א
על מה נכתב הגט ובו ה סעיפים:
גט שכתבו על איסורי הנאה כשר: מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה אם כתב עליו הגט בטל (הר"ן פ"ב דגיטין):
ב
כותבין הגט על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בעידי מסירה כיצד כותב על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל החרס ועל העלין ועל יד העבד ועל קרן הפרה ומוסר לה העבד והפרה או שאר דברים בפני עדים אבל לא יחתוך יד העבד וקרן הפרה ויתן לה ואם כתב (וחתך) ונתן לה אינו גט משום דבעינן שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה: הגה וכותבין על כל דבר תלוש (טור) וי"א דוקא בדבר שהוא של קיימא אבל אם כתב בעלה של בצלים או ירקות וכדומה לזה פסול (הר"ן פ"ב) ולכתחלה יש לכותבו על קלף מתוקן לס"ת תפילין ומזוזות אבל לא בעינן מעובד לשמו אבל אין עיכוב בדבר זה (מ"כ בסדר גיטין) ואפי' אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר בכל כתב כשר (ג"ז שם וע"ל ר"ס קכ"ו):
ג
טוב לחתוך הנייר למדת הגט שלא יצטרך לחתוך ממנו אחר כתיבה ואם טעה הסופר לאחר שכתב קצתו ורוצה להתחיל באותו נייר עצמו יחתוך תחילה המועט שכתב: הגה אם כתבו על נייר גדול וחתכו לאחר הכתיבה קודם הנתינה פסול אבל אם חתך ממנו מעט כדי לייפותו לא מיקרי קציצה (טור בשם הרא"ש) וכל שלא חתך ממנו הרבה יותר מכתיבת הגט הוי כלייפותו (כן משמע בסה"ת) אבל לכתחלה חותכין ממנו הכל קודם הכתיבה אפי' הנקבים שעושין כדי לשרטט על ידן ושאר הדברים יחתוך הכל קודם השרטוט דהשרטוט צורך כתיבה הוא (סדר גיטין) כתבו על ספר אע"פ שיש בו ענינים אחרים ונתן לה הכל כשר (טור בשם העיטור):
ד
אין כותבין גט במחובר אפי' יתן לה המחובר כמו שהוא דבעינן ונתן בידה ואפילו חתמו העדים אחר שתלשו ואח"כ נתנו לה אינו גט ואם כתבו על העלה הזרוע בעציץ פי' כעין חצי קדרה של חרס שזורעין בה נקוב אע"פ שנתן לה העציץ כולו פסול שמא יקטום אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא: הגה וה"ה בעציץ שאינו נקוב וי"א דבשאינו נקוב לא גזרינן שמא יקטום (תמצא מבואר ב' הסברות בבית יוסף):
ה
אין כותבין במחובר אפילו טופס כתב הטופס במחובר ותלשו ואח"כ כתב התורף וחתמו ונתנו לה כשר:
ו
היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקים על ידו ה"ז מגורשת אע"פ שאין שם עידי מסירה שהרי אינו יכול להזדייף ואם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה והיא אומרת בעדים נמסר לי ה"ז ספק מגורשת שמא מעצמו נכנס לה שהגודרות (פי' כל דבר שמהלך בדרכים ובשוקים שיתכן לומר מעצמו נכנס) אין להם חזקה: הגה ודוקא במקום שאין להם חזקה אבל במקום שיש להם חזקה מגורשת (ב"י ועיין בח"ה בדיני חזקות):
ז
היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו וחזר ונתנו לה אע"פ שהם מוחזקים בטבלא שהיא שלה הרי זו מגורשת שהאשה עצמה כותבת את גיטה:
ח
חקק הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטך וכתובתיך ה"ז מגורשת ונתקבלה כתובתה בכדי שווי הטס: הגה אבל נתן לה סתם הרי הכל שלה מכח נתינת הגט וצריך ליתן לה כתובתה משלם וכן משמע בגמ' וכ"כ הר"ן:
ט
לא יתננו לה עד שתתייבש הכתיבה והחתימה יפה פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף:
באר היטב אבן העזר
קכ״ד
א
כשר. הרמב"ם והטור מכשירים אפינו לכתחלה וכ"פ הב"ח. והח"מ לא כ"כ ע"ש:
ב
ביעור וכו'. דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כאלו האותיות פורחות באויר. ועיין ח"מ ב"ש. ומ"ש הב"ש ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש ע"ש. לא מצאתי שם כלום. גם כל הראיות שמביא הב"ש ע"ש. לא ראיתי ממנו שום הוכחה שהרמב"ם פסק כר"ש. ואדרבה בפירוש המשנה בב"ק פרק מרובה פסק בהדיא (ואינו) [ואין] הלכה כר"ש ע"ש פר"ח חולק ופסק דהגט כשר כשאר איסורי הנאה ע"ש פלפול ארוך והעלה דהרמב"ם ס"ל כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי זולת במידי דבעי שיעור ע"ש:
ג
הפרה. ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד"מ:
ד
העבד. וא"צ העבד להיות כפות ב"ש:
ה
לס"ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס"ת אבל א"צ עיבוד לשמה אחרונים:
ו
פפי"ר. ובירושלים תוב"ב נתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר פר"ח:
ז
לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתוב על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך הר"ן:
ח
פסול. נראה דפסול מדאורייתא ח"מ ב"ש דלא כב"ח:
ט
הטס. ולא אמרינן אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די"ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שווי הטס עיין ב"ש:
י
להזדייף. ואם נתן הגט קודם שתתייבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שנתייבש הוא דבר המתקיים עיין סי' קכ"ה ס"ק א'. וב"ש כתב דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קכ״ד
א
שלחו מתם דהכי איפסק' הלכת' שם בגיטין דף כ"ו ע"א
ב
משנה שם דף כ"א ע"ב וכחכמים ולא חיישינן שמא היה שם תנאי ומחקו
ג
כאוקימתא דגמרא שם דף כ"ב ע"א
ד
שם במשנה
ה
פי' שם בגמרא עור דמליח וקמיח ולא עפיץ
ו
משנה שם דף י"ט וכת"ק שם
ז
שם בגמרא דף כ"ב ע"ב דאמר קרא וכ' ונתן לה
ח
טור בשם אביו הרא"ש בסדר הגט ואיירי בחותך ממנו דבר מועט כדי ליפותו דאלו נחתך מקלף גדול אחר הכתיבה פסול נמי הוה כמ"ש התוס' שם דף פ"א ע"ב וכמ"ש הטור בשם ר"י בר מנחם ובה"ג ואביו הרא"ש וש"פ וכמ"ש הרמ"א בהגה
ט
משנה שם ד' כ"א ע"ב
י
כדדייקינן שם בגמרא מדקתני רישא אין כותבין כהנך דאמוראי דמיקי לה כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי דחתימת הגט אינ' מן התורה אלא מפני תיקון העולם כדתנן בגיטין דף לד ע"ב וכתב דקרא אכתיבת הגט קאי
יא
כרבא שם דקי"ל דהלכתא כוותי' לגבי דאביי
יב
פי' והוי קציצי מן המחובר
יג
נלמד מדין יד העבד וכמ"ש קט"ו
יד
משנה שם וכאוקימתא דגמרא שם וכת"ק
טו
משנה שם דף יט כאוקימתא דרמי ב"ח שם ד"כ ע"ב אע"ג דכתובת קעקע הוי איסור דאורייתא מ"מ הוי גט וכמ"ש התוס'
טז
בעיא דרמי בר חמא שם ופשט מהא דאמר ריש לקיש הגודרת אין להם חזקה ב"ב דף לו ע"א
יז
כדעת הרמב"ם בפ"ד וכ"כ הטור בשם הרמ"ה משום דמספק' לן אי הם עדיין של בעל
יח
בעי' דרמי בר חמא שם וכדפ' לה רב אשי שם דף כא ע"א
יט
בעיא דרבא וכדפשט לה רב נחמן שם דף ב' ע"ב
כ
הרמב"ם שם בפ"ח וכפי פירושו שם כמ"ש ה"ה וכמ"ש הרשב"א דה"ל כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתך בשיווי הטס דאי לאו הכי כיון דנתקבלה כתובתה בזה הטס ה"ל גט כפורח באויר
כא
בעל התרומה בסימן קלא והגה' מיי' פ"ד
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קכ״ד
א
מיהו בדבר כו' ע' ח"מ וב"ש וג"פ ופר"ח ודברי פר"ח נכונים בכוונת הר"ן דר"ל כתותי מיכתת שעורי' וכל העומד לשרוף כשרוף תרי מילי נינהו וכתותי שייך במידי דבעי שעור לכ"ע ומיושב בזה הצ"ע דג"פ אך ל' הר"ן עצמו פ' לולב הגזול שכ' גבי כתותי הטעם דכל העומד לשרוף ע"כ לפ"ז לאו דוקא ומה שהכריע הפר"ח להלכה דלא כר"ש לע"ד אי מש"ה ל"א דראייתו מטומאת אוכלין למה שמביא בעצמו דברי תו' סוטה שמסקו הלכך ליכא לדמויי אינה ראי' ולע"ד י"ל דלא נאמר במנחו' דמטעם כל העומד לא יהא מטמא ט"א כ"א במה דשייך כל העומד וכו' אבל לא מה דלא נאמר גבי' אלא דכתותי מיכתת והטעם דלא מדמה הסוגי' דכל העומד לשרוף לכל העומד לזרוק אלא נותר ופרה שמצות עשה לשורפו דומיא דזריקה משא"כ ערלה וכלאי הכרם נראה מל' הרמ' פי"ט מהלכו' פ"מ דמ"ע ודאי אינו כדמשמע בהקדמתו להלכה זו שאינו מונה אלא שני מ"ע ואפשר אף משמעות לשונו דאפיל' מצוה דרבנן אינו מקיים בשריפתן וכ"א חיוב דרבנן(ב) הוא דאיכא עלי' לבערן מן העולם ובזה נסתר ממילא מה שכ' ועוד מדחזינן בר"ה וסוכה וכו' ע"ש גם הראי' ממ"ש הרמ' פי"ז מה' שבת ע' תו' ערובין דף פ' תראה שאין זו ראי' של כלום אמנם דעת הרמ"א ז"ל לפסוק כר"ש הוא לע"ד ע"פ דברי תו' סוטה הנ"ל שכתבו והנה דר"ש טעמא אחרינא אית בהו ול"א לא במקום מצוה אבל בהנהו דר"מ ורשב"ג לא שייך ההוא טעמא ור"ל דלהכי אף מאן דפליג עלייהו מודה לדר"ש אבל וודאי מסתביר דר"מ דס"ל דכל העומד לבצור כו' מהטעם דכל כמה דקיימו לא אשביחו מכ"ש דמודה לדר"ש דיש לומר הכי מטעם המצוה וכן מכ"ש רשב"ג דס"ל הכי אף בשאר משום דלא עביד איניש מכ"ש במקום מצוה וא"כ לדידן דפסקינן בחה"מ סי' צ"ה דעל ענבים העומדים לבצור נשבעין ע"פ פסק הרמ' ע"ש ש"ך ודאי דקי"ל על פי' דפ' נערה דף נ"א דכל העומד לגזוז כו' ע"פ מסקנת ההלכה דכ' הכונה דהלכה כר"ש זולת לענין שבועה שהר"י הלוי ורמ' מפרשים הפלוגתא דחכמי' ור"מ פ' ש"ה אך לענין שבועת השומרים שבזה אין הלכה כר"מ אלא כהחכמים אשר להכי שבק רב בפ' הכונס דברי ר"מ וסותם הלכה כר"ש ור"ש עצמו לפ"ז לשטתו אזיל שפוסק הכי במכ"ש בענייני מצוה דאוריי' ומה שהש"ך ז"ל שם נקיט שיטה לנפשי' להכריע כהראב"ד לע"ד כל הרוא' יראה דסוגיא דנ"ש א"א לפרש הפשיטות דכל העומד לגזוז כו' אלא כהתו' שהוא ע"פ מסקנת הלכה דרב וא"כ מדפסקינן כר"ש בדבר הרשות דכל העומד לגדור כו' (וכן מוכח לע"ד מקושי' הגמר' גיטין דף ך' ע"ב ות"ל ספר אחד אמר רחמנא וכ' הר"ן כלומר כיון דלקציצ' קאי כקצץ דמי הן אמת דלמשמעות פי' הרא"ש פ' המביא תניין סוף הלכה ך"ג ראיות התו' מקושי' זו דלקציצת מעט קלף לא חשוב מחוסר קציצה נראה דלא נחתו לפי' הר"ן מ"מ לע"ד פי' הר"ן הגון) מכ"ש דהלכה כר"ש בעניני מצוה:
ב
כותבין גט על דבר שיכול להזדייף והוא שיתננו לה בע"מ זה ל' הרמ' וכ' הח"מ וא"כ לדברי הרמ' שהוא מן הפוסקים דלא בעינן עדי מסירה מה שכ' והוא שיתננו וכו' הוא ל"ד דה"ה אם מסרו בלא עדים רק שע"ח מעידים לפנינו שלא נעשה זיוף בגט זה ולע"ד זה אינו במשמע לשונו אלא אף דבגט פשוט אפשר בלא ע"מ זה ודאי צריך ותו שהרי כ' פ"א הל' י"ח הרחיק העדים מן הכתב ב' שיטין פסול בד"א כשהי' הגט יוצא מת"י ולא הוי שם ע"מ הרי דשם כשבא לפנינו מרוחק חזינן שלא זייפה ופוסל אותו בלא ע"מ מפני שהי' יכול להזדייף וה"ה הכא אף כי עתה מעידי' ע"ח שלא נזדייף מ"מ מיקרי הי' יכול להזדייף וא"ל דש"ה דאף שבא לפנינו בלא זיוף מ"מ נעש' בפיסול דשמ' תכתב ביני שיטי ולא מינכר ולא יצטרכוה להביא עדים לפנינו אבל על דבר המזדייף ליכא למיחש דלעול' יחקרו אחר העדים כדכ' המרד' דז"א דא"כ דטעם פיסול ב' שיטין מפני שהי' יכול להזדייף אף בע"מ ליפסול וליחשיב מזויף מתוכו וכדהקשה באמת הראב"ד ומהיכי משמע לי' דזה לא מקרי מזויף מתוכו דמודה ר"א אם לא מהכא שמע מינה דאינו סבר תי' המרדכ' וע' ב"י סי' ק"ל ותו אלו הכא כשר בלא ע"מ מדוע מוקים הסוגי' דחכמי' מכשירים היינו בע"מ ור' אליעזר אם באמת כשר אף בלא ע"מ כמו כן יש להכשיר אף לר"מ משום דלית חשש דתמיד תצטרך להביא ע"ח לפנינו אבל דע' הרמ' ברורה בגט כזה צריך דוקא ע"מ דאלו בע"ח לבד הוי לר"א כמו לר"מ הע"ח כורתים ואף לדברי הב"ש ס"ק ג' שהוכיח מדס"ל דלעול' חייש לב' יוסף בן שמעון דלא בעינן מוכח מתוכו אף היכי דע"ח כרתי (וזה עדיין צ"ע ועסי' ק"ך מוכח בפשיטו' דלא בעינן מוכח מתוכו מדלא מצריך סימן) היינו מוכח מתוכו בשמות לא מצריך משום דהעדים עושים מה שעליהם לעשות אבל ודאי מצריך היכי דע"ח כרתי שלא יוציא מת"י דבר שאינו מתוקן דהיינו שטר שיוכל לבא לידי זיוף ובאם לאו חתימתן כמאן דליתא ולאו שטרא מקרי ופסיל ואינו סובר כסברת תו' שתולין דין זה בדין מוכח מתוכו משא"כ ביש ע"מ לא נקראו משום הכי מזויף מתוכו דמודה בי' ר"א דס"ל דזה לא נאמר אלא בשעשו מעשה זיוף לא מיבעי' בחתום בקרובי' או פסולים דזיוף גמור הוא אלא אפי' אך חתמו שלא לשמה ומן הדין כשחותמים צריכי' לחתום לשמה אם חתמו שלא כד"ת הוי מזויף מתוכו על ידם לבד אבל כשחתמו דבר שיוכל אך לבא ע"י אחר לידי זיוף לא הוו חתימתן אלא כמאן דליתא ואם יש ע"מ שפיר ובאם לאו הוי לר"א כמו לר"מ תמיד ופסול ולכן הוצרך הסוגי' לבאר המכשירים הם ר"א וכן מבואר בלח"מ פ' הנ"ל. אך בהא יש לספוק מדלא כ' אלא והוא שיתננו לה בע"מ די"ל דאינו מצריך שתביא הע"מ לפנינו להעיד שלא נזדייף אלא שנאמנת לומר שנמסר בע"מ וגם שלא זייפה כל כמה דלא אתא בעל ומערער כדס"ל בפ' ז' והובא בטור סימן קמ"ב דנאמנת על חתימו' העדים בלא קיום משום דאינה מקלקלה עצמה אבל זה נמי ליתא כדמוכח פ' א' הנ"ל שכ' בד"א כשהיה הגט יוצא מת"י ולא הוי שם ע"מ משמע דאף ביוצא מת"י אינה נאמנת בגט כזה שאף לשיטתי' אינו כשר בלא ע"מ לומר שנמסר בעדים אם לא שהם לפנינו ואין דומה דחשש זיוף כי בזה י"ל שטעו וסברו דכשר לא ע"מ כמו שטר מעלי' לדעתו. וכן מוכח מן הסוגי' דף ך' ע"ב בשלמא מתניתן לרבא ל"ק בע"מ ור"א אלא לרמי ב"ח קשי' ואלו אינה צריכה לע"מ בפנינו מה הקו' דהא י"ל איבעייתו קאי בשאינם לפנינו ומסופק הואיל דנוגע לעסק ממון נימא הגודרות אין להם חזקה א"ו דלכ"ע בשנכתב בעניין המזדייף הע"ח כמאן דליתא וצריכה לע"מ בפנינו ומן התימא על הפר"ח שמסיק לשטת הרי"ף דס"ל לר"א אף ע"מ כרתי ולמאן דלא בעי מוכח מתוכו (והוא להדי' שטת הרמב"ן שבב"י סי' קל"ג בשמו דסובר כהרי"ף וגם לא בעי אף לר"מ מוכח מתוכו וכדאי' בה' שטות ריש כל הגט ד"ה אלא) באמת כשר בע"ח לפנינו ובפשט הסוגי' דמוקים החכמים המכשירים כר"א דחק מאוד ולא שם לבו לקושי' הגמ' הנ"ל על רמי ב"ח דודאי י"ל דהאיבעי' קאי בדיעבד ובשאין ע"מ לפנינו אלא הע"ח המעידים על הזיוף א"ו הרמ"בן נמי מודה כנ"ל דבדבר שיכול להזדייף הע"ח בלא ע"מ כלא היו וצריכה להע"מ לפנינו ואולם כ"ז לשטת הרי"ף דס"ל הגט כשר אף לר"א בלא ע"מ וא"כ מה שמכשרינן להאשה לינשא בגט פשוט ע"י ע"ח לא מכח החזקה שבודאי נמסר בעדים כמבואר בח"ר סוף גיטין דלא ס"ל החזקה כלל אלא דבאמת אף בלא ע"מ כשר שפיר י"ל הנ"ל דהא אם כתוב בענין המזדייף הע"ח כלא היו וצריכה לע"מ לפנינו אבל לשטת התו' דלר"א אינו כשר בלא ע"מ ומה דמכשרינן להאשה כנ"ל הוא מכח חזקה שנמסר בע"מ א"כ טעם הנ"ל אינו מספיק אף עם מה כתבו תו' ומשיגים על רש"י וסוברים דלר"מ בעי מוכח מתוכו ואף בע"ח לפנינו אינו כשר דזה ניח' לר"מ דא"צ כלל לע"מ וגם אינם פועלים כלום בלי ע"ח. אבל לר"א דע"מ הם עיקר הכריתות א"כ כשבאים ע"ח ומעידים על הזיוף מה תו יש למיחש דנהי דחתימתן כלא היו מ"מ נעמידנו על החזקה שנמסר בעדי' ויתכשר ע"י הע"מ אלא מוכרחים דברי הב"י ז"ל דבגט כזה דאיתרע החזקה לא אמרינן חזקה זו ולהכי אף בע"ח לפנינו לא מהני מחשש שלא נמסר בעדים.
ג
כיצד כו' על הנייר המחוק בתב"י מסיק נמצא דלכל הפוסקי' בהוא ועדיו על המחק כשר בלא ע"מ זולת לרש"י והעיטו' ע"ש ודוק ומאוד נפלאתי דא"כ הוא על הנייר ועדיו על המחק איך כשר האיש חשש הראשון שתמחק הכתב ויהי' הוא ועדיו על המחק ולא תצטרך כלל לע"מ וכ"ת דכתבו בין סהדא אנן חתמנו על המחק והגט על הנייר דבכה"ג כשר בשאר שטרות א"כ אף הכא למה פוסל הת"ק ולמה מצריך הב"י בזה ע"מ אליבא דהלכה דמכשירן כר"א ובאמת הרשב"א והר"ן נשמרו מזה וכתבו דלא איירי המתני' אלא בהוא על המחק ועדיו על הנייר אבל בהוא על הנייר וכו' סוברים דכשר והיינו בשכתבו בין וכו' אמנם על הרא"ש יש לתמוה תחילה כ' דבהוא ועדיו על המחק כשר הוא והעמיד הפלוגתא בהוא על הנייר וכו' וק' כנ"ל לכן אמינא דדעת הרא"ש לא משום חשש זיוף יהא מצריכין להביא ע"מ לפנינו אלא אפי' היכי דליכא למיחש לזיוף כגון בהוא ועדיו על המחק יהיו מצריכי' להביא ע"מ הואיל ואיתרע במקצת דהא אפשר שהעדים חתמו בשלא ראו המחיקה ואף שפסקינן כרב דלא חש להכי כמבואר בב"ב דף קס"ד ובח"מ סי' מ"ה מ"מ ריעותא מקרי ויהיו חוששין שלא נמסר כראוי בע"מ והוא פסול לשטתו אבל להת"ק דפוסל רק מחשש זיוף דהא איהו ר"מ דס"ל ע"ח דוק' כרתו עלי' פי' דכשר כמו בשאר שטרות ולא סובר כרש"י דבגיטן החמיר והכריח סבר' זו מפירש"י שפי' דלר"מ לא יהיו מצריכים לע"ח לפנינו ואלו משום חששא דזיוף יהיו מצריכי' קשה דכמו כן לר"מ יהא כשר דהא רש"י לא סובר דבעינן מוכח מתוכו (ופי' הפר"ח בזה דחוק) א"ו כנ"ל דלר"מ הואיל וליכא חששא דע"מ לא סמכינן על זה אף בחששא דזיוף משא"כ לר"א דיש חשש יותר גדול של ע"מ בכל ריעותא דימצא בו מצריכים להבאת ע"מ ומזה למד הטור לכתוב דאפי' ע"ח לפנינו (פי' ואין יודעים אם נמסר בע"מ דאל"ה ע"מ מקרי) דפסול עכ"פ נשמע מזה דאפי' בהוא ועדיו על המחק נמי פסול להרא"ש בלא ע"מ לפנינו והיינו דהטור אינו מזכיר מזה דבר ועל הב"י ז"ל התמי' קיימת ואין להקשות לפי' זה בהרא"ש למה ליה לר"א לומר הטעם דפסול לר' אליעזר בשאר שטרות משום דכתיב למען וכו' ת"ל דבשאר שטרות כ"ע מודים דאף לר"א כשר בע"ח לחוד כמבואר בתו' גיטן דף י' ד"ה חספא וברא"ש שם ממילא אף בזיוף אין סומכין על החקירה כמו לר"מ בגט דז"א דודאי רש"י שפירש להמתני' בהוא ועדיו על המחק וא"נ להרא"ש דמיירי בהוא על הנייר ועדיו על המחק דחשש הוא שתעשה הוא ועדיו על המחק ולא יהי' אלא ריעותא במקצת ולרש"י אף בזה בגיטן חיישינן שפיר איכא למיחש לר"מ דלא יזדקקו להביא עדים בפנינו ולכן לא העמיד הרא"ש הפלוגתא בהוא על המחק ועדים על הנייר משום דסבר דבזה דניכר הזיוף אף הת"ק מכשיר כיון דלדידי' ליכא אלא חשש זיוף וע"ז ודאי יחקרו משום חששא דזיוף לחוד נמי משא"כ החכמים דהיינו ר"ע דמכשיר ע"כ בגיטן אפילו בהוא על המחק ועדיו על הנייר נמי מכשיר ועל הכל אמר ר"א דלא הכשיר אלא בגיטן ולא בשאר שטרות וע"ז צריך למען יעמדו ומזה הטעם פסלינן בשאר שטרות באמת הוא על המחק ועדיו על הנייר משום דלא פסקינן כר"י בהא אלא כר"א אבל בגיטן אפילו ת"ק מודה היכי דניכר הזיוף. וכ"ז לשטת הרא"ש אליבא דפי"רשי אבל הרשב"א ור"ן שטה אחרת להם כנ"ל דמוקמו לפלוגתא דמתני' דוקא בהוא על המחק ועדיו על הנייר ועליהם אין קושי' משום דסוברים כהרי"ף דלר"א ע"ח נמי כרתי וסוברים נמי דהיכי דע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו ולדידהו פשיטא דבעי ע"מ לפנינו דהא לדידהו החזקה ליתא והע"ח כלא היו מטעם הפשוט דבעינן מ"מ כמבואר כאן בהר"ן אף דהפר"ח הביא בשמו ריש כ"ה דלא בעינן מוכח מתוכו שם כ' בשם הרמב"ן וכאן סתם להלכה כדכתיבנא הכלל דלכ"ע בעינן ע"מ לפנינו וע' ש"ך ח"מ סי' מ"ב ס"ק א':
ד
הי' הגט כו' והיו העדים חקוקים על ידו בהטור כ' בענין שאין יכול להזדייף ור"ל בכתיבת קעקע וכ' הב"ח הטעם דאל"כ הוי כהוא על המחק ועדיו על הנייר כו' וע' ב"ש ולע"ד לא משום חשש זיוף אלא משום דאיתרע במקצת חיישינן שמא לא נמסר בעדים כמו שהטעם להרא"ש בהוא ועדיו על המחק וע' סעי' ב'. הרי זו מגורשת כ' הב"ש מיהו ק' וכו' דהא ע"כ מוכח וכו' ור"ל דהא אפילו הי' שלה מוכרחת להקנותו לו אם תתגרש בו וא"כ מה ראי' במה שיוצא מת"י שגירשה דילמא מדנפשי' עייל ואמת כי לדברי הח"מ ס"ק ך' אפשר דכמו דמטעם מה הועילו כו' לא חיישינן בגוף הגרושין במטלט' הידועים שהיו שלו אף שלגבי אשה אין התפיסה ראי' כי י"ל מעצמה לקחה כן אף בגודרות היכי דליכא דררה דממונא כגון במוחזק לשלה לא חיישינן נמי לגבי הגרושין לדילמא מדנפשי' עייל אך לע"ד אין דבריו מספיקים אם הבעל עומד ומערער שמעצמו לקחו (וז"ל ת"ר גיטין דף ס"ד ד"ה ור"ח וקשי' לי' ר"ח אמאי איצטרך לטענת נאמנו' שליש כיון דשליח קבלה בעדים הוא וידו כידה ניהמני' כדהמנינן לה בגט יוצא מת"י ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן בי' וי"ל דל"ד דלדידה לא עביד דמפקיד) אלא נלע"ד משום דמשעה שנותן עיניו לגרשה דהיינו כתיבת הגט סתמא שוב אין מניחה לשלוט בשלו וכאחר דמי' ויש לה החזקה של התפיסה בגט. אך עדיין יש לחוש שמא לא נתן כלל עיניו לגרשה בהכתיבה ומוכרחי' דברי הב"י דלא מקדים אינש פורענו' ולגבי מטל' דחזקתן מיד דברי הב"י לחדו מספיקים וא"צ לדברי הח"מ וא"כ י"ל דמשעה זו כאחר דמי' ושפיר יש לה חזקה בגודרו' לאחר ג' שנים ובמטל' מיד וא"כ קושי' הב"ש ק' דאפילו במוחזק שהוא שלה בגודרו' יש לספוק דילמא מנפשי' עייל ואפילו כאחר דמי' משעה זו אין ראי' בגודרו'. ובאמת הקושי' על הסוגיו' שהרי האיבעי' אינה אלא בהיה מוחזקים בעבד שהוא שלו. והנה לשיטת הרמ' וטור סי' קמ"ב שפסקו אשה המביאה גט לפנינו כו' בחזקת מגורשת כל זמן דלא אתא בעל ומערער לא חיישינן לזיוף והרמ' מסיים שהרי אינה מקלקלת עצמה כו' שאין דיני האיסורן כד"מ ומדתלה הטעם בהכי ולא כ' משום דדבר תורה עדים על השטר כנחקר וכו' משמע דה"ה הכא דשייך ההוא טעמא דמוחזק שהוא שלה ואין ענין לד"מ אלא אם נתגרשה אם לאו דהיא נאמנ' כ"ז שלא אתא בעל ומערע' משא"כ במוחזק לשלו שאז על ד"מ יש לדון וממילא אף בדאין מערער לפנינו יש לספוק שמא מדנפשיה עייל ונשאר בחזקתו ואף מגורשת אינה ולהחולקים שם ע"כ לדחוק יותר דנקיט האיבעיא אף באופן שהבעל לפנינו מיד ומכחישה שאז במוחזק לשלה והוא אינו טוען על גופו של עבד אלא שלא גירשה אזי נאמנת מטעם האשה האומרת לבעל' גרשתני שהיא בחזקת אינה מעיזה משא"כ במוחזקין לשלו לא מיבעיא בשאינו לפנינו אלא אפילו מיד הוא לפנינו להכחישה מ"מ כבר פסקינן סי' קנ"ב דכ"ע מודים דלענין תוספת אינה נאמנת וה"ה לענין ממון העבד שא"נ ונשאר בחזקתו וממילא אין מגורשת נמי וכ"ז דוחק וצ"ע.
ה
הרי זו ספק מגורשת כ' הפר"ח כ' הר"ן וכו' באופן שדברי ב"י ור"ן תמוהים וכו' וע' סי' קך"ה ס"ק ל"ו שם משיג בזה נמי על הרמ' שכ' אינו גט ולע"ד למה שהעלתי לעיל בטעם הרמ' שמצריך בכתב על דבר המזדייף דוקא ע"מ שהוא משום דכל שהוציאו הע"ח מת"י דבר שאינו מתוקן הם כלא היו וא"א שיגמור הכריתות על ידם י"ל ה"נ בזה מה בכך שבאמת לא נעשה זיוף מ"מ אם לא נמסר בעדים אין כאן כריתות לכ"ע ומה שמביא פירש"י על הקושי' ות"ל כו' ודילמא תנאי היה בגיטא ומחקתי' להרמ' ע"כ ל"ד אלא הקושיא אפילו ע"ח לפנינו מ"מ הא חתימתן פסול מדהיה אפשר שתמחק ותכתב מה דבעי ומה שמתמיה בסי' קך"ה ממתני' דהמגרש היה טופס לכל אחד ע"כ לחלק דשם אלו היה ברור דחתמו על כולם לא היו נקראים כלל יוצאי' מת"י דבר שא"מ וק"ל:
ו
לא יתננו לה כו' כ' בתשו' רדב"ז החדשים ח"א סימן קנ"א וכן נהגו שלא יחתמו עד שיבש הגט וכן לא יתננו לה עד שיבש גם החתימה ובשלמא שעת הנתינה טעמא שיהיה כתב שא"י להזדייף אבל העדים למה צריכים להמתין ואפשר משום דאמר להם לחתום בגט וזה אין גט כשר עד שייבש ומ"מ חומרתי' לכתחי' ולא דיעבד ולע"ד מעיקרא לק"מ דעיקר הקפידה על העדים שלא יחתמו על דבר שיכול להזדייף שאז חתימתן כלא הי' ואנן רוצים לצאת אף לר"מ דע"ח כרתי וק"ל:
בית שמואל
קכ״ד
א
כשר. משמע בדיעבד כשר אבל לכתחילה אסור והיינו כדעת תוספות דסבירא להו כן משום דהוי כאלו מתהני מאיסורי הנא' אבל הרמב"ם והטור מכשירים אפילו לכתחלה ועיין ב"ח:
ב
מיהו בדבר שצריך ביעור. כ"כ הר"ן אליבא דמ"ד דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואז הוי כאלו האותיות פורחי' באויר ובדין זה פליגי ר' שמעון ורבנן בכמה מקומו' ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובח"מ הביא ראי' דרמב"ם ס"ל דלית הלכתא כר"ש דהא כ' פ"ד הל' פסולי המוקדשי' אם נודע שלא חטא אחר שנזרק הדם של אשם תלוי הבשר יאכל ש"מ אם נודע קודם שזרק לא יאכל והיינו כרבנן דסבירא להו כל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי, ויש לתמוה עליו איך אישתמט' מיניה הש"ס בכריתות דף כ"ד דאוקמי שם דאתיא אפי' לר"ש אימר אמר ר"ש אלא במידי העומד לזריקה אבל האי אם לא חטא אינו עומד לזריקה מודה ר"ש, ועיין בכ"מ פ"ג הל' פ"מ דין י"ט דפסק הרמב"ם שם כלי השרת מקדש דם הפסול ליקרב כתב עליו דפוסק כר' יוסי שם בכריתות דס"ל אם נודע שלא חטא כשהדם בכוס יזרוק משום כלי השרת מקדש את הפסול ליקרב ותימא אם כן למה פסק שם פ"ד דוקא כשנודע אחר שזרק אז יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נראה באשם תלוי לא ס"ל כרבי יוסי מטעם הנ"ל לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי השרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף וכ"כ תוספת שם בכריתו' להדיא לפ"ז ס"ל להרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכן העומד לשרוף אלא אשם תלוי שאני וכן לא אמרי' באשם תלוי כ"ש מקדש, ובשאר פסולים דמקדש י"ל דלמד מסוגיא זבחים דף פ"ז פשט ר' יוחנן דכ"ש מקדש ואפשר מה שמחלק הרמב"ם בפ"ג דכ"ש מקדש דם ולא שאר דברים למד ג"כ מסוגיא הנ"ל דפשט רבי יוחנן כ"ש מקדש, ובמנחות דף ו' פשט דאינו מקדש מ"ה מחלק בין דם לשאר דברים ובזה מיושב קושית הר' פטר בתוספת שם, גם אין להביא ראיה ממ"ש הרמב"ם רפ"ג ה' מעילה היתר לכהנים לא נקרא אלא שנזרק הדם ובסוגיא במנחות משמע לר"ש אפילו קודם שנזרק נקרא היתר לכהנים משום דעומד לזריקה דהא כתבו תוס' במעיל' דף ה' דסוגיא ס"ל אפי' לר"ש לא פקעי הקדושה לענין מעילה אלא אחר הזריקה ועיין ברמב"ם פי"ג ה' תרומות שם משמע דפוסק כר"ש, ועיין בהרא"ש ס"פ גיד הנשה ועיין תשובת שער אפרים דף י"ט:
ג
והוא שיתננו לה בע"מ. אפילו לשיטות הפוסקים דס"ל דא"צ ע"מ כמ"ש בסי' קל"ג מ"מ כאן צריך ליתן בע"מ ואפילו אם עידי החתימה לפנינו ומעידי' שלא זייף לא מהני כיון דיכול להזדייף ה"ל כמזוייף מתוכו כ"כ הב"י ופי' הח"מ דלא מזויף ממש הוא דא"כ לא הי' מהני ע"מ אלא כיון דהוי כמזויף בעינן ע"מ ומהני ע"מ, והא דלא אמרינן דהוי מזויף ממש תירץ המ' הואיל שניכר הדבר מ"ה לא הוי מזויף ממש, עוד כתב הב"י הא דע"ח לא מהני משום דגזרי' אטו היכא שאינם ע"ח בעצמ' באו אלא העדי' המכירים את חתימתן באו דאז יש לחוש שמא זייף, ומזה משמע אפי' אם מסר הגט לפני ע"מ ועכשיו באו ע"ח לפנינו ומעידים שלא זייף לא מהני דאכתי יש חששה זו, וכן מוכח דלא"כ קשה מה מהני ע"מ אם הם אינן לפנינו, וא"ל הטעם הא דבעינן ע"מ משום דס"ל כשכותב ע"ג דבר שיכול לזייף הוי אין מוכח מתוכו כמ"ש בתוס' ואז בעינן לכ"ע דוקא ע"מ כי לר"מ דס"ל ע"ח כרתי צריך להיות מוכח מתוך הגט, דהא הרמב"ם ס"ל לעולם (לא) חיישינן שמא יש עוד אחד דשמו כשמו א"כ כל גיטין הוי אין מוכח מתוכו ולא /ולמה/ מהני ע"ח אלא ודאי דלא מהני ע"מ אא"כ דהם לפנינו ומעידים שלא זייף וע"ח לא מהני כמ"ש וכן משמע פ"ד דין י"ז כמ"ש לקמן סי' קכ"ה סעיף כ"א וכן הוא דעת הטור:
ד
על הנייר מחוק. ואם ידוע שנמחק פ"א במקום כתיבת הגט והעדים תו אין חשש שימחוק דהא ניכר בין נמחק פ"א לבין אם נמחק ב"פ כן ס"ל תו' והרא"ש מיהו רש"י ס"ל בגט אף בכה"ג פסול וכן ס"ל להעיטור:
ה
ועל קרן הפרה. ולא מקרי על דבר מחובר כיון שנותן לה העבד והפר' ומחובר ממועט מקרא ונתן בידה וכאן נותן לה ועיין פ"ק דחולין ובי"ד דקי"ל דאסור לשחוט בשן וצפורן מחובר לבהמה וממועט מן הקרא ויקח את המאכל' ולא אמרי' דיכול ליקח ע"י שלוקח הבמהה והעבד ועיין ב"ח מ"ש בזה והא דלא חיישינן שמא יחתוך הקרן דאין דרך לחתוך תו', ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד"מ:
ו
ומוסר לה העבד. ואין צריך העבד להיות כפות כיון דגט כתוב עליו הוי כאלו נתן לה קלף גדול, ועיין ב"י שם הביא פלוגתת הרשב"א והר"ן אם צריך ליתן לה בפי' במתנ' העבד והפרה:
ז
אינו גט. מדאוריית' בטל כמ"ש הרמב"ם פ"א דכתיב וכתב ונתן שאין מחוסר בין כתיב' להנתינה ודרשה גמורה היא:
ח
מתוקן לס"ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס"ת אבל א"צ עיבוד לשמה:
ט
חתכו לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתו' על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך כי בתלוש לא חיישינן שמא יחתוך דדרך הוא למסור התלוש הר"ן:
י
פסול. נראה דבטל מדאורייתא דהא תו' והרא"ש הביאו ראי' לדין זה מעפר הנדחת דחשוב מחוסר מעשה ושם מדאורייתא מחוסר וכן ה"ג יליף מקרא וכ' ונתן וכן מוכח מתו' דפירשו דפליגו אפי' בעציץ שאין נקוב וחייש רבא שמא יקטום ש"מ דאורייתא הוא דאל"כ לא היה רבא חייש שמא יקטום ולא כב"ח דמדייק מתו' דאין פסול מדאורייתא:
יא
אין כותבים. ומדאוריית' בטל דכתיב ונתן בידה מחובר אין ניתן מיד ליד ואם קוצץ מן המחובר בטל מחמת שמחוסר קציצה כמ"ש בסמוך והרשב"א כתב דילפינן מספר מה ספר שהוא תלוש ונ"מ בין שני טעמים אלו כמ"ש בסמוך:
יב
שמא יקטום. הנה עציץ הנקוב דינו כמחובר אא"כ שפוס' היניק' אבל אם לא פסק היניק' בטל מדאוריית' דאין האשה קונה כ"כ תו' מיהו אם עשתה חזקה מגורשת אפי' לא פסק היניקה דהא קנתה בחזקה וניתן מיד ליד ול"ד לשאר מחובר דאין ניתן מיד ליד, מיהו לטעם מ"ש הרשב"א דילפינן מספר אינו גט אפי' בכה"ג ואם בעת הכתיב' לא פסק ואח"כ פסק לא אמרינן מחוסר מעשה הוא תו' והא דחיישינן שמא יקטום ולא חיישינן שמא לא יפסיק היניקה משום כשנתן ליד' מסתמא מפסיק היניקה, ולמאן דפוסל בקוצץ מן התלוש אף כאן פסול משום דחיישי' שמא יקטום אפי' אחר הפסיקה ולמאן דמכשיר כשקוצץ מן התלוש הפסיל כאן משום דחיישי' שמא לא יפסוק ויקטום כדי ליתן לה וכן פרש"י ול"ק קושי' הב"ח שהקשה איך כתב שיקוץ מן מחובר הא אביי ורבא ל"פ אלא כשיפסוק ול"ד כי החשש הוא שמא לא יפסוק ויקטום, אלא זאת קשה על רש"י דמשמע מדבריו אי לאו החשש שיקצוץ מן המחובר היה כשר והא כתב גבי הכותב על חרס דהוא כתלוש כמ"ש בסמוך דלא חיישינן שמא ישבר מהחרס דלא יפסיד החרס ש"מ דחיישי' שמא יקטום מן התלוש וכן הקשה הר"ן:
יג
אבל כותב הוא על חרס. אפי' אינו פוסק היניקה משום דחרס דינו כתלוש ולא חיישינן שמא ישבר מן החרס כמ"ש בסמוך ועיין בטור ובב"י בתלוש ואח"כ חיברו ואם חיברו אחר הכתיבה וחתימה ובי"ד סי' ו' איתא תלוש ואח"כ חיברו אפילו בטלו הוי כתלוש בדיעבד וב"ח כת' הכא גרע טפי אפילו לא ביטל משום דהוא מחוסר מעשה דצריך חפירה ותלישה ואם כותב הזמן במחובר עיין בב"י דדינו כתורף:
יד
וה"ה בעציץ שאינו נקוב. דדינו כתלוש מ"מ פסול אם כתב על עלה משו' דחיישי' שמא יקטום אף על גב בקלף לא חיישי' שמא יקטום:
טו
אין כותבין במחובר. בתשובות רש"ל מסופק אם מותר לכתו' טופס על הקרן ואח"כ יקצוץ ויכתוב התורף די"ל דלא חיישינן שמא יכתוב גם התורף קודם הקציצה דהא אפי' אם יכתוב התורף קודם הקציצה יש תקנה למסור לה הפרה:
טז
בכתובת קעקע. ולכאורה קשה איך יחתמו העדים בכ"ק הא נעשו רשעים אפילו כתבו ולא מלאו בדיו מ"מ נעשו רשעים מדרבנן בשלמא מה שהסופר כותב בכ"ק לק"מ כי אפילו אם הסופר נעשה רשע הגט כשר כמ"ש בסימן הקודם אבל אם העדים כותבים בכ"ק נעשו רשעים והגט פסול ועיין ברמב"ם סוף הל' עכו"ם ובי"ד סי' ק"פ ואפשר דאיירי דהיו שוגגים ועיין בתו' גיטין דף כ', וכתב בח"מ דוקא כשהגט כתוב בכ"ק וגם העדים חתמו כן אבל אם העדים חתמו בכתיבה סתם הוי כאלו נכתב הגט על המחק ועדים על הנייר ופסול דיש לחוש שמא אתי לזייף, וצ"ל אף על גב הגט נכתב בכ"ק וא"א לזייף מ"מ יש לחוש שמא ימחוק החתימות ויזייף ויכתוב בגט איזה דבר, מיהו קשה מהיכא תיתי שימחוק החתימות א"כ א"י לקיים החתימות, גם קשה הא כדת משה וישראל הוי כמו שריר וקיים וניכר אם מזויף וראיתי שדבריו לקוחים מב"ח ושם כתב הטעם אם הגט חקוק בכ"ק והעדים חתומים סתם יש לחוש שמא מעיקרו היה הגט ג"כ נכתב סתם והוא זייף, וקשה מנ"ל לחייש כזה כיון השתא ליכא חשש זיוף ויש לדמות למ"ש בח"ה סי' מ"ה שטר המסיים בחצי שיטה ועדים חתומים לא חיישינן לזיוף, לכן נראה דאין שום חשש בזה ומה שכתב הטור והיו העדים חקוקים משמע דבעינן שיהיה העדים גם כן חקוקים בכ"ק י"ל משום דגזרינן חתימה אטו כתיבה כמ"ש בתוספות ריש גיטין דף ד' אלא לפי זה אם העדים חתומים על המחק והגט על הנייר פסול מטעם זה בלא הטעם שמא ימחוק הגט ולא משמע כן מדברי הפוסקים:
יז
והיה יוצא מתחת ידה. הטעם הוא דהא אם באים לדון על העבד זכתה היא לכן גם הגט בחזקתה, מיהו קשה למה במוחזק שהיה עבד שלה מגורשת דהא על כרחך מוכח שהיה עבד שלו וגודרת אין לו חזקה אם כן מה לי במוחזק שהוא עבד שלו דאינה מגורשת ומה לי במוכח שהוא עבד שלו ולמה היא מגורשת אפי' במוחזק שהוא עבד שלה:
יח
אבל במקום שיש לה חזקה. עיין ב"י כתב עבד ופרה שוין בזה אף על גב בעבד יש סברא לומר דהלך מעצמו לביתה דהוא בן דעת ול"ד לפרה מ"מ שניהם שוין והיא ספק מגורשת אא"כ אם יש לה חזקה בהם, ועיין בדרישה וכתב עוד הב"י אם היה אצלה ג' שנים אחר הזמן הגט ולא מיחה בה יש לה חזקה אבל מה שהיה אצלה קודם הזמן הגט לא הוי חזקה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא אמרי' דלמא כתב ליתן לה ולא נתן לשם גירושין ולא מיחה לה משום דלא מקדים אינש פרענות לנפשיה מ"ה אמרי' מיד שכותב הגט בודאי בדעתו ליתן לה הגט ואפי' אם העבד הלך מעצמו לביתה מ"מ כיון שהיה ג"ש אצלה הוי חזקה כי מאחר שהיה בדעתו ליתן לה הגט דינה כאחר מאותו שעה ומה שהקשה ב"ח מסוגיא ספ"ק דב"מ דחיישי' שמא כתב הגט בניסן ולא נתן עד תשרי לק"מ דשאני התם דאיכא ריעותא לפנינו דנמצא הגט כמ"ש שם דף י"ג, ואם הבעל אומר שהוא נתן העבד לידה כתב ב"ח דהבעל נאמן והיא מגורש' בודאי:
יט
הטבלא. כבר כתבתי בכה"ג כל שהוא דבר שאינה גודרת אפי' אם הוא מוחזק שהוא שלו מ"מ כיון שהוא עכשיו בידה מגורשת ולא חיישינן שמא לקחה ממנו אלא בטבל' יש לחוש שמא א"י להקנות לו אלא נתן לה /נתנה לו/ בדרך שאלה ואינה מגורשת קמ"ל דהוא יודע להקנות לה ואמרי' הקנ' לו, ואם ידוע דלא הקנה לו אינה מגורשת ולא אמרי' בזה דחז"ל הקנוהו לו כמ"ש בסי' ק"ך ובת' רש"ך כתב דהרשב"א ס"ל אפי' בכה"ג הקנוהו לה בעל' חז"ל גם כתב דהרמב"ם ס"ל ג"כ כן ואנ"ל:
כ
ה"ז מגורשת. ונתקבל' כתובתה ולא אמרי' אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די"ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שוי' הטס ואיירי דמגרש אותה לדעתה כ"כ הרשב"א ולכאורה משמע מזה לא כרש"ך מ"ש בשמו בסמוך:
כא
פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף. ואז צריך יהיה ע"מ לפנינו ובח"מ כתב בשם המ' הטעם דהוי כאילו כתב בדבר שאינו קיימ' דבשעה שהוא לח יכול להעביר' ואם נתן הגט קודם שתתיבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שתתיבש הוא דבר המתקיים ולכאורה נראה דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ויש לדמות למ"ש בש"ס ולקמן אם נתן לה נייר חלק:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קכ״ד
א
גט כו' הרמב"ם והטור כ' כותבין לכת' וע' תוס' כ' ב' סד"ה בכתובות:
ב
מיהו כו'. איסורי הנאה קאמר ואע"ג דכתותי מיכתת שיעורייהו לא אמרינן לה אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב ומיהו באותן שצריכין לבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי מ' דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי וכל דבריו תמוהין מ"ש למ"ד כל העומד כו'. והיינו ר"ש במנחות ק"ב ב' וליתא דבדברים הצריכין ביעור כ"ע מודי כמ"ש בסוכה ל"א ב' ל"ה א' וחולין פ"ט ב' וערש"י שם ד"ה שיעורא כו' ועירובין פ' ב' וע' תוס' דסוטה כ"ה ב ד"ה לאו כו' ומ"ש ומיהו באותן כו' הלא בכל המקומות הנ"ל דאמרו כתותי מיכתת שיעורא אמרו בכה"ג דהיינו בע"ז ואמרו בערובין שם וחולין שם דוקא דבעי שיעור ולהכי עושין לחי אשרה ואע"ג דבעי שיעור בגבהו וע' תוס' שם ד"ה אבל וביאר המ"מ פי"ז ה' י"ב דא"א כתותי אלא במידי דבעי שיעור בג' רתקים ע"ש וה"ה כאן וכמ"ש הוא בעצמו בתחלה ואע"ג דכתותי כו' ועוד מ"ש בתחלה ואע"ג דכתותי כו' הא לא מצינו בש"ס שאמרו כתותי אלא באותן שצריכין לבער כגון ע"ז ולכן הצריכו בסוכה ל"ה א' טעם אחר לערלה אע"ג שמצותו בשריפה כמ"ש המפרשים ושלא כדעת תוס' שם ד"ה לפי כו' ונראה דט"ס בר"נ וכצ"ל בכל איסורי הנאה קאמר ואף באותן שצריכין לבער מן העולם ואע"ג דכתותי כו' כשופר ולולב ומיהו למ"ד כל העומד כו' ור"ל אע"ג דאמרינן דדוקא מידי דבעי שיעור היינו לרבנן דס"ל כל העומד כו' רק כיון דעומד לשריפה ליכא שיעורא דכתותי כו' אבל לר"ש דס"ל כשרוף דמי הוי כמאן דליתנהו בעולם ולדידיה אפי' לחי אשרה פסול ודברי הרב תמוהין דאשתמיטתיה דלחי אשרה כשר ועוד דמסתמא סתומי ואינו אלא לר"ש והסוגיא בכמה מקומות דלא כר"ש ורבנן פליגי עליה בכמה מקומות:
ג
והוא שיתננו כו'. שם בגמרא ושם כתב ב':
ד
ועל החרס. שם כ"א ב' ור"ל אע"ג שהוא יכול להזדייף ג"כ וכמש"ש בס"ד וע' תו' דקדושין ט' א' ד"ה כ' כו':
ה
אבל לא כו'. גמ' שם כ"ב ב':
ו
אינו גט. דד"ת פסול הוא דיליף לה מקרא התם וע' ברמב"ם פ"א:
ז
וכותבין כו' ור"א כו'. תוס' שם ד"ה על כו' בשם התוספתא: והמ"מ כ' שהרמב"ם לא ס"ל ההיא דתוספתא מאחר שלא הוזכרה בגמ' ולכן השמיטו וע' סימן קכ"ה ס"ה וז"ש וכותבין כו' ר"ל דלא כי"א והוא דעת הרמב"ם שמעתי ולא אבין כמה תוספתות שהביא הרמב"ם שלא הוזכרו בגמ':
ח
ולכתחלה כו' לס"ת צ"ל כס"ת ור"ל לאפוקי דפתרא וכריב"ב שם:
ט
ואפי' אם כו'. דע"כ ל"פ אלא בנייר מחוק:
י
טוב כו': ע' תוס' כ"א ב' ד"ה יצא כו' ולר"ת דוקא כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"פ הטור וכ"כ בהג"ה ואם כו' אבל סה"ת ורשב"א נסתפקו בזה ומיהו לכתחילה טוב כו' הרא"ש בסדר הגט ועיין ב"י:
יא
ואם טעה כ"מ וסה"ת והג"מ והג"א שם:
יב
ואם כ' כו'. תוספות ורא"ש שם וכנ"ל וכמש"ש בין שיטה כו' ושם י"ז ב' גזייה לזמן כו':
יג
כ' על ספר כו'. גמרא שם י"ט ב' ההוא גברא כולי אי משום כו':
יד
אפילו יתן כו'. הרא"ש שם ממ"שש בעלה של עציץ נקוב דשקיל כו':
טו
וה"ה כו'. תוס' שם ד"ה יצא לר"ת ואף שר"ש כו' דשאינו נקוב כשר אפי' יקטום וכ"כ הטור בשם בע"ה לא קי"ל כוותייהו כנ"ל ס"ג:
טז
וי"א כו'. הוא דעת הרשב"א שכ' דבא"נ לאו אורחיה למתלשיה כולי האי:
יז
והוא כו' כנ"ל ח"ב:
יח
היה כו'. שם השתא דאתית כו':
יט
מתחת ידה. כ"ה. גי' הרא"ש ואין נ"מ בזה:
כ
ודוקא כו' ר"ל לאפוקי אי מסר' לרוע' כמ"ש בב"ב ל"ו א':
כא
אבל נתן כו'. גמ' שם:
כב
לא כו'. דלכת' יש לחוש לדברי ריב"ש כנ"ל אבל במרדכי כ' ט"א דלא כתב שאינו מתקיים כמ"ש בר"ס קכ"ה:
חלקת מחוקק
קכ״ד
א
מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וכו'. לא ידעתי למה כתב בפשיטות הגט בטל הא הר"ן לא כתב דין זה רק למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי ור"ש הוא דאית ליה הכי כדאיתא במנחות דף ק"ב ולטעמי' אזיל דס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולא קי"ל כר"ש וכמו שפסק הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין גבי אשם תלוי נודע לו אחר שנזרק הדם הבשר יאכל לכהנים ואילו מאן דס"ל כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הדם בכוס נמי ועיין בפי' המשנה להרמב"ם פ"ו דכריתות אף שאין משמע כן מפי' רש"י במנחות דף הנ"ל, בב"ח כתב דאף דאית' בגמר' דכתבו על איסורי הנאה כשר דמשמע דוקא דיעבד וכן כתבו התוס' להדיא דאסור לכתוב לכתחלה דהא מתהני באיסורי הנאה מ"מ נראה לי עיקר דשרי לכתחלה דאין מתכוין ליהנות כלל אלא לכתוב עליו גט ודבריו תמוהין מאד איך נחלק על דברי התוספות בדבר פשוט כזה וכי אין לך הנאה גדולה מזה שעושה צרכיו בדבר שאסור בהנאה וגם משתכר ממון דהא היה צריך לקנות קלף לכתוב עליו הגט ולא גרע זה משוחט מסוכנת בסכין של ע"ז דאסור ואין לך הנאה גדולה מזה שמגרש אשה רעה מביתו ומתרפא מצרעתה ואף שמשמעו' לשון הטור והרמב"ם דכותבין לכתחלה היינו מצד איסור הגט אין בו דררא דאיסורא וכעין שכתב הרא"ש ריש פ"ק דשבת גבי פטור ומותר דאף דאסור מפני לפני עור לא תתן מכשול מ"מ מצד איסור שבת אין בו חשש איסור ומותר והדבר פשוט:
ב
והוא שיתננו לה בעידי מסירה. בטור כתב והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול וצריך ליתן טעם למה אם עידי חתימה לפנינו ומעידין שלא נעשה בו שום זיוף למה לא יועילו עידי חתימה כמו עידי מסירה וכתב הב"י דהטור אזיל בשיטת הרא"ש דס"ל לקמן סימן קל"ג דאם ידוע שלא היו עדים במסיר' אינו גט כלל וכאן שנכתב על דבר שיכול להזדייף הורע חזקתו וחיישינן שמא לא היו עדים בשעת מסירה אבל למאן דמכשיר בעידי חתימה אף שלא נמסר בעדים אם עידי חתימה לפנינו ומעידין שלא נעשה בו זיוף כשר וא"כ לדברי הרמב"ם שהוא מן הפוסקים דס"ל דלא בעינן עידי מסירה מה שכתב כאן והוא שיתננו לה בעידי מסירה הוא לאו דוקא דה"ה אם מסרו בלא עדי' רק שעידי החתימה מעידים לפנינו שלא נעשה זיוף בגט זה ומיהו הב"י כתב עוד דאפשר לומר דאף לדברי המכשירים בעידי חתימה לחוד פסלי הכא בלא עדי מסירה דהוי כמזויף מתוכו ולא מזויף ממש דא"כ אף עדי מסירה לא מהני רק לענין זה הוי כמזויף דלא סמכי' על עידי חתימה לחוד רק דוקא על עידי מסירה ומ"מ מלשון זה שכתב הרמב"ם והמחבר והוא שיתננו לה בעידי מסירה משמע דהקפידה הוא על הבעל שאף שבגט דעלמא כשר בלא עידי מסירה כאן שנכתב הגט על דבר שיכול להזדייף צריך ליתן לה בעדי מסירה אבל אם הגט יוצא מתחת יד האשה אפשר דנאמנת לומר שניתן לה בעידי מסירה ועל חשש של זיוף תוכל להביא עידי חתימה אבל לדברי הטור אין הגט כשר עד שתביא עידי מסירה לפנינו וכ"כ המחבר סעיף ד':
ג
על הנייר המחוק. עיין ב"י דבהוא ועדיו על המחק כשר לכ"ע בלא עידי מסיר' זולת רש"י והעיטור דסברי דאף בזה צריך עידי מסירה:
ד
ועל יד העבד ועל קרן הפרה. ולא מיקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד והפרה ועיין בב"ח שכתב מאי שנא דגבי שחיטה שן וצפורן מחובר בב"ח נקרא מחובר דהתם שלא שייך ליתן כל העבד והפרה ועיין בב"י אם צריך ליתן לה בפי' העבד והפרה או אם נתן בסתם ממילא הכל שלה עוד כתב שאין העבד צ"ל כפות:
ה
על קלף מתוקן לס"ת וכו'. הלשון כאן אין נכון דאם הקלף מתוקן לס"ת ע"כ ג"כ הוא מעובד לשמו לשם ס"ת ובד"מ כתב על הקלף ובדיו והקלף יהא מתוקן כקלף לס"ת ולפי זה נכון דבגוף ותיקון הקלף צריך לכתחלה לעשות כמו לס"ת רק דלא בעי לשם הגט לשמו כמו בס"ת לשם ס"ת:
ו
ואפי' אם נכתב על נייר שקורין פפי"ר. לא ידעתי מאי אפי' וכי גרע פפי"ר מעלה של זית:
ז
שלא יצטרך לחתוך ממנו. אין הכוונ' שהקלף צ"ל מכוון למדת הגט ואם הוא גדול ממנו צריך לחתכו דהא כותבין גט על קרן פרה ונותן לה כל הפרה מכ"ש שכותבין גט על יריעה גדולה ונותן לה כל היריעה אלא הכוונה היא שמא יעלה בדעתו לחותכו אחר הכתיבה וא"כ יהיה מחוסר קציצה:
ח
וחתכו לאחר הכתיבה וכו' פסול. אפשר לומר לדעת האוסרים דאינו גט מן התורה כמו בקרן הפרה ועיין בב"ח:
ט
אין כותבין גט במחובר. ואם תלש ולבסוף חברו הוי מחובר לענין גט וכן אם יש חילוק בין בטלו או לא בטלו וכן אם הכתיבה והחתימה היתה בתלוש ואח"כ חברו עיין בב"י:
י
ואפי' חתמו העדים אחר שתלשו. יש לדקדק דהא אף בלא מחובר אם מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינ' דהא אפי' בקלף גדול כל שחתך הגט מן הקלף לאחר הכתיבה פסול מכל שכן תלש הגט מן המחובר לאחר כתיבה:
יא
אף על פי שנתן לה העציץ כולו. כלומר שהגביה העציץ מן הקרקע במקום שפסקה היניקה אבל לא פסקה היניקה עדיין מחובר הוא ומדאורייתא אינו גט:
יב
פסול שמא יקטו'. כלומר שמא יקטום קודם פסיקת יניקה דהוי תלוש מן המחובר דפסול לכולי עלמא ומכ"ש לדעת הפוסלים קציצה אפי' בתלוש:
יג
וה"ה בעציץ שאינו נקוב. כלו' אם כותב על עלה של עציץ שאינו נקוב אף על גב דלאו מחובר הוא מ"מ גזרינן שמא יקטום ואסור לדעת הפוסלים קציצ' בתלוש והא דלא גזרי בקלף גדול אם נותן לה כל הקלף ולא חיישינן שמא יחתוך דקטימת עלה בקל הוא ודבר הרגיל הוא משא"כ חתיכת קלף דמי לקרן פרה דלא גזרינן שמא יחתוך הקרן:
יד
לא גזרינן שמא יקטום. דלאו אורח' למתלשיה כולי האי אבל אם תלשו אה"נ דאסור לדעת הפוסלים קציצה בתלוש:
טו
כתב הטופ' במחובר ותלשו וכו'. ולפ"ז מכ"ש אם כתב הטופס בתלוש קודם קציצה ואח"כ קצצו דכשר וכתב הר"ן וא"ת מ"ש דשרי כשנכתב טופס במחובר בדיעבד ובחש"ו אפילו לכתחלה ובסופר שכותב תופסי גיטין אפי' בדיעבד אסרי' לקצת פוסקי' וע"ש דיש לחלק והובא בב"י ובב"ח:
טז
ואח"כ כתב התורף. אם זמן הגט נכלל בתורף ופסול מדאורייתא או אינו רק מדרבנן עיין בב"י:
יז
היה הגט חקוק על ידו של עבד. כתב בד"מ בשם א"ז אם חקק הגט על ידה של עצמה אינה מגורשת משום שלא נתן לה שום דבר ובעינן וכתב ונתן:
יח
והיו העדים חקוקים על ידו. דאל"כ רק הגט לבד חקוק והעדים חתמו בלא חקוקה הוי כגט שכתוב על המחק ועדיו על הנייר דפסול:
יט
אף על פי שאין שם עידי מסירה. ואין הבעל יכול לטעון אני לא מסרתי לה הגט רק העבד הלך מעצמו דהא אם היו באים לדון יחד על העבד ולא היה מביא ראיה על העבד שהיה שלו היה בחזקת מי שהוא עתה ואם כן גם הגט בחזקת' ככל אשה שיש גט בידה ומכ"ש אם היה ידוע שהעבד שלה והעדים חתומין על יד עבדה ודאי הקנתו לו כמו גבי טבלא וכ"כ המ"מ אבל אם היו מוחזקים בעבד שהוא שלו ואם היו באים לדון על העבד היה העבד בחזקתו דהגודרות אין לה חזקה ומ"מ לענין איסור מידי ספיקא לא נפקא והיא ספק מגורשת ואם הבעל מודה שנתנו לה פשיטא דהיא מגורשת:
כ
אבל במקום שיש להם חזקה. כגון לאחר שלשה שנים מזמן הכתוב בגט והקשה הב"י הא אין לאשה חזקה בנכסי בעלה וע"כ לא מיחה בה תוך ג' שני' ועיין בב"י ובב"ח מ"ש ע"ז ולי נראה דהקושיא מעיקרא ליתא דא"כ/ דע"כ /לא מבעיא ליה בגמרא אלא בעבד שהיו מוחזקין שהוא שלו אבל בדבר המטלטל שהיו מוחזקין שהוא שלו וגט כתוב עליו והוא טוען היא מעצמה לקחה הגט ודאי אינו נאמן אף על פי שודאי אין לאשה חזקה בכל מטלטלי של בעלה כשמברר שהיו שלו אלא ודאי כל שכתוב גט על המטלטלים היא נאמנת שנתנו לה דאם לא כן מאי תיקון העולם איכא בחתימת הגט לעולם יטעון הוא היא לקחה בעצמה הגט ואם כן ה"ה בגודרות לאחר שלשה דינם כמו כל המטלטלין לאלתר:
כא
אף על פי שהם מוחזקים בטבלא וכו'. כלומר ולא אמרינן איתתא לא ידעה לאקנויי בדבר שהוא מחזיר לה ואינה נותנת לו רק דרך שאלה וא"כ אין הבעל נותן לה כלום:
כב
שהאשה עצמה כותבת את גיטה. כלומר על קלף שלה ויודעת שפיר להקנות לבעל בקנין גמור ולא בדרך שאלה אעפ"י שיודעת שיחזיר לה הגט:
כג
ונתקבלה כתובתה בכדי שיווי הטס. והוה כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתיך כדי שיווי הטס דאל"כ הוי הגט כפורח באויר ואין כאן ונתן:
כד
פן יהא קרוי כתב שיכול להזדייף. יש לדקדק הא לעיל מבואר דמותר לכתוב על דבר שיכול להזדייף כשנותן לה בעידי מסירה וראיתי במרדכי כתב על לשון המשנה וכל דבר שהוא של קיימא וכו' כאן יש ליזהר שלא ליתן גט לאשה כשהוא לח שהרי אינו של קיימא עכ"ל כלומר כאלו כתב במשקין שבעודו לח בקל יכול להסיר הדיו ולא יהיה רישומו ניכר ואפשר לומר דאינו רק זהירות דא"ל דהגט אינו גט כמו במשקין דא"כ ה"ל לפלוגי בדידיה לאסור בדיו לח וכמ"ש במשקין:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קכ״ד
א
סעיף א' גט שכתבו כו' נ"ב הנה הט"ז ציין ג"כ שכתבו על איסור הנאה כשר וכתב עליו ולא אמרינן דכתותי מכתת שיעורי' כמו בלולב ושופר משום דבגט אין צריך שיעור עכ"ל. הנה לכאורה דבריו תמוהין שמה שהוי בשופר ואתרוג כתותי מכתת שיעורי' היינו באותן איסורי הנאה שצריך ביעור מן העולם וחייבין לשורפו אבל באותן איסורי הנאה שאין צריך שריפה וביעור לא אמרינן כתותי מכתת שיעורי' וכן הוא להדיא פרק ראוהו ב"ד דף ק"ח תקע בשופר של ע"א יצא בשופר של עיר הנדחת לא יצא כיון דלשריפה קאי כתותי מכתת שיעורי' עיי"ש הרי להדיא דבע"א ל"א כתותי מכתת כו' אף שאסור בהנאה וכן בפרק לולב הגזול שמשני שם הכא באשרה דמשה עסקינן שכתותי מכתת שיעורי' משמע דוקא אשרה דמשה שעומד לשרפה אבל לא בשאר ע"א וא"כ הא המחבר מיירי כאן באיסורי הנאה שאין צריך ביעור דהא בצריך ביעור כתב הרב בשם הר"ן דאינה מגורשת ע"כ מיירי במה שאין צריך ביעור וא"כ האיך שייך לומר כתיתי מכתת שיעוריה בכה"ג לכאורה צ"ע. אך נראה לפענ"ד דט"ס הוא בהט"ז וכך צריך להיות שאח"כ כתב הט"ז על הרב שכתב דבדבר שצריך ביעור אינה מגורשת וכ' הט"ז היינו למ"ד כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי הוי מגורשת ואמאי נימא דעכ"פ כתותי מכתת שיעוריה כמו בלולב שאמר בכמה דוכתי בפשיטות שכתותי מכתת שיעוריה ואין תולה שם כלל בפלוגתת ר"ש ורבנן משמע שאף לרבנן עכ"פ אמרינן דכתותי מכתת שיעורי' ומ"ט כאן הוי מגורשת למ"ד דלאו כשרוף דמי לזה תירץ דהכא אין צריך שיעור ולמ"ד כשרוף דמי אין מחשב נייר כלל ולמ"ד לאו כשרוף הוי שפיר בעולם רק שכתותי מכתת שיעורי' ובזה אין צריך שיעור. ושוב האיר ה' עיני וראיתי בר"ן גופו ונראה שמשם הוציא הט"ז דבריו וז"ל שם שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר בכל איסורי הנאה מיירי והא דלא אמרי' כתותי מכתת שיעורי' כמו בשופר ואתרוג משום דבגט אין צריך שיעור ומיהו בדבר שצריך ביעור למ"ד כשרוף דמי אין מגורשת עכ"ל. הרי להדיא כמ"ש דבתחלה מיירי הר"ן למ"ד לאו כשרוף דמי ולזה קאמר שמיירי בכל איסורי הנאה אף בדבר שצריך ביעור כו' וע"ז הי' קשה לו דעכ"פ נימא כתותי מכתת שיעורי' לזה תירץ כנ"ל ואח"כ כתב דלמ"ד כשרוף דמי מיירי הכא דוקא בדבר שאין צריך ביעור וממילא לק"מ משופר כהנ"ל וע"כ בהט"ז ט"ס הוא וצריך להיות כמו שהגהתי כי כן משמע בר"ן הנ"ל ודוק:
ב
באותו סעיף כתבו על איסורי הנאה כשר הנה הח"מ כתב להשיג על הב"ח דמתיר לכתוב לכתחלה על איסורי הנאה והח"מ השיג עליו דזה לא גרע משחט בסכין של אלילים מסוכנת דאסור לשחוט בו כ"ש הכא דהוי הנאה שמרויח דמי הקלף וגם מגרש אשה רעה מביתו יע"ש. לפענ"ד דבריו תמוהין לפי מה שדימה גט לסכין ששחט בו א"כ הא מבואר ביו"ד סי' י' בש"ך שם שדעת הרשב"א שאם שחט בו בדיעבד צריך הנאת הסכין להוליך לים המלח ואז מותר והש"ך כתב שם דאף הרא"ש ס"ל כן א"כ כיון שהכא דמי לסכין של אלילים למה סתמו בכל הפוסקים ובש"ס שגט שכתבו על איסורי הנאה כשר ולא אשתמיט לחד מהפוסקי' שיכתבו שצריך להוליך שכר קלף לכתוב הגט לים המלח ואז הגט כשר כמו התם נהי דזה היה אפשר ליישב כמו שכתב הח"מ לענין מה שלא כ' הרמב"ם שאסור לכתחלה הוא משום שלא מיירי הכא בענין איסורי הנאה אם נמצא מותר להיות רק לענין גט מיירי הכא כו'. ולפ"ז ג"ז היה אפשר ליישב דלא מיירי הכא בש"ס ופוסקים בדין איסור הנאה דצריך להשליך לים המלח אך זה תימא על הח"מ שרוצה להשוות דעת הרמב"ם לדעת התוספות ורוצה לומר שגם הרמב"ם ס"ל דדמי לשחט בסכין של אלילים וקשה לי טובא דהא מבואר ביו"ד סי' קמ"ב ובש"ך הביאו בסי' יו"ד שאם שחט בו מסוכנת בדיעבד אסורה כל הבהמה ולא מהני אפילו הולכת הנאה לים המלח וכל הבהמה אסורה בהנאה ולמה כאן מותר וכשר הגט בדיעבד ולמה לא יהיה אפילו בדיעבד הגט פסול ואסור לגרש כיון דהגירושין מחשב הנאה כמו בסכין של אלילים וגם מגרש אשה רעה מתוך ביתו אלא ודאי דאין זה מחשב הנאה כלל במה שמגרשה ולפ"ז י"ל דאף לכתחלה מותר כדע' הב"ח ודברי הח"מ צ"ע בזה:
ג
בהג"ה מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם כו' נ"ב עיין בב"ש שהאריך בזה אם קי"ל כר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וסיים ואין להביא ראי' ממ"ש הרמב"ם בפ"ג ד"ה מעילה כו' דהא כתבו התוס' דף ה' דסוגי' ר"ל אפילו לר"ש לא פקע האיסור אלא לאחר הזריקה כו' אך הנה המעיין ברבינו יונה פ"ה דברכות כתב שם גבי המקיז דם לבהמת קדשים וז"ל אבל לאחר שחיטה אין מועלין בו אלא מדרבנן כו' וכי היכי דאין מועלין בו לאחר כפרה ה"נ אין מועלין בו קודם כפרה דכיון שנשחטה הבהמה וכו' דכפל ושינה ושילש בדבריו דלאחר שחיטה שוב אין בו מעילה מן התורה והדבר מתמיה שהוא נגד הלכה שפסק הרמב"ם בה' מעילה דדוקא לאחר זריקה אין בו מעילה דהלכה כר' יוחנן וצ"ל או דרבינו יונה פוסק כמו חזקי' דס"ל היתר שחיטה שנינו והנה הכ"מ גורס שם כדברי חזקי' היתר זריקה ובעינן דוקא שיתקבל הדם עכ"פ ולפ"ז לא הוי דברי רבינו יונה כשום אחד מהם ובע"כ שהוא גורס כגרסת רש"י דהיתר שחיטה שנינו וא"כ אם נימא שהם פליגי כמ"ש התוס' דחזקי' ס"ל אף אליבא דרבנן דוקא לענין טומאת אוכלין לא אמרינן כל העומד לשרוף אבל בעלמא אמרינן כל העומד א"כ ה"נ אמרינן כל העומד לשרוף ועוד אפשר לומר דרבינו יונה פוסק ג"כ כר' יוחנן רק הוא ס"ל דפליגי אליבא דרבנן ואליבא דר"ש לכ"ע כזרוק דמו והיתר שחיטה מהני ולכך הוא ס"ל דהלכה כר"ש ולכך היתר שחיטה מהני וא"כ לפ"ז יתכן להיות דהוא גורס ג"כ כגרסת הכ"מ רק דס"ל דזה הכל אליבא דרבנן אבל אליבא דר"ש היתר שחיטה מהני ופוסק כן עכ"פ לפ"ז ג"כ גבי גט אמרינן דעומד לשרוף כשרוף דמי כדעת הרמ"א שבכאן ולדינא עדיין צ"ע בזה ומה שפוסק כחזקי' היינו דהוי רבי' דר' יוחנן כמ"ש רבינו יונה פ"ב דברכות גבי ממי טברי' אם נוטלין ממנה לידים יע"ש:
ד
ס"א בהג"ה מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה אם כ' עליו הגט פסול נ"ב עיין בב"ש מה שהאריך בדין אי עומד לשרוף כשרוף דמי וע' בתשובתי בספרי נדרי זרוזין שם כתבתי לחלק בין אם הוי הדבר לזכותו אם יחשב כעין בזה לא מהני מה שבידו שלא לשרפו רק אזלי' בתר עיקר דינא והוי כשרוף אבל אם מה דהוי כעין הוו לחובתו אז לכ"ע לאו כשרוף הוא מכח דבידו שלא לשרפו ע"ש שבארתי טעמו של דבר בעזה"י והנה הב"ש העלה דהרמב"ם פסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וע' בחיבורי לחו"מ במהדורא ג' סימן רס"ה מה שהוכחתי מדברי הרמב"ם בה"ל אסורי מזבח ג"כ דפוסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי:
ה
סעיף ב' שנתנוהו לה בעדי מסירה כו' נ"ב הנה הב"י כתב שני דרכים בזה האחד דלשיטת הרמב"ם וסייעתו בסימן קל"ג דבעדי חתימה לבד סגי גם כאן די שיבאו עדי חתימה לפנינו ויעידו שלא נעשה זיוף כו' והח"מ כתב שמלשון המחבר והרמב"ם משמע שדי במה שיבואו לפנינו עדי חתימה רק שיתן לה בעדי מסירה ואף שבגט דעלמא די בעדי חתימה כאן צריך ליתן לה בעדי מסירה רק שא"צ להביא לפנינו עדי מסירה עכ"ל הח"מ ובמחכ"ת דבריו תמוהין במה שפי' כוונת המחבר כן שהרי המחבר כתב לקמן סעיף ד' אבל כותב הוא על חרסו של עציץ ונותן לה ובלבד שיהיו עדי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא ייע"ש הרי משמע להדיא שבעינן שיהיו עדי מסירה לפנינו דוקא ולא די בעדי חתימה שיהיו לפנינו ואיך כתב הח"מ להיפוך בכוונת המחבר וצ"ע:
והדרך השני כתב ב"י שגם להרמב"ם צריך שיבאו עדי מסירה לפנינו מטעם דגזרינן אם יהיו עדי חתימה לפנינו אטו היכא שאין לפנינו רק עדים המכירים חתימתן ייע"ש ולכאורה אין הבנה לדבריו דא"כ גם בעדי מסירה נגזור אטו היכא שאין עדי מסירה לפנינו ונראה לחלק בשלמא בעדי חתימה אף שיהיו לפנינו ויש חשש שהרואה שמכשירין גט על דבר שיכול להזדייף בעדי חתימה לא ידע הא דמצריכין עדי חתימה הוא כדי שיעידו שלא נכתב בזייף רק יסבור שלא הי' מי שמכיר חתימתן ע"כ באו העדים בעצמם להעיד על חתימתן וא"כ אתי למטעי שגם ביש עדים אחרים שמכירין חתימתן די ביכול להזדייף אבל בעדי מסירה הרואה שמכשירין על דבר שיכול להזדייף והעדי מסירה אין מכירין החתימות רק עדים אחרים מעידין על החתימות נמצא ממ"נ אם ידע שצריכין עדי מסירה כדי שיעידו שלא נזדייף א"כ לא אתי למטעי כלל ואם יסבור שצריך עדי מסירה להיות לפנינו כדי שנדע שהיו עדים מסירה בשעת נתינה כ"ש דתו לא אתי למטעי כלל ואם יראה בגט בעלמא שלא נכתב על דבר שיכול להזדייף שאין מצריכין עדי מסירה מזה לא אתי למטעי בגט על דבר שיכול להזדייף דשנא ושנא כן נראה לפרש דבריו:
עוד נתן הב"י טעם דהוי מזויף מתוכו והקשה הט"ז ממה שכתב בס' הב"י גופו אח"כ דבהוא על המחק ועדיו על הנייר כשר בעדי מסירה ואם הוי מזויף מתוכו לא מהני עדי מסירה כלל כו' ולא ראה דברי הח"מ שכתב דהוי כמזויף ולא מזויף ממש ומהני עדי מסירה לפנינו ולק"מ קושיות הט"ז שם ייע"ש:
ו
סעיף ב' נ"ב עיין ב"ש ס"ק ו' לכאורה קשה לפי זה למה פסל ליתן לה הגט כשהדיו לח ומשמע דכ"ע הכי ס"ל ומ"ט ל"ד לרושם שנמי אין מתקיים ומ"מ מכשיר הרמב"ם ומדברי הפר"ח הבנתי תירץ גם לזה דבשלמא רושם מצדו הוי דבר שיכול להתקיים רק מצד העור אין מתקיים ע"כ כשר אבל בדיו לח שמחמת הדיו גופו הוי אין מתקיים ודיו שאין מתקיים גרע מקלף שאין מתקיים ע"כ פסול בדיו לח כן נראה לי ברור:
ז
סעיף ד' נ"ב עיין בב"ש ס"ק י"ג וב"ח כתב דהכא גרע טפי כיון דמחוסר חפירה ותלישה ייע"ש הנה גוף ספר הב"ח אינו בידי לעיין בו ועיין בטור בשם הרמ"ה מ"ש בדין מחובר שהי' תלוש ובסוף חברו ועיין בב"י ולפענ"ד אחר נשיקת עפרם ואחר מחכת"ה נעלם מהם לשון הש"ס בסנהדרין דף מ"ו ע"ב ר' יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר תלישה לאו כלום הוא ייע"ש א"כ מוכח להדיא דבתלוש ולבסוף חברו כל שלא בטלו ולא נשרש בארץ תלישה לאו כלום הוא ולא נקרא מחוסר מעשה אף דהתם ג"כ קפדינן במחוסר מעשה כדמוכח שם כמו גבי גט אעפ"כ זה לא נקרא מחוסר מעשה ועיין בתוספת שם מה שהקשו מעיר הנדחת ולא כתבו דהכא שאני ובע"כ שס"ל שדינם שוה וא"כ ה"נ בגט כיון דקיי"ל כרבנן שם ודאי לא הוי מחוסר מעשה אף בגט כל שלא בטלו או נשרש בארץ ולדעתי ראי' ברורה היא ואין בידי ספרי האחרוני' על אה"ע לעיין כעת:
ח
סעיף ה' אין כותבין במחובר נ"ב עיין ב"ש מ"ש בשם תשובת מהרש"ך ונראה לפענ"ד ברור שאם נאמר שמותר לכתוב טופס על קרן הפרה ויקצוץ אח"כ ה"ה נמי דמותר לכתוב בעציץ נקוב עלה ויתלוש ויכתוב אח"כ התורף דלא שייך למגזר שיכתוב גם התורף קודם קציצה דאכתי לא יעשה איסור דאורייתא דהא אפשר ליתן לה העציץ כולו כו' דמן התורה רק אכתי שפסול דרבנן משום שמא יקטום ולהא תו לא גזרו טופס אטו תורף דהוי גזירה לגזירה ולא גזרינן ועל איסור תורה לא יעבור דהא אפשר ליתן לה כל העציץ וכמ"ש הב"ש בס"ק ס' שאם הקטימה רק דרבנן לא שייך למגזר שמא יקטום כן נמי אם שמא יקטום הוי דרבנן בתורף גופו לא שייך תו למגזר טופס אטו תורף ועוד נראה שאפילו אם להיפוך בצד השני של מהרש"ך שאסור לכתוב על קרן הפרה דיש חשש שמא יכתוב גם התורף ויקצוץ אח"כ ויעבור על דאורייתא א"כ תו אסור לכתוב על עלה של עציץ נקוב הטופס דיש חשש שמא יכתוב גם התורף ואח"כ יקטום ופסול מן התורה למ"ד דיש קציצה בתלוש מ"מ למ"ד דאין קציצה פסול בתלוש מותר לכתוב על עלה של עציץ נקוב לאחר שפסק היניקה מן הטופס ויקצוץ העלה ויכתוב התורף ואין שייך למגזר דשמא יכתוב התורף גם כן קודם תלישה ואח"כ יתלוש דהא אף אם יתלוש אח"כ ליכא אלא איסורא דרבנן דיש גזרה שמא יקטום קודם פסיקת היניקה אבל אי אפשר לבא לידי איסור תורה כיון שכבר פסק היניקה קודם כתיבת הטופס רק יש חשש פסול דרבנן ולא גזרינן תו אטו תורף ומותר לכתוב תופס על עלה של עציץ נקוב שפסק היניקה כן נראה לי ברור:
ט
סעיף ב כותב כו' על יד העבד כו'. נ"ב עיין ב"ש שהקשה דעכ"פ העדים פסולים מדרבנן ותירץ דאיירי שכתבו בשוגג ייע"ש והפר"ח השיג עליו דהא פסול מדרבנן צריך הכרזה כמ"ש בסי' ל"ד בח"מ והכא לא הכריזו עדיין ייע"ש ולפענ"ד הדין עם הב"ש ואין כאן השגה כלל עליו דהנה הב"י והד"מ והסמ"ע כולם כתבו בסימן ל"ד שלאותן עדות שנפסל בשבילו לא בעי הכרזה אף בדרבנן ופירש הש"ך בס"ק כ"ג כגון שאומר לדידי אוזיף ברביתא למ"ד אדם משים עצמו רשע ופסול לאותו עדות ולפ"ז גם כאן שהחתימו בכ"ק על הגט נהי דלשאר עדות אינן נפסלין עד שיכריזו מ"מ להגט גופו פסולים תיכף דהוי לאותו עדות שנפסלו בשבילו דהא כל עיקר הטעם דמהני חתימת עדים הוא משום דהוי כאלו נתקיימה בב"ד וכאלו עדים מעידין אנחנו חתמנו על הגט בכ"ק וא"כ דמי ממש למ"ש הש"ך לדידי אוזיף ברביתא ואף דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע מ"מ כאן אין נעשה רשע על פיו שהרי אנחנו חזינן שחתמו בכ"ק ומ"מ הוי אותו עדות שנפסלו בשבילו דע"י חתימת הגט נפסלו ואין צריך לזה הכרזה ומיושב דברי הב"ש גם מיושב קושיות הש"ך שם שהקשה דלמאי דקיי"ל אין אדם משים עצמו רשע לא משכחת כלל להאי דינא ייע"ש ולפי הנ"ל לק"מ דמשכחת לה כהנ"ל שחתמו בכ"ק ומקרי אותו עדות ואין צריך בזה הכרזה ולמדו מדברי המרדכי שם לכה"ג ומ"ש הב"ש בס"ק הנ"ל דא"כ גם בעדים על המחק והגט על הנייר יפסל מה"ט פירוש דנגזור כתיבה אטו חתימה פירוש שיהי' הכתיבה על המחק והחתימה על נייר אבל בכתיבה וחתימה על המחק כשר כמבואר בכמה מקומות ודוק:
י
באותו סעיף נ"ב עיין ב"ש ס"ק י"ח מה שתירץ קושיות הב"י ופירש כיון שדעתו לגרשה דינה כאחר מאותו שעה ואילך כו' משמע להדיא מדבריו דכיון דנתן דעתו לגרשה שוב יש לה חזקה בכל נכסיו דאם אין לה חזקה בכל נכסיו גם בעבד לא יהי' לה חזקה תו כקושיות הב"י אך במחכ"ת דבריו אין מובני' כלל דנהי דנתן דעתו לגרשה מ"מ הא י"ל דחזר בו ורוצה לדור עמה ולכך לא מיחה גם לא אשתמיט לחד מהפוסקים שיכתוב כן שאם נתן דעתו לגרשה שוב יש לה חזקה ואפילו בידעינן שעדיין דעתו לגרשה לא מצינו בשום פוסק שיהי' לה חזקה ועוד קשה לי טובא על דברי הב"ש ממס' ב"ב דף מ"ז דפריך שם גרושה פשיטא ומשני לא צריכה במגורשת ואינה מגורשת וכדר' זירא דמגורשת ואינה מגורשת חייב במזונותיה ופרשב"ם שם כגון שזרק לה הגט ספק קרוב לה כו' ולדברי הב"ש קשה דטפי הו"ל להש"ס לאשמעינן לתרץ כגון דמיירי רק שכתב לה הגט ובודאי דעתו לגרשה דלא מקדים פורעניות לנפשי' ותו יש לה חזקה ולמה הצריך בש"ס דוקא שכבר נתן לה הגט רק שספק אם קרוב לו אפילו לא נתן לה כלל עדיין יש לה חזקה דדינה כאחר כמ"ש הב"ש וגם לא הי' צריך להביא דברי ר' זירא שזה פשוט כל זמן שלא נתן לה הגט חייב במזונותיה אלא ודאי דלא כדברי הב"ש ואף בדעתו לגרשה יש לה חזקה רק בספק מגורשת אין לה חזקה ודברי הב"ש צ"ע וגוף קושיות הב"י נראה ליישב דבודאי אם הי' העבד עדיין בידו בודאי אין לה חזקה בנכסיו דלא כהב"ש רק כיון שהכא העבד כבר בידה והיא מוחזקת בו בטענה שנתן לה לגירושין ומבואר בהמחבר שאף בלא היה ג' שנים בידה מ"מ מידי ספק גירושין לא נפקא והיא מגורשת מספק וא"כ אם הוחזקה ג' שנים שפיר יש לה חזקה שהרי בשעה שנודע לבעל בתחלת הג' שנים שהעבד בידה והיא רוצה להחזיק בו בטענה שנתגרשה בו א"כ ידע הבעל שאף אם תיכף יערער או לאחר ג' שנים עכ"פ ספק מגורשת תהי' ויהי' תו אסור לדור עמה כיון דסוף סוף לא יהי' רשאי לדור עמה רק יהי' חייב לגרשה אף אם לא יהי' לה חזקה ויהי' חייב ליתן לה גט תו היה לו למחות שלא להשתמש בעבדו ג' שנים ולא מחל לה ודמי תו שפיר למגורשת ואינה מגורשת שאין לה חזקה כמבואר בש"ס הנ"ל ובח"מ סי' קמ"ט כן ה"נ יש לה חזקה דהי' לו למחות ולא למחול לה כיון דעכ"פ יהי' חייב להוציאה מביתו ומשעה שנודע לבעל שהיא מוחזקת בעבד כי נתן לה לגירושין מאותה שעה הוי מגורשת ואינה מגורשת והיא בכלל מגורשת כו' כן נראה לי ברור ונכון בעזה"י:
יא
סעיף ואו הי' הגט חקוק על ידו כו' נ"ב והי' יוצאת מתחת ידה כו' נ"ב עיין ב"ש ס"ק י"ז מ"ש מיהו קשה כו' לפענ"ד לק"מ לפי מה שכתב הח"מ ס"ק י"ט דבאמ' אם מוחזקין בעבד שהוא שלה בודאי אמרינן שהחזקה אמת והוא שלה רק כיון שחזינן שהגט נכתב עליו אמרינן מסתמא הקנתו בשעת גירושין לבעל כדי שתוכל להתגרש בו ואדעתא דהכי הקנתה לו שיחזור ויקנה לה עם הגירושין וא"כ היאך שייך לומר תו דהנגדרות אין להם חזקה ובאמת לא גרשה כלל דאם לא גרשה תו לא הי' העבד מעולם שלו שלא הקנתה לו רק אדעתא שתתגרש ובלא זה מה"ת נחוש שנתנה לו העבד שלה ע"כ אמרינן שמסתמא קיימא תנאי והחזיר לה לשם גירושין כמו שנתנה לו ואין שייך כאן הגודרת אין להם חזקה כלל כן נ"ל ברור:
יב
סעיף ז' והוא יוצא מתחת ידה ואומרת שנתנתו לו נ"ב עיין מ"ש בזה בתשובה ל"ק בריגיל בישוב הסוגיא מקור דין זה בגיטין ד"כ ובישוב כמה קושית בזה ושאין לשון הש"ע כאן מדוקדק והוא בחיבורי מ"ו סימן מ"ז:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קכ״ד
א
שכתבו על איסורי הנאה. עיין בתשו' ברית אברהם חא"ח סי' כ"ו וכ"ז פלפול עצום בזה:
ב
כשר. עבה"ט ועיין בס' ג"פ שהאריך בזה ומסיק הילכך יראה דאין לכתוב הגט באיסורי הנאה לכתחילה כמו שנראה מדברי התוס' ומרן ז"ל (וכן מסיק בס' ישועות יעקב ע"ש) . וע"ש עוד שכ' דיש ליזהר לדידן שנתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר ולפעמים יש מן ניייר שעושין בו רושם צורת חמה או צורות אחרות הנעבדות כו' ע"ש:
ג
שצריך ביעור. עבה"ט ועיין בס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ב' מ"ש בזה:
ד
ומוסר לה. ל' המשנה בגיטין י"ט ונתן לה את הפרה ונותן לה את העבד וכן הוא ברמב"ם ובטור. ומרן המחבר שינה הלשון וכתב ומוסר לה עיין בס' הפלאה כתובות דף פ"ה מ"ש בזה וע' עוד בס' פני יהושע בגיטין שם ובס' גט מקושר בסג"ר אות ס"ג:
ה
העבד. עבה"ט שכ' דא"צ להיות כפות ועיין בתשו' מעיל צדקה ובס' ג"פ מ"ש בזה:
ו
על כל דבר תלוש. כתב בס' ג"פ נראה דאתי לרבות דכותבין על האוכלין כגון תפוח וכיוצא בו דהדבר ברור דקיי"ל דכותבין על האוכלין בין אוכלי אדם בין אוכלי בהמה ע"ש:
ז
ואפילו אם נכתב על נייר. ע' בח"מ שכ' לא ידעתי מאי אפי' כו' וע' בתשובת מהר"ם לובלין ס"ס ק"א שכ' וז"ל ופליאה בעיני על כ"ת שהוגד לי שכתב אותו הגט על נייר מה שאין נוהגין כן במדינתנו עכ"ל ועיין בס' ג"פ שכ' על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל הנה ברור שדעת מור"ם דלכתחילה (ע"צ היותר טוב) יש לכותבו על קלף או גויל וכן ראיתי בס' מנהיר ע"ח (הוא תשובת מהרמ"ל הנ"ל) כו' ואנו לא ראינו ולא שמענו מי שחשש בזה אפי' לכתחלה והמנהג פשוט פה ירושלים ת"ו ובכל א"י וגיטין הבאים ממ"ה שהם כתובים על נייר שלנו שקורין פאפיר וכן העיד הב"ח סימן קכ"ו שכל הגיטין הבאים מסאלוניקי וממצרים ויתר מקומות תוגרמה אין נכתבים על קלף והני ניירות שלנו אינם יכולים להזדייף דאם יהיה שום אות או תיבה כתובה על המחק מיד הוא נרגש וניכר לעיני כל רואיו ולכן יש להתיר גיטין הכתובים על הנייר כמו גיטין הכתובים על קלפים העפוצים וא"צ להביא עדי מסירה לפנינו אלא בעדי קיום סגי וזה ברור עכ"ל. גם הט"ז כתב בס"ק ז' וז"ל לפי הנראה יותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייר שא"א כלל לגרור בו שלא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזירות במדינות וואלין ואקריינא שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי קלף הורגלו לכתוב על פאפי"ר ומשם התפשט גם לשאר מקומות עכ"ל. גם בס' ישועות יעקב כתב בזה ימים רבים נתפשט המנהג לכתוב על הנייר אף במקום שקלף מצוי ואין שום דחק בדבר והיה בדעתי למחות ומצאתי להט"ז שיותר טוב לכתוב על הנייר מעל הקלף כו' גלל כן לא מחיתי בידם עכ"ל. ובס' גט מקושר בק"א אות ו' כ' נראה לו נכון מנהג של עכשיו לכתוב על נייר שקורין פאפיר שהגרירה ניכרת יותר מעל הקלף ע"ש וע"ל סי' ק"ל סק"ו:
ח
שלא יצטרך לחתוך. ע' בטור וב"י מחלוקת הראשונים ז"ל אם בדבר תלוש שאינו מחובר לקרקע ושאינו בעל חי אמרינן מחוסר קציצה ועיין בספר ג"פ ס"ו שהאריך לבאר דברי הראשונים בזה בסוף הכלל העולה דראינו פלוגתא דרבוותא מערכה מול מערכה דרשב"ם וסייעתו ס"ל דאין קציצה במידי דתלוש ור"ת וסייעתו ס"ל דיש מוקצה במידי דתלוש וכיון דפלוגתא דרבוותא היא נקטינן דהויא ספק מגורשת. וכתב עוד דמדברי התוס' שם במה שהביאו דף כ"א ע"ב ראיה למה שכתבו דאפי' לדעת ר"ת אם חתכו ממנו דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחוסר קציצה וראיה הב' הוא מהא דה"ז גיטך והנייר שלי כו' מזה יש ללמוד דהך דרשא דוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הוא אפילו שלא יקוץ אותו בין כתיבה לנתינה רק שבדעתו לקוץ אותו אחר הנתינה כיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ומחוסר קציצה קרינן ליה עש"ה. וכתב עוד דמה שכתבו התוס' דבדבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחיסר קציצה אף שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והטור והב"י והרמ"א מ"מ אין דין זה מוסכם להלכה שהרי הבה"ג פוסל אם נחתך ממנו כלום ומסתפק הרשב"א בדבריו אם אפילו בדבר מועט פוסל ומתוך ספיקו של הרשב"א משמע דמסתפק אם בה"ג פוסלו דבר תורה אפילו בדבר מועט וכן נראה מדברי הב"ח וגם הרי דעת רבינו האי גאון ז"ל הביאו הר"ן מבואר שפוסל אפי' בדבר מועט כל היכא דהוי דעתיה קודם כתיבה למיגז מיניה. ומסיק וז"ל ומ"מ לענין הלכה יראה דבדיעבד אם נחתך דבר מועט בין כתיבה לנתינה אם לא היה דעתו קודם כתיבה למיגז מיניה כשר ויש להתיר מטעם ס"ס ספק אם הלכה כרשב"ם דמתיר קציצה בתלוש ואת"ל בר"ת דאף בתלוש מקרי מחוסר קציצה דילמא בדבר מועט לא הוי מחוסר קציצה ואת"ל אפי' בדבר מועט חשיב קציצה דילמא היינו דוקא כשהיה דעתו קודם כתיבה למיגז מיניה אבל כשלא היה דעתו מתחילה לא והוי ס"ס המתהפך אמנם אם מתחילה היה בדעתו לגוז אותו אח"כ לא מבעיא אם קצצו אלא אפי' לא קצצו בין כתיבה לנתינה כיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי ומחוסר קציצה חשיב למאן דאמר דאפי' בדבר מועט חשיב קציצה כיון שהיה בדעתו לקוצצו אח"כ והויא ספק מגורשת ומיהו אפשר דבלא קצצו אפי' היה דעתו לקוצצו יש להתיר מטעם ס"ס אבל בקצצו והיה בדעתו לקוצצו מעיקרא מידי ספיקא לא נפקא ודיינינן לה כספק מגורשת עכ"ל: שוב מצאתי בס' גט מקושר בסג"ר אות ס"ג הביא דברי הג"פ הנ"ל במ"ש דמדברי התוס' יש ללמוד דהך דרשא דוכתב ונתן כו' הוא אפילו שלא יקוץ אותו כו' והשיג עליו וכתב שדברים תמוהים הם ולא נמצא בשום פוסק חידוש זה ומדברי התוס' אין ראיה כלל כו'. ובענין הדין דחתך דבר מועט מסיק שם וז"ל ולדינא נראה אם חתך דבר מועט ליפותו אם לא היה דעתו מתחלה לחתוך כיון שכן דעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ורה"ג אין להחמיר כלל שהרי בלא"ה לכמה פוסקים אין מחוסר קציצה בתלוש וגם בה"ג שכתב ומאן דכתב גיטא כו' י"ל ג"כ דהיינו דוקא כשהיה דעתו לפסוק בשעת כתיבה כו' וא"כ אין להחמיר בזה כלל מיהו אם היה דעתו מתחילה לחתוך ממנו אח"כ יש להחמיר אפי' בדיעבד עכ"ל. והוא מכוון לדברי הג"פ הנ"ל בדין זה אלא דמה דמספקא ליה להג"פ דאפשר אפילו לא קצצו בין כתיבה לנתינה כיון שהוה בדעתו לקוצצו כו' לדידיה פשיטא ליה דבלא קצצו אפי' היה דעתו לקוצצו אין שום חשש: ועיין עוד בג"פ ס"ק י"ז שנסתפק דעת רב האי גאון ז"ל דתלי באם היה בדעתו קודם כתיבה לגוזזו אח"כ דעת מי בעינן דעתו של בעל או דעתו של סופר ומסיק דבין שהיה בדעתו של בעל לגוזזו ולא היה בדעתו של סופר ובין שהיה בדעתו של סופר ולא היה בדעתו של בעל יש להחמיר ע"ש:
ט
לאחר הכתיבה. עבה"ט שכ' אבל מותר לכתוב על ניייר גדול כו' ועיין בס' ג"פ שכ' דאפשר דע"כ לא מכשרינן בגט שנכתב בקלף גדול ולא נחתך ממנו אלא שכתבו באמצע הקלף דשארית הקלף שסביבותיו הוא לנוי לגליון אבל אם נכתב הגט בראש או בסוף הקלף ויש שם קלף חלק הרבה יותר משיעור הגט פסול גזירה שמא יחתוך. ואפשר דגם בזה מכשרינן דלפעמים עושים כן באגרות להניח נייר חלק בראש הכתב או בסופו או בצדו לנוי ולתפארת. וה"נ אם כתב הגט על חצי דף נייר שלם שקורין פליג"ו בלע"ז וחציו האחר כפול תחתיו כשר ולא חיישינן שמא יקוץ ויחתוך אותו חצי הנייר הכפול תחתיו דכן מניחים אותו באגרות ובשאר שטרות כו' ובכל כה"ג דהוי איסורא דרבנן גזירה שמא יקטום יש להקל אמנם אם מתחילה היה דעתו לגוזזו כו' ע"ש ועמ"ש בזה לעיל בס"ק הקודם:
י
כדי ליפותו. כ' בס' ג"פ ס"ק י"ט וז"ל והא דחתך כדי ליפותו אין לפסול הגט ראיתי בביאורי סמ"ג שכ' שמעתי שצריך לחתוך אותו מעט לחתיכות דקות דאז נראה שליפותו חתך ממנו ולא לצורך הקלף עכ"ל גם בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות נ"ט הביא דברי ביאורי סמ"ג הנ"ל ומסיים וראוי ליזהר ע"ש:
יא
אפי' הנקבים. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ג שכ' וז"ל גם במה שלא קצצו הנקבים שמן הצדדים שהשרטוט נעשה בהם אין בזה שום מיחוש דודאי אם היו רוצים לקוץ אותם להתנאות צריכין לכתחילה לקוצצם קודם הכתיבה למען לא יהיה מחוסר בשעת הכתיבה קציצה אבל אם אינו רוצה לקוץ אותו אין בזה מיחוש ואף על פי שהוא נוי הגט לקוץ אותו עכ"ל:
יב
גט במחובר. עיין ח"מ שכתב ואם תלוש ולבסוף חברו כו' ועיין בספר שעה"מ פ"ג מה"א דין ג' מ"ש בזה:
יג
בכתובת קעקע. עב"ש שהקשה הא העדים נעשו רשעים כו' וע' בזה בפר"ח ס"ק כ"ב ובס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ד' ועיין עוד בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ה מ"ש בזה:
יד
העדים חקוקים על ידו. עב"ש סוס"ק ט"ז ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות מ"ז שהשיג עליו:
טו
לא יתננו לה כו' כתב בס' ג"פ מלשון זה משמע דבשעת חתימת העדים לא איכפת לן אם כתיבת הגט הוא לחה עדיין אלא בשעת נתינת הגט ביד האשה בעינן שלא יתננו לה עד שתתייבש כתיבת הגט וחתימת העדים וזה סותר למ"ש מרן ס"ס ק"ל סכ"ב דיש מי שאומר דצריך שיתייבש הגט קודם שיחתמו העדים ומבואר בב"י שמ"ש כאן הוא סברת סמ"ג סה"ת והגמי"י ומ"ש בסי' ק"ל הוא סברת הקונדרי' ומשמע דפליגי אהדדי ואפשר דמש"ה כתב כאן סתם והתם כתב בשם יש מי שאומר לומר דסברת יחידאה היא אלא דלכתחלה מיהא טוב לחוש לדברי הקונדריס עכ"ל ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א ס"ס קנ"א ויובא בס"ס ק"ל שם.
טז
עד שתתייבש. כ' בס' ג"פ וז"ל ואם השליך עפר על הגט כדי לנגב האותיות או עפרות זהב נראה דיש להחמיר משום דאותו עפר מבטל כתב הראשון והוי ככתב ע"ג כתב כגון דיו ע"ג סיקרא דאזלינן להחמיר דכתב עליון אינו כתב כדמוכח פ"ב דגיטין דף י"ט וכה"ג בס"ת ותפילין דזרק עפרות זהב ע"ג האותיות פסולין. ואם חזר וגרר עפרות זהב ונשארו האותיות עשויות כבראשונה צ"ע אי הוי כשר דאפשר דדמיא לחק תוכות כו' ולכן אם השעה דחוקה ורוצה למהר לתת הגט והאותיות לחות יקריב הגט נגד חום האש לייבש אותו ולא יתן עליו עפר לנגבו עכ"ל. והנה מ"ש ואם חזר וגרר עפרות זהב צ"ע אי הוי כשר דאפשר דדמיא לחק תוכות כו' הוא תמוה דהא איתא בהדיא בש"ע א"ח סי' ל"ב ס"ג אם זרקו עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר ע"ש וצ"ע: שוב מצאתי בס' גט מקושר בקו"א אות ט' שתמה עליו בזה והוא חולק שם על עיקר דינו של הג"פ הנ"ל ודעתו דאם זרק חול על הגט לנגב האותיות הוא כשר ואין מקום להחמיר בזה דמ"ש הג"פ דהוי כתב ע"ג כתב כמו דיו ע"ג סיקר' ז"א דבשלמא דיו העביר צורת הסיקרא ובאו פנים חדשות אבל החול אינו כ' כלל שאינו דבר המתקיים וגרע טובא מדיו ע"ג דיו דלאו כלום הוא (עמ"ש בזה לקמן סי' קכ"ה ס"ד ס"ק) ועוד שאפי' כשהחול על הגט מ"מ ניכרים האותיות שבדיו ואין כאן העברה כלל כו' ואפי' בזרק עפרות זהב ונדבק הזהב באותיות עד שאינו נראה אלא תמונת הזהב על האותיות ולא העביר הזהב ג"כ לא ברירא לפסול אם הוא בענין שאפשר להעביר הזהב וישאר כתב התחתון ולא דמי לתפילין ומזוזות שצריך דוקא להעביר הזהב דשאני התם כיון שצריך דיו הלל"מ בעינן שתהא נראית הכתיבה בדיו אבל בגט דאפי' בכל דבר המתקיים כשר ואין הזהב של מעלה פוסלו רק שלא נעשה בדרך כתיבה או שלא נכתב כתב העליון לשמה י"ל דאף בלא העבירו כל שאפשר להעבירו אמרינן כל הראוי לבילה כו' אלא דבזה אכתי צ"ע אבל בהעביר הזהב כיון דפסק מרן להכשיר אפי' בתפילין ומזוזות כ"ש בגט דיש להכשיר מאחר דיש לדונו להכשיר אפי' כשהזהב עליו וכ"ש בזרק חול על הגט שמעולם לא קבלו האותיות מראה אחרת שאין מקום להחמיר בזה עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד שם בענין טיפת שעוה שנפלה על אותיות הגט יובא לקמן סי' קכ"ה ס"ח ס"ק י"ג:
יז
פן יהא קרוי עיין בתשו' ב"ח החדשות סימן צ"ג שכ' דלפום ריהטא משמע מלשון פן יהא קרוי דבזה אינו אלא חומרא בעלמא אך באמת ז"א והכוונה בזה על מה שכתב שתתייבש יפה שבלי ספק פירושו שיהי' יבש מאוד פן ואולי אם לא יתייבש יפה יהא קרוי מכל מקום כתב שיכול להזדייף דאע"פ שא"א לזייף מאחר שנתייבש מ"מ יהא קרוי כך אבל אם לא נתייבש כלל והוא עדיין לח אינו קרוי כ' שיכול להזדייף אלא הוא ממש כתב שיכול להזדייף עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' קכ"ה סט"ו ס"ק.
יח
שיכול להזדייף. עבה"ט מ"ש ואם נתן הגט קודם שנתייבש מסופק הח"מ כו' וע' בזה בפנים בח"מ וב"ש דמבואר דלטעם הכתוב בש"ע כאן משום שיכול להזדייף לא נסתפק כלל דודאי כשר בדיעבד כל שיש ע"מ רק שנסתפק לפי טעם המרדכי שכ' דהוי כאילי כתב בדבר שאינו של קיימא ע"ש: ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות קנ"ז שדחה טעם זה דלא דמי למשקין שעוברין מעצמן ואין מתקיימין אבל דיו לחה שאינה עוברת מעצמה אף דנמחק בקל לא איכפת לן ושפיר מקרי דבר המתקיים והביא ע"ו כמה ראיות וגם דחה שם דברי הב"ש במה דמדמה לנתן לה נייר חלק בסי' קל"ה. ומסיק לכן נראה דעיקר הטעם משום שיוכל להזדייף וא"כ בניתן לה הגט בעידי מסירה כשר אפי' נתנו לה כשהוא לח וגם במרדכי לא כתב אלא יש ליזהר משמע דלאו לעיכובא קאמר כו' ע"ש וע' בס"ק הקודם וגם מ"ש לקמן סי' קכ"ה ס"ק:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קכ״ד
א
סימן קכד ב"ש אות ב' שער אפרים די"ט. נ"ב ותו' מקום שמואל סי' ג':
ב
שם אות ג' א"כ כל גיטין. נ"ב אינו הכרח. דהא כבר כתב' תוס' רפ"ג לשיטת' דבעי' מוכח מתוכו א"כ למאן דס"ל דבנפילה חיישי' גם בלא הוחזקו א"כ כל גיטין יפסלו לר"מ ותירצו דמ"מ כ"ז דלא ידעי' דיש אחר ששמו כשמו מקרי מוכח מתוכו:
ג
ס"ב ועל קרן. נ"ב הרש"ך ה"א בסוף הספר בחי' על הרמב"ם נסתפק אם מותר לכתוב לכתחי' טופס הגט על הקרן ולקוצצו ולכתוב התורף:
ד
ס"ו ה"ז ספק מגורשת. נ"ב ואם כתב הגט על קרן של פרה שמתוך שהפרה שלו ויוצא מתח"י י"ל כיון דהפרה לחו בר דעת וגם גט כתוב עליו רגלים לדבר שהוא נתן לה ע' בתוס' ויש להוכיח קצת מדנקט האיבעי' בעבד דמשכחת לה רק בדרך איסור דכתובת קעקע ולא נקט דאיבעי בקרן של פרה אע"כ דבזה באמת ליכא איבעי' ולא בזה מנפשי' עייל:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קכ״ד
א
על איסורי הנאה. ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורייהו כמו גבי שופר ואתרוג דגט לא בעי שיעורא:
ב
וצריך שריפה. בר"נ כתב שזהו למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי:
ג
בעידי מסירה בטור כתב והוא שיהיה עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בעידי חתימה עכ"ל ולקמן סימן קל"ג כתב הטור פלוגת' בלא היה שם כלל עידי מסירה רק עידי חתימה דהרא"ש אוסר ורי"ף מתיר וכאן כ' הטור אליב' דכ"ע דלהרי"ף פשיט' דכשר באין מזדייף בעידי חתימה לחוד ואפי' להרא"ש כאן ביש עידי חתימה לחוד דאמרינן מסתמ' נעשה כמצותו שהיה שם עידי מסירה באין מזדייף וכ"כ הרא"ש בהדי' הביאו ב"י וביכול להזדייף פסול בעידי חתימה ואפי לרי"ף דהא הטעם דהרי"ף משום דמצינו שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דמזה למד הרי"ף דמפני תיקון העולם שימותו עידי מסירה ותראה לב"ד עידי חתימה ואין תיקון עולם שיכתוב על דבר שיכול להזדייף דהרי סגי בלאו הכי וכיון שאין בזה תיקון העולם למה נזוז מעיקר הדין בענין עידי מסירה והב"י כתב דלהמכשירים בעידי חתימה לחודייהו אם באו עידי חתימה בפנינו נשאת על ידיהם אע"ג דנכתב על יכול להזדייף ואח"כ כתב דאפשר דכאן פסול לכ"ע דכיון שיכול להזדייף כמזויף מתוכו הוא וזה סותר מ"ש ב"י אחר כך בסמוך דבהו' על המחק ועדיו על הנייר איפכ' כשר בעידי מסירה לכ"ע והא התם יוכל להזדייף למחוק הגט ולכתוב אחר כיון שאין אצלו מחק אחר לא יהיה ניכר אם נמחק ב"פ או פ"א ואפ"ה כשר בעידי מסירה ולא אמרינן דהוי כמזויף מתוכו ועידי מסירה לא מהני והוא מוכח בהדי' בגמר' דף כ' ותיפוק ליה דיוכל להזדייף ואמר רבא דכשר בעידי מסירה ומשם קשה טפי על ב"י שכתב תחיל' דלדעת המכשירים בחתימות לחוד כשר כאן ביוכל להזדייף ע"י החתומים דלמה הוצרך רבא לאוקמי' כר"א וכשר משום עידי מסירה הא אפי' לר"מ כשר משום עידי חתימה אלא ודאי ביכול לזייף לא מהני עידי חתימה כלל אפי' אם מעידין שלא היה תנאי והנלע"ד כתבתי דכאן מודים כ"ע מטעם שזכרתי:
ד
על הנייר מחוק עיין מ"ש סי' קכ"ה סעיף ט"ו:
ה
הדיפתרא פירוש עור בלא עפיץ ולא מליח:
ו
שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה דכתיב וכתב ונתן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר ג"כ קציצה אחר הכתיבה אבל מה שקוצץ קודם הכתיבה אינו פוסל:
ז
שקורין פפיר. לפי הנראה שיותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייד שא"א כלל לגרור בו ולא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזרות במדינות וואלין ואקריינ' שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי שם הקלף הורגלו לכתוב על נייר של פפיר ומשם התפשט גם לשאר מקומות:
ח
וחתכו לאחר כתיבה קודם הנתינה פסול משמע דאם לקח קלף גדול ממה שצריך ורגילים ליקח לגט והיה בדעתו ליתנו כמות שהוא ולחתוך מאומה ממנו דאין כאן פסול אבל נלע"ד דיש ליזהר לעשו' כן דיש לחוש שמא אחר הכתיבה ימלוך ויחתוך המותר ויבא לידי פסול כמו שמצינו בסעיף ד' גבי כתב ועל עלה של עציץ נקוב דחיישינן שמא יקטום העלה ה"נ חיישינן שמא יחתוך המותר אח"כ אבל אין לפסול אפי' בדיעבד בזה כמו בעלה של עציץ דיש לחלק דשאני בעציץ שהוא דכר מיוחד מן העציץ רק שהוא טפול עליו ע"כ חיישינן (שמא) יתלוש אותו משם משא"כ כאן דהכל נייר אחד וחתיכה אחת רק שנוטל יותר ממה שצריך בזה אמרינן כיון שתחלה הי' נראה לו להשאר כך ולא לחותכו משם אין חוששין שמא יתחרט ע"ז ויחתך משם המותר אלא דלכתחלה יש ליזהר בכל גוני וכמ"ש רמ"א בסמוך:
ט
דבעינן ונתן בידה קשה דבשחיטה בעינן גם כן בתלוש דילפינן מקרא דויקח את המאכלת כדאית' פ"ק דחולין דף י"א ואם כן למה אמרינן שם דהשוחט הקבוע ביד ושן הקבוע בלחי אסור וכאן מותר לכתוב הגט על יד העבד ונראה לתרץ דבשחיטה ילפי' לה משינוי לשון דקרא דהיינו מדכת' ויקח המאכלת ולא כתיב ויכן אלא לאו לדרשא אתא כמ"ש התוספו' שם בחולין וע"כ ממעטינן כל מידי דמחובר אבל גט דילפינן לה מן משמעות' דקרא דכתיב ונתן בידה דהיינו שיוכל ליתן אותו בידה ואם כן מחובר בכלל זה כל היכ' דנוכל לקיים בה נתינה דהיינו שנותן העבד מידו לידה ולא ממעטינן ביה אלא מידי דלא שייך ביה דהיינו מחובר לקרקע שאין שייך בה נתינה מיד ליד כנלע"ד:
י
אע"פ שנתן לה כל העציץ פי' דבזה תקוי' ונתן בידה מ"מ פסול משום (שמא) יתלוש העלה וה"ל מחוסר קציצה:
יא
על חרסו ונותן לה ולא חיישינן שמא ישבור חרס מהעציץ ויתן לה החתיכה וה"ל מחוסר קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:
יב
ויש אומרים כשאינו נקוב כו' דלא גזרינן אלא בנקוב כיון דיניק שפיר אורחיה למיתלש מיניה אבל באינה יניק לאו אורחי' למיתלש כולי האי:
יג
לא גזרינן שמא יקטום מטעם שזכרתי אבל אם קטם ודאי פסול הגט דלא עדיף מחותך מנייר בסעיף ג':
יד
בכתובת קעקע דאי בכתב דעלמא הוי ליה יכול להזדייף:
טו
אע"פ דאין שם עידי מסירה דאמרי' מסתמא היו שם ע"מ כיון דאין ריעותא לפנינו:
טז
שהגודרות אין להם חזקה הב"י כתב כי היכא דמבעי' ליה לרב"ח בעבד ה"ה נמי בפרה דאם היו מוחזקין שהיא שלו וכי היכא דמסקי' בעבד שהיא מגורשת ה"ה לפרה וכדאמר ר"ל הגודרת אין להם חזקה עכ"ל ובתוס' פ"ב דף כ' כתבו וא"ת מתני' ה"ל לאתויי העבדים אין להם חזקה וכתבו תי' א' בשם הר"י מקורבל ודחי אותו ואח"כ תירצו דמתניתין לא שמעינן גודרת דה"א דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו אבל הגודרת אין דרכי' לילך לבית אשה נכרי ולהכי ה"א הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה אע"פ שיש הוכחה דלא עיילו מנפשייהו כמו עבדים עכ"ל ביאור דבריהם דה"א כאן בגט שעל העבד עדיף מההיא מתני' דעבדים אין להם חזקה כיון שיש הוכחה להאשה מחמת הגט ע"כ מביא ההוא דר"ל שגודרות יש ג"כ הוכחה אפ"ה לא מהני ומזה הקשה בדרישה על הב"י כיון דפרה יש תרתי לטיבות' הא' מצד הגט הב' מצד הגודרות לא מבעיא בגמרא כלל והוה ודאי מגורשת ועדיף מעבד דאין לו אלא חד לטיבות' מכח גט ולעד"ן דברי ב"י נכונים דודאי בעי' דרמי היא נמי בפרה דהא ודאי קשה על רמי אם לא ידע ההיא דריש לקיש בגודרות אין לו חזקה למה לא הוה מסתפק בגודרות עצמו אם יש להם חזקה אף בלא גט אלא נראה פשוט דר"ל אלא היה סבור דלמא הכא עדיף כיון שיש גט על היד מההוכחה דגודרות ופשוט ליה כי היכא דאר"ל הגודרות אין להם חזקה ואע"פ שיש הוכחה מצד ההולכים שאין הולכים לרשות אחר לא משגחינן בזה והוה כעבדים ה"ה נמי בגט שעל יד העבד לא מהני אע"פ שיש הוכחה טובה מההיא דגודרות כי לא משגחינן בשום מעלה בזה ואם כן גם ההיא דפרה לא מהני לה אע"פ שיש ב' מעלות כנלע"ד ברור:
יז
אבל במקום שיש להם חזקה כו' הב"י כ"כ לענין אם היה עבד קטן וכן אם הי' אצלה ג' שנים ולא מיחה בה משמע לכאורה דמגורש' הוי שמה שהיה אצלה קודם זמן הגט אינו עולה כו' וא"ת א"כ אפילו שהה אצלה ג"ש כו' י"ל דלא מקדים אינש כו' עכ"ל כמה תמהון טוב' דברי הרב אלו דהא עיקר בעי' דרמי בר חמא במה שאמר דשמא מדנפשיה עייל ולא הוה מגורשת תקשה לך א"כ גט זה שעל יד העבד מה טיבו כיון דהוא לא גירשה וכן בפ"ק דב"מ דף י"ט פרכינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אלא ע"כ שהיה בדעתו לגרשה ואירע הדבר שלא גירשה וע"כ לא אמרינן בפ"ב דגיטין דף י"ח סברי דלא מקדים אינש כו' אלא במה דפריך התם מה הועילו חכמים בתקנת' לכתוב זמן בגט שמא כתבה לגיטה ואנחיה בכופת' דאי תפייסו מפייס פי' שלא גמר בדעתו בודאי לגרשה אלא הכין באם יצטרך לו ע"ז מתרץ שם לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה אבל הא ודאי חיישינן בכל דוכת' דשמא גמר בדעתו לגרשו ונתבטל ע"י סיבה שלא ברצונו ומכח זה לא שייך למפרך דלמא אירע כך ומה הועילו חכמים בתקנת' דזה אין שייך אא"כ יש דבר שתלוי ברצון האדם לבטל תקנת חכמים משא"כ בנתבטל ממילא כי הך דהכא שהוא טוען שע"כ נעשה כן שנתבטל הגט ולא גירשה מעולם כי בא ביטול בדבר ועדיין היא אשתו וע"כ לא מיחה בה נמצא שאין חזקתה חזקה מבוררת כלל והוה ממש כמו גודרות אין להם חזקה והב"י עצמו לא החליט הדבר אלא כתב לכאורה הוה מגורשת וכמדומה שלא בא הדבר לידי גמר לפני הרב לעיין בזה עוד ורמ"א נמשך אחריו לפום חורפיה ואין מקום לפסק זה דלהוי גט גמור אלא בעבד קטן אבל בגדול ששהה ג"ש חלילה לנו לומר דהוי גט גמור אלא הוה ספק כנלע"ד:
יח
ונתקבלה כתובתה הקשה רשב"א כיון דנתקבלה כתובתה ה"ל גט פורח באויר ותשרף דהוה כאומר התקבלי גיטך ומחלי לי כתובתך עכ"ל ולפ"ז אין דין זה אלא באם האשה נתרצה לזה אבל בע"כ לא יוכל לומר כן אפילו במקום שאין חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא ידעתי למה לא דימה הרשב"א זה לגיטה וחצירה באים כאחד בסי' קל"ט ה"נ גיטה וכתובתה באין כאחד ולפ"ז יוכל לגרשה במקום שאין חרם דר"ג:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5