שולחן ערוך, אבן העזר קכ״ה: במה נכתב הגט ותיקון הכתיבה והקלף ובו כ"ג סעיפים. – עם 11 מפרשים

א

במה נכתב הגט ותיקון הכתיבה והקלף ובו כ"ג סעיפים.
אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד כגון דיו וסיקרא וקומס וקנקנתום (פי' מיני צבעונים) וכיוצא בהם אבל אם כתבו בדבר שאינו עומד כגון משקין ומי פירות וכיוצא בהם אינו גט:

ב

כתבו בדיעבד באבר בשחור בשיחור כשר פי' אבר עופרת ושחור הוא כלי של ברזל שרושמין בו ושיחור הוא הפחם. ערוך: הגה י"א הא דבאבר כשר היינו חתוכי אבר מעורבים במים הטור והרא"ש אבל אם כתב באבר עצמו פסול ויש לחוש לזה ולכתחלה נוהגין לכתבו בדיו טובה כמו שכותבין ספרים (סדר גיטין) ואין לשנות ויש מחמירין עוד לומר דהסופר יקרא כל אות תחלה קודם שיכתוב כמו בספרים (ג"ז שם):

ג

כותבין אותו במי עפצים והוא שלא יהיה הקלף מעופץ מפני שאין מי עפצים ניכר בו ואם כתב אינו גט וכן כל כיוצא בו:

ד

חקק גט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר יריכי האותיות כשר וכן אם חקק יריכי האותיות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן או שהכה על פני הטס בחותם עד שנמצאו האותיות בולטות כדרך שעושין דינר זהב אינו גט: הגה י"א דלכתחילה יש להחמיר שלא לכתוב בקולמוס של ברזל שלא לבא לידי חקיקה (סדר גיטין) וע"ל סי' זה סעיף כ"ב ולא מקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך אבל אם צריך עדיין לתקן שיהיה אות כשר (ת"ה סי' רכ"ח):

ה

הקורע על העור תבנית כתב כשר אבל הרושם על העוד תבנית כתב פסול וי"א בהפך ויש מי שמכשיר בשניהם:

ו

נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל ואם יש בו אותיות דבוקות יגרור ביניהם להפרידם. הגה וי"א דאין להפריד האותיות אם נוגעין (כן הוא בסדר גיטין) וכן נוהגין ויש מקילין בשעת הדחק (תשובת הרא"ש) לתקן קודם שיחתמו העדים (מהרא"י פאדויה) כשהבעל מצוה לתקן ב"י לדעת הרא"ש.

ז

אם יש מי שרוצה לזיין האותיות מוחין בידו:

ח

אם נפלה טפת דיו (בתוך האות) (טור) ואינה ניכרת אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוה ליה חק תוכות ויש מחמירין אפי' האות ניכר (מהרי"ק) שורש צ"ח וכן נוהגין:

ט

אם רוצה לעשות מ"ם פתוחה ונמשכה ידו ונסתמה אינו יכול לגרור הדבקות דהוה ליה חק תוכות ועיין בא"ח סי' ל"ב):

י

נוהגין לשרטטו ויש ליזהר מלשרטט באבר מפני שהוא צובע והוי ככתב על כתב:

יא

נוהגין לעשותו שנים עשר שיטין:

יב

נוהגין לעשות שיטה י"ג וחולקים אותה לשתים שבה חותמים העדים זה תחת זה: הגה ומשרטטין אותו ב' שורות קטנות ג"כ וישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט גם ישרטט מן הצדדין ויהיו שורות הגט שוות לא אחת ארוכה ואחת קצרה ואם לא שרטט כלל כשר וה"ה אם הוסיף או פיחת מי"ב שיטין (כ"ז גם בסדר גיטין גם במרדכי ריש גיטין) י"א דאין להכשירן כי אם במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות ונ"ל דה"ה לענין שרטוט וצריך לשרטט מבחוץ שלא במקום הכתב (בב"י בשם הקונט' ובסדר גיטין) ויכתוב לצד הבשר ולא בצד שער ואם כתב במקום שער יש פוסלין אותו (מהרי"ל) ול"נ דבמקום עיגון אין להחמיר וכשהסופר כותב לכתחילה יזהר שלא יגע בשרטוט שבצדדין ונוהגין לכתחילה להניח גליון מן הצדדין כחצי אצבעו למעלה כאצבע (סדר גיטין) ולמטה כדי תפיסת יד ויותר (מהרי"ל ד"ע):

יג

נוהגין לעשותו שיהיה ארכו (עם הגליון של מטה) (ב"י בשם הקונטרס) יתר על רחבו:

יד

נוהגין שלא יהיו האותיות עוברות מהשיטין בימין ובשמאל: הגה ואם כתב חוץ לשיטין י"א דאפילו אות אחת שיצא לחוץ פסול (ב"י בשם הגהות מיי') ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל. (סברת הרב):

טו

לא יהא בו שום טשטוש ולא יכתבו על המחק: הגה אם בא זבוב ומשך הדיו לא ימחוק (בסדר גיטין ולא יכתוב על שום נקב שאין הדיו עובר עליו) (שם):

טז

לא יהא הכתב מעוקם ולא מבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה: הגה רגלי ה"א וקוף שנוגעין יש לפסול אפי' בדיעבד (ת"ה סי' רל"ו ובפסקיו סי' מ"ה) מיהו אם תינוק יכול לקרותו יש מכשירין במקום עיגון (מהרי"ק שורש ע"א) ולכתחלה אסור להפריד בסכין אלא יכתוב גט אחר (שם שורש צ"ח) ודוקא שלא במקום עיגון אבל במקום הדחק שיש לחוש לעיגון יתקן כסברת הרב (וע' בא"ח סי' ל"ב כיצד יתקן וע' סי' קנ"ד סעיף מ"ח) ואם צריך לתקן אותיות כגון שלא נוגעין במקום שראוי ליגע או שהיו קצרים וצריך להאריכן יתקנן קודם שיכתוב כדת משה וישראל (בהגהות סדר גיטין בקבלה משם מהרי"ו כן מ"כ בשם מהר"ם מאור עינים) או לכל הפחות קודם החתימה (תשו' מהר"ם פאדואה) וצריך ליזהר שיגע כל מה שראוי ליגע ושלא יגע מה שראוי שלא ליגע כס"ת ותפילין ומזוזות (בסדר גיטין וכן משמע בהגהות מרדכי דגיטין) ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע כגון באחורי הצדי"ק ויו"ד שבאלף וכיוצא בזה י"א דאפי' תנוק דלא חכים ולא טפש קורא אותו פסול אפי' בדיעבד (בת"ה ובפסקיו סי' מ"ג) וי"א דבמקום עיגון יש להכשיר בכה"ג ואם הוא בטופס הגט אפי' בלא עיגון יש להקל (ב"י) כתב למד אלף של ישראל ביחד י"א דכשר אם הוא בטופס (תשו' הרא"ש) ובמקום עיגון יש להקל היה קוצו של יוד שעל האלף נוגע גם מלפניו כזה כשר (מ"כ בשם מהר"י מרפורק) נתפשטו האותיות מכח לחות הדיו שקורין גיפלאס"ן עד שנראין כדבוקין ומ"מ נראה שאין האותיות נוגעין כשר (מ"כ בשם מהר"י ברי"ן):

יז

היה בו משמעות שני ענינים או שהיה בכתבו עיקום או בלבול או שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול:

יח

צריך שיהא הגט נקרא במקום נתינתו לתינוק דלא חכים ולא טיפש ויש מי שאומר שאף במקום כתיבתו צריך שיהיה נקרא כן: הגה וא"צ לכסות מן הצדדין של האות שיש בו ספק אלא מראין לו כך ואם יוכל לקרותו כשר (מ"כ בתקון ישן) ונוהגין לערות השיטות דהיינו שימשוך ן' או ך' שבשיטה עליונה עד שיטה שלמטה ממנה או ראש למ"ד שבתחתונה לשורה שלמעלה ממנה ואם לא עירה י"א שהוא פסול ול"נ דבמקום עיגון אין להחמיר ויזהר שלא ימשוך ראש אות שלמטה לתוך חלל אות שלמעלה או להיפך (הר"ן פ"ב דגיטין בשי"א) ואם עשה כך ונשתנה צורת האות כגון שמשך ראש למ"ד לחלל ד' שאז נראה כה"א פסול (סברת הרב דוקא בכי האי גוונא וכן משמע בהגהות סמ"ק):

יט

גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטין אם מטופס הגט ה"ז כשר ואם מן התורף אינו גט ואם חזר ופירש בסוף הגט שאות פלונית תלויה או על המחק אפילו מתורף הגט כשר כשאר שטרות והקיום יכתבנו קודם כדת משה וישראל ועכשיו נהגו להחמיר שלא לקיים מחק הגט:

כ

גט שנמצא קרוע שתי וערב שהוא קרע של בית דין ה"ז גט בטל כשאר שטרות אבל אם נתקרע ואינו קרע של ב"ד כשר נמוק או שהרקיב או שנעשה ככברה כשר נמחק או שנטשטש ובבואה שלו קיימת אם יכול לקרות כשר ואם לאו אינו גט:

כא

בד"א כשהיה הגט יוצא מתחת ידה בעידי חתימה ואין שם עידי מסירה אבל אם יש עדים שנמסר לה הגט בפניהם והיה כשר ה"ז כשר אע"פ שהיה תורף הגט על המחק או בין השיטין או שהיה קרוע שתי וערב כשנתן לה בפניהם ויש מי שפוסל בקרוע שתי וערב (וה"ה כשנטשטש עד שאינן יכולין לקרותו) (כ"כ המ"מ):

כב

יש מי שכתב שיש להקפיד מלכתוב הגט בקולמוס של כנף אלא בשל קנה (וע"ל סי' זה ס"ד):

כג

אם רקם או ארג או עשה במעשה מחט אותיות הגט י"א דלאו כתב הוא:

א

עומד. כ"כ הרמב"ם. והטור כתב שרישומו ניכר משמע אפילו אינו עומד הוי כתב עיין ב"ח:

ב

פסול. ל"ד פסול אלא הגט בטל מדאורייתא. ב"ש:

ג

אינו גט. אם נותן גט שנדפס כשר בדיעבד הרמ"ע מפאנו סי' צ"ג. וכ"כ הפר"ח:

ד

כך. דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד ובזה נעשה האות וס"ל חק תוכות אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר שגרד ומחק כדי לשוייה אות אין זה חק תוכות. ואם נפל מעט דיו יוכל להוסיף דיו ולעשות מדיו שנפל ומדיו שהוסיף יו"ד או וא"ו ולא הוי חק חוכות אע"ג דתחלת האות הוא ע"י הדיו שנפל מ"מ כל שצריך לסייע לגמר האות כשר כ"כ הב"י. כתב הב"ש אם פסול כתב האות ועדיין לא נגמר וגו' הכשר כשר ויש לדחות ע"ש. והפר"ח כתב דיש לפסול בפשיטות ע"ש:

ה

גוויל. הטעם דאין האות נראית יפה כשהאותיות דבוקות. אבל ע"פ הדין כשר דיבוק בגט. ונ"מ מזה אם כתב איזה אות ואינו מוקף גויל למטה כשר לכ"ע. דאז האות נראית יפה. מיהו הרא"ש לא כתב טעם זה אלא כתב סתם נהגו להחמיר שיהא מוקף גויל י"ל הטעם דעושין לכתחלה כעין ס"ת לפ"ז אפי' למטה בעינן מוקף גוויל. וכתב המגי"ד דוקא כשהתינוק יוכל לקרותו אז כשר לדעת המכשירים אבל כשאין התינוק יוכל לקרותו לכ"ע פסול. ולדעת המחמירים אפי' אם התינוק יוכל לקרותו פסול כ"מ מסמ"ג ומהריב"ש סי' נ"ו עיין ב"ש:

ו

יגרור. ואין זה חק תוכות דהא אין נוגע בגוף האות:

ז

להפריד. לדעת רמ"א אין תקנה אלא בג' אופנים. א' כשהוא עת הדחק. ב' ברצון הבעל. ג' דוקא קודם החתימה ר"ל קודם שנכתב כדת משה וישראל. ולפי מ"ש לע"ל דאיירי כאן דוקא שהתינוק יוכל לקרותו. לפ"ז צריך ישוב מ"ש הרמ"א בסמוך בסעיף ט"ז אם רגלי הה"א וקו"ף נוגעים בגט כשר במקום עיגון. וצ"ל דשם איירי שכבר ניתן הגט. מיהו הב"י כתב אם כבר ניתן הגט כשר אפילו בלא עיגון או כשיש עיגון ולא ניתן וכ"פ בתשובת מהר"ם פדוואה סי' קכ"ד ובתשובת מ"ב סי' צ"ב. ואם עדיין לא חתמו העדים כשר אפי' בלא דחק ועיגון וכן עיקר. ואז טוב לתקן כיון דכשר ע"פ הר"ן בלא תיקון יותר טוב לתקן מפני מראית העין ואם עדיין לא חתמו יש לתקנו אפילו בלא עיגון והיינו כשהבעל מצוה לתקן. וענין דביקות מחלקים הב"ח וט"ז בין אם נדבק קצת לבין אם נדבק כל האות. ובח"מ פסק דתליא הכל בקריאת התינוק ע"ש ועיין ב"ש:

ח

בידו. ובדיעבד בשעת הדחק כשר ח"מ ב"ש:

ט

דיו. משמע מדאוריית' בטל. אפי' אם נפל טפת דיו אחר שנגמר האות. ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה ב"ח. ואם רוצה לגרד כל האות אין יוכל משום דאסור להיות גט בשום מחק או טשטוש. אפי' בין אות לאות משום חשש זיוף. מיהו במקום עיגון יש תקנה בכל הטעות אפי' טעות גמור יוכל לגרד ולכתוב אפילו לדידן דאין מקיימין שום מחק מ"מ כשר בשעת הדחק אע"ג שהרגיש בטעות אחר שנכתב כל הגט יוכל למחוק הטעות ולכתוב. אע"ג שכתב שלא כסדר אין עיכוב בגט אלא בתפילין אבל בגט כשר וכ"פ הט"ז. ובחתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות מותר אפי' לכתחלה למחוק כל האות ולכתוב על המחק ואם כבר חתמו העדים בגט אין תקנה לתקן בגט דהא עכ"פ העדים חתמו בפסול הסכמת אחרונים. ואם נפלה טפת שעוה על האות או בתוך האות אע"פ שהאות אינה נכרת יוכל לגרר השעוה ולסלק' ואין כאן חק תוכות פר"ח וכ"כ מ"א בא"ח סימן ל"ב:

י

סי' ל"ב. לא ידעתי לאיזה כוונה כתב לעיין שם. דהא התיקון שמבואר שם לגרוד כל החרטום וא"צ למחוק כל המ"ם זהו לא מהני כאן. דהא בגט אסור לעשות שום גרד מחק וטשטוש ואפי' אם זבוב משך קצת דיו אסור למחקו והכל הוא משום חשש זיוף. וי"ל דנ"מ במקום הדחק ועיגון דמותר למחוק כמו שכתבתי למעלה. ואשמעינן אם נמחק החרטום לבד כשר. אבל חק תוכות אפי' במקום עיגון אינו גט כמ"ש לעיל:

יא

באבר. אע"ג דמשרטט מבחוץ מ"מ נראה קצת מבפנים ב"י. מיהו נראה אם כבר נכתב אין קפידא ב"ש:

יב

שיטין. משום גט עולה י"ב עיין תוס' ריש גיטין:

יג

שיטה י"ג. כתב הד"ם אותן ב' שורות יהיו רחבים כמו שיטה אחת דכל מה שאנו יכולים לקרב העדים אל הגט אנו מקרבים:

יד

קודם. כדי שלא יפסוק בין הכתיבה להנתינה. מיהו בדיעבד או במקום הדחק י"ל דאין קפידא ב"ש ע"ש:

טו

רחוקה. עיין ב"י וד"מ מבואר בכל הני דינים בסי' זה במקום עיגון ועדיין לא ניתן הגט או בדיעבד שכבר ניתן הגט ואינו במקום עיגון כשר. וכן מ"ש בסמוך אם כתב בצד השער במקום עיגון כשר וכן הוא בכל הסי' ב"ש:

טז

רחבו. הטעם כדי שיהיה כדין ספר ונראה דיש קפידא בדבר כמו בשרטוטין עיין ב"ש:

יז

לחוץ. ה"ה אפי' רוב אות ב"ח. ובמקום עיגון ושעת הדחק יש להקל אפילו נכתבו כמה אותיות חוץ לשיטה ח"מ ב"ש ע"ש:

יח

טשטוש. משום חשש זיוף. וכתב הד"מ יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף משום כשכותבים עליו נראה כמחוק. וכשיפלו גשמים על הכתב אין נותנים הגט דנעשה שחור והוי כדבר שיוכל לזייף. ולא יכתבו על המחוק מטעם הנ"ל אע"ג דעפ"י הדין מותר לכתוב ע"ג דבר שיוכל להזדייף כמ"ש סימן קכ"ד ס"ד והיינו אם עידי מסירה לפנינו מ"מ לכתחלה יש לזהר כי שמא ימותו ע"מ וכן אם זבוב מושך האות לא ימחוק. ואל יהיה בין תיבה לתיבה. בין אות לאות שום דבר מחוק ודבר שיוכל לזייף לכן אין כותבין ע"ג דבר גרד. וכבר כתבתי במקום עיגון כשר. כתב הד"מ אם ניקב בצד האות ולא באות כשר. ב"ש:

יט

בדיעבד. כלומר אפי' תינוק דלא חכים יוכל לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה בסיני אין שם אות עליו. ח"מ ב"ש:

כ

עיגון. כלומר אם כבר נתן הגט כן לאשה בלי הפרדת סכין ותיקון ויש כאן עגון אם נצרך גט אחר כשר במקום הדחק. ואם עדיין לא ניתן הגט מ"מ במקום דחק יתקן ויתן הגט ח"מ ב"ש. כתב בתשובת מ"ב סי' נ"ב אפילו קודם חתימת העדים אינו יוכל לתקן אא"כ במקום עיגון אע"ג דבדבקות האותיות יוכל לתקן קודם החתימות אפי' בלא עיגון כמ"ש לעיל שאני דיבוק ה"א וקוף שהוא תיקון בגוף אותיות עיין ב"ש:

כא

יתקן. נראה אף דתינוק אין יוכל לקרותו כלל או בטעות אחר אפי' טעות גדול כגון שינה שמן יוכל למחוק מה שכתב בטעות ויכתוב מה שצריך לכתוב עיין לעיל ס"ק ט':

כב

סי' (קנ"ד) [קכ"ו] סעיף מ"ח. דשם כתב דאפי' בתורף יש להכשיר בעיגון:

כג

כדמ"ו. הטעם שלא יהיה מחוסר מעשה אחר גמר הכתיבה קודם הנתינה. ויוכל לתקן אפילו אינו שעת הדחק כיון דליכא תיקון כ"כ ולא דמי לפירוד אותיות עיין ב"ש:

כד

חתימה. אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול. וכשמתקן צריך הסופר דוקא לתקן כי הוא שליח הבעל ולא אחר ח"מ:

כה

בכה"ג. כלומר בתינוק דלא חכים יוכל לקרותו וזה איירי לאחר החתימה ממילא אין תקנה אלא בדיעבד ובמקום עיגון. אבל קודם חתימות העדים יתקן אפילו בלא עיגון כמ"ש רמ"א לפני זה אם צריך לתקן כגון שלא נוגעים וכו' יתקן. משמע אפילו בלא עיגון וכ"כ בסדר מהר"ם דיבוק אותיות או נגיעת הההי"ן או קופי"ן אפי' קודם החתימה אין לתקן אא"כ במקום עיגון. אבל אם אינו נוגע שפיר מה שראוי ליגע יש לתקן קודם החתימה אפי' בלא עיגון. ועיין בא"ח סי' ל"ב שם מבואר אם לא היה נוגעין היודי"ן דינם שוה לתיקון אותיות דבוקות. גם מבואר שם אם כתב במקום צדי"ק נו"ן יו"ד גרע טפי עיין ב"ש:

כו

עיגון. דלא גרע מחסרה כל האות דיש להכשיר בטופס כ"כ ב"י סי' קכ"ו. ח"מ:

כז

בטופס. לאפוקי אם שם הבעל הוא ישראל אז הוי תורף ועיין ח"מ. וכן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בטופס כשר בחורף פסול ד"מ:

כח

של יו"ד. היינו כפופה שבצד השמאל נוגע אבל היו"ד גופה אינו נוגע מש"ה מכשיר כאן. אבל כשהיו"ד בעצם נוגע פסול ואין להכשיר בלא עיגון עיין ב"ש:

כט

בלבול. עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הרי זה פסול כנ"ל ואינו בטל הואיל ונקרא ענין גירושין ויש בו משמעות גירושין אבל אם מחמת העיקום וכו' נשתנה הענין ואין בו משמעות גירושין כלל הרי זה אינו גט כלל. הרמב"ם:

ל

הצדדים. ואגודה כתב תינוק היודע האותיות ואינו יודע לצרף התיבות. ותוס' פרק המגרש כתבו היודע לקרות אותה התיבה:

לא

שימשוך וכו'. ב"ח סי' זה וסי' ק"ל ס"ה הביא ראיות ברורות שבזמן חכמי החלמוד אינן מעורין וכך נוהגין. בכל שאר מלכיות אינן כותבין כלל מעורה לכן אפי' שלא במקום עיגון אם טעה וכתב שיטין שאינן מעורין א"צ לכתוב גט אחר כלל ונותן גט זה לאשה לכתחלה ע"ש וכ"כ כנה"ג דף קמ"ג ע"ב ע"ש. וב"ש כתב דלדידן דאין כותבין ע"ג דבר שיוכל לזייף צריך לערות כדי שלא אתי לזייף בין שיטה לשיטה ע"ש. כתב בסדר הגט יעקם הנו"ן של פיטורין קצת לימין כדי שיוכל להאריך הלמ"ד של ישראל למעלה שלא תגע בנו"ן פשוטה ותהיה ג"כ אותה שיטה מעורה ע"ש. וכתב הד"מ ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין. ואני אומר דיש לדחות הראיות של הב"ח דאפשר לומר נמי בזמן חכמי התלמוד היה מעורות. דהיינו מקצת הגט היו מעורות ולא כל שיטה ושיטה כלדידן. א"כ לפ"ז אינו ראיה מהך דשייר מקצת הגט וכו' מה שהביא הב"ח ע"ש. דלאו כל שורה ושורה הי' צריכין להיות מעורה רק מקצת הגט ממילא לא איכפת לן אם אין שיטה שבסוף דף הראשון מעורה עם השיטה שבראש דף השני מאחר שבשאר שיטין היה מעורות. והראיה מה שהביא מדף כ' ע"ב ל"צ דמעורה ע"ש. ג"כ אינו ראיה לפ"ז. די"ל דתרצן משני ל"צ דמעורה ר"ל שכלן השיטין היו מעורין. ומדוייק שם לישנא דמקשן שהקשה ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים וכו'. ויש לדקדק מה שנים ושלשה הא הגט בעי י"ב שיטין. וי"ב ספרים הל"ל אלא ודאי דצריך להיות מעורה במקצת הגט. מש"ה הקשה רק דהוי שנים או שלשה. והשיב התרצן ל"צ דמעורה ר"ל דכולה מעורה עיין ודו"ק. ובזה יהיה דברי כנה"ג דף קמ"ג ע"ב ג"כ בטילין ומבוטלין ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל אם לא עירה כלל י"א דפסול אם לא במקום עיגון. רק אם מקצת הגט השיטין היו מעורות ומקצת השיטין לא היו מעורות א"צ לכתוב גט אחר כלל אפי' בלא עיגון:

לב

לחלל ד'. דאז נשתנה האות ונעשה ה"א. וה"ה בשאר אותיות אם נשתנו. אלא בדלי"ת מסתמא משתנה ח"מ ב"ש:

לג

בגט. מיהו במקום עיגון או בדיעבד כשר אפילו אינו מקויים כיון דאיכא עידי מסירה. ועיין ב"י איזה נקרא תורף. וזמן נקרא ג"כ תורף ב"ש:

לד

קרוע. עיין בתשובת מ"ב סי' כ"ג אפילו אם קרוע לתוך האות והוא מטורף כשר לכ"ע ליתן לה הגט לכתחלה כשאינו קרוע שתי וערב. והיינו כשהאות אינו משתנה ומ"מ למעשה אין להקל שלא במקום הדחק אם נקרע תוך האות. ועי' בש"ך ח"מ סימן נ"ב ס"ק ז' מש"ש. ופר"ח כאן חולק עליו ע"ש. ועיין תשובת מהר"ן ששון סימן למ"ד ועיין כנה"ג:

לה

קנה. ואין נוהגין כן. והרוצה להחמיר אין שומעין לו דלא אתי להוציא לעז על גיטין ראשונים. אבל בקולמוס של ברזל יש להקפיד כמ"ש לעיל סעיף ד':

א

לשון הרמב"ם ריש פ"ד מהלכות גרושין ממשנה גיטין דף יט ע"א בשם מברייתא דר' חייא שם וטעמו משום דאתנוי

ב

ברייתא בלשון דיעבד

ג

מימרא דרבי חנינא שם

ד

פי' רש"י גל"ש בלע"ז

ה

אוקימתא דגמרא שם שאין מי מילין על גב מי מילין פי' שאין מי עפצים ניכרין על גבי מי עפצים

ו

ברייתא שם דף נ ע"א וכאוקימת' דעול' שם

ז

מאוקימתא דגמרא שם ע"ב.

ח

ה"ה שם פ"ד והר"ן בפ"ב דגיטין בשם הירושלמי

ט

שם ושם בשם התוספתא

י

הרמב"ם שם בפ"ד וכ"כ הטור בשמו

יא

טור וכ"כ אביו הרא"ש ופי' אע"ג שאין צריך שיהיו האותיות מוקפות גויל כמ"ש התוספות בגיטין דף כ' ע"ב בד"ה לא צריכה דמעורה וכו' וכתב ה"ה שזה דעת הרמב"ם והרמב"ן שהיא כן דעת רוב הפוסקים ועיקר וכתב הב"י אבל ס' התרומה וסמ"ג והנמשכים אחריהם ס"ל דמ"ש התוס' דליכא קפידא היינו היכא דניתן כבר ונמצאו דבוקות ולא ידעתי מנין להם וע"כ המנהג עיקר וכמ"ש הרמ"א בהג'

יב

וכתב עוד לדעת הרא"ש שלא יגרר אלא מי שצו' הבעל לכתבו היכא דאפשר

יג

טור בשם ספר התרומה וכ"כ ש"פ

יד

שם וכ"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין

טו

שם בשם סה"ת

טז

ע"ש סעי' י"ו וסעיף י"א היאך יתקן וגם תיקון שאר אותיות ועיין לקמן בסעיף טז בהג'

יז

שם בש' רב האי וכ"כ ש"פ

יח

מרדכי בדיני ס"ת וכ"כ הכל בו

יט

טור בשם ר"ת כמנין גט

כ

כתוב בקונטרסים

כא

וכ"כ הבית יוסף בשם הרשב"א בתשובה ממה ששנינו וכותבין על עלה של זית וסתמא דמלתא שאינו מכיל י"ב שיטין

כב

טור וכ"כ בסה"ת וסמ"ג ומפרש טעמו שיה' כדין ספר וארכו קרוי מתחלת הגט עד סופו לצד העדים

כג

שם בשם סה"ת וכ"כ הסמ"ג וכתבו שכן נמצא בטופס גט שתקנו הגאונים הקדמונים

כד

שם ושם וכ"כ הסמ"ק

כה

שם בשם הרמב"ם פ"ד מה"ג מעובדא לקמיה דר' זירא אייתי ינוקא וכו' מנחות דף כט ע"ב וכתבו התוספות בגיטין סוף דף פ"ה שכן עשה מעש' רבינו אליהו בגט שלא היה ניכר היטב בין וי"ו ליו"ד

כו

גם זו שם וכתב הרב המגיד דכיון שאמרו חז"ל שלא לעשות כן וכל המשנה פסול ולא תנשא בו ואם נשאת לא תצא

כז

שם ציינתיו לעיל בסעי' טז

כח

וכן מוכח מתשובת הרמב"ן סימן קמח

כט

ב"י לדעת תשובת הרא"ש שהביא הטור

ל

טור בשם הרמב"ם בפ"ד וכת' ה"ה שזה מבואר בתוספתא ובירושלמי שם

לא

פי' ופסול מדאורייתא וכ"כ התו' גיטין דף סד ע"ב

לב

וכ"כ רבי' ירוחם בח"ב משום דהוא במקום שריר וקיים וכ"כ רב גאון והרשב"א

לג

שם בתוס' וכ"כ ה"ה שם והר"ן

לד

שם ברמב"ם וכתב ה"ה שהוא מתוספתא בסוף המסכתא

לה

פי' רשימו:

לו

שם ושם וכתב ה"ה משום בגיטין לא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כל שיש עדי מסיר' וכר"א ומה שנזכ' בהתוספתא לקיים במחקים הוא כשאין עדי מסירה לפנינו

לז

ה"ה שם בשם הרשב"א

לח

שם ולכולי עלמ' משום דלאו כתב הוא ואין האשה מתגרשת אלא בכתב ושזה מבואר בדברי רבינו וכו'

לט

מרדכי בפ"ק דגיטין בהג"ה בשם ר"ש משנץ וכתב הב"י ומ"מ לא משמע לי דאיפסל בהכי וכו' ועיין בדברי הרמב"ם פ"ד שנכתב חקק הגט וכו' שזה כתב הוא והרי הוא אומר כתיבה בעט ברזל כלומר שהוא חפרו וכו' נראה מדבריו שאפילו לכתחלה מותר שהרי הוא כתב האמור בנביאים וזכרתי שבשנת שע"ז בהיות הרב החסיד רבי יאקובקי ז"ל בק"ק ווילנא צוה לכתוב בקולמוס של קנה ולא עלתה לו ולא ראיתי נוהגין למנוע מלכתוב בקולמוס של כנף

מ

כן פי בערוך וכ"כ רבי' ירוחם בח"ב והעיטור במאמר ז' בשם ר"ח שזהו פי' מ"ש בברייתא אבל לא בכתב שעל גבה וכו' גיטין דף כ' ע"א

א

כגון דיו וכו' ל' המתני' בכל כותבין בסם כו' ותמה הג"פ למה הפוסקים השמיטו סם ובפי' המשניות נמי מושמט וכן בפרק י' מה' שבת ואולי מפרש סמא הנאמר בגמרא עלי' דלא כרש"י מין פרטי אדרמינ"ט אלא שם הכולל למיני צבעי אדום וסעד לפי' זה מדנקיטו בתר הכי איתמר המעביר דיו ע"ג סיקרא ולא ע"ג הסם הנא' ראשית ויראה לע"ד דאף דבכל אלו כותבין לכתחלה מ"מ אם אינו דיו מצוי ראוי נמי ליהדר על השנוי על הסדר כדאשכחין בא"ח סי' תע"ג ע"ש ומכ"ש אלו דאתו מרבוי כגון הא דאמר ר' חנניא כתבו במי טרי' ואפצא כשר דאף דמדרבינן אותם בבכל כותבין כע"מ דאפילו לכתחילה כשרים מ"מ מצוה לכתחילה ליהדר בתר השנוי להדיא וא"ל על גוף דין הא"ח הנ"ל במה דאיתא ריש פ' ד' מיתות אמר רבא כו' כ"מ ששנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר דכבר מחק שם ואידך ההוא למצוה בעלמא ומכ"ש דקי"ל דבהידור מצוה לא קמיירי וע' ח"י ריש סי' תנ"ג וא"כ יש ליישב מה דמקשה הג"פ על הבנת הטור מאביו הרא"ש דאף הנהו דסעי' ב' נמי כשרים לכתחי' דא"כ מה קאמר על הא דאיתמר עדים שאין יודעים לחתום אמר רב מקרעין להם כו' ושמואל אמר באבר וכו' אבל לא במיא דאברא דקי"ל כתבו במי אבר כשר הלכך כתב העליון לא הוי כתב ומכ"ש שאין כותבין להם בסיקרא דהא תנן בסיקרא כשר ולהטור מה הכ"ש ומה עדיפות בסיקרא להנך דר"ח ולהנ"ל ניחא:

ב

כתבו בדעבד כו' רבינו הטור כ' שמשמעות אביו להכשיר לכתחילה והניח הב"י בצ"ע המשמעות והנה מדפי' רש"י ז"ל ובשיחור חרתא דאושכפי' דהייני קנקנתום דמתני' מוכח דס"ל דאף דר"ח מרבינן בהכל דוכל דבר המתקיים וכשרים לכתחילה ומן התו' שהקשו משום דלא תנו בבריי אלא כו' ולא נמי הא דאיך אפשר דהיינו שיחור הא דר"ח לא כשר אלא דיעבד משמע דמודו לרש"י בזה ואולי זה המשמעות מדסתם המתני' ולא הביא מחלוקת רש"י ותו' בפי' קנקנתום משמע דס"ל כפירש"י וממילא דהנהו דר"ח כשרים לכתחילה (אך צ"ע לפ"ז בפ' י"א מה"ש כ' הרמ' אינו חייב כו' כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקנקנתוס ומדפורט שחור ומשמיט שיחור משמע כפירש"י דשיחור היינו קנקנתם והכא נראה דמפרש שיחור לאו היינו קנקנתם) והפר"ח מביא ראיה ממס' שבת דאף דר"ח אפילו לכתחילה ועכ"ז לע"ד ק' להורות נגד הרמ'. הפר"ח מביא תוספתא כ' בקליפי' אגוזי ובקליפי רמוני' בדם הקרוש בחלב הקרוש כשר וכ' ומדקתני קרוש גבי חלב ודם שמעינן דמיירי בכותב בחלב ודם עצמו ומינה שמעינן לדרישא נמי דמיירי בכ' בקליפן עצמן ומ"מ מקרי כתיבה ומכ"ש בקליפות שרוי במים ולע"ד יש להסתפק טובא אם תלמודן מסכים לתוספתא זו דהא בהתוספתא מסיים זה הכלל כתב דבר שהוא של קיימא וכו' ש"מ דלהתוספתא אף אלו נכללים בהמתני' ובכל דבר שהוא של קיימא וכשר אף לכתחילה ובתלמודן אמרינן לאתוי הא דר"ח כו' דמשמע ודאי דתו לא מרבינן ולע"ד יש ללומדו בק"ו מכתב באבר דלשמואל ודאי פסול ולר"ה אף לדידן זולת במיא דאברא ומכ"ש באלו דהתוספתא ולהכי לענ"ד השמיטוה כל הפוסקים:

ג

הג"ה וי"מ עוד דהסופר וכו' כ' הג"פ המנהג שהסופר מתקן נוסח הגט הצריך עתה מגט ישן שבידו ומתוכו מעתיק גט הכתוב וטוב נמי שיקרא בפיו כל תיבה כדי שלא ידלג שום תיבה:

ד

נהגו להחמיר כו' בתשו' מ"ל סי' קל"ו נשאל על גט שניתן עם דביקות אותיות ד' בה' מתיבות דהוית ופסק מאחר דניתן אין לחוש ובתנאי דתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא אותן וכ' הג"פ מפני שהוא בטופס דאפלו דלוג תיבה לא פסול מכ"ש דאין לפסול משום דבוק אע"ג דתינוק א"י לקרותו וכה"ג משיג על מהרי"ל סי' ק"ג בענין שהיה כתוב וכדון במקום וכדו שפסלו ואיהו מביא ראיה מן מהר"י בן לב סי' ס"ט שהכשיר בדיעבד וגם לכתחילה במ"ע וע"ש ובפר"ח אות ל"ט שהרחבו לבאר ענין טופס ותורף ומה שכ' הב"ש על דברי תשו' מ"ל ולכאורה ל"מ כן וכו' בזה לע"ד אין שום משמעות כי הטור דבר בהווה שבנפילת טיפת דיו אינ' ניכר ובדיבוק אותיות סתמא ניכר. ויש מקילין בשעת הדחק ז"ל תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' י"ג וגט שאינו משורטט בי"ב שיטין או שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעת או שדבוקות האותיו' פוסלין בארצינו אבל במקום עגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו ומזה מביא הג"פ בשם מהר"דך דבכ"מ שנזכר שעת הדחק דוקא ע"ד זה וכיוצא בו לאפוקי מתשו' כ"י מהרד"בז שכ' מ"ש הרב דבכ"ד כיון שהמקום קרוב ושיירו' מצוים אין כאן חשש עיגון כלל קרוב בעיני שזה טעות בדבר משנה דתנן המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפ"נ וכו' ופירש רבה משום דאין בקיאין לשמה ורבא פירש משום דאין עדים מצוים לקיימו ואמרינן עלה ובדין הוא דליבעי תרי אלא משום עגון הקילו ולא אמרינן שיחזור הגט למקומו כיון שהוא קרוב ויקיימוהו וסמכינן אשליח משום עגון אלמא אפי' ממקום קרוב איכא למיחש לעיגון דלא נתנו דבריהן לשעורן וגדולה מזו כ' ר"ת דהאידנא צ"ל בכל מקום בפ"נ משום דניידו כבני מחוזא כו' וכ' הג"ה על דברי הרד"בז אינו מכיר ראיה זו דמייתי ראיה דהשתא בכל אתר אית עיגון (ר"ל בכל גט ע"י שליח ולא מיד הבעל) ממאי דחזינן דהאמינו לשליח שיאמר בפ"נ והלא אם נרצה לומר דלית נרצה כאן משום עגון משום דשיירות מצוים יכולה לקיים בעדים א"צ השליח שיאמר בפ"נ כיון דעדים מצוים לקיימו ומה דמחמרינן שיאמר בכל דוכתה היינו משום דחשבינן לי' כאין עדים מצוים לקיימו וחשבינן ליה הכי להחמיר שיאמר בפ"נ ואי אמרת דיצטרך קיום ממש ולא יהיה השליח נאמן הוי תרתי דסתרי דלא ראינו שתקנו בשום דוכתא שיצטרך קיום ממש בשני עדים אלא חדא מתרתי אם עידם מצוים אצ"ל בפ"נ ואם אין ע"מ צ"ל בפ"נ ולהחמיר היא דאמרינן דהשתא בכל דוכתא אין עדים מצוים ולא מפני זה נלמד דין חדש להקל דבכל דוכתא חשיב מקום עגון ולהרוס כל דברי פוסקים הכותבים דאין להקל אלא במקום עגון כו' דכיון דעינינו רואות דשיירות מצוים ואין כאן משום עגון איך נאמר דהשתא בכל אתר יש עגון עכ"ל ועם כי לדינא יפה כיון כי כן פירש"י להדיא דף י"ט בשעת הדחק שהלך זה לדרכו או ניסת מ"מ בעניותי איני מכיר מה השיב על ראיות הרד"בז כי מה שכ' ולהחמיר הוא דאמרינן כו' זה ודאי אינו שהרי כי אתא בעל ומערער לא משגחינן ביה וכן בא"י אף דודאי עדים מצוים מ"מ כי אמר השליח בפ"נ נאמן לדחות ערער הבעל כמבואר סי' קמ"ב ולולא דשייך אף במקום שמצוין להקל משום עגון פשיטא דנשאר קושית הגמרא דליבעי תרי אבל לע"ד נראה דאין ללמוד מתקנת נאמנת השליח דמשום עגון קל האמינוהו ותדע שהרי אף בהבאת גט שחרור נאמן כדתנן שוו למוליך ולמביא וכתבו תו' דף ט' ד"ה שוו וי"ל דחשוב עגון ואפ"ה אמר רש"בג על הא דתניא עדים שאין יודעים לחתום כו' בד"א בגיטי נשים אבל שיחרורי עבדי' ופירש"י בג"נ משום תקנות עגון וכו' ולא חשיב בגט שיחרור ש"מ דהאמנת השליח אף בעגון קל דומיא דעבד האמינוהו. ושוב א"א ללמוד מזה למקום אחר. ותו די"ל דידעי החכמים דאף במקום ששיירות מצוים יש בה קיום מציאות עיגון דאנן סוברים דמפני שש"מ בקל אפשר לקיימו וסומכים על זה להקל שלא להצריך לאמירות בפ"נ ומכל מקום יש לומר דחשו חכמים לפעמים חתומים עדים שאין מי שיכיר חתימתן ובין כך שתחזיר אחר מכירם ולא תמצא תבא לידי עיגון להכי לא פליגו אבל לענינים אחרים צריך שעת הדחק ממש:

ה

אם נפלה טפת דיו וכו' דהוה ליה ח"ת כ' הב"ש משמע מדאוריי' פסול כמ"ש בהגהות סמ"ק. ובש"ע סעיף ט' אם רצה לעשות וכו' דהוו ליה ח"ת וע' בא"ח סי' ל"ב מבואר תיקון המם סתומה די בגרירות החרטים הנעשה בפיסול לבד. ובאם היה ד' במקום ר' אין די בגרירות תג הדלת משום דהוי ח"ת ואפילו בגרירות רגל או הגג לבד אינו די וצריך לגרור שניהם ותימא לי הרי איתא סוף פ' הבונה תנא הגיה אות אחת חייב אמר ר"ש כגן שנטלו לתגו של חי"ת ועשאו ב' זיינין רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דלית ועשאו ר' ופירש"י רבא אמר כו' דלא הוי אלא הגהות אות אחת ובדבר מועט הוא הואיל וזהו תיקן הספר והוה ליה ככתב אות אחת כו' והנה המרד' הקשה מהי' ר"ש דמוכח מני דח"ת הוי כתב לענין שבת ומחלק בין חיוב שבת דמלאכת מחשבת אוסרה תורה וא"י מה יענה לתי' רבא דחשוב למחיקה דתג של ד' תקון ספר ואלו חשוב ח"ת לענין כתיבה מה התקון והאמת בח"ר שם כ' מהא דאמרינן הב"ע כגון שנטלו לגגו של חית שמעינן דכה"ג לא מקרי ח"ת שאינו אלא כמפריד בין ב' אותיות דבוקות וכן שנטלו לגגו של דלית ועשאו ר' אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו עכ"ל נראה ברור דעיקר ראייתו מדרבא דבודאי ידע נמי לדחות תי' ר"ש די"ל חיוב שבת שאני (ותו דעל תי' המרד' ק' מה הוצרך בגיטן דף י"ט ר"י לשינוי לר"ל וכי מפני שאנו מדמין כו' לימא לי' שבת שאני דמלאכת מחשבת חייבה וכיון דאיהו חשוב להדיו ע"ג סיקרא לכתב חייב א"ו דאין לחלק אף בהכי בענין מה דלא מקרי כתב מצד עצמותו והוי כמחשב לעשות דבר שאינו מאבות מלאכות) אבל מדרבא הוכיח דעתו דהא א"א דרבא לא ס"ל כלל דין דח"ת דהא בריי' מפורשת וכתב ולא וחקק א"ו שאינו דומה לח"ת וא"כ צ"ע דעת יתר כל הפוסקים המדמים ענינים אלו לח"ת ואף בנפל טפת דיו שלוקח הרשב"א למושכל ראשון דלא נקרא ח"ת ולא מצינן דס"ל דר"ש פליג על רבא וס"ל דזה מקרי ח"ת וחיוב שבת שני ופוסקים כר"ש כדמשמע קצת מהרמ' שאינו מעתיק אלא תי' הר"ש דמה"ת להמציא פלוגתא וסתמא מר אמר חדא כו' ובפרט שתי' ר"ש מוקדם לדרבא מה"ת דפליג ואולם דעת הרשב"א עצמו נראה כסתיר הרי הב"י בא"ח סי' ל"ב מביא תשו' בשמו והיא סי' תרי"א שפי' להירושלמי בל' זה למעלה פסול לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה והילכך אם בא לגרוד הרי זה כחק תוכות שלא נעשה אות מעולם עד עכשיו שגורדו וכן מביא שם הב"י בשמו בל' זה וכן כ' הרשב"א בתשו' רגל הקוף הדבוק גוררין הרגל וחוזרים וכותבים וא"צ לגרור כל האות כי הגג כדין נכתב הרי דגופיה סובר דזה הח"ת הוא וע"כ דאף דלמד ממס' שבת דלא מקרי ח"ת היינו מדאורייתא אבל מדרבנן פסול מדנראה כח"ת אלא דצ"ע להמציא חומרא דרבנן בלי ראיה ונראה דיצא לו מהירושלמי הנ"ל שנראה לו הפי' מלמעלה פסול דהיינו אפילו גרירה אינו מועיל ולשטתו ודאי ניחא דס"ל דאלו כל הכשר בגרירות דיבוק לחוד אף קודם הגרירה כשר מטעם כל הראוי לבילה כו' וא"כ מה טעם ליפסול בתיקון גרירות הדיבוק א"ו דמדרבנן פסול אבל לשטת ספר התרומה ודעמי' דאפקו הירושלמי כולו מהלכה ושבין מלמעלה ובין מלמטה בדבוק אות באות פסול בלי תיקן וכשר ע"י תקון גרירה ודאי ק' מנ"ל חומרא דרבנן זו דגרירו' דבוק מ' או ק' או תג הדלית חשוב כח"ת וע"כ לומר נהי דמדיבוק אות באות אפקוהו מהלכה ע"פ סוגיין דלא מחלק בהכי כמבואר שם בב"י מ"מ בהשתנות צורה אות בפיסול משמע לו שפיר ללמוד מהירושלמי דהגרירה אינו מועיל משום דנראה כח"ת מדרבנן ואולם להמרד' וסמ"ג דנראה מדעתם דח"ת גמור הוא דאל"כ לא הקשו משבת א"י ליישב אלא בדוחק גדול דהנה בהגהות הרא"ש פ"ג דגיטן בתר שכ' בשם הר"י דינו ח"ת כ' ואם העביר קולמוס לאחר שתקנה וחק תוכה פירש הרב בספר התרומה דאין מועיל כלום והג"פ ס"ק ל"ג מעתיק לשונו שכ' אע"ג דגבי שם שנכתב שלא לשמה וגבי גט שנכתב שלא לשמ' מהני העברת קולמוס לשוי' לשמה ש"ה דהאות נעשה כתקונו ואינו מחוסר אלא לשמה מהני העברת קולמס אבל ח"ת שאין שם אות עליו העברת קולמס לא משוי ליה אות וכ' עליו הג"פ אבל מדברי תוס' פ"ב דגיטן דף י"ט ד"ה דיו ע"ג דיו משמע היכי שכתב השני מתקן כלום חשיב כתב וע"ש שהדין עמי ובזה אמינא אלו הייתי כדאי לחלוק מסברתי על הרבינו ברוך היה מסתביר לי איפכא דדוקא תקון העברת קולמס לשמה דמעיקרא כתב גמור היה וכתב ע"ג כתב השני לא מקרי כתב אינו מועיל הלשמה בהשני דלשמה זה נעשה במידי דאינו כתב והתורה אמרה וכ' לה לשמה וכן בקדושת השם משא"כ בשהאות היה ק' או ד' וחקק התגין ואותיות השניים לשטה זו חשיב ת"ח גמור כאלו ממילא נעשים שפיר כתב השני הוי כאלו כותב על נייר חלוק וכ"ע מודים דוכתב לה לשמה מקרי כי מסתביר לע"ד בפשוט אלו כותב בדיו על גופי אותיות של ח"ת ממש החקוקים ע"ג טבלא דכתב מקרי ועדיף מדיו ע"ג סיקרא לגבי העדים משום דהכא כתב הראשון ח"ת משא"כ סיקרא דמעיקרא נמי מ"מ כתב הוה וא"כ י"ל ה"ה בהעברת קולמס על ח"ת של דיו דכיון דכתב הראשון לאו כתב היה לא חשוב השני כתב ע"ג כתב (וא"ל לפום מה דסברתי דאם כן מה דוחקה דסוגיא בדף י"ט למוקים חקיקת הציץ בחק ירכות נימא דאפילו היה ח"ת הא כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות כ"מ שהיה נמי כתיב על הבליטה בדיו ואם כן אדרבא י"ל להכי הוי שפיר וכתב ע"י כתיבת הדיו ולא הוי כתב ע"ג כתב משום דהאותיות הבולטים היו ח"ת די"ל ש"ה משום דכתיב מוכתב פחותי משמע להגמרא דהפתוח עצמו צריך להיות מכח ממש ע"י חק ירכות) וא"כ י"ל בדוחק דתי' רבא ל"ק להו דמפרשו לי' שנטלו לתגו דדלית ועשאו ר' ע"י העברת קולמס משא"כ תי' ר"ש לא אפשר לפרש הכי ועשאו ב' זיינין ע"י שהע"ק על הזיינין דא"כ לא מקרי הגיה אות אחת אלא הגיה שני אותיות ממש וע"מ העיקר נלע"ד כהרש"בא ומשמעות רוב הפוסקים דלא נקטו אלא דהוי כח"ת דהיינו אך מדרבנן. ומעתה מה שכ' הפר"ח ס"ק ח' על דינא דהגהות רמ"א סוף סעיף ד' והך דינא לא מסתביר כלל במה דמשמע מב"י דאע"פי שרוב האות נעשה ע"י כתב כיון שמעוטו ע"י פקיקה הרי אותו המיעוט כמאן דלית' ואין כאן אות שלם וכו' הדין הוא ברור כדברי מהרד"ך דבין לענין ח"ת ובין לענין שלא לשמה לא שאני לן בין כל האות למקצתו (ודברי הרד"ך גופי' עדיין צ"ע מאין פשוט לו דלענין שלא לשמה וקדושת השם לא שייך רובא ככולא וע' דף ג' בהוריות) והכי נקטינן ודלא כהג"ה שנמשך אחר הב"י דליתא עכ"ל יראה לע"ד במה שהוציא הב"י ז"ל מן הכל בו דאפילו בנפלה טפת דיו מעצמו יוכל להמשיך ולעשות ממנו אות ו' אפשר דנפילת ט"ד דחשוב ח"ת ממש ושפיר פסק דחשוב כמי שאינו אבל מה דמשמע מיני' שמשיג ע"י זה על כל ההיתר ומצריך בר' שעשאו ד' למחוק כל האות וכן בנדון הת"הד שהוצרך לכתוב כף כפופה וכתב נון כפופה ונמשכה רצועה מקצ' אל קצה וצריך אחר גרירה למשוך ולעשותה כף. בזה נלע"ד אחרי שכל שנעשה ע"י כתיבה בפיסול ואע"פ לא ממילא מוכח מרבא דאינו אלא ח"ת דרבנן ודאי י"ל הא כל שהחקיקה לבד אינה גורמת צורת האות וצריך להוסיף עד שיעשה הצורה כראוי כ"ע מודים דשוב אף מדרבנן אינו נראה כח"ת וגדולה מזה כ' הט"ז בא"ח סי' ל"ב ס"ק ט"ז ד' במקום ר' למחוק פי' ע"י מחק של התג אין תקון אבל אם רוצה להוסיף דיו ולעשותו עגול ודאי שפיר דמי וכן מסיק הג"פ ס"ס ק' ל"ו אך לדבריהם ק' דאם כזה יהיה תקון המועיל אף מדרבנן למה לא תירץ רבא שהגיה באופן זה שהוא עדיף ממחיקת התג שכל הפוסקים לכל הפחות מדבנן פסלוהו אלא משמע דזה וזה שוה:

ו

צריך וכו' ע' זה ג"פ שמאריך בדברים ראוים למי שאמרן:

ז

ואם מן התורף אינו גט ע' פר"ח וע' סימן קכ"ד. ועכשיו נהגו להחמיר כו' כ' הח"מ ואפשר דא"צ לקיים אפי' בתורף דהא יש ע"מ וכמ"ש הב"ש ובסי' קכ"ד כתבתי היכי דאיכא חשש זיוף צריך ע"מ לפנינו וכ"כ הפר"ח ולע"ד אפשר דתיבה אחד או מקצתם על המחק גרע מכתיבה על נייר מחוק ועל דבר שיוכל להזדייף משום דהוי כמזויף מתוכו ואינו ניכר כל כך וע' סימן קכ"ד בח"מ ס"ק ב' וב"ש מה שכתבו בשם המרד' ותדע דהא סעיף זה נובע מן התוספתא האמורה בל' זה גט שיש בו מחק או תלוי בגופו פסול וא"כ בשלמא הרמ' לשיטתי' דאף ע"ח כרתי. והוכחתי נמי לעיל דלא ס"ל תי' המרדכי אלא דכתיבה על דבר שיכול לבא לידי זיוף ע"י אחרים אינו בכלל מה דמודה ר"א במזויף מתוכו שפיר דהתוספתא אף לר"א ומוקי לה פסול לגרש בו ע"י ע"ח בלא ע"מ משא"כ שארי גיטן דכשרים נמי בע"ח לבד והטעם כדלעיל מדיוצא דבר מת"י דבר שאינו מתוקן חתימתן כמאן דליתא וא"א להיות הכריתות בלא ע"מ אבל לשאר הפוסקים דלר"א אין שום גט בלא ע"מ א"כ נהי דלשטתם בגט על דבר המזדייף לא סמכינן על החזקה שנמסר בעדים מ"מ ק' איך יכונה גט זה בשם פסול ואדרבא בתלמודן תנן וחכמי' מכשירים ליכתוב על דבר המזדייף והיינו ע"י שתביא ע"מ לפנינו הרי דנקרא כשר. ותו ק"ק דלענין שיחשב ריעות' במקצת עד דנחוש שמא לא נמסר בעדים אפשר מהראוי שאין לחלק בין טופס לתורף משא"כ להנ"ל אפש' דבאמת שארי הפוסקים מוקמי התוספתא בפשוט דזה גרע והוי מזויף מתוכו דפסול אף בע"מ לפנינו אלא דלא משמע הכי מסתימת הטור לדינא דהרמ' ואולי ס"ל להטור דשארי הפוסקים דוחים תוספתא זו מפני תלמודן ומוקמוה באמת אליבא דת"ק דהחכמים המכשירי' הנ"ל להכי מעתיק ל' הרמ' על הסדר וצ"ע:

ח

גט שנמצא קרוע שתי וערב כו' וסעי' ך"א בד"א כו' או שהי' קרוע שו"ע כשניתן לה בפניהם ויש מי שפוסל וכ' הב"ש וע' תשו' בן ששון והביא שם תשו' ב"י שפסק כו' לא כהרשב"א וע' פר"ח העלה להחמיר אף במקום עגון דאפילו נקרע מאליו בקרע שו"ע נתבטל מעצמו מהיות גט מפני שהוא ספק תורה וא"י מאין פשיט לו אף לדעתו דהתוספתא ד"ת איירי הא אך פסול נאמר בה ולע"ד צ"ע כי זר בעיני דבנתקרע מאליו או במקרה דומי' דעובדה דב"ש ודמ"ב יהא פסול הגט והכשירו תלוי בקריעה שו"ע בשלמא לר"י במס' ב"ב שפירש קרע ב"ד מקום הזמן וכו' שפיר י"ל דבעיקרו של גט תלי' אבל לפי' אביי שו"ע מה"ת לחלק בהכי בנקרע מאליו כי גריעותא דשו"ע אינו אלא שמורה על הנעשה בכיון כמבואר בתשו' הר"ן סי' ע"ו. והוא הפשוט וברור והפר"ח כ' מהר"א ששון רצה להכשיר בנדון שלו מטעם שהרשב"א אינו פוסל מפני קרע הגט אלא מפני שהבעל קרעו בקום ועשה וכן נראה מהרשב"א שכ' אלא כיון שקרעו ודקדק זה מהבל מעט וא"צ להשיב עליו אע"פי שגם המבי"ט בח"א סי' נ"ד רצה להקל אף לדעת הרשב"א מטעם הנ"ל באמת שדברים אלו אין בהם ממש ול' התוספתא היא נתקרע פסול משמע דלא שאני לן בין שקרעו הבעל ובין מעצמו ואדרבא משמעות נתקרע מוכח טפי מעצמו עכ"ל ומה שהתרעם על הדקדק דמהרא"ש כבר הורגש בעצמו וכ' שאין לבנות עליו יסוד מפני ל' הרשב"א עצמו שכ' אלא פסול לגרש בו דאין תורת גט עליו וכשר לגרש בו דת"ג עליו ונתקרע קרע של ב"ד אין ת"ג עליו ופוסל לגרש בו אפי' בע"מ הרי נראה שמסבת הקריעה עצמה הוא שאין ת"ג עליו ונגד זה הביא נמי ל' הה"מ שלא כ' אלא ל' זה לחוד ובטל הוא כחרס כיון שקרעו והר"ן הוא שדקדק ליכתוב שכיון שהוא קרוע בכל זה הורגש ועל דקדוקו של הפר"ח מהתוספתא שנתקרע' מעצמו משמע תימה לי דבזה נראה תופס הנוסח שלפנינו וכמו שהעתיקיה הרשב"א והר"ן בדיוק דהיינו נקרע כשר נתקרע פסול נקרע קרע של ב"ד פסי' וזה נמי האמת אתו דנתקרע משמע מעצמו כמבואר במס' ב"ב דף קס"ח שפירש"י נקרע בידי אדם נתקרע מעצמו. וא"כ לא די שהתוספתא מהופכת ממה דת"ר בב"ב הנ"ל נקרע פסול נתקרע כשר אף גם מי יתננו הבן איך אפשר שיהא עדיפות לנקרע בידי אדם שיהא כשר ונתקרע מאליו יהא פסול וכבר עלה במחשבתי לדחוק דנקרע קורא למקצתו והוא מעורה וכשר ונתקרע קורא לכולו ופסול משום שני ספרים ונקרע קרע ב"ד נמי פסול וקצת סייעתא לפי' זה מהתוספתא שבפ"ב הביאה נמי הפר"ח בשם מהריק"א המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ וכו' נקרע כשר נתקרע פסול נקרע קרע ב"ד פסול רשב"א אומר מדביק את הקרעי' ונותן לה ואומר לה בפ"נ. ומביא הפר"ח פי' המהרי"קא ואינו מסכים עמו ופירשה על דרך הרשב"א לשטתו הכי תו קתני דאם נקרע ביד האשה כשר ולא נפסל הגט ויכול לחזור וליתנו לה אבל אם נתקרע פסול ואין כאן גט לחזור וליתנו רשב"א אומר מדביק את הקרעים דע"י דבוק הקרעי' חוזר להכשירו עכ"ל. ולע"ד פי' זה תמוה דלאחר שנפסל ונעש' כחרס מפני שאינו כתב יחזור להכשירו ע"י הדבוק ויהי' כתב:

ט

משא"כ לפירושי בהתוספתא הי' אפשר לדחוק דרשב"א קאי על נתקרע דפסול מטעם ב' ספרים וסובר דע"י דבוק חוזר ונעשה ספר אחד וא"ל הא מ"מ וכתב ונתן כתיב יצא זה שמחוסר דבוק כי מ' בב"י סי' קך"ד מה שכ' בשם הרשב"א דכתב וחתם בתלוש וחברו ותלשו ונתנו כשר אך ע' פר"ח שם ס"ק י"ז לשטתו אף זה קשה לפירושו. ויותר נכון לע"ד פי' המהרי"קא דפלוגתת רשב"א היא בענין נאמנת האשה ואז י"ל שהדבוק שמצריך אינו אלא לשופרא דמלתא ולא לעכובא באופן שסייעתא לפירושי ליתא ובל"ז רחוק הוא בעיני. ובמהראב"ש ראיתי כתוב ואלו בתוספתא תנן כמו שכתבה הרשב"א והמגיד ז"ל נקרע פסול נתקרע כשר נקרע בו קרע ב"ד פסול וכן המ"ב כ' דהא בהדי' קתני בתוספתא נקרע פסול נתקרע כשר ואמרינן בג"פ כ' נראה משניהם שתפסו הנוסח שלפנינו עם שהעתיקוה הכי הרשב"א והר"ן למשובש ותקנוה על הסדר שצריכה להיות כדפ"ר בב"ב והדין עמהם כי בדקתי בהתוספתא שבפ' ג"פ ונאמרה שם כדהכא בגיטן בזה הל' בעצמו. וע"כ שתלמודן הגיה הנוסח ע"פ פי' רב יהודה דנקרע היינו קרע ב"ד וידוע הי' לתלמודן דמה דנאמר בהתוספת' נקרע קרע ב"ד פסול הוא פי' נוסף ע"פ שפירשה ר"י ולהכי באמת אין יוצא מן התוספתא אלא הב' דינים דנקרע קרע ב"ד שמורה שנעשה בידי אדם פסול ונתקרע מאליו כשר ומה דאיתא בגיטן דף ע"ד א"ב נתקרע י"ל דשם איירי שנתקרע עד שגופי האותיו' אינם נקראים ומיושב בזה מה שדקדק מהראב"ש ע"ש וא"כ אדרבה הבנת הפר"ח בהרש"בא דנתקרע מאליו פסול תמוה דהא מוכח דעיקר הגירס' נתקרע כשר גם ראיות מהראב"ד מן גזי' לזמן שטעם הרשב"א כהסכמת המבי"ט משום די"ל הבעל פוסלו בכונה לע"ד ראי' נכונה וכל מה שכ' הפר"ח לע"ד אינו מספיק כדכ' מהראב"ד ששם עכ"פ לפירש"י ורשב"א ומוכח שאינו כחרס ואם נשאת בו ל"ת ודברי הפר"ח צ"ע כי נראה לפ"ר סותר עצמו עם מה שכ' אות י"ט משא"כ להבנת המבי"ט אין מן גזי' לזמן שום קושי' כמבואר תשו' הר"ן הנ"ל דכ' וכן מה שדמית זה לגזי' אינו דודאי אלו הי' ידוע שנחתך הזמן ממנו שלא בסבת פרעון או דבר שפוסל את השטר אינו נפסל וכו'. להכי לע"ד הסמוך במ"ע ושעת הדחק על פסק הב"י ז"ל לא הפסיד. ודע תו דמה שהעלה הפר"ח שהה"מ לא דק בהראי' שמביא להרמ' מהירושלמי ע"פ פירושו שקושית הירושלמי ולאו כמקורע הוא היינו והתורה אמרה ספר אחד לע"ד יש להליץ בעד הה"מ כי על פירושו ק' חדא דא"כ תלה תניא בדלא תני' ומה לו להקשות מדמיון קרוע בפשוט הי' לו להקשות ספר אחד כו' ותו דגוף הקושי' אינה כי י"ל דכותב על עלין המחוברים בענף עץ אחד דהוא מעירה וכשר כדאי' באמת בהג"פ (ואולי אינו מועיל משום דסופו ליפול כשיתיבש וכל העומד לינפול כנפול דמי') ולהכי אמינא אחרי שנדקדק בל' הרמ' שכ' בד"א וכו' אבל אם יש שם עדים שנמסר לה בפניהם וכו' הרי זה כשר שהוא ממש ל' אחד עם הל' שכ' בפ"א הלכה י"ח לגבי מרחיק שני שיטן ויש ללמוד ממנו כמו דשם אפילו באו ע"ח לפנינו לאו כלום דהא אין תועלת כלל בעדותן דעל זיוף אנו נמי יכולין להעיד א"ו כדכ' הלח"מ שם דהע"ח מפני שעשו דבר שאפשר לבא לידי זיוף חשיב חתימתן כלא היו ואינם כורתין וצריך דוקא ע"מ והטעם כדבארתי סי' קך"ד שכל שהע"ח הוציאו מת"י דבר שא"מ כליתניהו דמו וה"ה הכא אחרי שהוא פסול ביד האשה ואינו מתירה להנשא בשהוא קרוע שו"ע מפני שחיישינן אולי בתר שנחתם קרעו הבעל וזרקו ומצאתו שוב ממילא אף כי הבעל כתבו על נייר קרוע שו"ע והעדים חתמו עליו נמי פסול לגרש בו ע"י ע"ח לפנינו שחתמו על הקרוע אינם חשובי' כורתים מפני שמ"מ הוציאו מת"י דבר שא"מ דהיינו שלא תתכשר ע"י חתימתם לבד להנשא וא"כ שפיר מדמה הירושלמי כתיבת על עלין הרבה אף כי מחובר בענף אחד לקרוע דהא ודאי סוף כשיתייבש יפלו העלים ולא תתכשר להנשא בו (מהחשש אולי כך נמסר מופרד והוא פסול משום ספר אחד) וא"כ הע"ח כמאן דליתא ותינח לר"א י"ל דמגרשה בע"מ אבל לר"מ קשיא ומתני' דכותב על העלה אתי' אף לר"מ מדלא נשנית בפלוגתא כמו על הנייר מחוק. משא"כ לשטת הרשב"א דטעם פסול קרוע שו"ע היא שנפסל מהיות גט זה תינח בנתקרע בתר שנכתב אבל בכותב לפנינו על הנייר הקרוע שו"ע דומי' דכתיבת על עלין נפרדין שהבעל מחשיבו להיות גט והעדים חותמין על הקרעין מאין נשמע פסולו כשהוא מעורה ונקרא ספר אחד ומה דמיון הירושלמי למקורע ומזה משמע לו כהרמ' ועדיין צ"ע כי אינו עולה אלא לשטת הפר"ח וכולי האי ואולי ודוק.

י

נמחק או נטשטש כו' ע' ג"פ ופר"ח ובתשו' רדב"ז החדשים חלק א' סי' קפ"ה כ' כהפר"ח ממש:

א

שרישומו עומד. כ"כ הרמב"ם והטור כתב שרשומו ניכר משמע אפילו אינו עומד הוי כתב ועי' ב"ח:

ב

באבר עצמו פסול. ל"ד פסול אלא הגט בטל מדאורייתא דהא לי"א אלו הלכה כשמואל דאמר רושמי' להעדים באבר ש"מ דלאו כתב הוא ושחור נמי דוקא כשמעורב במים ושחור היינו פחמים, שיחור אדרמנט בלע"ז, ואיתא במתניתין דיו סם סיקר' פרש"י סם רירפימנ"ט:

ג

אינו גט. מדאורייתא דכתיב וכתב ולא וחקק והיינו דוקא בתורף בטל מדאוריית' אבל אם חוקק יריכי אותיות הוי כתב אף על גב לענין שבת הוי כתב אפילו אם חק תוכות דקי"ל אם נטל גובהו של חית ונשאר שני זיי"ן חייב שאני שבת דילפינן ממשכן דהוי כתב אפילו רשימה מה שהיו רושמים על הקרשים אבל בעלמ' לא כ"כ הסמ"ג והמ' ואם ניתן גט שנדפס נראה לכאורה דכשר בדיעבד דהוי כתב ממש וכ"כ בתשו' מ"ע ועיין תשובת מ"ב ובט"ז ס"ס רע"א:

ד

שלא לכתוב בקולמוס של ברזל. אף על גב דהוי חק הירכות מ"מ יש לחוש שמא יבוא לידי חקיקת תוכות ועיין בלבוש:

ה

אלא כשכל האות וכו'. ואם נפל מעט דיו יכול להוסיף דיו ולעשות מדיו שנפל ומדיו שהוסיף יוד או וא"ו ולא הוי חק תוכות אף על גב תחלת האות הוא ע"י הדיו שנפל מ"מ כל שצריך לסייע לגמר האות כשר כ"כ הב"י, ועיין סימן ק"כ שם כתבתי אם שנים יכולים לכתוב הגט ואפשר לומר אם פסול כתב האות ועדיין לא נגמר וגומר הכשר כשר ויש לדחות:

ו

ויש מי שמכשיר בשניהם. ס"ל להרמב"ם דרושם ע"ג עור הוי כתב אף על גב לענין שבת ס"ל להרמב"ם דרושם ע"ג עור לא הוי כתב כתב המגיד לענין שבת בעינן דבר המתקיים כלומר מה שעושה יהי קיים אם רושם צריך להיות הרושם קיים וע"ג עור אינו מתקיים לכן פטור אבל בגט אם הוא כתב לפי שעה כשר ואם כותב ביד השמאל פטור אף על גב הכתב מתקיים מ"מ לא הוי מלאכת מחשבת ובעינן דבר המתקיים ומלאכת מחשבת לענין שבת ועיין מ"ש בסימן קכ"ג קכ"ד:

ז

נהגו להחמיר וכו'. הטעם דאין האות נראית יפה כשהאותיות דבוקים אבל על פי הדין כשר דיבוק בגט אף על גב בס"ת פסול משום בס"ת כתב וכתבתם היינו כתיבה תמה ולא ילפינן גט מס"ת כמה דלא ילפינן קלף ודיו כ"כ הסמ"ג והרא"ש פ"ב דגיטין, ונ"מ מזה אם כתב איזה אות ואין מוקף גויל למטה לכ"ע כשר דאז האות נראית יפה מיהו הרא"ש לא כתב טעם זה אלא כתב נהגו להחמיר שיהא מוקף גויל י"ל הטעם דעושים לכתחלה כעין ס"ת לפי זה אפילו למטה בעינן מוקף גויל, וע' תשובת מ"ב סימן כ"ג שהבאתי סס"ז, וכתב המגיד פ"ד דוקא כשהתינוק יכול לקרותו אז כשר לדעת המכשירים אבל כשאין התינוק יכול לקרותו לכ"ע פסול, ולדעת המחמירין אפילו אם התינוק יכול לקרותו פסול וכן משמע מהסמ"ג ובתשובות ריב"ש סימן נ"ו וכ"פ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן ק"א, ולכאורה לא משמע כן מהרא"ש והטור מדכתבו אם נפל דיו לתוך האות ואינה נכרת א"י להעביר הדיו מכלל אם אותיות דבוקות אפילו אינו נכר יכול לתקן:

ח

וי"א דאין להפריד. לדעת רמ"א אין תקנה אלא בג' אופנים, א' כשהוא עת הדחק, ב' ברצון הבעל, ג' דוקא קודם החתימה ולמ"ש איירי כאן דוקא שהתינוק יכול לקרותו לפ"ז צריך ישוב מ"ש בסמוך סעיף ט"ז אם רגלי ה"א וקוף נוגעי' בגט כשר במקום עיגון וצ"ל שם איירי שכבר ניתן הגט, מיהו הב"י כ' אם כבר ניתן הגט כשר אפילו בלא עיגון או כשיש עיגון ולא ניתן וכ"פ בתשובת מהר"מ פדוו' סימן קכ"ד ובתשובת מ"ב סימן צ"ב (ואם עדיין לא חתמו העדים כשרים אפילו בלא דחק ועיגון) וכן עיקר, ואז טוב לתקן כיון דכשר ע"פ הדין בלא תיקון יותר טוב לתקן מפני מראית העין ואם עדיין לא חתמו יש לתקן אפילו בלא עיגון והיינו כשהבעל מצוה לתקן או כשסופר הבעל כאן יש לו לתקן אפילו בלא ציווי הבעל וכ"כ בט"ז וענין דביקות מחלק ב"ח וט"ז ומחלקים בין אם נדבק קצת לבין אם נדבק כל האות ובח"מ פסק דתליא הכל בקריאת התינוק:

ט

וכן נוהגין. אף על גב בתפילין וס"ת גורדין שם הטעם כדי שלא להצטרך גניזה לדבר שבקדושה אבל גט שאין בו קדושה הוי לכתחלה ויכתוב גט אחר ח"מ:

י

מוחין בידו. משום לעז גיטין הראשונים ודוקא דבר שאינו אלא חומרא בעלמא חיישינן משום לעז וע' ת"ה סימן רל"ב ובדיעבד ובשעת הדחק כשר ח"מ:

יא

דה"ל חק תוכות. משמע מדאורייתא בטל אפילו אם נפל טפת דיו אחר שנגמר האות כמ"ש בהגה"ת סמ"ק ואין חילוק בין אם האותיות לחים או יבישים כ"כ ב"ח ובלבוש כתב אם נתייבש האות ואח"כ נפל הדיו ונטל הדיו כשר דלא עשה שום דבר אלא מגלה הכיסוי ובסדר מהר"מ מפרש דברי הלבוש דכוונתו אם נפל טפת דיו על האות ולא נתפשט כלל אז אם האות כבר נתייבש דומה לעפרות זהב דקי"ל דיכול לגרד הזהב כמ"ש בא"ח סימן ל"ב ול"ד לנפל לתוך החלל דשם הטפה מקלקל האות לפ"ז ל"ק עליו קושית הב"ח מיהו בט"ז השיג נמי על הלבוש ואם רוצה לגרד כל האות אין יכול משום דאסור להיות גט בשום מחק או טשטוש אפילו בין אות לאות משום חשש זיוף מיהו במקום עיגון יש תקנה בכל הטעות אפי' טעות גמור יכול לגרד ולכתוב אפילו לדידן דאין מקיימי' שום מחק מ"מ כשר בעת הדחק אף על גב דהרגיש בטעות אחר שכתב כל הגט יכול למחוק הטעו' ולכתוב אף על גב שכותב שלא כסדר אין עיכוב בגט אלא בתפילין צריך לכתוב כסדר משום דכתיב והיו בהווייתן יהו אבל בגט כשר וכ"פ בט"ז ועשה עובדא בגט מומר והורה למחוק הטעות ולכתוב, וכתב בחתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות מותר אפי' לכתחילה למחוק כל האות ולכתוב על המחק ואם כבר חתמו העדים בגט אין תקנה לתקן בגט דהא עכ"פ העדים חתמו בפסול וכ"כ בח"מ:

יב

ויש מחמירים. בסדר מהר"מ מחמיר בזה אם הוא בתורף אפילו במקום עיגון אבל לא משמע כן במהרי"ק שורש צ"ח וכ"כ בח"מ:

יג

ועיין בא"ח. כלומר שם מבואר דיש למחוק כל החרטום וא"צ למחוק כל המ"ם ולא כהגמיי' שהביא בד"מ דס"ל דיש למחוק כל המ"ם ונ"מ במקום הדחק אם נמחק החרטו' לבד כשר אף על גב דיש ליזהר שלא יהיה שום מחק וטשטוש מ"מ במקום הדחק כשר כמ"ש בסמוך גם בזה החמיר בסדר מהר"מ בתורף אפילו במקום עיגון:

יד

נוהגים לשרטטו. משום דגט נקרא ספר אף על גב לספירת דברים אתא מ"מ עושים כעין ספר ועיין ברש"י מנחות דף ל"ב כתב דצריך שרטוט מדאורייתא וע"ש בתוס':

טו

ויש ליזהר מלשרטט באבר. אף על גב דמשרטטי' מבחוץ מ"מ נראה קצת מבפנים כ"כ הב"י מיהו נראה אם כבר נכתב אין קפידא בדבר:

טז

י"ב שיטין. משום גט עולה י"ב ועיין בתוס' ריש גיטין ובסמ"ג כתבו עוד טעמים אחרים ועיין בלבוש:

יז

שיטה י"ג. כתב בד"מ אותן ב' שורות יהיו רחבים כמו שיטה א' דכל מה שאנו יכולים לקרב העדי' אל הגט אנו מקרבים:

יח

וישרטט הכל. קודם שיתחיל לכתוב כדי שלא יפסיק בין הכתיבה להנתינה מיהו בדיעבד או במקום הדחק י"ל דאין קפידא דלא דמי להדינים שכתבתי בסימן קכ"ד:

יט

במקום עיגון. עיין ב"י וד"מ מבואר בכל הני דינים בסימן זה במקום עיגון ועדיין לא נתן הגט או בדיעבד שניתן הגט ואינו במקום עיגון כשר וכן מ"ש בסמוך אם כתב בצד השער במקום עיגון כשר וכן הוא בכל הסימן:

כ

יותר על רחבו. הטעם כדי שיהיה כדין ספר ונראה דיש קפידא בדבר כמו בשרטוטים:

כא

דאפי' אות א'. אפילו רוב אות ב"ח ושם מיקל אם נכתב הגט אפילו לא ניתן עדיין ואנ"ל להקל אם לא ניתן וכן משמעות כאן בש"ע ובד"מ דאין להקל אלא במקום הדחק או בדיעבד שניתן הגט ואז כשר אפילו נכתב כמה אותיות וכ"פ בח"מ ובטופס מכשיר הרשב"ץ:

כב

שום טשטוש. הטעם משום חשש זיוף וכתב בד"מ יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף משום כשכותבים עליו נראה כמחוק וכשיפלו גשמים על הכתב אין נותנים הגט דנעשה שחור והוי כדבר שיכול לזייף ולא יכתוב על המחק מטעם הנ"ל אף על גב ע"פ הדין מותר לכתוב ע"ג דבר שיכול לזייף כמה שכתב בסימן קכ"ד והיינו אם ע"מ לפנינו מכל מקום לכתחלה יש ליזהר כי שמא ימותו ע"מ וכן אם זבוב מושך מאות לא ימחוק ואל יהיה בין תיבה לתיבה ובין אות לאות שום דבר מחוק ודבר שיכול לזייף לכן אין כותבים ע"ג דבר גרד, וכבר כתבתי במקום עיגון כשר כתב בד"מ ניקב בצד האות ולא באות כשר:

כג

יש לפסול. אפילו בדיעבד כלומר אפילו אם תינוק דלא חכים יכול לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה בסיני אין שם אות עליו:

כד

יש מכשירים וכו'. תרי בבות כתב כאן א' אם כבר ניתן הגט בלי תיקון כשר במקום הדחק וא' איירי אם עדיין לא ניתן הגט מ"מ במקום דחק יתקן ויתן הגט כתב בתשובת מ"ב סימן נ"ב אפי' קודם החתימות א"י לתקן אא"כ במקום עיגון אף על גב בדבקות אותיות יכול לתקן קודם החתימות אפילו בלא עיגון כמ"ש לעיל שאני דיבוק ה"א וקוף שהוא תיקון בגוף אותיות אף על גב בתפילין יכול לגרד שאני גט כמ"ש בסמוך לכן אם אינו נוגע היודין שעל האלפין יכול לתקן בתפילין לובגט אסור לתקן וכן עיקר כמ"ש המ"ב דהא לדעת הרב רמ"א א"י לתקן אפילו דיבוק האותיות וכ"כ בסדר מהר"מ יש להכריע להקל בדיבוק אותיות אבל בדיבוק הההי"ן וקופי"ן אין להקל ולא כנ"ש דמיקל בזה ועיין סימן קכ"ו:

כה

יתקנן קודם שיכתוב כדת משה וישראל. הטעם כתב בט"ז שלא יהיה מחוסר מעשה אחר גמר הכתיבה קודם הנתינה ויכול לתקן אפילו אינו שעת הדחק כיון דליכא תיקון כ"כ ול"ד לפירוד אותיות לכן יכול לתקן כאן כל זמן שלא חתמו העדים אם צוה הבעל או יתקן הסופר כמ"ש בסמוך:

כו

בכה"ג. כבר כתבתי לדעת רמ"א דוקא בדיעבד ובמקו' הדחק כמ"ש בסמוך אם צריך לתקן כגון שלא נוגעים וכו' יתקן משמע אפילו בלא עיגון יתקן צ"ל דאיירי קודם חתימות העדים יכול לתקן אפילו בלא עיגון אבל לאחר החתימות אין תקנה אלא בדיעבד ובמקום עיגון וכ"כ בסדר מהר"מ דיבוק אותיות או נגיע' ההי"ן או קופי"ן ואפילו קודם החתימה אין לתקן אא"כ במקום עיגון ותיקון אבל אם אינו נוגע שפיר יש לתקן קודם החתימה אפילו בלא עיגון ועיין בא"ח שם מבואר אם לא היו נוגעים היודין דינם שוה לתיקון אותיות דבוקים גם מבוא' שם אם כתב במקום צדי"ק נו"ן יו"ד גרע טפי:

כז

אם הוא בטופס. כלומר לאפוקי אם שם הבעל ישראל אז הוי תורף ומ"ש בח"מ ל"ד וכן אם שני תיבות נקראים כתיבה א' בטופס כשר ובתורף פסול ד"מ:

כח

היה קוצו של יוד. היינו כפיפה שבצד השמאל נוגע אבל היו"ד גופי' אין נוגע מ"ה מכשיר כאן ומ"ש בא"ח סימן ל"ב דפסול היינו כשהיוד בעצם נוגע ולא כח"מ וכ"כ במ"א שם בא"ח, ועיין בת"ה סימן ר"ל רל"ו בענין קוצו של יוד ויש ליזהר בזה ובסדר מהר"מ מחמיר בזה ע"ש:

כט

שאין האותיות נוגעים. משמע אם האותיות נוגעים פסול אף על גב דנעשה אחר הכתיבה מחמת הלחות ועיין בא"ח סי' ל"ב פסק שם אחר הכתיבה אירע שנפסק או שאינו מוקף גויל כשר וכאן משמע בגט פסול וצ"ל מ"ש שם כשר היינו אם אינו למטה מוקף גויל אבל אם אינו מוקף גויל בין אות לאות גרע טפי ופסול שם וכאן אפילו אם נעשה אחר הכתיבה ועיין שם בב"י תירץ שני תירוצים ולמ"ש פסק כחומרא של שני תירוצים ועיין בתשובת מ"ב סי' כ"ג כ"ד גם י"ל בל"א זה גיפלאסן גרע טפי דהוי כאלו נעשה מיד כן כיון דאינו ראוי להיות מוקף גויל ונ"מ אפילו אם הוא למטה אינו מוקף גויל פסול:

ל

ה"ז פסול. ולא בטל הואיל ונקרא ענין גירושין ויש בו משמעות גירושין שם ברמב"ם:

לא

יש מי שאומר וכו'. כן מדייק הב"י מתשוב' הרא"ש וב"ח כתב דאיתא ט"ס בתשובה ומ"מ נראה אף על גב דאינו מבואר הדין בתשובת הרא"ש יש לדמות לשמו' דצריך לכתוב שם מקום הכתיבה ושם מקום הנתינה וכ"כ בח"מ ועיין תשובת ראב"ח סי' ל"ו:

לב

וא"צ לכסות הצדדין. עיין ד"מ כתב בשם אגודה תינוק היודע אותיות וא"י לצרף התיבות ותו' כתבו היודע לקרות אותה תיבה:

לג

ונוהגין לערות. כתב בד"מ הטעם כדי דלא אתי לזיוף בין שיטה לשיטה ובזה נדחו כל הראייות שהביא הב"ח בסי' זה ובסי' ק"ל מש"ס דא"צ לערות כי בודאי לדינא דש"ס דמותר לכתוב על דבר שיכול לזייף א"צ לערו' אבל לדידן דאין כותבין ע"ג דבר שיכול לזייף צריך לערות ואין להקל, כתב ב"ח יעקם הנו"ן של פיטראין קצת לימין כדי שיוכל להאריך הלמ"ד של ישראל למעלה:

לד

לחלל ד'. דאז נשתנה האות ונעשה ה"א וה"ה בשאר אותיות אם נשתנו אלא בדלית מסתמא משתנה וכ"כ בח"מ:

לה

ועכשיו נהגו להחמיר וכו'. מיהו במקום עיגון או בדיעבד כשר אפי' אינו מקוים כיון דאיתא ע"מ ובסי' קכ"ד כתבתי היכא דאיכא חשש זיוף צריכים ע"מ להיות בפנינו ועיין ב"י איזה נקרא תורף וזמן נקרא ג"כ תורף:

לו

גט שנמצא קרוע. עי' תשובת מ"ב עסי' כ"ג אפילו אם קרוע לתוך האות והוא מתורף כשר לכ"ע ליתן לה הגט לכתחלה כשאינו קרע שתי וערב והיינו כשהאות אינו משתנה אף על גב דהשתא אינו מוקף גויל למטה כשר כיון שנעשה אחר הכתיבה כמ"ש בסמוך ועיין עוד שם סי' כ"ד ומ"ש בי"ד סי' ר"פ ואם נחלק שום אות פסול איירי בנשתנה אות וכ"כ בש"ך שם והט"ז כתב ג"כ בסי' זה כל קרע שכשר בס"ת כשר כאן ומ"מ נראה למעשה אין להקל שלא במקום הדחק אם נקרא תוך האות ועיין בתשובת בן ששון סי' ל' כמה חלוקי דינים בזה והביא שם תשובת ב"י שפסק אפילו נקרע שתי וערב כשר לא כרשב"א:

לז

וה"ה כשנטשטש. עיין במגיד כתב נטשטש לכ"ע הגט בטל אפילו להרמב"ם ולא כמשמעות מלשון רמ"א:

לח

אלא בשל קנה. ולא נוהגין כן והרוצה להחמיר אין שומעין לו דלא אתי להוציא לעז על גיטין הראשונים ועיין בש"ע קטנים ד"א שנת תנ"ג ובלבוש כתב בקולמוס של כנף אין הסופרי' נזהרי' אבל בקולמוס של ברזל יש להקפיד:

א

כתבו בדיעבד. רמב"ם ודייק ממש"ש לאתויי הא כו' ואמר תני ר' חייא כו' ול"ק והני דלהווי מ' דגם זה אתי לאתויי אלא דהא דיקא דיעבד. מ"מ:

ב

י"א כו' כמש"ש ה"ק לא כו' אבל הרי"ף ורמב"ם כ' סתמא דס"ל דרב דאמר מקרעין פליג אשמואל ובכ"ע מכשיר:

ג

אינו גט. ממ"ש ב' למאי ניחוש לה ומ' דלא חיישינן כלל כמש"ש חיישינן קאמר ועוד מדאר"א שם א' במי מילין:

ד

י"א דלכתחלה כו' ואע"ג דחק יריכות מותר מ"מ לכתב טוב שלא לחקוק כלל שם:

ה

הקורע כו'. ירושלמי שם וכ"ה בתוספתא וירושלמי דשבת וכ"פ הרמב"ם בפ"א דשבת:

ו

וי"א כו'. כ"כ המ"מ והר"ן בשם התוספתא וכ"כ המ"מ פי"א דשבת שכ"ה ג"כ במקצת נוסח התוספתא דשבת אבל כתב שם שהעיקר הוא בגי' הירושלמי:
ו) ויש כו' הרמב"ן כאן ואזיל לשיטתו דא"צ על דבר המתקיים כמש"ל סימן קכ"ד ס"ב. מ"מ. וצ"ע לדחות דברי ירושלמי ותוספתא בכדי ואפשר שגי' היה בירושלמי שניהם להכשיר ואע"ג דבשבת פטור אלמא דאין צריך ע"ד המתקיים לכן דחה תוספתא הנ"ל דסימן קכ"ד דהתוספתא אזיל לשיטתו כאן דמחלק בין רושם לקורע ועדיין אינו נוח לי דרושם מ"מ ה"ל לפסול כמו במשקין כו' ול"ד לעל דבר שאינו מתקיים וכן מדמי גמ' כאן ובירושלמי שבת לגיטין:

ז

וי"א כו' ויש כו' עח"מ:

ח

כשהבעל כו' הוא תמוה דממ"נ א"צ ציוויו כמ"ש בסימן קכ"ב ס"א:

ט

שם יש כו' עהג"א פ"א ס"ב ד"ה פ' כו' ועמ"ש בא"ח סימן ל"ו ס"ג:

י

אם כו' דפסלינן בפי"ב דשבת.

יא

ליגרור כו' ואע"ג דאמרינן שם נטלו לגגו של חית ועשאו ב' זיינין חייב י"ל התם במלאכת מחשבת תליא כו' סה"ת סי' קט"ו:

יב

ויש ליזהר כו'. דלשיטת הרי"ף והרמב"ם כתב הוא כמ"ש בס"ב ובמ"ס מסרגלין ברנה ולאו לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת. מרדכי בה' ס"ת ועי"ד סי' רע"א:

יג

נוהגין כו'. תוס' ריש מכילתין ד"ה המביא כו':

יד

אם הוסיף כו' דהא כותבין על עלה של זית ודאי אינו מכיל ובירושלמי פריך עלה ולא במקורע הוא היא דאמרה אפילו לא כ' אלא אני פלוני מגרש את אשתי פלונית כשר וכן ראיה מההיא דשקיל ס"ת ויהיב לדביתהו עכ"ל הרשב"א סי' תקס"א וכשיטתו שפ' על עלה א' אבל בירושלמי מ' על עלין הרבה ועמ"ש בסכ"א והרשב"א חילק שם כמש"ש ויש מי כו':

טו

ול"נ דבמקום כו' דהא אפי' על הנייר וכ"ד תלוש כשר כמש"ל סי' קכ"ב ס"ב. ד"מ:

טז

נוהגין כו'. כדין ספר ולא יהא איגרת סה"ת וא"י פ"י ועבפ"ק דב"ב דאמרי אין עושין ארכו כו' וז"ש כדין ספר אע"ג דא"צ כמ"ש בתוס' ך' ב' סד"ה ל"צ מ"מ לשופרא דמילתא עושין כן וכמ"ש בתו' ב' א' ד"ה המביא כו' וכנ"ל:

יז

נוהגין כו' שגם בשטרות פסול כה"ג שמא זייף והוסיף ואמרי' בירו' ובתו' גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו מלמטה אפי' מגופו כשר ואין נוהגין לקיים וכמש"ש בסי"ט וזהו כתלוי וע"ע סי' רע"ו ס"ה ומיהו דוקא בתורף ומה שהוא חוץ ממשמעות מה שהוא תוך הגט. רשב"ץ וז"ש ובמקום כו'.

יח

לא וכו'. כו' ונמצא כמש"ש פ"ה ב':

יט

רגלי כו'. כמ"ש בא"ח סי' ל"ו ס"ב:

כ

ואם אינו נוגע כו'. ע"ש סי' ל"ב:

כא

כ' ל"א כו'. ועסי"ט:

כב

צריך כו'. תו' פ"ה ב' בד"ה ולורכיה כו':

כג

ויש מי כו'. כמש"ש ל"ד ב' בני אדם כו' אלמא דמקום שניהם קפדינן וס' הראשונה ס"ל דאין הקפידה שם אלא על מקום הנתינה וע"סי קכ"ח:

כד

ונוהגין לערות כו' כדי שלא יהא גט הראוי להזדייף ד"מ בשם סדרים:

כה

ואם לא כו'. הוא תמוה דבגמרא ב' אמרו ל"צ דמעורה מכלל דבלא"ה א"צ להיות מעורה ויכול להזדייף ג"כ כשר:

כו

ויזהר כו' ואם כו'. הגהות סמ"ק ודוקא לחלל ד' אבל לשאר אותיות שאינן משתנין כשר כמ"ש תוס' שם ד"ה ל"צ כו' ורא"ש וש"פ. ד"מ אבל הר"ן כ' שם בשם י"א שהוא קרוב לפסול:

כז

והקיום כו'. תוס' פ"ד ב' בד"ה אם וכמ"ש בח"מ סי' מ"ד ס"ה:

כח

ועכשיו כו'. שם בתו':

כט

גט כו'. תוספתא וירושלמי פ"ב הלכה ג':

ל

נמוק כו' נמחק כו'. הכל בתוספתא שם:

לא

בד"א כו'. בירושלמי שם נתקרע ה"ז פסול בשלא נתקרע כקרע ב"ד כו' על העלה של זית לא כמקורע הוא אר"ז תנא בולא שילוח אפי' כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר ור"ל בעידי מסירה:

לב

וה"ה כו'. במ"מ כ' שבזה אף הרמב"ם פוסל דאין האשה מתגרשת אלא בכתב והאי לאו כתב הוא וי"מ בדברי הרמב"ם ע"ש:

לג

יש מי שכ' כו'. כ"מ בי"ד סוף סימן רע"א ועמש"ש:

א

כגון דיו וסיקרא. במשנה חשיב דיו וסם וסיקרא וכו' ופרש"י סם אור פימנ"ט בלע"ז:

ב

בדבר שאינו עומד. כגון משקין כבר כתבתי בס"ס הקודם דדוקא משקין שאין סופן להיות דכשמתיבשין אין רשומן ניכר אבל דיו לח שסופה להתקיים אף שעתה היא לחה ואפשר להעבירה אפ"ה הוי גט רק שיש ליזהר לכתחלה דמ"מ הוי דבר שאינו של קיימא לשעתו ומ"מ אין זה מוכרח דאפשר לומר דגם דיו לח אינו גט ועכ"פ פסול מיהא הוי:

ג

בשחור בשיחור. שחור הוא פחמים שיחור אדרימנט בלע"ז:

ד

חתוכי אבר מעורבים במים. ולפ"ז שחור ג"כ פחמין מעורבים במים אבל לשפשף פחם על הקלף אף על פי שמשחיר אינו כתב כמו באבר:

ה

אלא כשכל האות נעשה כך. דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורד ובזה נעשה האות וה"ל חק תוכות אבל היכא שעדיין צריך לכתוב ולהוסיף אחר שגרד ומחק כדי לשווייה אות אין זה חק תוכות ועיין בת"ה משמע דלא ברירה ליה כולי האי דין זה דמ"מ מקצת האות נעשה מעצמו אבל הב"י כתב דכל שאין האות נעשה ממילא לא מקרי חק תוכות עיין עליו ועיין בתשובת מהרי"ו סימן ק"ז שפסק כן בפשיטות למעשה ועיין בא"ח סימן ל"ב סעיף י"ח:

ו

נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל. אף על גב דבס"ת ילפינן היקף גויל מדכתיב וכתבתם כתיבה תמה וכאן לא כתיב רק וכתב אפילו הכי מחמירין לכתחלה בגט כבס"ת משום שאין האות נקרא יפה כשהיא דבוקה בחברתה וכשתינוק דלא חכים א"י לקרות האות מחמת דבוקו אפשר דמדינא פסול דהוה ליה נשתנ' צורת האות ועיין בתשובת הריב"ש סימן ע"ז:

ז

יגרור ביניהם להפרידם. ואין זה חק תוכות דהא אין נוגע בגוף האות:

ח

וכן נוהגין. כלומר אף שבתפילין וס"ת גורדין הוא כדי שלא להצטרך גניזה לדבר שבקדושה אבל בגט שאין בו קדושה הכל הוי לכתחילה ויכתוב גט אחר:

ט

ויש מקילין בשעת הדחק לתקן קודם וכו'. הטעם דאם חתמו העדים על גט פסול מה מועיל התיקון אחר שנחתם בפסול ודוקא כשהבעל מצוה לתקן אבל בלא ציווי הבעל מי יכול לתקן גט זולתי הסופר שהוא שליח הבעל ומשמע כאן מלשון הרב דלאחר החתימה או כשאין הבעל מצוה לתקן אף מקום עיגון הגט פסול אבל הרא"ש בתשובה כלל מ"ה כתב דבוקות האותיות פסולין בארצינו וכו' אבל במקום עיגון שבא מארץ רחוקה ואין שיירות מצויות להביא אחר לא הייתי פוסלו משמע אף לאחר החתימה ואף שאין הבעל כאן היה מכשירו ומשמעות לשונו שהיה מצוה ליתנו בלא תיקון או אפשר שהיה מצוה לתקן לרווח' דמילת' ובאמת מאחר שכל הפוסקים כולם הם מן המכשירין והתוספות כתבו בפשיטות שא"צ ראיה להכשיר ופשט ל' הגמר' משמע כן וכמ"ש הריב"ש בתשובה סי' נ"ו ולא נמצ' פוסק שיחמיר לפוסלו רק הראבי"ה וגם דבריו אפשר לפרש שלא בשעת הדחק ועיגון ופשיט' שיש להכשיר בשעת הדחק ועיגון ובתנאי שיהיה נקרא האות לתינוק דלא חכים דאל"כ ודאי פסול ואין מועיל תיקון אפילו בציווי הבעל דמיקרי חק תוכות ובב"ח חילק דאם האותיות דבוקות ממש כל גובהו של אות אסור לגרוד דה"ל חק תוכות ולי נראה כמ"ש דהכל תלוי בקריאת תינוק ואין חילוק בין נגיע' קצת לנגיעה כל גובה האות:

י

לזיין האותיות מוחין בידו. ומ"מ בדיעבד בשעת הדחק ועיגון הגט כשר:

יא

אינו יכול להעביר הדיו. וכתב בב"ח ואין לה תקנה אלא לגרוד הכל ולכתוב אצל הגרד דעל הגרד אסור לכתוב דאין כותבין על המחק דעשוי להזדייף ותקנה זו א"א אלא כשהרגיש הקלקול מיד כלומר קודם שהתחיל לכתוב תיבה אחרת ולי נראה דאין תקנה זו מועל' דכשם שאין כותבין על הגרד כך צריך שלא יהיה גרד בין אות לאות ג"כ משום חשש זיוף אפי' זבוב שמשך קצת דיו פסק בסמוך דאין למחוק ועיין עוד בב"ח שהשיג על בעל הלבוש שמחלק בין אם האות לח או יבש:

יב

ויש מחמירין אפי' האות ניכר. אם הכוונה להחמיר לכתחלה לא היה צריך לכותבו שכבר כתב לפני זה דאין להפריד האותיות אם נוגעין ומשמע אף שהאותיו' ניכרין היטב אין להפרידן ואם בנגיעה אות לאות מחמירין לכתחלה מכ"ש בטיפת דיו על האות ואם הכוונה להחמיר אף בדיעבד הנה זה לא נמצ' בתשובת מהרי"ק בהדי' דהא סיים וכתב ולכל הפחות יש להחמיר בדבר וכן נהגו כל ישראל וכו' ולא ראיתי מעולם מי שהקל בזה לכתחלה וכו':

יג

ועיין בא"ח סי' ל"ב. לא ידעתי לאיזה כוונה כתב לעיין שם דהא התיקון שמבואר שם לגרוד כל החרטום לא מהני כאן דהא בגט אסור לעשות גרד ומחק וטשטוש ואפילו אם זבוב משך קצת דיו אסור למוחקו והכל משום חשש זיוף ואפשר דנ"מ במקו' הדחק ועיון דאז שרי למחוק ולגרוד באופן המועיל שיגרוד החרטום אבל חק תוכות אפילו במקום עיגון אינו גט כמ"ש לעיל סעיף ד' וכ"כ למטה סעיף ט"ז דבמקום עיגון יתקן ועיין בא"ח סי' ל"ב:

יד

ויש ליזהר מלשרטט באבר. אף על פי שהשרטוט מבחוץ כמו שיתבאר בסמוך בהג"ה סעיף י"ב אפ"ה נראה מבפנים צבע האבר אבל בברזל או בקנה אין נראה כשמשרטטין מבחוץ:

טו

שנים עשר שיטין. סמך לדבר גט בגי' י"ב וי"מ ספר כריתות כשיעור הפסק בין ד' חומשין שהם ג' אוירין כל אויר ד' שטות והפסק שבין וידבר למשנה תורה לא חשיב כך כתבו התוספות ריש גיטין:

טז

וישרטט הכל קודם שיתחיל לכתוב הגט. הטעם שלא יפסיק השרטוט בין כתיבה לנתינה והוי כמו קציצ' דילפינן מקרא דלא תפסיק הקציצה בין כתיבה לנתינה וכמו שנתבאר בסי' הקודם:

יז

ואם כתב במקום שער יש פוסלין. כתב בד"מ וצ"ע דהא גם בס"ת לא נפסל לדעת קצת פוסקים ועוד דהא לא גרע משאר דבר תלוש שנכתב עליו כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ד ולכן נ"ל דאין להחמיר במקום עיגון או בדיעבד עכ"ל:

יח

עם הגליון שלמטה. המחבר השמיט זה במתכוין כי בסמ"ק כתב צריך שיהיה ארכו יותר על רחבו מן הי"ב שיטין ובקונטרסין כתב שהמגילה צריכה להיות ארכה יותר על רחבה ע"כ סתם הדברים לכל מר כדאית ליה:

יט

שלא יהיו האותיו' עוברות וכו'. גם בהגה לפני זה כתב שיהיו השורות בגט שוה והטעם נראה משום דבקל יכול לזייף ולהוסיף אותיות בשיטות הקצרות וע"כ אפי' אות אחת שיצא לחוץ יכול להוסיף בכל שיטה אות אחת כדי להשוות השיטות ע"כ פסול אפי' אות אחת ובמקום עיגון כשר אפי' הרבה אותיות אף על גב דבד"מ כתב במקום דאיכ' למיחש לעגונ' או בדיעבד אין לפסול הגט משום אות אחת שיצא מן הצדדים דהא גם בס"ת אינו פסול נראה דלאו דוקא כתב אות אחת דהא גם בס"ת לא פסל אפילו הרבה אותיות רק למצוה מן המובחר כותב חציה בתוך הדף אפילו תיבה בת עשר אותיות כמבואר בי"ד סי' רע"ג:

כ

לא יהא בו שום טשטוש וכו'. הטעם משום חשש זיוף וכתב בד"מ בשם סדר גיטין גם יזהר שלא ירד שום זילוף או שום לכלוכית על הקלף דכשכותבין עליו נראה כמחוק וכתב הרי"ף טוב להחמיר כשיפלו גשמים על הגט שלא ליתנו כלל אם נפלו גשמים על הכתב דבמקום שנפלו הגשמים נעשה שחור וכל דבר שחור יכול להזדייף עכ"ל:

כא

ולא יכתוב על שום נקב. כתוב בד"מ אם היה הנקב בצד האות/ ולא /באות עצמו לא היה פסול:

כב

יש לפסול אפי' בדיעבד. כלומר אפילו תינוק דלא חכים יכול לקרותו דכל שאין צורת האות עליו כמו שנמסרה למשה מסיני אין שם אות עליו:

כג

יש מכשירין במקום עיגון. כלומר אם נותן הגט כך לאשה בלי הפרדת סכין ויש כאן עיגון אם נצריך גט אחר או אפי' להפריד בסכין אי אפשר כגון שנאבד הגט אז מכשירין במקום עיגון דמ"מ צורת האות עליו אף אם נוגע הרגל בגג:

כד

אסור להפריד בסכין. כבר כתב זה לעיל סעיף ו' אפי' בנגיעה שאין להפריד וכן נפל בה טפת דיו אף שהאות ניכר פסק בסעיף ח' דאין לתקן מכ"ש כאן דנפסדת צורת האות:

כה

שיש לחוש לעיגון יתקן. נראה אף דתינוק אין יכול לקרותו כלל או בטעות אחר אפי' טעות גדול כגון שינה שמו יכול למחוק מה שכתב בטעות ויכתוב מה שצריך לכתוב ואף שמדינא צריך לקיים למטה ולכתוב אות פלוני על המחק ועכשיו אין נוהגין לקיים שום מחק בגט וכמ"ש לקמן סעיף י"ט מ"מ נראה דבמקום עיגון/ כשר /הגט בלא קיום דהא מותר לכתוב על דבר שיוכל להזדייף על נייר מחוק כשנותן לה בעידי מסירה וא"כ כל הפסולי' משום חשש זיוף כשנותן לה בעידי מסירה כשר הגט במקום עיגון וכל החומרו' שנזכרו בסי' זה משום חשש זיוף אינו רק במקום שאין כאן עיגון ועיין לקמן סעיף כ"א:

כו

ועיין סי' קנ"ד סעיף מ"ח. כצ"ל דשם כתב דאפי' בתורף יש להכשיר בעיגון:

כז

או לכל הפחות קודם חתימה. אבל לאחר חתימה אין מועיל שום תיקון דבר הצריך תיקון כיון שנחתם בפסול וכ"כ לעיל סעיף ו' וכשמתקן צריך הסופר דוקא לתקן כי הוא שליח הבעל ולא לאחר:

כח

יש להכשיר בכה"ג. כלומר בתינוק דלא חכים יכול לקרותו:

כט

בטופס הגט אפי' בלא עיגון יש להקל. דלא גרע מחסרה כל האות דיש להכשיר בטופס כ"כ הב"י סי' קכ"ו:

ל

דכשר אם הוא בטופס. הלשון מגומגם מאי אם דקאמר הא וישראל טופס הוא:

לא

נוגע גם מלפניו כזה כשר. לא ידעתי טעם לקולא זו מאחר דבתפילין וס"ת פסול כמו שנתבאר בא"ח סי' ל"ב סעיף י"ח ע"כ אין לסמוך לדעתי על קולא זו בלא עיגון:

לב

או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם וסיים הרמב"ם הואיל ונקרא לענין גירושין ויש בו משמעו' גירושין הרי זה פסול כלומר אבל אם מחמת העיקום או הבלבול נשתנה הענין ואין בו משמעו' גירושין כלל ה"ז אינו גט כלל או ספק גט:

לג

שאף במקום כתיבתו צריך וכו'. היש מי שאומר הוא הרא"ש בתשובה ע"פ הנוסחא שהיה לפני הרב ב"י אבל באמת הוא ט"ס בתשובת הרא"ש וכמו שהוכיח זה הרב ראב"ח סימן ל"ו בתשובה דפשט התשוב' משמע דנסיב ליה לחומרא לפסול כתיבת המקום ההוא מדכתב וכו' ע"ש וכ"כ בב"ח דט"ס הוא וליתא ולכ"ע סגי במקום נתינתו והנה לכתחל' אין ספק שיכתוב הגט באופן שיהיה נקרא היטב בשני המקומות דאיך יחתמו העדים על הגט שאינו נקרא להם ואף שהגט ניתן במקום אחר הא מ"מ עידי חתימה חותמין כאן וצריך שלא יהיה חשש זיוף להם ועוד דבשמו ושמה אף דמקום הנתינה עיקר מ"מ צריך לכתוב גם שם הכתיב' בלשון דמתקרי או לכללו בכל שום ואם לא כתב רק שם מקום הנתינה לבדו הגט פסול וכמו שיתבאר לקמן סי' קכ"ט וא"כ ה"נ כל שבמקום הכתיבה אינו נקרא הגט לתינוק ודאי הגט פסול דאיך יחתמו העדים על חספא ומה בכך שהוא נקרא במקום אחר ועיין בתשובת ראב"ח סי' הנ"ל מ"ש שבתשובת ריצב"א משמע הכתיבה עיקר ושיש לחלק בין אם נודע מעצמו שמה שאנו קוראין וכותבים כך הם קוראים וכותבין באופן אחר וע"ש:

לד

וא"צ לכסות הצדדין. אבל בשם ספר אגודה כתבו תינוק היודע האותיות ואינו יודע צרוף התיבות והתוספות פ' המגרש כתב היודע לקרות אותה תיבה:

לה

ונוהגין לערות השטה דהיינו וכו'. וכתב בד"מ בשם ס"ג נ' פשוטה של פטורין יעקם קצת לימין כדי שיוכל להאריך ראש למ"ד של ישראל למעלה שלא תיגע באות נו"ן פשוטה ותהיה ג"כ אותה שיטה מעורה עכ"ל סדר גיטין וכתב בד"מ ומזה יש לדקדק שכל השיטות יהיו מעורות וכן נוהגין:

לו

ואם לא עירה י"א שהוא פסול. והטעם כתב בד"מ כדי שלא לכתוב עוד שיטה בין שיטה לשיטה ולא יהא הגט ראוי להזדייף ועוד כתב בב"ח טעם כדי שיהא נקרא טפי ספר א' ועיין מ"ש סי' ק"ל:

לז

ולי נראה דבמקום עיגון אין להחמיר. זה פשוט דבמקום עיגון אין להחמיר דהא כותבין על דבר שיכול להזדייף כשיש כאן עידי מסירה ובב"ח כתב דאם לא עירה בדיעבד כשר אף בלא עיגון וא"צ לכתוב אחר וכ"כ לקמן סי' ק"ל וכן נוהגין בשאר מלכיות שאין כותבין כלל גט מעורה לכתחלה:

לח

ונשתנה צורת האות וכו' פסול. אבל אם משך ראש האות לתוך חלל א' וכדומה שאין לחוש לשום טעות לא פסלינן ליה כנ"ל וכן נרא' מדברי ר"י דלעיל עכ"ל ד"מ אבל הר"ן כת' על דברי ר"י שכ' דמעורה שראש ל' נכנס לתוך חלל ה' א' ח' ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות ע"כ נראה אם רואין שנתבטל צורת האות ומכ"ש אם תינוק אינו יודע לקרות האות מחמת העירוי ודאי הגט פסול ולכתחלה פשיטא שיש ליזהר בכל האותיות:

לט

אם מטופס הגט הרי זה כשר. כבר כתבתי סעיף ט"ז דאפי' חסר מן הטופס כשר:

מ

נהגו להחמיר. אפשר במקום עיגון מותר לקיים המחקין ואפשר דא"צ לקיים אפילו בתורף דהא יש עידי מסירה:

מא

קרוע שתי וערב וכו'. ואם הגט מקויים הוכחה הוא שבא לידה שלם שאין הבעל מקיים הגט עיין במ"מ:

מב

וה"ה כשנטשטש וכו'. מלשון הגהות הרב משמע גם בנטשטש יש מי שפוסל אבל המעיין במ"מ יראה דכ"ע מודו בנטשטש דלא מהני עידי מסירה ולא פליגו רק בקרוע שתי וערב:

מג

בקולמוס של כנף. גם בס"ת פסק כן בי"ד סי' רע"א אבל בסעי' ד' לעיל לא פסל רק בברזל וכמדומה שאף בס"ת מקילין לכתוב בקולמס של קנה לכתחלה:

א

סעיף ו נהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל וכו' נ"ב עיין מ"ש בזה בביאור דעת המרדכי ובביאור כל השיטות בזה באו"ח סימן ל"ב עודנו בכ"י גם מ"ש לקמן בסעיף י"ח בהג"ה באם נכנס לתוך ד' וכו' הכל כתבנו שם בעז"הי ובתשובתי לק"ק מקוליניטץ שנת תקצ"ז ייע"ש ובחידושי דינים היוצא משם ודו"ק:

א

סעי' ו' בהגה (אם נוגעין) כשאירע טעו' בכתיבת גט. אני מצוה שיעשה מאות א' או ב' קטנים ראש א' דש' או דאות הצריכה שם. ואין שום פתחון פה דקפידא באותיות גדולים יותר מהנהוגים כי הנהוגים אינם לכוונה דק להשמר מטעות כידוע. אך גם בסתוה"ק או במגילה הק' וכן בתו"מ הק' גם ששם האתוון רברבין הם בדיוק בקבלה בכוונות עמוקות בשרשים עליונים מכל מקום נראה שאין קפידא גמורה בהוספה מצד הצורך כנ"ל או כנהוג מצד הרמזים דשמות הק' שבמגיל' הק' כידוע. וגם זה יש לכלול במה שכתבתי במק"א שהיכא שהכוונה מצד המספר אין גרעון על ידי תוספות כי יש בכלל מאתים מנה:

ב

(עוד מצאתי) בסופר המציא תקנה להנגועות שבהגט פטירין. על ידי מה שבודק כל מלה ומלה תיכף לכתיבתה ואז עושה מב' ג' אותיות אות אחת גדולה כי כן צויתי לו פעם אחת כי אין קפידא לעשות קצת אותיות גדולים בהגט פטורין. גם שבסתוה"ק אין לעשות אתוון רברבין חוץ מהמקובלים כידוע על כל זה פשיטא דלא שייך כן בגט פטורין. ששם הכל בכתב מיד ה' השכיל בפרד"ס בכל אות ונקודה ותג וקוץ תלי תלים של הלכות עד אין סוף וכן היא בכל שנוי המקובל בכתיבת תנ"ך הק'. מה שאין כן בג"פ שהאותיות הגדולים שבו טעמם ידוע מדברי חז"ל מצד ידיעת פשטות המכוון ואין להקפיד יותר בזה. וגם במגילה ששמעתי מקפיד על האתוון רברבין שנוהגים עכשיו לכתוב מלבד המקובלים והרמז בהם מצד ר"ת או ס"ת אותיות שמות הק'. אך מכל מקום יש זכות בזה. שכמו דקיימא לן דלא שייך כל המוסיף גורע בתוספות תיבות בנוסח התפילות הק' וכמ"ש במק"א בזה. מההיא דסי' רס"ג באו"ח גבי הדלקת נרות דשבת"ק. שעל ידי תוספות אין גרעון להכוונה של זכרון זכור ושמור. וכן הוא בהרא"ש ז"ל סוף ר"ה לגבי ברכות שבתפילה. וכן הוא בזה שבודאי רמזי חכמה יש בשנוי האותיות שבמגילה גם כן כיון דקיימא לן שנכתבה ברוח הקודש. ות' רבתי דותכתוב כו' יש בה טעמים רבים על פי פרד"ס. אך על כל זה אין על ידי זה שום גרעון למכוון שבזה. מצד שכותבים גם אותיות גדולות שם שלא על פי הקבלה. כיון שאין הפסד בתוספות. וכיון שאין קפידא במגילה בדיעבד אם השמיט בה הסופר תיבות. לזאת מהראוי להיות מעלין בקודש לכבוד שמות הק' שהם בבחינ' הסתתרות בהמגילה הק' כידוע ועל כל זה הם השורש דכל המגילה הק'. והרשות נתונה בכל דור ליתן רמז הזכרה של שמות הק' המרומזים שם. ואין קפידא בתוספות אתוון רברבין בזה. ובגט פטורין פשיטא שאין גמגום או פתחון פה על זה בשום אופן. אך אתמול אירע שעשה א' דאנתתי גדולה. והיתה סמוכה לתיבת דהוית שלפניה. ולא הי' כשיעור י' לפי אותה הכתב ועל ידי שפוע ו' של על הא' ומה שצויתי להגביה גג הת' דדהוית בשפוע לימין הי' נשאר קרוב לכשיעור י' לפי כתב רוב הגט ורק חסר כל דהו באולי ובסדר הגט כתב שבחסר קצת אין קפידא כשאין שנוי משמעות אך הי' מקום לומר שנשער כפי גדלות הא' ולא לפי ערך הכתב של ת' שבצדה. ונראה שיש להכריע שהשיעור הוא כפי סגנון כתב דהת' שבצדה האויר דשם. כיון שהוא סגנון רובא דרובא דכתב כל הגט והאתוון רברבין הם בטלים במעוטם לגמרי והיו כלא היו ונהי דאי אירע בין שני אתוון רברבין כנ"ל. נראה להחמיר ולשער כפי האתוון רברבין כיון שאנו דנין על האויר שבין שני האותיות גדולות אין לנו לילך אחר רוב הכתב דהשטר. אך בהנ"ל כיון שהת' שבצדה היא ככל אותיות השטר. יש לדון על פיה. אך העיקר בזה לפי קריאת תנוק דלא חכים ולא טפש כבסדר הגט והראיתי לילד כבן עשר שנים וגם שמבין גם בכתב רש"י היטב. מכל מקום כיון שלא ידע פי' המלות והסתרתי לפניו חצי תיבות דהוית. ומכל מקום אמר שנראה שהא' שייכת לתיבה שלאחריה אך יש מקום לגמגם מצד שהתנוקות מורגלים בלימוד שיר הק' אקדמות מלין כו' שהוא נדפס באתוון רברבין בכל ראש שטה. וכן במחזורים בכל הפיוטים הם מורגלים באתוון רברבין בתחלה ולא באמצע ומה שלומדים לפעמים מחומשים מוגהים. שנדפס בהם אתוון רברבין שבתורה הק' באמצע המלות זהו מעוטא דמעוטא נגד כל אתוון רברבין שבמחזורים. ומכל מקום יש צד להכריע על פי מה שהנ' של אנתתי קרובה הרבה יותר להא' של אנתתי מצד הקירוב של הת' דהוית להא'. ועל פי זה ממילא יש בהיכר שהא' שייכת למטה. גם השנוי משמעות איננו כל כך משנה הענין ומצד שהי' הגט פטורין בשביל אפרושי מאיסורא. ששימשתו נדה וכמ"ש לעיל בזה הי' צד להקל. והי' הכרעה מהסבה הפשוטה מהשמים שהי' עיכובי' עד שנתאחרו החתימות סמוך לצאת הכוכבים וגם שרציתי להשמיט השאלות שבסדר הגט קודם הנתינה אחר החתימות. שיהיו אחר הנתינה. כיון שאין תקלה בזה. ואפשר שיהי' זה בלילה לגמרי בלי שום צד קפידא. אך על כל זה הי' סמוך כל כך עד שנוטה שהי' צאת הכוכבים גם אחר הדיבורים ההכרחיים קודם הנתינה ועל ידי זה סדרנו גט אחר היום ובעזהי"ת הי' בכשרות בלי פקפוק כלל. וגם שהחקירו' מהסופר והעדים שבסדר הגט בין החתימות לנתינה. אפשר לסדרם אחר הנתינה בלילה ממש בלי שום חשש גם בלי שום שעת דחק או הפסד מרובה רק כדי לחוס על איבוד הזמן והטרחא על כל זה סדר ביטול המודעת דהבעל שנית יש לו שרש בהפוסקים ז"ל. ויש להקדימו להנתינה בכל דאפשר. רצה הסופר לכתיב פ' כפופה בתיבת וואלף. ונזכר ונשאר רק נקודה והי' תחלה כה' ואחר כך משך פ' פשוטה ולא דיבק את הנקודה אל היו"ד שבתוך הפ' רק גררה. נראה שאין חשש בזה לכ"ע. שגם שכשגרר אות שלם. או גרר קצת מהאות כדי שיוכר על ידי זה יש בזה חששות. מכל מקום בזה שלא גרר מקצת מהאות. ולא אות שלם אין חשש. וגם שהי' מקום לומר שכשנשלם ף' הפשיטה ובתוכה הנקודה הי' זה נראה שהף' נקודה חירק. ובמדינות אלו אין נהוג לקרות וואלף בחירק הף' ועל ידי גרירתו נעשה שנוי משמעות והי' בזה חשש קפידא בהגרירה כמו בגורר אות שלם. אך כיון שידוע שאין שום שֵם אדם בעולם במדינות אלי שיהי' נקרא ף' דאית וואלף בחירק. ובמדינות אחרות שנהגו כן שם כל וואלף קורים כן ואין בזה שום חשש גרם שנוי משמעות בשום מקום. ובלאו הכי גם בגרר אות שלם מכשירים לפעמים ומכל שכן שכבר ידוע שאין נוהגים לכתוב נקודות בגט פטורין. וגט זה אין בו שום נקודה של ביאור ההברה. וכמו שאם הי' מוסיף עוד ניקוד קטן עד שהי' נראה כשוא כסגנון הנהוג לקרות כאן לא הי' חשש לכ"ע כמו כן עכשיו שנטל נקודה הנ"ל. וגם שלא במקום עיגון אין לחשיש בזה ובפרט שניכר קצת מקום הגרר והרי זה כלא נגרר:

ג

סעי' י' (ככתב על כתב) האותיות שבעובי הניירות שהם בהירים יותר משטח כל הנייר נגד השמש. נראה דבדיעבד לא שייך בזה משום כתב על גבי כתב לגבי כתיבת גיטין שהונהג עכשיו לכתבם על הנייר כי אין זה בסגנון כתב כלל גם דקיימא לן דלגבי כתב על גבי כתב יש תורת כתב על צבעים אחרים גם כן. מכל מקום זה איננו גם כצבע כיון שאינו ניכר רק נגד השמש וצלע"ע בזה ושמעתי שיש מסדרי גיטין מקילים בזה. ומצד זה יש להדר להפוכי בזכותייהו בזה אך לכתחלה הנזהר מלכתוב באותיות על גבי ציורים הנ"ל. שבנייר עושה לנכון. ורק על השרטוטים שהם בנייר בסגנון הנ"ל אין קפידא וכן נוהג מו"ח נ"י וכן הוא על צד היותר טוב והנכון:

א

שרישומו עומד. עבה"ט ועיין בס' ג"פ שכ' דנראה לו שגם הטור מודה בזה דבעינן נמי שיהא עומד ומתקיים ומ"ש שרישומו ניכר הוא לומר דתרתי בעינן שיהא מתקיים וניכר אבל מתקיים ואינו ניכר כגון מי עפצים על קלף מעופץ כמ"ש לקמן ס"ג או ניכר ואינו מתקיים כגון מי פירות וכיוצא לא (וכ"כ הפר"ח הובא בס' ישועות יעקב סק"א) וכ' עוד דיש מין דיו גסה ומבהקת שקורין פאפיל ברונייד"ו (בלשונינו גלאנץ טינט) שדרכו כשמתייבש הכתיב' יפה אחר יום או יומים מכח גסות הדיו נושרים וקופצים האותיות מע"ג הנייר יראה דחשיב דבר שאינו מתקיים ויש ליזהר שלא לכתוב הגט בדיו זה כו' ע"ש ועיין בס' גט מקושר בקו"א אות ו' שחולק עליו וכ' כמדומה שגם דיו זו לא תקפיץ אלא מחמת סבה ע"י טלטול הנייר וכדומה וכיון שאינה עוברת מעצמה שפיר מקרי מתקיים ובפרט שגם לאחר שקופצת נשאר הרושם ובגט סגי ברושם כו' ע"ש. גם בס' תו"ג כאן חולק על הג"פ בזה ע"ש:

ב

נוהגין לכתבו בדיו טובה. כ' בס' בית מאיר נראה דאם אין דיו מצוי ראוי ליהדר על השנוי כסדר כדאשכחן בא"ח סי' תע"ג ס"ה ומכ"ש אלו דאתי מרבוי דבכל כותבין כגון הא דאמר ר' חנינא כתבו במי טריא ועפצא כשר דאע"ג דכשרים לכתחלה מ"מ מצוה ליהדר בתר השנוי להדיא ע"ש.

ג

שאין מי עפצים ניכר בו. עיין בתשו' נו"ב ר"ס פ"ה (יובא לקמן ס"ו ז') מבואר שם דבריו שלנו שמעורב קנקנתום עם מי עפצים כותבין אף על קלף מעופץ לפי שמשחיר יותר וניכר על הקלף ע"ש:

ד

אינו גט. עבה"ט מ"ש אם נותן גט שנדפס כו' ועי' בזה בט"ז יו"ד סי' רע"א ובפ"ת שם סק"כ וע' עוד בס' ג"פ סי' זה ס"ק ט"ו ובס' גט מקושר בסג"ר אות ע"ה.

ה

שלא לבא לידי חקיקה. עיין בלבוש לקמן סכ"ב שכ' תמיהני על טעם זה דהא בהדיא מסקינן פ"ב דגיטין כתבתיה לעיל ס"ד כו' לכך נ"ל שאין טעם הנזהרין לכתוב בקולמסין הללו מטעמא שכתבו אלא נ"ל שטעמא הוא משום דוכתב כתב אחד משמע ולא כתב ע"ג כתב והכא אם יכתוב באחת מקולמסין הללו הקולמס חוקקת וחופרת הכתב תוך הקלף שהוא כשר לבדו כמו שכתבנו לעיל ס"ד ואח"כ תבא הדיו שבקולמס למלאות כתב חקיקת הקולמס והוי כתב שע"ג קלף דקיי"ל שהוא פסול כדלעיל סעי' י' (במה שנזהרין מלשרטט באבר) עכ"ל. ועיין בס' ג"פ סוף ס"ק ט"ו שהוא ז"ל כתב לפרש דברי הרמ"א הנ"ל במ"ש שלא לבא לידי חקיקה היינו שמא הנייר יהי' דק וחודו של קולמס יחקוק הנייר וינקוב האות בנקב מפולש כו' ושוב הביא דברי הלבוש הנ"ל וכתב עליו לא ידעתי מנ"ל הא דכתב ע"ג כ' פסול ולפי דבריו אם הי' כתוב אות אחת ולא הי' בה דיו כל כך והעביר עליו קולמוס פעם שנית תפסל משום כתב ע"ג כתב זו לא שמענו ולא ראינו ואדרבא ראינו מ"ש מרן לקמן סי' קל"ה ס"ה כו' ואפי' מאן דקאמר התם אינו גט היינו משום דבתחלה כתבו שלא לשמה וכתב שני לא מהני מידי אבל אם ב' הכתיבות היו לשמה מודו כ"ע דכשר ולית שום פיסול משום דכתב אחד אמר רחמנא ולא כ' ע"ג כתב דדרשא זו לא שמענו (והראי' שהביא הלבוש מסעיף י' ע' בזה בג"פ לקמן ס"ק מ"ה) והרי כ' בתה"ד סי' מ"ח הובא בא"ח סי' ל"ב סכ"ז אותיות ותיבות שנמחקו קצת כו' (וגם הלבוש עצמו העתיק זה בא"ח שם) עכ"ד ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ב שנשאל על ענין זה במה שנהגו הסופרים להעביר הקולמס על הגט פעם שני קודם החתימה וכתב הרב השואל שאינו נכון כיון דכ' התחתון אינו נראה וכתב העליון חשיב כתב ע"ג כתב כדברי הרב הלבוש הנ"ל. והוא ז"ל השיב לו דאין בזה שום חשש והזכיר ג"כ דברי מהרא"י בתה"ד הובא בא"ח סי' ל"ב סכ"ז הנ"ל שהוא מתנגד לדברי הלבוש וכ' נראה להכריע דהעיקר כדכרי מהרא"י דע"כ לא אמרינן דכתב ע"ג כתב אינו מועיל אלא היכא שהראשון נכתב בפסול כו' והאריך בזה ע"ש. ועיין בס' תו"ג סק"ג שכ' לפרש דברי הרמ"א הנ"ל דהטעם הוא (קצת דומה לטעם הלבוש הנ"ל אך באופן אחר) דיש לחוש שמא יחקוק עם הברזל מחמת שלא יהי' דיו בהקולמס וזה הוי ככתב דחקיקה ג"כ יכתב הוא ואח"כ יעבור מקום החקיקה בדיו ואז הוי כדיו ע"ג סיקרא דאמרי' בגיטין י"ט דחייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב וכיון דהוי מוחק כתב הראשון וכותב כתב שני אמרינן בי' עשו עדים שליחותן ובודאי כשהסופר כתב מקודם בסיקרא ואח"כ העביר עליו קולמס בדיו דהגט בטל כיון שכבר עשו עדים שליחותן בכתב הראשון וה"נ דכוותי' עכ"ד ולע"ד הגם שאמר דבר חכמה אכתי קשה דלא הי' לו להרמ"א ז"ל להזהיר עתה ע"ז דהא מבואר לעיל סימן קכ"ב ס"א דהבעל נותן רשות לכתוב מאחד עד מאה עד שיהא א' כשר כו' עד בלי שום פקפוק. ואף שנהגו להחמיר בכל ענין מ"מ כיון שאין זה מדינא לא שייך עוד למגזר גזרה לגזירה. ועוד נראה אחר שכבר נהגו שהבעל מוסר הקלף והדיו להסופר ואומר לו הילך הקלף ודיו וכתוב גט כו' כמבואר בסה"ג סט"ו חזינן שהבעל קפיד שיכתוב דוקא בדיו ולא שייך לומר דבחקיקה עשה שליחותו אף דחקיקה ג"כ כתב הוא זהו באם לא צוה הבעל שיכתוב בדיו אבל כפי המנהג שמוסר לו הדיו בודאי דאין לו רשות לשנות ואף אם יכתוב בסיקרא ג"כ לאו כלום הוא וא"כ לא שייך לו' שכבר עשה שליחותו וצ"ע. ועיין בט"ז סק"ג שכ' נראה דאם צריך לכתוב בקולמס של ברזל אין להחמיר כלל.

ו

כשכל האות נעשה כך. עבה"ט שכ' דכיון שאינו עושה מעשה כו' אבל היכא כו' ועיין בט"ז סק"ד שכ' דלפ"ז בדין מ"ם פתוחה שנסתמה דלקמן סעי' ט' אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחילה הדיבוק ואחר כך יגמור עכ"ל ומ"ש הבה"ט ואם נפל מעט דיו כו' הוא לשון הב"ש סק"ה. ופשוט דדוקא בכה"ג שהדיו נפל קודם ואח"כ גמר האות ע"י כתיבה כשר כיון שנגמר האות בהכשר אבל אם הטיפה השלימה האות בודאי דפסול דהכל הולך אחר החיתום וכן מבואר להדיא מדברי הב"י ע"ש (ועמ"ש בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות פ"ז) ומ"ש הבה"ט כתב הב"ש אם פסול כ' האות כו' והפר"ח כתב דיש לפסול בפשיטות. הנה מלשון זה משמע שדברי הפר"ח אמורים רק על דינו של הב"ש אם פסול כתב האות יגמר הכשר. אך באמת ז"א (כפי מה שראיתי בס' ב"מ שהביא בשמו) דהפר"ח חולק גם על עיקר דינו של הב"י אם נפל מעט דיו וגם על דינו של התה"ד והרמ"א בכאן אם הי' מקצת האות ע"י ח"ת וצריך עדיין לתקן ע"ש. ועיין במג"א בא"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ג מבואר ג"כ שדין זה אינו מוסכם דשם הביא בשם הרד"ך אפילו מחק הטיפה לגמרי וגמר האות ע"י כתיבה פסול דבעינן שיהא כל האות ע"י כתיבה ושוב הביא בשם ר"מ אלשקאר סי' ה' אם נפלה טפת דיו והיא עשוי' כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות ע"י כתיבה. אולם מלשון המג"א שם משמע שהוא ז"ל מסכים לדעת הב"י והרמ"א כאן ע"ש. גם בס' ג"פ סו"סק ל"י כתב וז"ל ולענין הלכה כיון דהכלבו וריב"ש ומרן ז"ל מסכימים דיכול להוסיף על האות כו' וכן מטיפת דיו להוסיף עלי' לעשותה י' או הכי נקטינן עכ"ל. אך זה ל"ע דמל' הג"פ כאן משמע דאף לכתחילה רשאי לעשות כן ואילו מדבריו ס"ק ל"ט לא משמע כן דשם האריך מאד בדברי הרד"ך הנ"ל (והזכיר שם דשורש דברי הרד"ך הוא בדין מ' פתוחה שנסתמה אי צריך למחוק כולה או סגי שימחוק קצתה עד שיפסיד צורתה ואחר כך ישלימה וע' בזה בב"י א"ח סי' ל"ב) ובסוף דבריו כתב וז"ל ולענין הלכה. הנה ראינו מערכה מול מערכה ומרן הב"י ז"ל דעתו מכרעת דמ"ם שנסתמ' בגרירת החרטום סגי בודאי דכן ראוי לפסוק בדיעבד אך לכתחלה ראוי לחוש לסברת הרד"ך והר"ם אלשקאר דס"ל דצריך לגרור כולה עכ"ל ולפ"ז ה"ה וכ"ש בדין דנפל טפת דיו להשלים האות ע"י כתיבה לאו שפיר דמי לכתחלה וא"כ יהיו דבריו סותרין זא"ז צ"ל דמ"ש בסוף ס"ק ל"ח דלכתחלה ראוי לחוש הוא רק על דרך מהיות טוב אבל לעיקר הדין נראה דעתו בכל הס"ק ההוא שמסכים לדעת מהר"י בן חביב ובנו הרלב"ח ומרן הב"י דאף לכתחילה די בגרירת החרטום לבד וכמו שפסקו כל האחרונים ז"ל בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח: שוב ראיתי בט"ז סק"י חולק על הב"י בדין דנפל טפת דיו וכתב דלא נראה לסמוך להקל לענין מעשה כי בודאי כל גוף האות צריך שיהי' ע"י כתיבה ומה מועיל מעט התוס' שע"י כתב אם לא היכא שהטיפה שנפלה היא עדיין לחה ומזיז בה ומושכה לכאן ולכאן ע"י (קולמס יבש או אפי' ע"י) סכין ועושה מזה אות שלם כגון ו' או י' בזה ליכא קפידא וכשר דזה הוה כאילו כותב הכל ע"י דיו מחדש וזהו פי' דברי הכלבו שהביא הב"י ע"ש. ומדבריו אלה נראה לכאורה דחולק ג"כ על דינו של התה"ד ורמ"א כאן אך מדבריו שבסק"ד מבואר דעל זה אינו חולק. גם בס' בית מאיר לקמן ס"ח מחלק בזה ודעתו בנפלה טפת דיו דחשיב ח"ת ממש העיקר כהפר"ח שחולק על הב"י וס"ל דאותו המיעוט כמאן דליתא אבל בנידון התה"ד (והרמ"א כאן) בהי' לו לכתוב כף כפופה וכתב נון כפופה ונמשכה רצועה מקצה אל קצה וצריך אחר גרירה למשוך ולעשותה כף בזה נ"ל אחרי שכל שנעשה על ידי כתיבה בפיסול ועכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות דרבנן ודאי י"ל דכל שהחקיקה לבד אינה גומרת צורת האות וצריך להוסיף עד שיעשה הצורה כראוי כ"ע מודים דשוב אף מדרבנן אינו נראה כחק תוכות ע"ש: ועיין עוד בג"פ ס"ק ל"ד שכ' וז"ל ומיהו מספקא לי לדעת הר"ם אנשקאר הנ"ל אם נפלה ט"ד והאריך בה ועשאה י' או נו"ן ויש בחלק שהאריך שיעור האות מהו דאפשר דלא פסיל בחצי אות חק תוכות אלא היכא דבתלקח יריכות בציר לה שיעורא ואותה טיפה שנפלה כבר משלמת לאות אבל היכא דהאריך באות טפי הו"ל אותה טיפה שנפלה כמאן דליתא ושרי לכ"ע והכי מסתברא עכ"ל. ועמ"ש עוד בזה בביאורי לסדר מהר"ם בסג"ר אות פ"ז:

ז

מוקפות גויל. עבה"ט ועיין בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"א אודות הגט שניתן כבר ונמצא בו דבקות אותיות ד' בה' מתיבת דהוית ופסק מאחר דרוב הפוסקים מכשירים אחר הנתינה א"צ להחמיר לחוש לסברת הא"ז וראבי"ה שהובא בסדר גט דהר"י מינץ סי' פ"ח דמבואר שם דפסול גם אחר הנתינה כי הם מיעוטא דמיעוטא נגד רוב הפוסקים כו' אך בתנאי דתינוק דל"ח ול"ט קורא אותו פשיטא שיש להצריך גט אחר ופסול הוא כו' ע"ש ועיין בג"פ ס"ק כ"א שתמה עליו דהא תיבת דהוית היא מן הטופס ואפילו דילג תיבה זו לגמרי לא שינה משמעות הגירושין ולא איכפת לן בדיעבד אחר נתינה כמ"ש בסי' קכ"ו סעיף מ"ט (ושם בסעיף ל"ה בהגה) כ"ש דאין לפוסלו אחר נתינה משום דיבוק אע"ג דתינוק אינו יכול לקרותה ע"ש: ועיין בתשו' נ"ב סי' פ"ה על דבר הגט שהובא ממקום רחוק ע"י שליחות ומחמת שנפל למים נטשטשו כמה אותיות והדיו נתפשט רשומו חוץ להאותיות בין האותיות ובחלק שבין שטה לשטה באופן שגם חוץ להאותיות הקלף שחור אלא שעכ"פ האותיות ניכרים כי גוף האות שחור מאד ומה שחוץ להאות הוא דיהה הרבה אם לפסול גט כזה מחמת קלקול האותיות ומחמת אינו מוקף גויל. וכתב הא ודאי דכתב ע"ג כתב אפי' כתב שני משחיר טפי לא מהני אבל אני מסופק אם נפל דיו על קלף חלק ונשא' הקלף שחור ואח"כ כתב במקום הזה בדיו המשחיר יותר באופן שהאותיות ניכרים היטב אם זה מקרי כתב או לא ונראה שדבר זה שנוי במחלוקת בין רש"י ור"ת בגיטין דף י"ט ע"א דרש"י פי' בד"ה הא דעפיצן שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב ואינו ניכר (גם בש"ע לעיל סעי' ג' כתב כלשון הזה) משמע דאם היה ניכר שפיר מיחשב כתב אבל ר"ת שם בתוס' ד"ה דיותא כתב דדיו אין עושים מעפצים דהיכא כתבינן ס"ת ע"ג קלף שהוא מעופץ ע"ש והא ודאי שדיו שעשוי ממי עפצים (עם קנקנתום) . ניכר הוא על הקלף מעופץ ואפ"ה לא מהני לר"ת. וכיון דבדין זה לא קיי"ל כר"ת כמבואר בטור יו"ד סי' רע"א ובב"י שם מוכח דאם משחיר יותר וניכר על הקלף מחשב כתב. ועוד נראה שזה מבואר בש"ע סי' קכ"ה ס"ח בהגה שכ' רמ"א ויש מחמירין אפי' אם האות ניכר כו' (עמ"ש שם) וכיון שלפי דברי השואל יש כאן בנ"ד עיגון גדול שהבעל במדינה רחוקה ואין שיירות מצויות ורעש מלחמה לכן שפיר פסק הרב השואל להכשיר הגט ואין חשש מחמת היקף גויל ולא משום קלקול האותיות ובלבד לעיין היטב שיהיה עכ"פ כל התורף כל אות בבואה שלו קיימת עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג בדבר הגט שבתיבת היום נמשך כעין קו דק ומחבר ראש הוי"ו למ"ס סתומה ואמנם ניכר שאינו מן הדיו רק מפסולת הנייר כתב לא ידעתי בזה שום חשש כיון שהקו הזה אינו דיו רק מן הנייר בעצמו ולמיחש שמא לא מועיל כתב עליו ששחור בלא"ה ולהיות כדיו ע"ג דיו ע' בחבורי נו"ב סי' פ"ה ותראה שאין זה חשש עכ"ד.

ח

אותיות דבוקות. כתב בס' ג"פ ס"ק כ"ד וז"ל בענין דיבוק האל"ף והפ"א וצדי"ן ושיני"ן שנדבקו היודין שלהם לאותיות עצמן במקום אחר מלבד מקום דיבוקן נשאל דלב"ח סי' א' לענין ס"ת והשיב דהר"ר מנחם כתב דוקא כשנדבקה באות אחרת אבל אם דבוקה בעצמה כל שלא נפסדה צורת האות כשרה וכ"נ מדברי הרמב"ם והוא ז"ל מסיק דצריך תיקון גם כתב שם כי יש קצת דבוקים אפי' שיהיו באות עצמה משנים קצת צורת האות כגון נדבק רגל הקוף וכן ראש אמצעי של השין למעלה או י' הפ"א למטה וה"ה ראשי העי"ן או הצד"י הרי נשאר חלק שבפנים סתים מכל צדדיו צריכין תיקון ולא בגרירה לבד אלא שיגרור קצת מהאות באופן שלא ישאר שמה עליה ויכתבנה אח"כ כי היכא דלא להוי חק תוכות כו' עכ"ל ועמ"ש לקמן ס"ח ס"ק י"ג:

ט

דאין להפריד. עבה"ט ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שכ' דנ"ל שגם רמ"א בהגה לא מיירי אלא כשיש שעת הדחק לכתוב גט אחר אם לא בהוצאה מרובה כגון שהסופר והעדים נחוצים לדרכם ומהעיכוב יגיע להם הפ"מ וכה"ג שא"א לכתוב אחר אלא בדוחק והפ"מ אזי יש לתקן כו' שכ"ה משמעות הלשון שע"י הדחק טכ"פ אפשר לכתוב גט אחר. אבל כשא"א כלל לכתוב גט אחר היינו מקום עיגון שהתיר רמ"א בהדיא בד"מ וכ"כ הלבוש. ואתי שפיר דל"ק קושיית הב"ש מסעי' ט"ז בהגה וע"ז סמך רמ"א ולא הוצרך להזכיר זה בס"ו עכ"ד ע"ש עוד וע' בס"ק שאח"ז:

י

בשעת הדחק לתקן. עח"מ וב"ש שתמהו בדברי כרב בהגה והובא קצת בבה"ט סק"ז והסכימו לדינא דבשעת הדחק ועיגון או שכבר ניתן כשר אפי' בלא תיקון רק יותר טוב שיתקן ואפי' ע"י אחר מפני מראית עין וכשהבעל או הסופר שהוא שליח הבעל כאן אפי' בלא עיגון כשר לתקן כשעדיין לא חתמו העדים ע"ש ועיין בס' תו"ג שכ' דנראה לו שגם דעת הרמ"א ז"ל כן הוא רק שיש ט"ס בדבריו וחסר תיבת או וכצ"ל ויש מקילין בשעת הדחק או לתקן קודם שיחתמו כו' פי' דבשעת הדחק כשר אפי' בלא תיקן או אפילו שלא בשעת הדחק יכול לתקן קודם שיחתמו כו' (וע' בס"ק שלפ"ז) וכ' עוד דבמקום שיש פסול גמור כגון שיש יתור אות בתורף אינו מועיל לגרור האות ע"י אחר אפי' בשעת הדחק דכיון שהגט בכה"ג הוא פסול גמור א"כ לא עשה הסופר שליחותו כלל דהא מה"ט מותר הסופר לכתוב גט אחר כמבואר בסי' קכ"ב והוי כאלו כל הגט נכתב שלא בשליחות וכשמחקו אחר הוי ככתבו אחר שאינו שליח הבעל. אבל כשמגררו הסופר בעצמו אין בו פסול רק משום שיש גרר בגט והוי כנכתב ע"ד שיכול לזייף וכשר ע"י ע"מ במקום עיגון כגון בעוזב דת וכה"ג שאין שהות לכתוב אחר דאפי' בתפילין מהני גרירת האות להכשיר ואין לומר בזה דהוי כחק תוכות כיון דע"י גרירה לתקן התיבה דזה אינו דדוקא באות שייך לומר כן ולא בתיבות ע"ש וכ"כ בג"פ ס"ק ל"ו ע"ש:

יא

לזיין האותיות כ' בס' ג"פ דה"ה דאין עושין חטוטרת בחי"ת וכ"כ במהרי"ק שורש ע"א ע"ש וכ"כ בסדר מהר"ם אות פ' ע"ש:

יב

מוחי' ובידו. כתב הב"ש הטעם משום לעז גיטין הראשונים. ודוקא דבר שאינו אלא חומרא בעלמא חיישינן משום לעז וע' תה"ד סי' רל"ב ע"ב. ועיין בס' ג"פ ס"ק ל"א כמה חילוקים בענין זה דאין מוציאין לעז על הראשונים וע' עוד בתשו' מהרי"ט ח"א סי' פ"ו מ"ש בזה. ועיין בס' טיב גיטין בליקוטי שמות סק"ז (ויובא קצת לקמן סי' קכ"ט סי"ד ס"ק ל"ו) שב' דנראה פשוט דלא שייך הוצאת לעז על גיטין הראשונים כ"א בדבר שהוא נוהג בכל גיטין הניתנין שם כגון בשם העיר או בנוסח גופו של גט אבל בשמות האיש והאשה דכל גט הוא ענין בפ"ע כו' אין בזה משום מוציא לעז ע"ש. ועיין בתשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"א שכ' דלא אמרו אתה מוציא לעז על דורות הראשונים אלא בדבר של אישות לפי דהבאים מזרעם אשר הם אתנו יהיו פגומים אבל בשאר איסורים לא אמרינן כן דמאי דהוה הוה ע"ש והבאתי דבריו אלו ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' רי"ד סק"ד ושם העירותי ע"ז דבמג"א סי' ל"ב סוס"ק מ"ח לא משמע כן ע"ש. ועיין באה"ט לקמן סי' קכ"ח ס"ק י"ג:

יג

טפת דיו. עבה"ט והוא לשון הב"ש. ומ"ש משמע מדאורייתא בטל. עיין בס' ב"מ שהאריך בזה ומסיק דהעיקר נראה כהרשב"א ומשמעות רוב הפוסקים דכל שנעשה ע"י כתיבה אף שנעשה בפיסול עכ"פ לא ממילא אינו אלא חק תוכות מדרבנן ע"ש. גם בג"פ באמצע ס"ק ל"ח נראה דעתו כן ושלא כדברי הרד"ך סי' א'. והזכיר שם דגם הר"י בן חביב ובנו הרלב"ח בתשובה סי' א' נראה דעתם כן דכל כה"ג אינו אלא מדרבנן משום לתא דחק תוכות וגם מדברי הסמ"ג וסה"ת בהלכות תפילין משמע כן ע"ש. ומ"ש עוד אפי' אם נפל ט"ד אחר שנגמר האות. ר"ל לאפוקי מדעת הכלבו וסמ"ק שהובא בב"י דס"ל שאם נפל דיו אחר שנעשה האות כתקנה אין לחוש ע"ש. ועיין בס' ג"פ ס"ק ל"א כתב ג"כ דנקטינן כשיטת רוב הפוסקים החולקים על הסמ"ק ומ"מ כתב דאם נתגרשה בגט זה שאירע כן דמנינן לה כספק מגורשת. גם נ"מ לעשות סניף מסברת הסמ"ק וסייעתו כגון שנדבקו האותיות עצמן עם היודין שלהן כגון האלף והפ"א וצדי"ן ושיני"ן מלבד מקום דיבוקן דאיכא פלוגתא דרבוותא אם צריכין תיקון כמ"ש לעיל (הובא בדברינו לעיל ס"ו סק"ח) אם אירע דיבוק זה אחר כתיבת האות כתקנה וגרר הדבק בלבד הוי כס"ס ויש לסמוך על סברת הסמ"ק וסייעתו במקום עיגון ושעת הדחק וכן יש ללמוד מדברי הרלב"ח סי' א'. גם נ"מ מסברת סמ"ק וסייעתו בנדבקו אותיות זו עם זו דכבר נתבאר בסעיף ו' דמדינא אין דיבוק אותיות פוסל בגט אלא שנהגו להחמיר שיהיו האותיות מוקפות גויל א"כ אם הדיבוק יהיה מלמטה יש להקל בשעת הדחק משא"כ אם הוא מלמעלה אין להקל רק בדיעבד מקום עיגון גדול עכ"ד: ומ"ש עוד ואין חילוק בין אם האות לחה או יבשה. ר"ל לאפוקי מדעת הלבוש שכ' דאם נפל אחר שנתייבש האות ונטל הדיו כשר ע"ש. ועיין עוד בב"ש שכ' דבסדר מהר"ם מפרש דברי הלבוש דכוונתו אם נפל ט"ד על האות ולא נתפשט כלל כו' ועמ"ש בזה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות פ"ז ומ"ש עוד מיהו במקום עיגון כו' אפי' טעות גמור יוכל לגרד כו' עד וכ"פ הט"ז. עיין בט"ז ס"ק י"ז שכ' בזה דמדינא כשר לכתוב על המחק ברוצה לסמוך על עדי מסיר' להביאם לפני ב"ד רק דלא נהיג כן משום לא פליג ובמקום עיגון אין לחוש ובפרט לפי מנהגינו ליקח הגט אחר נתינתו ולקרוע אותו שלעולם לא יבא הדבר לסמוך על עידי חתימה ושברא זו ראיתי בת"ה על מידי אחרינא עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד ובחתימת העדים מותר אפי' לכתחילה למחוק כל האות כו' מבואר דדוקא לכתוב על המחק שרי אבל חק תוכות פסול גם בחתימת העדים וכן איתא להדיא בט"ז שם וכ"כ בתשו' מהרי"ו סי' כ"ז ע"ש. ועיין בב"ש לקמן סי' ק"ל סק"ך מבואר דאם אירע חק תוכות בשם אבי העדים כשר במקום דחק ועיגון ואם אירע במלת עד כשר אפי' בלא דחק ועיגון ע"ש. ובג"פ לעיל ס"ק י"ח מבואר שדעתו דבשם אבי העדים יש להקל ג"כ אפי' בלא דחק ועיגון ע"ש. ומ"ש עוד ואם כבר חתמו כו' עמ"ש בזה בביאורי לסג"ר אות פ"ז. ומ"ש עוד הבה"ט ואם נפלה טפת שעוה כו' יוכל לגרר השעוה כו' ע' בס' ג"פ לעיל ס"ס קכ"ד שחוכך להחמיר אפי' אם הסיר השעוה דאפשר דמיא לחק תוכות ע"ש אך בס' גט מקושר בקו"א אות ט' חולק עליו ודעתו דאף בלא העביר השעוה כל שאפשר להעבירו כשר אלא דבזה צ"ע למעשה אך בהעביר השעוה יש להכשיר בפשיטות ע"ש:

יד

תוך האות. כ' בס' ג"פ ס"ק ל"ב וז"ל משמע לי דמאי דנקט בתוך האות היינו למעוטי נפלה הטיפה ע"ג האות ואינה נוגעת בגוף האות דיכול למוחקה כו' אבל כשנפלה בתוך האות בין נוגעת בין אינה נוגעת בצדי האות הדבר תלוי אם האות ניכרת ע"י קריאת התינוק יכול לגוררה ואם אינה ניכרת א"י לגוררה דהוי חק תוכות כו' עכ"ל ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ז בשם אא"ז ז"ל:

טו

חק תוכות. עיין בס' ג"פ ס"ק י"ח שכ' דהא דפסלינן חק תוכות בגט דקדק מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט מדברי הרשב"א ומהרי"ק שורש ע"א דהיינו דוקא בתורף אבל בטופס לא כו' וע' לקמן סי"ו בהגה ומ"ש שם. וכ' עוד בס"ק כ"ה דבסדר גט דהר"י מינץ סי' פ"ה כתב וחק תוכות דפסול לא מהני בי' העברת קולמס ע"ש ובס"ק ל"ג הביא דכ"כ בסה"ת סי' ר"ה ובהג"א פ"ב דגיטין (גם המג"א סי' ל"ב ס"ק כ"ו כתב כן) והוא ז"ל כ' על זה דמדברי התוס' פ"ב דגיטין דף י"ט בד"ה דיו ע"ג דיו משמע מדבריהם היכא שהכתב השני מתקן כלום חשיב כתב וא"כ יש לדון דהעברת קולמס ע"י חק תוכות משוי לי' חק יריכות וע' לקמן סי' קל"א ס"ה דהעברת קולמס לשוויי' לשמה אינו גט וי"א דחוששין לו וא"כ יראה דה"ה לענין העברת קולמס לשווי' חק יריכות דחוששין לו עכ"ד ועיין בס' בית מאיר שכ' אילו הייתי כדאי לחלוק מסברא הי' מסתבר לי דאפי' למ"ד דהעברת קולמס לשמה אינו מועיל מ"מ העברת קולמס על ח"ת מהני דזה הוה כאילו כותב על נייר חלק עש"ב:

טז

ויש מחמירין. עב"ש ס"ק י"ב שכתב בסדר מהר"ם (אות פ"ז) מחמיר בזה אם הוא בתורף אפי' במקום עיגון אבל לא משמע כן במהרי"ק כו' ועיין בג"פ ס"ק ל"ז כתב ג"כ דבמקום עיגון ושעת הדחק אפי' לדעת מהרי"ק יכול למחוק טפת הדיו ואפי' אם הטיפה נוגעת בצדי האות אם תינוק קורא אותה כתקנה יכול לגרור הטיפה ולא הוי חק תוכות. וע"ש עוד שכתב בנפלה ט"ד ולא נשתנית צורת האות וקודם שיבלע הדיו בקלף ובנייר קדם הסופר ומצץ הדיו בלשונו וקנחו מע"ג הגט ואינו ניכר שהי' בו מחק מסתברא דבזה יש להקל כיון דאפי' אם נתייבשה שם הטיפה לא הי' משנה צורת האות ומיתר מן הדין למוחקה אפי' בסכין אלא דמשום חומרא אין מוחקין בסכין כיון דניכר המחק בכה"ג אין להחמיר כיון שאינו ניכר המחק וכ"ש אם נפל מי עפצא. או מי קאפ"י על הגט ועשה בו כתמים כתמים דאין לפוסלו כיון שהאות ניכר ומיהו בנפל דיו ממש על תיבה אחת או אפי' אות אחת מן התורף או בטופס ומשנה משמעות הגירושין ואם הי' מתייבש שם הדיו הי' משחית צורת האות אלא שקדם הסופר וקנחה בלשונו נ"ל דפסול והוי חק תוכות כו' ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק ז': ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב ס"ס מ"ז בדבר הגט שהובא ע"י שליח ממרחקים והי' שם האשה שאשה והי' שני נקודות בתוך הה"א של שאשה וניכר שע"י שהי' מונח הגט בכפליו והי' מגיע רגל האל"ף של השאשה בתוך חלל הה"א וע"י לחליחית הדיי נדבק מרגל הא' לתוך הה"א ונראה כמו שני יודין בתוך חלל הה"א וכתב הנה בסי' קכ"ה ס"ח מבואר אם נפלה ט"ד בתוך האות כו' ויש מחמירין אפי' האות ניכר ופי' הב"ח לא מבעיא אם נקראת עתה בשם אחר כגון שנפל בתוך ב' ונעשה פ' אלא אפי' לא נעשית אות אחר כו' אך נראה דהתם מיירי שלא נשתנה צורת האות אבל מ"מ מדובק הטיפה לגג של מעלה או לירך מן הצד משא"כ בנ"ד שאינו מדובק רק הנקודה יתיר' הוא בתוך הה"א אפשר דכ"ע מודו דימחוק היתרון ולא הוי חק תוכות וע"כ כן הבין גם הח"מ ס"ק י"ב דקשיא לי' אם הכוונה להחמיר לכתחילה לא הי' צריך לכותבו כו' (כמו שהובא בבה"ט סק"י) ואם איתא שדעת מחמירין אלו אפי' אם נפלה טפת דיו באמצע חלל האות כגון בבי"ת או בה"א ואינו נוגע להצדדין א"כ מאי קשיא לי' מנגיעת האותיות דהתם נוגעין ופוגעין והכא הטיפה אינו נוגע לשום צד אלא ע"כ שדעת מחמירין אינו אלא בנוגע הטיפה לגג האות או להצד ומ"מ צורת האות ניכר אבל אם אינו נוגע לשום צד כ"ע מודו דמותר לגרור וכ"ש במקום עיגון דיש לסמוך על המקילין אפי' אם נוגע לצד האות ואינו מכסה האות לגמרי וא"כ בנ"ד פשיטא דיש לסמוך במקום עיגון עכ"ד ע"ש וע' לעיל ס"ק י"ד וגם בס"ק שאח"ז ועמ"ש לקמן סט"ז ס"ק:

יז

האות ניכר עבה"ט בשם ח"מ. שהקשה כו' ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה שכ' (אחר שביאר שם דאם נפל ט"ד על קלף חלק וכתב עליו בדיו המשחיר יותר מקרי כתב הובא לעיל ס"ו סק"ז) וז"ל ולדידי לא קשיא דשם מן הדיו עצמו שנכתב האות נגע באות אחר א"כ מה בכך שהאות ניכר מ"מ אינו מוקף גויל ולכתחילה אנו מחמירים בגט כמו בתפילין וס"ת אבל בכאן נפל טפת דיו וכיון שהאות ניכר א"כ בודאי דיו של האות משחיר טפי ולכך ניכר ממילא אינו מפסיד מה שיצא מן הטיפה על הגויל המקיף שגם במקום הטיפה מקרי גויל נגד שחרות האות וא"כ אין מקים להחמיר מצד שאינו מוקף גויל וקמ"ל רמ"א שאעפ"כ מחמירין לכתחילה. ובלא"ה לא ידעתי מה תמה הח"מ והלא לפי שני התירוצים שכ' הב"י בא"ח סימן ל"ב על הא דמכשירין בניקב ע"ש כאן בנפל טיפת דיו ואינו מגיע עד אות אחר וגם נעשה אחר שכבר נכתב לשני התירוצים לית בי' חששא משום היקף גויל וקמ"ל רמ"א דאעפ"כ יש להחמיר לכתחילה עכ"ד ע"ש:

יח

ונמשכה ידו ונסתמה. מלשון זה משמע דדוקא בכה"ג שלא היה למ"ם זו שעת הכושר שקודם שסילק יד' ממנה נסתמה אולם בא"ח סי' ל"ב סעי' י"ח לא נקט כי האי לישנא דשם כ' בזה"ל מם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה כו' משמע מל' זה דאע"פ שהי' לה שעת הכושר ושוב נסתמה נפסלה למפרע וא"י לגרור הדבק דהוי חק תוכות ועיין בג"פ ס"ק ט"ל מ"ש בזה. ועמ"ש לעיל ריש סק"ו:

יט

ונסתמה. עיין בס' ג"פ ס"ק מ"ב מה שכ' בזה ומסיק וז"ל ולענין הלכה יראה לי דאם כתב מם פתוחה במקום סתומ' או סתומה במקום פתוחה וכן שאר אותיות מנצפ"ד בתורף הגט הוא פסול ולא תנשא בו ובטופס בדיעבד יש להכשיר וכמ"ש הרמ"א לקמן סי"ו בכתב אל"ף למ"ד של ישראל ביחד כו' ואפי' בתורף אם יהי' עיגון גדול או בדיעבד שכבר נשאת אפשר דיש להקל כו' עכ"ל ע"ש:

כ

לשרטטו. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' פ"ז שכ' ומה שהסופר כתב בגט שורה אחת מקצת רחיק מהשרטוט ונתעקם קצת למטה לא מצינו בזה שים קפידח כו' ע"ש. ועיין בפ"ת ליו"ד סי' רע"א ס"ק י"ג כתבתי בשם תשובת רדב"ז החדשות סי' קנ"ו על מה שנהגו הסופרים לכפול הנייר שכותבין עליו הגט במקום שרטיט וכתב דאם הנייר קשה שיהיו הכפלים עומדים וניכרים עד סוף כתיבת הגט סגי בהכי דמה לי שישרטט בקנה או בכל דבר העומד וניכר דהטעם הוא כדי שיהא כתיבה ישרה והא איכא ע"ש. וכעת ראיתי בס' ג"פ ס"ק מ"ד כ' ג"כ דנתפשט המנהג (במקומו) שכופלין הנייר במקום שרטוט. וצריך שגומת חריץ הנפל תהי' לצד חוץ ויכתוב הגט בצד גובה הכפל ע"ש:

כא

לעשות שיטה י"ג. כתב בס' ג"פ ושרטוט שטה י"ג עושה ג"כ הסופר כך ראיתי נוהגין אמנם יראה לי דטוב שיעשו אותה העדים דהיא לצורך חתימתן ויעשו אותה קודם שיכתוב הגט עכ"ל:

כב

שבא מארץ רחוקה. עיין בתשו' פרח שושן כלל א' ס"ס ב' שהביא דכ"כ בתשו' מהרש"ך ח"ב סי' ה' דכל היכא דהשיירות מצויות לא מקרי שעת הדחק וכ"כ בת' הרד"ך סוף בית ג' מיהו בתשו' הריב"ז סי' ש"מ כתב דהאומר דהיכא שהמקום קרוב והשיירות מצויות אין כאן חשש עיגון כלל קרוב בעיני שזה טעות בדבר משנה דתנן המביא גט ממדינה למדינה במ"ה צ"ל בפ"נ ובפנ"ח כו' ואמרינן עלה ובדין הוא דלובעי תרי אלא משום עיגונא אקילו בה רבנן כו' אלמא דאפי' ממקום קרוב איכא למיחש לעיגונא דלא נתני דבריהם לשיעורין כו' וטעמא דמסתבר הוא דמאן לימא לן שבעוד שחוזר הגט לא ילך הבעל למ"ה או יבטל השליח או ימות ואין שליט ברוח ואין שלטון כו' ע"ש. שוב ראיתי בס' ג"פ ס"ק ע"ט הביא ג"כ דברי הרדב"ז הנ"ל וחולק עליו ומסיק דאין לסמוך ע"ז להקל ולומר דהשתא בכל אתר יש עיגון דבכל דוכתא דשיירות מצויו' לאו מקום עיגון חשיב וכן העלה הרב מהרד"ך כו' ע"ש וגם בסי' קכ"ו ס"ק ס"ה הזכיר קצת מזה ע"ש. ועיין בס' בית מאיר ס"ו כתב דמה שהשיב הג"פ על ראיית הרדב"ז הנ"ל אינו מובן כו' (גם אני בנ"צ כתבתי לתמיה על הג"פ בזה מצד אחר) אך לדינא יפה כיון הג"פ דכן פי' רש"י להדיא דף י"ט בשעת הדחק שהלך זה לדרכו או נישת ומתקנת נאמנות השליח אין ללמוד כלל דמשום עיגון קל האמינוהו ותדע שהרי אף בהבאת גט שחרור נאמן כו' אבל לענינים אחרים צריך שעת הדחק ממש עכ"ד ועמ"ש לעיל סי' מ"ב סק"ו:

כג

כחצי אצבע. כ' בס' ג"פ ס"ק נ"ה וז"ל כלומר שלא יפחות משיעור גליון זה אבל ודאי אם ירצה להניח גליון מן הצדדין ביותר משיעור זה הרשות בידו עכ"ל. ובסדר מהר"פ בסג"ר אות ס"ח לא כתב כן:

כד

יתר על רחבו. עבה"ט ובתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ג כתב דאם לא נכתב ארכו יתר על רחבו אינו מעכב כנל ומגרשין בו לכתחלה. וע"ש עוד שכ' דהסופרי' רצו לשנות המנהג בארכו יתר על רחבו מפני הלשון שמצאו בס' כל בו שכ' ונקרא ארכו דרך כתיבתו והבינו הם דכוונתו לאורך השיטות והוא ז"ל ביטל דבריהם והחזיר הדבר למנהג הראשון ושגם הכלבו כוונתו כך דדרך כתיבתו היינו שכותב מלמעלה למטה שטה אחר שטה ע"ש.

כה

שיצא לחוץ פסול. עבה"ט ועיין בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ב כ' שזו חומרא יתירה היא ובטופס לא מיפסיל בהכי ובתורף פסלינן אם מה שהוא חוץ לשטה בגליון אם המחק מפסיק משמעות מה שהוא תוך הגט ע"ש (והובא ג"כ בב"י) ובג"פ ס"ק נ"ט נראה דעתו דבתורף בכל גווני יש לפסול ובטופס יש להקל בזה אם אינו משנה משמעות מ"ש בתוך הגט כו' ע"ש. ועיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף ק"כ כתב דמעשה הי' שכ' שתי תיבות חוץ לשיטה והי' בטופס הגט ועדיין לא ניתן והסכימו הרב מהר"י זיין ומהר"ש אלגאזי הלכה למעשה להכשיר. כ"כ הרב חיים שאול ח"א סי' ט"ל אות ה' וכ' עוד אם הניחו חלק בצדו בסוף השיטה כדי לכתוב ב' אותיות יטייטו שם כזה וכן נעשה מעשה ב' פעמים פה עה"ק. הרב מזבח אדמה דף מ"ז ע"ב עכ"ל. ולא ראיתי נוהגין כן:

כו

שום טשטוש. עבה"ט יעיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה על דבר הגט שהובא ממקום רחוק ע"י שליח שני ששלחוהו ב"ד שקבלו לפניהם מיד שליח ראשון ומחמת שנפל השליח השני למים דרך הלוכו נטשטש הקלף (בקצת מקומות) גם במקום הכתב ונעשה כדבר שיכול להזדייף ויש לחוש שמא הי' בו תנאי. וכ' דמה שעלה על דעת השואל שהשליח נאמן כשם שנאמן לומר בפ"נ ובפנ"ח זה אינו דבשלמא קיום הגט הוא מדרבנן אבל להעיד שלא הי' בו תנאי צריך ב' עדים מן התורה דהוי דבר שבערוה וגם איתחזק איסורא ואין לו' דכשם שקיים שטרת דרבנן מטעם דלא חציף אינש לזייף ה"נ מה"ת לא חיישינן שמא הי' תנאי ומחקו דאין לך זיוף גדול מזה וג"כ השליח נאמן זה אינו דלאי בכל מילי אמרי' לא חציף אינש לזייף דדוקא לזייף חתימת יד עדים לא חציף אבל מידי אחרינא חציף וראיה מש"ך סי' ס"ט ס"ק י"ג. ואמנם ההיתר השני שכ' השואל כיון שיש ביד השליח הרשאה ובאם יש איזה תנאי מזכירין אותו בהרשאה כמבואר בסי' קמ"א סעי' ל' בהגה כיון שלא נזכר שום תנאי בהרשאה מכלל שלא הי' תנאי בגט והוי נמו עדי מסירה בפנינו דמה לי עדי מסירה שמסר הבעל לאשתו ומה לי ע"מ שמסר הגט לשלוחו ואף דבכ"מ ההרשאה הוא לשון עדים ויש לחוש אולי לא גמירי לכתוב בהרשאה התנאי שהי' בגט והדיינים אינם מקיימים רק החתימות וא"צ לקרות ההרשאה (כדאי' בכתובות דף ק"ט ועמ"ש בסי' קמ"א ס"ל ס"ק) מ"מ בנ"ד שזהו שליח שני שהוא שליח ב"ד ובידו הרשאה מהב"ד וכיון שלא נזכר בהרשאה שום תנאי מכלל שלא היה תנאי בגט ע"כ דברי השואל. זה ההיתר הוא נכון רק שצריך לחקור במקום הכתיבה על מנהגם שם אם זהירים בזה בכל הרשאות להזכיר התנאי (כי דבר זה אינו מעיקר הדין ואולי אינו נוהג בין חכמי ספרדים שהוא מקום הכתיב' (ואם כי יש לפקפק ע"ז מחמת דברי הב"י בסי' קכ"ד (הובא בבית שמואל שם סק"ג) ולפי דבריו שם אינו מועיל רק מ"מ לפנינו אבל כתב מע"מ שנמסר לפניהם בלי תנאי לא מהני כו' מ"מ לדינא שפיר קאמר הרב השואל ודברי הב"י שם אמורים בגט שנכתב מתחילה ע"ד המזדייף שודאי יש בו ריעותא מתחילתו אבל בגט שיש בו טשטוש כיון שיש לתלות הטשטוש ע"י מים שנפל בהם אין כאן ריעותא למיחש למזוייף ואף שזה עצמו הוא ריעותא כיון דנפל איתרע מ"מ לא מגרע ריעותא זו אלא בשט"ח למיחש לפרעון או כתב ללוות בניסן כו' ולכן שפיר פסק הרב השואל להכשיר גט הזה עכ"ד: גם בתשו' ב"ח החדשות כו' צ"ג שאלה היוצא בה בגט שהובא ע"י שליח ונתלחלח מיניה ובי' עד שתיבת משה מן כדת משה וישראל נדחקה ונרשמה למפרע על תיבת כדת למעלה וגם שין של ישראל תוך האלף מאותה תיבה וגם הא' של להתנסבא נדחקה ונרשמה כמין יוד בשטח של עצמה עד שנרא' כשני יודין בתוך דלי"ת. אחד בדיו והשני ברשימה. ומזה נראה שלא היה הגט יבש בשעת חתימת העדי' ובשעה שמסרו ליד השליח שאז מקפלין הגט צד א' על חבירו להניחו כאגרת והו"ל כתב שיכול להזדייף והשליח אמר שנתלחלח הגט בדרך. והאריך ג"כ לבאר דאין השליח נאמן ע"ז דאין להכשירו כ"א ע"י עדי מסירה שיאמרו בפנינו נמסר הגט ולא היה בו שום תנאי. ושוב כתב דאחר זה כמו ג' שבועות הושב ב"ד על כך וגבו עדות מאנשים שהיו שמה בעת מסירת הגט שלא היה בו שום תנאי והאריך אם להכשיר הגט ע"פ עדות זו נהי דאין לפסול העדות מצד שהיה עד א' אשתו רביעי ברביעי עם המתגרשת ומנהגנו להחמיר לכתחילה אפי' במחותנים קרובים שנתרחקו (ע"ל ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"א בהגה) דז"א אלא לכתחילה שמא יבואו לטעות אבל בנד"ז דליכא עדות אחרים הו"ל כדיעבד מ"מ יש לדקדק בהא די"ל דדוקא ע"מ שנתייחדו בשעת נתינת הגט הם כשרים להעיד על מסירת הגט ולא אלו האחרים שהיו במעמד ההוא ולא נתייחדו כו' ומ"ש באורך ועמ"ש בביאור סדר גיטין בסג"ר סוף אות פ"ז:

כז

שאין הדיו. כ' בס' ג"פ ופירש הדיו עובר עליו כתב הר"י איסכנדרי הובא בב"י א"ח סי' ל"ב דנקב קטן כחודה של מחט עד כשמעביר עליו הקולמס בדיו נסתם שאין האות נחלקת בו לשנים אינו נקב כותבין ע"ג אבל אם הוא גדול שהאות נראית בו חלוקה לשנים ודאי נקב הוא. ויראה לי דאם אות זו שכתובה על הנקב ונראית חלוקה לשתים היא בתורף הגט יש לפסול אבל בטופס יש להקל וע' סי' קכ"ו סמ"ט עכ"ל. ועיין בת' ב"ח החדשות סי' צ"ג שכ' וז"ל ומה שנכתב תיבת יתיכי על מקום נקב נראה דגם בזה אין מיחוש מאחר שחומר שטח האות הוא עב ורחב ונשאר מצד הנקב כשיעור רוחב אות כו' ומה שהנון של שבוקין נפסקה באמצעה מאחר שהוא במקום טופס אין להקפיד ומכ"ש כשהתינוק דל"ח ול"ט קורא אותו נו"ן כשמכסה את החצי הנפסק שלמטה כו' עכ"ל:

כח

וי"א דבמקום עיגון. הנה כאן הביא הרמ"א ז"ל ב' הדיעות בלי הכרעה אך בסי' קכ"ו סמ"ז שסתם מרן המחבר כדעת המכשירין אפי' בתורף במקום עיגון והרמ"א שתק שם משמע שכן דעתו ג"כ. ועב"ש שם וכאן דנראה לו שגם במקום עיגון אין דעת הרב"י להכשיר רק בדיעבד שכבר ניתן הגט ע"ש. ועיין בתשו' פרי תבואה סי' ס"ב בגט שהובא ממרחקים יותר ממאה פרסאות ובתיבת גבר דיתיצביין לא היה נוגע באות ג' של גבר היוד דלמטה בגוף הויו של הגימל וכן בהרי את מותרת לכל אדם בתיבת אדם לא הי' נוגע היוד עליונה בגוף האל"ף וכתב דלכאורה יש כאן מקום להחמיר לפ"ד הב"ש שגם במקום עיגון אין להכשיר רק בדיעבד שכבר ניתן הגט ואף דכ"ז אינו אלא בתורף ודעת הרמ"א בסי' קכ"ו ס"א דהא"מ אינו תורף רק הוספה הא כתב הב"ש שם סק"ג דבש"ס משמע הא"מ תורף הוא ועוד דגם דעת הרמ"א הטעם הוא מאחר שכותבין להתנסבא לכל גבר דחשיב כמו האמל"א וא"כ בנ"ד דגם תיבת גבר אין הגימל נוגעת ביוד י"ל דממ"נ הוי כאן ריעותא בתורף. אך מ"מ יש להקל די"ל דסגי נמי באם כותב להתנסבא לכל די תיצביין אע"פ שאין כותב תיבת גבר כלל וא"כ לא הוי בנ"ד ריעותא בתורף כלל (אף לדעת הב"ש כי גם בתיבת אדם י"ל כן ועמ"ש לקמן סי' קכ"ו סמ"א ס"ק) אלא דיש לפקפק ע"ז מתוס' מגילה ט' ד"ה בשלמא שכ' בשם רש"י דדבר שנכתב שלא כהוגן גרע טפי מאילו לא נכתב כלל אך אף אם נאמר דהוי ריעותא בתורף נ"ל להקל במקום עיגון אע"פ שלא ניתן הגט עדיין ודלא כב"ש דהא לא מצינו מאן דמחמיר בזה אלא התה"ד שיצא לו כן מדברי הרא"ש סוף גיטין כו' לבד דהוכחתו מדברי הרא"ש אינו מוכרח הנה מדברי הרא"ש עצמו בתשובה כלל מ"ה סי' י"ג משמע להדיא דיש להכשיר במקום עיגון אף שלא ניתן עדיין כו' ע"ש ועיין בס"ק ל' וגם מ"ש לקחן סימן קכ"ו סמ"ז ס"ק:

כט

ואם הוא בתופס הגט. עיין בס' תו"ג שכ' דבזמן הגט אף שהוא מהתורף מ"מ נראה דאין פסולים שבסימן זה פוסלים בו דהא מבואר בסי' קכ"ו סכ"א דאפילו דילג תיבה שלימה כל שהטעות מוכח אינו פוסל וכן מבואר בב"ש שם סק"ל דאפי' חסר ר' של רביעי כו' ונגיעה לא גרע מחסר אות וכן בטעות במקום עמידה כיון דמוכח מתוכו המקום כשר ע"ש:

ל

בטופס הגט כו'. עיין בתשו' גבעת שאול סי' ל"ב במעשה בגט שהובא ע"י שליח וכאשר ראוי ב"ד הגט מצאו שהמ"ם פתוחה של כדת משה לא היה היוד שעליה נוגעת בגוף האות כזה ותינוק דל"ח ול"ט קרא אותו יפה ונשאל אם ליתן הגט לכתחילה והשיב כיון דאפשר לבעל לצוות לכתוב גט אחר ולשלוח עוד ולא הוי מקום עיגון ודאי דאין ליתן הגט לכתחילה דמ"ש הב"י בזה בסימן קכ"ו שאם הוא בטופס פשיטא דכשר וכן מ"ש הרמ"א כאן ואם הוא בתופס אפי' בלא עיגון יש להקל זה קאי אדיעבד דכבר ניתן הגט אבל היכא דעדיין לא ניתן הגט אין להקל רק במקום עיגון ובתשו' עה"ג סימן מ"ם נראה מלשונו דספוקי מספקא ליה בזה (יובא לשונו לקמן סימן קכ"ו סמ"א ס"ק) ולדעתי פשוט דאין להקל בזה כלל רק היכא דכבר ניתן הגט או במקום עיגון והאריך בזה ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ח.

לא

אם הוא בתופס. עבה"ט מ"ש ונן אם שני תיבות נקראים כתיבה אחת בתורף דהרי ניכר לתינוק שהוא ב' תיבות וכמ"ש בפ"ת ליו"וד סימן ער"ד סק"ג בשם ס' בני יונה שנסתפק בזה לענין ס"ת ע"ש:

לב

היה קוצו של יוד. עבה"ט. ובב"ש כתב עוד' וז"ל עי' בת"ה סימן ר"ל רל"ו בענין קוצו של יוד ויש לזהר בזה ובסדר מהר"ם. (אות פ"א) מחמיר בזה עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן קי"ג שכתב להשואל ועל דבר החשש שאין להיודין קוצין השמאלים לא העליון ולא התחתון. דעת הסדר גיטין ידוע שמחמיר בזה אפילו במקום עיגון עכ"פ לתקנה כוד. והנה דעת המג"א בסימן ל"ב ס"ק כ"ט הוא להכשיר שהרי כתב בפירוש שאפילו בלא קוץ מקרי יוד (עט"ז בא"ח סימן ל"ו) וכן דעת רמ"א באה"ע סימן קכ"ה סט"ז וממנו הביא המג"א ראיה והב"ש ס"ק כ"ח אף שמסיים שבסדר מהר"ם מחמיר בזה מ"מ נראה דעתו להסכים לדברי רמ"א וממילא מוכח שאף בלא הקוץ מקרי יוד ולא הביא דברי סדר מהר"ם אלא להזהיר לכתחילה. והח"מ בס"ק ל"א שהשיג על הרמ"א מ"מ מסיים אם לא במקום עיגון. ואף שהפר"ח כאן ס"ק כ"ט מסיק דאפילו במקום עיגון אין להקל לפי שיש כאן שינוי צורת אות. לא שהפר"ח סובר דלא מקרי יוד בלא הקוץ אלא שהוא אזיל לשיטתו בס"ק י"א דגם דיבוק ע"י תג מקרי דיבוק מאות לאות וא"כ ה"ה נמי לדידי' באות עצמו שדבוק ע"י תג לא מהני גרירה כו' וכיון שמהרא"י בסי' ר"ל ורל"ו משמעות דבריו שאף ר"ת עצמו שסובר שקוצו של יוד שאמרו בגמ' שמעכב הוא החחתון שבצד שמאל היינו דוקא בתפילין ולא בגט לכן במקום דחק גדול וחשש עיגון כזה יש להקל. באופן שבודאי היה ראוי עכ"פ לתקן תחילה כדעת הסדר גיטין אלא שמעלתו כתב שהנייר שפל מאד ויש לחוש שלא יתקלקל לכן דעתי שהשליח ימסור הגט כמו שהוא ואח"כ יקחנו ממנה ואז יצוה מעלתו לסופר אומן לתקנו אולי יעלה בידו התיקון כהוגן וימסרנו שליח לידה ואם יתקלקל ע"י התיקון שוב אין ברירה ונסמוך על הנתינה הראשונה (כיוצא בזה כ' ג"כ הג"פ בס"ק כ"ו ובס"ק ס"ו ובס"ק ק"ג ע"ש) ואמנם קודם הנתינה הראשונה לא יגיד כלל בפני השליח או האשה שימסרנו שנית רק וצוה ליתנו בידה בתורת כריתות כראוי ואח"כ יאמר לו שנתיישב בדעתו ליתנו לה שנית וטעמו בזה מבואר בחבורי נו"ב (סימן צ' יובא לקמן סימן קכ"ט סי"ט) עכ"ד ע"ש. ועמ"ש עוד בזה בביאור לסדר גיטין בסג"ר אות פ"א. ועיין בת' גליא מסכת סימן ז' שהאריך מאד בענין הקוצין ולקח לו דרך לעצמו מש"ב:

לג

ויש מי שאומר כו'. עח"מ וב"ש וע' בס' ג"פ ס"ק פ"ב מסקנתו לדינא בזה ועיין תשובת ב"ח החדשות סימן צ"ג תשובת גדול אחד על אודות הגט שנשלח מק"ק פראג וכתוב בו בנפש כי חסר יוד ראשונה כמנהג ק"ק פראג מקום הכתיבה. וכתב דלכאורה היה להם לכתוב מלא כמנהג מדינתינו מקום הנתינה שהוא העיקר כנראה מדברי הב"י סי' קכ"ה בישוב דברי תשובת הרא"ש וכ"פ בש"ע שצריך שיהא הגט נקרא במקום הנתינה אך אם נדקדק בזה יפה עשו והוא כשנדקדק תחילה בדברי ב"י כו' ואני אומר דלק"מ דודאי בשינוי השמות צריך תמיד לכתוב עיקר השם שבמקום הנתינה והשני בטפל בלשון דמתקרי כו' אבל לענין קריאת הגט צריך שיהא נכתב שיהא נקרא בב' המקומות מקום שיצא ומקום שהלך וכן מצאתי בתשובת מהרש"ך סימן ח' ובנדון דהרא"ש מיירי שהיה נכתב באופן שהיה נקרא במקום הנתינה שהיו כותבין נון פשוטה קצרה כמו ז' ור' בגג קטנה ובמקום הכתיבה לא היה נקרא ופסלו וכתב הטעם שצריך שיהא נקרא מ"מ במקים הכתיבה ומכ"ש שצריך שיהא נקרא היטב במקום הנתינה ומביא ראיה שחששו חז"ל לכתוב שני השמות דהיינו גם שם שבמקום הכתיבה משום לעז שלא יאמרו בני מקום הכתיבה שאין זה המגרש מכ"ש שצריך שיהא נקרא הגט לבני אותו מקום הכתיבה וידעו שנתגרשה ובתשו' הרמב"ן היה הדבר בהיפך שלא היה נקרא במקום הנתינה ופסלו ג"כ ובהכי כ"ע מ דים ובענין השמות מי הוא העיקר בודאי שם הנתינה עיקר ואידך טפל. מ"מ צריך לכתוב שניהם. ולפ"ז מ"ש בש"ע סי"ח ויש מי שאומר שאף במקום כתיבתו כו' לא יפה כתב בשם י"א דלע"ד כ"ע ס"ל הכי דצריך שיהא נקרא בשני המקומות. ומעתה בנ"ד מאחר דחיישי' לתרוויהו יפה עשו שכתבו בנפשכי חסר דא"כ נקרא שפיר בב' המקומות שהרי אף במקום הנהוג לכתוב מלא אם כתב חסר כשר (וכמ"ש בסימן קכ"ו סל"ז בהגה) משא"כ כשהוא מלא אינו נשמע שפיר לבני מקום הכתיבה עכ"ד ע"ש. ועבה"ט בסי' קכ"ט סק"א:

לד

דהיינו שימשוך. עבה"ט סוס"ק ל"ב מ"ש רק אם מקצת הגט השיטין לא היו מעורות א"צ לכתוב גט אחר כלל אפילו בלא עיגון (עי' בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ב) . ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג על דבר הגט שהיו בו שני שיטין שאינן מעורות וכתב להשואל כיון שהזכיר מעלתו שהוא חשש עיגון ושלעת עתה לא נודע מקומו כבר מבואר בסי' קכ"ה סי"ח בהגה שהוא כשר עכ"ל מבואר מדבריו דאפילו רק מקצת שיטין אינן מעורות לא כשר רק במקום עיגון. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"א שהאריך הרבה בענין זה ומסקנתו לדינא שבאם אפשר להשיג מהבעל גט אחר אפילו אם רק שני שיטין אינן מעורות זה בזה ואפילו אם נמשך נון או ד' משורה שלמעלה עד סמוך לשורה שלמטה הימנה רק שלא נמשך ג"כ ראש הלמ"ד משורה שלמטה עד סמוך לשורה שלמעלה יש לנו לחוש לדעת המחמירין ויש לב"ד להתאמץ ולרצות את הבעל שיתן גט אחר כשר בלי שום פקפוק אך אם הבעל יתעקש ואינו רוצה ליתן בלתי רצוי כסף אז אפילו אם הגט אינו מעורה כלל כדאי הם הב"ח והלבוש ושאר פוסקים אחרונים המקילין כו' ולכך יש להקל בשעת הדחק אף שאינו מקום עיגון כלל ע"ש.

לה

או ראש למד. כ' הט"ז ס"ק כ"א דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת או וצ"ל וראש הלמד כי תרתי בעינן ע"ש ועיין בת' תיבת ציון שם מ"ש בזה:

לו

ואם לא עירה י"א שהוא פסול. עמ"ש בזה בס' מרכבת המשנה פ"ד הל"ג הלכה י"ד. ואין דבריו נוחים אצלי בזה:

לז

דבמקום עיגון. עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג ס"ס מ"ז.

לח

לחלל ד'. עבה"ט מ"ש וה"ה בשאר אותיות אם נשתנו ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות מ"ה שכתב דהרמ"א דוקא נקט לחלל ד' אבל לחלל שאר אותיות לא פסו' בדיעבד ודלא כב"ש ע"ש ועיין במג"א סימן ל"ב סק"מ ועי' בתשו' מהר"מ מבריסק סי' ח':

לט

שנמצא קרוע. כל סעי' זה וסעי' שאחריו עיין היטב בס' ג"פ מבואר בו כמה חדושי דינים וע' עוד בפר"ח ובס' ב"מ מזה:

מ

ואם לאו אינו גט. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קפ"ה:

א

סי' קכ"ה ב"ש אות ח' לפ"ז צריך ישוב. נ"ב ע' תשובת ב"ה החדשות סי' ל"ד:

ב

ס"ו בהגה כשהבעל. נ"ב ע' תשו' עבודת הגרשוני סי' פ"א:

ג

שם אות י"א וכ"פ בט"ז. נ"ב בשם אחיו והוסיף הט"ז דיש לסמוך לכתוב על המחק ע"י עידי מסירה שהרי מנהגינו ליקח הגט ממנה אחרי הנתינה ולקרעו ולא יבא הדבר לעולם על ע"ח:

ד

ס' י"ב בהגה במקום עיגון. נ"ב בגט פשוט כ' ואם אינו כתוב י"ב שיטין אין לפסלו כלל ומותר לגרש בו לכתחיל' ובמשפטי שמואל סי' קכ"ג כ' ג"כ דאם לא כ' י"ב שיטי' לא פסלי ובתמי' דעים סי' קי"ב כתב בשם הגאונים דאין כשרות ופסלות בכך והוי רק רמז בעלמא אבל אם יתיר או חסר לית לן בה:

א

שרישומו ניכר פירוש הרושם מתקיים וניכר תמיד לאפוקי מדבר שאינו מתקיים כמו משקין ומי פירות:

ב

קומוס הוא גומא וקנקנתום פירש התוספות קרקע ירוקה:

ג

שלא לבא לידי חקיקה בכה"ג כשר דהוא חק ירכות וצ"ל דמתחלה אסרו כל החקיקות בשביל חק תוכות ע"כ נראה דאם הוה צריך לכתוב בקולמוס של ברזל אין להחמיר כלל:

ד

אבל אם עדיין צריך לתקן כו' פי' שצריך לכתוב כף כפופה וכתב נו"ן כפופה ונמשכה רצועה מקצה אל קצה וצריך למחוק הרצועה ועדיין נשארה נון וצריך למשוך ולעשותה כף זה לא מיקרי חק תוכות דלא הוי חק תוכות אלא במחוסר מעשה כההיא דמ"ם פתוחה שטעה וסתמה וכשיגרור הסתומות ה"ל ממילא פתוחה ולפ"ז אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגדור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצוע' המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור:

ה

וי"א דאין להפריד כו' ב"י הביא דברי הרא"ש בפסקיו דאם האותיות דבוקים יכול להפרידם ואפי' בתפילין ומזוזות מהני זה וכ"כ הטור ובתשובה ב' הרא"ש דביקות האותיות פוסלין בארצנו ולא אשכח לה שריותא אלא היכא דא"א להביא אחר ואפילו אפשר יגרד הדביקות ובסמוך מזכיר שאין מזה סתירה על דבריו בפסקיו וכ' ב"י ושמא סובר הרא"ש דנהי דבגרירו' האות לא מפסיל משום חק תוכות מ"מ צריך שיגדרו הסופר שכ' הגט במצוה הבעל אבל אחד לכתחלה לא אלא היכא דלא אפשר ואע"ג דגבי תפילין שרי לגרור הדביקות אלמא לא חשיב כ' דא"כ ה"ל כתב למפרע ופסולים האי טעמא סגי לאכשורי בדעבד או היכא דלא אפשר אבל היכא דאפשר לכתחילה צריך שלא יגרר' אלא מי שצוה הבעל לכתבו כיון שע"י גרירה זו חשוב גט כשר עכ"ל ונראה דהך במצוה הבעל שזכר ב"י לא קאי על הצווי לגרר ולתקן דזה אין לו שום צורך ואדרבה חומרא דאתי לידי קולא היא כיון שאתה מצריך לזה ה"ל מחוסר בין כתיבה לנתינה אלא דאפשר שאין זה פסול אלא במידי דהיה יכול לעשות קודם הכתיבה כההיא דסי' קנ"ד לענין מחובר משא"כ בזה שאין שייך קודם הכתיבה ואין זה מספיק אם נא' שהבעל צריך לצוות מחדש על הגרירה אלא ודאי שאין זה כלל ולא נתכוין הב"י לזה אלא דהך במצוה הבעל דנקט קאי על הכתיבה ור"ל אותו הסופר שכ' הגט במצות הבעל הוא יגרור מעצמו הדביקות ורמ"א כ' כאן כשהבעל מצווה לתקן נראה שהבין פי' בדברי ב"י בדרך זה שצריך ציווי ע"ז מחדש ולא יתכן כלל וגם הב"י לא נתכוין לזה כלל וזה מבואר עוד בסו' דברי ב"י שכ' מי שצוה הבעל לכתבו משמע דאין צווי (רק) על הכתיבה לחוד וכן איתא בטור סי' קנ"ו בסופו בשם רב האי גאון וז"ל יהיב בעל רשות לסופר למכתב וטעה במקצת אי איתי' לסופ' מתקן להו כו' עכ"ל הרי שלא הצריך לצווי שנית על התיקון ובמהרי"ל כ' שאם ראה מהרי"ל בשע' הנתינה שום אות שלא היה נוגע כתיקונ' אמר לסופ' שיתקננו ולא צריכים להעדי':

ו

דאין להפרי' באותיות אם נוגעים נראה דהיינו אם הוא דבוקות ממש אבל בנגיעה דקה אין קפידא להפריד וכן מסיק מו"ח ז"ל:

ז

ויש מקילים כו' זהו כל זמן שלא נתנו הגט יש מחמירין לכתוב אחר ויש מקילין בזה ועכ"פ אם כבר ניתן הגט ונמצ' אח"כ דיבוק דא"צ לגט שני כי א"צ היקף גויל בגט לא מבעיא לתשו' הרא"ש שזכרנו בסמו' ונראה שפירושה כך הוא דבארצנו אין היתר לתת גט שיש בו דבוק אותיו' אלא יתן אחר אם אפשר ואפילו אפשר מ"מ יש להקל לגררו ולתתו ונמצא דבריו כמו בפסקיו אלא לשאר דיעו' כגון ר"י מינץ בשם א"ז דכת' לפסול נראה דמודי' אחר שניתן וכבר פסק מהר"מ מלובלין בתשוב' סי' ק"ג להקל באם ניתן כבר ונמצא בו דיבוק אותיו' ובסדר גיטין של מהר"מ פדוו' סי' קכ"ד כתב הלכה למעשה שהסופר נגע האותיו' זו בזו ועדיין לא חתמו שצוה לגרר ולהפריד משמע דאחר שנחתם אין לגרר הנגיעו' כלל כיון דאפשר באחר כנ"ל למעשה בדבוק וכ"ש במה שיש פסול ממש שאין מועיל בו תיקון אחר חתימו' עדים כגון וכדין שכתב כדו:

ח

מוחין בידו דשמא יעשה איזה תג שע"י זה תתקלקל צורת האות כמו שהוא רגיל בס"ת:

ט

ואינה ניכרת כ' בלבוש דאין לפסול אלא בנפלה טיפת דיו על האות בעוד שהיא לחה דנתערבה הדיו יחד אבל אם לאחר שנתייבש היטב נפל' טיפת דיו ונפל הדיו מעל האות כשר דלא עשה שום דבר אלא גילוי הכסוי ולא נלע"ד דמשמעו' הלשון של ואינה ניכרת שכתב בטור ובש"ע משמע דשוב אין תקנה לפסול ההוא שהיה בזמן שאינ' ניכר' וההיכר שבא אחר הגלוי הוא כחק תוכות ודמות ראיה נראה להביא מבור דחייבה רחמנא ואם כסהו פטור כיון דכיס' נתבטל הבור כאלו לא היתה ה"נ נתבטל הכתב אות שהיה קודם הכסוי ותו אמרי' שם שגילה אותו המגלה הוא חייב והכור' הבור הוא פטור א"כ ה"נ עכשיו בגלוי הכסוי נעשה האות וכתב (הראשון) הלך לו ותו נראה דודאי יש לדמותו למי שסתם בעפר בור שכרה חברו דאמרי' (נסתלק) מעשה ראשון לגמרי כדאית' בח"מ סי' ת"י ה"נ (אם) נסתמה האות ראשון (ע"י הדיו נסתלק האו') משם ומו"ח ז"ל חולק ג"כ על הלבוש ומביא ראיה מטיפ' שנפלה לתוך חלל אות ב' ונעשה פ"א דאפי' בדיו לח אינו מתערב ואפ"ה פסול לגרור הטיפה שבחלל האות כמ"ש בהגהו' סמ"ק:

י

אינו יכול לגרור הדביקו' עמ"ש בסעי' ד' מזה וכ' מו"ח ז"ל ואין תקנה אלא לגרו' הכל ואח"כ לכתו' אצל הגרר דעל הגרר אסור לכתוכ עכ"ל ועיין מ"ש סעי' ט"ו מזה וכת' בכל בו אמנם מיו"ד וא"ו וכיוצא בהם לעשו' מטיפה אות שלימה אין בכך כלום וכשר כי זהו חק יריכות עכ"ל ופי' ב"י דה"ק שאם נפלה טיפת דיו והוסיף עליה לעשו' יוד או משך אותה לעשותה ואו אע"פ שתחלת האות ע"י טיפת הדיו דליכא כתיבה כיון שגם הכת' מסייע בעשיית האות שפיר מקרי חק ירכו' כמ"ש בתרומ' הדשן הבאתיו בסעיף ד' משמע דצריך כתב חדש להוסיף והטיפ' כדקאי קאי וזה תמוה לי דודאי כל גוף האות צ"ל ע"י כתיב' ומה מועיל מעט התוספו' שנתהוה ע"י הכתב ונראה לי דאינו מוסיף כלום דיו חדש אלא שהטיפ' שנפלה היא לחה ומזיז בה ומושכ' ע"י איזה דבר לכאן ולכאן ועושה מזה אות שלם כגון וי"ו או יו"ד הוה כאלו כות' הכל ע"י דיו מחדש ומה שהוא מושך הטיפה בסכין הוה כותב בקולמוס מדיו אחר וע"ז סיים שפיר כי זה חק יריכות דקרי ליה חקיקה לפי שאין כאן כ' ע"י קולמוס רק מוליך הדיו ע"י סכין דלפי' ב"י קשה במאי הוא חק הא אם אינו אלא מוסיף בדיו ע"י כ' גם לשון לעשו' מטיפ' מורה על פירושנו שפיר אבל נדון הב"י לא נראה לסמוך להקל לענין מעשה וכאשר כתבנו הוא נכון בס"ד:

יא

י"ב שיטין רמז לדבר בשם ר"ת גט עולה י"ב:

יב

וישרטט הכל קודם כו' שלא יהיה שום מעשה בין כתיבה לנתינה כ"כ בסדר גט וכתב ע"ש שיחתוך הקלף קודם השריטה דכך הוא דרך הספר:

יג

צריך לשרטט מבחוץ וא"ת א"כ אמאי אין משרטטין באבר י"ל דאפ"ה ה"ה נראה מבפנים צבע אבר אבל בברזל או בקנה אינו נראה כשמשרטין בחוץ אלא כשמשרטין בפנים אפי' בברזל יש לחוש שלפעמים נראה לכך התקינו שישרטט מבחוץ ב"י בשם קונטרסים:

יד

במקום שער יש פוסלין הוא מהרי"ל שבא לפניו גט נכתב לצד השער לא מצאתי יד ורגל לפיסול זה דודאי לכתחלה יש לדמותו לס"ת כיון דוכתב לה ספר כריתות כתיב ואע"ג דדרשינן לה לספירת דברים מ"מ גם זה נלמד ממנו כמ"ש התו' דף כ"ז. כ"ז הוא לכתחלה אבל בדעבד ודאי כשר דהא קי"ל אפילו על עלה של זית כותבין אפילו לכתחלה והיאך נפסל כאן דיעבד וכמדומה לי שמהרי"ל אמר כן (מפני) הוראת שעה כי כתב שם לעיל מזה שהיה מזהיר לכתוב על צד הבשר ופעם אחת (היה) נכתב לצד השער ופסל אותו להראות שלא יפה הם עושים שאינם נשמעין לו אבל אין בזה הוראה למעשה לפסול מכח זה ועכ"פ במקום עיגון או חשש עיגון בשום צד אין להחמיר בזה:

טו

יתר על רחבו כשיהיה כדין ספר ולא יהיה מקרא אגרת ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחלתו עד סופו לצד העדים:

טז

דאפילו אות אחת נ"ל הטעם דאם נלך בתר מה שכתוב לחוץ לשיטה אפשר שיזייף לפעמים להוסיף מה שירצה חוץ מן השטים ומו"ח ז"ל כ' דאין טעם לפסול זה ואפי' בלא עיגון יש להקל באות אחת ובשנים במקום עיגון:

יז

ולא יכתבו על המחק כ"כ הטור וסמ"ק וקשה הא כ' לעיל ר"ס קכ"ד כותבין על הנייר המחוק ומשמע דאפילו לכתחלה וסומך על עידי מסירה שיתננו בפניהם ונראה דכאן לא מיירי אלא באם סומך על עידי חתימה כמו שהוא ע"צ הרוב שסומכין ע"ז ולא יביא עידי המסירה לפני ב"ד ואפשר דמ"ה אמרי' לא פלוג ואפי' אם ירצה לסמוך על עידי מסירה להביאם לפני ב"ד לא יעשה כן אע"ג דמן הדין כשר ברוצה לסמוך מ"מ אין נהוג כן וראי' ע"ז מסידור לשונו כאן שכתב זה אחר שסידר דין הנהגת הגט איך יהיה וכן בטור סדרו אחר דברים שאין בהם פסול וכ"כ מו"ח ז"ל וכן ראיתי לאחי הגאון מהר"ר יצחק ז"ל בתשובה וסמך ע"ז בגט מומר שהיה חשש עיגון אם יעוכב הדבר והתיר למחוק איזה טעות שנכתוב ולכתוב על המחק והיינו כיון שיש עידי מסירה ונראה שיש לנו שפיר לסמוך על עידי חתימה שהרי אנו מנהגנו ליקח הגט אחר נתינתו ולקרוע אותו ולא יבוא הדבר לסמוך על עידי חתימה וסברא זו ראיתי בת"ה על מידי אחרינא ונראה לי במקום שיש איסור לכתוב על המחק ה"נ לא יכתוב אצל המחק כי יש חשש שמא היה שם איזה דבר ונמחק ולא כמ"ש מו"ח ז"ל בסעיף ח' שיכתוב אצל הגרד בנפלה טיפת דיו על האות אלא צריך לכתוב גט אחר כנ"ל ולענין חתימת העדים אם אירע טעות באיזה אות נראה דבזה אפילו לכתחלה יגרר האות כולו שיש בו טעות ויחזור ויכתוב על המחק דכאן אין שייך חשש זיוף שמא היה כתוב בו דבור אחר כמו ששייך בכתב הגט אלא דאם לא מחק כל האות אלא שתיקן מקצתו בענין שהוא חק תוכות ודאי יש לפסול גם בזה מידי דהוה כמו אינו כתב כלל ואפי' אם יש עידי מסירה ויש ויכוח בת"ה אם יש לגזור אטו כתב הגט כמו דגזרינן בחתמו שלא לשמה כמ"ש התו' ריש גיטין אבל במחק כל האות שיש טעות יכול לכתוב שפיר על המחק ואין כאן גזירה דגם בכתב הגט אין איסור כשיש עידי מסירה אלא אזהר' בעלמא כמו שזכרנו ולענין חתימה אין איסור אפילו בלא עידי מסירה כיון שאין שם חשש זיוף כנלע"ד וראיה עוד ממ"ש ב"י ס"ס ק"ל אחד מהעדים שחתם (אני פלוני סופר ועד) והוא לא היה סופר כתוב במרדכי פ' התקבל כשם (ר' יואל דכשר) וימחוק סופר עכ"ל ואע"ג דאנן קי"ל חתם סופר ועד פסול כמ"ש סי' ק"ל סעיף י"ח מ"מ למדנו מזה דאין מחק פוסל בחתימת העדים:

יח

קודם שיכתוב כדת משה וישראל נ"ל דהטעם שלא יהא מעשה בין כתיבה לנתינה וס"ל דהיינו אחר גמר הכתיבה וכתב בסדר גיטין דיכול לתקן באותיות שאין נוגעות כגון ראש אמצעי של שי"ן או רגל תי"ו שהסופר יתקן אפילו שלא בפני עדים ואפילו לאחר חתימת העדים:

יט

היה קוצו של יו"ד של האל"ף נוגע גם מלפניו כזה כשר איני יודע טעם הכשר זה דהא פוסל הוא לענין תפילין כמ"ש בא"ח סי' ל"ב דאם נגע רגל האלף בגג האלף אי פני האלף בגג שתחתי' שפסול ולמה יהה כשר כאן טפי מרגל הא' שנגע למעלה. ובסדר גיטין מדמה אותם ג"כ להדדי דכתב לא יגע היוד שעל האלף ולא רגל הא' כו' וצ"ל דעכ"פ אינו מתיר אלא בנגיעת ראש שלה לחוד לא דבוק ממש ובדבוק ממש מהני תיקון ע"י קולמוס לעשות שם צורת היו"ד כנ"ל:

כ

שאף במקום כתיבתו הב"י העלה כן והגי' בטור נתינתו במקום כתיבתו לא לענין הלכה פסק לחוש אף במקום כתיבתו ומו"ה ז"ל חלק ואמר דאין לחוש למקום הכתיבה ונראין דברי ב"י שזה דומה למ"ש בסי' קכ"ט סעיף ז' ביש לו שם אחר במקום הכתיבה:

כא

או ראש למ"ד כו' נראה דצ"ל וראש למ"ד דמכח משיכת רגל הנון של עליונה למטה וראש למ"ד למעלה ממילא תהיה מעורה אבל בחד מנייהו לא:

כב

י"א שהוא פסול מו"ח ז"ל תמה על דבר זה דהא איתא בפ"ג דף ו' בעי רב פפא בין שיטה לשיטה מהו פי' שהוא מתנה שהנייר שבין השיטות יהיה שלו תיקו ותיפוק ליה דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכה דמעורה א"כ נשמע מכאן טעם על מעורה כדי שיהא ספר א' א"נ שלא יהא אפשר לזייף ולכתוב בין שיטה לשיטה כמו שנמצא כתוב הני טעמי כסדר גיטין אבל מ"מ לא נשמע פסול וכדמשמע לישנא ל"צ דמעורה משמע דסתם גיטין אינן מעורים אלא דהכא מיירי בכך וכך נוהגין בכל שאר מלכיות אינן כותבין כלל מעורה ולכך אפי' שלא במקום עיגון אם טעה וכתב שיטין שאינן מעורין אין צריך לכתוב גט אחר וינתן זה לכתחילה עכ"ל ולעד"נ להראות פנים יפות שמוכח מן הסוגי' שצ"ל מעורה דק"ל במה דאמר ל"צ דמעורה מאי בעי בהאי עירוי דהא עיקר הקושיא היתה ותיפוק לי ספר א' אמר רחמנא היה לו לתרץ דמשייר קצת מהקלף בין השורות שמדבק הגט להדדי והשאר דבין השיטין יהיה שלו ועירוי הכתב של השורות מאי בעי הכא ותו נראה לדקדק בלשון דאמר ל"צ דמעורה למה אמר ל"צ היה לו לומר הב"ע במעורה וגם דלי"ת של דמעורה אינו מיושב שפיר אלא נלע"ד דהבעיין היה מסופק אם צריך שיהיה אפי' בין השיטות להאשה וע"כ צריך שיהא שלם בין השיטות ולא סגי שיהא נחתך שם החלק ההוא אף אם ישתייר בכל קצה קצת וע"ז פריך פשיטא דפסול דהא ספר א' א"ר בעינן והיינו שגם החלק שבין השיטין יהיה שלם דאז היא דוקא ספר א' ומתרצינן ל"צ דמעורה פי' אין לך ראיה מן הפסוק דהפסוק לא איצטרך לבין השיטות אלא לענין כתב הגט שיהיה השורות מעורין זה לתוך זה אבל מהקלף הפנוי מן שיטות לא מיירי קרא והיינו בעיין ונשאר בתיקו וא"כ קרא מורה על העירוי של הכתב וע"כ הוא הכרח לנו: עוד הקשה מו"ח ז"ל ממ"ש בסי' ק"ל ששייר מקצת הגט וכתבו בדף השני שכתבו שני דפין כשר והא לא הוה מעורה שורה של סוף עמוד הראשון עם שיט' הראשונה של עמוד השני זה נראה לתרץ דודאי חישבינן עמוד השני כאלו הוה נסתם ממש תחת עמוד הראשון למטה וראיה מפתוחות וסתומות דחשבינן כך לענין שיעור שתהיה פתוחה או סתומה כך איתא בהלכות תפילין ה"נ כן הוא ונמצא מה שמושך למטה בשורה התחתונה הוא כאלו נמשך לשיטה הראשונה של עמוד הב' כ"ז נ"ל נכון והגון בענין דין דמעורה דהוא הכרח ע"פ הפסק וכדפרשנו ונהי שבמלכות אחרות אינם חשים לפרש הפשט כמו שזכרנו מ"מ כתבנו להציל הדיעה שהיא פוסלת דאינן מעורה והוא נכון וע"כ יפה פסק רמ"א שאין להקל אלא במקום עיגון דוקא ולא זולת זה כנ"ל בס"ד:

כג

ואם מן התורף אינו גט נראה דאפי' אין כתוב שם דבר על המחק אלא חללו ג"כ אינו גט דשמא היה שם כתוב דבר אחר ונמחק כמ"ש בסעיף ט"ו ולענין מחק בחתימת העדים עיין ג"כ מה שכתבתי בסעיף ט"ו:

כד

ויש מי שפוסל בקרוע כו' ואם נקרע הגט תוך האות אם הוא שפוסל בס"ת ותפילין פסול גם בגט כנלע"ד: