הדף היומי מסכת שבועות דף ה

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת שבועות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת שבועות דף ה

[מוזיקה] שבועות דף ה מתחילים בעזרת השם שורה 17 מלמעלה במילים אמר מר איוב מוכיח לידידיו וראיו בפרק כ"ח את ערכה ומעלתה של תורתנו הקדושה יותר מכל חפצי העולם כל דבר בעולם יש לו לו התחלה ולכן גם יהיה לו סוף. אבל התורה הקדושה נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא שהוא אינסוף וגם היא אין לה התחלה וגם לא יהיה לה סוף. היא ניצחית. לכן אומר איוב ראוי ללכת בדרכה של התורה יותר מכל דבר. להיקר את התורה יותר מכל דבר שיש על הארץ. וכמו שהוא מביא שם, "והחוכמה מאין תימצא? חוכמת התורה מהיכן היא נמצאה? היכן הייתה ההתחלה שלה? איך מצאו אותה בעמקי התהום בארץ רחוקה? היא נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא אינסוף. לא ידע אנוש ערכה ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמיים. רש"י כותב שזה הכוונה מלאכי השרת. גם מהם נסתר. תורתנו הקדושה אין לה התחלה ולא יהיה לה סוף. היא ניצחית ואין סופית. היא נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא בעצמו אינסוף, שהוא בעצמו אינסוף. בין ההתבטאויות איוב מתבטא כמו שאמרנו ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמיים נסתרה. מה זה ונעלמה? יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת שהיא הייתה ידועה והיא נשתקחה אבל זה לא ייתכן כי כתוב קודם לא ידע אינו שרקה מוכיחה הגמרא שוונעלמה הכוונה שהיא הייתה נעלמה נעלמת מעולם אף פעם לא ידעו ממנה ולכן גם חייבים לבאר את דברי רבי בברייתא שאומר על אדם טמא שנכנס לבית המקדש בשוגג או אכל קודשים בשוגג שהוא חייב קורבן. אומר הפסוק שזה מדובר במקרה שנעלם ממנו. אז רבי מתבטא ונעלם מכלל שידע. מה עם השמ מה הכוונה מכלל שידע? בפשטות מבינים מה שאמר רבא. מזה לא כתיב והיא עלומה ממנו שמעולם הוא לא ידע. משמע שהוא ידע ושכח. אבל הביה מוכיח מהפסוק שהבאנו בספר איוב ומהפסוק שנאמר לגבי סותטה כמו שנראה מיד שזה לא הכוונה ונעלם שהייתה ידיעה בהתחלה שידעו למשל מהתורה ושכחו או שהוא ידע שהוא טמא והוא שכח אלא שהוא מעולם לא ידע שהוא טמא והוא מוכיח שתי הוכחות הוכחה ראשונה מסותה אלא מעתה גבי סותטה שנאמר בפרשת נשוא ומפורש במסכת סותטה תכתיב כתוב שם על מקרה שבו אדם קינה לאשתו היינו הזהיר את אשתו שלא תתייחד עם אדם מסוים והיא הלכה וה התייחדה עם אותו אחד אומרת התורה שבעלה מביא אותה לבית המקדש והכהן נותן לה לשתות מהמים המרים שמפורטים שם ובודקים אותה האם היא נטמאה או שהיא טהורה על ידי המים האלה כתוב שם גם כן ונעלם מעיני אישה היינו בעלה ונסתרה מכלל דה וידע מעיקרה בכלל הדברים אתה אומר ונעלם הכוונה שהוא ידע ושכח אי אבא ידע ושכח ואחר אחר כך הוא נזכר ולכן הוא בא לתת לה לשתות מהמים המרים. נמצא שהוא עשה כאן דבר לא בסדר. אומר התוספות הראש, מה המשמעות לזה שהוא שכח? מה אכפת לי שהוא שכח או לא שכח? אלא כנראה שהוא היה איתה באיסור כי הוא שכח שהיא נסתרה, התייחדה עם אותו אחד שהוא הזהיר אותה לא להתייחד איתו. וכהיתי ספק מטהורה או טמאה אז אם כן כיוון שהוא לא היה מספיק זהיר אותו בעל אז יש בו חטא בזה שהוא היה עם אשתו אחר כך אפילו שהוא שכח הוא היה צריך לא לשכוח דבר כזה בקרה כזה המים לא הבדקו את אשתו מבד כולם מה היה וכי המים בודקים אותה והרי שנינו תניה על הפסוק וניקה איש מעוון והאישה היא תיסה את עוונה דורשים בזמן שהאיש מנוכה מעוון שהוא לא נכשל בה אחרי שהתייחדה עם אותו אחד אז המים בודקים את אשתו ואם היא נטמאה היא תמות מיטה משונה לא עלינו אבל אם אין איש מנוכה מעוון אם הוא היה הייתה באיסור אחרי שנסתרה והיא ספק טמאה אין המים בודקין את אשתו אז אם כן לא ייתכן שהפסוק מדבר על מקרה שהבעל ידע שהיא התייחדה עם האותו אחד שהוא הזהיר אותה לא להתייחד איתו והבעל שכח מזה לא ייתכן שזה הכוונה ונעלם אלא אלא הכוונה שהוא מעולם לא ידע או שהוא ידע, לא משנה, אבל ונעלם ודאי לא הכוונה שהוא ידע ושכח. לא יכול להיות שהוא שכח כאן משהו. וטור יותר מזה גבי תורה הבאנו את הפסוק מאיוב נכתיב ונעלמה מעיני כל חי ומאות עוף השמיים נסתרה מכלל דהיקדה וידעי וכי משמע מכאן שמישהו ידע ושכח והיא נעלמה מעיניו והכתיב שם קודם לא ידע אינו שרקה מעולם לא ידע אלא אמר הבעיה פירוש מחודש מה הכוונה ונעלם כסבה הרבי רבי לפי דעתו של רבי רבי אומר ונעלם בכלל שידע מה הוא ידע רב והבין מה שכל אחד מבין בהבחנה הראשונה שהוא ידע ושכח אומר הבא אלו ידע הכוונה שהוא ידע בידיעת בית רבו הוא ידע מה שהוא למד בבית רבו שמי שנוגע בטומא הוא טמא במקרה שלנו אבל הוא לא יודע שהוא נגע בטומא הוא הוא לא יודע שהוא טמא, לא הייתה לו ידיעה בתחילה ממש. והידיעה הזאת שמה ידיעה. אפילו שהוא רק ידע את עצם הרעיון שמי שנוגע בטומ נטמה. ואחר כך הוא נכנס לבית המקדש בשגגה. הוא לא ידע בכלל שהוא נטמע. הוא רק ידע שמי שנוגע בטומאה נטמע. אבל הוא לא ידע שהוא בעצמו נטמע. לכן משגגה נכנס לבל את המקדש. הוא אכל קודשים אז הוא יהיה חייב קורבן. אמר לרב פפאה להביה. אז רב פפא ניסה לשאול את הביה הרי המשנה בתחילת המסכת העמדנו אותה כמו דעתו של רבי דקטני כתוב שם מקרה שבו אין בידיעה בתחילה זאת אומרת הוא לא ידע הידיעה שבמקרים שדיברנו עד עכשיו היה הייתה יש מקרה שבו לא הייתה את הידיעה ויש בהידיעה בסוף רק אחר כך נודע לו זאת אומרת בן אדם טמא נכנס לבית המקדש דש או אכל קודשים והייתה לו ידיעה רק בסוף אחר כך הוא הבין שהוא שהוא נכנס לבית המקדש בטומאה שהוא אכל קודשים בטומאה ולא הייתה לו ידיעה בתחילה עד עכשיו הבנו כשראינו את הפירוש של רבא והפירוש שהבנו עד עכשיו גם בדפים הקודמים שידיעה הכוונה שהוא יודע שהוא נטמע רק הוא שכח שהוא נתמע ונכנס לבית המקדש בטומ ואחר כך הוא תפס ונזכר אז הגמנה ידיעה בתחילה שכח אחר כך והידיעה בסוף נודע לו אבל לפי הפירוש המחודש כעת של הביה שהידיעה בתחילה הכוונה שהוא בבית רבו למד שאדם שנגע בטומאה הוא נטמע אבל במקרה שלנו בכלל הוא לא ידע שהוא טמא אז אם כן במקרה הבא שלא הייתה לו ידיעה בתחילה מעיק דלת לידיעת בית רבו וכי יש יהודי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שהוא לא למד בבית רבו שמי שנוגע בטומאה הוא טמא הרי ודאי שאין כזה מקרה לכאורה פלא פלאים בזמן הגמרא בכלל לא היה בכלל מושג שבן אדם לא ידע דבר כזה גם שנגיע בטומאה הוא נטמע ואם כן לא צריך כפרה על דבר כזה כי הרי זכורה לא ייתכן שבן אדם לא ידע דבר כזה אמר לי השיב לו הביה אין כן יש דבר כזה שן אדם לא יודע בכלל משכחת לה בתינוק שנשבע לבין הנוכרים נפל בשבי בין הנוכרים ואף פעם לא לימדו אותו תורה אז הוא לא יודע ש מי שנוגע בטומ נטמא ואם כן אפשר להסביר שזה הכוונה שלא הייתה לו ידיעה בתחילה וכמו שבאמת הבא הביאר שה ידיעה בתחילה הכוונה ידיעת בית רבו עצם הרעיון שאדם שנוגע בטומא נטמע מקרה נוסף למדנו במשנה לגבי אחד הייסורים של מלאכה שאסורים בשבת זה הוצאה מרשות לרשות שאסור לקחת לעקור חפץ שמונח ברש רשותט אחד נאמר רשות היחיד מקום שמודר רשות היחיד לדוגמה בית צריך לעקור מהבית ולהניח במקום שמוגדר רשות הרבים מר דרך הרבים אם אדם אה מוציא מרשות לרשות הוא חייב אם זה בשוגג חייב חטאת אז המשנה אומרת יציאות שבת שתיים שאין ארבע זאת אומרת כמה מקרי מקרים של הוצאה יש בשבת שתיים דהיינו שתי מקרים של הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מקרה אחד שמי שנמצא בבית עוקר חפץ מרשות היחיד ומניח ברשות הרבים מקרה שני מישהו שנמצא מחוץ לבית מכניס את ידו לתוך הבית ועוקר חפץ שמונח שם ומניח ברשות הרבים שאין ארבע עוד שני מקרים של הכנסה שאתה מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד גם כאן שתי אפשרויות. או הבן אדם שעומד ברשות הרבים, לוקח חפץ מרשות הרבים ומניח ברשות היחיד, או מי שנמצא בתוך רשות היחיד מושיט את ידו לרשות הרבים ולוקח משמה חפץ ומניח ברשות היחיד ומכניס לרשות היחיד. זה הארבע מקרים שיש לנו ב שבת, בענייני הוצאה. מביאה הגמרא במסכת שבת, תחילת המסכת מביאים לא רק פעם אחת יציאות השבת שתיים שאין ארבע אלא פעמיים. שתיים תנן התם. כתוב שם במסכת שבת יציאות השבת שתיים שאן ארבע בפנים ושתיים שהן ארבע בחוץ. ומפורט שם בפנים הכוונה בהכנסה שמכניסים לתוך הבית. שתיים לחיוב שחייבים חטאת בעל הבית עומד בפנים ברשות היחיד הוא מושיט את ידו לחוץ לרשות הרבים ועוקר שם חפץ ומכניס אותו ומניח אותו בבפנים ברשות היחיד זה מקרה אחד של חיוב כי הוא גם עשה עכירה מרשות היחיד וגם הנחה ברשות הרבים מקרה שני אותו מקרה רק מדובר פה לא בעשיר שנמצא בתוך הבית אלא בעני שנמצא מחוץ לבית בית הוא עקר חפץ ממקומו מחוץ לבית ברשות הרבים והושיטו בפנים והניחו שם בתוך הבית זה שני מקרים של הכנסה לרשות היחיד שחייבים עליהם חטאת כי הייתה גם הקירה מרשות הרבים וגם הנחה ברשות היחיד ויש עוד שתיים שאסורות מדרבנן ופטורים עליהם מחטאת איזה האות שתיים כשאני עוקר חפץ ממקומו אז הוא רק עשה הקירה של החפץ מרשות הרבים פושט את ידו לפנים לתוך הבית ובעל הבית נוטל מתוך ידו ומניח זאת אומרת שהבעל הבית עשה רק הנחה וכן בעל הבית שהושיט את ידו לחוץ ונתן העני לתוך ידו את העני עשה את העקירה של החפץ מרשות הרבים והכניס את החפץ לתוך ידו של העשיר והעשיר הכניס את זה לתוך הבית והניח שם בשני האופנים האלה האני עשה את העקירה בלבד ובעל הבית עשה את ההנחה בלבד זה שתיים שאין ארבע בפנים היינו בהכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד וכן בהוצאה שתיים שאין ארבע בחוץ שתיים שחייבים עליהם חטאת שבלבית העומד בפנים עוקר חפץ ממקומו ברשות היחיד ומוציא אותו בידו ומניח אותו בחוץ ברשות הרבים הוא עשה עשה גם מכירה מרשות היחיד וגם הנחה ברשות הרבים וכשהעני שעומד בחוץ ברשות הרבים הושיט ידו לפנים לרשות היחיד ועקר חפץ והוציא לרשות הרבים והניח שם זה שני מקרים של חיוב אחד של העשיר ואחד של העני ועוד שניים שפטורים עליהם כש בעל הבית עשה רק את העקירה מרשות היחיד והעני עשה רק את ההנחה ברשות הרבים מקרה אחד שבעל הבית עוקר חפץ ממקומו ופושט את ידו לחוץ ואני נוטל מתוכה ומניח ברשות הרבים וכן האני שושיט ידו לפנים ובלבית נתן לתוך ידו והאני הוציא לחוץ את אותו חפץ והניח שם אז יש כאן גם כן שני מקרים של הוצאה ש פטורים עליהם נשאלת השאלה מה ישנה הך מה שונה במסכת שבועות אצלנו שכתוב רק שתיים שאין ארבע פעם אחת דתנ שתיים שאין ארבע וטו לא מה יש נעת מה שונה שם במסכת שבת דתנה כתוב פעמיים שתיים שאן ארבע בפנים ושתיים שאן ארבע בחוץ אונה הגמרא כיוון ששם זה עיקר ענייני שבת לכן שם מרחיבים יותר בהתחלה הגמרא מסבירה ש שם שזה עיקר שבת תבות ותולדות כתוב גם את המלאכה של הוצאה שזה אבות מלאכה שמוציאים מרשות היחיד לרשות הרבים שלומדים את זה מהפסוק מפורש שכתוב שם לשון הוצאה אה על יוציא כתוב לשון הוצאה מפורש. אז לכן הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים זה כמו אבות של המלאכות של שבת וגם תולדות. היינו הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. מה זה תולדה? תולדה זה דבר שלומדים מהאב. כמו שהאב חייבים עליו, ככה גם התולדה חייבים עליה. זאת אומרת התורה מפרשת שאם אדם מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים חייב ולומדים מזה שגם אם הוא מכניס מרשות הרבים לרשות היחיד הוא גם כן יהיה חייב אבל זה כבר תולדות כל המושג של להכניס זה עניין של תולדות ככה בהתחלה הגמרא מסבירה שזה מפורש במסכת שבת גם האבות וגם התולדות אבל הה כאן אליו עיקר שבת הוא כאן מביאים דרך אגב את הנושא של שבת אבל העיקר כאן זה נושא שבועות אבות תני כתוב רק הוצאה שזה אבות תולדות לא תעני הכנסות לא שנינו הגמרא תדחה את זה הגמרא תגיד שאצלנו כתוב רק את המקרים שחייבים עליהם חטאת ובמסכת שבת כתוב גם את המקרים שפטורים שפטורים הלל אבל והגמרא מתחילה ודוחה את האפשרות להסביר כך אבות מינין אתה מסביר שאצלנו כתוב רק אבות. מה הם האבות? יציאות. אז למה אתה אומר יציאות שתיים שאין ארבע? הרי תרתי רק שתיים. שתי יציאות שחייבים עליהם. העשיר שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והאני שומד בחוץ שהכנסתי ידו לבפנים והוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. מחימה אם תאמר שמונים כאן ארבע יציאות מאין לחיוב ומאין לפטור שמונים כאן גם כן שתיים לפתור כשכל אחד עשה רק חצי או עכירה או הנחה זה הרי לא ייתכן הדומידמרות נגעים קטני אצלנו כאן במסכת שבועות כתוב גם מקרה של מראות נגעים שאדם יש לו נגע כתם לבן על האור שיש בו סימני טומא שמטמים אותו בטומת נגד צרת אז ישנם ארבעה גוונים של לובן שמטמים בנגד צרת שתיים שאין ארבע וכל הארבע חייבים עליהם קורבן כי כל הארבע מטמים בטומאת נגד שרד מה התם כולו לחיובה כמו שלגבי נגעים כל ארבעת המראות חייבים עליהם ההכחה גם בשבת כולו לחיובה צריך להיות שכל הארבע שכתובים כאן במסכת שבת הם ודאי חיוב ודאי שחייבים עליהם. אלא אמר רב פפא כעת מביאה הגמרא את המסקנה למה כאן כתוב רק פעם אחת שתיים שאן ארבע ובמסכת שבת כתוב פעמיים גם שתיים שאן ארבע בפנים וגם בחוץ התשובה היא התם מסכת שבת דעיקר שבת עיקר מסכת שבת עוסקת באיסורי שבת תני חיובו פטורי כתובים גם החיובים שזה מלאכה שלמה שהייתה גם הקירה מרשות אחת וגם הנחה ברשות האחרת וגם פטורים שהיה רק עקירה או הנחה אבל הכה כאן חיובי תעני כתוב רק מקרים שחייבים עליהם שהייתה גם הקירה וגם הנחה ופטורי לא תעני לא כתוב מקרים שהייתה רק עקירה או רק הנחה שבהם אין חיוב יש במקרים האלה פטורים שואלת הגמרא חיובי מינין הוא מה הם החיובים שעתן השנה כנראה רק יציאות רק הוצאות כי יציאות לכאורה משמע שאתה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אין לך ארבע שחייבים עליהם יציאות רק תרתי אביין יש רק שניים או שמי שנמצא בפנים הוציא או שמי שהיה בחוץ הכניס את ידו לבפנים והוציא משם לחוץ אונה הגמרא יציאות זה לא רק שמוציאים מבפנים לבחוץ אלא גם כשמכניסים זה נקרא יציאות שתיים דהוצאה ושתיים דהכנסה גם כשמכניסים מרשות הרבים לרשות היחיד זה גם נקרא יציאות אם תשאל הרי יציא עוד קטן משמע שאתה מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים התשובה היא זה לא נכון והגמרא מביאה על זה שני הסברים הסבר ראשון אמר הבשי למה אנחנו קוראים יציאות גם להכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תנכנסה נ מוצאה קרילה להכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד הוא גם כן קורא הוצאה ממה מנן אנחנו רואים את זה קודם כל דתנן כרי שנינו במסכת שב שבת בדף עג ברשימה של כל ה-39 מלאכות של שבת המוציא מרשות לרשות חייו לא כתוב המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ומי לא הזכנה דקמאי היו לי וכ אנחנו לא מדברים גם כן שהוא מוציא מרשות הערבים לרשות היחיד אז זה היה אמור להיות מכניס ובכל זאת קרלי הוצאה שואלת הגמרא ודילמה אולי בכל זאת נאמר שמדובר כאן דמפיק מרשות היחיד לרשות הרבים אולי באמת מדובר רק שהוא מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים אז כמו שאמרנו זה לא ייתכן כי אם כן נית אל תאמר המוציא מרשות לרשות אלא תאמר המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים למה כתוב מרשות לרשות משאירים את זה פתוח מה עם מרשות לרשות זה כדי להמל אותנו לא משנה מאיזה רשות לאיזה רשות זה אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד שבלשון שלנו קוראים לזה הכנסה בכל זאת כקריל הוצאה ותעם המ תסביר לי לפי רבשי למה כשאני מכניס אתה אומר לי שאני מוציא אני מכניס את זה לרשות היחיד לזה אתה קורא הוצאה אומרה הגמרא כן התנה כל הקירת חפץ ממקומו אפילו לצורך ההכנסה הוצאה קרילה הוא מוציא את זה מהמקום שהוא היה בו והוא מכניס אותו למקום אחר לכן זה נקרא הוצא גם אם אני מוציא אותו מרשות הרבים הוא היה ברשות הרבים הוצאתי אותו מרשות הרבים זה נקרא הוצאה אמר רבינה מתניתינ מדייקה משנה בתחילת מסכת שבת גם כן מדויק שלהכנסה קוראים הוצא לקטנה כתוב שם מציאות שבת שתיים שאן ארבע בפנים ושתיים שאן ארבע בחוץ והתנק המפרש מיד כיצד כתוב שמה אני עומד בחוץ ובעל הבית עומד בפנים האני ברשות הרבים והבעל הבית ברשות היחיד פשט האני את ידו לפנים הוא עקר חפץ מרשות הרבים ופשט את ידו לפנים לתוך הבית ונתן את החפץ לתוך ידו של בעל הבית אז זה אחד המקרים שכתובים שם במשנה. זה אופן שלא הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד. ובכל זאת כתוב כאן שזה מהמקרים של יציאות השבת. שמ מינה מוכח מכאן שהתנא להכנסה גם קורא אות. אז אם כן זה הסבר ראשון למה יציאות השבת מדברים גם על הכנסה לרשות היחיד. הסבר שני רב ואמר יציאות זה לא הכוונה מלשון הוצאה אלא רשויות קטני תוספות מבארים במסכת שבת שזה מלשון מוצאות ו מבואות היינו רשויות והכוונה רשויות שבת שתיים היינו יש רשות היחיד ורשות הרבים שאין ארבע על ידם יש ארבעה ייסורים בפנים וארבעה ייסורים בחוץ עד כאן דף ‏He.
לצפיה בתכנים נוספים: