הדף היומי מסכת מכות דף ח

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת מכות מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת מכות דף ח

[מוזיקה] מכות דף ח מתחילים בעזרת השם דף ז עמוד ב במשנה למטה אדם נכנס ליער עם גרזן והוא בא לחטוב עצים קבל פיסות עץ ו נשל ברזל מן העץ ומצא את ראה ומת הוא הרג אדם בשוגג גולל לעיר מקלט מה פירוש ונשלזל מן העץ לפי דעת רבי מדובר כאן שהוא קרת פיסת עץ והברזל נישל חתיכה מ מהעץ שאת אותה חתיכה הוא קרט ואותה חתיכה נפלה והרגה מישהו ושוגג אבל אם נשמע את הברזל מכיתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכמים אומרים ונשל הברזל מן העץ הכוונה מהעץ שהוא הידית לוקחים חתיכת עץ תוכבים בנקב שיש בברזל של הגרזן וככה מחזיקים ומקים עם הגרזן הגרזן המתכת נפלה מהידית והגרזן נפל על מישהו הברזל של הגרזן נפל על מישהו והרג אותו לכן הם אומרים ודאי גולה כי על זה בדיוק התורה מתכוונת אבל על המקרה של רבי שניתן זנף מן העץ המתבקע שרבי אומר גולה שזה המקרה שהתורה מדברת על זה חכמים אומרים אינו גולה מביאה הגמרא תניה אמר להם רבי לחכמים איך אתם אומרים שמדובר פה שהגרזן הברזל עצמו נפל וכי נאמר ונשל הברזל מעיצו אבל הוא לא נאמר אלא ונשל ברזל מן העץ משמע שהפסוק מדבר על מקרה שהברזל השיל והעיף ענף מהעץ שבו אותו מכה עיקה אם אותו חתיכת עץ פגעה באיזה אדם והרגה אותו הוא חייב גלות ועוד מוסיף רבי הוכחה מהפסוק שמדובר פה שחתיכת עץ היא זו שהרגה את הבן אדם נאמר עץ למטה ונשל ברזל מן העץ ונאמר עץ למעלה ונדחה ידו בגרזל לכרות העץ מה העץ האמור למעלה ודאי הכוונה מן העץ המתבקע הוא בא לבקוע עץ אף עץ האמור למטה שנשל הכוונה מן העץ המתבקע ולא הכת עץ של הגרזן אמר רב חיא ברשי אמר בשם רב ושניהם רבי ורבנן מקרא אחד דרשו מה הכוונה ונעשה לברזל מן העץ רבי סבר הדרך העיקרית ללמוד ולדרוש את דברי התורה זה כפי הכתב שנמסר למשה בסיני בלי הניקוד ולא לפי צורת הקריאה של התורה עם הניקוד יש אם למסורת ואיך כתוב ונישל או ונישל כתיב הברזל השיל חתיכת עץ מהעץ המתבקע ורבנן סוברים הדרך העיקרית ללמוד את דברי התורה זה על פי איך שקוראים את התורה עם הניקוד יש אם למקרא ונשלנן הקרי הוא שהגרזן נשל מהעץ שהיה מחובר אליו שואלת הגמרא ר וכי רבי יש אם למסורת סביר עליי וכי הוא סובר שהדרך העיקרית ללמוד ולדרוש את דברי התורה זה כפי הכתב שנמסר ולא לפי צורת הקריאה עם הניקוד והרי אמר רבי יצחק ברבי יוסף אמר בשם רבי יוחנן רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא כולו סבירי להוא הם כולם סוברים יש הם למקרא אז איך כאן רבי אומר יש אם למסורת אונה הגמרא היינו דכאמר להו ועוד לכן הוא הביא טעם נוסף שדורשים כמו העץ שכתוב שם למעלה שמדובר על העץ שהוא קורט ככה גם העץ שכתוב למטה מדובר העץ שהוא קורט ולא העץ של הגרזן זאת אומרת שכאן רבי הבין שכן הכוונה שהולכים לפי המסורת אף על פי שבדרך כלל הוא הולך לפי המקרא אמר רב פפא מי שזורק גוש עפר על עץ דקל מנדשדה פיסה לדייקלה ונשרו תמרים מהעץ אתר תמרי ופגעו אותם תמרים באדם והרגו אותו אזול תמרי וכתול באנו למחלוקת דרבי ורבנן לפי רבי גולה ולפי רבנן פטור מגלות שואלת הגמרא פשיטה ודאי שבזה הוויכוח גם למה שנאמר שהוויכוח של מדרק לגבי פיסת העץ מה ההבדל בין פיסת עץ שנופלת בזמן שמבקעים עצים ביער לבין איזה פיסת אדמה אונה הגמרא מהו דתימה אנחנו היינו אומרים שכאן רבי יודע שפטור כי ככוח כוחו דמי נחשיב את התמרים לכוח שני שלו זריקת גוש עפר זה כוחו הראשון ומה שהתמרים פגעו זה כבר כוח שני ויהיה פטור כמשמלן רב פעפה שהתמרים נחשבים כוח ראשון שואלת הגמרא אלא כוח כוחו לרבי איך משכחת למד זה נחשב שהוא זרק על משהו ואותו דבר הלך והרג שבזה יהיה פטור כגוןשדפיסה ומחיה לגרמה שהגוש עפר פגע בחתיכה של העץ דקל והזיל גרמה מומח יהי לכוסה אותה החתיכה פגעה באשקול תמרים שבעץ הדקל ואתר תמרי ואז נשרו התמרים והזול תמרי וכתול אותם תמרים הלכו והרגו אדם כזה מקרה התמרים שהרגו הם ודאי כוחו השני כי הרי חתיכת העץ שפגע בתמרים היא לא כוחו ממה של אלא כוח כוחו זה באמת רבי יודע שהוא יהיה פטור מגלות אבל במקרה שהוא לקח פיסת אדמה וזרק על התמרים ו התמר נפל והרעג זה נקרא כוחו איזה כוח כוחו ש שהאדמה נפלה על עץ והעץ נפל על תמר והתמר הלך והרג וזה באמת יהיה פטור אומרת המשנה זורק אבן לרשות הרבים והרג מדובר כאן שהוא הרג אותו בשוגג הגמרא תבאר למה בדרך כלל שבן אדם זורק אבן לרשות הרבים והורג זה נקרא מזיד מה אתה זורק אבן לרשות הרבים אם זה היה בשוגג הרי זה גולה רבי אליעזר בן יעקב אומר אם מכשיעצתה האבן מידו רק אחר כך הוציא לה את ראשו ואז היא פגעה בו והוא קיבל את האבן ומת הרי הזורק הזה פטור מגלות זרק את האבן לחצר של עצמו ומישהו נכנס שם והאבן הרגה אותו אם יש לו אותו אדם רשות לאותו ניזק להיכנס לשם אז האדם שזרק את האבן גולה ואם לא הייתה לו אותו אדם רשות להיכנס לחצר הזאת אינו גולה שנאמר ואשר יבוא את ראהו ביער דווקא אם זה היה במקום כזה מה היער רשות לשניהם להיכנס לנזק ולמזיק להיכנס לשם וגולה אף כל מקום שיש רשות לא רק למזיק אלא גם לנזק ולמזיק להיכנס לשם והרג בשוגג גולה יצא חצר בעל הבית שאין רשות לנזק להיכנס לשם לכן אם לא הייתה לו רשות והוא נהרג הבעל החצר פטור פסוק אומר ואשר יבוא את ראה ביר לחטוב עצים הבא שאול אומר מה חטיבת עצים בדרך כלל רשות זה לא מצווה כל חיבי גלות זה במקרה שהוא הרג תוך כדי התעסקות במלאכת רשות יצא אהב המכה את בנו שילך בדרך הישרה והרב הרודה את תלמידו ללמד אותו משליח בית דין שמלכה את מי שחייב מלכות אם הם הרגו בשוגג בהקעתם פטורים כי היו עוסקים במצווה הגמרא את הדבר הראשון שראינו במשנה אדם זורק אבן לרשות הרבים מישהו נהרג הוא הולך לעיר מקלט מתכפר לו על ידי גלות למה מזיד הוא זה שוגג קרוב למזיד לא מספיק לו גלות היה צריך לדעת שאנשים מצויים ברשות הרבים והאבן עלולה לפגוע בהם למה הוא גולה אמר הרב שמואל בר יצחק לא מדובר שהוא זרק אבן לרשות פשוט הרבים כזה רשלנות אלא בסותרת את הכותל שלו שצמודה לרשות הרבים ואבנים נופלים לרשות הרביםאדם עבר שם ואחת האבנים פגע בו והרגה אותו שואלת הגמרא נו ואם הוא עכשיו בא שובר קיר הוא לא צריך להסתכל מי נמצא בצד השני אם הוא מפיל אבנים על אנשים והורג אותם היא בא אלייוני הוא היה אמור להסתכל לפני שהוא מפיל את הקיר שאין שמה אף אחד בצד השני והאבנים לא הורגים שמה אף אחד אז אם הוא לא עשה את זה הוא לא יכול להתכפר על ידי גלות זה לא נקרא השגגה תראת הגמרא מדובר ק במקרה שהוא סותר את הכותל שלו בלילה ולא היו מצויים אנשים כל כך בלילה שואלת הגמרא בסדר לא מצויים אנשים אבל אולי בדיוק מישהו עבר שם בלילה נמי בא ליונה הוא היה צריך לבדוק אם אנשים עוברים צריך לדעת שפעם בלילה היה ממש חשוך אנשים לא הסתובבו לא היה אור בחוץ אז אנשים באמת כמעט לא מסתובבים אבל בכל זאת היה צריך לבדוק אתה בא לזרוק אבן לך תדע אולי בן אדם כן היה צריך לצאת אתה לא יכול לזרוק א קירות ולהפיל אבנים על אנשים הגמרא מדובר פה במקרה של אדם שסותר את הכותל שלו למקום ששם נפנים אנשים לעשות את צורכיהם השפעה הי השפעה היחידה מי איך נוהגים האנשים להשתמש באותו השפעה אישחי ברבים אנשים רבים מצויים ללכת לשם פושע הוא כיוון שרגילות שמצויים שם אנשים היה צריך לבדוק שאין שם אף אחד לפני שהוא זורק שם אבנים ואם מדובר שהוא לא שכחי בהרבים הרבים לא מצויים שם אנוס הוא כי אף אחד לא אמור להסתובב שם הוא לא ידע שהולך בדיוק להיות שמה איזה בן אדם אז הוא צריך להיות פטור אפילו מגלות אמר הרב פעפה לא נאמרו דברי המשנה שזורק כן רשות הרבים חייב גדלות לא צריכה אלא בזורק להשפעה שרגילים האנשים להתפנות שם בלילה עשיה עשויה להתפנות בה בלילה ואין עשויה להיפנות בה ביום ויקדמקרה ויטיב יש מקרים חריגים שאנשים באים לשם גם ביום ומדובר שהוא זרק את ההשפעה ביום הוא זרק את האבן להשפעה ביום פושע הוא לא אבי כדי שיגלה כמו קרוב למזיד דאינה עשויה להיפנות בה ביום באמת אנשים בדרך כלל לא באים ביום אונס נמי לאבי אתה לא יכול להגיד שהוא ענוס זה היקדם מקרה ויתיב קורה לפעמים שאנשים באים אז הוא שוגג והוא חייב גלות בדרך כלל המקום הזה שקט אף אחד לא מסתובב שם עוד נדיר שפתאום מישהו מגיע לשם אז במקרה כזה זה נקרא שוגג והוא יהיה חייב גלות אם הוא הרג שם אדם במשנה רבי אליעזר בן יעקב אומר אם אדם זרק אבן ובשעת הזריקה היא לא הייתה אמורה לפגוע באף אחד ובדיוק בן אדם מוציא את הראש מהחלון והאבן פגעה בו והרגה אותו אז הזורק פטור מביאה הגמראנו רבנן ברייתא פסוק אומר לגבי אדם ש הרג בשגגה שנשל ברזל מעל העץ הוא מצא מישהו והרג אותו ממעטים פרט לממציא את עצמו אם הנהרג הביא את עצמו לקראת ההורג אז ההורג פטור מגלות מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב אם מי שעצתה אבן מידו הוציא לה את ראשו וקיבלה פטור מגלות כי הנהרג בא לשם לאחר שכבר זרק את הדבר שהר הרג אותו אומרת הגמרא למימרה אתה בא לומר דמצא מעיקר המשמע ש אבן מגיעה למקום והיא מוצאת שם זה אומר שהבן אדם כבר היה שמה לפני כן אתה רוצה לומר שמצא הכוונה שזה כבר מישהו היה שם בשעת הקעת הגרזן ורמין היא קשה לך סתירה יש ברייתה לגבי הלכה אדם בזמנים המיוחדים האלה שאנשים היו גרים בנחלה שהם ירשו אותם מאבותיהם ואבותיהם מאבותיהם דור אחר דור עד יהושע בן בן אדם היה גר בנחלה שאבותיו קיבלו בזמן חלוקת ארץ ישראל על ידי יהושע בן כשנכנכנסו פעם ראשונה לארץ ישראל אז יש הלכות מיוחדות איך בן אדם אם הוא נאלץ פעם עם קור כזאת שדה איך הוא קונה את השדה הזאת בחזרה אז יש הרבה פרטים לא ניכנס להם עכשיו אבל אחד מהם כתוב הוא מצא צא כדי גאולתו לומדים שלא היה לו כסף אבל אחר כך הוא מצא כסף שלא היה לו קודם בזמן שמחר את השדה אז הוא יכול לפדות פרט לכסף שהיה מצוי אצלו קודם שלא ימחור שדה אחרת שהייתה במקום רחוק ועל ידי כך יגעול את השדה האחוזה שהוא מכרה שהייתה קרובה אליו כן לא ימכור שדה האחוזה הרעה שיש לו ויגול את השדה שהוא מכר בכסף הזה את השדה היפה כי זה לא גן שהוא כעת ילך ויוציא את השדה מהכונה הוא היה יכול מלכתחיל למכור את השדה הרחוקה את השדה הרעה אלא אם כן עכשיו פתאום נמצא לו כסף חדש אבל בכל אופן אתה רואה שמצא הכוונה בעתיד ה הוא ימצא ולא הכוונה שמצוי לו כעת אז איך אמרנו לגבי היער שנפל הגרזן מהעץ ומצא את ראה ומת הכוונה שהבן אדם היה מצוי שמה כבר קודם הרי כאן אנחנו רואים שמצא הכוונה לשון עתיד שהוא מוצא בעתיד לכאן אתה רואה שמצא הכוונה לשון עבר שהוא כבר היה שמה היה מצוי שמה אה הגמרא כן אמר רבך מעניין הדקרב ואתה מענייני דקרא בכל מקום מעניינו של המשמעות של הפסוק לגבי שדה התם מנייני דקרא ומצא בדומה דומיד והשיגה ידו מה השיג ידו הכוונה מאשתה כעת הוא השיג כסף אף מצא נעמי הכוונה מאשתה שכעת הוא מצא אבל לא היה לו מצוי קודם כאן עניין שוגג אחה מענייני דקרא מעניינו של הפסוק ומצא דומיה דיער מה יער זה לא פתאום ייער בדרך כלל מי די דיתי מעיקרה מדובר שהיער היה קיים קודם או לפני שהם נכנסו לשם אף מצא נעמם מידית מעיקרה גם זה שנמצא שם שהגרזן פגע בו או הפיסת עץ פגע בו מדובר שהוא היה מצוי שמה כבר קודם במשנה שלנו לנו שפותח את ההזורק את האבן וכולי אומר אבא שאול שהפסוק אומר מתי אדם שרצח בשוגג גולה אשר יבואו את ראהו ביער לחתוב עצים שהוא עסק בחטיבה שהוא חטב עצים אין מצווה לחתוב עצים לכן בשוגג אם הוא הרג אדם הוא גולה אבל אם הוא היה עוסק במצווה והקעת המצווה שהוא היה עסוק בה בשוגג הוא הרג על יד האדם אז הוא לא גולם אמר לי היומר רבנן לרבא הוא שאל את רבא ממה ד מחטיבת עצים דרשות מי אמר שהפסוק מדבר על אדם שחותב עצים דווקא בשביל רשות דילמה מחטיבת עצים דמצווה למשל הוא חותב עצים בשביל סוכה דסוכה או בשביל האש של המערכה על גבי המזבח מכתבת יצים למערכה ואפילו האחי אמרה אמר הקדוש ברוך הוא אמר רחמנה שאם הוא הרג בשוגג הוא הולך לגלות אמר לי השיב לו רבה כיוון כיוון שאין דבר כזה מצווה לכתוב עצים יש מצווה להשתמש עם העצים אם מצא חתוב לאו מצווה לכתוב השתנה מ עצם זה שהוא חותב עצים אפילו אם זה לצורך מצווה עצם חטיבת העצים איוב מצווה אלא הכשר מצווה אבל אם אדם עוסק במצווה בזמן ההקאה והוא הרג בשוגג הוא לא גולה שואלת הגמרא איטו רבינה לרבא משנה אומרת מה הם המקרים של מצווה יצא האב המקד בנו והרב הרודה תלמידו שליח בית דין שמקד מי שחייב מלכות שהם עוסקים במצווה ולכן הם לא גולים לימא נאמר כיוון דאילו גמיר אם הבן והתלמיד היו לומדים לאו מצווה לא היה מצווה להכות אשתנמי גם שצריך להקות אותם מפני שמינם לומדים לא מצווה היא לא מקיים מצווה בעצם מכתם לו רבה התם אב ורב שמקים אף אגב דגמיר אף על פי שהוא לומד יש מצווה דכתיב יסר בנך אם בן אדם אה מעמיד את בנו בדרך הישרה על ידי שהוא מייסר אותו אז בעתיד הוא ילך בדרך הישרה ויניח ויתן מעדנים לנפשך זאת אומרת יש מצווה בזה שבן אדם מעמיד את בנו ולא נותן לבנו ללכת בדרך פרא הדר אמר רבה בהמשך רבה אמר לו מילתי דאמרי אין צורך לומר את הסברה שאמרתי לאותו ההוא מדרבנן אלא הייתי יכול להשיב מהפסוק עצמו שלא מדובר פה בחטיבת עצים למצווה כתוב אשר יבוא את ראהו הוא ביער אם הוא רוצה הוא בא ואם הוא לא רוצה הוא לא בא לא כתוב כאן שיש לו מצווה לבוא את ראהו ביער אייל בא לאיל וסכרתך מצווה אם בתדך שמדובר פה שהוא חותב עצים לצורך מצווה איך בכלל הוא יכול לא לבוא הוא חייב לבוא מסגיד דלא העיל הרי הוא חייב לקיים את המצווה אלא מוכרח שהפסוק מדבר שהוא חותב עצים לצורקו ועל זה אם הוא הרג בשוגג במקרה כזה הוא יהיה חייב גלות בכל אופן רואים מכאן שלא מדובר פה דווקא בעוסק במצווה אמר לרבדבר לרבה אתה אומר שמה שכתוב אשר יבוא את ראהו הכוונה אם הוא רוצה הוא יכול לבוא ליער כל אחד הכתיב אשר הכוונה אם הוא רוצה די באיוו הלא מעתה התורה אומרת טמא שנכנס למקדש חייב כרת ואיש אשר יתמא ולא יתחתה ונחרטה הנפש ההיא גם כאן תגיד אשר יתמע דווקא אם הוא נטמע במקרה כזה שהוא יכל כן להטמא ויכל לא להתמא רק אז אם הוא נטמע ונכנס למקדש הוא חייב כרת היא באי מתמא היא בא לא מטמא אבל אם הוא היה חיה היה לו מצווה להטמא למשל מת מצווה שלא היה לו קוברים היא לו סגיד הוא לא מטמא הוא לא היה יכול למנוע את עצמו היה חייב להטמא לאותו מת מצווה האחינמי באמת גם כאן אנחנו נאמר שעל זה הפסוק לא מחייב אותו כרת זה פטור אם הוא נכנס בטומ למקדש שהפסוק מחייב כרת רק כי אם אדם נטמע כי הוא רצה להטמא אם הוא נכנס למקדש שיהיה חייב כרת אבל אם הוא נטמע כי הייתה לו מצווה להטמא אם הוא נכנס למקדש הוא לא יהיה חייב כרת תראה צרבה שניהם לגבי טומת מקדש זה שונה דמר קרע כמה פסוקים קודם כתוב הנוגע באמת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחתה את משכן השם טימ ונכרטה הנפש ההי מישראל אז שם כתוב טמא יהיה תורשים מכל מקום כל מי שנטמע אסור לו להיכנס לבית המקדש אפילו אם הוא נתמע למת מצווה אם הוא נכנס הוא חייב כרת שואל רב עדה ההוא מי באלי את הריבוי הזה של טמא יהיה צריך כדברי הברייתא לתניה טמא יהיה זה בא לרבות הרי בטהרה יש שלושה שלבים שלב ראשון זה טבילה במקווה שלב שני ההמתנה עד שיהיה ערב ובחלק מהטומות צריך גם להמתין לשלב השלישי להביא למחרת תורת קורבן בשביל להיטהר הטמא יהיה בא לרבות שאפילו אם הוא טבל אבל עדיין לא נהיה לילה שאז הוא טבול יום הוא יהיה חייב כרת אם הוא נכנס בטומה כזאת לבית המקדש מה שכתוב טומתו בוא בא לרבות בכאלה טומות שצריך אחר כך להביא קורבן לטאר אם הוא מחוסר כיפור אם הוא עדיין לא הביא קורבן אסור ל להיכנס לבית המקדש אמר לי רעבה הנה מאוד כאמינה כתוב שם בהמשך עוד טומתו בו המילה עוד בא לרבות את כל הטמעים שעשו להם להיכנס לבית המקדש ואפילו אם הוא מת מצווה היקה דמתנלהה יש כאלה שהביאו את הקושיה של האו מרבנן לרבא הנידון שלהם הוא על דברי רבי ישמעאל הפסוק אומר ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבוט בחריש ובקציר תשבות רבי עקיבא אומר לא ייתכן שבחריש ובקציר תשבות מדבר על שבת כי הרי לא דווקא חריש וקציר בשבת חייבים על כל המלאכות לא דווקא חורש וקוצר אלא בחריש ובקציר בא לדבר על שנת שמיטה וגם בשנת שמיטה עצמה זה שאסור לעשות עבודות בשדה בשנה השביעית אינו צריך לומר שלא לחרוש ולקצור חריש של שביעית שהוא חורש בשנת שביעית עצמה וקציר של שביעית הוא קוצר בשנת שביעית עצמה עכשיו כבר נאמר לגבי שמיטה סדך לא תזרע וחרמך לא תזמור אל תזרע ואל תקצור אלא הפסוק הזה בא ללמד אל תחרוש ערב שביעית כדי שיוכלו לצמוח צמחים בשביעית אפילו חרי של ערב שביעית שנכנס לשביעית וקציר מדבר על אחרי שמיטה בשנה השמינית קציר של פירות שהם קדושים בקדושת שביעית שיצא למוצאי שביעית צריך לנהוג בהם קדושת שביעית זה דעת רבי עקיבא אבל אנחנו נתמקד בדבריו של רבי ישמעאל הוא אומר כן הפסוק הזה מדבר על שבת למה הפסוק צריך לדבר דווקא על חריש וקציר בעיה ללמד אותם מה החריש שסרתי לך זה חרישה של רשות לא מצאנו בתורה חרישה של מצווה אין דבר כזה מצווה לחרוש אף כציר מה שעשה אותי זה דווקא קצירה שהיא רשות יצא קציר העומר של היום הראשון של חול המועד פסח שבמוצאי יום טוב ראשון קוצרים שעורים במיוחד בשביל מנחת העומר שהיא מצווה לקצור מותר לקצור אפילו בשבת קצירה של מצווה לצורך מנחת העומר זה דבר דבריו של רבי ישמעאל ועל דבריו יש את הדיון אמר ליו מרבנן לרבא ממה דחרישה דרשות מי אמר שמדובר כאן על חרישה שמלכת רשות כי אין חרישה של מצווה מי אמר שאין דילמה על חרישת הקרקע לצורך קצירת העומר דמצווה אני עכשיו חורש את השדה כדי שאני אוכל אחר כך לזרוע כאן שעורים בשביל מנחת העומר ואפילו אחי אמר רחמנ תשבות בכל זאת אומרת התורה לא לכראש בשבת אמר לי כיוון דם מצא שדך אינו חורש המצווה היא בקצירה לא בחרישה לאו מצווה מוכרח שאין מצווה בעצם החרישה וכשר מצווה בעלמה אבל המצווה לקצור ולהביא עומר גם אם כבר יש עומר קצור יש מצווה לקצור לצורך העומר הייתי ורבינה לרבה יקשל דבריו ממה שראינו במשנה אצלנו שדווקא אם אדם אשר שיבוא את ראהו ביער לחתוב עצים הוא בא בדבר של הרשות אז אם בשוגג הוא הרג הוא חייב גלות יצא המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושלח בית שחייב שמלכה מי שחייב מלכות כיוון שמו עוסקים במצווה אם הם הרגו בשוגג הם לא חייבים גלות והמי אינם גולים לימן אמר כיוון דאילו גמיר אם הבן לא לא דבר שליח בית דין אלא אב ורב אם הבן לומד לו מצווה להלקותם לכאורה אשתנה מליו מצווה היא אז בעצם ההקאה זה לא מצווה אלא זה רק אכשר מצווה לו רבה הטם יש מצווה להעמיד את הבן בדרך הנכונה אף על גב דגמיר גם אם הוא לא מת נע ממצווה כאבית כתיב יסר בנך ואז תעמיד אותו במקום ויניחך הדר אמר רב אחר כך אמר הרב עליו מילתודה אידאמרי לא הייתי צריך בכלל את הסברה שישבתי לו הייתי יכול להגיד שמהפסוק עצמו מוכח שלא מדובר בחרישה של מצווה כי קצירה דומיד חרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אין מצווה לחרוש שדה בשביל מנחת העומר אף קצירה נמי מדובר פה על קצירה כזאת שאם הוא מצא קצור אינו קוצר אז ודאי לא מדובר פה על קציר של מנחת העומר וישראל קדתך מצווה אם מדובר פה על מנחת העומר אם מצור אינו קוצר הוא כן קוצר כי יש מצווה לקצור ולהביא אלא ודאי הפסוק מדבר על מנכת רשות שאין לעשות בשבת אבל לא על קצירת העומר הפסוק בא ללמד אותנו שקצירת העומר מותרת והיא דוכה שבת עד כאן דף ח
לצפיה בתכנים נוספים: