דבר תורה לפרשת בא "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" - הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הלוח העברי לעומת לוחות העמים

"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה"

חכמינו אמרו שעוד בהיות משה במצרים בזמן ציווי "החודש הזה לכם ראש חודשים" הראה לו הקב"ה את הלבנה ואמר לו: "כזה ראה וקדש". הוא לימד אותו את סודות קידוש החודש. משה לימד את הסודות לחכמי ישראל והם שמרו עליהם מכל משמר.

החישוב כיום נעשה בימי רבי יהודה נשיאה ובימי הלל השני כשפסקו לקדש חודשים ולעבר שנים בישראל על-פי הראייה. בזמן זה חישבו חכמי ישראל את לוח השנה במדויק לדורי דורות עד ביאת המשיח על-פי הכללים שמסר להם משה רבנו מדור לדור. ופלא נפלא הוא שחשבונם הוא מדויק שבמדויקים, הם חישבו בלי "מחשבי על" את הסיבוב הממוצע של הלבנה ואת הסיבוב הממוצע של החמה בדיוק של אלפיות שנייה, באופן שכל התנודות המסובכות של כדור הארץ מחושבות בו עד הפרט האחרון. כל השינויים במהירות כדור הארץ מחושבות לפרטי פרטים.

דבר זה הוא מופלא ביותר בפני עצמו ומודגש יותר כשמשווים אותו ללוח המוסלמי של היום, שהולך על-פי הלבנה בלבד, וחודשיהם מתחילים עם מולד הלבנה אך אינם מתאימים לעונות השנה, ולכן חודש הרמדאן שלהם חל פעם בקיץ ופעם בחורף ללא קביעות.

הלוח הנוצרי נקבע על-ידי חכמי אומות העולם בצורה מוטעית, והכריחו את חכמי ישראל לעזור להם. הלוח תוקן מספר פעמים כשראו שהלוח שקבעו אינו מתאים לעונות השנה. פעם הוסיפו והחסירו בו 11 יום בגלל טעות מצטברת, ועדיין יודעים שאינו מדויק. וכל זה בגלל שכל חכמי האומות לא הצליחו לעמוד בחישובים מסובכים אלו ונכשלו בהם.

גם אחרי התיקון הצליחו להעמיד את הלוח הנוצרי רק לפי מהלך החמה. אין בחודשי הנוצרים חישוב לפי מולד הלבנה ואין לחודשיהם קשר עם מולד הלבנה כלל, כיוון שלא הצליחו להתאימו לשניהם גם יחד. על זה נאמר בגמרא (שבת עה ע"א): "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות – שנאמר (דברים ד): 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים'. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".

בלוח שלהם נקבעים ימי אידם לפי לוח השמש, אבל "חג הפסחא" שלהם נקבע על-פי הלוח העברי בהתאם למולד הלבנה ולחג הפסח שלנו, כדי שיוכלו להציק ליהודים, כידוע, בכל שנות הגלות. הם ידעו את ימי השמחה שלנו והיה רע בעיניהם שיש לנו ימים טובים, לכן טענו שאז נהרג משיחם וכו' והעלילו עלינו עלילות דם בחודש ניסן בדרך כלל. בדמשק העלילו באדר, והדברים ארוכים.

התורה אמרה: "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה". אם הלבנה לוקה – יחתו המוסלמים הסופרים ללבנה, ואנו שלא תלויים בה לא נחשוש כי אנו מונים גם לחמה. אם החמה לוקה – שיפחדו הנוצרים הסופרים לחמה. אנו לא נפחד, כי אנו לא תלויים בה בלבד, שאנו סופרים גם ללבנה. ולכן "מאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה".

בא על כורחו

בפרשת וארא אומר ה' למשה: "השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה..." ואומר האור החיים הקדוש, שפירוש "התייצב" – "שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים אלא כגדול העומד לפני קטן". ואע"פ שמשה רבנו עניו, מכל מקום נצטווה לנהוג בגדולה ובתקיפות לפני פרעה.

לכן כשכתוב לאחר מכן "בא אל פרעה" הכוונה: בא לארמונו של פרעה על כורחו, מעל ומעבר לשוטרים ולשומרי הראש. וכאשר פרעה חיזק לבו אחרי מכת חושך ואמר למשה: "לך מעלי, השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני – תמות", עונה לו משה: "כן דיברת, לא אוסיף עוד ראות פניך".

מה זה שאומר משה: "כן דיברת"? ועוד – עכשיו בסוף כל המכות נזכר פרעה להרוג את משה? אלא עונה לו משה בדרך בדיחותא: כן, כבר אמרת פעם להרוג אותי. האם הצלחת לעשות זאת? ולא זו בלבד שלא תפסת אותי במדיין, אלא אני בא אל תוך ארמונך דרך כל השומרים שלך – האם אתה יכול לעשות לי משהו? ועוד אמר לו: גם אני איני מעוניין לראות פניך!  

          (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

אשרי האדם העמל בתורה

"וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ. וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (י', כ"ד-כ"ו)

פרעה רוצה שהמקנה ישאר במצרים, ומשה רבינו מתעקש שעם ישראל יקח עימו את כל המקנה משום ש"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'". בוויכוח זה רואים אנו יסוד גדול בעבודת ה': פרעה רוצה להגביל את בני ישראל בעבודת ה' שלהם, לתת קצבה לעבודתם. לכן הוא דורש: "רק צאנכם ובקרכם יוצג". אך משה רבינו עונה לו שבעבודת ה' אין הגבלה ואין סוף, תמיד יש מקום לעליה ולהתקדמות. ייתכן שנצטרך בהמות נוספות על מנת לעבוד את ה'. לכן הוא עונה לפרעה: "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה".

יסוד זה בעבודת ה' רואים אנו גם אצל יעקב אבינו. חז"ל אמרו עליו שהוא ביקש לישב בשלווה. חשב יעקב אבינו שהוא כבר בגדר של "ולבי חלל בקרבי" (ראה ע"ז ד':), כלומר שהרג את היצר הרע. הרי הוא התגבר כבר על עשיו, על לבן ועל שרו של עשיו; עתה בוודאי לא יבוא היצר הרע להסיתו. אך אומר לו הקב"ה: בעולם הזה אין לישב בשלווה. כאשר אדם יושב בשלווה קופץ עליו היצר הרע ומבקש להכשילו.

על האדם להיות בעלייה מתמדת, ללא עצירה וללא הגבלה. כך הוא גם בלימוד תורה. חז"ל מתארים (מדרש משלי י'), שכאשר אדם עולה לדין שואל אותו הקב"ה על לימודו: אם עסק בחמישה חומשי תורה – הוא נשאל מדוע לא עסק באגדה; אם עסק באגדה – הוא נשאל מדוע לא עסק בתלמוד; עם עסק בתלמוד – נשאל האם "צפה במרכבה", האם למד את סודות התורה?

כל מה שיעשה האדם בתורה, בקדושה, במצוות וביראת שמים – תמיד הוא יכול להוסיף עליהם כהנה וכהנה. וכדברי הגמרא (שבת קנ"ב.): "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין – חכמה נתווספת בהם, שנאמר: 'בישישים חכמה ואורך ימים תבונה'".

לכן נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תר"ז, ד'): "עוונות שהתוודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שנה עליהם – אפילו הכי יכול לחזור ולהתוודות עליהם", ואין בזה בגדר של "ככלב שב על קיאו" (ראה יומא פ"ו וברמב"ם פ"ב מהל' תשובה ובב"י סי' תר"ז). זאת משום שכאשר אדם עולה בקדושה במהלך השנה, הרי שהתשובה של השנה שעברה הייתה מועטת יחסית לתשובה של שנה זו. רק בשנה זו היטיב להבין מהו הערך של המצוה ומהי המגרעת של העבירה; ועל ההבדל שבין הכרתו וידיעתו של השנה הזו לבין אלו של השנה שעברה צריך לעשות תשובה. כך ביאר גאון עוזנו ותפארתנו, ראש כל בני הגולה, בעל ה'בן איש חי'.

אדם לעמל יולד: "זכה – הוא עמל בתורה, ואם לא זכה - הוא עמל בארץ; אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" (ב"ר י"ג, ז'). אם אדם זכה להבין שהוא צריך לעמול בתורה – אשריו שהוא עמל בתורה, זו הזכות הגדולה שלו!

על האדם מוטלת החובה להמשיך ולהתעלות ללא הפסקה וללא מנוחה, "עד בואנו שמה", עד בואו של האדם לעולם שכולו ארוך ושכולו טוב. רק אז: "ושם ינוחו יגיעי כח". שם יראה האדם בעיניו מהי ערכה של מצוה קלה שעשה בעולם הזה, וכמה עצום ורב השכר השמור עבורה. כלשון הפסוק (תהלים ל"א, כ'): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". בעולם הבא לא יוכל האדם לקיים מצוות, לכן "שם ינוחו".

אסור להסתכל בפני רשע

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (י', כ"ט)

מן הדין אסור להסתכל בפניו של אדם רשע. אמנם אם יש צורך להוכיח אותו, לדבר איתו ולשכנע אותו לעזוב את מעשיו הרעים, אזי מותר.

והנה עד מכת חושך חשב משה שיש בפרעה איזה קורטוב של אמונה. לכן בא משה אל פרעה ודיבר עמו פנים אל פנים, כדי להוכיחו ולהחזירו בתשובה. אך כאשר אמר לו פרעה: "לך מעלי", אמר לו משה: "כן דברת" – כלומר צדקו דבריך, עתה שנוכחתי כי אתה רשע גמור, על כן " לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ", כי אסור להביט בצורת אדם רשע.

       (מתוך "דברי מרדכי")

שחרית, מוסף ומנחה של שבת

מזמורי השבת (המשך)

"ויברך דוד"

יט - בשבת ויו"ט יכול לקיים מצות צדקה שרגילים ליתן ב"ויברך דוד" ע"י שייקח מערב שבת שתי מטבעות ויעטוף אותם בנייר ויסמנם, וייקח עוד מטבע אחת ויעטפה בנייר אחר ויסמנה, ויניח שתי ניירות אלו בביתו רחוקים זה מזה, וכשאומר בשבת או ביו"ט מזמור "ויברך דוד" ומגיע לתיבות: "ואתה מושל בכל" - יכוון במחשבתו במילת "בכל" לתת צדקה, קודם את שתי המטבעות שהכין, ואח"כ את המטבע האחת, ולמחר (לאחר השבת והיו"ט) יתנם לצדקה. ולא יכוון את הכוונות הנוספות עפ"י הסוד בשבת.

"נשמת כל חי"

מעלת "נשמת כל חי"

כ - "נשמת כל חי" הנו שבח יקר ומעולה מאד, וצריך לאומרו בנעימה.

סגולת "נשמת כל חי"

כא - "נשמת כל חי" מסוגל לכל צרה שאדם עומד בה. ועל כן, אדם הנמצא בצרה - יכול לנדור נדר לומר שבח זה של "נשמת כל חי" אחרי שינצל מן הצרה, ויועיל לו.

כוונת "נשמת כל חי"

כב - כשאומר את ג' התיבות הראשונות "נשמת כל חי" - יכוון לקבל תוספת נפש יתירה של בחינת היום של שבת. כמו כן, יכוון שראשי התיבות שלהם עולים בגמטרייא: ג' הויו"ת (78). וכן ששתי תיבות "כל חי" עולות בגמטרייא: אהי"ה יהו"ה אהי"ה, והם מספר חיים.

נוסח "נשמת כל חי"

כג - בסידור "חוקת ישראל" נוסח השבח "נשמת כל חי" הוא: "ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע", ובסידורים אחרים מופיע נוסח אחר, שם המילה "מלך" נתונה בסוגריים. וכל אחד ינהג כמנהגו.

שכח לומר "נשמת כל חי"

כד - אדם ששכח לומר "נשמת כל חי" ונזכר אחרי שברך ברכת "ישתבח", אך לפני שהתחיל את ברכת "יוצר אור" - יכול לומר שם "נשמת כל חי" בלי ברכת "ישתבח".

שכח "נשמת" ונזכר אחרי "יוצר"

כה - שכח לומר "נשמת כל חי" ונזכר אחרי שהתחיל ברכת "יוצר אור" - לא יפסיק לאומרה אלא יהרהר בליבו את המילים: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוקינו" ויכוון לקבל "תוספת נפש", ואחרי התפילה יאמר "נשמת כל חי" כולו, בלי ברכת "ישתבח".              

   (מתוך "מאמר מרדכי"-שבת- פרק כו)
בברכת שבת שלום

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933