א
דין בן שהוא ספק לכהונה ובו ט סעיפים:
מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן ואין מעלין אותו לכהונה על פי עצמו ולא יקרא בתורה ראשון ולא ישא את כפיו: הגה וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו בזמן הזה שאין לנו תרומה דאורייתא שנחוש שמא יעלו אותו לתרומה (ב"י בשם הרמ"ך) וכן נוהגין האידנא בכל מקום שאין נוהגין בתרומה בזמן הזה וליכא למיחש למידי: ולא יאכל בקדשי הגבול עד שיהיה לו עד אחד אבל אוסר עצמו בגרושה וזונה וחללה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת (לו אם היא פסולי כהונה) ספק חללה ואם היה מסיח לפי תומו נאמן כיצד מעשה באחד שהיה מסיח לפי תומו ואמר זכור אני כשהייתי תינוק והייתי מורכב על כתפו של אבא הוציאני מבית הספר הפשיטוני את כתנתי והטבילוני לאכול תרומה לערב וחבירי בדילים ממני והיו קורין אותי יוחנן אוכל חלות והעלהו רבינו הקדוש לכהונה ע"פ עצמו:
ב
היה עד אחד מעיד עליו נאמן להאכילו בתרומה בזמן הזה ולקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו ואפי' אביו נאמן עליו ואפי' משטרות מעלין לכהונה בזמן הזה כיצד הרי שהיה כתוב בשטר פלוני כהן לוה מפלוני מנה ועדים חתומים עליו ה"ז בחזקת כהן ככהני זמן זה וכן מעלין מנשיאות כפים ומקריאה בתורה ראשון להיות כהן ככהני זמן זה: וי"א דאם חתם עצמו אני פלוני כהן עד מהני בזמן הזה (הר"ן פרק ב' דכתובות):
ג
אם יעיד אחד מהאנוסים שאחד מהם מוחזק בכהונה מעלין אותו לקרות בתורה ואין חוששין שמא אמו כותית:
ד
אפילו באו שנים וכל אחד מעיד על חבירו שהוא כהן נאמנים ולא חיישינן לגומלין:
ה
נאמן הגדול לומר זכורני כשהייתי תינוק שראיתי לפלוני טובל ואוכל תרומה ומעלין אותו על פיו להיות כהן ככהני זמן זה:
ו
מי שבא ואמר כהן אני ועד אחד מעיד שיודע באביו שהוא כהן אין מעלין אותו לכהונה על פיו שמא חלל הוא עד שיעיד שזה כהן הוא אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הוא ה"ז בחזקת אביו: (ובכל דבר הולכין אחר החזקה שהרי שורפין וסוקלין על החזקה):
ז
מי שהוחזק אביו כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה חוששין לו ומורידין אותו בא עד אחד אח"כ והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה על פיו באו ב' עדים אח"כ והעידו שהוא חלל מורידין אותו מכהונה בא עד אחד והעיד שהוא כשר מעלין אותו לכהונה שזה האחרון מצטרף לעד ראשון והרי שנים מעידים שהוא כשר ושנים מעידים שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול שהשנים כמאה וישאר כהן בחזקת אביו:
ח
אשה שלא שהתה שלשה חדשים אחר בעלה וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון והיה אחד מהן כהן והשני ישראל ה"ז ספק כהן וכן אם נתערב ולד כהן בולד ישראל והגדילו התערובות כל אחד מהם ספק כהן ונותנים עליהם חומרי ישראל וחומרי כהנים נושאים נשים הראויות לכהונה ואין מטמאים למתים ולא אוכלים בתרומה ואם נשאו גרושה מוציאין ואין לוקים:
ט
שני כהנים שנתערבו ולדותיהם או אשת כהן שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונשאת לכהן אחר ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן שבעה לאחרון הרי זה כהן ונותנים על הולד חומרי שניהם הוא אונן עליהם והם אוננים עליו הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאים לו בד"א בזמן שבאים מכח נשואין אבל בזנות משתיקין אותו מדין כהונה הואיל ואין ידוע ודאי מי הוא אביו כיצד עשרה כהנים שפירש א' מהם ובעל אע"פ שהוא ודאי בן כהן ואם נטמא למת או נשא גרושה לוקה ואינו עובד ואינו אוכל בתרומה: הגה זנתה עם כהן אחד ובתוך שלשה נשאת לכהן אחר הולד פסול לכהונה (תולדות אדם וחוה נכ"ג) כהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה נפשה לאחרים (תשובת הרא"ש כלל ל"ב):
באר היטב אבן העזר
ג׳
א
הזה. אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש"י בכתובות ד' כ"ד ע"ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר"י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר"י מה איסור יש בזה ע"ש. וב"ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש"ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה בתורה ממילא בא"י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ"ש בי"ד סימן של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח"מ ב"ש ובה"י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא"י ע"ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב"ש. א"כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ"ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב"ש:
ב
לוקה. כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי:
ג
חללה. וכהן אחר שבא עליה אינה לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה:
ד
הספר. דאל"כ חיישי' שמא עבד הוא והמחבר בסעי' ה' שכתב שראיתי לפ' טובל וכו' ולא כ' הוציאני מבית הס' ט"ס הוא וצ"ל הוציאני מבית הספר ב"ש ובה"י דלא כח"מ:
ה
לכהונה. היינו תרומה דרבנן. והוא הדין נשיאת כפים דשוה לתרומה דרבנן. ב"ש:
ו
עליו. אפי' אם ידוע דהוא אביו נאמן. ופוסקים אחרים ס"ל כשידוע שהוא אביו אינו נאמן עב"ש. מעשה בא' שהיה משמש בכהונה ט"ו שנים ושוב קידש גרושה ואמר שאינו כהן. אינו נאמן וכופין לגרש אותה הר"י הלוי סימן ל"ג חות יאיר סי' ק"י שבות יעקב סי' צ"ג בח"א ועי' בלבוש. ודין הבכורות שנפדו על ידו בודאי ואותן שהן בספק שנפדו על ידו אין צריכין לחזור ולפדות עצמם ע' בחות יאיר סי' ק"י מהרי"ט סי' קמ"ח ובמבי"ט ח"א סי' רי"ט ופרח מטה אהרן ח"א סימן נ"א ורשד"ם תא"ה סימן רל"ה ובאר שבע ד' קי"ו:
ז
כהן. עיין ח"מ ב"ש:
ח
עצמו. דוקא בא"י דיש שם תרומה ואין קורין אותו לתורה בלא ראיה לכן מהני אם כתב כן אבל בח"ל שעולה לתורה לכהן יש לומר שכתב כן אני פלוני כהן משום דעולה לתורה לכהן לכן אין סומכין ע"ז בא"י ח"מ ב"ש. ולמ"ש לעיל סק"א בשם בה"י נסתר דבריהם וע' בי"ד ס"א סקי"ג מש"ש בשם הפר"ח:
ט
כותית. קשה דבסמוך ס"ו כתב דע"א המעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה שמא אביו נשא חללה אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו ב' והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו א"כ אנוס זה שמעיד שא' מהם מוחזק בכהונה היינו שאבותיו היו בחזקת כהנים דאם מעיד עליו ע"כ מהיכי תיתי יש לחוש שמא בן כותית הוא וא"כ דכשם דלקמן חיישי' שמא חלל הוא ה"נ גבי עדות אנוס שמא אביו נשא חללה. ותי' הח"מ דכאן איירי לקרות בתורה דלאו איסורא היא ובסעיף ו' איירי מנשיאת כפים ואכילת תרומה דהם דבר איסור לזרים:
י
תרומה. ע"ל סק"ד מש"ש:
יא
כהן. ל"ד אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן לוי לכהן נסתפק מהר"מ מטראני ח"ב סי' מ' אם הוא כהן ע"ש:
יב
החזקה. היינו חזקה שבניה כרוכים אחריה סומכים אפילו לענין יחוס עבי"ד סי' ע"ט ותו' קדושין ד' פ':
יג
חלוצה. ואם יצא קול עליה שהיתה מזנה תחת בעלה מבואר לקמן סי' ד' סט"ו:
יד
אביו. לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ב"ש:
טו
עליהם. כגון שהיה קדושי טעות דיוצאות מראשון בלא גט וכן איירי מ"ש בסמוך הם אוננים עליו דאל"כ היכי משכחת ליה כיון ששניהם חיים א"כ ע"כ דגירשה בעלה כהן הראשון ושוב לא משכחת שתנשא לכהן השני:
טז
לכהונה. כתב הח"מ נראה דה"ה להיפוך שזינתה עם כהן תוך ג"ח למיתת בעלה הכהן ג"כ הולד פסול לכהונה: והב"ש כתב עליו ואין מוכרח ע"ש. הקשה הח"מ למה לא אמרי' זיל בתר רובא ורוב בעילות תולין בבעל לו יהא זינתה תחת בעלה הולד כשר ע' ביבמות ד' ק' ע"ב אלא לאו בזנות ופרש"י התם ששניהם באו עליה בזנות משמע דוקא ששניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין עכ"ל ר"ל דמוכח הואיל דכתב רש"י ששניהם באו עליה בזנות למה לא כתב כפשוטא דהשני נשא אחר שבא עליה הראשון בזנות אלא ודאי דרש"י סבר דמתני' לא מצי איירי מזה דא"כ תולין בודאי משני דכל בעילות תולין בבעל והוי בנו של שני לכל דבר ודלא כמהרש"א שם. כך נ"ל כוונתו של הרב ח"מ. וא"כ יתבטלו דבריו של הרב ב"ש בזה ע"ש ודו"ק. אבל עכ"פ הדין דין אמת דלא תלינן בבעל אלא היכא שזינתה תחת בעלה אז אמרי' כיון דהבעל מצוי לה בודאי רוב בעילות ממנו אבל אם זינתה קודם הנשואין יש לומר דכבר היתה מעוברת. עיין בית שמואל:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ג׳
א
ל' הרמב"ם בפ"ך מהא"ב ממשנה כתובות שאין אדם נאמן ע"ע
ב
מעובדא דההוא דאתא קמיה דריב"ל כו' שם דכ"ה ע"ב ולזה הסכים ה"ה והר"ן
ג
שם בדברי ה"ה והר"ן
ד
מעובדא דר' שם דכ"ה ע"ב וכדעת הרמב"ן שם מעשה היה כשאינו ידוע שהוא אביו ונאמן במיגו דאי בעי מצי אמר אחר אני והיה מעיד. וכתב ה"ה משום דשוינהו לכל פסולי ואיסורי כהונה אנפשיה חד"א ונאמן ע"ע להחמיר
ה
מעובדא דר' שם דכ"ו ע"א
ו
עובדא דר' שם. (ועמ"ש בב"ח)
ז
טור ממשמעות הגמ' שם וע"כ ל"פ אמוראי שם אלא ליוחסין אבל לתרומ' דדבריהם מעלין
ח
ברייתא שם כדמוקי לה בגמרא שם דכ"ה ע"א
ט
ה"ר שלמה בן הרשב"ץ ומפרש שם ולא חיישינן שמא אמו גוי' שכל האנוסים נזהרים מלהתחתן בגוים ולא חיישינן למיעוטא דכל דפריש מרובא פריש
י
משנה כתובות דף כג ע"ב
יא
נ"ז משנה שם דף כח ע"א
יב
לשון הרמב"ם שם פ"ב וכתב ה"ה שיצא לו דין זה מסוגיית הגמרא מהא דאמרי' מעשר ראשון חזקה לכהונ' וכו' שם דף כו ע"א
יג
ג"ז שם ממשנה דף כג ע"ב ומאוקימת' דר' יוחנן ורב אשי שם דף כ"ו ע"א וע"ב וכרשב"י
יד
ג"ז שם ממשנה יבמות דף ק' ע"א
טו
שם וכתב ה"ה שהוא פשוט ונתבאר בכיוצא בזה בגמרא שם
טז
ג"ז שם במשנה
יז
ממימר' דשמואל שם משום דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וגזיר' דרבנן הוא דגזרו בזנות:
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ג׳
א
והנבעלת לו כ' הח"מ וכן זרעה הם ס' חללים וכן כ' הה"מ והקשה המ"ל הא ע"כ מה דהוא לוקה היינו במחזק עצמו לכהן ל' יום וא"כ מהראוי בניו להיות כמותו וע"ש ויש לדחוק דהדין והנבעלת לו סתמא איירי אפילו בשעדיין לא החזיק ל' וע"ז כ' בהבני' שהם ס' ובמקום דלוקה באמת הבני' כמותו:
ב
ולא חיישינן לגומלין הרמ' הכא ובפ' י"ב מה' מעשר אינו מביא האוקימתא בשכלי אומנתו בידו וכו' הכ"מ בה"מ להמסקנא וא"א במעלין מתרומה ליוחסין ל"צ בשכלי וכו' ומתמו התי"ט ופ"י ע"פ תו' ד"ה וא"א. והר"ן מקשה מנ"ל דכל הסוגי' פלוגא דר"מ ורבנן איירי אך בתרומה דרבנן הא הברייתא משמע אפילו תרומה ד"ת ולע"ד י"ל. התו' ד"ה וכן ב' אנשים כתבו ומיהו למה דמוקמינן פלוגתיי' במעלין ניחא וכו' וירא' לי דע"כ הכא התו' אזלי ופי' רש"י בשכלי וכי' דאלו לפי ר"ח ק' לפ"ז מדרבנן דמק' דרבנן אדרבנן ומתי' בשכלי וכו' דהיינו דרבנן חיישו לגומלין אך בכהן משום דכלי בידו ל"ח א"כ למה ל"ח בשבוי' וכ"ת שבוי' הקילו ת"ל דכהן לתרומה קיל משבוי' כהוכחות תו' ממסיח לפ"ת כיון דלרבנן אין מעלין וע"כ דאף לאוקימתא זו צ"ל דאיירי בתרומה ד"ת ורבי איירי בת"ד א"ו הכא סברו פירש"י ולזה מורה הל' פי' ר"ח ולדידהו לא ס"ל וא"כ לפי' ר"ח דמה דמשני בשכלי וכו' הוא דל"ח הא ל"ה חיישינן וק' ת"ל שבוי' ל"ח וכ"ת שבוי' הקילו הא תרומה קיל משבוי' צ"ל דת"ד קיל ובאמת לת"ד א"צ כלי והחילוק בין ת"ד לחמרין שזה עיקרו דאוריי' וזה עיקרו דרבנן ואך בתרומה ד"ת הוא דצריך לכלי וא"כ ק' מנ"ל להקשות דרבנן אדרבנן דילמא נאמן להאכילו איירי בדרבנן אמנם זה אינו דלאוקימתא דטעמא דר"י משום גולין ק' משבוי' ומוכרח דאיירי בדאורייתא וכדברי תו' ושפיר מק' משא"כ לתי' הא"א סובר הרמ' דאיירי הברייתא אך בדרבנן ול"ק מחמרים כמו דל"ק משבוי' וא"צ לכלי אומנתו ומיושב בזה קו' הר"ן דסובר הרמ' סתומות לשון וא"א משמע דמספיק מבלעדי בשכלי וכו' וכנ"ל ואלו נאמר דאף מדאורייתא אין מעלין רק דמ"מ איירי בדרבנן דבדאורייתא מטעם אחר א"נ משום גומלין הי' להש"ס עכ"פ לומר דרבנן אדרבנן ל"ק ולתי' הכא במ"ע בת"ד א"ו משמע לי' דפשוט להש"ס דלאוקמתא דמעלין ממילא ע"כ לא איירי אלא בדרבנן דבדאורייתא מה"ת אין מעלין.
ג
סוף סימן זה ע' בהטור מעתיק דין דמתני' פ' י' יוחסין מי שיצ' וע"ש בהסוגי' והעתיקו בל' הרמ' או אפי' קטנים וכרוכי' אחרי', והיו לו ב' נשים צריך להביא ראיה וכו' וזה דלא כפי' רש"י שפיר' אבל בב' נשים ואחת מתה במדה"י וכנראה הוקש' להם על פירושו למה לא יהא האב נאמן שהכרוכי' הם מן האשה זאת במגו דאי בעי שתק ולא אמר שהי' לו ומתה ופירשו שבא עם ב' נשים ומ"מ אין הכריכה סימן די"ל הבנים של אחרת כרוכי' אחרי המיוחסת ולרש"י ז"ל נראה דוחק חשש זה וצ"ל לפירושו דאיירי שכבר יצא קול שמתה אשתו ול"ל מגו. והש"ע מדהשמיט ד"ז משמע דפי' דלא כהרמ"ה ולנשיאות אשה כ"י בח"כ. ולתרומ' דרבנן קי"ל האב נאמן בני זה כהן וע"ש בתוספת ואין נ"מ דאלו להרמ"ה סי' ב' הברייתא כפשטה וא"נ להשיאו אשה אף בד"ז נ"מ לדידן דצריך ראיה ליוחסין דילמא בני שפחה נינהו וע' ב"ש ס"ק ה':
בית שמואל
ג׳
א
ולא יקר' בתורה. אף על גב דליכא איסור אם יקרא מ"מ יש לחוש שיאכל תרומה דקי"ל מעלין מקריאת תורה לתרומה דרבנן כמ"ש לקמן ודין זה ל"ד לפלוגתא שהבאתי בסי' הקודם אם חיישינן שמא חלל הוא מי שאינו משפחתו ידוע לנו דאפילו למ"ד דלא חיישינן דפסול הוא מ"מ חיישינן שמא לאו כהן הוא וישראל כשר הוא ודברי ב"ח מ"ש בזה תמוה:
ב
ולישא את כפיו. בר"ן ובמגיד לא כתבו שישא את כפיו אלא כתבו שקור' בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו י"ל דאסור דהא איכ' איסור מדאוריית' דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים וקשה על הרב רמ"א דמתיר לישא את כפיו וכן הקשה בח"מ וצ"ל רמ"א הכריח כן מדכתבו הר"ן והמגיד בשם רמ"ך מנהג שלנו להאמינו לקרוא בתורה ולא חיישינן שמא יאכל תרומה משום תרומה בזה"ז מדרבנן הוא והם תרצו משום דאין אנו נוהגים בארצותינו לאכול תרומה וקשה הא אכתי יש חשש שמא יעלה לנשיאת כפים אלא ודאי כל דבר שאין לו הנאה לא חיישי' שיעשה איסור ואין לו הנא' מזה מ"ה לא חיישי' לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה לתורה ובא"י דנוהגים תרומה כמ"ש בטיו"ד סי' של"א אינו נאמן אפי' בזה"ז, והכלל שעולה מדינים אלו הוא לענין יוחסים לכ"ע בעינן שני עדים כשירים ובסי' הקודם כתבתי מה הוא הפי' יוחסי', והרמב"ם ס"ל דמעלי' מתרומה ליוחסין לכן צריך שני עדים להעיד עליו שהוא כהן שיאכל תרומה דאורייתא ועיין בר"ן ובמגיד דעת החולקים עליו, ולתרומה דרבנן די ע"א ומתני' דתנא בזמן שהם מעידים זה את זה נאמנים ע"כ איירי בתרומה דרבנן לכן ע"א נאמן א"כ מה דתנא ברישא אם אמר כהן אני אינו נאמן היינו אפילו לתרומה דרבנן אינו נאמן להעיד על עצמו:
ג
לוקה. כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי על פיו, המגיד:
ד
ספק חללה. וכהן אחר שבא עליה אינו לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה:
ה
הוציאני מבית הספר. כן איתא בש"ס דאל"כ חיישינן שמא עבד הוא כ"כ תוס' שם וכמ"ש בש"ס ספ"ב דכתובות ובטור השמיט זאת ולא כתב הוציאני מבית הספר כתב בח"מ הטעם כיון דקי"ל כל המשפחות בחזקת כשרות הם לא חיישינן שמא עבד הוא והטור ס"ל אפילו מי שאין משפחתו ידועה לנו מ"מ לא חיישינן שמא עבד הוא כמ"ש בסי' הקודם ואף למ"ש הטור שם הלכה כמתני' הנושא אשה צריך בדיקה היינו לישא אשה או לתרומה דאוריית' אבל לתרומה דרבנן אין חוששין שמא עבד הוא, והרמב"ם שכתב כלשון המחבר דצ"ל הוציאני מבית הספר מוכח כתירוץ ראשון של המגיד דס"ל מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישינן שמא עבד או ממזר הוא ולכן צריך לומר הוציאני מבית הספר והמחבר סתם ופסק כוותיה והרב רמ"א לא הגיה כלום ש"מ מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישי' שמא ממזר או עבד הוא, ומה שלא כתב המחבר בסעיף ה' הוציאני מבית הספר טעות הוא ובח"ה סי' ל"ה כתב להדיא הוציאני מבית הספר:
ו
לכהונה. אוקמינן בפרק הגוזל היינו תרומה דרבנן, ומשמע מרמב"ם נשיאות כפים שוה לתרומה דרבנן אף על גב דאיכא עשה בנ"כ צ"ל כמ"ש כל שאין לו הנאה לא חיישינן:
ז
ואפילו אביו. הטעם מבואר בש"ס דנאמן במיגו דהא בידו הוא להאכילו תרומה, והרמב"ם ס"ל אפילו אם ידוע דהוא אביו מ"מ נאמן הוא וכן משמע מתוס' פ"ב דכתובות, והרמב"ן ס"ל כשידוע דהוא אביו אינו נאמן ועיין במגיד, ואביו נאמן לתרומה בזה"ז ה"ה לשאר דברים כל מה שע"א נאמן נאמן אביו וליוחסין אינו נאמן וכשבא לישא אשה חיישינן שמא ממזר הוא כיון דאין לו חזקת כשרות וע"א ג"כ אינו נאמן כמ"ש בטור סי' ב' בשם הרמ"ה אף על גב דקי"ל כל דבר שאינו בחזקת כשרות ולא בחזקת איסור נאמן ע"א כמ"ש בי"ד סי' קס"ז גם קי"ל ספק ממזר מדאורייתא כשר לבא בקהל צ"ל מפני מעלות יוחסין אינו נאמן וכן מדויק מלשון הרמ"ה שהביא הטור שם, וכהן שנשא גרושה ואומר דאינו כהן אינו נאמן וכופין לגרש אות' ועיין בלבוש:
ח
פלוני כהן לוה. הנה לדעת הרשב"א והרמ"ה בכה"ג כשהוא לשון העדים דעדים כותבין פלוני כהן לוה מהני אפילו ליוחסין וע"כ לא מיבעיא בש"ס אלא כשכתב אני פלוני כהן לויתי הואיל והוא לשון הלוה יש לומר העדים לא העידו עליו שהוא כהן אלא העידו על גוף הלואה אבל הרמב"ם סבירא ליה אפילו אם העדים כתבו פלוני כהן לוה לא מהני ליוחסין וכתב הר"ן הטעם די"ל דהעדים כתבו כן משום שהוא מוחזק לכהן ועולה לתורה לכהן אבל הם לא ידעו שהוא כהן מ"מ אף לדעת הרמב"ם אם הוא לשון הלוה שכתב אני פלוני כהן לויתי מהני לתרומה דרבנן ולנ"כ דהא הסוגיא איירי נמי כשהוא לשון הלוה ולא מבעיא ליה אלא לענין יוחסין ולא לענין תרומה והמחבר פוסק כרמב"ם ולא כרשב"א ולפירוש תוספות נשמע אם איכא כאן שני יוסף בן שמעון דאז יצטרכו העדים לדקדק אם הוא כהן כדי לכתוב סי' מי הוא הלוה אז יש לומר דמעלין אפילו ליוחסין ואפילו אם הוא לשון הלוה מיהו נראה לשיטות הרמב"ם לא מהני ליוחסין דהא י"ל מה שכותבים עליו שהוא כהן משום שהוא מוחזק לכהן והוי סי' מעליי' מי הוא הלוה זה שמוחזק לכהן והשני אינו מוחזק לכהן אבל מכל מקום הם לא העידו שזה כהן לכן לא מהני ליוחסין כי חזקה לא מהני ליוחסין ולשיטות הרשב"א מהני אפילו ליוחסין, ובזה ניחא מה שהקשה בח"מ מהא דאיתא בח"ה סי' מ"ט שכתב הרב רמ"א בשם תשובת הרשב"א שני יוסף בן שמעון וא' אביו חי ואחד אביו מת אם כתבו העדים יוסף בן שמעון שלי"ט לזה הוי סי' שזה שאביו חי לוה ומוציאים ממנו ואם לשון הלוה לא הוה סי' והקשה למה מוציאין ממון אם הוא ל' העדים ולמה לא מהני כאן ליוחסין אם הוא לשון העדים ולמ"ש לק"מ דשם לענין סי' לידע מי הוא הלוה מהני אם הוא ל' העדים דהא כתבו דזה שמחזיקים דאביו חי הוא הלוה אבל כאן לענין יוחסין לא מהני דאף הם מעידים דזה הוא דהוא מוחזק לכהן מכל מקום לא העידו דהם ידעו שהוא כהן לכן לא מהני ליוחסין שוב ראיתי בש"ך שם כתב גם כן סברא זו, ולמ"ש י"ל לדעת הרמב"ם אפילו אם הוא לשון הלוה וכתב שלי"ט מוציאים ממנו דהא על כל פנים סי' הוא לידע מי הוא הלוה דהא העדים לא היו חותמים אם לא היו יודעים הסי' דהא לדידיה העדים חותמים ומעידים על כל מה שכתב בשטר אבל לשיטת הרשב"א דסבירא ליה דעדים אין מעידים אלא על גוף הלואה מ"ה סבירא ליה שם אם הוא ל' הלוה אין מוציאין ממון, ולרשב"א צ"ל הא דמהני בשני יב"ש להוציא ממון כשכותב כהן איירי דוקא כשהוא ל' העדים ולא לשון הלוה:
ט
אני פלוני כהן וכו'. כ' הר"ן הטעם משום דלא גרע ממסיח לפי תומו דהוא כהן וס"ל אפילו אינו מספר שאר דברים הוי מסל"ת וצריך ישוב ל"ל בש"ס שאמר זכור אני וכו' דמשמע אם אמר סתם אני כהן לא הוי מסל"ת, וכתב בח"מ הא דמהני כשכתב אני פלוני כהן היינו דוק' בארץ ישראל דיש שם תרומה ואין קורין אותו לתורה בלא ראיה לכן מהני אם כתב כן אבל בחוצה לארץ שעולה לתורה לכהן יש לומר שכתב כן אני פלוני כהן משום שעולה לתורה לכהן לכן אין סומכין ע"ז בא"י:
י
ואין חוששין שמא אמו עכו"ם. לכאורה קשה ה"ד אם מעידין עליו שהוא כהן א"כ ע"כ לאו מעכו"ם הוא ול"ל הטעם מ"ש הרשב"ץ דאנוסין אין נושאין לעכו"ם אם איירי דמעיד על אביו שהוא כהן ולא מעיד עליו א"כ יש לחוש שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא כמ"ש בסמוך ותירץ בח"מ כאן איירי לענין שיעלה לתורה לכהן אז אפילו לא העיד עליו רק על אביו לא חיישי' שהוא בן גרושה וחלוצה אלא ה"א הואיל והיה בין העכו"ם רגילין לישא עכו"ם קמ"ל דאין דרך לישא לעכו"ם ומחזיקים אותו לכהן לעלות לס"ת:
יא
וע"א מעיד. כתב המגיד ע"א אינו נאמן אא"כ כשמעיד עליו שהוא כהן אבל אם מעיד על אביו אינו נאמן דאין לנו אלא מ"ש חז"ל ובש"ס איתא דמעיד עליו שהוא כהן משמע אם מעיד על אביו לא מהני, ולמ"ש לעיל דיש לחלק בין אם משפחתו ידוע לבין היכ' דאין משפחתו ידועה יש ליתן טעם לדין זה כשאביו מוחזק לנו אז /או/ היכא דשני עדים מעידים על אביו שהוא כהן תו לא חיישי' שמא חלל הוא אבל אם אינו מוחזק וליכ' אלא ע"א חיישינן שמא חלל הוא:
יב
אחר החזקה. היינו חזקה שבניה כרוכי' אחריה סומכים אפילו לענין יחוס אף על גב דקי"ל כרוך אחר הבהמה לא מהני כמ"ש בי"ד סי' ע"ט ועיין תוס' קידושין דף פ' ובמגיד פ"ב ובטור דסומכים על חזקת כרוכים אחריה אפילו לענין יחוס:
יג
ויצא עליו קול. אבל ע"א העורר עליו לא מהני עיין בתוס' ובר"ן:
יד
בחזקת אביו. כתבו תוס' והר"ן והמגיד בשם הרשב"א תרי ותרי הוי ספיק' דרבנן ומקילין לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא, והרמב"ם שכתב דהוא בחזקת אביו כוונתו ג"כ דמהני לתרומה דרבנן דהא חזקת כהנים בזה לא מהני אלא לתרומה דרבנן, ולקמן מבואר אם מבטלין קול והכא לכ"ע מבטלין קול שיצא עליו לענין תרומה דרבנן וכן תרצו תוס' שם בתירוץ אחרון ועיין סי' מ"ו לענין ב' אומרים נתקדשו וב' אומרים לא נתקדשו:
טו
הוא אונן אליהם. משכחת ליה כשמלקט עצמות של הראשון גם מצינו אם היה קדושי טעות דיוצאת מראשון בלא גט וכן איירי מ"ש בסמוך הם אוננים עליו:
טז
זנתה עם כהן א' וכו'. כן הוא משמעות בש"ס דתניא מי שלא שהתה אחר בעלה ונשאת אוקמי שם מה אחר בעלה אחר בועלה היינו שזנתה עם א' ונשאת היינו נשאת ממש ואחר שזנתה לא המתינה ג"ח ונשאת ולשמואל משתקים אותו מכהונה אף על גב דרש"י כ' על הא דקאמר אלא לאו בזנות היינו שניהם באו עליה בזנות לאו דוק' וכ"כ בחדושי מהרש"א אלא בפרישה ובח"מ כתבו אם זנתה ואח"כ נשאת כשר לכהונה ותולין שנתעברה משני משום רוב בעילות תולין בבעל ואנ"ל כי רוב בעילות דתלינן בבעל היינו בזנתה תחת בעלה אז אמרינן כיון דהבעל מצוי לה בודאי רוב בעילות ממנו אבל אם זנתה קודם הנשואין י"ל דכבר היתה מעוברת, ומה שדייקו כן מרש"י הנ"ל את"ל דרש"י דוקא נקיט דבאו שניהם עליה בזנות י"ל דלא כ"כ אלא לדעת המקשן דקשה מנ"ל להקשות לשמואל דלמ' שמואל מודה כשהיה באחד נישואין אלא ע"כ דהקשה בדרך מאי לאו דמתני' איירי דשניהם באו עליה בזנות אבל לפי המסקנ' קשה למה לא תירץ נשאת היינו נשאת ממש ותלינן בזה והוא כהן ומודה שמואל בז' והיינו לענין חשש כהונה דחששה דרבנן הוא כמ"ש שם אבל לענין טומאה לטמאות למת דהוא א"ד אסור אלא ודאי אפילו אם היה בא' נישואים הוא אינו כהן ואם תוך ג"ח אחר מיתת בעלה זנתה כתב בח"מ דדמיא לזנתה ואח"כ נשאת והולד פסול לכהונה, ואין מוכרח וכתב בט"ז אם נתערבו הוולדות של שני כהנים הם כהנים לכל דבר ולא כדרישה:
יז
שמא הפקירה. עיין סי' ד' ס"ק מ' מ"ש בזה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ג׳
א
מי שבא בזה"ז כו'. חילוק שבין תרומה בזה"ז לתרומה דאוריית' הוא כמ"ש שם כ"ד ת"ר אני כהן כו' ומסקנ' שם והב"ע במעלין כו' וכן פליגי ת"ק ור"י במתני' ופ' הרמב"ם כר' יהודא ואע"ג דפליגי עליה רבנן משום דסתם תנא שם כ"ח במתני' כוותיה כמש"ש ב' תנן כמ"ד כו' וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם וכן מחלוקת בבריית' וסתם במתני' וכן סתם במתני' דיבמות צ"ט וכמש"ש תנן כמ"ד כו' וכ"ז בתרומה דאוריית' אבל בדרבנן אף ר"י מודה כמש"ש כ"ה א' וכי מסקינן כו' ותרומה בזה"ז דרבנן כמ"ש בפ"א ופ"ג בפסחים ופ"ו דנזיר וכן לרבנן דר"י בפ' הערל וז"ש בזה"ז וכן מחלק הרמב"ם שם להדיא בין תרומה [דרבנן] לאוריית' בכל סי' זה:
ב
ואמר כהן כו'. מתני' שם לת"ק וה"ה לדידן בתרומה בזה"ז ושם כ"ו א' שדוקא במסל"ת וע"כ בתרומה בז"הז דבדאוריית' אין נאמן מס"לת וכמ"ש בב"ק קי"ד ב' להדיא.
ג
ואין מעלין כו'. לשנא דמתני' שם שם רי"א אין כו' ואנאמנים ואין נאמנים דת"ק:
ד
ולא יקרא כו'. דהא מעלין לכהונה ע"פ קריאת התורה כמ"ש שם כ"ה ב' וכן מנ"כ כמש"ש א' קתני מיהת נ"כ כו':
ה
וי"א כו'. כ"כ הר"ן והמ"מ בשם הרמ"ך:
ו
שאין כו' שניחוש כו'. והא דהוצרך שם מסל"ת היינו לתרומה עצמה אבל ליחוש כמו שחוששין ליוחסין כיון דבדרבנן הוא לא חיישינן כמו בכל ספיק' דרבנן:
ז
וכן נוהגין כו'. כ"כ הר"ן והמ"מ לקיים המנהג אבל לא הסכימו לזה:
ח
ולא יאכל. כנ"ל במתני' וגמ' הנ"ל ושם כ"ד א' ת"ר אני כו':
ט
עד כו'. כנ"ל דבז"הז ע"א נאמן אף לר"י:
י
אבל אוסר כו'. כמ"ש ביבמות מ"ז א' ועתוס' שם ד"ה נאמן כו' וד"ה ואין עדות כו'
יא
ואם נשא כו'. דכל להחמיר על עצמו נאמן יותר ממאה עדים וכמ"ש בכריתות י"ב א' משום שאין רוצה להביא חולין לעזרה וז"ש בקדושין פ"א הוחזקה כו' בעלה כו' ול"ק שהיא לוקה משום דלגבי עצמה א"צ לחזקה:
יב
והנבעלת כו'. כמ"ש ביבמות שם ואין אתה נאמן כו' ואע"ג שהוא נפסל וכן לענין בני בנים שם אבל צ"ע דאפילו ספק אינו כמ"ש שם ואין כו' מ' לגמרי וכ"כ תוס' שם בד"ה הנ"ל אבל אם בא כו' מהא דשם כ"ד ב' ופ"ק דסנהדרין אדם קרוב כו' אלמא כל לאחרים אע"ג שפוסל עצמו אינו אפילו ספק שהרי קטלינן על פיו:
יג
הי' כו'. כנ"ל וכ"ש לישא כו' וכמ"ש במתניתין מעלין לכהונה כו':
יד
ואפילו אביו כו'. שם ב"ה ב' כרבי חבירו:
טו
ואפי' משטרות כו'. מדלא איבעי להו שם אלא ליוחסין וה"ה לנ"ד שיש לחוש ליוחסין כמו תרומה דאוריית' משא"כ של עכשיו וז"ש בזה"ז דקי"ל כמ"ד שם אין מועלין משום שהוא דאוריית' ועוד כשיטתם כלישנא בתרא וכן כמ"ד שנקבע באחרונה כמ"ש בפ"י בסוטה:
טז
כיצד כו'. שם ה"ד כו':
יז
וכן כו'. שם כ"ה א' ת"ש חזקה כו' וקאמר בכהני כו' אע"ג דקאמר שם לא אכילת חלה כו' מ' אף לתרומה דאורייתא מסקינן היינו למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין אבל למ"ד מעלין אותו לאסקינהו כמש"ש כ"ד ב' דאלת"ה כיון כו' ואב"א כו':
יח
ומקריאת כו'. כ"ח ב' וג"כ דוקא בזה"ז כמ"ש שם כ"ד ב' גדולה חזקה כו':
יט
וי"א כו'. דלא גרע ממסל"ת דהא על שטר מסל"ת הוא:
כ
אם כו' ואין כו'. ע' בה"ג וכמ"ש ביבמות ט"ו ב' וכ"ש כה"ג דאין ידוע כלל:
כא
אפילו כו'. מתני' דגמ' וכפרש"י ודלא כר"ת בתוס' ד"ה בשכלי למסקנא אף ר"י מודה וכ"פ בח"מ סי' ל"ז ס"ה:
כב
ככהני כו'. גמ' ושם ב' וא"צ גדול עמו אבל בדאוריית' אף גדול עמו לא מהני כמ"ש התוס' שם ד"ה והוא כו' וצ"ע למה השמיט יוצא מבית הספר וכן צ"ע על טור וש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ו שכתב ושהיה חולק כו' דבזה"ז לא מהני וכמש"ש ודלמא כו' ואף לר"י:
כג
מי שבא כו' כגי' שם כו' א' אר"ח הב"ע כגון דאתי חד סהדי ואסהיד באבוה דהאי דכהן הוא וחלקו ליה כו':
כד
אבל אם כו'. שם אלא הב"ע כו' וכמ"ש בס"ז וכ"ש ב' עדים ואפי' עדות הבא מכח כו' שם כ"ה ב':
כה
ובכל דבר כו'. שם כ"ד ב' גדולה כו':
כו
שהרי כו'. קדושין פ' א' ורי"א אפילו ליוחסין ואזדא כו':
כז
וכן אם. מתני' שם צ"ט כהנת שנתערב כו' ושחררו כו':
כח
ואין כו'. שם בטומאה וה"ה להנך:
כט
אע"פ שהוא כו'. כמש"ש שאינו אלא מדרבנן:
ל
זנתה כו'. גמ' שם:
לא
כהן הבא כו'. ר"ל אע"ג דאמרי' בכתובות י"ג ב' בד"א בעדות כו' אלא שמשתיקין כו' מ"מ כה"ג לא כמ"ש י"ד א' חדא כו' ור"ל אף לר' יהושע אע"ג דפסול לר"י חשבינן כודאי כ"ש כה"ג דאינו אלא מעלה ואע"ג דמסתמא בנדה בא עליה כמש"ל סי' כ"ו ס"א הא קי"ל כראב"י ביבמות ס' א':
לב
ולא כו'. דלא כאביי שם ס"ט ב' וכ"ש ללישנא בתרא דאף אביי מודה:
חלקת מחוקק
ג׳
א
וי"א דנאמן לקרות בתורה ראשון ולישא את כפיו. הרמ"ך בעל דעה זו לא כתב רק לקרות בתורה ראשון ונתן טעם לדבר דלא אכפת לן אם יקרא בתורה ראשון כלומר דאין בזה צד איסור רק מפני דרכי שלום (כדאיתא במשנה בהנזקין דף נ"ט) אבל נשיאות כפים דאיכא איסור עשה כמבואר בגמרא (כתובות דף כד) בזה אין מקילין אף לדעת הרמ"ך:
ב
וכן נוהגין האידנא בכל מקום. (אף שהכריע הרב כהרמ"ך לא בכל דבריו הכריע) ובמקום שנוהגין האידנא אפי' בתרומה דרבנן (כגון בא"י כמבואר בש"ע מטי"ד סי' של"א) אז יש לחוש שמא יעלו אותו מקריאת התורה לתרומה דרבנן אך במקום שאין נוהגין בתרומה כלל אז יש לקרותו בתורה דלא נפיק מיניה חורבה וכמו שנתנו הר"ן והמגיד טעם למנהג שלנו (הביאו הב"י סי' זה ס"ק א' וסיימו בדבריהם ואעפ"כ אין ראוי לעשות כן) כלו' ולא יקרא בתורה כלל ע"פ עצמו אף במקום שאין נוהגין בתרומה כלל (ועיין לקמן ס"ק ז'):
ג
והנבעלת לו אם היא פסולי כהונה הוי ספק חלל. היינו לענין כהן אחר שבא עליה אינו לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה (ודאית) לפי דבריו כמו דלוקה בפעם ראשון משום גרושה:
ד
הוציאני מבית הספר. בטור השמיט זה אפשר למאי דקי"ל דכל המשפחו' בחזקת כשרות לא חיישינין לעבדות ומכ"ש בארצותינו דלא שכיחי עבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות שיאכלו בתרומה (ועיין לקמן סק"ח):
ה
פלוני כהן לוה מפלוני מנה ועדים וכו'. הוה ליה למנקט רבותא אפי' בלישנא דידיה כגון אני פלוני כהן וחתימי סהדי אפ"ה מעלין לכהונה בזמן הזה (דאפליגו בגמרא בכתובות דף כ"ד אי מעלין משטרות ליוחסין אי לא מעלין ופריך בגמ' ה"ד אלימא דכתוב ביה אני פלוני כהן חתמתי עד (דהיינו בלישנא דידיה) מאי קמסהיד עליה (כלו' ופשיטא דאין מעלין) לא צריכא דכתוב בה אני פלוני כהן לויתי מנה מפלוני וחתימי סהדי מאי אמנה שבשטר קא מסהדי או דילמא אכולה מילתא קמסהדי ופסק שם הילכתא כמ"ד אין מעלין ופסקו כל הפוסקים ה"מ ליוחסין אין מעלין אבל לתרומה דרבנן מעלין והיינו אף בלישנא דידיה וא"כ לינקט רבותא) אלא נקט לישנא דסהדי לרבותא דאפ"ה אינו נאמן רק בזמן הזה אבל ליוחסין אין מעלין אפילו בלישנא דסהדי (והוא דעת הרמב"ם פ"ך מהא"ב וסיים בלשונו שם שמא לא העידו אלא אמלוה) (פי' ולא אכולה מילת' מסהדי) ועיין בש"ע בח"מ סי' מ"ט ס"ק ז' מה שחלק שם גבי שני יוסף ב"ש אם כתבו העדים אמר לנו יוסף ב"ש שליט"א הוי סי' ולכאורה דין זה הוא דוקא להרא"ה והרשב"א דס"ל דבלישנא דסהדי ודאי מהימני (פי' ומסתמא אכול' מילתא מסהדי) הביאו הב"י בסי' זה וזה לשונו וכתב הרא"ה ז"ל דהא דפליגי (ר"ל אי מעלין משטרות ליוחסין אי לא) דוקא בלישנ' דידיה כי האי דאמר אני פלוני כהן אבל בלישנא דסהדי ודאי מהימני (פי' אפי' ליוחסין וכו' וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל) וא"כ יהיה הש"ע מזכה שטר' לבי תרי דכאן פסק כהרמב"ם ושם פסק כהרשב"א אבל המעיין בתוספות (בכתובות דף כ"ד ע"ב) בד"ה אמנה שבשטר קא מסהדי וא"ת ואי לאו אכולא מילתא קא מסהדי (א"כ עדים חתמי אף על גב דלא ידעי אי כהן הוי אי לא וא"כ גבי שני יוסף ב"ש דאמרי' אם היו משולשין יכתבו כהן ומה מועיל כיון שהעדים חותמין אעפ"י שאין מכירין בו אם הוא כהן וי"ל דהיכא דהוחזקו שני יוסף ב"ש ודאי אכולה מילתא מסהדי כי אז צריכין לידע אם בן כהן הוא ואז מעלין משטרות ליוחסין והכא מבעיא לן היכי דלא הוחזקו עכ"ל) וא"כ פשיטא דדין זה של הרשב"א אמת מ"ש בח"מ סי' מ"ט (וגם הרמב"ם יודה בזה) ומה שהשמיט הרמב"ם דין זה גבי יוחסין ואפשר דמילתא דפשיטא הוא דאם שנים מעידין שזה כהן (ר"ל כסברת התוספת דהיכא דאיכא שני יוסף ב"ש מסתמא מדקדקין בדבריהם ויודעין שהוא כהן) ודאי דמעלין ואפשר לומר דהרמב"ם לא ס"ל כהתוספות דהא דכתב (העדים) אמר לנו יוסף בן שמעון הכהן היינו כהן בזמן הזה (לענין אכילת תרומה דרבנן) לאפוקי יוסף בן שמעון האחר דהוי ישראל אבל ליוחסין אין מעלין עד שיעידו בפירוש שהוא כהן גמור אבל דין זה שכתב הרשב"א (בח"מ סימן הנ"ל) אמת הוא אליבא דכ"ע (אף להרמב"ם) דעדים (בודאי) לא יכתבו שלי"ט על מי שהוא מת:
ו
וי"א דאם חתם עצמו אני פלוני כהן עד. (זה הוא לשון הר"ן וסיים בלשונו מיהו לתרומה דרבנן מהימן דלא גרע ממסיח ל"ת דמכשירין לקמן הביאו הב"י סי' זה סעיף קטן א') ונראה דהרב כתב זה ג"כ כאן דמהני אפילו לאכילת תרומה דרבנן (בא"י) דאי לס"ת ולנשיאות כפים כבר כתב לעיל (סעיף א') דנאמן להעיד על עצמו בלא מל"ת ומיהו קשה דבשלמא הר"ן לטעמיה אזיל דס"ל דאין אדם נאמן על עצמו כלל (וכמו שהבאתי לשונו סוף סעיף קטן ב') ודלא כהרמ"ך ומאחר שהוא מל"ת בחתימתו ס"ל שהוא כהן לפחות לקריאת ס"ת וק"ל דמעלין מקריאת ס"ת להיות כהן ככהני זמן זה אבל לדעת הרב דפסק לעיל דלקריאת ס"ת נאמן בזמן הזה בלא מל"ת א"כ החתימה שחתם עצמו כהן (לא מקרי מסיח לפי תומו) (ומה שחתם עצמו כהן היינו משום) שהוא קורא בתורה (וזה הוי ע"פ עצמו) ואם חתם עצמו בארץ שאין נוהגין בתרומה דרבנן אין לו לאכול (עפ"ז) בא"י תרומה וא"כ צריך לפרש הגה זו דווקא בא"י דיש שם תרומה דרבנן ואז אין קורין אותו לתורה בלא ראיה:
ז
ואין חוששין שמא אמו כותית. הטעם כתב הרשב"ץ דרוב האנוסים נזהרין מלהתחתן בגוים מיהו קשה דהא בסמוך סעיף ו' כ' דעד א' המעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה שמא אביו נשא חללה אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו ב' והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו א"כ אנוס זה שמעיד שא' מהם מוחזק בכהונה היינו שאבותיו היו בחזקת כהנים דאם מעיד עליו א"כ (מהיכי תיתי יש) לחוש שמא בן כותית הוא וא"כ יהיו הפסקי' סתרי אהדדי דכשם דלקמן חיישינן שמא חלל הוא ה"נ גבי עדות אנוס שמא אביו נשא חללה ע"כ היה נראה דהרשב"ץ לא ס"ל כהרמב"ם דבאמת נדחק הרב המגיד לתת טעם לדברי הרמב"ם מה שמחלק בין חזקה ע"פ שנים לחזקה ע"פ א' וכבר כתב ה"ה שרש"י והראב"ד פי' הגמרא דוקא שיצא קול על אמו אבל מסתמא לא חיישינן וא"כ דברי הרשב"ץ שבסעיף זה דאזל בשיטת שאר פוסקים ודברי הרמב"ם שבסעיף ו' המה סותרים ואפשר דלקרות בתורה אף הרמב"ם מודה דלאו איסורא הוא ובסעיף ו' לא מיירי אלא מנשיאות כפים ואכילת תרומה דהם דברי איסור לזרים:
ח
טובל ואוכל בתרומה. במשנה תנן איש פלוני יצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ומפרש בגמ' (כתובות דכ"ו ע"א) דדוקא קתני כדי להוציאו מחשש עבד (ר"ל מאחר דקתני יצא מבית הספר לאו עבד הוא דעבד אסור ללמוד תורה כדאיתא שם דכ"ח ע"א מסייע' ליה לר' יהושע בן לוי דאמר ר"י ב"ל אסור לאדם שילמוד לעבדו תורה) וע"ל בסעיף א' כ' כן וכאן השמיטו אפשר דסמך ליה אדלעיל וכבר כתבתי (סעיף ד') דבטור הושמט גם שם:
ט
שמא חלל הוא. כתבתי (לעיל ס"ק ז') שזה דעת הרמב"ם ואינו מוסכם משאר פוסקים ובפרט בזמן הזה שכל המשפחות בחזקת כשרות הם למה נחוש לחלל:
י
וישאר כהן בחזקת אביו. בב"י מביא מחלוקת הפוסקים אי מיירי אפי' בתרומה דאורייתא או לא:
יא
והם אוננין עליו. בגמרא ביבמות דף ק' ע"ב מפרש היכא משכחת לה (ר"ל כיון ששניהם חיים א"כ ע"כ דגירשה בעלה כהן הראשון ושוב לא משכחת שתנשא בגירושין לכהן השני) ועיין בס"ק שאחר זה:
יב
ובתוך שלשה נשאת לכהן. נראה דה"ה להיפך שזינתה עם כהן תוך ג"ח למיתת בעלה הכהן ג"כ לא נקרא זרעו מיוחס אחריו כל היכ' דאיכ' צד זנות, ומיהו קשה למה לא אמרינן זיל בתר רובא ורוב בעילות תולין בבעל לו יהא זינתה תחת בעלה הולד כשר ואפשר לו' דלכהונה החמירו יותר ועיין ביבמות דף ק' אמרינן אלא לאו בזנות (קאי אמתניתין על מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים והיו שניהם כהנים ונשאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הם אוננים עליו (מייתי לה המחבר בסעיף שלפני זה) וקא מהד' תלמודא היכי משכחת לה ששניהם כהנים ובתחלה קאמר שגרשה הראשון ונשאת כהן השני באיסור ובתר הכי דאמר אלא שבא עליה כהן הראשון בזנות) ומאי אחר בעלה אחר בועלה (פי' ולפ"ז מה שאמר במתניתין שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים הא הראשון בא עליה בזנות מאי בעל' דקאמר ומתרץ מאי בעלה בועלה) והיינו ממש דין זה שבתוך ג' לזנות נשאת אבל רש"י פי' התם אלא לאו בזנות ששניהם באו עלי' בזנות משמע דוק' שניהם בזנות ונשאת לאו דוק' כמו בעלה לאו דוק' אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין:
יג
ומודה שהוא בנו. כלומר שמודה שבא עליה ואפשר שנתעברה ממנו והיא אינה אומרת שבאו עליה ג"כ אחרים אבל אם הוא אינו לפנינו אף שהולד כשר כר"ג (כתובות די"ג) מ"מ משתיקין אותו מדין כהונה כדאית' בגמר' ויעין לקמן סי' ד' ס"ק כ"ו:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ג׳
א
סעיף ו' מי שבא ואמר כהן אני וכו' נ"ב הנה הה"מ נדחק בטעם החילוק בין ע"א לב' ולדעתי י"ל הטעם נכון שמזה ראי' למ"ש בחיבורי מזבח אבנים על אהע"ז במהדור' ד' שלי בתשו' בש"ע סימן ב' ובחיבורי סימן י"ז בטעם בדיקת ר"א די"ל כיון דעכ"פ נחתינן לבדיק' צריך לבדוק הרבה אף לחשש ממזר ייע"ש והבאתי ראי' לזה מדברי הכ"מ הל' בכורים א"כ י"ל ה"נ בזה כיון דמפורש לעיל דע"א אינו נאמן רק לתרומ' דרבנן ולא לדאוריית' ומכ"ש ליוחסין א"כ ה"נ בזה כיון דבע"א המעיד על אביו צריכין אנו לדאוריית' וליוחסין וכיון שאין לנו עדות שיהי' כהן לכל דבר וצריך בדיקה עדיין ליוחסין ולתרומ' דאוריי' לכך חיישי' שמא אביו נשא חללה ג"כ אבל כשיש ב' עדים שאביו כהן א"כ אין לנו חשש ובדיק' אחרת והוא כהן לכל דבר לכך על זה לבדו לא חיישי' שמא חלל הוא וז"ב ונכון לפענ"ד ודו"ק היטב:
ב
סעיף ז' וישאר כהן בחזקת אביו וכו' נ"ב ע' בב"ש ס"ק י"ד מ"ש בשם הר"ן והמגיד בשם הרשב"א דתרי ותרי ספיק' דרבנן ומן התור' אוקמא אחזק' והוי ספקא דרבנן ולקולא לענין תרומ' דרבנן ולא לתרומ' דאוריי' ונשאלתי ע"ז מהרב מוה' אלישע אהרן אבד"ק לעשנוב דהרי בב"י מביא לשון הר"ן וכ' דאפשר לומר דלא החמירו רבנן רק בא"א או בעבודה אבל בתרומ' לא החמירו ואיך כתב הב"ש בשמו להיפוך והשבתי דלא עיין בהר"ן עצמו כי בהר"ן שם סיים שאין נרא' כן רק לתרומ' דאוריי' אסור וסיים וכן דעת הרשב"א ויפה כתב הב"ש בשמו ומה דקשה לי על סברא הנ"ל דלא החמירו רק בא"א מן הש"ס דיבמות ד' ל"א דמסיק דגם בספק גרושין חולצת ולא מתייבמת בתרי ותרי והכי קיי"ל וא"כ מוכח דאף ביבמה לשוק דהוי רק לאו נמי הוי תרי ותרי ספיקא ואסור' מדרבנן והרי תרומה חמורה דהוי במיתה ע' בתשובתי להל' יבום סימן קנ"ז במהדורא ד' שלי בתשו' ל"ק ליסינקא שם הבאתי מזה ראי' לדעת מהרי"ט ח"א סי' פ"ב עיי"ש דמחזיקי' מאיסור א"א ליבמה לשוק עיי"ש ודו"ק היטב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ג׳
א
בזה"ז. עבה"ט וע' בזה בא"ח סימן קכ"ח ס"א ובמג"א שם ועיין בספר ישועות יעקב סק"א שכ' לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש איכא איסור עשה משא"כ בזה"ז ושוב מצא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' קמט) ולכן מסיק דהעיקר כדברי הרמ"א ז"ל דנאמן לנ"כ ומנהגן של ישראל תורה היא ע"ש:
ב
וליכא למיחש למידי. עבה"ט סק"א מ"ש ויש לחקור כו' א"כ קשה למה נאמן כו' וכן הקשה בס' בר"י אות ב' מ"ש:
ג
אבל אוסר עצמו. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קמ"ט וסימן קנ"ו שנשאל מחתנו הרב ר' איציק שפיץ באחד שאמר על עצמו כהן אני אשר שורת הדין שא"נ ע"פ עצמו אלא שויא אנפשי' כל פסולי כהונה כחד"א אם הקרה מקרה שכהן אחד עשאו לזה שליח לקדש אשה גרושה ולפי הסוגיא בב"מ דף יו"ד ע"ב בכהן שאמר לכהן לקדש לו גרושה מאחר שהוא בר חיובא ליכא שליחות וגם המעשה בטל כמו שביאר בתשובת נו"ב סימן ע"ו (יובא לקמן סימן קי"ט סק"ו א"כ) בנ"ד יש לספק אי אמרינן רק לעצמו נאמן לאסור אבל אנו חוששין בו שמא ישראל הוא וחוששין לקדושין או דילמא אחרי שעליו פסולי כהונה כחד"א עד שאם נשא או נטמא לוקה לדעת הרמב"ם מקרי שפיר בר חיובא ואין חוששין לקדושיו. וכתב ע"פ מושכל ראשון נראה שהיא מקודשת ואנו מחזיקין אותו שהוא מרובא דעלמא דאינם כהנים רק לגבי עצמו נאמן לאסור וסיים דעדיין צריך תלמוד ולע"ד המושכל ראשון נוטה להיפך:
ד
או נטמא לוקה. עיין במל"מ פ"כ מהא"ב דין י"ג שמפרש דברי הרמב"ם בהוחזק ע"פ עצמו שלשים יום דאל"כ אינו לוקה וכמ"ש בפ"א ולכן תמה עמ"ש הה"מ (ובח"מ וכ"ש כאן) וזרעה ספק כו' ע"ש אך מדברי הרב המגיד שם מבואר להדי' דאינו מפרש בהוחזק רק דהוי התראת ודאי על פיו משום דשויא חד"א יעו"ש ועיין בתשובת ברית אברהם סי' צ"ד אות ד' ה' שכ' דהדין עם הה"מ וקושיית המל"מ מפ"א שם כ' לתרץ בטוב טעם ע"ש ועב"ש לקמן סי' י"ט סק"ב:
ה
ספק חללה עבה"ט ומ"ש אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה כו' הוא מדברי הח"מ וב"ש. ותימה שלא הזכירו דברי הב"ח בזה דמפורש בדבריו דגם הוא עצמו שבא עלי' אחר כך אינו לוקה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן א' אות י"א וסימן ח' אות ט' וע"ש עוד בחיו"ד סימן ג' אות י"א מזה:
ו
הוציאני מבית הספר. עב"ש סק"ה עד ש"מ מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישי' שמא ממזר או עבד הוא. וע' בס' שעה"מ פ"ך מהא"ב דין ה' שהשיג עליו דודאי מרן המחבר לא ס"ל הכי שהרי בראש הסי' כתב כלשון הטור דמי שבא ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור כו' ומה שהכריח ממה שהעתיק לשון הרמב"ם והוציאני מבית הספר אין זו ראיה כלל דע"כ לא אמרי' דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישי' שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא ומש"ה ל"ח ונאמן ע"י עצמו משא"כ ההיא דבית הספר דאיהו גופיה לא קים ליה אם הוא כשר אלא שבא להעיד בגדלו מה שראה בקטנו בהא ודאי פשיטא דחיישי' שמא עבד הוא וחילוק זה מוכרח מדברי התו' כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ב' סק"א:
ז
נאמן עליו. עבה"ט ומ"ש מעשה בא' כו' לכאורה מאי קמ"ל הלא מבואר כן בש"ע ס"א והנה ת' הר"י הלוי כעת אין אתי אך עיינתי בת' חות יאיר סי' ק"י ושם מיירי שבא עד א' והעיד שמכיר אותו שאינו כהן ונשבע שבועה חמורה ע"ז ואמר כי תוך שנה יברר זה ומתוך כך הודה זה ובזה יש סברא לומר דניכרים דברי אמת ומדאגה מדבר הבירור הודה אעפ"כ אינו נאמן להקל ע"ש ומסתמא גם תשו' הר"י הלוי מיירי בכה"ג או דמיירי בנתן אמתלא וכענין שכתב בתשו' חוט השני סי' י"ז יובא לקמן סי' ו' סק"א. ומ"ש הבה"ט ודין הבכורות כו' ע' בזה בפ"ת לי"ד סי' ש"ה סק"ה:
ח
שראיתי לפלוני טובל. עבה"ט לעיל סק"ד דצ"ל הוציאוהו מבית הספר כו' וכ"כ בס' בר"י אות ו' ודלא כהמגיה בס' ט"ז וכ"כ מר"ן בח"מ סי' ל"ה ס"ז וכן מבואר ברמב"ם פי"ד דעדות דין ג' ע"ש:
ט
בחזקת אביו. עבה"ט בשם ב"ש וע' בס' פ"מ על יו"ד בפתיחה להלכות שחיטה שורש ד' שכ' דדברי הב"ש סתרי אהדדי דכאן כתב בפשיטות דרק לתרומה דרבנן ואולי בסי' מ"ו סק"ב כתב בתרי ותרי תצא ולא אמרי' אוקי אחזקת פנויה דמ"מ ספק דרבנן הוא ותצא ולא דמי למ"ש בסי' ג' דמכשירין בתרי ותרי משום מילי דאישות שאני עכ"ל והוא תירוץ הר"ן הובא בב"י מבואר דכאן אף לתרומה דאורייתא והניח בצ"ע ע"ש עוד:
י
פסול לכהונה. עבה"ט עד אבל עכ"פ הדין דין אמת כו' וע' בספר אמתחת בנימין פי"א דיבמות מ"ז מ"ש בזה:
יא
כהן הבא כו' עב"ש לקמן סי' ד' סק"מ שכתב דהרב רמ"א לא הביא דברי הרא"ש בזה אלא לענין אם כולם כהנים ל"ח שמא זינתה עם אחר להשתיק אותו מכהונה כיון דליכא איסור דאורייתא ודבר הנילמד מעניינו הוא ע"ש וע' בתשו' כנ"י סי' נ"ו שדעתו דכאן מיירי אפילו במקום דאיכא ישראלית והא דל"ח בזה שמא הפקירה כו' משום דהא לכהונה מעלין ע"פ עד א' ולא יהא אמירת פלוני כעד א' ואילו רצה היה אומר שמפלוני כהן הוא והיה נאמן וכן נמי היכא שאומר ממני הרה מ"ש וע' בה"ט בסי' ד' סקכ"ט. וע' בתשו' ברית אברהם סי' י"א אות ט' שתמה על הכנ"י בזה דהא איהו בעצמו אינו יודע שמא זינתה עם אחרים ג"כ והאיך יהיה עד ע"ש. ועמ"ש עוד זה לקמן סי' ו' סוף סקט"ז:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ג׳
א
סימן ג' ס"א אבל אוסר עצמו בגרושה. נ"ב ואם אח"כ חוזר ואומר שאינו כהן ונותן אמתל' לדבריו על מה שהחזיק עצמו לכהן עיין תשו' מהר"י לבית לוי סי' ה' ובתשובת שהובא בלבוש אה"ע בסופו:
ב
ס"ט הגה הבן כהן לכל דבר. נ"ב עיין תשו' עבודת הגרשוני סי' א':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ג׳
א
הוציאני מבית הספר בגמרא איתא זה הלשון במעשה שהיה איש אחד אומר כן לפי תומו ככל הנזכר כאן אלא שבטור לא זכר אלא לשון זה זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתיפו של אבי הטבילני לאכול בתרומה ולא זכר הוציאני מבית הספר ובתו' פ"ב דכתובות דף כ"ו כ' דהכרח לומר מבית הספר שלא לומר עבד כהן הוא וכ' ב"י דהטור ס"ל דהמעשה כך היה ולאו דוקא וקשה דהא בפ' ההוא דף כ"ה איתא במשנה דאלו נאמנים בנדלן להעיד מה שראו בקטנן כו' ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ופרבינן ודלמ' עבד כהן הוא ומשני דעבד אסור לרבו ללמוד עמו תורה משמע דצריך לומר כן מצד הדין דשם הוא לשון התנ' ולא היה מעשה א"ו דדין הוא לומר לבטל חשש דדלמ' עבד כהן הוא וא"כ קשה למה לא זכר הטור דבר זה כיון שהוא הכרח ודוקא וצ"ל לתרץ דכיון שאמר מורכב על כתיפו של אבא משמע אביו ישראל היה דבעבד אין לו חיים לומר בו אביו כדאיתא פ"ק דב"ק ואין עבד עברי אוכל בתרומה אלא כנעני ותו דאם הוא עבד כנעני ה"ל להיות אצל רבו ולא אצל אביו א"ו דבר ישראל הוא ולא עבד וא"צ כאן להוכח' דהוצאה מבית הספר והא דהזכיר כן בגמ' היינו מעשה כך היה וכמ"ש ב"י משא"כ בדין המשנ' אין שום הוכחה דלא יהיה עבד אלא במה שהוציאוהו מבית הספר ועוד נ"ל הוכחה ברורה דלא היה עבד דהא קיי"ל דלתרומה צריך טבילה כדאיתא בפ"ס דחולין נדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וטביל' קטן הוה שלא בכוונ' כדאית' פק דכתובות דף י"א דגם קטן מטבילין אותו על דעת (ב"ד) פי' רש"י אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר ואמרינן דזה ה"ל זכות וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעת הוא ע"כ משמע דאם יש לו אב אביו מטבילו וא"כ האי שמסיח לפי תומו שהיה תינוק מורכב על כתיפו של אבא והטבילוני דהוצרך לזה שע"י אביו מועלת הטבילה לתרומה אע"ג דהו' שלא מדעתו כי קטן היה וא"כ (אם) היה עבד קטן לא היתה יד אביו מועלת כלום דגבי עבד אין לו מעל' יתר על בהמה דכתיב שבו לכם וכו' עם הדומה לחמור כדאי' בקדושין דס"ח שאינו בנו כלל א"ו דהיה ישראל קטן וע"כ הטבילוהו שפיר ע"י אביו וזה הוא ודאי שפיר הוכחה נכונה וע"כ לא הוצרך כאן להוכחה דהוציאוהו מבית הספר כנ"ל משא"כ בהמשנה דלא נזכר שם דברים אלו הוצרך להוכחה דבית הספר (דברי המגיה) כ' ב"ש בסר"ה בשם חמ"ח דלכך השמיט והוציאוני מבית הספר דס"ל כל המשפחות בחזקות כשרות ולא חיישינן שמא עבד הוא כו' ואף שכ' הטור בסי' שקודם זה הלכה כמתני' נושא אשה צריך בדיקה היינו לישא אשה כו' והרמב"ם שכ' כלשון המחבר כו' מוכח דס"ל דחושיין שמא עבד הוא כו' והמחבר כ' הוציאני מבית הספר פסק כוותיה והרב רמ"א לא הגיה כלום ש"מ דס"ל דחוששין שמא עבד או ממזר ומה שלא כ' המחבר בסעיף ה' הוציאנו מב"ה טעות הוא ובח"מ סי' ל"ה כ' להדי' הוציאני מב"ה עכ"ל ול"נ להיפך מדלא כ' המחבר בסעי' ה' הוציאני מב"ה מוכח דס"ל דכל המשפחות בחזקות כשרות ואין חוששין שמא עבד וממאי דכ' בסעיף א' והוציאני מב"ה אינו מוכח כי שם העתיק ל' הגמ' כיצד מעש' בא' כו' ונוכל לומר דהמעשה שהיה כן היה כמ"ש הנ"י וכן ברמב"ם העתיק לשון הגמ' ואין ראיה מזה אבל בטור כ' כיצד כגון במסיח לפי תומו כו' ולא כ' המעשה שהיה לכן השמיט והוציאני מב"ה כי ס"ל דלא חיישינן שמא עבד הוא דכל המשפחות בחזקת כשרות הם וכפי' השני של המ"מ כמ"ש סי' ב' ובהדי' כ"כ הטור שם וז"ל ול"נ דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן שיש לו חזקת כשרות ואף שהקשה הב"ח עליו מתי' ראשון של המ"מ מ"מ נ"ל דס"ל כתי' השני של המ"מ ומ"ש הטור ומיהו אפשר דהלכה כמתני' הנושא אשה צריך בדיקה כבר כ' הב"י דאין לזה טעם כו' והב"ח מייש' דבריו באופן דאעפ"כ ס"ל להטור דכל המשפחה בחזקת כשרות בלא בדיקה ע"ש ומה שהקשה הב"ח בריש סי' ז' כיון דאין לחוש לפסול חללות וממזרות שהוא איסור מדאורייתא למה נחוש כאן במי שבא ואמר כהן אני דאינו נאמן לקרות בתורה ראשון כולי דליכא חששא דאוריי' כל עיקר ומכח זה נכנס לחלק בין מי שיש לו חזקת כשרות כו' ע"ש עכ"פ קשה לדבריו למה נקט המשנה והוציאני מב"ה אלא נראה דמתחלה אין קושייתו קושיא כלל דדוקא מן הסתם אמרינן כל המשפחה בחזקת כשרות ואף לדין חללה ל"ח סמן הסתם הם בחזקת כשרות אף שאין ידוע לנו המשפחה ואין לו חזקת כשרות ואפשר דאזלינן בתר רובא דכשרים הם אבל להיות מחזיקין להם מן הסתם שאין ידוע לנו המשפחה בחזקת כהנים זה ודאי אינו דא רובא דעלמא לאו כהנים הם א"כ גם עפ"י דבריו לא מהימן אפילו לקרות בתורה ראשון כי דבריו אינו מועיל בשום דבר להיות נעשית פעולה על פיו אבל אם יש להם חזקת כהנים אף שאין משפחתו ידוע לנו כ' באמת הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דמאכילין אותו תרומה דרבנן ולכך לא מחלק בש"ע סי' ב' סק"ב בין יש לו חזקת כשרות או לא וכ' התם כל המשפחות בחזקת כשרות דמשמע אף שאין לו חזקת כשרות וגם רמ"א לא גיה כלום משמע דהכי ס"ל עכד"ה):
ב
פלוני כהן לוה מפלוני מנה בטור העתיק דברי רמב"ם אלו וכ' שם מפלוני כהן ונראה דהאי כהן בתרא הוא ט"פ דא"ל דאתרווייהו קאמר דהיינו לוה ומלוה דהא סיים ע"ז ה"ז בחזקת כהן לשון יחיד:
ג
ואין חוששין שמא אמו גויה היה דכל האנוסים נזהרים מלהתחתן ולא חיישינן למיעוטא דכל הפרוש מרובה פרוש כ"כ ב"י בשם רשב"ץ ונ"ל דאין היתר זה אלא במקום שאין חשש שמא בא גוי על אמו באונס ועשאה זונה ופסלה לכהונה:
ד
כשהייתי תינוק כו' תמה לי מהא לעיל סעיף ח' העתיק דדווקא אם אומר והוציאני מבית הספר וכאן לא זכר מזה והיינו כדעת הטור שזכרתי שם:
ה
בא ע"א כו' שע"א יש לו כח לבטל הקול:
ו
באו ב' עדים אבל בחד לא סגי לומר יהיה נדחה עד נגד עד וישאר הקול לפסול כיון דכבר נתבטל הקול מחמת העד א' ה"ל כאלו לא יצא קול מעולם ונשאר חזקה ראשונה לכשרות כנ"ל:
ז
ידחו אלו כו' התוס' פ"ק דכתובות הקשו דהא תרי ותרי אזלינן לחומרא כדאיתא בפ' האומר בקידושין גבי ינאי המלך ותירך ר"י דספיקא דרבנן הוא שהם החמירו בתרי נגד תרי וכאן מיירי בתרוה דרבנן ואזלינן לקולא וסעיף זה הוא דעת רמב"ם וטור ונראה פשוט דגם הם ס"ל דכאן קאי דוקא אתרומה דרבנן שהרי תלה כאן הדין במה שהוחזק אביו לכהן וכבר כ' הרמב"ם בפ"ב מהא"ב דכל הכהנים בזמן הזה בחזקת אין אוכלים רק תרומה דרבנן ומו"ח ז"ל עשה מחלוקת בין תוס' והרמב"ם בזה ול"נ כמו שכתבתי וראיה עוד דהטור כ' כאן כרמב"ם ובסי' מ"ז כ' דלא אמרינן אוקי תרי להדי תרי כו' אע"כ דשם קאי אאיסור דאוריית':
ח
שהשנים כמאה נ"ל דמש"ה כ' הרמב"ם דבר זה דל"ת אמאי ידחה (הרי) הקול מסייע להני (הרי) הפוסלים וס"ל כאלו היה ג' עדים לפסול לזה כ' דאין חילוק בין ג' לב' לכל דבר:
ט
הוא אונן עליהם בס"פ נושאין על האנוסה מקשינן ע"ז בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה אפי' בנשואין דשני וליקט עצמות דקמא פי' ורואה הולד באבילות דשניהם אלא הם אוננים עליו היכא משכחת לה דקמא הא מית ליה פי' דאל"כ היאך נשאה לאחר ומשני בגרושה ומקשינן בשלמא הם אין מטמאין לו דכל חד וחד דלמא לאו ברי' הוא אלא הוא אין מטמא להם בשלמא לשני לא יטמא ליה אלא לראשון ליטמא ליה ממ"נ אי בריה הוא שפיר ליטמא ליה ואי בר בתר' הוא שפיר מטמא ליה דחלל הוא דאביו נשא גרושה ומשנינן ליה דמשכחת ליה ברואה מיתת שניהם ואין מטמ' להם דכשר הוא בקדושי טעות דא"ר ישמעאל כו' פי' שהראשון קדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי דיוצאה בלא גט ונשאה תוך ג' וילדה (הרי) ראה הולד במיתת שניהם ולא יטמא להם דכהן כשר הוא וק"ל למה לא משני הכי שפיר דהאי לא יטמאו פירושו דאין חייב ליטמא להם כדאשכחן פ"ק דב"מ דף י"ח אשתו ארוסה לא אוננת ולא מטמאי' ליה פרש"י דהא' לא יטמא ליה לאו משום כהונה קאמר דהא אין כהנת מזהר' על טומאת מת אלא אינה זקוקה לטמ' לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בז' מתי מצוה דכתיב לה יטמא מצוה לטמ' א"כ ה"נ לפרש כך דהאי ולד שהוא ספק אין עליו חיוב מצוה לטמ' אפי' לראשון מכח מצוה וראיה לזה מתורת כהנים פ' אמור יאמר לאמו ולא יאמר ולאביו מה ת"ל ולאביו מה אמו שחי' מתחלל' הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע שהוא אביו חזקה מניין ת"ל ולאביו ברייתא זו הביא בתשובות הרשב"א סימן כ"ז שהקשה ע"ז חכם א' ליטמא לאביו ממ"נ אי אביו הוא שפיר מטמא לו אי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הכהונה והשיב הרשב"א דלענין מצוה קאמר דאלו לא אמר ולאביו ה"א דווקא לאביו בידוע יש עליו חיוב לטמא כמו באמו אבל לא לאביו בחזקה קמ"ל דאף בזה יש מצוה לטמא משמע מזה באביו שהוא ספק אביו בלא חזקה אין עליו מצוה כלל א"כ כאן שיש ספק שפיר אמר התנ' שאותו ספק אין עליו חיוב כלל לטמאות וצ"ל דה"מ לשנויי כן אלא דניחא לשנוי דלא יטמא מצד האיסור כמשמעו וההוא דארוסה שזכרנו הוא מוכרח לאוקמי בכך שא"א בענין אחר:
י
אבל בזנות כו' הטעם דגזרו בי' רבנן שלא יהיה לו דין כהן שאינו עובד ואינו אוכל תרומה אסמכוהו אקרא והיתה לו ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו אבל מן התורה היה כהן (ולא) צ"ל (וכי) גזרי בו רבנן (במידי) צ"ל בזנות (אבל) בנשואין לו גזרו רבנן כלל ונ"ל דאין חילוק זה בין נשואין לזנות אלא בהך חילוקה דלא שהתה אחר בעלה כו' דבזה נולד הספק ולא קרינן ביה ולזרעו אחריו אבל בחלוקה דנתערבו הבנים לא נתבטל מהם כהונה שלהם אפילו מדרבנן דהא בשעת לידה שלהם היה מבורר כ"א לאביו ומה יזיק מה שנתערבו אח"כ וראיה מפ' י"ג ד' קכ"ז לענין תערובת בן בכור דאמרינן בהוכרו בשעת לידה ולבסוף נתערבו (ה"ל) בכור עכ"פ בשעת לידה פ' רשב"ם מדכתיב והיה בן הבכור משמע משעת לידה דהיינו שעת הויה שהוא הלידה וא"כ ה"נ כאן דאסמכוהו אקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו הכי נמי דאזלינן בתר הויה דהיינו הלידה וזה ראיה ברורה ולא הוזכר בטור דאם נתערבו בני כהנים אלא לדין הכהונה יש על כל אחד חומרא דאנינות וטומאה אבל לא לענין יחוס זרעו אחריו ועפ"ז נראה לתרץ קושי' א' שהקשה בדרישה על רבינו הטור וז"ל וצ"ע דלמה לו להזכיר כיצד דין כהנים כו' והא בגוונ' דלעיל שנתערבו ב' וולדות או שלא שהתה ג' חדשים אם בזנות הוא נמי משתקין אותו מדין כהונה וכדמשמע לשנא שאמר בד"א בזמן שבאי' כו' אבל בזנות כו' וכן בפ' נושאין מקשין מהא על דא דלעיל משמע שהן שוין וצ"ע עכ"ל ול"נ כמו שזכרנו דבנתערבו אין חילוק בין זנות לנשואין ועוד יש לי ראיה מן הך ת"כ שזכרתי בסמוך דקאמר מה אמו בידוע כו' ואי ס"ד דשייך ספק אף בנתערב אחר כך אמאי קרי לאמו ידוע והלא אפשר גם בה ספק דהיינו שלאחר הלידה נתערבו הולדות אלא פשוט שזה לא נקרא ספק אלא ודאי דאחר הלידה אזלינן ואע"ג דהתם לא קאי אזנות מ"מ יש ראיה משם דאין שייך ספק אלא בשעת לידה ומ"ש בדרישה דבגמרא מקשינן מזה על זה כו' אין שם בגמרא זכרון מן שנתערבו אלא מן שלא שהתה ג' חדשים וזה דומה ממש לי' כהנים כו' אבל ספק שנתערבו אין דומה לזה כלל והטור והש"ע דנקטו בד"א בזמן שבאים מכח נשואין קאי אחלוק' ב' כמו שזכר והא דנקט הטור כיצד י' כהנים כו' היינו שדבר זה נזכר בהדיא בגמרא במילתא דשמואל דאמר דין זה דבעינן לזרעו מיוחס אחריו ומזה נלמד דהספק הוא בשעת לידה וה"ה נמי בלא שהתה כו' דמוכח בגמרא שהם שוים אלא דמכל מקום ניחא להזכיר י' כהנים שאמר שמואל בהדיא וע"כ אמר כיצד כולי להורות על כוונתו בזה שכ' לפני זה כן נלע"ד נכון:
יא
חולה פסול לכהונה לפי שהוא ספק של זנות דגזרו ביה רבנן ופשוט דפסול הזה הוא לחומרא אבל לא לקולא דאסור בעבודה ובתרומה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5