שולחן ערוך, אבן העזר ד׳: מי הם האסורים לבא בקהל ואיזהו הנקרא ממזר ובו לז סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

מי הם האסורים לבא בקהל ואיזהו הנקרא ממזר ובו לז סעיפים:
ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות בין זכרים בין נקבות:

ב

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד:

ג

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות שאחר שנתגייר הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר אסורים ובן בנו מותר:

ד

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני:

ה

ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה וא' מאלו חוץ מממזר שבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה:

ו

נתגיירה אחת מאלו ונשאת לישראל או שנתגייר א' מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל הבת כשרה אפי' לכהונה שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה הולד שני מצרי ראשון שנשא מצרית שניה י"א הולד שלישי ולהרמב"ם הולד שני:

ז

עמוני שנשא אשה מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכר אבל אם נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית הולד אם הוא זכר דינו כעמוני להיות אסור לעולם ואם היא נקבה דינה כמצרית: הגה גר מצרי שנשא כותית עמונית הבן הוא עמוני והבת היא מותרת: (גירסא אחרת מצרית) (טור)

ח

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית הולד מצרי ואסור עד דור שלישי:

ט

שאר כל האומות לאחר שנתגיירו הרי אלו כישראל מיד:

י

האידנא נתבלבלו כל האומות לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו מותרים לבא בקהל מיד דכל דפריש מרובא פריש ואנו תולין שהוא מרוב אומות שהן מותרים מיד להרמב"ם הוא הדין למצרי ולהרא"ש מצרי באיסורו עומד:

יא

עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה בין אם היא שלו בין אם היא של אחר:

יב

לאחר ששחררו רבו הוא כישראל לכל דבר הפקירו רבו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו שליח צבור וקראו לעלות לקרות בתורה או שהשיאו רבו ישראלית אינו מותר בבת ישראל עד שיכתוב לו גט שחרור ואעפ"כ חוששין לקדושיו ויש מי שאומר דאפי' לא השיאו רבו אלא שהוא נשאה לפני רבו חוששין לקידושיו וכ"ש אם הוא נשא שפחתו דחוששין לקדושיו) (טור):

יג

איזהו ממזר זה הבא מאחת מכל העריות בין בחייבי מיתות בין בחייבי כריתות חוץ מהבא מהנדה שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר אפילו מדרבנן:

יד

האשה שהיה בעלה במדינת הים ושהה שם יותר מי"ב חדש וילדה אחר י"ב חדש הולד ממזר שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חדש ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר וכיון דפלוגתא הוא הוי ספק ממזר: הגה אבל תוך י"ב חדש אין לחוש דאמרי' דאשתהי כ"כ במעי אמו (כעובדא פ' הערל וכ"כ מהרי"ק) ודוקא שלא ראו בה דבר מכוער אבל אם ראו בה דבר מכוער לא אמרי' דאשתהי כ"כ וחיישינן ליה (בתשובת מיימוני) אשה שנתעברה מבעלה סוף סיון וילדה תחילת כסליו אע"פ שאין ביניהם רק חמשה חדשים לא חיישי' לבנה לומר שהיתה מעוברת קודם לכן דהחדשים גורמים (עיין לקמן סימן קנ"ו סעיף ד') והוה ליה בן ז' (בתשובת ר"י מינץ סימן ו) ואפילו הפילה בתשרי ושמעה הולד בוכה לא חיישינן שהיתה מעוברת קודם לכן אפשר לו לבכות לחמשה חדשים אלא שהוא נפל ואינו ראוי להיות קיים (בב"י בשם תשובה שכך השיב הר"ד דוראן) (הובא בסוף הטור סי' קע"ח):

טו

אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה והכל מרננים אחריה אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים שרוב בעילות תולים בבעל אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה וכהן חושש לה מדין תורה (ואם בעלה כהן חוששין על בניה שהם חללים) (מהרי"ו סי' כ"ד) וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים: הגה ומ"מ היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים (מהר"מ פדוואה סי' ל"ג) היתה פרוצה כשהיתה פנויה או ארוסה ולא היתה פרוצה לאחר נישואין אע"פ שראוה מנאפת פעם אחת בניה כשרים: (ג"ז שם)

טז

האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה קודם שגרשה השני וילדה הוא ממזר מדרבנן ואסור בממזרת גמורה ומותר בממזרת מדרבנן. כיוצא בו (אבל אם זינתה ואח"כ בא בעלה עליה אין הולד ממזר (מרדכי סוף החולץ):

יז

מי שחציו עבד וחציו בן חורין שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה מפני שצד ממזרת וצד כשרות מעורבים בו לפיכך אסור אף בשפחה ובניו כמותו לעולם:

יח

ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם:

יט

עכו"ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר ופגום לכהונה:

כ

ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על השפחה הולד עבד נשתחרר ה"ה בן חורין לפיכך ממזר נושא לכתחלה שפחה שקבלה עליה מצות טבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלים:

כא

עכו"ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן מותר לבא בקהל:

כב

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת משום דקהל גרים לא אקרי קהל והולד ממזר ואפי' היתה הורתו ולדתו בקדושה כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת אפי' הכי מותר בממזרת דוקא עד י' דורות אבל מכאן ואילך אסור שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבואו לומר ישראל נושא ממזרת ולהרמב"ם מותר בממזרת וכן בן בן בנו עד שישתקע שם גירותו ממנו ולא יודע שהוא גר ואח"כ יאסר בממזרת אחד הגרים וא' העבדים המשוחררים דין אחד לכולם:

כג

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ואסור בממזרת:

כד

ממזר נושא ממזרת בד"א כששניהם ודאין אבל אם הא' ודאי והשני ספק או אפילו שניהם ספק אסורים זה בזה דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר וכיצד ספק ממזר כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין או שנתגרשה ספק גירושין:

כה

יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון הולד כשר ואם אח"כ חזר ובא עליה יבם ונתעברה וילדה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל:

כו

פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבדקה או שהיא שוטה או אלמת ואפי' אם אומרת של פלוני הוא ואנו מכירים באותו פלוני שהוא ממזר אין זה הולד אלא ספק אפי' אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו שכשם שזינתה עם זה כך זנתה עם אחר ואם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר ומ"מ אין אנו מחזיקים אותו בבנו ודאי ליורשו אם אינו מודה שהוא בנו. ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו (ר"ן סוף פ' אלמנה לכ"ג) (ואפי' עד א' נאמן עליו כשמכחישו) (ג"ז שם) אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני: הגה ודוקא פנויה אבל אם זנתה תחת הבעל אפי' אומרת של פלוני הוא והוא ממזר אין חוששין לדבריה דתולין רוב בעילותיה בבעל וכשר ומותר בקרובי אותו פלוני שאומרת עליו: (פסקי מהרא"י סימן ל"ז וכן כתב בנימין זאב):

כז

ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר והוי בנו ליורשו ואפי' אם הארוס אומר שאינו זוכר רק שאינו מכחישה (שם בהר"ן) ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הולד ממזר ודאי ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי' הוא מכחישה וה"מ לעלמא שאם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר אבל לארוס גופיה אסורה דהא שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא:

כח

היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים אע"פ שבא עליה הארוס בבית חמיו הולד ספק ממזר שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים ואם נבדקה ואמרה לארוס נבעלתי הולד כשר. (וכן אם ידוע שהארוס בא עליה ולא יצא קול שזנתה מאחרים): (וכן משמע פרק אלמנה לכ"ג הביאו הר"ן ספ"ק דכתובות והמ"מ בפ' ט"ו מה' א"ב):

כט

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו: הגה וי"א דוקא בנשואה שיש לבן חזקת כשרות אבל ארוסה שאומרת על בנה שהוא ממזר אע"פ שהארוס אומר שהוא שלו ושלא זזה ידו מתוך ידה י"א דהבן הוי ספק ממזר וי"א דהוא נאמן (סברת הרב דבארוס מיירי דברי נ"י פרק אלמנה בנדון זה שהביא ב' דיעות אלו) אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן אף על הבן ואם היא אומרת מכותי או מעבד נתעברתי הולד כשר שאין הבעל יכול להכחישה בזה: הגה והא דאב נאמן על בנו היינו דוקא שלא היה לו חזקת כשרות על פי האב אבל הוי ליה חזקת כשרות על פי האב שוב האב אינו נאמן עליו רק בסהדי (ר"י בשם הרמ"ה) האב שאמר על בנו שהוא ממזר וחזר אח"כ ונתן אמתלא לדבריו למה דבר בתחלה כך נאמן (מהר"מ מרוזבורק) הא דאב נאמן על בנו היינו במי שהוא בחזקת אביו כגון באשתו נשואה אבל פנויה שאומרת זהו בן פלוני והוא אומר שמממזר נתעברה אינו נאמן לפוסלו והיא נאמנת עליו להכשירו (ת"ה סי' רס"ז):

ל

האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת עד שיודע ודאי שהוא ממזר ובנו כמוהו ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול אלא לעצמו:

לא

אסופי שנאסף מהשוק הוי ספק ממזר כגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנים ומיושרים כמו שעושין לנערים או שהוא משוח בשמן או ששמו לו כחול בעיניו או תלו לו קמיע בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצוים שם או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם והיה סמוך לעיר או שנמצא בבית הכנסת הסמוך או בצידי רשות הרבים אין בו משום אסופי כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון:

לב

הולד שהיה מושלך בדרך ובא א' ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אמו נאמנת נאסף מן השוק ובאו אביו ואמו ואמרו בנינו הוא אין נאמנים הואיל ויצא עליו שם אסופי ובשני רעבון נאמנים שמפני הרעב השליכוהו והם רוצים שיזונו אותו אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף:

לג

האסופי שנמצא בעיר שיש בה כותים וישראל בין שהוא רוב כותים או רוב ישראל הרי זה ספק כותי לענין יוחסין קידש אשה צריכה גט מספק הטבילוהו ב"ד לשם גרות או שטבל משהגדיל הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל שאין הטבילה מועלת אלא להוציאו מידי כותי:

לד

אם לא טבל ולא הטבילוהו ב"ד היה רוב העיר כותים מותר להאכילו נבלות היה רובן ישראל מחזירים לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ובכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראייה: הגה וי"א דאפילו ברוב כותים מפקחים עליו הגל בשבת ואין מצווין להחיותו אלא ברוב ישראל: (טור)

לה

נשים שילדו בבת אחת אשת כהן ולוי וישראל וממזר נאמנת החיה לומר זה הבן כהן הוא או לוי או ממזר מפני שלא הוחזק ואין אנו יודעים יחוסם בד"א כשהוחזקה נאמנת ולא ערער עליה אדם אבל אם ערער עליה אפילו אחד ואמר בשקר מעידה אינה נאמנת והרי הבן בחזקת כשר ואין לו יחוס:

לו

הספיקות כגון שתוקי ואסופי אסור לבא זה עם זה ואם נשאו לא יקיימו אלא יוציאו בגט והולד ספק כאבותיו ואין לספיקות אלו תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משוחררת או גר משוחרר שנשא שתוקית או אסופית הולד שתוקי או אסופי:

לז

כל מדינה שיש בה שפחה או כותית שראויה לילד הואיל והאסופי הנמצא בה ספק כותי או עבד כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש וכן השתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו הרי היא בספק אשת איש שאין קדושין תופסין בעריות ואיזו אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא היא אשת אביו או אשת אחי אביו: הגה הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור (ב"י מ"כ בתשובת ר' שמשון) אבל האנוסים החוזרים לדת ישראל נ"ל שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים (הנ"ל):

א

עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר"מ מטראני ח"א סי' ל"ד:

ב

מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל אומות שולדה כמוה:

ג

לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל כדלקמן סי"ט וילפינן בגמ' דיבמות דף מ"ה מק"ו דאלמנה ע"ש. אלא שהרי"ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב"ם פסק בפשיטות דכשרים לכהונה ע"כ בדיעבד אין מוציאין אם נשאת לכהן. אחרונים:

ד

הפסול. דקי"ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום:

ה

לכהונה. אף ע"ג דביאתם בעבירה מ"מ הבת כשרה. ואין להקשות לפי מה שפסק המחבר כאן דגר עמוני שנשא בת ישראל דהבת כשרה אפי' לכהונה א"כ נסתר הק"ו דילפינן גוי וערל הבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה מאלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום כ"ש גוי ועבד הא איכ' למיפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עבירה בביאתו ואפ"ה בתה כשרה לכהונה כמו שהקשה תו' ביבמות ד' ע"ז ע"א ד"ה ר' יוחנן אמר כשרה וכו' והניחו בתימ' ע"ש. וא"כ למה פסק המחבר דגוי שבא על בת ישראל דהולד פגום לכהונה. ויש לומר דיש לנו עוד ק"ו מאלמנה לכ"ג שקדושין תופסין בנה פגום כ"ש גוי ועבד שאין קדושין תופסין שבנה פגום וע"ז ליכא פירכ' ומ"ט כתב הב"ח ול"ד לנכרי ועבד הבא על ב"י שהולד פגום משום דאין קדושין תופסין ולא כתב דק"ו הוא מאלמנה אלא ודאי דלא נעלם מעיניו קושית התוס' וכוונתו כמ"ש ע' ודו"ק דלא כב"ש וע' בחדושי בית יהודה ביבמות דף מ"ה שהקשה באמת כן שם למה יליף הגמרא דגוי ועבד דהולד פגום מק"ו דאלמנה מחמת שאין איסור' שוה בכל למה לא יליף מאלמנה מק"ו דקידושין תופסין ע"ש ומתרץ משום דבעי למימר הכל מודים ר"ל אפילו ר' יהושע אבל ר"ע פשיטא דמודה דהא לר"ע הולד ממזר מכ"ש דפגום הוי וא"כ אמטו להכי מוכרח לומר ק"ו השוה בכל ולא מתפיסת קידושין דלר"ע בחייבי לאוין נמי קידושין לא תפסי וליכא ק"ו כלל להכי אמר ק"ו לענין שוה בכל דאפילו לר"ע אתי שפיר הק"ו עכ"ל בית יהודה. א"כ לפי מה דקיי"ל דקדושין תופסין בחייבי לאוין א"כ שפיר מצינו למילף מק"ו דקדושין תופסין עיין ודו"ק:

ו

מותרת. כלומר לאחר שנתגייר. וב"ח גורס הבת היא מצרית. לומר דהולכים אחר הפגום וח"מ כ' עליו שהוא טעות דהא בנכרית ולדה כמוה:

ז

עמונית. ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:

ח

האומות. אפי' ז' אומות:

ט

עומד. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה וא"ל דא"כ דמצרים לא נתבלבלו האיך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים:

י

רבו. עיין ב"ש שהקשה למה אוקמי בש"ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו הקושיא זו הקשה ג"כ ב"י וב"ח. ולדידי לא קשיא מידי דאיכ' למימר דכי הדר מוקמינן הברייתא דכותב שטר אירוסין לשפחתו באמר צאי והתקדש בו תו לא צריכין לאוקמי כשהשיאו רבו אלא מוקמינן לה כפשטא דשמעתת' דנשא הוא בפני רבו עיין ודו"ק. וכ"כ הכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ג':

יא

פגום. ר"ל דלאו פגום לכהונה קאמר דבהדיא איתא בגמרא דמנדה אין הולד פגום אלא ר"ל שהוא פגום ומקולקל ואין משפחתו מיוחס ובזה ישבתי קושית הט"ז בי"ד סימן קצ"ו ס"ק י"ב ע"ש:

יב

ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב"ם. ויש מי שאומר הוא דעת ה"ג דגזרינן שמא ע"י שם בא לכאן כעובדא דשמואל וכתב הרא"ש אנן תלינן שבא ע"י שם אע"ג דהיא אינו אומרת כן. מיהו תוס' סוף קדושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת שבא. והב"י ס"ס קע"ח הביא תשובה א' ולפי התשובה י"ל דלא פליגי הרמב"ם עם ה"ג אלא דה"ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב"ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דסבירא ליה לדעת הרמב"ם לעולם דהולד ממזר אפי' כשהוא אינו כאן. ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו ואם הוא אומר שבא והי' מכחשתו כתב בח"מ דהוא אינו נאמן להכשיר את הולד וי"ל דגם הרמב"ם מודה לזה ולמעשה צ"ע ב"ש עיין ח"מ:

יג

דאשתהי. מיהו תוס' בנדה דף ל"ח כתב דלא קיי"ל אשתהי:

יד

כ"כ. היינו יב"ח אבל אם ילדה בחדש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד בחדש העשירי ח"מ ב"ש. כתב מהריב"ל בח"ד סי' י"ט דאם יצא קלא דלא פסק שהיא פרוצה אם קול זה יצא אחר דאשתהי ודאי דלא אמרינן דמרעין לה לחזקה דמוכח מילתא דמשום דאשתהי מרננין אחריה אבל אם יצא קודם דאשתהי יב"ח יש להסתפק ועיין כנה"ג בהגהת הטור:

טו

גורמים. מה שהקשה הב"ש מש"ס דר"ה מבשורת שרה וכו' ומה שתירץ דלהמסקנא דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א"צ לומר דהיתה שנת מעוברת כו' ע"ש כ"כ בה"י ע"ש. ומ"ש הח"מ בס"ק י"ב דגם הששה חדשים של ימי נערות סגי בד"ח וב' ימים ע"ש לא משמע כן סוגית הגמרא בקדושין דף ע"ט ע"א אימת אלימא בתוך ששה בהא נימא רב וכו' ע"ש וגם הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דין ב' כתב עד ששה חדשים גמורים ע"ש ועיין מ"ש הב"ש סימן ל"ד ס"ק ה':

טז

מזנה. ה"ה אם באו עדים שזינתה ג"כ בניה כשרים דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל א"כ אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטינן שאף על רנון וקול כהן חושש לה מדין תורה ועיין כנה"ג שהאריך. וא"ל בסימן ו' סעיף י"ז פסק המחבר יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין ומותרת לכהן. תירצו אחרונים דרינון גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר. וב"ח כתב דכאן איירי בא"א דגרע טפי ולקמן איירי בפנויה ע"ש. ומ"ש הב"ש דבסוגיא דגיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ואפילו הכי אין חוששין ע"ש. לא הבנתי דהמעיין בגמרא שם דף פ"ט ע"א ברש"י ובתוס' יראה לעינים דהדין עם הב"ח ע"ש. וכן משמע מש"ס כתובות דף ל"ו ע"ב. דהקשה שם והאמר רבא יצא לה וכו' משמע דבפנויה איירי ע"ש:

יז

בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא"כ בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאין מצוי לה ב"ש:

יח

תורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאת אין מוציאין ומ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה ב"ש וכתב בשבות יעקב ח"ב סימן קמ"א דוקא בקלא דפסק אבל בקלא דלא פסק ודאי מוציאין ומהאי טעם פסק שם באשה א' שהיתה יושבת תחת בעלה ויצא עליה קלא דלא פסק שזינתה תחתיו ונתאלמנה ועמדה ונשאת לכהן כופין אותו להוציא דהוי קלא דקודם הנשואין עי"ש. ועיין מהר"י ווייל סימן כ"ד:

יט

חללים. דהא אם זינתה תחתיו פעם א' אפי' נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה. ואם בא עליה בעלה אח"כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ב"ש. אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במד"ה ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו וקודם הקול אז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכה ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא ח"מ:

כ

לבנים. ר"ל חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל. אבל לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזר אפי' אם היא פרוצה ביותר עיין ב"ש וכנה"ג:

כא

השני. הא לאחר שגרשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר דאפי' מחזיר גרושתו לא הוי ממזר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ״ה הוי ממזר מדרבנן כמ״ש בש״ע סימן י״ד סעיף נ״ו הרמב״ם וב״י וב״ח. והפרישה והח״מ חלקו וכתבו משמעות לשון התוס' ר״פ האשה רבה (יבמות דף פ״ז ע״ב) ד״ה הולד ממזר מזה ומזה כו' משמע דמראשון לעולם הוי ממזר אפי' אחר שגרשה השני ע״ש. והב״ח הסכים עם ב״י משום קנס כן הוא בשני אפילו אחר גירושי הראשון אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה עם השני אין ממזר מן השני ע״ש: ודברי רש״י מוכיחין דאם החזירה הא' אחר גירושי הב' לא הוי ממזר מדרבנן שכתב שהולד ממזר מזה ומזה אם ילדה מב' ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר דרבנן ע״כ. הנה מבואר מדבריו דלא כתב דמראשון הוי ממזר מדרבנן אלא היכא דמשני הוי ממזר מדאורייתא והוא בלא גירושין. גם דברי תוס' מתפרשין בשלא גירשה הב' אז הוי מראשון ממזר שכתבו דף צ״ב ע״א בד״ה וחכמים אומרים וכו' ואי רישא ממזר מדרבנן האחרון אמאי אינו ממזר דכי היכי דקנסוה גבי בעל קנסוה ג״כ גבי בועל דאפי' אחר שמת בעלה או גירשה אסור בה והולד ממזר ממנו ע״כ ואי מיירי בגירשה הב' היכן מצינו שקנסוה גבי בעל אלא ודאי בשלא גירשה הב' מיירי ועיין מ״ש המחבר בית יהודה בתוס' זה. איברא רש״י בדף פ״ט ע״ב ד״ה לאוסרו בבת ישראל כו' נראה הפך מזה. שכתב שם וקנסא בעלמא הוא ולעשות סייג לתורה ע״כ. משמע אפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר מא' מדרבנן ואסור בישראלית דאל״כ קודם גירושי הב' לא שייך לומר קנסא בעלמא ולעשות סייג הלא הסברא נותנת דאסור בישראלית כדי שלא יאמרו דממזר נשא ישראלית דהעולם יסברו שבא מא״א דמהאי טעמא צריכה גט משני כדי שלא יאמרו וכו' וה״נ כן הוא אלא ודאי דאפילו אחר שנתגרשה משני הוי ממזר דרבנן דאז לא שייך לחשש זה ואפ״ה אסרו בבת ישראל ע״כ משום קנס בעלמא עיין מ״ש הרא״ש תחלת פרק האשה שהלך בעלה למד״ה ועי' סי' י״ז ס״ק ק״ע בב״ש ובסי' ט״ז ס״ק כ״ג בב״ש מ״ש ועיין כנה״ג סימן י״ז ובהגהת ב״י סי' תקצ״ד. ובסי' ק״נ בהגהת הטור סעיף א'. ועיין הרלנ״ח סימן מ״ב. ובתשובת מהר״א ששון סימן קצ״ו. והר״ם גלאנטי סימן ק״ך. גם את זה ראיתי מה שרוצה הב״ש לדחות הראיה של הח״מ שהביא מתוס' דף מ״ט ע״ב ע״ש ולא הבנתי דא״כ למה דחו תוס' והרא״ש דלא דמי דהתם קנסוה וכו' ע״ש למה לא דחו כפשוטא דהתם נמי כן באשה שהלך בעלה למד״ה אם גירשה ואח״כ בא בעלה עליה לא הוי ממזר דומיא דסוטה רק אם לא גירשה הוי ממזר מדרבנן דמיחזי כא״א. ובאמת צ״ע על רמ״א שהעתיק תוס' והרא״ש אם זינתה ואח״כ בא עליה בעלה אין הולד ממזר. הוא ללא צורך אחרי שפסק המחבר דוקא בא עליה קודם שנתגרשה משני הולד ממזר אבל לאחר גירושין אם בא בעלה עליה לא הוי ממזר ממילא הוי כזינתה ואח״כ בא בעלה עליה דזהו הדין בעצמו. בשלמא תוס' ורא״ש שהביאו סברי באשה שהלך בעלה למד״ה דאפי' לאחר שנתגרשה משני אם בא עליה בעלה הוי ממזר משום קנס וה״א דה״ה בסוטה הדין כן והוצרך לחלק דשם לא שייך קנס אבל לפי פסק ש״ע צ״ע. אשה שהיתה נשואה ואח״כ היתה בחזקת גרושה ולא היו עדים אלא קול ואח״כ הולידה ויצא הדבר בהיתר ד״מ ב״ש. מי שהוציאה בעלה על שחשדה עם פלוני וב״ד לא הזקיקוהו לכך מפני שלא היו שם לא עידי טומאה ולא עידי כיעור והלכה ונשאת לנחשד וילדת אותו הולד אפילו ממזר מדרבנן לא הוי הר״י אדרבי סימן קנ״ד:

כב

ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה אינה יכולה לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב ב"ש:

כג

כשר. עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף כ"ט אם האנוסים שנשתמדו בפרנקיאה אם בניהם הם כגוים גמורים ואם בא א' מהם על אשת חבירו דהולד הנולד מהם אם נתגייר מותר לבא בקהל או מאחר שבאו מזרע ישראל וישראל שנשתמדו לעולם הם נקראים ישראל משומד וקדושיו קידושין ממילא אם בא על אשת חבירו הולד הנולד הוי ממזר ע"ש ועיין בתשובת הרא"ש ח"א סימן מ"ו ובח"ב סימן ל"א:

כד

שפחה. אבל ממזרת אסורה לעבד דהא אכתי הבנים ממזרים הם. מיהו תוס' בגיטין דף מ"ה ד"ה לישא שפתה. ובחגיגה דף ב' תוס' ד"ה לישא שפחה משמע דמותר לעבד לישא ממזרת רק הבנים הם ממזרים ע"ש: הרש"ך ח"ג סי' ט"ו פסק דוקא ודאי ממזר אבל ספק ממזר אסור בשפחה. אבל הרדב"ז ח"א סי' קפ"ח פסק דאפי' ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש:

כה

הבן. ה"ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר אחרונים:

כו

בקהל. כי בעודו עכו"ם לא שייך ממזר דדוק' היכי דשייך קדושין:

כז

בממזרת. דקהל גרים לא נקרא קהל. והיינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ"מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים. ושפחה אסורה לגר דהא היא מוזהר על כל מצות. מיהו גר עמוני שרצה לישא שפתה מסופק הח"מ. וגר עמון שנשא ממזרת הולכים אחר הפגום שבשניהם והולד הוא ממזר עמוני ח"מ ב"ש:

כח

ספק. ומדאורייתא מותר רק מדרבנן הוא דעשו מעלה ביוחסין:

כט

אחר. אפי' אי לא דיימי מעלמ' מ"מ חוששין שמא זנתה עם אחרים וח"מ חולק היכי דלא דיימי מעלמ' ואחד מודה שבא עליה הוא בנו ודאי הואיל והוא מודה שבא עליה ומכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה. ודברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש ס"ס ג' דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת ח"מ וב"ש הסכים עם הח"מ במיוחדת לו והודה לדבריה דהוי בנו וכתב מ"ש רמ"א ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת זה קאי על אם אינו מודה לה אבל אינה מיוחדת אפי' מודה שנבעלה לו ואפי' לא דיימי מעלמ' חוששין שזנתה עם אחר. ועל קושית הח"מ תירץ הב"ש דלעיל איירי אם כולם כהנים דליכ' איסור דאוריית' ע"ש. ובתשו' כנסת יחזקאל שאלה נ"ו תירץ קושית הח"מ באופן אחר ע"ש. ובח"י תירץ הכא איירי שהבועל הוא ממזר ודאי וא"כ אמרינן לקולא שזנתה עם אחרים אפי' הוא מודה והראי' שכתב אם פלוני כשר הולד כשר ולחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים וא"כ לעיל גבי כהן הבועל הוא כשר לא אמרינן כשם שהפקירה וכו' ע"ש. ועיין בהרמב"ם פ"ג מהלכות יבום דין ד' ועיין ב"ש:

ל

בנו. אם אשה א' תובעה לאחד ואמרה דהולד ממנו ויתן לה מזונות והוא כופר פטור אפי' משבועה. אע"ג אם תובע אותו שיתן לה האתנן חייב שבועה מ"מ על הולד הוא נאמן בלא שבועה ריב"ש סימן מ"א ועיין סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה וע"ל סימן כ"ב ס"ק ד'. וכ"כ בה"י ע"ש ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קמ"ה קמ"ו:

לא

מיוחדת. עיין ס"ק כ"ט מש"ש:

לב

וכשר. היינו כשהבעל אצלה. בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ד פסק אשה שנתגרשה וילדה דהולד כשר משום ס"ס שמא אחר גירושין זנתה ואת"ל קודם גירושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם גירושין נאמנת לשוויה הולד לספק ממזר עכ"ל: וכתב ד"מ עליו דאיירי דבעלה לא היה אצלה דאל"כ תלינן בבעל ועיין מ"ש הב"ש:

לג

ליורשו. א"ל הא לעיל פסק אף שהוא מודה אעפ"כ אמרינן שזנתה עם אחרים י"ל דבארוסה יש סברא יותר לתלות בארוס מבאחרים משום דבארוס התירה עברה ואפקירה אבל לא באחרים. בה"י ופרישה. ולפי מ"ש לעיל בשם בה"י דלחומר' לא אמרינן שזנתה עם אחרים לא צריך לזה הטעם. כתב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינ' בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעבר' ומ"ש בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהי' כאן ואינה אומרת מכותי הולד עיין ב"ש:

לד

ממזר ודאי. דהתורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו:

לה

זונה. אדלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה:

לו

לא תצא. אבל לכתחלה אסור'. אם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס. והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג"ה:

לז

דאיסור'. ואם יש ידים מוכיחות שמשקר אין אומרים הא שוויא אנפשיה חתיכה דאיסור' הראנ"ח ח"א סי' מ"ח:

לח

לאחרים. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ"כ:

לט

לפוסלו. אפי' אם זנתה בודאי תולין בבעל הגה בסעיף כ"ו:

מ

שאומרת וכו'. אבל אם בודאי בא עליה הארוס ולא דיימי מעלמ' לכ"ע היא אינ' נאמנ':

מא

וי"א דהוא נאמן. וכן הלכה נ"י בשם הריטב"א. ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמו בפנויה שבסעיף כ"ו ב"ש:

מב

ישראל. ואם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ב"ש:

מג

אסופי וכו'. גויה שהביאה ילד' ואמר' שיהודית נתנה לה להניק' ולא מצאה עוד ומכרה הילד' לישראל דיינינן לה כגויה וכשתטבול הרי היא גיורת מהריב"ל ח"ג סי' צ"ט:

מד

כותי. ויש כאן חשש שמא ממזר הוא ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת. ואפי' ברוב עכו"ם אסור בממזר' אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל כ"ה לשיטת הרמב"ם ולהראב"ד ברוב עכו"ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל. ואפי' במחצה על מחצה מותר בממזרת ובבת ישראל ואי איכ' תרי רובא עכו"ם אזלינן אחר תרי רוב' ואם יש סי' באסופי כמ"ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי ליש' אשה ולא חיישינן. שמא ישא אחותו עיין ב"ש:

מה

נבילות. מכ"ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזיקין חייב לשלם נזק שלם:

מו

א'. אע"ג דקי"ל ערעור חד לאו ערעור מ"מ כאן דלית' לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד. וכאן מיירי אפי' אם הערעור הוא אחר שהעידה החיה עיין ב"ש:

מז

יחוס. היינו כשעד זה מעיד עליו שהו' כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע"פ עדותו. אע"ג דבחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה. ומ"ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א"י יחוסו אלא מעיד דולד זה אינו ממזר הוא ב"ש:

מח

א"א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ונשא גיורת שלא כדין דהא ממזר הוא ספק כותי ואסור בגיורת:

מט

הקראים. עיין בתשובת הרא"ם ח"א סי' נ"ח. ובהר"מ מטראנ"י ח"א סי' ל"ח ובהרש"ך ח"ג סי' ט"ו. ובתשוב' ר' בצלאל סי' ג' ובהרדב"ז ח"א סי' רי"ט:

נ

אבל האנוסים. ע"ל ס"ק כ"ג מש"ש בענין אנוסים שבפראנקאיה:

א

פשוט מפורש בתורה

ב

משנה יבמות דף עח ע"ב ובכמה דוכתי

ג

מפורש בתורה

ד

משנה שם דף עו ע"ב

ה

שם דף עו ע"ב

ו

שם דף ע"ח ע"א

ז

משנה קידושין דף ס"ו ע"ב

ח

מסקנ' הגמ' יבמות דף מה ע"ב

ט

טור וכדע' אביו הרא"ש שם בפסקיו שאין ספק בזה שפסול לכהונה דסתמא דתלמוד' וכולהו אמוראי מודו בהכי

י

ופי' שאם היא בת אסור' לכהן ואם נשאת לכהן מוציאין מידו והולד חלל

יא

ממשנה קידושין דף סו ע"ב

יב

טור וכדעת אביו הרא"ש וכ"כ הרמב"ן וכרבה בר בר חנה א"ר יוחנן שם דף ע"ח ע"א

יג

שם בפ"ב וכדאתי רב דימי א"ר יוחנן שם וכתב שם ה"ה דלדע' הרמב"ן רב דימי נמי הכי ס"ל ולא פליגי אלא בלישנא

יד

ממימר' דכי אתא רבינ' א"ר יוחנן שם ע"ב

טו

בריית' וכדמפרש לה בגמרא שם קידושין דף סז ע"ב. כן היא הנוס' האמיתית אבל לענ"ד צ"ע דודאי לא גרע ממזר שבא על גויה עמוני' דולד' כמוה וגם בטור לא מצאתיו כן

טז

ממימרות דלעיל

יז

ל' הטור וכ"כ הרמב"ם וכ' ה"ה מסוגי' דנתינים דוד גזר עליהם יבמות דף עט ע"א ודלא כרבא דאמר דלא תתחתן בם אגירותן קאי שם דף עו ע"א ואין כן דעת הרשב"א והר"ן ע"ש

יח

משנה דף פ"ד דמס' ידים ומייתי לה בברכות דף כח ע"א

יט

שם בסופ"ב

כ

טור בשם אביו הרא"ש שם מפסקיו שסובר מצרים שבו למקומן שנתן להם הכתוב קצב' כדכתיב מקץ מ' שנה אקבץ הכי תניא בתוספת' דידיה וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן ובב"ח הכריע כדע' הרמב"ם

כא

פשוט ממשנה קידושין דף סט ע"א ובכמה דוכתי

כב

שם ובכמה דוכתי

כג

גיטין דף מ ע"א ועיין בס"ד סי' רס"ז ובמ"ש שם (כתב מהרש"ל דודאי קידושין גמורין הם כמ"ש הטור וכ"כ הב"י בש"ע בי"ד שם סעו' ע' דיצא לחירות וכופין את רבו לכתוב לו גט שחרור ונלע"ד דריהטא דלישנא במ"ש בחלוק' שניה נקט נמי הכ' ובודאי ס"ל נמי דקידושין גמורין הן

כד

לדעת הטור וכמ"ש בב"י

כה

גם הוא תפס לישנא דלעיל מיניה דודאי קידושין גמורים הם וכ"כ הטור וכמ"ש שם בסי' רס"ז

כו

משנה יבמות דף מ"ט ע"א וכשמעון התימני

כז

מימרא דאביי שם

כח

רמב"ם ריש פ' ט"ו מהא"ב ופי' הב"ח בשם מהרש"ל דר"ל שהוא פגום ומקולקל והוא מעזי פנים דהיינו המורדים והפושעים אבל כשר לכהונה ושכ"כ מהרמ"א בד"מ והרא"ש והרשב"א בתשובו'

כט

טור בשם הרמב"ם שם מעובדא דרבה תוספתא יבמות דף פ' ע"א

ל

שם בשם בה"ג דחיישינן שמא בצנעה בא ובעל

לא

שם ברמב"ם ממסקנת הגמרא סוטה דף כז ע"א ופי' דומה חשוד'

לב

כן פירש ה"ה מ"ש רבינו חוששין וכו'

לג

שם מהא דבעי' רפרם דלא נפשטה ולחומרא שם

לד

משנה יבמות דף קיט ע"א

לה

שם בגמרא

לו

מימרא דרב יהודה שם דמ"ה ע"ב

לז

טור בשם הרמב"ם שם ופשוט הוא כיון שיש בו צד כשרות

לח

משנה שם ד' ס"ו ע"ב

לט

משנה יבמות דע"ח ע"ב

מ

שם מסוגיא דקידושין דס"ח ע"ב

מא

מסקנת הגמ' יבמות דמ"ח ע"ב

מב

ע' במ"ש לעיל סעיף ה'

מג

משנה קידושין דס"ו ע"ב

מד

משנה שם דס"ט ע"ב וכרבי טרפון כדמפרש שם בגמר' דמשמע בגמרא דהלכה כוותיה וכ"פ הפוסקים וכתב הרמב"ם שלא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים ועיין עוד מ"ש ב"י בשם הר"ן וכתב הרי"ף והרא"ש אבל ממזרת דעבד לא דאין לו חייס

מה

רבי ירוחם

מו

הגהת מרדכי פ"ק דיבמות

מז

משנה קידושין ד' עט ע"ב וכר' יוסי בבריית' דף עב ע"ב

מח

ברייתא שם וכת"ק רא"ש שם בפסקיו וכ"כ הטור

מט

שם בפט"ו וכיש אומרים

נ

שם וכתב ה"ה משום דלא גרע הבן מגוי שבא על בת ישראל שהולד כשר

נא

ממשנה קידושין דס"ו ע"ב ועיין בב"י מה שתמה הר"ן בזה ובב"ח מה שתירץ בזה

נב

משנ' קידושין ד' ע"ד ע"א וכר"א דאיפסק' הלכתא בגמ' כוותיה שם דע"ה ע"א שם

נג

הרמב"ם וכ"כ הטור

נד

משנ' יבמות דל"ה ע"ב והטעם פשוט דממ"נ כשר הוא

נה

ברייתא לראב"י כאוקימתא דרבא דס"ל כר"א שם דל"ז ע"א דאיפסקא הלכתא כוותיה בקידושין דע"ד ע"א

נו

ל' הטור מדברי הרמב"ם שם ממשנה קידושין דס"ט ע"א וכתב ה"ה שם וכ"כ הר"ן משום דאינה נאמנת לפסול

נז

הביא' הב"י וכדלקמן סעי' כ"ט

נח

כאבא שאול שם במשנה וכדמפרש בגמ' שם דע"ד ע"א ופסק רבא הלכת' כוותיה

נט

ולענין יבום ע' בסי' קנ"ו סעיף ט

ס

מעובדא דאתו לקמיה דר' יוסף וכו' כתובות די"א ע"א

סא

כ"כ גם הרמב"ם שם בפט"ו מטעם שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן

סב

ממימר' פלוגת' דרב ושמואל יבמות דס"ט ע"ב וכמ"ש הרי"ף שם

סג

ממשמעות הגמר' שם בכתובות בעובד' דרב יוסף

סד

כ"כ ה"ה שם

סה

מלישנא קמא דפלוגתא דרב ושמואל שם ביבמות ולחומרא

סו

לשון הטור והרמב"ם כתב עובד' זה מארוסה

סז

שם ברמב"ם וכ' ה"ה שם דלכ"ע האם אינה נאמנת לפסול וע"כ לא פליג רבי יהודה אלא באב

סח

ממשנה קידושין דע"ח ע"ב וכרבי יהודה ואיפסק' הלכתא בהדיא כוותיה ב"ב דקכ"ז ע"א יבמות דמ"ז ע"ב

סט

בריית' שם וכדמפ' ר' חייא בר אבא וכו' שם

ע

שם וכתב ה"ה הטעם משום דבכל ספק היא נאמנת להכשי'

עא

שם וכתב ה"ה משום דשוי אנפשיה חתיכ' דאיסורא

עב

ממעשה שבא לפני ר' יהודה בברייתא יבמות דמ"ז ע"א

עג

משנה קידושין דע"ד ע"א

עד

ממימר' דאמוראי שם דף ע"ג ע"ב

עה

מימר' דרב יהודה וכו' שם

עו

מימרא דרבא שם

עז

שם ל' הרמב"ם שם בפט"ו ממשנה ז' בפ"ב דמכשירין וכדמוקי לה רב בכתובות דט"ו ע"ב

עח

כתב ה"ה שם משום דאיכא מקצת כותים או מקצת ישראל קבועים בעי' וכל קבוע בין מועט בין מרובה כמחצה על מחצה דמי

עט

עיין במ"ש בסי' רס"ח סעיף ז'

פ

שם ממשנה דמכשירין וכדמוקי לה רב פפא שם בכתובות

פא

מדלא מוקי לה שם להחיותו כ"מ וב"י וע"ש

פב

ממימרא דר' אסי א"ר יוחנן וכו' יומא דפ"ז ע"ב כמ"ש רבינו בתשובה הביאו ה"ה שם וכתב שיש מפרשים שסוברין כדעת רבינו

פג

וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ם והרשב"א

פד

בריית' קידושין ד' ע"ב ע"ב וכפירוש רש"י שם

פה

שם בבריית'

פו

כאוקימתא בתר' שם הסכמת הפוסקים

פז

לשון הרמב"ם שם

פח

ג"ז שם ממשנ' דע"ד ע"א וכר"א

פט

ציינתי לעי' סעיף כב

צ

גם זה ציינתי לעיל סעיף ו'

צא

ג"ז שם וכתב ה"ה מהתוספת' וכת"ק דר' יהודה דלא אמרינן אם רוב ישראל וכו' להרוג על קידושיו אלא ודאי כספיקא דיינינן ליה וכו'

צב

(ופי' עיר)

א

ונתונים ע' ב"ש כ' ור"ת ס"ל ג"כ כשטה זו וזה ל"ד אלא עדיפה מינה דד"ת אסורין לעולם וגזירות דוד אך בעבד ומ"מ יש להן קנס וגר ומשוחרר מותר בהם שאינם עבדים ממש שלא נשתעבד גופם לאדם מיוחד וע' ח"ר. תו כ' גם י"ל וכו' צ"ע דא"כ איך מסיים ואחד מאלו שבא על בת ישראל הולד כשר אלא לע"ד שקאי בגיותן ובסעיף ו' מתחיל נתגיירו:

ב

אלא שפגום לכהונה כ' ב"ש ולפסק הל' וכו' וכן להריף והרמב"ן אין מוציאין בהרי"ף לא נאמר אלא דהוא ס' והפשוט בס' דאורייתא מוציאין ואף בס' דרבנן מבואר ס"ס קס"ד שאין אוסרין עליו אשתו אך בהרמב"ן יש קולא זו ותמ' היש"ש פ"ד סי' ל"ח וכ' ולא כהרמב"ן שכ' א"מ והולד ס' שזהו תימא אם מחזיק כס' חלל אמאי א"מ ותו' כ' הב"ש וע' תי' רש"ל ושם כ' אך למה שהוכחתי בראיות פ' החולץ דבת נכרי ועבד אינו פגום אלא לכתחיל' ואם נשאת ל"ת א"כ שתוקות שלנו ברוב נכרים ל"ת ובעניותי לא מצאתי ראיה זולת הרמב"ן שהביא והשיג עליו אלא שסמך על פירכת הק"ו שהמציא מן בני זכר יוכיח וזה אינו אלא לרש"י משא"כ להרמב"ן אדרבא למ"ד פגום היינו בנו שהוא וזרעו חללים ותו סמך על מה דעביד יוכיח משאר חייבי לאוין מזה גופא שאין היא עצמה מתחללת ולע"ד כל זה איננו שוה לי לידחו' ק"ו שתופס הש"ס במוחלט (ואדרבא להרמב"ן יש עכ"פ אמוראי' שלא חשו להק"ו הנהו דאמרו זיל אטמר ולרש"י לא מצינו מי שחולק עליו) ואנן נימא דמיפרך ק"ו תו כתב היש"ש דלמסקנ' אמרינן רחמנא אפקריה לזרעיה ואמת כי סברא זו מוזכרת נמי בנ"י ואפשרות היא ומ"מ מידי ס' לא נפקא כמבואר בהרי"ף והיש"ש עצמו מסיק דלא מלאו לבו לומר דהק"ו בדר') אסמכתא. ומה שיש צד להקל נלע"ד ע"פ מה דאיתא סי' י"ו בטור פלוגתא על ר"מ שפ' כר"ש והב"י טרח ליישבו גם פ' י"ב מה' א"ב ה' י"א פי' דעבד בבת ישראל אינו בלאו ודלא כהתרגום וע"ש בהה"מ ויש להקשות על דבריו כיון דסוף סוף אף לפי' הר"מ בלא יהי' קדש ע"כ דאיסורי עריות חוקים כבהה"מ פ"א מה"א עדיין ק' מה ראה לחלוק על התרגו' וטענו' הה"מ נימא דהמה חוקים והנלע"ד דבתרוויי' לשטתו אזיל דאיתא יבמות מ"ה ריב"ל אמר הולד מקולקל לכהונ' מק"ו ובעמו' ב' מסיק והלכת' הולד כשר ואיתא בח"ר ורמב"ן דרב ור' יודא ע"כ סברו דהולד כשר אף לכהונה מדלא חשו לו למה שהוא פגום לשטתם דהק"ו קאי אף על הבן (ולע"ד אף לרש"י מוכח דע' רבא דמכשיר אף הבת לכהונה שהרי שלחו לי' בני מיכסי לרבא מי שחציו עבד וחציו ב"ח הבא על בת ישראל מהו א"ל השתא עבד כולו כשר חציו מיבעי' ואלו דבתו חללה מה הק"ו דילמא שאלתם על בתו וכן משמע שם מדאמר רב יוסף יכילנא לאכשורי בה ובברתה ואלו אין כשר אלא לקהל הי' לו לומר בה ובבניה' למה פורט ברתה א"ו להורות דאף לכהונה כשיר' ואפי' לשיטת הרמב"ן יש לדחוק דנקיט ברתה דגבה ההיכשר לכהונה מיד משא"כ בבנה שאינו אלא בבתו) אלא שמסופק בפסק ה' אם הפי' כשר אף לכהונה או אך לקהל והר"מ סתם דכשר ובארו הה"מ והב"י אף לכהונ' ולע"ד האמת עמהם ודלא כהמ"ל כי ידוע דרך הרמ' ז"ל שאינו סמך בפסקי' על הוכחות וממקום שמביא המ"ל ראי' ע"ש בהה"מ. והרא"ש ז"ל תמה הא הק"ו לית לי' פירכא ולהרמב"ן הנ"ל ק' זה על רב ור"י מה יענו על הק"ו (ומה שהב"ש כ' ע"פ קושי' תו' דף ע"ז די"ל בת גר עמוני יוכיח לע"ד אינו מספיק ליפרך הק"ו שסותם הש"ס ויותר נוח לי לדחות תמיהות התו' כיון דאיסור עמוני דוקא ולא עמונית אינו דומה ליאסור השוה בכל כמו שאין איסור גלוח חשוב שוה בכל מדאינו נוהג בנשים) וסובר הרמ' בדעתם שחולקי' על התרגום ועבד בבת ישראל אינו דאוריי' וא"כ אפי' למה שסברתי סי' י"ו דלא כהרשד"מ ושהרמ' מודה דאסור ד"ת מ"מ כיון שאינו בלאו איך אפשר למיעבד ק"ו מאלמנה לכ"ג שהוא בלאו לאיסור שאינו בלאו וע' תו' דף ע"ז מה שכתבו גבי מצרי ומכ"ש להרשד"מ דאינו רק דרבנן והאמוראים שדנו הק"ו סוברים כהתרגום ומכיון שנפסק הלכתא סתמא כשר ולא אפי' פגום משמע דהרמ' וכן מדרבא שהוא בתרא הכי ס"ל למד ליפסוק דלא כהתרגו' עכ"פ נשמע מזה דלא כהמ"ל דאיך אפשר להרמ' דיהא פגום מק"ו אחרי דפי' דאין בו לאו וכה"ג הק"ו בנכרי הבא על ישראלית ל"ש כ"א לרבנן דפליגו על ר"ש ואמרי' אליביי' דאוריי' ז' אומות ואפי' בעל בלא אישות כמבואר סי' י"ו בב"ח ע"ש ושייך עכ"פ ק"ו בז' אומות ואף דבשאר אומות כ"ע מודים דדרך זנות אך מדרבנן שוב אין מן התימא דמסתמא כעין דאוריי' תיקנו והוי פגום דרבנן כדכתבו תו' דף י"ז ממזר דרבנן ע"ש משא"כ לר"ש דאליבי' מסקינן במס' ע"ז ד"ת דוקא אישות דרך חתנו' אין מקום להק"ו אף כשבא עלי' דרך חתנו' דיש לפרוך מה לאלמנה שכן איסורה בדרך זנות נמי כמבואר בהרמ' פ' י"ז מה' א"ב תאמר בעכו"ם שאין איסורו אלא דרך אישות וא"ל א"כ איך ס"ד דסוגי' למיעבד הק"ו על מחזיר גרושתו דנמי אין איסורא אלא ד"א די"ל אה"נ אלא דשפיר פריך וא"כ האמוראי' שדנו הק"ו ע"כ לרבנן אזלו ואותו שלא חשו לו עם מסקנ' ה' להרמ"ה ע"ש לר"ש ופ' כר"ש ומזה נמי מבואר דלא כהמ"ל דהא לפסק הרמ' דבכל אומות ליכא איסור ד"ת אלא בדרך אישות הא מופרך הק"ו ומזה יוצא לנו דאף להרי"ף דמספקא לי' יש להקל בשתוקי' ברוב א"י ואפי' בודאי מן הא"י אם נשאת דל"ת דהא בינינו ליכא כ"א שאר אומות שדרך זנות דידהו לכ"ע אינו כ"א דרבנן ופשיטא דלא אפשר למיהוי הבת כ"א פגום דדבריהן ובס"ד מבואר סי' קס"ד כנ"ל:

ג

ולהרמ"ה הולד שני כ' ב"ש ולהנהו פוסקים דס"ל וכו' דוקא בב' אומות אמרינן כן ולא באומה אחת ולע"ד אף להרמ"ה מוכרח דאל"ה ל"ל אשר יוולדו להורות דצריך להיות שלישי לב' המולידים ת"ל מכללא דנתגיירו הולכי' אחר הפגום א"ו כללא ליתא אלא בב"א וכן מוכח מרבה בב"ח אמר ר"י דס"ל מצרי ב' שנשא ראשונה בנה ג' וכי נימא דפליג על רבינא אמר ר"י דנתגיירו הלך אחר הפגום הא במס' ק' ס"ז איתא א"א בשלמא וכו' כל מקום דרישא לאתוי דרבה בב"ח ואיזו למעוטי דרבין דהיינו רבינא דהכא הרי להדי' שאין סתירה מרבה בב"ח לרבין. ולפ"ז תמוה לי תו' ביבמות ע"ח ד"ה מצרי ב' דמקשו וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר"י דאמר בסמוך מצרי ב' שנשא מצרית א' בנה ג' דבתר דידי' שדינן ומה ענין זה דחד אומה לב"א דלכ"ע הולכין אחר הפגום וא"ל דס"ל ע"כ לא שייך דהולכין אחר הפגום כ"א בעמון ומצרי דבשניהם להם כתיב המור' להכי כמבואר בתו' מס' ק' הנ"ל הא במצרי ונתינ' דבנתן לאו כתיב לא דז"א דהא במתני' ק' מבואר דאף נתינ' לישראל הולד נתין וכדאיתא בש"ע וע"כ אף דבנתין לא כתיב מ"מ נדרש בק"ו ממצרי ומה מצרי שאינו אלא עד ג' דורות הולד אחר הפגום מכ"ש נתין לר"ת דאיסורו לעולם וע' יבמות ע"ח דמה"ט לא נלמד ממזר ממצרי הא נתין שפיר מדרש כק"ו דא"ל שני ישראל ונתינ' דיש קדושין ויש עבירה משא"כ מצרי ונתינ' דמה בכך זה אינו טעם כ"א כלל כמבואר בהתו' הנ"ל ואף אין לדחוק דאזלו פה בשיטת הרמב"ן דנתין אין איסור תור' כ"א הראשון ומה דפסקינן נתינ' לישראל הולד נתין ע"כ אך דרבנן וי"ל דכעין דאורייתא דממזר' ומצרית תיקנו ושפיר מקשו דכיון דמדאוריי' קל ממצרי מה"ת ללמדו ממצרי דא"כ לא משני מידי דכאידך דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן הא מצדה אין שום איסור דהא הולד נתן ב' דד"ת שרי וא"א להיות על הוולד פיסול כ"א מצדו שכ' בו להם הלך אחר פיסולן והוא מצרי ב' וכשנושא זה לנתינ' הולד טהור מכל צד ומה מקשה על התור' מצרי ב' במה יטהר ובאמת ע"כ לשטה זו דר' יוחנן קאי לשטת רבא למה דס"ד דלא תתחתן בגיות הא נתגייר' מותרת והיא גיורה בר' יודא מצרי אסור בה ושפיר ומ"מ פוסקי' דלא כר' יוחנן אלא כדהדר בו רבא אבל התוספת דמקשו דמצרי מותר בה אף לר' יודא ע"כ דלא ניחא להו למוקי ר' יוחנן אלא כדהדר בו רבא וקשה ממ"נ ובלא כל הנ"ל אין מובן לי תי' תו' דכאידך דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן דמ"ע נתינה למצרית שבמצרי כתי' אשר יולדו תלאו בליד' וע"כ כנ"ל דילפינן נתינה בק"ו ממצרי וזה בפשוט מעיקר' ל"ק אף ללישנא דר"י דבנה ג' הוי וכנ"ל. ולדינא נלע"ד גר נתין ומצרית שנזדוגו להר"מ דד"ת נתין גר מעלי' ומדרבנן פסול בהולד הולכין אחר הפגום והוא פסול ד"ת כדין מצרי וזרעו לעולם מדרבנן מדין נתין וכה"ג להרמב"ן ורשב"א ולר"ת הולד נתין בפשוט ופסול לעולם ד"ת:

ד

שבאומו' הלך אחר הזכר כ' ב"ש וא"ל למה הולכין אחר הפגום כשנתגיירו וי"ל דילפינן מקרא להם כן איתא יבמות ע"ח דרשינן ב' להם דכתיב גבי מצרי חד מהם מנה וחד הלך אחר הפסול והקשה בני הבחור ר' חיים שי' למה דקי"ל עמוני ולא עמונית להם הנאמר בעמון ומואב למה לי דהא לית למדרש לילך אחר הפסול אלא לנ"מ בנשא אשה לילך אחריו וזה נשמע מדכתיב עד עולם דאלו לא נילך אחריו היכי משכחת לה אם נשא שפחה ונכרים הולד כמותה ועמונית היא ישראלית והולד כשר ואלו מצרית הולד אינו פסול אלא עד ג' דורות ואלו נתינה להרמ' ד"ת היא ישראלית וכה"ג להרמב"ן. ולר"ת אם ילדה זכר אין נ"מ וכמו כן אם נשא ממזרות ואם ילדה נקיבה אדרבא אך פיסולה מכח האם ולא מכח דידיה ועד עולם ל"ל ויפה הקשה וע"כ דבאמת לא נאמר לדרשה אלא איידי דאידך כדכתיב ממני גבר' נותר דפסח כדאיתא יבמות ע"ד ובו דתושב ושכיר שם ע"א:

ה

הולד מצרי כ' ב"ש ומשום עמונית כשרה וליכא פגם שניהם והרי יש קדוש ויש עבירה הולכים אחר הפגום וזה אינו למה דקי"ל קהל גרים לא אקרי קהל ומצרי מותר בה אין עבירה ומ"מ אינו מצרי אך מכללא דכ"מ שיש קדוש וא"ע הולד אחר הזכר דא"כ היה נ"מ אלו גר שנשא מצרית מדיש קדוש וא"ע הולד אחר הזכר וכש' וזה ליתא אלא לע"ד מ"מ הולד מצרי כגר שנשא ממזרת דסעיף ך"ב ולר' יוסי דקהל גרים ל"א קהל תנא ברישא איזהו למעוטי וה"ה בגר למצרית כי הטעם בשניהם שוה בממזר מלו ובמצרית מלהם דהולכין אחר הפגום ומה דהסוגיא מקשה על ממרא דרבין נתגיירו הלך אחר הפגום אי לימא במצרי שנשא עמונית מה פגום שבשניהם איכא אין הקו' כ"א על הל' דל"ש פגום כיון דאינה פגומא אבל ודאי אף בחד פגום נמי שייך לו ולהם כדמבואר טעם הדין סעיף ו' ברש"י יבמות ותו' קדושי' ומה שהב"ש כ' דקי"ל וכו' אין טעם אלא כלל:

ו

ויש מי שאומר אזיל לשטתו בב"י שכ' ואפשר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחרות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן וק' הא מקמא הכי כ' הטור אם רבו הניח לו תפילין ה"ה כישראל לכל דבריו וכ' הב"י דאזיל הכא בשט' הרא"ש במשיא עבדו דמותר בבת חורין בלא שיחרר וא"כ אי דבנושא מעצמו החמיר מדעתו מטעם איסור א"א וכ' תופסין הקד' אך לחומרא איך כלל השיאו עם נושא מעצמו הא השיאו לדעתו ודעת הרא"ש ה"ה כישראל ומותר באשתו בלא שיחרר והב"ש ס"ק י"א מביא בשם רש"ל דהטור איירי בנושא לפני רבו ולא ערער ואז באמת מותר באשתו ודחק ליישב הסוגיא ולע"ד אכתי ק' דהא צ"ע מאין למדו הפוסקים לחלק למהסקנא בין השיאו לנושא מעצמו דהא להאמת ל"ק כלל מן הברייתא דר"מ ורבנן ומנ"ל לשנות ממר' דר"ז ממה דנאמרה מתחילתה וע"כ דסברו מסברה אין לחלק בין נשיאות אשה להנחת תפילין וא"כ ק' על הטור לשיטתיי' אף בהנחת תפילין לפני רבו ולא ערער נמי הי' לו לומר דמקודשת ומותר בה אך מתו' ד"ה בשרבו לדבריהם ודאי יש לחלק בין נשיאות אשה דהוא איסור גמור להנחת תפילין ולהכי ע"כ לדחוק דמה שהחליטו דנושא מעצמו לא יצא לחירות היינו מדלא נאמר אלא אמר ר"נ ב"י ש"מ דמ"מ נשאר אוקימתא בשהשיאו דוקא מ"מ ק"ק מדנאמר כדאמר רבא בר שילא בשהניח לו תפילין ה"נ וכו' משמע דשוים וא"כ עדיין ק' מאין יצא לו לחלק היכא דלא ערער בין נשיאות אשה לתפילין וברמזים כ' בפשוט ככל הפוסקים ואולם אף על פי' הב"י ז"ל דברי הטור הראשוני' שכתב ה"ה כישראל לכל דבריו תמה בספר ע"פ דהא כלל אף הפקיר עבדו ובהפקר וודאי א"א שיהא מותר בבת ישראל בלא שחרר ול"ש הטעם שכ' הרא"ש מכח אומד וכן מבואר פ' השולח מ' אמר אמימר אותו העבד אין לו תקנה וע' תו' דעכ"פ פירושו דאין לו תקנה בב"ח ומה שתמה תו על הש"ע שכ' חוששין לקדו' אף על המפקיר מהגמר' דכריתות דמעוכב גט אוכל בתרומה ולהכי פוסק דעבד גמור הוא ולא תפסו קדו' בזה נתעלם ממנו פירש"י פ' הנ"ל מ"ב ע"ב שמפר' האיבעי' דמעוכב ג"ש אי אוכל בתרומה אם לאו אף על המפקיר וזה כדברי התוס' הראשונים שם שם ד"ה מעוכב כי באמת הא נמי אין לו מובן וע' בח"ש ומ"ל וכן הרמ' פ' כסתם איבעי' דכל מעוכב ג"ש אסור בתרומה וממילא ה"ה דאסור בשפחה לחומר' וה"ה דאסור בב"ח לחומרא כדמשמע בתוספת כפסק הש"ע ומה שמקשה הב"ש מסי' רס"ז עיין בספר הנ"ל:

ז

האשה כו' הולד ממזר ל' הרמ' הרי זה בחזקת ממזר ומדמסיי' הש"ע וכיון דפלוגתא היא הוי ס' ממזר משמע דלדעה א' הוי ממזר ודאי ומותר בממזר' וק"ק הרי הרמ' מסיים שאם אומרת מא"י נתעברתי נאמנת להכשיר הולד וע"כ איירי במקום שא"י נמי מצוים ואיך יהיה ממזר וודאי נהי שבמה שטוענת נתעברתי מבעלי משקרת מ"מ שמא מא"י הוא וצ"ל שמפרש בחזקת ממזר מטעם חששא דמבעלה מחזיקים אותו בממזר ודאי והנ"מ במקום שכל העיר ישראלים שאז לדעה א' דין ודאי יש לו. וכ' הח"מ אבל אם האשה אומרת שבעלה בא וכו' פשיטא אם הבעל מודה לדברי' נראה דאין ס' דכשר דהא שמואל כשר הי' עכ"ל משמע אפי' ידעינן שהי' כל השנה בארץ מרחק באופן שאין במציאו' שיבא אצלה זולת ע"י שם דנמי כשר מדשמואל כשר הי' ולע"ד צ"ע בגוף הירושלמי כי כאשר נאמר בהרא"ש אין זה נשמע כי י"ל העובדא הי' במפורסים שלילה זו היה עם אשתו לפני עדי' והבה"ג מביא אך ראי' אחרי שמצינן שהיה פעם הכי ממילא אף חשש זה בכלל הנאמר בהמגרש ממזרת אין חוששין לה שוב מביא סק"ט בשם הרב דוראן שהרמ"ה איירי שהבעל לפנינו ומודה שלא בא וזה תימא דא"כ מה אירי' שהי' במדה"י אפי' הוא גבה ואומר שלא קרב אלי' זה יותר מי"ב חודש נמי הולד ממזר דהא נאמן לומר שאינו בנו והב"ש תיקן וכת' והרמ"ה איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא כלומר ששותק ואין זה במשמע ל' הרמ' והפשוט דאיירי כשאינו בפנינו וע' סי' קמ"ד סעי ז' דע' הרמ' ליפסוק אף קולה מטעם שאין דרך בני אדם לבא בצנעה אך ע' סי' קנ"ו סעי' ד' כי משם אין ראיה גמורה להכא מ"מ לע"ד בלי ס' יש פלוגתא בין הרמ' להב"ג:

ח

הג"ה אשה שנתעברה וכו' דהחדשים גורמים ע' ח"מ קושי' העולם ותירוצו והב"ש כ' שבסי' ל"ז כ' דליתא והיינו מה שמביא שם ס"ק ה' בשם הרמ' ומאחר שתביא סי' התחתון תקרא נערה עד ו"ח גמורים נשמע ד"ח ואיזה ימים לא מהני ולא כח"מ שכ' ו"ח של נערות סגי בד"ח וב' ימים ושפורא גורם דליתא וקושי' של ח"מ בסי' ד' י"ל בע"א עכ"ל ומי יתן ואדע יישובו. ומה שמשיג מהר"מ לע"ד לא מידי הוא דפשיטא הרמ' בל"ז פליג על הר"י מינץ ופוס' דלא כר"י אף בהריון כמבואר בב"ש עצמו סי' קנ"ו סעי' ד' בשם הרמ' ומה"ת יאמר לגבי סימנים שיפורא גרם והח"מ לא בא אלא ליישב הרי"מ דלא ליהוי סתמא דתלמודא דלא כר"י אך בל"ז אין דעתי נוחה ביישובו מן ל' אין בין נערות לבגרות אלא ו"ח דמשמעותן חדשים שלמים ולדבריו לא משכחת בשו' צד דאפי' הביאה סמנים ר"ח ניסן בהגיע ר"ח אלול היא בוגרת ואף אם נדחק דקאי על שם ו"ח אכתי ק' ל' דסוג' דקדו' גבי קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר דקאמר ל"צ ביומא דמשלם שית ולפי' הח"מ מהראוי לומר ביומא דמתחיל שית לכן לע"ד הרוצה ליסמוך על פסק הרי"מ צ"ע מקוד' ליישב קושי' העולם:

ט

והכל מרננים אחרי' ע' ב"ש וע' באר היטב ואולם כל זה לפסק הפוס' אבל לפירש"י שם בסוטה לק"מ שמלשונו נראה שאינו מפרש הסוגי' לענין איסור והיתר כ"א לענין סלסול נשואי אין ברירה כשאין לפניו כ"א דומה ובת דומה לאיזה יתן דעתו יותר וקו' הגמ' ותסברא נושא לכתחילה סתמא נמי ע"ד זה מפרש דלכתחי' כשיש לו בחירה מה"ת ישא שום אחת והראי' שמפרש וזו באה מביאה פסולה פי' שמא מא"י או ממזר והרי מפרש לענין ישראל הנושא ולגבו אף אם מא"י היא הא קי"ל דכשר אלא ש"מ דמ"מ לכתחילה ימנע לישא טפה פסולה וא"כ יצא לה שם מזנה אין חוששין היינו מדינא לענין או"ה ולפירושו ניחא נמי מה דק' על פי' התו' ופוסקי' שמואל שאמר ישא דומה וכו' ומכ"ש להמבואר בתו' דשמואל ל"ל רוב בעילות וחושש אפי' באינה פרוצה ביותר לבניה לממזרי' מה טעם יש בדבריו שישא כהן אפי' הדומ' מפני שהיא מטפה כשירי' מה יוסיף הט"כ לגבי ס' זונה דאוריי' וע' במ"ל:

י

ואם בעלה כהן כו' כ' ב"ש אבל אם בעלה ישראל כו' כי לא קי"ל כר"ח בזה כמ"ש בסמוך ר"ל סעי' ט"ז בהג"ה. וכך איתא ברי"ו סי' ק"ד דלגבי ישראל פשיטא לי' דאפ' זינתה ואח"כ הולידה מבעלה שכשרים לכהונה ולא מצאתי מי שיתעורר להחמיר בזה זולתי היש"ש פ' החולץ סי' ל"ח כ' ומ"מ נראה אשה המזנה תחת בעלה בין שגירשה והחזירה בין אם לא גרשה הולד מבעלה פגום לכהונה לאותן דס"ל הכא גבי א"י ועבד הולד פגום כ"ש הכא דיש האי ק"ו ולית כאן טעמא דאפקר לזרעי' כמו בא"י ועבד א"כ היכי שנשאה כהן הבנים ממנה חללים כי לא מלא לבי להקל דהא ק"ו אינו אלא אסמכתא ואבת לחודה הוא דהו' פגומה והיכא דל"ל טעמא אחרינא עכ"ל וכן כ' בסימן נ"ה ולעיל סי' ל"ח כתבתי שבתה פגום וא"נ לכהן הבנים חללים מדרבנן ומה שכ' מדרבנן סותר מה שכ' כי לא מלאני לבי וכו'. ועיקר דינו לע"ד תמו' חדא דההיא פירכא גופה דפריך הגמ' בפשיטות מה לאלמנה שכן היא מתחללת שייך נמי בזו שהרי מיד שזנתה תחת בעלה היא זונה ונפסלה לכהן ותרומה וא"כ מבעילה זו של הבעל אינה מתחללת שכבר היא מחולל וקאי כדאי' ברש"י יבמות ט"ו ע"ג מ"ד ע"ב ד"ה היא מתחללת תאמר במחזיר גרושתן שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מפסלה משע' הגירושין עד כאן לשונו וזו אף מתרומה כבר נפסלה ועוד הא כתי' היא תועבה דהא האי ק"ו שדן ע"כ ל"ש כ"א לרבנן דר"י ב"כ יבמות י"א ע"ב דלדידהו יש לאו בסוטה משא"כ לר"י ב"כ דאינו אלא עשה מה"ת לידרש ק"ו מלאו על עשה וע' יבמות ע"ז תו' סוף ד"ה ר' יוחנן ולרבנן מה שפסקינן דמחזיר גרושתו אין בני' פגומי' מהיא תועבה ודאי לא נפיק כ"א מכח אין מקרא יוצא מידי פשוטו ויותר קאי אליבייהו על הלאו דסוטה דהיינו אחרי אשר הוטמאה וכן מוכח ממסכת יבמות פ"ה ע"ב דמסיק אלא סוטה ודאי א"ב דלמ"ד היא מרגילה הא היא מרגילה לי' ואי בניה חללים לא מרגלה כמו אלמנה לכ"ג ע"ש וע' יבמות מ"ט ע"ב סוף ד"ה סוטה נמי לכן לע"ד העיקר כמהרי"ו ובהנ"ל י"ל מה שהניחו תו' יבמות מ"ד ע"ב ד"ה דהיא תועב' בקצת תימ' די"ל ר"ע דורש היא תועבה על בני סוטה דמודה דלא הוו ממזר' כדאית' מ"ט דאמר אביי הכל מודים. ודרש נמי דאין בני' פגומים מהיא תועבה ואף למה שראיתי בהשגות רמב"ן למנין המצות ל"ת ע' כ' ובגמרא דבני מערבא אמרו דר"ע אמר הבא על סוטתו הולד ממזר וזה ממה שידוע דלר"ע יש ממזר מח"ל ונראה דפליג על אביי הנ"ל ע"ב היינו לאחר שגרשה וס"ל דשוב אין קידושין תופסי' בה אבל קודם שגירשה דעדיין קידושין עלי' ודאי מודה וע"ש בתו' ובתו' מס' ק' ס"ח:

יא

ומ"ש הב"ש כי לא קי"ל כר"ח לדבריו יוקשה מסוגי' זו על ר"ח דמה מהני רוב בעילו' אחר הבעל כסבר' מהרי"ו לגבי כהן אבל לע"ד אף הר"ח לק"מ דממזר זה של סוטה לר"ח אינו כ"א דרבנן ולא הוי כ"א ס' דרבנן ולקולה משא"כ בחללה לכהן דהוא א"ד:

יב

ואם היא פרוצה וכו' עיין ב"ש כ' וכ"כ בתשו' מהרי"ו דסוגין דסוטה איירי לענין א"כ האמת שבסימן כ"ד החליט דהרמ' אינו חושש אף בפרוצה ביותר כ"א לכהונה ולפ"ר תמו' דמה הבדל בין כהן לישראל לענין ממזר אך בסי' פ"ח מסביר קצת דלגבי הבת לכהן יש כמו ס"ס לאיסור דאת"ל מבעלה ס' דילמא זינתה קודם שנתעברה הבת והבת חללה אם היא אשת כהן ומ"מ תמו' להעמיד הסוגי' עם די' הרמ' באשת כהן דוקא ואף סותר עצמו דבסי' כ"ד פ' דאם בעלה כהן לא מהני רוב בעילו' ובניה ס' חללים ואפי' אינה פרוצה ביותר וא"כ איך אפשר דהאבעי' דפרוצה איירי בא"כ ולענין כהונה (ויותר הי' לו לומר לשטתו דלהכי אף בפרוצה אין חשש כ"א לכהונה ואפי' בעלה ישראל משום דלגבי כהן אפי' נתעברה מא"י הבת פגומה לכהונה משא"כ ישראל אפי' א"א שנתעברה מא"י הולד כשר וזה הי' אפשר בדע' הרמ' לגירסתו ואם היתה פרוצה ביותר אף לבתה חוששין אבל לגרסתינו אף לבניה אף זה אין לו מקום ותו דה"ה וב"י פירשו דע' הרמ' דכשר אף לכהונה בנתעברה מא"י וכנ"ל) ואולם כבר הביא הד"מ שתמה על זה מהרא"י בפסקיו ולע"ד ישתקע פי' זה ולא יאמר ומה שנסתייעו מדברי בה"ג שברא"ש פ' י"נ אי מש"ה ל"א ומעולם לא עלה בדע' בה"ג לפרש האיבעי' לא"כ וטעמו פשוט מפני דס' ממזר דרבנן פ' לקולה באיבעי דל"א וזה מדויק בהה"מ שכ' וסלקא בתיקו ופ' לחומרא וכן עיקר דאמרינן וכו' הרי שהורגש שיש פוסקי' לקולה ומטע' זה יש להקשו' על המהרי"ו דלא נסייע מידי מהבה"ג לעובדא דידי' שפטר אשה מחליצה ע"י שהי' להבעל בנים מאשתו ראשונה שהיתה פרוצה ביותר בעודה תחתיו ולדבריו לא דמי' כלל דבס' זיקה שהוא ד"ת י"ל דמודה בה"ג דיש להחמיר אך שכ' עוד או חששא בעלמא כלומר לכתחי' וא"כ למה לו לחקור ולדרוש אחר עדים כיון דאין כאן אלא חששא לכתחלה ואף זה ק' לי דנהי דהפי' בהרמ' הכי מ"מ לע"ד אין לכתחילה יותר מזה לפטו' בלא חליצה במקו' דאפשר ועכ"ז חליל' לי להרה' אחר פ"ר כי בל"ז יפה הכרה מטעם שלא דנה בפרוצה ביותר ואיני כותב כ"א לעורר בפרוצה ביותר בכל פרטיה שלע"ד יש להחמיר להצריכה חליצה לכל הפוסקי' ובעיקר פירושו בהרמ' חוששין לכתחי' ואם נשא לא יוציא ומדייק מדלא כ' ה"ז ס' ממזר מ"מ ק' איך לחלק לגבי איסור קהל בין לכתחי' לדיעבד הא הלכתחי' נמי דיעבד הוא דהרי גבי שתוקי עיקר סמיכתינו דניכשר בעדות אמו אף דבגמ' איתא ואת לא תיעבד וכו' היינו משום דפסול קהל תמיד הוי דיעבד כדאי' בהה"מ פ' י"ח. אמנם על תשו' שבות יעקב חלק ב' כ' על דברי הב"ש ס"ק ך"ד שכ' היינו לכתחילה שאין זה כ"א בקלא דפסק משום דלא משמע להו לישנא דר"י ואל ישא כ"א לכתחילה אבל לשון הרמ' וש"ע שכתבו והכל מרננים אחריה קשה מאוד לפרשו בקלא דפ' וא"כ לישנא דחוששי' לה משום זונה לגבי כהן איירי אף לאם נשא יוציא וכדפ' הש"י מסתמא נמי הל' דבפרוצה ביותר אף לבניה חוששין אף לדיעבד וצ"ע כי שוב ראיתי שמדברי תוס' אין ראי' כ"כ. כי דבריהם בסוטה אזלו בשטת ר"ת ביבמות דעל פי קלא דלא פ' לחוד מוציאין מנטען בלא עידי כעור אבל להרי"ף ורמ' דאפי' מנטען דאלומי אלים לקלא אין מוציאין בלא ע"כ וע' סי' י"א בח"מ ס"ק ו' מכ"ש דמכהן א"מ בלא ע"כ אפי' בקלא דל"פ וא"כ פסק הש"י צ"ע וע' סי' י"א ב"ש ס"ק י"ב ואולם מה שמסיי' הב"ש כי לשטת רוב הפוסקים וכו' א"י מאן נינהו מה שכתב ריש דבריו וכ"כ הגה"מ פט"ו שם לא מצאתי דבר ולא נשאר כ"א הבה"ג שמביא הרא"ש ואדרבא מדחזינן הטור פי' כהר"מ ש"מ דידע במילי דאבוהו דנמי הכי פי' ומה דלא פלוג להדי' היינו משום דבי"נ אין מקו' פלוגתא זו ע"ש וצ"ע ולפ"ז מה שמשיג על הט"ז אי מש"ה ל"א אך עיינתי בט"ז והנה טוען ג' טענות א' דלא דמי לדינא דר"ג וא"ש כיון דהכא הוו ב' רובא לפסול ר"פ אצלה ורוב בעילות מאחרים ומביא ראי' מעובדא דר' יוסי דמצריך ב' רובא להכשיר וזה תימ' דמה ב' רובא איכא הא כל הס' אם מבעל וכשר או מאחרים הרוב וגם זה אינו פשיטא מרש"י ז"ל דודאי רוב בעילו' מאחרי' אלא דיש למיחש שמא הרוב מאחרים ותו מאין פשוט לו דבב' רובא לפסול כגון רוב העיר ורוב סיעה דאינה נאמנת אדרבא בטור סי' ו' מבואר להיפך ובדע' הרמ' יש ס' וע' שם והראיה מעובדא דר"י ביותר תמו' דזה אוקמיה כה"פ אליבא דהלכתא דקי"ל כר"ג באינה טוענת או בטוענת ולכתחי' או כר' יהושע ודלא כהלכ' וכבר פסקינן דלכתחילה דולד להקל היינו דיעבד:

יג

ב' כ' מדלא נאמר הולד שתוקו ש"מ דלא מהני בדיקות האם ואי מש"ה ודאי ל"א דמעיקרא דדינא מסופק אם נצרך בדיקות האם ג' כ' מדאמרינן בפרוצה ביותר חוששין אף לבניה משמע שכ"ש דחוששין לעצמה ויחשביה לזונה ואי ס"ד דמהני בדיקות האם לבנה אמאי לא מהני גם לעצמה ול"ד למ"ש כאן בבת דומה לר"י דהיא כשירה והיא עצמה ס' זונה כמ"ש כאן תחילת הסעי' דשם אין היכשר הבנים מכח נאמנות האם אלא מכח רוב בעילות אבל היא עצמה מחזקינן בס' זונה אבל כאן בפרוצה אם תרצה להכשיר הבנים אינה אלא מצד נאמנת האם למה תגרע היא עצמה ובהדי' איתא פ"ק דכתוב' דר"ג דמכשיר בה ה"ה בבתה ואיכא מ"ד בה ולא בבתה וא"כ ק"ו כאן נאמנת בבתה דיועיל לעצמה עכ"ל ולפ"ר נמי תמי' דהא מבואר סימן ו' דלגבי עצמה אינו מועיל נאמנותה בדליכ' רוב כשרי' כ"א לדיעבד וא"כ היא גופא מנ"ל דא"נ לגבי עצמה לדיעבד וממילא להכשיר הולד להקל אף לכתחילה דחשוב דיעבד ולפ"ז אדרבא הי' עולה שפיר דברי הב"ש ס"ק ך"ד דכהן חושש לה היינו לכתחילה ואפילו אי איירי בקלא דל"פ כנ"ל מ"מ מכח נאמנותה ל"ת. אבל זה אינו דא"כ קשה על תו' סוטה הנ"ל שמביא הרש"י ראי' מהם וכן על הסוגי' דיבמות דק"ל הל' כרבי לשטת רש"י בקלא דל"פ דמוציאין אשה מבעלה ות"ל דליהמנא בדיעבד מדר"ג אבל באמת לק"מ כדאי' בתו' גטין פ"ט ד"ה בעלה כתבו ואפילו לר"ג דאומר נאמנת היינו לכשר נבעלתי אבל לומר לא נבעלתי אפי' ר"ג מודה וע"כ ר"ל לולא דאיירי ביצא לה שם מזנה דלא חיישינן מטעם פריצותא בעלמא דחזו הי' בחזקה בעולה לנתין ולאפוקי דבקול דאיכא למיחש כגון דומה דהכא וכדמחלקו הב"ח וב"ש דאין טהרתה כ"א בהכחשת הקול שאומרת לא נבעלתי בזה א"נ אף לר"ג והטעם פשוט שהקול במקום דאיכא למיחש חשבינן לברי וברי וברי מודה ר"ג משא"כ בטהרת העובר אינה מכחישה הקול כ"א שאומרת אף שהקול אמת מ"מ ידוע לי ע"פ חשבון ברור שעובר זה מבעלי הו' ממש כמו לכשר נבעלתי ברוב פסולים דנאמנת ולע"ד יש ראיה מסידור הרמ' סי' זה גבי ארוסה שעיבר' סעי' ז"ך דאיירי בפשוט בלא דיימא מעלמא הוסיף לבאר דין שלא נזכר בגמר' וכ' והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי והנ"מ וכו' ל"ת ובדין דסעי' ך"ח דאיירי בבא עליה הארוס ודיימא נמי מעלמא שבל' אחד נקט כמו שכ' על דומה היו העם מרננים אחריה שבק מלאשמעינן שנאמנת להכשיר עצמה ומשמע ודאי דלטהר עצמה לומר שהקול שקר א"נ ומ"מ על העובר נאמנת אף דשם נמי ל"ש ר"ב מהארוס כמו בפרוצה כמבואר בכ"ה פ' הרי להדיה דאפילו במקום שא"נ על עצמה נאמנת על העובר והטעם כנ"ל שטהרתה תולה בהכחשת הקול משא"כ של העובר. ולא כן הפלוגתא בהגמרא דאיירי בפנוי' שטהרתה עם העובר בחד אופן שפיר שייך הפלוגתא ועדיף טהרתה מפני חזקתה. תו כ' ותו דהא איתא בתוספת כתובות י"ג כשטוענת לכשר נבעלתי דוקא דאית לה מגו או דל"ל מגו היכי די"ל בודקת כו' וכאן ודאי ל"ל מגו וכו' בשלמא בארוסה שעיברה דנאמנת ואע"ג דדיימא נמי מאחרים ששם איכא דמוקמינן לה בחזקת היתר ולא נבעלה לאסור לה משא"כ בפרוצה דודאי הורעה חזקתה וכו'. האמ' שלשטתו שהבין שמה שארוסה דדיימא מעלמא נאמנת על העובר היינו שמאמינם שלארוס נבעלה ולא לזולתו שפיר כתוב דיש לצרף החזקת היתר אבל להנ"ל ודאי דשפיר מקשה דא"כ אזיל לה ח"ה דידה דהא אין מאמינם אותה לגבי עצמה לומר שלא נבעלה לאחרים וכן יפה הקשה על פרוצה אמנם כבר כ' הה"מ מביאו הב"ש סעי' ך"ו דלגבי העובר טעם אחר יש להאמינה וע"כ ל"צ לבא לטעם התו' כ"א לגבי איסור עצמה דהס' ד"ת אסור וא"א שנאמנת להכשיר הולד באמרה מא"י נתעברתי יוכיח וע' סעיף ך"ו. ומה שכתבתי בהבנת הרמ' דהיינו דין דסעיף ך"ח דאיירי בדדיימא מעלמא לגבי עצמה א"נ לענין כהונה אף בדיעבד לא תימא דה"ה לפ"ז דצריכה לצאת מן הארוס וברש"י כתובת ובהר"ן שם גבי עובדא דארוס וארוסתו מבואר דלא מפקינן מן הארוס דזה ל"ק חדא דהם לא פירשו בדדיימא מעלמ' ותו דלגבי הארוס הו' קלא דבתר נשואין דלא חיישינן לי' ודוק:

יד

קודם שגרשה ע' ב"ש ואף כי לפ"ר דבריו דחוקי' בתו' דק' איך מביאים ראיה על אחר גרושי ראשון מהשני דליכא שום טעם להפיסול מן קודם גרושי השני מהראשון דיש טעם דנראית כא"א מדזקוקה לגט ואף דבריהם בהחולץ יותר משמעי' כהח"מ דנהי דלר"ח אף אחר גרושי שני הוה ממזר מראשון מ"מ היה לתוספת לבאר שבזה נמי חולקים עליו. מ"מ פי' הב"ש מוכרח דאיך אפשר דאפילו אחר גרושי הב' ליהוי ממזר משום קנס בלי טעם כלל דא"כ מ"ש מיבמה שנתייבמ' בטעות דקי"ל סי' קנ"ט מדל"צ גט מן הב' דמותרת להא' ובידוע שהבנים לא יהיו ממזרים אף דעבדה איסור ולא דקה וכ' הרא"ש ריש הא"ר דלא קנסינן אלא אם שייך טעם דשמא יאמרו וא"כ לאחר גרושי שני מ"ט יש לקונסה ולעשו' הבנים ממזרים ואף למה שכ' שם בבה"ב דמשמעות הרי"ף שאסורה לא' לעול' היינו משום דמשמע להו דליתא לדרב בזה וטעם האיסור להא' אינו מחשש שמא יאמרו אלא כדמוכח בהסוגי' דשם דת"ק דר"י ס"ל דלהא' אסורה היכי דשייך קנס שעשו החכמים משום הקנס אונס כרצון וע' סי' ט"ו ב"ש ס"ק ך"ג אבל מה דנשמע מרב ושמואל דל"ש ממזר מהא' בלא טעם מה"ת לפלוג עלייהו בשלמא להב"ש אין קושיא ממה דמשני ממזר אפילו לאחר גרושי הא' אף דנמי ליכא טעמא די"ל כסברתו כיון דעכ"פ מן הטעם דשמא יאמרו הוצרכת ליגזור עליה גט מהב' מה"ט נמי קנסו על בניה מן הב' כ"ז שמעשיה קיימים משא"כ יבמה שלא הוצרכו לקונסה בגט מדל"ש שמא יאמרו ומעשיה מעיקר' בטלים. ואולם להרמ' הכל מרווח דלא גזרו ממזרת כ"א היכי דנראה כא"א ולאחר גרושי הא' אף מהב' אינו ממזר וע' ח"מ ול' הגמ' פ"ט ע"ב בשלמא מהב' ממזר דייק כותי' אבל דף צ"ד משמע כהתוספת דאיתא שם וכ"ת לא דק הא וכו' וק' דילמא בין ס' ממזר לודאי ל"ד אבל בין ממזר לכשר דק אלא משמע דמה דקתני והאחרון אינו ממזר היינו ממזר תורה אבל ממזר דרבנן הוא ואלו ברישא ס' ממזר הא נמי ד"ת שרי ומ"ש רישא דקתני ממזר ובסיפא אינו ממזר וש"מ דדוק' קתני אך פשטות ל' והב' אינו ממזר משמע יותר כהרמ' וקו' הגמ' אפשר לדחוק:

טו

הולד ממזר כאן צ"ל דברי ב"ש ס"ק ל':

טז

מותרים בממזרת כ' ב"ש ונ"ל מותר היינו וכו' כן הוכיחו תו' גיטן מ"א ובקושייתם סברו דמותר אך מכח קושי' תירצו הכי ולהפוסקים שהביא ס"ק ל"ב דממזרת אסור בעבד אינו מוכרח ואפשר להכי כ' ונ"ל:

יז

ואסור בממזרת ע' ח"מ וב"ש כ' ואפשר וכו' בפשוט היה לו לומר דכמו גר שנשא ממזר' תנא איזה למעוטי כן ממילא ממועט גר שנשא בת ישראל וזה ברור ודברי הח"מ שרירן דמוכח מסוגיא זו כרמ' דאלו לתו' דניכלל בכל מקום דרישא לאתויי ישאר הקו' וליתנייהו בהדי' כהנת לוי' וישראלית הנשאת לכהן לוי וישראל וגר ובזה ל"ש משום דלא מתני לי' וע' תו' ד"ה הא מני. ולע"ד ד"ז תלי' במחלוקת פירש"י ורבותיו יבמות נ"ז בעא מני' ר"י מר"א פ"ד כהן שנשא בת גרים מהו שיאכילנה בתרומה ומסיק אלא אליבא דההוא תנא וכו' ופשט וש"מ כשרות איתוספא בה ואכלה ופירש"י ז"ל דאיבעי' ר"י נמי איירי בבת גר ואמה ישראלית אי כשרות רק איתוספא בה לענין שלא תהא זונה ומותרת לכהן אבל קהל לא מיקרי' ומותר לפ"ד א"ד קדושה נמי מתוספא בה וקהל איקרי ואסור' לפ"ד וא"כ פשוט דהאיבעי' נמי בפ"ד ישראל וע"כ לידחוק מה דנקיט פד"כ להאכיל' בתרומה היינו מפני דיסוד האיבעיא נובעת מדראב"י שאמר היכי שאמה מישראל הוא דשרי' לכהן נקיט האיבעי' לגבי כהן ומדנפשט דכשרות רק נתוסף ולקהל לא ש"מ דאפילו לראב"י פ"ד ישראל מותר בבת גר מישראלית ומכ"ש לר' יוסי דכהן מותר אפילו בבת גר וגיורת אלא שהכהנים וכו' כדאי' סי' ז' פשיטא דלא נחתינן לומר היכי שאמו מישראל דקדושת קהל אתוסף בה אלא דקהל גרים אקרי' ופ"ד מותר בה והיינו שטת התו' והר"ן. והרמ' ע"כ ס"ל פי' מורו דהאיבעי' בבת גר וגיורת מאי כשרות איתוספא בהך דאמה מישראל לאיקרוי קהל אבל בת גר וגיורת לאו קהל היא ואכלה שמותרת לפ"ד א"ד קדושה איתוסף בה לינש' לכהונה והך דאין אמה מישראל נהי דקדושה לית בה כשרות מיהו אית בה ובכלל קהל היא ואסרה לפ"ד ולא אכלה (ור"ל אף דודאי בזה ראב"י כר"י ס"ל דקהל גרים ל"א קהל מ"מ זה דוקא בגיורת עצמה שנולדה מטפה פסול' אבל בת גר וגיורת ע"כ דקהל מקרי לראב"י דאל"כ לא היה מעלה מדרגות מעלה לאמה מישראל קדושת כהונה אלא קדושת קהל) ופשטינן דכשרות איתוסף בה ואכלה נמצא נפשט דטעמא דראב"י דהיכי דאמה ישראלית מה שמותר' לכהן תלי' במה דאיקרי קהל ומה דלא איקרי קהל דהיינו בת גר וגיורת היא שאסורה לכהן ומותרת לפ"ד ואפי' כהן ואכלה משום דלאו בקדושתי' קאי וא"כ נהי דאנן פסקינן כר"י דאף בת גר וגיורת דודאי לא אקרי קהל מ"מ מותר' לכהן ולהכי אינו מביא הרמ' ז"ל איבעי' זו בה"ת מ"מ כמה דחזינן דסובר ראב"י שמשנתו קב ונקי (וע' יבמות ס' ע"א מוכח דאפי' בבריי') דבת גר מישראלית כשרות איתוסף בה ומקרי' קהל הלכה כמותו ונמצא דפ"ד וממזר אסורים בה והיינו דינו שכ' ה"ה כישראל לכל דבריו ומה דנשמע נמי לפי' זה דפד"כ לאו בקדושתי' כבר פ' הרמ' כדאי' ריש סי' ה' בשמו וקרוב שראייתו נמי מהכא וע"ש בהה"מ ונראה דרבותיו דרש"י מיאנו בפירש"י דל' קדושה יותר כופל על א"כ כדאי' יבמות ך' ותו דחוק ל' בת גרים דיותר יוצדק על בת גר וגיורת דלפירש"י אף די"ל גרים דעלמא מ"מ מהראוי לבאר מישראלית ורש"י ז"ל מיאן בפירושם מדלא ניחא לו לפרש הס' לראב"י דבת גר וגיורת יהא מקרי קהל כבהג"ה הנ"ל וגם ל' האיבעי' דכשרות וקדושה משמע דקאי על מה דאיירי בהאיבעי' משא"כ לפירושם קאי על מה דלא איירי בהאיבעי' כ"א על בת גר מישראלית וע' יבמות פ"ד ע"ב ד"ה אי נסיב שם מוכח שטתם מכח קושייתם דלשם ע"ש ודוק:

יח

פנוי' שנתעברה וכו' מקור ד"ז מס"ק ע"ג אמר רבא ד"ת שתוקי כשר וכו' עד והתורה אמרה לא יבא ממזר וכו' וכ' הריטב"א תימ' ל"ל קרא דהא איכא ב' ספיקי ס' אזלי איהי לגבייהו דהוי מחצה ע"מ והוי ס' ואידך דאזלי אינהו לגביהן ואיכא רוב כשרים וכל ס"ס לקולא וי"ל דאה"נ ורבותא נקט וכו' אבל לשתוקי דאיכא ס"ס ל"צ קרא דמדינא שרי עכ"ל נשמע מיני' שמה ששתוקי בדלא נבדקה אמו פסול ואפי' נשא יוציא משום מעלת יוחסין ה"ה לכל ס' ממזר אף דס"ס בכל התורה שרי מ"מ משום מ"י אסור ואפי' בדיעבד והב"ש סי' ב' ס"ק ט"ז מחליט דבנתערב ס' ממזר במשפחה דהבת אף לכתחי' שרי' מטעם ס"ס ודוקא כהנים משום מ"י כהונה הוא דמחמיר ר"ג בס"ס ומש"ה הגיה בטור סס"ז ולהנ"ל מוכח דאפי' נשאת תצא כבהג"ה שם ומה דאיתא שם י"ח בשם ר"ת כבר כתבתי שצ"ע. הן אמת שהפ"י מקשה קושי' עצומה על הריט' מן הת"ק ע"ש וישבתיה קצת בדרך חדוד ע"פ דברי הפ"י עצמו שגמגם על ס"ס זו מטעם שם חד הוא וכבר מביא הש"ך בי"ד סי' ק"י בשם ת"ה דל"מ שם חד כ"א שאין ס' אחד מתיר יותר משני לפ"ז י"ל דהריטב"א אינו מקשה לפי האמת דלהאמת דס"מ אף בשקול שרי תו לא הוי ס"ס מטעם שם חד אלא דהקשה ל"ל קרא הא אי לא ניכתב והי' ממזר ככל האיסורים דס' אסור ורוב שרי ושפיר הי' ס"ס דילמא אזלו לגבה ואז הס' מרווח ומתיר יותר מן הב' ואת"ל דילמא אזלה איהו לגבייהו עדיין הס' שקול מ"מ. וכן מצאתי בפסקי מהרא"י סי' קכ"ט כ' בל' זה או שמא י"ל הואיל דס' אחד מכח רוב ומיעוט מקרי שפיר ב' ספיקות וע"ז מתי' דהקרא לא אתא כ"א לידוע וממילא בתר דכתיב קרא שוב אין ס' אחד מרווח מחבירו ולא הוי ס"ס מטע' שם חד. וא"כ תו ל"ק על הת"ק דלהאמת אינו ס"ס וא"כ אף מהריטב"א אין ראיה לאסור ס"ס משום מ"י ישראל. אמנם במרד' פ' החולץ תופס נמי סת' שתוקי לס"ס ומביא ממנו ראיה שהחכמים החמירו לפעמים בס"ס ועכ"פ נשמע מיני' אף להש"ך ופר"ח שהעלו דהכלל במקומו להתיר ס"ס מ"מ מפני מ"י ישראל מחמרינן וכן הר"י מטראני ריש חלק ב' מתי' בזה קושי' הראשוני' על הר"מ שבכל התורה ס' שקול מן התורה שרי' ומ"מ החכמים החמירו א"כ מה צריך רבא לסיים מפני מה אמרו שתוקי פסול מפני מ"י ת"ל דבכל התור' נמי מחמרינן ותי' דגבי שתוקי מפני שהוא ס"ס הוצרך להעלותו מפני מ"י א"כ אין הגהו' הב"ש מוכרח והדין צ"ע. ואי משום קושי' הפ"י מהת"ק בלא הנ"ל ניחא למה שהבאתי לקמן ראיה מהר"ן דכל היכא דהתורה ביארה הדין ס' דשרי תו לית למיזל כלל בתר רוב או חזקה וה"ה ס"ס נמצא דלהת"ק כיון דס"ל דרשה דבקהל ודאי והתורה התיר' לממזר ודאי לישא ס' ישראל וס"מ ממילא אפי' בס"ס כמו סתם שתוקי מ"מ כיון שע"י ס"ס ס"מ הוא שרי ד"ת לממזר ודאי ולזה הוא דצריך דרשה דבקהל ודאי ומעלה לא עשו גבי' כיון שמ"מ לאו מיוחס ודאי הוא ואך הדרשה של ממזר ודאי הוא דצריך לאוקים בשידעינן דהוא ס' שקול אבל לסתם שתוקי לאכשורי בבת ישראל ל"צ. וא"ל נמי על סברת הריטב"א ממה דפוסל ר' יהושע הנבעלת לכהונה מהחשש שמא מפסול ואפילו ברוב כשרים כדאי' בדברי ריב"ל במס' כתובות והא בס"ס מודה ר"י דתנשא אפי' לכתחילה ע"י ס"ס היכא דיש לה חזק' היתר דומי' דאלמנת עיסה וא"כ להריטב"א ברוב כשרים הא הוי ס"ס דזה לק"מ דודאי טעמו דר"י כמבואר בתשובת הרשב"א דס"ס עדיף לי' מחד רוב גמור ולהכי ודאי אפי' ברוב כשרים וידוע דאזלו אינהו לגבה נמי פוסל ופשיטא דמכ"ש בס' דלא ניחשב אליבי' ס"ס. וכ' הב"ש ובסי' ו' מבואר אפי' אם איכא ר"כ אם א"א לבדוק אותה הולד ס"מ ודוקא דאיכא בעיר זו אפי' ממזר א' (ור"ל ה"ה אם יש א' מהעריות שהולד ממנו ממזר) ובסי' ו' אינו מבואר כ"א דאלמת שא"א לבדוק אם נשאת תצא אא"כ היו ב' רובים המצויים כשרים ואם זה בהאם שלה חזק' כשרות כ"ש בהעובר נהי דלכתחילה דילי' מפני שפסול בקהל מקרי דיעבד לא עדיף מדיעבד דהתם וצריך ב' רובים ואם לאו אפי' אם נשא יוציא ואף לשיטת בעהמ"א שם בב"ש ס"ק ל"א דסגי ברוב א' אפי' כשאינה אומרת לכשר נבעלתי ואפילו לכתחי' היינו בהיא דיש לה ח"כ אבל בהעובר ליכא מאן דפליג כדאי' כתו' ט"ז אבל פירש א' מציפורי ובעל הולד שתוקי והיינו בדוקי כאבא שאול דאמר בודקין וכו' ואפילו נימא דלבעהמ"א כל סוגיא זו לר"י ולר"ג בזה אף הולד כשר היינו באופן הנ"ל דידוע דאזלו אינהו לגבה אבל הנבעלת סתם אפי' רוב כשרים ידוע דזה שתוקי גמור לכ"ע עד שתבדק האם ואם היא אלמת הוא שתוקי ואם נשא יוציא אם לא בב' רובא. ותו מרמז הב"ש לשם למה שכ' דאף להרמ"ה להה"מ בב' רובים אפילו לכתחילה שרי' בלא אמירה וממילא ה"ה הכא אבל להב"י דמחלק להרמ' אף בב' רובא בין לכתחילה לדיעבד צ"ע די"ל נהי דלענין עדות האשה תפסינן לדיעבד מפני פיסול קהל אם אף לענין ב' רובים יהא כדיע' אבל בחד רובא א"י מקום לספוק והוא השתוקי המדובר בו בכ"מ ואפי' בר"כ ואפילו בעיר שא"י וישראלים דרים דכל זה חד רוב כמבואר בקידושין הנ"ל מ"ט ר"כ ופירש"י ואף רוב א"י ועבד וכו' ובכתו' הנ"ל לשיטת רוב המורי' מבואר דאפי' ודאי אזלו אינהו לגבה כמו פי' מציפורי נמי הוא שתוקי דהיינו עד שתבדק וכן מבואר בהרמ"ה פט"ו ומה' א"ב הי"א פנוי' שנתעברה מזנות אם אמרה בן כשר הוא ה"ז נאמנת ואע"פ שרוב העיר שזנתה בה פסולים ואם לא נבדקה אמו עד שמתה וכו' זה הוא הנקרא שתוקי שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו ודאי עכ"ל ול"נ לבאר אפילו ר"כ דכל פנוי' סתמא ר"כ אצלה כמבוארים דברי רבא כנ"ל וכ"ז פשוט אלא שבספר הגאון בעל נ"ב סי' ז' ראיתי כתו' בל"ז פנוי' שעיברה וילדה ולא נבדקה ובין כך מתה האם מה דין הולד ולבסוף מסיק שהולד הזה כשר ועמדתי מרעיד שהרי זה היפך מהמבואר ברמ' ועיינתי בראיותיו ובמח"כ לע"ד אינם ואבארם אחת לאחת ראשית הדברים ד"ה תשובה ר"ל דמה שנאמרו פרטים באסופי המוציאים אותו מחשש אסופי אינם כ"א לענין שאף לאחר שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנים אבל בלא עדות אכתי הוא שתוקי וד"ה אלא הקשה לנפשי' מן הטור ובד"ה ודברי הב"ש ס"ק נ"ד כ' דודאי תמוהי' עד שבד"ה והנלע"ד חזר בו וכ' הפשוט ואמת (ולא היה לו לפ"ז להניח הב"ש בתימ') וכבר כ' הר"מ פט"ו הלכה ל"א נמצא הולד מהול וכו' אין כאן משום אסופי מאחר שהן משמרי' אותו בחזק' כשר הוא והיינו הכל משום דלא תלינן בפשוט בזנות של עבור דודאי ל"ש וד"ה אלא דלכאורה חזר והקשה כיון שכבר גזרו בשתוקי שוב ראוי להיות אסופי ממילא אסור וכו' א"כ הדרה הקושי' לדוכתה ואף שאין בו סימן שהושלך לשם מיתה במה נתלה אותו להיתר וכבר תי' זה הרמ"ה בלשונו מאחר שהן משמרי' אותן בח"כ הוא ואי דק' לו הא שתוקי נמי אמו משמרתו כבר מחלק בעצמו לנכון דבמקום דיש ודאי זנות לא סמכינן על חזקה זו משא"כ באסופי די"ל אין כאן ב"ז (ועל רבא מעיקרא לק"מ כי על ד"ת דיבר) ומתוך קושי' זו כ' ד"ה ולכן דסמכינן אפי' ליוחסין כמו שתוקי על הרוב גמור דיש באסופי הנמצא ואמרינן כל דפריש זולת במקום הוכחה שלא חסה עליו וכ' ולכך ליכא באסופי שום חשש אם היינו יודעים שנולד מפנוי' והיינו מפני שאין אנו צריכים לדון על אמו ולגבה יש חשש דילמא אזלה איהי לגבייהו להכי אף הולד שתוקי ויצא לנו מזה ב' קולות חדא שתוקי מגרושה חללה חלוצה הולד כשר דהא ל"צ למדין על האם וחדא אסופי הנמצא בעיר שכל הנשים הנשואות זקינו' באופן שאי אפשר אלא שהילד מפנוי' ועל האם אין אנו דנין הולד אין בו משום אסופי ואמרינן כל דפירש וחלילה לע"ד וכבר מבואר בכתו' הנ"ל דהולד שתוקי אפי' בפירש א' מציפורי דליכ' חשש דלמא אזלה ועדיין יוכל לומר דשם מ"מ יש למגזר אטו אם אזלה היא לגבייהו ויש חשש במה שאנו דנים עלי' משא"כ באסופי דאין אנו דנים על אמו ליכא למיגזר דאף אם אזלה היא דומה התינוק לבתר הנמצא ובזה מבאר מה שלענין חשש שמא ישא אחותו לא חיישינן בשתוקי הכל משום שאין לנו עסק עם האם רק עם השתוקי ומקרי פורש וכל דפריש וכו' בשלמא הנבעלת נאסרת בשעת הבעילה שפיר חיישינן שמא אזלה לגבייהו ובבית הבועל ה"ל קבוע אבל הולד נולד אח"כ והוי פירש עכ"ל ותמהני דא"כ איך מפ' רבא הנ"ל דאמר מה איכא דילמא וכו' ומה קבוע שייך בד"ת על התינוק הנפרש אטו יאמר דסברו סברא דאוריי' מתוך דדנינן על אמו אף התינוק חשוב קבוע. אבל לע"ד במח"כ נעלם ממנו דברי תו' כתו' ט"ו ד"ה דילמא כתבו וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשוב קבוע הואיל ולא נמצא בבית הרי מבואר דשתוקי אם אזלה לגבייהו אף התינוק שאתה בבית ל"ח פירש כ"א קבוע ודבריהם מוכרח מרבא כנ"ל. (ומה שכת' בי"ד סי' ק"י סעיף ו' בהג"ה ואם נתערבה וכו' ונמצא ביצה ביניהם הביצ' מותרת ע"כ צ"ל דלגבי ביצה החצר לא נחשב ביתו). ובזה מ"ש ד"ה ואמנם ממילא מופרך ומה שכתב ואף דאמרינן דבעינן ב' רובא ליוחסין היינו ליוחסי כהונה וכו' כבר הראתיך לדעת מה דנאמר בפי' א' מציפורי דהוא יחוס ישראל ומה שמביא ראיה מפירש"י ודחה לנפשו משום דפסול נכרית ל"מ יוחסין לע"ד ודאי מקרי יוחסין דישראל הבא על הכותית ולדה כמותה ואם ולד זה בא על בת ישראל פוסלה מכהונה אלא דמעיקרא ל"ק דודאי בתר טבילה איירי דמה"ת לא נחוש בזה לכתחילה ואפילו במקום דשייך למיזל בתר רובא כמו בר"מ אצל שחיטה דמ"מ בדקינן ולזה לא היה צריך לתלות בחומרא דיוחסין תו' כ' ד"ה אמנם דמוכח דרוב עדיף מאמירה דידה ולו יהא כן מ"מ החכמים הצריכו ב' רובא משום מ"י ואין אנו אחראין להרהר אחריהם הן אמרו זו עדות שהאשה כשרה לה והם יודעים מאיזה טעם האמי' להאם ומאיזה טעם פסלו הרוב ובפרט דלהנ"ל העובר והיא שוים ובתרוויי' החשש דלמא אזלא וכו' ומה שכתב ד"ה ומעתה כבר מבואר שהוא היפך המבואר ברמ' ומ"ש ד"ה אבל שמצא ברבינו הגדול והוא בש"ע סי' ו' ודחק לקיים דבריו ומכח זה העלה דאלמת אפילו מרמזה מזה נתעברתי והוא כשר פסולה לכהונה לע"ד זה ודאי אינו ומעולם לא נחית הרמ' למעט זה אלא שדיבר בהווה על עיקר הדין שבאמת ל"צ לפרוט ממי נבעלה כ"א מכשר ועל רוב הבועל אזל לעלמא אבל במרמזה מזה היא כפקחת לכל דברי' וכשר' ומה שטען של"ש גבה בודקת ומזנה משום שאינה רגילה עם בני אדם א"י סברא זו מהיכי נשמעת גם מה שטען שבאונס אינה יכולה לצעוק עינינו רואים כל יום אלמים והיה כי יכאוב לו ונוהם אף כי אינו יוכל לדבר וכמו כן כל בעלי חי ואפילו חרשת כתבו תו' ע"ז ך"ג סוף ד"ה ותו ל"מ דרכה לרמז ומלבד זה כבר כ' הפ"י שהפוסקים לא תפסו בזה סברת תי' דבודקת וכן נראה מדאינם מחלקים סי' ו' בין נאנסה לרצון ומה שכ' ד"ה ועוד נלע"ד דהרי ס"ס וכאן יש ס"ס א"י איך תופס זה לס"ס שמא לכשר גמור בזה נכלל מיד אף הא"י דמה איכפת להנושא העובר בהאם אם העובר זכר ומכ"ש כי מתה האם או היא חללה גרושה וא"כ מה תו י"ל ואת"ל פסול והיינו מי שפסלו מקהל איך יאמר שמא א"י הוא וזה אינו פסלו ואף לגבי נקבה לכל מי שיחפוץ לישאנה אינו כ"א ס' אחד אם הנושא ישראל לגבי הכשרי ישראל וא"כ חדא ואם הוא כהן לגבי' הפסולי ישראל והא"י חדא ואין בזה אפי' ס"ס של שם אחד דשם לגבי המסופק יש ב' עניני' המתירים משא"כ בה לכל א' מהמסופקי' אין כ"א ס' א' מן הכשר או הפסול ואין זה כ"א מרבית הרוב וכדמוכח להדיא מפירש"י על רבא הנ"ל וכן חולין י' קורא רש"י ז"ל לס' שרצים וב"א טהורים לגבי ב"א טמאים רוב ולא ס"ס וע' סעיף ל"ג ד"ה או שטבל וע' ב"ש ס"ק מ"ג לכן במח"כ הרמה הוראה זו יצאה מלפניו כשגגה היוצאת מלפני השליט והוא שתוקי וא"כ יוציא זולת בדאיכא ב' רובא ע"פ האופנים המבוארים סי' ו' אמנם בלי ס' אצלי בעובדא דא הי' ב' רובא כי לא יאונה לצדיק כל און. ע' ב"ש הניח הה"מ בתימה וכן הקשה הפ"י והר"ן כנראה הרגיש ודחק דלהכי אינה נאמנת ליפסול משום דנמי אינה נאמנת לענין בכורה ור"ל כיון דלא ילפינן נאמנת האב ליפסל כ"א כדאמר ר"י מכאן כשם שנאמן וכו' ממילא האם מדחזינן שא"נ לבכורה אף א"נ ליפסול ואכתי צ"ע והנה הפ"י להכי נייד מטע' הה"מ וכ' דעיקר משום דמסייע לברי ח"ה דידה משא"כ לפסול שהוא נגד חזקתה והדברים אמורי' נמי בנ"י פ' אלמנה לכ"ג כ' היא אומרת שהוא פסול והבעל שותק אין הולד ממזר ודאי על פיה שלא האמינתה תורה לפסול אלא להכשיר דמסייע לה חזקה דגופא וקאי על ארוסה שנתעברה תו כ' בתר הכי בפנוי' שילדה אלא הנאמנות הוא שנבעלה לכשר לה משום חזקה דגופא עכ"ל ומ"מ לע"ד דברי הה"מ מוכרחים שהרי הרמ"ה כ' אף בא"א שהאב אומר שאינו ממנו והיא אומרת מא"י נתעברתי נאמנת ואם לטעם הנ"י ק' מה ח"ה לה בזה מ"ש אם זינתה מא"י ועבד ומ"ש עם ישראל סוף סוף מעלה באישה ובה' נהי דלר"ת על ביאת א"י אינה במיתה אפשר דשייך קצת ח"ה כלומר חזקת צדיקת במקצת מ"מ הא בב"י סוף א"ע מבואר דחלקו על ר"ת כל חכמי דור א"ו מוכח טעם הה"מ וליישבו מבלעדי הר"ן נלע"ד דאינו אזיל בשיטת הר"ן שכותב דאף ר"א סובר הדרשה דבקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ס' יבא וטעם ר"א דאוסר ספיקן משום דסובר מעלה עשו ביוחסין אף בספיקות אלא דאזיל בשיטת הריטב"א קדו' ע"ג דז"ל אמר רבא ד"ת שתוקי כשר כו' עד ממזר ודאי ראיתי מקשים דרבא אדרבא דבפ' החולץ ל"ז ס' בן ט' לראשון אמרינן דפליגי אביי ורבא דאביי סבר ה' כשמואל דאמר ה' כמתני' דשרי ודאן בספיקן ורבא אמר ה' כרב דפ' ה' כר"א דודאי בספיקן אסור ונ"ל דל"ק דההוא פלוגתא הוא לאסור שתוקין בממזרת ורבא סבר דאסור דכיון דהוא ס' כישראל חשבינן לי' אבל להתיר שתוקי בישראל ס"ל דשרי דכישראל חשבינן והך דרשה דס"מ יבא אית ליה דרבא אבל שיבא ממזר בקהל ס' ל"ל וכישראל גמור עביד לי' עכ"ל והנה להר"ן דמשום מעלה הוא דאוסר ר"א אין מקום לפרש הקושיא דמה בכך דפ' כר"א לאיסור דרבנן והכא קאמר דד"ת שרי לכ"ע א"ו דלא מסתביר לי' טעם ר"א משום מעלה דלגבי ספיקות ל"ש מ"י אלא דר"א ד"ת פליג ול"ל הדרשה דבקהל ודאי ל"י ושפיר מקשה ומשני דרבא לעצמו ולא ס"ל הדרשה דבקהל וכו' ואינו מזכיר דרשה זו כ"א לבאר טעמא דת"ק דמתיר ספיקן בודאין. וכן מדויק בהרמ"ה שאינו מביא כ"א דרשה דממזר ודאי ל"י ובזה הכל ניחא אלא אי קשי' הא ק' מה שהתחיל הב"ש דלטעמו איך נאמנת אפי' בר"פ ומה דמשני דאף בר"ע הוי ס' דילמא אזלא וכו' בח"ר מבואר להיפך כי כ' ע"ג ע"ב בפיסקא כל שנאסף מן השוק מכלל שמועה זו נראה שלא אמרו ממזר ודאי אמרה תורה ולא ס' אלא כשמחצה מיהא כשרים דכל כי האי הוא דהוה ס' אבל היכא דר"פ כממזר ודאי משוה לה דרובא דאורייתא אא"כ בדקו אמו ואמרה לכנ"ב כר"ג ור"א וא"ש. וארוסה שעברה שהולד שתוקי אע"ג דר"פ שני ארוסה דתלינן בארוס והוי כמע"מ. הרי מבואר דבר"פ הוי ממזר ודאי ומ"מ נאמנת וע"כ דלא מטעם הה"מ ומה שכ' הב"ש דאף בר"פ יש ס' וכו' הרשב"א לשיטתו שהקשה שם ע"ג ע"א דבסתם שתוקי דר"כ אצלה ל"צ קרא דאף אם יש ס' דילמא אזלה וכו' עדיין הוא רובא לכשרות אלא כ' הקרא אתא להיכי דידוע דאזלה היא או לעיר שכולה מע"מ ודלתי מדינה נעולת ולכן מחליט דבר"פ אף דיש ס' דילמא אזלה מ"מ הוא ממזר ודאי וא"כ אלו נאמר כהמסתמא דמודה נמי דא"נ ליפסול ע"כ דלא מטעם הה"מ אלא מטעם הנ"י וכן הריטב"א דנמי הקשה כעין הרשב"א אלא דתופס' בל' ס"ס ומתי' כהרשב"א נמי מוכח מני' דבר"פ בלא עדות אמו הוא ממזר ודאי מצד ס"ס לאיסור ומ"מ להכשיר נאמנת וע"כ נמי מטעם הנ"י ואולם הה"מ מדיהיב עכ"פ טעם דד"ת בל"ע שרי' ש"מ ברור דס"ל כב"ש וחולק על ח"ר וריט' וס"ל כדכ' הפ"י שם בתר שהקשה על דבריהם מן הת"ק דמתיר סתם שתוקי בממזר ודאי וז"ל ולולא דבריהם הי' נ"ל דל"ש למיזל כה"ג בתר רובא כיון דהס' הוא בזה הענין עצמו אי איכא רובא אם לאו וכ"ש דל"ש טעמא דס"ס כדפרישית (ור"ל לפני זה מטעם דהוא שם חד) וא"כ אכתי ה"ל ס' גמור עכ"ל וא"כ היוצא מזה דלהרשב"א וריטב"א דאזלו בשיטת הנ"י צ"ע רב אם מודים בדינא דהרמ"ה בא"א האומרת מא"י נתעברה. ואף אי נימא דמודים לטעם הה"מ דבר"כ או מע"מ נאמנת בלא צירוף החזקה ובר"פ הוא דס"ל כטעם הנ"י מ"מ נ"מ בעיר שרובה ישראלים דר"פ אצל' דאז לשטתייהו בל"ע הוא ממזר ודאי וצירוף חזק' ל"ל ומן הה"מ שהחליט על דין הר"מ וכ' דנלמד משתוקי אין ראי' דלשיטתי' אזיל הן אמת שבסברות תו' כתו' י"ב ע"ב ד"ה השבתנו דטעמא דר"ג משום חזקה דאשה בודקת יש נמי לחלק בין להכשיר לבין ליפסול ומזכירה נמי הח"מ ופ"י ואפשר לדחוק דחזקה זו אף בא"א שייך דבודק' לזנות עם מי שאינו פוסל הולד אבל ק' אטו נשי דינא גמירו במה שנחלקו אבות העולם ויש סוברים דהוא ממזר כמבואר ביבמות. והאמ' לפ"ר דעת הפ"י הנ"ל מוכרח חדא מכח קושייתו ותו דהרשב"א מוכרח לדחוק בארוס דשני וקשה לי א"כ כתו' י"ד מה מקשה אביי לר"י והכא ר"פ ואף דיש לדחוק דקושייתו דעכ"פ לא הוי ר"כ ושמואל אמר לא וכו' עד דאיכא ר"כ מ"מ הל' דחוק. מ"מ קצת ראיה יש לשיטת הרשב"א דאלו לשיטת הר"מ דע"י הס' דילמא אזלה בטל הרוב א"כ יקשה להאמת דמחלקינן בין לכתחילה לדיעבד בין ר"כ לר"פ ומ"ש הא מ"מ לא הוי כ"א מע"מ וצ"ל לשיטתו דנהי דד"ת בטל הרוב ואינו אלא ס' ממזר דד"ת שרי מ"מ החכמים חששו ונקטו סברת הרשב"א למעלה ליתן עדיפות לר"כ אפי' מן מע"מ כאלו הי' הר"כ רוב גמור. וזה קצת דוחק אבל למה שאבאר לקמן מיושב בזה דע' הר"מ כמבואר סי' ו' בשמו דלא ניחשב לדידיה ב' רובא כ"א בשדה וכן בפי' המשניות למשנה דראוה מעוברת דמבאר אף מימרא את ל"ת עובדא עד דאיכא ר"כ דוקא חוץ לעיר דהיינו במקום דליכא לספוקי לדילמא נבעלה במקום הקבוע וכן העתקנו הר"ע וע' ת"י ודו"ק. והנה הפ"י כ' תו ע"ד הנ"ל וכ"ש דא"ש טפי לשיטת התוס' פ"ק דכתובות ד"ה השבתנו דאשה מזנה וכו' א"כ ודאי יש לחלק בין להכשיר או לפסול וכנראה מן הפוסקים לא נחתו להך סברה עכ"ל וצ"ע מה יענו הפו' לקושית התוספת כמבואר בפ"י שהוכיחו סברא זו דאל"כ מ"ש ר"פ משבוי' דרוב א"י פרוצי' ותרוויי' אית להו ח"ה ודברי הפ"י ז"ל דרוב א"י פרוצים גרוע משום דמיעוטא דמיעוטא שאינם פרוצים הן אמת שכדבריו נמי כתו' בריטב"א חולין פ"ק ד"ה להאי לישנא בא"ד כ' ויש מתרצי' דרוב מצויין ל"ד רוב אלא כמו כל וכההוא דאמרינן בפ' בתולה נישאת רוב א"י פרוצי' דבעי למימר כל מ"מ לא משמע הכי בתו' וכן במשמרת הבית דף ז' ע"ב צווח ככרוכי' דלא נשמע מעולם במקום דצריך כל לכנות בשם רוב ועלה בדעתי הא בל"ז צ"ע למשמעות הה"מ דל"מ ברי דידה אלא היכא דבל"ע מותר מן התורה זה תינח בממזר דהתורה התירה אבל בהאשה לכהן מא"ל וא"ל דהרמ' לטעמי' דס"ל כל ס' איסור ד"ת לקולא דא"כ ק' על הה"מ מני' ובי' מה קאמר אבל ליפסול א"נ להתירו בממזרת מפני שהוא ס' א"ת מה בכך ונהי דל"ל דרשה דבקהל ודאי כנ"ל הא כל הספיקות ד"ת שרי וע"כ כמסקנת הפר"ח י"ד סי' ק"י דהיכי דאיתחזיק כע"מ דד"ת להחמיר וסובר דאיסורי ס' ביאה מדאיתחזיק פסולים וכשרים הוה הס' ד"ת להחמיר זולת בממזר דהתורה התירו ובאמת טעם הרמ"ה אינו דיליף כל הספיקות מן ממזר אף דברשב"א ממס' קדושין מביא ראי' זו בשם הרמ"ה בהר"ן סוף פ"ק מס' זו מביאה בשם הרמב"ן וע' תשו' רימ"ט מה שמביא בשם אחר שמצא כתוב וזה כריש דבריו ולא כמו שדחק עצמו לבסוף ע"ש ודוק וא"כ הדרה הקושי' לדוכתה באשה לכהן מא"ל. וע"כ דס"ל באשה לכהן נמי מפני ח"ה דידה שבעצמה נמי בלא ברי דידה ד"ת שרי' וק' הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ובר"פ הא הס' בל"ע מד"ת אסור וע"כ לבא לדברי הב"ש דאף ר"פ י"ל דילמא וכו' והוה לי' קבוע והס' שקול וע"י הח"ה נהי דקבועה איסורא מקרי מ"מ מד"ת בלי עדותה שרי' ולכן נאמנת ובשתוקי סובר דח"ה דהאם אינו מועיל להולד ומוכרח לבא דהתורה התירו וא"כ תו ל"ק מ"ש שבוי' דשאני שבוי' דרוב א"י פרוצים והמיעוט לא מינכרו ומי יודע ובקי בהם מי הפרוץ ומי הגדור וידוע דקבוע דאוריי' אינו כ"א בניכר וידוע במקומן כמבואר תו' מס' נזיר ומס' ב"מ זק ע"ב תו' ד"ה קפץ. (אלא שצ"ע דבריהם זבחים ע"א סוף ד"ה אפילו סתרו עצמם) וכן נקטו כל הפוסקים נמצא הרוב הוא רוב גמור ד"ת ולכן אף שיש לה ח"ה לכהונה הא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ושפיר בלא עדותה מד"ת אסורה ול"מ הברי. אך א"כ יהא נשמע להה"מ דבאשה לכהן בר"פ וידוע דאזלו אינהו לגבה אף באומרת ברי אף אם נ"ת וזה צ"ע. והנה עיינתי בהטור סי' ו' כ' פנוי' שראוה שנבעלה והלך לו הבועל וכו' ואומרת שלכשר נבעלה נאמנת והיא ובתה כשרים לכהונה אפי' ר"פ אצלה ודוקא בדיעבד וכו' ול' זה משמע קצת שהלך הבועל אצלה ושוב חזר והלך לו מ"מ כ' דנאמנת אפי' בר"פ ועכ"פ אלו הי' דעתו להיפך לא היה סותם. אף גם בראוה שנבעלה ל"ש כלל הס' דילמא אזלה וכו' כי ס' זה ל"ש כ"א במעוברת לכן הי' נלע"ד ע"פ המבואר בב"ש סי' ו' ס"ק ל"ד דפלוגתת הרמ"ה וטור אינה תלוי' בגירסת הש"ס אלא שהרמ"ה סובר כיון דמסקינן דמשום מ"י בעינן ב' רובא ל"מ ב"ר כ"א במקום דודאי כולם ניידו דהיינו חוץ לעיר משא"כ בעיר ויש לחוש דאזלה איהי לא מיחשב רוב העיר לרוב אלא שבדעת הטור דחשבו לרוב דחק עצמו ולע"ד הטור י"ל בשיטת הרשב"א דאפי' בס' דילמא אזלה מ"מ הרוב במקומו. ושפיר מקרי ב"ר באינה טוענת ובטוענת לשטתו אף בעיר חד רובא ומה דנאמנת אפי' בר"פ אפשר לא מטעם הב"ש דעדיין הוא ס' דילמא אזלה אלא מטעם התו' דבודקי' משא"כ הרמ' דסובר כהה"מ דטעם דמהני הברי משום דבל"ע הי' ד"ת כשר וע"כ סובר כהב"ש ממילא ה"ה בר"כ לא הוי ס' בעיר והיכא דמוכרח ב"ר להכשיר כגון בטוענת לכתחילה ובאלמת לדיעבד לא הוו ב"ר כ"א בשדה במקום דניידו ודוק וא"כ הטור שדקדקתי ממנו דמכשיר בדיעבד אף בר"פ וידוע דאזלה היא לגבייהו לשיטתו אזיל דלדידי' אין חילוק ואפי' בסתם בעיר שר"פ אצלה נמי רוב גמור מקרי והטעם כנ"ל אפשר משום דבודקת (אך א"כ צ"ע שסותם ואינו מחלק בין אונס לרצון) משא"כ הרמ' שלשונו ממש ל' הש"ע סי' ו' נהי דהתחיל בל' הטור פנוי' וכו' הרי כ' עליו בד"א כשהיו ב"ר ומסיי' אבל אם וכו' וע"ז מסיים ואם נל"ת והיינו משום דאז הו' ר"פ ממש בלי שום ס' והוי דומיא דהנבעלת בעיר שר"פ וידוע דאזלו אינהו לגבה דבזה סובר דכיון דבלא ברי דידה ד"ת אסורה ל"מ ברי דידה אפילו לר"ג משא"כ בשדה ורוב א' ליפסול ורוב א' להכשיר נמי שפיר מד"ת בלא דיבורה שרי' מטעם ח"ה דידה ולפ"ז מיושב ל' הש"ע סי' ו' סוף סעיף י"ז מה שמביא בשם הי"א ובדיעבד אפי' בר"פ דר"ל ממש במקום דנייד ואפי' ליכא כלל רוב א' להכשיר והוא דעת הטור כנ"ל וא"צ לדוחק הב"ש שם ס"ק ל"ב ע"ש ודוק. אלא דא"כ ק"ק על הטור במה שפי' נמי כהרמ' בא"א ומשמע קצת אפי' בעיר שרובה ישראל ודוחק גדול כנ"ל דשייך גבה בודק' ותו ק' כנ"ל בהג"ה לכן אפשר מסתבר דכ"ע מודי' לשטת הרשב"א ודלא כהב"ש ואי משום קו' מר"פ י"ל שבודאי מה שלא ביארה תורתינו הקדושה איך נדין בספיקן אלא שכללה אחרי רבי' להטות או שנודע ע"י הל' למשה מסיני ליזל בתר רובא כדאי' ברש"י חולין סוף הסוגי' דמנ"ל דאזלינן בתר רובא בזה אנו חייבים לתפוס הרוב כודאי שכן אמרה תורה לילך בתר הרוב בין לקולא בין לחומרא משא"כ גבי ממזר דהתורה הוציא משפט ס' שלו להורות דספיקו שרי' תו ליכא לאפלוגי ואפי' בר"פ ממש דהיינו בידוע דאזלו לגבה נמי ד"ת שרי' וראיה מהר"ן סוף פ"ק דק' כ' דהיינו טעמא דאמרינן גבי ערלה כל המקיל בארץ הל' כמותו ואפי' בח"ל ואפי' יחיד במקום רבים דכל ס' שרי' ואפילו קרוב לוודאי משום דכך ה' ספיקה מותר ודאה אסור וזה כ' אף לדידי' דס"ל בכ"מ ס' ד"ת להחמיר ול"ל דנשמע במדאיצטרך כדתי' להרמב"ן ודוחק לומר דכ"ז מן ההלכה דהל' לא משמע הכי אלא משמע כנ"ל וכעין זה כבר כ' נמי הפ"י ז"ל אך לא מטעמו.

יט

אך דזה הי' מוכרח דדוקא לגבי הולד הקפיד הה"מ מה דאין נאמונתה כ"א מטע' דבל"ע ד"ת שרי ומשום דלא מסתביר לי' דיועיל חזקה דאמה תהא מה שתהא להולד וכמוזכר כמה פעמו' בתו' אבל גבי היתר האשה אף דר"פ אצלה מודה דנאמונתה ע"פ סברת התו' ולכן גבי נאמנות לכהונה אף דל"ש טעמו מ"מ ע"י הברי בהדי חזקה מהני והיה אפשר נמי לדחוק קצת ולומר דאף הרשב"א מודה בזה להה"מ ומה שכ' דבר"פ הוי ממזר וודאי י"ל דוקא לאכשורי ס"מ בישראל דכתי' ממזר ולא ס' בזה אפי' ס' קצת ע"י רוב גמור נמי ד"ת שרי אבל מה שכ' מכלל שמועתינו לא כ' כ"א לנ"מ אליבא דהלכתא כר"א דס' בוודאי ממזר אסור בזה יש נ"מ דאם ר"פ אצלה מותר אלא שלשונו קצת משמע לנ"מ דניחשב ודאי לענין תערובות במשפחה וכבר כתבתי דמוכח מהה"מ דס"ל כהרי"ט דר"א לא דרש בקהל ודאי נמצא לגבי דין זה דהיינו ס' לממזר ודאי נשאר כבכל התורה ליזל בתר רוב ולכן שפיר בר"פ ואפי' בעיר ודאי ממזר לענין זה ניחשב ומותר בממזרת ודאי וממילא לפ"ז ניצל מהקו' עצומה דפ"י מן הת"ק דזה ל"ק דהת"ק כיון דדריש נמי בקהל ודאי וכו' הרי שהתורה התירה נמי בפי' לממזר לישא ס' שוב אפי' ס' שע"י מיעוט ממזרי' ורוב גמור ישראלי' נמי שרי' ליה ודוק ובזה נמי צודק פסק הרמ' בא"א לכל הדעות ועדיין ק' לי על הה"מ לפ"ז דמוכח מני' עכ"פ דס"ל דחזקה האם א"מ להולד א"כ תיקשי מ"ט נאמנת האם להכשיר בתה לכהונה האף שהרמ' אינו מזכיר הכשירה דבת כלל לכהונה כבר עמד בתמי' זו הרמ"א בתשו' ואף שבסי' ך"ד כ' שלא הוצרך להזכירה ונלמד דינה דא"נ לכהן ל"ת ואפילו בר"פ מהיכשר הולד לקהל בק"ו עסי' ו' שם הבאתי דבריו מ"מ להה"מ א"א ללמדה דש"ה דד"ת בל"ע שרי' ובגמ' מבואר הכשר הבת ואיתא נמי בהטור ס' ו' ולהה"מ ק' (ובהטעם אפשר לדחוק דדוקא בפנוי' לענין הולד שהממזרות לאו בדידה תלוי שפיר לא מסתביר לי' שיועיל חזקת האם להולד משא"כ בהכשר כהונה דהבת בהאם נתלה א"א לפלוגי ומועיל שפיר חזקת אם לטהר הבת) גם צריך לי עיון לדברי האחרונים דמדהקפיד הרמ' היכי דבעי ב"ר דצריך להיות במקום דניידי משמע דפליג על הרשב"א וסובר דבעיר מפני הס' דילמא אזלה מהורס הרוב ועל דרכי הא' שהעלתי בהה"מ דאף היכשר ר"ג לכהונה אפי' בר"פ לא איירי כ"א בס' דילמא וכו' ק' לי דא"כ תינח במעוברת אבל בנבעלה הא ודאי ל"ש הס' וכ"ת כתבתי שהרמ' נשמר בזה ולא הציג ההלכ' של הדיעבד כ"א בחד ר"פ וחד ר"כ מ"מ הא במתני' נאמר פלוגת' ר"ג במדברת דהיינו נסתרה ומכשיר נמי אף בר"פ ושם ל"ש הס' והי' היכרח לידחק נמי דלמסקנא דאיתותב רב אסי י"ג ע"ב תו ל"א בחורבא דדברא דשם ודאי ר"פ אצלה ורוב גמור כדאיתא ברש"י אלא לסתר היינו נסתרה ושם באמת טעמא דר"ג משום דלא דמי לדעתו לשבוי' ואיכא מגו ועכ"ז צ"ע ליישב השקלא וטרי' של ותיפוק לי דהתם ר"פ והכא ר"כ עם התי' דמסייע לי' ואף כי לדברי' אלו אפשר נמי ליישב מה שיש לדקדק בפירש"י כקושית הגמ' ותיפוק למה פי' על ר"י במדבר' ולא על מעוברת וע' מהר"ם שיף ולהנ"ל י"ל דרש"י חזא בהתי' דעל מעוברת לא מספיק התי' דמאן דפוסל וכו' דמ"מ לא דמי כנ"ל משום הס' קבוע דדילמא וכו' והמקשן באמת רוצה להקשות למה דס"ד יותר אלים והכא ר"כ דשייך דוקא במדברת משא"כ במעוברת אף הר"כ לא הוי רוב גמור מטעם דילמא מ"מ הכל עדיין צ"ע:

כ

ודע דתו איכא למידק בהה"מ הנ"ל מה ק' לו למה א"נ לפסול הא בעצמו כ' פ' י"ח מה' א"ב דלהכי העובר כשר ע"י אמו אף דפסקינן לא תעבד עובדא וכו' היינו משום דלכת' דעובר הוא דיעב' דאל"כ פסול מקהל וא"כ תינח לאכשורי אבל להתירו בממזרת הא אין לכתח' גדול מזה דהא יכול לישא גיורת וע"כ איך קושייתו משום דהרמ' כ' דינו על נתעברה במקו' שר"פ ובמקו' רוב ק"ל אף לכתח' כר"ג. ומ"מ ק' הא הר"מ פו' דלכת' בעינן ב"ר להכשיר ודוקא בשדה ודין זה בפ' ט"ו שאין האם נאמנת לפוסלו אינו מזכיר כ"א בעיר ובר"פ וא"ל דס"ל דמה דמצריך ב"ר היינו משום מ"י וזה ל"ש כ"א לגבי ישראל ודאי משא"כ גבי ס' וממזר ל"ש ואף לכת' ראוי ליפסוק כר"ג בחד רובא וזה כדע' ת"ק דר"א דמתיר שתוקין בודאין אבל לר"א דאוסר וע"ז אנו דנין הא מוכח לדעת הר"ן דאף לגבי ס' ממזר שייך מ"י ואם כן הדר' הקו' לדוכתה ולמה שכתבתי דהה"מ כהריט' ס"ל דטעמו דר"א דלא דרש בקהל ודאי ניחא ואולם למה שכתבתי סעיף ל"ג דלפי' האמת ממילא לר"י נמי ודאי מעלה עשו ביוחסין אף בשתוקין אף תי' זה אינו ובע"כ דלא הוקשה לו כ"א שהי' לו לחלק דא"נ לממזרת ד"ת ודוחק:

כא

אפי' אם מודה כ' ב"ש נ"ל אם ידוע דזנתה עם כשר וכו' מ"מ בכה"ג א"צ ב"ר כל' זה כ' ג"כ סי' ו' ס"ק ל"א ושם דאיירי בנבדקה שפיר כ' לשטתו כיון דרוב הפו' ס"ל דבחד רובא סגי ובכה"ג לא פליג הרמ' ועכ"ז אינו מוכרח אבל הכא ק' דהא ע"כ איירי בלא נבדקה דאל"ה אפי' בר"פ ק"ל דכשר לקהל והיכי דל"נ הא כע"מ דבעי ב"ר ומאי' פשוט לו דמה בכך שידוע דזנתה עם כשר דלא חש הרמ' לשמא זינתה נמי עם פסול וא"ל טעמו ע"פ סברת הב"ח מדאינו אלא ס' דרבנן דד"ת ס' שרי דא"כ מה איירי בר"כ אכי' בר"פ נמי ע"פ מה שכ' ס"ק ל"ח לתי' הה"מ:

כב

שכשם שזנתה וכו' עמ"ש הב"ש בשם ריב"ש וכן בסי' ע"א. ועפ"ז תמה בתשו' שב יעקב סי' ג' על ששמע בכמה קהילות פוסקים שבוע' על הנחשד אם תובעי' אותו לזון הולד מה מקום לשבועה זו הא אפי' מודה שבא עליה פטור להריב"ש ולהש"ע הפו' דאינו יורשו והנה בהריב"ש כ' טעם א' ואפי' נודע שבא עלי' והיא טוענת ברי שממנו הולד כיון שאין מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר וק"ל מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור ועוד דאפי' באשתו נאמן זה אינו בני ואינו יורשו מטעם התורה האמינתו כמבו' ברמ' פ"ד מה' נחלות ובטו' סי' רע"ט ובסי' מ"ב כ' וכיון שהאמינתו תורה שאינו בנו הדבר פשוט שאינו חייב לטפל בו וגם שאין כאן היסת שאם מחייבין היסת ה"ה כשאר כופר הכל ומה הועיל מה שהאמינתו תורה ועוד יש טעם אחר לפוטרו מהיסת לפי שזה זכו' העובר ולא זכותה ואין טענת ברי של האשה מועיל לזכו' הולד וטענ' הולד אינו אלא ס' שוב כ' ואף אם היינו אומרים שחייב היס' כאלו לא האמינתו תורה והיינו אומרי' שטענת ברי דאשה תועיל להולד עדיין לא היה חייב לישבע שלא בא עליה אלא שא"י שהוא בנו דומי' דמנה לי בידך והלה אומר א"י שנשבע שא"י ופטור שהרי אף אם היה מודה שבא עליה עדיין ס' אם הוא בנו דכי היכי דמפקיר וכו' אלא שהעיקר הוא שאינו נשבע כלל שהתורה האמינתו עכ"ל. ובהתשב"ץ ענין י"ט חולק ועיקר מחלוקתו במה שמבואר פה בהאחרוני' הסוברים כהרא"ש דבדיימא מני' ודאי ולא מעלמא דבתרא דידיה שדינן ומה שכתב לחלק בדעת הרמ' בין פיתה בתולה לאריס באמת הם דברים מותמהי' לע"ד וע"ש ומה שנסתייע ממתנית' דתרומות כבר מבואר בהה"מ והאחרונים טרחו ליישב אלא שתו כתב ואחרי שנתבר' זה אם זאת טוענת ברי הרי זה בנך פרנס אותו והוא כופר למה לא נשביע אותו ואע"ג דליוחסין נאמן בלא שבועה לממון צריך שבועה אלא שיכול להחרי' אם נבעלה מאחר דאם הודת הוי ס' בנו ופטור ואפילו נאמר דלהכרת בכור נאמן בל"ש אע"ג דהוא ממון התם שני דג"ה הוא ואפילו במוחזקים בו שאינו בכור וטעמא דמלתא משום דאין לבן טענת ברי על האב שהוא בנו כמו שיש לאשה על התובעת אותו שיפרענה שכר הנקתה שהרי הרשות בידה להניק בנה בשכר ועוד שלא האמינתו תורה אלא במי שחיובו מן התורה כירושה אבל במה שעיקר החיוב אינו אלא מדבריהם אינו בכלל נאמנת וה"ה כשאר תביעות ממון שהם חייבו היסת בטענת ברי אע"פ שהתור' האמינתו עכ"ל. ועם כי לפ"ר דבריו קצת קשאים תחילה כ' שהיא ג"ה ולבסוף כ' והטעם מפני שהוא טענת ס' ומשא"כ בנדון זה דהטענה זכו' האשה בשכר הנקה וק' אטו מחויב ליתן לה שכר אם לא מחויב מקודם במזונו' הולד ע"י ברי והירגש בזה וכ' ועוד לחלק במה שהאמינה תורה בין דאוריי' לחיוב דרבנן וק' גיורא וכו' מ"מ לע"ד צודק בפ"ד וטענת הריב"ש שנתן טעם של עיקר שאין כאן שבועה מפני שהתורה האמינו וכו' א"י מה בכך שהתורה האמינו הא כל כופר בכל התור' האמינו ומ"מ החכמים הזקיקו להיסת וה"ה י"ל בזה מן התורה נאמן בל"ש ומ"מ הוא בכלל תקנת היסת שוב ראיתי שזה נכלל בסוף דבריו והוא נכון ומה שטען הריב"ש שאם היינו מחייבין היסת ה"ה כשאר כופר ומה תועיל מה שהאמיני' תורה לע"ד תמוה הא סבר יש פלוגתא שיש מי שסובר שאינו נאמן והברור אפי' בשבועה מטעם שמוחזק בבנו או בבכור ונהי דקי"ל כר"י דנאמן מ"מ חידוש הוא לאפוקי מחזקה דקי"ל סוקלין עליה ולעולם אלו הי' ד"ת כופר הכל לישבע אף בזה הי' מחויב עכשי' עכ"פ מחויב היסת ומנ"ל שהתורה הקפיד' דוקא בנאמנו' בל"ש ומה דלא מצינן בדין ירושה דין שבועה זה ל"ק דשם ל"ש שבועה דבחיי האב מה תביעה יש ואחרי מותו מי ישבע לו ומה שטען שאין להבן ט"ב לדעתי אף להרב' לא נראה עיקר כאשר בעצמו חזר וכ' אף אם היינו אומרים וכו' ובודאי שכן הוא כדקי"ל משביעין ע"פ איש פלוני הגיד לי ואפילו קרוב ומכ"ש האם שהיא אפטרו' דבנה ע"פ הציבור שממנים אותה כדי להקל העול מעליהם גם אפש' להב"ד ליכתוב לה הרשאה לזכות הבן וע' ח"מ סי' ע"ה ש"ך ס"ק ע"ב ותו דקי"ל דמשביעין אף בשמא היכי דיש רגלים לדבר ומעתה אחרי שלע"ד נסתר עיקר טעמו שנשען עליו במה שהתור' האמינו מהראוי לעמוד על יתר הטענו' כ' ואף אם וכו' לא הי' חייב כ"א שא"י וכו' וזה לשטתו שמחליט דאפי' ודאי בא עליה יש להסתפק לכל מילי אם הוא בנו וא"כ פשיטא אין מקום לשבועה ואינו דומה לשבועות א"י דעכ"פ התובע טוען שהוא יודע אבל כשהתובע מודה שא"י פטור אף מהיס' כדאי' בש"ך סי' ע"ב סס"ק ב' ותימ' על הריב"ש שלא ירד לדקדק בהכי (אח"ז רב מצאתי במ"ל פ"ד מה' נחלות הירגש ג"כ) ואולם נהי דהריב"ש סובר כהב"י פה שאפי' מודה שבא עליה כ"ז שאינו אומר שהוא בנו דהיינו כל' הרמ' ה' ייבום שאומר זה העובר ממני לא נחשוב בנו לירושה ומכ"ש שאינו חייב במזונותיו מ"מ הא הח"מ חולק ופו' כהרשב"א ורא"ש ועכ"פ כהכרעת הה"מ דהיכי דבא עלי' ול"ד מעלמא דהו' בנו ליורשו וה"ה שחייב לזונו:

כג

ויותר מזה במשרתת שהרתה וטוענת על אחד מבני הבית בזה נלע"ד שכדאי הכרעת הרא"ש ז"ל לענין ממון הקל שהוא בנו ליורשו ולחיוב מזונות כמבואר ראייתו בתשו' מן הר"ש הגם שלפ"ר ק' על תי' הר"ש שם שהוקשה לו קו' התוספת ללישנא קמא דאביי פליג וסובר דאפי' בא עליה ול"ד מעלמא חיישינן איך אמר רב יוסף חדא דקמודה ולא ניחא לו דאזיל ללישנא בתרא ואביי הוא הוא דמתוכח עם ר"י ולא הקשה עליו בזה לכן חילק ותי' ההוא דכתוב' איירי ההוא דקאמר מיניה ר"ל שהי' רגיל אצלה תמיד הלכך שדינן רוב בעילו' בתרי' ודפ' אלמנה לכ"ג איירי שאומר הארו' שלא בא עלי' כ"א פעם אחד הלכך אמרינן מדאפקרי' כו' עכ"ל וק' דא"כ מי הכריח לאביי בחבושים לוקים כי ההוא גוונא וי"ל חדא דמשמע לו מדקתני הי' כהן שבא על בת ישראל אפילו חדא זימנא ותו אפשר דחבושים ל"ד וה"ה באופן שהיתה רגילה בביתו וזה קצת נראה דאלו חבושים דוקא לא היה שביק התנא מלמתני תנאי דלא שכיח כזה ויהי' איך שיהי' מי יבא אחרי הכרעת הרא"ש ז"ל שכ' להדי' דנראה לו דהרמ' לא פליג עליו בזה ודע אף שהרמ"א ז"ל סי' קנ"ו העתיק ל' הרא"ש וי"א אפילו בזונה אחרת המיוחד' לו אין ר"ל לע"ד דוקא בידוע שמיוחדת לו לזנות דומי' דפילגש כי מבואר בהתשו' דאך תליא בשהיתה בביתו תמיד ומצוי' לו בכל עת ומודה שבא עליה כמה פעמים כמתבאר מתוך ראייתו ומכ"ש למה שהעל' הש"י בתשו' הנ"ל הפירש בהש"ע אם אינו מודה שהוא בנו שהידיעה הזו די כשאומר שחישב ירחי ויומי ואיכוין ומשום זה יורשו א"כ ה"ה שחייב במזונו' ואף שלסברתו לתירץ תמיהו' הרא"ש אין ראיה מזה כ"א כשהוא מודה ומטעם הודאות ב"ד לע"ד אין מקום בזה להודאות ב"ד דמיד שמת הנכסי' דימתי וכל כמה שהוא בחיים לא הודה מאומה על נכסיו ותדע דאל"כ למה פליגו רבנן על ר"י בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ות"ל מטעם הודאות ב"ד ואף ר"י לא הי' צריך ליכיר א"ו כדכתיב ומטעם זה נמי אינו מה שכ' גם י"ל שמטע' שהאמין אשתו עליו והוא כנאמן עלי אבא דכ"ז ל"ש גבי נכסים דלאו דידי' ויפה תמה ובעיקר שמחויבים אנו לידחוק שבממון הקל סמך עצמו על ממתנית' דתרומו' כמו שפ' בעצמו ובאיסור ערוה החמיר ומכל זה נלע"ד דאלו הוה לן עדים על איזה בעילות מאחד מאנשי הבית ולפי החשבון היתה ראוי' להוליד מזה הזמן ולא היתה דיימא מעלמא דהוא בנו ליורשו ולמזונות וכל היכא דב' מחייבים ממון ה"ה בהודאתו וממילא על הכפירה היסת. ולולא דברי הריב"ש שהחליט שהתורה האמינו בל"ש היה מקום אתי לדון לכל הדעו' ואפילו נאמר דתמיד ס' הוי אפי' בבא עליה ולא דיימא ואפילו לענין ממון מ"מ י"ל דהכא מחויב עכ"פ לישבע בבירר שאין העובר ממנו ומיד שהודה שאפשר הוא ממנו מחויב לשלם הכל ואפי' בס' מטעם דהו' מ"ש וא"י לישבע דדינו לשלם להפוסקים אפי' בהיכי דלא הוה ליה לידע ומטעם שהרי אף אם העובר אינו ממנו הא אינו נמלט מהיות כא' מהציבור שמחייבי' לפרנס עובר זה כמבואר תשב"ץ הנ"ל וה"ה על מקצת זה כמתחייב ע"פ עדים ומחוייב על השאר שבועת התורה ואם א"י לישבע ישלם (ואולם אפשר זה ליתא משום דמעיקר' לא היה חיוב זה כלל בתוך כפירתו) אך להריב"ש אין מקום לשבועת התורה ועל ש"ד ל"א משאיל"מ. אך זה גופא צ"ע מנ"ל שהאמינה תורה בל"ש וכנ"ל אבל היסת לע"ד בפשוט שסומכים בדלא דיימא מעלמא על הכרע' הר"מ וח"מ להשביעו) ואז נמי הרשות ביד הב"ד להחמיר עליו בשבועה כמבואר סי' פ"ז בח"מ וא"ל נמי כיון דמזונות גופא אינם אלא תקנה והיסת תקנה הוי תקנתא לתקנתא כי ע' ש"ך סי' פ"ז ס"ק נ"ה דלא פלוג אף א"ל כיון דבתולות שלנו הם נדות א"כ לדבריה הוא פסול לשבועה דזה אינו כמבואר סי' קט"ו סעיף ז' ע"ש:

כד

הג"ה ואפילו היתה מיוחדת לו זה נובע מהריט' שבנ"י וקאי להדי' שם על אפילו ודאי בא עלי' ודיימא מיניה וכ"ל הרמ"א פה מורה דקאי אף על היכי שמודה הפלוני שבא עלי' וא"כ לנכון תמה הח"מ. והב"ש הבין מן הח"מ שהבין דהרמ"א איירי כשהוא מודה לדבריה דהיינו במודה שהוא בנו ולכן כ' שבסי' קנ"ו מבואר דבכה"ג ל"ח וליתא כי נהי דדעת הרא"ש שבסי' קנ"ו הובא על האומר זה העובר ממני ע"ז כ' הרמ"א וי"א אפי' כו' המיוחד' לו אבל המע' בתשובת הרא"ש כלל פ"ב יראה דלדידיה אין חילוק בין אומר שהוא בנו לבין אם מודה שבא עליה ור"ל ביאה בזמן הראוי לעיבור זה שוב מחזיקי' העובר בבנו ודוקא בהרמ' מוכרח לחלק בין מודה שהוא בנו לבין מודה אך שבא עליה כדמחלק הכא הנ"י לירושה ותמה הרא"ש על ככה באורך והש"י הנ"ל דחק עצמו. אבל בדעת הרא"ש אין חילוק כלל ומה שהתמי' בח"מ מסי' ג' הוא גופא התמיה שתמה הה"מ על הרמ' ובב"ש ניחא לו ביישוב הב"ח סי' קנ"ו דאיירי בתרומה דרבנן ועל הרמ"א ק' לו מנ"כ וכ' דאיירי בכולהו כהנים וכמה דחוק ורחוק הוא ואני תמ' דא"כ אף על הרמ' ק' דכיון דאמו תאכל פשיטא שהבן נמי יאכל וא"כ לו נמי דאיירי בדרבנן הא קי"ל דמעלין אף מת"ד לכהני הזמן כמבואר סי' ג' סעיף ה' והיינו לנ"כ ולכן העיקר לע"ד דלענין כהונה כיון דהרמ' עצמו פו' הכי דבדדיימא מני' ולא מעלמא בתרא דידי' שדינן והושוו בזה הרמ' והרא"ש פ' כותי' דהרא"ש ולענין יבום מאחר דהרא"ש עצמו כלל פ"ב דחק למעשה שיסכים הרמ' לדעתו ע"י שהיא מיוחדת לו לא מביא הרמ"א דע' הרא"ש אלא במיוחדת. אך זה תמו' דהכא סתם לענין ירושה כהרמ' לחלק בין מודה שהוא בנו לבין מודה שנבעלה ואפי' במיוחדת כדעת הנ"י והנ"י במיוחדת ודאי פליג עם הרא"ש ולא הביא פה דעת הרא"ש שחולק עכ"פ על הנ"י. ואולם במה שהכריע הח"מ וכ' ואף בדדיימא אין הל' כאביי הגם שבסי' קנ"ו מביא הב"י הכי בשם הה"מ וגם דברי הרא"ש כלל פ"ב הכי נוטין מ"מ ק' לי הא קי"ל סוף סעיף ט"ו דאם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבניה זולת בבדיקות אמו וממילא מה דאיתמר בסוטה לפני זה ישא בת דומה היינו אפילו בלא בדיקות אמה ואינו כ"א מפני המבואר שם שרוב בעילות וכו' ש"מ הא היכי דל"ש ר"ב דומיא דארוס אף דודאי בא עליה דומי' דבעל אם היא נמי דיימא מעלמא הולד שתוקי וא"כ איך אפשר להיות הל' כלישנא בתרא וכרבא דהיכי דבא עליה הארוס ודיימא מעלמא דלא ליהוי שתוקי וליתכשר בלא בדיקות אמו דמ"ש מפרוצה הא בתרוייהו ל"ש ר"ב כדאית' להדי' בתוס' בסוטה דבארוס ל"ש רוב וכו' ודבריהם מוכרחים מלישנא קמא דיבמות דבבא עליה ודיימא לכ"ע הולד שתוקי ושם פסקינן ישא בת דומ' והיינו בלא בדיקות האם וקושייתם על הלישנא בתרא אליבא דרבא ממש כבר מבואר שם בתו' אלא לשונם צ"ע תחלה כתבו אבל איכא למתמה ללישנא בתרא דאמר בבא עליה דכ"ע ל"פ דבתרא דידיה שדינן והא הכא וכו' ומזה אין שום קושי' דמה דנאמר בבא עליה כ"ע ל"פ כבר מבואר בתו' יבמות ובכל המפרשים דהיינו ולא דיימא מעלמא. ושוב כתבו ואפילו ת"ל דש"ה וכו' וזה אין הדעת סובל לומר בבעל שלא יהא נחשוב אף לשמואל עכ"פ ודאי בא עלי' שוב כתבו אף לדבריהם אלו מ"מ לרבא תקשה דאמר אפילו בארוסה שעיברה ומסתברא דלא דיימה מני' אבל דדיימא מיניה בתר דידיה שדינן וכו' והא הכא וכו' וכונתם מבוארת דהבינו מה שנאמר בלישנא בתרא בארוסה מסתברא בדלא דיימה מני' היינו חשד וע"ש אמר אבל דיימה מניה ור"ל הכל חשד ולא ידעי' ודאי שבא עלי' מ"מ בתר דידיה שדינן ולכן הוקשה להם אף לשטתם שכתבו דגבי בעל לא חשוב ודאי בא עליה מ"מ הא הו' עכ"פ דיימא מניה וזה בלי ספק לפירושם ביבמות ל"ק דשם פירשו דמה דנאמר אבל דיימא מניה ומעלמא ר"ל דיימא מניה בא עליה ודאי מכ"ז לשונם צ"ע אבל מ"מ לפי זה יהיה מוכרח מקושיתי הנ"ל וגם מקושי' תו' משמואל לחלק באמת דגבי בעל לא חשוב ודאי בא עליה וזה ענין רחוק מאוד ויותר נלע"ד דלשיטת הרמ' הסוגיא דסוטה עם הפסק הל' אזיל ללישנא קמא דרבא והפוסקי' כלישנא בתרא וכרבא ודאי צ"ע ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהרשב"א והרא"ש נמי אך מפרשי' הסוגיא דסוטה כפירוש רש"י שם כמוזכר לעיל ודוק:

כה

הג"ה אבל אם זנתה וכו' נרשום בש"ע פסקי מהרא"י וב"ז וספר ב"ז אין אתי אבל פסקי מהרא"י עיינתי והח"מ וכן הב"ש ס"ק ג' כתבו חדוש הרמ"א אפי' זנתה בעדים וזה לא נזכר בפסקים הנ"ל אמנם ל' רב תחליפא בסוטה אשה מזנה בני' כשרים משמעות הכי אך ראיתי בתו' דשם ד"ה ר"ב כ' בל"ז לא איירי אלא בקלא דפ' דפסקינן כרב דל"ת דר"ב אחר הבעל ואע"ג כו' ואין לזה מובן דלהפשוט משמע דמפרשים דל"ת בקלא דפ' משום דר"ב וכו' משא"כ בקלא דל"פ דתצא ע"כ משום דלא אמרינן ר"ב וכו' ונקטו דבריהם כדי לאקשויי דרב אדרב וזה אינו דמה ענין תצא ול"ת לרוב בעילות וראיתי בתשו' מר"ם פדוואה סי' ל"ג בשמעתין דברי תו' אלו מן ואע"ג וכו' הביא דבריהם כאלו התחלת הדבור הי' ר"ב אחר הבעל ואע"ג וכו' מתוך כך עלה בדעתי דהאות ד' הוא ט"ס ור"ב השני הוא התחלת הדבור הזה כהעתק הנ"ל ודבריהם הקודם שייכי' לסוף דבור הקודם ואחר שסיימו ואפילו ר' יוחנן כו' דלא יוציא ע"ש אלא לא איירי אלא בקלא דפ' דפסקינן כרב דל"ת ור"ב אחר הבעל הא' כולו ט"ס אבל ראיתי בח"ש הגי' להדי' כמו שלפנינו ובדוחק יש לפרשם דהוקשה להו אם היא מזנה בעדים או אפי' שיצא עליה קלא דל"פ באופן שמוציאין מהבעל. וכדבאנו לדון על הבנים הא פשיטא לא על הבנים הנולדים טרם הקול או העדים אלא על הנולדים לפי שעור העבור דימן ההוא ואם כן כשמחויבת לצאת משעה ההוא מיד ואם אח"כ הולידה ונודע דבשעה זו או קרוב נתעבר' לא מסתביר להו להכשיר מטעם ר"ב דהא בזמן ההיא שנתעברה טרם יציאת הקול שמשו הבועל והבעל יחד עמה ומיד הופרשה משא"כ אי איירי בקלא דפ' דל"ת ע"ז כתבו דרוב וכו' ר"ל דאז שייך רוב מדהוא עמה תמיד אף אחר הקול ואלו כן צ"ע דין דהכא בזינתה בעדים דודאי תצא מיד ואף ל' ר"ת אשה מזנה בניה כשרים דוחק לפ' אך ע"י קול גם היה הוכרח דמה שהחליטו דבקלא דל"פ תצא מבעלה היינו כפירש"י ביבמו דאלו לפי' התו' לא קאי כ"א על קלא דמקמא נשואין וזה אפשר לדחוק דר"ל קלא דל"פ ע"י ע"כ וכ"ז צ"ע והב"ש שכ' היינו כשבעלה אצלה כ"כ שם בפסקיו ר"ל לאפוקי כשבעלה במדה"י כי כן מבואר שם אבל מזה לא דיבר. ע' ב"ש מביא פה תשו' מהרי"ו דמכשירי' הולד בלא בדיקה ע"י ס"ס ומקשה מפרוצה ביותר וכ' וי"ל המהרי"ו לטעמו וכבר כתבתי שם דדברים אלו של מהרי"ו תמוהים דמדבריו עצמם סי' ך"ד מוכח דא"א לפרש כ"א דלחשש ממזר ובסי' פ"ח בעצמו לא החליט כ"א דסובר הרמ' אינו חושש בפרוצה כ"א לכתחי' וא"כ על הרמ' יקשה הא הוי ס"ס ס' מבעלה ס' מא"י ואפי' לכתחי' יהא כשר כפסק מהרי"ו הכא וע' ב"ש ס"ק נ"ב אבל למה שהעלתי סעי' ך"ז מהריטב"א דמשום מ"י לא מהני ס"ס דין פרוצה בפשוט ניחא ואף המהרי"ו שכ' וקרוב בעיני אפי' לא נבדקה האם הבנים כשרים מטעם ס"ס לע"ד למעשה להכשיר אך מטעם ס"ס הי' קרוב ונתרחק דבעובדא דידיה היה בפשוט ע"י בדיקות האם:

כו

[השמטה לסימן זה] ואם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר ומ"מ אין וכו' אם אינו מודה שהוא בנו. אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובו' אותו פלוני והוא ל' הרמ' פט"ו מהא"ב פנוי' שזנתה ואמרה בן פלוני הוא אם אותו פלוני הוא כשר הולד כשר. ואינה נאמנת להיו' זה בנו של פלוני ויראה לי שחוששין לדבריה ויהי' הבן אסור בקרובות אותו פלוני מספק ואיתא בתשו' דבר שמואל סימן שנ"ח שנשאל על ענין זה שהי' ע"י הכחשה ממנו שאמר שלא בא עליה מעולם מה משפט הנער ומעשיהו בקרובות ראובן אם יזדמן הלכ' זו למעש' והשיב אין לחוש לדברי האשה היכא שראובן מכחיש אותה כי לו לבדו ניתן הנאמנות מפי התורה להכיר את בנו לאחרים ועם כי לכאורה הי' מקום לפקפק בלשון ש"ע הנ"ל דנראה דאפי' שהאיש אינו מודה חוששין לדבריה מבואר הדבר מתוך ל' הרב עצמו שם בב"י דר"ל שהאב אינו מודה שהוא בנו ודאי כמו שהאשה אומרת. אמנם אינו מכחישה שנבעלה לו כלל וזה לשונו על הטור ומה שכ' רבינו ומ"מ אין מחזיקין אותו לבנו ודאי ליורשו היינו דוקא כשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אעפ"י שמודה שנבעל' לו וכו' ועלה קאי לישנא דהטו' וש"ע דקאמרו אבל חוששין לדבריה וכו' והוא מועתק מהרמ' אמנם כשמכחישה ודאי שלא נבעלה לו אין חוששין כלו' לדבריה להחמיר דהרי חברו מלמד עליו בהרמ' הלכה י"ז מהארוס' שנתעברה והיא אומרת מארוס נתעברתי וכו' שכתב ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר והלא וכו' האמינה תורה אותו לשווי' הולד ממזר ודאיז ואין חוששין כלל לדיני קורבת' עכ"ל ולע"ד במח"כ שגג מאוד ונתן מכשול לפני המעיינים שלא במשפט כאשר שמענה אזני מורה אחד שהתפאר לעיני בכחו דהתירא דעבד עובדא ע"פ דברי תשו' הנ"ל (ובאמת לא ידעתי מספר תשו' הלזו עד כה) ואני איני אומר יישר כח על כח דהיתר כזה. כי כל מעיין בצדק ישפט שאין פי' זה האמת. וע' בח"מ שם ס"ק ו' ואפי' לדע' הב"י אטו משום שפירש אעפ"י שמודה שנבעלה לו ר"ל דדוקא בהכי איירי הא אעפ"י קאמר ור"ל דל"מ שאם מכחישה שלא בא עליה שאינו בנו ליורשו אלא אעפ"י וכו' מ"מ בשני האופנים אינו בנו ליורשו ועל זה מסיימו אבל חוששין לדבריה הרי ודאי שתמי' חוששין לדבריה ותו איך ס"ד לפרש דוקא בשמודה שבא עליה אלא שאינו רוצה להחזיקו בבנו מטעם שמא גם מאחרים קיבלה א"כ מה אירי' שחוששין לדברי' הא אפי' היא אלמת ואין במקום הזה שום חשש ממזר באופן שכשר בקהל וע"ש ב"ש ס"ק מ"ג מ"מ פשיטא שאסור בקרובותי' מצד אמירתו שבא עליה א"ו אין פי' זה אמתי ושרי לי' מרי' ומה שמביא ראי' מארוס (וא"י למה דילג להביא ראי' מהלכה י"ז שנובע מהלכה ט"ו כמבואר בהה"מ ולא מן הלכה ט"ו וגם מסיים ואין חוששין כלל לדיני קורבתו וא"י מה ענין חשש קורבה במי שאסור לבא בקהל) ועיקר ראייתו ממה שכ' שהוא ממזר ודאי ומותר בממזרת ואין חוששין לדבריה א"ד כלל כי אחרי ששפטה התורה יכיר שהנאמנות להאב בודאי האמינה אותה לודאי ולא לספק לחוש לדברי' כמו שהאמינ' אותו להוציא הירושת בכורה מהמוחזק לבכור ולא חיישה לדבריה ואין ללמוד מזה למקום אחר כי טעמא רבה יש בזה שירדה התורה לסוף דעתו של אדם שאין אדם בעולם שיפסל אפי' ספק זרעו בפיסול ברור ולולא שיודע בודאי שאין זה בנו לא הי' מעידו בממזר דהא מיד שאומר עליו שאינו בנו ממילא הוא ממזר. אבל בפנוי שאף עם אמירתו אינו בנו הוא כשר בקהל על פיה ואין נ"מ בעדותו אלא להתירו בקרובותיו בזה סובר הרמ' שלא האמינה אותו התורה והוא ספק על פי דבריה ולא מיבעי' לשטת הי"א שבהג"ה סעיף ך"ט המחמירי' דודאי זה נמי טעמייהו לחלק בחילוקי' אלא אפילו להי"א דהוא נאמן אף להכשירו היינו דוקא באמירתו שהוא בנו שהתורה האמינתו ביכיר לומר על המוחזק באינו בנו שהוא אף בנו בכורו כמבוא' בח"מ סי' רע"ז אבל ללמוד נאמנת היתר מכלל אמירו' אינו בני ודאי אין לנו וכ"ע מודים לדע' הרמ' וע' בש"ג פ"י ואף שדבריו נגד כל הפוסקים מ"מ יש ללמוד טעמא מני' ודוק (עכ"ה):

כז

הג"ה והוי בנו ליורשו כ' ב"ש ונראה אפי' לענין יבום אמרי' דהוא בנו ועל הראשונים אני מצער וא"י מאין למד הנ"י דיורשו ע"פ דבור' כשהוא אינו בפנינו (וע' פסקי מהרא"י סי' שנ"ב כ' להדי' ומשמע מהרא"ש דאפילו בדקינן לאמו ואמרה דמארוס מיעברה משתקינן אותו מנכסיו) אלא שמגלגל עלינו דנפטרת בלא חליצה ובודאי ק' הא אמרינן ואת ל"ת עובדא וכו' ואין לכתחילה יותר מזה לפטור בל"ח ונראה שסומך על מה שכ' וי"ל כיון דשדינן אחריו לענין דלא הוי ממזר תו א"א לחלק וכו' ור"ל דבשלמא פנויה אף שאמרה מפלוני י"ל דאף דמשקרת מ"מ אפשר דהולד כשר מאחר אבל בארוסה מיד שאין מאמינם לענין אחר מחשש דלאו ממנו ממילא הוא ממזר ויש לעז ולכן הכל ניחשב לדיע' וכן משמעות הח"מ ולע"ד סברה זו בנוי' על דברי הפרישה דבתר הכי דהיכי שהיא לפנינו ואינה טוענת מא"י ליכא למתלי בא"י אבל למה דלקמן אף בארוסה שייך לחלק ולומר דכשר הוא מא"י אף דא"נ על הארוס בשום ענין ותו דסברה זו כנראה בח"מ היא מיוסדת ע"פ פי' הר"ן ברש"י ז"ל ונראה מלשונו דקאי כשטה המובאת בשם יש מי שאומר שכ' בהה"מ פט"ז דבפנויה אף הולד נחשב כלכתחילה גמור ואסור אף ע"י בדיקות האם זולת בארוסה מפני הדיעבד דידה שלא יהא לבו נקפו ופירש אבל למה דקי"ל כתי' א"נ דהר"ן דלגבי הולד אף לכתחי' דילי' נחשב דיעבד שוב אין סברה זו מוכרחת כלל לע"ד וצ"ע.

כח

תו כ' הב"ש כ' בפרישה וכו' וק' שאם אינה כאן הוי ס' מא"י וכשהיא כאן ואינה טוענת אז מדשתקה הוי הודאה דמישראל והוא ממזר ודאי וא"כ והרי להר"מ בלא דבורה הולד ס' שמא מא"י וע' ב"ש ס"ק נ"ב א"כ אף כי תודה דמישראל הא קי"ל שא"נ לעשות מס' ממזר ודאי וא"כ בטוענת מן הארוס נהי שא"נ לאכשורי מכח נאמנות האב מ"מ מאין יהיה ממזר ודאי ומסיים הב"ש מיהו למ"ש בסמוך (ר"ל ס"ק נ"ב ומס"ק מ"ג כ' דאף המהרא"י ס"ל דלא תלינן בא"י נר' דלא אמרי' מא"י נתעברה ותימה לי איך ס"ד דהטור לא חייש לא"י ועושה אותו ממזר ודאי להתירו בממזרת הא א"י פרוצים וישראל גדורים ומה"ת דוקא לחשוד בכשרים וגם ע' ס"ק נ"ב מניח הטור בקו' ומלבד שזה מן המושכלות שיש לספוק בא"י הביא נמי ראיה דאיתא פ' י"י ע"ח ע"ב האומר זה בני ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות א"נ ואפי' שניהם מודים פירש"י האב והאם אומרות על עובר שבמעיה ממזר הוא דאינו מן הבעל אלא מאיש אחר א"נ גמרא מה אפי' ל"מ איהו דלא קים לי' אלא אפי' איהי דקים לה לא מהימני' ופירש"י ז"ל ל"מ האב דל"ק לי' אם ממנו נתעברה או מאחר וק' תינח בהרישא שאומר בני זה ממז' דהיינו שהו' בנו הנול' לו מח"כ שפי' ל"ק לי' כי כמו שזנתה עמו י"ל שזנת' עם אחר ואינו ממזר אבל בהסיפא שאומר שאין זה בנו כי לא בא עלי' והוא ממזר ממילא מה ליתלות הרבותא בדידה דקים לה טפי מני' והיה לו לומר ואפילו אמר אין זה בני וממזר הוא א"ו עכ"ז ל"ק לי' כי שמא מא"י הוא ושפיר לכן מה שהמציא מחלוקת זו משינוי הל' שבטור כ' והוא ממזר ודאי וברמ' כ' ה"ה בחזקת ממזר לע"ד אין זה כדאי להמציא פלוגתא והראי' שבדין הארוס אף שברמ' עצמו לא נאמר ממזר ודאי מ"מ אף בחזקת ממזר נמי לא נאמר אלא כ' ואם הכחישה הארוס הרי הולד ממזר א"ו דלא ירד לחלק בהכי והוא מפני דבעיקר דין ארוס כמוזכר בגמרא כתו' מקשה ותו בהא כי לא מודה וכו' והא הכא ר"פ ולשטת הפוסקים קאי הכל על הולד וקשה מאין מוחלט דר"פ ולא רוב א"י (ולהפרישה ניחא) וש"מ דאיירי בעיר שכולה ישראלי' ואזלינן בתר רוב העיר לכן העתיקו בסתם ה"ז ממזר מצד עדות האב באופן הנאמר בגמרא וממילא מובן דבעיר שא"י בתוכה הוא ס' ובהלכה י"ט מפני שדיבר על ב' דינין יחד באב שאמר אינו בנו ובמי שהלך למדה"י ושם אפשר לחוש לשעת בה"ג שבא ע"י שם נקיט וכלל יחד ה"ה בחזקת ממזר לדקדק דאף באמירות האב לפעמים אינו כ"א בחזק' ס"מ דהיינו בעיר שיש בה א"י נמי והטור מדהפריד הדינן נקיט הכא באמירות האב ממזר ודאי לנ"מ בעיר שכולה ישראלי' ולעולם י"ל דמודה דמן הסתם יש לפסוק בא"י ואינו אלא ס'. והאשה אינה בחזקת זונה היש"ש יבמות פ' ז' סי' י"א כ' לא נהירא לי כלל דע"כ לא אמר ר"ג דנאמנות אלא בברי ושמא אבל בברי וברי לא ואף שכן נמי בהר"ן שבב"י לע"ד ל"ק על הרמ' דלא נאמר דבברי וברי מודה ר"ג אלא היכי שבעל הדבר טוען הברי מי שנוגע אליו אבל הכי דלכ"ע הוי' איהי ברי והעולם שמא נאמנת ואי משום הכחשתו מה איכפת לן בברי דילי' שאינו עלי' אפי' עד א' כשר ואינו נאמן לאפוקי מחזקתה:

כט

הולד ס' ממזר כ' ב"ש וב"ח כ' וכו' והיינו כלישנא בתרא ולע"ד אף ללישנא בתרא לא מצאתי דינו מבואר והראיה שכ' בל' זה דקאמר התם ומתור' דלא דיימא כלל וכו' מזה איני רואה ראיה דבמתני' דודאי בא עליה מודה אביי דאלו דיימ' מני' ולא מעלמא שאין שום חדוש ומוכרח למוקים בדלא דיימ' לא מני' ולא מעלמא והחידוש דאמרינן דבהך ביאה נתעברה כדפירש"י אבל היכי דלא ודאי בא עליה מנין לנו דע"י דדיימא מני' ולא מעלמא דא"צ בדיקה ועפי' התו' וצ"ע:

ל

בין שהיה רוב א"י או רוב ישראל ה"ז ס' א"י קידש אשה צריכ' גט מספק משמע דאפי' ברוב ישראל א"צ גט אלא מס' לפ"ז אם אחר קדושיו נבעלה מאחר הבן אינו כ"א ס' ממזר ואם זה הס' נתערב במשפחה אלמנו' משפחה זו אם נשאת ל"ת כבסי' ב' סעי' ה' ותימ' הא ד"ת תינוק הנמצא בר"י ישראל ודאי הוא ואמרינן כל דפריש וכו' וזה מוכרח בגמ' דאף מפני מ"י מצריכנן ב' רובא עד דהקשה למ"ד הוראות שעה היה מן רב דאמר אבל ליוחסין לא ש"מ דטעמא דרב דליוחסין לא אך משום מ"י הא ד"ת ישראל גמור הוא ואיך ימצא קולא מזה לעשת מן ודאי ממזר ס' וז"ל הה"מ בפ"ק דכתו' אם ר"י ישראל אבל ליוחסין לא ופירש"י ז"ל דאם בת היא אסור' לכהונה ובודאי שאם קידש אשה שהיא ס' מקודשת ומי שהרגו אינו נהרג עליו והטעם משום דאיכא מקצת א"י ומקצת ישראלי' קבועי' בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרוב' כמע"מ ותימ' דודאי מפירש"י יש ללמוד דלחומר' דיינינן לי' בקבוע ואפילו ברוב א"י צריכה הגט מס' דבזה נמי שייך מ"י אבל ברוב שלא תהא צ"ג אלא מס' כקבוע גמור מה"ת וכדכ' הה"מ בעצמו ה' ז"ך בל' זה ומ"ש כאן לכ"ע הוא דלא אמרינן בר"י ישראל להרוג על קדושיו א"ו בס' דיינינן לי' דהשתא לגבי יוחסין אמרינן דלא אזלינן בתר רוב ישראל משום מ"י להרוג על קידושיו לא כ"ש וכבר ביאר רבינו למעלה שאין קידושיו ודאין אלא ס' הרי מבואר בדבריו שמה שכ' ה' ך"ה הטע' משום קבוע אין ר"ל קבוע דאוריי' אלא משום מ"י חשבינן לקבועה וא"כ ק' איך להמציא מן חומרא קולא לעשות ממקודשת ודאי ס' ובב"י אחר שכ' דברי הה"מ שבה' ך"ה כ' כלומר בא ליתן טעם למה כתב דאף ברוב א"י קדש אשה צ"ג מס' ואולי כונתו דא"ל שנמי נותן טעם על ר"י שאינה צריכה גט אלא מס' שלזה אינו מספיק א"ו שבאמת בר"י צ"ג ודאי וטעמו אך רוב א"י אבל לשון הה"מ אינו מורה כן מדכתב והטעם משום דאיכא מקצת א"י וכו' ותו שבהדיא כ' הרמ' ה' ז"ך שאשת אסופי זה הנמצא במדינה שיש בה שפחה או א"י כשישא הגיורת ה"ז סי' א"א וזה השיגו הראב"ד והה"מ כ' שנלמד מן רב כנ"ל הרי חזינן דאף בר"י אין דעתו כ"א להצריכה גט מס' ונהי דבה' ז"ך אפשר לדחוק דלענין ד"נ וה"ה במה שכתב נמי ה' ך"ה הרגו וכו' היינו משום שנאמר ושפטו העדה (וע' בח"ר ב"ק מ"ד ע"ב ד"ה א"צ ותו' סנהדרין ע"ח ד"ה בגומות מבואר דיש פעם שאין הולכין בד"כ בתר רוב) אפי' בס' דרבנן כה"ג לא מסתבר לו לדון עליו אחרי שהחמירו ביוחסין דלא ליזל בתרי' אבל לעשות מן ודאי מקודש או ממזר ספק צ"ע ובע"כ להודות להמובן מהב"י ז"ל דל' צ"ג מס' לאו בדוק' ולא קאי על ר"י אלא שאז צ"ג ודאי כדמוכח מפסק הרמ' עצמו גבי פקוח נפש דרוב גמור הוא ד"ת וכן מורה כונתו בפירושו למשנה דמכשירן שוב מצאתי במ"י כלל מ"ג ס"ק ל"ו שהרגיש נמי ומה שכתב ואפשר וכו'. לע"ד לא אפשר ע' ודוק.

לא

או שטבל הרי הוא לענין יוחסין כשאר אסופי העיר הח"מ תמה למה הושמט דעת הראב"ד ולע"ד אין מקום לתמוה חדא דהראב"ד לא החליט דעתו כי ז"ל אם רוב א"י ונתגייר קרוב אני להכשיר א"י הוא ונתגייר. משמע שקצת מסופק ותו דדעתו גופא מסופקת אם כמו שכתב הה"מ בדרך אפשר שאך להתירו בבת ישראל ולא בממזרת או אפילו בשתיהן כדכתב הב"ש. ולע"ד אפשר דוקא בממזרת ולא בבת ישראל ומטעם שאבאר לכן לע"ד שפיר עביד דסתם כהרמ' ואולם ראיתי בב"ש שהוציא מרש"י דאסופי ברוב א"י וטבל מותר בממזרת מטעם כל דפריש וכ' דלא צרכינן ב' רובא משום מ"י כ"א ליחוס כהונה והקשה לנפשי' ממה דקי"ל שתוקי אסור בבת ישראל ואפי' בר"כ משום מ"י ותי' צ"ל חשש ממזר לישראל הוא כמו כהן ליוחסין ולכן כ' דלרש"י אינו מותר כ"א בממזרת ומטעם דפירש מרוב א"י והוי גר ולגבי ממזר ודאי לא עשו מעלה משא"כ בישראלית אסור כדהוכיח משתוקי דלזה הוה כמו לכהונה וצריך ב"ר וצ"ע חדא איך מסמיך וכ' על זה וכן דעת הראב"ד ושוב כתב לבסוף מכ"ז נשמע וכו' ולראב"ד מותר בממזרת ומותר בבת ישראל ולמ"ש אף במע"מ וזה ע"כ על דרך הה"מ דמטעם ס"ס ולשיטתו דד"ת ספק בממזר נמי שרי אין חלוק לגביה בין ממזרת ודאי לישראלית וא"כ איך כתב דהראב"ד כרש"י והם רחוקים בתכלית הריחוק לרש"י דוקא רוב א"י בעינן ואינו מותר כ"א בממזרת ולדעתו אליבא דהה"מ בהראב"ד אף במע"מ שרי בתרווייהו ותו תימה לשיטתו שהניח הה"מ בתימ' וסובר כשיטת הר"ן דטעמא דר"א דאוסר שתוקין בודאין דסובר דאף בספק בודאין שייך מ"י כמו לכהונה ולגבי ספק בממזר ודאי לא. ואמאי הא כי היכא דלומד משתוקי דאפי' בר"כ פסול כן יכול ללמוד משתוקי דאפי' בר"פ אינו אלא ספק ואסור בממזרת כמבואר ברמ' פ' ט"ו מה' א"ב ה' י"א י"ב וכ"ת ש"ה דיש לספוק דילמא אזלה היא ובטל הרוב ונשאר הס' שקול וכדכתב ס"ק ל"ט וסי' קנ"ו לגבי הארוס ולכן אין יכול ללמוד משם מ"י כ"א בס' שקול נגד דין התורה שהתירה ס' בממזר משא"כ תינוק הנמצא חשבינן פירש ברור ומ"מ מחויבים לומר מפני מ"י צריך ב"ר דוקא וכן האמת כמו אפי' פירש א' מציפורי ובעל דלא מהני בלא טענת ברי ואף דשם הטענ' דגזירנן כמבואר בגמ' בע"כ לומר כמ"ש הב"ש סי' ו' דלמסקנה בלא גזירה צריך ב"ר משום מ"י או דבתינוק נמי שייך גזירה אטו נמצא בבית וכן ההיכרח לידחוק בקוש' מט' חנויות ע' בסוגיא וזה א"א לו ללמוד משתוקי דאסור בממזר ואפי' בר"פ א"כ יקשה מאין הכרח לחלק בדעת רש"י לשיטתו מדין שתוקי דאסור בבת ישראל אפילו בר"י דשייך בספק ממזר לישראל מ"י כמו לכהונה לגבי תינוק הנמצא דאפי' ברוב א"י לאחר שטבל דאסור בבת ישראל. הא נמי אפשר דמפני הס' דילמא וכו' הוא ס' שקול. אבל האמת יורה דרכו שמה שהניח הה"מ בתימ' כבר כתבתי דאזיל בשיטת הריטב"א דר"א אינו סובר כלל הדרשה דבקהל ודאי ואם כן ודאי יש לומר דאף רבי אליעזר מודה לתנא קמא דלגבי ספיקן בודאין ל"ש מ"י וכדהבין הריטב"א בפשיטות ולפ"ז י"ל באמת דהראב"ד לא התיר ברוב א"י כ"א לאכשוריה בממזרת ומטעם כל דפריש ואי משום מ"י נבעי ב"ר בס' בוודאין ל"ש מ"י אבל לישראלית אסור משום מ"י ומה דקי"ל דשתוקי אפי' בר"פ אסור בממזרת היינו מטעם הס' שקול דדילמא וכו' והוה ליה קבוע ומיושב בזה קושיא הה"מ על הראב"ד משא"כ לתירצו דמטעם ס"ס התיר צ"ע למה מצריך רוב אפי' מע"מ נמי (ואגב אבאר דא"ל איך עושה מזה ס"ס א"כ שתוקי ברוב א"י נמי ליתכשיר בבת ישראל ס' מא"י ואת"ל מישראל ס' כשר וד"ת הא ס' בישראל שרי די"ל דשם שייך שם חד הוא והכל ביחד רוב אחד משא"כ באסופי ואנו מסופקים אם הוא א"י הוא ס' מרווח דאז ליכא כלל שום ביאת איסורי אך אכתי צ"ע אחרי שחשבו לס"ס מדוע חילק בין להתירו בממזרת דאסור מטעם ס' איסור תורה ובין להתירו בבת ישראל דהא קי"ל ס"ס אפי' בדאורייתא שרי ואולי דאזיל בשיטת הר"י המובא בי"ד סי' ק"י ובתורת הבית דאיתא התם תחילת הבנת הר"י דלא שרי ס"ס אלא אם הס' הראשון ד"ת שרי ע"י חזקה או בדרבנן ולא כדמסקו הפוסקים לחלק בין ס' אחד בגופו וכו' וצ"ע) ומעתה הרי לא לחנם לא החליט הראב"ד ז"ל דעתו דבין לטעמ' דס"ל לא עשו מעלה בספיקן בודאין א"כ מוכח דטעמא דשתוקי אפי' בר"פ אסור בממזר כדמוכח מדין ארוס וארוסתו דקורין אותו שתוקי בלא בדיקה ואסור אף בממזרת היינו אך משום הס' דילמא אזלה וכדברי הב"ש סי' קנ"ו וכבר הבאתי הרשב"א דס"ל דעם זה מ"מ חשוב רוב עד דמכח זה סובר דבאמת בר"פ ממזר גמור הוא ור"ל דמותר בממזרת עד שהוקשה לו מארוס ומוכרח לבא דארוס כמע"מ חשוב מדהוא לה היתר וכבר הקשתי ע"ז מסוגי' דכתו' וגם היש"ש יבמות פ' אלמנה לכ"ג בסוגיא דארוס הקשה משם על סברא זו. ולכן מסתבר לע"ד שהרמ' שפסק דאף בר"פ שתוקי הוא ואסור בממז' שקרוב לודאי דנחית נמי לסברת הרשב"א דאף עם הס' דילמא וכו' מ"מ נשאר הרוב אלא דס"ל דלר"א דפליג וס"ל דד"ת אסור ס' בממזר שוב ממילא פליג נמי על הת"ק וסובר מעלה עשו ביוחסין אף בספק לגבי ודאי ואפילו בר"פ כיון דיש בו משום לתא דאורייתא וע"כ לא החליט הריטב"א דטעמא דר"א אינו כהר"ן משום מ"י כמבואר לעיל אלא אי הו' מודה בהדרשה דבקהל ודאי אבל אחר שפליג וסובר איסור תורה וחזינן דהתורה הקפידה יותר באיסור זה מבאיסור ממזר בישראל שוב אין מן התימה דהחכמים עשו מעלה באיסור זה כמו בס' לבת ישראל ואדרבא קצת כ"ש נמי הוא לכן סתם ר"א ספיקן בודאין אסורים ואפי' בר"פ משום מ"י וא"כ אינו צודק טעמא דידי בדע' הראב"ד ולטע' הה"מ דמשו' ס"ס כבר הערותי בסעיף ך"ו דעת הריטב"א ומרד' דמשום מ"י יש להחמיר אף בס"ס (וכן בדין לטעם הרשב"א לס"ס דהוי כמו רוב ובאסופי הא משום מ"י רוב לא מהני וה"ה ס"ס) ומה שהוציא הב"ש מרש"י דנמי חולק צ"ע דאם ממה שדחק לפרש היכי דליכא חשש ממזר ולא פירש כהרמ' אי מש"ה ל"א דהא הב"ש בתחילת פירושו להרמ' כת' ליחסו אחר ישראל כשר אזלינן לחומרא וכו' היינו כ"ז שלא טבל וכו' וע"כ לפ"ז מה דאמר רב ל"ש אלא להחיותו אבל וכו' אכולה מתני' דקתני אם רוב א"י כו' מע"מ כו' אם ר"י ע"ז משמיענו דל"ת אם רוב א"י וטבל ליהוי גר מעלי' או קודם שטבל דלא ליתפסו קידו' ודאי ואם ר"י ולא טבל ליהוי ישראל מעלי' וקידו' ודאי כי אין זה כ"א להחיותו אבל לייחס עצמו לא דאי תימא דל"ש דרב קאי לבד כדפירש"י והכ"מ להרמ' על מע"מ ור"י. ל"ש כלל לומר לא שנו דמחזיקן בישראל להחיותו אבל ליוחסין לא מחזקינן בישראל דהא אי איירי באסופי דיש חשש ממזר ממ"נ אי קודם שטבל מה חומרא בזה דניחש לא"י ולא ליהוי קידו' ודאי אף דנ"מ לענין קיבלה ק' מאחר מ"מ תחילת הענין אין החומר בזה ואי אחר שטבל אדרבא חומר בישראל דיש חשש ממזר אע"כ כנ"ל וע"ז דחוק ואף הסוגיא דחוק אליבא דרב במה ששאלו אם רוב א"י למה הלכתא דהא זה ממש כבר פירש דלא קתני כ"א שלא להחיותו ובשלמא לפי' הכ"מ דקאי נמי על מע"מ ישראל י"ל דא"א לפרשו הכי דכבר שמעינן מדקתני מע"מ דוקא ישראל לענין זה ממילא נשמע הא רוב א"י לא אבל לפירושו הרי רב עצמו ביאר אף הרישא הכי אף דיש לדחוק דמ"מ נראה להגמ' דצריך חדוש מ"מ כבר נראה לי מהה"מ והכ"מ דלא פירשו להרמ' הכי אלא דנמי מפרש כרש"י אלא שהוציא הדינים היוצאים ממנו ממילא באסופי פשוט דיש לחוש לממזר ואף אי נימא כפירושו בהרמ' מש"ה אין הוכרח להוציא מרש"י דפליג בדינא אלא י"ל דנוח לו לפרש רב רק על הסיפא כנ"ל ובזה לא אזיל לפרש חומרא בר"י ליוחסין כ"א בניכר שאינו ממזר לכן לע"ד באינו ניכר ורוב א"י לא מצינן בהדיה חולק ויפה סתם הש"ע:

לב

ומפקחין עליו את הגל כ' ב"ש וכאן התינוק הנמצא מסתמא האנשים שבעיר וכו' א"ל לפ"ז מה מקשה ביומא שמואל אדשמואל הא לא אמר דאין הולכין אחר הרוב כ"א בנשאר הקבוע וכן הקשה הלח"מ בה"ש די"ל דפריך ע"ד שמוכרח לידחק לפירש"י דהקושי' מן מע"מ דמשמע דוקא בר"י מפקחין אבל אפילו במע"מ לא ומכ"ש ברוב א"י ואחד פירש ומה בכך שנשאר הקבועות הא אינו יותר מן מע"מ. אמנם לפי' הכ"מ בהרמ' דרב שאמר ל"ש קאי נמי על מע"מ א"כ אף שמואל שאמר לפקח נמי אף על מע"מ זולת ברוב א"י לא וזה שפיר אף לשמואל כיון דמסתמ' כולם ניידו ולא נשאר קבועות וצ"ע ובל"ז סברא דב"ש לא די שאינה מוכרחת כדכ' בעצמו אף גם אינה נראית אלא שעמקו מאתנו סברת הרמ' בדין זה וע' ס' תו' יה"כ:

לג

אפילו אחד כ' ב"ש ובסי' י"ז סעיף ל"ח מבואר כו' ל"ק קושי' הר"ן צ"ע מאין פשוט לו דהמערער צריך להיות איש הא בש"ע נאמר ולא ערער אדם. וצ"ל שסומך על המבואר בש"ע והרי הבן בחזקת כשר דהיינו לפירושו ס"ק ס"ב ע"פ המערער וזה פשוט לו שהאשה שאינה חי' א"נ להכשיר שהרי אפילו בתחילה א"נ שום אשה זולת חי' מדקתני חי' דוקא ומכ"ש שאין נאמנות לאשה להכחיש החי' וש"מ דבאיש איירי אך א"כ תמוה מה שכ' תו אבל כאן דליכא חזקה ק' כו' ואפשר דס"ל אשה שני כו' וא"י מנ"ל וק' הא נלמד מני' ובי' דאיש מדנאמן להכחיש החי' ולהכשיר מי שפסלו היא מכ"ש דנאמן מתחילה זה כשר וזה פסול ואשה הא ודאי דא"כ זולת החי' ולא די שקושי' מנ"ל אינה אלא איפכא ק' על הר"ן שממנו נובע דין דב' חתיכו' בי"ד דביבמות מבואר שהוציאו מל' רש"י ולמה לא הוציאו מסוגי' דהכא ותו דהי' לו לבאר דוקא איש ולא אשה כדמוכח הכא ותו דאיפכא מבואר בח"ר חולין י' ע"ב ד"ה עד א' נאמן באיסורן דאפילו אשה ואולם בלא כ"ז צ"ע למה השמיט הטור המועתק בשם הרמ' והרי הבן בחזקת כשר וכו' ואי משום שהב"ש כ' והיינו עד כשר וכו' כמ"ש בסמוך בשם הרמ' ור"ל הרמ' לשיטתו מה שהביא בשמו הכא מסי' י"ז ק' הא הטור סי' י"ז נמי בשיטתו ומכ"ש לדבריו דהכא כע"מ מפני שהוא במלתא דל"ע לאגלויי תו אומר דלע"ד מהרמ' דהכא יש להוכיח דהעיקר כפי' הב' שפירש הה"מ פ"ך מה' א"ב ה"ה לשונו שכ' אין מעלין אותו ליוחסין על פיו עד שיביא עדים שהוא בנו דהיינו דוקא ליוחסי מזבח דאלו לפי' א' דמי שאין לו חזקת משפחה צריך ב"ע לנשואי אשה מחשש ממזר איך אפשר דמי שאין לו חזקת משפחה צריך מפני מ"י ב"ע והכא דאיקבע ממזר הא ע"א נאמן א"ו כפי' הב' ועכ"ז ק' נהי דלנשואין פשוטי' א"צ ראי' הא אך מטעם כ"י בח"כ. אבל בתערובות דקבוע נהי דאינו מוחזק פסול בעצמם בכל אחד מ"מ הא פשיט' דאין להם מקצת ח"כ ואדרבא המ"ל פט"ו מה' א"ב פקפק דס' זה אף בממזר ד"ת אסור וא"כ מדחזינן עכ"פ גבי מ"י מזבח מדלא רצ' ליסמוך על החזקה דכ"י הצריכו ב"ע מה"ת נימא בספיקות דודאי ל"ל חזקה דכשרו' שיהא ע"א נאמן ליחס ישראל ע"כ נלע"ד שחילוק יש בפי' הסוגי' בין הרמ' והטור וזה נראה מדקדק הל' הטור כ' הדין על תערובות כשר ופסול וכן הבינו הר"ן ובאמ' אף להרמ' במה דקתני נאמנת חי' נתמעט כל עדים זולת שא"נ ד"ת לכל עדות ואפילו איש אחד ומן הטעם שהקשתי מפני מ"י במקום דל"ל ח"כ זולת החי' מפני הדחק כמבואר בהר"ן ולכן באמת מעולם לא נזכר בר"ן וטור שאחר הערער הוכשר אחד אלא כשיש מערער יהיה מי שיהיה אין החי' נאמנת ונשארו כולם בס' פסול וע"ז הוקשה להר"ן דנימא כ"מ וכו' וחילק דכלל זה אינו אלא בעדים שהכשירו משום מילתא וכו' לאפוקי עדות החי' שאינו אלא ע"פ דחק ליוחסין לכן אפי' אשה יכולה לבטלו ולפ"ז אין ריח קו' מי"ד דמה ענין יוחסין דצריך ב"ע מדינא לאיסורין דע"א נאמן וה"ה אשה באמת אבל הרמ' יוכל להיות הי' לו גירסת רש"י ז"ל בד"א שלא קרא עלי' ערער ולא גירסת הרי"ף עליו ואפשר נמי טעם הר"ן לא מספיק לו לנאמנו' החי' בתערובות גם העיקר חסר שמהראוי להאמר נאמנת חי' לומר זה כשר זה ממז' וגם למה נקיט התערובות בד' נשים ולא בפשוט ב' כשר וממזר לכן כנראה פי' דלא איירי כלל בתערובות אלא בבן שנולד ואין אנו יודעים מיחוסו כ"א שיש לו ח"כ של כ"י אב לא כהן וכו' וע"ז נאמנת החי' להגיד או שהוא כהן או ממזר וכו' ונתן טעם מדוע נאמנת יותר מע"א שאין מעלין לתרומה ד"ת ע"פ ומכ"ש אשה דאפשר אף לכהני זמן א"נ ומכ"ש ליפסל הבן וכ' מפני שלא הוחזק ר"ל ח"כ גמור לכן האמינו בזה חי' דוקא ומסייע אבל אם יש שום מערער יהי' מי שיהיה א"נ וממילא הבן בח"כ דהיינו חזקת כ"י והוא דאם החי' הי' פוסלו נשאר כשר ע"י הערער ואין לו יחס אם העידותו בכהן ע"י הערער נתבטל העדות ואין לו שום יחוס כמקדם בלי שום עדות ואף שמהה"מ קצת נראה דלא כפירושי דהא ז"ל והכל עולה לטעם א' שזה המערער מכחשה בדיבורה ומערער על הולד שאינו כדבריה ואז אינה נאמנת לא להכשיר ולא לפסול ולפי שהדין הוא אפילו באומרת זה ממזר והלה מכחישה כ' רבינו קרא עליה ערער ולא כ' קרא על הולד ומדכ' אינה נאמנת לא להכשיר משמע דבתערובות ממזר איירי דלפירושי הי' לו לומר א"נ לא להעלותו לכהונה מ"מ נוח לי אפשר לדחוק דלהכשיר ל"ד ור"ל מעלה דכהונה דומי' דלהכשיר מפני שבלא הנ"ל ק' לי מאוד ל' הרמ' שסיי' א"נ והרי הבן בח"כ דלאיזה בן רומז אם להבן שהחי' העידה שהוא ממזר והמערער העיד שהוא כשר הא על ידי המערער מילא השני ממזר ודאי כשהתערובות בב' כשר ופסול ותו אטו הכשירו דהבן בא מכח העדר נאמנות החי' הא הכשירו אך מכח עדות העד ותו מה זה רבוי אוין שהוסיף מי סני' לי' ל' הבריי' זה וזה ותו אף אי נימא דבתערובות ד' נשים איירי אלא שהחי' מעידה רק על א' או בכהן או בלוי וכו' והנשארים הניחה בס' א"כ בשהעד מערער על עדותה של הכהן ואומר שידוע לו שאינו בן הכהן מה מהני עדותו וע"ז לא יוצדק והרי הבן בח"כ אדרבא על ידו נפסל מכהונה וע"כ דקאי רק על עדות החי' בא' שהיא ממזר ונשארו מ"מ האינך בספיקי נתין ואף אם נדחק עוד שהעד מכחישה בהיפך שזה שמעידה בממזר הוא הכהן דע"ז יוצדק והרי הבן הזה כשר ע"פ העד ואין לו יחס ר"ל יחס מזבח מ"מ הי' לו לומר דהבן כהן ע"פ העדותו דאף על הה"מ ק' שפיר' הגיר' הי' שלא קרא עליו ערער וא"כ הא אז ודאי אינו נופל ל' ערער כ"א על הא' שהחי' מעידה בכהן והמערער אומר שאינו כהן ואיך יהפך הרמ' הדין הנזכר בגמ' לא יזכירנו ויעמוד דין שלא נזכר דהיינו האופן שהחי' העידה על א' בממזר והעד מכשירו דהא ודאי על עדות החי' בכהן ל"ש מה שמסיים והבן נשאר כשר משא"כ למה שכתבתי הכל ניחא שאף בעדות הכהן יוצדק דינו בפשוט אלא שבזה נופל ל' ערער עליו ובעדותה בממזר אינו נופל נקיט ל' עליה דשייך בהכל. אך ק' עלי מאוד לומר שרבינו הב"י לא התחיל כהוגן בל' הטור בתערובות ומסיים בל' הרמ' והרי הבן כשר לכן דעת הרמ' צ"ע אבל זה לע"ד ברור דהר"ן והטור לא ס"ל דין הרמ' ולכן השמיטו הטור ויהי' הפי' בהרמ' ז"ל איך שיהיה עכ"פ נשמע מזה פי' הב' של הה"מ כנ"ל ואזיל בשיטת ההלכה דכ"י בח"כ:

לד

תו כ' ב"ש מיהו ק' מה קושיא הר"ן כו' וכאן עדיין לא פסקו הב"ד על פיה צ"ע אחרי שכתב לקמן דאיירי אפילו בערער אחר שהעידה ודלא כהפרישה א"כ י"ל דה"ה סתמא איירי אף אחר שפסקו הב"ד ואולי זה לא מסתבר לו דא"כ אין לדבר סוף ואם החי' תעיד שזה כשר וישא בת ישראל ושוב יבא עליו מערער בממזר אם יהא נאמן הא התור' דרכיה דרכי נעם. תו כ' פלוגתת הט"ז עם הפרישה וז"ל הריטב"א ע"ג ע' ד"ה איכא ודוקא בהא לא המנוה כ"ז שיצא מן הבית דכיון שנתעלם כ"כ מעיניה לא סמכו עלי' שתדע להכיר איזה יצא ראשון אבל לומר שאינו נתין וכיוצא בו לעולם נאמנת כ"ז שלא קרא עליה ערער עכ"ל:

לה

הספיקות כ' ב"ש ונתין אסור בשפחה מיהו שם כתבו כן וכו' אבל לדעת הרמ' שהבאתי לעיל י"ל דמותר ר"ל דס"ק ל"א כתב בשמו דממזר מותר בשפחה משום דהאיסור מדבריהם ובממזר לא גזרו משום תקנו' הולד וא"כ י"ל דה"ה נתין בשפחה משא"כ לר"ת דאיסור שפחה ד"ת וממזר דמותר בה משום דמאיסור קדישות אתא וזה ל"ש בנתין וזה נכון אבל מ"ש אלא קושי' תו' שישא נתינה צ"ע ור"ל להרמ' לק"מ דהא להרמ' פשיטא דממזרת אסורה בעבד כיון דלית גבה תקנות הולד כדכ' בעצמו ס"ק ל"ב וכן מבואר שם בב"י וח"מ וכן נמי פשוט דנתינ' אסור' בעבד מה"ט וקושית תו' להרמ' מעיקרא ליתא וא"כ אף מ"ש סי' ה' ס"ס ק' ב' ופ"ד לישא שפחה י"ל להרמ' מותר לע"ד אינו כיון דל"ש גבי' תיקון הולד כמו שממזרת אסורה בעבד אף דלהרמ' איסור עבד מדבריהם אין לדמות להיתר נתינה דדברי' לפ"ד דשאני איסור עבד דחמור כמבואר בהרמ' פ' י"ב ה' י"ג:

א

ונתינים. הנה בפ' הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות איירי בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים גזר דוד עליהם הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות, ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותרים להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא א"ד וכן הוא דעת רש"י כמ"ש ר"פ אלו נערות וכן הוא דעת המאור כמ"ש בפ' הערל אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א הלכתא כלישנא בתרא דרבא ואסורים כל ז' אומות ונתינים מדאוריית' אלא הבנים שנולדו אחר שנתגיירו מותרים ובנים מנתינים אסורים מחמת גזירת דוד ור"ת ס"ל ג"כ כשיטה זו דאסורים מדאוריית' אלא ס"ל גזירת דוד היה על השיעבוד וכל אלו דקחשיב היינו אפילו נתגיירו אסורים אלא בסעיף ה' מ"ש וישראל הבא על אחת מאלו וא' מאלו וכו' איירי בגיותן אז הולד כמותה גם י"ל דאיירי שם נמי בגירותן כשישראל בא על אחת בגיותן /בגירותם/ אז הולכים אחר הפגום והוא פגום:

ב

אלא שפגום. הרי"ף מסופק בזה אם הם פגומים לכהונה והרמב"ם כתב דהם כשרים אלא הרא"ש כתב דהם פגומים לכהונה מק"ו כ"ג הבא על האלמנה שבנה פגום אף על פי שאין איסור שוה בכל ק"ו אם בא א' מאלו קודם שנתגיירו על בת ישראל שהולד פגום לכהונה ולפסק הלכה נראה לכאורה בדיעבד אין מוציאים אם נשאת לכהן דהא לרמב"ם כשר וכן להרי"ף ורמב"ן אין מוציאין ועיין תשו' מהרש"ל סי' י"ז ועיין סס"ז:

ג

הולד הולך אחר הפסול. דקי"ל כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום מתני' ס"פ האומר:

ד

אפילו לכהונה. כן ס"ל לר' יוחנן אף על גב דביאתם בעבירה מ"מ הבת כשרה ובפ' אלמנה לכ"ג מבואר גר עמון ומואב הבא על בת ישראל פסלוה וכ"פ הרי"ף והרמב"ם פי"ח והרא"ש, ולפ"ז צ"ע על הרא"ש איך למד נכרי ועבד הבא על בת ישראל שהולד פגום לכהונה בק"ו מאלמנה לכ"ג הא יש למפרך גר עמוני יוכיח שפוגם בביאתו ויש עביר' בביאתו ומ"מ בתה כשרה לכהונ' והיינו טעמא של הרמב"ם דס"ל נכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר לכהונה משום דס"ל הק"ו פריכא הוא ותו' בערל שם הקשו כן על הסוגיא, וב"ח כתב אהא גר עמון ומואב שנש' ב"י הבת כשרה לכהונה ול"ד לנכרי ועבד הבא על ב"י שהולד פגום לכהונה משום נכרי ועבד אין קידושין תופסים בהם ול"ד דהא נכרי ועבד אתי' מק"ו אלמנה לכ"ג מחמת שאין איסורה שוה בכל ולא אמר הטעם דקידושין תופסים בה, ונראה דאשתמיט' מיניה דברי תוס' הנ"ל:

ה

הולד שני. כתב המגיד מ"ש בסוגיא אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה היינו הכתוב תלאן אף באמו אבל באב פשיט' תלאן ולהני פוסקים דס"ל בתר אמו שדינן אין להקשות הא קי"ל נתגיירו הולכים אחר הפגום כתבו רש"י ותו' בקדושין דף ס"ד דוקא בשני אומות אמרינן כן ולא באומה אחת:

ו

שבאומות הלך אחר הזכר. כ"כ הרמב"ם והטור אף על גב דבש"ס אתמר לענין לא תחיה כל נשמה מ"מ ילפינן התחתונו' מלא תחיה כ"כ תוס' פ"ק דסוטה וא"ל למה הולכים אחר הפגום כשנתגיירו הא הוי יש קידושין ואין עבירה וי"ל דילפי' מקרא להם הלך אחר הפסול ועיין שם בקדושין בתו':

ז

מותרת. בדרישה וב"ח הביאו גירסא אחרת הבת היא מצרית כלו' דהולכים אחר הפגום וכן בט"ז הסכים לאותה גירס', ובח"מ כתב העיקר כגירס' שלנו:

ח

הולד מצרי. משום עמונית כשרה וליכא פגם שניהם והרי יש קידושין ויש /ואין/ עבירה /ומ"מ/ הולכים אחר הפגום ועיין בדק הבית מ"ש לישב דברי הטור:

ט

שאר כל האומות. וז' אומות כתבתי רס"ז דין שלהם:

י

ולהרא"ש מצרי אסור. משום דלמצרים נתן הכתוב קצבה לשוב אחר מ' שנה, וא"ל איך דרים במצרים תירץ המרדכי דאינו אסור אלא לשוב דרך א"י למצרים:

יא

אינו מותר. היינו דעת הרמ"ה שהביא הרא"ש והטור בי"ד סי' רס"ד וס"ל אפי' אם נשא שפחתו אסור בה בלא גט שחרור דלענין איסור לא אזלינן בתר אומדנ' והקדושין הם ספק ולהרא"ש מות' בשפחתו ה"ה אם השיא לעבדו אשה ישראלית מותר בה ואמרינן בודאי שחרר אותו וא"צ ג"ש אלא כדי שלא יאמר האדון לא שחררתי', וכאן סתם ופסק כהרמ"ה וא"י למה כתב בי"ד שם בהג"ה אם אמר התקדשי גרידא אמרינן ודאי שחרר דאתי כהרא"ש דאלו לדעת הרמ"ה אינו אלא ספק וכתב מהרש"ל וב"ח לדעת הרא"ש אפילו אם נשא עבדו אשה ישראלית לפני רבו אמרינן ג"כ בוודאי שחרר אותו, ולכאורה קשה לפ"ז למה אוקמי בש"ס כשהשיאו רבו לו אשה ולא אוקמי בנשא לפני רבו ואפשר דס"ל דאין גבול לדבר כשנש' לפני רבו כל אימת דמערער רבו יכול לערער אפילו שתק זמן רב ושם ע"כ איירי דרבו מערער כהיום דאלו אינו מערער ואומר דשחרר אותו פשיטא יצא לחירות מ"ה א"א לאוקמי שם בנשא לפני רבו ודוחק:

יב

וכ"ש אם הוא נשא. ואם בא עליה בלא נישואין עיין בי"ד שם:

יג

דחוששין לקדושיו. אף על גב דקי"ל אין שחרור אלא בשטר כמ"ש בי"ד שם מ"מ חיישינן שמא כתב לו ג"ש וזיכה לו ע"י אחר והעבד א"י מזה, ועיין בש"ג פ' השולח, והא דחוששין לקדושין כשהניח לו תפילין אף על גב דמצינו דנשים ועבדים מברכים על כמה מצות עשה מ"מ אין דרך לעשות כן לעבדים מ"ה אמרי' דשחרר אותו תוס' והרא"ש שם:

יד

זה הבא וכו'. ויבמה לשוק עיין סי' קנ"ט:

טו

שהוא פגום. כתב בד"מ הוא פגום ואין משפחתו מיוחס וראוי להרחיק מהם אבל אינו פגום מכח איסור וכשירה אפילו לכהונה וכ"כ בתשובת מהרש"ל סי' ו' וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ב ובתשובת רשב"א סי' אלף ר"ב, ובש"ס פ' הערל דף ס' איתא התורה מיעטה דכתיב אלה דאין בתה חללה א"כ היא לא נעשה זונה א"כ אין בתה פגומה לכהונה וליכא למילף מק"ו אלמנה לכ"ג דאיכא למפרך מה לאלמנה שהיא מתחללת ועיין בתוספות שם ובזה ניחא מ"ש בי"ד ס"ס קצ"ו אם שמשה תוך ז' נקיים לא אמרינן דתמתין ג"ח ואח"כ תטבול כמו בגר וגיורת כי ליכא כאן חשש איסור כ"כ שתצרך הבחנה, ובט"ז שם הניח בצ"ע ולק"מ:

טז

ויש מי שאומר שאינו בחזקת ממזר. הדיעה קמייתא היא דעת הרמב"ם ויש מ"ש הוא דעת ה"ג דאמרינן שמא ע"י שם בא לכאן כעובדא דאבוה דשמואל אף על גב אם התנה ע"מ שתעלה לרקיע קי"ל דהוי תנאי דא"א לקיימו אף על גב דיכול להעלות ע"י שם כמ"ש בתוספתא משום להכשיר הולד שאני, ולדעת זו הולד כשר כמ"ש בהרא"ש ולא כפרישה שכתב הולד ספק ממזר, וכתב הרא"ש והטור אנן תלינן שבא ע"י שם היינו אף על גב דהיא אינה אומרת כן, מיהו תוס' סוף קידושין כתבו אנן לא תלינן שבא ע"י שם אא"כ היא אומרת שבא, והב"י ס"ס קע"ט הביא תשובה אחת ולפי התשובה י"ל דל"פ הרמב"ם עם ה"ג אלא ה"ג איירי כשהבעל אינו כאן והרמב"ם איירי כשהוא בפנינו ואינו אומר שבא והמחבר נראה דס"ל לדעת הרמב"ם לעולם הולד ממזר אפילו כשהוא אינו כאן, ואם הוא כאן ואומר שלא בא אז הולד ממזר ודאי דהוא נאמן לומר שאינו בנו, ואם הוא אומר שבא והיא מכחשת כתב בח"מ דהוא נאמן להכשיר את הולד וי"ל גם הרמב"ם מודה בזה ולמעשה צ"ע:

יז

דאשתהי. מיהו תוספות נדה דף ל"ח כתבו דלא קי"ל אשתהי וכ"פ באגודה ועיין במהרי"ק שורש ק"ג:

יח

דבר מכוער לא אמרינן אשתהי. אלא כשיש לה חזקת כשרות, וכתב בח"מ אם יולדת בחדש עשירי אפשר לכ"ע אמרינן אשתהי כי שכיח הוא וכ"כ בתשובה שהביא הב"י ס"ס קע"ח:

יט

סוף סיון. לכאורה: קשה מש"ס פ"ק דר"ה דאית' שם בשורת שרה אימת היה אלא דקאי בחג וקאמר למועד היינו פסח אכתי בשית' ירחי מי קא ילדה ואוקמי שם דהיתה שנה מעוברת וקשה מה ק"ל בשית' ירחי מי קא ילדה הא הוי שבעה חדשים מחג עד פסח למאן דאמר שיפור' גרם ואפשר לומר להמסקנ' דאמר יולדת לז' יולדת למקוטעים תו א"צ לומר דהיתה שנת מעוברת אלא שיפורא גרם כן יש ליישב בש"ס אבל דברי תוס' שם אין ליישב בזה וראיתי בתשובה מהר"י לבית הלוי כלל ב' סי' כ"ה הקשה קושיא זו בשם מהרי"ל סרוואל ועיין שם, ובח"מ כתב ששה חדשים של נערו' אמרי' נמי שיפורא גרם והיינו ד' חדשים ויום א' מחדש א' ויום א' מחדש ו' ובסי' ל"ז כתבתי דלית', ועיין סי' קנ"ו שם מבואר ביולדות לתשעה אף לדידן דיולדת למקוטעים מ"מ לא אמרינן שיפור' גרם ול"ד בזה ליולדת לז' דיולדת למקוטעים ושיפורא גרם אבל היולדת לתשעה יולדת למקוטעים ואין שיפור' גרם וכ"כ ב"ח שם, אבל בתוספות נדה שם ובאגודה כתבו גם יולדת לט' אמרינן שיפורא גרם:

כ

ואפילו הפילה בתשרי. דהוא חדש ה' אפשר לבכות ומדמה שם בתשובה שהבי' הב"י סוף סי' קע"ח יולדת לט' לדינא דש"ס דאינה יולדת למקוטעים מ"מ אפשר לבכות כשנולד בתחלת חודש ח' ונחסר לו ב' חדשים כן הוא ליולדת לז' מקוטעים בתחלת חדש ה' נחסר גם כן שני חדשים והיינו בהפילה איזה ימים בתשרי חסר לו רק ב"ח ואפשר לו לבכות, ומה שהקשה בח"מ יולדת לח' אינו נחסר אלא שיפורא חדא אבל אם יולדת בחדש ה' נחסר ב' שיפורא ול"ד דהא מדמה שם ליולדת בתחלת חודש ח' לדינא דש"ס ואז לא אמרינן שיפורא גרם:

כא

והכל מרננים. זה גרע טפי מיצא שם מזנה בעיר דקי"ל דאין חוששין כמ"ש בש"ס סוף גיטין ולקמן סי' ו', ומ"ש ב"ח דכאן איירי בא"א וגרע טפי לכן חוששין ולקמן איירי בפנוי' ל"ד כי בסוגיא סוף גיטין מ"ש כתנאי וכו' מבואר דאיירי בא"א ומ"מ אין חוששין וא"ל מ"ש שם אין חוששין היינו לא תצא אבל היא אסורה לכהן דא"כ איך קאמר כתנאי ורב' ס"ל כריב"ן דהא ר"י לא אמר אלא לא תצא וע"ש גם בח"מ סי' ו' כתב כמ"ש:

כב

שרוב בעילות תולין בבעל. אפילו אם העדים העידו דזנת' מ"מ בניה כשירים מטעם זה ולרמב"ם מותר לכתחל' לישא את בתה ורש"י פי' שם ישא בת דומ' היינו כשא"א לו לישא אחר' אלא דומ' או בת דומה ישא בת דומה:

כג

תולין בבעל. משום דהבעל מצוי לה משא"כ בארוסה לא תלינן בארוס אפילו אם בא עליה בודאי משום דאינו מצוי לה ועיין תוספות שם:

כד

חושש לה מדין התורה. היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם נשאה אין מוציאין לכן מ"ש בסמוך ואם בעלה כהן חוששין על הבנים היינו לכתחלה:

כה

חוששין על בניה. דהא אם זנתה תחתיו פ"א אפילו אם נבעלה באונס נעשה זונה ואסורה לכהונה ואם בא עליה בעלה אח"כ נעשו הבנים חללים אבל אם בעלה ישראל אפילו אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשירים אפילו לכהונה כי לא קי"ל כר"ח בזה כמ"ש בסמוך, וכן הוא לשיטת הרמב"ם איירי הסוגיא בכהן ותנא ישא בת דומה:

כו

ואם היא פרוצה ביותר חוששין וכו'. והיינו חשש ממזר כיון דלא שייך בה לומר רוב בעילות מהבעל וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' ל"ז וכן משמע בפרש"י, מיהו הרא"ש פי"ב כתב בשם ה"ג דאמרינן רוב בעילות מהבעל אפילו אם היא פרוצה ביותר וכ"כ הגמיי' פט"ו והחולקים על ה"ג לא חולקים עליו בזה וכ"כ בתשובת מהרי"ו דסוגי' דסוטה איירי לענין איסור כהונה אבל ליכא חשש ממזר ומדייק כן מהרמב"ם שכתב אם היא פרוצה חוששין אף לבנים והיינו דחוששין לה ולהבנים וחששא שלה הוא לאיסור כהונה כן הוא החשש הבנים לכן בניה לכתחלה אסורים ובדיעבד צ"ע אם מוציאים אותה מישראל, ולפי זה שפיר מה שפסק בתשובות מהר"מ פדאווה ואיתא בסמוך בהג"ה אם היא פרוצה ביותר ואומרת הולד הוא מבעלה נאמנת להכשיר ולמד זאת מתוספות שם שכתבו כן אליביה דשמואל דלא ס"ל רוב בעילות מהבעל ומכל מקום מהני כשאומרת הולד מהבעל כן ה"נ לדידן אם היא פרוצה ביותר נאמנת להכשיר הולד ובט"ז השיג עליו וכתב דאין לדמות פרוצה לדין דשמואל כי רש"י כתב שם פרוצה ביותר איכא חשש דרוב בעילות הם מאחרים א"כ אין לדמות לדין דשמואל כי לשמואל אף על גב דלא ס"ל רוב בעילות מהבעל מ"מ ליכא חשש דרוב בעילות הם מאחרים אבל פרוצה ביותר איכא חשש דרוב בעילות מאחרים, ואם היה רואה דברי פוסקים האלה לא היה השיג כי לרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזרים אפילו אם היא פרוצה ביותר:

כז

קודם שגירשה השני. הטעם הוא משום קנס דקנסוה חז"ל לאשה כי היכא דדייקא שפיר כמ"ש ברש"י פ' האשה דף פ"ז ותוספות ר"פ החולץ והרא"ש לכן קודם שגרשה השני עדיין מעשיה קיימים לכן הולד ממזר מראשון אבל אחר גירושי השני דבטלה מעשיה לא קנסוה אותה אבל אם גירש ראשון וילדה מן השני לכ"ע הוי ממזר דעדיין שייך קנס כמ"ש בתוספות ר"פ האשה רבה ובטור ס"ס י"ז ומ"ש תוספות שם בשם ר"י מן השני הוי ממזר אף אחר גרושי הראשון מידי דהוי מן הראשון ממזר ה"פ כמו מן הראשון הוי ממזר קודם הגט של השני משום קנס כן הוא בשני אפי' אחר גירושי הראשון דעדיין לא בטלו מעשיה אבל אם גירש הראשון והשני וזנתה מן השני פשיטא לכ"ע אין ממזר מן השני וע"כ צ"ל הראיה של תוס' קאי אם נולד מן הראשון קודם הגט דאל"כ מנ"ל לתוס' דפשוט יותר דהוי ממזר לאחר הגט ובהג"ה פרישה ובח"מ ל"ד בזה והבינו מתוספות הנ"ל מן הראשון הוי ממזר אפילו אחר גירושי השני וליתא שוב ראיתי בחדושי לחם אבירים פי' דברי תוס' כוותי' וכן הוא בתשובת מהר"ל ב"ח סי' מ"ב ומה שהביא בח"מ ראיה מתוספות ס"פ החולץ ל"ד כי תוס' שם כתבו אליבא דר"מ דס"ל אם זנתה תחת בעלה והולידה מבעלה הולד ממזר ולדידיה פשיטא אם נשאת לא' וגרשה והולידה אח"ז מבעלה הולד ממזר אבל אנן לא קיי"ל כר"מ ואין הולד ממזר והכל תלי' בזה אם מעשיה קיימים עדיין מ"ה אם גירש השני ובא עליה הבעל אין הולד ממזר, כתב בד"מ בשם תשו' א"ז אשה שהיתה נשואה ואח"כ היתה בחזקת גרושה ולא היה עדים אלא קול ואח"כ הולידה ויצא הדבר בהיתר:

כח

אסור אף בשפחה. בש"ס איתא אותו ולד אין לו תקנה בבת ישראל משמע דמותר בשפחה והרמב"ם פי' דאין לו תקנה כלל אפילו בשפחה כיון מצד עבדות הוא כשר, ולכאורה קשה למה הוא אסור בשפחה וממזר מותר בשפחה משום תקנת הבנים ה"נ יהיה מותר בשפחה בשלמא לטעם של הר"ן י"ל בזה לא שייך לומר דקדש ועומד אלא לטעמא דהרמב"ם קשה ועיין תשו' רמ"ע סי' קכ"ה:

כט

ובניו כמותו. דאין לישא שום אשה אלא גיורת וכן בתה א"י לישא רק לגר ובניו ממזרים כמ"ש בסעיף כ"ב ושם יתבאר בס"ד:

ל

הולד כשר. דקי"ל כל מקום שאין קידושין ולא קרינן כי תהיינה לא קרינן וילדו לו ש"ס ס"פ האומר:

לא

ממזר נושא לכתחלה. לשון הרמב"ם פט"ו ולא גזרו על שפחה לממזר מפני תקנת הולד ומשמע דהוה מתרץ בזה קושית הר"ן איך ממזר נושא שפחה הלא הוא חייב כל המצות ותירץ משום תקנת הולד התירו ולטעמו אזיל דס"ל דליכ' א"ד בשפחה כמ"ש בסי' ט"ז אלא מדרבנן אסור הם אמרו והם אמרו משום תקנת הולד מותר אבל לר"ת איכא א"ד מ"ה צריך ליתן הטעם הא דמותר בשפחה משום דכתיב לא יהיה קדש וזה קדש ועומד:

לב

שפחה. אבל ממזרת אסור' לעבד דהא אכתי הבני' ממזרים הם מיהו לטעם הר"ן בשם ר"ת מותר וכן ראיתי בתוס' גיטין דף מ"א ד"ה לישא שפחה:

לג

ונתגייר. ה"ה אם לא נתגייר אותו הבן ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר עכו"ם ח"מ:

לד

מותר לבוא בקהל. כי בעודו שהוא עכו"ם לא שייך ממזר כי דוק' היכא דשייך קידושין אז הוי ממזר דילפינן מאשת אב כמ"ש ברש"י ס"פ האומר:

לה

מותרים בממזרת. דקי"ל קהל גרים לא נקרא קהל, ונ"ל מות' היינו מצד ממזרת אין איסור אבל מ"מ אסור להרבות ממזרים כי בניו הם ממזרים ושפחה אסורה לגר דהא הוא מוזהר על כל מצות, מיהו גר עמוני שרצה לישא שפחה מסופק בח"מ ולכאורה נראה דתליא בשני תירוצים אלו לרמב"ם י"ל דמותר כדי להכשיר זרעו ולר"ת י"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה, וגר עמון שנשא ממזרת כתב בח"מ דהולכים אחר פגם שניהם והולד הוא ממזר עמוני:

לו

הולד ממזר. אף על גב דיש קידושין ואין עבירה דהא התורה התירה ממזרת לגר מכל מקום ממעט במתני' דין זה:

לז

ואסור בממזרת. כן פסק הרמב"ם והסמ"ג והטור והר"ן הקשה ע"ז הא יש קדושין ואין עבירה למה אין הולכין אחר הזכר והוא גר וכ"כ בח"מ שם תוס' דף ע"ז ואפשר דס"ל להרמב"ם כלל זה לא אתמר אלא בישראל ולא כשיש צד אחד גר דהא גר בממזרת קי"ל ג"כ הולד ממזר אף על גב דיש קדושין ואין עבירה:

לח

והשני ספק. ומדאורייתא מותר לבוא בקהל שנא' לא יבא ממזר היינו ממזר ודאי לא יבא אבל ספק יבא גם נלמד מקרא זה שנא' לא יבא ממזר בקהל היינו בקהל ודאי לא יבא אבל בספק קהל יבא אלא מעלה עשו ביוחסי' ואסרוהו ש"ס פי"י:

לט

אין זה הולד אלא ספק. משום בלא דיבורה היה הולד ספק ממזר וכשר מדאוריית' לבוא בקהל מ"ה נאמנת להכשיר דהא מדאוריית' כשר אבל אם אומרת שהוא ממזר אינה נאמנת כי דוקא לאב נתנה התורה נאמנות לפסול בניו אבל היא אינה נאמנת לפסול בניה לכן הוי כאלו לא אמרה כלום והולד הוא ספק ממזר כ"כ המגיד והר"ן ורוב הפוסקים ולא כש"ג סוף כתובות שכתב דהיא נאמנת לומר ממזר הוא הואיל שהיא זנתה, ומבואר בש"ס אפילו אם איכ' רוב פסולים נאמנת היא להכשיר הולד ולכאורה קשה למה היא נאמנת להכשיר ברוב פסולים דהא הטעם הוא משום בלא דיבור' היה ספק ממזר וכשר מדאוריית' מ"ה נאמנת להכשיר וטעם זה לא שייך ברוב פסולים דהא ברוב פסולים אזלינן אחר הרוב והוא ממזר ודאי ועיין בסוגי' דף ע"ג שם מבואר דוקא ברוב כשירים או מחצה על מחצה אז מדאוריית' כשר הולד, וי"ל אפי' אם איכא רוב פסולים מ"מ אכתי ספק ממזר הוא בלא דיבורה משום די"ל היא אזלה להבועל והוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי ואם ידעינן בודאי דאזל הבועל אצלה ואיכ' רוב פסולים י"ל דאינה נאמנת, אף על גב דכתב הטור סס"י דאמרי' מסתמא הלך הבועל אצלה שם אמרינן לקולא כן אבל כאן לא אמרי' בודאי הלך הבועל אצלה והוא ממזר ודאי ואינו אלא ספק לכן היא נאמנת אפי' ברוב פסולים, ובסי' ו' מבואר אפילו אם איכא רוב כשירים אם א"א לבדוק אותה ממי נתעברה הולד ספק ממזר הוא, והיינו דוק' דאיכ' בעיר זו ממזר אפילו ממזר א' אבל אם ליכא שום ממזר ליכא חשש כלל ובסמוך כתבתי תשו' מהרי"ו ושם ראיה לזה, מיהו קשה לדברי הר"ן והמגיד הנ"ל למה היא נאמנת להכשיר הולד ואינה נאמנת לומר ממזר הוא דהא כשם דנאמנת להכשיר משום בלא דיבורה הוא ספק ממזר וכשר מדאוריית' לבוא בקהל לכן נאמנת להכשירו כן הוא בלא דיבורה ספק ממזר מדאוריית' יכול לישא לממזר דהא בספק קהל יבוא א"כ למה אינה נאמנת לעשותו לממזר ודאי לישא ממזרת ומ"ש להכשירו ומ"ש לפוסלו, וא"ל הטעם הוא דאינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי משום דיש לחוש שישא שפחה ואיכ' איסור דאוריית' לדעת כמה פוסקים דהא הרמב"ם ס"ל בשפחה ליכא א"ד כמ"ש בסי' ט"ז א"כ לישא שפחה ליכא א"ד ולמה אינה נאמנת והמגיד כתב דאינה נאמנת לעשות אותו לממזר ודאי שמא ישא ממזר ודאי ואיכ' קולא באיסור דאוריית' ודבריו תמוהים וראיתי בפרישה דהרגיש בזה וכתב דאינה נאמנת לעשותו אותו לממזר שמא ישא ממזרת וירבה ממזרים בישראל ודוחק וצל"ע:

מ

אפילו אם מודה. כן פסק הרמב"ם שם וכן פסק ה"ג ה' יבום דחיישינן שמא זנתה עם אחר ג"כ כמ"ש לקמן סי' קנ"ו ומשמע אפילו לא דיימ' מאחר מ"מ חיישינן שמא זנתה עם אחרים גם כן אלא קשה למה פסק פרק ח' ה' תרומות דלא חיישינן שמא זנתה עם אחר ג"כ וכן הקשה עליו המגיד, גם הקשה מסוגיא ס"פ אלמנה לכ"ג דס"ל לרבא כהן הבא על ב"י אוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא זנתה עם אחר, וב"ח בסימן קנ"ו תירץ דוקא בחשש איסור דאוריית' חייש הרמב"ם שמא זנתה עם אחר אבל לא באיסור דרבנן מ"ה ביבום דאיכא א"ד חייש שמא זנתה עם אחר אבל בה' תרומות איירי בתרומה דרבנן לא חיישי אבל אכתי אינו מיושב למה חיישינן כאן שמא זנתה עם אחר דהא ליכא כאן א"ד כמ"ש בסמוך, ובתשובות מהרי"ו לא ס"ל החילוק של ב"ח כי כתב בסי' ע"ג לרמב"ם אפי' באיסור דרבנן חיישינן שמא זנתה עם אחר דהא עובדא דידיה היה איסור דרבנן וע"ש מיהו לפסק הלכה נראה באיסור דרבנן לא חיישינן דהא הרא"ש והרשב"א ס"ל אפילו בא"ד לא חיישינן כמ"ש בתשובות הרא"ש כלל פ"ג והרשב"א בתשובות סי' תר"י מיהו כאן יש חשש א"ד לכמה פוסקים שמא ישא שפחה, גם נ"ל אם ידוע דזנתה עם כשר ויש כאן רוב כשירים לא חיישינן שמא זנתה עם אחר אפי' לדעת הרמב"ם אף על גב בעלמא ס"ל דבעינן תרי רובי מ"מ כה"ג אין צריך תרי רובא ובח"מ הקשה למה פסק בהג"ה סס"ג כהן הבא על הפנויה לא חיישינן שמא זנתה עם אחר ואף לחילוק של הב"ח אינו מיושב דהא שם איכ' א"ד אם הוא זר ונושא כפיו כמ"ש פ"ב דכתובות כה תברכו אתם ולא זרים והרא"ש שפסק שם דלא חיישינן משום דס"ל אפי' בא"ד לא חיישינן כמ"ש בסמוך, ואפשר אף על גב דהרא"ש בתשו' מכשיר אפילו במקום דאיכ' ישראלים מ"מ הרב רמ"א לא הביא דבריו אלא לענין אם כולם כהנים לא חיישינן שמא זנתה עם אחר להשתיק אותו מכהונה כיון דליכא א"ד ודבר הנלמד מענינו הוא:

מא

שכשם שזנתה וכו'. ואם אחת תבעה לו דהולד ממנו ויתן מזונות להולד והוא כופר פטור אפילו משבועה עיין תשובת ריב"ש סימן מ' מ"א והבאתיו: ר"ס כ"ב:

מב

מיוחדת לו. בח"מ הבין דאיירי כשהוא מודה לדברי' ומ"מ חיישינן שמא זנתה עם אחר וליתא כי בכה"ג לא חיישינן כמ"ש בסי' קנ"ו אלא קאי על אם אינו מודה:

מג

וכשר. היינו כשבעלה אצלה כ"כ שם בפסקיו, כתב בד"מ בשם תשו' מהרי"ו סי' ע"ד אשה שנתגרשה וילדה מכשירים הולד משום ס"ס הוא שמא אחר גרושין זנתה ואת"ל קודם גרושין שמא זנתה עם עכו"ם ואם היא אומרת שזנתה קודם הגרושין נאמנת לשווי' הוולד לספק ממזר, ופי' בד"מ דאיירי דבעלה לא הי' אצלה דאל"כ תלינן בבעל, ולכאורה קשה אף את"ל דזנתה אחר הגרושין מ"מ ספק ממזר הוא דהא קי"ל פנויה שזנתה אם לא בדקו אותו הולד ספק ממזר הוא, וצ"ל דוקא כשיש ממזר באותו מקום אז חיישינן שמא זנתה עם ממזר אבל היכ' דליכ' שום ממזר הולד כשר אלא עדיין קשה אם יש צד לתלות שזנתה עם כותי אם כן פרוצה ביותר נמי יש ס"ס שמא הולד מבעלה ושמא מכותי וי"ל מהרי"ו לטעמו דס"ל פרוצה ביותר ליכא חשש ממזר כמ"ש לעיל, ובפסקי מהרא"י דס"ל פרוצה איכ' חשש ממזר לא ס"ל דתלינן בכותי ובסמוך כתבתי דפליגי בזה הרמב"ם והטור:

מד

והוי בנו ליורשו. כיון דהוא אומרת ברי מארוס הולד גם מארוס היתר הוא שדינן בתר הארוס ולא חיישי' שמא זנתה עם אחר ג"כ ונראה אפי' לענין יבום אמרינן דהוא בנו והיא פטורה בלא חליצה וא"ל למה שדינן בתר ארוס וירשו הא בש"ס אמרינן דשדינן בתר ארוס משום דהוי כדיעבד אם כן למה יורשו, וי"ל כיון דשדינן אחריו לענין דלא הוי ממזר תו אי אפשר לחלק ואמרינן שהוא בנו לכל דבר, וכתב בית חדש אף על גב דאמרינן דהוא בנו בוודאי מכל מקום היא אסורה לכהן לכתחילה אא"כ הוא מודה לדבריה, ובח"מ השיג עליו וכתב דמאחר דהולד נושא ישראלי' וחולק עם אחיו א"כ לגבי דידה נמי כדיעבד דמי וכשירה לכהונה הואיל והותרה הותרה ועיין בסמוך מה שכתבתי, כתוב בפרישה אם הוא בפנינו ואומר שאין הולד ממנו והיא אינה בכאן אז הולד ספק ממזר שמא מכותי נתעברה, ומה שכתב בסמוך אם הוא מכחיש אותה הולד ממזר ודאי היינו כשהיא כאן ואינה אומרת מכותי הולד מיהו למ"ש בסמוך נראה דלא אמרינן מכותי נתעברה:

מה

ממזר ודאי. משום התורה נתנה נאמנות לאב לומר שאין הולד ממנו ועיין בש"ג פי"י:

מו

והאשה וכו'. אלעיל קאי כשאומרת מארוס נתעברה והוא מכחישה:

מז

לא תצא. אבל לכתחילה בוודאי אסורה דהא הולד הראשון מחזיקים לממזר ואם נשאת לא תצא אף על גב דהולד ממזר אף על גב דכתבתי בסמוך דאי אפשר לחלק מ"מ מחלקים בין הולד לדידיה היינו לענין אם רצונה לישא כהן ולא כח"מ שכתב כיון דשדינן הולד בתר הארוס היא כשרה לכהונה אחר מיתת הארוס, ואם היא אומרת שאינו מארוס והוא שותק הוי ספק ממזר על פיה ואם היא אומרת שאינו מארוס והוא אומר ממנו עיין בסמוך בהג"ה:

מח

הולד ספק ממזר. היינו כלישנא קמא סוף פרק אלמנה לכ"ג כשהי' אינה בכאן לבדוק חיישינן לספק אא"כ בא עליה ולא דיימא מאחר מיהו הרא"ש והרשב"א בתשובות פסקו כלישנ' בתרא כשבא עליה אפילו דיימא מאחר כשר מיהו איירי דוקא בידוע שבא עליה או שהוא מודה ומ"ש שם בש"ס דיימא מיניה היינו ביאה כמ"ש בתוספות שם ובתשובו' רשב"א סי' תר"י ועיין בנ"י, וב"ח כתב דיימא מארוס וא"י אם בא עליה ולא דיימא מעלמא כשר הולד אפילו לא נבדקה והיינו כלישנא בתרא שם וא"י איך כ"כ בפשיטות על הטור דהא הטור פוסק כרמב"ם דפוסק כלישנא קמא, ועל הטור קשה איך פסק לא כהרא"ש:

מט

שהפקירה. דלא שייך בארוס לומר רוב בעילות מארוס דלא שכיח אצלה כ"כ וכבר כתבתי לעיל מ"ש מרננים היינו קרוב לודאי וגרע יותר מקול:

נ

אינה נאמנת לפוסלו. בהג"ה סעיף כ"ו מבואר חידוש יותר אפי' אם זנתה בוודאי תולין בבעל:

נא

אבל ארוסה שאומרת וכו'. אבל אם בוודאי בא עליה הארוס ולא דיימ' מעלמא לכ"ע היא אינה נאמנת ובפלוגתא זו עיקר כי"א דארוס נאמן כמ"ש בנ"י בשם הריטב"א וכמ"ש בסמוך, ואם הארוס אינו כאן והיא אומרת שבנה ממזר אינו אלא ספק ממזר כמ"ש בפנויה ורוב פסולים:

נב

והוא ממזר ודאי. כ"כ הטור ש"מ דס"ל אם לא אמרה היא מכותי נתעברתי לא אמרינן אנן שמא מכותי נתעברה אבל הרמב"ם כתב דהוא בחזקת ממזר והיינו ספק ממזר די"ל שמא מכותי נתעברה כמ"ש בסמוך כ"כ המגיד היא נאמנת לומר מכותי העובר והולד כשר משום בלא דיבורה הולד ספק ממזר ושמא מכותי הולד לכן היא נאמנת ולשיטת הטור דס"ל הולד ממזר ודאי קשה למה היא נאמנת להכשיר:

נג

האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן וכו'. לאו מתורת עדות דהא כל אדם קרוב אצל עצמו אלא הטעם הוא כל אדם יכול לעשות לעצמו כל בנות ישראל לחתיכה דאסורה לכן אם בא על בת כהן אינו אוסר בביאתו ועיין תוספת פרק החולץ:

נד

כשאר אסופים. כ"כ הרמב"ם וס"ל דאיירי דיש כאן חשש שמא ממזר הוא, ונראה מלשונו מ"ש ה"ז ספק עכו"ם לענין יוחסין דהוא מפרש מ"ש רב אבל לא ליוחסין היינו יחוס שלא לייחסו אחר ישראל כשר אזלינן לחומרא ולא אזלינן אחר הרוב היינו כל זמן שלא טבל אמרינן שמא כותי הוא ואין קידושיו קידושין ואחר שטבל חיישינן שמא הוא ממזר אף על גב דהרוב הם עכו"ם לא אזלינן אחר הרוב אף על גב לענין פיקוח נפש אזלינן אחר הרוב מ"מ לענין חשש ממזר חיישי' שמא ממזר הוא מיהו אם איכא תרי רובי נראה אפי' לשיטת הרמב"ם אזלינן אחר הרוב ואם איכא תרי רובי עכו"ם אמרי' אחר שנתגייר שהוא כשר דהא בדידה אם אינה אומרת ברי מהני מיהא בדיעבד תרי רובי כמ"ש סס"ו אף על גב דהולד ל"ל חזק' כשרות ופרש"י איירי דליכא כאן חשש אסופי וממזר דיש בו סימנים דאינו אסופי אלא הספק הוא שמא עכו"ם הוא וחיישינן דוקא לענין יוחסין אם הולד נקבה ואסור' לכהן אפי' אם איכא רוב ישראל אבל אם איכא רוב ישראל וקידש קידושין גמורים הם אלא ליוחסין עשאו מעלה וכן ברוב עכו"ם אחר שטבל מותר בממזרת ולא חיישינן למיעוט ישראל, וא"ל למה אזלינן אחר הרוב ולא אמרינן קבוע כמחצה על מחצה דמי משום הולד הנמצ' הוי כפירש וקי"ל פירש הולכי' אחר הרוב וכן הוא דעת הראב"ד בהשגות וכן בדידה כשלא אומרת ברי לכשר נבעלתי בעינן תרי רובי דוקא ליוחסי כהונה, והא דקי"ל בשתיקה /בשתוקי/ אפי' ברוב כשירים חיישינן שמא ממזר הוא כמ"ש בסמוך ובפ' י"י צ"ל חשש ממזר לישראל הוי נמי לכהן ליוחסים והמגיד כתב אחר שנתגייר מותר בישראל משום ס"ס ספק שמא עכו"ם ואת"ל מישראל הוא מ"מ ספק ממזר מותר מדאורייתא אף על גב דגזרו חז"ל על אסופי שאסור לבא בקהל מ"מ בכה"ג דאיכא תרי ספיקא לא גזרו אבל אסור בממזרת דאיכא למיחש שמא ישראל הוא ואסופי אסור בממזרת דבר תורה, ודבריו תמוהים דהא בש"ס מבואר אסופי בישראל כשר מדאוריי' כי ממזר ודאי לא יבא אבל ספק ממזר יבוא וכן הקשיתי לעיל וצ"ע מכל זה נשמע לשיטת הרמב"ם אפילו ברוב עכו"ם אסור בממזרת אחר שנתגייר ואסור בבת ישראל ולראב"ד ברוב עכו"ם מותר בממזרת ומותר בבת ישראל, ולמ"ש אפילו במחצה ומחצה מותר בממזרת ובב"י כיון דליכא א"ד כשישא ממזרת או ב"י אז מצטרפים ספק הראשון שמא כותי הוא ואם איכא תרי רובי עכו"ם אזלינן אחר תרי רובי ועיין שם פי"י נראה לפי המסקנ' שתוקי ואסופי משום מעלה עשאו ביוחסין חיישינן שמא ממזר הוא אבל אם יש סי' באסופי כמ"ש בסעיף הקודם דאינו ממזר רשאי לישא אשה ולא חיישינן שמא ישא אחותו וכ"כ הרמב"ם פט"ו הא"ב דין כ"ט ע"ש:

נה

מותר להאכילו נבלות. ומכ"ש דאין מחזירין לו אבידה ולענין נזקים חייב לשלם נזק שלם כ"כ תוספות ביומא משמעות ברש"י בכתובות וכ"כ המגיד וכתב הטעם משום דאין לו חזקה והוא בעצמו א"י אם הוא ישראל ותוס' כתבו טעם אחר כמ"ש בסמוך ומה שהב"י מדייק דהטור לא ס"ל כן ליתא וכבר השיג עליו בד"מ:

נו

מחזירים לו. ולענין נזיקין אם נגח תורא דידן לתורא שלו כתבו תוספתא ביומא שם דמשלם לו נזק שלם כמועד אף על גב בממון אין הולכים אחר הרוב היינו כשבא לידו מדעת הבעלים והטור והמגיד כתבו ברוב ישראל אין משלם משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וברוב עכו"ם משלם הוא נ"ש משום דאין לו טענת ברי כמ"ש בס"ק לפני זה, והא דמחזירים לו אבידה משום דאין למוציא חזקה מעליי' דלאו ממון דידיה הוא:

נז

מצוה להחיותו. ואין מחזירים לו אבידה דאמרינן ליה אייתי ראיה דישראל אתה אפי' לסברת המגיד דאין למוציא ראייה מעליי' מ"מ כאן דאין רוב כנגדו יכול להחזיק:

נח

ומפקחין עליו את הגל. כבר האריכו בזה הפוסקים לבאר דעת הרמב"ם כמ"ש פכ"ח ה' שבת ואכתוב בקיצור מה שעולה ממגיד וכ"מ פ"ב ה' שבת ולפי תשובת הרמב"ם לחכמי לונ"ל לפי אוקימת' ביומא דפ"ד ומחלק שם בענין פקוח נפש בין פרשו כולו לבין פרשו מקצתו ה"פ לרמב"ם פרשו כולו ממקום קביעות ובעת שניידו פירש א' ונפל עליו מפולת אז הולכים אחר הרוב אבל אם פירש א' ממקום קביעות אין הולכים אחר הרוב בפקוח נפש אף על גב לענין איסור קי"ל בנמצא אזלינן אחר הרוב וכאן התינוק הנמצא מסתמא האנשים שבעיר ניידו והוי כאלו ניידו כלם ופירש א' מהם מ"ה הולכים אחר הרוב וכשיש רוב כותים אין מפקחים הגל גם תוספות ספ"ק דכתובות כתבו תינוק הנמצא בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית מ"ה ברוב עכו"ם אין מפקחין הגל ואין להחיותו אבל מחצה על מחצה מפקחים הגל ואז מצווי' להחיותו כי ס"ל דין מצוה להחיותו שוה לפקח הגל וכן ס"ל לרש"י ביומא שם, והנה בא"ח סי' שכ"ט פסק המחבר כפי' הרמב"ם בניידו ופיר' א' מהם אין מפקחים הגל וכאן הביא בהג"ה דעת החולקים היינו משום אפי' לפי' הרמב"ם אין מוכר' הסברא דבני העיר חשובים כניידו והוי כאלו פי' א' ממקום קביעותו וכל זה איירי כשנמצ' בעיר אבל אם נמצא בבית הוי מקום קבוע ומפקחין כמ"ש בתוס' שם:

נט

ואין מצווין להחיותו. עיין ברש"י ותוס' ביומא שם כתבו כל שמפקחי' עליו הגל מכ"ש דמצווי' עליו להחיותו:

ס

אפי' א'. אף על גב דקי"ל ערעור חד לאו ערעור מ"מ כאן דליתא לולד חזקת כשרות מהני אפי' ערעור חד והקשה הר"ן הא קי"ל כ"מ שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים ולמה מהני ערעור חד ותירץ דוקא במלתא דעבידי לגלויי חשוב הוא כשנים אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שע"פ הרוב א"א בלאו הכי מ"ה יכול להכחיש' אפי' אחר שהעידה, ובסי' י"ז סעיף ל"ח מבואר דהרמב"ם ס"ל אשה שהעידה על איש א' שמת ואח"כ הכחישה עד כשר תצא אף על גב שם איכא מלתא דעבידי לגלויי ס"ל דעד כשר מכחיש להאשה ל"ק קושית הר"ן ואפשר דהר"ן ס"ל דהסוגיא הכא איירי אפילו אם מכחישה קרוב או פסול מ"ה הקשה קושיא זו, ואפילו לשאר פוסקים דס"ל שם דא"י להכחישה י"ל דוקא אחר שהתירה כבר ס"ל שם דא"י להכחישה וכאן עדיין לא פסקו הב"ד ע"פ החיה, מיהו קשה מה קושית הר"ן הלא מבואר בכמה מקומות אחר שהתירה ע"פ ע"א אז הוי ע"א כשנים וכאן עדיין לא פסקו הב"ד עפ"י החיה וי"ל דס"ל כתו' פ"ב דכתובות ובסוטה דבר שהאמינה התורה לע"א הרי הוא כשנים אפילו לא פסקו הב"ד ע"פ מ"ה הוצרך כאן דהחיה באמת אינה נאמנת על פי דין התורה אלא משום דא"א בלאו הכי, ומ"ש הר"ן ע"א אינו נאמן אלא במלתא דעבידא לגלויי באמת איתא כן ביבמות ולקמן סי' י"ז אלא שם איירי להוציא דבר מחזקתו אז בעינן דוקא מלתא דעבידי לגלויי אבל כאן דליכא חזקה קשה למה היא אינה נאמנת דהא קי"ל דבר שאין לו חזקת איסור וחזקת היתר נאמן ע"א כמ"ש בי"ד סי' קנ"ז ואפשר דס"ל אשה שאני ואינה נאמנת אפילו בדבר דאין לו חזקה אלא במלתא דעבידי לגלויי וא"י מנ"ל, ונשמע מדברי הר"ן דאיירי כאן דערעור הוא אחר שהעידה וכן משמע מרמב"ם ומדברי המחבר ולא כפרישה דכתב דערעור הוא קודם שהעידה החיה עיין בש"ס ובח"ה ס"ס רע"ז לענין בכור נאמן החיה לומר זה יצא ראשון ודוקא לאלתר וכתב בפרישה שם איירי במכחישה מ"ה בעינן דהעידה לאלתר וכאן לא בעינן לאלתר וט"ז חולק עליו וכתב שם וכאן לא איירי במכחישה כי במכחישה אפילו אב או אם אינה נאמנת ומחלק בין היכרות לענין בכור לבין היכרות דכאן:

סא

בשקר מעידה. כתב המגיד כוונת הרמב"ם שערעור הוא עליה על עדות שלה ולפעמים הוא לטובת הולד שהיא אמרה שהוא ממזר והוא מערער שזהו כשר מ"ה לא כתב הרמב"ם ערעור על הולד מיהו קשה למה מהני עירעור דידיה דהא בש"ס יהיב טעמא משום דליתא לולד חזקת כשרות א"כ י"ל להכשירו לא מהני וי"ל להכשירו נאמן כיון דאין לו חזקות פסול כמ"ש בסמוך:

סב

בחזקת כשר וכו'. היינו כשעד זה מעיד עליו שהוא כשר ומערער על עדותה אז הולד כשר ע"פ עדותו אף על גב בחדר זה יש ג"כ ממזר מ"מ כל ולד מהם אין לו חזקת פסול וע"א נאמן להכשירו והיינו עד כשר ואז נדחה עדות החיה כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם ומ"ש ואין לו יחוס היינו דהעד זה א"י יחוסו אלא מעיד דולד זה לא ממזר הוא או י"ל לענין יחוס כהונה אין ע"א נאמן אלא להכשירו לבוא בקהל ישראל נאמן משום ספק ממזר כשר מדאורייתא:

סג

הספיקות וכו'. בטור איתא כותי נמי ספק ממזר וכתב הב"י אף על גב דעשאו כנכרים גמורים מ"מ לקולא לא עשאו כנכרים וכן הוא לקמן סי' מ"ד:

סד

הספיקות וכו'. הנה ר"פ י"י ובפ' הערל מבואר ממזר ודאי ונתינים מותרים זה בזה ולפי לישנא קמא דרבא לא תתחתן לא קאי בגירותן א"כ נתינים שנתגיירו מותרים מן התורה אלא דוד גזר עליהם ובפסולים לא גזר וללישנא בתרא דרבא אסורים מן התורה ולא תתחתן איירי בגירותן מ"מ ממזר מותר להתחתן בהם משום דאינו בקדושתו כמ"ש בפ' הערל כמו פצוע דכא דהא מותר בנתינים משום דלאו בקדושתי' קאי ה"נ ממזר והיינו בכה"ג דנתינים נתגיירו אז האיסור הוא משום קדושה וממזר ופ"ד לאו בקדושה קאי אבל להתחתן בהם קודם שנתגיירו אסור כי דוקא בשפחה מותר להתחתן משום תקנת הולד ולא עם כותי וספק ממזר בנתינים תלי' בפלוגתא ולהפוסקים דס"ל כלישנא בתרא נראה דאיכא איסור דהא יש לחוש שמא כשר הוא ואפילו ללישנא קמא דרבא י"ל בכה"ג נמי גזר וכן מוכח מרש"י שכתב בפ' י"י דספיקות אסורים בנתינים אף על גב דס"ל כלישנא קמא כמ"ש ר"פ אלו נערות אלא הרמב"ם פוסק כלישנא קמא ופוסק דמותר, וממזר בנתין לרמב"ם נתין הוא כגר א"כ הוי כגר בממזר והולד ממזר ואפי' לשאר פוסקים דס"ל דנתין אסור מדאורייתא אפי' אחר שנתגייר מ"מ גר הוא אלא מחייבי לאוין וכן הוא גר עמון בממזר והוי הולד ממזר, ונתין אסור בשפחה כ"כ תו' בגיטין דף מ"א ופסחים מיהו שם כתבו כן אליבא דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוה קדש י"ל נתין אסור אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיי' תו' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע לישב:

סה

ספק א"א. היינו מטעם שכתבתי לעיל אפילו ברוב ישראל אינו אלא קדושי ספק ואין הורגים על קדושים שלו כמ"ש שם ברמב"ם מפט"ו ועיין במגיד שם:

סו

וכן השתוקי וכו'. כבר כתבתי שתוקי אם אין בו חשש ממזר מותר לישא אשה ואין חוששין שמא ישא אחותו כמ"ש ברמב"ם פט"ו וצריך טעם למה חוששין כאן שאשתו ערוה עליו אף על גב דאיירי כאן בשתוקי דיש בו ממזר מ"מ לענין קידושין למה חיישינן שנשא ערוה מנ"ל להרמב"ם דין זה:

סז

ואין מקבלין אותם. שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וירבו ממזרים מכ"ש הרב נטוראי ועיין ב"י משמע גרים מז' אומות ונתינים מותר לקבל אלא להתחתן בהם אסור ולא חיישינן שמא יבוא להתחתן בהם כיון דליכא חשש ממזר, וע' בד"מ:

א

ממזרים כו'. מתני' יבמות ע"ח ב':

ב

(ליקוט) ונתינים כו'. עיין בהגהת בה"ג והוא שיטת הרמב"ם דכל האומות שוין ולא תתחתן קאי אגיותן אבל משנתגיירו אף ז' אומות מותרין רק יהושע ודוד גזרו עליהן אבל דעת תוס' שהן אסורין מדאוריית' אף לאחר שנתגיירו וע"ז קאי לא תתחתן אז' אומות שנתגיירו והן הן הנתינים וכן כתב רש"י ברפ"ג דמכות וש"מ וכתב נ"י דאף בניהם עד סוף כל הדורות אסורין מדאוריית' אבל המ"מ והר"ן רפ"ג דכתובות כתבו דבניהם אינם אסורים אלא מגזירת יהושע ודוד ע"כ:

ג

עד סוף. ר"ל אע"ג דכתיב דור עשירי כמ"ש בספרי שם נאמר כאן דור עשירי ונאמר להלן דור עשירי מה דור עשירי כו' האמור להלן עד עולם אף דור כו':

ד

מצרי כו'. מתני' שם וכת"ק וכל סוגיא דשמעתין כת"ק:

ה

שאחר כו'. ע"א א' להם כו':

ו

ישראל כו' ואחד כו'. ר"ל בגיותן:

ז

וא' מאלו כו'. אע"ג דבגיורותן הלך אחר הפסול אבל בגיותן רחמנ' אפקריה לזרעי' וראיה ממ"ש בקדושין ס"ח ב' ש"מ בן בתך כו' והתם בנתינים הוא כמש"ש ההוא בשבעת כו' וביבמות ע"ו א' בהיותן נכרים כו':

ח

אלא שפגום כו'. מ"ה א' דכולהי אמוראי דמכשרי כו' ובקדושין שם נהי דכשר כו':

ט

נתגיירה כו' או כו' ע"א א' להם כו' וערש"י ושם ואיצטריך כו':

י

לפיכך כו'. ע"ז א' כרבי יוחנן:

יא

אבל מצרי כו'. ע"ח א' כרב דימי.

יב

י"א כו'. כמ"ש שם דבתר אימיה שדינן וער"ש ד"ה בלידה כו' ושם במסקנ' משום דהכתוב תלאן בלידה וכ"ש לדידן דקי"ל עובר ירך אמו דא"צ לזה כמ"ש שם וע' תוס' שם ד"ה אלא כו':

יג

ולהרמב"ם כו'. דאל"כ אכתי קשה על מנימין למה לא נשא הוא מצרית שני' ויתיר לבנו לבא בקהל וערש"י בסוטה ט' א' ד"ה מצרי ראשון כו' שאם הייתי כו' אלא מ"ש רש"י הלך אחר כו' וצ"ע דע"כ ל"פ ביבמות שם אלא אי בתר דידיה או דיד' שדינן אבל בתר פסולו לא אמרינן וזהו טעם ס' ראשונה כיון דאמרינן שם אלמא בתר אימי' שדינן. ועוד כתב הרמב"ם מדאמרינן שם ב' נתגיירו הולך אחר הפגום וכ"כ רש"י שם ע"ו ב' ד"ה אשיא כו' אבל בקדושין כ"ז א' ד"ה בנה כו' ותוס' שם ד"ה בנה פי' דוקא בשני עממין וה"ה לרב דימי דל"ק אלא משום דהכתוב כו' ועיקר. להרמב"ם פי' ודאי שרב דימי ס"ל כסבר' הראשונם כנ"ל ומנימין דנשא ראשונה עובדא כך הוי דגמ' לא פריך אלא ממ"ש אשיא לבני כו' להבא וטעמו של הרמב"ם ממ"ש שם כי אתא רבינ' אר"י באומות כו' נתגיירו כו' דלכאורה מ"ש כי אתא אין לו טעם כיון שהוא מלתא בפ"ע לא שייך כי אתא דמשמע דאתי לאפלוגי אלא באמ' דאתי לאפלוגי דלא בתר אבוה ובתר אימי' שדינן אלא בתר הפוגם ומ"ש שם במאי אלימ' כו' דבעי לאוקמי בג' אומות כרישא ודלא כתוס' קדושין ס"ז א' ד"ה בנה כו' שדחקו לחלק בין ב' אומות בין אומה אחת ודברי הרמב"ם נכונים עד מאוד. וכן משמע בירושלמי פ' הערל ופ"י יוחסין אר"י מנימין גר מצרי הוי מתלמידיו של רבי עקיבא אמר אני גר מצרי נשוי לגיורת מצרית בני בן גר מצרי ואני משיאו לגיורת מצרית נמצא בן בני כשר לבא בקהל א"ל ר"ע לא כי אלא אף אתה השיאה לבת גיורת מצרית כדי שיהא שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן משמע דמשני צדדין צריך שלשה דורות.

יד

עמוני כו' שבאומות כו'. ר"ל כה"ג אדאמר אח"כ נתגיירו כו' ומביא ראיה כדתני' כו':

טו

הבת היא מותרת כצ"ל ת"מ.

טז

שאר כל כו' כמ"ש בס"י:

יז

לפיכך כו' להרמב"ם כו'. תוספת' פ"ה דקדושין אר"י מנימין גר מצרי כו' א"ל ר"ע טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמוני ומואבים במקומם ולא מצרים ואדומים במקומ' אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נוש' עמונית וא' מאלו כו':

יח

ולהרא"ש כו'. כ"ה בתוספת' סוף ידים בו ביום עמד יהודה גר עמוני כו' א"ל ר"ג אף גר מצרי כיוצ' בו א"ל למצרים נתן להם הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעי' שנה אקבץ את מצרי' כו'. ועיין תוס' שם ע"ו ב' ד"ה מנימין כו' ובסוטה ט' א' ור"ש בידי' שם. וכן משמע בירושלמי הנ"ל שאף ר"ע כן ס"ל וז"ש ביבמות ע"ו ב' וכ"ת הלך איידי כו' ר"ל בימי סנחריב והתני' א"ר בנימין אלמא שבו למקומן כע"ש בתוספת' דידי' ודברי רש"י שם ד"ה הלך כו' כבר סתרן הרשב"א דהא לא טבעו בים אלא אנשי מלחמה וכן הסכים הרמב"ן והרשב"א והביאו כמה גאונים כדעת תוס' ורא"ש ומ"מ דברי רש"י י"ל כמ"ש באגדה כמה שאלו לקו בים כך לקו הנותרים במצרי':

יט

עבד כו'. גיטין מ' א' ומי איכ' כו' ושאר מקומות ולכל הפוסקים הוא מדאוריית' כמ"ש בפ' כי תצא לא תהיה קדשה כו' וכמ"ש בת"א שם אבל הרמב"ם כ' שהוא מד"ס ופ' הנ"ל קאי מפ' הבא על פנויה כמ"ש פ"א מה' אישות וכמ"של כ"ו סי' ס"א בהג"ה וע"ש פי"ב מהא"ב סי"א י"ב י"ג:

כ

לאחר כו'. גיטין שם ובכמה מקומות והיינו לאחר שהטבילו אבל קודם לכן ה"ה כעבד כמ"ש ביבמות מ"ה ב' ההוא דקרו לי' כו' ושם מ"ו א' על בניהם שהם ממזרים ר"י לטעמיה כו' וה"ה בעבד כמש"ש מ"ז ב' אחד גר כו' ועתוס' שם ד"ה שם כו':

כא

הפקירו רבו. גיטין ל"ח ב' ל"ט א' ושם דצריך גט שחרור:

כב

או שהניח כו'. שם מ"ה א':

כג

או שהיה כו'. כתובות כ"ח ב' התם דאיקרי כו':

כד

או כו'. גיטין שם:

כה

אינו כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש שם עבד שנשא כו' יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור:

כו

ואע"פ כו'. כמש"ש ל"א ר"י כ"כ יש בידך כו' אלמ' בכה"ג מקודשת אלא דקשה הא אמרינן דצריך גט שחרור לכך פי' הרמ"ה ומביאו בטי"ד סי' רס"ד דמקודשת מספק דמשום אומדן דעת' מפקיעינן ממונ' אבל באיסור' לא אזלינן בתר אומדנא כו' והרא"ש חולק עליו וכ' דאזלינן בתר אומדן דעתו ודאי כבר שחרר ומותר בבת חורין אפילו לר"ת והקידושין הוי ודאי אלא שכופין את רבו כו' שלא יאמר עבדי אתה כמ"ש שם ב' משא"כ בנש' שפחתו דל"ל הכי ולכן אמר רמ"א מקודשת ולא תני דצריך גט שחרור וכ"כ שם הטור בשמו וכ' הטור כאן ובהג"ה בי"ד שם סנ"ח א' וכ"ז בהניח כו' אבל בהפקירו בלא גט שחרור לד"ה הוא כעבד לגמרי ומותר בשפחה וקידושיו אינו כלום וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אוחז כו' ע"ש ושם ע"ב ב' ד"ה מעוכב כו':

כז

ויש מי כו'. כ"כ הטור כאן ודבריו תמוהין והוא עצמו לא פסק כן בי"ד שם וכן בש"ע שם סי' ע' בהגה ועב"ח ודבריו דחוקים:

כח

וכ"ש כו'. גמ' שם וכדעת הרמ"ה דאינו אלא ספק:

כט

איזהו כו'. כשמעון התימני דסתמ' דמתני' ספ"ג דקידושין כוותיה והלכת' פסיקת' אני שם וכמ"ש בפ"א דע"ז ופ"ש דב"ק וסוגי' דגמ' ג"כ כוותיה בכמה מקומות ועתוס' ביבמות שם:

ל

שאע"פ שהוא פגום. אינו ר"ל דפסול מן הכהונה כנ"ל ס"ה דהא אמרינן שם ס' א' מאלה כו' אלא ר"ל פגום ומקולקל כמ"ש במס' כלה עז פנים רא"א ממזר רי"א בן הנדה כו':

לא

ויש מי כו'. כן פי' בה"ג ה"א דאמרי' גיטין פ"ט א' ממזרת אין חוששין לה בכה"ג וכעובד' דאבדה דשמואל דבא בצנעה ושמש והקשו עליו מהא דהנ"ל דצ"ל אשתהי והקשו ג"כ מהא דקידושין ע"ג א' ומיעוט שהלך בעליהם למ"ה מ' דאי ליכ' למתלי אלא באותן הוי ודאי ממזר ותי' דלא תלינן אלא באומרת כך ועתו' ורא"ש שם:

לב

אבל תוך כו'. יבמות שם כנ"ל:

לג

ודוק' כו'. דלא תלינן אלא להעמידה על חזקת כשרות:

לד

אשה שנתעברה כו'. כמ"ש בנדה ל"ח א' דשיפור' גרים ועתוס' שם סד"ה שיפור' ונראה דלר"י שיפור' כו' ופירש הרמב"ן ואף להרמב"ם שפסק כשמואל שם מ"מ בזה מודה שמואל כמש"ש אפי' למ"ד כו':

לה

ואפי' הפילה כו'. כמ"ש בפי"ט דשבת ופ"ח דיבמות בן ח' כו' אבל אמו שותה כו' ויכול לחיות עד ל' יום ומ' אפילו בתחילת חודש השמיני אף דקי"ל יולדות לט' אינה יולדות למקוטעין והוי ב' חדשים קודם הזמן ה"נ בבן שבעה:

לו

וכהן כו' וישראל כו'. כן פי' המ"מ:

לז

ואם בעלה כהן כו'. דכאן ל"ל רוב בעילות כו' דבבעילה א' נעשה זינה:

לח

ומ"מ כו'. תוספת שם בד"ה רוב. וכגון דליתא כו':

לט

האשה כו'. יבמות פ"ט ב' א"ל ואת לא כו':

מ

קודם שגירשה כו'. דקנס הוא ועשאוה כמחזיר גרושתו משנשאת כמ"ש פ"ט א' רישא כו' וכפירש הרא"ש שם ולא גרע ממחזיר גרושתו משנשאת דאינו ממזר מ"מ וראיה דבהכי איירי ממ"ש בשלמא משני כו' וקודם שגירשה איירי ה"ה בראשון ועסי' י"ז סנ"ו:

מא

אבל כו' תוספ' מ"מ ב' ד"ה סוטה פר"ח כו' ואין ראיה כו':

מב

עכו"ם כו'. קדושין ס"ט א' ממזרת נמי כו' וה"ה לעכו"ם שאין מתייחס אחריו שהרי הולד כשר:

מג

ממזר כו'. עבה"ג ר"ל דנלמד ממשפחה:

מד

ואם בא כו'. שם ה' כר"ט:

מה

לפיכך כו'. גמרא שם בעי' שנפשטה:

מו

עכו"ם שבא כו'. דאין ממזרת בנכרי וערש"י שם ס"ח ב' ד"ה ומשני כו' ותוס' בכורות מ"ז א' ד"ה ולא כו':

מז

גר כו' וכן כו'. מתני' בפ"ד ס"ט א' וגמ' ע"ג א' והלכת' כו':

מח

והולד ממזר. ס"ז א' וה"ה לעבד וכ"ה בתוספת' גר עבד משוחרר מותר בממזרת והולד ממזר דר"י:

מט

ואפילו כו'. ודוקא כו'. ע"ה א' כת"ק:

נ

ולהרמב"ם כו'. פי"א שם וכפי' שישתקע שם נכרי:

נא

וא' גרים כו'. כ"מ שם במתני' ע"ו א' שדין א' להם:

נב

גר שנשא כו'. דאפילו לכהונה כשר כמ"ש במתני' שם ואמרי' שם ע"ה ב' וביבמות פ' החולץ ופ' מצות חליצה אמו מישראל מקרב אחיך כו' וכ"כ תוספת שם ק"ב א' כ"ש אביו מישראל כמ"ש קדושין ע"ד א' ישראל שנשא כו' חלל כו':

נג

בד"א כו'. כרב דפ' כר"א וכו' ס"ל לרבא ביבמות ל"ז א':

נד

כגון כו'. יבמות שם כמ"ש בסכ"ד:

נה

פנויה כו'. זהו שתוקי דרפ"ד דקדושין. ובירושלמי פ"א דכתובות סוף ה' ט' ר"ש בר"י בעא מעתה אין שתוקי כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש שתוקי כר"א וכר"ג בשותקת ואפ"ה במדברת באומרת איני יודעת:

נו

ואפי' אם אומרת כו'. מתני' ע"ח ב' ור"י ל"פ אלא אאב כמ"ש בגמרא וכמ"ש ע"ד א' אביו לעולם כו' ול"ק אמו כל שבעה אלא גבי בכור וערש"י שם:

נז

אפי' אם כו'. ממ"ש בפ"ק דחולין מנ"ל דאזלי' כו' ממכה אביו כו' ואם איתא דלמא כשהוא והיא אומרים עליו שהוא בנו אלא דאין נאמנין ולא מהמנין אלא משום דרוב בעילות אלא דלא מהימנין אלא להחזיקו בכשרות וכמ"ש המ"מ הואיל ושתוקי מדאורייתא כשר ע"ש:

נח

ואם אותו כו'. עבה"ג וכתובות י"ג א' כר"ג דאיפסק הלכת' כוותיה:

נט

ומ"מ כו'. שם ב' בד"א בעדות כו' אלימא כו':

ס

ואפי' ע"א כו'. קדושין ס"ה ב' ותסברא כו':

סא

אבל חוששין כו'. רמב"ם ויראה לי כו':

סב

אם הוא כו'. שם:

סג

או שאינו כו'. שם וקדושין ס"ה א' כשמואל בלישנא בתרא דקיי"ל כוותיה כמש"ש ע"ד א':

סד

ואם אינו כו'. עבה"ג וכמ"ש בסכ"ט ואמרי' שם ט"ז א' ע"כ ל"ק ר"ג התם אלא בברי כו' כמ"ש שם:

סה

ואם אינה כו'. קדושין ע"ה א' כלישנא קמא כרב דקי"ל כוותיה כמש"ל סכ"ד:

סו

והאשה כו'. מתני' דכתובות י"ג א' וקי"ל כר"ג כנ"ל:

סז

אפי' הוא מכחישה. מ"מ שכ"מ מדברי הרמב"ם וזהו שלא כדברי הרא"ש הנ"ל אלא שי"ל דוקא לענין בנה דל"ל חזקה קא"ל הרא"ש שפ' דר"ג מודי בברי וברי וס"ל דדוקא להוציא ממון אמרי' שם דוקא ברי ושמא וס"ל דעובדא דשם בארוס וארוסתו לענין להכשירה האשה עצמה ואתי' שפיר ובהא כי לא מודה כו' אפי' מכחישה דלא כפירש המ"מ והרא"ש ומ"מ לענין הולד מודה הרמב"ם כמ"ש דאפי' היה בחזקת בנו נאמן עליו כמ"ש בסכ"ט:

סח

וה"מ כו'. שם י"ד א' ופרש"י ד"ה דיעבד:

סט

אבל לארוס כו'. מ"מ וכ' דהא אין כאן אלא ספק א' שמא באונס וספיקא דאוריית' לחומרא ור"ל כמ"ש שם ט' א' האו' פתח כו' וערש"י ד"ה נאמן ושם ואר"ע כו' ור"ל מכאן:

ע

היו כו'. לשון הרמב"ם וכרבא כלישנא קמא. מ"מ וצ"ע דהא שיטתו לפסוק כלישנא בתרא בכ"מ ועיד הא סוגיא דקדושין ע"ה א' כלישנא בתרא. אלא דלהרמב"ם הוקשה לו הא דאמר רבא מסתברא מילתא דרב ול"ק גם לשמואל ש"מ דשתוקי ככ"ע הוא דמעלה עשו ביוחסין אלא דלהחזיקו ממזר ודאי מחלק ומייתי ראיה ממתני' אבל לדידן דקי"ל דהוי שתוקי אין חילוק וה"ק מסתבר' כו' אבל כו' ר"ל דמודה לשמואל והוא כרבא ללישנא בתרא וכ' אע"פ שבא כו' כמ"ש תו' שם ד"ה אבל דרבא נמי בבא איירי מדמייתי ראיה ממתני' ואפ"ה קאמר מסתברא מילתא דרב מ' דמודה לשמואל ומ"מ פשט' לישנ' דרב' סתם דדיימ' מיניה וזה שהתחיל היו העם כו' וכו' אע"פ:

עא

ועם כו'. צ"ל או עם אנשים כו' ואף שי"ל ועם כו' או עם מ"מ יותר נכון שהגיה או עם דועם א"א לומר דא"כ מאי מסיים כשם שהפקירה כו' הא בגמ' ל"ק אלא דיימ' מיניה לבד מ"ט דאמרי' מדאפקרינהו כו' משמע הא במלתא דרבא היכא דגם דיימא מעלמא אע"ג דיבוא עליה ארוס א"צ לזה הטעם ועוד כמה קושיות והסוגי' שם דפלוגת' דרבא ואביי אינו אלא בממזר ודאי או שתוקי ולרב דלכן לא קאמר גם לשמואל אבל שתוקי ככ"ע הוא ועתוס' שם ד"ה א"ד בבא כו' דאין הולד ממזר ר"ל אלא שתוקי וג' דרכים הן דיימ' מינה ולא מעלמא מיניה ומעלמ' מעלמא ולא מיניה בלישנא קמא א"ר דמיניה ולא מעלמא לבד מודה רב דשתוקי ובלישנ' בתר' א"ר דאף מיניה ומעלמ' מודה רב ולא פליג אלא בעלמא ולא מיניה ושמואל סובר דבכולהו שתוקי הוא ואין נ"מ בין הלשונות אלא לרב ובדיימ' מיניה ומעלמ' אבל בדיימ' מניה ולא מעלמא אף לישנא בתר' שתוקי וכמ"ש א"ד בבא עליה כ"ע כו' וכמ"ש תו' הנ"ל וכן לשמואל כנ"ל א"כ לדידן דקיי"ל כשמואל כמ"ש בקדושין ככ"ע שתוקי וז"ש עם הארוס או עם כו' לרבותא דאפילו מיניה לבד מ"מ שתוקי הוא ואפילו מעלמ' לבד מ"מ אינו ממזר וגם נאמנת כמ"ש בקדושין שם שתוקי בדוקי כו' ואמר ואפי' בא כו' שהוא לישנא קמא דלישנ' בתר' ל"פ אלישנ' קמא לענין שתוקי אלא לענין ודאי כנ"ל וכ"ש לשמואל וקאי אשניהם שאפי' דיימ' מיניה לבד וע"ז אמר כשם שהפקירה כו' ואע"ג דאביי ל"ק זה אלא משום לעשותו ודאי מ"מ ע"כ גם רבא דקאמר שתוקי ע"כ מזה הטעם אלא דאביי דקאמר זה הטעם מהני לעשותו ודאי וללישנ' בתר' מודה אביי דמהני זה הטעם רק לעשותן שתוקי והתחיל הרמב"ם בלישנ' בתרא כשיטתו שהיא עיקר וסיים בלישנ' קמא דלישנ' בתר' מודה ליה כנ"ל:

עב

ואם נבדקה כו'. קדושין שם כלישנ' בתר' אליב' דשמואל וכה"ג איירי כדמוקים רבא כאן:

עג

וכן אם כו'. שם א"ל אביי כו' ומתני' בדלא כו' ממ"ש א"ד בבא עליה כ"ע ל"פ כו' ופירש רב מודה לשמואל דשתוקי הוא ומוקים רבא דדיימ' מעלמ' ועמ"ש בסימן קכ"ד ס"י. והוא כפי' תוספת שם ד"ה אבל כו' דדיימא מיניה היינו בא עליה וזהו דיימ' מיניה לבד דאמר שם א"ד בבא עליה וכנ"ל וה"ל להרב לכתוב וכן כו' שזנתה כלל אלא שנמשך אחר לשון המחבר שכתב ועם אנשים אחרים אבל כבר כתבתי שצ"ל או עם אנשים ודבריו כתב הרמב"ם והמחבר אלא שצריך למוחקה תיבת מאחרים בהג"ה וזה שהוסיף:

עד

אשת איש כו'. כנ"ל ממתני' דקדושין ע"ח ב' ור"י ל"פ אלא באב:

עה

וי"א כו'. ס' האחרונה כמ"ש בכתובות י"ד א' חדא כו' מ' אף לר"י דאינה נאמנת סומכין על דבריו ס' הראשונה ס"ל דשאני התם שאין מכחשתו וענ"י ספ"ז דיבמות בארוכה ולית'. דאינה נאמנת לפוסלו כמ"ש לעיל סכ"ו ועת"מ:

עו

או על כו'. עתוס' ביבמות שם ד"ה כך וי"מ כו' עתוס' שם ד"ה והלכת' כו' כ"כ ב"ב שם:

עז

ואם כו'. עתוס' שם ד"ה ואין כו':

עח

ואם היא כו'. כמ"ש בקדושין ע"ד א' ע"ה א' דאפי' ברוב פסולים נאמנת:

עט

והא דאב כו'. כמ"ש בב"ב שם אמר בני הוא כו' וע' רשב"ם שם ד"ה וחזר ואמר עבדי כו' וכיון שהגיד כו' ודוק' חזקתו ע"פ האב אבל חזקה שלא ע"פ האב לא כמש"ש ד"ה היו מוחזקין ושם א' שלחו ליה כו' וכמ"ש הרמב"ן שם והטור בשמו בח"מ סי' רע"ז וש"ע שם סי"ב:

פ

האב שאמר כו'. שם עבדי הוא וחזר כו':

פא

הא דרב כו'. דלפ"ז לאו אביו הוא ולא האמינתו דהתורה לא האמינתו אלא דלאו ממנו וע"כ הוא ממזר וכמש"ל ואם היא אומרת מכותי כו' כשר:

פב

האו' על כו'. יבמות שם רבינ' אמר ה"ק כו' ושם פסל עצמו ואע"ג דאמרי' שם ה' כרנב"י היינו משום דלדבריו נכרי הוא וכמ"ש תוס' ד"ה והלכת':

פג

לאסור כו' ואסור כו'. עתוס' שם ד"ה נאמן היינו כו' דהא אדם קרוב אצל עצמו וכמ"ש תוספת שם כ"ה ב' ד"ה ואין ד"ה לימא כו':

פד

אסופי כו'. עד מגעת שם לשון הטור:

פה

כגון כו'. רש"י ד"ה תלי:

פו

אבל כו'. שם ד"ה אין בו כו' דהא חסה כו':

פז

או שאיבריו כו' כפירוש ראשון של רש"י:

פח

במקום שרבים כו'. שם חריפת' דנהר':

פט

והיה סמוך כו'. הכל לשון הרמב"ם אלא שהרמב"ם כו' או שנמצ' תחת אילן מסובך במקום שאין חיה נכנסת לו והיה סמוך לעיר וגו' בגמ' זרדת' סמיכ' למת' אין בו משום אסופי וא"ל יש בו משום אסופי ופירש שזרדת' מסובך ואין חיה מגעת שם תחתיו ופירוש שנמצ' תחתיו ולכן לא חילקו גמרא אי מטי' לי' כו' וז"ש זרדת' לפי שהוא מסובך וכ' שם או רחוק מן העיר אפי' תחת האילן כו' או שנמצ' תלוי באילן מקום שהחיה מגעת וגם ל"ג בגמ' אבל ב"ה ושכיחי בו רבים:

צ

הטבילוהו כו' או כו'. כמש"ש י"א א' אר"ה כו' דה"מ גדול כו':

צא

ה"ה לענין כו'. כפי מ"ש ליוחסין לא היינו לענין קדושין אבל להשיאו אפי' ודאי ישראל לא דהא אסופי הוא ומיהו פשט' דשמעתין מ' דלהשיאו קאמר ולכהונה וכמש"ש וליוחסין לא בעי' כו' אלא די"ל כגון שיש בו סימן שאינו אסופי כמ"ש רש"י שם כמ"ש בסל"א ועבמ"מ שם:

צב

וי"א דאפי' כו'. שם בגמ' אם רוב נכרים כו' ולפקח כו' והרמב"ם ס"ל דר"י ביומ' פ"ד ב' פליג עליה דשמואל וס"ל בפירש כולהו אין מפקחין כמש"ש דכל דפריש כו' וה"ה לזה שפירש מעיר שרובה עכו"ם כ"כ בתשו' ואע"ג דאוקים בגמ' שם דל"פ היינו לפי הס"ד אבל למסקנ' שם דאמר ולפקח את הגל אינו כן ע"כ פליג אר"י וס"ל דאפי' פירשו כולן מפקחין לפי פירושו ומה דפריך ומי אמר שמואל כו' ממחצה למחצה פריך דס"ד דוקא ברוב ישראל קאמר כמ"ש רש"י שם ד"ה ושמואל כו' מ"מ שיטת רש"י ותוספת והג"ה מוסכמים יותר:

צג

ואין מצווין כו'. רש"י שם ושם ד"ה ל"ש כו' ותוספת בכתובות ד"ה אם וביומ' ד"ה להאכילו וכ"מ בגמ' דקאמר וליוחסין לא בעי' ואי אמעלה קאי לא הוי פריך והרמב"ם סובר מדסיים המתני' מע"מ ישראל א"ר ל"ש כו' מ' דאשניהם קאי כמש"ש ישראל ל"ש אלא להחיותו:

צד

הספיקות כו'. כמש"ל סכ"ד:

צה

ואם נשאו כו'. אע"ג שאינן אסורין אלא מדרבנן כמש"ש ע"ג א' מ"מ יוציאו וכמו בכל איסורי דרבנן ברפ"ג דיבמות ואם קדמו כו' ומעוברת חבירו וכיוצ':

צו

ואין לספקות כו'. דודאי מותר בשפח' וערש"י ס"ט א' ד"ה לכתחילה כו' משא"כ בספק:

צז

אלא כו' והולד כו'. כיצד כו' כמש"ל סכ"ג:

צח

כל מדינה כו'. הקשה הראב"ד דהא ר"י הוא דאמר הכי ור"ל דבתוספת' דמכשירין ספ"א מצא בה תינוק מושלך מחצה ע"מ מטילין עליו שני חומרין רי"א אם היתה שם גויה אחת או שפחה אחת היא חשודה להשליך וכבר כ' המ"מ דא"א לפסוק כר"י דא"כ בטל כל דיני הנ"ל דסל"ד דר"י אכולהו פליג אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו דפי' מ"ש ל"ש כו' אבל ליוחסין לא היינו לקדושין כנ"ל סי' ל"ג וא"כ ביוחסין מודה ת"ק לר"י וכן מה שהקש' הראב"ד דהא הולכין בד"נ אחר הרוב אינו ענין לכאן דלאו משום ספק נפשות אלא משום דליוחסין לא אזלי' בתר רוב' כנ"ל:

צט

וכן השתוקי כו'. כמ"ש ביבמות ל"ז ב' הרי שבא כו' ואע"ג דמדאוריית' מותר מדקאמר נמצ' כו' ואי אסור לא משכחת לה כמ"ש הרמב"ם שם מ"מ מדרבנן אסור משום האי גזרה וכמ"ש בנזיר י"ב א' האו' לשלוחו כו' א"ה קאמינ' כו':

ק

ואיזו כו'. כמש"ש ומודה ר"י כו':

קא

הקראים כו'. כמ"ש בקדושין ע"ה א' תני' וכן רא"א כותי כו' ושם ע"ו א' לפי שאין בקיאין כו' וה"ה לצדוקי כמ"ש הרמב"ם וש"ע י"ד סי' רס"ז סמ"ז שהצדוקים כו' וערש"י בע"א ספ"ק כ"א ב' ד"ה כותיכו' וקי"ל כר"א דר"א הולך לשיטתו דאוסר ספיקות זה בזה וז"ש וכן רא"א כו'. וערש"י יבמות ל"ז א' ד"ה כותי כו' וה"ה לצדוקים כנ"ל:

א

ונתינים אסורים איסור עולם. נחלקו המפרשים אם הם אסורים מן התורה מלאו דלא תתחתן וכדרבא אבל התורה לא מנה בהן דורות ובניהן הנולדים להן בקדושה מותרין לבא בקהל ודוד המלך ע"ה גזר עליהם לעולם כמו ממזר ויש מפרשין פוסקין דלא כרבא ולא תתחתן קאי קודם שנתגיירו אבל אם נתגיירו מותרין אפילו הם עצמם מן התורה לבא בקהל ומ"מ הכל מודים דמדרבנן אסורים לעולם דורי דורות:

ב

על אחת מאלו. כלומר על אלו אומות קודם שנתגיירו הולד כמותה כמו שהדין בכל האומות שולדה כמוה:

ג

אלא שפגום לכהונה. כמו בכל כותי הבא על בת ישראל וכדלקמן סעיף י"ט וילפינן בגמ' (בהחולץ דף מ"ה ע"א) מק"ו דאלמנה דבתה פסולה לכהונה והוי חלל' ומיהו יש חולקין (בזה הרי"ף וה"ה בשם הרמב"ן פט"ו מהא"ב) דלא הוי אלא ספק ואם נשאת הבת לכהן לא תצא והולד ספק חלל:

ד

הבת מותרת. יש גורסין הבת היא מצרית והוא טעות דהא ולדה כמוה אלא מותרת גרסינן כלומר לאחר שנתגיירה והב"ח כתב לקיים הגירסא שהבת היא מצרית ודבריו תמוהין עיין בקונטרס אחרון:

ה

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית. ה"ה שאר גיורת דהא גיורת עמונית אין בה שום פגם והוי כבת ישראל והולד הולך אחר הפגום:

ו

ואעפ"כ חוששין לקדושיו. אבל קדושי ודאי לא הוי כדברי הרמ"ה [הביאו הטי"ד סי' רס"ז] דלא הוי אלא קדושי ספק ובב"ח פסק דהוי קדושי ודאי לקולא ואין דבריו ברורים להקל באיסור א"א:

ז

שאע"פ שהוא פגום אינו ממזר. מהרש"ל כ' בתשובה דלאו פגום לכהונה קאמר אלא שהוא פגום ומקולקל וכן הוא בד"מ וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ט"ז:

ח

שאין הולד שוהה במעי אמו יותר מי"ב חודש. משמע דהאשה אומרת שנתעברה מבעלה קודם הליכתו והולד נשתהה בזה אנו אומרים שהולד ממזר אבל אם האשה אומרת שבעלה בא בלילה תוך י"ב חודש בין לילה היה ובין לילה עיבר' פשיטא אם הבעל מודה לדבריה נראה דאין ספק דהולד כשר דהא שמואל כשר היה (פי' דאבוה דשמואל היה במדינת הים וע"י שם בא ממדינת הים בלילה לאשתו ונזדקק לה ונתעברה ממנו ויצא ממנה שמואל עיין המעשה בהלכות גדולות סוף הלכות גיטין הביאו הרא"ש ג"כ בקיצור בקידושין פרק י' יוחסין) אלא אפי' אם אין הבעל כאן והי' טוענ' כך אפשר דנאמנת דאוקי איתתא אחזקת כשרות כל זמן שאין הבעל מכחישה ואפשר דאינה נאמנת בדבר שאינו מצוי ועוד אכתוב מזה ובקונטרוס אחרון לא כ"כ:

ט

ויש מי שאומר שאינו בחזק' ממזר. (הדיע' הראשונה הוא דעת הרמב"ם והיש מי שאומר הם דברי בה"ג ממעשה הנ"ל) הביאו הרא"ש (בקדושין פ' י' יוחסין) ומשמע מדבריו דאף אם האשה שותקת או אינה לפנינו ס"ל לבה"ג דאנן תולין שמא בא בצנע' אבל אם האשה מודה שלא בא בעלה אף אם אין הבעל לפנינו רחוק הוא להכשירו ואף שהרא"ש סיים שם ששניהם מודים לרוחא דמילת' כ"כ אבל אם הוא טוען שבא והיא אינ' מודה נראה דהוא נאמן להכשיר והב"י בסוף סי' קע"ח במעשה שהביא שם בשם הרב דורא"ן כתב דהרמב"ם מיירי שהבעל לפנינו ומודה שלא בא ובה"ג מיירי שאין הבעל לפנינו שאז היא נאמנת להכשיר עצמה והולד ואין כאן פלוגתא (כלומר בין שני הדעות הנ"ל) וכאן כתב הרב וכיון דפלוגתא הוא ולא ביאר דבריו באיזה אופן פליגי ובקונטרס אחרון כתב דפליגי אם היא טוענת שבעל' בא בצנעה ואין הבעל כאן דלהרמב"ם אינו נאמן ואין דבריו מוכרחים:

י

אבל תוך י"ב חודש אין לחוש. התוספות בנדה (דל"ח בד"ה שפורא גרים) כתבו דלא ק"ל כרבה תוספאה (דממנו הוציא הרב דין זה) ואין הולד משתהי יותר מרע"א ימים היינו ט' חדשים שלמים כל א' ל' יום:

יא

לא אמרינן דאשתהי כל כך. משמע דוקא כ"כ דהיינו י"ב חודש לא אמרינן היכא דאיכא עידי כיעור אבל אם ילדה בחודש העשירי אף שהוא יותר מרע"א ימים אפשר דלא חיישינן אף בעידי כיעור מאחר שרגילות הוא להוליד עתה בחודש העשירי ומיהו הכל לפי הענין:

יב

דהחדשים גורמים וה"ל בן ז'. היינו כר"י דס"ל בנדה [דף הנ"ל] שפור' גרים אפילו ביולדת לתשעה מכ"ש ביולדת לשבעה דכ"ע ס"ל דיולדת למקוטעים, ולפי זה מה שמקשין העולם דלפי זה שהאשה יולדת לה' חדשים שלמים ושני ימים דהיינו יום א' בסוף חודש הראשון ויום א' בחודש השביעי א"כ למה אמרינן בגמרא בכתובות (דל"ט ע"א) שא"א לאשה שתלד קודם שתעשה בוגרת דאין בין נערות לבוגרת רק ששה חדשים ובששה חדשים א"א לה שתלד בן קיימא ולפי פסק הנ"ל אפשר לה שתלד בן (קיימא) בה' חדשים ושני ימים ובאמת אין זו קושיא דגם הששה חדשים כל ימי נערות שפור' גרים וד' חדשים שלימים ושני ימים משני חדשים הראשון והאחרון נקראים ו' חדשים של ימי נערות:

יג

ואפילו הפילה בתשרי. משמע שאפשר לולד לבכות בג' חדשים שלימים ושני ימים משני חדשים ראשון ואחרון ובגוף התשובה נתן טעם דחודש ה' לבן ז' כמו חודש ח' לבן ט' שהיולדות לז' יולדת למקוטעים ובן ט' אינה יולדת למקוטעים וא"כ הנולד בתחלת חודש ח' נולד שני חדשים קודם הזמן והנולד בחודש החמישי נולד ג"כ שני חדשים קודם הזמן דהא הזמן הוא תחלת חודש שביעי וא"כ כשם שהתם אפשר לבכות בחודש השמיני שני חדשים קודם הזמן ה"ה הכא בחודש החמישי ובאמת אם לדין יש תשובה דמאחר דשפור' גרים א"כ אין חסר לולד רק שופר א' של תחלת חודש התשיעי וגם יש לו לפחות ז' חדשים שלימים ויום א' בחודש ח' ע"כ אפשר לו לבכות אבל בג' חדשים שלימים ושני ימים רחוק מן השכל שיבכה ויחיה זמן מועט (וגם חסר שני שפורא דהיינו תחלת חודש ששי ותחלת חודש ז') וגם שם אין חסר מן השני שני חדשים שלימים (ר"ל דהא נולד בחודש ח' וא"כ הוי חודש ח' פחות יום א' וחודש התשיעי שלם) וכאן חסר שני חדשים שלימים (ר"ל דהא נולד בחודש תשרי דהיא חודש ה' לעיבור' וא"כ הוה תשרי חודש פחות יום א' וחשבון חודש שלם הוא חודש הששי ותחלת כסלו הוא חודש ז' לפחות נולד יום א' בחודש וא"כ הוי שני חדשים שלמים) וגם הראיה שהביא בתשובה הנ"ל וכתב שנדון זה (ר"ל המעשה שהביא שם עליה התשובה ההיא) הוא ק"ו, ובאמת הוא ק"ו פריכא וגם גוף המעש' בתשוב' הי' שנתעברה בחדש כסליו ובסוף אדר שני הפיל' דהוי כמעט ה' חדשים (ואעפ"י שכתוב שם סתם ובסוף אדר הפילה אך הלשון מורה בהכרח שהוא אדר שני דהא סיים בלשונו פחות מה' חדשים שלימים ואם הוי אדר ראשון אין כאן אף ד' שלימים וק"ל):

יד

אשת איש שיצא עליה קול. ה"ה אם באו עדים שזינתה גם כן בניה כשרים (פי' דזיל בתר טעמא דרוב בעילות תולין בבעל ואם כן אף שיש עדים שזינתה רק לרבותא דסיפא נקטיה שאף על רינון וקול כהן חושש לה מדין תורה) (ועיין לקמן סי' זה ס"ק כ"ח):

טו

ואם בעלה כהן חוששין על בניה משום חללים. ולא מהני הכא דרוב בעילות תולין בבעל דאם זינתה קודם שנתעברה אסורה לבעלה (כהן) וכשחזר ובא עליה בעלה נעשית חללה והולד אף שבא מבעלה הוי חלל ואה"נ אם ידוע שלא בא עליה בעלה אחר הקול שזינתה כגון שהיה בעלה במדינת הים ותיכף שהלך בעלה ממנה יצא קול שזינתה ואז ספק אם נתעברה מבעלה קודם הליכתו קודם הקול ואז ודאי דכשם שאין הולד ממזר מכח דתולין בבעל קודם הליכתו ה"ה לאו חלל הוא והא בהא תליא:

טז

היא נאמנת לומר על בניה שהם כשרים. הטעם דלעולם היא נאמנת להכשיר כדאמרינן גבי ארוסה שנתעבר' (כדלק' סי' זה סעיף כ"ז):

יז

קודם שגירשה. הא לאחר שגירשה השני נתעברה מן הראשון לא הוי ממזר לדעת הרמב"ם דאפילו מחזיר גרושתו לא הוי ממזר דאינה רק חייבי לאוין מכ"ש גרושה מאיש אחר אבל אם בא עליה השני אחר שגירשה הראשון אפ"ה הוי ממזר מדרבנן כ"כ הטור לקמן סוף סי' י"ז מיהו משמעו' ל' התוספות ר"פ האשה רבה (רפ"ז ע"ב בד"ה הולד ממזר מזה ומזה אור"י דאפילו לאחר שנתן הראשון גט הולד ממזר מן השני מידי דהוה אראשון שהולד ממזר ממנו עכ"ל) מל' זה משמע דמראשון לעולם הוי ממזר (פי' אפילו אחר שגירשה השני) דאל"כ דיו לבא מן הדין דאיך ילפי התוספות שני מראשון הא מראשון לא הוי ממזר אלא כל זמן שהיא תחת השני דנראית כאשת השני אבל לאחר גט מהשני לא הוי ממזר מהראשון ה"ה משני לאחר שנתגרשה מהראשון דמה לי בעל מה לי בועל (אלא ודאי כוונתם דלעולם הוי ממזר בין שבא עליה בעלה קודם שגירשה השני ובין שבא עליה אחר שגירשה השני) כן משמע מדברי התוספות (ביבמות דמ"ט ע"ב בד"ה סוטה נמי וכו') והרא"ש סוף פרק החולץ שהביאו דברי ר"ח דכתב דמסוטה (פי' שבא בעלה עליה אחר שזנתה) הוי ממזר מדרבנן ומביא ראיה מידי דהוה אאשה שהלך בעלה למ"ה ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא עליה בעלה הולד ממזר ותצא מזה ומזה ומאי ראייה הא התם לא הוי ממזר רק קודם שנתגרשה מהשני דמחזי כא"א ואדרבא מדלא הוי ממזר מן הראשון לאחר גירושי השני אף על גב דמ"מ סוטה היא ש"מ דפשוט להם לבעלי התוספות שהוא ממזר לעולם מן הראשון ע"כ הוצרכו לחלק (מחמת טעם אחר) דהתם הטעם משום קנס (ר"ל דהתוספות חולקים על ר"ח ומה שמביא ר"ח ראיה מידי דהוה ממזר מן הראשון שבא עליה אחר שנשא' לשני מתרצים התוספות דשאני התם גבי בעל משום קנס הוא דהוה ממזר כי היכא דתידוק ותנסב' אבל גבי סוטה לא שייך לקונסה כי היכא דלא תזנה תחת בעלה וע' בתשובות הרלב"ח סי' מ"ב כתב שדעת הרמב"ם שאפילו בביאת השני אחר שגירשה הראשון לא הוי ממזר מדרבנן הפך דעת ר"י ועוד יתבארו דינים אלו לקמן סי' י"ז סעיף נ"ו:

יח

אבל אם זינתה ואח"כ בא בעלה עליה. דין זה מוזכר בתוספות (ביבמו' דמ"ט בד"ה סוטה הנ"ל והרא"ש סוף פרק החולץ דלא כר"ח שפסק בסוטה דהוי ממזר מדרבנן ולא ידעתי למה הביא הרב דין זה בשם המרדכי לבדו:

יט

הולד אין לו תקנה. עיין מ"ש הרב רמ"ע בתשובותיו סי' קכ"ה שלדעת רש"י יש לו תקנה דממזר גמור הוא ומותר בשפחה ודברי רש"י יותר מוסכמים מדברי הרמב"ם:

כ

לפיכך ממזר נושא לכתחילה שפחה. אבל ממזרת לעבד הולד הולך אחריה ואין תקנה לולד וא"כ אפשר דאסורה לו לדעת הרמב"ם דלא התירו איסור שפחה לממזר רק מפני תקון הולד (כמו שמבואר בהדיא בפט"ו מהא"ב):

כא

ונתגייר אותו הבן מותר לבא בקהל. נראה דה"ה אם לא נתגייר (אותו הבן) ובא על בת ישראל דהולד כשר דלא גרע משאר כותי:

כב

גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת. בגמרא בקדושין דף ע"ד ע"ב אמרו אפי' למאן דאוסר גר בממזרת ה"מ גר דראוי לבא בקהל אבל גר עמוני מותר לכ"ע בממזרת ויש להסתפק אם גר עמוני דחייב בכל המצות אם מותר בשפחה כממזר (דפסק לעיל סעיף כ' דממזר נושא לכתחלה שפחה) או עדיף מממזר ואסור לישא שפחה ואם נושא ממזרת הולד הולך אחר פגום שבשניהם והוי ממזר עמוני ומ"מ (הממזר עמוני) מותר בשפחה דלא עדיף משאר ממזר:

כג

ואסור בממזרת. הר"ן הקשה דלמה לא נא' דהולד הולך אחר הזכר והוי גר ויהיה מותר בממזרת וכן מצאתי בתוס' בקידושין דף ע"ד ע"ב בד"ה והרי גר דמותר בכהנת וכו' וע' בגמ' שם דס"ז משמע קצת כדברי הרמב"ם (ר"ל דהולד אסור בממזרת) מדלא מקשה שם מגר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר (כלו' דבמתני' תנא כל מקום שיש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר ואיזו זו כהנת ולויה וישראלי' שנשאו לכהן לוי וישראל ופרש"י כגון כהן או לוי שנשאו ישראלית או ישראל שנשא לויה או כהנת הולד הולך תמיד אחר הזכר ומפרש בגמ' שאיזו זו דקתני במתני' למעוטי אתא דדוקא הני דחשיב במתני' הולד הולך אחר הזכר ותו לא ופריך בגמ' ותו לא והרי חלל שנשא בת ישראל דיש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר והרי ישראל שנשא חלל דיש קדושין וכו' והולד הולך אחר הזכר ומדלא מקשה והרי גר שנשא בת ישראל דהולד הולך אחר הזכר ש"מ דהולד הולך אחר הפגום וא"כ אסור בממזרת):

כד

אבל אם הא' ודאי וכו'. ומדאורייתא מותר ממזר בשתוקי דממזר בקהל ודאי הוא דלא יבא אבל בקהל ספק יבא (רק מדרבנן עשו מעלה ביוחסין ב"י) (קדושין דע"ג ע"א):

כה

אפי' אם מודה אותו פלוני שנבעלה לו. זה לשון הרמב"ם (פט"ו מהא"ב) ולא חילק הרב בין אם דיימא מעלמא או לא (דיימא מעלמא חשודה מאחרים דליכא לאכשורי כשאר בני דומה שהם כשרים רש"י ביבמות ס"ט ע"ב) ומשמע דאפי' פנויה שלא יצא עלי' קול זנות מעלמא רק פתאום נמצא' כריסה בין שיניה ואומרת לאיש הזה אני הרה והוא מודה שבא עליה אפ"ה (אין זה) הולד (אלא ספק ואפשר לומר (הטעם) הואיל (על מי שאומר' שבא עליה) הוא ממזר לא חיישינן לדבריה הואיל והוא נגד החזקה דאמרי' דאשה בודקת ומזנה דוקא עם כשר אף על גב דבגמ' בכתובות די"ד ע"א קאמר לה דרך תימא (הכי השתא התם אשה נשאת בודקת ונשאת הכא אשה מזנה בודקת ומזנה פרש"י בתמיה) ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ב, ומ"מ קשה בסיפא כתב ואפי' אם היתה מיוחדת לו כלומר שהיא פלגשו ובודאי בא עליה הרבה פעמים אפ"ה הוא ספק ובגמרא (ביבמות ס"ט ע"ב) מסיק דכל היכא דלא דיימא מעלמא וא' מודה שבא עליה הוא בנו ודאי ואוכל בתרומה ומשמש על המזבח ואף על גב דדיימא מעלמא מ"מ (בתר' דידיה שדינן) הואיל והוא מודה שבא עליה מכ"ש במיוחדת לו שבא עליה הרבה פעמים תלינן ברוב ביאות דידיה וכבר האריך הרא"ש בתשובה כלל פ"ב והרשב"א סי' תר"י גם המגיד משנה פ"ג מהלכות יבום דפשיטא היכא דלא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה וא"כ יש לתמוה על הרב שהשמיט דברי האחרונים אלו אשר דבריהם מיוסדים על סוגיית התלמוד וגם דברי הרמב"ם (דפסק דלא שדינן בתר דידיה על מי שהוא מודה עליו ואף שהוא ממזר אין הולד אלא ספק) אפשר לפרש דוקא בדדיימ' מעלמא (וכלישנא קמא דיבמות) כלומר דאיתא התם ארוס הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי ומפרש רבא מילתא דרב בדדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן (פי' והולד כשר) ואביי פליג ומפרש דברי רב כל היכא דדיימ' מיניה אפי' לא דיימא מעלמא אפ"ה הולד ממזר מ"ט מדאפקר' נפשה לגבי ארוס אפקר' נפשה לעלמא זה הוא לישנא קמא וללישנא בתרא מפרש רבא דברי רב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה אף על גב דדיימא מעלמא בתר' דידיה שדינן ואביי פליג וס"ל כל היכא דדיימא מעלמא אף על גב דדיימא מיניה הולד ממזר וא"כ מבואר דללישנא קמא דוקא דכי דיימא מעלמא לאו בתר דידיה שדינן וללישנא בתרא אף על גב דדיימא מעלמא כיון דדיימא גם מיניה בתר דידיה שדינן וק"ל) ועוד דדברי הרב בהג"ה כאן שכותב ואפי' היתה מיוחדת לו אינה נאמנת עליו הוא סותר למ"ש הרב סוף סי' ג' בשם תשובת הרא"ש (דכהן הבא על הפנויה ומודה שהוא בנו הבן כהן לכל דבר) ולא חיישינן שמא הפקירה עצמה לאחרים והתם בפנויה סתם מיירי ומכ"ש במיוחדת וכמבואר בארוכה בתשובת הרא"ש כלל פ"ב ולקמן סעיף כ"ח הזכיר הרב חילוק זה וכאן לא זכר אותו (וע' בס"ק שאחר זה):

כו

אם אינו מודה שהוא בנו. אין זה לשון הרמב"ם רק הרב בב"י כ' דמיירי שאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אף על פי שמודה שנבעלה לו וכבר כתבתי בשם האחרונים (בס"ק שלפני זה) שכל שמודה שנבעלה לו ולא דיימא מעלמא פשיטא שהוא בנו לכל דבר ואף בדדיימא אין הלכה כאביי:

כז

אבל אם זנתה תחת הבעל. דין זה הזכיר לקמן סעיף כ"ט שאשת איש אינה נאמנת לפסול העובר רק הרב הוסיף בכאן שאפי' יש עדים שזנתה והיא אומרת שברי לה שנתעברה מאחר אפ"ה תולין ברוב (עיין לעיל ס"ק ט"ז):

כח

והוי בנו ליורשו. ואף על גב דהוא ספק אין אחיו יכולים לו' אייתי ראיה דאחונ' את דמאחר דהיא טוענת ברי ואין אדם מכחישה ויש לה חזקת כשרות גם הבן בחזקת כשרות ויורש אביו דאם לא היה יורש א"כ יש עליו לעז ממזר וכעין שכתב הר"ן (הביאו הב"י סי' זה ס"ק כ"ג) דאם אתה פוסל העובר לכתחילה אז הוא פורש מארוסתו וא"כ הכל מקרי דיעבד וראיתי בב"ח שכתב בשם חכם א' (וז"ל כ' חכם א' על מ"ש הטור אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו הולד בפנינו כשר פי' אף הולד כשר וכ"ש היא עצמה דכשירה לכהונה אפילו לכתחילה דלגבי דידה כדיעבד דמי) מיהו נראה דוקא היכא דהוא מודה ומת שריא לכהן אפילו לכתחלה אבל היכא דלא הוה בפנינו ומת אסורה לכהן לכתחלה עכ"ל ולדעתי אין דבריו ברורים ומכ"ש שאין מוכרחים דמאחר דהולד נושא ישראלית וחולק עם אחיו א"כ לגבי דידה נמי כדיעבד דמי וכשירה לכהונה אף לאחר מיתת בעלה הואיל והותרה הותרה דמאחר דהלכה כר"ג (כלומר דאיתא במתני' בכתובות דף י' ע"א היתה מעוברת מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור"א אומרים נאמנת ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ואמרינן עלה בגמ' והאמר שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובד') ורק דרך חומרא בעלמא אמר ואת לא תעביד עובד' להשיאה לכהן והואיל וכבר הותרה לארוס אף אם הוא כהן והבן יורש את אביו ועובד עבודה במקדש אין לך דיעבד גדול מזה ומותרת לכהן לעולם ובפרט אם לא דיימא מעלמ' וכן הוא פשט הגמ' ביבמות דס"ט וד"ע עיין שם:

כט

הולד ספק ממזר. כבר כתב המגיד דהרמב"ם פסק לחומר' כלישנ' קמא דיבמות (הבאתי לעיל ס"ק כ"ה) אבל הרא"ש פסק בתשובה כלל פ"ב בשם ראבי"ה כלישנ' בתרא וכן נוטה דעת המגיד פ"ג מהלכות יבום:

ל

י"א דהבן הוי ספק ממזר. כבר הכריע הריטב"א דלא כסברא זו (הביאו הב"י ס"ק ל"א) דלאו כל הימנה לפסלו אפי' אם טוענת ששגגה מכ"ש אם אומרת שזינתה במזיד ואין נאמנות לאשה נגד האיש וכן הוא בת"ה סי' רס"ז:

לא

כשאר אסופים הנמצאים בערי ישראל. הראב"ד כתב להכשירו בבת ישראל אם נתגייר והמ"מ הסכים על ידו עיין עליו ומהתימה שלא הביאו דעתו:

לב

והרי הוא לענין נזקין. ובכל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה אבל ברוב כותים חשבינן ליה כודאי כותי ואם נגח תורא דידיה לדידן משלם נזק שלם אף בתם כדין שור של נכרי שנגח לשל ישראל אעפ"י שהוא מוחזק בממונו מ"מ מאחר שהספ' בעצמותו אם הוא כותי או ישראל אז הולכין אף בממון אחר הרוב וכן ברוב ישראל מחזירין לו אבידה אעפ"י דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוצי' ממון מיד המוחזק בהית' אבל אביד' זו אין המוחזק בה מוחזק בהיתר מדעת בעל האבידה וכן ברוב ישראל לענין נזקין אם נגח שור ישראל את שורו אין חייב הישראל נזק כלל דאמ' ליה אייתי ראי' דישראל אתה ואין הולכין בממון אחר הרוב להוצי' הממון מיד המוחזק כן הוא בטור וכ"כ המ"מ (בפט"ו מהא"ב) אליבי' דהרמב"ם וכן בהג"ה כאן לא הביא (דעת הטור) שחולק על הרמב"ם רק בשני דברים לא בג' דברים כמו שעלה על דעת הב"ח (והוא דמפרש הב"ח בדברי הרמב"ם עוד חלוקה שלישית דהיכ' דנגח תורא דידן לתורא דידיה ברוב ישראל דחייבים לשלם לו דישראל גמור הוא לכל מילי ודלא כהטור ובאמת גם הרמב"ם ס"ל כדעת הטור דאין הולכים בממון אחר הרוב וכי הזיק שור ישראל לשורו אין הישראל חייב בנזק כלל וע"כ הביא הרב מהרמ"א בהג"ה דעת הטור בב' דברים ולא בחלוק' שלישית כי גם הרב מהרמ"א ס"ל דהרמב"ם כהטור ס"ל בחלוקה השלישית כדעת המגיד וק"ל) דהא באמת אין כאן רוב גמור דהא הוי קבוע וע"כ מי שהרגו אין נהרגין עליו בין ברוב ישראל ובין ברוב כותים וכמו שכתב הב"ח בעצמו:

לג

והרי הבת בחזקת כשר ואין לו יחוס. יש לדקדק מאחר שדר בבית ממזר א"כ הוי ליה קבוע ולמה לא יהי' הדין כעיר שרובה ישראל (דפסק לעיל סעיף ל"ג דהוי ספק עכו"ם לענין יוחסין יהיה ג"כ ספק ממזר לענין יוחסין):

לד

כגון שתוקי ואסופי. בטור הוסיף כותי וכאן נמשך אחר דעת הרמב"ם וכבר הסכים בב"י עם דעת הטור דלהקל (להכשיר פיסולם) לא עשאום כעכו"ם:

לה

אלא שישאו מהגרים. הרמב"ם בפט"ו מהא"ב כתב דמותרים אף בנתינים ואזיל לטעמי' דנתינים גרים גמורים הן מן התורה (ואינם אסורים אלא מדבריהם כ"פ בפי"ב מהא"ב) אבל רש"י בקדושין (דע"ד ע"א במתניתין) אוסר שתוקי בנתין שהוא אסור מן התורה כמו ממזר וכן הוא דעת הטור ולא ידעתי למה השמיט כאן שממזר ודאי מותר בנתין לכ"ע:

לו

כשיש' גיורת הרי זו ספק א"א. היינו בלא טבל ולא הטבילוהו ב"ד ונשא גיורת שלא כדין דהא הוא ספק כותי ואסור בגיורת:

לז

וכן השתוקי שנשא אשה. כלומר אם בת ישראל היא ונשא אותה באיסור או בגיורת מיירי או בשתוקי שהוא כשר דהיינו שבודקין אמו ואמרה לכשר נבעלתי:

לח

הקראים אסור להתחתן. עיין בתשובת ר' בצלאל סי' ג:

א

סעיף יב או שהשיאו רבו ישראלית וכו' נ"ב ע' בב"י שכתב שהיא רק דרבנן ומה שקשה ע"ז מן הש"ס ע' בפ"י גיטין ד' נ"ח וע' מ"ש בזה בעזה"י בחיבורי טוטו"ד מהדורא ד' ביו"ד סי' רס"ז הל' עבדים סי' קס"א ייע"ש ודו"ק:

ב

סעיף יד בהג"ה אשה שנתעבר' מבעל' סוף סיון וכו' נ"ב הנה בדין אשה שטבל' ביו"ד ניסן וילדה ב' כסליו והיתה גרושה מבעל' ע' מ"ש בזה בתשוב' ל"ק קאלמייא קנה מקומה בסימן י"ג בדין מינקת דרך אגב במהדורא ז' שלי סימן רנ"ה ייע"ש ודו"ק:

ג

סעיף יט ואם באו על בת ישראל בין פנויה בין אשת איש הולד כשר וכו' נ"ב הנה אם בעי הולד גירות או לא ע' בספר חמדת שלמה סי' ב' שנתלבטו בזה חכמי הדור ובתשובתי מה"ת בהשמטות העליתי דבא"א בעי גירות ובפנוי' לא בעי גירות ובתשו' ל"ק טרנפאל באה"ע סימן ד' במהדור' ד' שלי סי' ס"ו העליתי דמדרבנן בעי גרות בכל ענין ייע"ש כי טוב הוא ובחיבורי חכמת התורה פ' אמור שנת תר"ז וע' מ"ש בתשו' ל"ק טשודנוב קנה מקומה באהע"ז סי' ה' במהדור' ט' שלי סי' רנ"ט ייע"ש בעזה"י ושם הראיתי פנים לכאן ולכאן וכעת נראה ג"כ להביא ראי' לכאן ולכאן ומתחל' אביא ראי' דבעי גירות ממ"ש בכתובות (ד' מ"ד ע"א) במשנה הגיורת שנתגייר' וכו' היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריו וקשה איך פסק ותנא הרי היא כבת ישראל לכל דבריו הרי משכחת לה גם בהורתה ולידתה בקדושה שאינה כבת ישראל לכל דבריו כגון אם זנתה אמה מן הנכרי א"כ נהי דנכרי שבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ אין לה אב כיון דהולד כמותה וא"כ עכ"פ אין לה פתח בית אב ובפרט דרישא מן הסתם מיירי שנולדה מן הנכרי דהן אמת דגם נכרית שזנתה מישראל נמי הדין כן כיון דולד שפחה ונכרית כמותה מ"מ מדנקט סתמא משמע דמיירי בסתם גיורת שילדה מן הנכרי נמי מיירי א"כ ממיל' מדמחלק בין הורתה ולידתה בקדושה או לא משמע בחד גווני מיירי ומיירי נמי שנבעלה מן הנכרי ואיך אמר הרי היא כבת ישראל לכל דבריו ועוד א"כ הו"ל לחלק בין הורתה ולידתה בקדוש' בזה עצמו בין זנתה מן הנכרי או לא דמן הנכרי יש לה (מאה כסף) ואין לה פתח בית אב ומישראל יש לה פתח בית אב ועוד קשה יותר בש"ס דפריך ואימ' הורתה ולידתה בקדוש' ומשני ההיא ישראלית מעלייא הוא ומהו משני אכתי דלמא קמ"ל אף בזנתה מן הנכרי הוי כן ובע"כ מוכח דבכה"ג בעי גירות וא"כ זה הורתה ולידתה שלא בקדוש' וגרע מגיורת שנתגיירה בתה עמה דבזה גירות שלה מהני גם לולד לכך משכחת לה הורתה שלא בקדוש' ולידת' בקדוש' אבל בבת ישראל שכבר היא ישראלית אז ודאי בנכרי הבא על בת ישראל הוי הורתה ולידתה שלא בקדוש' כיון דאח"כ בעי גירות וא"כ היינו חולק המשנ' ממש אם הוי הורתה ולידתה שלא בקדוש' ואם הוי בקדוש' בע"כ לא משכחת לה רק בבא עלי' ישראל לכך קאמר שפיר דישראלית מעלייא הוא וזה ראי' ברורה לפענ"ד ודוק היטב וכעת אני רואה ראי' ברורה להיפוך דלא בעי גירות והוא ש"ס מפורש במשנ' בכורות פ' יש בכור ובש"ס שם ד' מ"ז ובטוש"ע סי' ש"ה דנכרי הבא על בת ישראל הולד חייב בפדיון בכור דהוי פטר רחם ואי ס"ד דבעי גירות א"כ גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והרי אין לו אחוה וקרבות ואין כאן פטר רחם ואדרב' מוכח שם בש"ס ד' מ"ז במ"ש לא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפילו למ"ד מזהמין את הולד וכו' ובין לפרש"י בין להתוס' שם מוכח שם דאף למ"ד דהולד פסול מ"מ גרות לא בעי מדחייב הוא בפדיון רק דהוי ממזר וכמ"ש שם בש"ס דלוי פסול מקרי ואם בעי גירות אינו לוי כלל ובע"כ דלא בעי גירות וחייב בפדיון והנה לפמ"ש במהדור' ד' שלי (שציינתי פה) דמדרבנן בעי גירות הוי ניחא קצת די"ל כיון דמדאוריי' בעי גירות חייב בפדיון אבל עכ"פ מוכח דמדאוריי' לא בעי גירות וז"ב ותמוה על השעה"ת וס' חמדת שלמה שמדברים מדין זה ולא הרגישו בש"ס הנ"ל ודו"ק היטב:

ד

סעיף כו פנויה שנתעבר' וכו' נ"ב ע' במהדור' שלי ליו"ד סימן א' בחבורי סי' צ"ה מ"ש שם בדין זה ובדברי הב"ש בסעיף זה מ"ש שם בעזה"י דרך אגב בתשו' למדינת אונגרין ייע"ש ודו"ק וע' מ"ש בזה באריכות בסי' י"ג בדין מינקת בתשו' ל"ק בוטשאטש שם הארכתי בעזה"י בישוב דברי הרמב"ם ובישוב דברי הב"ח שהביא הב"ש כאן ובפלפול בגוף הסוגי' ביבמות מקור דין זה ייע"ש בעזה"י ודו"ק:

ה

סעיף כז ארוסה שנתעברה וכו' והוי בנו ליורשו וכו' נ"ב עי' בח"מ ס"ק כ"ח מ"ש בשם הב"ח דאסורה אח"כ לכהן והח"מ תמה עליו וע' מ"ש בתשו' ל"ק טרנפאל באהע"ז סי' ד' במהדורא ד' שלי סי' ס"ו ליישב דברי החכם שהביא הב"ח ונתתי טעם לחלק בין הולד לבינה ייע"ש ודו"ק:

ו

סעיף כ"ט אבל האב שאומר וכו' נאמן לפסלו וכו' נ"ב הנה אם אינו אומר בודאי רק בספק שאולי אינו בנו וכן אם אין אנו יודעים אם הוי רוב בעילות שלו או לא והוא טוען שלא הי' רוב בעילות שלו וכן בדיימא מעלמא אבל לא מרבים רק מאחד מה דינו ע' מ"ש בכל זה בתשובתי קנה מקומה בהל' כתובות סימן ע"א במהדורא ששי שלי סימן קנ"ח ייע"ש ודו"ק:

ז

סעיף ל' האומר על עצמו וכו' נ"ב ע' מ"ש בביאור לשון הרמב"ם בדין זה בפט"ו מהא"ב הל' ט"ו וט"ז וכל פרטי דיני בזה בתשובתי ל"ק בראדשן קנה מקומה בהל' יבום סי' קנ"ז במהדור' ה' שלי סי' קכ"ב ייע"ש שהארכתי בזה בעזה"י בפלפול גדול ודו"ק:

ח

סעיף לד אם לא טבל וכו' נ"ב ע' בב"ש שהביא דעת התוס' דלענין ניזקין ברוב ישראל משלמין לו נזק שלם והה"מ חולק בזה וע' בחיבורי משפט צדק על חו"מ סימן א' בהשמטות שלי סימן מ"ז במה"ת שם הבאתי ראי' מן הש"ס דשבועות ד' ל"ד גבי ש"מ ס"ל לריוה"ג משביע עידי קנס פטור שם הוכחתי כדעת התוס' ולא מטעמייהו רק כיון דלא נולד הספק לענין ממון רק בעלמ' ממילא אזלי' בתר רובא והוי ישראל וממיל' מוציאין אף ממון ע"י רוב זה ייע"ש ראי' ברורה לזה בעזה"י דבכה"ג הולכין במא"ה ייע"ש ודו"ק ובחיבורי מילי דנזיקין על מס' ב"ק (ד' ט"ז ע"ב) הוכחתי שם דלא כטעם התוס' רק אף שלא בא מדעת בעלים נמי לא אזלי' בתר רובא בממון ייע"ש ולכך לולי הוכחתינו בחו"מ הנ"ל מטעם אחר הוי נראה עיקר כדעת הה"מ אך לפי הוכחתינו הנ"ל העיקר לדינא כהתוס' ולא מטעמייהו ייע"ש ובחיבורי הנ"ל על ב"ק פ"ב די"ז ע"ב הארכנו שם נמי בזה וכתבתי טעם אחר לדין שלהם ומה שיש לתמוה עליהם ייע"ש שהארכנו בזה בעזה"י ודו"ק:

א

הולד כשר. ע' בס' יערת דבש ס"א דרוש י"ז מ"ש שם וז"ל ידוע מ"ש בגמ' לכמה דיעות כותי הבא על בת ישראל הולד ישראל אלא שנקרא ממזר ולמ"ד הולד כשר הולד כותי אבל למ"ד הולד ממזר הרי הוא ישראל רק ממזר וא"כ דריוש שהיה בן אסתר היה ישראל רק ממזר כו' עכ"ל. ובתחילת ההשקפה תמהתי מאד מה ראה על ככה לומר דלמ"ד הולד כשר הולד כותי ומשום הכי הוצרך להסמיך הדרוש שלו רק אליבא דמ"ד הולד ממזר דהוא דלא כהלכתא דהא אנן פסקי' דהולד כשר ובאמת מסתימת כל הפוסקים נראה דהולד כשר והוא ישראל גמור. הן אמת דפסקי תוס' פרק עשרה יוחסין סי' קמ"ב כ"כ אך בדברי התוס' שם דף ע"ה ע"ב בד"ה ור' ישמעאל אין הכרח לזה כמ"ש מהרש"א שם וגם כתב שדברי רש"י סתרי אהדדי בזה ע"ש וע' עוד במהרש"א יבמות ט"ז ע"ב בד"ה אמוראי ודוק. ואם כי אין משיבין על הדרוש אך דבר זה לא נצרך כלל לענין הדרוש שלו דאדרבא יותר היה נכון דרושו אליבא דהלכתא דהולד כשר וגם הוא ישראל. שוב ראיתי בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין ג' האריך הרבה בדין זה וכתב שם ליישב הסתירה בדברי רש"י שהקשה מהרש"א הנ"ל דלעולם דעת רש"י דהולד ישראל ומ"ש בפרק האומר דף ס"ח דהולד כשר ע"י שנתגייר לא כ"כ אלא לפום מאי דס"ד התם דכל היכא דשדי' ליה בתר ישראל הולד ממזר כו' אך דברי כן תוס' סתרי אהדדי והאריך עוד בזה ובסוף דבריו הביא ראיה עצומה דהוא ישראל גמור מסוגיא דבכורות דף מ"ז (ובי"ד סי' ש"ה סי"ח) דמבואר שם דחייב בפדיון ואי היה צריך גירות אמאי חייב בפדיון הא בבניך כתיב אלא ודאי דכשר לגמרי והרי היא כישראל גמור ע"ש:
ושוב מצאתי בתשו' חמדת שלמה סי' ב' ג' פלפול גדול בדין זה. ודעת מליסא ז"ל דהיה צריך גירות כפשטות לשון רש"י בקדושין ס"ח ע"ב ד"ה לימא קסבר רבינא ומה שתמה מהרש"א דדברי רש"י סתרי למ"ש בדף ע"ו בד"ה ופרכינן כתב הוא ז"ל ליישב בטוב טעם ולחלק בין נולד מן העכו"ם לנולד מן העבד דאין לו חיים. אלא דאעפ"כ אסור בממזרת דשאני גירות דידיה מעכו"ם גמור ואין לדמותו לגרים דעלמא וראיה לזה מבכורות מ"ז (שהזכיר השעה"מ הנ"ל) והטעם לפי המבואר ביבמות ס"ב דרק בגיותן אית לעכו"ם חיים. אבל בגירותן ל"ל חייס ולפ"ז גירות צריך משום דכל זמן שלא נתגייר עדיין נתייחס אחר אביו אבל כשמתגייר תו לית להו חיים וממילא אחר הגירות שדינן ליה בתר אימיה והוי כישראל גמור ודינו כבכור ישראל וחייב בפדיון ואסור בממזרת ג"כ מה"ט. והגאון בעהמ"ח ז"ל האריך לחלוק עליו וכתב דמרש"י הנ"ל אין ראיה לפי המסקנא ועתוס' פ' החולץ (יבמות דף מ"ז) מוכח אדרבא דא"צ גירות וגם מוכח כן משיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקי בכותי ועבד הבא עב"י דהבת אינה פגומה לכהן ואי הוי צריכה גירות וודאי הוי פגומה לכהונה וכן מבואר בפשיטות מדברי הרא"ם פרשת אמור ומדברי הרמב"ן וחכמי הצרפתים שהביא שם וכן מבואר מגדולי האחרונים הב"ש רסי' ד' והט"ז והש"ך ביו"ד סימן רס"ח סעיף קטן וי' דאי דהכי הלכתא דאין צריך גירות ע' שם. גם בתשובת נודע ביהודה תניינא סימן ק"ן מבואר שתופס בפשיטות דאין צריך גירות ובעדת ישראל מתחשב לכל דבר שבקדושה ע' שם וכן נראה דעת הגאון בעל תפארת למשה ביורה דעה סימן רס"ז הבאתיו בפ"ת שם ס"ק י"א מדמתיר למוהלו בשבת עיין שם וכן מבואר בתשובת ברית אברהם סימן ב' אות ב' וסימן ו' אות ו' ע"ש מ"ש בזה:

ב

אלא שפגום. ע' בתשובת משכנות יעקב סימן ב':

ג

לכהונה. עבה"ט מ"ש ע"כ בדיעבד אין מוציאין (וע' באה"ג אות י') וע' במל"מ פי"ז מהא"ב סוף דין ז' שהזכיר שם דברי ה"ה בפט"ו דין ג' שכ' וז"ל הרמב"ן העלה הדבר בספק וכ' דאם נשאת אין מוציאין אותה מידו והולד ספק חלל עכ"ל ותמה עליו המל"מ דהא למ"ד הולד פגום דבר תורה הוא דהא מק"ו מאלמנה מייתינן לה וכיון שנסתפק הרב הלכה כמאן הו"ל למיזל לחומרא כדין ספק גרושה או ספק זונה שפסק הרמב"ם דמוציאה בגט וכ' ה"ה שזה פשוט דספיקא דאורייתא הוא וא"ל דס"ל להרמב"ן דמדרבנן הוא וק"ו לאו דוקא דא"כ למה הולד ספק חלל כו' יעו"ש שהניח בצ"ע וע' בס' יש"ש פ' החולץ שתמה עליו כן. וע' בס' שעה"מ עט"ו מהא"ב דין ג' שכ' ליישב זאת עפמ"ש בתשובת מהריב"ל ח"ד סימן י"ט שנסתפק שם היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא באיסור ערוה קצתם אומרים שהיא אסורה לבעלה וקצתם אומרים שהיא מותרת אי אזלינן בתר המחמיר כיון דהוי דבר ערוה או דילמא כיון דכופין אותו לגרש אזלינן בתר המיקל כי היכא דלא ליהוי גט מעושה כו' יעו"ש מעתה י"ל דהרמב"ן ז"ל תופס לשון אחרון של מהריב"ל וס"ל דדוקא בספק גרושה דמציאות כגון ספק קרוב לו וכיוצא מוציאין אותו בע"כ כיון דס' דאורייתא הוא וד"ת מוטלת עליו לגרשה הו"ל גט מעושה כדין אבל הכא דמספ"ל הלכה כמאן אין מוציאין אותה בע"כ כיון דאם הלכה כמאן דמיקל הו"ל גט מעושה וזהו שדקדק הרב ז"ל אין מוציאין אותה מידו ולא כתב לא יוציא לאשמעינן דדוקא בע"כ הוא דאין מוציאין מידו עכ"ד ע"ש. וע' עוד מדין זה בתשובת ברית אברהם מסי' א' עד סי' ט' וגם בתשובת נחלה ליהושע סי' י"א:

ד

אפי' לכהונה. עבה"ט סק"ה וע' בס' היד החזקה בדיני ספק דאורייתא סי' א' סעיף ד' שכ' עליו דשלא כדת השיג על הב"ש וגם הקושי' של חידושי ב"י אינו כלום דל"ש הק"ו בסיגנון זה דהיא הנותנת הואיל דבאי כותי ועבד לא תפסי הקידושין לכך אין הולד פגום. והראיה דהרי מאן דסבר דכותי ועבד הבא עב"י הולד כשר אף לבא על אשת ישראל אף אם ישראל בא על אשת חבירו הולד ממזר אלמא דיש סברא ג"כ איפכא הואיל דגבי כותי אין קדושין תופסין עדיף לגבי ולד כו' ע"ש:

ה

היא מותרת. עבה"ת ועיין בתשובת ברית אברהם סי' ו' אות י' מ"ש בזה:

ו

ומואבי ואדומי. עיין בשאילת יעבץ ח"א סי' מ"ו מ"ש בזה:

ז

דכל דפריש. ע' בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין כ"א שכתב דמשום הכי אצטרכי לטעמא דכל דפריש לענין שיהא מותר לבא בקהל אפי' מדרבנן אבל מדאורייתא בלא"ה שרי דעמוני ודאי הוא דלא יבא אבל עמוני ספק יבא כדאמרינן גבי ממזר עש"ב:

ח

באיסורו עומד. עבה"ט בשם מרדכי ועיין בס' בר"י שהאריך בזה:

ט

בעלה במדינת הים. ע' בתשובת ברית אברהם סי' פ"ו אות י"ז מ"ש בזה:

י

הולד ממזר. עמ"ש לקמן סימן קנ"ח סק"ג:

יא

יותר מי"ב חדש. כתב בר"י ואם אשתהי יותר תלתא יומא לית לן בה דשמא לא קלטה עד יום השלישי הרב גן המלך סימן קכ"ח אבל הרב מהר"י זאבי חקק וחצב מלשון הרמב"ם ולשון מרן דלא מנינן י"ב חדש אלא מיום הפרישה עכ"ד ע"ש:

יב

דאמרינן אשתהי עבה"ט ועיין בס' בר"י אות ז' שהביא דמהרש"ל ביש"ש פ' הערל סימן כ"ט שקיל וטרי טובא להעמיד ההלכה כרבה תוספאה וכן הביא בשם מהרי"ל ע"ש (ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס צט העתיק שם לשון מהרי"ל בזה ומה שתמה הכנה"ג עליו והוא ז"ל כתב לפרש דבריו ולהסיר תמיהת הכנה"ג מעליו) וכתב עוד הרב בר"י אות ח' דמ"ש בס' גן המלך סי' ק"ל באשה שהלך בעלה למדה"י וילדה תיכף לפרישתו ואחר כמה חדשים (לז' או ט') ילדה עוד תלינן לומר שהוא מן הבעל ומכשרינן ליה דאף דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מ"מ מיעוטא יש דמתעברות עובר שני אין לסמוך עליו דלכל השיטות אין חוזרות ומתעברות ולד קיימא ואין כאן אפי' מיעוטא ולכן הולד ממזר וגם בס' יד אהרן תמה עליו בזה ע"ש. ובאות ט' שם כתב אמנם אשה שטבלה אחר הפסח ואח"כ הלך בעלה למדה"י וילדה בעשי"ת ושוב ילדה עוד בשבת הגדול לפום ריהטא נראת דיש מקום להכשיר הולד דיש לתלות דאחר הפסח כשטבלה נתעברה תאומים והאחד נולד לז' חדשים והשני אישתהי עד י"ב חדש ויש ראיה דאמרינן אישתהי בכה"ג מסוגיית נדה דף כ"ז ועמ"ש התוס' ד"ה אלא ועמ"ש הרשב"א והר"ן בחידושי נדה דף כ"ה והדבר צריך ישוב ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סי' ה') ועיין בתשובת נו"ב תניינא סימן פ' ע"ד האשה אשר ילדה תאומים לט' חדשים מלאים שבעלה בעל אותה ונסע ממנה ובכלות ט' חדשים ילדה תאומים ולכן הבעל חושש שזינתה מחמת שמצא בספר דרוש שאי אפשר לתאומים להתעבר מביאה אחת. וכתב הנה הבעל הזה עונו ישא וחושד בכשרה ודברי הדורש הבל הוא ונגד כמה מקומות בש"ס ואדרבא נהפוך הוא שא"א להתעבר תאומים בשני ביאות זה אח"ז שיהיו שניהם בני קיימא כו' עיין שם:

יג

ודוקא שלא ראו בא כו'. דין זה הוא מתשובת מיימוני להלכות אישות סי' כ"ה שכ' על עובדא דידיה וז"ל ובנד"ז אילו היה עידי כיעור נראה דכל אפין שוין שהיא אסורה לבעלה דכיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן לסוף י"ב חדש בהא ודאי לא אכשר רבה תוספאה דכיון דאיכא עידי כיעור לא אמרי' אישתהי עכ"ל ע"ש. ושם לא הי' השאלה לענין הולד כי הולד לא הי' בעולם ולא הוצרך לדון עליו רק לענין האשה אם מותרת לבעלה אך מדכתב בהא ודאי לא אכשר רבה כו' ממיל' מבואר הדין שכ' הרמ"א ז"ל כאן לענין הולד דחיישי' ליה. וכן מדברי הרמ"א בכאן שכ' לענין הולד דחיישי' ליה דלא אמרי' אשתהי בכה"ג ממיל' מבואר הדין שכ' בתשובת מיימוני לענין האשה דאסורה לבעלה (ומיהו יש לדחות דזה אינו מבואר כ"כ דלענין האשה איכא ס"ס להתיר דשמא אישתהי ומבעלה נתעברה ואת"ל מאיש זר אכתי שמא באונס משא"כ לענין הולד אין חילוק בין אם נבעלה ברצון או באונס וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' י"ט) ועמ"ש לקמן בסמוך ס"ק י"ד ובסי' י"א ס"ח י"א:

יד

דבר מכוער. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' צ"ט שכ' מדסתם הרמ"א ולא ביאר לנו מה נקרא כיעור ומה גבול יש לו משמע דסמך על הכיעור דבסי' י"א וכן מבואר להמעיין בתשו' מיימוני שם דהדבר ברור דכל כיעור דלא מתסרא להשאלתות לא מתסרא גם בהצטרף ריעות' דילדה ליב"ח. ומה"ט נ"ל ברור ג"כ דבנתיחדה בדרך איסור וילדה ליב"ח דלא אסורה דהא בשביל יחוד לחוד לא מיתסר' להשאלתות כו' אולם מלישנא דהב"ש ס"ק י"ח שכ' הטעם דבדבר מכוער אסורה בילדה ליב"ח דלא אמרי' אשתהי אלא כשיש לה חזקת כשרות משמע דכוונתו כיון דעשתה שלא כדין אתרע חזקת כשרותה ולענ"ד א"א לומר כן כו' ע"ש. וכ' עוד דמה דמשמע מדברי הרמ"א כאן דכל כיעור המוזכר בסי' י"א אסורה בילדה ליב"ח והיינו אף כיעור דיוצאים ממקום אופל יש לפקפק דהא מרא דהאי שמעתא הוא מהר"ם בתשו' מיימוני שם ואיהו ס"ל דכיעור דאופל לא הוי בכלל כיעור (ע' ברא"ש פ"ב דיבמות) א"כ היה לנו להקל בכיעור דאופל עם ילדה ליב"ח. והגם דמי ירום ראש להקל נגד דעת הרמ"א ז"ל אך עכ"פ הותרה הרצועה לדון במה דאפשר דלא הוי בכלל אופל כו' ע"ש ובסי' ק' דהגאון בית מאיר פקפק עליו ובסי' ק"א השיב לו הגאון רע"ק ז"ל ומסיים וז"ל אך להיות שמעכ"ת מפקפק בדבר דאפשר דבכל כיעור דעלמא ואפי' ביחוד בדרך איסור בילדה ליב"ח י"ל דאסורה חלילה לי להקל נגדו עכ"ל:

טו

לא אמרי' דאישתהי. ע' בתשובת רע"ק איגר שם בס"ס ל"ט שכ' וז"ל גם מה שפרסה נדה אחרי שהלך בעלה ממנה דבזה כתב מעלתו דבכה"ג יש לאוסרה בילדה ליב"ח כו' לענ"ד הרי מבואר להדיא במתני' פ"ק דנדה דמעוברת משהוכר עוברה הוא דמסולקת דמים ולא קודם לכן ולהדיא כתב הכנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' י"ב דאם טוען הבעל שאינו בנו שכשהלך הניחה בנדתה ומודה שקודם וסת בא עליה. אם אין בין ביאה אחרונה שמודה הבעל ללידת הולד יותר מיב"ח הולד כשר ע"ש (וכ"כ עוד שם בסי' קכ"ח דמה שפרסה נדה אין זה ראיה כלל לו' שאינה מעוברת. והוסיף שם עוד דאף דעינינו רואות בנשי דידן דמיד כשנתעברו מסולקות דמים ונשתנו הטבעים מ"מ הא חזי' בי"ד סי' קפ"ט וק"צ שנזכר שם מעוברת משהוכר עוברה ולא נזכר רמז באחרונים שלדידן אף בלא הוכר עוברה כן ע"ש וע' עוד בזה בתשו' נו"ב סי' ס"ט יובא בקצרה לקמן סי' קנ"ו סק"ה עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קצ"ד דסק"ג) . וכתב עוד דמ"ש בתשובת יד אליהו סימן פ"ד דדוקא בילדה ליב"ח מותרת אבל בילדה ליו"ד או לי"א חדשים אסורה דאינו משתהי רק לט' חדשים או ל"ב חדשים. לענ"ד א"צ לחוש לדבריו דהרי הח"מ וב"ש משפט פשיטא להו להכשיר בילדה לי"א חדשי' והכי דייקא גם לישנא דהרמב"ם וכן מבואר מדברי מהרי"ל שהובא בכנה"ג ע"ש:

טז

וחיישינן ליה. עיין בתשובת רע"ק איגר ס"ס ק' בתשובת הגאון בעל בית מאיר שמצדד להתיר הולד בעובדא שנשאל עליו (יובא לקמן סימן י"א ס"ק י"א דילדה קרוב לי"א חדשים והיה עדות על ענייני כיעור אך לא עידי כיעור ממש) וכ' הגם דמצד שלא היה עידי כיעור ממש קשה להתיר דאפשר מדלא כתב הרמ"א לעיין בסימן י"א מה נקרא כיעור רק כ' סתם אבל אם ראו בה דבר מכוער אפשר דר"ל כל הנקרא כיעור בעיני העולם. עכ"ז נראה בגוף הדין לא גרע מדין פרוצה ביותר דמבואר שם (לקמן סעיף ט"ו) דחוששין אף לבנים ומ"מ היא נאמנת כו' ה"ה בזה אם האם מעידה שלא בא עליה אדם חוץ מבעלה והוא ודאי מבעלה נאמנת להכשירו. ומ"ש הר"ם בתשובת מיימוני בהא לא אכשר רבה היינו ע"ד הנאמר בגמ' סתם עבד עובדא ואכשר דמשמע בלא בדיקת אם ואפי' מתה בלא בדיקה ע"ז גזר אומר דלא היה מכשר בסתם אבל בעמידה לא. ובעובדא דהר"ם לא היה הולד בעולם ללון עליו ולא נחית לבאר. ושוב דחה היתר זה (דהא הט"ז הקשה שם כיון דאינה נאמנת לגבי נפשה כ"ש לגבי הולד כו' אלא דבספרו בית מאיר כתב ליישב ולחלק דגבי דידה הוי ריעותא כמו ברי וברי אבל לגבי הולד אף דפרוצה ביותר שייך הברי דיודע' שולד זה מבעלה ולפ"ז בנ"ד בכיעור וילדה ליב"ח דל"ש כן אינה נאמנת לגבי הולד כמו דלא מהני להכשיר עצמה) אך כתב דעדיין יש מקום להכשירו ע"פ דברי מהרי"ו הובא בב"ש ס"ק מ"ג דהיינו מפני שיש בעובר ס"ס דהא אף עם ע"כ מידי ספק לא נפיק דשמא מבעלה כדדייק לישנא דהרמ"א דחיישינן ליה ואת"ל מזנות שמא מעובד אלילים דהולד כשר כו' והאריך בזה וכתב בסוף דמדברי הר"מ הנ"ל אין ראיה מדלא היה בנידון דידיה לדון על הולד ולא נחית לדבר זה ואך כתב שלא היה רבה מכשיר בפשוט מטעם דאישתהי לחוד והרמ"א ז"ל נגרר בתרי' לכתוב סתם חיישינן ליה ואפשר דנ"מ בעיר שכולה ישראלים או שאין רגל הכותים מצוי ברחוב ישראל ולא רגל ישראל ברחוב הכותים. ומכ"ש בנ"ד שלא היה עידי כיעור ממש כו' ע"ש (ובסוף התשו' שם כתב וז"ל תו יש ספק אתי אם אפשר לפסוק דין פסול קהל האידנא ע"פ העדים שעליה מפני שהוא כמו שלא בפניו ופיסול קהל ודאי הוי דיני נפשות ממון עש"ך בח"מ סי' ל"ח ות' מהרי"ט ח"ב סימן ל"ו ותשובת הרמ"א סימן י"ב ותשובת פני ארי' סימן ק"ט עכ"ל): ושם בסימן ק"א בתשובת הגאון רע"ק ז"ל כתב שהוא כיון ג"כ לכל דבריו דדינא דהיתר הולד הזה (אך בקצת סברות נטה דעתו) והוא מחזק גם היתר הא' מצד בדיקת האם דמהני להכשיר הולד (כי מה שדחה אותו הבית מאיר אינו מוכרח די"ל דהא דלא מהני לגבי נפשה אין הטעם דהוי כברי וברי אלא דנסתלקה חזקת כשרות שלה וא"כ לגבי הולד דלא בעי חזקת כשרות כמבוא' מדברי הרמב"ם והש"ע לקמן סכ"ט י"ל דנאמנת) ובפרט אחרי דיש ג"כ ס"ס שמא מבעלה ושמא מכותי דעתה בכל עיירות הוי רוב אינה יהודי פשוט יות' להתיר מכח ברי וס"ס כו' ובפרט בנ"ד דליכ' כיעור ממש רק עוברת ע"ד דבזה סברתי לומר דמודה הר"מ דכשר אלא דרו"מ מפקפק בדבר ואין רצוני להקל נגדו (כנזכר לעיל ס"ק י"ד) עכ"פ יש להסתייע להקל בצירוף היתרים הנ"ל ע"ש. ובסי' ק"ב חזר והשיב לו הגאון בעל ב"מ והוא מפקפק על היתר דברי לחוד וכתב שם וז"ל ועם כל זה אני על משמרתי אעמוד להכשיר הולד ואף שאח"כ ראית' מתשובת אורים גדולים הביא שם בשם מהר"ם מינץ דאפילו ברוב א"י אצלה תלינן בישראל המיעוט ולא בא"י ות"ח אחד משיגו והמחבר עצמו רוצה להסכים עם מהרמ"מ ומאריך בראיות הנה כל ראיותיו נופלים למה דביארתי דדין ארוסה איירי בעיר שכולה ישראלים או באופן דליכא לספק בא"י אבל מה"ת להמציא סברא כזו למתלי בישראלים ולא בכותים שפרוצים (עמ"ש לקמן ס' כ"ט ס"ק ט"ל כו' עכ"ל. ושם בסי' ק"ג בתשובת הגאון רע"ק ז"ל שנית. האריך עוד בזה וכ' בסוף וז"ל אולם מה דנראה מדברי מעכ"ת להקל בס"ס דאינם יהודים אא"כ בעיר שכולה ישראלים דמשמע מדעתו אף ברוב ישראלים הוי ס"ס. בזה לענ"ד צ"ע לדינא כיון דדעת הרשב"א והריטב"א אף היכ' דהספק אם אזלא איהי לגבי' מקרי רוב א"כ י"ל דלא הוי ס"ס. עכ"פ אם הוא רוב א"י דעתי מסכמת למעשה להכשיר הולד בקהל עכ"ל. ועיין שם עוד בסי' ק"ו מה שפלפל בענין הנ"ל עם הגאון מהר"ר זאבל איגר. ומסיים וז"ל ולדינא עכ"פ בכיעור זוטא וע"י ברי שלה ובעיר שרובה א"י כמו נ"ד יש להכשיר הולד אם יסכימו רבותי עמי עכ"ל ע"ש:

יז

דהחדשים גורמים. עיין בס' בית מאיר. כאן ובשו"ת שבסוף ספרו סי' י' ששפך סוללה בהרבה קושיות ע"ד מהר"מ מינץ והרמ"א ז"ל. והביא שם דגם מהרי"ט ח"ב סימן ט"ו החליט לפסוק דלא כהר"י מינץ. וגם נדפס שם תשובת הגאון מר"ד טעבל ז"ל מליסא והגאון מהר"ם ברבי ז"ל שהשיבו לחזק פסק הרמ"א והוא ז"ל חזר ופקפק בדבריהם ומסיים שד"ז צ"ע רב למעשה ע"ש ועיין בתשובת נו"ב סימן כ"ב (יובא לקמן סימן י"ג ס"ק י"ח) מבואר שפוסק בפשיטות כהר"י מינץ והרמ"א ז"ל ע"ש. (גם בתשובת חתם סופר סימן ו' נדון כזה ממש באשה שנשאת ט"ו סיון ונבעלה שנית סוף סיון וילדה בת תחלת כסליו והעם מרננין שנבעלה קודם נישואין אך הוא והיא מודים שלא נגעו זה בזה מקודם וע"כ נבעלה לאחר וטוען הבעל מקח טעות ורוצה לגרשה ונשאל אי אמרי' בזה שיפורא גרם כהכרעת רמ"א ז"ל. והאריך בזה ומסיק וז"ל העולה מכל הנ"ל דלא מבעיא אם נבעלה שנית סוף סיון וילדה תחלת כסליו דתלינן בכשרות אלא אפי' לא נבעלה אלא ביאה ראשונה בסיון מ"מ יפה כתב בתשובת נו"ב (סימן כ"ב שהובא בסי' י"ג שם) דבזה"ז ליכא לסמוך אהך סברא (דאין אשה מתעברת מב"ר) ועוד דמיעוט' עכ"פ איכא ואין לומר א"כ ה"ל תרי רובא להחמיר רוב נשים אין מתעברות מב"ר ורוב נשים היולדות לז' אינן יולדות לה' חדשים מ"מ איכא כאן חזקת כשרות וצדיקות דאתיא מכח רובא רוב ישראל כשרים הם וחזקה כאן נמצא כאן היה וחזקת הגוף דהשת' היא דנבעלה וכדאי הם הגאונים הנ"ל לסמוך עליהם ואיתת' ובתה שתיהן כשרות ומ"מ אי היה מזדמן ענין כזה באיסור דאוריית' שהוא מיד מזומן לפנינו הייתי מצריך עוד שיהוי ומיתון קודם גמר דין עכ"ל: ושם בסימן ז' ע"ד כהן ששידך נערה מרחוק ולסוף באתה אל מקומי ואחר זמן נשאה ולאחר ב' חדשים ילדה בן קיימא וכבר חיה ל' יום והיא והוא מודים שהולד ממנו כי אמר שבא עליה בכ"ח ניסן והיא ילדה בשלשים של כסליו שהוא א' דר"ח טבת ויש מערערים ואומרים שלא באו זה לזה אלא בד' אייר ולפי דבריהם הוא בן ח' מכל צד אפילו נימא שיפור' גרים ויולדות למקוטעין וא"א שיחיה שלשים אם לא ע"י אשתהי וזה לא אמרי' אלא להחזיק אשה בכשרות דלא נימא זינתה ע' ריב"ש סימן תמ"ו ומהרי"ק סי' ק"ג אבל הכא נימ' דאפקר' נפשה מקמיה הכי כי היכא דאפקר' לגבי המשודך וכיון דאמרה מיניה ולהנ"ל היא שקר ה"ל כלא נבדקה וקשה להתיר לכהן דאע"ג דאם נשאת לא תצא אפילו בר"פ מ"מ בעיא שתאמר לכשר נבעלתי והכא לא אמרה מידי דבדבור' מיניה אתחזק שקרא (עיין בתשובה הנ"ל סי' כ"ט יובא קצת לקמן סי' ו' סק"כ) הנה כל זה לדברי המערערים אבל המה רק מערערים ולא הכחשה גמורה שהרי הוא נאמן על עצמו לומר שבא עליה שלהי ניסן דה"ל ט' חדשים למ"ד שיפור' גרים (דאלו למ"ד לא אמרי' שפ"ג אף דיולדות למקוטעין מ"מ כאן צריך למלאות ג' חדשים החסרים וא"כ לא נכנס בחדש הט' אפילו יום אחד) אע"ג דקשה עלי מאד להכניס עצמי בהיתר זה לכהן דמהרי"ט ח"ב סי' ט"ו ובספר עצי ארזים סי' ד' והבית מאיר בתשובותיו סימן י"א כולם מפקפקים על דינו של מהר"י מינץ רבו גם החולקים ומקילים ושם בב"מ נחלקו עליו הגאון מו"ה טעבל והגאון מהר"ם ברבי ז"ל וכ' שעשה הלכה למעשה ומי יכוף להוצי' נגד אלו הגאוני' והכרעת רמ"א ולשון זה קשה מאד לע"ד הגם דבאמת כמה גאונים מקילים דאמרי' שפ"ג גם ביולדת לט' וכמ"ש הב"ש כאן בשם התוס' ואגודה ובסי' קנ"ו סק"ה בשם הרמב"ן עכ"ז הכרעת רמ"א בודאי לא כן הוא אלא דוקא ביולדת לז' אמרינן שפ"ג אבל ביולדת לט' אף דיולדת למקוטעין מצד דנשתנו הטבעים מ"מ לא אמרינן שפ"ג וכמ"ש הרמ"א ז"ל בהדיא בסי' קנ"ו ס"ד בהגה מיהו חדשי העיבור כל א' ל' יום כו' וטעם החילוק בזה מבואר בב"ח שם אות י"א וצ"ע) והאריך עוד בזה ולבסוף כתב והכלל אסיים כמו שסיים הריב"ש הנ"ל המיקל יש לו עמוד לסמוך והמחמיר תע"ב עכ"ד ע"ש) ועיין בתשובת חמדת שלמה סי' ע"ט מ"ש בזה:

יח

ואפילו הפילה בתשרי כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' י"ט דתהי הרבה בהוראה זו ע"ש באורך ועיין בתשוב' ברית אברהם סימן ע"ח אות ח' שגם הוא ז"ל תמה על הרמ"א בזה דמהי תיתי נתיר אותה בכה"ג נגד רוב ולדות בני קיימ' ורוב דלתשעה ילדן כו' וניחא ליה ליישב משום דנגד הנהו רובי איכ' חזקה דמזנה מתהפכת שלא תתעבר (ע"ל סי' י"ג ס"ו) ומסתמ' מבעלה מדלא נתהפכה ומסייע לח"כ וחזקת צדקות. ושם בסי' פ"א אות ט' כ' דשוב מצא בנו"ב מה"ת סימן י"ט שהקשה כן על הרמ"א (כמובא למעלה) ופלפל בזה לצרף ספק אונס והוא ז"ל כתב עליו דז"א דגם להפוסקים (לקמן סי' ש"ח ס"ז בהגה) דמהימנא נאנסתי נגד רובא דרצון דרבנן מ"מ אין להאמינה במגו דאונס דהא הרמ"א לא חילק בזה לאסור באשת כהן או בכה"ג שידעינן שמעולם היתה בעיר במקום שאי אפשר להיו' אונס (עמש"ל סי' ו' סי"א ס"ק י"א) אך עיקר הישוב בזה הוא כמו שכתבתי עכ"ד ע"ש:

יט

שרוב בעילות. עיין בתשוב' חוט השני סי' י"ח שכתב דסמכינן ע"ז אפי' לענין ירושה עש"ב:

כ

שהם חללים. עבה"ט בשם ב"ש שכ' אבל אם בעלה ישראל אם זנתה במזיד הבנים שתלד אח"כ כשרים אפי' לכהונה ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ע"ה שכ' דהב"ש לא ראה דברי מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ד סי' ל"ח וסי' נ"ה שכ' בהדיא דאף דלא קיי"ל כר"ח ולא הוי ממזר מדרבנן מ"מ הולד פסול לכהונה אך מדברי התוס' ביבמות דף מ"ט ע"ב סוד"ה סוטה במה שכתבו לדחות דברי ר"ח מפ' יש מותרות מוכח כדעת הב"ש דאפי' לכהונה לא נפסל הולד ע"ש:

כא

חוששין אף לבנים עב"ש ס"ק כ"ו מ"ש דסוגיא דסוטה איירי לענין איסור כהונה ועיין בת' נו"ב תניינא סי' ב' מה שקשה ע"ז ומה שתירץ בזה עיי"ש וגם בתשו' שיבת ציון ס"ס ע"ה הזכיר מזה ע"ש:

כב

היא נאמנת. עט"ז ובס' בית מאיר ועמש"ל סי"ד ס"ק ט"ז:

כג

בין אשת איש. ע' בתשובת בשמים ראש סי' ה' שנשאל אשת איש שעזבה דת ונשאת לישמעאל והיה לה בנים ואח"כ חזרה לד"י מהו דין הבנים שהיה אחד רוצה לומר דחיישינן שמא זינתה עם ישראל והשיב הוא ז"ל דשאין דעתו מסכמת שאם היא הוחזקה כל ישראל לא הוחזקו ואפי' אם תדמהו לההוא ארוס וארוסה ואפי' יש כאן ישראלים חשודים או עוזבים דת הולכים לביתה מ"מ בעלה משמרה ורוב בעילות אחר הבעל דהנהו רובא דפליגי ר"ג ור"י היינו היכא דזינתה אבל איש הדר עם אשתו בקביעות אחד נכרי ואחד ישראל בניו מתיחסים אחריו ע"ש. ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' א' שאלה כעין זה במעשה (במדינת ישמעאל) באשה אחת שעזבה בעלה עגונה יותר מארבעים שנה ונתערבה בין הישמעאלים ולא התנהגה דת יהדות כלל אף שלא המירה דתה מ"מ לא היה בה לחלוח יהודית כלל ואח"כ ילדה בת והחזיקה אותה בין הישמעאלי' והבת לא ידעה מאיזה עם היא עד שקודם מות המופקרת הודיע לבתה שהיא יהודית וצותה עליה שתעמוד בד"י וכן עשתה והנה קלא דלא פסיק שהבת הזאת היא מערבי ידוע וגם מעידים שקודם שנתעברה המופקרת עם הבת הזאת זנתה בכפר אחד כמה עתים עם ערבי א' ובאותו כפר אין יהודים בקביעות רק סוחרים הבאים שם גם בקרעטשמי דר יהודי א' מה משפט הבת הזאת אם נחוש שמא נתעברה אמה מישראל ואף דהוי רוב כשרים אצלה מ"מ ליוחסין הא בעינן תרי רובי כמבוא' בש"ס ופוסקי'. והשיב ע"ז באריכות וצידד מתחילה ע"פ דברי הנו"ב סי' ה' (שיובא לקמן סעיף ל"א) דאם מתה האם וא"צ לדון רק על הולד ה"ל פירש וסגי בחד רוב ודוקא ליוחסין דכהונה בעי תרי רובי ונ"ד לכאורה עדיף מנידון דהנו"ב דאף אם האם היתה חיה אין נ"מ כלל נגד האם אם זינתה עם ערבי או עם ישראל דסוף סוף אסורה לבעלה. ואף דמצד אחר נ"ד גרע טפי משם לפי מה שהעלה שם דרוב לחוד לא מהני רק עם סברא בודקת ומזנה כדי שלא תפסול וזה לא שייך הכא כלל מ"מ אין סברתו בזה מוכרחת אך באמת עיקר דבריו תמוהים דברמב"ם מבואר כמעט להדי' דאפילו לא נבדקה האם עד שמתה כו' ואף למ"ש לעיל דנ"ד עדיף הואיל שלא היה מעולם מקום כלל לדון על האם שפיר י"ל דהולד מקרי פירש מ"מ קשה מאד לומר כן דאם כן הילד הנולד מאשה גרושה וחללה דאין לדון על האם כלל לא יהיה בכלל שתוקי כו' (ע"ל סעיף ל"א שכתבתי בשם קה"י דאפילו האשה היא גרושה מכבר יש עליה להיות ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה ע"ש לפ"ז אין זה ראיה לנ"ד דאין שום נ"מ על האם) והאריך בזה ומסיק לפי מה דמוכח מתוס' נזיר י"ב דדוקא מיעוט ממזרים מקרי קבוע דנקר' עליהם שם פסול ולא מיעוט קרובים היה מקום לצדד להתיר אם היה נודע בבירור שנולדה עכ"פ במקום רוב ישמעאלים אף ע"ג דהוי חד רובא אך לפי הגב"ע אין כאן עדות ברור ע"ז א"כ קשה להקל. ואף למ"ש הב"ש (בסי' ו' ס"ק ל"א) היכא דידוע שזינתה עם כשר מהני רוב א' ובהגהות דגמ"ר שם כתב דאפילו רוב א' לא בעי מ"מ לא מהני הכא מה דידוע שזינתה עם ערבי די"ל דמופקרת גרע טפי כיון שמוחזקת לזנות. אמנם יש לצדד הואיל ועיקר התחברותה היה רק עם ערביים ושינתה מלבושיה ולא החזיקה דת יהודית וכל זה נתברר בעדים א"כ הרי דעת הטור כמ"ש הב"ש ס"ק מ"ג ונ"ב דבישראלית לא חיישינן כלל לערבי וצ"ל הטעם מחמת שינוי הדתות אינם מקורבים כ"כ וא"כ בנ"ד שהיתה מתנהגת כערביית לגמרי ובודאי היתה מרוחקת מעדת ישראל וכמ"ש בגב"ע שלא אספוה לבית ישראל לא חיישינן לישראל וגם מסייע לזה חזקת כשרות של ישראל ורוב ישראל אינם פרוצים בעריות י"ל דאף לשיטת הרמב"ם (דס"ל דחיישינן לערבי) לא חיישינן לישראל. ושוב הביא דברי תשובת בשמים ראש (ככל הנ"ל רס"ק זה) דמבואר שם ג"כ סברא זו וכתב עליו דלפי הנראה לא הוצרך לסברתו דבעלה משמרה ורוב בעילות כו' רק היכא דידוע שחשודים ועוזבים דת הולכים לתוך ביתה אבל היכא דאין ידוע זאת לא חיישינן כלל שזינתה עם ישראל וא"כ גם בנ"ד אף דלא מהני הכא טעמא דרוב בעילות כדמשמע מדברי התשובה הנ"ל דלא מהני רק בדרך נישואין מ"מ סברא זו אלימת' דכל ישראל מי הוחזקו כו' ע"כ סיומ' דפסקא דהבת הזאת מותרת לבא בקהל. ושם בסי' ב' תשובת הגאון מליס' ז"ל שהסכים עמו וכתב דפשוט הוא וא"צ לפנים דהבת הזאת שריא לישראל דנ"ד עדיף ממ"ש הב"ש בסימן ג' ס"ק ל"א בהי' לישראלים שכונה בפ"ע דל"ח לשמא זינתה עם ערבי ומכ"ש כאן דהיא מתגוררת בין הערביים ורוב ישראל אינם פרוצים בעריות כו' וקצת ראיה ג"כ דלא אשכחן בשום מקום דבן עוזבת דת יהא אסור לבא בקהל משום דילמ' זנתה עם ממזר או נתן כמו דחיישינן בפנויה דבעי תרי רובי א"ו בקבעה דירתה בין הערביים אזלינן בתר עיקר קביעות' ע"ש. ומ"ש עוד שם בענין אם היתה צריכה גירות מקודם. כתבתי לעיל ס"ה ס"ק א'

כד

לכתחילה שפחה. ועבה"ט בשם רש"ך דדוק' ודאי ממזר ועיין בס' בני חי' שמ"כ נ"י מהחכם רבי שלמה בן עזרא בשם גדול אחד שהורה שהספק ממזר יכול לטהר זרעו בזה האופן שאיש יהודי ישחרר שפחתו בעל מנת שתנש' לכשר ואז זה הס' ממזר יכול לישא אותה שפחה אם הוא כשר גם זרעו כשר ואם הוא ממזר נמצ' שהשפחה אינה משוחררת כו' ע"ש (וכיוצ' בזה כ' הרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין שיובא לקמן סעיף כ"ב ס"ק כ"ה) . ומ"ש הבה"ט אבל הרדב"ז פסק דאפילו ספק ממזר כו' עיין בס' בר"י אות י"ב שהביא דבתשובת זרע אברהם חי"ד סימן כ"ז הכריע כדעת הרדב"ז דספק ממזר מותר בשפחה וכיפי תלה לה מדברי הרמב"ם והתפלא על תשובת פני משה ח"ג סימן א' דפליג על הרדב"ז. והוא ז"ל תמה עליו ועל הרדב"ז דמדברי הרמב"ם והטור ומרן לעיל סעיף י"ז מבואר להדיא דספק ממזר אסור בשפחה דהרי שם בחציו עבד הבא על א"א הולד רק ספק ממזר (מדפסקו לקמן סימן מ"ד סי"א דאם קידש הויא ספק מקודשת והטור שכתב בדין זה דהולד ממזר צ"ל דלאו דוקא אלא כוונתו ספק ממזר) ואפ"ה אין לולד תקנה ואסור בשפחה ע"ש. גם בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב סוף דין ד' תמה על הרדב"ז ותשובת זרע אברהם הנ"ל דאשתמיט מניהו דברי הר"ן והריטב"א וחידושי הרשב"א בר"פ עשרה יוחסין דמדבריהם מבואר להדיא דשתוקי ואסופי אסורים בשפחה ע"ש: ובגליון ש"ע של רבינו עקיבא איגר זצ"ל כתב בשם שו"ת להרמב"ן סימן קפ"ח כדברי הרדב"ז הנ"ל דאפילו ספק ממזר מותר בשפחה ע"ש):

כה

מותרים בממזרת. עבה"ט מ"ש מיהו גר עמוני שרצה לישא שפחה כו' ובב"ש ס"ק ל"ה כתב בזה דנראה דתליא בשני תירוצים אלו (שהזכיר מקודם בס"ק ל"א) לרמב"ם י"ל דמותר כדי להכשיר זרעו. ולר"ת כו' ועי' בתשובת ברית אברהם סימן ו' בהגה אות ג' שכ' דאף להרמב"ם אין ראיה לזה די"ל דלא התירו משום תקנת הבנים אלא היכא דא"א שיוכשר זרעו לעולם דהיינו בממזר אבל בעמוני א"א שלא יוולד מדורותיו בת ותהיה כשירה משום עמוני ולא עמונית וגם זרעה יהיו כשרים ע"ש ועיין בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב סוף דין ד' שתמה בזה על הח"מ והב"ש מדברי הרשב"א בחידושיו פ' הערל (יבמות דף ע"ז) שכ' שם דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם ירושלמי בפ' עשרה יוחסין דקאמר בהדי' דעמוני נותנים לו שפחה ומבואר הוא שדעת הרשב"א דאיסור שפחה מדאוריית' כדעת ר"ת כמ"ש בריש עשרה יוחסין. ועיין בהרמ"ע מפאנו במאמר חיקור דין דכ"ט שכ' שישי אבי דוד חשש דילמ' מואבי ואפילו מואבית ואמרו רז"ל שפירש מאשתו בזקנותו ולקיים מה שנאמר ולערב אל תנח ידך בקש לבא על שפחתו ושחררה על תנאי ועו"ש הנה מבואר דגר עמוני ומואבי מותרים בשפחה ע"ש:

כו

ואסור בממזרת. עח"מ וב"ש ועיין בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב דין ט' מ"ש בזה באורך:

כז

והשני ספק. עבה"ט ועיין בס' שעה"מ דט"ו מהא"ב דין ט' שהביא בשם מהרי"ט חיו"ד סי' א' דמה שהתירה תורה ספק ממזר לגמרי התירתו מתורת ודאי ולא מתורת ספק ואפילו לישא ממזרת וישראלית כאחד דהוי תרתי דסתרן אהדדי התירתו תורה משום דכל שהוא ספק הו"ל כקהל בפ"ע ולא חשיב קהל ע"ש:

כח

ואנו מכירים באותו פלוני. עיין בתשובת שיבת ציון סי' ס"ז שעמד בזה על שינוי לשון בין דברי הרמב"ם לדברי הש"ע דהרמב"ם פט"ו מהא"ב דין י"ב כתב ואם אומר' לפלוני ממזר נבעלתי כו' ומשמע שהו' והיא יודעי' שהוא ממזר ומלשון הש"ע משמע שהיא אינה יודעת שאותו פלוני הוא ממזר רק שאנו יודעים בו שהוא ממזר ע"ש שכתב טעם נכון בזה:

כט

אפילו אם מודה עב"ש סק"מ מ"ש אבל אכתי אינו מיושב למה חיישינן כאן שמא זנתה עם אחר דהא ליכא כאן א"ד כו' ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ק"ו דנ"ל ליישב דאפשר באמת היכא דאיכא עדים דבא עליה הממזר ל"ח מדאפקר' בל"ד מעלמא אלא הכא דליכא עדים ורק הוא מודה. בזה כיון דעכ"פ איתא לחששא מדאפקרה לענין דאוריי' ממילא ליכא לדונו לאב בודאי ובכה"ג דלא הוי אב בבירור לפי דבריו לא האמינתו תורה ואינו בכלל יכיר ולא מאמינים לו כלל שבא עליה כו' ע"ש. ומ"ש עוד הב"ש גם נ"ל כשידוע שזנתה עם כשר ויש כאן ר"כ כו' עמ"ש בזה לקמן סי' ו' סי"ז ס"ק ט"ו:

ל

ואפי' היתה מיוחדת כו' ואפילו עד א' כו' עיין בתשובת חוט השני סי' י"ט שהאריך הרבה בביאור דברי הרמ"א בזה:

לא

היתה מיוחדת. עב"ש ס"ק מ"ב שכ' בח"מ הבין כו' וליתא כי בכה"ג לא חיישינן כו' ועיין בתשובת שיבת ציון סי' ס"ז שנשאל מעשה מכוער שאלמנה אחת שהי' לה בנים מבעלה הרתה לזנונים ואמרה שמאחי בעלה נתעברה והוא מודה לדברי' שממנו היא הרה ואח"כ הלך ונשא אותה במקום שלא ידעי שהיה אשת אחיו ונשאל אם להחזיק את הולד בן זנונים הזה לממזר ודאי כפי הכרעת הב"ש בסי' ד' ס"ק מ"ב או דהוא רק ספק ממזר דנימא שמא זינתה גם עם אחרים דהא בנ"י ס"פ אלמנה הביא דאפילו בפלגש חיישי' שמא זינתה גם עם אחר וכן משמע מדברי המרדכי פ"ב דיבמות (שהביא הב"ש בסי' קנ"ו סק"א) כו' והשיב ע"ז באריכות והעלה שלדעת רוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים בנ"ד הוא ממזר ודאי ודעת הנ"י והמרדכי המה מועטים נגד גדולי הפוסקים האלה וגם אפשר לומר שגם המרדכי מודה לזה כו' (עמ"ש בסי' קנ"ו ס"ב סק"ג) וגם דחה שאר צדדי היתר שכתב הרב השואל בנדון זה ומסיים וז"ל סיומא דהך פיסקא שיותר הדעת מכרעת להחזיק הולד הזה לממזר ודאי ואף אם כשיגדל ויבא לשאול אם מותר ממזרת או בשפחה לא אהיה נחפז כ"כ להתיר לו מ"מ בזמנינו לא שכיחא שפחה ולא ממזרת ואעפ"כ יש נפקותא לדידן להחזיק אותו לממזר ודאי שאם יגדל ויבא על בת ישראל ויהיה הולד ספק אם הוא ממנו או מאחר דאם הוא גופיה ספק ואינו אסור לבא בקהל רק מדרבנן א"כ ספק בנו הוא ספיקא דרבנן ואזלי' לקולא להכשירו אפי' מדרבנן אבל אם הוא ממזר ודאי ואסור בקהל מדאורייתא א"כ גם ספק בנו אסור עכ"פ מדרבנן ועוד יש נפקותא לענין עדות שאם נשא בת ישראל והוא ממזר ודאי עבר על לאו כו' ופסול לעדות מה"ת ואם הוא רק ספק ממזר כשר לעדות עכ"ל וע"ש עוד דגם בספק ממזר שאינו אסור לבא בקהל רק מדרבנן ג"כ יש לפרסם בשעת מילתו כמ"ש ב"ד סי' רס"ה ס"ד בהגה ודלא כהרי השואל שרצה לחלק בזה ע"ש:

לב

ואסור בקרובות אותו פלוני. ע' בתשו' נו"ב תנינא סי' מ' אודות פנויה שנתעברה בזנות וילדה בן ואמרה מפלוני הלוי נתעברה והוא הכחישה וגם היתה דיימא מכמה נערים ועתה נתגדל הבן זנונים ועולה לתורה ללוי וגם רוחץ הכהנים. וכתב מלתא דפשיטא שמוחין בידו שאינה נאמנת רק להכשירו בקהל אבל לא להחזיקו בנו של אותו פלוני ואפילו היה מודה שבא עליה אם אינו מודה שממנו נתעברה והרי היא דיימא מעלמא וק"ו שמכחישה לגמרי ומה שטען מורה אחד שראוי להחזיקו בלוי דאל"כ יש לחוש שיתירוהו בקרובי פלוני אין בזה ממש דהרי יש לחוש גם ההיפך שיקדש קרובי פלוני ויתירוה בלא גט ולא עוד אלא שגוף דבר זה לאסרו בקרובי פלוני צריך תלמוד כי יש לומר דמה שמבואר שחוששין לדבריה לאסרו בקרובי פלוני היינו באין אותו פלוני מכחישה בפירוש שאינו בנו אלא שלא הודה לה ומיירי שאינו כאן או שישנו כאן ומודה שבא עליה אבל אומר אולי זינתה גם עם אחרים אבל באומר בודאי שאינו בנו התורה נתנה לו נאמנות ואפילו באריסתו או באשתו נאמן לומר שהולד אינו ממנו להתירו בממזרת (עמ"ש לקמן סכ"ח סקל"ו ולמה לא יהא נאמן להתירו בקרובותיו והדבר צריך תלמוד (ועמש"ל סקל"ח) אבל עכ"פ מוחין בידו שלא להחזיק עצמו בלוי עכ"ד.

לג

אלא מכחישה. ע' בש"ך יו"ד סי' ש"ה סקל"ג ובספר שעה"מ פרק ט"ו מהא"ב סוף דין י"ז:

לד

חתיכה דאיסורא ע' בבה"ט מ"ש ואם יש ידים מוכיחות כו'. ולכאורה נראה דהראנ"ח אזיל בשיטת מהרי"א שהובא במל"מ פ"ג מהלכות יבום דין י"ג דס"ל דשוייא אנפשיה חד"א לא שייך היכא דב' עדים מכחישים דבריו משא"כ לדעת הרשב"א שהובא במל"מ שם והרשד"ם והרש"ך שהובא בבה"ט לקמן סי' מ"ח סק"ב ותשובת נו"ב סי' נ"ח שיובא אצלינו לקמן סי' מ"ב ס"ד דאפי' עדים מכחישים דבריו שויא אנחד"א פשיטא דגם הכא אסורה דידים מוכיחות לא אלים מב' עדים וצ"ע:

לה

הולד ספק ממזר עב"ש וע' בספר שעה"מ פרק ט"ו מהא"ב דין י"ח:

לו

על העובר שאינו ממנו. ע' בתשו' נו"ב סי' ד' שהשיב אודות א' שאמר על אשתו שהעובר אינו ממנו רק היא הרה לזנונים אם הולד מותר בממזרת. וכתב הנה ראיתי מוחלט בדעת הרבנים השואלים של כל הפוסקים זולת בה"ג הולד הזה הוא ממזר ודאי ומותר בממזרת אני תמה שלא נזכר בדברי שאלתם שאמר בעל האשה שעובר הוא ממזר אלא שאמר שאינה הרה ממנו רק היא הרה לזנונים וחילוק דבר זה מבואר ברמב"ם פט"ו מהא"ב דבהלכה ט"ז כתב נאמן לומר עובר זה אילו בני וממזר הוא ויהא ממזר ודאי ובהלכה י"ט כתב א"א שהיתה מעוברת כו' ואמר האב אינו בני או שהיה בעלה במדה"י ה"ז בחזקת ממזר כו' ולא כתב גם בזה ממזר ודאי והיינו כיון שאינו מעיד שהיא ממזר רק שמעיד שאינו ממנו ולכן אינו ממזר ודאי דאולי מערבי נתעברה ודבר זה מבואר בב"ש סקנ"ב ואף שדעת הטור שגם זה ממזר ודאי מ"מ מי יקל ראש להתירו בממזרת נגד הרמב"ם במקום דמסתבר טעמי שהרי דבר זה נעלם מעיני אשה זינתה מישראל או מערבי ולכן אני תמה עליכם ועכ"פ אסור הוא בממזרת ע"ש עוד. וע' בס' שעה"מ פרק ט"ו מהא"ב דין ט"ו י"ז שעמד ג"כ על הסתירה שבדברי הרמב"ם הנזכר והוא ז"ל מחלק באופן אחר דבהלכה ט"ז מיירי כשהיא טוענת שממנו נתעברה דהתם ודאי לא תלינן לומר שמא מכותי ועבד כיון שהיא טוענת בהיפך ובהלכה י"ט מיירי שהיא אינה טוענת כלום כגון שמתה וכיוצא אז הולד ספק ממזר דחיישינן שמא מכותי ועבד נתעברה ועל פי זה כתב לתמוה על הבית שמואל בסעיף קטן נ"ב במה שכתב דהטור חולק על הרמב"ם וסבירא ליה דכל שלא טענה איהי שמכותי ועבד נתעברה הולד ממזר ודאי והוא תמיה שלשון זה שכתב הטור הוא ממש לשון הרמב"ם וע"כ לומר כמו שכתבתי דהתם מיירי בשהיא טוענת שממנו נתעברה וכן מבואר מלשון מרן בב"י דס"ל שדברי הטור והרמב"ם הם שפה אחת ודברים אחדים עכ"ד ע"ש (ועפ"ז אפשר ליישב דברי הרבנים השואלים שבתשוב' נו"ב הנ"ל דשם היה המעשה שהאשה טענה מבעלה היא מעוברת ולכן החליטו דהולד הוא ממזר ודאי) ועיין בס"ק שאח"ז ולקמן ס"ק ל"ט:

לז

שאינו בנו נאמן לפוסלו. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן קכ"ח שנשאל במעשה שאחד עירער על אשתו שנטמאה שמצא אותה במעשה שיש בה ממש ונמצא שם עדים על כיעורים (ובתוך התשובה שם מבואר עוד שהיתה אז מעוברת וערער ג"כ בפני הב"ד על הולד כי איזה שבועות לא היה בביתו ואח"כ לא קרב אליה ע"כ יראה באיזה זמן תוליד) ופסקו הב"ד שיגרש אותה וגירשה וילדה אח"כ בן והיה סמוך על שלחנה ותבעה אותו בערכאות לזון את בנו והוא אמר במקום המשפט שיברר שאינו בנו ויצא חייב בדיניהם והאיש הנ"ל נשא אשה אחרת והוליד ממנה בנים והראשון ממנה מת והנה כעת בן הגרושה הוא בערך ך' שנים וצועק למצוא לו תקנה לבא בקהל (ובתוך התשובה שם מבואר כי יש לפנינו ב' עדים שמעידים שאמר בפניהם שבעל אותה כששב לביתו רק פ"א או ב"פ אך לדעתו רחוק שנתעברה ממנו אז) . והשיב ע"ז פסק ארוך להתירו כי יש לפנינו שלשה צדדי היתר. א' דעת בה"ג דנאמן לומר אינו בני רק ע"י הכרת בכורה שאומר על הקטן שהוא בכור. ב' דעת תוס' רי"ד דנאמן לומר אינו בני רק היכא דהיא אינה מכחישתו כגון שמתה ולא נבדקה אבל במכחישתו אינו נאמן. ג' דעת הריא"ז בשה"ג וכ"ה בספר המכריע סי' ס"ד דנאמן רק באומר שהוא בנו והוא ממזר או ב"ג דעל בנו האמינתו התורה לפסלו אבל לומר שאינו בנו והוא ממזר אינו נאמן וככתוב בתשו' הראנ"ח סי' מ"ה ומדסתם הראנ"ח ולא חקר את השואל אם זה שאומר עליו שאינו בנו הוא הראשון לבניו האחרים ובפרט שמשמע שם דהמעשה היה בפנוי' וא"כ במה שאומר שאינו בנו הוי כאומר אין זה בכורי מ"מ כל שאינו דרך הכר' בכורה לאחר א"נ וכמו בנ"ד דליכא הכרת בכורה לאחר דהא הראשון שמאשתו השניה מת ולא הוי רק סילוק בכור' מהבן הזה אינו נאמן ואף דקשה לנטות מפסקא דהרמב"ם והש"ע דמשמע דבכל ענין נאמן לומר א"ב מ"מ לאשר הרב השואל מעיד שבעירו ניכר ומפורסם דאמר כן בערכאות בכדי לפטור עצמו ממזונות ובזה אם חוזר ואומר שהוא בנו נאמן כההוא דב"ב (דף קכ"ז ע"ב) בהיה עובר על בית המכס ובנ"ד דכפי דברי ב' עדים שמעידים שאמר בפניהם שבעל אותה כששב לביתו פ"א או ב"פ ולדעתו רחוק שנתעברה ממנו אז נאמן הוא בזה ואינו בכלל חוזר ומגיד וגם ליכא סתירה בדבריו אחרי שלדעתו לא נתעברה מביאתו פ"א י"א דבשביל זה אמר בערכאות שאינו בנו שהוא שופט כן ע"פ שכלו ובאמת הוא טוע' בדמיונו ונתעברה ממנו אז. וגם אף אם נחשוב מקודם נסיעתו מביתו אכתי ילדה קודם י"ב חודש וקיי"ל דאמרינן אישתהי ואף דבכיעור לא מקילין בכה"ג (כמש"ל סעיף י"ד בהגה) מ"מ י"ל דזה רק להתיר עצמה אבל על הולד י"ל דנאמנת (עמ"ש מזה לעיל סי"ד ס"ק ט"ז) ומה דפקפק רב א' כיון דיש עוד ריעותא במה שירדה לטבול אחרי שבא לביתו ודרך המעוברות שמסולק' דמים ז"א דהסילוק דמים הוא רק משהוכר עוברה וגם מנ"ל דטבלה לנדתה דילמא ראתה כתם והיה באמת מעלמא או דראתה מעט נוטה לאדמימות כו'. ועוד נ"ל אף אם יהיה הדין בנ"ד אילו מעידים עדים שנתרחק מביתו זמן מה ובשובו לביתו לא קרב אליה בענין שכפי החשבון והיה הלידה יותר מט' חדשים מיום התרחקו מביתו דאין מתירין הולד ביש עידי כיעור מ"מ הוא אינו נאמן לומר דהיה כן די"ל דא"נ רק בהכרת דבר ברור שאינו בנו אבל בזה שאף לדבריו אפשר שזה בנו דדילמא אישתהי א"נ לו' שהיה כן שיסופק לנו אם הוא בנו דזהו אינו דרך הכרה. ועוד נ"ל דאין לדון כלל על אמירתו אז בעודה מעוברת כי כתבתי בגיליון ש"ע ח"מ סי' רע"ז ס"ג דיש לדון באומר זה בני או אינו בני על העובר אף שהוא בדרך הכרת בכורה מ"מ אינו נאמן דאין הכרה לעובר ראיה מדברי הרא"ש פ"ח דב"ב סימן כ"א וא"כ בנ"ד אמירתו שבעודה מעוברת א"נ וממילא העדים שאמר בפניהם שבא עליה בשובו לביתו הוי הגדה מעליא. ואף כי נודע שאלו העדים הם קרובים זה לזה מ"מ כבר דן חתני הגאון מפ"ב נ"י להתיר ואם כי ראיתו אין מחוור כ"כ וגם עמ"ש הרב השואל לדון דמהני ג"כ ריבוי עדות מנשים שמעידות שבא עליה אחר בואו לביתו יש להשיב אך עכ"ז כיון דיש לנו סעד גדול מהראנ"ח הנ"ל ועכ"פ ע"י ג' צדדי היתר הנ"ל משוי לן לספיקא דדינא וא"כ הוי ס"ס ספק להנך רבוותא ואינו נאמן כלל דאינו בנו וספק שמא מערבי (ע' בס"ק שלפני זה) והנה ע"י ס"ס יש לדון שאם ישא אשה שתהא בתו פסולה לכהונה לשיטת הרמב"ן דמה דאמרי' כותי שבא עב"י בנו פגום היינו בנו ממש דהוי חלל לפסול אשה בביאתו וא"כ ממילא בתו פסולה לכהונה כבת חלל אולם כיון דהרבה פוסקים דחו לעיקר הדין דבנו פגום מהלכה ולהרבה פוסקים בנו לאו דוקא אלא בתו פגומה הוי אבל בנו אינו חלל והרמב"ן עצמו משוי לה לספיקא דדינא ואם נישאת לכהן לא תצא בזה ושפיר יש לסמוך על שלשה עמודי העולם דלדידהו א"נ בנ"ד כלל לומר א"ב וממילא מחזקינן שהבן הוא ממנו וכן לקרותו לתורה על שם אביו. ויצא מאתנו בצירוף דעת חתני הגאון דק"ק פרעשבורג הלכה להתיר עכ"ד ע"ש. (ועיין בזה בתשובת חתם סופר סי' י"ג) ועיין בס' שעה"מ פט"ו מהא"ב סוף דין י"ז ובתשובת שיבת ציון ס"ז מענין זה:

לח

נאמן לפוסלו. עיין בתשובת רע"ק איגר סימן ק"י מה שפלפל שם בענין אי הנאמנות בזה לכל מילי ע"ש ועמ"ש לעיל סכ"ו ס"ק ל"ב בשם נו"ב:

לט

והוא ממזר ודאי עב"ש ס"ק נ"ב ולעיל ס"ק מ"ג ומ"ד וע' בתשו' רע"ק איגר סימן ק"ו שהאריך לחלוק על הב"ש בזה במ"ש דלא מספקינן בערבי וכתב דמה דהוציא כן הב"ש לעשות מחלוקת בין הרמב"ם והטור מחמת דקדוק לשונם אינו מוכרח כלל וכלל ודברי הרמב"ם והטור באו בדיוק היטב כו' (ומבואר שם דאפי' בהיא לפנינו ואינה אומרת דמערבי אעפ"כ מספקינן בערבי ודלא כהפרישה שהובא בב"ש ס"ק מ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק ל"ו) וראיה מכרעת דמספקינן בערבי מסוגיא דפ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) חורבא דדברא משום רוב פסולים כו' וכן ממה דמבואר בס"ס ז' (צ"ל ו') דאם יש ערבי בתה פסולה לכהונה הרי דתלינן בערבי לחומרא לענין יחוס כהונה ומה"ת לן להמציא דבר חדש דלענין ס"ס וכן להקל בא"א שזינתה לדונו כממזר ודאי שלא להסתפק בערבי וגם בתשו' מהרי"ט סימן ט"ו מבואר דמספקינן בערבי (אלא שדבריו שם אינם מובנים) ע"ש באורך. גם בתשובת הקודמות שם בוויכוחים שעברו בינו ובין הגאון בעל בית מאיר והובא קצת לעיל ס"ק ט"ז מבואר דשניהם כאחד מסכימים לדינא דמספקינן בערבי ומצרפין זה לס"ס. ועמ"ש לקמן סימן י"ג סו"א ס"ק י"ח דנראה שכן הוא גם דעת הגאון בעל נו"ב ז"ל ועמ"ש לעיל ס"ק ל"ו:
(בש"ע) סכ"ט אינו נאמן אף על הבן כו' בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב ואם כפי עדותו נוגע הפסול לכל בנים ולמקצת בנים יש להם בנים א"כ אף לגבי אותן שאין להם בנים. הר"ם פדוא סי' י"ד עכ"ל:
שם בהגה שוב א"נ עליו רק בסהדי כו'. בגש"ע הנ"ל נ"ב ע' בתשו' עבודת הגרשוני סי' קי"א:

מ

אבל פנויה כו' ע' בתשו' רע"ק איגר סי' רכ"א אות ג' שתמה ע"ז דמבואר מדברי הרמ"א ובמקור הדין בתה"ד שם דעיקר החילוק כיון דהיא פנויה אבל בנשואה נאמן לומר גם ממי נתעברה (ולפ"ז אם יאמר על בן אשתו נשואה דמערבי נתעברה נאמן ואינו ממזר) ובאמת זה אינו דלא מצינו שהאמינה התורה לאב אלא לומר בני זה בן גרושה דהרי זה אביו של זה הבן אלא שאומר מה הוא ומה טיבו אבל כשאומר מפלוני נתעברה הרי כבר אמר שאינו בנו והרי הוא כאיש אחר וא"נ לומר ממי הוא אלא דנאמן דאינו בנו אבל לא ממי נתעברה עכ"ד (ובבר הזכיר כזה גם בס' ק"ו בד"ה וביותר ע"ש) ומ"ש עוד בסי' רכ"ב אות י"ב:

מא

אבל אם יש הוכחה. ע' בתשו' נ"ב סי' ז' שכתב דלכאורה קשה טובא מה בכך דכל הני לית בהו משום אסופי אכתי שתוקי הוא ומה לנו במה שאין בו משום אסופי דמה חומר יש באסופי יותר מבשתוקי ורצה מתחלה לומר דנ"מ למה שמבואר בסעיף שאח"ז נאסף מן השוק כו' אבל שתוקי אמו נאמנת עליו לעולם (וכן מצאתיו בחידושי מהרי"ט לקידושין דף ע"ג שתירוץ כן ע"ש. והיה בהעלם עין מן הנו"ב ז"ל) ושוב דחהזה דמסידור לשון הטור לא משמע כן אלא דאם יש הוכחה מהני אפי' לא באו אביו ואמו כלל וגם לפ"ז יהיו דברי הב"ש סוף סקנ"ד (הובא בבה"ט סקמ"ד) תמוהים במ"ש ואם יש סי' באסופי כו' וגם הסוגיא שם בגמרא קשה עפ"ז וגם מדברי רש"י בכתובות ע"ו לא נראה כן וא"כ אכתי קשה במה נפיק מדין שתוקי. ורצה עוד לומר דהטעם בזה הוא דשתוקי שאנו יודעים את האם מי היא וא"כ ע"כ בזנות נתעברה וכיון שיש כאן ריעותא דזנות לכך חששו חכמים לפוסלו ולעשותו ספק ממזר אבל אסופי שיכול להיות הורתו ולידתו בכשרות מאיש ואשתו אין לנו לחוש לשום חשש אפילו משום מעלה ביוחסין רק שזהו הריעותא וסי' שנולד בזנות דלמה השליכוהו אבל אם יש בו סי' שלא השליכוהו לשם מיתה גם משום שתוקי אין בו שאין כאן שום ריעותא. ושוב הקשה גם על זה מהגמרא קידושין דף ע"ג. ולכן מסיק דההפרש הוא דשתוקי שידענו את אמו וצריכין לדון גם על האם ולדידיה הוי קבוע דלמא אזלא איהי לגבייהו ולכך האם והולד פסולים אבל אסופי אנו דנין רק על הולד והולד מקרי פי' כמו בט' חנויות כו' דבשר הנמצא בשוק אמרי' כל דפריש מר"פ ולכך ליכא באסופי שום חשש רק מדרבנן החמירו באסופי אפי' ברוב כשרים משום רגלים לדבר שהרי השליכתו למיתה ולא חסה עליו ולהכי היכא שיש הוכחה שלא השליכתו מחמת פסולו הוא כשר משום שיש רוב כשרים ומשום שתוקי אין לאסרו דכל דפריש מרובא פריש. ואף דאמרי' בכתובות ט"ו דבעי' תרי רובי ליוחסין היינו ליוחסין דכהונה אבל ליוחסין דישראל סגי בחד רובא כו' והאריך בזה: (וע"פ הוצעה הנ"ל העלה לדינא דגם בשתוקי אם לא נבדקה אמו כלל עד שמתה כגון שילדה במקום שאין ב"ד או שלא נזקקו הב"ד לזה לשלוח לשאול את פיה ממי נתעברה עד שמתה האם בלי בדיקה ושוב אין לנו שום עסק לדון על האם ממי נבעלה ואין אנו דנין רק על הולד והולד מקרי פירש ואין שום רגלים לדבר שפסול הוא שהרי גדלתו אמו ולא השליכתו א"כ אם רוב כשרים הולד כשר ע"ש באורך. וע' בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא בסי' ו' סי"ח שכתב בזה דמ"ש הנו"ב ז"ל דאם מתה האם הולד נידון כפירש. לכאורה דבריו דברי טעם דדמי לביצה שנמצא בחצר שיש בו תרנגולת טריפות וכשירות דהביצה כשירה משום כל דפריש כו' אבל באמתלא דמי כלל דהתם גבי ביצה לא נולד גבי מקום הקביעות שום ספק כלל דהתרנגולת שבחצר ידוע איזה כשרה ואיזה טרפה ולא נולד הספק אלא על הביצה שפירשה משא"כ באשה שהלכה להבועל הרי נולד הספק במקום הקביעות על האשה והזרע שבתוכה ומה בכך שנפרש הולד אח"כ כיון שנאסר הספק במקום הקביעות וכן אפי' הספק הוא אם היא הלכה אצלו והוי קבוע או אם הלך הבועל אצלה הוי כפירש הרי תיכף כשראוה מעוברת הואיל והספק היא עליה ועל העובר שבתוכה ספק קבוע דהעובר ירך אמו ומה בכך שנפרש העבור מן האשה כו' ואפי' האשה היא גרושה מכבר שבלא"ה היא פסולה לכהונה ואין על האשה דין כלל כנגד כהונה מ"מ יש עליה להיות ספק אם היא אסורה לכהן גם משום זונה דהא לוקין עליה גם משום זונה עכ"ד וע' בתשו' מהרי"ט ס"ב חא"ה סי' י"ח דף מ"ה ריש ע"ב מבואר ג"כ שלא כדברי הנו"ב עש"ה גם בתשו' חמדת שלמה סי' א' כתב ע"ד הנו"ב הנ"ל דעיקר דבריו תמוהים מאד כאשר האריך בזה בס' בית מאיר וברמב"ם מבואר כמעט להדיא דאפי' לא נבדקה האם עד שמתה הולד שתוקי וקאי על מ"ש לפני זה דמיירי בין ברוב כשרים בין ברוב פסולים וגם מתשו' בשמים ראש סי' ה' (הובא לעיל סי"ט סקכ"ג) נראה מדבריו דלא כדברי הנו"ב הנ"ל ע"ש עוד:

מב

צריכה גט מס'. ע' בס' קהלת יעקב שהאריך ליתן טעם בזה לדברי הרמב"ם. והיוצא מדבריו לדינא דברוב כותים מה דצריכה גט הוא משום חומרא דא"א. אבל ודאי דאם קידשה ישראל לאחר שקידש אותה זה דצריכה גט משני מודאי ולא מספק עיין שם:

מג

מחזירים לו אבידתו. ע' בתשו' ברית אברהם חה"מ סימן ט"ז שנסתפק בכה"ג ביאוש שלא מדעת אף דקי"ל כאביי דיאוש של"מ לא מהני מ"מ י"ל דלגבי הך שתוקי מהני היאוש לשיטת הרמב"ם פט"ו מהל' גזילה הלכה א' כו' ע"ש באורך:

מד

נאמנת החיה כו' או ממזר. ע' במל"מ פט"ו מהא"ב דין ל"ב שכתב דמתוך דברי ה"ה בפרקין דין י"א שכתב ועוד שהיא קרובה לו (הרב המגיד כתב זה לחלק למה החיה נאמנת אף לפסול והאם אינה נאמנת לפסול) נראה דאם חיה זו קרובה לולד אינה נאמנת לומר שהוא ממזר להתירו בממזרת וצ"ע ע"ש:

מה

וכולם הם ספק ממזרים. ע' בתשו' נו"ב סי' ה' שהשיב אודות אחד שנשא בת קראי הנה הרמ"א ז"ל החליט לאסור כולם משום ספק ממזרות ואמנם נוכל לומר דע"כ לא אסר אלא באתרא דקביעי ואף שרובן לאו בני גירושין נינהו מ"מ חשיבי ולא בטלי אבל אם פירש א' מהם אמרי' כל דפריש מר"פ. ולגזור שמא יקח מן הקבוע או שמא תחזור למקום קביעותא לא שייך הכא וראיה מיבמות ט"ו כו' אלא שאומר אני שאם האשה הזאת בעצמה היתה במקום קבוע לישיבת הקראים ובהיותה גדולה ובת דעת הלכה משם ובאה לכאן עדיין אסורה משום קבוע דהא גם היא מוזהרת ולדידה לא חשיב פירש שהרי היא ידעה בעצמה פרישתה ומקרי פירש בפנינו ואפי' אם בשעה שפרשה לא שמה לב לשוב לד"י וגם לא עלה על דעתה שיש בה כלל חשש ממזרות לא אמרי' דהוי פירש קודם שנולד הספק דמ"מ איכא למיחש אולי שמעה שם מקהל ישראל שמרחיקין אותה כו' וסיים כללא דהך פסקא אם האשה מעולם לא היתה במקום קביעות ואבותיה נסעו משם ונולדה חוץ למקום קביעות (לאו דוקא הוא וה"ה אם נסעה משם בעודה קטנה שלא היתה בת דעת. כן משמע ממ"ש תחלה וממה דסיים אחר זה) הרי זו מותרת להשאר תחת בעלה כיון שכבר נעשה מעשה אבל אם היא בגדולתה כבר היתה במקום הקביעות והיא בעצמה נסעה משם אין אנו מהמתירין ולא מהאוסרין כיון שכמה קדמונים התירו לקבלם אף במקום קביעותם (ע' בזה בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ע"ג ובח"ד סי' רי"ט ובתשו' בשמים ראש בתשו' מהר"ר ברוך שם וע"ע מזה ביש"ש פ' עשרה יוחסין) ולכן איני אומר בה לא איסור ולא היתר. עכ"ד ע"ש:

א

סי' ד' ס"א ממזרים. נ"ב יצא עלי' קול ממזרת אין חוששין לו גיטין פ"ט ועיין תשו' מהריב"ל ס' א' כלל ב' סי' י"ב דאף בקול גמור אין חוששין דלענין זה הוי כמו קלא בתר נשואי' עיי"ש:

ב

ס"ו ולהרמב"ש הולד שני. נ"ב עיין תשו' רש"ך ה"א סי' כ"א:

ג

ס' י"ד אבל תוך י"ב חודש. נ"ב ואפשר דחשבי' י"ב חודש מליאים וגם נותנים לו עוד ג"י ותולין שיקלט הזרע ביום ג' תשו' פרי הארץ להרא"ם מזרחי חאה"ע סי' א' ועיין תשובת אורים גדולים לימוד ק"י קי"א ובגן המלך לבעל גנת וורדים אות קנ"ח:

ד

בב"ש אות י"ט לכאורה קשה. נ"ב עיין תשובת מהרי"ט חאה"ע סי' ט"ו:

ה

ס' ט"ז שרוב בעילות תולין בבעל. נ"ב עיין מהרש"ל פסחים רפ"ז ברש"י ד"ה וילדי זנונים דבזקן ל"א רוב בעילות ועיין משבצות זהב בפתיח' ו' כוללת חלק ה' אות כ"ה:

ו

סי' י"ט הולד כשר. נ"ב וחרש ושוטה הבא על א"א אם נימא כיון דאין לו קדושין גם לאחרי' אין הולד ממזר עיין משבצות זהב בפתיחה כוללת ח' אות ז':

ז

ס"כ לפיכך ממזר נושא לכתחי'. נ"ב ואפי' ספק ממזר רדב"ז בתשובת סי' קפ"ח ועיין תשובת פני משה ח"ג סי' א' השיג ע"ז ועיין סי' זה סל"ו:

ח

בב"ש אות מ"א בסופו והבאתי ר"ס כ"ב. נ"ב סק"ה ועיין תשו' תשב"ץ ח"ב סי' י"ט דחולק על הריב"ש:

ט

סי' כ"ה ועם אנשים אחרים. נ"ב היינו דהרינון דזנתה בארוסי' ג"כ עם אחרים אבל אי לא דיימא אחר שנתארס' אע"ג דדיימ' מעלמא קודם שנתארס' אין בכך כלום עיין תשובת שב הכהן סי' ל"ה:

י

ס' כ"ט ואם יש בנים לבן. נ"ב ואם כפי עדותו נוגע הפשיל לכל בניו יש לכם בני' א"נ אף לגבי אותם שאין להם בנים מהר"ם פדאווה סי' י"ד:

יא

שם הגה אינו נאמן רק בסהדי. נ"ב עיין תשו' עבה"ג סי' קי"א:

יב

ס' ל"ו ואין לספיקות אלו תקנה. נ"ב והא דליכא תקנה שישאו בזה שיקנה שפחה וישחרר אותה על תנאי אם אני כשר תהי' משוחררת וא"כ הולד כשר ממנ"פ אחר שחרור הולד עיין תשובת פני משה ח"א סי' א' ועיין תשובת מוצל מאש סי' צ"ח העלה באמת דיש תקנה באופן זה:

א

גר מצרי שנשא כותית עמונית כו' הנחה זו קשה להבינה דאי אזלינן בתר דנחשב כאלו גר מצרי הוה ישראל ובא על הגוי' גם אם היא בת תהיה מותר כעמונית כדין ישראל הבא על הגויה ושפחה ולדה (כמוה) צ"ל (כמותה) לכל דבר ואי אזלינן בתרי' אפילו בן להוי מצרי וצ"ל דמספקא ליה בתר מי ניזל כיון דא' מהם גוי וא' מהם גר ע"כ (אזלינן לחורא בתרוויהו. ומ"מ קשה דאין שום מקור לזה וביש ספרים כתו' כאן הבת היא מותרת וט"ס הוא וצ"ל מצרית) . דברי המגיה הנ"ה גר מצרי שנש' כותית עמונית כו' הנה ג"א נרש' ב"ה (זו שהוא מדברי הטור ובחמ"ח כ' דב"ח רוצה לקיים הגירסא כהג"ה והב' מצרית ותמהין דבריו אלא וצ"ל הבת מותרת וכן הב"ש כ' בשם פריש' כן דגרס והבת מצרית וזה בשם לא בטור ופרישה וב"ח אלא בטור כ' גר מצרי שנש' גיורת עמונית וע"ז כתבו הפרישה והב"ח דהולד מצרי דהולך אחר הפגום דאלו היה ולדה כמות' היה מותר הולד לעולם דעמוני ולא עמונית אבל גר מצרי שנש' כותית עמונית י"ל דס"ל דדינו כיון שנתגייר כישראל הבא על הכותית דולדה כמותה והבת מותרת אבל מ"מ נ"ל לקיים הגרסא דהבת מצרית דל הוה דינו כישראל גמור אלא נותנין חומרות שניהם כמ"ש הט"ז דאי לא"ה למה האריך בלשונו וכ' הבן הוא עמוני והבת מותרת דהיינו אחר שנתגייר ה"ל לכתוב בקצרה דולדה כמותה וממילא נבין דבן אסור לעולם והבת מותרת ועוד היה לו להעמיד הג"ה זו בסעיף ה' אחר שכ' המחבר ישראל שבא על א' מאלו הולד כמות' ה"ל לכתוב וכן גר מא' מאלו שבא על כותית מא' מאלו הדין כן דודאי גם בגר עמוני שנש' מצרית דינ' הכי דמהיכי תיתי לחלק בין גר מצרי או גר עמוני וא"כ ה"ל להעמיד הגה"ה זו כמ"ש דבזה כולל ' דינים הנ"ל אלא ודאי דהגרס' נכונה בת מצרית ובזה אין דרגן שוה עם גר עמוני שנש' כותית מצרית דבגר עמוני אם יתנו עליו חומרות שניהם הוא להיפך דהבן כמוהו והבת כמותה לכן עמיד הנה זו כאן על גר מצרי לחוד ומכלל חדא נשמע חברתה דגם בגר עמוני שנשא כותית מצרית הדין כן ואפשר דהעמיד הג"ה זו על גר מצרי שנש' כותית עמונית משום דבנתגיירו שניהם א"א לומר הלך אחר הפגום שבשניהם דהעמונית לא פגומ' כלל כמ"ש בסמוך וכ"כ בש"ע אח"ז דהולד מצרי לכן כ' בהג"ה דבנידון זה נוכל למצוא כן וממילא נשמע דה"ה גם בגר עמוני שנש' מצרית הדין כן עכד"ה):

ב

הולד מצרי בטור כ' כמו גר עמוני שנש' גיורת מצרית או גר מצרי שנש' גיורת עמונית וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם וילדה בת דינה כמצרית לאסור בשני דורות וקשה דהא אמרינן בהדי' בגמרא דבגר מצרי וגיורת עמונית אין כאן הלוך אחר הפגום שבשניהם כי אין כאן פגום בה כלל אלא דוקא בגר עמוני שנשא גיורת מצרית בזה אמרינן נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם דאם ולד זכר הלכין אחריו ופסול לעולם ואם היא בת הולכין אחריה ואסור עכ"פ בב' דורות ומכח זה הגיה ב"י בבדק הבית דבגר מצרי וגיורת עמונית הולד מצרי וכ"כ כאן וקצת רוצים לפרש דברי הטור דמ"ש וילדה בן כו' אהך חלוקה דגר עמוני וגיורת מצרית לחוד ואין בזה משמעות הלשון כלל ונ"ל דהיפוך הדברים יש כאן וצ"ל כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרי וילדה בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם ילדה בת או גר מצרי שנשא גיורת עמונית דינה כמצרית לאסור בשני דורות כצ"ל:

ג

ויש מי שאומר דאפילו לא השיאו כו' זה דעת הטור והקשה ב"י דבגמרא משמע דדוקא כשרבי השיאו אשה אבל נשא אשה בפניו לא יצר לחירות וכ"כ רי"ף ורא"ש וטי"ד סי' רס"ז ואפשר שסובר רבינו דאע"ג דלא יצא לחירות מ"מ לענין איסור א"א חיישינן דאי לאו דשחררי' לא הוה שביק ליה למעבד אסור' הלכך קדושין תופסין מספק עכ"ל ומ"ה כ' כאן דחוששין לקדושין עכ"ל ותימ' דהא כ' הטור כאן תופסין הקדושין משמע דאלו בא אחר וקדשה אח"כ אין חוששין לו וא"צ גט ולדברי הב"י דהוה ספק צריך לחשוש לקדושין של האחר כדי לתרץ הקושי אעתיק הגמרא אמר ר' זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א"ל ר"י כ"כ יש בידך ואני שונה הכותב שטר ארוסין לשפחתו רמ"א מקודשת פי' רש"י שטר ארוסין ה"א מקודשת לי וקדשה בו והכ"א אינה מקודשת כדאמר רבא בר רב שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד ליה אסורא ואיהו עביד אסורא שנושא שפחתו אמר ר"נ בר יצחק הב"ע דא"ל צאי בו והתקדשי פי' רש"י דאלו אמר התקדשי בו גרידה ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר צאי בו והתקדש בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר אירוסין גלי מלתא דלא שחרר' אלא בהא ר"מ ס"ל יש בלשון ה"א מקודשת לי לשון שחרור וח"ק הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו ורבנן ס"ל אין בלשון זה לשון שחרור ונ"ל דהטור ס"ל דע"כ לא מפקינן כאן דאליב' דרבנן לא הוי שטר ארוסין לשון שחרור אלא באירוסין דוקא דאפשר דלא משחררה עכשיו לגמרי אלא ה"ק לעתיד כשאשחרר אותך תהיה ראויה מקודשת אבל לא עכשיו משא"כ בנושא עכשיו דבזה ודאי יש עבירה בלא שחרור אלא ודאי שעכשיו הוא משחררה בנשואין אלו והוי כאומר בהדיא הרי את משוחררת וזה אין שייך בנושא בת חורין דאין בזה שיחרור כלל עכשיו אלא דמ"מ כיון דמניחו לעשות מה שאסור לעבד אמרינן כבר שחררו בלא"ה וזה לראיה באם ירצה האדון להכחיש השחרור וע"כ שוה בזה (יצאו) צ"ל (השיאו) רבו או (השיאו) צ"ל (נשא) בפניו דבתרווייהו יש איסור' והוויין תרוייהו ראיה על שכבר שחררו ולא מפלגינן בגמרא אלא גבי תפילין דאם מניח בעצמו תפילין לפני רבו אין ראיה על שחרור של כבר כיון שאין כאן איסור דכתבו התוס' שם בהניח לו רבו דאין כאן איסורא משום מברך ברכה לבטלה דהא סוכה ולולב וכמה מצות עשה שהנשים מברכות עליהם אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מניח ליה עכ"ל ובזה דוקא יש חילוק בין מניח לו רבו או מניח מעצמו ומשמע פשוט דאם יש איסור באותו מעשה הוה מניח מעצמו כמו מניח לו רבו וס"ל להטור דאע"ג דבגמ' משני תחילה כדאמר רבה בר שילא כשרבו הניח לו תפילין ה"נ כשמשיאו אשה מ"מ כיון דמפרש אח"כ דפליגי אם יש בלשון זה שחרור כו' אזלא ליה החילוק ההוא דאין בו צורך ואע"ג דלא אמרו בגמרא אלא מ"מ מבורר בהדיא דאין שייכות כלל ואזיל ליה ומצינו הרבה פעמים דיש חזרה אע"ג דלא אמר אלא ואזכיר אחד מהם בפ' יום הכיפורים דף ע"ה במאי דמשני הא והא הוה ואח"כ חזר ממה שתירץ זה ע"ש ואט"ה לא אמר אלא ולפ"ז אין כאן קושי' כלל דבי"ד מיירי שם לענין שאין שם הכחשה דגם העבד מודה שלא היה שם שחרור כבר אלא שרוצה לצאת לחירות מחמת מעשה זה לחוד בזה מחלק שם שפי' בין (מניח) צ"ל (משיא) לו רבו או מעצמו אבל כאן מיירי שיש הכחשה ביניהם אם היה שם כבר שחרור והעבד מביא ראיה לדבריו שהיה כבר שחרור בזה סגי אפי' אם (מניח) צ"ל (נושא) מעצמו דלא הוה שביק למעבד אסורא וכמו שמשמע מדברי התוס' שזכרתי ומו"ח ז"ל תירץ על קושית הב"י דבגמרא ובי"ד לא קאמר אלא אע"ג דנשאה לפני רבו יכול רבו לומר לא שחררתיו ושלא ברשותי נשא וחוזר ומשתעבד בו והא דאמר לא יצא לחירות היינו שיכול לחזור ולהשתעבד בו אם יערער אבל ודאי אם רבו לא יערער אח"כ כלל להשתעבד בו אמרינן דעתו מסתמא ודאי ניחא שישא בת חורין וישתחרר ומ"ח תופסין הקדושין דכיון דלא מערער כלל וכבר הניחו לישא בת חורין וכ"כ רש"ל עכ"ל ולא נתקרר' דעתתי בזה דהאיך יתפסו הקדושין כיון שתלוי עדיין בעירעור (הבעל) צ"ל (רבו) דאפשר שיבא ויערער עוד כיון שאפשר לו לערער ובשעת הקידושין לא היה שם בירור לקדושין ע"כ נלע"ד עיקר כמו שפרשתי בס"ד ואין בו גמגום (ונ"ל ע"ד דדמי') לאומר הרי את מקודשת וא"ל ע"מ שלא ימח' אבא דלא מקודשת לעולם דשמא ימחה אבא אח"כ כדאיתא בסי' ל"ט ע"ש כנ"ל עכ"ח ה"ק ארי' יהודא ליב בנו הורנו דהרב המחבר) (דברי המגיה ולא דמי כלל דהתם אם ימחה אבא לא חלו כלל הקדושין למפרע מאח' שכן התנה מתחלה שלא יחולו באם ימחה אבל כאן אף שיכול לחזור ולהשתעבד בו הוי קידושי ספק לכ"ע דשמ' היה דעתו בעת ההיא שישתחרר במעשה זה כיון דהניח ליה למעבד אסורא ועכשיו חזר בו לכן דייק הטו"ז וכ' לא היה שם בירור לקדושין ר"ל דתהוי קידושי ודאי אבל ספק קידושין הוה עכ"פ עכ"דה):

ד

שהוא פגום פי' פגום ומקולקל והוא מעזי פנים המורדים והפושעים כדאיתא בנדרים כו' אבל אינו ר"ל ]גום לכהונה כ"כ רש"ל בתשובה סי' ז' וכ"ב בד"מ:

ה

ויש מי שאומר אינו בחזקת ממזר הוא דעת בה"ג בטור מטעם שאנו תולין שמא בצנעה בא ובעל וא"ל בההיא עובדא בגמרא דהתיר רבה תוספאה באשה ששהתה בלא בעלה י"ב חודש מטעם דאשתהי במעי אמו זמן זה תיפוק ליה מטעם שמא בצנעה בא ובעל ונ"ל דשם מיירי דהיא מודה דלא בא הבעל תוך הזמן ומ"מ נראה דלדעת הא' הוא דעת הרמב"ם שהוא בחזקת ממזר לא מהני אפי' אם היא טוענת ודאי בא אלי בצינעה דאי היה מהני היה לנו לתלות גם במקום שהיא אינה טוענת כלום ולמה נעשיהו מזר ודאי לרמב"ם:

ו

קול שהיתה זונה כו' פשוט שאפי' זינתה בודאי הויין בניה כשרים כיון דרוב בעילות אחר הבעל אלא נקיט כל משום סיפא לענין היא עצמה שחוששין לה משום זונה:

ז

חוששין לה משום זונה הקשה מו"ח ז"ל ממ"ש סוף גיטין ומייתי לה סי' ו' דאשה שיצאה עליה שם מזנה אין חוששין לה לפוסלה מכהונה דפריצות בעלמא הוא דחזי לה ותירץ דשם מיירי בפנויה ותלינן בפריצות ששוחק בשוק או מיעך לה בדדיה כדפרש"י שם ולכך לא חשו והוציאו קול זנות מאחר שהיא פנויה אבל ביושבת תחת בעלה אם לא היה אלא פריצות לא היה מרנני' אחריה אם לא שראו דבר מכוער כו' עכ"ל והסברא הוא אפכא רטפי קפדי אינשי אאשת איש אם היא משחקת עם אחרים בשוק ומרננים אחריה טפי מבפנויה ולענין הקושי' הנ"ל אם היא קושי' יש להקשות כן על הגמרא דבסוטה פ' ארוסה (סוטה דף כ"ז) איתא דלא ישא אדם אשה דומה פירש"י נטענת ונדברת בפי כל על כל ניאופיה והיינו הדין שנזכר כאן ובסוף גיטין איתא יצא עליה קול שהיא מזנה אין חוששין לפוסלת מכהונה והיינו הדין הנזכר בסימן ו' ובגמרא אין לחלק בין א"א לפנויה דבסוטה מיירי גם בפנויה כמו שיתבאר בסמוך אח"ז אלא דאין קושי' כלל דדומה היינו שיש אחריה רינון של ניאוף וכמ"ש הטור כאן משא"כ בסוף גיטין דאין עליה אלא קול בעלמא מחמת שראו ששחק עמה כמו שפירש"י שם אבל אין חילוק כלל בין איסור א"א ובין פנויה לענין כהונה בזה:

ח

ומ"מ היא נאמנת כו' האי פסק' הוא משו"ת ר"מ פדווה סי' ל"ג והיא תמוה מאד ותחלה נביא סוגי' דגמרא ודברי התוס' ראיתא בסוטה דף כ"ו אמר שמואל ישא אדם דומה פירש"י נדברת על ניאופיה ואל ישא בת דומה שזו באה מטיפה כשרה וזו באה מטיפה פסולה פירש"י מגוי או ממזר ור' יוחנן אמר ישא בת דומה ואל ישא דומה שזו בחזקת כשירות פרש"י דמותרת לבעלה ולטיפה פסולה לא חיישינן דרוב בעילות מבעל ומבעלה נתעברה וזו אינה עומדת בחזקת כשרות שמזנה תחתיו ואסרה עליו והוא אינו רואה ואינו מגרשה ובא עליה באיסור והלכתא ישא בת דומה ולא דומה דתני רב תחליפ' אשה מזנה בניה כשרים דרוב בעילות אחר הבעל פירש"י הלכך בת דומה כיון דכשרה היא טוב לו לשישאנה שיהא תחתיו בחזקת היתר ואל ישא דומה שהיא מקלקלתו לשמש עמה משנאסרה עליו בעי רב עמרם הית פרוצה ביותר מהו פירש"י דאיכא למיחש דרוב בעילותיה מאחרים מהו שיהיו בניה כשרים כיון דידע שבה מנטר' או דלמ' כיון דפרוצה ביותר לא מצי מנטר לה שנשמטת מאצלו פתאו' תיקו וכתבו התו' רוב בעילות אחר הבעל אע"ג דר' דאמר ס"פ אלמנה לכ"ג הבא על אריסתו בבית חמיו הולד ממזר והיינו בדדיימא גם מעלמא ולא שדינן ליה בתר דידיה היינו דוקא ארוסה שאינו מצוי אצלה אבל בבעל שכונסה מודה ולשמואל ל"ש דלעול' הולד שתוקי (וכגון) גדליתא לדומה אבל אם איתא קמן ואמרה לכשר נבעלתי נאמנת כו' היינו דאר"י א"ש הלכה כר"נ דאמר היא נאמנת אפי' ברוב פסולין אצלה כו' עכ"ל פשוט הוא דאשמואל קאי אתוס' דס"ל דבת דומה אסורה ע"ז פירשו ודוקא בדליתא קמן ובשו"ת מהר"מ פאדווא כ' על דברי תוספות אלו וז"ל לא ימלט א' משתי' או ר"ל בתוס' שמה שאנו אומרים בפרוצה ביותר שחוששין לבניה דוקא דליתא קמן או שר"ל שמאי שאמר שמואל ישא דומה ולא בת דומה ולית ליה סברא דרוב בעילות כו' דוקא דליתא קמן והנה אם כוונתם על פרוצה ביותר שהולכים אחר הרוב וכשהוא פרוצה בטל הרוב וחוששין לבנים דוקא בליתא קמן הרי לפנינו דהיא נאמנת ואם כוונתם על שמואל שאמר אל ישא הבת דומה ומיירי באינה פרוצה ביותר מדפליג ר"י עליה אפ"ה אין נראה שיש חילוק בין פרוצה ביותר לר' יוחנן שאינה פרוצה לשמואל דכמו שסובר שמואל באינה פרוצה אין הולכים אחר הרוב ואפ"ה הוא נאמנת באומרת לכשר נבעלתי ה"ה בפרוצה ביותר לר' יוחנן שבטל טעם הרוב וחוששין לבניה אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת דמה שכתבו התוס' שם דנאמנת אף כונתם על שמואל כנ"ל אין הטעם משום דרוב בעילות כו' דהא מביאין ראיה ממ"ש הלכה כר"ג ואפילו ברוב פסולים אצלה א"כ מ"ל אינה פרוצה אליבא דשמואל או פריצה אליביה דר"י הלא בשניהם אין משגיחין ברוב אפ"ה נאמנת אף כי הרוב אינה מסייעה ואפי' הוא כנגדה עכ"ל הנה מ"ש חד פירוש' דהתוספות קאי אר"י ועל פרוצה ביותר הוא דחוק וא"צ סתירה דהא לא זכרו כאן מזה ותו דהוא בעי' אח"כ אלא דלא איפשטא והאיך יפרשו התו' בזה בפשיט' דמיירי בליתא קמן ובודאי על שמואל קאי והיינו דס"ל בכל גוונא לא ישא בת דומה בזה פי' דוקא בליתא קמן והיינו כפי' השני שזכר מהר"מ פאדוא אלא משה שבא ללמוד משם דלשמואל כי היכ' דיאן חילוק בין בת סתם דומה לבת פרוצה ביותר לענין שאל ישא אותה בל דלית' לאמה קמן ה"נ לענין היתרא היכא דאיתא קמן דנאמנת ה"נ דאין חילוק ואפילו בפרוצה ביותר נאמנת האם על בניה הא ודאי ליתא מכמה טעמים חדא דעיקר לימוד דהיא נאמנת על בניה הוא ממה שאמרו בפ' אלמנה לכ"ג דשמואל ס"ל בארוסה שעובר' דהולד שתוקי דהיינו בדוקי שבודקין אמו ושם הוה רוב פסולים אצלה אפ"ה נאמנת ואע"ג שדיימ' נמי מאחרים כמ"ש התו' הנ"ל וכההיא דר"ג בפ"ק דכתובות וכל זה לא מיירי אלא בחד רובא לפסול דהיינו רוב פסולים אצלה אפ"ה מתיר ר"ג דנאמנת וכן שמואל אבל בפרוצה ביותר שיש תרי רובא לפסול חדא דרוב פסולים אצלה שנית שהיא פרוצה ביותר ורוב בעילותי' מאחרים כמ"ש רש"י בזה מנא לך להקל ולהאמינה והלא בפ"ק דכתובות בסיפא איתא דלר' יוסי בעינן תרי רובא להכשיר דהיינו רוב עיר ורוב הסיעה ק"ו כאן דתרי רוב' לפסול גרע טפי מחד רובא דמדאמרי' בגמרא ובטו' אם היתה פרוצה חוששין אף לבניה משמע דהוה ספק ולא מהני בדיקתו דאל"כ ה"ל לומר בניה שתוקין כמ"ש שמואל בפ' אלמנה לכ"ג בארוסה שעיברה דרב ס"ל דהוה ספק ממזר ואזלינן לחומרא כדאיתא פ"י יוחסין דף ע"ה ושמואל אמר הולד שתוקי וא"כ כאן דלא אמרי' אלא דהוה ספקא לחוד ולא הוזכר שתוקי ודאי לא מהני ליה כלל בדיקת אמו ותו מדאמרינן בפרוצה ביותר חוששין אף לבניה משמע שכ"ש דחוששין לה עצמה ויחשבה לזונה ואי ס"ד דמהני בדיקה סתם לבניה אמאי לא מהני גם (לה לעצמה) שתהא נאמנת לגבי עצמה ולא דמי למ"ש כאן בבת דומה לר"י דהיא כשרה והיא עצמה הוה ספק זונה כמ"ש כאן בתחלת הסעי' דשם אין הכשר הבנים מכח נאמנות האם אלא מכח רוב בעילות אחר הבעל אבל היא עצמה ודאי מחזקי' לה בספק זונה אבל כאן בפרוצ' ביותר אם תרצה להכשיר להבנים אינה אלא מצד נאמנות למה תגרע היא עצמה ובהדיא איתא בפ"ק דכתובות דר"ג דמכשיר בה ה"ה בבת' ואיכא שם מ"ד דלא מהני נאמנות אלא בה ולא בבת' וא"כ ק"ו כאן דנאמנת בבתה דיועיל לה לעצמה ותו דהא איתא בתוס' (כתובות דף י"ג דנאמנת) כשטוענת לכשר (נבעלתי) ואית לה מינו דלא נבעלתי או בלא מיגו היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה כו' עכ"ל וכאן ודאי לית לה מגו דלא נבעלתי דהא יש בנים לפנינו בשלמא בארוס' שעיבר' בפ' אלמנה לכ"ג דנאמנת בבדיקת' ואע"ג דדיימה נמי מאחרים ששם איכא דמוקמי' לה בחזקה שלא עשתה איסור ונבעלה למותר לה משא"כ בפרוצה ביותר דודאי הורע חזקתה דאיתא בהגהה אשר"י פ"ב דכתובות במעשה באשה שהלכה עם ב' אנשים ביער וטימ' (אות') אחד מהם דיש פלוגת' אי יכול' לטעון נאנסתי במגו דלא נבעלתי כיון שהיא עשת' שלא כהוגן ביחוד אחרים ובודאי כאן בפרוצ' ביות' כ"ע מודים דהורע חזקת' ע"כ נ"ל דודאי מה שפסק מהר"ם פאדו' שם ליתן לה נאמנות ודאי יפה התיר שלא היתה שם פרוצה אלא חשד בעלמ' ואפי' חשד גמור לא היה שם כמבואר שם אלא לרוח' דמלת' כתב שם דנאמנת אבל רמ"א שהלך אחריו ופוסק בפרוצ' ביותר דמהני נאמנות שלה לא מסתבר' כלל לענ"ד ואין לסמוך להקל אלא עפ"י שיסתור דברינו על פי האמת דבכה"ג ודאי מודה ר"ג לר' יהושע דלא מפי' אנו היין אלא ה"ז ממזר מספק (דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק כ"ו ואם היתה פרוצ' ביותר חוששין כו' מיהו הרא"ש פי"ג כתב בשם ח"ג דאמרינן רוב בעילות מהבעל אפי' בפרוצה ביותר וכ"כ הגמ"י פט"ו כו' וכ"כ מהרי"ו דסוגי' דסוטה איירי לענין איסור כהונה אבל ליכ' חשש ממזר ומדייק כן מהרמב"ם כו' ולפ"ז יפה פסק מהר"ם פאדוא כו' ובט"ז השיג עליו כו' ואלו היה ראה דברי פוסקים אלו לא היה השיג דלרוב פוסקים לא אמרינן שום חשש ממזרות אפי' אם היה פרוצ' ביותר עכ"ל ואני אומר דגם הוא לא ראה דברי פוסקים אלו כי לית' לא באשר"י ולא בהגמ"יי רק מהרי"ו כ"כ דהסוגי' איירי לענין איסור כהונה ולא חשש ממזרת כו' כתב מהרא"י והד"מ הביאו וז"ל תמהני על מו' ישראל שכתב בפסקיו שאפי' פרוצ' ביותר אין חוששין לבני' משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי במיימון דמשמע בפשיטות דאפסול ממזרות קאי וכן פירש"י כו' ומ"ש הב"ש ומדייק מרמב"ם שכ' אם היא פרוצ' חוששין אף לבני' ומפרש הב"ש דהיינו לה ולבנים וחשש' שלה הוא לאיסור כהונה כן הוא החשש הבנים כו' בודאי אינו כן דהרמב"ם קאי על מה שכתב למעלה מזה דרוב בעילות מבעל וא"ח לבניה שהם ממזרים אבל היא אסור' משום זונה כתב אח"ז בפרוצ' ביותר חוששין אף לבניה וקאי אלמעל' דגם בניה ממזרים ולא כמו שהבין הוא דקאי אלה עצמ' ג"כ ומהרי"ו בעצמו ג"כ אינו מפרש כן בדבריו דמשום דכתב הרמב"ם אף לבנים מיירי באיסור כהונה אלא שמפרש ג"כ הא דקאמר הרמב"ם חוששין אף לבניה היינו באיסור כהונה ומ"ש מהרי"ו שכן הוא באשר"י פ' החולץ זה ליתא בהרא"ש שם וגם הטור והב"י וד"מ ופרישה וב"ח ושום פוסק לא הביא דברים אלו בשם הרא"ש וכי אפשר דלא הוי אשתמיט שום פוסק מלהביא דבר זה בשם הרא"ש בפרט הטור כתב בפשיטות דחוששין לבנים שהם ממזרים ולא הבי' דברי אביו שחולק בדבר ואפשר דמכח איזה סברא למד מהרי"ו כן בהרא"ש או שרוצה לפרש כן דברי הרא"ש דהרא"ש ס"ל כן דאיירי מדין כהונה כמו שמפרש כן הרמב"ם וגם מהרי"ו כ"כ בשם מרדכי ולית' גם במרדכי אלא במרדכי בפ' אלמנה לכ"ג כתב כלשון הרמב"ם ותו לא בודאי מפ' כן המרדכי כמו הרמב"ם ועפ"י דבריו כתב הב"ש בשם הרא"ש ובאמת כל הפוסקים הרמב"ם והטור ב"י ומהר"אי ומ"מ וד"מ ופריש' וב"ח לא ס"ל כן דאיירי מדין כהונה ואף אם הי הדעת הרא"ש כן הרי רש"י ותו' וכל הפוסקים הנ"ל לא ס"ל כן דאיירי מדין כהונה וגם מהר"מ מפאדו' בעצמו אינו סובר כן דאיירי באיסור כהונה ולא באיסור ממזרת דאינו כתב רק שנאמנת לומר מבעלה ולמד מתו' שם אבל בלית' קמן מודה שבני' ממזרים וא"כ כדין השיג הט"ז על מהר"ם פאדוי עכד"ה):

ט

קודם שגירש' השני וילדה הוא ממזר מדרבנן הטעם שצריכה גט משני ולא חשבינן לזנות בעלמא דגזרינן שמא יאמרו הרואים הראשון חי סבורים ששני זה נשאה ע"י שגרשה הראשון וא"א גמורה היא ואם מוציא' בלא גט נמצא א"א יוצאה בלא גט הכי איתא פ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח) וקנסן רבנן דתהוי הולד גם מהראשון ממזר והוה כאלו עבד' איסור' במזיד וסעי' זה היא דעת הרמב"ם פ"ו דגרושין שכתב שאין הולד (והא) (צ"ל ההוא) ממזר מדרבנן אלא אם נילך קודם גירושי הב' וכתב המ"מ וז"ל דודאי אחר שגירשה הב' אפילו אם היה הא' כמחזיר גרושתו משניסת הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בהם חכמים אבל לא נתגרשה מן ב' עשאוה כא"א מן הב' מדבריהם עכ"ל מבואר כוונתו דאין שייכות פסול ממזרות אפילו מדבריהם אלא כשיש עליה שם א"א אפילו מדבריהם ולפ"ז ה"ה אם ילדה מן הב' אחר גירושי הא' דאינו ממזר אפי' מדבריהם כיון שאין עליה שם א"א מהראשון דחד טעמא הוא והא דלא נקיט האי מילתא דהוה כ"ש דהא בגירושי שני אין בהם צורך כלל דלאו אשתו הוא ואפילו הכי מועילים הגירושין דידיה לאפקועי מחשש א"א שהיתה עליה מן הב' כ"ש גירושי הא' שהם גירושין גמורין שיפקיעו שם א"א מן הא' נמצא לפי זה דכל שאין עליה שם א"א אף על גב דאסור לבא עליה לא הא' ולא הב' מ"מ אין שייכות ממזירות על הולד אף על גב שנולד באיסור ודבר זה הוא מסתברא דהא אפילו נולד באיסור דאורייתא כל שאינו מחייבי כריתות או מיתות ב"ד כגון א"א שזנתה לא (הוה) הולד שילדה מבעלה אחר כך ממזר אפי' מדבריהם כיון שאותו הולד אין בו איסור א"א אלא ביאה דאסורה לבעלה מכח דרשה דונטמא' כ"ש כאן דהביאה של ב' אינה אלא בטעות אלא שחכמים קנסוה לאסור ע"ז וע"ז לא שייך ממזר מדבריהם אל כשיש שם א"א באותו ולד ע"כ מועילים הגירושין הן של הא' הן של הב' שלא יהיה הולד ממזר (שנולד) אפילו מדבריהם אבל התוספות ריש פרק האשה רבה כתבו וז"ל אור"י אפי' לאחר שנתן הא' גט הוה ממזר מן הב' מידי דהו' אראשון שהולד ממנו עכ"ל ושם דף צ"ב כתבו נ"כ וז"ל דכי היכ' דקנסו גבי בעל ה"נ קנסו גבי בועל דאפילו אחר שמת בעל' או גרש' אסור בה והולד ממנו ממזר עכ"ל מבואר כוונת' דמה שהיה פשוט ביניהם דמן הא' הולד ממזר מדבריהם היינו אפי' אחר גירושי השני (דאיכ') (צ"ל דאי) תימא קודם גירושי הב' א"כ האיך ילפי מזה להולד מן הב' אחר גירושי הא' אלא (לדמי) (צ"ל ודאי) דגם בבעל מיירי אחר גירושי הב' ודבר זה פשוט היה בעיניהם מטעם דגרושי הב' אין מועילים כלל להקל דלא באו אלא מפני החשד של הרואים כמו שזכרנו בסמוך ולמדו מזה וה"ה לבועל שאין מועילים גירושי הא' להציל מחשש ממזר מדבריהם מן הב' (דברי המגי"ה מה שכ' הב"ש דאל"כ מנ"ל לחתו' דפשוט יותר דהוה ממזר לאחר הגט ע"ש הכניס הט"ז בדבריו שהוא פשוט בעיניהם דבר זה כו' עכד"ה) וא"כ חשש ממזירות דדבריהם כאן אינו מצד איסור של א"א אלא מצד דעבר על איסור דרבנן שאסרוהו עליו מצד הקנס ואע"ג דבא"א שהולידה מבעלה אחר שזנתה לא מצינו שגזרו רבנן שם ממזרות כדאמרינן לעיל דרוב בעילות אחר הבעל ובני' כשרים מ"מ כאן עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהיינו בממזר של תורה אינו אלא מאיסור א"א או חייבי כריתות אבל כאן שהיא מותרת מן התורה לשניהם שהרי בטעות ניסת אלא שחכמים קנסו' ואסרו על שניהם ובזה דוקא גזרו משום דתידוק קודם שתנשא שלא תינשא שתהיה כל אשה נזהרת מזה משא"כ במזיד ממש לא חששו חכמים שמא פעם אחרת תזנה כ"כ התו' פ' החולץ (יבמות דף מ"ט ע"ב) (במי) שבא עלי' באיסור החי' הוה ממזר מדרבנן ודבר זה למדו התו' כיון דלגבי הבעל פשוט לדעת התוס' דאין גט הב' מציל להא' ה"ה דאין גט הא' מועיל להב' דהא בהד' מחת' מחתיני' התנא והנה הטור כ' בס"ס י"ז בהדי' וז"ל בד"א שלא גירש' הראשון אבל אם גירש' או מת אז לא הוה משני אלא ממזר דרבנן הרי שלא מועיל גט של הא' להב' בזה ה"ה כאן בפסול ממזירות דהא' אין מועילין גירושי הב' ולא דוצרך להזכיר זה כלל כיון דהפסול דממזרות דכאן הוא מצד שעבר על גזירות חכמים מה יועיל הגירושין והא דהזכירו בס"ס י"ז שם לא בא ללמוד דבר זה אלא שבא להשמיענו דאין שם ממזירות דאורייתא כ"ז ברור ונכון. שיש כאן מחלוקת בין הרמב"ם לתוס' והטור בטעמים דהאי ממזירות מדבריהם וא"כ יש לתמוה מאד על הש"ע דפסק כאן כהרמב"ם דהגירושין של השני מועילים וא"כ כ"ש דגירושין הא' מועילים ובסי' י"ז סעיף ט"ו פסק כהטור דאמר דאחר גירושי הראשון ג"כ היה ממזר דרבנן עכ"פ מן השני והיינו כהתוס' והטור ובפריש' כ' ג"כ דהתוס' חולקים עם הרמב"ם בזה ותמה על שלא הבי' הב"י מחלוקתן זה ויותר ה"ל לתמו' שפסקי ש"ע סתרו זא"ז כמו שזכרנו ומו"ח כ' וז"ל ואע"ג דמן הא' לא קנסי' אלא בבא עלי' קודם שגירש' הב' שאני התם דליכא ממזר כלל מדאורייתא אבל השני דהוה ממזר מן התורה בבא עליה קודם שגירש' הא' הלכך אף בבא עליה אחר שגירש' הוה ממזר מדרבנן ועיין בשו"ת מהר"ל חביב סימן מ"ב עכ"ל ואין זה נכון דהא כתבו התוס' בהדי' דממזירות דרבנן של הב' הוא נלמד מממזירות של הא' לענין שלא מהני גירושין והאיך נחלק ביניהם והאמת דיש מחלוקת ולכ"ע עכ"פ הא' והב' שוים אלא לתוס' לא מהני בשניהם ולרמב"ם מהני בשניהם כ"ז ברו' למעיין. שוב ראיתי בתשובת מהר"ל חביב הנ"ל שהביא דברי התו' הנ"ל וכ' עליהם וז"ל ונראה שאן פי' מידי דהוה אראשון שהולד ממנו ממזר שאפילו אחר גירושי הב' ממזר מהא' אבל ר"ל דכי היכא דמדין תורה אין הולד מהא' ממזר אפילו בא עליה קודם גירושי ב' (הוה ממזר מדרבנן) ה"ה בב' היכא דלא הוה ממזר מן התורה כגון בא עליה אחר שנתגרשה מהב' דהוה ממזר מדרבנן עכ"ל וטעמו שם דבב' יש חומרא טפי דלא מהני לי' גירושי הא' כיון דלגבי ב' יש ממזר מדאורייתא היכי דל גרש' הא' משא"כ בא' שאין אצלו ממזר מדאורייתא בשום פנים ע"כ קיל לגבי א' גירושי הב' ואין נכון כלל וראוי לומר ע"ז יציבא בארעא וגיור' בשמי שמייא דגירושי השני אין בהם ממש כלל דבאמת נכרי הוא אליה אלא דהחמירו בו לתת גט וגט זה מהני להציל מממזירות דרבנן של הא' וגט הא' שהוא גט חיוב מן התורה לא יועיל להציל מן הב' מה שנולד אחר שהיא פנויה מן הא' ודו דמי הפריד בין הדביקים דהיינו בעל ובועל דחד איסורא אית בהו מדרבנן כמשמעות המשנה תצא מזה ומזה ואתה רוצה לחלק ביניהם לומר דקנס של הא' תלוי בגרושו חב' וקנס של הב' יהיה אפילו אחר הגט של הא' ומי הוא הנביא שיגיד לנו חילוק ביניהם מחמת איזה סברא אלא הדבר ברור דלהרמב"ם תלוי הממזרות דוקא ביש לה איסור א"א ומש"ה כל שהיא פנויי' מא' מהם אין כאן חשש ממזירות מן השני כלל ומהני גט בתרווייהו ולר"י תלוי הממזירות דרבנן אפי' בנתגרשה באיסור הביא' שיש עליה א"כ בתרוייהו יש ממזירות אפילו אם נתגרשה מא' מהם גם בתשוב' הנ"ל חזר אח"כ וכ' שיש מחלוקת בין הר"י להרמב"ם ושם פסק לענין הלכה כהרמב"ם מאחר שרבים כתבו וא"כ בשניהם מהני גט של א' לגבי הב':

י

כיוצא בו פי' שהוא ג"כ נולד בסיגנון זה אבל שאר ספק ממזר דעלמא אסור ב"י דשם יש ספק איסור דאורייתא דאפילו בספק איסור כמ"ש בסי' זה לקמן:

יא

אין לו תקנה ואע"ג דאי הוה כילה עבד הוה הולד כשר אפי' היא א"א דעבד הבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ כאן דצד חירות שבו קידושין תופסין בה והוה בישראל הבא על א"א שהולד ממזר:

יב

לכתחילה שפחה אע"ג דממזר היי' בכל לאוין שבתורה והאך יעבור על לאו דלא יהי' קדש דקאי על איסור שפחה תירץ ר"ת דמדלא כתיב לא תקח שפחה אלא לא יהיה קדש וממזר הוא ממילא קדש שיצירתו בעבירה ודוקא ממזר לשפחה אבל ממזרת לעבד לא דהרי הבנים יהיה כמות' דאלו עבד אין לו יחוס. (דברי המגיה והב"ש כ' דלר"ת ממזרת מותר בעבד וכן ראיתי בתוס' דגיטין עכ"ל וליתא דאיסורא עכ"פ איכא מדרבנן לר"ת אלא דאיסור דאורייתא ליכא בממזר דממילא קדש ומשום תקנת הולד מותר לישא שפח' אבל ממזרת דליכא תקנת הולד אסור ובתוס' דגיטין מיירי בחצי עבד וחצי ב"ח דלית ליה נמי תקנתא לכן הקשו שפיר רישא ממזרת דכיון דליכא א"ד עכד"ה):

יג

גר שנשא בת ישראל הרמב"ם כ"כ ותמ' הר"ן ע"ז דבשלמ' בגוי הבא על בת ישראל הולד ישראל ואסור בממזר' לפי שא"א לו להתיחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל כתיב אבל זה שישראל גמור הוא למה לא יתיחס אח' אביו ויה' נידון כגר דמותר בממזרת והרי יש כאן קדושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הזכר וצ"ע עכ"ל ולעד"נ לתרץ דכיון דכי אזלת בתר תחילה שהיה גוי היה ישראל גמור אסור בממזרת ואתה בא להוציא גר מכלל גוי שהיה תחילה מטעם שהוא ישראל גמור עכשיו מצד שאתה נותן לו שם משפח' בישראל א"כ הוה נמי בכלל ישראל ג"כ שאסור בממזרת בשלמ' בגר עצמו דמותר בממזרת הוא מטעם שלענין זה שיהיה מותר בממזרת לא נכנס הוא לקדוש' זו ונשא' עליו ההיתר שהי' בגיותו וכאלו הוא עדיין גוי לזה משא"כ בזה הבן שאתה עוקר ממנו שם גיות של אביו כיון שאתה רוצה לקרו' בו למשפחותם לבית אבותם האיך יהי' מותר בממזרת דכל שהוא בכלל קדושה זו אין עליו שם גיות כלל וכישראל גמו' כן נ"ל נכון:

יד

הולד כשר דממ"נ כשר בין אם הוא של ראשון או של אחרון אבל אם (בא) אח"כ עלי' יש ספק דשמ' הבן שנולד כבר הוא של ראון ונמצא ביאת שני הוה ספק אשת אח שה"ל בן זה הבן שני נולד בביא' איסור:

טו

או שאינו בפנינו בגמ' שמביא ב"י מפורש דאפי' ברוב פסולים אצלה והיינו בדיעבד שלא לאוסרה על הארוס אבל לכתחלה לא תנש' לכהן אם מת הארו' לא היא ולא העוב' עד דאיכא רוב כשרים אצלה אבל אם הוא מוד' לה אז מותרת לכתחלה לכהן והעובר ג"כ כשר לכתחלה דבזה אפי' ר' יהושע מוד' דכשר ומו"ח ז"ל כ' דבר זה בשם חכם א' והוא ללא צריך כי הוא מבואר בגמ' כמ"ש ב"י בשם הר"ן ועיין מ"ש בסעיף י"ד לענין אם הית' פרוץ ביותר:

טז

בנים לכן אינו נאמן היינו לפסול אותו אבל לענין ירוש' נאמן כמ"ש בח"מ סי' רע"ט:

יז

האסופי כו' זהו לשון הרמב"ם פט"ו דאיסורי ביא' ונבא' בס"ד הסוגיא לפי דבריו ומה שהקשה עליו הטור ביומא דף פ"ד אי' אמר שמואל לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב פי' דאם ספק כותי הוא ספק ישראל מפקחין ואע"ג דרוב כותים חתם ה"ד אי דאיכא ט' ישראל וגוי א' בינייהו ונפל מפולת על א' מהם ואינו ידוע אם ישראל רוב' ישראל נינהו אלא פלגא ופלגא ספק נפשות להקל אלא דאיכא ט' גוים וישראל אחד ואשמועי' דאפ"ה חיישי' שמא ישראל הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דהוא קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ל"צ דפריש לחצר אחרת ושם נפלה עליו מפולת על א' מהם ובכ"מ אמרינן דכל דפריש מרובה פריש הכא בפיקוח נפש לא אמרי' כן איני והאמר ר' יוחנן ט' גוים וישראל א' באותו חצר מפקחין לחצר אחרת אין מפקחין ל"ק הא דפריש מקצתו פי' רש"י בפריש כולה הואיל ואתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי לא אזלי' בתר רוב' הא דפריש מקצתייהו ולא ידעינן אי היה ישראל באותו חצר אזלי' בתר רוב' הואיל ולא אתחזק ומי אמר שמואל הכי והתנן מצא בה תינוק מושלך אם רוב ישראל ישראל ואם רוב גוים גוי מחצה על מחצה ישראל ואמר רב ל"ש פירש"י דםא רוב ישראל מחזיקינן לי' ישראל אלא להחיותו אבל ליוחסין לא פירש"י אם בת היא שיהא כהן מותר בה לא ואפי' במקום שאין חשש אסופי ואע"ג דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רוב' כדאיתא בספ"ק דכתובות שמואל אמר לפקח עליו הגל פירש"י דאם רוב ישראל אבל במע"מ לא וכ"ש ברוב גוים כי אתמרד שמואל ארישא אתמר אם רוב גוים גוי אמר שמואל ולענין פיקוח נפש אינו כן דאפי' ברוב גוים מפקחין אם רוב גוים גוי למאי הלכת' פירש"י אליבא דשמואל כיון דאמר מפקחין כ"ש דמצו' להחיותו למאי הלכתא הוה גוי א"ר פפא להאכילו נבילות עד שיקב עליו גיורת אם רוב ישראל ישראל למאי הלכת' הוה ישראל ברוב ישראל טפי מבמע"מ אי להאכילו נבילות במע"מ נמי לא כפינן לי' להחזיר לו אבידתו מע"מ ישראל למאי הלכתא לנזקין כו' וכ' הרמב"ם פ"ב דהל' שבת היתה חצר שיש בה גוים וישראל אפילו ישראל א' ואלף גוים ונפלה עליהם מפולת מפקחין על הכל מפני ישראל פירש אחד מהם לחצר אחרת ונפלה עליו באותו חצר מפקחין עליו שמא זה שפירש היה ישראל והנשארים גוים נעקרו כולם מחצר זו לילך לחצר אחרת ובעת עקירת' פירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת ואין ידוע מי הוא אין מפקחין עליו שכיון שנעקרו כולם אין כאן ישראל וכל הפורש מהם כשהולכים הרי הוא בחזק' שפירש מהרוב לפיכך אם היה הרוב ישראל אע"פ שנעקרו כולם ופירש א' מהם לחצר אחרת ונפלה עליו מפולת מפקחין עכ"ל הרי לפנינו שלהרמב"ם בפירשו כולן אין מפקחין כי יש כאן רוב גמור היפך דברי רש"י דבפירשו כולן מפקחין כיון דאתחזק שם בחצר השני ישראל שהביא בכ"מ שחכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם על מה דמשמע מדבריו דפסק לפיקוח נפש אין מפקחין ברוב גוים היפוך הגמ' דבפקוח נפש אין הולכים אחר הרוב והשיב שכך הם דברי שמואל דסב' שאפילו רוב העיר גוים מפקחין אבל אנו אדברי ר' יוחנן סמכינן דאמ' ט' גוים וישראל ביניהם באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ואוקימנ' בשפירשו כולם שהרי לא נשאר שם קבוע ולפיכך אם פירש א' מהם בחצר אין מפקחין דמרובה פריש וה"ה לזה שפירש דרוב' גוים שאין מפקחין עליו גם רב חולק עליו כו' ואת"ל רב אין חולק עליו מ"מ ר' יוחנן חולק ע"ז ואמר בט' גוים וא' ישראל באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין והנ' הולך בפיקוח נפש אחר הרוב וידוע ששמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל ומביא שם שהרמ"ה השיג על הרמב"ם דאטו מי פליגי דר"י אדשמואל והלא רמינן להו אהדדי בגמ' ופרקינ' ל"ק הא דפריש כולה הא דפריש כו' וכתב שם שהשיבו להרמ"ה דהרמב"ם גרס אלא כי אתמרד שמואל כו' והדר בי' מתירוצ' דהא בפירשו כולהו כו' אלא אמרי' דשמואל אפי' ברוב גוים מפקחין ל"ש פירשו כולה או מקצתה כו' מ"כ ותמהתי על תי' זה דהא הרמב"ם בתשו' דלעיל כתב ואוקימנ' כשפרשו כולם כו' משמע שאותו תירוץ נשאר גם במסקנ' ונלע"ד דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא מפרש התרצן דשמואל מיירי דוקא בפירשו מקצתייהו אבל בפירשו כולן מודה דאזלי' בתר רוב' ולא מפקחין דא"כ ק' מאי פריך דשמואל אהדדי מהאי דאמר ולפקח עליו הגל דוקא ברוב ישראל אבל לא ברוב גוים דהא התם מיירי באין שם קבוע אלא יש רוב גמור וכמ"ש הרמב"ם בתשו' הנ"ל בהדיא משא"כ דשמואל כאן מיירי דוקא בפירשו מקצתן דיש שם קבוע אע"כ דא"ש כלל למוקמי דברי שמואל דכאן בפירש מקצתן דוקא שהרי אמר אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב ש"מ דברוב גמור קאמר והיינו בפירשו כולן א"ו דאפי' ברוב גמור אין הולכים בפיקוח נפש אחריו והא דאמר ל"ק הא שפירשו כולן ה"ק אין קושי' על ר' יוחנן מדברי שמואל דר"י שפיר ס"ל להא דשמואל דאין הולכים אחר הרוב בפיקוח נפש ומחלק בין פירשו כולן לפירשו מקצתן אבל שמואל לא ס"ל כהא דר"י אלא בכל גוונא לא אזיל בתר רוב' בפיקוח נפש ואף שהלשון של ל"ק קצת דחוק לפ"ז ע"כ לו' כן מטעמא דפרישי' וע"כ שפיר פסק הרמב"ם כר' יוחנן ויש חילוק בין כולן למקצתן ותו יש קושי' בדברי רמב"ם פט"ו דאיסורי ביא' באסופי שנמצא בעיר כו' כמו שהעתיק כאן בש"ע דקדושי אשה מספק צריכה גט וברמב"ם זכר עוד מי שהרגו אינו נהרג (וכו' צ"ל וכתב) המ"מ הטעם כיון דאיכא מקצת גוים או ישראל קבועים בעיר וכמע"מ דמי וא"כ אמאי פסק אח"ז היה רוב העיר גוים מותר להאכילו נבילות כו' הא אין רוב גוים כיון דקבוע הוא וכמע"מ דמי ופשוט שבעמ"מ אסור להאכילו נבילות ובדרישה טרח לחלק בין חצר שדרו בו תחלה בחצר א' דקבוע מיקרי משא"כ בעיר כשדרין בו רוב כותים ומיעוט ישראל שכ"א בפ"ע כו' וכ"ז גרם לו שאשתמיטתי' דברי תוספות בפ"ק דכתובות דף ט"ו ד"ה דלמא אזלו כו' וז"ל וכן גבי תינוק מושלך בעיר לא חשיב קבוע הואיל ולא נמצא בבית כו' משמע דמיירי שנמצא בשוק דשם אין קביעות והוה רוב גמור ומ"ה מותר להאכילו נבילות וזה לא דמי לרוב גוים לענין אם נפלה מפולת על א' דשם יש חילוק בקבע בגמרא אבל כאן באסופי אין חילוק בגמ' לענין נעקר ופירשו כולם או מקצתם דשם אין חילוק כלל בין קבוע או לא דאין שם קבע כלל בשוק אלא דמ"מ אין מועיל הרוב ליוחסין מטעם שכ' רש"י דתרי רוב' בעינן ובקידוש אשה דצריכה גט מספק דזה הוה כמו יוחסין דראוי להחמיר בו ומי שהרגו אינו נהרג אפי' ברוב ישראל דאע"ג דבפ"ק דחולין אמרינן דאזלינן בתר רוב' דאל"כ איך ממיתין את הרוצח דלמא הנרצח טריפה היה לא דמי לכאן דהתם המועט אינו לפנינו אלא שיש חשש שמא היה טריפה בזה אין הולכים אלא אחר הרוב משא"כ כאן דהמיעוט היא לפנינו ע"כ יש קצת מקום לחוש להמיעוט ע"כ אין הולכים אחר הרוב הזה אלא לענין הנוגע באותו ספק אבל המגיע לישראל חוששין להמיעוט הזה כנלע"ד בזה לדעת הרמב"ם ויליף לה מדאמר רוב גוים גוי למאי הלכתא להאכילו נבילות למה הוצרכו לפרוט דבר זה ולא אמרו דרך כלל שהוא גוי בודאי יש הרבה דברים שגוי וישראל נחלקים אלא ודאי דלאו לכל מילי הוה גוי מחמת רוב זה כמו שזכרנו ול"מ רוב הזה אלא לענין להאכילו נבילות שדבר זה נוגע על הגוי עצמו אם הוא עושה איסור או לא וכן ברוב ישראל בזה ל"מ אלא לענין אבידה דהי' ענין ממון אע"ג שיש איסור אם הוא גוי מ"מ עיקר' דאיסור' שלא להחזיר הממון לגוי ובזה סמכינן ארוב הזה משא"כ לענין הריגת ההורגו ליוחסין ולענין קידושין שהם איסורים שאינם נוגעים בממון לא אזלינן בתר רוב הזה להם אחר זה מצאתי כן במ"מ עצמו בדף ההוא אחר זה וז"ל דלא אמרינן אם רוב ישראל להרוג על קידושי' אלא ודאי כספיקא דיינינן דהשתא לגבי יוחסין אמרינן דלא בתר רוב' דישראל משום מעלה דיוחסין להרוג על קידושי' לא כ"ש כו' ולא מצאנו רוב כה"ג בדיני נפשות כך נ"ל עכ"ל הרי דאפי' ברוב הזה ספק קצת ולא כמ"ש המ"מ כאן דהוא קבוע ודוק:

יח

מחצה על מחצה מצוה להחיותו הרמב"ם מרא דהאי פסק' ס"ל דהא דאמר רב ל"ש אלא להחיותו קאי על מע"מ אבל רש"י ותו' מפרשים דקאי דוקא על רוב ישראל ונראה טעמם דאי קאי גם על מע"מ למה במחצה אמרו דהלכתא לענין ניזקין ולא אמרו שמצוה להחיותו אבל הרמב"ם ס"ל דודאי ה"מ למימר כן אלא דקמ"ל רבות' לענין ניזקין וכעין שפירש"י ותוס' בענין אבידה דקמ"ל רבות' ע"ש דלענין להחיותו אין חידוש כ"כ דמפרנסים עניי גוים ה"נ בזה קמ"ל רבות' דהיינו ע"פ מה שביאר המ"מ בזה דאם נגח שור שלו לשור של ישראל משום פלגא ופלגא א"ל אייתי דאי' דלאו ישראל אנא ואתן לך אבל ברוב גוים חשבינן לי' כגוי ומשלם נזק שלם לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא עצמו מסופק אם הוא גוי או ישראל ונ"ל דזהו הרבות' דלא תימא כיון שאין לו חזקת ממון א"כ אפי' במע"מ נימא דפלגא ודאי משלם ליה ואידך פלגא ה"ל כממון המוטל בספק ואין שום א' מהן מוחזק (קמ"ל) דאז דין הוא כישראל גמור שפיר מהני לו חזקתו בזה וזה נכון לע"ד. וכתב עוד המ"מ דברוב ישראל אם נגח שור ישראל שורו של זה מסתבר' דפטור ואפי' ברוב ישראל דהא קי"ל דלא אזלינן בממון בתר רוב והיינו דאמרינן דוקא להחזיר לו אבידותיו לפי שאין להמוצ' חזקת ממון בה כלל אבל לשלומי ניזק' אפי' ברוב ישראל לא מפקינן מישראל לזה דאל"כ לאשמועינן רבות' דאפי' ברוב ישראל לניזקין כ"ש לענין אבידה עכ"ל ובטור כתב בזה וז"ל ואם נגח תורא דידיה לתורא ידישראל פלגא משלם ליה ואידך פלגא א"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך אפי' במע"מ עכ"ל והאי אפי' פירשו וכ"ש ברוב ישראל אבל ברוב גוים פשיטא דמשלם הכל דחשבינן לי' כגוי וכמ"ש בסמוך בשם המ"מ ואין בזה מחלוקת בין הרמב"ם להטור והב"י הבין דמ"ש הטור אפי' במע"מ היינו דכ"ש ברוב גוים ואגב שיטפי' לא דק בזה ובדרישה העיד דברוב ספרים נשמט דבר זה מספר ב"י (ובמר שביאתו א"ה לא ידעתי מה זה) כי לסלק המבוכים שנזכרו ב"י ובדברי מו"ח ז"ל ובדרישה בזה:

יט

וי"א דאפי' ברוב גוים כו' זה דעת הטור דפסק כשמואל דבפקוח נפש לא הלכו בתר רוב ולענין מצוה להחיותו פסק הוא כדעת רש"י ותו' שזכרנו בסמוך:

כ

נאמנת החי' לומר כו' נראה דהך נאמנות הוא לעולם וראי' מדאיתא שם בפ' י' יוחסין (קידושין דף ע"ג א)"ר חסדא ג' נאמנות לומר לאלתר ולא לאחר זמן פרש"י אבל כל שאר הנאמנים נאמנים נמי לאחר זמן עכ"ל והשיב שם חיה דת"ר נאמנת חיה לומר זה יצא ראשונה וזה יצא שניה בד"א שלא יצתה וחזרה כו' ואח"כ איתא שם ברייתא אחריתא ת"ר נאמנת היה לומר זה כהן כו' והיינו דין זה שנזכר כאן ואח"כ נזכר שם א"ר נחמן ג' נאמנים על הבכור היה אביו ואמו חיה ללאלתר אמו כל ז' אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים ופירש"י הטעם לשיעור שעדיין אין אביו מכיר אותו שלא יצא מתחת יד אמו לכנוס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו עכ"ל וא"כ הך נאמנות דחי' לענין זה כהן כו' שלא הוזכרו שם לאלתר ודאי אין חילוק בזה ובפרישה הקשה על מה שאין מחלק כאן ובח"מ סי' רע"ז מחלק הטור בין לאלתר או אח"כ לענין זה בכור ותירץ דכאן מיירי שאין אב ואם מכחיש' ושם בח"מ מיירי שנאמנות אפי' אב ואם מכחישם וכן בנאמנות כל ז' עכ"ל משמע שהוא ז"ל מפרש הך דהכא באם אב או אם מכחישין שיעור הנאמנות שלה דוקא לאלתר ובח"מ אם הם אינן מכחישין אות' נאמנת החיה אפי' לאחר זמן ולאלתר דהתם היינו אם הם מכחישין אותה אזי אין אנו משגיחין להם אלא לחיה וכן תוך ז' אין אנו מאמינים (אלא לה לא להאם) [צ"ל להאם ולא לה] ולא להאב ודרך זה אינו נכון לע"ד לא הכא ולא התם דאלו הכא אם מכחישין אות' ודאי אינ' נאמנת אפי' לאלתר דהא אמרינן כאן בגמרא כיון דלית להולד חזקת כשרות אפי' חד יכול לערער וזה פשוט כיון דחד יכול לערער ה"ה אביו דיכון דלא בעינן עדות כשרים שהם שנים ממילא אפי' קרוב יכול לערער כמו שיתבאר אי"ה בסי' י"ז לקמן לענן עדות אשה ע"ש (וכן מבואר סי' קנ"ה דכל היכא דא"צ עדים כשרים אף קרובים ע"ש בב"י בשם) וא"כ כאן אין החי' האמנת כלל נגד ערעור אב ואם והוא ק"U דהא התורה האמינה לאב לענין הבכורה דכתיב יכיר ובח"מ נמי א"א לומר דמיירי בהכחשת אב ואם דהא ע"כ אם ב' עדים יעידו שלא כדבריה ודאי נאמנים אע"פ שאין דרכם של עדים להכיר בענין ולד הנולד מ"מ אם אירע שאומרים שדקדקו ויודעים שפיר ודאי אין אחר ב' עדים כלום וא"כ ה"ה האב שהרי נתנה לו התורה נאמנות דכתיב יכיר ודאי אם הו' אומר שהוא מכיר בטוב לא הפסיד הכרתו שהרי אמרה תורה סתם יכיר ולא דוקא אחר ז' ימים אלא שאין דרכו להכיר קודם הברית ותו קשה ודאי אם אמו מכרת אותו בבירור למה תהא חיה נאמנת יותר ממנה ע"ז ודאי אמרינן יציב' בארעא כו' ותו דא"כ ה"ל לומר דהי' לאלתר מכאן ואילך נאמנת אמו עד ז' מכאן ואילך נאמן אביו לעולם ותו דלשון ג' נאמנים משמע בפעם א' נאמן כ"א אלא שיש חילוק עד אימת יש להם נאמנות ותו מלשון רש"י שכתב כל ז' שעדיין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת יד אמו משמע דאם אירע שיצאה מתחת ידה ודאי מתחל' הכרתו תיכף וע"כ סיים רש"י מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו משמע דאפשר לו להכיר אפי' תוך ז' אלא שאין מוטל עליו אלא הדבר ברור דלא מיירי בהכחש' כלל לא הכא ולא התם דאלו בהכחש' אין לחי' נאמנות כלל אלא דהענין בזה דהנאמנות הוא מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הר"ן דנאמנות החי' לאו מדינ' אלא מדרבנן דהמניח לפי שעל הרוב א"א בענין אחר עכ"ל (ביאור) דבריו דודאי בכל דבר בעינן ב' עדות כשרים ואין להחי' ולא להאשה נאמנות אלא דעקרוה לדינא ונתנוה להחי' לפי שא"א בענין אחר על הרוב ובזה שיערו חז"ל להחי' דוקא לאלתר דאח"כ יש הכר' אחרת דהיינו האם ותו דאפשר שהיה טועה בהכרתו ולהאם עד ז' כיון שאח"כ יש הכר' אחרת דהיינו אביו ע"כ שבקוה אח"כ אדין תורה וגם האם אינ' נאמנת אחר ז' וזהו שכתב דתוך ז' אינו מוטל על האב להכירו ע"כ יש לתת נאמנות להאם ולא אחר ז' ימים דאז אזלינן בתר עיקר הדין אעפ"י שאין שם הכחשה מהאב וכאן נמי איירי שאין שום מכחיש וע"כ נתנו להחי' נאמנות והיינו שכ' הטור שנתערבו ולדותיהם דמשמע שאין שום מכיר אותם דאל"כ אין כאן שום תערובות אלא הכחשה בין העדות ונתנו חכמים (נאמנות) להחי' והיינו עד עולם כ"ז שלא בא שום עירעור ונ"ל לתת טעם לדבריהם דלענין בכור' בח"מ דאשה א' ילדה תאומים ורגיל להיות להם דמיון בצורתם וצריך הבחנה גדולה להבדיל ביניהם ע"כ לא האמינו להחי' אלא לאלתר אבל אחר כך לא דאפשר לטעות בקל משא"כ כאן בתערובות ולד משתי נשים בודאי במעט הבחנה יש היכר ע"כ האמינו לחיה על עולם כ"ז שאין ערעור כנלע"ד נכון בזה:

כא

הולד שתוקי או אסופי בטור סיים בזה וממזרים ונתינים ודאי מותרים זה בזה והוא מדברי רמב"ם פט"ו דא"ב ושם סיים דהולד ממזר והטור לא הוצרך לכתוב האי דהולד ממזר דכתב קודם זה דספק ממזר או אסופי ושתוק יישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום א"כ מכ"ש שממזר ונתינה הולד ממזר ובחנם טרח מו"ח ז"ל לתרץ זה שלא הזכיר הטור שהולד ממזר ובב"י כתב והטעם שהולד ממזר מדתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואין לזה פי' שהרי כאן עבירה בנישואין אלא המקור לזה מדאמרי' שם גר שנשא ממזרת דייש קדושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הפגום וה"ה בזה דממזר ונתינה והטעם דממזר מותר בנתינ' משום דקהל נתתינים לא אקרי קהל ה':

כב

ה"ז ספק א"א פי' זון הגיו' שנשאה אסופי זה והטעם דאם לא היתה שם שפחה הראוי' לילד אלא הכל ישראל ממילא זה האסופי ודאי מישראל ויש לו קידושין ואשתו הגיורת א"א ודאי אבל השתא חיישינן שמא זה האסופי בא מאותה שפחה והוה עבד ואין לו קידושין באשתו הגיורת וכבר נתבאר בסימן זה דאסופי מעיר שרוב ישראל לא מהני ליה רובא לענין קידושין ולהוי כקדושי ישראל ודאי אלא לא הוה אלא קידושי ספק:

כג

שמא היא אשת אביו פי' שמא אמו נתעברה מאביה של זו ונמצ' שאשתו הוא אחותו וכן באשת אחי אביו שמא נתעברה אמו מאחיה של זו ונמצא זו היא אחות אביו (דברי המגיה נראה שהוא טעות וצ"ל כל אשה שאביה פי' כו' מאביה של אשה זו כו' וכן באחיה קיים כו' שמא מאחי' של זו כו' עכד"ה):

כד

ספק ממזרים לפי שיש להם קידושין ומגרשים שלא כדת תורתינו ונמצאו בניהם ממזרים:

כה

אבל האוסים הטעם דאלו אין נוהגין לא קידושין ולא גיטין ולפ"ז אותם האנוסים בין העכו"ם היה לחוש לבניהם דהם נוהגים להתיר נושתיהם עפ"י דת שביניהם ממילא שמא גם אלו אנוסים עשו כן ונשותיהם נתקדשו לאחר אלא דאין לחוש גם לזה דאין להם קידושין בגיותם דהא אין להם עדים ישראל ע"ז ואין חוששין לקדושין בלא עדים כשרים כנ"ל: