שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ו: נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו ובו ג"ס: – עם 11 מפרשים

א

נוסח לשון הגט ודקדוק אותיותיו ובו ג"ס:
כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב הכותים בין שהוא כתב ישראל כגון פרובינצאל וכיוצא בו אבל אם היה מקצת הגט כתיב בלשון אחד ומקצתו בלשון אחר פסול: הגה ויש מכשירין (הראב"ד) ונ"ל דאפי' למאן דפוסל מודה דמקצתו לשון הקדש ומקצתו לשון ארמי כשר דשניהם נתנו בסיני והוי קרובים בלשון וכלשון אחד דמי ולכן נוהגין עכשיו לכתוב בגט מקצת מלות לשון הקדש ורובו לשון ארמית אי נמי מאחר דרובו לשון ארמית ואין בו רק מלות לשון הקדש אין זה מקצתו בל"א א"נ דדוקא בתורף הצורך קאמר אבל מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת לכל אדם או שאר מלות אינן צריכין ואין רק כפל דברים שנוהגים לכתחלה כנ"ל ליישב המנהג ונהגו לכתבו בלשון ארמית ובכתב אשורי: הגה ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עגון ושעת הדחק כגון שהובא ממרחקים ואין שיירות מצויות (תשו' הרא"ש כלל מ"ה) (וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו):

ב

בשלישי ברביעי בחמישי מלאים יו"ד בשני ובששי חסרים:

ג

יום ראשון יכתוב באחד בשבת:

ד

ביום ר"ח יכתוב ביום ראשון לירח פלוני: הגה וי"א דכותבין בא' לירח (מרדכי פ' המגרש) ומכח זה יש נמנעים לתת גט בר"ח (כך כתב בסדר גיטין) בשני יכתוב בשני ימים בשלשה בארבעה כולם לשון זכר בה"א לבסוף: הגה ויכתוב ימים עד עשרה בשני ימים בשלשה ימים וכו' (בסדר גטין) ומכאן ואילך יכתוב יום אחד עשר יום שנים עשר יום וכו' (מרדכי פ' המגרש) כתב ימים לא מיפסל בדיעבד אם כבר ניתן וכ"ש בשעת הדחק (ב"י) כתב שלשה או שמונה מלא בוי"ו (בסדר ר"י מינץ) או שלא כתב בשני רק שני (בסדר גיטין) או שכתב ר"ת כגון שהיה לו לכתוב שנים עשר וכתב י"ב (בשם הרב מטרוני) כשר וכן באחד ועשרים בשנים ועשרים בשלשה ועשרים וכן כולם:

ה

בחשבון השנים יכתוב לשון נקבה בשנת חמשת אלפים ואחת לבריאת עולם שתים שלש ארבע כולם בלא ה"א לבסוף וכן אחת עשרה שתים עשרה עד עשרים ימים ואילך עשרים ואחת עשרים ושתים עשרים שלש המנין המועט לשון נקיבה וכן לעולם: הגה ויכתוב בשנים מנין המרובה קודם אבל בימים יכתוב מנין המועט קודם וכן משמע בטור וכן היא בסדרים אחד ועשרים שנים ועשרים וכו' ואם כ' מנין המרובה קודם או להיפך שכתב בשנים מנין המועט קודם כשר (ב"י) כתב ל' זכר במקום ל' נקבה כגון שהיה לו לכתוב חמש וכתב חמשה כשר (בשם מהרי"ל):

ו

אם יכתוב גט ביום ראשון של חדש אייר יכתוב ביום שלשים לחדש ניסן שהוא ר"ח אייר וכן בכל ראשי חדשים שהם שני ימים וביום שני של ר"ח יכתוב באחד לירח פלוני כי חשבונו מיום השני: הגה וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח (סדר הגיטין בשם סמ"ק ומרדכי פ' המגרש והג"מ וכל בו) וטוב לחוש לזה אם לא במקום שיש חשש לעיגון:

ז

אם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח אדר ראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני ואם כתב באדר הראשון אדר סתם כשר אבל אם כתב בשני סתם הגט פסול (ב"י בשם הרא"ש והר"ן) ומלת ראשון יכתוב מלא וי"ו מ"כ בתיקון ניסן מלא אייר בשני יודין (הכל בסדר) ואם כתב בחד יו"ד פסול אם לא בשעת הדחק (ת"ה סי' רל"ג) ויש נמנעין ליתן גט באייר אך במקום הדחק נותנים וכותבין בב' יודין סיון מלא יו"ד (ג"ז בסדר גטין) תמוז מלא וי"ו אלול מלא וי"ו תשרי בחד יו"ד מרחשוון חד וי"ו (דברי הרב) כסלו חסר יו"ד (ת"ה סי' רל"ג ועיין למטה סעיף כ"ג וכ"ד):

ח

יש נוסחי גיטין שכתוב בהם איך אנא פב"פ ואינו מכוון ויש ליזהר מלכתוב תיבת איך וכן יש נוסחאות שכתוב בהם ולאתריהון דאבהתיכו ויש ליזהר מלכתבם:

ט

לא יכתוב ודין מלא אלא חסר יו"ד ולא יכתוב ואיגרת מלא יו"ד אלא ואגרת:

י

דתיהויין דתיצבייין שלשה יודין רצופין ונהגו לכתבם בחמשה יודין דיתיהוייין דיתיצבייין: הגה ויש לכתוב הכל בשיטה אחת דיתיהוייין דיתיצבייין אבל אם כתב די בשיטה אחת והשאר בשיטה שניה יש פוסלין מהרי"ו ומהרי"ל כן הוא בסדרים בשמם:

יא

יאריך וי"ו דתירוכין ווי"ו דשיבוקין ווי"ו שניה דוכדו שמא ידמו ליו"ד: הגה נהגו להאריך אלו הווי"ן יותר מווי"ן אחרים קצת אבל לא יאריכו יותר מדאי (כל בו):

יב

יכתוב תרוכין שביקין חסר י' ראשונה אבל פיטורין מלא בשני יודי"ן: הגה וי"א דפטורין ג"כ חסר יו"ד ראשונה בסדר גיטין דמהרי"ל ובסמ"ג וכן נוהגין ולכן צריך להאריך ג"כ ו' של פטורין כ"כ המרדכי ונהגו לכתוב בגט בתחלה שבוקין פטורין תרוכין ואח"כ פש"ת ואח"כ תש"פ ואם שינה בזה אין עיכוב בדבר:

יג

למהך חסר יו"ד:

יד

יזהר יפה ברגל של ה"א של למהך שירחיקנה מגגה וכן בכל ההי"ן צריך ליזהר אלא שבזה צריך ליזהר יותר:

טו

לא יכתוב לאתנסבא אלא להתנסבא (ואנש חסר יו"ד מרדכי) דילג ה' דלהתנסבא וכתב לתנסבא כשר (רשב"א אלף קס"ג):

טז

עד"ז צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהא בו משמע ב' עניינות:

יז

לא ימחא באלף: הגה ואם כתב בה"א וכבר ניתן הגט כשר (ב"י) ואם נכתב ימחי ביו"ד פסול אם לא בשעת הדחק ובמקום עיגון (מ"כ בתקון):

יח

צריך שלא יהא בשיטה אחרונה לא ספר תרוכין ולא גט פטורין ולא אגרת שבוקין אלא כדת משה וישראל לבד ויעשה ממנה אותיות גדולות כדי שלא יסיים באמצע שיטה משום דאיכא למיחש שיחתמו בחצי שיטה הנשארת ואין ראוי לעשות כן ואם כתב בשיטה אחרונה יותר מכדת משה וישראל לא נפסל בכך:

יט

אם כתב וישראל אלף למד כאחד לא נפסל בכך: ודוקא בדיעבד או במקום עגון כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סי"ו.

כ

כיון שאנו מכירין סגנון הדבר אין לפוסלו בשביל דילוג אות אחת:

כא

אם כתב ברביעי עשרים יום לירח שבט ודילג ולא כתב בשבת וגם יום רביעי היה כ"א לשבט והוא כתב עשרים הגט כשר וי"ח ופוסלין בכה"ג (ריב"ש סי' קי"ג):

כב

אם לא האריך ווין שאמרנו או שכתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתבו או שלא כתב היודי"ן היתירות הרי זה גט פסול חוץ מב' יודי"ן הנוספות בדיתיהווייין ודיתיצבייין שאינו אלא מנהג. וי"א דאם לא כ' דיתהוייין רשאה רק כתב זאת תהא רשאה עדיף טפי (הר"ן פ' המגרש ובעיטור) וי"א שאם לא ערער הבעל כשר ויש מי שאומר שאין ערעורו מועיל אא"כ כתבו הוא או שהסופר כותבו מפיו:

כג

אייר יש לכתבו לכתחלה בב' יודין (וע"ל סעיף ז'):

כד

כסלו חסר יו"ד:

כה

אם הוה ליה לכתוב בשנים עשר וכתב בי"ב כשר:

כו

למנין בחד יו"ד:

כז

שאנו מנין בלא וי"ו: הגה ואם כתב ו' אין לפוסלו בשעת הדחק (ריב"ש סי' שי"ד) ואם נהגו לכתוב כך אין לפוסלו וה"ה אם כתב למנין שאנו מונין [במתא) וכל כיוצא בזה:

כח

דיתבא על נהר פלוני בחד יוד ואם כתב די יתבא כשר (ב"י):

כט

במתא פלונית דמתקריא פלונית בלשון נקבה.

ל

נהגו לכתוב העומד במקום פלוני קודם וכל שום: הגה וי"א דיש לכתוב החניכה קודם העומד במקום פלוני וכו' (עיין בפסקי מהרא"י סי' רמ"ז) וכן נוהגין במדינות אלו ונהגו לכתוב פלוני בן פלוני ולא בר פלוני ואם כתב בר הגט כשר (מהרי"ק שורש כ"ו):

לא

נהגו לכתוב וכל שום דאית לי ולאבהתי:

לב

אם כתב בדלא אניס במקום בדלא אניסנא לא נפסל וכותבין אניסנא מלא ביו"ד אצל הנו"ן מהרי"ו:

לג

נהגו לכתוב פטרית קודם שבקית ונהגו לכתוב ותרוכית בוי"ו אחר הרי"ש:

לד

יתיכי בג' יודין ליכי בב' יודין:

לה

נהגו לכתוב דהוית תיבה אחת: הגה אם לא כתב מן קדמת דנא רק כתב דהוית אנתתי מ"כ בתיקון או דלג מלת אנתתי (ר"ד כהן) או מלת דהוית (הגהות אלפסי פ' המגרש) כשר:

לו

אנתתי בלא יוד אחר האלף:

לז

בנפשיכי נהגו לכתוב בב' יודין. ואם כתבו חסר כשר (דעת עצמו וכ"מ במרדכי):

לח

להתנסבא נהגו לכתבו בלא שום יוד ואם כתב יו"ד אחר ה"א כשר (הגמ"י פ"ד מרדכי בשם י"א סברי דלכתחלה כותבין ביו"ד):

לט

בידיכי בג' יודין:

מ

נהגו לכתוב מן שמי מן יומא דנן ולעלם וי"א דאין כותבין מן שמי (סמ"ג וסמ"ק ותשו' רשב"א) וכן נוהגין במדינות אלו:

מא

צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם ולכתחלה טוב ליזהר לכתוב הרי את בשיטה אחת אבל אם כבר נכתב הגט בשתי שורות כשר לתנו (מהרא"י סקמ"ג):

מב

מותרת בוי"ו:

מג

די יהוי נהגו לכתבו ב' תיבות אמנם אם כתב דיהוי תיבה אחת כשר (מרדכי פ' המגרש) ואף אם לא כתב רק דהוי כשר בשעת הדחק במקום עגון (ריב"ש סי' ר"ה):

מד

מנאי נהגו לכתבו בלא יו"ד אחר המ"ם ואם כתב יו"ד אחר המ"ם לא נפסל בדיעבד (ב"י בשם הר"ן והרשב"א):

מה

נהגו לכתוב תרוכין שבוקין פטורין:

מו

בגט ארוסה כותבין דהוית ארוסתי ואם כתב דהוית אנתתי כשר וי"א דה"ה להפך דכ' לאשתו ארוסתי כשר בדיעבד (ב"י):

מז

שי"ן ועי"ן שלא היו היודין נוגעין בהם וכן היו"ד שע"ג האלף ושאחורי הצדיק שאינם נוגעים באות אם התינוק קורא אותם יפה אפי' הם בתורף יש להכשיר במקום עיגון:

מח

אם נדבקו רגלי ההי"ן לגגין אם תינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותם יש להכשיר במקום עיגון אפי' אם הוא בתורף ויפריד בסכין (וע"ל סי' קכ"ה סעיף י"ו):

מט

אם חיסר תיבה א' מהטופס לא נפסל בכך וכ"ש אם חסר וי"ו שנייה של וכדו וכתב וכד (ב"י בשם תשו' הרשב"א) דמאחר שאין הענין משתנה אין פסול בחסרון זה (כ"כ הרא"ש בתשובה) וה"ה אם היו אותיות יתירות כל שאין הענין משתנה (ריב"ש סי' ר"ה) אבל אם נשתנה הענין פסול ולכן י"א דאם כתב לבריאת עלמה בה"א שהגט פסול דעלמה לשון נערה (הר"ד כהן) ויש מכשירין בשעת הדחק (בנימין זאב)

נ

אין לכתוב בגט בביטול מיני מודעי (ועיין נוסח הגט לקמן בסי' קנ"ד):

א

הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא. אם כל א' כותב בלשון אחר דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו חתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון. ובלבוש כתב שני מיני כתבים נמי יש קפידא. ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:

ב

מותרת וכו'. משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה הוא. אבל בש"ס משמע הא"מ תורף ב"ש:

ג

אחר. ובכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יוכל לסדר הגט בלשון אחר. ולכתחלה כותבין בכתב ס"ת. ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם. בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר דהוי כמו עיגון. רק היכא שנכתב ולא ניתן עדיין. ואינו במקום עיגון יש להחמיר:

ד

יו"ד. ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא. או להיפך. וכן הוא בסמוך ס"ד אם כתב שלשה או שמנה מלא כשר אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב כשר ב"ש:

ה

בשבת. ולא יכתוב לשבת ואצל ירח כותבין לירח עיין אחרונים:

ו

ביום ר"ח. יכתוב ביום אחד לירח פלוני כנ"ל. ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח פלוני כ"כ הב"ח. ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתוב באחד לירח פלוני:

ז

לבסוף. וסימנך ימים ימימה ר"ל במקום ימים כותבים בה"א. ובשמנה אין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף. רק החילוק בניקוד ובקריאה. לזכר הנו"ן בקמץ. ולנקבה בסגול. עיין ב"ש:

ח

ימים. ואם כתב יום לא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב ימים במקום יום כמ"ש אח"ז ח"מ:

ט

יום. המנין מועט. בלשון זכר אחד ולא אחת. ומנין מרובה בלשון נקיבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו במקרא עשתי עשר יום ב"ש:

י

יום. וכן כותבים עד עשרים כגון י"ט יום. אבל מעשרים ואילך כתב הב"י שראה גיטין שנכתב ימים. ובתשובת מהרי"ו משמע שכותבים יום וכ"פ הד"מ והש"ג עיין ב"ש:

יא

בוי"ו. ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא הואיל ואין הענין משתנה במלא וחסר ח"מ:

יב

שני. נראה דקאי ג"כ על בשני בשבת אם כתב שני בשבת שני ימים לירח וכו' כשר ח"מ:

יג

כשר. משמע אפילו אינו שעת הדחק ולא ניתן הגט. ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:

יד

עשרה. בשנים הוא להיפך מימים. דכותב המנין המועט בלשון נקיבה ומנין המרובה בלשון זכר. ומעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם ב"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל:

טו

כשר. משמע אפילו לא ניתן ואינו שעת הדחק. ואם כתב במקום אחד אחת או להיפך יש להסתפק אם ג"כ כשר ח"מ. ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא לבוש ב"ש:

טז

אייר. ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב להיפך ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש ב"ש ח"מ:

יז

לירח פלוני. אע"ג דבסעיף ד' כתב המחבר שכותבים ביום אחד לירח פלוני כתב ב"ח דחילוק יש בין אם ר"ח רק יום א' או שני ימים ע"ש ועיין ב"ש:

יח

ר"ח. אם לא במקום שיש חשש לעיגון. כתב הח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון. אבל ביום ב' דר"ח אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' ראש חודש:

יט

אדר ראשון. בסדר הגט של מהר"י מינץ בסימן נ"א כתב אדר הראשון בה"א הידיעה כמו אדר השני עיין ח"מ:

כ

כשר. כן ס"ל לרוב פוסקים וכ"כ בא"ח סימן (תכ"ב) [תכ"ז]. ובח"מ סימן מ"ג. ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע. ובי"ד סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע. וש"ך שם הקשה למה לא חשש כאן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל. וב"ש כתב דוקא שם בנדרים שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד לכן לא חשש להביא דעת הרמב"ם וכ"כ ט"ז:

כא

אייר בשני יודי"ן. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:

כב

יו"ד. כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר. ויש מחמירין ליתן שני גיטין באייר ד"מ בשם מהרי"ל עיין ב"ש. מרחשון חד תיבה. כסלו חסר. ואם כתב כסליו מלא כשר. כמו שמנה וכן כלם אחרונים:

כג

פב"פ. ואיך כשר ואם כתב ח"מ ב"ש:

כד

ודין. דמשמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן במגרש לא הוי גט:

כה

יו"ד. לפרש"י לשון גג הוא. לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה. ולהרמב"ם משמע לשון זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא להוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בשעת הדחק וכתבו התוספת דצריך לכתוב ואגרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין. ויקרא הדל"ת של ודין בצירי ויכתוב בדין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה אחרונה סדר הגט מהר"ם פדוואה ב"ש:

כו

רצופין. לפרש"י הטעם דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים דעלמא. אבל אם כתב ג' יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה. והרמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים. ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות. ומהאי טעמא יש פוסלין אם כתב דיתיהוויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן. ויקרא הויו של דיתיהווייין והבי"ת דיתיצבייין בשו"א. וחירק תחת היו"ד עם הנו"ן לבסוף לבוש ב"ש:

כז

בחמשה יודין. ובדיעבד אין להקפיד אם לא כתבו יו"ד בין תי"ו לדי וכן בין תי"ו לה"א ח"מ:

כח

א'. ואפילו אם כותב בשיטה אחד לא ירחק מלת די הרבה רק מעט לבוש. מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן הגט כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט עיין ב"ש. בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ח התיר בשעת הדחק אם כתב תיבת רשאי ביוד כיון שאינו מעיקר הגט ע"ש:

כט

דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיו"ד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו. ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרשה אותו. וי"ו של פיטורין תליא בהא. אם כותבים יו"ד אחר הפ"א אין חשש טעות ואין צריך להאריך הוי"ו. אבל אם לא כתב היו"ד אז צריך להאריך ג"כ הוי"ו של פיטורין. הרא"ש. ולמהך חסר יו"ד. ובקריאה ימהר המ"ם אל הלמ"ד בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבית ככ"ף. ויכתוב בחד שיטה. ועיין תשובת מהר"א ששון סי' למ"ד. ברעות יקרא הרי"ש בפתח והעי"ן בשו"א והוי"ו בפתח לבוש והפר"ח כתב שהוא הבל ושטות ע"ש. וי"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלום בלא ספר הוא מגרש. הה"א של מהך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי לשון צחוק מצחק אני בך. ימחא יקרא היו"ד בשו"א. מ"ם בפת"ח. חי"ת בצירי. נ"ש ב"ש:

ל

להתנסבא. הטעם שמא ירחק לה מן תנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשאי וב"ש ס"ק כ"ו כתב לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא וכו'. משמע מלשונו דכותבין בגט לא תנסבא ואינו כן וצ"ע:

לא

כאחד. כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סעיף י"ו בהג"ה ע"ש כי שם מסיים אם הוא בטופס. ויפה כתב הרב ח"מ שם מאי אם דקאמר ע"ש ס"ק למ"ד ומ"ש שם הרב ב"ש דאתי לאפוקי אם שם הבעל ישראל ע"ש. לא דק דהא קאמר אם כתב וישראל עיין ב"י שהביא תשובת הרא"ש ומה שהקשה עליו ע"ש:

לב

אחת. עיין ס"ס בטופס אפי' נחסר יותר כשר. ועיין ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים ועיין ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא ב"ש:

לג

ווי"ן. היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יוד מש"ה פסול. אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותה יותר משאר ווי"ן כשר ב"ש ע"ש:

לד

למנין שאנו מנין וכו'. כצ"ל. ומ"ש בנוסחא שלנו מונין בו"ו הוא ט"ס ב"ש:

לה

פלוני. ל"ד אף שהעיר אינה יושבת על נהר אלא נהר מקיף אותה. דאין הכוונה ישיבה ממש אלא ר"ל שמסתפקין ממנו מהרד"ך ריש בית ד':

לו

אדם. כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא. וצריך לכתוב והרי בוי"ו. מותרת בוי"ו ואם כתב בלא וי"ו אפשר שפסול אפי' בדיעבד לבוש. ב"ש:

לז

אחת. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסיק ב"ש:

לח

יו"ד. ויקרא המ"ם בחיריק ונו"ן בקמץ ואלף בחיריק. דהוית הוי"ו בצירי לבוש:

לט

נערה. אבל עלמא באלף כשר אפילו לכתחלה ב"ש:

א

ממשנה גט שכתבו עברית ועדיו יונית גיטין דף פז ע"ב ומבואר שם דף יט ע"ב דבכל כתב ולשון כותבין

ב

בית יוסף והוא כתב שבדו הדיוטות מלבן כיון שנהגו לכתוב בו כתבים ושטרות

ג

הרמב"ם בפ"ד מה"ג מהתוספתא וכמ"ש ה"ה שם

ד

(משמע דהרי את מותרת אינו תורף רק הוספה וכ"כ בתשובו' רמ"א סימן קכט ושם כתב שגדול א' היה חולק עליו אבל בש"ס משמע דהרי את מותרת תורף היא ב"ש ועיי' באבן זמרא שאלה רכ"ד)

ה

טור תה"ד סי' ר"ל

ו

טור וכ"כ הסמ"ק והרא"ש בסדר בתיבת הגט ושאר פוסקים

ז

כל בו

ח

טור בשם ר' פרץ כ"כ ש"פ כדכתיב בספר חגי ביום א' לחדש

ט

וכן כתב המחבר בסעי' ה' וכדכתיב בחומש הפקודים באחד לחדש

י

שם ושם

יא

שם ושם

יב

שם ושם

יג

בשם מהרי"ף וסיים שם שלא להכניס ראשו בשום נדנוד ספק דחומרא יתירה היא

יד

שם ושם

טו

מברייתא דנדרים דף סג ע"א וכרבי יהודה וכ"פ שם הרא"ש והר"ן

טז

כדכתיב בריש נחמיה

יז

שם בשם אביו הרא"ש וכתב הב"י שהעיד הרמב"ן שראה נסחא ישנה של הרי"ף מוגה' מכתב ידו ואין כתב בה אלא אנא פלוני בן פ' וכל שום דאית לי דממתא פ' וכן בשם שלה ותמה הב"י מהא דאמרינן אתקין רבא בגיטין איך פלו' וכו' גיטין דף פה ע"ב

יח

מימרא דאביי שם ומהטעם שכתב רש"י שם וכרמב"ם בפ"ד דין ו' כתב טעם אחר

יט

ג"ז שם וכמ"ש רש"י שם והרמב"ם שם כתב טעם אחר

כ

ג"ז שם

כא

טור בשם הרא"ש בשם רבי יוסף טוב עלם וכ"כ התוס' שם בד"ה דתצביין וכתבו שם ושם בשמו שהם שתי תיבות ודי במקום אשר

כב

ג"ז במימרא דאביי שם וכדמפ' שם וכמ"ש רש"י והרמב"ם שם בענין אחר

כג

טור וכ"כ אביו הרא"ש שם ובסדר הגט ור' ירוחם בשם התוס'

כד

וכ"כ הכל בו בשם הטופס שנחתם בו ר' יחיאל וכן אומר הר"פ

כה

ג"ז במימרא דאביי שם

כו

ג"ז שם

כז

טור וכ"כ הרא"ש בסדר הגט וכ"כ בסמ"ק

כח

ג"ז שם במימרא דאביי ומשום דמשמע לא תנסבא

כט

שם בשם הרמב"ם בפ"ד מה"ג

ל

שם בשם הר"פ

לא

שם וכ"כ התוס' בב"ב דף קס"ב ע"א והרא"ש שם וכ"כ בה"ת וש"פ

לב

כ"ה בטור

לג

טור בשם תשו' אביו הרא"ש

לד

שם ושם משום דכיון דרגילים לכתוב כן יניקא דלא חכים ולא טיפש יקרא ישראל דבגט לא בעינן כתיבה תמה כמו בס"ת

לה

שם וכ"כ בעל העיטו'

לו

שם בשם תשו' אביו הרא"ש

לז

משום דרביעי אין לו פי' אחר כ"א בשבת כיון דכתיב בתריה כ' יום לחדש וטעו' יום א' מוכרח בגט כיון שכתב בו ביום ד' א"כ הוא כ"א לחדש ותלי' הטעות שקביעות החדש דשכיח

לח

שם בשם הרמב"ם שפ"ד וכ' ה"ה משום המשנה ממטבע ש"ח הגט פסול ולא תנשא בו ומ"מ אם נשאת לא תצא

לט

הרא"ש שם בפסקיו

מ

הראב"ד בהשגת ובשם גאון

מא

טור בשם העטור בשם רבוותא ושלזה הסכים אביו הרא"ש

מב

וסיים שם אתי בעל ומערער ואמר אנא הוא דפסילנא ליה בהני דקדוק' ולקלקל' אתכוני' וכ"כ הרשב"א בתשו'

מג

תה"ד בשם הסכמת רבוואת'

מד

שם בתשו' וכמ"ש לעיל סעיף ז'

מה

הגה' מרדכי בשם הרב מטראני וכ"כ ר' ירוחם אם כתב בו בז' במקום בשבעה

מו

כל בו וכל' הגט דמרדכי וכריב"ש סי' שי"ד ששם נוסח הגט הנהוג בפריש בספר עמודי גולה

מז

שם ושם

מח

פי' אפילו שלא בשעת הדחק ושם בתשו' כתב שאין לשנות בזה מנהג המקומות שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים

מט

כצ"ל וכן הוא בריב"ש שם פי' ולא כתב כאן

נ

שם בספרים הנזכרים

נא

מה' ישראל בכתביו סי' קפה

נב

פי' יש כותבין דמתקרי' בא'

נג

כטופ' גט הרא"ש בסו' גיטין ובהרמב"ם בפ"ד דגיטין ור' ירוחם

נד

כטופ' הרי"ף

נה

שאם מזכיר וכל שום אצל התורף דשפיר למכתב הכי כדי לכלול וכל שום על שניהם

נו

כטופ' הרא"ש והרמב"ם ור"י

נז

ר"י בח"ב

נח

כנוסח הגט שברמב"ם פ"ד ולי צ"ע שבב"י לא כ"כ וע"ל בסי' י"ב בהג"ה

נט

כנוסח הגט שברמב"ם והרא"ש ור"י והטור

ס

בהל' גט דמרדכי

סא

כל בו

סב

בטופס הרי"ף והסמ"ג בשמו וכ"כ הרא"ש והטור

סג

בה"ג דמי וכל בו

סד

בה"ג דמר' וכל בו

סה

כמ"ש הסמ"ק בשם ר"ת

סו

בה"ג דמרד' כל בו

סז

בנוס' רוב טופסי גיטין

סח

משנה גיטין דפ"ה ע"א וכדע' ר"ת שהנהוג לכתבו וכ"כ הרמב"ם בפ"א ובפ"ד בנוסח הגט וכ"כ הרשב"א וה"ה והר"ן בשם הרמב"ן

סט

כל בו

ע

בה' גט דמר' וטופס הרי"ף והרמב"ם וטופס הרא"ש שבר' ירוחם טופס שבסמ"ג

עא

כל בו ובהל' הגט דמר' וטופס הרא"ש ותשו' והרמב"ם והרי"ף ור' ירוחם

עב

כטופס הרא"ש בפסקיו ותשו' וכ"כ בטופס הסמ"ג ועיין בסעיף י"ב בהגה

עג

ר' ירוחם בח"ב מהא דאמרי' הרי את אשתי הרי את ארוסתי כו' קידושין ד"ו ע"א וכ"כ בת"הד סי' רכ"ט

עד

מהא דאמרי' כתבו גט לארוסתי כו' גיטין דף כו ע"ב

עה

ב"י לדעתו במ"ש הת"הד בסי' ר"ל ובכתביו סמ"ג

עו

ב"י לדעתו

עז

בתשו' הרמב"ן סי' קמה ומבואר שם שיותר נכון ולכתוב גט אחר כתיקונו

עח

תשו' הרשב"א

א

בין שהוא כתב עכ"ום ע' ב"ש מסיים ולא כמ"ש בא"ח סי' ש"ו וע' במ"א סי' ש"מ ס"ק ד' ובא"ר סי' ש"ו:

ב

בחמישי ויש טועין וכותבים גם חמישים בב' יודין וליתא שאין ראוי לכתבו אלא באחת וכן כתוב בתורה פר"ח:

ג

אם כ' ברביעי ך' יום כו' הוא דעת הרא"ש ואף המרדכי ריש מס' ר"ה מכשיר שטר כיוצא בזה הובא להלכה בח"המ סימן מ"ג אלא דדקדק ליכתוב דכל דיני ממונות תלינן בטעותא ולא נפיק מניה דאף בגט הי' מכשיר דיש מקום להחמיר אף דמוכח דטעי והעדים כשרים וגם הטעות מוכח מתוכו מ"מ החכמים פסלוהו מדלא נעשה במטבע שטבעו חכמים לכן מביא פה הרמ"א דעת הריב"ש ובח"מ סתם כהמרד' אף שר"ת חולק משום דמעשה רב. ומה שמביא האו"ת ס' הנ"ל אות ב' ראי' מתו' וכ' וכן נראה מתו' א"נ דכתבו דמשכחת מוקדם ולא נפסלו העדים כגון דטעה בשפורא בין מלא לחסר ולא הזכירו בכמה בשבת אלא בכמה בחודש ע"כ והיינו דאלו הזכירו ימי השבת ג"כ תו ליכא חשש מוקדם דהא פסולו מבואר עכ"ל וכן חזר ושנה בסוף דבור זה לדרכו וכ' והתו' דכתבו' בא"נ דטעו ולא כתבו ימי השבת ולא פרשו דאף דכתבו ימי השבת מ"מ כיון דהוא באחרונה ימי החודש בתר ימי חדש הולכין וא"כ ה"ז מוקדם וכו' לע"ד אגב שיטפי' כ' הכי ותו' לא איירי כלל מד"ז אלא שתפשו הפשוט שהעדים עצמם אינם נאמנים שהוא מוקדם אלא דאיירי באחרים מעידים שהם היו העדים בהלואה זו בבירר הנעשתה ך"א לחדש ובהשטר כתוב ך' וע"ז הקשו' שהעדי' פסולים ומשנו שאמרו טעינו בין מלא לחסר כגון ר"ח סיון הי' יום ג' נמצא שבוע שלישת יום ב' הוא כ"א לחדש ובהשטר כתיב ך' והעדים מעידים שביום ב' ך"א היה ההלואה ונכתב השטר והוא מוקדם והם אמרו אמת שביום ב' ך"א נכתב וטעו' שיום ב' הוא ך' מפני שסברו אייר הי' מלא ור"ח הי' יום ד' ונמצא יום ב' של שבוע ג' הוא יום ך' והיינו טעותם דאפשר ונשארו כשרים אך הא תינח אם לא נזכר יום השבוע אבל אם כתבו יום א' שהוא ך' לחדש פשיט' דא"א לתי' שטעו שהרי הקדימו מיום ב' ליום א' והוא מוקדם בכיון ופסולים זה הברור בדברי תו'. וע' ג"פ מה שהקשה על הרא"ש מחקירות ע"נ באיזה יום ואפ"ה היו מוכחשין בתר רובא דירחא ומה שתי' הן הן אריכות הדברים שבספר או"ת סי' ל' ס"ק י"ג וע' תו' ד"ה שזה בסנהדרין דף מ"א ע"ב ור"ל שמיד שמכחשינן עצמן בתר רובא דירחא באופן שנדוני' כמוכחשינן מפני שרובא לא טעו שוב מה שכיונו יום השבוע הוי כחוזר ומגיד וכל זה לע"ד לא שייך בסופר הכותב בפעם אחד ואין שום חולק בין כ' ימי השבוע תחל' או יום החדש תחל' שמיד שבא השטר שלפנינו רואי' אנו שבטעו' נעשה והעדים כשרים והטעות מוכח מתוכו וליכא חשש לדעת הרא"ש במקום עגון:

ד

אם לא האריך ווין הב"ש פי לתשו' הרא"ש דהווין היו כיודין ומ"מ הכשיר. ועפ"ז כ' ולמ"ש בסמוך בשם הרא"ש נשמע אם הגט בא ממקו' אחר וא"י מי כתבו לכתחילה לא ינתן אא"כ במ"ע או אם כבר נתן לה והפר"ח כ' ראוי להחמיר כסברא קמייתא שבהמחבר דאפילו דאיכא ב' לטיבותא דהיינו שהבעל לא כתבו וגם לא קמערער ואין להקל זולת במ"ע ואי איכא ב' לטיבותא יש לסמוך על הרמ' וכן ר"ה גאון והרא"ש בתשו' כלל מ"ה סי' מ"ט ואם נשאת ל"ת אבל במ"ע אין להקל בזה דהא אפילו לדעת הרמ' פסול מדרבנן מיהו הוי והיכא דהוה פסול מדרבנן א"א להקל במ"ע וכמ"ש מהרי"ק שור' ך"ו. ודבריו נראים סותרים תחילה כ' ראוי להחמיר כסברת הרמ' כו' ואין להקל זולת במ"ע נשמע הא במ"ע יש להקל בב' לטיבותא שתנשא בו ע"פ סברת הגאונים דס"ל דבב' לטיבותא תנשא בו דלא כהרמ' ולבסוף כ' ואי איכא ב' לטיבותא כו' ואם נשאת ל"ת אבל במ"ע אין להקל. ותו ק' דבב' לטיבותא מה חידש וכ' דיש לסמוך על הרמ' ורה"ג והרא"ש ואם נשאת ל"ת אטו מי איכא דפליג וסובר בב' לטיבותא דאם נשאת תצא ולהכי נלע"ד דצ"ל ואם הוא ב' לריעותא מ"מ יש לסמוך על הרמ' דלא תצא דהא להרמ' תמיד לא תצא ומה שכ' וכן דעת רה"ג והרא"ש אף דהם לא דיברו אלא בל' זה דאיתא בהטור בשמו כי יהיה בעל רשותא לכתוב גט שלם וטעה הסופר בהנהו אותיות אי אייתי לספרי' מתקן לי' ואי לא אתקין ומנסבא בההיא גיטא לא מפקינן לה ואי אתי' לאנסובי ואתא בעל ומערער לא נסבינו לה אבל אי מינסבא לא מפקינן לה דהא דקאמר ר"מ משום שלום מלכות יוציא והולד ממזר ליתא וכ"ש לענין ט"ס הרי דלא איירי כלל מב' לריעותא מ"מ ע"כ דסובר דבע' רה"ג מדמסיים דהא דקאמר ר"מ וכו' וגם מדלא הזכיר ענין שתצא להדי' כדהזכיר העיטור דהיינו בב' לריעותא דס"ל בזה כהרמ' (ובל"ז ל' רה"ג קצר תחילה כ' ואי לא אתקין ומינסבא לא מפקינן משמע הא לכתחילה לא תנשא ולבסוף מסיק ואי אתי' לאנסבי ואתא בעל ומערער לא מנסבין נשמע הא כל כמה דלא אתא בעל מותרת להנשא וכן הבינו הרא"ש בתשו' ומביאו לחולק על הרמ' שכ' פסול דהיינו שלא תנשא בו וע"כ לפרש שמה שכ' ואי לא אתקן ומינסבה היינו שרוצה להנשא לא מפקינן לה מהתיר') וע"ז שפיר מסיים אבל במ"ע כו' דהא בב' לריעותא לכ"ע לא נפיק מפיסול דרבנן דא"א להקל בו אף במ"ע ולמה שדחקתי בההג"ה בל' רה"ג לא מצינן בו היתר יותר אף בב' לטיבותא אלא דאם ניתן דלא מפקינן אותה מהיתרה אבל ליתנו בתחי' לא מצינן אבל מל' הרשב"א בתשו' שבב"י שכ' אבל אם כ' הסופר מעצמו כן וגם הוא לא ידע ולא קרא הגט אין חוששין לו וכ"כ גדולי הראשוני' מדכ' אין חוששין משמע דכל דלא אפשר לתקוני' ינתן אף לכתחי' וכ"כ דעת הר"ן גאון דבאופן זה א"א לבעל כלל לערער וא"כ במ"ע אפשר ליסמוך עלייהו אף ליתנו. ואולם כ"ז בדידעינן דהסופר כתב וגם לא קראו הבעל אבל באם שליח מביאו ויש לספוק אולי הסופר כ' מפיו או דילמא קראו בזה התמיה הב"י על תשו' הרא"ש וכ' ואם היו קצרים שאינן נקראי' ווין איך היכשר היכא דניתן ותו דאפי' נימא דספק זה יש לדונו לקולא מפני המנהג מ"מ ק' לי מדמסיים וגם אם יש בו משום תקנו' עגון דמשמע דתחילה אף שכ' הבעל רחוק לא הייתי פוסלו מ"מ בנקל הי' להשיג גט כשר ונהי דלדע' רה"ג והגאוני' היכי דניתן הוא כשר מ"מ איך לא חשש לא במ"ע לדע' הרמ' הפוסל שלא תנשא ולהכי פירשו בשלא היו ארוכי' עד שנראי' קצת כיודין ולא לגמרי דהוא התי' א"נ והוא העיקר לע"ד וכן פירשו המ"ל כי ל' ואין הווין ארוכי' אינם מורים אלא הכי דאלו ליודין גמורי' איך קורא אותן ווין אינם ארוכי' וגם מעצמות הדין בלי ספק שלא במ"ע אף הרא"ש הי' חושש לדע' הרמ' אף בניתן כבר ודלא כהב"ש. והיש"ש תי' תשו' הרא"ש ע"ד הבנת הב"ש שהיו נקראים לתינוק ליודין אלא דאיירי מן ווין. מלא וחסר שלא נזכר בש"ס דקדוקם ולע"ד זה נמי ליתא ובעיקר הדין למעשה ע' נמי בג"פ:

ה

הג"ה או מלת דהוית הגהו' אשרי ושם כתוב ל' זה נראה שאם לא כ' כו' אלא פלונית אנתתי סתם כשר ויראה לי שיצא לו ממה דמסיק גיטן דף מ"ב אלא עבדי שהי' כבר ה"נ אנתתי שהי' כבר:

א

כתב העכו"ם. אף על גב דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב עכו"ם נמי כתב הוא ועיין ב"י ונ"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות ואמירה לעכו"ם לכתוב אפילו בכתב שלהם לא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא וכן משמע מרמב"ם וכן משמע בתו' גיטין בסוגיא אומר לכותי וכותב וכ"כ הברטנורה בפ' כלל גדול ולא כמ"ש בא"ח בסי' ש"ה:

ב

מקצת הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא אם כ"א כותב בלשון אחר כמ"ש בסי' ק"ל דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו החתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון ובלבוש כתב שני מיני כתבי' נמי יש קפידא וכן משמע בסימן ק"ל וברמב"ם פ"ד ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:

ג

מה שמוסיפין בתורף הרי את מותרת. משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה היא וכ"כ בתשובת רמ"א סי' קכ"ט ושם כת' גדול א' היה חולק עליו אבל בש"ס משמע הא"מ תורף הוא ועיין ס"ס:

ד

בכתב אחר. משום לכתחלה כותבין ככתב ס"ת ומכ"ש אם כתבו בלשון אחר אין להכשיר, ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר כמו במקום עיגון ומ"ש כאן בד"מ דיש להחמיר צ"ל היינו דיעבד שנכתב ולא ניתן עדיין:

ה

בשלישי וכו'. והא דאין כותבין בגט בלשון זכרון עדות או בפנינו עדים משום לשון הגט אין העדים מגידים אלא הבעל בעצמו מספר דברים אלו כמ"ש לקמן, לבוש, גם בימי חדש כותבין בשלישי וכיוצא בזה בבי"ת כמ"ש בסדר גט רמ"א ובלבוש ולא כנ"ש:

ו

מלאים יוד. ובדיעבד כשר כמו שמנה אם כתב מלא אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב:

ז

בשבת ולא יכתוב לשבת. כי אז יש למטעי כגון אם כותב ביום ג' יאמרו יום ב' הוא ועם שבת הוא יום ג' אף על גב ביום א' ליכא טעות מ"מ בשאר ימים איכא טעות אין כותבין לשבת אפילו ביום א' אבל לירח ליכא טעות ד"מ, ולשון ירח ע"ש גרש ירחים:

ח

ביום ראשן לירח. לכ"א מדיעות הללו יש להם ראיה מקרא מיהו מ"ש ביום ראשון ט"ס הוא וצ"ל ביום אחד וכן הוא בתחלת ספר חגי ביום אחד לחדש וכ"כ בח"מ, ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח כ"כ ב"ח ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתו' באחד לירח:

ט

לשון זכר בה"א. וסימנך ימים ימימה פי' במקום ימים כותבים בה"א לבוש וט"ז ובשמנה אין חילוק בכתיבה אלא בקריאה לזכר הנו"ן בקמ"ץ ולנקבה בסג"ל כ"כ בלבוש ובח"מ ועיין בתי"ט בטהרות פ"ה כתב לנקבה בקמ"ץ כמו רועה היא ועיין בד"מ ס"ס קכ"ט מכונה לזכר בסגו"ל ולנקבה בקמ"ץ:

י

אחד עשר יום. המנין מועט בלשון זכר אחד ולא אחת ומנין מרובה בלשון נקבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו בקרא עשתי עשר יום:

יא

יום. עד עשרים כגון י"ט יום אבל מעשרי' ואילך כתב הב"י שרא' גיטין שנכתב ימים ובתשובת מהרי"ו משמע דכותבי' יום וכ"פ בד"מ ובש"ג אצל המ' פ' המגרש:

יב

כתב ימים לא מפסל בדיעבד. וכן בשינוי יום במקום ימים ח"מ ומעשרים ואילך פשיטא אינו פוסל ל"ש אם כותב יום ול"ש אם כותב ימים כמ"ש בסמוך ב' דיעות:

יג

כשר. משמע אפילו אינו שעת דחק ולא ניתן הגט ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:

יד

וכן אחת עשרה בשנים. להיפוך מימים דכותב מנין המועט בל' נקיבה ומנין מרובה בל' זכר מעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם:

טו

מנין המועט קודם. וכן הוא בספירת עומר ועיין בתשובת א"ש:

טז

וכתב חמשה כשר. משמע אפי' לא ניתן ואינו שעת הדחק כמ"ש בסמוך ואם כתב במקום אחת עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא, לבוש:

יז

שהוא ר"ח אייר. ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש:

יח

בא' לירח. אף על גב בסעי' ד' פסק דכותבים ביום א' לירח כתב ב"ח אם ר"ח רק יום א' אז כותבים ביום א' שהוא מבורר טפי וכשר"ח שני ימים לא יכתוב ביום א' דהוה משמע יום הראשון של ר"ח אלא יכתוב בא' לחודש שלא בא להזכיר אלא מנין הימים שבחדש והרב רמ"א ע"כ לא ס"ל חילוק זה דאל"כ למה לא כותבין ביום השני דהא ליכא ספק כלל ולכ"ע לא כותבים יום והא דאין נותנים גט ביום א' דר"ח משום דכתבו המ' וכמה פוסקי' דאין ליתן גט ביום א' דר"ח והטעם הוא דצריך לכתוב שהוא יום ל' לחדש העבר ושמא יאמרו מוקדם הוא ולא כח"מ שכתב הטעם משום פלוגת' הר"ן והרשב"א דהא ס"ל דיכול ליתן גט ביום א' דר"ח וכתב בח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון וביום ב' אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א':

יט

אדר סתם כשר. כן ס"ל לרוב הפוסקי' וכ"כ בא"ח סימן תכ"ב, ובח"ה סימן מ"ג ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע ובי"ד סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע ועיין בש"ך שם הקשה למה לא חשש כן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל, ולולי דבריה' היה נראה לומר דקי"ל כרוב הפוסקי' דס"ל סתם אדר הוא אדר ראשון ואין חילוק בין אם ידע ובין אם לא ידע אלא בנדרי' שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד דהא אף להרמב"ם אינו אלא מאוחר גם בגט מאוחר כשר לרוב הפוסקי' לכן לא חשש כאן להביא דעת הרמב"ם וכ"כ בט"ז:

כ

אייר בשני יודין. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:

כא

ואם כתב בחד יו"ד. כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר וכן כתב בלבוש אף על גב בשאר פסולי' אין חילוק בדבר מכ"מ בכה"ג דליכא פסול ממש שאני ויש מחמירי' ליתן שני גיטין באייר כמ"ש בד"מ בשם מהרי"ל ובש"ע השמיט דעתו משום דס"ל דאין ליתן ב' גיטין אלא מחמת הדחק ואז כשר לכתוב בשני יודין ועדיף טפי דהא אין כותבי' שני גיטין אלא בדוחק, מרחשון חד תיבה, כסלו כתב בת"ה מצינו בקרא חסר ובתרגום כתב מלא ויש לנו לילך אחר הקרא, אף על גב רוב הגט בלשון תרגום הוא מכל מקום זמן כותבים בל' עברי שני ימים ולא תרי יומין כותבים נמי הזמן בל' עברי שהיא ל' קרא ול"ד לימחא באלף דהולכים אחר ל' תרגום משום ימחא כותבי' אצל לשון תרגום משא"כ זמן ועיין מהרי"ק וצריך טעם למה באמת כותבים זמן בל' עברי וכל ל' הגט בל' הקודש /ארמי/ ועיין בנ"ש דף י"ד ואם כתב כסליו מלא כשר כמו שמנה וכן כולם:

כב

ואינו מכוון. הטעם מבואר בהרא"ש מאחר שהוא ל' הבעל לא שייך לומר איך אלא הבעל אומר בזמן ההוא אני פלוני מגרש את אשתי אף על גב העדים חתומים על הגט מ"מ לאו ל' העדים הוא אלא ל' הבעל הוא והעדים מעידים שכך אמר בפניהם, ואם כתב ואיך כשר דהא בש"ס משמע דהיו כותבים ואיך וכן כתב בח"מ:

כג

לא יכתוב ודין. משמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן שמגרש לא הוי גט ואיגרת ביו"ד לפרש"י ל' גג הוא לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה ולרמב"ם משמע ל' זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא הוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בעת הדחק ומ"ש בסעיף כ"ב אם כתב היודי"ן שאמרנו שלא יכתוב ה"ז גט פסול משמע כדעת הרמב"ם וכתבו תוספות דצריך לכתוב ואגרת ולא אגרת בלא וי"ו דמשמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין, ויקרא הדלי"ת של ודין בצירי, ויכתוב ודין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה האחרונה סדר מהר"מ פדוו':

כד

דתיהוייין ג' יודין. הטעם פירוש רש"י דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים בעלמא וכן דיתצביין אבל אם כתב ג' יודי"ן משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה ורמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות אף על גב שהיא מטופס הגט מכל מקום שאני חסרון משינוי דאז מבטל הענין הגט כמו איגרת לכן מהאי טעמא יש פוסלין כתב די תהויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן ויקרא הוי"ו של הווייין והבית של בייין בשוא וחירק תחת יו"ד עם הנו"ן לבסוף, לבוש:

כה

בחמשה יודין. כ"כ תוספת ומזה מדייק מהרי"ל דהכל תיבה א' דאל"כ לא שייך לומר ה' יודין, ועיין תוספת שכתב די תרגום של אשר ודיתי הוייין שני תיבות הם לפ"ז דברי תוספות סותרים זא"ז ובהרא"ש משמע נמי דהם שתי תיבות וכן בטור ונ"ל אף על גב דהם שתי תיבות מ"מ כותבים בשטה א' דמשמעות סובל ג"כ תיבה א' אבל אם הי' כותבים בשני שיטות היה דוקא שתי תיבות וכ"כ בח"מ, ואפילו בשיטה א' לא ירחיק מלת די הרבה רק מעט לבוש, מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט גם אין מוכרחים דברי מהרי"ל דפוסל וכ"כ הט"ז:

כו

יאריך וי"ו דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיוד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרש' אותו, וא"ו של פיטורין תליא בהא אם נותנים יוד אחר הפי"א אין חשש וא"צ להאריך הוא"ו אבל לא כתב היוד אז צריך להאריך ג"כ הוא"ו של פטורין כ"כ הרא"ש, ועיין בכתבי מהרא"י סי' רכ"א בענין שפ"ת פש"ת, ולמהך חסר יוד כי ביוד משמע לי תהיה מהך אפילו בשעת קריאה ימהר בקריאת המם אל הלמד נ"ש, בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבי"ת ככף ויכתוב בחד שיטה עיין תשובת בן ששון סי' ל', ברעות יקרא הרי"ש בפתח ועין בשו' והוי"ו בפת' לבוש, וא"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלו' בלא ספר הוא מגרש, והרמב"ם כתב הטעם דהיה משמע בתנאי זה אני מגרשך, ומ"ש דא"צ להאריך יתבאר לקמן בס"ד, ההי"א של מה"ך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי ל' צחוק מצחק אני בך, לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא דאז משמע לא תנשא, ימחא יקרא היוד בשוא מם בפתח חית בצירי וכן הוא בדניאל נ"ש דף כ"ג:

כז

צריך שלא יהא וכו'. וכ"כ הרשב"א והטור אבל תוספות וסמ"ג כתבו ג"פ וא"ש יכול לכתוב בשיטה אחרונה דאינו אלא חזרת דברים כיון דכתב ספר תרוכין מיהו ס"ת לא יכתוב בש"א משום דאין למידים מש"א והוי כאלו לא נכתוב אף על גב בנוסח שלהם נכתב ג"כ קודם לזה פטרי"ת ושבקי"ת והרי את מותרת מ"מ לא נכתב דגט זה פוטר לכן ס"ת מעכב' וש"מ מזה ס"ת הוי תורף אף על גב דכתב קודם לזה פרטי"ת ושפ"ת ופש"ת, ונ"מ אם נחסר פסול מיהו דוקא אם נחסר נמי ג"פ וא"ש דאל"כ מה לי ס"ת ומה לי ג"פ וא"ש וע"כ לא כתבה סמ"ג דלא יכתוב בשיטה אחרונה אלא משום אם יכתוב בשיטה אחרונה ס"ת אז ממילא ג"ש וא"ש ג"פ בשיטה אחרונה מיהו לדעת הרשב"א בתשובה סי' תקצ"ח אף ס"ת כשר בשיטה אחרונה אפי' למ"ד דבעינן ודן וכו' וע"ש והנה בש"ס פליגו ר"י ורבנן לרבנן די אם כותב הרי את מותרת וכ"פ הרמב"ם פ"א א"כ לרמב"ם גם ס"ת אין מעכב דהכל הוא טופס ולר"י צריך לכתוב ודן דיהוי וכו' ומבעיי' בש"ס אם בעינן ודן ולא אפשט ופסקו שאר פוסקים דבעינן ודן ואם לא כתב הוי ספק מגורשת גם משמע והרי את מותרת לכ"ע בעינן והוא תורף וע' ר"ס:

כח

דאיכא למיחש וכו'. ואז אין למידין משיטה שלימה שלפניה שהיא סמוכה לעדים, ואם חתמו תחת הכתב של חצי השיטה יש לחוש שיזייף תוך חצי השיטה שחולק ובתוך השיטה שבין העדים ולכתב:

כט

לא נפסל בכך. משום מ"ש כדת משה וישראל הוי כשריר וקיים שכותבים בשאר שטרות ואז למידים מש"א כ"כ הרא"ש בתשו' אף על גב ר"ת חשש שמא כדת מש"ו אין חשיב כשריר וקיים מ"מ בדיעבד כשר וע' ב"י שכ' אם נכתב בשיטה אחרונה ס"ת וג"פ וא"ש אם ע"מ בפנינו ומעידים דלא זיוף מהני כמה דקי"ל אם נכתב ע"ג דבר שיכול לזייף כמ"ש בסי' קכ"ד לפ"ז צריכים הע"מ לבוא לפנינו דוקא כמ"ש שם אף על גב בח"ה סי' מ"ד כ' הב"י בשם תשובת הרשב"א אם לא החזיר בשטה אחרונה אפי' אם אמרו העדים אנחנו כתבנו אין נאמנים להכשיר צ"ל שם איירי דעידי חתימה מעידים כן אבל ע"מ מהני כמ"ש בסימן קכ"ד:

ל

בשביל דילוג אות א'. ע' ס"ס בטופס אפילו נחסר יותר כשר וע' ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים וע' ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא:

לא

ולא כ' בשבת. הטעם מבואר בתשוב' ברביעי אין סובל פי' אחר אלא ברביעי בשבת דהא זמן החדש כתב אח"כ ומ"ש בעשרים אין חשש משום מוקדם משום דמוכח שהוא ט"ס ורביעי א"א להיות אלא בכ"א וע' בח"ה סימן מ"ב סתם ופסק כדיעה זו וכאן לענין חשש גט הביא בהג"ה דעת החולקים ה"ה ר"ת והריב"ש כמ"ש בכתבי מהרא"י ס"ס י"א:

לב

אם לא האריך ווי"ן. היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יו"ד מ"ה פסול אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותם יותר משאר ווי"ן כשר כמ"ש בתוספות ובתשובת ריב"ש סימן שי"ד וכן משמע דהרא"ש ס"ל כן דהא בפסקיו לא כתב כלל דצריך להאריך אותה יותר משאר ווי"ן, אלא הב"י והב"י והב"ח מפרשים דברי תשובות הרא"ש שהביא הטור דס"ל להרא"ש אם לא האריך אותה יותר משאר ווי"ן לא ינתן לה אלא א"כ מחמת עיגון אז יתקנו הב"ד ויתנו לה או אם כבר ניתן והבעל רחוק מכאן כשר אבל פירושם אנ"ל וכן משמע בטור כמ"ש דהא כתב לעיל דאין צריך להאריך הווי"ן יותר משאר ווי"ן ואיך ס"ד דהבי' אח"כ בשם תשובת הרא"ש לפסול אם לא האריך אלא ע"כ הרא"ש איירי דהווי"ן הם כיודין ומ"מ הכשיר בכה"ג וכ"פ הט"ז אפי' בלא דחק כשר אם לא האריך ושלשה דעות שהבי' כאן היינו לדעת הרמב"ם אם לא האריך הווי"ן של תרוכין ש"פ או שכתב היו"ד של למהך או של פטורין וכן אם לא כת' ג' יודין של דיתי הוייין או דיתי צבייין פסול אפילו לא ערער הבעל ואפילו לא כתב בעצמו ואם נשאת לא תצא כמ"ש המגיד פ"ד והעיטור שהביא הרא"ש והטור והמגיד ס"ל דוקא אם ערער הבעל שכתב כן בכוון אז הגט פסול וזהו הי"א שהביא ונראה מדבריו הדין מתחלק לג' אופנים, אם הבעל כתב או הסופר כת' מפיו ובעל מערער שכוונתו היה לקלקל תצא מבעלה, ואם הסופר לא כתב מפיו ובעל גם כן אינו מערער כשר הגט ותנשא, ואם הבעל כתב או הסופר כתב מפיו ואין הבעל מערער אז לכתחילה לא תנשא וכן אם הסופר כתב מעצמו ובעל מערער, לא תנשא ואם נשאת לא תצא, ולמ"ש בסמוך בשם הרא"ש נשמע אם הגט בא ממקום אחר וא"י מי כת' לכתחלה לא ינתן לה אלא אם כן במקום עיגון או אם כבר ניתן לה, ועיין ב"ח שכת' גם כן כמ"ש לדעת העיטור גם המגיד והר"ן כתבו בשם הר"ן הגאון היכא שכתב הבעל ומערער תצא לפי זה מחולק עם הרמב"ם בשני דינים, חדא דתליא בערעור הבעל, שנית אם ערער תצא ולרמב"ם לעולם פסול ולא תצא והמחבר קיצר מאד שכתב ויש אומרים שאם לא ערער הבעל כשר משמע בזה הם מחולקי' ותו לא ולית' ומבואר שם אם לא הרחיק רגל ההי"א של למהך נמי הדין כן ויש מי שאומר שהביא לאו על בעל העיטור התכוון כמ' דמציין בשלחן ערוך קטני' ד"א כי לראב"ד ועיטור מבואר דמועיל ערעור אפילו לא כתב הבעל אלא הריב"ש בתשובתו כתב כן, וכן יש לדקדק מדברי הר"ן הגאון דס"ל כן בכת' הסופר לא מהני ערעור הבעל ואפשר הבית יוסף מפרש דברי העיטור בע"א וס"ל לעולם לא תצא וה"פ אם הבעל כותב או הסופר כתב מפיו ומערער אז הגט פסול ולא תצא, ומ"ש בסיפא אם אמר וכו' והבעל אינו מערער האי וא"ו הוי כמו או הבעל אינו מערער היינו אם הבעל כתב ולא מערער או הסופ' כתב ובעל מערער כשר ותנשא ויש מי שאומר הוא העיטור אבל נראה כמ"ש וכן מבואר בתשו' רשב"א סי' אלף קס"ג שכת' בפי' בשם ר"ה והגאונים כשכתב הבעל אפי' אינו מערער או שכתב הסופר סתם והבעל מערער הגט פסול, ועיין מ"ש הרב רמ"א בסי' קנ"ה ברגלי ההי"ן שנוגעים דס"ל אפילו אם ניתן הגט פסול אא"כ במקום דחק ולהפוסקים הנ"ל אפי' בה"א של למהך אם לא ערער הבעל ולא כתב בעצמו הגט כשר אפי' בלא דחק ומנין עם וי"ו י"ל דתליא נמי בפלוגת' זו אם הבעל מערער וכת' בעצמו תצא מיהו נרא' עיקר דוקא במה דמפורש בש"ס פליגי אבל מונין לכ"ע לא תצא גם בכמ' מקומות כותבין מונין בוא"ו ועיין תשו' ריב"ש סי' שי"ד יש מקומות דכותבים כדלא אניסנא בכף לפ"ז נראה דדינו כמו מונין בוי"ו ואם עדיין לא ניתן הגט ורוצים לתקן נראה דהוי כמו בדבקות ההי"ן סי' קכ"ה וכ"כ בפריש' בשם מהרש"ל וב"ח ובמקום עיגון יכול הסופר לתקן אפילו אחר חתימות העדים כיון דליכא תיקון ממש:

לג

בלא וי"ו. שאם הוא בוי"ו יש במשמעותו לשון אונאה, ופירוש של שאנו מונין משום דבזמניהם לא היו מונין כולם לבריאת עולם אלא לשאר מנין לכך כותבין שאנו מונין ולא כזמני' הראשונים לבוש:

לד

שאנו מנין בו. כצ"ל וכן הוא בד"מ ומ"ש בנוסחא שלנו בוי"ו הוא ט"ס וכן מגי' ב"ה:

לה

כשר. כי לדעת כמה פוסקים כותבים לכתחלה בלא יו"ד כי ביו"ד משמע שיש לאדם ב' נפשות:

לו

צריך לכתוב והרי את מותרת לכל אדם. אף על גב דכותבים פש"ת ג"פ מ"מ והרי את מל"א עיקר התורף וכתב הרמב"ן אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא ועיין ר"ס כן משמע מרמב"ם דס"ל דהוא תורף הגט ומ"ש בד"מ על דברי הרמב"ם אין מוכרח וצריך לכתוב והרי בוי"ו מותרת בוי"ו ואם כתב בלא ואו אפשר שפסול אפי' בדיעבד דמשמע שהיא מתרת לאדם אחר לבוש:

לז

טוב ליזהר וכו'. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסוק דאם יפסוק י"ל השומע סבר דלא התירה לכל אדם לבוש, ש"מ הקורא לא יפסיק בקריאה:

לח

מנאי בלא יו"ד. כי ביו"ד משמע דרך מינות ויקרא המ"ם בחירק ונו"ן בקמץ ואל"ף בחירק דהוי' הוי"ו בצירי, לבוש:

לט

וי"א דה"ה להיפוך. הב"י כת' דין זה בדרך אפשר ובד"מ הניח בצ"ע ובלבוש חולק על הב"י ולכאורה נרא' הראיה שהבי' הב"י מתוס' היא ראיה גדולה, ובט"ז כתב די"ל דשאני התם בעת שכת' ארוס' בכשרות כתב דהיתה באותו זמן ארוסה ועיין בד"מ סי' קמ"א שם הביא בהרשא' כותבים לארוס בעל:

מ

במקום עיגון. בסי' הקודם כתבתי לדעת רמ"א בדיעבד שניתן הגט ומקום עיגון כשר באותיות שאינ' נוגעים שפיר או בההי"ן וקופי"ן שנוגעי' לגגין וכן הוא בב"י ודוחק לומר מ"ש הב"י בדיעבד היינו שנכתב ולא ניתן ואם חסר ה"א של ושלטאה וכת' ושלטא כשר ט"ז וכתב הב"י אם אירע כן בטופס כשר דלא גרע מחסר, ולכאורה קשה דהא אם נוגע ההי"א לגג הוי חית ונשתנה המלה והוי כמו שינוי עלמא ואפשר כל שאינו שינוי הגט אלא שינוי המלה ס"ל דכשר ועלמא הטעם משום דהוי כאלו אין זמן בגט וכן לדברי הרב רמ"א כל שלא נשתנה הגט אף על גב דנשתנה פירוש המלה כשר ועיין בד"מ ס"ס קכ"ז מ"ש בשם תשו' רד"ך:

מא

דעלמה לשון נערה. והגט פסול אפילו אם הבעל אינו מערער וגרע טפי ממונין בוא"ו דכשר בעת הדחק משום עלמ' בה"א סובל יותר ל' נערה מלשון עולם אבל בוא"ו יותר משמע לשון מנין אבל עלמא באלף כשר כת' בנ"ש אפי' לכתחלה כשר ועיין פי' הגט בש"ג אצל המרדכי:

א

אבל אם כו'. בתוספתא גט שכ' בה' לשונות וחתמו עליו העדים בה' לשונות פסול כ"ה גי' הרמב"ם והראב"ד וגי' שלנו הוא כשר וכ"כ בר"נ על מתני' גט שכ' עברית כו' והראב"ד השיגו דדוקא משום שחתמו העדים בה' לשונות והר"נ יישבו דחתמו עדים בה' לשונות לרבותא נקטה ע"ש בר"נ והרשב"א ג"כ השיגו מ"ש מע"א עברי וע"א יוני וכמש"ל סי' ק"ל סט"ז ובכ"מ יישבו ע"ש:

ב

ויש מכשירין הראב"ד והרשב"א וכנ"ל וכ"ש לגי' הר"נ:

ג

בשלישי כו'. הכלל בזה דאזלינן שנמצא במקרא כמ"ש הפוסקים וכ"ה הכלל בבעלי הלשון ובמס"ג פ' נשא ה"ז כל ראשון מלא במ"א וכל שני חסר וכל שלישי מלא במ"ג וכל ד"ה דכוו' במ"ז וכל רביעי מלא במ"ג וכל חמישי מלא במ"ג כל ששי חסר וכל שביעי מלא במ"ח וכל שמיני מלא וכל תשיעי מלא במ"ג:

ד

יום כו'. כמ"ש ויהי ערב כו' וא"מ יוצא מידי פשוטו ומכח זה"ל פי' מהרמ"פ סי' נ':

ה

בשני כו' דימים הוא לשון זכר ושנה הוא ל' נקיבה וכ"כ במקרא:

ו

ויכתוב ימים כו'. כמ"ש ושלשים יום ושלשת ימים וששים יום וש"מ:

ז

או שכ' כו'. כמ"ש בח"מ סי' ס"ד בהג"ה:

ח

ויכתוב כו' שכ"ה במקרא וכ"ה הכלל לכל הסימן:

ט

ואם כ' מנין כו'. דעבד כר"מ עבד וכר"י עבד דפלוגתא הוא בפ"ה דיומא אחת כו'. מהרמ"פ סימן נ"ג:

י

אם יכתוב כו' עהג"א דפרק היו בודקין ועהרמ"מ הביא ראיה דשייך ביום א' לחודש פלוני וכמ"ש בטור בשם המ"פ ממ"ש בפ' מי שהיה נשוי אימא בר כ"ט בניסן ול"ק בר שלשים את וכ"כ ש"פ והרא"ש בפסקיו אבל הרשב"א והר"נ בנדרים כ' להיפך וע"ס סי' ב' ד"ה ומהא שמעינן כו' מיהו כו' וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש כאן:

יא

וביום ב' כו' כי כו'. כמ"ש במתני' דסנהדרין מ"ז א' שזה יודע בעיבורו כו':

יב

אם השנה כו' ואם כו' כמ"ש ובח"מ סי' מ"ג סכ"ח ועי"ד סי' ר"כ ס"ח:

יג

ומלת ראשון כו'. כנ"ל כמס"ג:

יד

ניסן מלא אסתר ג':

טו

אייר כו'. שכ"ה בתרגום שם. וכן כל החדשים בתרגום שם:

טז

סימן כו'. שם ח':

יז

כסלו כו'. זכריה ז' ונחמיה ח':

יח

יש כו'. הרא"ש בסדר הגט ראיתי בטופס כו' עבה"ג אבל הרמב"ם כתב בנוסח שלו איך וכ"ה בגמ' פ"ה ב' וכן כתב הרי"ף והרא"ש שם וש"פ:

יט

וכן יש כו'. ג"כ שם בסדר הגט של הרא"ש אבל הרמ"ה כתב בנוסחא שלו:

כ

ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה דתהויין כו'. אבל מדינא אין להיות יו"ד אחר הצ' (צ"ל אחר התי"ו) של תצביין וכן אחר תי"ו של תהויין וכידוע לבעלי הלשון וכ"כ המרדכי שם בשם הריצב"א שבדק בכל התרגומין והוא בלא יו"ד וכ"כ הרשב"א אחיו וכ"ה בטופס הגט שכ' הרי"ף והרמב"ם. ועוד כ' הרא"ש והמרדכי וש"פ שגם כל היו"ד שאחר הד' דיתצביין דיתהוייין דהוי כמו ש' המשמשת ע"ש:

כא

אבל אם כו'. א"י טעם לזה דהא בה' יודי"ן ב' תיבות הן כמ"ש תוס' והרא"ש שם וכן בכ"מ בתרגום כתיב די לבד ול"ד לכדרלעומר שהוא שם א' לגמרי וכן כיוצא בזה:

כב

נהגו כו'. הרא"ש שם והטור ומ"מ וש"פ:

כג

יכתוב כו' דאל"כ לא היה צריך להאריך בהוו"ין שלהם דליכא למיטעי הרא"ש שם:

כד

אבל כו'. כלשון ראשון שבר"ש. ס"ה ב' ד"ה ר' נתן כו' ולכן לא אמרו בגמרא ו' דפטורין ואינו מוכרח בדעת שרש"י פי' להיפוך שם ובלא"ה לא שייך כאן יו"ד דבגמרא כתב יו"ד לסימן הנקודה וע"ל סק"ז וסי' מ"ד והוא משקל פעולין בדגש הע' ולכן בתרוכין וערוכין הת' והע' בצרי וכ"ה בתרגום פ' תצא פטורין בלא יוד ודגש ומ"ש ולכן ל"ק ו' דפטורין משום דל"ק במתני' שם וע"תוס שם ד"ה ר"י כו' וז"ש בהג"ה וי"א כו' וכ"כ בסמ"ג וכל בו ומהרי"ל:

כה

ולכן כו'. וכ"ה במרדכי:

כו

ונהגו כו'. עי' מהרא"י סי' רכ"ח ע"ש:

כז

וכן בכל כו'. כמ"ש בפ"ג דמנחות:

כח

ואנש כו' דניאל ו':

כט

דלג כו'. כמ"ש ר"ה גאון ולקמן בסכ"ב כ"ש בכה"ג שאפילו חסר כל התיבה אין בזה שום פסול שהרי יש בו הרי את מותרת לכ"א כשאמרו ושם ך"ו א' צריך לשייר הרי כו' לא אמרו לשייר להתנסבא לכל כו' ולא הקפידו אלא שלא לכתוב א' במקום ה' דמ' לא תנשא ואפ"ה אינו פסול אלא כשבא הבעל וערער כנ"ל שם:

ל

לא ימחא כו' מחלוקת גדולה בנוסחא זו וכתב ב"י וד"מ דנהוג עלמא בא' וכ"כ בדניאל ד':

לא

ואם כ' ימחו כו' בכל כה"ג שכתב הרב פסול הוא תמוה מ"ש מה' דלהתנסבא שכתב הרשב"א הואיל והוא בטופס אין קפידא וכמש"ל סימן מ"ט וכ"כ בד"מ כאן בשם תיקון ישן אלא שתמה עליו דהא לא נמצא במקרא ביו"ד משא"כ בה"א דפ"א הוא ג"כ בה"א אבל לפי מ"ש אין קושיתו כלום.

לב

צריך כו'. שאין למדין משיטה אחרונה במ"ש בב"ב קס"ב א' וע' בתוס' שם ד"ה לפי כו':

לג

ואין ראוי כו' משום דאז אין למידין גם מהשיטה שלמעלה סמ"ג ועח"מ סימן מ"ד סעיף ג':

לד

ואם כ' כו' דמ"ש אין למידין משיטה אחרונה היינו כשחתמו העדים בראש השיטה אבל באמצע למידין מהשיטה וחצי שלפניה שחזקה שאין העדים עושין שלא כדין שיוכלו לזייף שיכולין לעשות שטר הוא ועדיו בשיטה א'. הריב"ש סימן נ"ד אבל זהו דוקא שחתמו העדים זא"ז וכמ"ש בתוס' שם קס"ג ב' בד"ה שיטה וכמ"ש בחו"מ סימן מ"ה ס"י ועוד כתב שם כיון שרגילין לכתוב כדת משה וישראל אין חשש ולמידין משיטה האחרונה וכתב שכ"כ הרשב"א בתשובה וכמ"ש בח"מ סי' מ"ד ס"ט:

לה

אם כ' כו' עח"מ סי' מ"ג ס"ד שם:

לו

וי"א שאם כו' ברא"ש שם ס"ד בשם ר"ה גאון וכ"כ הראב"ד משמו וכ"מ בירושלמי פ"ב הלכה ג' אם בא ועירער ערעורו קיים ע"ש:

לז

וי"א כו' שם בשם בעה"ט:

לח

אם כו' כנ"ל ס"ד בהג"ה:

לט

למנין כו' כן הוא בתרגום פ' בא פי"ב ופ' במדבר במנין שמהן כמה פעמים וש"מ:

מ

שאנו כו' כ"כ פ' ויצא פ' ל"א ב"פ ושניהם חסר אלא שבל"ה מסיים במ' ובל' ארמי בנון כמו ומקבלין והרבה כיוצא אבל מצא מונה ב"פ בתהלים קמ"ז ובירמיה ל"ג ושניהם מלאין:

מא

ואם כ' כו'. עמש"ל סימן י"ז:

מב

דיתבא כו' תוס' פ"ה ב' בד"ה דתהוויין כו' והרא"ש שם וש"פ:

מג

במתא כו' כמ"ש במס"ג כל העיר הישנה כו' כמ"ש העיר הזאת קרובה היא והיא מצער שם:

מד

ואם כ' בר כו' במהרי"ק שם כ' שיש לכתחלה לכתוב בר ושכן נהגו ושכ"ה בהרבה נוסחאות ע"ש:

מה

וכותבין אניסנא כו' שהיו"ד סימן למדבר בעדו עומד:

מו

יתיכו וכו' ר"ל מלא יו"ד אחר התי"ו וכן ליכי מלא וכ"ה תרגום של אותך לנקבה כמ"ש בשמות ב' י"ד וש"מ וכן תרגום של לך לנקבה כמ"ש בפ' שמות פ' ב' אקרי ליך כו' ותוניק ליך וש"מ הרבה:

מז

אנתתי כו'. שבאין אחריה ב' שוואין והתיו בדגש ואף בתרגום אתתי אין יו"ד אחריה:

מח

בידייני וכו'. ר"ל מלא אחר הד' וכן הוא בתרגום יחזקאל פ' כ"ג פסוק ל"א וש"מ:

מט

וי"א כו'. וכ"כ ברש"י פ"ה ב' בד"ה זהו כו':

נ

צריך כו' מתני' פ"ה א' וגמ' ך"ו א' ועתו"ס שם ד"ה וצריך כו'. ונראה טעמו של הראשונים דדוקא לת"ק דלא נכת' בגמ' ודין כו' לימה' להתנסבא כו' אבל לר' יהודה שכות' ודין כו' למהך להתנסנא כו' א"צ וכ' נ"י ב' ר"י ביבמות צ"ב א' שטעמו של ר"ת דלשון להתנסבא מ' דוקא נשואין ולא זנות וה"ל חוץ מזנותיך וכמ"ש ר"א שם ואף לר"י דוקא בבית דין דלא אזלינן בתר לישנא אלא בתר עיקר טעמא כו':

נא

ולכתחלה כו' שם כ' קפידא זו מעולם לא שמענו לו' ועוד שאפי' לא נכת' כלל כשר כמ"ש בתוס' הנ"ל:

נב

מותרת כו' ל"נ שהרי התם בדגש ובגמ' כ' לסימן הנקודה:

נג

מנאי כו'. וכן הוא בתרגום פ' וישב פ' ל"ח מני ובדגש הנו"ן וה"ה לתנאי שהכל א':

נד

ואם ד' יוד כו' ממ"שש לא לכתוב ודין מ' איגרת לימרך כו' דוקא באלו שהענין משתנה וכמ"ש בסימן מט:

נה

וי"א כה"ה כו'. עבה"ג וע' תוס' שם ד"ה ה"נ כו' ואור"ת כו' ארוסתי כו' ואם איתא בלא"ה פסול הורו ב"י ומדברי תוס' זה מוכח כמ"ש רמ"ע דלכת' כותבין ארוסתי בארוסה וכ"כ בתה"ד סימן רכ"ט:

נו

אם חיסר כו'. כמש"ל סט"ו וכמש"ל סי' קכ"ה ס"ט מהתוספתא דמחקו תלוי אף על פי שאינו מקויים כשר בטופס:

נז

וכ"כ כו' וה"ה כו'. ממש"ש ולא לכתוב ודון כו' איגרת למיהך כו' דוקא אלי שמשתנה הענין:

נח

אין לכתוב כו'. דאין כותבין תנאי בגט וכמש"ל סימן קמ"ז:

א

מקצת הגט כתוב בלשון אחד וכו'. אבל בשני מיני כתבים כשר אף לדעת הרמב"ם:

ב

ומקצתו בלשון אחר פסול. עיין לקמן סי' ק"נ סעי' י"ד ט"ו:

ג

ויש מכשירין. הראב"ד לא הכשיר למעשה רק שכתב דרך אפשר לומר שאם חתמו העדים בא' מן הלשונות שהחתימה מצרפן וכבר הליצו המ"מ והר"ן בעד הרמב"ם וע"כ אין ראוי לכתוב יש מכשירין במקום שבעל הדעת הזאת לא החליט הדבר ואף שנמצא בנוסחאות שלנו כשר נאמנים הם הרמב"ם וראב"ד שהגירסא בתוספת' הוא פסול:

ד

ונ"ל דאפי' למאן דפוסל וכו'. עיין בתשובת הרב מסי' קכ"ז עד סי' ק"ל מ"ש מזה:

ה

ואין להכשיר בכתב אחר וכו'. ומכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יכול לסדר נוסח אחד בגט בל' אחר:

ו

בשלישי ברביעי וכו'. בסדר ר"י מינץ נתן סי' רח"ל מלא והטעם שכן הוא בתורה ודוקא לכתחל' אבל בדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא או להיפך דהא אין הענין משתנה וכן הוא בסמוך סעי' ד' אם כתב שלשה או שמונה מלא כשר:

ז

יכתוב באחד בשבת. הטעם שכותבין בשבת ולא לשבת ואצל ירח כותבין לירח עי' בב"ח מ"ש בשם סדר הגט דבשבת איכא למטעי:

ח

יכתוב ביום אחד לירח פלוני. כצ"ל והטעם משום דבתחלת ספר חגי כתיב ביום א' לחדש היה דבר ד' ביד חגי וגו':

ט

וי"א דכותבין בא' לירח. הטעם משום דכתיב תחלת ספר במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני:

י

יש נמנעים לתת גט בר"ח. וכך הוא בסדר הגט של ר"י מינץ סי' נ' ולעת הצורך נותנין וכותבין ביום אחד לירח וכן העיד הרב בב"ח שראה בגיטין הניתנין בימים קדמונים כתוב בכולן ביום אחד לירח פלוני:

יא

לשון זכר בה"א לבסוף. דמשלשה ועד תשעה לשון זכר בה"א לבסוף חוץ משמנה שאין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף רק החילוק בניקוד כנודע (ר"ל שבזכר נקרא' שמנה בקמץ תחת הנו"ן) ובנקבה נקרא' בסגול תחת הנו"ן:

יב

ויכתוב ימים עד עשרה. ואם כתב יום נראה דלא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב במקום שראוי לכתוב יום כמ"ש אח"ז וכ"כ הב"י והעיד שרא' בגיטין שנכתבו בזמנו שעד י"ט כותבין יום ואח"כ כותבין ימים:

יג

שלשה או שמנה מלא בוי"ו. משום דלפעמי' הם כתובין כן ע"פ המסור' ועוד דהא אין הענין משתנה ועיין בסדר ר"י מינץ סי' מ"ח ונראה ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא ואף שלא נמצ' במסור' מלא מ"מ אין הענין משתנה במלא וחסר:

יד

רק שני. נראה דקאי ג"כ על שני בשבת אם כת' שני בשבת שני ימים לירח וכו' דכשר:

טו

וכתב י"ב כשר. שם בהגהת שלטי הגבורים שעל המרדכי דף תרי"ו מביא ראיה מספל וקפל אלמא שהיו רגילין לכתוב גמטריאו' בשטרות:

טז

חמש וכתב חמשה. יש להסתפק אם כתב אחת במקום שראוי לכתוב אחד או להפך אם ג"כ כשר:

יז

ביום שלשים לחדש ניסן. לאו דוקא לחדש אלא לירח ניסן שהוא ראש ירח אייר וכמ"ש בסעיף ד':

יח

שהוא ר"ח אייר. וה"ה אם כתב להיפך ביום ראשון לירח אייר שהוא יום שלשים לירח ניסן ואם לא כתב רק ר"ח ולא כתב שהוא יום שלשים לחדש ניסן אינו פסול בדיעבד עיין ב"י:

יט

יכתוב באחד לירח פלוני. כבר כתבתי לעיל סעי' ד' שהעיד הרב בב"ח שראה גיטין הנכתבי' בימים קדמוני' וכתוב בהם ביום א' לירח פלוני:

כ

אם לא במקום שיש חשש לעגון. לעיל כשר"ח יום א' כתו' בסעיף ד' יש נמנעים לתת גט בר"ח וכאן שר"ח שני ימים דיש פלוגתא בין הפוסקי' כמו שהעתיק הב"י דעת הרשב"א והר"ן והרא"ש ע"כ אין לכתוב גט ביום ר"ח הראשון אלא במקום עיגון אבל ביום שני אינו רק לחששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' והב"י כתב ג"כ שאף ביום ראשון דר"ח שחומרא יתירה הוא המונע וראיתי נוהגים שלא לחוש לה עכ"ל:

כא

לירח אדר ראשון. בסדר הגט של ר"י מינץ בסי' נ"א כת' אדר הראשון בה"א הידיע' כמו אדר השני וכן הוא בהגהת מנהגים ועיין בב"ח:

כב

באדר הראשון אדר סתם כשר. בב"ח השיג ע"ז דהא הרמב"ם בפ"י מהל' נדרים פוסק כר"מ דסתם אדר הוא אדר שני וא"כ אם כותב בראשון סתם הוי גט מאוחר ופסול לדעת קצת פוסקים ועיין לקמן סי' קכ"ז סעיף ט' הנה אף שכדבריו כן היה שהרמב"ם פסק כר"מ אין כאן השגה כלל כי רוב הפוסקים פסקו כר' יהודא דהא בס"ס מ"ג בח"מ כתב הטור שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת וכו' דלשני קורין אדר שני וכן הוא בספר התרומות וכן פסק באגודה פ' קונם בשם ר"י דהלכה כר"י וכן פסק הרא"ש והר"ן ור' ירוחם והמרד' והראב"ד בהשגו' וא"כ אף אם היה הרמב"ם חולק ודאי דהלכה כרוב הפוסקי' אבל באמת המעיין בדברי הרמב"ם גם הרמב"ם פסק כר' יהודה (אמר בן המחבר והמגיה באשר דברי א"א מ"ו נכתבין כאן בראשי פרקים באתי למלאות דבריו ולהאריך קצת כדי שתבין הדבר על בוריו ואציגה לפניך הסוגיא כך איתא בנדרים פ' קונם דם ס"ג ע"א קונם שאיני טועם יין עד ראש אדר עד ראש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר הראשון ע"כ מתניתין ופריך בגמ' אלמא סתמא דאדר דקאמר ראשון הוא לימא מתניתין ר"י הוא דתניא אדר הראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ ר"י אומר אדר הראשון כותב סתם אדר שני כותב תניין אמר אביי אפילו תימא ר"מ הא דידע דמעבר' שתא וא"כ ברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון דידע דמעברא שתא וכי אומר אדר סתם משמע אדר שני הא דלא ידע דמעבר' שתא וא"כ במתניתין כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט והתניא בניחותא עד ר"ח אדר עד ר"ח אדר הראשון אם היתה שנה מעוברת עד ר"ח אדר השני מכלל דריש' לאו במעוברת עסקינן ש"מ הא דידע הא דלא ידע ע"כ הסוגיא והנה הרמב"ם גורס במתניתין דלעיל עד סוף אדר השני וכתב הרא"ש ע"ז בנדרי' דאותה גי' נראה לו עיקר דלשני האדרים חשיב חד ירחא דלאידך גירס' קשה ראש וסוף למה לי בחדא סגי עכ"ל) ש"מ דהמקשה דפריך לעיל לימא מתניתין ר"י היא היה מחלק לפי גירסת הרמב"ם אף דכותבין בראשון סתם מ"מ כשאומר עד סוף אדר כוונתו על אדר שני וא"כ ברייתא דבגמרא דהביא לסיוע אתי' אף לר"י ויש חלוק בין כתיבת השטר לנדרי' וא"כ צדקו דברי הר' מהרמ"א ועיין בד"מ מה שמצא כתו' בתיקון ישן:

כג

ומלת ראשון יכתו' מלא וי"ו. כלו' אדר הראשון יכתוב בוי"ו כי רוב פעמי' ראשון מלא בתורה:

כד

פסול אם לא בשעת הדחק. זה לשון בעל ת"ה נראה דאפי' אם נותן הגט בחד יו"ד ובו ביום נודע הטעות דיש לכתוב וליתן אחר בשני יודין וכי האי גוונא לא הוי לעז כ"כ לב"ד אבל אם עברו כמה ימים אחר הנתינה ויצא שם מגורשת על האשה ואי הוי בעי למיהדר ולכתוב גט אחר הוי זילותא לב"ד ולכך יש להכשיר בדיעבד וכת' בד"מ דמצא כתוב בשם מהרי"ל ליתן ב' גיטין באייר מכח ספק:

כה

כסלו חסר יו"ד. בת"ה כתב דע"פ התרגום מלא הוא רק דלית לן למיזל בתר התרגום דנוסח הזמן בגט אנו כותבין בלשון עברי ומשמע דבדיעבד כשר אם כתב מלא דהא מקצתו בלשון תרגום כשר כמבואר בתחילה הסי' וגם כבר פסק לעיל אם כת' שלשה או שמנה מלא כשר:

כו

איך אנא פב"פ ואינו מכוון. הטעם כת' הרא"ש דודאי בשאר שטרות שכותבין העדי' דבר שנתקיי' לפניה' שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא סיפור דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני פלוני מגרש את אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך ומיהו אי כת' איך ודאי הגט כשר דהא בגמרא מוכח שהיו כותבין איך וכן הוא בנוסח הגט של רב אלפס:

כז

שכתו' בהן ולאתריהון דאבהתיכו. כלומר שהיו כותבין בנוסח הגט וכל שום אוחרן וחניכא דאית לי ולאבהתי ולאתרי ולאתריהן דאבהתי וכן באשה היו כותבין וכל שום אוחרן וחניכא דאית ליכי ולאבהתיכי ולאתריכי ולאתריהון דאבהתיכי וע"ז כתב הרא"ש תמהתי למה נהגו לכתוב כן מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי אשה:

כח

לא יכתוב ודין מלא. דמשמעות הלשון משמע הדין נותן שאגרשך אבל אם אין דין עלי שאגרשך לא תתגרשי כ"כ רש"י והרמב"ם וכת' שמא יקרא הקורא ודין כלו' משפט יהיה ביני לביניך:

כט

ואיגרת מלא יו"ד. רש"י פי' דמשמע איגרא לשון גג והרמב"ם כתב שמא יקרא הקורא ואי גרת כלומר אם זנית ועיין בתו' שגורסין שלא יכתוב אגרת בלא וי"ו דמשמע אגרת בעלמא אלא ואגרת דמשמע דקאי אגיטא דלעיל:

ל

שלשה יודין רצופים. דאי לא שדי ביה אלא תרין יודין מתקרין די תהויין נשין דעלמא וכן דיתצביין וכי כתיב תלתא יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה כ"כ רש"י והרמב"ם כתב שמא יקרא הקורא תיהויין ותצביין כלו' שהוא מדבר עם שתי נשים ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות:

לא

ונהגו לכתבם בה' יודין. אבל בדיעבד אין להקפיד אם לא כתב יוד בין תי"ו לדלית וכן בין תי"ו לה"א:

לב

די בשיטה אחת וכו' יש פוסלין. מלשון הרא"ש לא משמע הכי שכתב בשם ר"י טוב עלם כי די תיהויין הם ב' תיבות ודי הוא תרגום של אשר וכתב עליו הרא"ש ואני אומר דאף הכותב דתיהויין תיבה אחת אינו טעות משמע אם כותב שני תיבות פשיטא דניחא וא"כ ה"ה אם כתבו בשני שיטין כשר מאחר שהם שני תיבות ואפשר דלכתחלה מיהא אין כותבין בשני שיטין אף שהם שני תיבות להורות דמשמעות הענין סובל ג"כ תיבה אחת משא"כ בשני שיטין דהוי דוקא שתי תיבות:

לג

יאריך וי"ו דתרוכין וכו'. פרש"י דאי לא מאריך לה מחזי כיו"ד משמע ספר תרוכין גרוש' דעלמא ואגרת שבוקין נשים עזובות דעלמא ולא שלה הוא ואי לא מאריך ו' דכדו משמע וכדי כלומר בולא כלום באין ספר כמו כדי נסב והרמב"ם כתב תרוכין ושביקין משמע שהוא אומר לה שהיא שבקה וגירשה אותו וכדי משמע בתנאי זה אפטו' אותך וכתב הרא"ש משמע שאין לכתוב יו"ד בין תי"ו לרי"ש דתרוכין דאי כתב בהן יוד ליכא למטעי כלל דתירוכין ושביקין לאו כלום הוא אבל בפיטורין נראה שצריך לכתוב יוד בין פי"א לטי"ת כדמשמע פ' התקבל והשתא ניחא דלא חשיב הכא ו' דפטורין עכ"ל הרא"ש ועיין בסמוך סעי' י"ב:

לד

פיטורין מלא בשני יודין. הרא"ש כתב שכן משמע בפ' התקבל והיינו דאמרי' דף ס"ו ר' נתן דבבלאה הוה דייק בין פיטרוה לפטרוה כי פיטרוה ביוד הוא לשון גט פטורין ובלא יוד הוא לשון פטור וחובה:

לה

דפטורין ג"כ חסר יו"ד ראשונה. דמדכתב גט פטורין אין לטעות מלשון פטור וחובה:

לו

ולכן צריך להאריך ג"כ ו' של פטורין. כבר כתבתי בסעי' לפני זה לשון הרא"ש דהא בהא תליא אם אין יו"ד בין פי"א לטי"ת צריך להאריך ו' של פטורין כמו תרוכין ושבוקין:

לז

למהך חסר יוד. דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מספר זה ואילך:

לח

שירחיקנ' מגגה. דלא לשתמע למאך לצחק כלומר מצחק אני ביך כי חוכא:

לט

לא יכתוב לאתנסב'. שמא ירחיק לא מן יתנסב' ומשמע לא ינסבא לא תנשא:
אמר בן המחבר כגון דא צריך אני להודיע ולהביא בעת אשר א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל עד כה הגיע, השמים עבים התקדרו ואראלים על מצוקים התגברו, ומש"ה עלה אל השמים עליה זו ירידה היא לנו בכפליים, וחבל על דאבדין ולא משתכחין לרוות צמאונינו וה' ימלא חסרונינו, ורווח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר, להיות המלאכה שלימה ותמימה ונבחר, שמתי על לבי לחפש באמתחות כתבי קודש של א"א מ"ו ז"ל איזה חידוש דינים ושאלות ותשובות השייכים לטא"ע ואמרותיו כטל תזל זעיר שם זעיר שם בתוך מחברת קודש להציגם ולהעמיד כל אחד במקומו, וה' יער' רוחו וישפיע לנו שפע טוב ממרומו להיות ממצדיקי הרבים וכולי האי ואולי חפץ ה' בידי יצליח יציץ ציץ נוצה ופרח, ואור תורתו יאיר ויזרח, דודאיו יתנו ריח:

א

סעיף א' בין שהוא כתב העכו"ם וכו' נ"ב עיין בב"ש מה שכתב דלא כמ"ש באו"ח סימן ש"ו כצ"ל ולפענ"ד לא הבנתי ראייתו שהרי בסימן קכ"ג ס"ק ה' כתב הח"מ שאם כתב ביד שמאל כשר אף שבשבת לא הוי כתב ופטור מ"מ הוי כתב לענין גט דבשלמא בשבת בעינן מלאכת מחשבת ובשמאל לא הוי מלאכת מחשבת אבל לענין גט לא בעינן מלאכת מחשבת עכ"ל והביא דבריו הב"ש בס"ק ד' א"כ ה"נ י"ל דלענין שבת בעינן מלאכת מחשבת וכיון שאינו כתב ישראל לא הוי מלאכת מחשבת וגם לא דמי למשכן ששם הוי כתב ישראל אבל בגט לא בעינן מחשבת ע"כ כשר בכתב נכרי כמו בכתב שמאל וצ"ע דברי הב"ש:

ב

ס"ב נ"ב הנה מצאתי בד"מ הל' גיטין סימן קנ"ב דכתב דכל היכי דהגט כשר בדיעבד ה"ה אם לא ניתן לה עוד והוי הדרך רחוק זה הוי בדיעבד ע"ש וזה חידוש דין ונ"מ לכמה דברים ודוק ועיין בב"ש ס"ק ט' הביא חלוקי דיעות אם לזכר בקמץ ולנקיבה בסגול או להיפוך וע' בחיבורי על או"ח בהל' קה"ת סימן קמ"ג בתשובה ל"ק יאססי שם הוכחתי מן התרגום דס"ל דלנקיבה הוי בקמץ ע"ש ודוק. וע' בח"מ מה שנסתפק באם כתב על אחת אחד וה"ה להיפוך ע"ש וע' מ"ש בתשו' מ"ה סי' קנ"ו דלדעתי ודאי דפסול וה"ה בספק מה שמסופק הב"ש בשם הלבוש על אחת עשרה עשרה ואחת ע"ש ודוק:

ג

סעיף י' נ"ב הנה בדין דיתצביין אם הוי תופס או תורף ואם אירע בו טעות מה דינו עיין במהדורא חית שלי סימן י"ב דרך אגב שכתבתי שם דהוי טופס ע"ש היטיב ודוק:

ד

סעיף י"א יאריך וי"ו דתירוכין וכו' נ"ב נשאלתי ע"ד הגט אשר היה נכתב בו וי"ו דתירוכין וי"ו קטנה ולא היתה ארוכה ביותר מה דינו והשבתי הן אמת דבש"ע מבואר דצריך להאריך בוי"ו דתרוכין פטורין שבוקין יותר משאר ווין ואח"כ סיים הש"ע דאם לא האריך בווין הגט פסול אך הנה הב"ש כתב דהיינו דוקא אם הם דומין ליו"ד אבל אם יש להם תואר וי"ו כשאר ווין כשר וכן פסק הט"י מיהו הי' קשה להקל נגד הב"י וגם הוגד לי שבספר גט פשוט מחמיר בזה ולכך כיון שלא הי' בזה מקום עגון הי' נראה להחמיר אך הנה לעיין בשורש הדין אין לי פנאי כעת אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר אך כעת נראה לדינא דאף להמחמירין היינו רק אם כל השלשה ווין לא נכתבו ארוכין דאז יש בכולם חשש טעות זה אז יש לחוש שפיר אולי וטעו לומר שהוא תרוכין דעלמא או שהיא מגרשת אותו לכל חד מהפוסקים כדאית לי' בטעמא אבל אם גבי אחד מהם נכתב וי"ו ארוך דמשמע ממנו שהוא מגרש אותה א"כ זה מעיד גם על חביריו שהכונה כן ויגיד כן עליו ריעו ואטו בעינן כל השלשה לשונות ואף בחד הוי סגי בלשון תרוכין או פטורין או שבוקין ונהי דהתיקון לכתוב כולהו מ"מ היכי דבאחד יש ידים מוכיחות ולשון גרושין ממנו שוב לא נבא לטעות באחרים ומכ"ש אם ברובין דבשנים יש ווין ארוכין ובחד לא האריך דכשר ולכך דייק הב"י בש"ע תחלה כתב שצריך להאריך כולם לכתחלה ואח"כ כתב דאם לא האריך הווין שלא האריך כולם אז אף בדעבד פסול אבל אם מקצתן האריך ומקצתן לא האריך בדעבד כשר והן אמת דמזה אין כ"כ הוכחה דאף ביודין שלא נגע כתב לשון זה והתם בחד פסול מ"מ כיון דעכ"פ אפשר לפרש כן לשון הש"ע דאינו פוסל רק באם לא האריך בכולן והיא מלתא דמסתברא לחלק כן וגם יש דעת הט"ז וב"ש דבכל ענין כשר נראה לסמוך להקל כה"ג היכי שכבר חתמו העדים א"ע שא"צ לכתוב אחר רק ינתן לה כך כנלפע"ד נכון וברור כעת ואולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר ודו"ק היטב:

ה

סעיף יט אם כתב וישראל אל"ף למ"ד באחד וכו' ודוקא בדיעבד וכו' נ"ב מה שקשה על זה ועל מ"ש הרמ"א גם בסימן קנ"ה סט"ז דמה שכתוב נשאר חסרון בטופס עיין מ"ש ליישבו בסימן זה סעיף יו"ד בחבורי לאה"ע מ"ד סימן ל"ח ייע"ש ודו"ק:

א

בלשון אחד כו'. עבה"ט בשם ח"מ דבשני כתבים אין קפידא ועיין בזה בג"פ סק"ו ובס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ח':

ב

הרי את מותרת. עבה"ט ועמ"ש לקמן סמ"א ס"ק מענין זה:

ג

רק במקום עיגון כ' בס' ג"פ סק"י יש לחקור אם לא נמצא מי שיודע לכתוב אשורי כתיקונו אלא כתב אשורי משובש כגון כתב הנקרא אצל ספרדים משקי שהוא דומה לאשורי ויש מי שיודע לכתוב כתב פרובינצאל (הוא מה שקורין כתב רש"י כ"כ הוא ז"ל סק"ד יפה מאד והוא שעת הדחק ומקום עיגון כגון ש"מ שרוצה לגרש שלא תזקק אשתו ליבם קטן או שרוצה לפרוש במדה"י בהי מינייהו עדיף לכתוב גיטא ודבר זה הוא פלוגתא דרבוותא כפי מה שהביא מרן הב"י דלסברת יש מגמגמים טפי עדיף כתב משקייט שדומה לאשורי ולסברת מרן טפי עדיף כתב פרובינצל דכתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הכותים משא"כ כתב משקייט דכיון שהוא כתר אשורי צריך לכותבו כתיקון ממש ואפילו קוצו של יוד מעכב. והכי מסתבר כדברי מרן משום דבכתב משקייט כיון שאין האותיות כתיקונם שמא יקרא הקורא ב' במקום כ"ף או איפכא וכן בשאר אותיות תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה משא"כ בכתב פרובינצל אמנם אם הוא כתב אשורי ממש ואין האותיות דומה זו לזו אע"פ שאינו מיושר ויפה כאשורית שכותבי' בס"ת אפ"ה עדיף טפי מכתב פרובינצל עכ"ל:

ד

באחד בשבת עב"ש שכ' ולא יכתוב לשבת כי אז יש למטעי כו' וכ' בס' ג"פ ולפ"ז אם כתב הגט ביום ד' בשבוע וכתוב בגט בד' לשבת בלמ"ד דמשמעו דמשבת מתחיל המנין ויבינו שנכתב ביום ג' אלא שהוא ד' למנין שבת שעבר א"כ הוי גט מוקדם ופסול כמ"ש סי' קכ"ז ס"ב ומיהו יראה דיש להכשיר בדיעבד בכה"ג וראי' לדבר ממ"ש מרן סעיף כ"א אם כתב בד' עשרים יום כו' ה"נ יש לתלות כאן דטעה דחשב דפירוש לשבת הוי כמו בשבת ואפי' הריב"ש דפליג בההיא יראה דמכשיר בכה"ג עכ"ל. ומ"ש הב"ש ולשון ירח ע"ש גרש ירחים. הוא מדברי הלבוש וכ' בפ' ג"פ ויראה שאם כתב לחדש ולא נקיט לישנא בירח יש להכשיר בדיעבד. וכ' עוד בשם הרשב"ם סי' מ"ו בגט א' שכתוב בו במקום באחד בשבת בראשון בשבת והשיב דכשר בשעת הדחק כו' ע"ש:

ה

בה"א לבסוף. עבה"ט מ"ש ובשמנה אין חילוק כו' לזכר הנון בקמץ כו' והוא מדברי הלבוש. והב"ש השיג ע"ז מדברי התוס' י"ט פ"ה דטהרות בענין תיבת שוטה ומדברי הד"מ בסי' קכ"ט בענין מכונה ע"ש ועיין בס' נשמת אדם סוף הלכות פסח בשם מדקדק אחד שדחה ראייתו דזה דוקא בשאר דברים אבל במספר כו' ולדברי הלבוש נכונים ע"ש:

ו

ויכתוב ימים עבה"ט דאם כ' יום לא מיפסל בדיעבד וע' בשו"ת שבס' גבורת אנשים בענין אם חסר לגמרי מלת ימים רק כתוב בג' לירח פלוני ודעת הגאון מהר"ר יושע ז"ל דפשיטא דכשר דברוב המקומות כתיב בא' לחדש בעשו' לחודש בעשרים לחדש וכיוצא בזה אך מדברי אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל בתשובתו שם נראה שחוכך בזה דכיון שכתוב בגט ברביעי בשבת בשלשה לירח פ' איכא למטעי שלשה שבתות לירח ע"ש. ומשמע דמחמשה ואילך גם הוא ז"ל מודה. ועמ"ש לקמן סכ"א ס"ק כ"ט:

ז

וכתב י"ב. כ' בס' ג"פ ס"ק כ"א ויראה דהיינו דכתב נקודות על אותיות י"ב כו' ע"ש: וכ' עוד בס"ק ע"ג ויש להסתפק אם דוקא כה"ג י"ב לחודש וכיוצא דרגילי אינשי לכתוב או לומר כה"ג אבל אם כתב הגט בי"ז לחדש וכתב ביום טו"ב לחדש לא. ודעתי נוטה דגם בזה יש להכשיר דלפעמים רגילין לכתוב כה"ג בשטרות ואגרות שלומים. גם במספר השנים רגילים לכתוב פסוקים הרומזים למספר השנה כגון שנה זאת תל"ז כותבין שנת תז"ל כטל ועושין ב' נקודות על תיבת תזל וכיוצא בו כותבין בכל שנה ושנה אם אירע שנכתב בגט כיוצא בזה דעתי נוטה דכשר עכ"ד.

ח

כשר. עבה"ט ועיין בס' ג"פ ס"ק ע"ג שכ' ג"כ דמסתברא מהיות טוב אין מכשירין לתתו לכתחילה וצריך לכתוב אחר כיון דלא נהגו לכתוב בגיטין ר"ת וגמטריאו' אך אם יש קצת דוחק דאין יכולים לכתוב גט אחר נותנים אותו לכתחילה וכ' עוד שם ויראה דכי היכא דלענין כתיבת הזמן מכשירין אם כתב י"ב במקום שנים עשר ה"ה לענין התנאי בעת מסירה אם אמר לה ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש דהוי תנאה שפיר מה שאמר י"ב במקום שנים עשר דלא כנראה מתשו' הר"ש הלוי א"ח סי' ה' שדבריו תמוהים ע"ש:

ט

וכן לעולם עיין בפר"ח לעיל ס"ב מ"ש הש"ע שם בחמישי מלא יוד כתב ויש טועין וכותבים גם חמישים בב' יודין וליתא שאין ראוי לכותבו אלא באחת וכן כתוב בתורה עכ"ל והובא ג"כ בס' ב"מ שם. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' פ"ז שכ' דתיבת שמונים יש לכתוב חסר דבמסורה הרוב שמונים שבמקרא חסרים וכבר כתב הרמ"א בסי' קכ"ט סל"א שדבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא הולכים אחר הרוב ע"ש. ופשוט דאם כתב שמונים מלא כשר וכמו בשמנה ועי' ס"ד בהגה וכ"כ בס' ישועות יעקב ס"ס קנ"ד:

י

ואם כתב מנין המרובה. עבה"ט ס"ק ט"ו מ"ש ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא. ועיין בס' ג"פ שכ' דמסוגיא דיומא דף נ"ה יראה דאין לחלק דלעולם אין קפידא ע"ש. ועיין בס' תו"ג שכ' ג"כ דנראה דבזמן אין שום טעות פוסל כל שהזמן מוכח מתוך הגט שאינו לא מוקדם ולא מאוחר וראי' מסעי' כ"א ע"ש.

יא

שלשים לחדש ניסן כ' בס' ג"פ ויראה דיכתוב לירח ניסן וכדלעיל ס"ד ע"ש. משמע קצת דמה שמסיים שהוא ראש חדש אייר לא ישנה לכתוב ראש ירח כיון שנקרא כן בלשון העולם ועח"מ ס"ק י"ח:

יב

ניסן כו'. עיין בס' ג"פ שכ' אם לא כתבו בגט שמות החדשים אשר עלו מבבל אלא כתבו לירח הא' לירח הב' דנשר גמור הוא כיון דמנין זה כתיב בתורה והכל יודעים דמניסן מנינן לחדשים כו' ע"ש. וכ' עוד דאם נכתב בגט לירח מנחם במקום לירח אב נ"ל דכשר בדיעבד כיון דהדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרו לי' חדש מנחם וכן הדין במרחשון אם כתב חשון כשר בדיעבד. ועי' בה"ט ס"ק ב"ב דמרחשון חד תיבה וכ' בס' ג"פ שם ואם פסק שם מרחשון מר תיבה אחת וחשון תיבה אחרת צ"ע אם יש להכשיר ואת"ל כשר אם כתבו בשני שיטין יש להסתפק אם יהיה כשר ועי' סימן קכט סל"ב ול"ג:

יג

בחד יוד פסול. כ' בס' תו"ג קשה לי דמ"ש מהא דמבואר בב"ש סק"ל דאם נחסר שין של ששי או ר' של רביעי דכשר וה"נ ודאי דלא אפשר לבא לידי טעית ואפשר שפסלוהו כדי שלא ילמדו מגט זה לכתוב תמיד שלא כדין וכן משמע בתה"י ע"ש:

יד

ואינו מכוון. עח"מ וב"ש ועיין בס' ג"פ שהביא דברי הרדב"ז סימן רכ"ב דנשאל בגט שכתוב בל' עדים בפנינו עדים פלוני פטר ותריך ית פלונית וכך אמר לה אנא פ' כו' כל' הגט וחתימי סהדי ויהבי' ניהלה אי מתגרשת בהאי גיטא או לא או כגון שכתב אנא פ' פטרית ית פ' כו' וכל הגט כתוב שלא לנוכח בלשון הודאה לפני עדים שעשה כך וכך וחתימי סהדי ויהבי' ניהלה אי הוי גט או לא. והשיב באורך ומבואר מדבריו דגט הכתוב בלשון עדים או בלשון הודאה שלא לנוכח דלא הוי גיטא והוא ז"ל כ' עליו דלא כל אפי' שוין בזה שכ' שלא לנוכח כו' (ע' בח"מ סי' קצ"א ס"ג) והביא דעת כמה גדולים בתשובותיהם להכשיר ע"ש:

טו

ויש ליזהר. כ' בס' ג"פ יראה דהיינו בעיר חדשה אבל מקומות שנהגו לכתוב איך אין לשנות כו':

טז

ולאחריהון. עח"מ ועיין בס' ג"פ שכ' דמזה יש ללמוד כשכותב הבעל גט לשלוח לאשתו לעיר אחרת שאין כותבין העומדת כו' כמ"ש בס" קכ"ח ס"ב אין לכתוב בו כל שום דאית ליכי ולא בהתיכי תיבת ולאתריכי כיון דלא נזכר מקום האשה וכ"כ הריק"ש דאם לא כ' שם מקומו לא יכתוב ולאתרי וכן נראה מתשו' רלב"ח ד' ר"א (ע' בתשו' חיים שאל ח"א סי' ט"ל אות י"ג במעשה בגט ע"י שליח שטעה הסופר וכתב תיבת ולאחריכי והעלה הרב מהר"י זיין בתשובה כ"י הלכה למעשה להכשיר והסכימו עמו הרבנים ע"ש וה"ה בגט בני האנוסים דאין לאבי המגרש שם דיהדות אלא שם דגיות דכתב הריב"ל ח"ג סי' ו' דיכתבו ב' גיטין א' בשם אביו דגיות וא' בשם המגרש לבד ומרן כתב בתשובה דף ס"ה דיכתוב שם המגרש לבד ולרווחא דמלתא יכתוב שם כנויו ויעלה במקום שם אביו. כשכותב וכל שום דאית לי אין לכתוב תיבת ולאהבתי כיון דלא הזכיר שם אביו בגט וכן ראיתי נוהגין פה ירושלים. ופעם א' אירע שכתבו גט לבן אנוס בשמו וכנויו ושכח הסופר וכ' ולאבהתי והכשירוהו ונתנוהו ליד האשה כיון שבטופסי הראשונים ראינו שהיו כותבין ולאתריהון דאבהתיכי אע"ג שלא הזכירו דירת אביהן עכ"ל:

יז

לא יכתוב ודין. עח"מ ועיין בס ג"פ שכ' דנ"מ בין פי' רש"י לפירוש הרמב"ם אם אותה אשה אסורה עליו וחייב מן הדין לגרשה אם כתב ודין מלא לפרש"י הגט כשר דאפי' יפרשו דין היא שאגרשך הכי הוא קושטא דמלתא אבל להרמב"ם הגט פסול משום דמתבטל משמעות תיבת ודן ואנן בעינן שיכתוב ודן כדי שיהא מוכיח מתוכו שבגט זה מגרש אותה ובעינן ידים מוכיחות כו' ע"ש עוד:

יח

ואיגרת. עבה"ט וכתב בס' ג"פ בשם רדב"ז הובא דבריו בתשו' הרב ר' בצלאל סי' כ"ג על גט שבא מארץ אחרת הי' כתוב בו ואגירת שבוקין ולשון ואגירת הוא ל' זכירות והשיב הרדב"ז דהוא כשר במקום עיגון ואמר שהב"ד יתקנו אותו וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ס"ס זה. ועמ"ש לעיל סי' קכ"ה ס"ק יו"ד:

יט

שלשה יודין רצופין. עבה"ט מ"ש לפרש"י הטעם כו' וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג בדבר הגט שנזכר רגל השני מהתי"ו של דהוית באמצע ונראית כה"א וכתב דאף דיש כאן שינוי משמעות כי דהוית הוא מדבר לנוכח שהיית אשתי אבל אם בה"א הוא מדבר על אשה נסתרת שהיתה אנתתו מ"מ בדיעבד או במקום עיגון כשר וכמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ח (על ענין אחר כיוצא בו) ואף שמבואר בש"ע סי' קכ"ו סכ"ב שאם לא כתב היודין היתרות דהיינו תהוייין תצבייין הרי זה פסיל שם גרע טפי שהרי תהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא כו' הוא עיקר הכריתות ואם זה חסר בגט או שמשמעותו על נשים דעלמא לא התיר אותה בכל הגט והרי את מותרת אינו היתר נשואין רק היתר זנות שתשאר מותרת לכל אדם כמבואר בפוסקים ועיקר ההיתר הוא למהך להתנסבא ואם יש כאן משמעות על נשים דעלמא לא התיר אותה אבל דהוית אנתתי אפי' כתב דהויה וקאי על אחרת אין זה תורף הגט והרי אח"כ חוזר לדבר אליה יתיכי ליכי די תיהוייין כו' בנפשכי כו' וא"כ הרי התיר אותה ומה לנו אם כתב באמצע הגט דהויה ועכ"פ במקום עיגון כשר עכ"ד ע"ש.

כ

יש פוסלין. עב"ש ס"ק כ"ח שכ' מיהו במקום הדחק כו' ועיין בס' ג"פ דמשמע דמכשיר אפי' שלא במקום הדתק ע"ש.

כא

יותר מדאי. כ' בס' ג"פ וז"ל כתב בס' מנהור עיני חכמים ס' כ"ד ע ד הגט שראש הוי"ו של וכדי היא רחבה קצת ביותר מן הראוי ונראית קצת ככ"ף פשוטה ומקצת תינוקות קראוה בוי"ו ומקנת בכ"ף נראה שאין לפוסלו דודאי מאחר שהוי"ו ארוכה יותר משאר ואוי"ן גם ראשו צריך להיות רחב קצת יותר משאר ואוי"ן כו' ובמקום שפשוט לן שנכתב כתיקונו אין אנו משגיחין בתינוקות כו' ואם היה אפשר להשתדל שיתן הבעל גט אחר ודאי לא היינו מכשירין אותו לכתחילה אבל כיון דלא אפשר דעתי נוטה להכשיר יע"ש. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט נשאל על גט א' שכתוב וכדו בוי"ו ארוכה יותר מדאי שהיה נראה כגון וכדן והכשיר הגט בדיעבד אחר הנתינה או לכתחלה במקום עיגון כיון שהוא במקום הטופס כו' אך מהר"י סג"ל סי' ק"ג בגט שבא מארץ רחוקה וד' דלמהך היתה גגה ארוכה כפלים מרגלה והי' לה עוקץ נקראת כדלי"ת פסלו ולא רצה ליתן גט זה (עמ"ש בזה לקמן ס"ק כ"ג) גם גט אחר שהי' כתוב וכדן בנון במקום וכדו פסלו יע"ש: והרשד"ם סי' נ"ח נשאל בגט שנמצאו בו ווי"ן שקראים התינוקות נוני"ן ופסלו אפי' במקום עיגון יע"ש ולע"ד יראה דאם ווי"ן שקראום התינוקות נוני"ן היו בטופס הגט יש להכשיר במקום עיגון ובתורף יש להחמיר עד כאן לשונו ועיין ע"ד בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"ט מנידון זה:

כב

כן נוהגין. עיין בס' ג"פ שהאריך בזה ומביא דברי הפוסקים בתשובותיהם מערכה מול מערכה ובסוף העלה דלהספרדים הנוהגים לכתוב פיטורין בב' יודין אם כתב הספר חסר יוד ראשונה ועדיין לא נמסר הגט ביד האשה יש לכתוב גט אחר בב' יודין אך אם השעה דחוקה כגון גט ש"מ או גט זמן שהבעל נחפז ללכת או גט שבא ממ"ה שהוא חסר י' ראשונה יש להכשיר ולמוסרו ביד האשה לכתחלה ואצ"ל דאם נמסר הגט ביד האשה דאין לחוש לכתוב אחר אפי' אם הבעל בפנינו. וה"ה לבני אשכנז דנהגו לכתוב פטורין חסר יוד ראשונה אם כתבו מלא יש לכתוב גט אחר אם אינו שעת הדחק ואם הוא שעת הדחק או שכבר נמסר ליד האשה אין לחוש לכתוב גט אחר ע"ש ועמ"ש לקמן סמ"ט ס"ק נו"ן:

כג

צריך ליזהר יותר. כ' בס' ג"פ ס"ק נ"א וז"ל והאי זהירות יותר לאו אשיעור הרחקה קאי אלא אזהירות יותר כ"כ מרן הב"י אך בת"ה סי' ר"ל פי' שירחיקנה יותר. ונהגו להרחיק מיהו אין לפסול אם לא הרחיק יותר מדאי. וראיתי גט א' שבא ממ"ה וטעה הסופר וכתב בתיבת למהך ר"ש במקום ך' והיה נקרא למהר והכשירוהו כיון דאין שום שינוי במשמעות הגירושין ואדרבא אמר לה שתמהר להנשא לכל גבר שתרצה. ובתשו' מהר"י סג"ל סי' ק"ג גט שבא מארץ רחוקה וך' דלמהך היתה גגה כפלים כרגלה ונקראת כדלית ופסלו. ולי יראה דיש להכשיר במקום עיגון כיון דתיבת למהך הוא בטופס ואין שום שינוי במשמעות הגירושין ואפילו דלג תיבת למהך יש להכשיר בדיעבד עכ"ל:

כד

אלא להתנסבא. עבה"ט שכ' הטעם שמא ירחיק כו' והוא לשון רש"י בפ' המגרש דע"ה ע"ב. ומשמע דבדיעבד אם כתב לאתנסבא ולא הרחיק לא מן תנסבא כשר אך בס' ג"פ ס"ק נ"ב הביא תשובת רלב"ח דף ר"א ע"ב שכ' דאע"ג שכ' רש"י ז"ל דטעם זה הפיסול הוא משום שמא ירחיק ויכתוב ב' תיבות עכ"ז אפילו שכתבו תיבה אחת אם כתבו באלף הגט פסול כי מ"ש שמא ירחיק כו' הוא טעם לפיסול ולעולם אפילו בלא הרחק פסול וכן נראה מדברי כל הפוסקים כו' ע"ש. ומה שעמד הבה"ט על לשון הב"ש פשוט דט"ס הוא בב"ש שחסר שין אחת מתיבת לא וצ"ל שלא ירחיק כו':

כה

ואנש חסר. כ' בס' ג"פ יראה דהיינו לכתחלה אבל אם כתבו מלא יוד אינש אין לחוש לפסלו כי אין שום שינוי במשמעות הגירושין. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תצ"ד שכ' דאפילו אם דילג ולא כתב ואנש לא ימחא בידי כי כלל אינו מעכב ע"ש:

כו

דלג ה"א כו'. הוא מדברי תשו' הרשב"א ושם מבואר דאפילו חיסר כל בתיבה אינו פסול שהרי כתוב בנוסח הגט והרי את מותרת לכל אדם ועיין בס' ג"פ ס"ק נ"ד ס"ק צ"ג שהביא תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט שכ' דאף להרשב"א מ"מ לא תתגרש בו לכתחלה אלא דאם כבר נתגרשה תנשא לכתחלה. אך הר"ן בפ' המגרש ס"ל דצריך לכתוב להתנסבא לכל גבר דאי לא משמע שתהיה פנויה ומותרת לכל אדם ולא שתנשא לאחד ותאסר לכולם ולדברי הר"ן יש להחמיר שלא תנשא לכתחלה יע"ש. ושם בסוף ס"ק צ"ו כתב דהיינו שלא במקום עיגון אבל במקום עיגון תנשא לכתחלה ע"ש:

כז

על דרך זה כו'. כ' בס' ג"פ ויראה דה"ה דיש לדקדק וליזהר בלשון שטר השליחות ובלשון תנאי הבעל שאומר בעת מסירת הגט שלא יהא בו משמע ב' ענינים. והראנ"ח ח"א סי' י"ד נשאל על הגט ושטר עדות המסירה שהיה כתוב בשטר גירש פ' על תנאי כך. וכך אמר ה"ז גיטך אם לא אתראה כו' יהא גט מעכשיו ותהיה מגורשת כו' באופן שבמקום שהיו צריכים לכתוב ותהיה מגורשת שהוא סימן הנקבה לנוכח כתבו ותהיה שהוא סימן הנסתרת (עמ"ש בביאורי לסג"ר אות רל"א) והעידו העדים שהבעל כלכל דבריו במשפט ואמר לה בלשון לעז לנוכח אלא שהסופר והעדים אינם בקיאים בדקדוק וחשבו שתהיה יאמר גם לנקבה הנמצאת. ובתחלה גמגם הרב ז"ל מההיא דרלב"ח דף ר"ז שפסול גט שהיה כתוב אנת אנתתי בכל מקום שתמצא כו' ובסוף העלה להכשיר משום דעבידי אינשי דטעו בהכי והעדים נאמנים כשמפרשים דבריהם ואע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר וההיא דהרלב"ח שאני שהיה בגט עצמו שהקפדה בו יותר גם לא היו שם העדים לפרש דבריהם יע"ש. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סימן פ"ה במי שאמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשא לפ' שיש מי שרצה לבטל התנאי מפני שלא אמר שלא תנשאי ביוד והשיב הרב דתנאי גמור הוא משום דמדבר עם העדים אני מגרש אשה זו ע"מ שלא תנשא לפ' וכו' יע"ש. והרא"ה בח"א סימן פ"ה נשאל על גט א' שהובא ע"י שליח והיה בשטר השליחות לשונות לנוכח ולשונות שלא לנוכח ונמסר אותו הגט בפני הרלב"ח ז"ל וקם הבעל וערער שנתכוין בשינוי הלשונות שכתב בשטר השליחות כדי שלא יטפל שום ב"ד למסור הגט בפניו מחמת שינוי הלשונות וז"ל ההרשאה שיאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שאם לא אבא אצלה כו' תהיה מגורשת. ומקצת רבני סאלוניקי היו רוצים לפסול הגט ההוא כיון דהבעל מערער. והשיב הרא"ם ראיתי ההרשאה שבשטר השליחות ולא ראיתי ספיקות ולשונות מתחלפות רק שינוי לשון מענין לנוכח ושלא לנוכח ואין זה סיבה שיפרשו ב"ד מלהשתדל במסירת גט זה כי כבר נמצא כזה בלה"ק כו' יע"ש:

כח

אותיות גדולות. כ' בס' ג"פ ראיתי מזהירין לסופר שלא יאריך בכ"ף של כדת וכן במ"ם של משה וכן שי"ן ואל"ף אם מאריך אותן מפסיד צורתן אלא יאריך בדלי"ת ותי"ו וה"א וריש ולמ"ד בכל הני אם יאריך בגגן אינו מפסיד צורתן ונכון ליזהר אמנם יראה דמדינ' לא מיפסל באותיו' ארוכות אלא בכף פשיטה אם מאריך גגה פסול משוס דתדמה לדלי"ת וריש וכן החי"ת אם האריך עד שנשתנה צורת הזיינין פסול עכ"ל ועיין בסדר גיטין סג"ר אות צ"ב ומ"ש שם. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תכ"ג:

כט

אם כ' ברביעי כו'. הטעם מבואר בתשובת הרא"ש משום דברביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרו' עשרים יום לירח. ובפרישה כ' עוד הוכחה דאי אחדש קאי הו"ל לכתוב בארבעה ולא ברביעי ע"ש. ועיין בס' ג"פ שכ' דאין כוונת הפרישה לסמוך על הוכחה זו לחוד וא"כ אפי' דילג גם תיבות עשרים יום וכתב ברביעי לירח פ' יש להכשיר (ע"ל סי' קכ"ז ס"ז) וזה ודאי אינו דבכה"ג אין להכשיר אפי' במקום עיגון אלא כוונת הפרישה דטעם זה הוא סניף ותוספת על טעמו של הרא"ש. וכ' עוד ויראה לי דאפי' כתב בארבעה במקום ברביעי ודלג תיבת בשבת וכ' אח"כ עשרים יום לירח הגט כשר (מטעם הרא"ש לחוד) דארבעה אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרי' עשרים יום כו' וגם אין לפרש דהגט מאוחר (ע"ל סי' קכ"ז ס"ט) ויבואו לומר דהגט נכתב בכ"ד לחדש דא"כ הו"ל לכתוב ועשרים בו ומדכתב תיבת עשרים בלא וי"ו משמע דד' הוא זמן השבוע ועשרים הוא זמן החודש. גם אם דילג תיבת שנת וכתב ה' אלפים כו' כשר דסתמו כפירושו דבחשבון שנים מיירי וע' בהראנ"ח ס"א סי' ק"ו. גט שכתוב בו בג' בשבת ימים לירח פ' ודלג סך הימים ה"ז כשר. הר"מ אלשיך סי' ק"ב. אם נכתב הגט בחודש אלול וכתב בגט ברביעי שנת ה' אלפים כו' ודילג תיבת בשבת וגם מספר החודש וגם שם החודש יש פנים לומר דהגט פסול משום מוקדם דיבואו לפרש דברביעי הוא שם חדש תמוז אמנם דעתי נוטה דכשר דלא נהגו לכתוב החדשים אלא בשמות אשר עלו מבבל וברביעי אין לו פי' אלא בד' בשבת עכ"ד. והנה מ"ש הג"פ גם אם דילג תיבת שנת כו' עיין בזה בשו"ת שבס' גבורת אנשים שנחלקו בזה שני גדולי הדור שדעת הגאון מהר"ר יושע ז"ל דפשוט דאם דילג לגמרי מלת שנת ולא כתב כ"א חמשת אלפים כו' לבריאת עולם כשר דלא גרע מאם דלג מלת בשבת דכ' הרא"ש ז"ל דכשר דאין לו פי' אחר ה"ה בזה פשיטא שאין לפרש חמשת אלפים כו' אימים או אחדשים חדא דאסוכי מסכי להו ועושים מימים חדשים ומחדשים שנים וכדאמר בפ' ג"פ דף קס"ו בההוא שטרא דהוה כתוב בי' שית מאה וזוזא דאין לומר שית מאה פריטי משום דאסוכי מסכי ליה בזוזי כו' ועוד כיון דדרך עולם למנות שנים לב"ע אין לחוש כמ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דע"ז (ובש"ע לקמן סי' קכ"ז ס"י להכשיר היכא דדילג לבריאת עולם כו' וכ"ש בנ"ד שלא יטעה בזה שום סכל למנות מנין זה אחדשים שנמצא הוא קודם מתן תורה כמה אלפים שנה כו'. ואא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל השיב לו שאינו מודה לו בזה ונראה לו דאם דילג מלת שנת הוי כמו גט שאין בו זמן ואיכא למימר דילמא קאי אחדשים והוי מוקדם כו' ומדברי הרא"ש ז"ל גבי אם דילג מלת בשבת אדרבה ראיה להיפך שהרי כתב הטעם דברביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרי' ך' ימים לירח וא"כ בנ"ד שיש לו פי' אחר פסול. ועוד דהכא איכא למימר טפי דחמשת אלפים לקמי' קאי במ"ש בגט כ"א ימים לירח פ' חמשת אלפים כו' ר"ל הירח הוא החמשת אלפים לב"ע. וגם מדברי הגמ' בפ' ג"פ הנ"ל משם ראי' להיפך שהרי כתבו התו' שם תימא זוזי נמי מסכי להו באיסתרי כו' וי"ל דזוזי רגילים לכתוב שטרות כו' וא"כ בנ"ד הרי רגילין לכתוב חדשים בשטרות דהא קרא כתיב לחדש שנים עשר אפשר דה' אלפים קאי אחדשים (איני מבין זה דעכ"פ לא מצינו בחדשים מנין יותר משנים עשר) וגם מ"ש שלא יטעה בזה שום סכל כו' הנה מדברי התו' פ"ק דע"ג הנ"ל מבואר שאין אנו סומכין ע"ז שהרי כתבו שם דאם דילג האלפים אין לחוש מדקאמר בסמוך שבקא לאלפא קמא כו' משמע אי לאו האי טעמא הוי פסיל אע"פ שדילג ה' אלפים כו' ועוד ראי' ממ"ש המרדכי הובא בב"י (ע' בש"ע סי' קכ"ז סי"ב ומ"ש שם) דכתובה שטעה הסופר וכתב אלפים ודילג ארבעה הכשיר ר"י מווינא דליכא למימר מיעוט אלפים שנים מדלא כתב אלפיים. משמע אי לאו האי טעמא הוה פסלינן לי' והוה אמרי' דנכתבה לפני ב' או ג' אלפים שנים א"כ בדיני ממונות ק"ו בגיטין כו' והאריך בזה ומ"מ מבואר בסוף התשובה שם במקום עיגון גדול אפשר להכשיר ע"ש. וע"ש עוד בענין שנמצא במלת שנת שהי' הנון כמו גימל ותינוק דלא חכים קרא אותו נון וכתב הגאון מהר"י הנ"ל שזה פשוט טפי להכשיר דאפילו נימא דמלת שנת מעכב כשר בנ"ד כיון שאנו מכירין סגנון הדבר וכמ"ש בעל העיטור גבי ברביעי ובששי דאם חסר ר' של רביעי או ש' של ששי אין לחוש כו' והגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל כתב דאדרבה זה גרע טפי שאפילו אי נימא דאם לא כתב כלל מלת בשנת אינו פסול מ"מ שינוי פוסל בו כדמוכח מדברי התו' פ"ק דע"ג כו' ועוד דזה גרע מכל שינוי דעלמא דדמיא להא דאמרו בש"ס דלא לכתוב למחך דמשמע חוכא וה"נ הוי כמו שגגת בחסרון ג' שרשית כמאמר איוב אם שגיתי אתי תלין משוגתי וא"כ כאן משמע בשגג הוי ה' אלפים ולא לאמת והוי כמו חוכא. והואיל וכן אפי' תינוק דל"ח קורא אותו שנת לא מהני וכמ"ש מהרי"ק דהיכא דפשיטא שאין האות כצורתה מה מועיל קריאת התינוק כו' ומ"מ במקום עיגון גדול נ"ל לצדד ולהכשיר גם בזה כו' עש"ה.

ל

ויש חולקין. עיין בשו"ת שבס' ג"א בסוף התשובה ממהר"ם כ"ץ ז"ל שכ' דבשעת הדחק יכולין אנו לסמוך אדיעה קמייתא דכדאי הוא הרא"ש ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש:

לא

ופוסלין בכה"ג עיין בתשו' בגדי כהונה סי' כ"ז שכ' דדוקא בכה"ג הוא דחולקין ופוסלין דמיירי לאחר שעבר רובו של חודש ולא ס"ל לחלק בין ע"פ לשטר כדכתב הסמ"ע בח"מ סי' מ"ג סק"ח אבל קודם רובו של חודש כ"ע מודים דתלינן מכח הוכחת הרא"ש הנ"ל דטעו בעיבורא של חודש והגט כשר ע"ש ועש"ך בח"מ שם. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז מ"ש בזה:

לב

לא האריך ווי"ן. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז שנשאל על מעשה כזה בגט שהובא ע"י שליח ממרחקים ואם היו הואוי"ן דתרוכין פטורין ושבוקין יותר משאר ואוי"ן אבל ניכרים וידועים כתואר ואוי"ן דעלמא. והאריך בזה והעלה ג"כ דכשר אפילו שלא במקום עיגון ע"ש. ובסוף כתב דאין לחוש ג"כ מצד זה על הב"ד שסידרו הגט שמא הם הדיוטות כו' עמ"ש לקמן סי' קמ"א ס"ל ס"ק. ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות קל"א מ"ש ויובא דבריו בביאורי בסג"ר שם ומה שכתבתי עליו שם ע"ש:

לג

למנין בחד יוד. כתב בספר ג"פ לאפוקי שלא יכתוב שני יודין בין הנינין או לאפוקי שלא יכתוב גם כן יוד בין מ"ם לנו"ן וכל זה לכתחילה אבל אם נכתב בתרי יודין יש להכשיר:

לד

שאנו מנין. עב"ש שמגיה שצ"ל מנין בו. ובאר הגולה מגיה דצ"ל מנין במתא ופי' שלא כתב תיבת כאן וכ"כ בס' ג"פ ע"ש. וכתב עוד דמ"ש בסדר גט דר"י מינץ סימן ע"ה דמהרי"ל פסל גט שהיה כתוב תיבת בו יתירה לא ידעתי טעם לפסול ויראה דכשר ובנוסחת הטור כתוב תיבת בו.

לה

די יתבא כשר. עיין בס' ג"פ ס"ק ע"ז דאפי' אם כתבם בשתי שיטות כשר. ועיין עוד שם בסי' קכ"ח ס"ק מ"ז שכ' וז"ל ואיכא למידק מ"ש גבי נהר דכתב מרן ז"ל דיתבא על נהר פ' להקדים תיבת דיתבא וגבי הים כתב (בסי' קכ"ח ס"ד) דעל כיף ימא מותבא ולא קאמר דיתבא על כיף ימא ויראה לע"ד דגם גבי נהר אם יכתוב דעל נהר פ' מותבא או דעל נהר פ' יתבא הכל כשר וכדאמרינן בשנים אוחזין כו' וכן גבי ים אם יכתוב דיתבא על כיף ימא הכל כשר כו' וכ' עוד ואם דילג תיבת יתבא או מותבא אינו מעכב ע"ש:

לו

יתיכי. ע' בס' ג"פ ס"ק פ"ו שהביא דהרלב"ח בתשו' סי' קכ"ט כ' דאם כ' יתיכי ב' תיבות הגט פסול בודאי שהרי שינה בכוונת הגירושין שצריך שיפטור וישלח את אשתו ובזה פוטר את עצמו ממנה ופסול גם כתב שם דאם כתב תיבת ליכי ב' תיב ת שהגט פסול והמבי"ט שם חלק עליו וחזר הרלב"ח והשיג על המבי"ט וקיים את דבריו ע"ש:

לז

דהוית תיבה א'. כתב בס' ג"פ ס"ק פ"ז ויש כותבין די הוית ב' תיבות. ואפילו כתב די הוית ב' תיבות בשתי שיטות יראה דכשר. ועיין בתשו' מהר"ם גלאנטי סי' ו' וי"ט וסי' קכ"ד:

לח

או דלג מלת אנתתי. בס' ג"פ ס"ק פ"ט תמה דמהמשך לשון הרמ"א משמע דאיירי בתיבת אנתתי הב' שבמקום דהוית אנתתי מן קדמת דנא כתב דהוית מן קדמת דנא. ובמראה מקום נרשם הרד"ך. ובאמת בתשו' הרד"ך בית ד' איירי במי שדלג אנתתי הא' דבמקום ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"פ דילג תיבת אנתתי וע"ז השיב דכמה גדולים הרגילו שלא לכותבו דהואיל והוא כתב לה שפטרה לא אתי שפיר לקרותה עתה אשתו כו' וא"כ בדילג אנתתי הב' מנא לן דהיה מכשיר. מ"מ לדינא מסיק דאם דלג שניהם אנתתי קמא ואנתתי הב' הוא גט פסול דצריך לבאר בגט בידים מוכיחות דאת אשתו הוא מגרש אבל אם כתב פעם א' אנתתי ודלג הב' בין שכתב לקמא ודילג לבתרא ובין שכתב לבתרא ודילג לקמא כשר לכתחילה לגרש בו אם כבר נכתב אפילו שלא בשעת הדחק ע"ש:

לט

או מלת דהוית. כ' בס' ג"פ מתוך קיצור הלשון משמע דדילג מלת דהוית בלבד וכתב אנתתי מן קדמת דנא אך ראיתי בשורש הדברים בריא"ז כתוב בשה"ג דף ת"ר שכ' דאפי' דילג כל ה' תיבות אלו שלא כתב כלל דהוית אנתתי מן קדמת דנא אפ"ה כשר והטעם משום דכבר אמר בתחילה אנת אנתתי וכו' ע"ש:

מ

אנתתי. כתב הלבוש שפירוש אנתתי אשתי כמו אתתי בתרגום אלא שכותבין אנתתי לשלימות הלשון דדגש שבתי"ו מורה על חסרון הנו"ן לכך כותבין עיקר הלשון דלא ליתי למטעי ויוציאו לעז ע"כ. וכ' בס' ג"פ ויראה לי דאם כתב אתתי בלא נון דהגט כשר דהא בתלמוד איתא בכמה דוכתי ההיא אתתא ולא כתב בשום דוכתי אנתתא (חיידוש שלא הזכיר דבסוף נדרים איתא ד' פעמים אנתתא) ובטופס הגט דהרשב"א בפ' המגרש בשם רש"י כתוב אתתי במקום אנתתי עכ"ל:

מא

בנפשיכי. עמ"ש לעיל סי' קכ"ה סי"ח ס"ק ל"ג:

מב

מן יומא דנן ולעלם. עיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף קט"ו שכתב דכותבין מן יומא דנו ולעלם אפילו ששולחין אותו ע"י שליח למקום אחר וכ"כ הלק"ט ח"א סימן ל"ב:

מג

צריך לכתוב והא"מ. עב"ש ועיין בס' ג"פ ס"ק צ"ו שהאריך בזה ומסיק ולענין הלכה ודאי לכתחילה אע"ג דכתב למהך להתנסבא צריך לכתוב הרי את מותרת ואם לא כתב צריך לכתוב גיטא אחרינא אך אם נתגרשה כבר בגט שאין כתוב בו הא"מ וכתוב בו למהך להתנסבא והוא מקום עיגון דא"א להשיג גט אחר יראה לי דיכולים אנו לסמוך על רוב הפוסקים דס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב כיון דאיכא שאר לישני דחשובין כמו הא"מ ובפרט דאשכחן דבטופסי גיטין הראשונים לא הי' כתוב הא"מ ועוד דהרי יש כאן ס"ס דאפילו בא"ל חוץ מזנותיך היא בעיא דלא איפשטא אי חשוב שיור וא"כ י"ל ספק אם חוץ מזנותך הוי שיור או לא ואת"ל דהוי שיור דילמא היינו דוקא באומר לה בפירוש חוץ מזנותך אבל באומר להתנסבא לא שייר זנות והוי ס"ס המתהפך וכו' וכן נמי אם כתב הרי את מותרת ולא כתב למהך להתנסבא כו' ונתגרשה כבר בגט זה והוא מקום עיגון דא"א להשיג גט אחר שהבעל הרחיק נדוד יראה לע"ד דיש להתיר משום דלישנא דהרי את מותרת לכל אדם כולל זנות ונישואין לשיטת רוב הפוסקים ולא נמצא מחמיר בזה רק הר"ן ז"ל כו' (ע' לעיל ס"ק כ"ו) . וע"ש עוד שתמה על מרן ומור"ם ז"ל ומיהו לא כתבו דצריך לכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי דתיבת ודן צריך לכותבו כי איכא דלהוי ידים מוכיחות דבגט זה הוא מגרשה ולא בדבור וגם תיבת מנאי צריך לכתוב כי היכא דלהוי ידים מוכיחות דהוא מגרש את אשתו כו' (באמת מרן המחבר הזכיר זה לעיל ס"ט ולקמן סעיף מ"ד אך כוונת הג"פ אמאי לא הזכיר דצריך לעיכובא) ומסיק דאם לא כתב ודן או תיבת מנאי ונתגרשה באותו גט יראה לי דדיינינן לה כספק מגורשת ע"ש:

מד

מותר' לכל אדם. עבה"ט ועיין בתשו' נו"ב סימן פ"ה בדבר הגט שהובא ע"י שליח ומחמת שנפל למים נמצא במלת מותרת שנתפשט רושם דיו בריש של מותרת בסוף הגג לצד שמאל ונעשה כעין רגל תיו אבל עכ"פ תינוק קורא ריש מחמת כי הריש הוא שחור ממש ומה שנעשה ע"י סיבה היא כהה וכתב דלכאורה הוא חשש גדול כי אף שזה הרגל אין הדיו משחיר כמו גוף הריש מ"מ בשביל זה לא יצא מכלל תי"ו ואם מתחילת הכתב אות אחד חציו משחיר הרבה יותר מחציו השנית הכי בשביל זה לא מקרי כתב ואם כן מלת מותרת לפי מה שהוא עתה הקרי מותרת והרי דעת הרמב"ן שגם לדידן הוא תורף ואם לא כתבו אפילו נשאת תצא (וטעמו מבואר בפוסקים) ואמנם אומר אני ע"כ לא החמיר הרמב"ן אלא בכתבו הבעל או הסופר בפומי' דהבעל דאז יכול הבעל לערער ולומר שבכוונה לא צוה לכתבו לפי שרוצה לשייר בזנות וגם בזה דוקא אי אתי בעל ומערער ואומר בפי' שזה כוונתו דאל"כ הא הוי ס"ס שמא לא כיון לשייר בזנות ואת"ל כיון אכתי ספק אם חוץ מזונותיך אוסר שהרי בעיא זו דלא איפשטא (ע' לקמן סי' קל"ז ס"ג) ואפי' אי נימא כדעת הפוסקים דבחזקת איסור לא מהני ס"ס וכן מסיק הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס סעי' כ"ט (וא"כ אפי' לא אתי בעל ומערער אנן מסופקים שמא כיון לשייר זנות) עם כל זה אומר אניסא ודאי דבכלל להתנסבא אפשר להיות נכלל בו גם זנות כמבואר בר"ן פ' המגרש אלא דע"מ אנו חוששין שמא שייר הבעל או הסופר וכל זה אם לא נכתב מעיקרא אבל בגט שנכתב מעיקרא אלא שאחר זה נתקלקל א"כ כבר אנו רואין שלא שייר לא הבעל ולא הסופר וממיל' הוא נכלל בכלל להתנסבא וא"כ שוב לא נחשב והרי את מותרת מן התורף כלל וק"ו בנ"ד שאכתי ניכר לרוב ותינוק ג"כ קורא מותרת שיש לסמוך להקל עכ"ד ע"ש (ועיין בס"ק שלפני זה): ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קי"ג בדבר הגט שהובא ע"י שליח ממקום רחוק ונמצא במלת מותרת התי"ו הראשונה נפסק רגל השמאל ונראית כה"א והראו לינוקא וקרא אותו תי"ו ואמנם האי כבר ידע למקרי ושוב הראו לשני תינוקות קטנים שאינם יודעים לצרף אותיות ולפום ריהטא אמרו שהוא ה"א ותיכף תכ"ד אמרו שהוא תי"ו. וכתב הנה הרמב"ן הוא המחמיר שגם לדידן שכותבים כמה לשונות בגט המורים על הכריתות אפ"ה והרי את מותרת היא עיקר תורף אמנם לדעתי זה פשוט כשלא כתב כלל והא"מ הוא שהחמיר הרמב"ן אבל אם דילג מלת מותרת וכתב והרי את לכל אדם לא החמיר וא"כ בנ"ד דל תיבה זו לגמרי ומותרת מכח שאר מלות שמועילים (הסברא הזאת אכתי לא אסיק אדעתי' הגאון ז"ל בעת כתבו התשובה בנו"ב קמ"א סי' פ"ו הנ"ל ולכך הוצרך שם לחפש היתר אחר) אכן י"ל כי טעות זה שנעשה מן תי"ו ה"א ונקרא מוהרת גרע יותר כו' ואף לפ"מ שבארתי בחבורי נו"ב כו' והאריך בזה ומסיק עכ"ז נראה להקל חדא דאם מוהרת הכוונה לשון מוהר דהיינו קדושין וכתובה הו"ל לכתוב והרי את רשאה להיות מותרת ועוד כיון שהתינוק הראשון קרא מותרת והשני תינוקות האחרים ג"כ תכ"ד חזרו בהם ואמרו שהוא תיו לכן דעתי נוטה להקל ולהתיר האשה ע"י גט זה שימסור לה השליח כדת ועל אופן שכתבתי (הובא לעיל סי' קכ"ה סט"ז ס"ק ל"ב) שמתחילה ימסרנו כך כמו שהוא ואח"כ יתקנו ושוב יתנו שנית ביד האשה בשליחות הבעל כראשונה עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' עה"ג סימן מ' בדבר הגט שהובא ע"י שליח ונמצא שהיוד האל"ף במלת אדם של והא"מ לכל אדם לא. היתה נוגעת בגוף האלף והשיב לכאורה נראה שאם היה בנקל היתה צריכה גט אחר כמבואר מדברי הי"י הובא לעיל סי' קכ"ח סי"י בהגה במ"ש שם ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע כו' ואם הוא בטופס הגט אפילו בלא עיגון יש להקל מבואר שאם הוא בתורף שלא במקום עיגון אין להכשיר אפילו בדיעבד ונ"ד אם הרי את כו' הוא מן התורף מחלוקת ישינה היא ובתשו' מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט חש לדברי הר"ן והרמב"ן דס"ל דהוא מן התורף אף גם שנכתב להתנסבא לכל כו' א"כ בנ"ד יש להחמיר. אמנם נ"ל דאף לפ"ד הסוברים דהרי את כו' הוא תורף מ"מ מלת אדם אינו מן התורף כי אפשר לימר שאם לא נכתב כלל תיבת אדם הגט כשר דהא הטעם דס"ל דצריך לכתוב הא"מ כדי להורות שמתירה גם לזנות א"כ אף אם לא נכתב אדם רק מותרת לכל הוה נמי משמע שהוא מתירה לזנות וזה נ"ל ברור עכ"ד (אמנם בתחילת התשובה שם כתב בין חצאי עיגול דאפשר בנ"ד כיון דעדיין לא נמסר ליד האשה אפילו בטופס אין להכשיר אם לא במקום עיגון. ועמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ה סק"ל) . ועיין בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' קכ"ב הזכיר ג"כ דברי תשו' עה"ג הנ"ל בקצרה וכתב עליו ונ"ל דכמו כן תיבת את דהרי א"צ ניכר מתוכו רק לר"מ כמ"ש הב"ש סימן ק"ל סק"ד כו' ע"ש:

מה

בלא יו"ד. כי ביו"ד משמע לשון מינות. לבוש וב"ש. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט כתב טעם אחר משום דלא לשתמע שמא דגברא דשמיה ינאי והספר תרוכין ושבוקין מההוא גבר דשמיה ינאי ולא ממנו כו' ע"ש בביאורי לסג"ר אות ק"ג מ"ש בזה:

מו

דהוית ארוסתי. כ' בס' ג"פ ס"ק ק"ב אשה נשואה נתגרשה בפני ב"ד הדיוטות ונפל ס' בגט אם היה כשר או לא וחזר המגרש וקידשה ואח"כ חזר בו ורוצה לגרשה ועתה שהגט הראשון הוא ספק אם הי' כשר א"כ חלו הקדושין ויש לכתוב עכשיו ארוסתי לכתחילה ואם לא הי' גט לא חלו הקדושין ויש לכתוב אנתתי ולכן לצאת מן הספק צריך לכתוב ב' גיטין אחד בלשון אנתתי ואחד בלשון ארוסתי כן עשה מעשה הרא"ש כמ"ש בתשובה ס"ס יוד וע"ש (והובא ג"כ במל"מ פ"ד מה"ג דין י"ב) ולי צ"ע דמדברי ת' הרא"ש שהובא בש"ע לק' סי' קמ"ג סי"ו דמ"כ אא"כ יקדשנה ויחזור ויגרשנה סתם ולא כתבו דצריך לתת ב' גיטין משמע דבגט א' סגי ולענין איך יכתבו דעתי נוטה דיכתבו ארוסתי (טעמא לא ידענא דלכאורה יותר נכון לכתוב אנתתי דאף אם באמת היא רק ארוסה כשר לכל הדיעות משא"כ אם יכתוב ארוסתי שמא באמת היא אשתו וע"ז יש מחמירים כמ"ש הב"ש ס"ק ט"ל גם הראי' שהביא מסי' קמ"ג איני מכיר דשם אין שום ספק על הגט הראשון ובודאי יש להחוב שם ארוסתי וצ"ע) וכ' עוד אם כתב בתחילת הגט אנת אנתתי פ' ובסוף הגט כתב דהוית ארוסתי או להפך שכתב בתחלה אנת ארוסתי ובסוף כתב דהוית אנתתי צ"ע אם כשר בדיעבד ע"ש:

מז

וכן היוד שע"ג האלף. כ' בס' ג"פ משמע דיוד שתחתיה אין קפידא אם אינה נוגעת ובסי' קכ"ה ס"ק ע"ב כתבתי די"א דאין חילוק בין יוד שע"ג האל"ף ליוד שתחתי' יע"ש:

מח

יש להכשיר. כתב בס' ג"פ וצ"ע אמאי לא כתב מרן ז"ל דיתקנם לדבקם כמ"ש מרן בסמוך לענין הדבק של רגלי ההי"ן לגגין ואפשר משום דהך מילתא דיכול לתקן אחר שלא נצטוה מפי הבעל הרא"ש ז"ל קאמר לה בההיא תשובה דלא האריך הווי"ן כמ"ש הטור ס"ס זה וחזינן להריב"ש סי' נ"ו ושט"ו דס"ל דטפי עדיף ליתנו בלא תיקון כיון שהתינוק קירא אותו ויו דאם צריך תיקון איך יתקן אחר להאריך הווי"ן וסבר מרן דלענין כתיבה להאריך הווי"ן או לדבק היודין של שי"ן ועי"ן טפי עדיף ליתנו בלא תיקון ע"י אחר כיון שתינוק קורא אותה כתקנה אבל לענין גרירת דבק רגלי הההי"ו והקופי"ן טפי עדיף ליתנה בתיקון ויגררם אחר אע"ג דלא נצטוה מפי הבעל: וכ' עוד ראיתי בת' רדב"ז כ"י בגט שבא מארץ מרחקים והיו רגלי התוין רחוקים מגגן והכשיר הגט ע"י תיקון ולע"ד יראה דיתנו אותו בלא תיקון ויחזור השליח ויקחנו ויתקנו אותו ויתנו לה פעם שנית עכ"ל. וע' לעיל ס"ק מ"ד.

מט

של וכדו וכתב וכד. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות ק"ל שפקפק ע"ז דודאי יש שינוי בענין דכדו משמע שעכשיו הוא פוטרה אבל וכד. משמע שפטרה מכבר וא"כ משנה ענין הגט כו' ע"ש ויובא דבריו בסג"ר שם:

נ

אותיות יתירות. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז בדבר הגט שהובא על ידי שליח ובתיבת צביתי שראוי לכתוב בשני יודין היה כתוב בשלשה יודין דהיינו שהוסיף יוד בין צד"י לבי"ת. והשיב אין אני רואה שום חשש בזה כי אין הענין משתנה מחמת זה כו' וכן אם כתוב יוד באינתתי אף שכ' בש"ע (לעיל סל"ו) שיש לכתוב בלא יוד בין א' לנו"ן לא נשמע ולא נראה בשום פוסק לפסול הגט ע"י זה כו' וכן גבי פטורין דיש כותבין מלא ואנו נוהגים לכתוב חסר (לעיל סי"ב בהגה ועמ"ש שם ס"ק כ"ב) ותרוכין ושבוקין שהסכימו לכתוב חסר יוד לא יעלה על דעת שום פוסק לפסול הגט אם כתב ביוד. וכן גבי מנאי שנהגו לכתוב בלא יוד אחר המ"ם כתב הרמ"א (לעיל סמ"ך) דלא נפסל בדיעבד ואף שיש קצת שינוי בלשון ק"ו בן בנו של ק"ו דהכא אין הל' משתנה כלל דאף בלא עיגון יש להכשיר עכ"ד ע"ש:

א

סי' קכ"ו ב"ש אות ג' תורף הוא. נ"ב ע' תשובת עבה"ג סי' ח' וע' עוד שם אם תיבת אדם בכלל תורף דאפשר אם גם לא נכתב אדם רק ה"א מותרת לכל ג"כ כשר:

ב

ס"ב ברביעי בחמישי. נ"ב אבל חמשים כותבי' ביו"ד א' פר"ח:

ג

ס"ה בשנת חמשת. נ"ב דילג תיבת בשנת כשר תשו' ב"ח החדשות סי' צ"ד:

ד

ח"מ אות י' ולעת הצורך. נ"ב ואם ר"ח ביום ה' וא"א להמתין עד יום א' טוב יותר לסדר הגט בר"ח ממה שיסדרו הגט בע"ש תשו' הכ"צ שנדפס בס' בני אהרן עיי"ש סי' ו':

ה

ב"ש אות כ' יעקב רחל. נ"ב בנ"ש סי' ז' כתב מצאתי בילקוט חדש זיו הוא אייר ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל שהם סוד המרכב' ובתרגום יונתן פ' בהעלותך גבי פסח שני אית' ג"כ אייר בב' יודין:

ו

סי' י"ב הגה דפטורין. נ"ב ע' תשו' אהל יעקב למוהריק"ש סי' כ':

ז

ס' כ"ב וי"א שאם. נ"ב ע' תשובת לחם רב סי' כ"ח כ"ט:

ח

סי' ל"ה דהוית תיב' א'. נ"ב אם נפסק הת' ונראה כה' ע' תשו' נ"ב ח"ב סי' קי"ג:

ט

סמ"ו דהוית ארוסתי. נ"ב אם גירש אשתו והי' ספק בגט וחזר וקידש אותה ואח"כ בא לגרשה והוי ס' אם הי' הגט כשר וקדושי מעליא הי' וראוי לכתוב ארוסתי או דהגט פסול וראוי לכתוב אנתתי צריכה ב' גיטין בא' ארוסתי ובא' אנתתי תשו' מהרח"ש סס"י יו"ד:

י

ס' מ"ט הגה לבריאת עלמה. נ"ב ע' תשובת גבורת אנשים דף ל' ע"א ובתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ד:

א

ונ"ל דאפילו למאן דפוסל כו' ג' תירוצים כתב רמ"א כאן על נוסח גט שלנו וכבר היה ויכוח גדול ע"ז בתשוב' רמ"א סי' קנ"ו בין רמ"א ובין מהר"ר יודא מפאדו' בזה באורך ולע"ד קשה על אלו התירוצי' של רמ"א על הא' קשה דמה לנו לקדושת הלשון ששניהם נתנו בסיני וכי בקדוש' תליא האי מלתא דלא יהיה מקצתו בל' אחרת מה שכלל בזה דהוין קרובים בל' זה לא תלוי בקדושה ג"כ ובאמת יש הרבה שאינם קרובים כגון בשני בתרגום ותנינא וכן שמונה בתרגום תמניא ול' זה הוא בגט בתחלתו בשני לירח כו'. ועל התירוץ הב' קשה מנ"ל דניזל בזה בתר רובא כיון שיש קפידא שלא יהיו לשונות חלוקים בגט אימא לך דכולי בעינן כך. ועל הג' דכתב דוקא תורף הצורך קאמר אבל הרי את מותרת א"צ והיינו כיון דכבר כתוב לכל גבר די תיצביין כבר הקשה עליו מהר"ל הנ"ל דזהו גופו של גט במו שיתבאר בסי' זה ורמ"א ישבו בדוחק ע"ש ומהר"י תי' שם דלשון תרגום הוא לשון הקודש אלא שנשתבש כמ"ש בכוזרי ע"ש והנלע"ד דכל התיבות שהם בגט לשון הקורש הם נזכרים בלשון התלמודיים שהיה לשונם ל' ארמית וכל ל' התלמוד אותו ל' ואעפ"כ נמצאו לשונות אלו של ל' הקודש ביניהם נמצא שהי' ל' הקודש בלול אצלם בין לשונם שהי' של תרגום ממילא זה לשון התערובות נקרא לשון א' דהיינו לשון התלמודים והו' לשון א' ולא בעי למעט אלא לשונות החלוקים שזה אומר בכה וזה אומר בכה אבל לא נמצא שניהם כאחד כנ"ל נכון:

ב

באחד בשבת ולא תקנו לומר לשבת כמו לירח נ"ל הטעם דהא בשבת פרושו בשבוע זו והיא מתחל' מיום הא' ואלו היו לשבת היית' צ"ל לשבת ממש שעבר ואין המנין כן באמת משא"כ לירח שבאמת אנו חושבין על העבר שהתחיל מן ר"ח:

ג

ביום ראשון לירח פלוני שכ"כ בתחלת ספר חגי ביום א' וי"א דכותבין בא' לירח שכ"כ בחומש הפקודים בא' לחדש השני וכתב מו"ח ז"ל והנכון לכתוב ביום א' דבאחד משמע שבוע א' לירח פלוני דמטעם זה כותבין בשני ימים לירח דאלו בשנים משמע בשני שבועות כמ"ש בסדר גיטין וכן ראיתי בגיטין הנתני' בימים הקדמונים כתוב בכולן ביום א' לירח כו' עכ"ל ורמ"א שסיים יש נמנעין לתת גט בר"ח והוא תמוה דהא לשני הדרכים כ"א יש לו סמיכה מקרא ומאן דעביד כחד מנייהו שפיר ולמה יש למנוע לתת גט בר"ח ונראה דאפ"ה ביש צורך קצת נותנים גט בר"ח וכמו שהעיד מו"ח ז"ל:

ד

בה"א לבסוף וסימנך ימים ימימה פי' במקום שכותבין ימים כותבים בה"א דהיינו שלשה לשון זכר:

ה

יכתוב יום א' עשר יום פי' יכתוב בא' עשר יום בשנים עשר יום עד עשרים:

ו

השנים לשון נקבה סימנך השנה ההיא:

ז

בשנים מנין המרובה קודם וסימנך שנים רבות ימים אחרים פי' בשנים יקדים הרוב ובימים המועט והיא פלוגתא בין התנאים ביומא גבי מנין הזיות אחת ואחת כו' דר"מ ס"ל מנין המרובה תחלה ור"י ס"ל המועט תחלה ומאן דעבי' כמר עביד ועביד כמר עביד אלא שהגדולים הכריעו לחלק כך בין ימים לשנים:

ח

וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח איני יודע למה חזר לכתוב דבר זה אחר שכתבו בסעיף ד':

ט

לירח אדר הראשון בגמ' איכא פלוגתא בנדרים דתניא אדר ראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ רבי יהודא אומר אדר הראשון כותב סתם שני כותב אדר שני וכתב הרא"ש והו"ן הלכה כר"י הלכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הלכך צריך שיכתוב באדר שני ובראשון אדר סתם עכ"ל וכתב ב"י אבל מדברי רמב"ם מפ' י' דנדרים משמע דפוסק כר"מ ובי"ד סי' ר"ך מביא פלוגתא זו וכאן כ' שיפרוש בשניהם כמ"ש הש"ע והיינו לכתחלה אבל לענין דעבד כ' רמ"א לחלק באם כ' סתם בראשון כשר ובשני סתם פסול והקשה מי"ח ז"ל דלרמב"ם דפוסל בסי' קכ"ז גם בגט מאוחר יש פסול אפי' בכותב בראשון סתם דה"ל מאוחר ופסול כמו במוקדם ובש"ע סי' קכ"ז הביא ב' הדיעו' בדין גט מאוחר ולא הכריע וכאן הכריע להקל וגם היא ספק דאורייתא דהוה חומרא דאשת איש זה ודאי תימ' ע"כ ונ"ל דיפה כוון רמ"א דנהי דפסולי גט הוא מדאורייתא מ"מ אפילו לרמב"ם מן התור' כשר בגט מאוחר דאין בו חשש אלא מדרבנן משום בת אחותו כדלקמן סי' קנ"ז א"כ כאן לדידן דמספקא לן אי הלכה כר"מ אי כר"י הוה ספק אם הוא מאוחר ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ לקמן סי' קכ"ז ה"ל ודאי מאוחר יש לחוש לרמב"ם ולפוסלי וכ"כ כ"י בסי' קנ"ז דפסול מוקדם אינו אלא מדרבנן וא"כ כ"ש מאוחר:

י

ואינו מכוון הטעם בטור בשאר שטרות שכותבין העדים דבר שיתקיים לפניהם שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירות דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני מגרש אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך עכ"ל:

יא

לא יכתוב ודין דמשמע דין היא שאגרשך אבל אם אינו דין שאגרשך לא אגרשך:

יב

איגרת מלא יו"ד דמשמע איגרא שהוא הגג:

יג

דתהוייין שלשה יודין דאז נקרא הוי"ו של תהויין בשבא ותחת היו"ד חירק ומשמעותי' לשון נקבה יחידה לנוכח אבל בשני יודין משמע נשים דעלמא ודי תיהויין הם ב' תיבות כי ודי הוא במקום אשר והתיבה שאחריה מתחלת בתי"ו שייך שפיר יו"ד אחר התי"ו לכתוב תיהויין והוה לשון נוכח אבל אם הכל תיבה אחת אז נבלע התי"ו ולא נרגשת לא שייך למכתכ אחריה יו"ד וא"כ אינו לשון נוכח:

יד

בשיטה ב' יש פוסלין ונ"ל הטעם דצריך לכתוב בשיטה אחת דתיבת די מצינו במקום אשר ומצינו ג"כ במקום כי דכתיב עד כי גדל מאד ומתרגמינן עד כי רבא לחדא אע"ג דכי הוא ג"כ ל' אשר מ"מ מצינו לכי ד' לשונות ואנו רוצים להוכיח כאן בגט שדי היא במקום אשר ע"כ צריך שיהיה די עם תיהויין בשיטה אחת והוה דבוק ומתפרש אשר תיהויין משא"כ אם יהיה די בשיטה אחרת לא נראה הדבקות כ"כ ואפשר לטעות ולפרשו על ל' אח' שסובל כי והך פסול נראה דהיינו דוקא אם לא נתן עדיין דכן הוא הל' בסדר גיטין (שכתב) דהוה (די תיהויין) בחד שיטה ולא רצה מהרי"ל (לתנו וכמו כן כתב) אצל ר"ת שנכתב הגט בר"ח ולא רצה מהרי"ל לתנו כיון שכ' במרדכי שיש למנוע לכתוב בר"ח גט ושם ודאי כ"ע מודים דאם כבר נתן שאין פסול דהא במקום עיגון כ"ע ס"ל דנותנין אותו כנ"ל בזה דלא מצינו פסול זה בפוסקים:

טו

שמא ידמו ליו"ד פי דשביקין משמע שביקין דעלמא ולא של זו כ' בלבוש דיש לקרות ברעו' בפתח תחת הרי"ש ושבא תחת הע' ופתח תחת הוי"ו דאז הוא בבירור ל' רצון ולא במלאפום כמו ורעות רוח:

טז

פיטורין ולפ"ז לא צריך לארוכי לוי"ו של פיטורין כיון שיש יו"ד בתר הבא אבל לדידן דכותבין פטורין בלא יו"ד אחר הס"א יש להקפיד על אריכות הוי"ו דהוה כמו תרוכין ושבוקין ומ"ה כ' רמ"א ולכן צריך להאריך וכו':

יז

למהך חסר יו"ד דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מהך ספר:

יח

שירחיקנה מננה דלא לשתמע למחך דהיינו חוכא:

יט

אלא כדת משה לפי שאינן למידין משיטה אחרונה:

כ

ואין ראוי לעשות כן שאז לא נלמד משיטה שעל החתימה מאחר שהוא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיפה בעל השטר ונמצא שבטל ודן די יהוי ליכי באותה שיטה:

כא

אין לפוסלו בשביל דילוג היינו בתורף אבל בטופס אין פסול אפי' בלאו הכי ומעשה בא לידי בגט שהיה חסר האלף של ושלטא' שלא נכתוב רק ושלט' אמרתי שאין לפוסלו כי אין הענין משתנה משום זה וגדולה מזו כ' ב"י ס"ס בשם תשוב' הרשב"א אם יש חסרון וי"ו דוכדו דלא הוה כ' אלא וכד אינו נפסל בכך דכ"מ שאינו מעיקר הגט אינו פסול עכ"ל הרי בזה אפי' אם הענין משתנה קצת עיין סעיף מ"ט:

כב

אם כ' ברביעי כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש וגם אין לפוסלו במ"ש כ' לחדש שבט והוא כ"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום א' והוה מוקדם דכיון שידוע שר"ח שבט היה ביום ה' ורביעי בשבת א"א להיות כ' בחדש אלא כ"א תלינן בט"ס שלא היה זכור קביעות החדש ולא הוה מוקדם אע"ג דקי"ל דוקא עד רובו של חדש טעי אינשי בקביעותא דירחי אבל משעבר רובו של חדש לא טעי בה אינשי הכא אין חילוק דע"כ טעה שהרי דבריו סותרים זא"ז אם הוא רביעי הו' א' לחדש ואם הוא כ' בחדש הרי הוא ביום ג' וע"כ טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום ג' לד' ובימי השבוע לא שכיחי דטעי אינשי הלכך תלינן הטעות בקביעות החדש ואין כאן הקדמה וכשר הגט עכ"ל ויש לתמוה מה חילוק יש בין טעה בחדש ובין טעה בין ג' לד' הא בתרוייהו אין מוקדם דגם בטעה ביום ג' שנכתב הגט וסבור שהיא יום ד' אין כאן קדימ' כלל ונ"ל דה"נ בשעה שתקנו זמן בגט הוי משום (שמא) יחפה על בת אחותו שתזנה תחתיו ותוציאה גט שהיתה פנויה בעת ההיא כמ"ש בסי' קכ"ז ובזה קאמר הרא"ש כאן דא"ל דהוה מוקדם דהיינו שנתגרש' באמת ביום ד' והיא זינתה ביום ג' ותוציא הגט ותאמר שנכתב ביום ב' ממילא פנויה הייתי ביום ג' תביא ראיה לדבריה מימות החדש שנזכר ביום כ' לחדש ואז היה יום ג' זה אינו דאנן מוכיחין לה שלא היתה אז פנויה כיון' שנזכר יום ד' וא"כ ע"כ יום כ' הוא טעות וא"ל דהא לא טעי אינשי בחדש אחר רובו של חדש לזה אמר דהכא ע"כ יש טעות כיון שסותר זא"ז ע"כ לומר שיש טעות אלא שספק במה נתלה הטעות בין ג' לד' וזהו זכות הוא לה כי באמת נכתב ביום ג' או נתלה הטעות בחדש והיום הד' הוא אמת זה חוב לה לזה אמר דתלינן הטעות בחדש שזהו עכ"פ שכיח קודם רובו של חדש משא"כ בין ג' לד' דלא שכיח בשום פעם לטעות בו וא"כ הוא אמת והגט כשר והטעות בחדש ואין כאן קדימה דאם זינתה ביום ג' תהיה חייבת כנ"ל עיקר הנ"מ לענין זנות אבל א"ל הנ"מ לענין פירות דהיינו שמכר' פירות נכסים ביום ג' שהוא יום כ' לחדש וכדין מכרה שנתגרשה באותו יום והוא אמר שנתגרשה ביום ד' ויטרוף הלקוחות שלא כדין דא"כ קשה למה סיים הרא"ש בזה הלכך תלינן הטעות בחדש ולא בימים של השבוע תיפוק ליה אפי' הויין הטעות שוין דהיינו של חדש ושל שבוע אפ"ה לא מצי טריף לקוחות מספק כיון דאפשר (לתלות) שנתגרשה ביום ד' כמו ביום ג' המע"ה אבל לפי מ"ש הנ"מ משום זנות ניחא דמשום ספיקא לא מצינו לחייב אותה ואפשר שהיא באמת חייבת ע"כ הוצרך להוכיח דטעות החדש הוא האמת כיון דבימים לא שכיח כלל ונמצא שאין כאן ספק והיא חייב' ואין כאן פסול קדימה ושוב ראיתי שבדרישה העתיק ל' רש"ל בזה וז"ל תימא גדולה מה בכך שיטעה בימי שבוע אם כ' הגט ביום ג' דהוה ך' לחדש וטעה וחשבו שהוא יום ד' א"כ לא הוה מוקדם ונכתב כדינו ונ"ל דה"ק לא תאמר שמא יהיה מוקדם שנכתב בד' ויטעו העולם ויסברו שנכתב בג' וטעה בימי השבוע ויהיה מוקדם בטעות ע"כ אמר שלא יטעו בזה עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' על דבריו של רש"ל שאינן נראין לו והוא פיר' וז"ל אלא ר"ל דא"ל שהוא מוקדם דהיינו שהיה עומד בשעה שב' הגט ביום ד' שהוא כ"א לחדש וטעה כסבור שהוא עומד ביום ה' ורצה להקדים יום ה' לכתוב יום אתמול שהוא לפי טעות יום ד' וך' לחודש וא"כ מוקדם הוא יום א' וקאמר אין לחוש לזה דבימי השבוע לא טעי אינשי עכ"ל ואיני עוסק בסתירת פירושים אלו רק הצעתים לפניך ותראה להבדיל בין קודש לקודש. ובדרישה הוסיף לפלפל בזה וא"צ להעתיקו כי בכל הדברים שכתבתי נסתר ע"ש אם תרצה:

כג

ולא כ' בשבת הטעם דכשר לפי שרביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרה כ' ימים לחודש:

כד

אם לא האריך ווין זה דברי הרמב"ם וכ' ב"י על תשובת הרא"ש שהביא הטור בזה שמתיר בשעת הדחק ק"ל שאם ווין אלו לא היו ארוכים יותר מהראוי כשר גמור הוא כיון שתינוק קורא אותו ויו וכמ"ש רבינו דלורכיה לויו דתרוכין לאו דוקא ואם היו קצרות שאינם נקרא ויו היאך הכשיר הרא"ש היכא דנתן לה ונ"ל דאע"ג דמדינה א"צ להאריך ווין אלו יותר מדאי כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחלה וכמו שהשיב בגט שאין אותיותיו מוקפת גויל שבארצנו נהגו לפסול אע"פ שהוא פסק בפסקיו להכשיר א"נ ווי"ן היו נקראים ע"י הדחק ומ"ה הוצרכו להאריכן עכ"ל והנה גם בסעיף זה שהוא דברי רמב"ם צ"ל כן ולתירץ הא' אין לו פסול בזה כיון שגם באין מוקפת גויל פסק בסי' קכ"ה סעיף ו' לגרר הדביקות ה"נ בזה יאריך עוד הווי"ן ולתירץ השני שהוא נקרא בדוחק אינו מתורץ למה פסלו רמב"ם כיון דעכ"פ תינוק יכול לקרותו והב"י כ' בשם ריב"ש סי' תי"ד וז"ל לתקן ב"ד הווין בשעת הדחק כדעת הרא"ש הוא רחוק בעיני דאם צריך תיקון איך יתקן זולת הסופר שהוא שליח הבעל אבל מ"מ אני לא חששתי לאותן הווי"ן כי אני רגיל לסמוך על מ"ש הרשב"א דלא צריך לאורכינהו משאר וו"ין קאמר אלא ידקדק שלא יהא כמו יו"ד וגם מלשון הרמב"ם משמע כן וכדאי אלו הדברים לסמוך עליהם ומה גם בשעת הדחק שא"א לתקן ויש לחוש לעגונא עכ"ל ואיני מבין מ"ש שגם מלשון הרמב"ם נראה כן שהרי רמב"ם כ' כאן שהוא פסול וצ"ל שהוא מפרש מ"ש רמב"ם אם לא האריך הווין היינו שיש כחו דוחק לקרוא ווין כפי' השני של ב"י ומ"מ משמע מלשונו דגם שלא בשעת דחק כשר בלא אריכות ווין יותר מבשאר ווי"ן והא דסיים ומה גם בשעת הדחק היינו דלרווחא דמלתא שבאותו פעם אם היה חשש עיגון ובודאי יש לסמוך ע"ז בפרט שיש כאן י"א דבלא ערעור הבעל כשר והם בעל עיטור ורב האי ורא"ש כאשר מביא אותם בזה נלע"ד:

כה

חוץ משתי יודי"ן הנוספו' פי' יו"ד שאחר הדלי"ת של די והיו"ד שאחר התי"ו של תיצביין הם אינם אלא נוספו' מצד המנהג:

כו

וי"א שאם לא ערער כו' בטור כ' ובעל העיטור כ' משמייהו דרבוותא כל הני דקדוקים דוקא כשבעל כותב או הסופר כתבו מפיו ובא הבעל ואומר כיוונתי לשנות כדי לקלקלה אבל אמר לסופר לכתוב ולחתום גיטו סתם וטעו בא' מאלו והבעל אין מערער כשר ותינשא לכתחלה וכ"כ רב האי אי יהיב בעל רשות לסופר למכתב וטעה בהון אי איתי לספר' מתקן להו ואי לא מתקן ומנסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ואי אתא לאנסובי ובא בעל ומערער ואומר האי דכתיב ודין דינא אמרי ולכך כוונתי לא מנסבא לה ואי מנסבא לא מפקינן לה עכ"ל וקשה דיוקים אהדדי דתחיל' אמר בתרתי לרעותא דקא פסול דהיינו הבעל כותב וגם מערער משמע הא בחד לרעותא כשר ובסיפא אמר בתרתי לטיבותא דהיינו אמר סתם לסופר וגם אינו מערער אז דוקא כשר ובדרישה תירץ דמ"ש ברישא ובא הבעל ואמר פירושו או בא הבעל כו' א"כ הוה רישא בחד לריעותא ובחנם דחק בזה וגם הענין אינו נכון דודאי ברישא מיירי שכבר ניסת ובא לקלקל' דהא כ' כדי לקלקל' וזה שייך אחר שנים ובאמת לק"מ דברישא בתרתי לריעות' אפי' אם ניסת תצא ובסיפא בתרתי לטיבותא אפי' לכתחל' תנשא כמ"ש כשר ותנשא לכתחלה אבל בחדא לטיבותא דהיינו בבעל כותב ואינו מערער או אמר לסופר סתם ובעל מערער בזה לא תנשא ואם ניסת לא תצא אלא דבחלוק' ראשונה בזה שאין הבעל כותב ואינו מערער יש תקנה אפי' להנשא לכתחלה דהיינו שהסופר מתקן לה ונמצא שפיר כ' הטור וכ"כ הרב האי כו' וכ"כ מו"ח ז"ל וכ' רש"ל תימה מה מועיל תיקון אחר שיחתמוהו העדים ס"ס העדים חתמו בפסול וי"ל דס"ל עידי מסירה כרתי וסלקי עידי חתימה מכאן ונמצא שניתן כהלכתו וגם אינו פסול ממש אלא שצריכ' תיקון כה"ג מסתמא אמרי' הבעל צוה עכ"ל:

כז

כסלו חסר יו"ד שכן הוא בלשון עברי במקד' ואע"ג דבתרגום כתיב כסליו ביו"ד מ"מ אזלינן בתר העברי ואע"ג דבלא ימחא אזלינן בתר התרגום לכתוב באלף דהתם כתוב אצל לשון תרגום ואינש לא ימחא בידיכי משא"כ בכסליו שהוא כ' אצל ל' עברי שהרי כ' בשני ימים לירח כסלו:

כח

מנין בלא וי"ו דבוי"ו משמע לשון אונאה:

כט

וה"ה אם כ' למנין כו' איני יודע מה מלמדינו בזה הכפל ואם נתכוין שכתב מנין בוי"ו אחר הנו"ן במקום היו"ד איני יודע מקור לזה וגם טעמו איני יודע:

ל

וי"א דאין כותבין מן שמי כצ"ל:

לא

צריך לכתוב והרי את מותרת ב"י מביא דברי התו' דבטופסי גיטין לא היה זה אבל ר"ת הנהיג לכותבו ומ"מ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהיו מאריכים כמה לשונות בגט דהוה כמו הרי את מותרת לכל אדם כו' עכ"ל ונראה דהיינו מה שנזכר קודם לזה לכל גבר די תיצביין ורמ"א בתשובה סי' קכ"ט יש לו ויכוח עם גדול אחד בענין הרי את מותרת דיאמרי' בגמרא שזהו גופו של גט ורצה רמ"א שם לומר דלאו שהאי לישנא הוא הכרח אלא אותו הענין הוא הכרח ובאמת הוא נזכר כבר בלשון לכל גבר כו' וכיון שנכתב כבר אם לא נכתב והרי את מותרת לא מיפסל ואותו גדול לא הסכים לדבריו ולעד"ן דלא נרמז בלשון לכל גבר כו' מה שנרמז בהרי את מותרת כי לכל גבר קאי אהיתר נשואין לחוד אבל אם תזנ' תהיה עדיין שם א"א עליה משא"כ בלשון את מותרת נכלל אפי' לזנו' לא תתחייב משום אישות שהי' עליה ונ"ל שמ"ש התוס' שהיו מאריכין כמה לשונו' היינו לשונו' אחרו' שאינן בנוס' שלנו והרמב"ן כ' בהדיא שאם לא כתב הרי את כו' קרוב הדבר אפי' אם ניסת תצא כמ"ש הרשב"א והר"ן והרב המגיד בשמו והב"י הביאם ע"כ עכ"פ הוה ספק גירושין באם לא כתב הרי את מותרת ופסול אפי' בדיעבד:

לב

מותרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע שהיא מתרת לאחרים והיא עצמה אינה מותרת ולפי מה שזכרנו בסמוך דאם לא כ' הרי את מותרת פסול אפילו בדיעבד בדיעבד ממילא ג"כ אם לא כתב וי"ו פסול אפילו דעבד:

לג

וי"א דה"ה להיפך כו' זה סברת ב"י וראייתו מפירש"י דצריך להניח מקום הזמן אף לטופס הארוס' שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד אחר נישואין והשתא כיון דכותב זמן לבו ביום מסתמא כותב דהוית ארוסתי ואפ"ה מצי לגרש אחר שכנסה כו' ולע"ד אין ראי' משם דשם נכת' ארוסתי ביום שהיתה ארוסה אלא שהגט הי' מונח עד אחר נשואין ממילא נכתב כהלכה משא"כ אם נכתב שלא כראוי דהיינו שלאחר נישואין קרא אותה ארוסה אין ראי' שזה יהי' היתר וכן מבואר עוד בתו' שם שכתבו א"נ יש לדבר קול שנישאת אלא שאין זמן הנשואין ידוע כ"כ וידעו דמה שנכתב בגט ארוסתי לפי שנכתב קודם נישואין עכ"ל וראיתי בלבוש שכתב ג"כ שאין ראי' מתו' אולי נתכוין למה שכתבתי:

לד

וכתב וכד כשר זה דעת רשב"א בב"י אע"ג דלשון כד פרושו לשון בשעה כגון כד הוה או כד יהיב מ"מ כיון דמורה ג"כ על הוראת הזמן מקרי לא נשתנה הענין כצ"ל לפי מ"ש רמ"א ע"ז דמאחר שאין הענין משתנה אבל לע"ד דמ"ש רשב"א דלא מפסיל בכך הוא מטעם אחר אלא כיון שאינו בתורף אלא בטופס ובהדיא מורה לשונו ע"ז שכתב כל מקום שאינו מעיקר הגט אינו פוסל עכ"ל וממילא נשתנה הענין אינו פוסל דהוה כאלו חסר כל התיבה והוה ג"כ שפיר דהוית אנתתי מקדמת דנא פטרית יתיך ממילא משמע עכשיו ונראה דגם רמ"א נתכוין לזה דמאחר שאין הענין משתנה פי' אם לא היה נכתב כלל:

לה

אין לכתוב בגט כו' הטעם דאין כותבין שום תנאי בעולם בגט: