג והוא לשון הרמב"ם והטור אף שהרמב"ם ס"ל דבבהמ"ז מצטרף וכ"ד הרבה פוסקים וכמ"ש בב"ר פ' צ"א אחר המאמר הנ"ל שבירושלמי הדא אמרה עושין סניף לבהמ"ז אבל לק"ש ותפלה אין עושין אותו סניף עד שיביא ב' שערות והובא בתוס' שם דלא כר"ת:

ג

וה"ה כו'. דלא כריב"ל דלא כר"ת:

ד

ואשה. דדינה כעבד בכ"מ:

ה

ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דאמרי' בירושלמי ובב"ר שם תני קטן וס"ת עושין אותו סניף הא מסיק שם א"ר יודן כיני מתני' קטן לס"ת עושין אותו סניף וכמ"ש לקמן סי' רפ"ב סעיף ג' ולא אשכחן צירוף ס"ת אלא בעיבור שנה כמ"ש בפרקי ר"א תוס' שם ושארי פוסקים:

ו

מיהו כו'. הג"מ ואפי' בלא חומש וכהיש מתירין הנ"ל:

א

ס"ה ומיהו כו'. ירושלמי פ"ז דברכות ב"ר פ' צ"א שם קטן עושין כו' והתני אין מדקדקין בקטן א"ר סימון אריב"ל לשני קטנים נצרכה א' ספק וא' קטן עושין את הספק עיקר ואת הקטן לסניף ופי' מ"כ בשם רש"י דאין מדקדקין אם בא לכלל שנים אין מדקדקין בשערות ומשני דספק הביא הוא כגדול ובלעדו מצרפין לקטן ממש אף שבגמ' פי' להא דאין מדקדקין בקטן פורח. מנהגא דעלמא כהירושלמי כנ"ל:

א

ס"ו ואם כו' או כו'. כמ"ש שם קטן המוטל בעריסה כו' ואף מאן דפליג משום דקטן לאו בר מצוה הוא הג"מ:

א

ס"ח חדש כו' אבל כו'. חגיגה ב' ב':

א

ס"ט לעולם כו'. נדה מ"ז ב':

ב

ושנת העיבור כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ק דכתובות א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר בת ג' שנים ויום א' ונמלכין ב"ד לעברו הבתולים חוזרים וא"ל אין הבתולים חוזרים וז"ש בס"י בהג"ה ומי שנולד כו':

א

סי"א עבריין כו'. כמ"ש בסנהדרין מ"ד א' דבקדושתיה קאי ואף שפסול לעדות הלא הנשים מצטרפות לזימון אי לאו משום פריצותא וכותי מצטרף לזימון אע"פ שעובר אדרבנן וכמש"ש מ"ז ב' ומ"ש ברפ"ז דברכות אכל טבל כו' דוקא לזימון שא"ל קבע כמ"ש הראב"ד ודוקא באותה סעודה כמ"ש ריב"ש סי' קע"ב ע"ש:

א

סי"ב מנודה כו'. דזהו לשון נידוי שנבדלין ממנו כמ"ש בפ"ד דב"מ נ"ט ב' כמדומה שחביריך כו' ומתרגמינן נדת דותה ריחוק סאובתה שם:

ב

אבל כו'. דלא מצינו אלא בד' אמות:

ג

אא"כ כו'. דיש רשות לב"ד להחמיר מה שירצו עליו כמ"ש בפ"ג דמ"ק:

א

סי"ג צריך כו'. מההיא דעירובין צ"ב ב' וההיא דפסחים פ"ה ב' ופי' תוס' שם ושם ובר"ה כ"ז ב' ובסוטה ל"ח ב' דשם מיירי לענין לענות קדיש וקדושה כשיש עשרה בלעדו כמ"ש בסעיף כ' וההיא דספ"ג דר"ה שם בשופר ומגילה דאין צריך י':

ב

והעומד כו'. פסחים שם ואע"ג דקי"ל כריב"ל דהלכה כותיה ועוד דסוגיא דסוטה שם כותיה מ"מ בהא לא פליג ארב כנ"ל:

ג

ממקום כו'. רי"ו וכמש"ש הא גופא קשיא כו' ל"ק כו' וס"ל מדצריך לקדושי ש"מ דאינו מכלל פנים מסתמא וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מה' ק"פ הל' א' דאגף עצמו כלחוץ לענין הוצאתו מן הבית ולכאורה נראה להיפך דמסתמא כלפנים אלא דבמכוון הניחו מלקדש כמ"ש בגמ' שם וכ"כ ב"י ואף לפי' צ"ע דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה דאם מיעוט או ש"ץ שם מצטרפין וכמ"ש למטה בסט"ז וע' מ"א ומטעם אחר כנ"ל:

א

סי"ד מי כו'. שם פ"ו א' אמרינן תנן החלונות כו' בשלמא כו' ואף להרמב"ם דל"ג לה שפסק שם ובפ"ו מהל' בית הבחירה דהן כלפנים ולא כ' דשוין לקרקע מ"מ בעי שיהא בתוך החלון ראשו ורובו אלא די"ל דמדמי לבהמ"ז לקמן סי' קצ"ה סעיף א' ב' וכן מצאתי ברשב"א סי' צ"ו ע"ש:

ב

גגין כו'. גמ' שם וכ' הרמב"ם גם לענין פסח לענין הוצאתו שם:

א

סט"ו אם כו'. כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכמש"ל סי' קצ"ה ס"ב:

ב

אם כו'. דהא למידין שם מעירוב ובשתי חצירות ופתח ביניהן שתיהם מותרות לעצמן כיון שאינו נפרץ במילואן:

א

סי"ט ש"ץ כו'. כמ"ש בסוכה נ"א ב' וערש"י שם בד"ה בימה כו' ומסתמא גם הש"ץ עומד עליה להשמיע לעם אלא מפני הרחוקים מניפין בסודרין:

ב

אע"פ כו'. דההיא דעירובין הנ"ל שהן מחולקין בתשמישן אבל כאן תשמיש א' הוא ותשמיש בה"כ הוא וראיה ממ"ש בסוטה ל"ח ב' פשיטא כו' תיבה לא מיפסקא ומסתמא תיבה גדולה כדרך שעושין להשמיע לעם וה"ה כאן ועוד כיון שרואין מצטרפין אפי' בב' בתים כמ"ש בירושלמי לענין בהמ"ז וכנ"ל סעיף י"ד רשב"א שם אבל יש לדחות כל הראיות:

ג

ויש מי כו'. כמ"ש בעירובין ע"ב ב':

א

סכ"א עיר כו'. כמ"ש בתוספתא פ' בתרא דב"מ ולקמן ר"ס ק"נ כופין כו' ושם מי שהיה בלן כו' כמ"ש לעיל סי' נ"ג סעיף כ"ה:

ב

ואם הם כו'. ולא חיישינן שמא יצטרך א' לנקביו או אונס אחר דא"כ אין לדבר סוף כמ"ש בריש יומא וכן בתוספתא הנ"ל גבי בלן דלא מחייבי' להעמיד אחר תחתיו אלא כשאין שם אחר כמש"ל ולא דמי למ"ש בפ"ק דסוטה ובפ' בתרא דקדושין לא שנו אלא בעיר כו' דעריות שאני ועוד אם התחילו גומר כנ"ל ס"ב:

ג

חציו כו' עמש"ל סי' נ"ג סעיף כ"ג:

ד

ואין חילוק כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים לענין חמץ:

א

סכ"ב אם יש כו' וכן כו'. מההיא דתוספתא הנ"ל וה"ה לכל צרכי העיר וכמ"ש בח"מ ר"ס קס"ג:

א

אם התחיל וכו' אותה הקדושה – עיין במ"ב ובטור דנקט ג"כ לשון זה נוכל לומר בפשיטות לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסימן ס"ט דלדעת הטור פריסת שמע הוא דבחזרת הש"ץ אומר עד אחר הקדושה ותו לא אזיל הכא הטור לטעמיה:

ב

ומ"מ עבירה היא וכו' – אם העשירי עבר והלך אם מותר התשיעי ג"כ לילך כיון דבלא"ה ליכא עשרה להשראת השכינה וגם בלא"ה מותר לגמור צ"ע:

ג

אבל אם נשארו וכו' – מלשון זה משמע לכאורה דאפילו באמצע קדושה מותר לצאת ולקמן בסימן קכ"ה לא משמע כן והאמת יורה דרכו דהמרדכי לא איירי שם כלל לענין קדושה אלא לענין עיקר הדין דאם התחיל גומר דאמר על זה בירושלמי דיש עבירה להיוצאין ומרמז על זה המרדכי דזה בשלא נשאר עשרה והירושלמי לא איירי שם כלל לענין קדושה וגם הרמ"א אינו קאי על קדושה אלא על עיקר הדין דאם התחיל גומר דהוא קאי על כל התפלה וכדלקמיה בהג"ה:

א

אם התחיל באבות וכו' – וכ"ש דבתפלת יוצר אפילו אם רק אמרו קדיש וברכו בעשרה נחשב שהתחילו בעשרה ע"כ אם יצאו מקצתן יכולים הנשארים לומר קדושה שביוצר אפילו להפוסקים דס"ל דאין נאמרת בפחות מעשרה כן מוכח בב"י ולפי מה דמסיק הרמ"א בסי' ס"ט דפריסת שמע הוא ברכו לבד. וכן כתב בפמ"ג:

ב

ותפלת ערבית וכו' – עיין בנ"ב מה"ת סי' ז' שכתב דבשחרית אם התפללו בלחש בעשרה ואח"כ יצאו מקצתן דמלבד שלא יכול הש"ץ לחזור תפלתו גם לא יכול לומר שום קדיש אחר זה ולא דמי לערבית עי"ש מילתא בטעמא:

א

ולא נראין דבריהם – ואע"ג דלקמן בסימן קצ"ט ס"י לענין זימון סתם המחבר כדעת המקילין בזה דבר שבקדושה חמיר טפי:

ב

וה"ה דעבד ואשה וכו' – הלשון קצת תימא דהם אינם מצטרפין אפילו לדעת היש מתירין הנ"ל [כן מוכח בלבוש וכן בביאור הגר"א ובפמ"ג כי הך יש מתירין איננו דעת ר"ת דמחלק בין שלשה לעשרה וכריב"ל דסבר דיש להקל לענין עשרה לענין קטן ועבד דלדעת ר"ת אפילו קטן מוטל בעריסה מצטרף כדאיתא בגמרא אלא דעתם דג' ועשרה שוין רק דבשלשה גופא סבירא להו ג"כ להיש מתירין דמותר לענין זימון בקטן יודע למי מברכין וכפסק השו"ע לקמן בסימן קצ"ט ס"י וס"ל דאין לחלק בין זימון לשאר דבר שבקדושה]:

א

או שהוא ישן – עיין במ"ב מה שכתבנו דלכתחלה יש עכ"פ לעוררו. ואם אי אפשר ג"כ בזה צ"ע למעשה כי אף דבפמ"ג כתב דאם א"א הסומך על ש"ע לא הפסיד וכן משמע מהח"א הלא הברכי יוסף וכן הדה"ח הסכימו עם הט"ז והפר"ח. ואפשר דבמקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק בישן דלית בזה חשש ברכה לבטלה וכן משמע מפמ"ג דזה קיל יותר:

א

חרש המדבר ואינו שומע – עיין בפמ"ג שמסתפק בחרש המדבר ואינו שומע המכוין לצאת בברכת חבירו והוא יודע אז הברכה שהוא מברך להוציאו אם יצא בזה אפילו אם ענה אמן. וע"ש עוד דמשמע מדבריו דמי שהוא מדבר ואינו שומע אין ראוי להיות ש"ץ לדעת הט"ז בסי' תרפ"ט ס"א הנה משמע מזה דלפי מה שפסקו האחרונים [הב"ח ומ"א והגר"א ושארי אחרונים] דלא כט"ז אין ראוי להורידו מש"ץ בשביל זה אמנם בחידושי רע"א בסימן נ"ג משמע דלכו"ע אין נכון שיהיה ש"ץ כזה דהלא לכתחלה לכו"ע צריך להשמיע לאזנו:

ב

הוא כשוטה וקטן – עיין בסימן קצ"ט ס"י בהג"ה דמשמע דאף שוטה אם הוא מכוין ומבין מצטרף לזימון וא"כ ה"ה לתפלה עכ"פ בשעת הדחק [דלפי דעת הרמ"א לעיל בסעיף ד' בהג"ה משמע דלתפלה קילא הצירוף מזימון דבתפלה במקום הדחק משמע מיניה דיש לסמוך על המקילין כמו שכתב בהדיא בדרכי משה ואלו בסימן קצ"ט לענין זימון מחמיר ואין מחלק שם כלל בזה והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה] ועיין שם במגן אברהם סק"ח בשם הל"ח דמפרש דשם איירי באינו שוטה גמור ולא נהירא כי סבר לתקן הקושיא מסימן זה ולא תיקן לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן א' דאפילו בסימן אחד מסימני שטות הוא שוטה גמור מן התורה ואם אין בו שום סימן שטות פשיטא אכן האמת הוא כדברי המגן אברהם דדברי מהרי"ל אינם רק למ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אבל לפי מה דקי"ל דקטן המוטל בעריסה אינו מצטרף חרש ושוטה לא עדיפי מקטן המוטל בעריסה וא"כ פשוט דה"ה לתפלה אינם יכולים לצרפם אפילו בשעת הדחק. ודע עוד דה"ה אם היה פיקח בתולדה אלא שאח"כ נעשה חרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ בכלל שוטה יחשב [פמ"ג ביו"ד סימן א' בש"ד סקכ"ב]. ומי שהוא עתים חלים ועתים שוטה בעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו [ ח"מ בסימן ל"ה סעיף ט' ]:

א

מנודה וכו' – ואם היה שלא בשביל עבירה רק בשביל ממון מותר להצטרף עמו לכל דבר שבקדושה [ב"י בשם הרשב"א וכן משמע בע"ת וא"ז דלא כפר"ח וכן משמע בפמ"ג] ואם היה מחמת שעבר על גזירת הצבור גם הב"י מודה עי"ש:

ב

אין מצרפין וכו' – עיין בט"ז ביו"ד סימן של"ד סק"ב דדוקא אם פירשו אז שלא יצטרף אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן ע' בב"י ובביאור הגר"א אח"כ מצאתי בספר שבט יהודא ביו"ד סי' של"ד שגם הוא תמה עליו בזה. כתב הפמ"ג דלמגילה אפשר דהוא מצטרף עי"ש טעמו:

א

של עובי הדלת – עיין במ"ב והיכא שהדלת קבוע לצד פנים והדלת נכנס רק לתוך מקצתו של חלל הפתח והפתח פתוח הנה לדעת רבינו ירוחם ולהשו"ע דפוסק כוותיה [כדמוכח בביאור הגר"א ובבה"ג ובמ"א] נראה דלא מצטרפי בין אם הוא עומד בתוך מקום עובי הדלת ובין אם הוא עומד בתוך חלל הפתח אכן לדעת התניא דפוסק המגן אברהם כוותיה צ"ע כי לפי פירושו של הפמ"ג בענין אגף דמקום החלל נקרא בשם אגף עי"ש יצטרף לדעת התניא אכן לפי מה שביאר היד אפרים מקום חלל הפתח אשר חוץ ממקום עובי הדלת יהיה נקרא חוץ ממקום האגף ובזה לכו"ע צריך להיות כלחוץ. אכן לפי מה שכתב הגר"א לענין מקום האגף דאפילו אם נאמר דהוי כלחוץ עכ"פ לא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה יש להקל גם בזה:

ב

ולחוץ כלחוץ – ואם רואין אלו את אלו יוכלו להצטרף אפילו עומדים לגמרי לחוץ דומיא דמה שהקיל המחבר לקמן בסעיף י"ד [פר"ח וכן משמע מפמ"ג] ולכתחלה יותר טוב להחמיר בזה שיכנסו לפנים דקולא זו דמהני רואין אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין בהמ"ז לקמן בסימן קצ"ה נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו והוא לא כתב שם זה רק בדרך אפשר:

א

ש"ץ בתיבה וכו' מצטרפין – עיין בביאור הגר"א שכתב דיש לדחות כל הראיות שהובא בב"י בשם הרשב"א לזה ומ"מ נ"ל שאפילו לפי דעת הגר"א אין להחמיר לכתחילה רק לענין צירוף אבל לענין תפלה בצבור לענין השמש שעומד שם יש להקל דבלא"ה דעת הרדב"ז להקל לענין זה אפילו בחדר שלפנים מן הבית וכמו שהבאתי במ"ב בס"ק נ"ח עי"ש:

ב

דהני מילי וכו' – דלא ס"ל דבטל לגבי בהכ"נ ע"כ הוי כשני בתים בפני עצמן כי זו גריעא מש"ץ בקטנה וצבור בגדולה המבואר בסי"ז דמצטרפין דהתם הקטנה פרוץ במילואה משא"כ בזה ולפי דעתם ה"ה אם אחר שאינו ש"ץ הוא בתוך התיבה ג"כ דינו הכי כיון שבלתו אין עשרה וכדמוכח בב"י אך אם הש"ץ הוא בתוך התיבה הוא גריעא יותר דאפילו אם יש עשרה בלתו למטה ג"כ לא יוכל להוציאן ידי חובתן בקדיש וקדושה כיון שאין מנין במקום שהוא עומד שם וכמו שמבואר בפמ"ג והעתקתיו במ"ב ס"ק נ"ו:

א

וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף – נ"ל דמי רגלים לכו"ע אינו מפסיק בזה ורק צריך להרחיק ממנו כדין הרחקה:

א

עיר שאין בה וכו' מחייבין – נ"ל אם הורגלו מקדמת דנא לילך לעיר הסמוכה שיש שם קיבוץ גדול והתפלה היא ברוב עם ועכשיו רוצים תשעה לשכור ש"ץ שלא יצטרכו לילך להעיר והעשירי ממאן בזה אין יכולין לכופו לדעתם ומלשון המרדכי פ"ק דב"ב יש להביא ראיה לזה:

ב

ושכר החזן – לכאורה קאי זה דוקא על מה שלמעלה שהיו י"א וכ"כ בספר עה"י דאיירי שיצאו באופן שצריך לשכור אחר במקום זה שנשאר פחות מעשרה אבל אם השאיר מנין אחריו אין צריך לתת שכר הש"ץ דכיון שהוא מותר להיות שלא בביתו בזמן הזה והש"ץ הוא רק על ימים נוראים למה יתן אבל אם כן יקשה מאוד למה כתב המחבר על היוצאים כעל הנשארים לא יהיו צריכים ליתן אלו השנים שאינם בביתם רק כפי חשבון אחד דאף שאם היו שניהם בביתם היה מתחלק שכר החזן על י"א אנשים מ"מ עתה שאיננו בביתו ואיננו נהנה מהחזן כלל רק מפני שנשתעבד להמנין אינו צריך להשלים יותר מכפי חשבון שהיה מוטל על מנין אם לא שנאמר דלאו דוקא קאמר השו"ע על היוצאים כעל הנשארים ולא בא רק לומר שאף שאיננו בביתו אינו יכול לפטור עצמו ואולי דהא כס' עה"י אלא שיסבור המחבר דאפילו אם השאיר מנין בביתו מחוייב ג"כ ליתן שכר החזן דהו מכלל צרכי העיר דומיא דבית חתנות או מקוה המבואר בח"מ סימן קס"ג סוף סעיף ג' בהג"ה אח"כ מצאתי בתשובת מהרי"ל דמשמע כעבודת היום וצ"ע:

א

במחבר סעיף י'. נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' י"ד [השואל שם רצה לחלק בין בר מצוה ליא"צ וכן עפי"ז דמי שמת באדר ראשון היא"צ שלו בחדש שבט של שנה פשוטה. והשיב הח"ס דלא מחליפין שבט באדר כדאמרינן בד"ה דף ט"ו וה"נ דכוותיה וזה ברור דמי שמת באדר א' בשנה מעוברת היא"צ באדר בשנה פשוטה ועיין עוד בענין זה בח"ס או"ח סי' קס"ג באריכות].

ב

(שם) במג"א ס"ק י"א ובספר תניא פסק דהוי כלפניו נ"ב ע"ש דמייתי ראיה משבת דף ט' ע"א אסקופה משמשת ב' רשויות ואין ראיה זו מכרעת לפענ"ד. ועיין מסכת שבת דף קכ"ד ע"א וק"ל ועיין עירובין ד' ח' ע"ב הכל מודים בין לחיים שאסור ועיין לקמן סי' שמ"ח סעיף ד' וק"ל. עוד כתוב במג"א וכן משמע בגמ' היינו בפסחים דף כ"ה ע"ב דוקא שערי ירושלי' ומשום מצורעים לא נתקדשו תוכן ונ"ל דהרמב"ם פסק באוכלי פסחים תוך הפתח כלחוץ היינו טעמא מדאיצטריך לקדש תוך של העזרה והרי שערי ירושלים שלא קידשו משום מצורעים לא קידשו ממילא ש"מ סתמן כלחוץ ולפענ"ד ראיה ברורה מדיוקא דמתניתין דנדרים דף נ"ו ע"ב ואין לומר דהולכין בתר לישנא דאינשי דא"כ לא הוי הש"ס מקשה התם:

ג

(שם) סעיף ט"ז אין מצטרפין נרשם ס"ק י"נ נמחק וצ"ל בסעי' י"ח:

ד

(שם) ס"ק י"ג. נ"ב שייך לסעיף י"ח:

ה

(שם) במחבר סעיף כ"ב. נ"ב אם הקהל מוחין ביחידים לקבץ להם מנין משום חורבן בהכנ"ס עיין תשובת ריב"ש ס"ס רנ"ב וסי' של"א באריכות:

א

סעיף א' אומרים קדיש ואין אומרי' אותו בפחות מעשרה וכו'. נ"ב הנה בדין אם רוב עשרה התפללו רק יחידים מועטים לא התפללו ועמד אחד ואמר התפלה בקול רם אם יכול לו' אח"כ קדיש שלם לדעתי אל יאמר קדיש אחר התפלה שלו רק בלי תתקבל יכול לו' קדיש ועיין בחיבורי שנות חיים בהשמטות דף ו' בתשובה לק"ק ברעסלא מ"ש שם דרך אגב בטעמו ע"ש ודו"ק. והנה בדין קטן בספק אם הוא בר י"ג או פחות כתבנו מכבר תשובה בזה באיזה חיבור. והנה כעת עיין מ"ש בזה בחיבורי טוט"ד ליו"ד מ"ה סי' רס"ט הלכות מילה סי' רס"ו ע"ש מ"ש בזה וביאור דברי התוס' ביבמות דף מ"ח ושלא סתרו לדבריהם דף ל"ז ע"ש בעזה"י ודו"ק:

ב

(סעיף י') אם נער אחד וכו' ושנת י"ג אינה מעוברת וכו'. נ"ב הנה גרסינן בזבחים [דף כ"ה ע"ב] אמר רבא תניא שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהי' כל הויותיו לא יהיה אלא תמים ובן שנה וכו' ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה ובשעת הולכה וזריקה בן שתים אמר רבא ז"א שעות פוסלות בקדשים ע"כ דברי הגמרא ועיין בפירש"י. והנה לכאורה היה קשה לי מה קושיא הרי משכחת לה שנולד בר"ח ניסן וכדומה וא"כ לא יצאה לו שנתו עד ר"ח ניסן הבא וביום ל' של אדר לא באו עדים תחלה לקדשו והיו סבורים שיהיה מעובר ועדיין לא יצאה שנתו עד יום מחר שיהיה ר"ח וא"כ בשעת שחיטה היה בן שנה ואחר כך בין שחיטה לזריקה באו עדים וקדשו ב"ד את החודש וא"כ כבר הוי היום שנה שניה. מיהו יש לו' דבזה אמרי' אגלאי מלתא למפרע דאף בשעת שחיטה הוי בן ב' שנים ונ"מ לדינא בכה"ג בקטן שבירך בהמ"ז או התפלל והוציא אחרים י"ח והיה אז עדיין בכלל קטן ואח"כ קדשו ב"ד את החודש נעשה גדול למפרע ויצאו י"ח ע"י וא"צ לברך ולהתפלל שנית וכן אם אכל חלב אז לוקה ומביא קרבן למפרע. מיהו זה קשה לי רק לפמ"ש המפורשים בשם הירושלמי בפסוק אקרא לאל גומר עלי דהרי שהיתה בת ג' שנים ויום אחד ונתעברה השנה בתוליה חוזרין והביאם הרמ"א באהע"ז סי' כ' והש"ך ביו"ד סי' קפ"ט והמג"א כאן א"כ ה"נ נימא כוונת הברייתא כך דבעינן שיהיה בן שנה בשעת שחיטה דוקא הא אם בשעת שחיטה לא הוי בן שנה רק בן שתים רק שאח"כ נעשה בן שנה כגון שבשעת שחיטה לא נתעברה השנה וכבר הוי לו יותר משנה ואח"כ עברו ב"ד השנה ולמפרע נעשה תוך שנתו לא מהני בזה ביון דבשעת שחיטה לא הוי בן שנה ודוקא בעינן שיהיה בשעת שחיטה בשם בן שנה ולז"א דל"ת דוקא אם אחר כל הקרבה נעשה בן שנה למפרע לא מהני כיון דכל הקרבותיו הוי בחזקת ב' שנים אבל אם באחת מן העבודות כגון בהולכה בקבלה ובזריקה אם אז נעשה בן שנה מהני להכשירו לכך אמר בהולכה בקבלה בזריקה מנין דלא מהני אם בזה נעשה בן שנה ודוקא בעת שחיטה בעינן לכך אמר דכתיב יהיה בהוויתו יהא שיהיו כל עשיותיו בענין אחד אבל אם באחת הוי כבן ב' שנים לא מהני ומה פריך רבא לכך היה נראה להוכיח מזה דלא קאמר הירושלמי כן אלא לענין בתוליה חוזרין ואין לך בו אלא חידושו אבל לשאר דינים אם תחלה נתחזק בחזקת שנה אף שאח"כ עיברו השנה אינו חוזר למפרע ודוקא אם ידעו מתחלה שתהיה מעוברת אז לא חלה לו שנתו עד השני מטעם דעיקר הוה בזה השני והראשון הוה רק תוספות ובמ"ש בירושלמי פ"ק דמגלה דהשני עיקר והראשון תוספות אבל אם בשעת אדר לא ידעו עדיין שתהיה מעוברת והחזיקו אותו לחדש אדר באמת אין השנים חוזרין למפרע ונ"מ מזה לדינו של המג"א שתמה למה כתב המחבר ושנת י"ג אינה מעוברת דאפי' אם היא מעוברת נעשה זה שנולד בכ"ט לאדר הראשון בר מצוה בכ"ט לשני ע"ש. ולפענ"ד נראה שלא כדבריו דבשלמא היכי שנולד בשנה שאינה מעוברת ובעת היא מעוברת בזה לא נעשה עד אדר שני דיש לו' דהשני עיקר והוא האדר והרי לא נולד רק באדר ולכך לא נעשה בר מצוה עד אדר שני ולהיפוך נמי אם נולד במעוברת באדר הראשון ובשנת י"ג אינה מעוברת יש לחוש דהראשון הוא האדר העיקר וא"כ לא נתמלא לו עד חודש האדר יום ביומו אבל אם בשעה שנולד היתה מעוברת לכשנעשה בן י"ג שנים הוי מעוברת א"כ יש ממ"נ אם ראשון עיקר גם כעת הוי הראשון עיקר ונתמלא לו בראשון ואם השני עיקר הרי הוא לא נולד בעיקרו רק בתוספות ונתמלא לו שנת י"ג בתוספות וממ"נ כבר נעשה בן י"ג ולמה ימתין עוד. והמג"א נראה דעיקר סמיכתו הוי על דברי הירושלמי שאקרא לאלהים גומר עלי שהוי כגזירת הכתוב בלי טעם שהרי לענין בתוליה חוזרין דאין השכל נותן כן אמרינן כן ולכך ס"ל דגם בזה אמרי' כן אבל לפי מה שהוכחתי דלא אמרינן כן רק התם ולא ילפינן מיניה לעלמא וא"כ ה"נ בכה"ג היכי דשנת י"ג מעוברת נעשה בר מצוה בראשון וז"ב ונכון ודו"ק [שוב ראיתי באחרונים שהביאו בשם א"ר ושו"ת מעיל צדקה שחלקו ג"כ על המג"א בזה וכוונתי לדעתם הרמתה בזה בדינא]: והנה מדי דברי בסוגיא דזבחים הנ"ל אזכיר מה דקשה לי מה דקאמר רבא ז"א שעות פוסלות בקדשים דמה ענין לשון פוסלות הרי אדרבא לפי הענין הוי השעות מכשרות בקדשים דהרי אם לא הוי אמרינן דבקדשים חשבינן שעה לשעה אם כן תיכף בהתחלת היום נעשה בן שנה שנייה כמשמעות רש"י שם והתוס' בר"ה ונדה והש"ך בחו"מ סי' ל"ה והמ"א כאן והיה פסול מבוקר אבל אם בעינן שעות א"כ כל שלא נתמלא לו השעה הוי בן שנה וכשר לקרבן וא"כ אדרבא הו"ל שעות מכשרות בקדשים. והן אמת דמשכחת לה גם בפסלות באלו דבעינן בן שתי שנים או שלשה ואז משכחת לה פסול ע"י מה דבעינן שעות מ"מ למה ליה לרבא להזכיר ענין אחר מה שאינו מדבר בו ועזב גוף הדין שמדבר ממנו וכיון דמשכחת לה גם להכשר הו"ל למנקט צד זה דשעות מכשרות בקדשים דכוחא דהיתירא עדיף ליה בכל דוכתא גם מזה מיירי במקומן וצ"ע בזה ואין עסקי בזה לעיין בזה כעת אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה ודו"ק:

א

[א] אותו הקדיש וכו'. משמע שלא יתחיל יוצר אור, וכן פירש הב"ח דברי הטור, אבל הפרישה פירש דאפילו התחיל הקדיש יגמור גם קדושה דיוצר אור עד אחר שהתפללו הציבור בלחש. ונראה לסמוך עליו לדינא דהא ראיתי במהרי"ל שפסק בשם הר"ש דאף שלא התחיל אלא ישתבח יגמור הכל:

ב

[ב] באבות וכו'. וכן פסק הב"ח וכתב שכן כתב רמ"א, ונראה לי דלפי זה מה שכתב רמ"א לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה לאו דוקא נקט קדושה דהוא הדין כשהתחיל רק באבות וכן כתב מגן אברהם, אי נמי לרבותא נקטו דאפילו הכי אין קורין בתורה וצריך עיון. ולענין ברכת כהנים האריך בכנסת הגדולה ומסיק שיאמר אלהינו כו' עיין שם. ואני כתבתי בסימן קכ"א דגם יחיד יאמרנו:

ג

[ג] ותפילת ערבית וכו'. פירוש כשהתחילו ברכו גומרין עד קדיש שאחר תפילת שמונה עשרה ואם התחילו עלינו בעשרה ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש דאינו אלא מנהג ומכל שכן לשיר יחוד ומזמור. יש להסתפק אם התחיל אשרי במנחה בעשרה ויצאו אם יאמר הקדיש עליו, ומסתבר שיאמר הקדיש כי אשרי הוא כמו חיובא, כמו שכתב בטור ובלבוש סעיף א', וצריך עיון. ובדין דכבר אמרו עלינו בלא עשרה שכתב הלבוש דאין אומרים קדיש אחריו אינו מוכרח, וכן בט"ז פסק דאומרים קדיש וכן באמירת תהלים בבוקר ובכל לימוד כשנזדמן לו תיכף מנין אומרים קדיש, ועיין לקמן סימן נ"ו ומגן אברהם סימן ס"ט דלא פסק הכי וכן כתב סימן רל"ד, ולכתחילה יש לחוש ללמוד עוד מעט כשבאין ובסימן תקפ"א ס"ק א' הביא ראיה לזה מכלבו וקשיא על הט"ז:

ד

[ד] חומש וכו'. פירוש בחומש על הגוויל כמו ספר תורה אבל חומשין שלנו לדברי הכל אין מצטרפין וכן כתב הב"ח:

ה

[ה] נוהגין להקל וכו'. והלבוש כתב לא ראיתי נוהגין כן. ולכאורה קשה דילמא משום שאין לנו חומשין הנזכר לעיל לכך לא ראה נוהגין. אך רצה לומר דהיה אפשר על ידי ספר תורה עצמו וכן היה רגיל זקני הגאון זכרונו לברכה לפסוק הלכה למעשה דלא יצטרף אפילו בשעת הדחק, וכן פסק הב"ח שגם רמ"א אין כוונתו לנהוג כן חס ושלום או שראה לנהוג כן, אלא שכתב יש נוהגין וכו' רצה לומר דבאיזה מקום שנוהגין כן מימים קדמונים שיש להם על מי לסמוך ואין למחות להם, אבל ודאי לא ראה במדינתינו לנהוג כן כאשר העיד הלבוש. וגם זקיני הגאון זכרונו לברכה שהיה זקן ויושב בישיבה יותר מחמשים שנה, וראיה ברורה לזה נראה לי דהא בסימן קצ"ט סעיף י' כתב רמ"א גופיה דאין מצרפין אותו לזימון כלל וכן נוהגין ואין לשנות, עד כאן. ואם כן כל שכן בתפילה דזימון קיל מתפילה כמו שכתב רש"ל וכן בב"ח אלא כדאמרן ודלא כמגן אברהם שכתב בזמננו נוהגין לצרפו על ידי חומש לקדושה וברכו וקדיש אבל לא לקדיש שאחר עלינו על כן דזה ודאי לאו מנהג ותיקין, והנוהגין כן הוא מכח שלא הבינו דבר רמ"א, ובר מן דין ראיתי רש"ל דף ג' הביא הרבה פוסקים לאיסור גם סיים יש להחמיר ולא להקל פן יצא מפינו קדושת השם בלא עשרה, וכן מצאתי בתשובת נחלת יעקב סימן ט' שפסק כדברי לבוש:

ו

[ו] לכלל שנותיו וכו'. פירוש שלוש עשרה שנים שלימות, ועיין לעיל סימן נ"ג סעיף י':

ז

[ז] אחד מעשרה וכו'. והוא הדין שלושה או ארבעה כיון שנשאר רוב שמכוונים תשובת רלב"ח סימן ט"ו. ומגן אברהם הקשה הא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מאן דאמר דקטן המוטל בעריסה מצטרף ואם כן דיו לבוא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא אחד ולא שתים אף גבי ישן כן, עד כאן. יש לומר דשאני גבי קטן דליכא יקרא דשמיא לצרף יותר מאחד כמו שכתב בית יוסף. והנה הט"ז האריך לתמוה על מהרי"ל דלימוד דישן מקטן הא לא קיימא לן הכי עיין שם. ולא קשה מידי כמו שכתב בבית יוסף דאפילו מאן דפליג זהו משום דלאו בר קדושה עיין שם, גם שאר קושיות יש לדחות בקל, ומכל מקום לכתחילה יש להעיר אותו. כתב בתשובת רדב"ז סימן רמ"א אם התפללו עשרה כל אחד ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה כדאמרינן גבי ברכת המזון וכיון דפרח מנייהו אף על גב שאחר כך נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה, ואם חזרו והתפללו הוי ברכת לבטלה דבשלמא היכא דאיכא מי שלא התפלל הוא מתפלל והאחרים עונין אמן, ואף על גב דקיימא לן דאפילו אחד מאותם שכבר יצא יכול לחזור ולהתפלל סוף סוף איכא מי שעדיין לא יצא ידי תפילה וכל ישראל ערבים זה בזה, אבל היכא דכבר יצאו כולם ידי תפילה נמצאו ברכות לבטלה, עד כאן דבריו בקצרה. וכן כתב בגליון מגן אברהם סימן ס"ט בשם הגאון מוהר"ר יהושע. ועיין לקמן ריש סימן קכ"ז עיין שם ודו"ק ועיין לקמן סימן ס"ט בבית יוסף וצריך עיון:

ח

[ח] שלוש עשרה ויום אחד וכו'. עיין לעיל סימן נ"ג סעיף ז' וסעיף י' דלא בעינן יום אחד גמור:

ט

[ט] שלושה עשר אינה וכו'. וכתב עולת תמיד יש לתמוה דהא כתב לפני זה דאינו נעשה גדול עד י"ג וחודש עיבור בכלל, ואם כן למה נקט ושנת י"ג אינה מעוברת לכך נראה דלאו דוקא נקט, וכן נראה מדברי רמ"א מדכתב סתמא מי שנולד ולא כתב בלשון יש אומרים ודו"ק, עד כאן. וכתבתי באליהו זוטא שלא דק כלל בזה דתשובת מהר"י מינץ סימן ט' שהוציאו דין זה פסק בהדיא דאם נולד בשנה מעוברת באדר ראשון, ובשנת י"ג נעשה השנה מעוברת נעשה בר מצוה באדר ראשון. ואף דפסק שם דנעשה בר מצוה באדר שני, היינו דוקא מי שנולד בשנה פשוטה או נולד גם באדר שני, אבל בנולד באדר ראשון אמרינן סוף דיניה כתחילת דינא וכן מצאתי לקמן בלבוש סימן תרפ"ה, אלא שפסק כן מסברא דנפשיה ולא ראה לתשובה הנזכר לעיל, ואם כן מיושב הכל ודוקא כתב השולחן ערוך ולבוש ושנת י"ג אינה מעוברת, והיינו שכתב הלבוש לפיכך מי שנולד בשנת פשוטה וכו' דאם נולד בשנת העיבור נעשה בר מצוה באדר ראשון והוא ברור. שוב נדפס ספר מגן אברהם וראיתי בו נמי כדברי עולת תמיד ותימא עליו שלא ראה תשובת מהר"י מינץ. כתב מגן אברהם מי שנולד ביום ראשון דראש חודש כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר לא נעשה בר מצוה עד ראש חודש, עד כאן. ועיין סימן תרפ"ה ס"ק ה' ביארצייט הוא להיפך. כתב תשובת ב"ח סימן קמ"ה זה לשונו שהשנה שנער שנולד בו בראש חודש טבת היתה חסירה ועכשיו שלימה לית לן בה, עד כאן לשונו. נראה פירושו דבשנה שנולד היה כסלו חסר ולא היה רק יום אחד ראש חודש טבת ועכשיו כסלו מלא ויש שתי ימים ראש חודש טבת מכל מקום נעשה בר מצוה ביום ראשון דראש חודש טבת, ולי היה נראה לדעת מגן אברהם הנזכר לעיל דלא נעשה בר מצוה עד יום שני דראש חודש דיום ראשון נחשוב יום שלושים דחודש העבר ויש לחלק קצת:

י

[י] אלא אם כן פירשו. בזה ישבתי באליה רבה ליו"ד סימן של"ז דברי שולחן ערוך ולבוש שכתבו אם ראה בית דין לנדות שלא יזמין בשלושה ולא יתפלל בעשרה ולא ימולו לו בן רשאין, עד כאן. ותמה הש"ך הא בלאו הכי כל מנודה אסור בזימון ותפילה כמו שכתב בשולחן ערוך שם סעיף ב', עד כאן. וכתבתי דודאי כל מנודה אסור בזימון ותפילה אלא דהיינו להצטרף אותו לזימון או לעשרה אבל כשיש שלושה או עשרה בלעדו מותר להתפלל ולזמן עמהם דהא מותרין להתפלל בעודו בבית הכנסת לזה קאמר דאם ראה בית דין לנדות שלא יזמן בשלושה וכו', רצה לומר אף שיש שלושה או עשרה בלעדו יש להם רשות כמו שכתב כאן אלא אם כן פירשו בפירוש וכו' ועיין אליהו זוטא. כתב שיירי כנסת הגדולה נסתפקתי אם אינן מצטרף למנין והסכמתי שאין מצטרף, עד כאן. ולעניות דעתי ראיה מסימן קצ"ט שאין מצטרף לזימון וכל שכן לתפילה:

יא

[יא] דהיינו כשסוגר הדלת וכו'. מבואר דגם אגף עצמו דהיינו העומדים באסקופת בית הכנסת בעובי הפתח כלחוץ, דהא פירש רש"י דאגף עצמו קרי משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקשה, ואף שלשון שולחן ערוך עובי הדלת ולשון רש"י עובי הפתח, מכל מקום משמע מלשון שולחן ערוך דהיא היא ודו"ק, וכן משמע מעטרת צבי שכן פירש דברי שולחן ערוך וכן פירש מגן אברהם. והטעם נראה לי אף שכתב בית יוסף דמשמע ליה בש"ס שהוא כלפנים, מכל מקום כיון שהביא בסוף דברי רבינו ירוחם שכתב בהדיא שהוא כלחוץ ביטל דעתו מפני דעת רבינו ירוחם, אבל עולת תמיד כתב דשולחן ערוך לא כתב באגף עצמו מה דינו כלומר ממקום שפה הפנימה של עובי הדלת ולפנים דהיינו כל עובי האסקופה, עד כאן, ולא דק. ועוד דממקום שפה הפנימית ולפנים הוא הבית הכנסת ממש כפירוש רש"י שהביא בית יוסף, ועוד דלדידיה שהבין בשולחן ערוך דמאגף ולחוץ קאמר ולא אגף עצמו אם כן היה מבואר משולחן ערוך דסבירא ליה דאגף עצמו כלפנים מדלא הזכיר אלא מאגף ולחוץ ודו"ק. ומכל מקום לדינא כתב עולת תמיד נמי דמשמע בבית יוסף שמסכים לדברי רבינו ירוחם דאגף עצמו כלחוץ והשתא צריכין לפרש דעת הלבוש שסתם בזה. וביותר צריך עיון רב שראיתי בספר שבלי הלקט זה לשונו לענין תפילה הוא כלפנים כך פירש מורי עלה עד כאן, וכן כתב בספר תניא בשם הרב ר"י בר בנימן, וכתב הטעם דלענין שבת אמרינן פתח פתוח כלפנים. ואילו ראה בית יוסף דבריהם לא הוה שתיק מנייהו להחזיק דעתו:

יב

[יב] אפילו גבוה וכו'. וכן כל עובי הכותל בית הכנסת כשאין מקורה רבינו ירוחם עליות שאינם סגורות ככותל גמור אלא כלונסאות גבוהות עשרה ולמטה יש חצר גדול שפונים אליו עליות ורואין זה את זה כתב שיירי כנסת הגדולה דאין מצטרפין:

יג

[יג] ומקצתן בחוץ וכו'. כתב הפרישה רבותא קא משמע לן דאף על גב דמקצתן כאן ומקצתן כאן ואם כן הוה אמינא או נחשב לשליח ציבור להני שבחוץ או להני שבפנים קא משמע לן דחשבינן ליה לכאן ולכאן והטעם דכיון שכולן דעתיה עלייהו שהוא יוציא אותן מצרפין ליה להני ולהני. וכן משמע אם תשעה או הרוב לחוץ או לפנים והשליח ציבור עומד על המפתן דיכול להוציאם ודוקא השליח ציבור ומהאי טעמא אבל אם אחר העומד על המפתן לא מיבעיא דלא חשבינן ליה להני ולהני אלא אפילו תשעה בפנים אינו מצרף להם כי מאגף ולחוץ כלחוץ, עד כאן, וצריך עיון:

יד

[יד] היה שליח ציבור. פירוש אפילו איכא בלא שליח ציבור עשרה:

טו

[טו] היה שליח ציבור בגדולה וכו'. דוקא כשהוא בגדולה ואז הרי הוא מופלג מציבור. אבל הוא על מפתן הגדולה פשיטא דיוצאין שהוא נחשב כאילו הוא גביהן וכן כתב הפרישה:

טז

[טז] אינם וכו'. שהרי יש מחיצה ופתח הוא כמו מחיצה, וכן הוא הדין בחצר גדולה וקטנה בשלא נפרצה כן כתב רבינו ירוחם דף כ"ח ולשון הפרישה שהרי יש מחיצה ודלת שאפשר לסוגרה וכסגור דמי. ומה שכתב בסעיף כ' עובד כוכבים מפסיק כן מבואר בבית יוסף בשם ירושלמי שכתב כותי מפסיק, הרי דעובד כוכבים הוא כעובדים עצמם ודלא כמגן אברהם [ס"ק ט"ו]:

יז

[יז] בתיבה וכו'. בבתי כנסיות שלנו האלמימ"ר:

יח

[יח] עבודת כוכבים וכו'. אבל עובד עבודת כוכבים אינו מפסיק (מגן אברהם ס"ק ט"ז) וליתא דמבית יוסף ולבוש מבואר דמפסיק:

יט

[יט] אחד עשרה ורוצים. והוא הדין שתים עשרה ורוצים שלושה לצאת, או שלושה עשרה ורוצים ארבע לצאת צריכין כולם לשכור אחד בשותפות. ואם הם אחד עשרה ורוצה אחד לצאת אין כופין אותו מחשש שיקרה לאחד פגיעה מה דלא חיישינן לזה:

כ

[כ] פורעין חציו וכו'. אבל בכנסת הגדולה כתב בשם גליון מרדכי דפורעין בשוה כיון שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו, והא דנותנין חציו וכו' היינו כשאין דרים ביישוב אלא שמונה דצריכין להשכיר שנים דאז תליא בממון דעניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה מה שאין כן העשירים אינם יכולים להניח רכושם וכן כתב מגן אברהם. מיהו באגודה פרק קמא דבתרא משמע ליה כדברי השולחן ערוך ולבוש, וטעמא נראה לי כי דין זה דכופין לשאר למדו הפוסקים מישוב שאין להם מנין ששוכרין אחד או שנים ודו"ק. אלא לפי זה אם אין בה אלא עשרה ואחד רוצה לצאת לא יתחייב לשכור אחד מכיסו אם הוא עני, ויש לחלק וצריך עיון. ומה שכתב הלבוש הואיל ושניהם הולכים להרוויח וכו' רחוק. ודע דאף דבחזן בסימן נ"ג סעיף כ"ג במקום שאינו מנהג גובין לפי ממון היינו כמו שכתב שם טעמא דעשירים מוסיפין בשכר לפי נעימת הקול, אבל הכא אם היה נשאר העני לא היה צריך העשיר לשכור במקומו, והיינו שסיים הלבוש ושכר החזן וכו' לפי מנהגם שם בשאר השנים דרצה לומר דדין החזן שאני. כתב מהרי"ל סימן קי"ד אם הוא אונס ממש פטור, אבל אונס חוב ממון או פשיעה חייב:

כא

[כא] מנין מיושבי וכו'. פירוש אפילו יש רק שלושה או ארבעה בעלי בתים עשירים ויש להם תמיד משרתים ומלמדים למלאות המנין. כתב מעגלי צדק הדרים סביבות הישוב ורגילים לבוא לישוב אין צריך ליתן כלום:

כב

[כב] כופין וכו'. כתב בדרישה מהר"ש יש לכוף לבחורים וללומדים במקום שאין מנין תדיר לילך לבית הכנסת אף על פי שיתבטלו מלימודם בשביל זה דזמן תורה לחוד. ולא נהגו הרבנים להתפלל בבתי כנסיות לבדם אלא בקהילות גדולות שיש רוב עם ומנין יותר, עד כאן: כתב רדב"ז סימן י"ג תפוס שהשר נתן לו רשות יום אחד להתפלל עם הציבור במנין יתפלל אותו יום תיכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יום כיפור ופורים. מי שמתפלל ביחיד עיין במטה משה דף מ"ז מה שיאמר במקום קדיש וקדושה וברכו:

א

הקדיש משמעותי' אבל לא הקדוש' דיוצר אור מטעם דצריכה נמי בי' עשרה ובסימן נ"ט ס"ח הכריע הרמ"א היפך סברא זו ע"ש ועיין לקוטי מטה אשר סימן נ"ט:

ב

מתפללין ע' באר הטיב בשם א"ז מ"ש ועיין ת' שב יעקב סי' ו' דהחמיר בדבר אפי' בשעת הדחק מטעמא דרוב פוסקים החמירו ואת"ל דשוים המה מ"מ הוי כמו ספק ברכות להקל מכ"ש כיון דהוי תרי דרבנן תפלה עצמה היא דרבנן וכן להתפלל בעשרה: ועיין ברא"ש. ועין רמ"א סי' קצ"ט דכ' להדי' דאין מצטרפין ואין לשנות וכאן כתוב דיש נוהגים להקל וא"כ דבריו סותרים זה את זה וא"ל דרמ"א סובר דחמיר להצטרף לג' מעשרה ועיין סימן קצ"ד דבג' סגי כשקורא ומודיעו ובעשרה צריך דוקא לישב עמהם מעתה מצאנו ראינו דחמי' הצטרפות לג'. זה ליתא דשאני הכא דהטעם הוא משום דבעינן גדלו לה' אתי מעתה סגי בשומע ועונה אבל בעשרה הטעם משום דשכינתא שרי' וז"א כ"א יושבים במסיבה אחת אבל לענין צירוף קטן ודאי דקילי יותר. ועיין סי' קצ"ד דכ' להדיא דאין מצטרף קטן אפי' ליו"ד דודאי דבר שבקדושה חמיר טפי מזימון. וכן לא מצינו שום פוסק דס"ל דזימון בעשרה יהא חמיר מעשרה לתפלה ע"ש:

ג

כל העשר' בק"ק א' הס"ת מונחים בארגז למעלה מעשרה ולמטה הוא מקום חלול ומכוס' בקרשים: ולסיבות צרת העיר נחבאו שם ב' וג' יחידי סגולה וביניהן כהן א' מעתה יש להסתפק אי מצטרפין לעשרה וכן אי המחיצה פוטר הכהן מנשיאות כפים והעלה בת' פ"ה ח"ב סימן א' דאם אין המחיצות מגיעות לתקרה מוד' הסמ"ק להרשב"א דאין מצטרפין כמו כן לענין נשיאות כפים דהא ליכא עשרה בלשכה:

א

א) [סעיף א'] אומרים קדיש. פי' אחר פסוקי דזמרה. ט"ז סק"א. וכתב האגור בסי' צ"ח וז"ל השיב הראב"ד טעם על הקדישים שאומרים בתפלה. א' אחר פסוקי דזמרה שיש לשם הפסק דפסוקים. ב' אחר סיוס תפלת י"ח שהיא מצוה בפני עצמה. ג'. אחר הקדושה והוא דבר שבקדושה. ד'. אחר אמירת המזמור או פרק או אגדה או משנה כדאמרינן בסוטה (מ"ט ע"א) עלמא אמאי קאי אקדושה דסדרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא. ה'. אחר אשרי למנחה שהיא מצוה בפני "עצמה שכל האומר ג"פ בכל יום תהלה לדוד מובטח וכו'. ו'. אחר ק"ש של ערבית כי תפלת ערבית רשות ויש הולכים להם קודם י"ח ולא ישמעו קדישי ז' לאחר תפלת ערבית שכבר נשלמה התפלה. ואין פוחתין מז' קדישים בכל יום על שם שבע ביום הללתיך עכ"ל בשבלי הלק"ט. ב"י ופרישה אות א'. והא דלא חשיב קדיש אחר תפלת י"ח למנחה דהיינו קודם התחלת תפלת ערבית י"ל דכ"ש הוא מקדיש שאחר תפלת י"ח של שחרית. ובזה מיושב נמי דלמה אמר אין פוחתין מז' וכו' וכי בכל יום אומרים קדיש דאגדתא אלא שעכ"פ יש ז' קדישים עם הקדיש שאחר תפלת מנחה. אלא שלא חש לכתוב כאן אלא טעם על כל א' וא'. פרישה שם. ועיין לבוש, ולפי דברי האר"י ז"ל צ"ל בכל יום י"ב קדישים. ששה בשחרית א' קודם הודו והב' קודם יוצר והג' אחר תפלת י"ח והד' אחר קדושה דסדרא והה' קודם קוה והו' קודם עלינו לשבח (והגם שכתב הרב שם דקדיש בתרא אינו מכלל הקדישים וכו' מ"מ הא סיים שהקדיש הזה הוא העשיה ששם בחינת המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים וע"כ אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם וכו' יעו"ש. וכתב תו"ח דקל"ט ע"ב שהכוונה הוא לעלות העשיה ליצירה במחצב הנשמות של המתים וזה מתחי' העשיה עד רום המעלות כי כל בחי' נקרא עשיה בערך העליון ממנה עכ"ל וא"כ גם זה הוא חובה) ושנים בתפלת מנחה אחד קודם העמידה ואחד אחר העמידה וארבעה בערבית אחד קודם ברכות דערבית ואחד קודם העמידה ואחד אחר העמידה ואחד קודם עלינו לשבח כמבואר בשער הכוונות דרוש הקדיש ובנוסח התפילה דף נ"א והב"ד לעיל סי' מ"ח יעו"ש. ועוד עי"ש בדברינו לסי' מ"ח אות א' ד"ה ודע הקדמה אחת וכו' טעם אל אמירת הקדישים ע"פ הסיד. ויש שנהגו עוד לומר אחר תפלת מנחה מזמור למנצח בנגינות וכו' ואח"כ אומרים קדיש ועלינו לשבח והרי נעשו הכל י"ג קדישים כנגד י"ג מדות. ואשרי מי שעובד את רבו בשמחה וכוונה. ועיין לקמן אות י"ט:

א

ב) כתב הלבוש שלעולם אין אומרים תתקבל צלותהון אלא אחר שאמרו תפלת י"ח יעו"ש והביאו ט"ז סק"א וכתב עליו ולא כללא הוא שהרי בימי הסליחות באשמורת הבוקר אומרים תתקבל אחר הסליחות דגם בהם יש בקשות רבות כמו בי"ח עכ"ל. ומה שאין אומרים תתקבל מיד אחר תפלת י"ח היינו משום דסדר קדושה בתר תפלם גרירא לפי שהיא מעניין תפלה ושבח ולכן ממתינין מלומד תתקבל עד אחר סדר קדושה כדי שיהא חוזר גם על סדר דקדושה לפיכך ביום שיש בו מוסף אומרים קדיש שלם עם תתקבל מיד אחר תפלת שחרית ואחר תפלת מוסף אומרים קדיש שלם עם תתקבל שנית על תפלת מוסף שחוזר וקאי ג"כ על סדר קדושה. לבוש בהגהה. עט"ז. ועיין לקמן סי' תכ"ג:

א

ג) שם אומרים קדיש. כתב הרמב"ם בחיבור כל עשרה שעוסקים בתורה שבע"פ אפילו במדרשות ובהגדות אומרים קדיש דרבנן. והמ"א לעיל סוף סי' נ"ד הביא משם הרב באר שבע שכתב דהרמב"ם סותר את עצמו שכתב בפי' המשנה סוף אבות רבי חנינא ב"ע נהגו העם לאומרו בסיום הפרקים לפי שאין אומרים קדיש על המשנה אלא על ההגדה דאמר מר איהא שמיה רבא דאגדתא וכו' עכ"ד. ואפשר לומר דודאי מן הדין יש לומר קדיש על כל התורה שבע"פ וכן מוכח קצת ממאי דאמרינן איהא שמיה רבא דאגדתא דמדאצטריך לפרושי איהא שמיה דאגדתא משמע דאומרים קדיש על שאר תורה שבע"פ אלא דקדיש דאגדא גדלה מענתו דקאים עלמא. ונראה הטעם דאגדא דכיון דאגדא מושכת לבו של אדם ישמח ישראל וכי עניין גברי יהא שמיה מתוך שמחת מצוה ניחה למארייהו וקאים עלמא, ומהך טעמא נהגו לומר בשלהי שמעתתא רחב"ע בעבור ישמח העם שהיא אגדה וזכות ישראל ואומרים קדיש דליהוי בסוג יהא שמיה דאגדתא וזהו מנהג ולא מן הדין והיינו דקאמר הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נהגו וכו'. ברכ"י אות א'. ובספרו קש"ג סי' ח' אות ב'. וע"כ יש ליזהר כשאומר רחב"ע אחר תורה שבע"פ כדי לומר קדיש לומר אותו בשמחת הלב ובהתלהבות כדי שישמח ישראל ובפרט שצריך ליזהר כשיזכיר את השם שיש בפסוק ה' חפץ למען צדקו וכו' לאימרו בכוונה כנז' בדברינו בכ"מ שצריך זהירות הרבה להוציא ה' בשפתיו בכוונה מפני שכיון שהאדם רגיל בכל עת לקרות ה' בפסוקים חיישינן שמא ישכח כשיזכיר את השם ויבא להזכירו בלא כוונה. ע"כ צריך זהירות הרבה בכל עידן ובכל זמן שלא ישכח ולא יעבור עליו שום שם מלהזכירו בלא כוונה. ועיין מש"ל סי' ה' אות ה' ע"ז מעשה נורא. ועיין בסה"ק חפץ בחיים דרוש ו' במע' הצדיקים מה שכתבתי בענין השומע קדיש מחכם הדורש בחכמת הקבלה שנמחלין לו עונותיו יעו"ש:

א

ד) לא יאמר קדיש כלל אלא במקומות ידועים בתפלות או אחר קריאת איזה דבר מדברי תורה או איזה פירוש או דרש פסוק אבל אחר תפילות שתיקן רב סעדיא גאון ותחינות של רחמים לא יאמר קדיש. הרמב"ם בתשובותיו בס' פאר הדור הנד"מ סי' ק"ל. ובא"ח דף צ"ו ריש ע"ד כתב משם הר"ם שאין אומרים קדיש על פסוקי תורה שאין צריכים חיזוק ואשרי עשוהו כתפילה שהיא מד"ס וכו' יעו"ש. ומדברי הרמב"ם הנז' מוכח איפכא גם הראב"ד בתשו' הזכירה מרן ז"ל בב"י כתב דאחר מזמור אומרים קדיש עי"ש. וכן נהגי. ברכ"י אות ב' ובספרו קש"ג סי' ח' אות ג' ואות ד'. ש"ץ דף פ"א ע"ב. חס"ל סי' נ"ד אות ב'. יפה ללב אות ב'. ולכן לא יפה עושים האומרים קדיש אחר המילה בלא אמירת מזמור. חס"ל שם והעם נהגו לומר אחר כל תורה שבע"פ רבי חנניא ב"ע וכו' ואומרים קדיש דרבנן ואחר תורה שבכתב אומרים ותשועת צדיקים מה' וכו' ואומרים קדיש יהא שלמה רבא:

א

ה) יש אומרים שהדברים שאומר עליו קדיש יהיה במניין ולכן אם אין מניין בבה"כ ימתין ש"ץ עם ישתבח וישתוק עד שיבא מניין ויאמר ישתבח וקדיש, וכשלומד תורה שבע"פ יאמר ברייתא דרצה הקב"ה לזכות את ישראל או ב' ג' פסוקים אחרונים דאשרי לאחר שבא מניין בבה"כ ואם אין מניין להודו יאמרו עד ברוך שאמר ואז יאמר רחב"ע אומר ויאמר קדיש דרבנן. חס"ל סי' נ"ד אות ג'. ועיין קש"ג סי' ח' אות א'. ומש"ל סי' ן' אות ו' ומה שנכתוב לקמן אות ט"ל בס"ד:

א

ו) שם ואין אומרים אותו בפחות מעשרה וכו'. דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואתיא תוך תוך כתיב הכא תוך וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואין עדה פחותה מי' דכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב כדאיתא במגילה דף כ"ג ע"ב. וכ"ב הב"ח. ט"ז סק"א. ברכ"י אות ג'. ר"ז אות ב'. ועיין לקמן או' טו"ב:

א

ז) שם ואין אומרים אותו בפחות מי' וכו'. לכתחלה צריך לחזור אחר ששה שלא שמעו קדיש וברכו ובדיעבד דהיינו שאינם נמצאים ששה אומרים אפי' בשביל אחד שלא שמע כמ"ש לקמן בש"ע סי' ס"ט סעי' א' יעו"ש ועיין מ"א שם סק"ד וכ"כ עט"ז בזה הסי' או' א':

א

ח) שם וא"א אותו בפחות מי' וכו'. כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים. הרב מהר"י פאס ז"ל בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט. וכן בתשו' דב"ש סי' קפ"ג קירא תגר על זה שנאספים עשרה בני אדם ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא יעו"ש. והב"ד י"א בהגה"ט. ש"ץ דף ף' ע"ב ודף פ"א ע"ג. וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ח' אות ט'. סידור בי"ע אות ב' חס"ל אות י"א. אלא יאמר קדיש אחד על כל מה שלומד תורה שבכתב וקדיש אחד על תורה שבע"פ. חס"ל שם. וכ"כ בן א"ח ז"ל פ' ויחי אות ט':

א

ט) כשם שאסור לעבור נגד המתפלל כך אסור לעבור נגד האומר קדיש. הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו בתשו' כ"י סי' קל"ה. ברכ"י אות ט' ובספרו קש"ג סי' ח' אות ה'. ש"ץ שם. סידור בי"ע אות ן'. שע"ת ריש סי' נ"ו. זכ"ל אות ק'. חס"ל אות י"ב. בן א"ח שם אות יו"ד. והא דאסור לעבור נגד האומר קדיש הוא מתחילת הקדיש עד דאמירן בעלמא ואמרו אמן אבל אח"כ כשאומר על ישראל וכו' ויהא שלמא וכו' לית לן בה דזו היא מנהגה בעלמא ולא מן נוסח הקדיש כמש"ל סי' נ"א אות יו"ד ואות כ"א. וכ"כ בן א"ח שם:

א

י) שם בפחות מעשרה זכרים וכו' בכל הקדישים אפי' קדיש דרבנן שאחר הלימוד דכל הקדישים שוים, מ"מ דנ"ח ע"א, שכנה"ג בהגה"ט אות ד'. סו"ב אות א':

א

יא) שם בפחות מעשרה זכרים וכו' יש ליזהר מלמנות את ישראל לגלגולותם לראות אם יש מניין או לא דאמרינן רפ"ב דיומא אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה דכתיב וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. פר"ח אות א' וכ"כ החס"ל אות יוד וסיים וז"ל ורבים טועים ומונים אב"ג דמשמע להו דהאיסור הוא לומר אונו דוס (פי' אחד שנים) אבל א"ב שרי וטעות הוא בידם אלא יראו במראית העין וימנו במחשבה עכ"ל וכ"כ בספרו פלא יועץ ח"ב אות מ' ד"ה מונה. וכ"כ הרח"פ ז"ל בס' כף החיים סי' י"ג אות יו"ד, יפה ללב אות ג' ועיין מ"א סי' קנ"ו סק"ב ופתה"ד שם אות ג':

א

יב) שם בני חורים גדולים, אדם הנוצר על ידי ספר יצירה העלה מהר"ר צבי אשכנזי בחשו' סי' צ"ג דאינו מצטרף לעשרה ויליף לה מדאשכחן בסנהדרין דס"ה דאהדריה לעפריה וכן הסכים הברכ"י אות ד' ובספרו מחב"ר אות א', והב"ד דברי מנחם בהגה"ט אות ב', עיקרי הד"ט סי' ג' אות ט"ו:

א

יג) האונן אינו מצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה, שכנה"ג בהגב"י אות ד' עו"ת אות ג' א"ר אות יו"ד. פר"ח אות ח', וכ"כ יד אהרן בהגב"י בשם פרח מטה אהרן ח"א סי' י"ט ושבות יעקב ח"ב סי' כ"ה, וכ"כ בית יהודה סי' מ"ה. וכ"כ החיד"א בברכ"י אות ה' ובקש"ג סי' ח' בשם האחרונים. וכ"כ ש"ץ דף פ' ע"א ודף קע"ז ע"ב. בי"ע אות כ"ה. בן א"ח פ' ויחי אות ו' אבל אם יש לו מי שישתדל בשבילו דאם רצה לקרות ק"ש אין מוחין בידו כמ"ש בסי' ע"א מסתברא ודאי דמצטרף. פר"ח שם. יד אהרן שם. ברכ"י שם. ש"ץ שם. בי"ע שם:

א

יד) שכור אם לא הגיע לשכרותו של לוט ראוי לצרפו למנין עשרה לקדיש ולקדושה וברכו אף שאינו יכול לדבר לפני המלך. אך אם הגיע לשכרותו של לוט הרי הוא כשוטה ואין לצרפו לשום דבר שבקדושה. שו"ת בית יהודה סי' מ"ה. והביאו עקרי הד"ט סי' ג' או' ג' סידור בי"ע בדיני הקדיש אות כ"ד. פתחי עולם אות י"ח. מיהו הש"ץ דף ע"ט ע"ג כתב בשם הרב בית יהודה להפך דאם אינו יכול לדבר לפני המלך אינו מצטרף לעשרה יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ח'. וצ"ע על דבריהם ועיין לקמן סי' צ"ט סעי'. א' בהגה ומ"ש שם א"א שבגליון הש"ע בשם תשו' בי"ד סי' מ"ה דאם אינו יכול לדבר לפני המלך אינו מצטרף וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ח' אות ז'. בן א"ח פ' ויחי אות ו'. אמנם הרב בי"ע שם כתב דלא נהגו כן אלא מצרפין אותו אף שאינו ראוי לדבר לפני המלך:

א

טו) אנדרוגינוס אין שום צד להתיר לצרפו למנין עשרה. שו"ת אורח לצדיק סי' ב' ג' ד' ה' דלא כמי שעלה על דעתו דמצטרף. סידור בי"ע אות כ"ב. עיקרי הד"ט שם אות י"ח וכ"כ פרמ"ג בא"א אות ד' דטומטום ואנדרוגינוס אין מצטרפין ולא הוי ס"ס שמא תשעה ואשה או עבד מצטרפין ושמא זכר הוא כי לדידן ודאי עבד ואשה אין מצטרפין וה"ה חצי עבד אין מצטרף עיין א"ר קכ"ח וקמ"ג ומילת בני חורין יורה כן עכ"ל. ואע"ג דהרב ישועות יעקב כתב דחציו עבד וחציו בן חורין מצטרף דאתי לכלל בר חיובא דכופין את רבו ועושהו בן חורין יעו"ש. מ"מ יש להחמיר. ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר יש להכשיר כמ"ש בקול יעקב לסי' ט"ל אות ח' יעו"ש:

א

טז) מומר לע"ז וחילול שבת או להכעיס בדבר אחד הרי הוא כעכו"ם ואין מצטרף. ובסעי' י"א עבריין מצטרף מיירי לתיאבון הא לאו הכי לא. פרמ"ג שם. ועיין מ"ש בקול"י לסי' ט"ל אות י"א וביו"ד סי' ב' סעי' ה' ומ"ש רבה"ג בספר זבחי צדק שם ביו"ד על סעי' הנז' ורב פעלים ח"ב סי' י"א. וח"ג סי' י"ב. ועוד עיין לקמן אות ס"ב:

א

טוב) גר מצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה ואע"ג דאמרינן ונקדשתי בתוך בני ישראל ובסוכה כ"ח ב' בתו' ד"ה לרבות. דבני ישראל ממעטינן גרים אי לית רבויא מ"מ כאן אסמכתא דהא גר כשר להיות ש"ץ כבסי' נ"ג סעי' י"ט ואין סברא דלא מצטרף לעשרה. פרמ"ג שם. וכ"כ פתה"ד אות א' יעוש"ב. וכ"כ הלב"ש על מ"א סק"ז. וגר שמל ולא טבל אינו מצטרף עד שיטבול. סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ט"ז בשם שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תע"ח דפוס פיורדא:

א

חי) שם שהביאו ב' שערות עיין לקמן סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד אות מ"ו:

א

יט) שם וה"ה לקדושה וברכו וכו' במנהג קדיש יתום וברכו שאומרים היתומים קטנים בצבור ועונים אחריהם הגדולים קורא תגר על זה דבר שמואל בסי' ש"א וכן הפר"ח לקמן ריש סי' ס"ט קרא תגר ע"ז וכתב שבקצת מקומות מיחה בידם ולא שמעו לקול מורים יעו"ש, והב"ד יד אהרן בהגה"ט, ועין שו"ת בית יהודה חא"ח סי' כ"ב שהאריך בענין זה וכתב שיש קצת סמך למנהג שהקטנים כבן שש כבן שבע ויודעים למי מקדשים שאומרים קדיש וסיים וז"ל וכל זה הוא דוקא לקדיש דברכו דהוא דומה לפורס על שמע דנתקן בשביל קצת יחידים שלא שמעו ברכו דיוצר כמ"ש הריב"ש בתשו' סי'. של"ד והביאו הב"י סי' קל"ג, ואעפ"י שהראינו קצת סמך למנהג מ"מ ראוי להנהיג בקדיש בתרא דברכו שלא להנהיג לאומרו אלא גדול בן י"ג והביא ב' שערות אבל בשאר קדישים שהם רשות יכול לאומרם אפי' קטן שלא הגיע לחינוך וז' קדישים הם חובה ליום דכתיב שבע ביום הלללתיך וכו' וכל אלו ראוי לש"ץ לאומרם ואנו מנהגינו לאומרם הש"ץ להשבעה חוץ מקדיש דברכו עכ"ל והביאו ש"ץ דף ף' ע"ב, סידור ב"ע בדיני הקדיש אות מ"ח, והרב מהר"י חזן בס' חק"ל חא"ח ח"א דף ע"ח ע"ד הליץ בעד המנהג כיון שגם הש"ץ אומר הקדיש עם הקטנים ביחד לית לן בה, אבל שהקטן לבדו יאמר הקדיש של חובה בלתי הש"ץ אין להם על מה שיסמוכו יעו"ש, והביאו בי"ע שם אות מ"ט, וא"כ לפי מש"ל אות א' בשם האר"י ז"ל דיש י"ב קדישים בסדר תפלת שחרית מנחה וערבית וכולם הם חובה לצורך עליית העולמות צריך לאומרה כולם החזן או גדול בן י"ג שנים ויום א' שהביא ב' שערות אבל שאר קדישים שאינם חובה יכול לאומרם קטן.

א

ך) ובענין הקדיש שאומרים היתומים לפי דברי האר"י ז"ל הוא דוקא קדיש בתרא שאומרים קודם עלינו לשבח הוא מועיל לנשמת המת שכתב בשער הכונות בדרוש הקדיש וז"ל אמנם קדיש בתרא אינו מכלל הקדישים לפי שכבר עלו כל העולמות, אמנם זה הקדיש נקרא קדיש יתמא ר"ל קדיש שאומרים אותו היתומים, והענין הוא שהקדיש הזה הוא בעולם העשי' שהם בחוש המיתה כדי להעלות כל הנשמות והנפשות בסוד תחיית המתים וע"כ אומרים אותו היתומים על מיתת אב ואם וכו' (ועיין מש"ל אות א' בשם תו"ח) ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל שטוב לומר הקדיש הזה על מיתת אביו ואמו כל השנה כולה אפי' בשבתות וימים טובים לפי שאין הטעם כפי מה שחושבים המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גהינם לבד כי הנה עוד יש תועלת א' והוא להכניסו לגץ עדן ולהעלותו ממדריגה למדריגה וכפי זה גם בשבתות וי"ט יש לאומרו. ואני ראיתי למורי ז"ל שהיה אומר קדיש בתרא בכל שנה ישנה ביום שמת בו אביו בג' תפלות עכ"ל. נמצא לפי דברי הרב ז"ל דקדיש המועיל לנשמת המת הוא דוקא קדיש בתרא. ופה עיר קדשינו ירושלים ת"ו יש נוהגים לומר היתומים גם קדיש שקודם הודו וקדיש שקודם קוה ושאר כל הקדישים אומרם החזן לבדו ונ"ל הטעם שנהגו לומר גם ב' קדישים אלו מפני שהם בחי' עליית עולם העשייה שהיא בחי' נפש בעולם היצירה ואפשר שתועיל ג"כ לנפש הנפטר:

א

כא) ואם היתומים הם קטנים כבר אמרנו לעיל שצריך החזן לומר הקדיש עמהם כדי להוציא את הצבור י"ח וכן אם היתום הוא מגמגם בלשונו ואינו מוציא האותיות כתקנן וכצביונן אפילו הוא גדול או אם יש בו מן הדברים שהוא פסול להוציא את הרבים ידי חובתן כמ"ש בסי' ג"ן או אם יש בו מדברים שכתבנו לעיל שאינו מצטרף לעשרה צריך החזן לומר ג"כ הקדיש כדי להוציא הצבור י"ח. וצריך להשגיח ע"ז. ועוד עיין לקמן סי' נ"ו אות ל':

א

כב) במקום שיש מנהג שהיתומים אומרים כל הקדישים והם בפסוקי דזמרה לא יפסיקו לומר קדיש כמש"ל סי' ג"ן אות י"ג יעו"ש:

א

כג) נוהגים כשאירע יום פטירת אביו או אמו באמצע השבוע להתחיל לומר קדיש מערבית של שבת שלפני אותו שבוע כמ"ש הש"ץ דף ק"ץ ע"ב ואע"ג דהאר"י ז"ל לא היה נוהג לומר קדיש כ"א באותו היום שמת בו אביו כמש"ל אות ך' נ"ל הטעם מפני שכתב הרב ז"ל בשער המצות פ' ויחי וז"ל ענין הנשמה שאמרו רז"ל כל שנים עשר חדש נשמתו עולה ויורדת ולאחר י"ב חדש עולה ואינה יורדת. שמעתי משמו של מורי זלה"ה בשבוע האחרונה של הי"ב חדש אעפ"י שהאדם נפטר באמצע השבוע במי החול ואז הוא תשלום הי"ב חודש עכ"ז בשבת שלפני אותה השביע אז עולה ואינה יורדת ואעפ"י שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים הי"ב חודש לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בג"ע העליון כנודע אפי' בתוך הי"ב וכיון שעלה שוב לא ירד בשביל אותם הג' או הד' ימים החסרים מחשבון הי"ב חודש עכ"ל. ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ"ב שכתב שאחר פטירת האדם נשמתו עולה תמיד ממדרגה למדרגה אפילו אחר כמה שנים יעו"ש וא"כ אפשר שבאותה שנה ביום שנפטר בו אביו יש לו עלייה למדרגה יותר עליונה וע"כ מתחילים לומר קדיש מערבית של שבת שהוא זמן עליית הנשמות לג"ע העליון אחד כדי שיהיה לו סיוע לעלות והב' כדי שישאר במדרגה היותר עליונה הראויה לו לעלות ביום פטירתו ולא ירד בשביל הג' או הד' ימים. ומטעם זה יש נוהגים לומר קדיש בתרא של קודם עלינו לשבח בכל ערבית של שבת על נשמת אביו או אמו אפילו אחר כמה שנים ואפילו אין לו יאר צייט באותו שבוע כדי שיהיה סיוע לנפטר לעלות בליל שבת לג"ע העליון עם עליית הנשמות. ועיין עוד לקמן סי' נ"ו אות י"ט:

א

כד) כתב הברכ"י בשיו"ב ביו"ד סי' שע"ו אות ח' וז"ל לפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל גם כן להעלות נשמתו נראה שיאמר קדיש כל הי"ב חודש אלא מפני ההמון יפחות שבוע האחרון כמ"ש הכנה"ג סי' ת"ג דכיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים בגהינם י"ב חודש כל שמחסר מי"ב חודש סגי יעו"ש עכ"ל ולפי מש"ל דנוהגים לומר קדיש מערבית של שבת שלפני יום היאר צייט א"כ אם רוצה יפסוק שבוע א' בחודש האחרון של י"ב חודש יהיה קודם שבת שלפני יום היאר צייט דאימת שיהיה ההפסק לא איכפת:

א

כה) וזה ההפסק הוא דוקא מקדיש בתרא שהוא נאמר על נשמת המת או אפילו בשאר קדישים של נוסח התפלה במקום שנהגו לאומרם על נשמת המתים בתוך י"ב חודש אבל שאר קדישים שאומרים אחר לימוד תורה שבע"פ או קדיש שאומרים אחר תהלים זה אין צריך להפסיק מהם דלא יש בזה זלזול למת כיון שאינם מיוחדים לאומרם דוקא על נשמת המת בתוך י"ב חודש אלא אומרים אותם בכל זמן וע"כ א"צ להפסיק מהם:

א

כו) בספר ויקהל משה דפוס פיורדא יש מעשה נורא מענין רוח אחד ושם נאמר שלא יש דבר להגין מפני המזיקין כאמירת הקדיש על מזמורי תהלים. ולכן יש להנהיג הבנים על אבותם שילמדו בכל יום מהשנה קצת מזמורים ויאמרו קדיש. ברכ"י בשיו"ב ביו"ד סי' שע"ו או' י"א:

א

כז) הבן אומר קדיש על אמו בחיי אביו אעפ"י שאביו מקפיד. וי"ח אם אביו מקפיד. מהריק"ש י"ד ססי' שע"ו. וחילוקים בענין קדיש עיין מהריק"ו שורש ע"ד ומ"א סי' קל"ב סק"ב. ש"ץ דף ק"ץ ע"ד. ולקמן סי' רפ"ד אות ו' יעו"ש:

א

כח) כתב הכנה"ג ביו"ד סי' ת"ג וז"ל וגדולה מזו נוהגים עכשיו לומר קדיש על זקנו וזקנתו מהאם שלא עזבו בנים זכרים בחיי אביו ואמו וכן הנהגתי לבני ה"י לומר קדיש לזקנתו מ"ד בחיי אביו ואמו כי לא נחש ביעקב עכ"ד. ש"ץ שם:

א

כט) מצאתי כתוב בכתבי מוהר"ר דוד רוזנים ז"ל שכתב בשם הראנ"ח ח"א סי' ע"ז בתוך התשו' קדיש א' עולם לב' מתים עכ"ד. ש"ץ שם:

א

ל) מי שנפטר בלא זרע או שבנו קטן ושוכרים אחד שיאמר בעבורו קדיש מהני כמ"ש בב"י ביו"ד ססי' ת"ג שהיו שוכרים אחד לומר קדיש למי שלא הניח בן יעו"ש. וכן מוכח נמי מתשו' מהריק"ו ז"ל שורש מ"ד יעו"ש. והביאו בן א"ח ז"ל פ' ויחי אות ט"ו. אך צריך ליזהר זה השכיר שאומר קדיש על מי שלא הניח בן שיאמר בבקר קודם תפלה שכל הקדישים שהוא אומר בזה היום תהיה לעילוי נר"ן של פלוני ויהי נועם וכו':

א

לא) שם שאין נאמרין בפחות מעשרה. קהל שלמדו תורה שבע"פ או אמרו תהלים ורוצים כולם לומר קדיש שפיר דמי. כ"מ מדברי מהר"י עייאש בס' בני יהודה בתשו' סי' ג' שכתב דכל דבר שבקדושה שנתקן בעשרה אפילו יאמרו אותו כולם מיקרי ציבור והביא ראיה לדבריו מהא דקיי"ל לקמן סי' קכ"ח סעי' כ"ה דבה"כ שכולה כהנים אם אין שם אלא עשרה כולם עולים לדוכן וכו' וכן בקריאת התורה שאינה בפחות מעשרה ולא אסרו לקרות עם הש"ץ אלא מטעם אחר וכו' דומיא דמעמד הר סיני וכו' וכן בברהמ"ז כשמזמנין בשם וכו' עונים הכל ביחד ברוך אלהינו וכו' ועוד כתב שם דאם איתא דאסור איך התירו לצבור לענות קדוש קדוש שהוא עיקר הקדושה יעו"ש והביאו פתה"ד סי' קכ"ה אות ב' וכתב דאע"ג דראייתו מברכת כהנים וברהמ"ז יש למשדי ביה נרגא מ"מ לא נדחו דבריו ח"ו דמלבד דליכא ראיה להפך עוד זאת דקישייתו שהקשה דא"כ לא לימרו הצבור קק"ק שהיא עיקר קושיא אלימתא יעו"ש. וכ"כ רב פעלים ז"ל בח"ב סי' י"ד ובספרו בן א"ח פ' ויחי אות ט"ז יעו"ש. ואם מפני שאומרים בקדיש ואמרו אמן ולית מאן דעני זה לא איכפת דכשאומר ואמרו אמן יכוין בו ב' כוונות אחד שאומר לקהל שיעני אמן וגם יכוין בו שהוא עונה אמן על מה שאומרין הקהל ואמרו אמן. וגם אם לא יכוין מסתמא אמרינן כן. ועיין רב פעלים שם שכתב לזה טעמים אחרים ובבן א"ח כתב דלכתחלה יזהרו להיות אחד עונה להם קדיש. ולענ"ד אם כפי זה צריך שנים שיענו. דאמרו אמן הוא לשון רבים:

א

לב) שם שאין נאמרין בפחות מעשרה. אם שנים או שלשה אומרים קדיש ביחד והאחד קולו נמוך לבל ישמע לאחרים מדברי הרב פתח הדביר סי' קכ"ה אות ב' שכתב דיכול לומר דבר שבקדושה בלחש עם הש"ץ כיעוש"ב משמע דגם קדיש יכול לומר בלחש כיון שיש אחרים אומרים בקול רם. והגם דבעי למימר ואמרו אמן או ברכו וכו' ולית מאן דשמע ועני ליה יש לומר כיון שיש אחרים עמו שאומרים בקול רם והוא מכוין לסיים עמהם כשעונים הקהל אמן או ברכו חוזרת על כולם וכמו שמצינו לקמן סי' ק"ל גבי מאן דחזא חלמא וכו' ויכוין דלסיים גם בהדי כהני דעני צבורא אמן דאע"ג דעניית הצבור אמן היא על ברכת כהנים כיון דמסיים בהדי כהני חוזרת גם עליו וא"כ כ"ש הכא דהוא והם אומרים דבר אחד שהוא הקדיש דחזרת אמן של ציבור על שניהם וכן מנהג בית אל יכב"ץ שבעיר קדשינו ירושלם תובב"א כשיש לאחד מחסידי בית אל יכב"ץ יאר צייט או דבר אחר ורוצה לומר קדיש אומרו בלחש מפני שהחזן של בית אל יכב"ץ הוא מכוין בקדיש ואינו יכול לשמוע קול אחר כדי שלא תתערבב הכוונה. ועיין להרב רב פעלים בח"ב סי' י"ד ובספרו בן א"ח פ' ויחי אות ט"ז שהביא דברי הפתה"ד הנ"ל ומנהג בית אל הנז' משם כ"י הרה"ג מהר"א מני זצ"ל ועוד הביא משם הרב בנין ציון סי' קכ"ב שחולק מסברא דנפשיה דאין לומר קדיש עם החזן בלחש יעו"ש וסיים ונכון ליזהר לכתחלה ומנהג בית אל שאני משום דלא אפשר יעו"ש. וא"כ גם למנהג בית אל יכב"ץ טוב ליזהר מי שיש לו יאר צייט או דבר אחר ורוצה לומר קדיש שיעמוד רחוק מהחזן ויגביה קולו מעט כדי שישמעו לו שנים שלשה אנשים ויענו לחזן ולו. ועיין מ"ש באות הקודם לזה:

א

לג) שם שאין נאמרין בפחות מעשרה. כל שיש מנין בבה"כ אין לש"ץ להמתין לאדם חשוב או גדול שעדיין לא בא. בנימין זאב סי' קס"א. והביאו מור"ם לקמן סי' קכ"ד סעי' ג' בהגהה. שכנה"ג בהגה"ט בזה הסי' אות ב'. שתילי זיתים אות ב': ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

לד) [סעיף ב'] אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין אותו הקדיש או אותה הקדושה שהתחיל וכו' משמע בהדיא מדברי מרן ז"ל שאין גומרין אלא אותו הקדיש שהתחיל בלבד או אותה הקדושה שהתחיל בה בלבד אבל אין אומרין קדיש אחר או קדושה אחרת כגון שאם התחיל בקדיש שקודם יוצר ויצאו מקצתן גומר אותו הקדיש בלבד ופוסק ולא יאמר ברכו ויוצר אור וכו' וכן אם התחיל הש"ץ ביוצר אור ואח"כ יצאו מקצתן גומר עד אחר שיתפללו י"ח בלחש ופוסק ואינו רשאי להתחיל התפלה בקול רם כדי לומר הקדושה בתוך התפלה שזהו ענין אחר, וכן אם התחיל הש"ץ בקול רם באבות גומר אותה הקדושה בלבד ולא גם הקדיש שאחר התפלה שזהו ענין אחר. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ג'. וכ"כ מאמ"ר אות ב' ואות ה'. וכן פי' הב"ח דברי הטור יעו"ש. וכ"כ ש"ץ דפ"ט ע"ד. ומ"ש א"ר אות א' עיין מ"ש עליו המאמ"ר באות הנז' ועיין עוד באות שאח"ז:

א

לה) [סעיף ג'] אם התחיל באבות ויצאו מקצתן גומר אפי' קדושה. הגהה ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה יכילים להשלים כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם שלאחריה וכו' ולמעשה אין לסמיך על זה אלא כתשובת הרמב"ם שהביא בב"י ז"ל שכתב שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו ע"כ. ומוכח בירושלמי שאפי' אם התחילו להתפלל ויצאו מקצתן שלא יעשו נשיאות כפים וכ"ש קדיש שלאחריו והכי נקטינן. פר"ח אות ג'. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ג' שבתשובתו לא"ח סי' שכ"ה הסכים לפסק הש"ע וכן ראה נוהגים. וכ"כ מאמ"ר אות ד'. קש"ג סי' ח"י אות ו'. וכן כתב הזכ"ל ח"א אות ק'. סידור בי"ע בדיני חזרת הש"ץ אות ה'. שתילי זיתים אות ד'. קיצור ש"ע סי' ט"ו אות יו"ד. ועיין שם בשכנה"ג הגה"ט אות ג' שכתב דאע"ג דאין עושין נשיאות כפים מ"מ אומרים ברכת כהנים או"א ברכנו בברכה המשולשת בתורה וכו' וכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה יעו"ש וכ"כ קיצור ש"ע שם. ועיין פרמ"ג א"א אות א' שכתב שהרב בהגה"ה חולק על מר"ן ז"ל ואנן (ר"ל האשכנזים) בתר הרב גרירן יעו"ש. ועיין שע"ת או' א'. אבל הספרדים בתר מרן ז"ל גרירן וכמ"ש הפר"ח ושכנה"ג והאחרונים:

א

לו) שם גומר אפי' קדושה. וכן גומר כל תפלת י"ח של החזרה כמ"ש באות הקודם בשם השכנה"ג וכן כתב מ"א סק"א. מאמ"ר אות ד'. קש"ג שם. סידור בי"ע שם. וכ"כ כס"א אות ו'. חס"ל אות ב'. שע"ת שם. יפה ללב אות ד'. קיצור ש"ע שם. ואע"ג דלקמן סי' קכ"ד סעי' ד' כתב דאם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה וכו' צ"ל דיצאו מקצתן שאני כיון דלא אפשר בענין אחר והתחילו בהיתר:

א

לז) אם אמרו קדיש וברכו בעשרה והלכו קודם שיתחילו יוצר משלימין עד התפילה. מטה יוסף ח"ב סי' י"ב. יד אהרן בהגב"י. מאמ"ר אות ב'. קש"ג סי' יו"ד אות א', ש"ץ דפ"ע ע"ד, סידור בי"ע בדיני ברכות דק"ש אות ב':

א

לח) שם בהגה ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לק"ש וכו', וכתב הלבוש דקדיש שלפני תפלת י"ח אומרים שזה שייך לק"ש, וכ"כ ט"ז סק"ג ומ"א סק"ג והאחרונים וזהו דוקא לסברת מור"ם ז"ל אבל לדידן דק"ל כסברת מרן ז"ל והוא ס"ל כתשובת הרמב"ם ז"ל שאין הקדיש חלק מאשר התחילו בו כמש"ל א"כ אפילו קודם תפלת י"ח של ערבית לא יאמרו קדיש אפילו אם יצאו מקצתן אחר שהתחילו ערבית בעשרה, ועיין באות שאח"ז:

א

לט) שם בהגהה. ותפלת ערבית וקדיש שלאחריו לא שייך לק"ש וכו' ומכ"ש סדר קדושה וק"ש כמ"ש מ"א סק"ג, אבל אם התחילו ח"י בערבית בלחש בעשרה ויצאו מקצתן אומרים קדיש וסדר קדושה וקדיש שלם דעליה קאי תתקבל וכו' כמו בשחרית, פרמ"ג א"א אות ג'. וכן כתב נוב"י במה"ת חא"ח סי' ז' דאם התפללו י"ח דערבית בעשרה ויצאו מקצתן גומר הקדיש, והביאו שע"ת אות ו' וע"ש שיצא לחלק דבתפילת שחרית ומנחה דאיכא חזרה אם התפללו בלחש בעשרה ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש דהקדיש נתקן על החזרה אבל בערבית דליכא חזרה אם אמרו הלחש בעשרה אומרים קדיש דהקדיש נתקן על הלחש יעו"ש. וכ"כ ר"ז אות ד' דאם התפללו לחש דערבית בעשרה ויצאו מקצתן אומרים קדיש מיהו המאמ"ר אות ט' כתב דאפילו אם התפללו לחש דערבית בעשרה אם יצאו מקצתן אין אומרים אח"כ קדיש יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ל' אות ב'. וכל זה הוא לסברת מור"ם ז"ל דס"ל דהקדיש הוא חלק מהתפלה אבל לדעת מרן ז"ל דאין הקדיש חלק מהתפלה כמש"ל אות ל"ה אין אומרים קדיש כלל אם אין שם עשרה ואפילו אם התפללו בעשרה וכן כתב בהדיא נוב"י שם דמה שהוא אומר אומרים קדיש אחר תפלת ערבית אם התפללו בעשרה הוא דוקא לסברת מור"ם ז"ל ק"ל כוותיה אבל לא לסברת הרמב"ם ז"ל שהובא בב"י ובאבודרהם יעו"ש והוא פשוט:

א

מ) אם התחילו לומר פסוקי דזמרה בעשרה ויצאו מקצתן או התחילו ללמוד איזה ד"ת בעשרה ואח"כ יצאו מקצתן ואין לומר קדיש, וכן אם אמרו אשרי במנחה ויצאו מקצתן אין יכולין לומר קדיש, מאמ"ר אות ג' וכתב דלא כא"ר אות ג' שכתב שאומרים קדיש אחר אשרי במנחה אם יצאו מקצתן יעו"ש, וכ"כ ר"ז אות ד', בן א"ת פ' ויחי אות ד':

א

מא) אם אמרו פסוקי דזמרה ביחידות שלא היה שם עשרה וכן בכל לימוד שאדם לומד פסוקים ואגדות או תלמוד וכן אם אמרו אשרי במנחה ולא היה שם מנין ואח"כ בא מנין אומרים קדיש ושפיר עבדי, ט"ז סק"ג אמנם המ"א בסי' רל"ד סק"א כתב וז"ל כשלומדים בבהכ"נ וליכא מנין ואח"כ קורין עשרה לומר קדיש לא יאות עבדי דהא עיקר טעם קדיש על הלמוד משום שנתקדש השם וא"כ בעי עשרה בשעת הלימוד כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל עכ"ל וכ"כ בסי' ס"ט סק"ד יעו"ש. והביאו א"ר בזה הסי' אות ג' וכתב דלכתחלה יש לחוש ללמוד עוד מעט כשבאין, וכ"כ בסי' תקפ"ח אות י"ג בשם הכלבו דף ע"ב דאם אמרו אשרי קודם שבא מנין יאמר החזן ג' פסוקים אחרי שבאו מנין כדי לומר עליהם קדיש יעו"ש וכ"כ ח"א כלל ל' אות ז', וכ"כ אנן לעיל בס"ד בזה הסי' אות ה' יעו"ש:

א

מב) [סעיף ד'] יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן וכו' ולא נראין דבריהם וכו' הגהה מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק. אמנם הלבוש כתב דלא ראיתי נוהגין להקל אפילו בשעת הדחק, וכן פסק בתשו' נחלת יעקב סי' ט' כדברי הלבוש, וכן פסק הב"ח, וכ"כ א"ר אות ה' וכתב שם הא"ר דגם מור"ם ז"ל אין כוונתו לנהוג כן ח"ו או שראה לנהוג כן אלה שכתב יש נוהגין וכו' ור"ל דבאיזה מקום שנוהגין כן מימים קדמונים שיש להם על מה לסמוך ואין למחות להם, אבל ודאי לא ראה במדינתינו לנהוג כן כאשר העיד הלבוש וכו' וראיה ברורה לזה נ"ל דהא בסי' קצ"ט סעי' יו"ד כתב רמ"א גופיה דאין מצרפין אותו לזימון כלל וכן נוהגין ואין לשנות ע"כ. וא"כ כ"ש בתפלה דזימון קיל מתפלה כמ"ש רש"ל וכן בב"ח אלא כדאמרן ודלא כמ"א שכתב בזמנינו נוהגין לצרפו ט"י חומש לקדושה וברכו וקדיש אבל לא לקדיש שאחר עלינו ע"כ דזה ודאי לאו מנהג ותיקין. והנוהגין כן הוא מכח שלא הבינו דברי רמ"א. ובר מן דין ראיתי רש"ל דף ג' הביא הרבה פוסקים לאיסור גם סיים יש להחמיר ולא להקל פן יצא מפינו קדושת השם בלא עשרה עכ"ל. וכ"כ בתשו' שב יעקב סי' ו' והביאו מחה"ש סק"ה. וכ"כ ר"ז אות ה'. וכן העלה בתשו' משכנות יעקב סי' ס"ט דאין להקל אפילו בשעת הדחק יעו"ש. וכן דעת ישועות יעקב. וכ"כ ח"א כלל ל' אות א'. שתילי זיתים אות ז' וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל דאפילו בשעת הדחק אין לצרפו. וכ"ב סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ה':

א

מג) [סעיף ה'] אם לא הביא ב' שערות וכו'. משפט הב' שערות וגודלן עיין באה"ע סי' קנ"ה מסעי' י"ד עד סעי' י"ט ובח"מ סי' ל"ה סעי' א"ב יעו"ש, ועוד עיין בסה"ק קול יעקב סי' ט"ל אות ג' מ"ש שם בס"ד. ואם נתמלא זקנו א"צ לבדוק אחר השערות כמ"ש באה"ע סי' קס"ע סעי' יו"ד ובח"מ שם:

א

מד) שם עד שיצאו רוב שנותיו וכו'. היינו ל"ה שנה ויום אחד כמ"ש באה"ע סי' קנ"ה סעי' י"ג. ומ"ש מ"א סק"ו ל"ו שנה עיין מ"ש עליו הפרמ"ג בא"א אות ו' ומ"ש מאמ"ר אות יו"ד יעו"ש:

א

מה) שם ואם נראו לו סימני סריס וכו'. ועיין באה"ע סי' קע"ב סעי' ה' מה הם סימני סריס והביאותים בקול"י בסי' ט"ל אות ה' יעו"ש. ואם נסתרס בידי אדם כיון שהגיע לי"ג שנים ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם כמ"ש באה"ע שם סעי' ז' והביאותיו בקול"י שם אות ז':

א

מו) שם הגהה. ומיהו אין מדקדין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקינן אותו כגדול וכו' וכ"כ הב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ו'. סו"ב במק"ח אות א' ר"ז אות ו'. קש"ג סי' ח' אות יו"ד. ש"ץ דע"ט ע"ד. סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ז'. כף החיים להרח"ף ז"ל סי' י"ג אות א'. קיצור ש"ע סי' ט"ו אות ב'. ועיין באות שאח"ז:

א

מז) שם בהגהה. ואומרים לענין זה מסתמא הביא ב' שערות. פי' כיון דתפלה היא מדרבנן. מ"א סק"ז. ואע"ג דמרן ז"ל בסי' ק"ו סעי' ב' פסק כדעת הרמב"ם ז"ל בהנכות תפלה דין א"ב דתפלה דאורייתא וגם מור"ם ז"ל שם לא דבר כלום על דברי מרן ז"ל וכנראה דהכי ס"ל וכן המ"א שם הוא עצמו כתב בסק"ב דהש"ע כתב כהרמב"ם ז"ל דס"ל דתפלה מ"ע דאורייתא יעו"ש מ"מ מדאורייתא אין לה קבע ודי בפעם א' וגם באיזה נוסח שירצה יתפלל אלא דרבנן הוא דתקון נוסח וסדר התפלה כמ"ש הרמב"ם שם וכ"כ המ"א שם וגם כל דבר שבקדושה שצריך עשרה שלמדנו מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל הוא אסמכתא בעלמא כמש"ל אות טו"ב וע"ז כתב המ"א דתפלה הוא דרבנן ר"ל על נוסח וסדר התפלה וקדיש שאומרים בין תפלה לתפלה וע"כ אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזיקינן אותו כגדול דבענין זה אמרינן חזקה שהביא ב' שערות. וכ"מ מדברי הלב"ש שכך הבין כוונת מ"א יעו"ש. ועיין מ"ש הפרמ"ג בא"א אות ז' ומ"ש אנן בעניותין בקול יעקב סי' ט"ל אות ב':

א

מח) [סעיף ו'] ואם התחיל אתד מעשרה להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם וכו'. וה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב שהם מכוונים. אבל בעוד שאין הרוב שמכוונים לקדיש וברכו שאומר הש"ץ אין לנו. רלנ"ח סי' ט"ו, כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות ד'. א"ר אות ז'. ר"ז אות ז'. קיצור ש"ע סי' ט"ו אות ז'. בן א"ח פ' ויחי אות ה'. אמנם המ"א סק"ח כתב דאין להקל כ"א באחד ולא בשנים יעו"ש. וכ"כ יד אהרן בהגב"י. וכ"נ דעת החיד"א במחב"ר אות ג'. ש"ץ דע"ט ע"ג. סידור בי"ע בדיני הקדיש או' כ"ז. חס"ל או' ג'. וא"כ כיון דכל האחרונים הנז' תפסו דברי המ"א שכתב דאין להקל כ"א באחד ולא בשנים אע"ג דהא"ר שם תירץ קושיית המ"א כיעו"ש מ"מ יש להחמיר לכתחילה היכא דאפשר ואין נצרף מתפלל כ"א אחד ולא שנים אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על המתירים. והיינו דוקא לקדיש ולברכו אבל לחזרת העמידה בעינן דוקא תשעה שמכוונים לברכות הש"ץ כמ"ש לקמן סי' קכ"ד סעי' ד' וכן כתב ר"ז באות הנז' בן א"ח שם. ומ"ש המ"א סק"ח בשם מהרי"ל וז"ל אע"ג דכתב הרא"ש דבעי שיכוונו ט' לברכות הש"ץ כמ"ש סי' קכ"ד ס"ד לא נהיגין הכי דהא חזינן דאפילו מי שמשיח ואינו שומע מצטרף עכ"ל. עיין ט"ז סק"ד שכתב ע"ז דאין מביאין ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה אשר גדול עונם מאד ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם וכו' עכ"ל. ועיין מ"א בסי' קכ"ד סק"ח ור"ז שם אות ו' שכתבו שאפילו ללמוד אסור בחזרת העמידה יעו"ש ואכמ"ל. ושם יתבאר בס"ד:

א

מט) שם או שהוא ישן אפילו הכי מצטרף עמהם. אמנם הט"ז סק"ד כתב דיישן אין בו קדושה כמ"ש בב"י סי' ד' בשם הזוהר דסלקא מניה נשמתא ולא הוה בכלל קדושה דטעים טעמא דמותא ורוח מסאבא שריא עלוהי, ועוד כיון דאפשר להעיר אותו משנתו למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה יעו"ש שסיים דאין להקל לכתחלה, וכן הסכים הפר"ח אות ו', והביאו יד אהרן בהגב"י, וכ"כ סו"ב אות ג', וכן הא"ר אות ז' הגם שכתב דיש לדחות קושית הט"ז סיים דמ"מ לכתחלה יש להעיר אותו, וכ"כ הברכ"י אות ו' ובמחב"ר אות ג', ובקש"ג סי' ח' אות ח', ש"ץ דע"ט ע"ג. זכ"ל ח"א אות ץ' סידור בי"ע בדיני הקדיש אות כ"ט ר"ז אות ח' קיצור ש"ע סי' ט"ו אות ז' בן א"ח פ' ויחי אות ה' ומ"ש הא"ר שם בשם הרדב"ז סי' רמ"א אם התפללו עשרה כל אחד ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה וכו' אע"ג שאח"כ נתחברו עשרה אינם יכולים לחזור ולהתפלל בקדיש וקדושה וכו'. והביאו שע"ת אות ט' והאחרונים אין כן דעת מרן ז"ל כמ"ש בסי' ס"ט סעי' א' יעו"ש ושם יתבאר בס"ד:

א

נ) [סעיף ז'] כשאחד מתפלל לבדו נכון שהאחרים ימתינו וכו', ואפילו יש שם עשרה בלא הוא נכון להמתינו כדי שיזכה גם הוא ובלבד שיהא שהות להתפלל. ב"י בשם הגהות מיימוני פ"ח שאמר בשם הר"מ. עט"ז אות ד' ר"ז אות ט'. ועיין לקמן סי' קכ"ד סעי' ג' בהגהה ומ"ש המ"א שם סק"ז:

א

נא) שם כשאחד מתפלל לבדו נכין שהאחרים ימתינו וכו' ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין. מ"א סק"ט. ר"ז אות יו"ד. ואם לא יש עשרה בלא הוא צריך להמתין עד שיקיץ כמש"ל או' מ"ט:

א

בנ) [סעיף ח'] חרש המדבר ואינו שומע וכו' משמע דאפי' אינו שומע כלל הרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף וכ"כ ער"ה אות ב' וכתב שכן הוא גם כן בתשב"ץ ח"ג סי' קי"ג וכן הוכיח הרב בני יעקב דף קנ"ג יעו"ש. ולענין אם יכול זה החרש להיות ש"ץ להוציא רבים י"ח כתב שם הער"ה אות ג' דבדיעבד יכול להיות יעו"ש. ועיין מש"ל סי' ג"ן אות ס"ז:

א

גנ) שם חרש המדבר ואינו שומע וכו' דין המדבר ואינו שומע יש לגמגם בו לדעת הרא"ש ז"ל ומיהו אם מכוין הברכות וכשרואה עונין עונה עמהם דומיא דהנפת סודרין מאלכסנדריא של מצרים לכ"ע מצטרף. ודין שומע ואינו מדבר מוסכם לכ"ע דהא ק"ל שמע ולא ענה יצא והגם שיש לדחות ולומר דשאני התם דראוי לבילה מ"מ מסברא ודאי דשומע ואינו מדבר מצטרף לכ"ע אבל מי שאינו יודע לענות אינו מצטרף. פר"ח אות ח' אמנם הט"ז בסי' קכ"ד סק"ב כתב דלחזרת העמידה כיון דבעינן תשעה מכוונים לברכותיו של הש"ץ אין מצרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא פקח. וכ"כ ר"ז בזה הסו' אות י"א. וכן כתב בן א"ח פ' ויחי אות ו'. וא"כ אע"ג דהא"ר שם בסי' קכ"ד אות ח' כתב דמצטרף מ"מ יש להחמיר היכא דאפשר:

א

דנ) שם חרש המדבר ואינו שומע וכו'. ואפילו הם שנים או יותר כל שהרוב הם פקחים שיכולין לענות אמן אין ענין המיעוט מעכבת כל שהם בני מצות והשכינה שורה עליהן. ר"ז שם. בן א"ח שם:

א

הנ) שם הרי הוא כשוטה וקטן. וכן הנכפה בעת כפייתו שהוא כשוטה לכל דבריו כמ"ש בב"י ח"מ סי' ל"ה אינו מצטרף. וסימני שוטה עיין שם בטור וב"י:

א

ונ) [סעיף ט'] לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד. כתבו האחרונים דלא בעינן יום אחד שלם אחר י"ג אלא כיון שהתחיל יום שנולד בו מיקרי גדול, ברכ"י אות ז'. וכ"כ הרב שבות יעקכ ח"ב סי' קכ"ח דכמה גאוני קשישאי הורו כן הלכה למעשה. והביאו ברכ"י בשיו"ב אות ג', וכ"כ אנן לעיל בס"ד סי' ג"ן אות מ"ח ואות ג"ן בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ מהרח"ף ז"ל בס' כף החיים סי' י"ג אות א' ואפילו אם נולד בסוף היום מצטרף למנין מתחלת אותה הלילה ולא בעינן מעת לעת. כף החיים שם. וכ"כ לעיל סי' ג"ן אות מ"ח יעו"ש:

א

זנ) שם לעולם הוא קטן עד שיביא שתי ב' שערות וכו' האב נאמן על בנו לומר שהגיע לכלל י"ג ושהביא ב' שערות לענין צירוף למנין עשרה. רש"ל בס' יש"ש פי"ב דיבמות סי' ק"ו בשם אביאסף. סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ח':

א

חנ) לסמוך על הנער עצמו לשאול אותו אם הגיע לכלל י"ג ולצרפו למנין עשרה ע"פ עדות עצמו. נ"ל דאין ראוי לסמוך עליו לצרפו ודלא כמו שנהגו לשאול את פיו ולצרפו ע"פ דיבורו דלאו שפיר עבדי לצרפו ע"פ עדותו עד שידעו מפי גדולים שיעידו עליו שהגיע לכלל י"ג או מפי אביו. סידור בי"ע שם אות ט'. ול"נ דאם הנער מיושב בדעתו וירא ה' נאמן לענין זה להצטרף לעשרה וכמו שנהגו דמה לו לשקר ולעשות איסור בדבר דלית ליה הנאה מיניה. אך צריך לשאול אותו אם מבורר הוא לו הדבר הזה בודאי ולא יש בו שום ספק ואחר כך מצרפין אותו:

א

נט) [סעיף י'] אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת וכו'. ושנת י"ג אינה מעוברת וכו' ואם היתה שנת י"ג ג"כ מעוברת הנולד באדר הראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והנולד באדר שני יהיה בר מצוה באדר שני. מהר"י מינץ ז"ל סי' ט'. וכ"כ מהר"ש הלוי ז"ל בתשו' חא"ח סי' ט"ז. כנה"ג בהגב"י. פר"ח אות יו"ד. וכן כתב הלבוש בסי' תרפ"ה סעי' א'. א"ר אות ט' שבו"י ח"א סי' ט'. (ומ"ש המ"א סק"י דגם הנולד באדר א' אינו נעשה בר מצוה עד אדר ב' כבר תמהו עליו הא"ר והשבו"י שם שלא ראה תשובת מהר"י מינץ שהוא מרי דהאי דינא שכתב להדיא היפך ממ"ש הוא ז"ל) וסיים שם השבו"י דכן מנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה יעו"ש והביאו מחה"ש סק"י מחב"ר או' ד' וכתב שכ"כ ג"כ בשו"ת מעיל צדקה סי' כ"א וכ"כ הרב המפרש ירושלמי דמועד הנקרא קרבן העדה פ"ק דמגילה בתסופתיו יעו"ש והביאו מחב"ר בקו"א בזה הסי'. וכ"כ פרמ"ג בא"א אות יו"ד. מאמ"ר אות י"ג ש"ץ דף ף' ע"א. זכ"ל ח"א אות ק' סידור בי"ע בדיני הקדיש אות י"ב. עיקרי הד"ט סי' ג' אות ז' ואות י"ג. חס"ל או' ד'. כף החיים סי' י"ג או' ב'. קיצור ש"ע סי' ט"ו או' ב':

א

ס) מי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום אחד לא נעשה בר מצוה עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשוון דבעינן י"ג שנים שלימות. מ"א סק"י. א"ר או' ט'. יד אהרן בהגב"י. ש"ץ שם סידור בי"ע שם אות ט"ו. ר"ז אות י"ג. כף החיים שם. שתילי זיתים או' י"ד עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' ט"ו אות א'. וכן אם בשנה שנולד בה היה כסליו חסר ולא היה רק יום אחד ר"ח טבת ועכשיו כסליו מלא ויש ב' ימים ר"ח טבת נעשה בר מצוה ביום א' דר"ח טבת. א"ר שם. פרמ"ג א"א אות יו"ד. מחה"ש סק"י, שעת אות י"א. כף החיים שם. עמודי השולחן שם:

א

סא) שם הגה. ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העבור אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני. תשובת מהר"י מינץ סי' ט והביאו כנה"ג בהגב"י. מיהו מהר"ש הלוי ז"ל בתשו' חא"ח סי' ט"ז מגמגם לומר דהוא בר מצוה באדר הראשון. והביאו כנה"ג שם ותמה עליו שלא הזכיר דברי מהר"י מינץ ז"ל. וכן הפר"ח אות יו"ד כתב על דברי מהר"ש הלוי ז"ל דאינו מחוור אלא העיקר כדברי מהר"י מינץ ז"ל יעו"ש. והביאו יד אהרן בהגב"י. וכן הוכיח הרב קרבן העדה מדברי הירושלמי פ"ק דמגילה והביאו מחב"ר בקו"א אות א'. וכ"כ המחב"ר בסי' תרצ"ז ש"ץ דף ף' ע"א. סידר בי"ע בדיני הקדיש או' י"ג חס"ל אות ד'. שע"ת שם. כף החיים שם. קיצור ש"ע שם:

א

סב) [סעיף יא'] עבריין וכו' מומר לעבירה אחת אפילו למצות מילה הוא כישראל לכל דבריו לזמן עליו ולהצטרף למנין עשרה. הרדב"ז ז"ל סוף בי' תט"ו. אבל הרשב"ץ ז"ל ח"ג סוף סי' ש"ע כתב דמי שאינו רוצה לקיים מצות תפלה רשע הוא ופסול לעדות ואינו עולה למנין עשרה יעו"ש. ונ"ל כוונתו דכיון דאינו רוצה לקיים מצות תפלה הנה היא מומר לעבירה אחת דמצות תפלה ולא דמי לעבריין ואינו מצטרף למנין עשרה וא"כ כ"ש למומר לעבירה אחת מעבירות שבתורה וק"ו לעבירת מילה דאין ראוי לצרפו לשום דבר שבקדושה. וכן נראה לי עיקר ודלא כהרדב"ז ז"ל. סידור בי"ע בדיני הקדיש אות י"ח. ועיין מש"ל אות ט"ז ודו"ק:

א

סג) הקראים אינם משלימין המנין ואין מצטרפין לא לקדיש ולתפלה ולזימון דהרי אינם משגיחין לדברי רז"ל כלל ומי שאינו מודה לדבריהם איך נוכל לצרף עמהם בדבר אשר הם תקנו ואלו אינם מודים ובודאי אסור הוא. הרמב"ם ז"ל בשו"ת הנקראים פאר הדור סי' ע"א. סידור בי"ע שם אות י"ט:

א

סד) שם אם לא נידוהו נמנה למנין עשרה. וחייב בכל המצות דכתיב בענן חטא ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא ובקדושתיה קאי ולא יצא מכלל ישראל, ב"י, לבוש. עו"ת אות ו', ר"ז אות י"ד. ואם יהיה שהכה את חבירו מכה שאין בה שוה פרוטה לוקה כמ"ש כל הפוסקים והטור ומרן בש"ע ח"מ סי ת"ך ס"ב. וכתב מור"ם בהגהה שם ס"א וז"ל י"א דיש חרם הקדמונים באדם המכה את חבירו שצריכים להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה ומיד שמקבל עליו לעשות דין מתירין לו אעפ"י שאין המוכה מתרצה עכ"ל. רו"ח אות א':

א

סה) [סעיף יב'] מנודה אין מצרפין אותו וכו' ודוקא אם נדוהו מחמת עבירה אבל אם נידוהו על עסקי ממון מצטרף, ב"י בשם הרשב"א, וכ"מ מסי' קצ"ט סעי' י"א שכתב שנידוהו על עבירה אין מזמנין עליו משמע הא נדוהו על עסקי ממון מצטרף, וכ"מ ביו"ד סי' של"ד סעי' י"א. וכ"כ הש"ך שם ס"ק ח' וס"ק כ"ב בהדיא דבממון אפי' נתנדה מצטרף. וכן יש לפרש דברי מרן ז"ל שבכאן דמ"ש מנודה אין מצרפין אותו וכו' חוזר על מ"ש בסעי' הקודם לזה עבריין וכו' אם לא נדוהו נמנה למנין עשרה. משמע הא נדוהו אינו מצטרף ודוקא עבריין הוא שאינו מצטרף אבל על עסקי ממון אם נדוהו מצטרף ודלא כמ"ש הפר"ח. אח"כ ראיתי שכ"כ ג"כ הפרמ"ג בא"א אות יו"ד והקשה על דברי הפר"ח יעו"ש. ותהל"י שנתכוונתי לדעת גדולים. וכ"כ שתילי זיתים אות ך':

א

סו) שם מנודה אין מצרפין אותו וכו'. אם ת"ח נדהו לכבודו מצטרף. בי"ד סי' ל"ה. י"א במה"ב בהגב"י אות ו' מחב"ר אות ו' זכ"ל אות ץ' ועיין מש"ל סי' ג"ן אות ק"ז:

א

סז) שם מנודה אין מצרפין אותו לכל דבר שצריך עשרה. וה"ה לזמון ג' אינו מצטרף כמ"ש סי' קצ"ט סעי' י"א והא דנקט עשרה משום דבהכי מיירי הכא בענין צירוף עשרה. ועיין פרמ"ג א"א אות יו"ד שכתב צ"ע ולפי מ"ש א"ש.

א

סח) [סעיף יג'] צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד וכו' היו ט' בבית וא' תוך הסוכה בחג נ"ל שהסוכה חשובה כפינת הבית שאינה עשויה לתשמיש המחיצה כי אם לשם מצות סוכה ומצטרפין. מהרי"קש ז"ל. והביאו הפר"ח ז"ל אות י"ג וכתב עליו דאין דין זה מחוור בעיני. והב"ד יד אמרן בהגה"ט. וכן הוכיח א"ר בסי' רע"ג אות ב' דמחיצות הסוכה הוויין מחיצות ממש יעו"ש. והביאו הער"ה בזה הסי' אות ד'. וכ"נ דעת הש"ץ דף ף' ע"ב. זכ"ל אות צ'. (ומ"ש הזכ"ל שם ודע דהא דחולק הפר"ח הוא דוקא כשאין רואין זה את זה וכו' יתבאר לקמן אות ע' בס"ד). סידור בי"ע בדיני הקדיש אות מ"ז. וכן יש להחמיר כדברי הפר"ח והאחרונים ואין מצטרפין:

א

סט) עוד כתב מהריק"ש כשיש תשעה במקום א' ועשירי אחר הוילון שפורסין לצניעות מצטרפין. והביאו הפר"ח שם. והביא ראיה לדבריו וכתב וז"ל ומיהו מסתברא דדוקא שפירסוהו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירסו סדין כי היכי דליהוי מחיצה ויוכל לשמש מיטתו מגו דהויא מחיצה להך מילתא הויא מחיצה נמי לצירוף עשרה ולא מצטרפי עכ"ל והביאו יד אהרן שם. ש"ץ שם. סידור בי"ע שם אות מ"ה ואות מ"ו. שתילי זיתים אות כ"א. ועיין ער"ה אות ה'. ופרמ"ג א"א אות י"ב. וכבר כתבנו באות הקודם דיש להחמיר כדברי האחרונים וה"ה לכאן:

א

ע) שם והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ וכו' כתב הרשב"א בתשו' סי' צ"ו דכל שרואון זה את זה אפי' הם בב' בתים מצטרפין דומיא דזימון דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחת בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין, ובית היינו דירה כדאיתא בירושלמי עכ"ד, והביאו מ"א ס"ק י"ד. פר"ח אות י"ג, ומזה כתב הפר"ח שם דהא דאמרינן הכא מן האגף ולחוץ כלחוץ מיתוקם דוקא בשאינן רואין זה את זה. וכן דין ט' בגדולה ויחיד בקטנה ודין ש"ץ בקטנה וציבור בגדולה הכתוב בסעי' ט"ז וי"ז מתוקמא דוקא כשאינן רואין דאלו ברואין זה את זה בכל גוונא מצטרפין יעו"ש" וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות י"ב ואות י"ד. אמנם השכנה"ג בהגב"י אות ו' כתב דמרן ז"ל לא ס"ל כהרשב"א משום דהרשב"א בדרך אפשר אמרה למילתיה ולא סמך על טעם זה ומסיק למעשה יש לחוש לדברי מהרי"א שלא הזכיר טעם זה יעו"ש. וכ"נ דעת א"ר אות י"ב. וכן הסכים הזר"א בתשו' סי' יו"ד כדעת שכנה"ג וא"ר ודלא כמו שצדד הרשב"א ודלא כהפר"ח והביאו מחב"ר אות ח' וכתב שכן הוא ג"כ דעת מהר"ש בן הרשב"ץ בתש' סי' ל"ז. וכתב עוד שם המחב"ר וז"ל מאחר דהרשב"א דרך אפשר אמרה ולהרשב"ש פשיטא ליה איפכא ודעת מרן נראה הכי הגם דהרשב"ש הרחיק ללמוד מדיני זימון להכא ומרן ז"ל כתב דטעם הרא"ש בדין הש"ץ תוך הפתח הוא שלמד מדין זימון והרשב"ש כתב דהרא"ש לא מדין זמון דן כן יעו"ש מ"מ בהא דרואין זה את זה נראה דגם למרן לא מהני בדין אגף ועזרה וכיוצא. ולא חש להביא שארית תשו' הרשב"א משום דסבר דהרשב"א אטעם קמא סמיך והא דרואים בדרך אפשר אמרה. ואם היולדה והמחזיקה לא פסיקא ליה אנן היכי נקום ונסמוך עליה. וגם ממהריק"ש משמע הכי והכי נקטינן עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד דהכי נקטינן ואין לסמוך על דברי הפר"ח יעו"ש. וכ"כ ש"ץ דף ף' ע"ד. וכן עיקר:

א

עא) שם דהיינו כשסוגר ממקום שפה פנימית של עובי הדלת ולחוץ כלחוץ. מבואר דגם אנף עצמו דהיינו העומדים באסקופת ביהכ"נ בעובי הפתח כלחוץ דהא פי' רש"י דאגף עצמו קרי משפה הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקשה. ואף שלשון ש"ע עובי הדלת ולשון רש"י עובי הפתח מ"מ משמע מלשון הש"ע דהיא היא ודו"ק. וכ"מ מע"ץ שכן פירש דברי ש"ע וכן פי' מ"א ס"ק י"א. והטעם נ"ל אף שכתב ב"י דמשמע ליה בש"ס שהוא כלפנים מ"מ כיון שהביא בסוף דברי רבינו ירוחם שכתב בהדיא שהוא כלחוץ. ביטל דעתו מפני דעת רבינו ירוחם. א"ר אות י"א. וכ"כ ר"ז אות ט"ו דלאו מקום עובי בלבד אלא כל מקום חפיפתה שהיא חופפת על האסקופה עד מקום שהיא נוקשה בו כגון שהדלת קבוע באמצע עובי האסקופה וסובבת על צירה מצד פנים לצד חוץ עד כנגד הציר הרי כל עובי האסקופה משפה הפנימית עד מקום הנקישה שהוא כנגד הציר ולחוץ הכל כלחוץ עכ"ל. וכן העו"ת אות ז' הגם שכתב דהש"ע לא כתב באגף עצמו מה דינו וכו' מ"מ סיים לדינא משמע בב"י שמסכים לדברי רבינו ירוחם דאגף עצמו כלחוץ יעו"ש. ועיין מ"ש א"ר שם על העו"ת ומ"ש הפרמ"ג אות י"א ומאמ"ר אות ט"ו על הא"ר ומ"מ יש להחמיר ולחשוב האסקופה כולה כלחוץ ואעפ"י שהדלת הוא בשפה החיצונה של האסקופה וכשהדלת נסגרת תהיה האסקופה בפנים. ועי"ש במ"א שכתב בשם ספר התניא דף ע"ב דפסק דהוי כלפנים וכתב שכן משמע בגמרא יעו"ש. והביאו א"ר שם והמחב"ר אות ז' יעו"ש. וכן פסק הרב מהר"י חזן ז"ל בס' תק"ל ח"א סי' רמ"ט ע"ד דאגף כלפנים ודלא כרי"ו וב"י דסברי אגף כלחוץ יעו"ש והביאו סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ל"ד וכתב וז"ל ולענין מעשה יש להחמיר שלא לצרף להעומד באגף לא עם אותם שבבית הכנסת משום דעת רי"ו והב"י דסברי דאגף כלחוץ. ולא עם אותם שבעזרת בהכ"נ משום דעת השבולי לקט והתניא דסברי דאגף כלפנים עכ"ל. וכן יש להורות:

א

עב) פתח שאין בו דלתות יש להסתפק אם יצטרף העומד במפתן לבפנים. דכי קיי"ל דמקום המפתן כלחוץ היינו ע"י הדלתות שהבדיל הפנימי מהחיצון אבל כשאין שם דלתות הכל כלפנים. חק"ל שם סי' כ"ז דף נו"ן ע"ב. ול"נ פשוט דאף כשאין שם דלתות המפתן הוא כלחוץ. בי"ע שם אות ל"ח. ונראה דכיון דהחק"ל דעתו לחשוב אותו כלפנים והבי"ע כלחוץ יש להחמיר בו ולא לצרף אותו שעומד במפתן לא עם אותם שבבית הכנסת ולא עם אותם שעומדים בעזרת בהכ"נ וכמ"ש באות הקודם:

א

עג) [סעיף יד'] מי שעומד אחרי בהכ"נ וכו'. מי שביתו אחרי בהכ"נ וביניהם חלון קטן הנשמע משם כל מה שאומרים. המתפלל שם חשיב כמתפלל עם הצבור. מלכי בקדש דף קי"ב יעו"ש שהאריך. מחב"ר אות ט'. זכ"ל אות צ'. ועיין לקמן בדברינו לסי' ץ' אות פ"ג ואות פ"ד:

א

עד) שם וביניהם חלון אפילו גבוה וכי'. וכן כל עובי הכותל בהכ"נ כשאין מקורה. א"ר אות י"ב בשם רי"ו. וכ"כ העו"ת אות ח' בשם הנז':

א

עה) שם ומראה להם פניו משם מצטרף וכו'. כתב מהריק"ש בהגהותיו ע"ז וז"ל ואפשר דלא דמי לעומד מן האגף ולחוץ דהתם יכול ליכנס בלי טורח ולא נכנס. א"נ הכא במכניס ראשו מן החלון מיירי עכ"ל והביאו מחב"ר אות ח'. ודע דבהא שכתב הש"ע דבמה שמראה להם פניו מצטרף נחלקו האחרונים בכוונתו. יש אומרים דאינו די במה שמראה פניו אלא צריך שיוציא ראשו מן החלון לבהכ"נ. ויש אומרים דבמראה הפנים בלחוד סגי ומצטרף אעפ"י שאינו מכניס ראשו. עיין ב"י ומחב"ר שם. ונראה שדעת המחב"ר ז"ל נוטה כדעת האומרים דבמראה להם פנים לחוד סגי. והרב זר"א ח"א סי' יו"ד האריך והעלה דהעיקר כהאומרים דצריך שיוציא ראשו מן החלון אבל בראיית פנים בלבד אינו מצטרף יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט סי' ג' אות ב' וכן העלה הרב מהר"י חזן בס' חק"ל ח"א סי' כ"ז והב"ד סידור בי"ע בדיני הקדיש אות מ' וכתב וכן עיקר למעשה יעו"ש וכן נראה להחמיר:

א

עו) כיון דאפילו שהחלון גבוה כמה קומות מצטרף לשמראה פניו משם א"כ נראה דכ"ש אם החלון גבוה חצי קומה או יותר קצת אלא שיש ביניהם סריגה קביעה בחלון כל שיש בנקבי הסריגה כמלא מקדח מצטרף עמהם וראיה ממתניתין פ"ג דאהלות דנקב כמלא מקדח מביא את הטומאה, וכן פסק התשב"ץ ריש ח"ג דסתימת סבכה לאו סתימא היא כחלון העשוי לאורה אם יש שם אויר כמלא מקדח, וה"ה הכא לענין צירוף למנין דבראיה תליא מילתא, הרב מהר"י אזולאי ז"ל בס' טוב עין סי' ח"י אות ל' בשם אחד קדוש בהגהה כ"י ולי נראה דכל שיש סריגה קבוע בחלון אף שיש בנקביה כמלא מקדח אינו מצטרף, לא מבעיא להסוברים דלאו בראיית פנים מהחלון בלחוד תלייא מילתא אלא צריך שיוציא ראשו מהחלון לשם דפשיטא דביש סריגה דאינו מצטרף כיון שאין שם הוצאת ראש אלא אפילו להסוברים דא"צ הוצאת ראש רק מראה פניו סגי נראה דבעינן מיהא שיראה להם פניו כולו בלי שום הפסק כלל אבל כל שיש שם הפסקות בראיית פניו מהפסקי הסריגה לא שמה ראייה לענין זה להצטרף עמהם. סידור בי"ע שם אות מ"א, וכן יש להחמיר. וה"ה אם יש בחלון מחיצה של זכוכית הואיל והויא מחיצה לענין צואה כמ"ש לקמן רסי' ע"ו יעו"ש הוייא נמי מחיצה לענין צירוף למנין עשרה ולא מצטרפי לכ"ע וכמ"ש הפר"ח בסעי' הקודם (הב"ד לעיל אות ס"ט יעו"ש) ע"ד מהריק"ש ז"ל בענין הוילון שכ"כ מגו דהויא מחיצה להך מילתא הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפי יעו"ש וא"כ ה"ה נמי כאן. יפה ללב או' ח', וכ"מ ממ"ש באות הקודם שצריך להוציא ראשו מן החלון והכא כיון שיש זכוכית אינו יכול וא"כ אינו מצטרף:

א

עז) חצר גדול פתוחים בו הרבה בתים לחצר ולמעלה מן הבתים יש שם בתים בנויות ולפני אותם הבתים טהיליז אחד שקורין בלשון לע"ז ואראנדאדו ובלשון תוגרמא שונדרומ"א במחיצות של פצימין עד חצי הגובה הנקראין קאנגילאש ובאותו הואראנדאדו עומדין מקצתן ומקצתן למטה בחצר אין מצטרפין, שכנה"ג בהגב"י אות ו' א"ר אות י"ב מיהו הרב מהר"י הלוי בס' מטה יוסף ח"ב סי' י"ג כתב דמצטרפין וכן עמא דבר יעו"ש והב"ד יד אהרן בהגב"י, וכן הוא סברת הפר"ח באות י"ג. אמנם הא"ר אות י"ב נראה דעתו כשכנה"ג. וכן הרב זר"א סי' יו"ד הסכים לדברי השכנה"ג יעו"ש, וכן נראה דעת המחב"ר אות ח' יעו"ש. ש"ץ דף ף' ע"ד, זכ"ל אות ץ', סידור בי"ע שם אות מ"ב, שע"ת אות ט"ו, חס"ל או' ה':

א

עח) אם העומדים בואראנדאדו הנז' וכן העומדים בעזרת נשים אינו בנקל להם לירד לבהכ"נ או לת"ת ומשתדלים להראות להם פניהם מלמעלה נראה דיש לסמוך בזה על המקילים ומצטרפין. מחב"ר אות יו"ד יעו"ש. והביאו ש"ץ דף פ"א ע"א, זכ"ל שם, שע"ת שם, סידור בי"ע שם אות מ"ג. וכתב שם בי"ע וז"ל וכבר כתבתי לעיל דהחק"ל העלה עיקר דאין ראיית פנים מועיל כלל לענין צירוף וא"כ אין להקהל כלל אף בשאינו בנקל לירד לבהכ"נ ולא יהיה אלא ספק יש להחמיר מספק כמו שנראה מתוך דברי השכנה"ג דיש להחמיר בענין צרוף כי יש ספק עכ"ל. ועיין מש"ל אות ע"ה:

א

עט) בלאזאריטו שנוהגים בערים האלה (ר"ל מקום ששומרים מפני עיפוש האויר) אם יש ב' כתות שם שאינם יכולים ליגע זה בזה ויש ששה בבית אחד וארבעה בבית אחד והם חלוקים במספרם הרי אלו מצטרפין כיון שרואין זה את זה. מחב"ר אות י"א יעו"ש. והביאו זכ"ל שם. שע"ת שם. בי"ע שם. אמנם הרב מהר"י חזן בס' חק"ל סוף סי' כ"ט הביא דברי המחב"ר אלו וכתב דאין נ"ל לסמוך ע"ז להצטרף בלאזאריטו בשני בתים ורואים זה את זה יעו"ש. והביאו בי"ע שם:

א

פ) [סעיף טו'] אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"ץ תוך הפתח וכו'. ודוקא כשמקצתן בפנים ומקצתן בחוץ וש"ץ בתוך הפתח מצרפן אבל אם תשעה בבהכ"נ וש"ץ על המפתן אינו מצטרף. פרמ"ג א"א אות י"ב. אמנם הפרישה אות ז' כתב דכ"ש אם ט' או הרוב לחוץ או לפנים והש"ץ עומד על המפתן דיכול להוציאם יעו"ש. וא"כ דכיון דפליגתא היא יש להחמיר ואין לצרפם כ"א במ"ש מרן ז"ל דוקא וכמ"ש הפרמ"ג:

א

פא) שם אם מקצתן בפנים וכו'. ולאו דוקא ה' וה' ה"ה רוב במקום אחד. פרמ"ג שם. וכ"מ מל' הש"ע והוא פשוט:

א

פב) שם ומקצתן בחוץ וכו'. ור"ה מספקת אין מצטרף. פרמ"ג שם. פתחי עולם אות ל"א. ועיין לקמן סי' קצ"ה סוף סעי' א':

א

פג) שם וש"ץ בתוך הפתח הוא מצרפן. ודוקא ש"ץ אבל איש אחר העומד על המפתן אינו מצרפן פרישה אות ז':

א

פד) [סעיף טז'] חצר קטנה שנפרצה וכו'. פי' דאם לא נפרצה אז הדין כמו בהכ"נ ועזרה שיתבאר בסמוך בסעי' י"ח. עו"ת אות יו"ד:

ב

פד) שם הגדולה כמופלגת מן הקטנה וכו' אם אין ביניהם יותר מעשר אמות. ר"ז אות י"ח. פתחי עולם אות ל"ב. ועיין לקמן סי' תר"ל סעי' ה':

א

פה) שם לפיכך אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה וכו'. הכלל דהגדולה א"א לה לימשך אחר הקטנה לפי שהיא כמופלגת. וגם הציבור דחשיבי א"א להם לימשך אחר היחיד. ואפילו חמשה אחר חמשה א"א להם לימשך רק היחיד נמשך אחר הצבור משו"ה א"א שיצטרפו אא"כ היחיד בקטנה והצבור בגדולה, ובסעי' זה קמ"ל דאפילו ש"ץ לא עדיף להא מילתא מיחיד ואין הצבור נמשכין אחריו ודינו כיחיד ממש לב"ש. ועיין עוד לקמן סי' ע"ט או' כ"ג:

א

פו) [סעיף יז'] היה ש"ץ בקטנה וצבור בגדולה וכו' פי' אפילו איכא בלא ש"ץ עשרה, עו"ת אות י"ב א"ר אות י"ד. וכ"כ פרמ"ג בא"א אות י"ג דמ"ש המחבר ש"ץ בגדולה וצבור בקטנה אין מוציאן ידי חובתן אפי' היו עשרה בקטנה אין היא מוציאן ואפי' האידנה דכולן בקיאי מ"מ אין לו לומר קדיש וקדושה שם כיון שבמקום שהוא עומד אין שם מנין אבל כשיש מנין במקום הש"ץ ודאי מוציא אפילו אותם שהם אחורי בהכ"נ ושומעים ומכוונים וגם הוא מכווין שיוציא כל השומעים עכ"ל:

א

פז) שם היה ש"ץ בגדולה וצבור בקטנה אינו מוציאן י"ח וכו'. דוקא נקט שהוא בגדולה ואז הרי הוא מופלג מהציבור שבקטנה אבל אם הוא על מפתן הגדולה והם בקטנה פשיטא דיוצאין שהוא נחשב כאלו הוא גביהן. פרישה אות ט'. א"ר אות ט"י. והב"ד פרמ"ג שם וכתב וז"ל והיינו משם הקטנה אין מופלגת ונראית כאלו הכל אחד משא"כ בב' חדרים ממש אעפ"י שש"ץ על מפתן אין מצטרף דאגף כלחוץ. ובקטנה וגדולה ואדם אחר דלאו ש"ץ על המפתן נמי מצטרף מה"ט דאמרן עכ"ל:

א

חפ) [סעיף יח'] אם קצת העשרה בבהכ"נ וקצתם בעזרה אינם מצטרפין דהרי לא נפרצה במילואה. מ"א ס"ק י"ג. ואפילו רואין זה את זה אין מצטרפין. מהר"ש בן הרשב"ץ בתשו' סי' ל"ז. מחב"ר אות י"ג. סידור בי"ע בדיני הקדיש אות ל"ג. שע"ת סוף אות ט"ו. ועיין מש"ל אות ע':

א

טפ) [סעיף יט'] ש"ץ בתיבה ותשעה בביהכ"נ מצטרפין. וה"ה איפכא. לבוש. פתחי עולם אות ל"ו:

א

צ) שם ש"ץ בתיבה ותשעה בביהכ"נ מצטרפין. עיין מ"א ס"ק י"ד ומ"ש הפרמ"ג בא"א אות י"ד דהמחבר באין רואין מיירי, דברואין אפילו רשות אחרת מצטרפין כמו זימון יעו"ש, ועיין לעיל אות ע' מ"ש בזה בס"ד:

א

צא) שם ויש מי שכתב דה"מ כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג. ואפי' מחיצה עשויה להפסיק כיון שאינו מגיע לתקרת הבית לא הוי הפסקה. עו"ת אות ט"ו אבל אם המחיצות מגיעות לתקרת הגג הוי רשות בפ"ע ואין מצטרפין. לבוש. שתילי זיתים אות כ"ה:

א

צב) [סעיף ך'] היו עשרה במקום אחד וכו' וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם. מ"ש עכו"ם פירושו כותי ולא ע"ז ודלא כמ"א ס"ק ט"ו. כן הוא בב"י. וכ"כ פרישה אות יו"ד. א"ר אות י"ח. בי"ד סי' ל"ב. מחב"ר אות ט"ו. פרמ"ג א"א אות ט"ו. סידור בי"ע בדיני עניית הקדיש אות כ"ב. שע"ת אות י"ז. חס"ל אות ו'. בן א"ח פ' ויחי אות ז'. וגם יש טעם וסמך לזה ממ"ש בזוה"ק פ' משפטים דקכ"ד ע"א יעו"ש. יפה ללב ח"ה אות א':

א

צג) אין חילוק בין איש לאשה וכל שהם אינם ישראל מפסיקים, בי"ד שם, מחב"ר אות ט"ז, בי"ע שם שע"ת שם:

א

צד) שם שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם אם המברך והעונים ברשות אחד דמצטרפין אין העכו"ם מפסיק, בי"ד שם, מחב"ר אות י"ד, חס"ל שם בן א"ח שם:

א

צה) שם ויש מי שכתב שלא יהא מפסיק וכו'. ודע שהגם שהש"ע העתיק בשם יש מי שאומר מ"מ הלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצאו בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בלשון יש מי שאומר, עיין מחה"ש בסי' ל"ב ס"ק נ"ד, ובסה"ק קול יעקב סי' ל"ב אות קע"ט, וכ"מ מדברי הפוסקים הנ"ל שקבעו זה להלכה ודלא כמ"ש הלבו"ש:

א

צו) שם שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם. ואם היה מפסיק טינוף או עכו"ם לא יענה לא קדיש ולא קדושה ולא ברכו כן הוא דעת מרן ז"ל וכן יש לנהוג דכיון דקבלנו עלינו סברת מרן ז"ל, ועוד דהא יכול להתרחק מהם ודלא כמ"ש ח"א כלל ל' אות א' דברכו לא יענה אבל אשי"ר וקדושה יענה יעו"ש:

א

צז) [סעיף כא'] עיר שאין בה אלא עשרה ואחד מהם רוצה לצאת וכו' ואם הם י"א ורוצה אחד לצאת אין כופין אותו מחשש שיקרה לאחד פגיעה מה, דלא חיישינן לזה, ב"י. א"ר או' י"ט, עט"ז, ר"ז אות כ"ג:

א

צח) ואם הוא אנוס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע כבר זמן הרגל, ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקה, מהרי"ל סי' קי"ד, מ"א ס"ק ט"ז, א"ר אות ך':

א

צט) במקום שהוא פטור אם אינו שם אף אשתו אינה חייבת אפילו יושבת שם, מהרי"ל שם, כנה"ג בהגב"י:

א

ק) שם ואם הם י"א ורוצים לצאת שנים וכו'. וה"ה י"ב ורוצים לצאת ג', או י"ג ורוצים לצאת ד' צריכים כולם לשכור א' בשותפות, א"ר אות י"ט:

א

קא) שם ואם אחד עני ואחד עשיר פורעין חציו לפי ממין וכו'. אבל בכנה"ג הגב"י כתב בשם גליון המרדכי דפורעין בשוה כיון שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו, והא דנותנין חציו וכו' היינו כשאין דרין ביישוב אלא ח' דצריכין להשכיר שנים דאז תלינן בממון דעניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה משא"כ העשירים אינם יכולים להניח רכושם יעו"ש, וכ"כ מ"א ס"ק ט"ז, אמנם באגודה פ"ק דבתרא משמע ליה כדברי הש"ע ולבוש. והטעם נ"ל כי דין זה דכופין לשאר למדו הפוסקים מישוב שאין להם מנין ששוכרין א' או ב'. א"ר אות ך':

א

קב) שם ושכר החזן על היוצאין כנשארים. אנשים הדרים בכפרים בגליל ההוא ואינם באים להעיר רק שלשה ימים בשנה ב' ימים ר"ה ויוה"כ וכל השנה אין להם הנאה מכל דבר שבקהלה מו"ץ ישו"ב ולא מהרב ומקוה. לא ראיתי לחייבם שום מס כ"א על דרך התפשרות. תשו' ח"ס חא"ח סי' קצ"ג. פתחי עולם או' מ"ב:

א

קג) [סעיף כב'] אין כופין להשכיר להשלים מנין וכו'. כתב מעגלי צדק השיב מהרי"ל על ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילים לבוא ג"כ שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומם או ילכו לעיר אחרת עכ"ל. מ"א ס"ק י"ז. א"ר אות כ"א. סו"ב אות ד'. ר"ז אות כ"ו:

א

קד) שם אם יש מנין מיושבי העיר וכו'. אפילו יש רק ג' או ד' בעלי בתים עשירים ויש להם תמיד משרתים ומלמדים למלאות המנין. ב"י. א"ר שם:

א

קה) שם הגהה. וכן במקום שאין מנין תמיד בביהכ"נ כופין זה את זה וכו'. יש לכוף לבחורים וללומדים במקום שאין מנין תדיר לילך לביהכ"נ אעפ"י שיתבטלו מלימודם בשביל זה דזמן תורה לחוד ולא נהגו הרבנים להתפלל בבתי כנסיות לבדם אלא בקהלות גדולות שיש רוב עם ומנין יותר. א"ר אות כ"ב בשם מהר"ש. פרמ"ג א"א אות י"ז:

א

קו) תפוס שהשר נתן לו רשות יום א' להתפלל עם הצבור במנין יתפלל אותו יום תכף ולא יחמיץ המצוה להמתין על יוה"כ ופורים, הרדב"ז סי' י"ג א"ר שם, שתילי זיתים אות ל', פתחי עולם אות מ"ד:

א

ט"ז סק"א ממרגלים. דכתיב עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקרואין עדה:

ב

שם משבע' קדישים. ומנין הז' קדישים עיין בלבוש:

ג

רמ"א סעיף ג' להשלים כל סדר קדושה ולומר. ר"ל אשרי ובא לציון והקדיש שאחריהם שאומרים בו תתקבל:

ד

מ"א סק"ג סדר קדושה וקדיש. ר"ל שאינם שייכים לק"ש וברכותי' ותימא מאי קמ"ל וי"ל דקמ"ל הדיוק דלק"ש הוא דאינם שייכים אבל לתפלה שייכים ואם התחילו תפלת י"ח במוצאי שבת ביו"ד ויצאו מקצתן גומר סדר קדושה והקדיש וכ"כ פרי מגדים ז"ל:

ה

שם קדיש לפני ערבית. ר"ל לפני תפלת י"ח דערבית:

ו

ט"ז סק"ג וא"ל ממ"ש רמ"א סי' רל"ד. זהו קשי' על דין הראשון שפסק שאם לא היה מנין בשעת עלינו יאמר קדיש אחריו:

ז

שם לעשות לכתחלה הפסק. ר"ל שלא יצטרך לחפש מנין אחר אמירת אשרי:

ח

מ"א סק"ד דמצטרפין. תימה למה הביא דיעה זו כלל וגם הביא שבס"ס תר"צ משמע שיש להסתפק והרי בהדיא מבואר בש"ע ר"ס קמ"ג דצריך י' גדולים לקריאת התורה וכן הקשה פרי מגדים:

ט

שם תר"ץ. שמסתפק שם אם מצטרף קטן לקריאת מגלה ולא חמיר מגילה מקריאת התורה לענין זה אדרבה קיל מיניה כמבואר שם:

י

סק"ז דתפלה. ר"ל הא דצריך יו"ד הוא מדרבנן וגז"ש ממרגלים שהביא הט"ז סק"א הוא אסמכתא:

יא

רמ"א סעיף י': אינו נעשה אע"ג דכבר כ"כ המחבר סעיף ט' מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בראש חודש ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ראש חודש ניסן אבל נולד בראש חודש אדר ה"א דנעשה בר מצוה בראש חודש אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר אלא שבט לענין זה וכן פי' פרי מגדים ז"ל:

יב

(מ"א סק"י) דפסיקא נקט ר"ל דבכה"ג לית ביה ספק כלל משא"כ כשהיא מעוברת יש בו פלוגתא הובא הפלוגתא בא"ר:

יג

(ט"ז סק"ד) כל הראוי לבילה. ר"ל דהשח שיחת חולין ראוי לשמוע משא"כ ישן י"ל דנקרא אינו ראוי לבילה אע"ג דאפשר להקיצו מ"מ נגד השח מיקרי ישן אינו ראוי לבילה:

יד

מ"א סק"ג עד שיעברו כ"ט. דהא נולד בשלשים לחשוון וא"כ אינו נעשה בר מצוה עד שמתחיל יום שלשים לחשוון כמ"ש מג"א סקי"ג. ואי הוי איפכא שכשנולד לא היה ר"ח רק יום אחד ועכשיו שני ימים כגון ראש חודש טבת עיין א"ר:

טו

סקי"ב ועובי החומה. לענין שלא נתקדשו בקדושת העזרה והוא בפסחים דף פ"ז:

טז

ש"ע סעיף ט"ו הוא מצרפן אע"ג דבסעיף י"ג העומד תוך הפתח אינו מצטרף י"ל דש"ץ עדיף ועיין מזה בא"ר סעיף י"ו:

יז

ש"ע סט"ז אם תשעה בגדולה. הכלל דהגדולה א"א לה לימשך אחר הקטנה לפי שהוא כמופלגת. וגם הצבור דחשיבי א"א להם לימשך אחר היחיד ואפי' חמשה אחר חמשה א"א להם לימשך רק היחיד נמשך אחר הצבור מש"ה א"א שיצרפו אא"כ היחיד בקטנה והצבור בגדולה ובסעיף זה קמ"ל דאפי' ש"ץ לא עדיף להא מלתא מיחיד ואין הצבור נמשכין אחריו ודינו כיחיד ממש:

יח

ש"ע סעיף י"ח אינם מצטרפין , משום דאין שם פרצה והפתח גופו כמחיצה חשובה וה"ל שני בתים:

יט

מ"א סקי"ג נפרצה. כלומר דהגדולה אינה במילואה לקטנה ואינה נגררת אצלה:

כ

סקי"ד ועסי' קצ"ה צ"ל סי' ע"ט סעיף ג':

כא

ש"ע סעיף כ': שצריך. משמע דדיעה ראשונה עיקר מדכתב דיעה זו בלשון י"א. וכן משמע דס"ל לרמ"א בסי' ע"ו סעי' א' כמ"ש המג"א שם סק"ג. ומ"מ ראוי להחמיר אבל בשעת הדחק העושה כדיעה ראשונה לא הפסיד:

כב

ט"ז סק"ו יצטרכו ר"ל דעיקר הדין שישוב שאין שם מנין כופין זא"ז להשכיר להשלים מנין הוא כדי שלא יצטרכו לצאת מבתיהם לעזוב ממונם ומצד דין זה נמשך הדין דכאן שאם הם י"א ורוצים שנים לצאת צריכים הם להשכיר להשלים כיון דעל ידיהם נחסר המנין. וא"כ סוף דינא כהתחלת דינא דיש סברא שהשכירות לתשלום מנין לפי הממון וק"ל:

כג

מ"א סקט"ז אלא ח'. ה"ה ט' וכה"ג:

כד

מ"א ס"ק ט"ז תרנ"ח ע"ש במג"א סקי"א:

א

אפי' קדושה. וכל תפלת י"ח:

ב

בקול רם. וקדושה לאו דוק' דאפי' עדיין לא אמרו קדוש' כיון שהתחילו להתפלל בקול רם גומרים אף הק"ש וכ"כ בהדי' בת"ה בשם גדול א' ע"ש:

ג

ערבית וקדיש שלאחריו. ומכ"ש סדר קדושה וקדיש במ"ש וכ' הלבוש קדיש שלפני ערבית שייך לק"ש דנתקן בשביל אנשים היוצאי' כמ"ש בב"י ואם אמרו עלינו ויצאו מקצתן א"א קדיש דאינו אלא מנהג עכ"ל, ומכ"ש לשיר היחוד או למזמור:

ד

בתשע' וצירוף קטן. ומיהו לענין קריאת התורה י"א דמצרפין אותו לעשרה מאחר שעולה למנין ז' [תשב"ץ] ובסוף סי' תר"ץ משמע דיש להסתפק בדבר:

ה

בשעת הדחק. אפי' בלא חומש כ"ה בד"מ ומיהו דוקא א' ולא ב' ולבוש כתב שלא ראה נוהגין לצרפו אפי' בשעת הדחק ומיהו בזמנינו נוהגים לצרפו ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו:

ו

רוב שנותיו. ל"ו שנה:

ז

לענין זה. פי' כיון דתפלה הוא דרבנן:

ח

מצטרף עמהם. דכל בי עשרה שכינתא שריא, וכתב הר"ל חביב סי' ט"ו ואולי לפ"ז ה"ה ג' או ד' ונשאר הרוב עכ"ל ול"נ דאין להקל כ"כ דהא עיקר ראיית מהרי"ל מאחר דאיכא מ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אף על פי שאינו יכול לענות ואף דלא קי"ל הכי היינו שאין השכינה שורה אלא על גדולים וכו' ע"ש וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה גבי קטן דוקא א' ולא ב' אף גבי ישן דוקא א' ולא ב', וכתב מהרי"ל אף על גב דכתב הרא"ש דבעינן שיכוונו ט' לברכת הש"ץ כמ"ש סי' קכ"ד ס"ד לא נהיגין הכי דהא חזי' דאפי' מי שמשיח ואינו שומע מצטרף:

ט

נכון שהאחרי'. ואם הוא ישן מעירים אותו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין:

י

ושנת י"ג אינה מעוברת. משמע דאם שנת י"ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ בלבוש סי' תרפ"ה וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני וכ"מ סוף ערכין דבעי' שנה תמימ' ומ"ש שנת י"ג מכל השנים דשנת העיבור בת י"ג חדש והכי אמרי' גבי ג' שנים שבתולותיה חוזרין אם נתעברה השנ' גם חדש העיבור בכלל כדאי' בירושלמי על פסוק אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי לכן נ"ל דנעשה ב"מ באדר שני והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מילתא דפסיק' נקט: ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע אם נעשה ב"מ כ"ט לחשון דהא משמע בנדרים דף ס' דבאמת יום ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ר"ח וכן בא"ע סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות ומ"מ נ"ל דלא נעשה ב"מ עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון דבעי' י"ג שנים שלימים כנ"ל ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז:

יא

שפה פנימית. פי' דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ ובס' תניא דף ע"ב פסק דהוי כלפנים וכ"מ בגמ' עבב"י:

יב

וביניהם חלון. בגמרא משמע דחלונות ועובי החומה דין גגין ועליות יש להם ואינן בכלל בית אא"כ הם שוים לקרקע העזר' ומדסתמו הפוסקים דבריה' משמע דס"ל דבב"ה כיון שמראה פניו משם בכל ענין מצטרף וכמ"ש סי' קצ"ה ס"ב:

יג

אין מצטרפין. דהרי לא נפרצה במילואה:

יד

מצטרפים. ואף על גב דכ' בי"ד סי' רמ"ב בסי"ח בהג"ה דרשות בפ"ע היא לענין עמידה בפני ס"ת מ"מ בטל' היא לגבי ב"ה לענין זה שמצטרפין כיון שתשמיש ב"ה היא ועוד כיון שרואין אלו את אלו מצטרפין [רשב"א סי' צ"ו] וע' סי' קצ"ה:

טו

או עכו"ם. נ"ל שר"ל שלא יהא ע"א מפסקת אבל עע"א אינו מפסיק כנ"ל:

טז

חציו לפי ממון. המעיין בהג"מ יראה שט"ס הוא דבזה פורעין בשוה שכל אחד מחויב להעמיד איש במקומו ואם אין דרים בישוב אלא ח' אז שוכרין שנים ופורעין חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי העניים יכולין ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח בית' ורכושם ע"ש וכ"כ רמ"א בהדיא בתשו' ע"ש וכ' מהרי"ל בתשו' סי' קי"ד /ק"ז/ אם הוא אנוס שאינו רשאי לבא במדינה פטור אפי' הגיע כבר זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חובת ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקם וכל זה לענין תפלה וחזן המעכבין עליה הואיל וצריכים לו להשלים המנין וגם הוא צריך כמ"ש מהר"מ בתשובה לאו כל כמיניה להפריש עצמו מהן אבל אתרוג לא דמי לכל הני וכו' עמ"ש סי' תרנ"ח:

יז

אין כופין. כתב מעגלי צדק השיב מהרי"ל על ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילין לבוא ג"כ שם עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעי ישבו במקומן או ילכו לעיר אחרת עכ"ל:

א

(א) אומרים וכו' – כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע"ז שנאספים עשרה ב"א ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא. עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז:

ב

(ב) קדיש – פי' אחר פסוקי דזמרה ובעינן עשרה שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו וקה"ת ונשיאת כפים אין אומרים אותו בפחות מעשרה שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן בגז"ש דתוך תוך ממרגלים דכתיב עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב נשאר עשרה וקוראין עדה. וכל הקדישים שוין לזה אפילו קדיש דרבנן שאחר הלימוד. כתב הט"ז דבעת אמירת פסוקי דזמרה א"צ עשרה דאפילו אם אמרוהו ביחידות כל שיש עשרה בשעת אמירת הקדיש די בכך וכן אם התחילו להתפלל ערבית ביחידות ובאו עשרה לעת אמירת הקדיש יכול לומר הקדיש וכן בכל לימוד שאדם לומר פסוקים או אגדה או באמירת עלינו או באמירת אשרי שקודם מנחה או באמירת תהלים בבקר אם היה בלי מנין ונזדמן תיכף מנין שיש לומר קדיש ומ"א בסימן ס"ט ורל"ד לא כ"כ וכן מהגר"א בסימן רל"ד מוכח כהמ"א ע"כ הסכימו האחרונים [הפמ"ג ודה"ח וש"פ] דהנכון שיאמרו אח"כ מזמור או ג' פסוקים ויאמרו קדיש. ועיין בפמ"ג במ"ז אות ג' דמוכח מיניה דלענין פסוקי דזמרה ולענין תפלת ערבית גם המ"א מודה להט"ז:

ג

(ג) זכרים וכו' – לאפוקי נשים ועבדים וקטנים וה"ה טומטום ואנדרוגינוס וחצי עבד וחצי בן חורין אינו מצטרף [פמ"ג]:

ד

(ד) גדולים – עיין פר"ח סימן ס"ט שקרא ערער על המקומות שנוהגין שהקטן אומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו דשלא כדין הם עושים ואפילו אם יש עשרה אנשים גדולים חוץ ממנו ועיין בפמ"ג שם שמצדד ג"כ להחמיר בזה לכתחלה. כתב בהלק"ט סי' מ"ח כששנים או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל אחד ואחד. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף ליו"ד ולכל דבר שבקדושה עיין בתשובת חכם צבי סי' ס"ג ובספר עיקרי דינים מה שכתב בענין זה:

ה

(ה) וה"ה לקדושה – וה"ה לכל חזרת הש"ץ שצריך עשרה דמקרי דבר שבקדושה מפני הקדושה שיש בה [מגילה כ"ג והר"ן שם] אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כנגד שבע ביום הללתיך דהיינו א' אחר פסוקי דזמרה שהוא אחר ישתבח וב' חצי קדיש אחר תפלת י"ח ברכות וג' אחר סדר קדושה ובו אומרים ג"כ תתקבל צלותהון שהוא שייך ג"כ לתפלת י"ח וד' אחר עלינו שיש בו אמירת פסוקים וה' אחר אשרי במנחה וששי אחר תפלת מנחה ז' אחר ק"ש של ערבית קודם תפלת י"ח וקדיש שאחר תפלת ערבית אף דהוא ג"כ מצוה לא קחשבינן בכלל אלו השבעה עי"ש בלבוש הטעם:

ו

(ו) אם התחיל – וה"ה בכל דבר שצריך עשרה כגון נ"כ וקריאת התורה והפטרה בנביא גומרין כל מה ששייך לענין זה כיון שכבר התחילו בו בעשרה אבל לא מתחילין מה שהוא ענין אחר:

ז

(ז) לומר קדיש – ואם התחיל לומר ישתבח בעשרה ויצאו מקצתן וכן אם התחיל לומר אשרי שקודם מנחה בעשרה ויצאו מקצתן מסתפק הפמ"ג דאולי יוכל לומר הקדיש שאחר זה כי הקדיש שייך לישתבח ואשרי. ועי' בשע"ת בשם א"ר אמנם בספר מאמר מרדכי ובדרך החיים ובח"א כולם פסקו דלא יוכל לומר הקדיש בזה:

ח

(ח) או קדושה – לאו דוקא דה"ה אפילו רק באבות וכדלקמיה בס"ג ואפשר דנקט לרבותא דסיפא דאפילו בזה דוקא אם נשתיירו רובן:

ט

(ט) אותו הקדיש – ואם היה הקדיש שקודם ברכו כתב הדה"ח בשם א"ר דיוכל לומר ג"כ הברכו דכולא חדא ענינא הוא. ובספר מאמר מרדכי חולק ע"ז עי"ש:

י

(י) הקדושה – וה"ה כל תפלת י"ח. ולפי מה שמבואר בהג"ה שבסעיף ג' גומר גם החצי קדיש וקדיש שלם שלאחריה. וכתבו האחרונים דיאמר ג"כ ברכה דאלהינו ברכנו בברכה המשולשת וכו' דכל שהתחיל בתפלת י"ח גומרה אע"ג דתנן אין נושאין כפים בפחות מעשרה ואפילו אם התחיל התפלה בעשרה וכדאיתא בר"ן וב"י היינו דוקא נ"כ ממש ומשום שהוא ענין אחר אבל תפלת אלקינו יאמר מאחר שהתחיל בתפלת י"ח וג"ז שייך לתפלת י"ח:

יא

(יא) רובן – היינו ששה ולא בעינן רובא דמינכר [פמ"ג]:

יב

(יב) עבירה היא – נ"ל שר"ל אם אינו ממתין עד שיגמרו אותו הענין אבל אם ממתין עד שיגמרו הענין די בזה כגון אם אחד הצטרף עם ט' לברכו אינו מחוייב להמתין על צירוף של חזרת הש"ץ שהוא ענין אחר ואם היה עמהם בצירופם בעת שהתחיל הש"ץ בקול רם צריך להמתין עד שיגמרו כל סדר הקדושה וקדיש שלם שלאחריה וכן כל כי האי גווני:

יג

(יג) אבל אם נשארו וכו' – עיין בבה"ל:

יד

(יד) מותר לצאת – והוא שכבר שמעו קדושה והקדישים עד עלינו:

טו

(טו) אפילו קדושה – וה"ה דגומר הש"ץ כל תפלת י"ח ולא נקט קדושה אלא משום דלא נימא דהוא ענין אחר:

טז

(טז) לאחר שהתחילו – נקט האי לישנא לאפוקי ממהר"ש שהובא בד"מ שרוצה להקל בזה אבל באמת לפי הסכמת הפוסקים הוא אפילו אם התפלה בלחש היה ג"כ בעשרה דינא הוא שלא יתחיל הש"ץ בקול רם בפחות מעשרה:

יז

(יז) להתפלל יוצר – עיין באחרונים שהסכימו דאפילו לא אמרו רק קדיש וברכו בעשרה ויצאו מקצתן קודם שהתחילו כלל ברכת יוצר מקרי כמו שהתחילו כבר בעשרה ויכולין להוציא אחרים עד שמ"ע אפילו בפחות מעשרה:

יח

(יח) וקדושה – לאו דוקא דאפילו עדיין לא אמרו קדושה כיון שהתחילו להתפלל בקול רם ואפילו רק באבות לבד גומרים אף הקדיש שלם:

יט

(יט) הקדיש שלם – וכ"ש החצי קדיש שאחר תפלת י"ח:

כ

(כ) שלאחריה – אבל הקדיש שאחר עלינו לא יאמר בזה ואפילו אם התחיל לומר עלינו בעשרה ויצאו מקצתן ג"כ לא יאמר הקדיש דאינו אלא מנהג ומכ"ש לשיר היחוד או לקדיש שאומרים למזמור או אחר הלימוד דצריך דוקא מנין בשעת קדיש:

כא

(כא) בתורה – אם אירע כן ביום ב' וה':

כב

(כב) לק"ש וברכותיה – ומשו"ה אם התחילו ברכת ערבית בעשרה או אפילו רק ברכו לחוד ואח"כ יצאו מקצתן אין לו רק לגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמר הקדיש שאחר תפלת י"ח לפי שהתפלה אינה חבור לברכות של ק"ש וכ"ש סדר קדושה וקדיש במוצאי שבת אבל אם היו עשרה בשעה שהתחילו להתפלל תפלת ח"י בלחש ואח"כ יצאו מקצתן י"ל הקדיש שלם שלאחר התפלה דהקדיש שייך לתפלה ובמו"ש יכול לומר הח"ק שאחר התפלה וגם הסדר קדושה וקדיש שלם שאח"כ לפי שכל זה שייך לתפלה כמו בשחרית:

כג

(כג) ע"י חומש וכו' – דלא מחשבינן הקטן לאיש ע"י שאוחז חומש בידו:

כד

(כד) בשעת הדחק – ר"ל אפילו בלי חומש וכדעת היש מתירין הנ"ל. ודוקא אחד ולא ב' ובלבוש כתב שלא ראה נוהגין לצרפו אפילו בשעת הדחק ובזמנינו נוהגים לצרף קטן ע"י חומש שבידו ומיהו דוקא לשמוע ברכו וקדיש שהוא חיוב אבל קדיש שאחר עלינו לא יאמרו [מ"א] והרבה אחרונים מחמירין שלא לצרף שום קטן אפילו בשעת הדחק עד שיושלם לו הי"ג שנים. אונן אינו מצטרף למנין והיינו כל אונן שחייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל עליו לקברו כגון שאינו יורש שלו אם הוא בעיר שהמת שם אינו מצטרף ואפילו אם יש לו מי שיתעסק עמו בקבורתו אם לא שמסרו להכתפים וכמו שיתבאר בסימן ע"א אבל אם המת בעיר אחרת ונודע לו קודם הקבורה ויש שם מי שישתדל עבורו שדינו שאם רצה לקרות רשאי ואין מוחין בידו הוא מצטרף למנין. ומיהו כ"ז לענין אונן אבל באבל ודאי מצטרף לברהמ"ז ולתפלה:

כה

(כה) שתי שערות – בשאר מקומות הגוף אפילו הביא ב' שערות בזקן [ב"ש באה"ע סימן קע"ב סק"ה]:

כו

(כו) דינו כקטן – ואם הביא שתי שערות נעשה גדול מיום שהביא לא למפרע:

כז

(כז) רוב שנותיו – ולא בעינן רק יום אחד יותר על ל"ה שנה:

כח

(כח) שאז יתברר – ר"ל ואז נעשה גדול למפרע משנת י"ג ויום אחד:

כט

(כט) סימני סריס – מבואר באה"ע בסימן קע"ב סעיף ה' ואפילו אחד מן הסימנים הנזכרים שם מהני להשוותו לסריס אם לא הביא שתי שערות גם בזקן כמבואר בהג"ה שם:

ל

(ל) דינו כגדול – ודוקא כשהגיע לשנת עשרים [היינו ל' יום בשנת עשרים כן הוא דעת רוב הפוסקים באה"ע בסימן קנ"ה סי"ב] ולא הביא שתי שערות דאז מהני הסימנים לשוייה לסריס למפרע בין שנולדו לו הסימנים בשנת כ' או קודם לזה אבל קודם שהגיע לשנת עשרים אע"פ שיש לו כל הסימני סריסות אמרינן עדיין הוא קטן. ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דלענין תפלה שהוא מדרבנן אפשר דיש להקל לצרפו אפילו קודם עשרים אם נראה בו סימני סריס:

לא

(לא) לענין זה – ר"ל לענין תפלה שהיא מדרבנן ואפילו לדעת הפוסקים דתפלה היא דאורייתא עכ"פ צירוף עשרה לאו דאורייתא הוא ע"כ סמכינן ע"ז ואמרינן כיון שבא לכלל שנותיו מסתמא הביא שתי שערות דרוב אנשים מכיון שהגיעו לכלל שנים מסתמא מביאין ב' שערות אבל לענין שאר חיובא דאורייתא אינו מועיל [ועיין בפמ"ג שמאריך בזה ומסיק דמשום דהוא מיעוט המצוי ע"כ החמירו מדרבנן לענין דאורייתא כמו לענין בדיקת הריאה]:

לב

(לב) אחד מהעשרה – ה"ה יותר מאחד ובלבד שישארו רובם שאין מתפללים ש"ע ויכולין לענות עמהם ויש מחמירין ביותר מאחד ובישן בודאי אין לצרף אפילו במקום הדחק ביותר מאחד כי בלא"ה יש הרבה פוסקים המחמירי' בישן וכדלקמיה:

לג

(לג) או שהוא ישן – עיין בפמ"ג שכתב דה"ה לענין זימון עשרה ג"כ ישן מצטרף לדעת הש"ע כמו לענין תפלה ולענין קריאת התורה ונשיאת כפים צ"ע אך לענין קריאת המגילה בודאי אין הישן מצטרף לעשרה לכו"ע דבמגילה בעי עשרה לפרסומי ניסא ובישן ליכא פרסום:

לד

(לד) מצטרף עמהם – דבכל עשרה שהם גדולים שכינה שריא ביניהם דונקדשתי בתוך בני ישראל קרינן בהו ולא דמי לקטן דלאו בר קדושה הוא. ועיין בט"ז שחולק לענין ישן וס"ל דאין מצטרף והסכים עמו הפר"ח דישן חשיב כשוטה עי"ש ע"כ לכתחילה בודאי צריך להקיצו ועכ"פ לעוררו שיהיה מתנמנם ועיין בבה"ל:

לה

(לה) נכון וכו' – ואפילו אם יש מנין בלעדו:

לו

(לו) עד שיגמור – וה"ה בישן צריך להקיצו ואם לא רצה לעמוד א"צ להמתין לדעת השו"ע ומצטרף אבל יש חולקין בזה וכמו שכתבתי בס"ק ל"ד:

לז

(לז) כדי שיזכה – ודוקא אם ישאר שהות ביום להתפלל:

לח

(לח) חרש המדבר – ודעת הט"ז לקמן בסימן קכ"ד ס"ב שאין מצרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא מדבר שלא ידע לענות אמן על הברכות שמברך הש"ץ אכן הרבה מסכימין עם פסק השו"ע וסוברין שאין זה מעכב לענין צירוף ואם הוא מכוין הברכות וכשרואה שעונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרין בבהכ"נ של אלכסנדריא שמבין בשעה שמסיים הש"ץ סוף הברכה ועונה אמן מצטרף לכו"ע:

לט

(לט) ב' שערות – ומקומן ושיעור גדלותן מבואר באה"ע בסי' קנ"ה סי"ז וי"ח:

מ

(מ) אחר שיהיה – שכן קבלו חז"ל הלמ"מ שלא יקרא הזכר איש עד שישלמו לו י"ג שנה ויביא ג"כ שתי שערות והוא מכלל כל השיעורין שקבלו חז"ל הלכה למשה מסיני ואמנם קי"ל כיון שהגיעו לכלל שנים חזקה שהביאו ב' שערות ולכן אפילו אם אנו רואין שאין להם ב' שערות חיישינן שמא היה להם אלא שנשרו שכן דרך שערות הללו לנשור פעמים מחמת כחישות ופעמים מחמת שמנונית ומ"מ לא סמכינן על חזקה זו לגמרי אלא דדיינין ליה כספק ולכן אזלינן תמיד לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא ובדרבנן לקולא ועיין לקמן בסימן קצ"ט במ"א ס"ק ח' וצע"ק ועיין לעיל בסקל"א מה שכתבנו שם בשם הפמ"ג:

מא

(מא) בן י"ג – ואביו מהימן ע"ז ולא איש אחר כן איתא בקידושין ס"ד ע"א בתוד"ה נאמן. ואם מת אביו ואינו יודע אימתי נעשה בן י"ג שנה לכאורה דינא הוא דמכיון שהביא ב' שערות חייב ליזהר במצות התורה כדין שאר גדול דספיקא דאורייתא הוא ועיין:

מב

(מב) ויום אחד – לאו דוקא יום אלא כיון שנכנס תחלת היום משנת י"ד ואפילו שעה אחת ואפילו רגע אחת סגי ואפילו נולד בסוף יום ר"ה כיון שעדיין הוא ודאי יום נעשה בן י"ג שנה בתחלת ליל ר"ה של שנת י"ד [אחרונים] ואם היה בין השמשות בעת הלידה דיינינן ליה לספק ואזלינן לחומרא בכל דבר שהוא מדאורייתא:

מג

(מג) אינה מעוברת – אבל אם בשנת י"ג היה ג"כ עיבור אז בודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר ראשון והשני באדר שני [הסכמת אחרונים דלא כמ"א]:

מד

(מד) עד כ"ט לאדר – דמהו דתימא שיחשב האדר הראשון שנולד בו במקום שבט וכיון שיגיע כ"ט בשבט בשנת י"ג יהיה נעשה בר מצוה קמ"ל דלא אמרינן כן:

מה

(מה) אינו נעשה – אע"ג דכבר כתב המחבר סעיף ט' דחודש העיבור בכלל מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בר"ח ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ר"ח ניסן אבל נולד בר"ח אדר ה"א דנעשה בר מצוה בר"ח אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר אלא חודש העיבור מיקרי שהרי אין קורין את המגילה באדר ראשון ואנן בעינן י"ג שנים שלימים. מי שנולד ביום ראשון בר"ח כסליו והיו אז ב' ימים ר"ח ובשנת י"ג היה חשון חסר וכסליו אינו אלא יום אחד ר"ח אעפ"כ אינו נעשה בר מצוה עד ר"ח כסליו. ומי שנולד בר"ח כסליו ולא היה רק יום אחד ר"ח ובשנת י"ג היו שני ימים ר"ח נעשה בר מצוה ביום א' דר"ח:

מו

(מו) או שעבר עבירה – כתב הפמ"ג דוקא עבירה שעבר לתיאבון אבל להכעיס אפילו בדבר אחד או שהוא מומר לע"ג או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף:

מז

(מז) לא נידוהו – אפילו עבירה שחייב עליה מיתה והטעם דכתיב בעכן חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ובקדושתיה קאי. וכת הנקרא קראים אינם מצטרפין לעשרה שאינם מודים בתורה שבע"פ. וכל מי שהוא כופר בתורה שבע"פ אין מצטרף לכל דבר שבקדושה:

מח

(מח) כל העשרה – ואפילו אם אינן רואין אלו את אלו כיון שהם בבית אחד [אחרונים] אבל אם מקצתם בחדר זה ומקצתם בחדר אחר אינם מצטרפין אע"פ שהפתח פתוח ביניהם משום דאין שם פרצה והפתח גופא כמחיצה חשובה וה"ל שני בתים ואפילו כשאין דלת ביניהם כל שהם בשני רשויות ואין רואין זה את זה אין מצטרפין ויש מחמירין אפילו ברואין:

מט

(מט) אחד – היו ט' בבית ואחד בסוכה י"א דמצטרף ויש חולקין. כשיש ט' במקום אחד ואחד אחר הוילון שפורסין לצניעות מצטרפין ודוקא אם פירשו לצניעות בעלמא אבל אי איכא תפילין או ס"ת ופירשו סדין כי היכי דליהוי מחיצה לשמש מטתו הוי נמי מחיצה לצירוף עשרה ולא מצטרפו [פר"ח] ופמ"ג מצדד דבכל גווני מצטרפי:

נ

(נ) שפה פנימית – ר"ל דמקום סגירת הדלת הוי כלחוץ אף שעכשיו היה הפתח פתוח ועיין במ"א שכתב שיש שחולקין ע"ז ומכריע כמותם דמקום זה הוי כלפנים ועיין בספר אבן העוזר שפסק ג"כ בפשיטות דהיכא דהמיעוט עומדים תוך המקום הזה מצטרפים לעשרה דלא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה המבואר בסט"ז וכן משמע מביאור הגר"א:

נא

(נא) של עובי הדלת – עיין ביד אפרים שכתב דבחלל הפתח לבד ממקום הדלת כגון היכא שהדלת קבוע לחוץ וממקום הדלת ולפנים יש עוד חלל בתוך עובי הפתח לכו"ע הוי כלפנים ויש לסמוך ע"ז [דאף דבפמ"ג משמע דדעתו דרבינו ירוחם סובר גם בזה דהוי כלחוץ עכ"פ הלא בלא"ה הרבה חולקין על רי"ו וכנ"ל בסק"נ ועיין בביאור הלכה]:

נב

(נב) מצטרף עמהם – דאף דיש הפסק מחיצה ביניהם כיון דמראה להם פניו דומה למה שמבואר לקמן בסימן קצ"ה לענין זימון דאם מקצתן רואין אלו את אלו דמצטרפין וא"כ לפ"ז פשוט העומדים בעזרת נשים ובמחיצה המפסקת יש חלון ומראה להם פניו משם מצטרף עמהם לעשרה וכ"ש דאם יש בלעדו עשרה נחשב תפלה בצבור עי"ז ואעפ"כ יותר טוב אם בנקל הוא לו לירד לבהכ"נ שירד דיש מהאחרונים שחולקין על עיקר הדין וסוברין דענינינו אינו דומה כלל לזימון:

נג

(נג) גגין ועליות – בכה"ג שאין רואין אלו את אלו רבותא היה לו לומר אפי' חלונות רחבות ונמוכות כל שאינן שוות לקרקע בהכ"נ ואף אם הוא עומד בתוכם אינו מצטרף:

נד

(נד) הוא מצרפן – דכיון שהוא ש"ץ כל אחד נותן דעתו עליו והוא מחברן יחד וכ"ש אם תשעה מבפנים והוא תוך הפתח דהוא מצטרף להם וההיא דסעיף י"ז שאני דכיון שהוא בחצר הגדולה הרי הוא מופלג מהצבור. ובאדם אחר שאינו ש"ץ אפילו הוא לבדו על מפתן הבית אינו מצטרף עמהם כדלעיל בסי"ג וכ"ז דוקא בשאינן רואין אלו לאלו אבל אם מקצתן רואין אלו את אלו בכל גווני מצטרפי להדדי. ועיין לקמן בסעיף י"ח ס"ק נ"ז:

נה

(נה) תשעה בגדולה – הכלל דהגדולה א"א לה לימשך אחר הקטנה לפי שהיא כמופלגת וגם הצבור דחשיבי א"א להם לימשך אחר היחיד ואפי' חמשה אחר חמשה אי אפשר להם לימשך רק היחיד נמשך אחר הצבור משו"ה אי אפשר שיצטרפו אא"כ היחיד בקטנה והצבור בגדולה:

נו

(נו) אינו מוציאן – ואפילו אם היה עשרה בקטנה אין הוא מוציאן ידי חובתן ואפילו האידנא דכולן בקיאין מ"מ אין לו לומר קדיש וקדושה שם כיון שבמקום שהוא עומד אין שם מנין אבל כשיש מנין במקום הש"ץ ודאי מוציא אפילו אותם שהם אחורי בהכ"נ ושומעין ומכוונין וגם הוא מכוין שיוציא כל השומעים:

נז

(נז) וקצתם בעזרה – ה"ה אפי' אם ט' בבהכ"נ ויחיד בעזרה. כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז וי"ח וי"ט מיירי בשאינן רואין זה את זה דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה ויש מחמירין אפילו ברואין ובמקום הדחק אפשר שיש להקל:

נח

(נח) אינם מצטרפין – משום דאין שם פרצה והפתח גופא אפילו אין שם דלת כמחיצה חשובה וה"ל שני בתים. וכתב הח"א לפ"ז כשיש בית ולפנים הימנו חדר והחדר ההוא אינו פרוץ במילואו המתפלל שם כאלו מתפלל ביחידי ורק קדיש וקדושה יכול לענות כדלקמן בסעיף כ' ובתשובת הרדב"ז סי' תר"נ מצאתי שכתב דזה דוקא לענין צירוף אבל שיהיה כמתפלל עם הצבור אם אין לחדר פתח אחר רק דוקא דרך הבית הגדול חשיב כמתפלל עם הצבור:

נט

(נט) ש"ץ בתיבה – ה"ה אחר דמצטרף ונקט ש"ץ דלא נימא דכיון שהוא צריך להוציאן ידי חובתן מגרע גרע:

ס

(ס) שאינו עמהם – ר"ל אפי' הוא בבית אחר רחוק לגמרי שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה:

סא

(סא) יכול לענות – אמן ואיש"ר וקדושה וברכו וכן יכול להוציאו ידי חובתו בתפלה אם אינו בקי:

סב

(סב) וי"א שצריך – מדכתב השו"ע דין זה בלשון וי"א משמע דדין זה לא פסיקא ליה וכן משמע מהרמ"א בסימן ע"ט ס"א בהג"ה דלא ס"ל כן וכמש"כ המ"א שם ועיין בח"א שכתב דנ"ל דאיש"ר וקדושה יענה דהוי רק פסוקים אבל ברכו לא יענה ועיין בלבושי שרד:

סג

(סג) שלא יהא – ואפילו אמן אינו יכול לענות לדעה זו אם הוא מפסיק:

סד

(סד) שאינו נקי – ר"ל אפילו הוא מרוחק ממנו יותר מארבע אמות דבעלמא מותר ע"י החזרת פניו אם אינו מגיע לו הריח רע והכא אינו מועיל כיון שהוא מפסיק בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם הוא מפסיק בין השכינה וגורם לשכינה שאינה שורה בכאן:

סה

(סה) עכו"ם – ר"ל עבודת כוכבים או עובד כוכבים:

סו

(סו) במקומו – שכיון שמנהג בכל תפוצות ישראל אפילו אותם שאין להם מנין שלם כל השנה שוכרין להם אחד או שנים בימים נוראים או הולכים למקום מנין ה"ז דומה לס"ת ובהכ"נ שבני העיר כופין זה את זה:

סז

(סז) י"א ורוצים – וה"ה י"ב ורוצים ג' לצאת או י"ג ורוצים ד' לצאת צריכים כולם לשכור אחד בשותפות:

סח

(סח) חציו וכו' – האחרונים כתבו דט"ס הוא דבזה פורעין שניהם בשוה שכל אחד מחוייב להעמיד איש במקומו שמתחלה היה מנין שלם ואין רשאי לבטל המנין והא דנותנין חציו לפי ממון היינו כשאין דרים בישוב אלא שמונה דצריכין לשכור שנים דאז תליא גם לפי ממון כי העניים יכולים ללכת לעיר הסמוכה והעשירים אין יכולים להניח ביתם ורכושם:

סט

(סט) על היוצאים – מי שאינו יכול לחזור לביתו מחמת אונס שאינו רשאי לבוא במדינה פטור אפילו הגיע זמן הרגל ודוקא אם הוא אנוס ממש אבל אם מחמת חוב ממון או פשיעה לא יוכל לבוא לא יפסידו חביריו חלקם. וכל זה לענין השלמת המנין ושכירות החזן אבל אתרוג לא דמי לכל הני עיין לקמן סימן תרנ"ח ס"ט ומה שכתבנו שם. ישובים הצריכים לשכור מנין וחזן ויש סביבות שרגילין לבוא שם ג"כ עם בני ביתם א"צ ליתן כלום להישוב דאי בעו ילכו לעיר אחרת שיש שם מנין בלעדם ולא היו צריכין ליתן כלום אפילו לשכירות הש"ץ כיון שגם בלעדם הם צריכין לשכור להם ש"ץ:

ע

(ע) בימים הנוראים – ר"ל אם יש ח' או ט' אנשים יכולים לכוף אחד לחבירו שלא להשאר פה להתפלל ביחידות אבל אם מי מהן רוצה לילך למקום אחר שיש בה מנין אין יכולין לכופו כלל:

עא

(עא) מיושבי העיר – אפילו אין דר בעיר רק ג' או ד' בע"ב אם יש להם משרתים ומלמדים למלאות המנין:

עב

(עב) לשכור חזן – כדי שיוציאם ידי חובתם בברכו וקדושה וכה"ג ואפילו כל השנה כופין לזה:

עג

(עג) התמיד – כי כיון שיש מנין בעירם חל עליהם חובת המצוה. ובקהלות קטנות יש לכוף הבחורים והלומדים שילכו לבהכ"נ במקום שאין מנין תדיר כי זמן תורה לחוד ודוקא קהלות גדולות אז יש ללומדים להתפלל במקום לימודם שיש בלא"ה בבהכ"נ צבור משא"כ בקיבוץ קטן כזה. אחז"ל שר"א בא לבהכ"נ ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה כדי להוציא רבים ידי חובתם בקדושה מזה נלמוד דכ"ש שלא יתעצל האדם בטרחא בעלמא לקבץ מנין לתפלה וכמה גדולה היא מצות האיש שדירתו במקום קיבוץ קטן כשרואה לקבץ תמיד המנין כדי שלא יתבטל התמיד כי אפילו מי שהוא רק מעשרה הראשונים אחז"ל שנוטל שכר נגד כל הבאים אחריהם ק"ו בזה שהוא עמל לקבצם ג"כ ואחז"ל כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו:

א

בהג"ה ואם יצאו לאחר שהתחיל בקול רם וקדושה יכולים להתחיל כל סדר קדושה ולומר הקדיש שלם. משמע דגם לענין הקדיש צריך שהתחיל התפלה בקול רם. אבל אם יצאו מקצתן קודם התחלת חזרת התפלה אין אומרים הקדיש שלם. וק' אמאי לא יאמרו הקדיש שלם בשביל תפלת לחש שהיה בעשרה דמ"ש מתפלת ערבית דכ' הרמ"א אח"כ ותפלת ערבית וקדיש לאחריו לא שייך לק"ש וברכותיה משמע אם התחיל הש"ע אומרים אחריה הקדיש. דהקדיש שייך על התפלה. ואמאי בתפלת שחרית אינו כן. ומה דתקנו חזרת התפלה וכי בשביל זה אין שייך הקדיש על התפלה בלחש וצ"ע. ובענין הדין דיצאו קצתן דגומרין אם נשתייר רוב. מסתפקנא אם לאחר שהתחיל בי' יצאו חמשה. ואח"כ באו אחר לשם. ויש עתה רוב אם מהני לגמור. וכיון דליכא רוב מאותן י' דהתחילו. ואף אם א' מאותן ה' שיצאו חזר לשם יש לספק שמא דכבר היה זמן דליכא שיור רובא נסתלק הדבר לגמרי והיה הדבר כמו התחלה מחדש:

ב

שם להשלים כל סדר הקדושה. היינו לומר אחר התפלה חצי קדיש וסדר קדושה ובא לציון וקדיש שלם:

ג

מג"א ס"ק ו' דתפלה דרבנן. וכ"כ תשו' הראנ"ח ח"ב סי' ל"ח:

ד

מג"א ס"ק י' וא"כ גם זה אעפ"י שנולד. ע' קרבן עדה על ירושלמי ני"א דמגלה ד"ה הדא אחר:

ה

שם בא"ד דנעשה ב"מ באדר שני והפר"ח כ' דהר"י מינ"ץ כ' להדי' דנעשה ב"מ באדר א'. וע' תשו' מעיל צדקה סי' כ"א:

ו

שם בא"ד ועמ"ש סי' תקס"ח ואם כשנולד בר"ח כסליו היה חשון חסר ועכשיו ב' ימים ר"ח כסלו נעשה ב"מ ביום א' דראש חודש כסליו. כ"כ הב"ח:

ז

סעיף ט"ו הוא מצרפן ומכ"ש אם הט' לפנים או לחוץ. והש"ץ תוך הפתח דיכול להוציאם. ובההיא דסי"ז שאני כיון דהוא בחצר גדולה ומופלג מן הצבור. ודוקא ש"ץ דיהבי דעתייהו עלה אבל אחד עומד על הפתח וט' בפנים או בחוץ אין מצטרפים. פרישה:

ח

מג"א ס"ק ט"ז ב' ופורעין. הכל לפי נפשות:

א

וקדושה עבה"ט. ושכה"ג ופר"ח חולקים וס"ל שאינו גומר אלא קדושה וכן שאר ברכות העמידה אבל לא קדיש שלם לאחר התפלה וכן משמע לשון הש"ע ועיין בב"י ולזה הסכים בש"צ והעולם נהגו כהרמ"א ומג"א בזה:

ב

וברכותיו עבה"ט. וכתב בא"ר בתפלת המנחה אם היה י' כשמתחיל אשרי ויצאו מקצתן אומר קדיש דאשרי הוי כמו חיובא כמ"ש בטור ע"ש. ומזה מבואר דמכ"ש בתפלת ערבית אם היה עשרה בשעה שהתחילו להתפלל תפלת י"ח בלחש ויצאו מקצתן באמצע התפלה שי"ל קדיש שלם שלאחר התפלה דהקדיש שייך לתפלה וכ"כ בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ז' וכ"כ בפ"מ בחלק אשל אברהם ע"ש ועיין ביד אפרים מ"ש בזה על תה"ד ומ"ש שבתהלים נהגו לשייר מזמור כו' וה"ה בלימוד כ' בא"ר שיש להחמיר ללמוד מעט כשבאים המנין:

ג

מסתמא עבה"ט. ומשמע דלענין חיובא דאורייתא אינו מועיל ובאמת דעת הרבה פוסקים דחזקה דרבא הוי דאורייתא ועיין לעיל סי' ל"ט מ"ש מדברי הנ"ב מ"ת ובשו"ת בית אפרים חלק אה"ע באריכות בענין זה. ומ"ש וע' סי' נ"ג ס"ק י"ג ששם כתב שבהתחלת היום שנולד יום א' קרינן ור"ל מתחלת כניסת הלילה של היום שנולד בו זה מיקרי התחלת היום וכ"כ הב"ח להדיא סי' קמ"ה דמיד שהחשיך נעשה גדול אף שעדיין אין י"ג שנה משעה שנולד ע"ש ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ו' שכתב שפשט המנהג כהמג"א דתיכף כשחשיכה ליל שנולד בו נעשה ב"מ ואין לזוז מהמנהג ע"ש ועיין במג"א סי' ס"ט ס"ק ד' ושם הראה מקום לסי' רל"ו:

ד

לבדו. עבה"ט. ובבר"י כתב ג"כ להחמיר כהט"ז ויש לעוררו שיהיה עכ"פ מתנמנם. וכתב בא"ר בשם הרדב"ז סי' קמ"א שאם התפללו עשרה כ"א ביחיד (ולאו דוקא כל אחד בפני עצמו אלא שלא נצטרפו רק מקצת התפללו לבד ומקצת לבד) פרח מנייהו קדיש וקדושה ואע"ג שנתחברו עשרה יחד אינם יכולים לחזור ולהתפלל ואם התפללו הוי ברכה לבטלה רק היכא דאיכא מי שלא התפלל יתפלל הוא והם עונים אמן אחריו כו' המג"א הביאו בקצרה בסי' ס"ט וע"ש מ"ש דאי ליכא עשרה שלא התפללו לא יתפלל ש"ץ בלחש כו' ועיין בעטרת זקנים שם בשם הגאון מוה' יושע ז"ל:

ה

מעוברת. עבה"ט וכמ"ש הש"י כ"כ במעיל צדקה סי' כ"א ובקרבן העדה ר"פ קמא דמגילה שם הוכיח דאם נולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר שני והוא כדברי הרמ"א ופר"ח כאן שחולק על מהר"ש הלוי ועיין בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סי' נ"ט ועיין בלבוש ובא"ר סי' תרפ"ה וביד אפרים סי' תקס"ה וכתב בתשובת ב"ח סי' קע"ה שאם נולד בר"ח והיתה חסרה ועכשיו השנה שלימה לית לן בה. וכתב הא"ר דאם בשנה שנולד היה כסליו חסר ולא היה ראש חודש טבת רק יום אחד ועכשיו כסליו מלא ויש ב' ימים ראש חודש מ"מ נעשה ב"מ ביום ראשון דר"ח טבת והא"ר כתב דלפי מ"ש המג"א דיום א' דר"ח נחשב יום שלשים דחודש העבר י"ל דלא נעשה ב"מ עד יום ב' דר"ח ויש לחלק קצת ועיין באה"ע סי' קכ"ו ועיין ביו"ד סי" ס"ה בט"ז ובכנה"ג שם:

ו

פנימית. עבה"ט ועיין בר"י כתב בשם מלכי בקודש מי שביתו אחורי בה"כ וביניה' חלון קטן ששומע משם כל מה שאומרי' המתפלל לשם חשיב כמתפלל עם הצבור: (בש"ע סעיף י"ח וקצתן בעזרה אין מצטרפין) . וכתב הר"ש בן הרשב"ץ סי' ל"ז אפי' רואין זא"ז, ובמח"ב כ' דהרשב"א סי' צ"ו לא כ"כ אך הרשב"א כתב רק בדרך אפשר:

ז

בית עבה"ט. וכ' בשיורי כנה"ג עליות שאינם סגורות בכותל גמור אלא כלונסאות גבוהות עשרה ולמטה יש חצר גדולה שפונים אליו עליות ורואין זא"ז אין מצטרפין והביאו הא"ר ובמטה יוסף ח"ב סי' י"ג כתב דמצטרפין וכן עמא דבר ובמלכי בקודש דחה דבריו ובמח"ב משמע דמסכים ג"כ להשכנה"ג וכתב שכ"כ בשו"ת זרע אמת ע"ש ומ"מ כתב שאם שעומדים שם בעליות או בעזרת נשים אינו בנקל לירד למטה לבה"כ ומשתדלי' להראות להם פניהם מלמעלה יש לסמוך להקל. וכתב עור במח"ב בלאזירט"ו (ר"ל מקום ששומרים מפני עיפוש אויר ר"ל שקורין קאנטרמץ) שיש שם ב' כתות ששה בבית אחד וד' בבית אחר ואין יכולים ליגע זה בזה נסתפק חכם אחד אם הד' יכולים להיות לפני פתח הבית ויצטרפו לעשרה כיון שרואין זא"ז וכתב כיון דאלו אין רשאים ליכנס לפנים והשומר עמם בשדה לפני הפתח וגם אשר בבית לא יוכלו לצאת חוץ כי המקום צר מבחוץ וגם מעבור לרבים ואלו הד' משתדלים לבא אל הפתח ומראים להם פניהם ה"ל כמראה פנים דרך חלון דמצטרף וכ"ש הוא כיון דא"א בשום פנים להיות יחד וק"ו הוא מדינא דלעיל לסמוך על הפוסקים שלא יתבטלו ארבעים יום מלומר קדיש וקדושה ע"ש:

ח

עכו"ם עבה"ט. ובמח"ב כתב שבבית דוד חולק וכתב דהיינו שאינו בן ברית ואין חילוק בין איש לאשה ע"ש:

א

אומרים קדיש. פי' אחר פסוק דזמרה ובעי' י' שכל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו א"א אותו בפחות מי' שנאמר ונקדשתי בתוך ב"י וילפינן בג"ש דתוך תוך ממרגלים דעשרה נקראו עדה וטעם הקדישים שאומרים א' אחר התפל' י"ח שהיא מצוה בפ"ע וא' אחר קריאת התורה כי היא מצוה בפ"ע וא' אחר סדר קדושה ושם אומר תתקבל כו' שקאי גם אתפלת י"ח. כתב רמ"י שלעול' א"א תתקבל רק אחר תפלת י"ח ולאו כללא הוא שהרי בימי הסליחות באשמורת הבוקר אומרים תתקבל אחר הסליחות דגם בהם יש בקשות רבות כמו בי"ח וקדיש אחר אמירת מזמור או פרק או אגדה ולא חשב ב"י עלינו לשבח שאומרים אחריו קדיש ואנן נוהגין לומר אחריו קדיש כי יש בו פסוקים ואין פוחתין בכל יום מז' קדישים ע"ש שבע ביום הללתיך ומ"ש קדיש בערבית בין סיום ברכת ק"ש לתפלת י"ח לפי שתפלת ערבית רשות ויש שהולכים מב"ה קודם שישמעו י"ח ולא ישמעו קדיש:

ב

אבל אין קורין בתורה. פי' אם אירע בו ביום הכניס':

ג

לא שייך לק"ש וברכותיה. פי' ומ"ה אם התחילו ערבית בי' והלכו מקצתן יגמור הקדיש שקודם התפלה לפי שהקדיש שייך לברכת ק"ש אבל לא יאמרו הקדיש אחר תפל' י"ח לפי שהתפל' אינה חבור לברכו' של ק"ש: מתוך דברי הפוסקי' שכתבו ואומר קדיש וא"א אותו בפחות מי' משמע דהפסוקי דזמרה א"צ עשרה דאפי' אם אומרן ביחידות כל שיש י' בשע' אמירת הקדישי' די בכך וכ"מ ממ"ש רמ"א בסי' נ"ג ס"ג שאם אין מנין בב"ה ימתין הש"ץ עם ישתבח כו' ובתשו' רמ"מ סי' ח' כ' דיכול ג"כ להמתין אחר אמירת ישתבח על מנין וכן הדין בתפלת ערבי' שהתפלל ביחידות ימתין אח"כ על מנין וכן נ"ל בכל לימוד שאדם לומד פסוקי' ואגדות או תלמוד שאם נזדמן לו תכף מנין שיכול לומר קדיש ומכ"ש בעלינו לשבח שאמרוהו בפחות מי' ונזדמנו אח"כ י' שי"ל קדיש שהרי בעלינו יש פסוקים. ובלבוש כתוב דכשאמר עלינו בלא מנין לא מהני אח"כ מנין כיון שאינו תקנת חכמים לומר עליו קדיש אלא מנהג בעלמא הוא ולא נ"ל כן דהא יש פסוקים בעלינו אבל מ"ש עוד בלבוש שאם יצאו קצת מן המנין בשעת עלינו שא"ל הקדיש אחריו דאין אמירת עלינו אלים כ"כ שיגרור אחריו קדיש אפי' בלא מנין זה ודאי נכון הוא וה"ה בקדיש שאומרים אחר הלימוד דצריך מנין דוקא בשעת הקדיש וא"ל ממ"ש רמ"א בסי' רל"ד שא"ל אשרי שקודם מנחה אלא כשיש מנין בב"ה כדי שיאמרו עליו הקדיש קודם תפלת מנח' לק"מ דהתם אין הטע' משו' שאין שייך קדיש על מה שאמרו תחל' בלא מנין אלא הטעם דאין לעשו' לכתחלה הפסק בין הקדיש ובין מה שנא' תחלה וזה מבואר בדברי הכל בו שמשם מקור אותו דין שכתב וז"ל וא"ל תהלה לדוד במנחה עד שישלמו לבוא למנין כדי שיאמר עליו קדיש של תפלת מנחה ולכך פ' ר"ע שיש לחזן לומר ישתבח בתפלת שחרית לפני התיבה מעומד כדי לומר עליו קדיש עכ"ל הרי לפניך מדמדמה זה לאמירת ש"ץ ישתבח מעומד שהוא כדי שלא להפסיק בין ישתבח לקדיש ה"נ כן הוא באשרי קודם לקדיש במנחה. והא דלא הזהירו כן באמירת פסוקי דזמרה בשחרית שלא יאמר עד שיהיה מנין משום דפסוקי דזמר' יש שהיי' באמירתם ודרך לבא מנין במשך זמן אמירתם משא"כ באשרי שאין שהייה באמירתו ע"כ צריך אזהרה שלא להפסיק אבל ודאי אם אירע שלא באו מנין עד אחר אשרי ודאי בשביל זה לא יחסר הקדיש וכן נוהגים בכל יום באמירת תהילים בבוקר בלא מנין שאומרי' אח"כ קדיש כשיבואו מנין ושפיר עבדי כנ"ל:

ד

או שהוא ישן. בב"י כתב שמהר"י בי רב רבו של הב"י המציא דין זה ויליף לי' מהך רישא דהכא דאינו יכול להתפלל עמהם ואפ"ה מצטרף ותמיה לי' דשאני ברישא דאע"פ שהוא מתפלל ואינו יכול להפסיק ולענו' עם הצבור מ"מ יכול לשתוק ושומע כעונ' כמש"ל סי' ק"ד ס"ז משא"כ בישן ובב"י הביא עוד בשם האגו' בשם מהרי"ל דרצ' מתחל' ללמד דמצטרף הישן עמהם כיון דלריב"ל בגמ' מצטרף אפילו קטן המוטל בעריסה והוא ביותר תמוה דהא אנן לא קי"ל כריב"ל כמבואר לעיל מזה בב"י ואפי' ר"ת שפוסק כריב"ל מ"מ לא רצה לעשות מעשה כדברי עצמו ואנן ניקום ונעשה מעשה. ויותר מזה שנדמ' מילתא למילתא מה שי"ל עליו דלמא שאני ישן שהוא גרע מקטן דאין בו קדושה כמ"ש ב"י בסי' ד' בשם הזוהר דסלקא מיני' נשמתא ולא הוה בכלל קדושה דטעי' טעמא דמות' ורוח מסאבתא שריי' עלוהי. ותו נלע"ד דאפי' ריב"ל מודה דלא יצטרף כיון דאפשר להעיר אותו משנתו למה נצרף אותו כשהוא ישן לכתחלה ול"ד לקטן שא"א לעשותו גדול ול"ד למ"ש כל הראוי לבילה וכו' דשם מיירי לענין עיכוב אם כבר עשה כן משא"כ דנעשה כן לכתחלה במילת' דאית בה ריעותא ויש לפנינו לתקנו אין זה אלא תימה ועוד כתוב באגור שם בב"י נהי דכת' הרא"ש דצריכי י' דצייתי מ"מ חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחים שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא כל הראוי לביל' וכו' עכ"ל יש להפליג ע"ז דהיאך מביא ראיה מן השוטים האלו שעושים איסור בהפסקת שיחה בטילה אשר גדול עונם מאוד ובאמת אני אומר שחלילה להצטרף עם אנשים פושעים כאלה כשאין מנין זולתם ק"ו שלא ללמוד מזה היתר לישן כלל וכללותו דהא כבר קבע בש"ע הלכה בסי' קכ"ה דאם אין ט' שמכווני' לדברי ש"ץ בשעת חזרת התפילה דקרוב להיות ברכה לבטלה כ"ש כשהוא ישן דאין להקל לכתחלה כנ"ל:

ה

בטלה לגבי ב"ה. ועיין בי"ד סי' רמ"ב סי"ח לענין יעמידה לפני ס"ת מיקרי הבימה רשות אחרת:

ו

חציו לפי ממון. שיש סברא דכיון שהעני חייב כמו עשיר יש לגבות לפי נפשות ויש סברא לפי ממון שלא יצטרכו לצאת מבתיהם ולעזוב ממונם וחובותיהם ע"כ עשו פשרה בזה:

א

בש"ע סעיף י"ג שפה. נ"ל כוונתו דמשפה הפנימית של עובי הדלת ולחוץ הוי כלחוץ אבל משם ולפנים הוי כלפנים כגון אם הדלת באמצע האסקופה והמשקוף אז חשבי' עובי' הדלת לחוץ שמה שנסתפקו בש"ס על האגף עצמו היינו מקום עובי הדל' ובזה פסק הש"ע כרבינו ירוחם שהבי' הב"י דהוי כלחוץ ומ"ש רש"י משפת הפנימיות של עובי הפתח עד מקום הנקישה דמשמע לכאור' דח"מ האסקופ' והמשקוף בכלל אגף הוא וא"כ לרבינו ירוחם הוא כלחוץ צ"ל שרש"י פירש כן משום שהדלתות היו נפתחים לפנים וקבוע בשפה הפנימיות של עובי הפתח' והיו נסגרים לתוך עובי הפתח דהיינו שעובי הדלתות היו מובלעים בתוך עובי חלל הפתח ושם היה מקום הנקישה באמצע עובי החלל נמצא דשפה הפנימיות של עובי הפתח ושפ' הפנימיות של הדלת חדא מלתא וכן כונת האליהו רבא ע"ש. ולכך כתב רש"י מן האגף ולפנים דהיינו תוך העיר ממש כיון דהדלת הוא בשפה הפנימיות של הפתח ממילא דלפנים הימנו היא בתוך העיר ממש ומה שהוכרח רש"י לפרש כן דאמרינן מפני מה שערי ירושלים לא נתקדשו מפני שמצורעים כו' משמע שכל עובי השער דהיינו כל חלל הפתח לא נתקדש והיינו משום שהאגף עצמו דהיינו עובי השער שהדלת שם הוא בסוף שפה הפנימיות שבחלל אבל אם הדלת באמצע האסקופה והמשקוף אין סברא לומר שיהיה נחשב כלחוץ מן השפה של חלל הפתח אע"פ שהדלת הוא רחוק משם מחמת שהאסקופה והמשקוף הם רחבים כיון שהוא מן הדלת ולפנים ומה שכתב רש"י אגף עצמו עובי השער מן הנקישה ולפנים היינו גם כן לפי שעובי הדלת הוא בסוף עובי השער. ומצאתי ראיה ברורה לדברי הש"ע מנדרים דף נ"ו הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים וכ' הר"ן שם במשנה ריש דף נ"ו ע"א מסתימת הדלת ולפנים כו' וכ"כ בב"י ובש"ע י"ד סי' רי"ד גם כן ע"ש וכן משמע בש"ס שם מהא דיוצא הכהן כו' דמשמע שם דמה שמן הדלת ולחוץ קרוי משקוף היינו משום שהדלת שוקף בו ואגף הוא גם כן לשון הגפת דלתות ומה שהוא מצד השני של הדלת ולפנים אינו נקרא אגף: