שולחן ערוך, אבן העזר ז׳: דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת חללה ובו כג"ס: – עם 11 מפרשים

א

דין אשה שנשבית ואיזו היא נקראת חללה ובו כג"ס:
שבויה שנשבית והיא בת ג"ש ויום אחד או יותר אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה שמא נבעלה לכותי ואם יש לה עד שלא נתייחד כותי עמה ה"ז כשרה לכהונה ואפילו עבד או שפחה או קרוב נאמן לעדות זו: הגה ואפילו נשים שאינן נאמנות בעדות אשה כגון חמותה וכו' נאמנת בשבויה. (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות) וב' שבויות שהעידה כל אחת לחבירתה הרי אלו נאמנות וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו נאמן מעשה בא' שנשבה הוא ואמו ובנה מסיח לפי תומו ואמר נשבינו לבין הכותים אני ואמי יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים ודעתי על אמי והשיאו אותה חכמים לכהן על פיו ויש שכתב שהקטן נאמן אפי' במתכוין להעיד:

ב

אין הבעל נאמן להעיד באשתו השבויה שלא נטמאה שאין אדם מעיד לעצמו. וכן שפחתה לא תעיד לה אבל שפחת בעלה מעידה לה ושפחתה שהיתה מסיחה לפי תומה נאמנת: הגה כותי פסול לעדות שבויה ואפי' מסיח לפי תומו אינו נאמן (הרא"ש כלל ל"ב) ויש מקילין במסיח לפי תומו (ריא"ז) וה"ה לעד מפי עד ומסיח לפי תומו לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר (ר"ד כהן בית ח'):

ג

כהן שהעיד לשבויה שהיא טהורה ה"ז לא ישאנה שמא עיניו נתן בה ואם פדאה והעיד בה ה"ז ישאנה שאילו לא ידע שהיא טהורה לא נתן בה מעותיו:

ד

האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפי' היה שם עד א' שמעיד שהי' שבויה אבל אם יש שם שני עדים שנשבית אינה נאמנת עד שיעיד לה אחד שהי' טהורה:

ה

היה שם ב' עדים שנשבית ועד א' מעיד שנטמא' וא' מכחיש אותו ומעיד לה שהיא טהורה ולא נתייחד עמה כותי עד שנפדית אפי' זה שמעיד שהיא טהורה עבד או שפחה הרי זו מותרת: הגה וי"א שאם היא אומרת נטמאתי נאמנת נגד עד א' שאומר טהורה אבל לא נגד ב' עדים (הגהות אלפסי פ' האשה שנתארמלה):

ו

מי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה בית דין לינשא או שנשאת לפני בית דין ולא מיחו בה) ואחר כך באו שני עדים שנשבית הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתירה ואפי' נכנס אחריה שבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה הרי זו לא תצא מהתירה שהתירוה ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה ואם באו לה ב' עדים אח"כ שנטמאת אפי' נשאת ואפי' היו לה בנים הרי זו תצא ואם בא עד אחד אינו כלום:

ז

אמרה נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שאני טהורה אין אומרים נמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד ולא עוד אלא אפי' יצא עליה קול שיש עליה עידי טומאה מתירין אותה עד שיבואו שבשבויה הקילו:

ח

האב שאמר נשבית בתי ופדיתיה בין שהיא גדולה בין שהיא קטנה אינו נאמן לאוסרה (ה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור) (הג"מ פי"ח מא"ב בשם הרשב"א):

ט

אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר ספק הרי זו מותרת לדור עמו בחצר אחד ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו:

י

עיר שבא במצור ונכבשה אם היו כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות שמא נבעלו לכותים אלא מי שהיתה מג' שנים ולמטה ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעו בה או שהיה בעיר מחבואה אחת אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת הרי זו מצלת הכל כיצד מצלת שכל אשה שאמרה טהורה אני נאמנת ואע"פ שאין לה עד מתוך שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי נאמנת לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי בד"א בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבין בעיר ואין יראים לפיכך חוששין להם שמא בעלו אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר לא נאסרו הנשים מפני שאין להם פנאי לבעול שהם עוסקים בשלל ובורחים להם ואם שבו נשים ונעשו ברשותן אע"פ שרדפו אחריהם ישראל והצילו אותם מידם הרי הן אסורות ויש חולקין ואומרים שאף בגדוד של מלכות אחרת אסורות:

יא

האשה שנחבשה בידי עכו"ם ע"י ממון מותרת אפי' לכהונה: הגה ודוקא שחייבים להם שיראו ליגע בה פן יפסידו מכיסם אבל אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון שלא יפסידו מכיסם אסורה לבעלה כהן (תא"ו נתיב כ"ג וכן משמע בתוס' פ' א"מ) ע"י נפשות אסורה לכהונה לפיכך אם היה בעלה כהן נאסר' עליו: הגה וי"א דע"י נפשות אסורה אפילו לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית להם כדי שלא יהרגוה (תוס' והרא"ש והטור והר"ן ובפסקי מהרא"י סימן צ"ב) ודוקא בנחבשה מחמת עצמה ויש להם חשש מיתה (הג"מ פ' י"ח בשם י"א) אבל ביושבות חבושות מחמת בעליהן אינן אסורות אלא א"כ נגמר דין בעליהן למיתה (בפסקי מהרא"י סי' צ"ב) וי"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון ולחזור אינה אסורה לבעלה ישראל דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה (שם במהרא"י) ובשעת הזעם והרג רב התירו רבותינו לבעלה ישראל וכסברא הראשונה ואם נחבשה בידי כותים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה (הגהות מיי' פ' י"ח) ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהן אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זנתה תחתיו ואפי' בעלה כהן ואם אשתו המירה לחוד אסורה לבעלה אפי' ישראל (תשו' רשב"א והגהות מרדכי דכתובות) אם לא שיש לה עד א' שלא זנתה כשבויה ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זנתה (שם) ובשעת הגזירה שהמירו דתן מחמת אונס וחזרו בהן לאחר שעבר האונס יש להקל ולהתירן אפי' לבעלן כהנים (הרא"ש כלל ל"ב) ואם אשה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה (מהרי"ק שורש ק"ס): בד"א בזמן שיד ישראל תקיפה על הכותים והם יראים מהם אבל בזמן שיד הכותים תקיפה אפי' ע"י ממון כיון שנעשית ברשות הכותים נאסרה אא"כ העיד לה אחד כשבויה: הגה וכ"ז בנחבשה בידי כותים ומסורה בידם אבל אם נתייחדה עם כותים אפי' שחייבת להם אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשאה שלא כדת ואפי' יצא עליה קול זנות כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לאוסרה על בעלה (שם בתשו' הרא"ש) מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר (מהרי"ק שורש ק"ס):

יב

איזו היא חללה זו שנולדה מאיסורי כהונה כגון כהן הדיוט שבא על הזונה או על הגרושה וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה או שנשא בעולה ובא עליה הרי אלו נתחללו לעולם ואם הוליד ממנה בין זה שחיללה בין אחר הולד בין שהוא זכר בין שהוא נקבה חלל והיא עצמה נתחלל' בביאתו משהער' בה בין שבא עליה בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון והוא שהיה כהן מבן ט' שנים ויום אחד ולמעלה והנבעלת מבת ג' שנים ויום א' ומעלה אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין לא נתחללה אבל מן הנשואין אף ע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה:

יג

הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה לא נתחלל:

יד

כהן שבא על אחת מהעריות או על יבמה לשוק ונתעברה מביאה ראשונה אין הולד חלל אבל עשאה זונה ואם חזר ובא עליה הוא או כהן אחר הולד חלל אבל הבא על הגיורת ומשוחררת אפי' נתעברה מביאה ראשונה הולד חלל:

טו

כהן שבא על הנידה הולד כשר ואינו חלל:

טז

חלל שנשא כשרה הולד ממנה חלל וכן בן בנו כלם חללים עד סוף כל הדורות ואם ילדה בת אסורה לכהונה אבל אם נשאת אותה הבת לישראל וילדה ממנו בת אותה הבת כשרה לכהונה שישראל שנשא חללה הולד כשר:

יז

כותי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה:

יח

כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר וילדה כשהיא חללה הולד כשר שהרי לא בא מטיפת עבירה:

יט

כהן שבא על חלוצה היא וולדה חללים מדרבנן אבל כהן שבא על אחת מהשניות היא כשירה וזרעו ממנה כשירים:

כ

כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה (שם) (או ספק חלוצה) (טור) הרי זו ספק חללה וולדה ספק חלל ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהן ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה"ה בחלל של דבריהם אבל חלל של תורה הודאי הרי זו כזר ונושא גרושה ומטמא למתים שנאמר אמור אל הכהנים בני אהרן אע"פ שהם בני אהרן עד שיהיו בכיהונם:

כא

גר שנשא גיורת וילדה בת לא תנשא לכתחילה לכהן אפי' בת בתה עד כמה דורות אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה ואם נשאת לכהן לא תצא ואם יש בה צד א' של ישראל כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת מותרת לכהן לכתחילה וה"ה למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא משוחררת:

כב

הכהנת מותרת לינשא לחלל ולגר ולמשוחרר שלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולי כהונה שנאמר בני אהרן ולא בנות אהרן:

כג

משפחה שנתערב בה ספק חלל או ודאי וכן אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי נתבאר בסי' ב':

א

אסורה לכהן. ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו. אע"ג בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן קי"ל לא תצא אפי' ברוב פסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זונות דאמרינן אשה בודקת ומזנה. אע"ג דכאן אינו אלא ספק זנות וקי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל. כאן מפני מעלת יוחסין כהונה אסורה. ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל ונמצ' דהיא בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן ב"ש. וט"ז אוסר דיש לחוש שמא הערה בה השבאי וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' צ"ה. ועיין בהרד"ך בית ח' ועיין כנה"ג בהגהת הטור:

ב

לכותי. לפי מ"ש לעיל סי' ו' סעיף ח' וכן הבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לא נעשית זונה. פירושו לישראלים הפקירה אבל אם ידוע שהפקירה אף לגוים אסורה לכהן בה"י:

ג

ואם יש לה עד. עיין משפטי שמואל סי' פ"ה וק"ח. וכנה"ג בהגהת הטור:

ד

ואפי' נשים. עיין מ"ש הח"מ ס"ק ב'. וחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א מיישבו:

ה

מעשה בא'. כצ"ל ולא ומעשה. ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוק' במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובבתה ב"ש ועיין ח"מ:

ו

אמי. מוכח מזה דצריך שיה' אצלה מתחלה ועד סוף וכ"ש גבי גוי המל"ת לדעת יש מקילין צריך שיהי' מתחלה ועד סוף בה"י:

ז

מעיד לעצמו. אפי' מסל"ת. ודוק' להעיד אינו יכול אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה וידוע דלא נטמאה מותרת לו ב"ש ועיין בס"ק ט"ז:

ח

מסל"ת. הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' וראייתו דאין גוי מסל"ת נאמן א"כ בנתי' דמר שמואל אמאי אוקמינהו לשבוייהו אבראי לעיילי ויסיחו לפ"ת שלא נטמאו. והחכם צבי בתשובתו סי' קמ"א הקשה עליו דשמא אין רצונן להיות עומדת בספק ע"י אחר ושמא לא יסיחו לפ"ת ע"ש:

ט

ויש מקילין במסיח לפי תומו. בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ח הקשה ע"ז ע"ש:

י

וה"ה לעד מפי עד. ר"ל גם זה תלי' בפלוגת' דלהרא"ש דפסול כותי בשבויה ה"ה עד מפי עד נמי פסול בשבויה. וליש מקילין בכותי מהני נמי עד מפי עד. אבל בתשובת רש"ך ח"א סי' ו' כתב דגם הרא"ש מתיר עד מפי עד ע"ש ומ"מ למעשה אין דבריו מוכרחים ב"ש. ובתשובת חכם צבי שאלה קמ"א התיר בפשיטות עד מפי עד ע"ש. אשה מפי אחרים או אשה מפי אשה אחרת נסתפק הראנ"ח בח"א סי' כ"ב אי מהני ובסי' כ"ג הבי' בשם מהר"ש עטיאש דמהני ע"ש:

יא

אבל לא להחמיר. דהיינו כותי המעיד מל"ת דהי' טמאה לא מהני להחמיר להחזיקה כודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינה כשאר שבויה עיין ב"ש:

יב

ישאנה. אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבור שהו' ישאנה. וכל זה איירי בידוע דהיתה בשבי' אבל אם א"י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר ליש' אותה. ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דאינו ידוע שהו' כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן נאמן ועיין תשובת שער אפרים סי' ק"ו ב"ש:

יג

שבויה. ואפי' אם ע"א מעיד דהי' טמאה מתירין אותה כ"מ ברש"י בכתובות דף כ"ג ע"ב ד"ה הכי גרסינן איהי וכו':

יד

שנטמאה. אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח"כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפי' עד כשר שאומר נטמאה בא בתחלה ואשה בסוף לא אמרינן בכה"ג כל מקום שהאמינו ע"א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמי חד לגבי חד וישארו עדי שבויה. אע"ג בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין. אע"ג לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירין יותר מעדות שמת בעלה אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל ב"ש:

טו

טהורה. היינו בידוע שנשבת ואם נתנה אמתל' לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת. ומ"ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשואה אינה יכולה לאסור את עצמה על בעלה אבל פנויה נאמנת לאסור את עצמה לכהונה. והקשה הח"מ דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה ע"א המתירה למה נאמנת לומר שהי' טמאה מ"ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישי' שמא נתנה עיניה באחר כדלקמן סי' קט"ו ולעיל סי' ו' סעיף י"ב. וי"ל מאחר שיש עדים שנישבת הוי כמו רגלים לדבר ורמ"א כתב שם דוק' שאין רגלים לדבר אבל יש רגלים לדבר נאמנת בה"י ב"ש:

טז

ב"ד. כ"כ בתשובת רד"ך בית ח' חדר יו"ד ע"ש שהבי' אם לא היה ידוע לב"ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יוכל ליש' אותה ואפי' אם הוא א"י דהי' טהורה משום דאית ליה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר. וכתב ע"ז בד"מ וצ"ע. וכתב ב"ש ומכ"ש אשת כהן דנשבית והו' יודע מזה וא"י אם היא טהורה דאסורה לו אע"ג דא"י לשום אדם והי' אומרת טהורה אני. ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ס"ק ז' דמותר' לו. ולענין אם התירוהו ואח"כ באו עידי שביה. דין א"א שוה לדין פנויה ב"ש:

יז

שנטמאת. אבל ע"א שנטמאה לא מהני כלל אפי' לא נשאת לא תצא מהיתר' והיינו דאית' עידי שביה מש"ה לא תצא מהיתר' אבל אין מתירין אותה אבל אי ליכ' עידי שביה וע"א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ"ש בסעיף ד' ב"ש:

יח

קול. אפי' קול דאתחזק בב"ד ב"י בשם הריטב"א. מ"ש הב"ש מיהו צ"ע לישב הסוגי' לפי זה גם נראה תוס' לא ס"ל פי' זה עכ"ל לא הבנתי למה. עיין בה"י ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף י"ג:

יט

הקילו. אבל בא"א לא מקילין בכה"ג דאפי' אין כאן עדים רק שיצ' קול שיש עדים במ"ה שיודעים שהי' א"א אינה נאמנת ואפילו לא אתחזק הקול בב"ד חיישינן בא"א בה"י ע"ש:

כ

לאוסרה. ומ"מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר הכא דא"נ לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין ח"מ. וב"ש חולק דא"נ אפי' לצרף עם עד אחד ע"ש. וא"ל למה נאמן לומר על בנו שהו' ממזר או שהו' בן גרושה י"ל כל דבר שאומר שנפסל מתמת ביאתו או נשואין שלו נאמן ולא דבר אחר:

כא

בחצר. ואם ודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר אפי' במבוי נמי אסור לדור עמה עיין ב"ש:

כב

במצור. יש בזה ג' שיטות. לרש"י ור"ן במלכות אחרת אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יוכל לבא לעיר אבל אם א' יוכל לבא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה. ולשיטת תוס' ורמב"ם מלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכות יש לחוש יותר. ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקול' כמו במחבואה. והיינו לכהונה אבל לענין יין נסך היין מותר אפילו באותו מלכות דלנסך אין להם פנאי כמ"ש בי"ד סי' קכ"ט. ולשיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והרשב"א אמרי' לבעול אין חילוק ואסורה לעולם בין באותו מלכות בין במלכות אחרת. והיין לעולם מותר. ולענין אם יכולים לברוח נראה דהו' בכלל מחבואה ומותרת עיין ב"ש:

כג

שאמרה. משמע שצריכה לבא לב"ד לומר טהורה אני הרמב"ן. והר"ן כתב אפי' לא באתה לב"ד מתירין אותה דאנן טענינן לה דמסתמ' טהורה היא:

כד

ושטף. וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות ב"י:

כה

לכהונה. אפי' בפנויה ב"ח ב"ש:

כו

לכהונה. דוק' נחבשה ימים רבים אבל יום או יומים מותרת מהר"י מינץ סי' ו' ע"ש. עיין ס"ק ל"ט. אין לפסול זרע כהן שאמרו בפניו שאשתו נשבית ושתק הר"ם פדוואה סי' י"ד. משפט צדק ס"ב סי' ס'. כתב הר"מ אלשקאר סי' א' הא דע"י נפשות אסורה דוק' שנחבשה כדין אבל שלא כדין מותרת. ובעל ת"ה סי' רמ"א כתב דהיינו דווק' לבעל' ישראל אבל לא לבעלה כהן ועיין בבנימין זאב סי' קל"ב ועיין כנה"ג בהגהת הטור:

כז

ישראל. לפ"ז צ"ע למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בנכבשה איכ' סכנת נפשות למה לא חיישינן שמא נתרצית להם עי' ב"ש בה"י:

כח

להם. א"ל הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"פ ב' עדים או בקינוי וסתירה. היינו דוק' לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי עיין ב"ש. ע"ל סי' ו' ס"ק ב' ממ"ש בשם שבות יעקב:

כט

עצמה. אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעלה ישראל ועיין ח"מ:

ל

למיתה. היינו דוק' שדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהם רש"י:

לא

פדיון. הפוסקים לא רצו לסמוך ע"ז ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי קי"ל כסבר' הראשונה ח"מ:

לב

רב. דוק' בכה"ג שהיה הרג רב ולא היה מועיל ריצוי שלה לזנות אבל היכ' דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה בה"י ע"ל סי' ו' ס"ק כ' מש"ש בשם שבות יעקב:

לג

וכסבר' הראשונה. משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהו' שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרי' דזנתה ת"ה ב"ש:

לד

מותרת. דעכו"ם לא מפקירו נשייהו אבל כשהמירה לבדה הוי כאלו איכ' עדים שזנתה מהרי"ק. פלוני הכהן המיר דתו עם אשה א' ודרים כמה שנים בגיותן עפ"י קדושין דגוים וילדה בת ואח"כ חזרו וקבלו תשובה ועתה נתקדשה בתם לכהן לפני עדים והאב והאם אמרו שבתם נולדה מהם בכשרות וגם אמה אמרה שלא זינתה עם שום אדם כ"א עם זה וגם הוא אמר ששמרה כראוי כאיש את אשתו פסק בתשובת כנסת יחזקאל שאלה כ"ח דמותרת בדיעבד מאחר שנתקדשה ע"ש וע"ל סי' ו' ס"ק ל"א מש"ש בשם שבו"י ח"ב סי' קי"ג. ועיין הרד"ך בית ח' ובני יעקב סי' יו"ד ובני משה סי' נ"ו איש ואשתו שהמירו וחזרו וקבלו תשובה צריך לפרוש מאשתו ג' חדשים הראשונים משום הבחנה פרח מטה אהרן מ"א סי' ע"ו ע"ש. וצ"ע:

לה

זנתה. ח"מ וב"ש חולקים מאחר שהמירה לבדה אמרינן מומר לע"א הוי מומר לכל התורה והוי כאלו היו עדים שזנתה:

לו

כהנים. ח"מ חולק וכתב דלא התיר אלא לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ע"ש וב"ש כתב דאיירי מיד בשעת הגזירה המירה. מש"ה ליכ' שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזירה ואחר שהמירה תו ליכ' חשש לכן מותרת אפי' לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס ע"ש. איש בליעל שנשתמד וחשקה נפשו באשה יפה ועשה עם הגוים שיעלילו עליה וימיר דתה וישאנה וכן הי' מותרת לחזור לבעלה ישראל רשד"ם חא"ה סי' ק' ס"ח ועי' בהר"ם אלשקר סי' א':

לז

להמיר. היינו כשהי' לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתייחדה זמן מועט אלא דה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת ב"ש:

לח

תקיפה. והרד"ך חדר (י') [ט'] בית ח' הבי' בשם הגה' אלפסי דבזמה"ז שאין א"ה מטין דין וגם מקפידים על הזנות הוי כאלו יד ישראל תקיפה על עצמן. והרד"ך שם דוחה דבריו ואמר שאין לסמוך על הגהה זו. וכ"כ הכנה"ג וכ"ה בתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ז דאל"כ לא מקשה גמר' מידי בכתובות דף כ"ו ע"ב והא אשקלון דיד א"ה תקיפה לפי פרש"י שם דכבר גלו ישראל ע"ש וק"ל:

לט

בידם. תוספת ור"ן והמגיד והסמ"ק משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה בין אם לא שהה אלא הכל תלי' אם היא מסורה בידם אסורה. ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת. ובהרא"ש משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת ב"ש וע"ל ס"ק כ"ו מש"ש בשם מהר"י מינץ:

מ

כותים. בתשובת חות יאיר סי' (ט"ו) [ס"ו] המליץ בעד נשי ישראל ההולכת לבתי גוים להסתתר ומתייחדים עמה והיוצאת ליריד בלא שמירה והעמיד אותן בחזקתן בחזקת בנות ישראל כשרות. ובעל מחבר לקט הקמח כתב עליו אין אני מסכים בדברי המקיל ושומר נפשו ירחק. עיין בתשובת פרח מטה אהרן ח"ב סימן צ"ה ומהר"ם פדואה סימן כ"ו:

מא

זנות. ואפילו אם האשה עצמה מודית שנטמאה אינה נאמנת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ג ועיין סוף סימן מ"ו בהג"ה דאין שם מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה והוצי' רמ"א ג"כ מתשובת הרא"ש א"כ משמע דהיכי דהיא מודה חיישינן לקלא עיין התשובה הנ"ל ועיין שם מ"ש הח"מ והב"ש ע"ז:

מב

יש להחמיר. הח"מ כתב דקאי על הפנויה שמדברת עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלת לכותי ולא איירי בא"א כלל דממ"נ דאי באשת ישראל הא קי"ל אין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה ואי קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות ע"ש וב"ש כתב דקאי על אשת כהן ע"ש:

מג

כהונה. הקשה הב"ש ל"ל אלה למעוטי הבא על הנדה ע"ש. וישבתי דאיצטריך אלה דלא אתיא ק"ל כסברת הת"כ שהביאו תוס' יבמות דף ס' ע"א. ועל קושית התוספת דמה אלמנה שהיא עצמה מחוללת ע"ש יש לומר דהתורה אתי למעוטי אם בא על היבמה והיא נדה עיין ודו"ק. ועיין סעיף י"ד ועיין ברמב"ם פי"ט מהא"ב. אם כ"ג נשא בוגרת או מוכת עץ לא נעשית חללה. וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ"ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין הרמב"ם שם. ועיין סי' ד' אם זנתה תחת בעלה נעשים בניה חללים משום דהיא נעשה זונה מבעילה ראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח"כ נעשו הבנים חללים:

מד

נבעלה. כ"כ הרמב"ם. משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה. ובט"ז כתב אם יש עדים שלא נבעלה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומר' כאן וכאן היינו היא נעשית חללה אע"ג דיש עדים שלא נבעלה והבנים אזלינן ג"כ לחומר' שמא לאו חללים הם ע"כ. והח"מ כתב בפשיטות דלא נעשה חללה היכא דיש עדים שלא נבעלה ע"ש וכ"כ רשד"ם חא"ה סי' נ"ב ועיין בהר"א ששון סי' קע"ג:

מה

מהעריות. כתבו אחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזד מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה:

מו

לשוק. דלא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נשואין. ובנשואין הוי ממזר דרבנן עיין אחרונים וב"ח וע"ל ס"ק מ"ג מש"ש:

מז

לכהונה. היינו לכתחלה ובדיעבד לא תצא אחרונים:

מח

חלוצה. כהן שטעה ונשא חלוצה והוליד ממנה בנים ואחר שנודע לו הדבר שהיא אסורה לו אומר שאחר זמן רוצה לישבע לדור ממנה ומכל נשי עבירה כי לעת עתה א"א לו לגרשה מפני קרוביה שמגזימין עליו להביאו בערכאות של גוים כדי לחייבו ממון אין בדבריו אלו ממש ואין זו טענה ואסור להשתמש בשום דבר מקדושתו של אהרן תשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ט וע"ל סי' ז' ס"ק ב' מש"ש בשם שבות יעקב:

מט

חללה. ולעיל סי' כתב דאם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוצי' כתב ב"ח דלעיל איירי בנשא אותה תקנו חז"ל דהם כשרים. משא"כ כשבא עליה בזנות:

נ

תצא. היינו כשהורתה ולידתה בקדושה. ואם יש צד אחד ישראל בעינן נמי הורתה ולידתה בקדושה ב"ש:

נא

כשרות. אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא ג"כ מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שווין לאנשים בכל העונשים:

נב

חלל. עיין בטור סימן זה וסי' ב' שדבריו סותרים זא"ז בסי' זה כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור אסור לישראל ובסי' ב' כתב דוקא לכהן ולא לישראל עיין מהרש"ל מ"ג סי' ט"ו: וכנה"ג תירץ דבסי' ב' איירי בספק חלל וכאן איירי בספק בפסולי קהל כגון ממזר ע"ש ועיין בפרישה וב"ח:

א

ל' הרמב"ם בפי"ח מה' א"ב ממשנ' וגמ' כתובות דכ"ב ע"א

ב

ממשנה שם דף י"א ע"ב

ג

משנה שם דף כ"ז ע"א:

ד

שם

ה

משנה שם דכ"ג ע"ב

ו

וכן סברת הרא"ש

ז

שם דף כ"ז ע"ב

ח

הר"ן וכן הוא סברת ה"ה שם מבריית' דזו עדות אשה וכו' שם דף כ"ז ע"ב

ט

משנה שם

י

ברייתא וכאוקימת' דרב פפא שם

יא

ברייתא שם וכדמפרש שם בגמ' אליב' דרב פפא

יב

בריית' כתובות דל"ו ע"ב וכת"ק וכדמפרש לה שם בגמ'

יג

משנה שם דכ"ב ע"א

יד

הרמב"ם ממתני' שם וכתב ה"ה ופשוט הוא שהי' יכולה להכחיש' ואין פוסלים אותם בפחות משנים

טו

שם במשנה

טז

בריית' שם דף כ"ג ע"ב וכאוקימת' דרב פפא

יז

שם במשנה וכדמפרש בגמרא שם דכ"ב ע"א

יח

ממעשה דבנתיה דבר שמואל וכו' שם דכ"ג ע"א

יט

כתב ה"ה פשוט הוא ומתבאר שם

כ

ברייתא שם

כא

בריית' שם ופירש כגון שלא היה עדים שנשבית

כב

מבואר שם בסוגי' גבי בנתי' דמר שמואל

כג

משנה קידושין דף ס"ד ע"א ומפרש שם בגמ' משום דלא הימניה רחמנ' אלא לנישואין

כד

ממעשה דר' זכריה הקצב משנה כתובות דכ"ז ע"ב

כה

ג"ז ל' הרמב"ם שם ממשנה שם דכ"ז ע"א

כו

שם אוקימת' דרב יהודה אמר שמו' ודרבי לוי

כז

שם מימרא דרב אידי וכו' שם

כח

בעיא שם ופסק לקול' וכמ"ש הרי"ף כיון דדחי תלמוד' הכא מי יימר וכו' אלמא דמקלינן בה

כט

ג"ז אבעי' שם ופסקו לקולא כיון דמסיק שם ע"ב הכא חששא היא וכו'

ל

אוקימת' דרב יצחק מבריית' בדין חביות יין דלא מחלק בין לבעול בין לנסך

לא

הרי"ף והרמב"ן והרשב"א בשינוי דרב מרי שם לבעול יש פנאי ולנסך אין פנאי וכ"כ הטור שכן הוא מסקנת אביו הרא"ש

לב

ג"ז לשון הרמב"ם שם ממשנ' שם דכ"ז ע"ב

לג

וכ' ה"ה שם שכן פרשוהו כל הגאונים ז"ל וכן הכריחו האחרונים

לד

סי' ח' וע"ש שלא כתב שם להתיר אלא באשת ישראל דלא חייש' שנבעלה ברצון אבל לכהן משמע דאסורה וכ"כ מפורש בסי' ה' באשת כהן הי' אסורה כדין השבויה ולפי ענ"ד צ"ע בזה

לה

מימרא דר"ש בר ר"י כו' שם ע"ב

לו

בריית' קדושין דף ע"ז ע"א ומייתי לה מקרא

לז

בריי' שם ודריש לה מקרא

לח

משנה יבמות דנ"ג ע"ד

לט

ממשנה נדה דף מ"ה ע"א

מ

משנה שם דמ"ד ע"ב

מא

משנה יבמות דל"ו ע"ב

מב

ל' רמב"ם בפי"ט מהא"ב וכ' ה"ה שלמד דין זה ממ"ש וסתם מן הנשואין כו'

מג

בב"י כתב טעם אחר

מד

ג"ז שם

מה

מימ' דר"א קדושין דף ע"ז וע"ח

מו

ציינתיו לעיל ס"ו ס"ח

מז

בריית' יבמות דף ס' ע"א

מח

משנה קדושין דף ע"ז ע"א

מט

לשון הטור מפי' רש"י שם

נ

יבמות דמ"ה ע"א וכפרש"י שם

נא

ג"ז שם ברמב"ם מה' דקדושין דף ע"ד ע"א שאמרו בחלל יצירתו בעבירה

נב

שם מבריית' וגמ' יבמות דפ"ה ע"א וע"ב

נג

מבואר שם

נד

משנה שם דצ"ט ע"ב

נה

וכתב ה"ה שם ופשו' הוא דלא גרע מאיסור של דבריהם שיש בו מכת מרדות כנז' בכמה מקומות

נו

גם בזה כתב שפשוט הוא שלא באו חכמים להקל עליו להתירו כו' וכתב מהרש"ל דאם אכל תרומה מכין אותו מכ"מ אבל אם נטמא או נשא גרושה לוקין אותו מלקות מ' ולא סגי במכ"מ שהרי כהן ודאי הוא ומן התורה אסור בגרושה ולטמ'

נז

בריית' בת"כ בכמה דוכתי

נח

משנה קדושין דע"ז ע"א וכר"א ב"י וכמימר' דר"נ כו' שם דע"ח ע"ב

נט

כר"י שם במשנה

ס

שם במשנה משמיה דראב"י

סא

בריי' קידושין דף עב ע"ב ומימרא דרב והכי איפסק' הלכת' שם דף ע"ג ע"א

א

מעשה כ' ב"ש ודין בפ"ע הוא וכו' לע"ד אין פי' זה האמ' והעיק' כהבנת הה"מ וח"מ וכן מבוא' בפי' המשניות כ' במשנה וכן ב' אנשים וכו' שכשרים בעדות אשה אשה וקרוב וקטן מל"ת וכן במשנה א"ר זכרי' כ' וכבר ביארנו שהקרוב והאשה כשירים חוץ מבעלה ושפחתה הרי להדי' דלא כוותי'. אך זה צ"ע שהרי"ף אינו מזכיר מל"ת. וכנראה מפני שתי' ר"פ שפחתה כעצמה נרא' לו להחמיר בשפחתה דומיא דעצמה אף במל"ת ועובדא דרבי ביאר בבנה גדול ע"פ הבריית' וכיון שפסק כסתם מתניתין דאף בנה א"צ מל"ת לכן לא הזכיר מל"ת והרמ' נראה אף דאזיל בשטתו דבנה גדול א"צ מל"ת מ"מ נראה לו להעמיד עובדא דרבי אליבא דהלכתא ומטעם הקטן הצריך מל"ת ופס' כוותי' ובפירושו להמשניות נראה שאף בשפחתה הסכים להרי"ף שלא יועיל מל"ת ובחיבורו חזר בו וצ"ע:

ב

אפילו הי' שם ע"א א"ל הא קי"ל מיגו להכחיש העד ל"א כי זה אך בממון שע"א קם לשבועה ול"א מיגו לישבע נגד העד משא"כ בעניני איסור שאין מקום לשבועה אמרינן מגו להכחישו. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לתי' הריב"ם שבש"ך ח"מ סי' ע"ה ס"ק ל"ט:

ג

אין אומרים נמתין כו' זה נמי מטעם שמסיים שבשבוים הקילו סמ"ע סי' ק"מ ס"ק ד' אפי' יצא עליה קול כ' ב"ש אפי' קול דאתחזיק בב"ד ב"י בשם הריטב"א. ועם שבב"י כ' כן מ"מ בש"ע השמיטו וא"כ מה ק' לו על הרמ' כמבואר אף דבריו נראים מגומגי' דמה ענין פירוש עדי טומאה להכא שזה מסכימים תוס' עם הרמ' ובעיקר דברי ריטב"א תמהני אף דספר ריטב"א על כתו' אין אתי הא בריט' קדו' י"ב כ' להיפך דהסוגיא דלשם ע"כ לא איירי אלא בקלא דלא איתחזיק ומסיים ראיה מבנתי' דמר שמואל דאפילו שהיו שבוינהו בפנינו אלא דמסתפקא לן אם נבעלו לא חששו לקול דאמרי דהוי עדי טומאה מכיון דלא אתחזיק הרי להדי' שמפרש דוקא בלא אתחזיק וכן במרד' כתוב' פ"ב גבי עובד' דאשה שנתייחדה ואמרה נאנסתי ע"ש כי ב' הכתות ביארו סוגי' דהכא אך בקול רנון ולא בדאיתחזק יפה עשה הש"ע שהשמיט רבותא זו ולדינא צ"ע וע' סימן קנ"ז ובהה"מ פ"ג מה' יבום לדעת הרמב"ן ורש"א התם דוקא קלא דאיתחזק יש לדייק הא בשבוים דמקילין אף באיתחזק. ולפ"ר הסוגיא התם מכרעת כותי' מדקיי"ל כל קלא דלא אתחזק לאו כלום הוא ותי' הריטב"א הנ"ל ל"ש התם ומ"ש מקול קידושי' ודוק:

ד

אינו נאמן ע' ב"ש כ' על המ"מ וא"י מנין לו ויפה תמה כי משמע מהר"ן עצמו פ' י"י להיפך במשנה האומר זה בני ממזר אינו נאמן כ' רש"י ז"ל דקרוב הוא וכ' תמהני למה הוצרך לכך דהא כיון דבחזקת כשר היא אין ערער פחות מב' הרי דלא תמה כ"א למה הוצרך אבל מוד' דלת"ק דל"ל יכיר אפילו כחד א"כ מצד שהוא קרוב וה"ה לבת גבי שבוי' ומה שהב"ש דחק בל' הר"ן ואפשר שמזה הוציא הח"מ דעתו לע"ד פשוט כי הר"ן מדיהיב טעמא דא"כ במגו דחדוש היא הוצרך לבאר דהחדוש הוא במה דנאמן כב' דאלו בא' לא היה חדוש מה שהוא קרוב דאדרבא מה שבכל התורה קרוב פסול אינו אלא ג"ה כדאי' בחה"מ סי' ל"ג סעי' י' ובפרט לחובתו:

ה

כיצד מצלת כו' הב"ש מביא השגת הר"ן על הרמ' ולע"ד יש ראיה להרמ' מי"ד סי' ק"ץ סעיף ך"ה והוא התם נמי נימא דהסלע יציל על כולם דנמי שייך כתי' הגמ' הכא מי יימר דאיטמא ונימא דהסלע ליהוי כמחבואה ויציל על שניהם אפי' בבאו בבת אחת כיון דכל כתמי' אך ס' כדכ' הרמ' פ"ט מה' א"ב וטומאה זו מס' וכו' ולהרמ' ניחא דאף הכי לא מטהרינן לכולהו אלא בשאומרת טהורה אני ולפ"ז ק"ק נמי על הרמ"א ז"ל בל"ז דהכא משמע שסותם כהש"ע ובי"ד קי"ד סעי י' בהג"ה למד מדין מחבואה לדין א"י שאינו מערב מציל על כולם ושם ל"ש כלל אמירה ולהחולקי' על הר"מ ע"כ לדחוק כמו שתי' הכ"מ דלא ליהוי ס"ס משום דכל דליכא למתלי הוי כמו ודאי מגופה ה"נ לענין זה הו' כודאי איטמאה מדרבנן. וע"ש בט"ז ול' הרמ' וטומאה זו מס' לד' א"נ דבשבוי' הקילו ויי"נ אפשר דדומה לשבוי' הואיל ואסרי' מס' ואתחזי היתר:

ו

ודוקא בנחבשה מחמת עצמה ע' ח"מ כ' ובוודאי לדעת ר' אלחנן וכו'. ועם כל דבריו צ"ע לשטה זו הפוסקים דבדיעב' במסורה בידם ול"ל הופס' ממין אסורה לב"כ והיא נמי שטת הרמ' והרמ' נמי מפרש כהגאונים דע"י נפשות נמי אינה אסורה אלא לב"כ א"כ ע"כ דמה דקתני ע"י נפשות ל"ד אלא דסתם חבישות אינם כ"א או ע"י ממון או עי"נ כדכ' הרא"ש בע"ז לתי' א' דאל"כ מה אירי' עי"נ הא אפילו במסורה חנם נמי אסורה וא"כ ק' מה שייכות פלוגתא יש לפרש עי"כ במה איירי ורב ולוי וחזקי' ור"י במה פליגו ואף שהרי"ף ורמ' השמיטו פלוגתא זו מ"מ הסוגיא ק' וגם רב עצמו שבריש ההלכה נאמר משמו החילוק בין א"ה הקיפו שממנו הסכימו והח"מ וב"ש שמוכרח שלא כרבינא שמחליק בין לכתחילה לדיעב' הוא עצמו שאמר וכגון נשי גנבי וק' האי כגון מאי עבידתיה יהי' מה שיהי' הא שלא עי"מ הוא ואסורה לב"כ ורציתי לדחוק ע"פ הסברא שבב"ש ס"ק ך"ב שסוברים המתני' דוקא קתני שאינה נאסרת אף לב"כ אלא בשנחבשה ע"פ דין או עי"מ או עי"נ ולאפוקי בעלילה חנם ואין דומה לשבוי' או עיר שכבשה כרכום שע"פ דינא דמלכותא זכה בה ופי' רב בנשי גנבא דלא נגמר דין וכו' נמי מיקרי ע"פ דין ואסורה לכן סתם הרמ' אבל סברה זו אינה אמורה אלא לגבי רצון ולא לחשש אונס דכהן גם בפירושו להמשניות משמיט כל בבא דעי"נ וצ"ע ובע"כ לידחוק דסובר אך רב דפי' כגון נשי גנבא הוא דאזיל לשיטתי' דעי"מ דוקא בשיד ישראל תקיפה שיראים לה"מ ועי"נ באמת ל"ד ופירש לדוגמא כגון נ"ג שלא תימא עי"נ הוא עי"נ דעצמם אלא אפילו בהווה כגון נ"ג שאין להם יראת נפשות מ"מ מפני שנמי יראת ממון אין להחובשים אסורה לכהן ולוי וחזקי' ור"י חולקים וסוברים כרבינא דעי"נ דוקא עי"מ ל"ד ומ"מ דוקא לכהן ופי' הרמ' כרב ע"פ מסקנה דע"ז וזה נראה כונת הח"מ אבל דברי הה"מ צ"ע וע' סי' ע"ח ב"ש ס"ק ז' דין שבוי' סתם ודין שבוי מלכות שבגמ' דף נ"ב כי צ"ע שלא נזכר:

ז

להג"ה ב' בשע' השמד וכו' יש להקל ע' ח"מ וב"ש מהרי"ק סי' ק"ס מצאתי העתק בשם הסמ"ק מצורי"ך בשם הר"י מקורבל כ' כהן ואשתו שנשתמדו באונ' ומיד שעברה הגזירה חזרו ועשו תשו' אין לה דין דנחבשו עי"נ דאסורה דהתם מיירי דאין דעתו להניח בשום ענין וא"כ באין ודאי עליה וכו' ע"ד אבל כשרוצים להניח בשלום כשרוצה להמיר אם אירע שנשתמדה ואח"כ חזרה וודאי אינה אסורה כך פי' ר"י מקורבול ע"ט בהג"ה מצורי"ך והרי לך בהדי' שר"י מקור' שהיה אחרון כ' דהיכא שאינה מסורה בידם למות דאינה אסורה אפי' לב"כ עכ"ל מהרי"ק וא"כ אפשר אף דבש"ע נרשם בשם הרא"ש ט"ס ורומז לר"י מקורביל אמנם נלע"ד דהר"י מקור' נמי פוסק כרבינא דעי"מ ל"ד ועי"נ דוקא ושפיר יוכל לומר דל"מ עי"נ אלא בשאין דעתו להניח בשום ענין ופי' נמי כחזקי' דהוא שנגמר דינו אבל להש"ע דעי"מ דוקא הוא דמותרת ועי"נ ל"ד לא אזיל שפיר סברתו דהא לא גרע מעי"מ וידם תקיפה דאסורה אף דודאי דעתם להניח בשום ענין כשיותן להם הממון תו כ' הח"מ ס"ק ך"א ובת"ה סי' רמ"א הניח בצ"ע וז"ל ת"ה ולפ"ז היה נראה דשרי אפי' לכהונה והא ליכא למיחש דשמא אנסוהו דהא צנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה כדמוכח בההוא דלדרוש להו אונס שרי ובסמ"ק דלעיל משמע דלא שרי אלא לבעלה ישראל וכו' ודוחק לומר דפלוג סמ"ק אדברי תו' עכ"ל ובעניותי איני מבין דאף דמוכח דצנועה מוסרה נפשה אף על אונס ותבחר במות נפשה אשר עי"ז אפשר שתבא לידי סכנה מ"מ מי ליכא למיחש שיתקיף עליה ויבעל בלי רצונה בבחירת המות אלא בבחירתו להשאירה בחיים ולבעול אותה ומה מהני לזה צניעתה. וגם המע' בתוס' בל"ז אין ראיה לע"ד דיש לחוש אף דצנועה היא ידעה הדין דאונס שרי דקרקע עולם היא ומה"ת תמסור למיתה ומה דמשני איכא נמי כהנת אין ר"ל דאף אחר הדרש תמסר עצמה אלא מפני הכהנת שנאסרו לא מיחו בידם חכמים ע"ש וע' נמי בתו' ד"ה ולידרוש להו:

ח

להג"ה ג' וכ"ז בשנחבשה כו' אבל אם נתייחדה כו' ע"א על היחוד הנה דין פנוי' שנתייחדה אינו מבואר ובמהרי"ק סי' ק"ס בשם הש"ג בשם ר"י טראני כ' פנוי' שנתיחדה עם א' מהפסולים ואפילו עם א"י נאמנת לומר לא נבעלתי ומותר' לכהונה ומכין אותה מ"מ על שנתייחדה עכ"ל וכן הוא בטור סי' ך"ב והוציא מן מימרא דרב קידו' פ"א מלקין וכו' ופירשו בפנוי' לכהונה דומיא דמלקין דפי' ר"א דלא איירי אלא בפנוי' ומשמע להו סתמא אפי' עם א"י ואף דבכתו' משני הגמ' אפ"ת ר"י מעלה עשו וא"כ רב ע"כ לא איירי באיסור כהונה אפשר דסברו דזה דחיי' בעלמא דלא נפיק מרב דפוסק כשמואל וכר"ג. ולדחי' זו אה"נ ע"כ אף מלקין ביחוד דא"א ור"א דמפרש דוקא בפנויה מוקים באמת רב כר"ג א"נ דסברי כתי' וי"ל בתרא דבפו' קידו' ור"ל דנהי דודאי רב איירי ביחוד פנוי' עם פסול מ"מ אינו דומה לטוענת נבעלתי והס' בין כשר לפסול דעשו מעלה אבל ביחוד בעלמא אפי' עם פסול לא עשו מעלה ונאמנת לומ' לא נבעלתי. ואולם לתי' א' דמהרי"ק הביאו הח"מ וב"ש דכ"ע מודים ביחוד פנויה עם א"י דפרוצים אפשר דרש"י ז"ל קאי כוותיה ודחק לו לפרש דברי רב וא"א על היחוד בפנוי' ובנתייחדת עם ישראל פסול דוקא ופי' דלא קאי כלל על איסור כהונה אלא בא"א אבל ק' לי על ההוא תירוצא דאם איתא שיהא מוכרח מדר"ג עצמו דפנוי' שנתייחדה עם א"י דכע"מ דאסורה לכהן א"כ ק' על רבינא בע"ז קושי' הבה"ג דהא מוכח דפנוי' אם א"י חיישינן אף בדיעבד לאוסרה לכהן ומה מייתי ממתני' דנחבשה דלא התירה כ"א לבעלה ולקיח' בהמה לקרבן ודאי' דומיא דפנוי' לכהן ולא לאשת כהן ואיפכא היה לו למידק מדקתני לבעלה הא פנוי' אסורה. וגם לפי האמת לא היה לנו ראיה להתיר פנוי' שנחבשה אפי' עי"מ כיון דכבר מוכרח דיש חלוק בין פנויה לא"כ משא"כ לתי' ב' דמהרי"ק ניחא. אך מ"מ ק' לי דלפ"ר מבלעדי קושי' הבה"ג יש ראיה דפנוי' שנתייחדה אפי' עם ישראל פסול ומכ"ש א"י שאסורה לכתחילה מסוגיא דראוה מדברת דהיינו נסתרה דפליגו ר"ג ור"י ועלה איתמר נמי משמי' דשמואל הל' כר"ג ואת ל"ת עובדא וכו' ומכ"ש בנסתרה עם פסול שעכ"פ לכתחילה אסורה וכן איתא בר"ע מברטנור' ע"ש ותינח אם הפלוגת' דמדבר' איירי במודה שנבעלה אלא שאמר' כשר היה (וע' בתוס' שנסתפקו) א"כ באומרה לא נבעלתי מודה ר"י ובטור הכרעה דאת ל"ת לא קאי אלא במה שנחלקו:

ט

ושפיר י"ל דבנתייחד' כע"מ ואפילו ר"י בלא טעם ס"ס אלא אפילו בפסול ומטעם פשוט שא"א על היחוד ואפילו פנוי' ומה דמשני א"ת ר"י מעלה עשו דוקא בטוענת נבעלתי וכתי' תו' קידו' הנ"ל אבל לפי' השני דהפלוגתא היא אף בטוענת ל"נ נמצא הכרעה זו עלה נמי קאי ק'. והנה הבה"ג שמביא ראיה דר"ג מודה בנסתרה עם א"י לע"ד ע"כ דמפרש הפלוגתא באינה מודה דאלו במודה נמצא כל המו"מ דר"ג ור"י לא היה אלא שר"ג דן דמדברת אינה כשבוי' דיש לה מגו ור"י השיב דל"ל מגו דיראה לומר ל"נ כדאי' בתו' אבל מודה בטוענת ל"נ דנאמנת וע"ז השיג ר"ג רוב א"י פרוצי' ואין ללמוד מדבריו כ"א שמודה ר"נ א"א שנסתרה עם א"י ואומרת נאנסתי דאינה נאמנת במגו (ולע"ד מזה יש סעד להמחמירי' שבהגהות רמ"א סי' קע"ח) אבל באומרת ל"נ י"ל דכע"מ ואפי' ר"י בלא טעם דס"ס ואפי' עם א"י דלא חשדינן ברצון ולאונס לי' למיחש באינה מסורה (ובזה נדחה הוכחות המהרי"ק דכ"ע מוכרחים להודות לבה"ג בא' מאופני ב' התירוצי') אלא ש"מ דבה"ג מפרש הפלוגתא בטוענת ל"נ וא"כ מוכח מהכרעת שמואל דאל תעבד כו' דאפי' בנתייחדה עם ישראל פסול דאסור' לכתחלה וע"כ שהוצרך הבה"ג ז"ל לחלק בין י"פ לא"י ולהביא ראיה מהודאות ר"ג שא"י דומה לשבוי' היינו לדיעב' דומי' דשבוי' וזה נמי דלא כתי' א' דמהרי"ק אמנם לתי' ב' דמדברת היינו נסתרה לשם זנות א"כ אף אי מיירי בטוענת ל"נ אין ראיה מהכרעה זו מידי לנתייחדה פשוט. אך ל' הבה"ג שבמהרי"ק הכי מה ששנינו היתה מדברת עם א' ואמרו לה מה טיבו ר"ג ור"א אומרים נאמנת להשיא לכהונה מה מדברת זעירא אמר נסתרה ה"מ עם ישראל אבל אם א"י הוא כשבוי' ופסולה לכהונה עכ"ל. וק"ק דמשמעות הל' דבנסתרה עם ישראל נמי הל' כר"ג וכשירה אף לכתחילה וזה דלא כהכרעת שמואל דבאופן דפליגו ל"ת עובדא ולפ"ר מוכח מזה דלא כר"ע מברט' אלא דשמואל לא קאי כ"א על מעוברת וצ"ע מנ"ל. ואולם תמהני על הרמ' ז"ל ראש המעתיקין שהשמיט דין מדברת וק' ממ"נ אי סובר כר"ע נהי שפרט כר"ג בראוה שנבעלה ומכ"ש מדברת מ"מ הי' לו להשמיענו דאף מדברת לכתחילה לא עד דאיכא וכו' ואי סובר כדלעיל ודלא כר"ע מכ"ש היה לו ליפסוק בזה כר"ג אף לכתחילה אמנם אלו נאמר דאינו מחלק בין נסתרה ליחוד דלא כתי' מהרי"ק איפשר לדחוק דהכריח מסוגי' דע"ז דשמואל לא קאי אלא על מעובר' דאלו אף על הפלוגתא דמדברת איך עלה בדע' רבינו למיפשט דיעבד דיחוד פנוי' ממתני' דנחבשה הא חזינן דפנוי' שנתייחד' פסולה לכתחי' א"ו דבפלוגת' זו אף לכתחי' הל' כר"ג ויש לדחוק שסמך בזה על מה שמסיי' על דין נחבשה כיון שנעשית ברשות הגוים להורות הא ביחוד עם א"י כשירה ומכיון שבריש הל' כ' עי"מ מותר עי"נ אסורה ולפיכך כו' נשמע מיני' הא כל עיקר הלכ' זו אף בפנוי' נאמרה דמותרת לכהונ' וממילא מה דמסיי' כיון שנעשית כו' להורות דבנתייחד' לחוד שרי' נמי אף על פנוי' נאמר' ושפיר א"צ שוב להעתיק דבמדברת עם ס' כשר דכשירה לכתחילה דבק"ו נלמד מנתייחדה עם א"י אבל לתי' מהרי"ק דמדבר' אינה נתייחדה קשה אך הא ניחא אם מפרש הפלוגתא בטוענת ל"נ דאז י"ל דאלו היה סובר ר"י דבלא נבעלתי נאמנת היה מודה דבלכשר נבעלתי ממילא נאמנת במיגו וא"כ זה א"צ להשמיענו דמיגו הוא כלל בכל התורה אבל אם מפרש הפלוגתא דוקא באומר' לכשר נבעלתי ועיקר הפלוגתא אם המגו טוב הדרה הקושי' לדוכתא דממ"נ היה לו להעתיק או לאשמעינן אף דאית לה מגו מ"מ לכתחילה לא עד דאיכא ר"כ דזה לא נשמע מן מעוברת או להיפך דהיכי דאית מגו דל"נ אף שמודה נאמנת לכתחילה אילו בר"פ לומר לכ"נ דזה לא נשמע מנחבשה דאומרת ל"נ ואם מפרש הפלוג' בטוענת ל"נ דהיינו שיט' הבה"ג כנ"ל ק' קושי' הבה"ג להנ"ל שהוכחתי מני' דלא כב' תירוצי מהרי"ק. ובע"כ כדדחק עצמו התו' מהו' משה ש"ג נרו' שיש ליישב קושי' מהרי"ק על החולקי' על בה"ג דעיקר הקושי' דאי בנסתרה עם א"י נמי מותרת לר"ג היה לו להשיב שאני שבוי' שמסורה בידיהם די"ל קושטא קאמר ואלו השיב הכי היה משמע דטעמא דהתיר' דר"ג מפני שאינה מסורה ובמסור' אסורה ובאמת בנסתרה דמתני' אף במסורה שרי' כיון דאינם פרוצי' וא"ל השתא נמי יש למטעי דבפרוץ מודה ר"ג זה אינו דמהא לא איירי מתני' כלל והוא דחק רב ולדידי כ"ז צ"ע ומכ"ש על הטור שאף סיום ל' הרמ' מכיון שנעשים ברשות הא"י נמי משמיט:

י

ובמה שמאריך הב"ש להשיג על הח"מ לע"ד אפשר מהרי"ק לא כיון כ"א לפנוי' ואפילו בנסתרה לשם זנות בתי' ב' ומה שמוציא מדקדוק ל' מהרי"ק בעובדא דהתם וגם במה שמסיים על דברי מהר"מ אפשר מפני שהשיב להבעל שהיה עצמו השואל כ' דבלא נסתר' לשם זנות יוכל לסמוך על כל הגדולים המתירי' אף לכתחילה בפנוי' לאפוקי בנסתרה לשם זנות כיון דבפנוי' העלה דכע"מ דאסורה לכתחילה אפשר היה ראוי לומר להבעל שאם רוצ' להחמיר דמצוה קעביד כדמצינן בא"א בדבר מכוער אבל לאסור א"כ לבעל מיראת רצון יותר מא"י אין מוכרח. ואולי אף כוונת רמ"א ז"ל שכ' יש להחמיר אינו לחלוטין להוציאה בע"כ דבעל אלא שהבעל יחמיר על עצמו וכן בפנוי' מהראוי שהב"ד יחמירו לכתחילה ולא נראה לו להחמיר כתי' א' אלא כהב' וע' במהרי"ק עצמו משמע שאין לחלק בא"א בחשש רצון בין א"כ לאשת זר ועסי' י"א שהבאתי ראיה דלא כב"ש:

יא

מאיסורי כהונה ב"ש מקש' לראב"י דיש חלל ח"ע ואלה לא אתא להפסיק אלא למעט נדה ל"ל הא כבר ממועט שאין חלל אלא מא"כ וממציא לראב"י נדה נעשית זונה וצריך מיעוט שאם בא עלי' שנית שאז היא א"כ וה"א שהולד חלל קמ"ל דלא ולפ"ר תימ' דא"כ איך פסקינן סי' ו' דלא נ"ז הא קי"ל כראב"י ואם ר"ל לולא אלה ה"א דנ"ז ומאלה ידעינן דלא נ"ז ל"צ לומר שהרמ' איירי כשנתעברה בפעם א' ותו דא"כ לרבנן דל"ל אלה באמת יהא נדה נ"ז ובפע' ב' יהא חלל וכבר מבואר בח"ר דבנדה אין פלוגתא וכן בתשובת רשב"א סי' אלף ר' והטעם כיון דלא הו' זר אצלו מעיקר' גם כשירה לקהל וקדו' תפשו בה א"א שתהא זונה מן פסול וכי תהי' וע' נמי בח"ר ריש הערל גם מה שכ' בפי' התו' היינו לשטתו דלעיל דאין לוקין לתו' כהן הבא על הנבעלת מח"ל וכבר מבאר לעיל דאינו ובעיקר הקו' יש לדחוק דלראב"י לא מיותר כלל חללה דגבי כ"ג מפני שדורש אלה למעוטי ומשמע אלה דוקא א"כ אי לא כתיב חללה נהי דהוה פשיטא לן דחללה אסורה לכ"ג לחלל זרעו ה"א דוקא אלה דכתיב בקרא ולא נמי חללה ולראב"י באמת מה דידעינן דאין חלל מח"כ היינו נמי מדרשה דאלה כמו דממעט נדה אף דנמי אתי' לי' בק"ו וזה גופא הק"ו דס"ד דאביי בקידושי' למילף מיני' דיש חלל מח"כ ומה שהוצרך הגמ' לידרוש מחללה שמיותר שאין חלל אלא מח"כ. היינו לרבנן דס"ל אלה להפסיק ולדידהו באמת חללה מיותר אלא שלשון הסוגיא דחוק וצ"ע. אעפ"י שנמצא' בתולה כ' ב"ש כ"כ הרמ' משמע כו' נראה דיליף וכו' עיין סימן ס"ז ב"ש ס"ק ב' מבואר דאין שום ראיה משם תו' כ' ותו' נמי ס"ל ואמת שתו' כתבו הכי בשם ר"ת. אבל הרמ' עצמו בה' תרומות פ' כפירש"י ואף קשה לי על ר"ת דאיך אפשר דבחופה לחוד נתחללה הא מקרא דלא יחלל זרעו נפיק דמשמע ודאי בביאה וכדאיתה שם נ"ט דביאה הוא דמשוי חללה וכן דף ס"ט מה כ"ג באלמנה בביאה אף ההוא נמי בביאה וע' ח"ר על סוגי' דיש חופה לפסולת כנראה אף לשטת תו' ע"כ אך מדרבנן לחומרא וע"ת גיטין פ"ה מוכח להדי' בד"ה חוץ מתרומתך דבנשואין בלא ביאה לא נפסלה מתרומה כ"א מדרבנן. וא"כ מה דמסיים וכן נראה לי עיקר דהא אף לשטת הרמ' אין מוכרח פירושו ליתא וגם מיני' ובי' מוכרח דלמה מסיי' שכל נשואה בחזקת בעולה והעיקר כהט"ז וח"מ:

יב

כהן שבא ע' ח"מ ודבריו אמתי' כי לא אפשר שיהא ממזר וכהן ומותר בתרומה וכבר הוציא הרשב"א בתשובה אלף ר' השואל מדעת זו:

יג

ונתעברה מביאה א' אין הולד חלל ז"ל הריט' קדו' ע"ז וכ"ת אמאי הא בהעראה נ"ז וכי גמר ביאתו היא פסול כהונה ונעשית חללה הא ל"ק דכי אמרינן העראה שמה ביאה כשפירש ולא גמר אבל גמר דעתו על גמר ביאה הלכך בגמר הויא זונה וע' סי' ל"ג ודבריו דחוקים דמה שייכו' לדעתו בזה והעיקר כדאי' במ"ל פי"ז מה' א"ב ה' י"ג בשם רשב"א בשם ר"ח דחדא ביאה לא פלגינן דתאסור ב' איסורין:

יד

או ספק חלוצה הב"ש כ' בשם הב"ח דמחלק והמ"ל משיג מהטור י"ד ומעלה דטעות נפל הכא בהטור ע"ש:

א

אסורה לכהן. ואם היא נשואה לכהן תצא ממנו אף על גב בזנתה ואומרת לכשר נבעלתי ונשאת לכהן דקי"ל דלא תצא אפילו ברוב הפסולים וכאן אפי' אם אמרה טהורה אני אינה נאמנת שאני זנות דאמרינן אשה בודקת ומזנה אף על גב דאינו אלא ספק שמא זנתה ובעלמא קי"ל אין אשה נאסרת מבעלה אלא בקינוי וסתירה או ע"פ שני עדים בין אשת כהן ובין אשת ישראל כאן מפני מעלת יוחסי' כהונה אסורה כ"כ במהרי"ק שורש ק"ס ועיין סקי"א ואפשר אם שבויה נשאת לישראל ונמצ' דהי' בתולה מותרת אחר מיתתו לכהן וצ"ע ובט"ז אוסר וכתב דיש לחוש שמא הערה בה השבאי:

ב

ואפילו נשים. אף לדעת הרא"ש דס"ל כותי אינו נאמן משום דעכו"ם לא מצינן בש"ס דהוא כשר לעדות שבויה ולמילף מדהוא נאמן להעיד דמת בעלה א"א למילף די"ל היא תוכיח דנאמנת לומר דמת בעלה ואינה נאמנת כאן כמה שכתוב בתשו' הרא"ש אבל נשים תנינא בהדי' דנאמנות בשבויה וכן אמה נאמנת אלא חמותה ס"ד דפסולה כשם היא פסולה להעיד שמת בעלה קמ"ל דל"ד דשם כוונתה לקלקלה על בעלה משא"כ כאן דאין שייך לומר דכוונתה לקלקלה דהא בלא עדות שלה אסורה לבעלה א"כ אין חילוק בין חמותה לשאר נשים ממילא היא בכלל היתר שאר נשים ולא כח"מ שהניח בצ"ע מ"ש עדות עכו"ם מעדות חמותה ולא קשה מידי וכלל הוא אין לנו אלא מה שארז"ל, ועל חז"ל אין להקשות מ"ש עדות עכו"ם מעדות חמותה דא"כ בל"ז קשה על הרא"ש שכתב עדות עכו"ם לא מצינו בש"ס שהוא כשר בשבויה אף על גב דעבד וקטן ונשים נאמנים אלא אין לנו אלא מ"ש חז"ל:

ג

מעשה וכו'. כצ"ל מעשה ולא ומעשה וכן הוא ברמב"ם ודין בפני עצמו הוא ולא קאי על קטן אלא בנה ובתה אפי' גדולים בעינן דוקא במל"ת ומ"ש בסמוך קרוב נאמן להעיד לא איירי בבנה ובתה ובזה א"צ כל מ"ש הח"מ לכן לא הביא המחבר דעת הפוסקים דס"ל בנה ובתה צריכים מל"ת כי בודאי ס"ל דהיינו הדין שכתוב כאן:

ד

מעיד לעצמו. אפי' מל"ת אף על גב דלעיל רס"ג מבואר מל"ת נאמן להעיד לאכול בתרומה מ"מ ביוחסין מעלה עשאו והחמירו כ"כ תוס' והר"ן והג"מ ודוקא להעיד א"י אבל אם לא ידע שום אדם דהיתה שבויה אלא הוא והיה עמה ויודע דלא נטמאת מותרת לו:

ה

וה"ה לעד מפי עד. הנה לב"י וד"מ תליא בפלוגתא הנ"ל אם כותי נאמן במל"ת ולהרא"ש דפוסל כותי ה"ה עד מפי עד נמי פסול אבל בתשו' רש"ך ס"א סי' ו' מאריך בזה וכתב גם הרא"ש מתיר בעד מפי עד ומ"מ למעשה אין דבריו מוכרחים וע"ש:

ו

אבל לא להחמיר. הנה במ' סוף יבמות מבואר פלוגתא זו אם כותי מסל"ת שמת בעלה וכותי א' מל"ת חי הוא אם יכול להכחיש די"ל התורה לא האמינתו אלא להקל ולא להחמיר וכן דעת רד"ך שם וכ"כ בתשו' רשב"א וע' בק"ע סי' קנ"ז ושם במ' פסק דיכול להכחיש וכ"כ בתשו' הר"ן ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' קל"ג וכ"פ לקמן סי' י"ז סל"ז וי"ל מ"ש כאן להחמיר לא מהני היינו נמי כה"ג דכותי א' מעיד מל"ת דטהורה היא וכותי א' מכחישו נאמן להקל ול"ד להא דלקמן כי כאן הולכים אחר המיקל כמ"ש בסמוך אם ע"א אומר טמאה היא והאשה אומרת טהורה היא מיהו הלשון לא משמע דאיירי בשני עכו"ם אלא נראה דאיירי בכותי א' המעיד מל"ת דהיא טמאה לא מהני עדות' להחמיר להחזיקה כוודאי טמאה אלא הוי כאלו לא העיד כלל ודינ' כשאר שבויה וכן לקמן סי' י"ז דוק' כשא' מכחיש השני אבל כותי א' שאומר חי הוי כאלו לא אמר והיא בספק:

ז

לא ישאנה. אבל לאחר מהני עדותו ולא אמרינן דמעיד משום דסבר שהוא ישאנה וכ"כ בח"מ ופשוט וכל זה איירי בידוע דהיתה בשביה אבל אם א"י אלא הוא ויודע דהי' טהורה מותר לישא אותה ונראה בזה לפי' /ל"פ/ הד"מ אלא שם בד"מ חולק על מה שהתיר הרד"ך אפילו אם א"י דטהורה היא, ואם יש עדים דהיתה בשביה והוא מעיד עליה אלא דא"י שהוא כהן ויש לו מיגו דלא היה אומר דהו' כהן /נאמן/ ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"ז, ואם לא ידע דהיתה שבויה ונשאת בלא התרת ב"ד עיין בסמוך:

ח

אפי' אם הי' שם ע"א שהיא שבויה. ואפי' אם ע"א מעיד דהיא טמאה מתירים אותה כן משמע להדי' ברש"י דף כ"ג ע"ב:

ט

ועד א' מעיד שהיא נטמאת. מבואר במגיד והר"ן אפי' עד הראשון הוא עד כשר ואח"כ באתה אשה ואמרה טהורה היא מקילין בשבויה ומותרת לכהן אפילו עד כשר שאומר נטמאת בא בתחלה ואשה בסוף ולא אמרינן בכה"ג כל מקום שהאמינ' ע"א הוי כשנים גם לא אמרינן אוקמ' חד לגביה חד וישארו עידי שבויה אף על גב בעדות שמת בעלה לא מהני עדות כזו כאן בשבויה מקילין אף על גב לענין כותי ועד מפי עד יש מחמירי' יותר מעדות שמת בעלה נ"ל כמ"ש בסמוך ועיין בש"ג:

י

שאם היא אומרת וכו'. כ"כ בש"ג ולמד מבריית' דף כ"ג אני טמאה וחברתה טהורה וע"א אומר את טהורה נאמנת ופי' הוא הבריית' אפילו בנשוא' איירי היינו בידוע שנשבית אז נאמנת לאוסרה על בעלה משום כיון דנשבית וק"ל עכו"ם פרוצות בעריות קרוב לוודאי דנבעלה ולא גרע מרגלים לדבר כמ"ש בסי' קט"ו ואם נותנת אמתלא לדבריה למה אמרה נטמאתי נאמנת ומ"ש אבל לא נגד שני עדים היינו דוק' בנשוא' א"י לאסו' את עצמה על בעל' אבל פנויה נאמנת לאסו' את עצמה לכהונה:

יא

או שנשאת. כ"כ בתשובת רד"ך מה שנשאת הוי כאלו אמרה טהורה אני ומה שלא מיחו לה הב"ד הוי כאלו התירוה והיינו כשידוע לב"ד דהיתה שבויה וצ"ל דלא היה עדים דהיתה שבויה דאל"כ איך שתקו הב"ד אלא בעת הנישואין לא היה עדים אלא אמרה דהיתה שבויה ומסיים שם בתשו' אפילו אם נשאת בצנעה לא תצא והא דתני במתני' והתירוה הב"ד היינו אם לא נשאת עדיין אבל אם נשאת בלא התרה הוי כמו התירוה ולא נשאת אף על גב בישבת תחת בעלה ובאו עדים דהיתה בשביה תצא ש"ה דהי' נוגעת בדבר אבל כאן היה בידה להנשא לאחר ולא לכהן מ"ה נאמנת ובד"מ הבי' דבריו וכאן בש"ע השמיט דבריו משמע דלא ס"ל כן לסמוך על סבר' זו ואפשר אם לא באתה לב"ד רק נשא' ואמרה נשביתי ג"כ לא פסק כרד"ך אלא דוק' אם באתה לפני הב"ד ואמרה טהורה אני והב"ד לא התירוה עדיין ונשאת לפניהם בזה פסק כרד"ך משום דאז הוי הנישואין כהיתר וכן משמע מלשון הג"ה זו ועיין בד"מ מ"ש עוד בשם תשו' הנ"ל אם לא היה ידוע לב"ד דהיתה בשביה אלא א' יודע והיא אומרת לו טהורה אני יכול לישא אותה אפי' אם הוא א"י דהיא טהורה משום דאית לה מגו דהיתה יכולה ליקח לאחר וכתב ע"ז בד"מ וצ"ע מ"ה השמיט דבריו כאן בש"ע ומכ"ש אשת כהן דנשבית והוא יודע מזה וא"י אם היא טהורה דאסורה לו אף על גב דא"י לשום אדם והיא אומרת טהורה אני ואם הוא יודע דהיא טהורה כתבתי לעיל ולענין אם התירוה ואח"כ באו עידי שביה דין א"א שוה לדין פנויה:

יב

שני עדים. אבל בא ע"א שנטמאה לא מהני כלל אפילו לא נשאת לא תצא מהיתר' וכ"כ בח"מ והיינו דאית' עידי שבויה מ"ה כתב לא תצא מהיתרה אבל אין מתירים אותה אבל אם ליכ' עידי שבויה וע"א מעיד שנטמאת מתירין אותה כמ"ש בסמוך איכא עידי שבויה וע"א מעיד שנטמא' מ"מ לא הוי כשני עידי טומאה ולא תצא וכן משמע ברש"י שם ד"ה אלא פשיטא:

יג

יצא עליה קול. אפילו קול דאתחזק בב"ד ב"י בשם הריטב"א ולכאורה קשה על הרמב"ם מנ"ל להתיר אותה לכתחלה כשיש קול מוחזק ואפשר דס"ל פי' הסוגייא האיכ' עדים במ"י היינו לפי המסקנא עידי טומאה היינו שיצא קול שיש עידי טומא', מיהו צ"ע ליישב הסוגייא לפ"ז גם נראה תוס' לא ס"ל פי' זה:

יד

שבשבויה הקילו. משמע בא"א לא התירו בכה"ג ועי' סי' קנ"ב, ומזה מבואר דלא דייקינן דתנא עדים מכלל קול לא דהא בא"א נמי תנא עדים:

טו

אינו נאמן. וא"ל נהמני' במגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסולה לכהונה משום מגו לחצאים לא אמרי' כי בקדשתי וגרשתי אינו פוסל אלא לכהונה ולא לתרומה ובנשבית פסולה אפילו לתרומה גם הואיל חידוש הוא דהאמינו התורה לאב דהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א לא אמרינן מגו כ"כ הר"ן ונראה מ"ש שלא היה ראוי להיות נאמן יותר מע"א משמע כע"א ראוי להיות נאמן היינו בדבר שנתנה התורה לו נאמנות אבל לעניין שבויה אינו אפילו כע"א לצרף עם עד אחר להעיד על בתו או על אשתו, ובח"מ לא כ"כ וא"י מנ"ל והא דנאמן לו' על בנו דהוא ממזר משום כיון דאומר דאינו ממנו והוא דבר שתלוי בו נאמן ממילא הוא ממזר, פרישה, מיהו הא דנאמן לו' על בנו שהוא בן גרושה כמה שאיתא בש"ס אינו מיושב בתירוצו לכן נראה כל דבר שאומר שנפסל מחמת ביאתו או נישואים שלו נאמן ולא דבר אחר לכן כתבתי דאם אמר דמאמין לדבריה מה שאמרה שנאנסה תחת בעלה או היא זונה ובניה שהי' לה ממנו הם חללים נאמן:

טז

הואיל והדבר ספק. משמע בוודאי זנתה אסור לדור עמה בחצר וכן מדייק הב"י מרמב"ם ואפילו במבוי אסור לדור עמה כמו בגרושה וכמה שאיתא בסי' קי"ז והבאתי שם דעת הפוסקים דסבירא להו כשזנתה מותרת אפי' בביתה משום דמאסה בפניו בזה אתי שפיר מה שהקש' הח"מ על הב"י למה ליה לדייק דין זה מרמב"ם כשזנתה אסור לדור עמה הא נשמע מדין גרושה ולק"מ דה"א זנתה מאוסה בעיניו, ואפשר כאן בשבויה לכ"ע כשזנתה אסור לדור עמה במבוי כי מסתמא אנוסה היא ולא מאוסה לו ומה שכתב לשמרו עיין סי' קי"ט ובסדר הגט סעיף ק' מה שכתב:

יז

עיר שבא במצור. יש בזה ג' שיטות לרש"י והר"ן במלכו' אחר' אסורה ובאותו מלכות מותרת היינו כשיש שמירה שאין שום אדם יכול לבוא לעיר אבל אם א' יכול לבוא לעיר הוי בכלל עיר שכבשוה כרכום ואסורה אף על גב במחבואה תלינן לקולא משום כשיש מחבואה אין בכלל כרכום ולשיטת תוס' ורמב"ם במלכו' אחרת ששטף ועבר מותרת ובאותו מלכו' יש לחוש יותר, ואם אפשר לברוח מן העיר תלינן לקולא כמו במחבוא' והיינו דוקא בכהנו' אבל לענין יין נסך אין חילוק והיין מותר אפי' באותו מלכות כי לנסך אין להם פנאי לכן בי"ד סימן קכ"ט פסק היין מותר ולשיט' הרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורשב"א אמרינן לבעול אין חילוק ואסורה בין באותה מלכות ובין במלכות אחרת ויין לעולם מותר, ולענין אם יכולים לברוח כתב המגיד בשם הרמב"ן ורשב"א דאסורה דחיישינן שמא מחמת יראה לא ברחו, מיהו מהטור ורי"ו משמע להדיא להרי"ף והרא"ש מותרת כשיכול' לברוח והיינו בכלל מחבואה וכן הוא דעת המחבר שלא הביא דעת הרמב"ן ורשב"א וטעמו כיון דלתוס' ורמב"ם וטור ורי"ו מותרי' ויש לומ' הרי"ף והרא"ש נמי ס"ל כן יש להקל בזה:

יח

אלא אשה א'. בש"ס לא אפשט בעי' זו והרי"ף ושאר פוסקים פסקו לקולא וכתב הר"ן כיון דדבר דרבנן הוא אזלינן לקולא לפ"ז י"ל היכא דפליגי הפוסקי' אזלינן גם כן אחר המיקל, ועיין תשובת מהרי"ק סי' ק"ס דלא החליט את זאת לפסוק בשבויה כדברי המיקל:

יט

שאמרה. כ"כ הרמב"ן והר"ן כתב אפילו לא באתה לב"ד מתירים אותה ודין זה תלי' בפירוש רש"י ותוס' בסוגיי' כיון דשרי להו לכולהו כבת א' דמי ע"ש:

כ

שפשט ושטף ועבר. כתב הב"י וכן מלכות אחרת אם היה שוקט ובטוח ואינו נחפז לברוח הוי כאותו מלכות:

כא

פן יפסידו מכיסם. כ"כ רי"ו בשם י"א וכ"כ רש"י בע"ז דף כ"ג ושם כתבו תוס' והרא"ש שני תירוצים למה אם נתייחדה מותרת לתירוץ הראשון כתבו דקי"ל כרבינא דאמר שם בדיעבד לא חיישינן שמא בא עליה והא דע"י ממון מותרת לבעלה לאו משום הפסד ממון אלא לעולם בדיעבד מותרת אם לא שיש חשש נפשות וע"י ממון דקתני היינו לאפוקי ע"י נפשות וכתב הרא"ש לפ"ז ה"ה אם תפסו אותה כדי שיפדוה בממון נמי מותרת דהא בדיעבד מותרת כל שאינו מחמת נפשות ונראה פשוט אליבא דרבינא אין חילוק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ובין כך ובין כך מותרת אף על גב דידם תקיפים ויכולים להוציא המעות אף שיעשו מעשה ויבואו עליה מ"מ לא חיישינן בדיעבד שבא עליה דהא לדידיה לא משום הפסד ממון הוא וכמו דין דלוקחים בהמות מן העכו"ם ולא חיישינן לרביעה בדיעבד ושם לא שייך הפסד ממון א"כ ה"נ מותרת ומתני' באשקלון שלא התירוה אלא ע"י עדים ע"כ ס"ל הורהנ' שאני כמ"ש ברש"י בכתובות שם דכתב כיון דהגיע זמן ולא נפדית הרי היא של עכו"ם בדיניהם מ"ה בעינן עדים לפ"ז דמוכח אליבא דרבינא דאין חילוק בין יד אומות תקיפה לבין יד ישראל תקיפה, א"כ הרא"ש ושאר פוסקים דהביאו בכתובות הדין של רב דמחלק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ש"מ דלא קי"ל כרבינא אלא קי"ל כמסקנא שם בע"א וכתירוץ שני של תוס' והרא"ש דחיישינן להפסד דווקא כשתפסו אותה ליתן מעות אסורה לבעלה מ"ה פסק הרב רמ"א כרי"ו ולא חייש למ"ש הרא"ש אליבא דרבינא ולא כח"מ שתמ' על הרב רמ"א איך לא חש למ"ש הרא"ש בזה, ועי' מהרי"ק סי' ק"ס הביא כל הפוסקים המחלקים מה בין יחוד לנחבשה ע"י ממון ולא הביא שום פוסק דס"ל בדיעבד מותר אלא וודאי עיקר כמ"ש, ורי"ו שהביא החילוק בין יד ישראל תקיפים לבין יד אומות תקיפים ומ"מ כתב בתחילה כשתפסוה ליתן מעות הוי מחמת ממון לאו משום אוקימתא דרבינא כ"כ אלא מסברא היה נ"ל בתחלה אף על גב בכה"ג הוי הפסד. ומ"ש בדינים אלו דמותרת אפילו לכהונה היינו אפילו בפנויה וכ"כ ב"ח:

כב

לבעלה ישראל. לפ"ז צריך טעם למה שבויה ועיר שנכבשה מותרת לבעלה ישראל דהא בכבשוה איכא סכנת נפשות, דהא קי"ל רובם למיתה ומ"מ לא חיישינן שמא נתרצית וראיתי בהג"מ סוף קידושין הקשה כן בשלמא להני פוסקים דס"ל החשש הוא מפני אותו מלכות י"ל באותו מלכות אין חשש הריגה והא דקי"ל רובם למיתה היינו במלכות אחרת אלא לשיטת הפוסקים דס"ל אף במלכות אחרת איירי קשה, וכמ"ש בת"ה סי' רמ"א כל שהיא שבויה ונחבשה שלא כדין אין חשש שמא נתרצית מ"ה כתב בעת הגזירה לא חיישינן שמא תתרצה י"ל שבויה ונחבשה נמי שלא כדין הוא לא חיישינן שמא תתרצה אבל נראה רוב פוסקים /לא/ ס"ל כן דהא הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סי' ח' מאריך בזה וכתב בעת הגזירה קודם שהמיר' לא חיישינן שמא תתרצה ש"מ דלא ס"ל סברא זו וכן בהגה' סמ"ק כ' הנתפסי' על קידוש השם לא חיישינן שמא תתרצה משום כיון דמסרה את עצמה על קידוש ה' איך תאמר שתחטא ותתרצה ש"מ דלא ס"ל סברא זו וכן משמע בסמוך בהג"ה מ"ש ובשעת זעם והרג רב וכו' וצ"ע:

כג

דחיישינן שמא נתרצית. כ"כ רש"י ותוס' ולא הג"מ שכתב חזקה שנתרצית, ולכאורה קשה הא קי"ל אין אשה נאסרת על בעלה אלא על פי שני עדים או בקינוי וסתירה, ומחמת קושיא זו כתב מהרי"ק שם שבויה אסורה לכהן מחמת מעלת יוחסין הכהונה תקנו חז"ל את זאת, וצ"ל פוסקים אלו סבירא להו אין אשה נאסר' וכו' דוקא לענין חשד שמא זנתה עם ישראל אבל עם עכו"ם חמור טפי וכן בשבויה לא ס"ל סבר' מהרי"ק אלא לענין עכו"ם שאני ועיין לקמן מ"ש:

כד

ודוקא בנחבשה וכו'. אדסמוך קאי לענין אם היא תהיה אסורה לבעל' ישראל וכמ"ש בפסקי מהרא"י ופשוט הוא ובחנ' מאריך בח"מ:

כה

נגמר הדין. כן פסק הרא"ש והר"ן כחזקיה דס"ל דוקא כשנגמר הדין של בעליהן למיתה ואיירי דאין על הנשים שום חיוב נפשות והמגיד פי' הסוגיא דיש על הנשים חיוב נפשות איירי מיהו לפסק הלכה אין נ"מ מזה משום דהמגיד פי' כן אליב' דהרמב"ם והוא פסק כרבי יוחנן דס"ל אפילו אם לא נגמר הדין נמי הדין כן וכל זה איירי דוק' כשדרך המלכות להפקיר נשיהם כשנגמר דין בעליהן כ"כ רש"י:

כו

שהיא סבורה. ע"ש בפסקי' דלא רצה לסמוך ע"ז למעשה:

כז

ובשעת הזעם והרג רב. וכתב ב"ה דוק' בכה"ג שהי' הרג רב ולא הי' מועיל ריצוי שלה לזנות מ"ה התירו אשת ישראל אבל היכא דאיכ' זעם והרג ויכולים להציל את עצמן ע"י הריצוי לזנות אסורה לבעלה ועיין סי' ע"ח:

כח

וכסבר' הראשונ'. ע"ש בת"ה שם התיר מטעם אחר משום מה דנחבשו קודם שהמירה אין חשש משום כל שהוא שלא כדין לא חיישינן שמא תתרצה ואחר שהמירה לא אמרינן מומר לע"א מומר לכל התור' וזנתה הואיל ע"פ אונס המירה ולא ברצון לא אמרינן דזנתה ובלבד שלא תתאחר לברוח כל שאפשר לה לברוח:

כט

אשתו מותרת לו. דעכו"ם לא מפקרי נשייהו כמ"ש בש"ס אף על גב דנתיחדה כמה פעמים עם עכו"ם מ"מ ספק הוא אם זנתה ואשה אינה נאסרת על בעלה אלא ע"פ עדים אבל כשהמירה לבדה הוי כאילו איכ' עדים שזנתה כ"כ מהרי"ק שם ועיין מה שכתבתי בסמוך:

ל

ויש מקילין. כבר כתבתי בשם תשובת מהרי"ק כשהמירה לבדה אמרינן מומר לע"ז מומר לכל התור' והוי כאלו היו עדים שזנתה וכן הוא בהג"מ בכתובו' בשם רש"י וכן הוא בת"ה שם ומה שהתיר בהג"מ ריבה אחת מבואר שם דהתיר מחמת טעמים אחרים ולא מצינו קולא זו מ"ש כאן בהג"ה וצ"ע דבריו וכבר האריך בזה בח"מ:

לא

ובשעת הגזירה שהמירו וכו' יש להקל. נראה דאיירי מיד בשעת הגזיר' המירה מ"ה ליכא שום חשש דהא המירה תיכף בשעת הגזיר' ואחר שהמירה תו ליכא חשש לכן מותרת אפילו לכהן גם אין חשש שמא זנתה ברצון כיון דהמירה באונס כמ"ש בסמוך ולק"מ מה שהקשה בח"מ:

לב

ואם אשה נדרה. היינו כשהיא לא נאסרה מחמת יחוד כי איירי דנתיחדה זמן מועט אלא ה"א דאסורה מחמת שאמרה להמיר הוי כאלו היא מסורה בידם קמ"ל דמותרת וע"ש במהרי"ק:

לג

ומסורה בידם. הנה תוס' פ"ב דע"א כתבו כשהיא אינה מסורה בידם ואפשר לה לצעוק מותרת אם נתייחדה וכ"כ הר"ן והמגיד ומדייק כן מהרמב"ם ספי"ח וכ"כ באגודה והסמ"ק לפ"ז משמע דאין חילוק בין אם שהה הרבה לבין אם לא שהה אלא הכל תלי' בזה אם היא מסורה בידם אז היא אסורה ואם היא אינה מסורה בידם היא מותרת ובמרדכי מחלק בין אם שהה זמן רב עמהם היא אסורה ואם לא שהה זמן רב היא מותרת, ובהרא"ש פ"ב דע"א משמע דלא נאסרה אא"כ בשהה זמן רב והיא מסורה בידם אז היא אסורה אבל בחד ריעות' מותרת וכ"כ בת"ה סי' רמ"ב:

לד

נתיחדה לשם זנות. עיין במהרי"ק שורש ק"ס כ' בשם הסמ"ג שכתב בשם ה"ג כשנסתרה עם עכו"ם הוי כשבויה ופסולה לכהונה ולמד את זאת מהסוגי' פ"ק דכתובו' דף י"ג דאית' שם נסתרה היינו שבויה ור"ג אמר שאני שבויה דרוב עכו"ם פרוצים בעריו' ש"מ אם נסתרה עם עכו"ם דינה כשבויה ואסורה, וכתב מהרי"ק די"ל ה"ג לא פליג ע"כ הפוסקים דהתירו אם נתיחדה אלא כל הפוסקים איירי ביחוד א"א אז אין אוסרים ביחוד אבל פנויה שנתיחדה אסורה עוד מתרץ דה"ג איירי כשנתיחדה לשם זנות היינו דדברה דברי תפלות וזנות ונתיחדה אז נאסרה והח"מ כתב דא"א אינה נאסרת לבעלה אם נתיחדה אפילו דברה דברי תפלו' וזנות אלא שני תירוצים של מהרי"ק איירי בפנויה ונ"מ בין תירוץ הראשון של מהרי"ק לתירוץ שני אם נתיחדה פנויה ולא דברה דברי זנות לתירוץ א' אסורה ולתירוץ שני מותרת אבל א"א מותרת אפי' לתירוץ השני והרב רמ"א דאוסר כשנתיחדה לשם זנות כוונתו דאסורה אפילו אם היא א"א לבעל' ישראל דהא הטעם הוא דנתיחדה לשם זנות אם כן זנתה ברצון ואסורה אפילו לישראל והוא השיג עליו וכתב לבעלה מותרת ומאריך בזה, והנה פירושו מ"ש לדברי מהרי"ק דתירוץ שני קאי על פנויה דוק' ליתא כמ"ש שם בדברי מהרי"ק דאיירי שם בא"א ועובדא שם היה באשת כהן וכ' שם הרבה פעמים דמותרת הואיל ולא נתיחדה לשם זנות נשמע כשנתיחדה לשם זנות אסורה אפילו אם היא א"א, גם כתב שם על דין מהר"מ שאסר אשת כהן לבעלה מחמ' היחוד דיש לסמוך על רוב הפוסקים דמותרת אם לא נתייחדה לשם זנות מבואר להדי' אשת כהן אסורה לבעלה כשנתיחדה לשם זנות וכן הוא בד"מ, בזה שפיר כתב הרב רמ"א כשנתיחדה לשם זנות אסורה אפילו אם היא א"א אלא קשה ממ"ש הרא"ש ופסק לקמן סי' קע"ח דאין אוסרים על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה וא"ל לישראל אין אוסרים ולכהן אוסרים דהא החשש שמא ברצון זנתה א"כ נאסרה אפילו לישראל וכן הקשה בד"מ, וא"ל דשאני יחוד עם ישראל מיחוד עם כותי דהא מהרי"ק לא ס"ל חילוק זה כמ"ש לעיל, ואפש' למהרי"ק אסורה אפילו לישראל ואנן קי"ל כוותיה כשנתיחד' עם כותי אבל אם נתיחדה עם ישראל מותרת כמ"ש בסי' קע"ח, גם לדעת מהרי"ק י"ל אפילו נתיחדה לשם זנות מ"מ אינה אסורה לישראל אלא לכהן דהא מהרי"ק כתב הא דשבויה אסורה לכהן אף על גב דקי"ל אין אשה נאסרת אלא בקינוי וסתירה או בעדים משום מעלת יוחסין עשאו חז"ל דשבויה אסורה ולה"ג כשנתיחדה לשם זנות היינו מדברת דדומה לשבויה מ"ה איסור זה אינה נאסרת אלא לכהונה ולא לישראל כמו שבויה דמותרת לישראל אף על גב החשש הוא שמא זנתה ברצון מ"מ אינו אלא ספק וזנות בספק מותרת לבעלה אלא בכהן מפני מעלת יוחסין עשאו חז"ל כוודאי כמו בשבויה וכן אם נתיחדה לשם זנות אבל אם נתיחדה לא לשם זנות אין דומה כלל לשבויה ומותרת אפילו לכהן, מיהו אכתי קשה לשיטת הפוסקים דס"ל נחבשה בידי גוים אסורה אפילו אשת ישראל ושם ג"כ אינו אלא ספק שמא זנתה כמ"ש ברש"י ותו' ולא כהג"מ שכתב חזקה הוא שנתרצ' א"כ מצינו אפילו באשת ישראל עשאו חז"ל ספק כוודאי א"כ אכתי קשה בנתיחדה לשום זנות למה מותרת אשת ישראל לבעלה וי"ל ה"ג באמת לא ס"ל כשיטו' הני פוסקים בנחבשה אלא ס"ל כשיטות הפוסקים דמותרת לישראל והרב רמ"א אף שהבי' שיטות הפוסקים דס"ל בנחבשה אסורה אפילו לישראל מ"מ לא מחמירים תרי חומר' לאסור שם בנחבשה ולאסור כאן יחוד לשם זנות לישראל אלא דוקא לכהן נאסרה דמצינו איסור זה מפורש דהא דשבויה נאסרה לכהן אבל בנחבשה לא נתפרש בש"ס האיסור אף על גב דמחמירים שם ואוסרים אפילו לישראל מ"מ ביחוד לשם זנות מותרת:

לה

מאיסורי כהונה. עיין בקדושין דף ע"ז ילפינן מקרא דלא נעשה חלל אלא מאיסורי כהונה ולכאורה קשה לר"א דאמר יש חלל מחייבי עשה והלכת' כוותיה כמ"ש ברמב"ם פי"ט הא"ב דין ג' ולר"א איצטריך קראי אלה למעט הבא על הנדה דאין הולד חלל כמ"ש בש"ס א"כ קשה תרי קראי למה לי דהא מקרא זה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה ממיל' ממועט הבא על הנדה דאין איסורי כהונה דאין הולד חלל, והרמב"ם פי"ט דין ו' למד באמת מזה דאין הולד מנדה חלל א"כ אלה למעט הבא על הנדה ל"ל וא"ל דאצטריך אלה דלא אתי מק"ו דנעשה חלל כמ"ש בתו' יבמות דף ס' א"כ צריך ישוב לתרץ קושי' תו' שם וע' בתו' ותבין, וי"ל דאיצטריך אלה לענין אם בא עליה פ"א אז נעשית זונה וה"א אם בא עליה פעם שניה הוי איסורי כהונה ונעשה הולד שנתעברה בפעם שני חלל קמ"ל דלא נעשה חלל והרמב"ם דכתב דלא נעשה הולד מנדה חלל כיון שאינו איסורי כהונה איירי כשנתעבר' ממנו בפעם הראשון אז לא הוי איסורי כהונה אלא קשה קושי' תו' שם מהיכ' תיתי לו' דנידה נעשית זונה מביאה הראשונה דהא תפסה בה קידושין כמ"ש בקדושין היינו לשיטות הפוסקים דס"ל אפילו חייבי לאוין השוה בכל אינה נעשה זונה כמ"ש וא"כ נידה בוודאי לא נעשית זונה אם כן ל"ל קרא למעט נדה, מיהו למ"ש שם אפילו להני פוסקים דלא נעשה זונה לא קאמרי אלא לענין מלקות דאין לוקין משום זונה אבל נעשית זונה ופסולה לכהונה יש לומר דלהכי אצטריך הקרא למעט נדה דה"א מביאה נעשית זונה לענין דנפסלה לכהונה אף על גב דאין מלקין לכהן הבא עליה משום זונה מ"מ נפסלה לכהונה אז ה"א אם בא עליה כהן אחר כך ונתעברה ממנו נעשה הולד חלל דהא בביאה השני' היא אסורה לכהונה קמ"ל, ותו' דהקשו קושיא זו שם יש לומר דשפיר הקשו על הת"כ דתנא דה"א למילף מק"ו אלמנה לכ"ג דיש למפרך מה לכ"ג באלמנה שהיא מתחללת משא"כ בנדה דאינה נעשית חללה וזונה כיון שהקדושין תופסין בה, וא"ל דה"א דנפסלה א"כ א"א למילף בק"ו דהא אינה נעשית זונה ממש, כתב הרמב"ם אם כ"ג נשא בוגרת או מ"ע לא נעשית חללה וכן בעולה בלא נישואין אבל גרושה וזונה וכן כ"ג באלמנה נעשית חללה בביאה בלא נישואין, ועיין סימן ד' אם זנתה תחת בעלה נעשי' בניה חללים משום דהיא נעשית זונה מבעולה הראשונה ואסורה לבעלה כהן לכן אם נתעברה ממנו אח"כ נעשו הבנים חללים ועיין תשו' מהרי"ו:

לו

אף על פי שנמצאת בתולה. כ"כ הרמב"ם משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה נראה דיליף מסוגיא פ"ק דכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה לענין כתובה דאין להשני עליה טענות בתולים ויש לה כתובה משני מנה, ולא הוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כי מחזיקים אותה בחזקת בעולה אף על גב דאית' שם לישנ' אחרת מ"מ למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אין לה כתובה ע"כ הבריי' דקתני דיש לה כתובה צ"ל כרב אשי, ותו' נמי ס"ל דנתחללה מחמת חופה בלא ביאה לרב דס"ל יש חופה לפסולות ע"ש ביבמות דף נ"ז ובט"ז כתב אם יש עדים שלא נסתרה אז הבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומרא כאן וכאן היינו היא נעשת חללה אף על גב דיש עדים דלא נסתרה והבנים אזלינן גם כן לחומר' שמא לאו חללים הם מיהו כל זה הוא לדעת הרמב"ם דתולה הדבר מטעם דבחזקת בעולה היא אבל לשיטת תו' נתחללה בוודאי מחמת החופה ובניה חללים בוודאי ומותרים לטמא וכנ"ל עיקר דהא אף לשיטת הרמב"ם אין מוכרח פירושו:

לז

א' מעריות. כתבו בדרישה וב"ח דהולד נעשה ממזר ואין נ"מ מדין זה אלא לענין התראה אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישא אותה מתרין אותו משום ממזרת ולא משום חללה:

לח

יבמה לשוק. לא נעשה הולד ממזר בביאה בלא נישואין עיין דרישה וב"ח:

לט

הבת פגומה. כבר כתבתי רס"ד דלא תצא וכ"כ (רש"י)[רש"ל] בתשובה סימן (י"ח)[י"ז]:

מ

או ספק חלוצה. כ"כ הטור והוא דהולד ספק חלל היינו לענין שנותנים עליו חומרי ישראל ואינו אוכל תרומה אבל אם נטמא לוקין מלקות ל"ט דהא מדאוריית' כהן הוא והמחבר השמיט זאת משום דמשמע ליה דהרמב"ם חולק ע"ז שכתב פי"ז אם נשא ספק חלוצה אין מוציאין ממנו והיא וולדה כשרה משמע דאין כלל ספק חלל וב"ח מחלק אם נשא אותה תקנו חז"ל דהא כשירים כדי שלא יוציא אותה משא"כ כשבא עליה בזנות וכצ"ל לדעת הג"ה זו לכן סתם בסימן ד' דלא תצא ממנו בנשא ספק חלוצה, ועיין במגיד רפי"ט דין ד' וכתב כל שאין מוציאין ממנו מכ"ש דאין הולד חלל ועיין סימן ו' מ"ש בקול חלוצה:

מא

וה"ה בחלל של דבריהם. כתב רש"י דלא קאי אלא לענין שאינו אוכל בתרומה אבל מלקין אותו מלקות מ' כיון דמדאוריית' כהן הוא:

מב

לא תצא. היינו דוקא כשהורתה ולידתה בקדושה רמב"ם והב"י כתב ע"ז פשיטא בעינן הורתה ולידתה בקדושה שכבר נתבאר גיורת פחות מג"ש פסולה ובח"מ הקשה על הב"י די"ל גיורת שאני דלידתה היה שלא בקדושה, ומ"כ לפרש דברי הב"י ע"פ הפלוגת' בקדושין דף ע"ז דאי הורתה שלא בקדושה לא תצא אם כן הקרא בתולה מזרע ישראל אתיא כרשב"י דלמד מקרא זה גיורת כשרה ואנן קי"ל גיורת פחותה מג"ש פסולה לכהונה ולזה כתב הב"י דקי"ל גיורת פחות מג"ש פסולה אם כן הורתה שלא בקדושה פסולה, ואם יש צד א' ישראל נראה דבעינן גם הורתה ולידתה בקדושה:

מג

שלא הוזהרו. אבל היכא דהוא מוזהר עליה היא גם כן מוזהרת שלא לישא אותו דנשים שוין לאנשים בכל העונשים כמו שכתב בש"ס וכבר כתבתי רס"ד חייבי לאוין כמו גר עמון להפוסקים דפליגי על הרמב"ם אם בא על בת כהן או ישראל לא נעשית זונה כיון דקדושין תופסים בה גם לא נעשית חללה דהא לאו אסורי כהונה הוא ומכל מקום אשה זו אסורה לכהונה אם בא כהן עליה הוו אשת /איסורי/ כהן ובניה חללים כמו שכתב בסמ"ג משא"כ בתה מגר כשרה לכהונה כמ"ש רס"ד:

א

והיא בת כו'. פ"א ופ"ג דכתובות ופ"ה דנדה ושארי מקימות:

ב

או קרוב כו'. וכן קטן כו' כבר תמהו עליו הר"ן ומ"מ דהא מסוגיא דשם מ' דקטן נאמן אפילו בשאינו מסל"ת כמ"ש שם עדות כו' תינוק כו' ובשאינה מסל"ת דאל"כ אפילו בנה כו' כמש"ש וכן מ"ש אפי' קרוב ולא חילק דבכולה כשרין אפי' אינן מסל"ת ושם אמרינן דבנה ובתה דוקא במסל"ת וגם מ"ש ומעשה כו' דומה בשביל שהוא קטן לא משמע כן דאמר באדם אחד ומ' בגדול אלא בשביל שהיה בנה וז"ש ויש שכ' ושיטתם דאשה ועבד ושפחה אפילו שלו וכל הקרובים חוץ בנה ובתה כשרים אפי' באינן מסל"ת וכן קטן וקטנה אבל בנה ובתה ועבד ושפחתה דוקא במסל"ת והיא ובעלה אינן נאמנין אפי' במסל"ת אבל הרמב"ן סמך עצמו על הירושלמי כדרכו שאמר שם ואפילו קטן רב אמי בשם ריב"ל אפי' קטן אפילו קרוב אפילו קטן וקרוב נשמיענה מן הדא חנניא קרסותיא אשתבאי הוא ובניה ואתתיה אתון לגבי ר"ח ולא קבלין אתון לגבי ריב"ל וקבלין וסובר שהוא המעשה שאמרו בגמ' מעשה בא לפני ריב"ל וקטן הוי כמ"ש בירושלמי ומשום הכי אצריכינהו מסל"ת אבל בקרוב אין חילוק כמ"ש שם דכלל לכל הקרובים בהדדי וכן הרמב"ם כללן ודברי הח"מ ובית שמואל דחוקים מאוד ואין צריך להשיב עליהן:

ג

ואפי' נשים כו'. דפסולים משום דמתכוונה לקלקולה משא"כ כאן דלא מקלקלא מידי שם וע"ש קי"ז קי"ח:

ד

וכן שפחתה. כר"פ דמתרצין ברייתא כוותיה:

ה

ויש מקילין כו'. כמו בעדות אשה כמו שהקילו כאן בכל פסולי עדות ועיין בפ"א דקידושין י"ב ב' אם הקילו כו' ועיין תוספת שם ד"ה אם כו' וכ"ש דהתם איסור כרת כ"ש כאן דאיסור לאו ודמיא להא דסוטה ז' א' אבל הרא"ש כתב דל"ד לשם דשם אפילו היא עצמה נאמנת אפילו אינם מסל"ת וכאן אפילו מסל"ת לא המנינן וזה שחשיב שפחה ולא חשיב גוי:

ו

וה"ה כו'. ור"ל דתליא בפלוגת' הנ"ל אם למדין מפדות אשה ד"מ:

ז

ומסל"מ כו'. גדולה מזו דכל פסולי עדות אינן נאמנין להחמיר כמש"ש כ"ג ב' ואינה נאמנת על חברתה ואפילו ע"א אינו נאמן להחמיר כמ"ש שם וכמ"ש בס"ה:

ח

אפילו היה כו'. כמ"ש בריש סוטה ומשקה לה ע"פ שנים ואף ר"א ל"פ אלא משום דרגלים לדבר שהרי קינא לה וכמש"ש שם ב' וכ"כ רש"י בכתובות שם כ"ג ב' ד"ה ה"ג:

ט

עד שיעיד כו'. מתני' וגמ' כ"ג ב'.

י

וע"א מעיד כו'. אף שהעד טומאה בא בתחילה כמ"ש בגמ' שם וחברתה משתרי אפומא דעד ואף שבעדות מיתה אינה כן. מ"מ י"א:

יא

וי"א שאם כו'. גמ' שם איהי שויא לנפשה כו' אבל בב' עדים הוי כאשה דעלמא שאומרת טמאה דאינה נאמנת כמ"ש בסוף נדרים ודוקא בע"א דעדות א' מדינא אינו כלום אלא דהקילו וכ' בש"ג מ"ש בפנויה אסורה וע"ל ס"ו סי"ג.

יב

או כו'. דנשואין הוי כאמירה שלה וע' יבמות ק"ח א' ואם שלא מיחו הוי כאילו התירוה רד"ך:

יג

ומשמרין. גמרא שם.

יד

ואם בא כו'. ך"ג ב' רפ"א כולה דאיכ' עדים כו' איהי כיון דאיכא עדים לאו כל כמינה אבל משום ע"א של טומאה לא.

טו

ולא עוד כו'. עתוס' שם ד"ה והא כו' וד"ה עידי כו':

טז

וה"ה אם כו'. ירושלמי שם קדשתי' לא' מן הפסולין לה נאמן הבעלתיה לא' מכל הפסולין לה אינו נאמן נשבית ופדיתי' בין שהיא קטנה ובין שהיא גדולה או שנבעלה לא' מן הפסולין לה לא כל הימנו לפוסלה וכ"ה בתוספתא שם פ"ד נשבית ופדיתי' או שנבעלה לא' מן הפסולין לה לא כל הימנו לאוסרה:

יז

הואיל והדבר כו'. כמ"ש שם התם הוא דבשבויה כו' וכ"ה המסקנא:

יח

עיר כו'. לשון הרמב"ם וכפיר' תוספות שם ד"ה כאן וכמ"ש בירושלמי שם איזהו כרכום ר' אבא בשם ר"ח בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכבלים ואווזין ותרנגולים ואפרטוטות מקיפין את העיר ר' ייסא בשם ר' חמא בר אשי מעשה היה וברחה משם סומא אחת היה שם פרצה אחת מצלת על הכל היה שם מחבואה צריכה ר"ז ר"ב בר זבדא ר"י בר חקול' בשם ר"י נשיאה ובלבד כרכום של אותו מלכות אבל כרכום של מלכות אחרת כלסטים הן ופי' כר' יצחק ב"א דכל הני אמוראי דגמ' דידן וירושלמי כולהו ס"ל כותים:

יט

כל הנשים. דל"ד בהנות וכמ"ש ביבמות ל"ה א' כהנות אין ישראלית לא:

כ

אלא מי כו'. כנ"ל ע"א:

כא

כיצד מצלת כו'. ס"ל דצריכה שיאמרה טהורה אני כמ"ש שם לא נחבאתי ולא נטמאתי דהל"ל סתמא לא נחבתי מאי וער"ן:

כב

ואם שבו כו'. כמש"ש נ"א ב' שבויי מלכות כו' גנובי לסטים כו' ולכהן שניהן אסורות וכ"כ הרמב"ם שם:

כג

וי"ח כו'. כתי' דרב מרי דבע"ז שם לא הביאו אלא תי' דרב מרי וכ"ד הרי"ף שכ' ב' המשניות סתמא אבל הרמב"ם מפ' כפרש"י ד"ה ר' יצחק כו' דאית ליה נמי שינוי דרב מרי אלא בעי לפלוגי כאן וכ"כ תוספת ד"ה הנ"ל ויש ליישב כו' וכ"מ כו' וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ב מהמ"א וש"ע י"ד סי' קכ"ט סי"ב וכן משמע בירושלמי הנ"ל דמחלק כר' יצחק בלא רומיא דמתני' אהדדי ר"ן אבל הרמב"ן לא רצה בזה משום דלישנא כאן וכאן קשיא ליה:

כד

אפילו לכהונה. ממ"ש ל"ש אלא שיד כו' ואי לישראל הא שבויה מותרת לישראל כמ"ש פ"ד שם אם תשתבאי אפריקינך כו' ואמרי' שם אף אנן נמי תנינא העיד כו' ושם לכהונה מדקאמר וריחקום בני משפחתה ובישראל לא שייך איסור במשפחה ואמרינן בע"ז ך"ג א' ומנא תימרא כו' ואי לכהן אסורה מה ראיה מייתי תוספת שם ושם ורא"ש:

כה

ודוקא כו'. כמ"ש בע"ז שם והכא ה"ט וכמ"ש תוספת שם ד"ה תדע תימא כו' וי"ל כו' ושם ד"ה ותו ועי"ל כו' וז"ש אם תפסו כו' כמש"ל בהג"ה וכ"ז בנחשבה כו' ואע"ג דלתי' הראשון מותר תפסו כל הפוסקי' תי' אחרון ועבמ"מ והג"מ ומהרי"ק וכ"מ בגמרא ותו לא מידי מ' דדבר ברור הוא:

כו

אסורה לכהונה. רמב"ם ומ"מ בשם הגאונים כמו ברישא דאיירי לכהונה כנ"ל וכי כל הני מתני' דכולה פירקין דכולהו לכהונה וכמו שבויה וכרכום דאינה אסורה לבעלה ישראל ועריטב"א:

כז

וי"א כו'. דאל"כ הל"ל לכהונה ונקט רישא לבעלה משום סיפא תוספת שם וע"י נפשות ובע"ז ד"ה ע"י ממון והא דנקיט מותרת כו' ועוד דאי לכהונה אפילו בלא נפשות אסורה כנ"ל בהג"ה ודוק' כו' וכמ"ש תוספות שם ד"ה תידע וסיפא דקתני אלא כו' ועוד דאמרינן והוא שנגמר דינו כו' ואי לכהונה אפילו בלא נגמר מי גרע משבויה ומיד א"ה תקיפה דאסור אפילו ע"י ממון ומנחבשה שלא ע"י ממון כנ"ל:

כח

ודוקא כו'. כחזקי' שם דרביה דר"י הוא ריטב"א ורא"ש ור"ן וכפי' רש"י ד"ה הני נשי כו' דיושבת מחמת בעליהן אעפ"י שלא נגמר דינן של הנשים וא"כ בחבושות מחמת עצמן מודה חזקיה אבל הרמב"ם סתם ע"י נפשות כו' שפירש שהנשים יושבות מחמת עצמן מחמת שהן יודעות במעשה בעליהן ופי' כר' יוחנן וז"ש ודוקא כו' ובהא מודינא לך אף לפי הפוסקים כחזקיה לפירש רש"י אבל כו' וכ"ז לבעלה ישראל אבל לכהונה בכ"ע אסורה כנ"ל דלא גרע משלא מחמת ממון וז"ש וי"א כו' ודוקא כו':

כט

וי"א כו'. שמפרשים כפי' הרמב"ם שיושבת מחמת עצמן ופי' כחזקיה דוקא שנגמר הלא"ה מותרות שסוברות לחזור וז"ש לבעליהן ישראל דלכהונה ל"פ כנ"ל:

ל

ובשעת כו'. דאינו מועיל להם הריצוי ומותרות אפילו לס' האחרונה כמ"ש למטה ועב"ש:

לא

ואם נחבשה וכו'. ממ"ש שם כ"ז ב' מעשה בא לפני כו' יצאתי כו' וכ"ש בכה"ג ואמרינן בפ"א ופ"ב דעירובין חצר שהרבים כו' ר"ה לטומא' דילפינן מסוטה:

לב

ישראל שהמיר כו'. כמ"ש בסנהדרין פ"ב א' ואידך נשייהו כו' ואפילו רבין ל"פ אלא משום גזירת חשמונאי וכת"ק דפ"ח דחולין ות"ק אשתו כו' וכיון שהמיר יושבין בשלום עמהן ועדיף מנחבשה ע"י ממון וז"ש ואפילו בעלה כהן וכמ"ש בכתובות ט' א' אין האשה נאסרת כו' ומ' דקאי אב' התי' אף אתי' ראשון דאמר ל"צ באשת כהן מדליק הניחא כו' דאין חילוק בין ישראל לכהן אלא לענין בעילת אונס כמ"ש ביבמות נ"ו ב' הכל היה בכלל כו':

לג

ואם אשתו כו'. דמומר לע"ז הוא מומר נכל התורה כולה כמ"ש בפ"ק דחולין וחשודה על הזנות וכ"ש בהמירה דפקר' בכל התורה כולה וכמ"ש בחולין שם ות"ק כו' דוקא בכה"ג ובסנהדרין שם:

לד

ויש מקילין כו'. כן מ' במהרי"ק שם לכאורה והטעם כמ"ש בכתובות שם דאין האשה נאסרת כו' אבל ליתא כיון דידוע שזמנה הוי כאלו יש עדים כמ"ש ולטעמיך כו' וכנ"ל דבניו ממזרים וכמו ע"י נפשות דאסורה לישראל ועח"מ וב"ש:

לה

ובשעת כו'. דקודם שהמירו אין מועיל להם הריצוי ולאח"כ יושבת בשלום ואע"ג דהמירו מחמת יראה ל"ל בה וכמ"ש בהני נשי דגנבי גנבי כו' מחמת יראה כו' וכ"ש כאן ושם שבקינהו כו' וז"ש וחזרו בהן נאחר כו' והוי כע"י ממונ' כיון שאין מסורות בידם כמ"ש תוספת שם ודוקא שהמירו תיכף דאל"כ אסורה לכהן דהא אין מתיר אלא משום דלא מהני הריצוי ועב"ש.

לו

ואם אשה כו'. כמ"ש בסנהדרין ס"א ב' וכרב אשי דוקא בישראל מומר וקי"ל כרב אשי בכל מקום ואף לאמוראי דפליגי שם דוקא לענין קטלא אבל להיות חשוד בכל התורה לא דגדולה מזו כ' תוספת בחולין י"ד א' ד"ה השוחט תימא כו' ומיהו כו' ועי"ל כו' ואף להחולקים על תוספת בכה"ג מודה וכמ"ש בע"ז ל"ב ל"ג ישראל ההולך לתרפות כו' כי תניא כו' וכרא"ש:

לז

בד"א כו' אבל כו'. ר"ל לכהונה כנ"ל מהא דאמרינן אף אנן כו' ולא הוצרך לפרש לשיטתו דאף ע"י נפשות דוקא לכהונה:

לח

וכ"ז כו'. כמ"ש תוספת בע"ז שם ד"ה תדע כו' ועי"ל כו' והרא"ש בשם רבי אלחנן כו' וכנ"ל וכמ"ש אין האשה נאסרת כו' ואפי' בידי עכו"ם וכמ"ש בירושלמי עבר וייחד א"ר ירמיה נשמיענ' מן הדא האשה שנחבשה בידי גוים א"ר יוסי אשה שדרכה לצווח הגע עצמך שהיתה חרשת דרכה לרמוז ואף שגמ' שם לא ס"ל כן משום דחבושה בידם אינה מצווחת משא"כ בכה"ג:

לט

אין אוסרין כו'. ואפילו כו'. כמ"ש בקידושין פ"א ב' מלקין כו' ואין אוסרין כו' ואפי' כו' כל כו'. כמ"ש בגיטין פ"ח פ"ט ושם פ"א א' והא"ר אשי כו' מאי תצא כו' וז"ש על בעלה:

מ

מיהו כו'. כמו אחר קינוי וסתירה דנאסרה משום רגלים לדבר כמ"ש בסוטה ב' ב' (ליקוט) מיהו אם נתייחדה לשם כו' ממ"ש בכתובות י"ג ב' א"ל מדברת היינו שבויה א"ל שאני שבויה כו' ש"מ אם נסתרה עם עכו"ם דינה כשבויה וכן משמע בנדרי' בעובדא דניאוף וכמ"ש תוספת בכתובות שם ד"ה מעלה כו' וא"ת והא כו' וי"ל כו' אבל הרא"ש בפ"ב דיבמות גבי הנטען על א"א כו' אפילו אדעתא דניאוף אסתתיר אין נאסרת כי הני עובדי דנדרים שם ולא הוצרך שם להני טעמא אלא משום דמיירי באומרת טמאה אני לך דאמתני' דשם קאי אבל בלא"ה אפי' בלא הני טעמא שריא ומהא דכתובות מדברת לפיר' תוספת שם ד"ה כשבחנו ופירש ר"י כו' אין ראיה דמודה שנבעלת וכנ"ל וכ"פ לקמן בסימן קע"ח ס"ו אפילו נסתרו כו' ועב"ש (עד כאן):

מא

אי זו כו'. קידושין ע"ז א' ת"ר איזו היא כו':

מב

כגון כהן כו'. וכ"ג כו' יבמות ס"א דכתיב אלמנה כו' וכתיב כו' וקדושין שם ב' זונה למה נאמרה כו' וערש"י שם ע"ח א' ד"ה כ"ג באלמנה כו' ובת"כ פרשת אמור מפרש הדבר יותר ויאמר אלמנה כולי ת"ל אלמנה לא יחלל גרושה לא יחלל כו' זונה מת"ל שיכול אין לי אלא כ"ג שעושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין כהן הדיוט מנין ת"ל זונה זונה לגז"ש מה זונה האמורה בכ"ג עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין אף זונה האמורה בכהן הדיוט עושה זרעו מכל פסולות ממנו חולין:

מג

או שנשא כו'. כראב"י ביבמות שם דאיפסיק שם כוותיה. ודוקא שבא אבל קידש בלבד לא כן משמע ברמב"ם שם ובקידושין ע"ח א' כרבא ובבעל לחוד סגי כמש"ש ועיין רש"י שם דברי המתחיל קידש וד"ה ומודה רבא כו' ובבעילה דוקא שנשא ג"כ כמ"ש ברמב"ם שם וטעמו כתב המ"מ ממ"ש ביבמות שם לא ישא ואם נשא כו' חלל ול"נ דאם איתא דבעל לבד ע"כ משום לא יחלל כמ"ש שם א"כ ה"ל חלל וכן הקשו תוספת ביבמות ס' א' ד"ה חלל כו' ואע"ג דלהרמב"ם דהבא על פנויה בל"ת אין זה מאיסורי כהונה וגם זונה לא נעשית אע"ג דאיסורא שוה בכל דלא קי"ל כר"א כמש"ל סימן ל' ס"ח.

מד

הרי אלו כו'. קידושין שם נולדה אין כו' והרי כו' ושם ת"ר לא יחלל כו':

מה

לעולם. ר"ל של"ד הולידה באותה ביאה כמש"ו:

מו

בין זה כו'. שע"ז נאמר חללה כו' ולא יחלל כו'.

מז

מהשערה כו' ובין כו'. עמש"ל סי' ו' ס"ט:

מח

והוא כו'. ע"ש:

מט

אבל כו' אבל כו'. יבמות נ"ו ב' נתארמלו כו':

נ

אע"פ כו'. ממ"ש מן הנשואין סתמא. מ"מ וכשנבעלה צריכה למימרא כ"מ. ול"נ שפי' כרב שם נ"ז ב' וכפירש התוספת שם סד"ה ורב ונראה לר"י כפירש ר"ת כו'. ליקוט. אע"פ שלא נבעלה כ' מ"מ דמתני' קתני מן הנשואין סתם מ' אע"פ שלא נבעלה וכ"מ כתב דמשנה יתירה היא וע"כ קמ"ל כה"ג ולא דחו כאן דבהדיא אמרינן בירושלמי שם סוף הלכה ג' א"ר יוסי ברבי בון לא סוף דבר מן הנשואין נבעלו בין מן האירוסין ובין מן הנשואין פסולות לא נבעלו בין מן האירוסין בין מן הנשואין כשרות וכן בתוספתא פ' עשירי אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שנכנסה לחופה לשם נשואין ולא הספיק לבועלה עד שמת כשירה לכהונה וכשירה לאכול בתרומה בא עליה פסלה מן הכהונה ופסלה מלאכול בתרומה אלא דהרמב"ם ס"ל דכ"ז אתיא כשמואל והוא פ' כרב וכפירש תוספת שם. ע"כ:

נא

שכל נשואה כו'. מתני' בכתובות. י"א בתולה אלמנה כו' וערש"י שם ד"ה מן וד"ה כתובתה וגמ' שם ת"ר כנסה כו' ע"ש:

נב

הכהן עצמו כו'. קידושין ע"ז א' ומתני' סוטה ספ"ג:

נג

כהן שבא כו'. אזיל לשיטתו שס"ל דפ' שם והלכתא נכרי כו' אפילו לכהונה אבל בירושלמי לא משמע כן שאמרו שם פ"ד הלכה ט"ו ואע"ג דר' יהושע אמר הבא על אחות חלוצתו הולד כשר מודה שאם היתה הולד נקבה שהיא פסולה מן הכהונה כו' אע"ג דאמר רב גוי ועבד שבאו על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקבה שהיא פסולה מן הכהונה וזה שלא כפירוש הרמב"ן דרב מודה בה להתירא ר"ל אף לכהונה וכמ"ש לעיל ור"ל אחות חלוצתו שהיא בכרת וכר"ל בפ"א דיבמות בגמ' כהן כו' חלל עמ"ש למעלה דחלל אינו נעשה הזכר אבל נקבה פסולה לכהונה כמ"ש בגמ' מק"ו מאלמנה וכמ"ש רש"י ט"ו ב' ד"ה היא כו' וכן בכל ח"ל חוץ ממחזיר גרושתו ויבמה לשוק שהן עצמן אבל להרמב"ן שפ' שאף אלו נפסלין הן עצמם א"כ אף בהן פסולין בנותיהן אבל כבר כתב שאין הפוסקים מודים לו באלו השתים כמ"ש. ע"כ:

נד

ואם חזר ובא כו'. ר"ל כהן אחר שאינו ערוה עליו או הוא כגון באחות אשתו וכן ביבמה דקי"ל אין הולד ממזר כמ"ש ביבמות צ"ב א'. אבל דבריו צ"ע כיון דעשאה זונה הולד פגום לכהונה אפילו היה ישראל כמש"ש מ"ד ב' הכל מודים כו' דאע"ג דאמר ר' יהושע כו' ה"נ כיון כו' וכן שם ט"ו ב' מאי מתיירא כו' וערש"י שם ד"ה היא עצמה ולעיל גבי ח"כ כו' וה"ה בח"ל לפ"ד ש"פ דנעשה זונה וכן ביבמה לשוק אלא דעיקר דינא דיבמה לשוק נעשה זונה ג"כ צ"ע דשם מ' דאינה נעשה זונה ולכך הולד כשר וכמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל וא"ל דס"ל דלא קי"ל כהאי סוגיא אלא גם מחזיר גרושתו מתחללת ואפ"ה הולד כשר ממ"ש בקידושין שם ובפרק בתרא דנדה ושאר מקומות דהיא תועבה ואין בנה תועבה ואם אי' קרא ל"ל הא איפרך ק"ו וממנה ילפינן לכל זונה דולד כשר אבל א"א לומר כן דהא אמרינן ביבמות שם מ"ד ב' והיא כשרה כו' ושם ס"ט א' ואימא נבעלת כו' והייתי י"ל דל"ג שם ט"ו ב' למנ"מ למיפשט אלא ולד מחזיר גרושתו מהו ר"ל את"ל דבני צרות פסול ולד מ"ג מהו מי קאמרינן אבל ביבמה לשוק נתחללה ג"כ ופשיט ליה דאפילו בני צרות כשר דלא ילפינן ק"ו כלל אבל א"א לומר כן דהא אמרינן שם מאי מתיירא כו' וכן שם מ"ד ב' מאן הכל מודים ר"י כו' וגמ' דקידושין שם הלכך כהן כו' דוקא לעצמם אבל לזרעה לא וע"ל סי' ו' ס"ח והעיקר לדינא כדעת כל הפוסקים דאינה נעשית זונה אלא מהנך דלא תפסי קידושין שכן מוכיחות כל הסוגיות כמ"ש שם ועוד סוגיות אחרות וכן יבמה לשוק כמש"ש ט"ו ב' ולכן אין נעשית חללה לעולם אף בביאה שניה ולכן אמר שם בקידושין כהן שבא על אחותו וכן בכמה מקומות דוקא בח"כ ובח"כ אפילו הולד הראשון פגום לכהונה אפילו מישראל וכ"פ בסט"ז בעכו"ם ועבד והוא מק"ו הנ"ל כמ"ש שם מ"ה א' דכולהו אמוראי כו' מק"ו כו' מיהו דברי הרמב"ם נכונים שהוא אזיל לשיטתו שפ' בפרק ט"ו דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומ' מדבריו דכשר לגמרי וכן הרי"ף נסתפק בזה משום דבתר כל שקלא וטריא מסיים והלכתא נכרי כו' ולא מסיים והולד פגום וכן הרמב"ם ז"ל נסתפק וכתב מדא"ל רב יהודה זיל איטמר כו' וכן רבא א"ל או גלי כו' ואם איתא היכא יהבי עצה דנפיק חורבא דאתי כהן למנסב ברתיה וכן דקאמר לרב הב לי ברתך כו' וסוגיא דגמרא הכי הוא אלא אמר רב יוסף רבי היא כו' ריב"ל אמר הולד מקולקל כו' הכל מדברי רב יוסף הוא ר"ל דלרבי הולד ממזר ולדברי ריב"ל הולד פגום מיהא א"ל אביי מאי חזית כו' מורי בה להיתרא ר"ל אף לכהונה ואף רב כו' ואף רב יהודה כו' דכולהו מורו להתירא אף לכהונה וכן כל הסוגיא וכיון דקאמר והלכתא כו' כשר סתם י"ל דאף לכהונה קאמר וכ"מ בבכורות מ"ז א' דאיכא למ"ד אין מזהמין כו' וערש"י שם ועכ"ז פ' הרמב"ם להכשיר אף לכהונה ומ"ש הרמב"ם שם פי"ג הלכה ה' היה נשוא כו' כו' כבר הקשה המ"מ שם ותי' דנ"מ בגר וגיורת שהיו מוחזקין בישראלים וכ"כ הראב"ד דע"כ צ"ל כן דאף אם תאמר הולד פגום לכהונה אין נ"מ בזה דהא לר' יהודה אף בגר גמור בתו פסולה לכהונה כמ"ש במתני' דקידושין ע"ז א' אלא דהרמב"ם כ' היה נשוי לישראלית ועוד שכתב נתגיירתי וכן הקשה הרמב"ן דהא בגמ' ל"ק אלא נתגיירתי ואין הוא נאמן על אשתו לומר נכרית לפסול את הבן כמ"ש ואין נאמן על בנו גדול משום בן הבן וה"ה בשביל האם אבל א"צ לכ"ז דנ"מ אף שהיא גיורת גמורה מוחזקת בישראל וגמור דאז בתו כשרה לכהונה ופוסל בתו לכהונה לראב"י וכ"ש לר' יהודה וז"ש שמוחזק בישראל מעליא הא דקאמר נתגיירתי בינו לבין עצמו בשביל לפסול עצמו אבל בשביל בניו אפילו נתגייר בב"ד וכן נ"מ לענין כל משימות שאתה משים ולדון ד"מ דבעינן צד א' מישראל וכן נשוי לישראלית נ"מ לדון ד"נ ולחליצה הדרינן לשמעתא דלהרמב"ם הולד כשר אף לכהונה וא"כ אף במקום דלא תפסו קידושין ונעשית זונה הולד כשר ולית לן הק"ו וכל הסוגיות דפסלי לולד ס"ל דנכרי ועבד הבא על ב"י הולד פגום לכהונה כריב"ל ואנן לא קי"ל כן וכן מ"ש דיבמה לשוק נפסלת לכהונה פ' כר"י ב"נ דע"כ ה"ל דנעשית זונה מדפסיל לולד אבל בזה לא ס"ל כוותיה דהולד פגום כנ"ל דאף בח"כ כשר וכן מחזיר גרושתו מ' מדברי הרמב"ם דנפסלת דהא כלל כל ח"ל השוה בכל וכן בה' תרומות דס"ל דריב"ל לא ס"ל הא דאמרינן שם ס"ט א' לאיש זר כו' וכ"כ הרמב"ן שם ע"ש אבל לדינא עיקר כמ"ש הרא"ש דולד פסול לכהונה וכמש"ל סי' ד' ס"ה וסי"ט ובסי' זה סי"ז ומ"ש מדסתם והלכתא כו' כבר דחאה הרא"ש שם ופירש הרמב"ן דחוק בסוגיא וליכא מאן דמכשיר וסוגיא דבכורות ע' תוס' שם ד"ה ולא תימא כו' וחזינן דלרבינא אכשר בסוגייא כאן ואמרינן שם כ"ג א' וספ"ג דקידושין ס"ס ב' נהי דממזר לא הוי כו' ובתר דאיפסיק הל' שם אמרי' שם ההוא דהוי קרי ליה בר ארמאה כו' ועתו' דסוטה מ"א ב' ד"ה אותו היום כו' ודבר תמיה כו' ופר"י כו' והרמב"ן סתר דבריהם ואמר אבשלום ורחבעם יוכיחו אלא משום דתניא בתוס' ספ"ד דסנהדרין אין מעמידין מלך אא"כ נשוי לכהונה ר"ל שאם היה בת היה כשר לכהונה אלמא דהולד פסול לכהונה ועתוס' דיבמות מ"ס ב' ד"ה כיון כו' ואע"ג דתניא בתוס' כו' אבל ברמב"ן כתב דאיסורא דאורייתא הוא מקרב אחיך מובחר שבאחיך והשתא ל"ל לכל הדוחקים בברייתא הנ"ל מ"ז א' דנ"מ לכהונה ולר"י נ"מ לענין ממזר כמ"ש תוספת סד"ה נאמן וי"ל דקסבר כו' והא דאיקבע הלכתא שם והלכתא כוותיה כו' נ"מ לדידן לכהונה וכ"כ הרמב"ן וגם מ"ש דיבמה לשוק נפסלת כר"י ב"נ כל הסוגיות אין מוכיחות כן וכן דח"ל נעשית זונה כל הפוסקים חולקים עליו וכ"ש לפי מאי דקי"ל דהולד פגום נ"מ שנעשית זונה וכל הסוגיות מוכיחות דאין הולד פגום מח"ל:

נה

הוא או כו'. כ"כ רש"י וכנ"ל בסי"ב:

נו

אבל הבא כו'. מתני' דיבמות ס"א א' אין זו כו' ולשיטת הרמב"ם שאף פחות מבת ג' שנים כמש"ל ס"י ס"ח אבל לדעת הפוסקים דפחות מבת ג"ש אף דפסולה אינה זונה ומ"ש המ"מ דאף לדבריהם כיון שפסולה לכהונה אפשר שהולד חלל ליתא דא"כ חלל יהא הולד פגום לכהונה אף מישראל מק"ו דאלמנה כגון שהיא נפסלת לכהונה אלא דוקא בזונה ולכן דוקא ח"כ שהיא זונה. ליקוט. אבל הבא על הגיורת כו'. כמ"ש במתני' פ"ו דיבמות שהיא זונה האמורה בתורה. ע"כ:
נו) כהן כו'. עמש"ל דנקבה פסולה לכהונה ולא זכר וכ"מ אח"כ ברשב"א וחלק על הרמב"ן שכ' על מ"ש רש"י בתה ל"ד דה"ה בנה דהוא חלל אבל הוא כתב דאינו נראה כן מדברי רש"י וכן הפורש בירושלמי דגרסינן שם אע"פ דר' יהושע אמר הבא על אחותו הולד כשר מודה שאם היתה נקיבה פסולה מן הכהונה אע"ג דרב אמר עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מודה שאם היתה נקבה פסולה מן הכהונה אבל כ"ז אינו מוכרח כמ"ש רש"י משום דלא הוזהרו כשירות לפסולין נקט נקבה ואי משום שפוסל הזכר את הכהנת לכהונה אף הישראלית פוסל ואפשר שז"ש פגום כו' שפוסל את הנשים מהכהונה והשתא שפיר קאמר בנה פגום כדברי הרמב"ן אבל מפ"ד דקידושין ראיה מוכרחת היא דאמר אין חללה כו' וכנ"ל ובזה ניחא מה שהקשו מ"ש שם זיל איטמר כו' הא נפיק מיני חורבא לכהונה אבל למ"ש דבזכר אין פסול ניחא וכ"כ הרשב"א אבל הרמב"ן ראייתו ממ"ש שם ך"ג נהי דכשר כו' ישראל פסול כו' אלמא משמע אפילו בזכר וכן בבכורות מ"ז לויה שילדה כו' לוי פסול כו' והא דאין חללה ראיתי שכתב שם ס"א על גמרא אין חלל מנדה כו' דאף שארי ח"כ נפסלין לכהונה שאמרו אין חללה כו' היינו שם חללה דאין נקרא אלא שם פסול עיין שם אבל המעיין שם בסוגיא דקידושין אינו פוסל ח"כ דוקא כנ"ל. ע"כ:

נז

הולד כשר ר"ל שאינו ממזר כמש"ש מ"ט ע"ב:

נח

ואינו חלל. שם ס"א דקי"ל כראב"י דאיפסיק הלכתא שם כוותי':

נט

וכן בן בנו כו'. גמ' שם מאי לעולם כו' וערש"י שם במתני' ד"ה לעולם וז"ש ואם ילדה כו' ר"ל אשתו כמש"ש חלל שנשא כשרה כו' וכן אשת בני בניו כמש"ש בת בנו תשתרי מי כו':

ס

אבל כו'. רש"י הנ"ל וגמ' שם בת בתו תתסר כו':

סא

שישראל כו'. ממתני' שם:

סב

כהן שנשא כו'. יבמות ק"ב בשלמא לשני כו':

סג

שהרי כו'. קידושין ע"ז א':

סד

כהן שבא כו'. כמו בספק ערוה לענין ממזר ועפ"ק דכתובות י"ד ע"ב ושם מ"ש הנך דאורייתא כו' וערש"י שם ובקידושין ס"ו א' ה"ד אלימא כו' ושם אפילו ודאי אשתבאי אינו ודאי שנבעלה ואפי' בספק שבויה נפסל לכהונה ואלמנת עיסה בספק א' פסולה לד"ה כמ"ש בכתובות שם וכן בת עיסה פסולה לכהונה כמ"ש תוספת בכתובות שם בשם תוספתא:

סה

או ספק חלוצה. צ"ע דהא אמרינן ביבמות כ"ד א' דספק חלוצה ל"ג רבנן וכן הולד כדיעבד דמי כמ"ש בכתובות שם וערש"י שם ד"ה והא כו' ולכן השמיט הרמב"ם וש"ע וכן בכתובות שם מ"ש הנך דאורייתא כו' מ' דבדרבנן ודאי כשרה האלמנה והבת:

סו

ונותנין עליו כו'. מתני' יבמות צ"ט וה"ה בספק חלל וכמו בספק ממזר כמ"ש בכתובות שם מ"ש הנך כו' וערש"י ביבמות ל"ז א' ד"ה אמר אביי כו':

סז

מכין כו'. מפ"ד דקידושין ע"ג א' ד"ה כו' וה"ה לחלל:

סח

וה"ה בחלל כו'. כמו בממזר יבמות פ"ט ב':

סט

אבל כו' ה"ה כזר. כמ"ש בקידושין ע"ז ב' זרעו חולין:

ע

ומטמא למתים. ספי"א דיבמות ופ"א דסנהדרין ובת"כ ר"פ אמור בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים וז"ש שנאמר אמור כו' ואכולה פרשה קאי אף לענין איסורי כהונה וכמ"ש בסכ"ב ועפ"ח דבכורות מ"ז ב':

עא

אפילו בת כו'. שם ואפילו עד עשרה כו':

עב

וה"ה כו'. מתני' שם:

עג

הכהנת כו' שלא כו'. שם ע"ג א' אחד כו' מסייע כו':

עד

שנ' כו'. סוטה ך"ג ב' ואכולה פרשה קאי:

א

קרוב נאמן לעדות זו. (סוגית הגמר' כך הוא בכתובות דכ"ז ע"א עיר שכבשוה כרכום כל כהנת הנמצאות בתוכה פסולות ואם יש להם עדים אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן על ידי עצמו ע"כ מתניתין וקאמר עלה בגמ' ואפי' שפחה דידה מהימנ' ורמינהו לא תתיחד עמו (לענין שכיב מרע שנתן גט על תנאי) אלא ע"פ עדים ואפי' ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחת' שלבה גס בה (ותשמש לפניה) אמר רב פפי בשבויה הקילו, רב פפא אמר הא בשפחה דידה הא בשפחה דידיה ופריך ושפחה דידה לא מהימנ' והא קתני במתניתין אין אדם מעיד ע"י עצמו הא שפחה דידה מהימנ' ומשני שפחתה כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה וכו' לימא כתנאי זו עדות (פרש"י של שבויה והכל כשרים בה) איש ואשה תינוק ותינוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנים להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ורב אשי תנאי (פרש"י ודאי תנאי היא ע"כ יאמרו אנן דאמרינן כי מתניתין בתריית' דקתני הכל נאמנין חוץ מהימנה ובעלה) דרב פפא לימ' תנאי היא ומשני וכו') והנה כאן העתיק הרב הב"י לשון הרמב"ם ממש (פי"ח מהא"ב) ומסתימת לשונו שכתב סתם וקרוב נאמן לעדות זו (ולא פי' דבריו באיזה קורבה מיירי משמע שבנה ובתה ג"כ בכלל ונאמנין להעיד) וכן נראה מדעת הרי"ף (שסתם דבריו ולא הזכיר מעדו' בנה ובתה רק פסק ששפחתה אינה מעידה) והנראה מדעתם (אף דפסקו הלכה כרב פפא דשפחה דידה אינה נאמנת וכבריית' קמיית' ולא עבדה ושפחתה) לאו לגמרי פסקו כההיא בריית' אלא לגבי שפחה אבל בנה ובתה נאמנים ואין הלכה כבריית' זו בהא דבנה ובתה אינם נאמנים דלא אמרו במשנה רק אין אדם נאמן ע"י עצמו ואין בנה ובתה בכלל עצמה ואף רב פפא לא פליג אלא בשפחה דידה דהוי כעצמה וכדאמרינן בההא דלא תתייחד עמו וכו' אבל בבנה ובתה הלכה כסתם משנה וכאידך בריית' דהכל נאמנים להעיד אבל דעת הרא"ש והר"ן והמגיד לפסוק לגמרי כבריית' קמיית' (וגם בנה ובתה שוים לשפחתה ואין מעידים דהא בחדא מחתא מחתינהו) וא"כ מהתימה על הרב המחבר שלא העתיק רק ל' הרמב"ם אשר סתם דבריו ולא הביא דברי הפוסקים הנ"ל וע' לקמן סי' קמ"ח ס"ק ב' גבי יחוד (שהבאתי לעיל) ש"מ שנתן גט על תנאי לא הוציא ג"כ בנה ובתה מכלל העידי יחוד רק שפחתה ובנה הקטן ואפשר לו' דשאני התם דאף שבנה הגדול אינו נאמן (לגבי שבויה) מ"מ (גבי יחוד) היא בושה לשמש בפניו משא"כ בשבויה היא אנוסה:

ב

ואפי' נשים שאינן נאמנות וכו'. צריך עיון הלא הרא"ש המחמיר בכותית מל"ת לעדות שבויה (כדכתב בהג"ה בסעיף שאחר זה) וס"ל דשבויה גרועה מדין אשה שמת בעלה (דנאמן הגוי במל"ת כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ג') וא"כ כ"ש (אותן הנשים שאינן נאמנות בעדת אשה כגון חמותה וכו' כדפסק לקמן סי' י"ז ס"ק ד') למה תועיל עדותן בשבויה:

ג

וכן קטן שהיה מסיח לפי תומו. הוא לשון הרמב"ם (בפי"ח מהא"ב) משמע שבכל קטן אפילו לאו בנה אין נאמן רק במל"ת וכבר כתב המגיד משנה דבגמר' לא משמע הכי ובתשו' הרא"ש כלל ל"ב הביא הירושלמי אפי' קטן וקרוב אפי' בנה נאמן ולא הזכיר מל"ת וכבר כתבתי (ס"ק א') דמשמעות ל' הרי"ף דאין הלכה כבריית' קמיית' והכל נאמנים חוץ משפחתה:

ד

וה"ה לעד מפי עד. כלו' גם זה תלוי בפלוגת' אם מדמין עדות נשים לעדות שבויה וכן הוא בד"מ:

ה

ומל"ת לא מהני רק להקל אבל לא להחמיר. כלו' אם כותי א' מל"ת שהוא חי וכותי אחר מל"ת שהוא מת מותרת להנשאת ודין זה הוציא מתשובת רד"ך וכתב שם דין זה בשם הרשב"א ובשם המרדכי שכ"כ בשם ר' דוד ברבי קלונימוס והנה המעיין במרדכי (בפ' האשה בתרא בסופו) יראה דדעת ר"ד ברבי קלונימוס נדחת שם וכתב שנפלא מאד על דברי ר' דוד שהתירה ומביא דעת ר"ת ותשובת ר"ג לאיסור וכן פסק לקמן סי' י"ז סעיף ל"ז לאיסור וכן הוא בתשובות הר"ן (ועי' לקמן סי' י"ז סעי' ל"ז מה שכתוב שם):

ו

הרי זה לא ישאנה. משמע אבל לאחרים מותרת ולא אמרינן הואיל כשרצה לישאנה כוונתו היה בשביל עצמו ע"כ העיד שקר:

ז

אבל לא נגד שני עדים. שם בהג"ה אלפסי מפורש דלא כל הימנה לאסור עצמה לבעלה כהן ואם היתה פנויה נאמנת לאסור עצמה לכהונה ואפילו במקום שני עדים שאדם נאמן לאסור על עצמו יותר מק' איש ויש לדקדק דכל זמן שהי' תחת בעלה ויש לה עד א' המתירה למה נאמנ' לו' שהיא טמאה לו מ"ש מאשה דעלמ' האומרת טמאה אני לך חיישינן שמא עיני' נתנ' באחר (כדלקמן סי' טק"ו סעיף ו') ולפי המושכל שבוי' בע"א האומ' שהיא טהורה עדיפ' היא מאשה דעלמ' האומר' שנאנסה (כדלעיל סי' ו' סעיף י"ב) או סברה שבעלה הי' כהנהו עובדי בסוף נדרים ואפ"ה אמרינן שם שמא עיניה נתנה באחר ומכ"ש שיש לחוש בעד המכחיש' בפניה ואומר שטהור' היא ואף שיש לחלק בדוחק אין נראה כלל:

ח

או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה. מל' זה משמע שאם נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד ובאו עדי שביה תצא כשם שנשואה שבאו עליה עדי שביה תצא ה"ה שבויה שנשאת תצא ואין לה היתר אלא שנשאת ע"פ ב"ד או לפני ב"ד ולא מיחו בידה ובאמת יש לחלק בשלמ' נשואה אין מאמינים לה דהיא נוגעת בדעת אבל אשה שבויה שנשאת לא שבקת היתיר' ואכל' איסור' הלא הרשות בידה להנשא לישראל למי שתרצה ועי' בתשובת רד"ך בית ח' שם כתב דאפילו נשאת בצנעה בלא ידיעת ב"ד לא תצא:
בתשובות הרד"ך כתב בסוף בית שמיני אעפ"י שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת מאחר שלא היה ידוע הדבר לב"ד בעדים מותרת לו דמ"מ יש לה מיגו שהית' נשאת לאחר עיין עליו. ונראה אם נשואה נשבית ובעלה ידע שהיא שבויה אינה נאמנת לו' טהור' אני דהא ליכ' מיגו דאיבעי אמרה לא נשביתי דהא בעלה ידע שהיא שבויה וכן משמע מל' תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' כיון שידוע לבעל שהית' בין הכותים אין לך עדי שבויה גדול מזה:

ט

ואם בא עד א' אינו כלום. נראה דאף אם בא ע"א שנטמאת קודם שנשאת אפ"ה לא תצא מהיתרה הראשון דהא עדי טומאה קתני ואין ביד א' לאסור אחר שהותרה ואפי' קודם שהותרה:

י

אלא מתירין אותה מיד. בכתובו' דף כ"ג ע"א בבריית' מסיים התירוה ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו הרי זו לא תצא אבל הרי"ף והרא"ש גרסי' ואח"כ באו עדים שנשבית וכן משמע שהיתה גי' רש"י (וז"ל ואח"כ באו עדים שנשבית דהשת' לאו הפה שאסר הוא אפילו הכי לא תצא):

יא

אפי' יצא עליה קול. הריטב"א כתב דאפילו הוחזק הקול בב"ד:

יב

אינו נאמן לאוסרה. פשוט דמ"מ הוי כעד א' דעלמ' ומצטרף עם אחר לאוסרה ולא קאמר רק לו לבדו לא נתנה תורה נאמנות כמו שנתנה לו תורה לנשואין:

יג

הואיל והדבר ספק וכו'. הב"י ס"ק י"א כתב שנראה מדברי הרמב"ם בפי"ח מהא"ב אבל כל שיש עידי טומאה אסורה לדור בחצרו ובאמת גמר' ערוכה היא (כתובות ד' כ"ז ע"ב) א"ר זכריה הקצב המעון הזה שלא זזה ידה מתוך ידי אמרו לו אין אדם מעיד ע"י עצמו וקאמר עלה תצא ואעפ"כ יחד לה בית בחצר' (בעי אביי מהו לעשות בגרושה כן ופרש"י כהן שגירש את אשתו מהו לדור בחצר א' ומסיק דבגרוש' דאיכ' איסור ודאי אסור' לדור בחצר וא"כ ה"ה בנטמאה ודאי:

יד

כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה. זה הוא ל' הרמב"ם וכ"כ ע"פ הגמר' (כתובו' דכ"ז ע"א) דפריך אמתניתין כהנת הנמצאות בתוכה פסולו' העתקתי לעיל ס"ק א' ורמינהו בלשת שבאו לעיר בשעת שלום חביות פתוחו' אסורו' סתומו' מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרו' לפי שאין פנאי לנסך אמר רב מרי לבעול יש פנאי ר' יצחק בר אלעזר משמי' דחזקיה אמר כאן בכרכום של אותה מלכות (אף בבעולה מותרו') כאן בכרכום של מלכו' אחרת ופריך של אותה מלכות נמי א"א דלא עקר' חד מינייהו אמר רב יהודה אמר שמואל כשמשמרו' רואות זו את זו וכגון דמהדר לה למת' שושילת' וכלב' (פירש"י שמו סביבו' העיר שלשלת ברזל שישמיע קול בהכשל איש רץ עליה וכלבים צועקין) ע"כ כתב הרמב"ם אם היו גוים מקיפים את העיר הרי כל הנשים שבתוכה פסולו' והוא לפי תירוץ של ר' יצחק הנ"ל אבל לפי תירוצו דרב מרי ס"ל דאפילו במלכות אחרת שבהולים על נפשם אפ"ה לא שרינן לנשים דלבעול יש פנאי לעולם והוי כולהו כשבויו' וא"כ לעול' אסורו' כל הנשי' אם לא שיש מחבואה אחת שאז כל אחת תאמר נחבאתי או טהורה אני במיגו דנחבאתי וע"כ השמיט הרי"ף והרא"ש הא דמקשה בגמר' א"א דלא ערק' חדא מינייהו ומאי דמשני כשמשמרות רואו' זו את זו ודמהדר לה שושילת' וכו' משום דהרי"ף והרא"ש פסקו כרב מרי ועוד דאפילו לשנויא דרבי יצחק פליגי תנאי בגמר' ולחד מהנך דפליגי לא קשיא ליה ולא מידי מה שמקשה בגמר' א"א דלא ערקא חדא מינייהו ולהצטרך לשנויי כשמשמרו' רואות זו את זו ובדמהדר למתא שושילת' וכלבא רק משני כאן באותה מלכות וכאן במלכות אחרת וא"כ כולם בחזקת שבויות מאחר דלא חיישינן לערק' חדא מיניהו וא"כ יש לתמוה על הרב המחבר שכתב דין זה סתם ולא כתב דהיש חולקין דפוסקין כרב מרי חולקין נמי על דין זה ועי' במגיד משנה שכתב בשם הרמב"ן והרשב"א בהדי' דמאן דפסק כרב מרי כולם אסורות אף על גב דלא הדר' למתא כלום דשמא יש להן אימת גייסות ואינן בורחות ועי' בדברי הר"ן ולמעשה צ"ע בעיר שכבשוה כרכום אם צריך התנאי שכתב הרמב"ם או להחמיר כדברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א:

טו

שכל אשה שאמרה טהור' אני נאמנת. משמע קצת שצריכה לבא לב"ד ולו' טהור' אני בין שאמרה טהור' אני ע"י שנחבתי או נמלטתי בין שאמרה בידם הייתי ואפ"ה טהור' אני נאמנת ג"כ במיגו אבל כל שלא באה לב"ד אסורה לכהן ואנן לא תלינן לו' שמא נחבאת או נמלטה אלא מסתמ' אסורה וכך הבין הר"ן (דברי הרמב"ם) והשיג עליו הר"ן ודעתו שכל שיש מחבואה אינה בכלל עיר שכבשה כרכום ואנן טענינן לה דמסתמ' טהור' היא ועי' בתוספו' (בכתובו' דף כ"ז ע"א) ד"ה בבא לישאל עליו שפירשו דלא כהר"ן:

טז

ודוק' שחייבים להם. (בע"ז דכ"ג ע"א קתני האשה שנחבשה בידי גוים ע"י ממון מותרת לבעלה וקאמר רבינא דאיירי בדיעבד וע"י נפשות אסורה לבעלה וקאמר רבינא דאיירי לכתחילה ודחי' בגמר' לעולם אפילו דיעבד נמי לא והכ' היינו טעמ' דמותרת לבעלה דמתייר' הכותי משום הפסד ממונו שחייבת להכותי) וכתב הרא"ש דדחייה בעלמ' הוא דדחייה הגמר' אבל דברי רבינ' אמת הם ועל ידי ממון דריש' לאו דוק' דה"ה תפשוה כדי שיפדוה אף על גב דליכ' הפסד ממון שרי' לכהן וכתב עוד שם בשם ר' אלחנן לאיסור וגם בתוספו' כתבו שני התירוצים ובאיסור דרבנן ראוי להבי' גם דעת המקילין ועוד יתבאר בסמוך דעת הרא"ש ודעת ר' אלחנן:

יז

ודוק' בנחבשה מחמת עצמה. פשט ל' זה משמע דקאי על שני הדיעו' (ר"ל דעה הראשונה שהבי' המחבר דאסורה לבעל' כהן והי"א שהבי' הרב בהג"ה דאפי' לבעל' ישראל אסורה) דכל שלא נחבש' מחמת עצמה אלא מחמת בעליהן אינן אסורו' אלא בנגמר דין בעליהן למיתה אפי' לכהן אינן אסורו' וכן הוא משמעו' ל' המגיד משנה ואם כוונת הרב כך א"כ דבריו סותרים דהא לפני זה כתב דאינה מותרת לבעל' כהן אלא א"כ יפסידו מכיסם וא"כ בודאי כל שנתפשות מחמת בעליהן ואף שלא נגמר דיניהן למיתה מ"מ לא עדיפ' מנחבש' ע"י ממון אפ"ה אסורה כל שאין כאן הפסד ממון מכ"ש הכא דאיכ' חשש סכנ' דשמא יגמר דין בעליהן למיתה ובודאי לדעת הרב ר' אלחנן שכ' דכל שנחבשה תחת יד גוי ואין לו עליה או על בעלה ממון אסורה אפי' בדיעבד ודאי ק"ל כר' יוחנן (דס"ל בכתובות דף כ"ז ע"א אעפ"י שלא נגמר דין בעליהן להריגה) ומאן דפסק כחזקיה (דס"ל שם והוא שנגמר דין בעליהן להריגה) מוכרח לו' כדעת הרא"ש דע"י ממון לאו דוקא ולעול' אינה אסורה אלא שיש עליה חשש נפשות כגון שנגמר דין בעליהן להריגה שאז גם היא הפקר וא"כ הרב מזכה שטר' לבי תרי שהדין שכתב לעיל הוא דלא כחזקיה וכאן פסק כחזקיה אם לא שנא' שכוונת הרב דאינה אסורה לבעלה ישראל כל זמן שלא נגמר הדין וקאי לדעת הי"א וכמו שהוא שם בפסקי מהרא"י:

יח

שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון. שם משמע (בפסקי מהרא"י) דלמעשה אין לסמוך על זה ומ"מ לבעל' ישראל בלאו הכי ק"ל כסבר' הראשונה:

יט

ולא חיישי' שמא זינתה תחתיו. הטעם דגם גוים נשייהו לא מפקרי כדאיתא בגמ' ועי' בגוף התשוב':

כ

ויש מקילין ואומרים דלא חיישי' שמא זינת'. דברי המקילין תמוהין דהא ק"ל מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה וא"כ בודאי הפקירה עצמה וזנתה וגרע יותר מקינוי וסתירה שנאסרת על בעלה מכ"ש זאת שיצאת מן הכלל לגמרי דההי' ודאי כעדים דמי' וכמו שכתב הר"ש משנ"ץ ולא ידעתי באיזה מקום מצא הרב המקיל הזה והתשובה שהביא בהג"ה מרדכי דכתובות דף תקמ"ח בריבה אחת התם באנוס' ונחבשה מיירי ובת"ה סימן רמ"א כ' כל ששהתה בין הגוים הוי לה כמזידה ולא אשכחן גאון דשרי כה"ג:

כא

ולהתירן אפי' לבעלן כהנים. בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא התיר אלא לבעלה ישראל עי' בגוף התשובה דכתב דקודם שהמירה לא היה מועיל ריצוי (ולא היתה ניצולית בכך) ולאחר שהמירה לא היתה צריכה ריצוי ואף לאנסה אינם רשאים הלכך שרי לבעלה ישראל אבל לבעלה כהן אסורה דקודם שהמירה היתה מסורה בידם ויש לחוש לאונס ולא עדיפ' מע"י נפשות דאסורה לכהן ועכ"פ דכל שנחבשה בידם ואינם יריאים להפסד ממון ודאי אונסים אותה ואיך יצאתה מכלל שבויה דאסורה לכהן לכולי עלמ' ובת"ה סי' רמ"א הניח בצ"ע אם עמדה בנסיון ולא המירה כלל אם אמרינן דצנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה ומותרת לכהן או לא אבל בהמירה כתב שאין נראה כלל להתיר אם המיר' אפי' חזרה מיד כשמוצאה יד לברוח וע"כ נראה שאין לסמוך על דין זה למעשה להתיר אשת כהן שנאנסה והמירה כי לא נמצא זה בשום פוסק רק בבתולה מקום שדתם להמית המאנס הבתולה וגם על זה גמגם שם עי' בת"ה סי' רמ"א:

כב

מיהו אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר. אם הכוונה להחמיר לאוסרה על בעלה ישראל הוא נגד הגמרא דאין אוסרין על היחוד וסתירה בלא קינוי אינה אוסרה על בעלה וכ"כ לקמן (בסימן קע"ח סעיף ו') שאין אוסרין על היחוד אפילו נסתרו יחד על דעת ערוה ואם קאי על אשת כהן וחייש לאונס מה לי נתייחדה לשם זנות או שלא לשם זנות דכל שאינו מסורה בידו לא חיישינן לאונס וכן הקשה הרב בד"מ והניח בצ"ע אבל כוונת הרב מהרי"ק מבוארת דקאי אפנויה שמדב' עם כותי דברי תפלות ונסתרה אדעת זנות חיישינן לה ואסורה לכהן שמא נבעלה לכותי ולא איירי בא"א כלל עיין שם שחילק בתחילה בין להשיאה לכהונה לכתחילה ובין אם נשאת לא תצא כלומר אפי' פנויה שנתייחדה עם הכותי ונשאת לכהן לא תצא ולבסוף חילק דאפי' פנויה שנתיחדה אינה אסורה רק בנסתרת ומדברת בעסקי זנות אבל בא"א המיוחדת /המתייחדת/ לשם זנות אין חילוק בין כהן לישראל ולמאן דמתיר מתיר אפי' לכהן וגם שם מביא דעת הרא"ש שאוסר אפי' בלא נתייחדה לשם זנות דכל יחוד חיישינן לאונס וסיים שם שהוא חולק על כל הפוסקים:

כג

אעפ"י שלא נבעלה נתחללה. מלשון זה משמע אעפ"י שיש עדים שלא נבעלה כגון שלא זזה ידם ויודעים בודאי שלא נבעלה או שמעידים שפירסה נידה קודם נשואין ונתאלמנ' או נתגרשה בתוך ימי נידתה ואפ"ה הוי חללה מן התורה ודבר זה צריך ראיה דלא אמרו במשנה דנ"ו ע"ב אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט ונתארמלו או נתגרשו מן הנשואין פסולות לכהן אלא לחומרא וגם דמסתמא סומכין על החזקה שכל נשואה בחזקת בעולה אבל היכא שיודעין בודאי שלא נבעלה והיאך תעשה חללה בכניסת' לחדר ומסתמ' הוא אינו לוקה עד שיעידו עדים שנתיחד לשם ביאה אבל אם מעידים בודאי שלא בעל בודאי אינו לוקה וא"כ איך תעשה היא חללה מן התורה כל שהוא אינו חייב מלקות:

כד

כהן שבא על אחת מכל העריות. כבר כתבו האחרונים דאין נפקות' לדידן דמאחר דהולד ממזר מכל העריות הוא גרע מחלל רק לענין התראה ומלקות יש נ"מ והרמב"ם דקדק בלשונו בדין זה ולא כתב רק כהן שבא על היבמה לשוק דלא הוי ממזר לדעת הרמב"ם:

כה

או על יבמה לשוק. אף על גב דלדברי הרא"ש הוי ממזר מדרבנן מיבמה לשוק כבר כתבו האחרונים דוקא נשאת לשוק אבל ביאה בלא נשואין לא הוי ממזר:

כו

הבת פגומה לכהונה. מלשון פגומה משמע דלכתחלה לא תנשא לכהונה אבל חללה ממש לא הוי ועיין במהרש"ל סי' י"ח:

כז

או ספק חלוצה. לעיל סי' ו' מבואר דאם עבר ונשא ספק חלוצה א"צ להוציא וכאן מיירי לכתחלה שאסורה לכהן:

כח

וה"ה בחלל של דבריהם. אינו דומה לספק דכהן גמור הוא מן התורה ולוקה אם מטמא למתים רק דמחמירין עליו שלא לאכול בתרומה:

כט

ואם נשאת לכהן לא תצא. הרמב"ם פי"ט מהא"ב מסיים הואיל והורתה ולידתה בקדושה משמע הא הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה בתר הריון אזלינן ואסורה לכהונה וב"י כתב על דברי הרמב"ם (ורצה להוכיח דמיירי שהורתה ולידתה בקדושה לא תימא הכי אמאי לא תצא) דהא גיורת פחותה מבת ג' פסולה לכהונה ולא דק דאין זה ראיה ללידתה בקדושה:

א

סעיף ו' בהג"ה או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה נ"ב עיין בח"מ וב"ש וע' בתשובתי ביו"ד ה"ל גרים סי' רס"ח במה"ת עיי"ש גם בדברי הב"ש לקמן ס"ח באב שאמר על בתו נשבית ופדיתיה מה שפלפל בזה עיין בתשובתי שם בזה עיי"ש ודו"ק:

ב

סעיף ח' האב שאמר נשבית בתי ופדיתיה נ"ב עי' בב"ש סקט"ו מ"ש בשם הפרישה ומה שתמהתי עליו מדין בן גרושה עי' בחיבורי על אהע"ז מ"ד סי' ס"ו שם ישבתי דברי הפרישה ע"נ בעזה"י עיי"ש בטעמו ודו"ק:

ג

סעיף יא בהג"ה ואם אשה נדרה עצמה להמיר וכו' נ"ב עי' מ"ש בזה בחיבורי לאו"ח חלק הנרשם קי"ט מ"ש שם ד' יו"ד דרך אגב ל"ק ניזנוב קנה מקומה בהל' פסח סי' תמ"ח ייע"ש בעזה"י ודו"ק. והנה בהיותי בזה נזכרתי בלשון הש"ס פ"ד דכתובות (ד' נ"א ע"ב) אמר רב יהודא הני נשי דגנבי גנבי וכו' עד ואי שבקינהו ואזלי מנפשייהו אסורין עכ"ל והנה הרמב"ם והרי"ף והרא"ש העתיקו זה אך הטוש"ע השמיטוהו וצע"ג למה ובודאי דנ"מ מזה לדינא כיון דבש"ס מביאו והרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומה שנראה לי בזה הוא די"ל דנהי דשבקינהו ואזלי מנפשייהו נמי יש להתירה כיון דתחילה הוי באונס וא"כ נהי דאח"כ הוי ברצון מ"מ י"ל דיצרא אלבשה והוי כתחילתו באונס וסופו ברצון דמותרת אך י"ל דרבי יהודא הוי תלמידו של שמואל כידוע ושמואל מן הסתם ס"ל כאבוה דס"ל תחלתו באונס וסופו ברצון אסורה אבל אנן דקיי"ל כרבא דתחילתו באונס וסופו ברצון מותרת גם בזה מותרת ולכך לא העתיקו הטוש"ע ודו"ק. גם י"ל ע"פ מה שהבאתי בספרי נ"ז ח"ב בהשמטות שמפירוש המשניות להרמב"ם מוכח דס"ל דלא כמהרי"ק רק ס"ל באם זנתה דסברה שמותרת לזנות מותרת לבעלה וא"כ י"ל כיון דאחז"ל בפ"ח דיומא דעבר עבירה ושנה בו נעשה לו כהיתר וא"כ ה"נ כיון דתחלה הורגל עם הגנבים א"כ נעשה לה כהיתר והוי כשוגגת רק רב יהודא לא יסבור כרב הונא דעבר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר רק ס"ל דדינו כמזיד לכך אסרה אבל לדידן דס"ל כרב הונא וכדמסייע לי' ממתניתין פ"ח דיומא לכך גם בזה מותרת דהוי כשוגגת והרי"ף והרמב"ם ס"ל כהמהרי"ק דאסורה גם בזה דעכ"פ כיונה למעול מעל באשה אבל הטוש"ע ס"ל דלא כמהרי"ק לכך ס"ל דמותרת ולכך השמטוהו ודו"ק ואולי יזכינו ד' בזמן אחר לפרש יותר בזה ודו"ק:

א

אסורה לכהן. עבה"ט מ"ש בשם הב"ש ואם היא נשואה לכהן תצא אע"ג דבזנתה כו' עד דאמרינן אשה בודקת ומזנה. ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קט"ו מה שתמה עליו בזה. ומ"ש עוד ואפשר אם שבוי' נשאת לישראל כו' וט"ז אוסר כו' עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' כ"ט שכ' דעל טעם הט"ז יש לפקפק ולומר שאין לחוש להעראה דהרי עיקר טעם איסור השבוי' אף בדיעבד הוא משום דרוב כותים פרוצים בעריות. וכמו כן י"ל דהם גומרים תאוותם אבל שיפרוש באמצע קודם גמר ביאה לא שכיח וכאן שזו נמצאת בתולה לא חיישינן להעראה אך לדידי בלא"ה אסורה דמי מעיד שנמצאת בתולה בעלה והרי אשתו כגופו ואין עדותו מועיל כדלקמן סעיף ב' עכ"ד ועמ"ש לקמן שם:

ב

מפני שהיא ספק זונה. עיין בס' שעה"מ פי"ט מהא"ב דין כ"ג שהביא בשם הרשד"ם סי' רל"ה שכפי מ"ש הריב"ש דכל כהנים בזה"ז כיון שאין להם כתב היחס אינם כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויי' דהוי ס"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת"ל כהן שמא היא טהורה יעו"ש והוא ז"ל תמה עליו שהרי הו"ל ס"ס בתרי גופי וכל ס"ס בתרי גופי לא אמרי' כמ"ש בתשובת הרא"ם כו' ע"ש. ולכאורה בלא"ה היה יכול לתמוה עליו לפמ"ש הוא ז"ל שס להלן בדבר הסמוך בהשגתו על מהר"י הלוי (הובא לעיל סימן ו' ס"א סק"ה) דשבוי' לא מקרי ספק דמאחר שאסרו חכמים שבוי' מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי. וצריך ב' ספקות מלבד הספק הראשון כו' וכמ"ש האו"ה גבי גבינות הכותים ע"ש א"כ היה יכול להקשות כן גם על הרשד"ם הנ"ל. ואפ"ל דלא רצה להקשות כן משום דאכתי היה דינו של הרשד"ם נכון בספק שבוי' דאיכא ב' ספיקות מלבד הספק הראשון אבל מטעם תרי גופי גם בספק שבוי' לא מהני ודוק. אמנם בעיקר דברי הרשד"ם הנ"ל כבר חלקו עליו בתשו' מהרי"ט וחוט השני ושאר תשובות כנזכר בבה"ט לעיל סימן ו' סק"ב ובפ"ח ובפ"ת שם:

ג

ואפילו עבד. כתב בר"י יש שפירשו דוקא עבד ושפחה דליכא אלא פיסול יוחסין אבל גזלן וכיוצ' פסולין לעדות זו כעדות אשה שמת בעלה דלא הותר אלא גזלן דדבריהם וכן עיקר. שיטה מקובצת בשם הריטב"א וכ"כ בתשובת ח"צ סי' ק"ן ובס' יד אהרן ע"ש:

ד

שאין אדם מעיד לעצמו. עיין תשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט שכ' דהא דהוצרך המשנה ליתן טעם זה שאין אדם מעיד לעצמו שפירושו הוא כמ"ש השיטה מקובצת משום דאשתו כגופו והרי בלא"ה חיישינן שמא עיניו נתן בה כדלקמן סעיף ג' ובפרט שהיא אשתו האהובה לו י"ל לפי דמטעם עיניו נתן בה לא הוי אסרינן באשתו שהוא דיעבד (גם בתשובת רע"ק איגר סימן פ"ה מפרש כן ע"ש) ועוד י"ל לפי דמטעם עיניו נתן בה עכ"פ מהני עדותו שתוכל להנשא לכהן אחר כמ"ש בח"מ וב"ש שם אבל מטעם אשתו כגופו אין עדותו מועיל כלום ואפילו לאחר מותו אסורה להנש' לכהן אחר ולא עוד אלא אפילו באשת ישראל שנשבית עם בעלה והעיד בעלה שטהורה ומת. ג"כ נראה דאסורה להנש' לכהן ואע"פ שלדידיה לא היה נפקות' בעדותו שהרי אינו כהן מ"מ לפי פירושו של הש"מ דאשתו כגופו לא הועיל עדותו כלל עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשובת רע"ק איגר סימן פ"ה מ"ש בזה:

ה

ויש מקילין במסל"ת. בס' בר"י האריך בזה ולבסוף כתב וז"ל כבר כתבנו שהוא סברת הגאון שהוב' בחשובת הרא"ש כלל ל"ב וכ"כ ריא"ז. ובתשובת מהריק"ש סי' ל' הכריע כסברת הגאון וכן ראיתי להרדב"ז בתשובה כ"י (כעת הוא במודפסות חלק ה') סימן שני אלפים קנ"ו פסק כסברת הגאון וכתב דהכי נקטינן דדברי הגאונים דברי קבלה ועוד דבא"ז ובס' בשר ע"ג גחלים הביאו סברתו משמע דהלכת' היא ע"ש. גם בתשובת מהר"ם אלשקר סימן צ"ה פסק כן ע"ש. גם בתשובת כנסת יחזקאל ס"ס נ"ז הביא עובדא שהסכימו כל הרבנים וסמכו על דעת רב פלטוי גאון דישמעאל מסל"ת נאמן בשבויה ע"ש וכן הסכים בס' ישועות יעקב סק"ד ע"ש:

ו

לעד מפי עד. עבה"ט מ"ש ובת' ח"צ התיר כו' ועיין בר"י שהאריך בזה ומסיק דהכי נקטי' דכשר דגם בכותי מסל"ת גדולי ישראל פסקו כסברת רב פלטוי גאון ואפי' תימא דיש לחוש לסברת הרא"ש מ"מ בעד מפי עד דיש מקום לו' דגם הרא"ש מודה ויש הוכחה מהש"ס (בכורות דף ל"ו) כדברי מהרש"ך והח"צ ז"ל הכי נקטי' ע"ש. וכן הסכים בספר ישועות יעקב סק"ה ע"ש. ומ"ש הבה"ט אשה מפי אחרים כו' נסתפק הראנ"ח כו' ע' בת' רע"ק איגר סימן צ"ב:

ז

אבל לא להחמיר עח"מ כאן ולקמן סימן י"ז סל"ז וע' בת' נו"ב תניינא סימן י"ח לאחר שביאר שם לדחות דברי השב יעקב סימן ו' (שיובא לקמן סי' קע"ח ס"ג) כתב וז"ל וע"פ ב' הסגרות הללו מתורץ מה שהוקשה להח"מ בסי' י"ז ס"ק ע"ד דשם הכריע רמ"א להחמיר בכותי מסל"ת שבעלה חי שנאמן להכחיש כותי מסל"ת שמת ובסי' ז' ס"ב פסק דנאמן להקל ולא להחמיר ולפמ"ש ניחא דשם בסי' ז' האשה בחזקת היתר עומדת וע"י מה שנשבית אנחנו רוצים לאסרה ונאמן כותי מסל"ת שהיא טהורה וזה הכותי שמכחישו ואומר שנטמאה בא להוציאה מחזקתה לכן לא משגיחינן בדבריו כלל ועוד כיון שהאשה אומרת טהורה אני כותי אפי' מסל"ת בהכחשה לאו כלום הוא והרי הוא כאילו אינו ונשאר כותי המסל"ת שהיא טהורה ושרינן לה לכהונה אבל בסימן י"ז האשה בחזקת א"א היא וגם לבעלה יהבינן חזקת חיים והכותי המעיד שבעלה חי מוקים לה אחזקתה וגם היא עצמה אינה יודעת אם בעלה חי או מת ורק הכותי המל"ת שמת בא להוציאה מחזקת איסור להיתר ואף שהימנוהו רבנן היינו היכא שאין הכחשה נגדו אבל כיון שגם זה הכותי שאומר שהוא חי הוא ג"כ מסל"ת מוקמינן זה כנגד זה ונשארה א"א בחזקה הראשונה עכ"ל:

ח

שהעיד לשבוי'. כתב בר"י ואם הם שני כהנים מעידים עליה נראה דהאחד יכול לישא אותה דומה למה שפסק מרן לקמן סימן י"ב ס"א דשני עדים המעידים שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה ועמ"ש הרשד"ם א"ה סימן תשעים עכ"ד (לכאורה צ"ע עמ"ש בסתימות דמותר) הא כתב הרמ"א שם בהגה וי"א דאף בשנים בעל ירחיק מזה אך לפמ"ש שם בשם תשובת נו"ב א"ש) . וכתב עוד אם העיד כהן על שבויה והותרה על פיו לבעלה ואח"כ מת בעלה או שהעיד עליה ובאותו זמן היה העד נשוי אשה ואח"כ מתה אשתו נראה לישא אותה כמתבאר ממ"ש סימ' י"ב סעיף ג' וסי' ד' ע"ש:

ט

ה"ז לא ישאנה. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן כ"ט שנסתפק אם זהו רק לכתחלה או אפילו דיעבד אם כנס שיוציא. והאריך קצת ומסיים שדין זה אינו מוחלט אצלי לא להיתר ולא לאיסור אף שדעתי כוטה יותר להיתר אכתי למעשה צריך תלמוד ובהגה מב"ה שם מבואר דכל עיקר ספיקו של אביו הגאון ז"ל הוא רק לסברת הרשב"א והב"ח אליבא דהרא"ש דס"ל בשליח שהביא גט ממה"י וכן עד א' שהעיד לאשה שמת בעלה אף אם נשאת לא תצא אבל לפסק הש"ע לקמן סימן י"ב י"א דאם כנס לא יוציא (וכן פסקו האחרונים שם ט"ז וח"מ וב"ש לית בזה ספיקא כלל ע"פ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן פ"ה שכתב ע"ד הנו"ב הנ"ל דנעלם ממנו דהריטב"א ביבמות דף כ"ה הביא תוספתא מפורשת דאם נישאת למעיד בה לא תצא ע"ש:

י

לא ישאנה. עבה"ט מ"ש ואם יש עדים כו' אלא בא"י שהוא כהן כו' וכל זה הוא מלשון הב"ש ועיין בס' בר"י אות ט"ז שכתב דבת' ש"א שם צדד בזה והרב בנו בהגה שם כתב דכהאי עובדא אתא קמיה דהרב אביו ז"ל ואומר להם שאין להם תקנה אלא שילכו למקום שאין מכירין אותם ותלך האשה לב"ד ותאמר נשביתי וטהורה אני ותהא מותרת לבעלה. ובס' יד אהרן גמגם בזה דמאחר דבאותו מקום וכבר נתפרסם שנשבית אין לה תקנה והרי הרא"ש בכלל ל"ב לא כ' תיקן זה מוכח דכיון דכבר נודע לב"ד בבירור שנשבית שוב אין לה תקנה ללכת למקום אחר עכ"ד ואני אומר דמדברי הרא"ש אין ראיה דשאני נידון הראש דהבעל ידע שהיא שבויה ולא ידע שהיא טהורה ומה תועיל שתלך לאתרא דלא ידעינן לה הא בעלה ידע קודם אבל בנדון הרב ש"א בעלה ידע שהיא טהורה עכ"ד ועמ"ש בפ"ת לי"ד סימן ב' סק"ד ובסימן קכ"ז סק"ז ועמ"ש לקמן סימן קנ"ב:

יא

יצא עליה קול. עבה"ט ומ"ש על דברי הב"ש לא הבנתי למה. עיין בספר הפלאה כתובות דף כ"ב כוונת דברי הב"ש בזה:

יב

שבשבוי' הקילו. עבה"ט מ"ש אבל בא"א לא מקילין כו' וכן מבואר בב"ש כאן ובסימן קנ"ב ס" י"א ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

יג

שבא במצור. עבה"ט ומ"ש ולענין אם יכולים לברוח כו' עיין בס' קרבן נתננאל פ"ב דכתובות אות פ"ז שכתב על דברי הב"ש בזה דאינו נכון דהאי מחבואה מתיר הרא"ש מטעם ס"ס מה שאין כן בספק בורח' דלא הוי ס"ס המתהפך ע"כ נראה שלא להקל בזה דלא כב"ש ע"ש:

יד

אפילו לבעלה ישראל. עיין בס' בר"י אות י"ז שהבי' דבתשובת הרדב"ז כ"י סי' ב' אלפים שי"ו תמה על מהרא"י סימן צ"ב שכתב לא ידענ' שום גאון שכתב כהרמב"ם דמותרת ובאמת הר"ן כתב בשם הגאונים כהרמב"ם והרב המגיד כתב שכן הכריחו האחרונים והם הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א וכן עיקר דלא חיישינן שמא נתרצית ומותרת לבעלה ישראל ומהרא"י לא ראה לא דברי הגאונים ולא דברי האחרונים עכ"ד:

טו

ויש מקילין עבה"ט בשם ח"מ וב"ש שדחו דברו היש מקילין אלו מהלכה וכ"כ בתשו' נו"ב תניינא סימן כ"ד יובא לקמן ס"ק שאח"ז וכ"כ עוד שם בס"ס קמ"ב שאין לסמוך בזה על רמ"א במקום שכל האחרונים השיגוהו וכתב שם שאפילו הרמ"א לא סמך ע"ז רק בא"א שעזבה דת שכבר היתה א"א ואם אתה אוסרה על בעלה אתה נועל דלת תשובה לפניה אבל זו (בעובד' דידיה) שנשאת אחר שעזבה דת באיסור לכהן אפשר גם רע"א מודה שתצא ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' מ"ב בתשובת הגאון מהר"י שם ובת' ברית אברהם סי' צ' אות ב' מזה:

טז

עצמה. לעזוב דת עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשובת ב"ב תניינא סי' כ"ד שכתב ואמר שאלה אשה נשואה לאיש זה כמה שנים יצא מדתינו ועזבה דת והלכה לדת הישמעאלים והיתה שם לערך ז' שבועות אצל ישמעאל אחד ואח"כ חזרה לבית אביה ולבית בעלה והאשה והבעל רוצים לדור יחד כמקדם אם מותרת לו הנה לא דקדקת בשאלתך שכתבת שיצא מדתינו ועזבה דת ואם היה הדבר כן ודאי אסורה אפילו לבעלה ישראל כי היש מקילין שהביא רמ"א בסי' ז' סי"א סוף הגה ב' הודח' מכל האחרונים אבל לפי הנראה עדיין לא עזבה דת וא"כ זו היא נדרה לעזוב דת שהביא רמ"א דמותרת לבעלה ישראל והב"ש שם מחלק בין זמן מועט לזמן מרובה כבר כתבתי בגליון הש"ע שב"ש למד זה מדברי מהרי"ק ולא עיין שפיר כי שם מיירי באשת כהן דבזמן מרובה חשש לאונס כולי ולכן אם זו לא עזבה דת ולא נתברר עליה שעשתה מעשה ואין כאן רק ההבטחה לעזוב דת והיחוד ז' שבועות אם אחר חקירה עצומה תאמר שלא זינתה לדעתי היא מותרת לבעלה ישראל אמנם לחומר הענין ח"ו לסמוך עלי לחוד עד יסכימו שני גדולי הדור עכ"ל ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ה' שאלה כזו. ועיין עוד בתשובת מים רבים חאה"ע סימן אב"ג מענין כזה (וע' עוד בתשובת חתם סופר חאה"ע סי' כ"א וכ"ב:

יז

תקיפה עבה"ט עד וכ"פ בתשובת כנ"י כולי ושם מסיים שכן הסכימו כל הרבנים דאף בזה"ז אסורה ע"ש וכן הסכים בס' ישועות יעקב ס"ק י"ד ע"ש:

יח

ומסורה בידם. עבה"ט ועיין בתשובת שב יעקב סי' ה' שתי תשוב' מענין זה:

יט

אבל אם נתייחדה. עיין מזה בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן תפ"א באריכות:

כ

עם כותים עבה"ט מ"ש בתשו' חו"י המליץ כולי ועמ"ש לקמן סי' כ"ב ס"ג ס"ק ב' מענין זה:

כא

ואפילו יצא עליה קול עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן צ"ט בד"ה הראיה הב' שכתב דמסתימות הדברים משמע דאף בקלא דלא פסיק כן אף דהרמ"ח פסק דבסי' י"א דבעידי כיעור עם חדל"פ אסורה לבעלה מ"מ יחוד אינו בכלל הכיעור ע"ש עמ"ש לקמן סי' י"א ס"א סק"ח:

כב

שלא נבעלה. עבה"ט מ"ש משמע אפילו אם עדים מעידים כו' ועיין בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים ס"ה הביא שם דברי מהר"א ששון סי' קע"ג שמדייק איפכ' מדברי הרמב"ם מדכתב שכל נשואה בחזקת בעולה נראה מבואר דמציאות הנישואין אין מחללין אלא בעינן בעילה ומ"ש אע"פ שנמצאת בתולה כלומר דחיישי' שמא הטה אבל היכא דאיכא עדים שלא זזה ידם אין לחוש. והרב המחבר ז"ל האריך הרבה בענין זה וכתב שדבר זה במחלוקת שנוי בין הראשונים ז"ל ולדינא יש לחוש לחומרא ע"ש היטב ובהגהת טעם המלך שם. ועמ"ש לקמן סימן מ"ו סעיף ה' סק"ד

כג

על יבמה לשוק. עיין במל"מ פי"ט מהא"ב דין ה' דמתחילה עלה בדעתו דה"ה בכהן שבא על מצרית ואדומית שנית שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. והדר פשיט ליה דשם זונה לא חל בפסולי קהל כו' ומסיים וז"ל הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שנית שיהי' הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר עכ"ל. וכ' עוד דלכאורה משכחת לה נמי במי שכנס את יבמתו ואח"כ בא הוא או אחד מהאחין על הצרה דקי"ל בין לכונס בין לאחים ליכא כי אם עשה (וכדלקמן סימן קס"ב ס"א) וא"כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי"ל דמאיסורי עשה הויא זונה והולד כשר ואם חזר ובא עליה הולד חלל אך ז"א למה דמבואר ביבמות דף ס"ט דבעינן זר אצלה מעיקרא ולפ"ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא"כ אינו עושה אותה זונה ע"ש. ועיין בס' שעה"מ פי"ח מהא"ב דין ג':

כד

שבא על חלוצה. עבה"ט בשם תשובת הרא"ם ועיין בזה במל"מ פ"ה מהלכות יסודי התורה דין ב' ובהגהת מל"מ פי"ז מהא"ב דין ז':

כה

חללים מדרבנן. עיין במל"מ פי"ט מהא"ב דין ח' שכ' וז"ל ודע שהנראה מדברי רבינו דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על חלוצה מדלא כתב אלא זו וקשיא לו אמאי לא הביא מהמגרש את אשתו ואמר לה ה"א מגורשת ממני ואי את מותרת לכל דאמרינן זהו ריח הגט דפסול בכהונה (לעיל סי' ו' ס"א) ובגט בטל ואם מת מתייבמת ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ"ה פוסל לכהונה מדרבנן וא"כ הרי זו גרושה דרבנן ואם בא עליה כהן הולד חלל מדרבנן. ואם נאמר דס"ל דלא גזר חכמים אלא עליה שלא תינש' לכהן אבל לפסול זרעהלא גזרו לא ידעתי מאין הוציא דין זה והדין מצד עצמו תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכא דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא על ולדה והדבר צריך תלמוד. עוד משכחת לה גרושה דרבנן בממאנת דאם נתן לה גט אסור' לכהן (כדלעיל סימן הנ"ל ס"ב) ופשיטא דאיסורה מדרבנן. ותו איכא חרש שנשא פקחת וכן חרש שנשאת לפקח שקדושיהן מדרבנן (כדלקמן סי' מ"ד ס"א) ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן ואפילו לכהן דומיא דקטנה כו' ע"ש:

כו

וזרעו ממנה כשרים נראה דהיינו אפי' חזר ובא עליה ועיין במל"מ שם:

כז

או ספק חלוצה. עב"ש סק"מ ועיין במל"מ פי"ז מהא"ב דין ז' שתמה על הרמ"א ז"ל בזה שהגיה או ספק חלוצה דהא הרמב"ם כתב בהדיא דהולד כשר ואם כוונתו היא לחוש לסברת הטור תמיהני דהא ספיקא דרבנן היא ופשיטא דהלכה כדברי המיקל ומה גם דמסתבר טעמי' והחכם בעל ב"ח חולק דאם נשא כו' ואלו הם דברים שאין הדעת סובלתן ובטי"ד סי' שע"ג ס"ב (בעל ב"ח עצמו) וז"ל חלל של דבריהם כגון שנולד מחלוצה אסור להטמא למתים ואם נולד מספק חלוצה הוי כהן גמור ע"כ ולא חילק שם בין נולד בנישואין לנולד ע"י זנות וכן עיקר ולדידי ע"ס הוא שנפל בטור והגירסא היא ספק חללה שהיא מה"ת ואפשר שהיה כתוב ח' לבד וסבר המדפיס שהוא חלוצה וטעה בזה ועיקר הגירסא הוא ספק חללה עכ"ד. גם בס' בר"י אות ך' הביא בשם הרב תוי"ט בהגהותיו (הנדפס בסוף חידושי הרשב"א כתיבת דפוס מיץ) שכ' דט"ס בטור וצ"ל כהן שבא על ספק זונה ודלא כרמ"א בהגהותיו שכתב ספק חלוצה עכ"ד ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ו' מענין זה בס' אמתחת בנימין פ"ב דיבמות משנה ו':

כח

וה"ה בחלל של דבריהם עח"מ וב"ש ובאה"ג דאם נטמא או נשא גרושה לוקה. וכ"כ במל"מ פי"ט מהא"ב דין י' והביא שם דהרב פרישה סי' זה של"ו לא כתב כן והוא ז"ל חולק עליו ע"ש:

כט

שלא הוזהרו כשרות. עבה"ט והוא לשון הב"ש ס"ק מ"ג ועמ"ש לעיל סי' ו' סק"ב בשם בר"י מה שתמה על הרדב"ז וכזה יש לתמוה ג"כ על הב"ש כאן ויש לישב (עיין בתשובת נו"ב סי' ע' מ"ש לדחות קושית התוס' שילהי נדרים על ה"ר אליעזר ע"ש וצ"ע):

א

סי' ז' בב"ש אות א' שמא הערה בה. נ"ב עיין תשו' הר"ם אלשקר סי' צ"ה:

ב

ס"ב אין הבעל נאמן. נ"ב אפשר אפי' בעלה ישראל דאין נוגע לו אינו נאמן עיין תשו' נ"ב ח"ב סי' קכ"ט:

ג

שם הגה וה"ה לעד מפ"ע. נ"ב עיין תשובת הראנ"ח ח"א סי' כ"ב וכ"ג:

ד

ס"ג הר"ז לא ישאנה. נ"ב ואם נשאה עיין תשו' נ"ב סי' כ"ט דמסופק אם תצא ואני מצאתי בחי' ריטב"א יבמות דף כ"ב הביא תוספת' דמפורש הדין דלא תצא:

ה

בחלקת מחוקק אות י"ט כדאיתא בגמ'. נ"ב פ' אלו הן הנשרפי' ועיין תשו' תורת חסד סי' ס"א:

ו

ס' י"ד אין הולד חלל. נ"ב עיין תוס' יבמות כ' א' דאין אשה נתעברת רק בגמר ביאה א"כ מוכח דל"א דבהעראה. נעשית זונה ובגמר ביאה הוי פסולי כהונה והולד חלל דלא מחלקים ביאה א' לשתים עיין מ"ל פי"ז מה' א"ב הכ"א:

א

שבוי' שנשבית כו' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב איתא לאו דוקא שראו שנשבית אלא שידוע לעדים ששהת' בין גוים כו':

ב

ויש מי שכ' כו' כן כתבו הר"ן וה' המגי' כמו שהביא ב"י הוכיחו מדאמרינן פ"ב דכתובות זו עדות איש ואשה תינוק ותינוקת כו' נאמנים חוץ מבנה ובתה כו' וזה מיירי באינ' מסל"ת דא"כ אפי' שפחת' נאמן ואפ"ה תינוק ותינוקת (נאמנים) וק"ל דהא איתא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי"ד) דקטן נאמן לומר מכאן יצא נחיל זה ופרכינן אטו אשה וקטן בני עדות נינהו ומשני במסל"ת ושם אמרינן דנחיל שהוא דרבנן שוה לשבוי' דמהני מסל"ת ש"מ דעכ"פ בעינן מסל"ת בנחיל ואע"ג דקטן בעלמא הוא וא"כ בשבוי' נמי כי היכ' דבקטן שהוא כנה בעינן מל"ת ה"נ בקטן דעלמא וצ"ל דאע"ג דלענין דמהני מסל"ת שוה סברא דנחיל שהוא דרבנן לסברת דבשבוי' הקילו מ"מ לענין דצריך מל"ת עדיף טפי בשבוי' דבקטן דעלמא לא צריך מל"ת ובנחיל שהוא דרבנן צריך עכ"פ מל"ת ונראה שמחמת קושי' זו פסק בעל הסברא ראשונה שהוא הרמב"ם דאף בשבוי' צריך כל קטן דוקא מל"ת וגם הטור נ"ל דס"ל הכי דהא לא זכר בקטן שום דבר אלא כללו כמ"ש אבל בנה ובתה כו' דהיינו בין גדולי' בין קטנים צריך שיהי' מל"ת ומדכלל (נ"ל) קטן בזה ולא כ' בקטן דעלמא מה דינו ש"מ דכל קטנים שוים הם וצריכין מל"ת ומהני להם מל"ת ומה שקשה ע"ז מפ"ב דכתובות דתינוק ותינוקת נאמנים ומיירי באין מל"ת דאילו במל"ת אפי' שפחה נאמן נראה לתרץ דסתם עדות קטן אין לו שייכות במתכוין להעיד דאין לו דעת להעי' אלא ודאי מיירי במל"ת אבל בגדול וגדולה סתם היינו במתכוין להעיד שהרי יש להם דעת נמצא דמ"ש הבריי' דתינוקת נאמנים להעיד אין התנ' מהלק' בזה אלא בין מתכוין או מל"ת כנ"ל דעת הרמב"ם וטור:

ג

ואפי' מסל"ת אינו נאמן והוא דעת הרא"ש דלא משתמ' בשום מקום שיהי' גוי נאמן בעדות אשה (שבוי') אלא דוקא בשפחה מהני מסל"ת ויש מקילין הוא דעת רב פלטוי גאון מטעם דכיון דמהני עדות גוי להתי' אשה באיסור כרת כ"ש לאיסור לאו דהכא באיסור שבוי' לכהן והרא"ש כ' ע"ז דהאי ק"ו פריכא היא דהאשה עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלה שתנשא ואינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עדי שבוי' אלא חכמים סמכו על אשה דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמירו עליה בסופה עכ"ל ואיני כדאי להכריע אבל נלע"ד דדין זה תלוי בדין עד א' (שמעיד) ביבמה שמת יבמה הנזכר בסי' קנ"ט סיף ב' דמאן דמתיר שם ראייתו מדאיתא פ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) דאמר רבא ק"ו לאיסור כרת מהני עד א' לאיסור לאו כ"ש ומאן דאוס' שם הוא הרא"ש דס"ל מדאמר שם דאמר החי' מרבנן לרב' היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ולפי מ"ש שם דיש לנו לסמוך להתיר לא כהרא"ש א"כ ה"ה נמי כאן דלא קי"ל להחמיר כדעת הרא"ש דחד טעמא הוא רק להקל כרב פלטוי להתיר ע"י עדות גוי מל"ת בשבוי' והוא נכלל בכלל שפחה שנזכר בגמ' דאין מעלה לשפחה מל"ת יותר מגוי כנלע"ד:

ד

לא נתן בה מעותיו צרך לתת טעם הא גם בלא פדאה יש לנו לומר שאם לא ידע שהיא טהורה לא היה מעיד עליה ויעשה עבירה בנשואין שיש' אותה אי חשדת לו שעושה עבירה דיצרא תקפיה א"כ כי נותן מעות נמי נחשד' בכך ונ"ל דהחילוק הוא דבמעיד עליה אינו סומך על שישאנ' דשמ' תתודה היא אח"כ על שנטמא' ולא תרצה לעשות עבירה משא"כ בנותן ממון יפסיד מעותיו אם תתודה אחר כך (ואיני מבין זה דא"כ יכול לישאנ' ג"כ ודוק) (דברי המגיה לא ידעתי למה לא הבין זה שהגיה זאת כי דברים פשוטים הם וכוונת הט"ז הוא כך בשלמא כשמעיד עליה מכח שיצר' תקיף עליו סובר מה יפסיד אף אם היא תתודה אח"כ ומעיד שקר משום שמא לא תתודה וישאנה משא"כ בנותן מעותיו יפסיד א"כ בודאי הוא יודע שהי' טהורה בודאי עכד"ה):

ה

אפי' היה שם עד א' כו' (בר"ן) כ' אפי' קודם שבאה לב"ד אפ"ה נאמנת לומר טהורה אני במגו דלא נשביתי להכחיש העד וכתב בפרישה אע"ג דבנסכ' דר' אבא הוצרכו להחוטף לשלם ולא אמרינן דיהא נאמן אפי' בשבועה להכחיש העד כמ"ש בח"מ סי' צ' ושמ"ד שאני הכא דבשבויה הקילו עכ"ל ולי נראה דלק"מ דשם יש עכ"פ כח להעד לחייב שבועה משא"כ כאן. וצ"ל דאפי' היה שם ע"א ויש שם אשה מסייע להעד אמרינן דהאשה כמאן דלית' דלחומר' לא חשבינן לה כלל:

ו

שמעיד שהיא שבוי' ק"ל הא אפי' מעיד דנטמאה אינו כלום כדפירש"י בפ"ב דכתובות דכ"נ דע"א בטומאה אינו כלו' מלבד בסוטה ואפשר דנקי' שבוי' דכאן הוה עיקר הדין בשבוי':

ז

וא' מכחיש אפי' אם העד (המכחי') (צ"ל המחמיר) בא תחילה כ"כ ב"י בשם הר"ן בשם אחרים ואע"ג דבסימן י"ז לענין העד המעיד להחמיר בא תחילה לא מהני שוב עד שמתיר בשבויה הקילו:

ח

לא נגד ב' עדים בזה לא אמרינן שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ולא מפקעת עצמה מבעלה ומ"ה אם היא פנויה נאמנת על עצמה יותר מק' עדים כ"ה שם בהגהות אלפסי:

ט

אינו נאמן לאוסרה בטור סיים שלא האמינתו התורה לאוסרה אלא בענין אישות דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ובזה אוסרה על שאר האנשים אבל לא לפוסלה משום זנות והקשה בפרישה מסי' ד' שמאמינתו התורה לומר על א' מבניו שאינו בנו והוה ממזר על פיו ודוחק לתרץ ע"ש ולק"מ דשאני התם דהתור' האמינתו דכתי' יכיר ובאמת גם שם אין נאמן לפסול האשה:

י

ע"י נפשות בטו' כ' כגון שבעלה רוצה וכ"ה בגמ' ונראה דכ"ש אם הוא עצמה חייבת מיתה:

יא

שמא נתרצית עיין בתשו' שהבאתי סי' י"ז דהיינו תשובה י"ב שייך לזה ודין שבויה שניסת לגוי באונס:

יב

יש להקל ולהתירן אפילו לבעליהן כהנים תמיה לי טובא דאמאי לא חיישי' לנאנסה ובמקור דין זה שהוא תשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ח' לא הביא היתר זה אלא לאשת ישראל דלא חיישינן שמא נתרצית בזנות ע"ש דכ' בלשון זה על נשים שהמירו בשעת אונס וכאשר מצאו מקום לנוס המליטו וחזרו לדת אמת מותרות לבעליהם דהא קודם שהמיר' לא היתה ניצולת במה שנתרצית להבעל ולאחר שהמירה למה לה להתרצות (הא) יודעת שיש לה שלום יותר מן הגוית ואף שלבן לשמים אלא מאימת מות החליפו לאנסו אינם רשאים הלכך ליכא למיחש שמא נתרצית וא"ל אחרי שאכלה ושתתה עמהם שמא הפקירה עצמה לזנות כו' כי ידוע שמיר שמוצא מקום לנוס אין מתאחרים אפילו רגע אחד עכ"ל ובד"מ העתיק דברים אלו ולא כ' שם הא דזכרנו לאונסא אינם רשאים גם לא זכר שם אפילו לכהנן ויש נ"מ לכאורה בזה דא"כ דאינם רשאים לאונס' אפילו לכהן מותרת מחמת חשש דאח' שהמירו אלא שק' מה הועיל בזה לענין היתר כהן דהא עכ"פ יש חשש שמא נאנסה קודם שהמיר' דהא ההיתר שזכר הרא"ש דלא מהני לה הרצוי להיבעל אלא דאין מועיל לה להציל ממות זה לא מועיל אלא לענין ישראל דלא חיישינן להתרצות ואם תרצה ללמוד היתר לכהן היינו שיש עדים שלא נבעלה קודם שהמירה אז אמרינן דאחר המירה מותרת לכהן אפילו בלא עדים שאחר כך אינם רשאים לאונסה אבל אין נראה להקל בשביל זה לכהן דשמא פעם א' מצאה גוי במקום סתר ואנסה והרי הרא"ש לא סיים אלא דליכא למיחש דנתרצית (דברי המגי"ה הט"ז הכניס בזה מה שכתב הב"ש דמיירי שמיד בשעת הגזירה המירה כו' וסיים דלק"מ מה שהקה בח"מ עכ"ל אבל באמת אין לזוז מפסק הנ"ל דודאי אסורה לכהן מטעם הט"ז דשמא פעם א' מצאה גוי כו' עכד"ה) והיינו לענין איסור ישראל דוקא ועכ"פ א"א לישב הך מלתא דכ' רמ"א אפילו לכהנים. ונראה שיש כאן ט"ס הך אפילו וצ"ל אבל לא לבעלן כהנים ואף שבלבוש העתיק כמ"ש לפנינו אפילו לבעליהן כהנים אין מזה ראיה דלא נתן לב לדקדק בזה ומה שזכר בתשובה לאונסה אינם רשאים לא נתכוין להיתר כהן אלא ה"ק שאח"כ אין חשש לומר שמא היה עליה שום מור' שמא יקחנו א' באונס וע"כ נתרצית לא' שהוא תקיף ומושל כדי שיצילנה מגוי א' או כיוצא בזה שיראה שתהיה מופקרת לכל ע"כ בחרה לה א' זה אינו דאין יראה מזה ולא נתרצית אבל עכ"פ לכהן אסורה ומ"ה לא העתיק בד"מ הך לאונס' אינם רשאים כי אין בו צורך להיתר ישראל ולהיתר כהן לא מהני כנלע"ד:

יג

אע"פ שנמצאת בתולה כתב ב"י בשם הרב המגיד שלמד הרמב"ם זה ממשנה שאסורה סתם מן הנשואין פי' ולענין כתובה אמר שכל אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה וכ"ש באיסור של תורה עכ"ל וכיון שכן אפילו יש עדים שלא נסתרה עמו דהא לענין כתובה אמרי' בפ"ק דכתובות דדינא כבעולה אבל נ"ל שיש כאן חילוק לענין טומאת מת כמ"ש אחר כך בסי' זה דודאי חל מותר לטמ' והו' כזר לכל דבר וא"כ אם אין כאן עדים שלא נעסתרה מהני החזקה של נישואין דהו' כבעולה אע"פ שנמצאת בתולה דשמא הערה בה. אבל אם יש עדים שלא נסתרה אסור לטע' דאין כאן חזקה מבורר כ"כ והוה ספק כמו ספק חלל ואזלי' לחומרא ומעשה היה במדינה זו שבתולה א' נשבית בין הריקים ימ"ש והיתה איזה זמן ביניהם ואח"כ נפדית וניסת לישראל ונמצאת בתולה ואמרתי דאפ"ה אסורה לכהן אם תתאלמנה דחיישי' שמא הערה בה כהשבאי כדאיתא הכי דלא מהני מה שנמצאת בתולה (דברי המגי"ה כתב ב"ש בס"ק ל"ו אעפ"י שנמצאת בתולה כ"כ הרמב"ם משמע אפילו אם עדים מעידים שלא נבעלה מ"מ הי בחזקת בעולה דיליף מכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפילו אם עדים מעידים כו' ותו' ביבמות דף נ"ז נמי ס"ל נתחללה מחמת חופה בלא ביאה כו' ובט"ז כ' כו' אבל לשיטת התוס' אינו כן דנתחללה בודאי מחמת חופה ובניה חללים וכן נ"ל עיקר דאף לשיטת הרמב"ם אינו מוכרח לפירושו עכ"ל לא ידעתי מה עלתה על דעתו להביא ראיה מתו' הנ"ל דשם מיירי לענין פסול תרומה היא נפסלה בביאתה לחופה אבל לענין חילול בהדיא קאמר בגמרא שם דף נ"ט דביאה הוא דמשוי' חלל וכן פירש"י במשנה ר"א ור"ש מכשירין עד שתבעל ותעשה חללה וכן בגמרא שם פירש"י ג"כ בלשון אחר ור"א ור"ש מכשירין דהא קנין כספו הוא ואי משום חללה הרי כל זמן שלא בא עליה לא נתחללה ומה שפירש רש"י שם מן הנשואין פסולה דשוי' חללה כבר פי' רש"י במשנה בביאתו שויה חללה ותו דלר' מאיר נפסלה מלאכל בתרומה מן האירוסין ואפ"ח לא נעשית חללה דהרי אף ר' מאיר מודה בנתאלמנה או נתרשה מן הארוסין דכשרות ואם היתה נעשית חללה ע"י קדושין שוב לא היה מהני לה מה שנתאלמנה או נתגרשה כמו בנשואין ולא נבעלה לפי דעת הב"ש לר"א ור"ש דהי' חללה לעולם ועוד ה"ל למפלגי במשנה אי נעשית חללה בארוסין או בנשואין וממילא נשמע דאם נעשית חללה אסורא בתרומה אלא ודאי דוקא בתרומה הוא דאסורא אבל לא נתחללה בכך וגם מהרמב"ם עצמו מוכח דיש חילוק הנ"ל דהרי בפ"ד מה' תרומה פסק כר"מ דבנתארסה לא תאכל בתרומה וכאן פסק דבארוסין לא נתחללה א"ו דליכא דוכתי בשום מקום דמצינו דנתחללה בלא ביאה והא דפסק הרמב"ם דאף בנשאת ולא נבעלה נתחללה היינו שמפרש הטעם בעצמו שכל נשואה בחזקת בעולה היא משום הכי מחזקי' לה בחזקת בעולה ונתחללה והוא אינו רק מצד חומרא משום דלא ידעי' בודאי שלא בעל אבל אם איכא עדים דלא נסתר' עמו כלל בודאי לא נעשה אותה חללה בחנם מה שלא נמצא בש"ס דלא מצינו שלא נעשת חללה כ"א ע"י ביאה כמ"ש וגם אלו היה סובר הרמב"ם דאף בדאיכא עדים שלא נבעלה נמי נתחללה ה"ל לכתוב בקיצור מן הנשואין אעפ"י שלא נבעלה נתחללה ותו לא וממילא הוי שמעי' דהיינו דאיכא עדים שלא נבעל' אפ"ה נתחללה א"ו מדהאריך ונתן טעם שכל הנשוא' בחזקת בעולה מוכח דהיינו דאנו מחזקי' לה כן מצד החומרא מכח דלא ידעי' אי נבעל' או לא אבל בדאיכא עדים שלא נבעלה לא נתחללה ומוכרח הוא פי' הט"ז כהרמב"ם ודברי הב"ש אינם מוכרחים וגם מש"ס דכתובות אין ראיה דאף דאמר שם אם עדים מעידים שלא נסתרה או לא שהתה כדי ביאה אפ"ה מחזקי' לה בחזקת בעולה לענין כתובה ולמד הרב המגיד מזה דכ"ש הוא באיסור תורה עכ"ל ודאי אמת הוא דכל שכן הוא באיסור תורה דהיינו דמחזקי' לה בחזקת בעולה מסתמא אבל בדאיכא עדים שלא נסתרה א"א לומר כן דהא שם פירשו התו' הטעם דמחזקינין לה בחזקת בעולה ואדעת' דבעולה נישאת דאע"ג דעדים מעידים שלא נבעלה אינו סומך ע"ז מאי שהיה הנשואין וסבר דלשבחה אומרים כן א"כ כאן דליכא למימר דלשכחה אומרים כן דהיאך יעברו עדים אלפני עור באיסור של תורה דאם הית' נבעלת היתה זונה ואסורה לכהן ועכשיו יתירו זונה לכהן בשבח' שלהם א"ו דאם עדים מעידים שלא נסתרה בודאי יודעים הם בירור שהאמת כן הוא א"כ למה נחזיק אות' בחזקת בעולה מחמת הנשואין כיון דאיכא עדים דלא נבעלה וא"כ יפה הורה הט"ז ולבי אומר לי להוסיף על דבריו להחזיק אותה בחזקת כשרות לגמרי כיון דאיכא עדים שלא נבעלה ואין הנשואין לבד עושה אותה חללה כמ"ש רק אפשר דמחמת שהיתה משתמרת לביאת עבירה קנסינן לה ואסרינן לה לכהן לכתחילה אבל בנה לא קנסינן ליה והיה כהן גמור בנשא' אמו לכהן אחר כשנתאלמנ' מן הראשון וגם בחמ"ח כתב איך תעשה חללה משום סתירה לבד ועדים מעידים שלא נבעלה כו' א"כ לפי מ"ש שיש עדים שלא נסתרה ליכא אפי' חומרא בעלמא רק אפשר דקנסינן משום דהיתה משתמרת לביא' עבירה כמו בתרומ' אבל חללה אינה נעשה בכך כמ"ש עכד"ה):

יד

אין הולד חלל קשה דהא עכ"פ ממזר הוא וי"ל דנ"מ לענין אכילת תרומה ולענין טומאת מת יש ספק בממזר כהן וצ"ע בס"פ נושאין על האנוסה.

טו

וה"ה בחלל של דבריהם פי' לענין שלא ישא גרושה אבל במ"ש תחלה מכין אותו מכות מרדות כאן מלקין אותו מלקות גמור כי הוא ודאי כהן מן התורה רש"ל:

טז

משפח' שנתערב בטור כתב ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור כו' והקשה רש"ל דלעיל סי' ב' פסק הטור בספק פסול שנתערב הוה ס"ס ואין להרחיק אפי' לכתחלה ומוכח באשר"י בפ' י' יוחסין דאפי' בפסול ממזר איירי ועוד דהטור פסק לעיל דוקא שנתערב איסור ודאי כי' ע"כ נראה דיש כאן ט"ס תיבת ספק כ"כ רש"ל וכן עיקר דלא כיש דוחקים לישב הגמ' שלפנינו בדברים שאינן: