שולחן ערוך, אורח חיים ת״ק: הנצרך לבשר ביום טוב היאך יתנהג וסדר מליחתו. ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

הנצרך לבשר ביום טוב היאך יתנהג וסדר מליחתו. ובו ו סעיפים:
אין קונין בשר בפיסוק דמים לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר בלא פיסוק דמים ומביא שתי בהמות ויאמר זו כזו ולמחר שמין הנשאר כפי ששוה כך יפרע לו: הגה וי"א דדוקא ישראל לגבי ישראל שרי בכהאי גונא אבל ישראל עם עכו"ם אפי' בכהאי גונא אסור: [הגהות אשירי פרק אין צדין]:

ב

אסור לשקול בשר אפי' בביתו לידע כמה יבשלו ואפי' ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים אסור אם הוא תלוי במקום שרגילים לשקול בה ואפי' לשקול מנה כנגד מנה אסור ומותר לשקול בידו שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה וטבח אומן אפי' זה אסור אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו לחתך ליטר' או חצי ליטר' חותך כדרכו ואינו חושש:

ג

אין נוקבין נקב בבשר בסכין לתלותו בו אבל ביד מותר ואם לעשות בו סימן מותר אפי' בסכין:

ד

מולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותם באור אבל אין טופלין אותם בסיד ולא בחרסית ולא באדמה דמתחזי כעיבוד ואין גוזזין אותם במספרים שנראה כעוש' לצורך השיער:

ה

מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא אחת: הגה וי"א דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית ומותר למלוח הבשר בי"ט אע"פ שהיה אפשר למלחו מעי"ט (מהרי"ל ות"ה סי' פ'):

ו

נוהגין לנקר בשר בי"ט אפי' נשחט מעי"ט: [וטוב לשנות קצת אם יוכל לשנות באיזה דבר] (מהרי"ל ות"ה סי' פ"ד):

א

דדוקא ישראל שרי בכה"ג מ"מ נראה באם יש לישראל בי"ט בשר טריפה או בשר אחוריים במקומות שאין בקיאין לנקר שרי למכו' לעכו"ם כי גם כאן התירו חז"ל סופן משום תחילתן שלא יבואו למנוע משמחת י"ט ולא ירצו לשחוט בהמות ביום טוב ע"כ שרי למכור בי"ט לעכו"ם בלא פיסוק דמים:

ב

מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת ואפילו אינו יכול למלחו בבת אחת יכול להערים אחר שמלח הבשר הצורך לי"ט יכול לומר השאר בשר ערב עלי יותר לאכילה היום וחוזר ומולח עד שמולח כל הבשר שיש לו (פ"ק דביצה) . דגים שקורעין אותן מערב י"ט יכול למולחן בי"ט אא"כ הם ממין דגים שכל ששוהי' אותן במלח משביחין אז צריך למולחן מעי"ט (ב"י ת"ה):

ג

נוהגין לנקר הבשר אף אם אינו צריך אלא מקצת' אפ"ה מותר בי"ט לנקר כל הבהמה (ב"י הגהות אשרי ורוקח) וטוב לשנות ובהיות שאנו צריכין לנקר היטב אין די בשינוי ואסור (כ"פ מהררש"ל בביאור סמ"ג):

א

מחלק. דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה ועיין ס"ס שכ"ב. מ"א:

ב

זו כזו. אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח. ש"ל:

ג

עכו"ם. פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע והטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר. ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר ועיין מ"א:

ד

בידו. אבל ליקח ביד א' המשקל וביד הב' הבשר לשער המשקל בו אסור. ב"ח:

ה

אומן. דוקא למכור אסור אבל בביתו מותר. מהרש"ל מ"א:

ו

חותך. ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוין למשקל אלא לומר לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה. מ"א:

ז

נוקבין. דצריך שינוי לידע שהמקח וממכר אסור בו. איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט. אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:

ח

סימן. ל"ד סימן ורושם סי' בעלמא אלא אפילו לרשום תיבות מותר. ומ"מ כל מה דאפשר לשנות שלא יהא כעובד' דחול ישנה. שבות יעקב ח"ב סי' כ"ו:

ט

מעי"ט. הטעם דבשרא טפי מעלי כשאין שוהא במלח אבל בדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהים במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרע בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלח' בי"ט אם נתקרעו בעי"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד העבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים. ויש"ש כתב שמנהג לאסור מליחת הבשר שנשחט מעי"ט ע"ש והמ"א העלה דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפילו אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"א ס"ז ודוקא כשנשחט' בי"ט ע"ש:

י

לשנות. וכתב עוד מהרי"ל וחלק אחוריים שצריך ניקור גדול אין נראה להתיר על ידי שינוי ועיין בים של שלמה בפרק קמא דביצה. והט"ז כתב דאין לנו להחמיר גם באחוריים דרך שינוי ואין חילוק בזה בין בשוחט בעי"ט או בי"ט לענין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נראה דמקום שיש דוחק בבשר ולא היה פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם האחוריים עכ"ל כ"כ המ"א ע"ש. אם הבשר הוא ביום הג' לשחיטתו ואם ישהה אחר י"ט יהיה אסור לאוכלו כ"א צלי אסור לנקר ולהדיחו ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית דכשנשחט מערב י"ט אסור דה"ל לנקרו בעי"ט. אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה אבל בשבת נ"ל דאסור מ"א ע"ש. ובס' עדות ביעקב סי' א' כתב דאפי' בשבת מותר להדיח ע"ש וע' בשכנה"ג וע' במ"א סי' שכ"א ס"ק ז' וע' באר היטב י"ד סי' ס"ט ס"ק מ"ה מש"ש:

א

משנה ביצה כ"ז וכדמפרש רש"י שם בגמ' וברייתא שם

ב

משנה שם כה

ג

טור

ד

משנה וגמ' שם

ה

שם בגמרא

ו

טור וכן נרא' דעת רמב"ם בפ' ד' מהי"ט

ז

שם בג' וכפי' הר"ן וכן פירש רא"ש

ח

ה"ה בפ' ה' מהל' י"ט בשם רשב"א

ט

שם בג'

י

שם

יא

ברייתא שם ל"ד ודין מליגת הגדי בסי' תצ"ט

יב

מימרא דשמואל שם י"א וכפירוש רבי ירוחם דרב אדא בר אהב' להוסיף על דברי שמואל בא דאפילו להערים ולמלוח חתיכה אחת ואחר כך ליטול אחרת ולומר בזו אני רוצה מותר וע"ז קאי הגהת רמ"א:

יג

מרדכי בפ"א דביצה ושאר פוסקים מהא דרב אדא בר אהבה לעיל.

א

ס"א אין. שם כ"ז ב':

ב

לו'. כ"ח ב':

ג

וכן. כ"ז ב':

ד

אלא כו'. שם:

ה

כפי כו'. כ"ט א':

ו

ומביא כו'. כ"ז ב' וקאי גם אמ"ש כפי החלקי' שאמרו שם כ"ט א' ועב"י:

ז

וי"א דוקא. מדקא' לחבירו אבל בשבת ק"נ א' אמרינן חבר נכרי וע' תוס' שם ד"ה אומר כו' ועתוס' ספ"ג די"ט כ"ט ב' ד"ה אצל כו' וכ"כ שם הרא"ש ור"ן ומ"מ ומרדכי ואף שבהגמ"ר כתב משום ראב"ן לאיסור מ"מ כתב הטעם משום שמא ירבה בשבילו משא"כ כאן. ועיינתי בראב"ן שם שכ' אבל א"י אסור וכ"כ בה"ג והוא מה שמביא הרא"ש שם ואס' משום מחובר וכיוצא והוכיח המרדכי מדבריו להיפך דאין חילוק והביא ראיה מספ"ג דעירובין בליפתא דאתא כו' ופ"ד שם דיכרי דאתו למברכתא ואע"ג שבהגמ"ר שם דחה ראייתו דבריו דחוקים וע' ב"י סי' תקי"ז ועיין בש"ע ס"ס תצ"ז סי"ז אבל מותר כו' וסי' תקי"ז ס"א ובמרדכי ספ"ג די"ט באריכות:

א

ס"ב ואפילו בביתו. טור. ולמד ממ"ש כ"ט א' והנחתום כדי כו' הלא"ה אסור דלא כירושלמי שם תני רשבג"א אף מפיס אדם את עצמו בליטרא לידע כמה הגיע לו כהדא ר' מנא זבן חרובין דשמיטתא אתא שאיל לר' חזקיה א"ל נהגין רבנן כהדא דרשב"ג ועב"י ונר' לי שמירושל' מוכח להיפך שאמר שם ר"י בשם שמואל אפי' לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים אסור ר"ל שז"ש אין משגיחין אר"י בר' בון לא מטעם זה ר"ל לא משום כן אמר אין משגיחין דבכה"ג מותר אלא בגין דתנינן רי"א שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר הא תניא קדמייא סבר משגיחין ר"ל דת"ק סובר שמשגיחין דהיינו נגד כלי וקופיץ ובכה"ג אמרי רבנן אין משגיחין. הא לתלותו בכף מאזנים מפני העכברים מותר תני רשב"ג אומר אף מפיס אדם כו' כנ"ל וכיון דלא קי"ל כירושלמי דמסיק דמפני עכברים דמותר כ"ש דלא קי"ל כרשב"ג:

ב

ואפי' לשקול כו'. שם אי כרבנן כו' ואנן קי"ל כרבנן ואע"ג דר"י פסיק כר"י אביי דחי ליה וע' בירושלמי שם שמסיק ג"כ לחלק בין בכור לי"ט מטעמא דאין משגיחין בכ"מ כל עיקר אלא שאומר שם דאפי' ר"ח ור"ש ברבי אוסרין בי"ט ע"ש:

ג

ומותר כו'. כמ"ש טבח אומן דוקא:

ד

שלוקח. רא"ש ור"ן דלא כרש"י וכ"מ בירושלמי שאכתוב למטה וכמ"ש הרא"ש שם דליתני דבכה"ג מותר ע"ש:

ה

אבל אם כו'. ירושלמי שם תני הטבח לא יהא שוקל בידו ומניח שידו כליטר' הוא אבל חותך הוא בסכין ונותן לזה ולזה:

א

ס"ג אפי' בסכין. שם מחתך וכן מדקאמר מותר לעשות מ' בכה"ג דאסור בבית יד:

א

ס"ד מותר למלוח כו'. סובר הרמב"ם דשמואל ורב אדא פליגי ושמואל לא ס"ל הא דר"א ופ' כשמואל מ"מ:

ב

וי"א כו'. עבה"ג ס"ק ל':

ג

רק כו'. תוס' שם ד"ה מערים כו' וערש"י י"ז ב' ד"ה שלא יערים כו' וה"ה כאן:

ד

ומותר כו'. משום דמפיג טעם כשנמלח מעי"ט וכמ"ש י"ד א' דמותר משום ה"ט:

א

ס"ו נוהגין כו'. הג"א שם ד"ה ומשום פסידא כו' ע"ש וכ"כ המ"מ פ"א בשם הרשב"א אבל לפי מ"ש דבמליחה מותר משום דמפיג טעם היה אסור כאן ואין ראיה ממליחה אלא שי"ל דראייתו ממה שהקלו למלוח הרבה וא"צ אלא א' ועברא"ש שם וע' מ"ש בסי' תקס"ז ובהג"מ כ' משום דא"א לאכול בע"א מותר אפי' נשחטה מעי"ט וראיה ממ"ש שם גלגל עיסה מעי"ט מפריש ממנה חלה בי"ט וכ' אמנם אנו כתבנו דאין הלכה כרבה אלא כאבו' דשמואל וכ"פ בסי' תק"ו ס"ג ומ"ש משום דא"א כו' כ"כ ראב"ן שם וא"ר גלגל כו' נ"ל דמשום כיסוי לא מימנע כו' דמותר לאכול בלא כיסוי משא"כ בחלה ומה"ט נ"ל דמותר לנקר הבשר בי"ט אף ע"פ שהוא כבורר כו' ואפי' נשחטה מעי"ט כיון דלא מצי אכיל בלא ניקור וכ' וז"ש שם ל"ז א' אין מגביהין כו' מ"ט תני ר"י לא נצרכה כו' וה"פ מ"ט אסור הא א"א לאוכלה בלא זה ומשני לא נצרכא כו' שזה דוקא ליתן לכהן אסור אבל נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ומ' מדבריו דחלה לא מתקנא בנותן עיניו כו' ולכך מותר:

ב

וטוב כו'. כמ"ש במלח דאין מפיג טעם דמותר בשינוי שם י"ד א':

א

בפיסוק דמים – עיין בש"ס דף כז ע"ב ומוכח דבלי פסוק שפיר נמנין על הבהמה. וכן מבואר בתוספתא להדיא עיי"ש. אבל הרשב"א בעבוה"ק כתב להחמיר בזה וז"ל שם ויראה שאין נמנין אף מנין ב"א על הבהמה לכתחלה לומר נמנה חמשה על בהמה זו שזה כמעשה חול ומסיים אבל נמנו עליה מעיו"ט יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמשה אחרים עכ"ל נראה שחשש לדברי הירושלמי שהביא בחידושיו שמזה נראה שפירש מתני' כפשטא וגם מש"ס דילן שבת קמ"ח לפי הגירסא בספרים שלנו מוכח לכאורה כן וענין מ"ש שם התוס' בד"ה והא אנן תנן ועיין בפר"ח שכתב דאף דלעיקר לא קימ"ל כסברת הרשב"א בזה מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה:

ב

ומביא שתי בהמות וכו' – עיין מ"ב ומ"מ אינו מובן דכי אם יבוא מי ליקח מן הטבח בשיווי סלע יצטרך להביא ע"ז עוד בהמה גם אין המנהג כן אלא האמת מיירי בחבורה שרוצים ליקח בשר הבהמה כולה מן הטבח זה בסלע וזה בשתים [וכן משמע בגמרא] וקמ"ל דאסורים להזכיר שם דמים אלא יחלקוה כפי החלקים שדרך לחלוק בעיר וכל אחד יטול חלק או חציו וכדי שידעו שיווי כל הבהמה יביא הטבח עוד בהמה אחרת שהיא כזו ולמחר ישמוה וכפי מה ששוה כך יפרע לו:

א

אסור לשקול וכו' – עיין במ"ב דאפילו נגד כלי אסור וא"כ אין שום עצה ליקח בשר ביו"ט במשקל אלא שיסמוך על השערת הטבח ונ"ל כשאינו רוצה הלוקח לסמוך על השערת הטבח יאמר לטבח לחתוך שני חלקים שוים לפי השערתו ויקח אחד מהן ולמחר ישקלו החלק השני וכפי מה שישקל יפרע לו:

ב

בביתו – עיין בטור וב"י מה שהאריך ע"ד הרשב"א שרצה להתיר בשוקל בביתו ונדחקו מאוד בפירוש דברי הרשב"א וכנראה לא היה לפני הב"י חידושי הרשב"א על ביצה כי שם מבואר דמתחלה רצה הרשב"א להקל והביא לראיה דברי הירושלמי אח"כ תלה לדין זה בהא דמודדת אשה קמח בביתה עיי"ש בדף כ"ח ובדף כ"ט גבי מודדת אשה אכן בעבוה"ק מסקנתו להחמיר וזהו כוונת הטור בסוף ומיהו וכו' ועיין בא"ר שהעיר קצת מזה רק דקשה על הרשב"א והמפרשים ששקלו וטרו אם מותר לשקול בביתו ולא למדו זה מק"ו מהא דאסור אף ליתנו בכף לשמרו ואפשר דבאמת לסברא זו מותר ליתנו בכף לשמרו וכמו דמותר לאיכא מ"ד גבי אשה מודדת קמח ושמואל דאסר ליתנו בכף אזיל לטעמיה דאסר גם גבי קמח או אפשר דיש איזה סברא לחלק דליתן בכף לשמרו מעכברים שהוא תלוי זמן מרובה חמיר טפי משוקל בביתו וצ"ע:

ג

במקום שרגילין לשקול – משמע דבמקום אחר אפילו היא תלויה מותר דהוי היכרא וכן מבואר בר' ירוחם להדיא אכן מדברי הרמב"ם פ"ד מה' יו"ט מוכח דכל שהמאזנים תלוים אסור וצ"ע:

ד

ואפילו לשקול מנה וכו' – בגמרא משמע דמנה כנגד מנה יותר מסתבר לאיסור ממה דמניח בכף לשמרו מן העכברים עי"ש וא"כ מאי אפילו וצע"ק:

א

אע"פ שהיה אפשר וכו' – משמע מלשון זה דכ"ש כשנשחט ביו"ט בודאי מותר למלוח ואף ע"י הערמה לכל הבשר ועיין במגן אברהם בשם תה"ד שמצדד דדוקא אם נשחט ביום א' של יום טוב דיתקלקל אם ימתין עד יום שלישי או שחל יו"ט שני בע"ש שיתקלקל אם ימתין עד יום א' הא אם חל יו"ט שני בחול ונשחט בו אסור למלוח ע"י הערמה כי יוכל להמתין מלמלוח עד מחר וטוב יותר להבשר והנה ראיתי בהגר"ז והח"א שהשמיטו דין זה אח"כ מצאתי במאמר מרדכי שמגמגם גם כן בדין של תה"ד ומביא דמדברי הריב"ש סי' רנ"ד מוכח שלא כדבריו ואפשר עוד משום דדין זה תלוי בטבע הזמן אם העת חם מאוד ויכול להתקלקל ביום אחד בודאי מותר למלוח כל הבשר על ידי הערמה לכך השמיטו דין זה:

א

וטוב לשנות וכו' – עיין במ"ב מש"כ אודות הדחה לבשר שאינו מנוקר דדעת המגן אברהם להחמיר בזה ביו"ט שאינו יכול להערים ולנקר משום דהי"ל לנקר מעיו"ט וממילא אסור להדיחו ג"כ. דע דעיקר מה שהכריע המגן אברהם להחמיר בשבת שלא להדיחו משום דס"ל דמה דאיתא בגמרא דבשר חי חזי לטלטול משום דחזי לאומצא לא קאי רק בבשר עוף דרכיך אבל לא בבשר שור ולא חזי לטלטול [דמשום טעם השני לחוד דהוא מרכך אין לאסור וכמו שכתב בנוב"י חא"ח סי' כ"ז] וממילא כפי מה שפסקו הרבה פוסקים דבשר חי של שור ג"כ חזי לטלטול משום דחזי לאומצא ממילא מותר להדיחו ג"כ וכמו שכתבו כ"ז בהדיא הא"ר בסימן ש"ח והנוב"י בסימן כ"ז הנ"ל וא"כ הלא בשר שאינו מנוקר ג"כ חזי לטלטל משום דחזי לאומצא דאף דהוא אינו מנוקר מן הדם ומן החלב הלא גם כן חזי לאכול לאומצא דהיינו רק להדיח הדם מלמעלה וליזהר ממקום שיש חשש חלב ומן החוטין שדם כנוס בהם כמו שמבואר ביורה דעה סימן ס"ז ס"ב ומעולם לא שמענו לאחד מן הפוסקים שיאמר דמה דאיתא בגמרא דבשר חי חזי לטלטול משום דחזי לאומצא דהוא דוקא בשר מנוקר והטעם כדכתיבנא וממילא מותר להדיחו ג"כ. ומ"מ לכתחלה בודאי יש ליזהר להדיח הבשר ע"י עכו"ם וכמו שראיתי בכמה אחרונים דאחר דשקלו וטרו בעיקר הדין לחלוק על המגן אברהם מ"מ סיימו דלכתחלה יש ליזהר על ידי עכו"ם. ודע דאף לדעת המגן אברהם שמחמיר להדיח היינו רק לענין הדחת כל הבשר אבל הבשר שרוצה לצרכי יו"ט בודאי מותר להדיח ולנקר לכו"ע אף דנשחט מעיו"ט:

א

סעיף ו' נוהגים לנקר הבשר וכו'. נ"ב עיין בחיבורי סה"ח מה שהשגתי על הפרי מגדים שאוסר לקלוף ביו"ט דבר הצריך קליפה ע"ש. אך בחיבורי על התורה משנת תקצ"ח בפרשת מקץ בפסוק וטבוח טבח והכן שם ישבתי קושייתי עליו ויש לקיים דברי הפרי מגדים ע"נ ע"ש בטוב טעם בעזה"י ודו"ק:

א

[א] לומר לטבח וכו'. וזה לשון עבודת הקודש דף מ' אין פוסקין דמים לבהמה לכתחילה לומר בהמה זו שוה כך וכך ואני נוטל רביע או שליש:

ב

[ב] אלא מחלק וכו'. דוקא בלא גורל כמו שכתב בסוף סעיף ב' ובסימן תקי"ז סעיף ג' ועיין סוף סימן שכ"ב. מצאתי כתוב בגליון ר' מזיס על קלף אפילו להשליך סכין ואיזה צד יפנה החידוד אסור, עד כאן, וכשמחלקין אסור לומר אני בסלע ואתה בשתים דאין מזכירים שם דמים (רמב"ם). כתב עבודת הקודש ויראה שאין נמנין אף מנין בני אדם על בהמה זו שזה כמעשה חול אבל נמנו עליה מערב יום טוב יכולין להוסיף למחר ולמנות עמהם עוד חמישה:

ג

[ג] ומביא וכו'. והוא הדין שיוכל לילך לטבח ישראל או כותי ולומר לו תן לי רגל או חצי וכיוצא בזה בלא זכירת מקח וממכר ופוסק דמים ולמחר פורע לו מעות כמו שיוכל (תניא), ונראה ממתניתין [ביצה] דף כ"ה דלכתחילה עדיף לפסוק דמים בערב יום טוב וכן משמע בשבלי הלקט ותניא ועבודת הקודש ולא כב"ח:

ד

[ד] זו כזו וכו'. אבל אסור לומר מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח (מגן אברהם בשם שבלי הלקט):

ה

[ה] ויש אומרים וכו'. כתב עולת שבת אבל שלטי גיבורים כתב להתיר למכור לכותים וכו', עד כאן, ולא דק דשלטי גיבורים פרק אין צדין העתיק מטור סוף סימן תצ"ז וכן פסקו השולחן ערוך ולבוש ואם כן תיקשי דבריהם אהדדי, אלא צריך לומר דהתם בטריפה כמו שסיים הלבוש באחוריים והכא בבשר כשר, ולדעת מגן אברהם משמע דאף בבשר כשר מותר רק דיש אומרים אסרו בכותים כשאומר הריני שותף כיון דאין רגיל להשתתף עם כותים הוי כמקח וממכר, וגם בזה הקשה על הגהות אשירי אכן באמת בכל שאר פוסקים לא נזכר חילוק בין ישראל לכותים, גם נראה לי דסברא להתיר אף בכותים כיון שמוכרין לישראל משום איבה כמילדת סימן ש"ל סעיף ב' ועיין סימן תצ"ז ס"ק כ"א:

ו

[ו] [לבוש] האחוריים וכו'. ונראה לי דאם יש לשומרו אחר יום טוב שלא יסרח אסור למכור לכותי טריפה או אחוריים ואם נשחטה מערב יום טוב בכל ענין אסור כמו שכתב סימן תצ"ט סעיף ג' אלא אם כן נשחט סמוך ליום טוב שלא היה אפשר למכור קודם יום טוב (מגן אברהם סוף סימן תצ"ט), ועיין סימן תצ"ט ס"ק ז' דמסופק בסמוך ליום טוב וצריך לומר דמכירה קיל יותר:

ז

[ז] לשקול וכו'. משמע בש"ס אפילו אינו שוקל במשקל אלא בכלי או בקופץ שיודע משקלו אפילו הכי אסור (עולת שבת), ולעניות דעתי מוכח בברטנורה פרק ג' וים של שלמה דאף שאין יודע משקלו אלא שלמחר יראה כמה שוקל נמי אסור. כתב מגן אברהם אפילו אינו מדקדק רק פוחת מעט או הוסיף מעט אסור ולא דמי לסימן קכ"ג במדה:

ח

[ח] אפילו בביתו וכו'. הנה הבית יוסף ומהר"י אבוהב וכל אחרונים האריכו לתרץ מה שהקשה הטור על הרשב"א שפסק להתיר בביתו ולכך מפקפקים בדין זה, ולעניות דעתי ברור דמה שכתב הטור ומיהו משמע דאסור בביתו הוא סיום דברי רשב"א עצמו ואם כן גם הרשב"א אוסר בביתו ותדע שהרי פתח ולכאורה נראה וכו', ויותר תימא על כל גדולים הנזכרים לעיל שראיתי בספר עבודת הקודש דף מ' שאוסר בביתו אלא כדאמרן והניחו לי מקום:

ט

[ט] ליתנו בכף וכו'. משמע דמותר לכסות בו כלי דאין איסור אלא להניח בתוכו דנראה כמשקל וכן משמע מש"ס [ביצה] דף כ"ח דקאמר והוא דתליא בתריטא ופסקוה הרמב"ם פרק ד' וכל הפוסקים ולכן תמיהני ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם דאפילו לכסות בו כלי אסור וצריך עיון:

י

[י] תלויה במקום וכו'. אבל אם תלוי במקום אחר מותר לשום בתוכו המשקל לשומרו מן העכברים ר' ירוחם [דף] ל' משמע דלשום בתוכו לשקול בכל מקום אסור:

יא

[יא] מנה כנגד וכו'. פירוש שהיה לו שקול ליטרא בשר ושוקל כנגדו. כתב עולת שבת משמע בשאין מכוין למשקל אלא שדעתו להשוות המנות מותר מיהו מהא דפריך הש"ס אי כרבנן וכו' וצריך עיון, עד כאן, ובאמת מש"ס אין ראיה דפריך דהיה שוקל מנה וכו', ומכל מקום לדינא אין להקל וכן משמע קצת בעבודת הקודש:

יב

[יב] שלוקח וכו'. פירשו הב"ח ואחרונים דוקא ביד לחוד אבל ליקח בשר ביד אחד ומשקל ביד שני אסור אף שאינו אומן, מיהו ברש"י בר"ן ושבלי הלקט ותניא ורבינו ירוחם מבואר דמותר ומר"ש דקדק [ומה שדקדק] הב"ח מתוספתא וטור דנקטו בידו נראה משום סיפא דאומן אפילו בידו אסור, ועוד דאין להניח מה שמפורש בפוסקים מקמי משמעות:

יג

[יג] וטבח אומן וכו'. פירש שיודע לכוין לשער בצמצום אסור, ומשמע בים של שלמה דוקא למכור אסור אבל בביתו מותר וכן נראה דהא הרשב"א מתיר לשקול ממש בביתו (מגן אברהם), וכבר כתבתי דליתא דרשב"א אוסר. גם מה שכתב בשם ים של שלמה היינו דלמד בים של שלמה פרק אין צדין סימן י"ח ממה שכתב דוקא אומן אבל בביתו שוקל וכו', ולעניות דעתי מה שכתב בביתו רצה לומר שאינו אומן דמסתמא מי שאינו [אומן] אינו מוכר ואומן מסתמא מוכר ותדע דהא סיום בים של שלמה שם הוא בהדיא בטור ולא מצינו בטור רק חילוק דהדיוט ואומן ועוד בסימנים שם כתב ים של שלמה אחר דינים הנזכרים לעיל וכל זה אסור אפילו בביתו:

יד

[יד] חותך כדרכו וכו'. ונראה לי דמותר לומר תן לי ליטרא בשר דאין מכווין למשקל אלא לומר לו כמה צריך כמו שכתב סימן שכ"ג (מגן אברהם), וצריך עיון דאם כן מאי פריך הש"ס [ביצה] דף כ"ח היכי עביד, וצריך לומר דפריך בקיאין בחתיכות אך ראיתי בלחם משנה פרק ג' דביצה במתניתין לא יאמר שקול לי בדינר לכאורה משמע דוקא דמזכיר סכום מעות אבל שקול לי ליטרא בשר שרי ומשכחת בטבח כותי אבל כי דייק משמע דתרתי קתני לא יאמר משקול וכן בדינר, עד כאן:

טו

[טו] סימן וכו'. לשלחה לביתו כדי שלא יחליפו אותה. כתב מהרי"ל אין לכתוב לסמן הבשר ביום טוב. גרסינן בביצה דף כ"ח טבח אומן אסור לשקול במים ופירש רש"י וכל הפוסקים כלי שיש בו שנתות ובעליית המים הוא מכווין משקלו ובספר שבלי הלקט מצאתי פירוש אחר זה לשונו ממלאין מים בגיגית וכלי אחד צף אל פני המים ונותנין באותו כלי בשר ולפי כובד משקל הבשר הכלי שוקע במים והכלי מסומן מבחוץ עד כאן ליטרא אחת או שתים לפי מה שהוא שוקע, עד כאן, וכן כתב בספר תניא וסיים דבהאי גוונא מפורש במעשה דבן סירא כשאמר נבוכדנצר ליתן לו משקל ראם זהב ואמר לו באיזה פלס ומאזנים יעלה הראם והשיב לו בן סירה להכניס הראם בתוך ספינה גדולה וכפי מה ששוקעת במים עם הראם כך שוקעים במים עם הזהב. והנה בספר צידה לדרך כתב דאפילו הדיוט אסור לשקול במים וצריך עיון שהוא נגד ש"ס הנזכר לעיל, שוב ראיתי ברי"ף ורא"ש דלא גרסי אומן בש"ס וכן מסתבר דכיון שיש סימן אם כן כל מי שיודע הסימן הוי כאומן:

טז

[טז] הראש וכו'. מיירי כשרוצה לאכול העור דאי לאו הכי טירחא שלא לצורך הוא (עולת שבת), ואינו נכון כדמוכח מפורש שהבאתי בסימן תצ"ט ס"ק ג', ונראה לי דמליגת הראש והרגלים קיל יותר מהפשטה:

יז

[יז] באור וכו'. והוא הדין שמותר לטמנו ברמץ (מגן אברהם):

יח

[יח] בבת אחת וכו'. יען שיש לי תמיה בזה על גדולי ראשונים צריך אני להאריך בביצה דף י"א אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בבת אחת ואף שאין צריך אלא לחתיכה אחת רב אדא מערים ומלח גרמא גרמא, ותמה בית יוסף על הרמב"ם וטור שלא הביאו אלא דברי שמואל ותירץ בשם המגיד דסבירא ליה שהם חולקים ששמואל לא התיר אלא בבת אחת ורב אדא התיר בזו אחר זו והרשב"א פסק כרב אדא עד כאן לשונו, ובזה תבין מה שכתב הלבוש ואפילו אם אינו יכול למולחו בבת אחת יכולין להערים והיינו שפסק כרשב"א וכן משמע ברבינו ירוחם שהביא בית יוסף, ותמיהני הא בתשובת הרשב"א סימן תרפ"א כתב להיפך דרב אדא לא שרי בבת אחת כיון דאפשר דרך הערמה ואם כן לשמואל דמתיר בבת אחת כל שכן דמתיר בהערמה ואם כן מיושבים דברי רמב"ם וטור נכון דכיון שמביאים דברי שמואל לא הוצרכו להביא דברי רב אדא, ועד שרבתה התמיה על המגיד אומר אני שיש טעות סופר ודבריו מהופכין וצריך לומר ששמואל התיר אפילו בבת אחת ורב אדא לא התיר אלא בזה אחר זה, והשתא ניחא מה שתמהו הב"ח וט"ז הא מתירין הרמב"ם וטור בסימן תצ"ט הערמה גבי מולח על העור עיין שם דבאמת מתירין כדפירשתי, מיהו בלאו הכי נראה לי דלא קשה מידי דיש לומר דמיירי לעיל כשצריך לכל הבשר רק הערמה הוא שמולח על העור, והשתא לרשב"א דפסק כרב אדא אוסר בבת אחת וכן מצאתי בתשובת הריב"ש סימן רנ"ד להדיא, והשתא זכיתי להבין דברי רמ"א דשולחן ערוך כתב מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת ונראה לי שרמ"א השיג בשכלו הפירוש שפירשתי ואם כן לשולחן ערוך כל שכן דמותר בהערמה לכך כתב עלה ויש אומרים דלא שרי להערים רק קודם וכו', ומגן אברהם תמה על רמ"א ונדחק לפרשו מה שאין עולה כלל למעיין ומה שפירשתי הוא ברור ונראה לי עיקר בשיטת הרמב"ם כמו שכתב בשולחן ערוך:

יט

[יט] למולחו מערב יום טוב. וכן הסכימו אחרונים רק בדגים יש חילוק בין מינים המתקלקלים אם שוהין במלח דהם מותרין, ויש מינין דמעלה טפי כששוהין במלח דהם אסורין, ומכל מקום יכול לבשלם ולתת מלח לתוך התבשיל (ט"ז), וכל זה בלא הערמה אבל על ידי הערמה אסור כשנשחט מערב יום טוב וכן משמע בב"ח רק שמתיר כשמולח בבת אחת אף שאין צריך אלא לאחת, אף שנשחט מערב יום טוב וכן משמעות הלבוש, ואזלי לטעמייהו דהערמה גרע אבל לפי מה שהעליתי גם בבת אחת אסור. כתב מגן אברהם ואם הוא ביום שלישי מותר להדיחו כדי שלא יאסור (מגן אברהם), ועיין סימן שכ"א סעיף כ':

כ

[כ] [לבוש] מיהו יש אומרים וכו'. הב"ח האריך להשיג דתוס' דף י"א בשם (הרא"ש) [ה"ר שמואל] לא סבירא ליה טעם דהתירו הערמה זו סופן משום תחילתן אבל למה שפירש רש"י בדף י"ז דטעמא דאתי למימנע לא ישחוט אם כן אפילו אחר אכילה מותר כן הוא כלל דבריו בקיצור והט"ז האריך לתמוה על הב"ח מפירוש רש"י הנזכר לעיל ולא דק דברור כדפירשתי, ומגן אברהם הסכים לב"ח במקום שיש ודאי הפסד שיסריח אך צריך עיון דהא גם תוספות דף י"ז כתבו כפירוש רש"י כסתם דף י"א הביאו דברי ה"ר שמואל, ובאמת עלה בידי פירוש אחר בתוס' שהתחילו וכן רגילין העולם שמערימין ואוכלין מעט מן התרנגולת, עד כאן, ונראה לי דמיירי לצלות או לבשל עוף על סמך שיאכל מעט וכן משמע בהגהות אשירי, ואם כן על זה שפיר כתבו תוס' ומיהו ה"ר שמואל וכו' דוקא קודם אכילה אבל אחר אכילה דלא שייך בזה דמימנע משמחת יום טוב דהא כבר אכל ואינו אלא הערמה אבל דין דרב אדא דמלח בהערמה מטעם דמימנע ולא שחט מותר אף לאחר אכילה וכן בתשובת הרשב"א סימן תרפ"א מוכח לי דרב אדא מותר אף לאחר אכילה וזה נכון בפירוש תוס' וכל גדולי ראשונים ואחרונים לא ירדו לזה אך ברבינו ירוחם ורוקח סימן ו' וסמ"ק ותשובת מהרי"ל סימן ע"ג משמע דעל רב אדא גופיה אמר ה"ר שמואל, ומסתפינא לומר שגדולים אלו הנזכרים לעיל לא הבינו פירוש ה"ר שמואל כראוי גם לא מסתבר לי לומר דהא לא סבירא ליה טעם דמימנע דבכל הפוסקים ראיתי טעם זה, לכן נראה לי דעל כל פנים אין להקל אחר אכילה בהערמה אם לא במקום שיש ודאי הפסד כדלעיל:

כא

[כא] וטוב לשנות וכו'. משמע דאם אי אפשר לשנות מותר בלא שינוי (מגן אברהם), וממה שכתב הלבוש ומיהו על ידי שינוי וכו' אינו מדוקדק, ובאחוריים אוסר רש"ל לנקר אף על ידי שינוי כשנשחט מערב יום טוב ובמקום שיש דוחק בבשר יש להתיר ואחרונים האריכו בזה:

א

בביתו. עיין בס' אליה רבה שמתרץ כל תמיהת האחרונים על מה שהקשה הטור על רשב"א דפסק להתיר בביתו וכן מפקפקים על דין זה. והוא העלה דמצא בס' ע"ק לרשב"א להדיא לאסור ושהם טעו בדברי הטור:

א

א) [סעיף א'] אין קונין בשר בפיסוק דמים וכו' שזהו דרך מקח וממכר ומקח וממכר אסור בשבת וביו"ט. רש"י ביצה כ"ז ע"ב. לבוש:

א

ב) שם. אין קונין בשר בפיסוק דמים וכו' ואפי' בבהמה שכבר פסקו דמיה מעיו"ט אפ"ה אסור להזכיר שם פיסוק דמים. עו"ש או' א':

א

ג) וחבורה שרוצין ליקח בהמה שלימה מהטבח אין פוסקין לו דמים עליה אלא הטבח מביא ב' בהמות שוות ואומר להם ראו שזו כזו והם לוקחים א' מהם ושוחטים ומחלקים ביניהם בלא הטלת גורל כמ"ש בסי' שכ"ב יעו"ש ולאחר יו"ט יודעים כמה דמי השנים וכל אחד ואחד נותן דמי חלקו ולא יאמרו הלוקחים לטבח מה שאתה נוטל למחר בעד זו אני נותן לך בעד זו שנשחוט היום מפני שזהו סכום מקח שאסור להזכיר ביו"ט. ר"ז או' א'.

א

ד) ולא יאמר אדם להלוקחין הריני שותף עמכם בסלע דהיינו שאטול עמכם חלק בשר ששוה סלע מפני שאסור להזכיר סכום דמים ביו"ט אלא אומר להם הריני שותף עמכם לשליש הבשר או לרביע דאז אינו ניכר ונראה כמקח וממכר אלא כשותפות. ר"ז או' ב':

א

ה) וכתב הרשב"א בעה"ק בבי"מ שער ב' או' ד' ויראה שאין נמנין אף מנין בני אדם על הבהמה לכתחלה לומר נמנה ה' על בהמה זו שזה כמעשה חול אבל נמנו עליה מעיו"ט יכולין להוסיף למחר ולמנות עליהם עוד ה' אחרים והב"ד הפר"ח וכתב ונראה שהוציא זה מן הירושלמי אבל בש"ס דילן משמע דבלא פסיקת דמים לימנות עליה חבורא א' אין בכך כלום אלא שכתב ואעפ"י שכן נראה עיקר המחמיר תע"ב יעו"ש. ועיין לקמן או' יו"ד:

א

ו) שם. וכן לא יאמר לו הריני שותף וכו' ר"ל אעפ"י שאינו קונה ממנו אלא משתתף עמו בגוף הבהמה אפ"ה אסור כיון שמזכיר שם דמים. מ"ב או' ב':

א

ז) שם. אלא מחלק להם שלישיות וכו' ודוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידים אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידים וצריכין גורל אסור. שה"ל. ועיין מ"ש ססי' שכ"ב בשם התו' דבני חבורה המקפידים אפי' בלא גורל אסורים לחלוק דגזרינן שיבואו לידי מדה ומשקל ומנין אבל שכנים שאינם חברים אפי' מקפידים מותרים לחלוק בלא גורל יעו"ש, מ"א סק"א. ח"א כלל ף' או א' ועיין בדברינו לשם או' כ"ח ולקמן סי' תקי"ז סעי' ג' בהגה:

א

ח) ואפי' להשליך הסכין ואיזה צד יפנה החידוד יהיה שלי או שלך אסור כמ"ש לעיל סי' שכ"ב או' ל"ז יעו"ש, וכ"כ א"ר בסי' זה או' ב' א"א או' א' מחה"ש סק"א. אלא שהמחה"ש כתבו באופן אחר דהיינו שמניחים סכין בין שני החלקים ושואלים לאחר שלא ראה היאך הונח הסכין שיאמר למי יהיה שייך החלק המונח לצד חידוד הסכין ומי יקח חלק האחר וכדברי האומר יקום גם זה מיקרי גורל ואסור עכ"ד. ועיין עוד מזה לעיל סי' שכ"ב סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ט) שם. או רביעיות וכו' והיה לעשרים או לשלושים חלקים כגון שהיא בהמה גדולה ורוצים לחלקה לעשרים או שלושים בני אדם שיעשו כל החלקים שיום זה כנגד זה ובמוצאי יו"ט יפרעו כולם דמי הבהמה כפי מספר החלקים:

א

י) שם. ומביא שתי בהמות וכו' וה"ה שיוכל לילך לטבח ישראל או כותי ולומר לו תן לי רגל או חצי וכיוצא בזה בלא זכירת מקח וממכר ופיסוק דמים ולמחר פורע לו המעות כמו שיוכל. תניא. ונראה ממתני' דף כ"ה דלכתחלה עדיף לפסוק דמים מעיו"ט וכ"מ בשה"ל ותניא ועה"ק ולא כב"ח. א"ר או' ג' ועיין לעיל או' ה':

א

יא) שם. ויאמר זו כזו וכו' אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח, שה"ל. מ"א סק"ב. א"ר או' ד' חמ"מ או' א' מק"ק סי' כ"ו או' א' מ"ב או' ו':

א

יב) שם הגה. וי"א דוקא ישראל לגבי ישראל וכו' פי' הא דמותר להביא שתי בהמות ויאמר זו כזו דוקא ישראל מישראל וכו' כ"כ בד"מ או' א' וכ"כ מ"א סק"ג פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע וכתב הטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם ומיחזי טפי כמקח וממכר, וכ"כ הר"ז או' ג' ובתפארת שמואל על הרא"ש פ' א"צ או' יו"ד כתב הטעם משום דלגבי נכרי אפי' הישראל אומר כך מ"מ הנכרי זוכר פיסוק דמים ואין יכולת ביד הישראל למחות בו והוי כמקח וממכר עכ"ל. והלבוש כתב דדוקא בבשר כשר יכול למכור לישראל שכיון שיש לו קונים ישראל לא רצו להתיר משא ומתן עם הגוי דדמיא טפי לעובדא משא ומתן של חול אבל במקומות שאין שם מנקרי ישראלים לנקר האחוריים יכולין ליתן בכה"ג האחוריים לגוי בלא פיסוק דמים מטעם דלעיל שהתירו סופן משום תחלתן שלא יבואו לממנע משמחת יו"ט ולא ירצו לשחוט בהמות ליו"ט עכ"ל והב"ד לעיל ססי' תצ"ז יעו"ש. ונ"מ דלדעת הלבוש שכתב דדוקא בבשר כשר וכו' אבל לומר לגוי הריני עמך למחצה לשליש ולרביע שרי ולטעם המ"א אסור. ועיין באו' שאח"ז:

א

יג) שם בהגה. ויש אומרים דוקא ישראל לגבי ישראל וכו' כן דקדק הג"א מדתני' אומר אדם לחבירו וכו' למעט גוי יעו"ש אבל התו' בסוכה ט"ל ע"א בד"ה הלוקח והגמ"ר דקדושין הוכיחו דחבירו אפי' ע"ה וגוי ועו"ש. ער"ה או' א' וכ"כ מ"א שם בשם תו' שבת ק"ן ע"א אלא שהניח בצ"ע יעו"ש. וכ"כ הפר"ח על דברי הג"א הנז' דלא ידע מה חילוק יש בין ישראל לעכו"ם לדין זה ולכן סיים שהמקיל לא הפסיד יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' ה' והר"ז או' ג' כתב וטוב להחמיר כסברא הראשונה. ונראה דה"ד אם אפשר להיות ע"י טבח ישראל אבל אם א"א ויש מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך על המתירים ובלבד שיזהר שלא יזכיר סכים דמים:

א

יד) שם בהגה. אבל ישראל עם גוי אפי' בכה"ג אסור. בד"א בדבר שאין שיעור מקחו ידוע כגון בשר שאין כל הבהמות שוות אבל דבר ששיעור מקחו ידוע כגון ביצים ואגוזים מותר ליקח מן הגוי אם אינו מזכיר לו סכום דמים וכמ"ש לעיל סי' שכ"ג סעי' ד' ולקמן סי' תקי"ז סעי' א' יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד:

א

טו) [סעיף ב'] אסור לשקול בשר וכו' וכ"ז אסור משום שהוא עובדא דחול. לבוש. ר"ז או' ה':

א

טז) שם. אסור לשקול בשר וכו' ואפ' אינו מדקדק רק פיחת מעט או מוסיף מעט אסור. מ"א סק"ד א"ר או' ז' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ה' ח"א כלל ף' או' א' מק"ק סי' כ"ו או ג' מ"ב או' ח':

א

טוב) שם. אסור לשקול בשר וכו' ואפי' אינו שוקל במשקל אלא בדבר אחר בכלי או בקופיץ שיודע משקלו אפ"ה אסור. עו"ש או' ב'. ובברטנורא פ"ג וביש"ש מוכח דאף שאינו יודע משקלו אלא שלמחר יראה כמה שוקל נמי אסור. א"ר שם. א"א או' ד' מ"ב שם:

א

חי) שם. אפו' בביתו וכו' בטור כתב בשם הרשב"א לכאורה נראה דלישקול בביתו לידע כמה יבשל מותר אלא שכתב לגבי מדידת קמח (לקמן רס"י תק"ו) משמע דאפי' בביתו נמי אסור וכ"כ להוכיח בב"י יעו"ש וע"כ פסק בש"ע לאסור וכ"פ הלבוש. וכ"פ היש"ש פ' א"צ סי' ח"י. ומיהו דעת הט"ז סק"א להקל יעו"ש. אבל הפר"ח הסכים כפסק הש"ע. והא"ר או ח' כתב דגם הרשב"א מסקנתו לאסור וכתב שכ"ה בהדיא בעבה"ק להרשב"א דף מ' (בבי"מ שער ב' או' ד) יעו"ש וכ"כ המאמ"ר או' ב' וכ"פ החמ"מ או ב' ר"ז או' ה' ח"א כלל ף' או א' מק"ק שם. בן א"ח פ' במדבר או' י"ב:

א

יט) שם. ואפי' ליתנו בכף מאזנים וכו' ר"ל ובכף השני מונח משקלות. רי"ו מ"ב או' ט':

א

ך) שם. ואפי' ליתנו בכף מאזנים וכו' ואפי' לתת שום חפץ בכף מאזנים או לכסות בהם כלי אסור. הרמב"ם בפי' המשנה. וטעמו כתב הפר"ח משום דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס שדרך ליחד מקום למאזנים עכ"ל מיהו בחיבורו פ"ד לא כתב זה לאסור לכסות בהם כלי ומשמע דהוי דינו כשאר כלי של איסור דלצורך גופו ומקומו שרי כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ג' יעו"ש, וכ"כ א"ר או' ט' על דברי הש"ע הנז' משמע דמותר לכסות בו כלי דאין איסור אלא להניח בתוכו דנראה כמשקל וכתב שכ"מ מהגמ' וכל הפו' ותמה על מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה יעו"ש וכ"כ המש"ז או' א' אלא שכתב דה"ד במאזנים של בשר וכדומה הא מאזנים של בשם וכדומה די"ל מוקצה מחמת חסרון כיס ומייחד מקום אסור אף לכסות כלי יעו"ש:

א

כא) שם. אם היא תלויה במקום שרגילים לשקול בה. משמע הא אם תלויה במקום אחר שרי ליתן בתוכה לשמור מן העכברים. וכ"כ א"ר או' יו"ד בשם רי"ו אבל בהרמב"ם פ"ד משמע דכל שהיא תלוים אסור יעו"ש:

א

כב) שם. ואפי' לשקול מנה וכו' או במום כגון שיש לו שנתות וסימנים בכלי ונותנים בו מים והסימנים מודיעים אותו כמה המים עולים למעלה בשביל ליטרא בשר שכבר שיערו לכך אסור. ביצה כ"ח ע"א ופירש"י שם. וכתבו הרמב"ם פ"ד והטור. וכ"כ העו"ש או' ב' והפר"ח ותמהו על הש"ע שהשמיטו יעו"ש. (ועיין מאמ"ר או' ג' שמיישב קצת) וכ"כ החמ"מ או' ב' ר"ז או' ח' מק"ק סי' כ"ו או' ו' מ"ב או' י"ג. ואפי' פוחת מעט או מוסיף מעט אסור. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק שם מ"ב שם:

א

כג) ואפי' הדיוט אסור לשקול במים. כ"כ בספר צד"ל והגם דבש"ס תני אומן כתב העו"ש שם דהרי"ף והרא"ש והטור כתבו סתמא דאסור לשקול במים ומשמע דלכל אדם אסור אפי' אינו אומן. וכ"כ א"ר או' ט"ו וכתב וכן מסתבר דכיון שיש סימן א"כ כל מי שיודע הסי' הוי אומן משמע דלכל אדם אסור:

א

כד) שם. ואפי' לשקול מנה וכו' דהיינו כשיודע המשקל מנה אחת אינו רשאי לשקול כנגדה ומשמע כשאינו מכוין למשקל אלא שדעתו להשוות המצות אפשר דמותר מיהו מההוא דפריך התם אי כרבנן הא אמרי אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר משמע דלרבנן דק"ל כוותייהו אף זה אסור וצ"ע. עו"ש או' ב' והב"ד א"ר או' י"א וכתב באמת מש"ס אין ראיה ומ"מ לדינא אין להקל וכ"מ קצת בעה"ק יעו"ש:

א

כה) שם. ומותר לשקול בידו וכו' משמע דוקא בכה"ג מותר אבל אם לוקח המשקל בידו אחת והבשר בידו האחרת ומכוין בידו המשקל אפי' אינו אומן אסור. וכ"מ מדברי הטור. וכן פירש הב"ח. עי"ש או' ב' מ"א סק"ד מיהו הא"ר או' י"ב כתב דברש"י ור"ן ושה"ל ותניא ורי"ו מבואר דמותר וע"כ דעתו להקל יעו"ש. אבל החמ"מ או' ב' סתם לאסור כדברי הב"ח והמ"א. וכ"פ הר"ז או' ה' ח"א כלל ף' או' א' מק"ק שם או' ג' מ"ב או' י"ב. בן א"ח פ' במדבר או' י"ב:

א

כו) שם. ומותר לשקול בידו וכו' ובני חבורה המקפידים זה ע"ז אפי' ביד אסור להם לשקול לפי שמדקדקים הרבה ואע"ג דשרי בטבח שאינו אומן כשאינו מקפיד. תו' במציעא דף ע"ה יעו"ש. ער"ה או' ג' ועי' לעיל או' ז':

א

כז) שם. וטבח אומן וכו' פי' שיודע לכוין לשער בצמצום אסור. ומשמע ביש"ש פא"צ סי' ח"י דוקא למכיר אסור אבל בביתו מותר. מ"א סק"ה. מיהו דעת הא"ר או' י"ג לאסור אף בביתו יעו"ש. אבל החמ"מ או' ב' כתב כדברי מ"א. וכ"כ הר"ז או ו' ח"א שם. מק"ק שם. מ"ב או' י"ג, בן א"ח שם:

א

כח) שם. חותך כדרכו וכו' ומותר לומר תן לי ליטרא בשר דאינו מכוין למשקל אלא לומר לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה. מ"א סק"ו. חמ"מ שם. ר"ז או' יו"ד ח"א שם. מק"ק שם או' ה' מ"ב או' י"ד. ועיין לעיל סי' שכ"ג או' ל"א:

א

כט) ובמקום שיש קצב נכרי ולא רצה למכור בעיו"ט לפי שהיה חג שלהם רק למחרתו בי"ט יפה הורה המורה שמותר לקנות ממנו ולומר לו סכום המשקל שהוא צריך שהרי אף לישראל מותר לומר תן לי ליטרא והוא מכוין דרך חתיכתו לחתוך בו וא"כ מאי איכפת ליה שהנכרי שוקל ממש ואפי' כשהוא פסיק רישא לא איכפת לן כ"כ באמירה לעכו"ם כמבואר בסי' רנ"ג במ"א ס"ק מ"א וגם אין כאן חילול השם שהרי גם הם קונים מה שצריך להם לצורך חגם ומ"מ משום זלזול יו"ט אין לישא הבשר בפרהסיא ויכסו אותם בנשאם ברחוב. נוב"י מה"ת סי' צ"ה יעו"ש. שע"ת או' ו'.

א

ל) וגם ע"י גוי אסור לשקול דכל דבר שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לגוי לעשותו שו"ג או' ט' בן א"ח פ' במדבר או' י"ב. ועיין לעיל סי' תצ"ה או' ב':

א

לא) וכתב בן א"ח שם דבעירם הקצבים הם שותפים עם הגוים בבשר וכשמוכר ישראל ישב הגוי אצלו ויכתוב שמות הלוקחים ומשקל הבשר ושוקל הבשר שלוקחים דמאחר דהגוי הוא שוקל וכותב להנאת עצמו ואדעתא דנפשיה קעביד ושרי. אך בימים אלו רוב מוכרי הבשר אין להם שותפים גוים ומביאים גוים בשכירות למכור וגם לכתוב וזה איסור דבשלמא מצד המשקל יש למצוא להם היתר דהוי שבות דשבות במקום מצוה שהוא שמחת יו"ט אבל בכתיבה הא איכא דס"ל אפי' כתיבה של גוים אסורה מה"ת ואין להתיר שבות באיסור תורה אפי' במקום מצוה לכן התקנה לזה הוא שיאמר הישראל לגוי מעיו"ט עמוד ושמור לי בדעתך שמות הלוקחין ומשקל הבשר שלוקחין ביו"ט ואני אתן לך על כל ליטרא כו"כ וכיון שמושכר הגוי על זאת הנה אם יבוא לכתוב כדי לשמור שמות הלוקחין וסך המשקל כדי שלא ישכח אחד מהם הנה הוא אדעתא דנפשיה קעביד כי אין הישראל שוכרו לכתוב אלא לשמור את שמות הלוקחין עכ"ל. ועיין לעיל סי' ש"ו או' פ"ה ;

א

לב) ומ"מ. טוב שלא יאמר לגוי שקול לי ליטרא בשר אלא יאמר תן לי. בן א"ח שם או' י"ג. ועיין א"ר או' י"ד שכ"נ בשם לחם משנה יעו"ש. ועיין שו"ג או' ט':

א

לג) [סעיף ג'] אין נוקבין נקב בבשר בסכין וכו' אבל ביד מותר. לנקוב באצבעו דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו. רש"י ביצה כ"ח ע"א. וא"כ מותר לנקוב בסכין חתיכת אפיקומן בפסח לתלותו דלא שייך מקח וממכר ודלא כיש מחמירין. מ"א סק"ז ומחה"ש. מק"ק סי' כ"ו או' ז' מ"ב או' ט"ו. ומ"מ לעשות נקב באפיקומן בסיכין עיגול או משולש כמגן דוד בכיון נראה דאסיר וכ"ש לעשות ציורין דמות כוכב ואדם וכדומה באוכלין פשיטא מדרבנן אסור. א"א או' ז' מ"ב שם. נז"י סי' ל"ו או' ח"י. ועיין לעיל סי' תע"ז או' ו':

א

לד) שם. אין נוקבין נקב בבשר וכו' מלשון זה משמע דאפי' בעה"ב לעצמו אין לעשות נקב בבשר בסכין כדי שיוכל לתלותו בו. וכ"כ מ"ב או' ט"ו. אבל מלשון רש"י שכתבנו באו' הקודם משמע דוקא טבח אבל בעה"ב בביתו מותר בכל ענין. וכ"כ השו"ג או' י"א. חמ"מ אר ג' מ"ב שם:

א

לה) שם ואם לעשות בו סימן וכו' שלא יחליפהו הנושאו. רש"י שם. א"ר או' ט"ו:

א

לו) שם. ואם לעשות בו סימן וכו' כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא. גמ' שם. ופרש"י כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלוש קרנות וכבר היו מכירין אנשי ביתו שזה היה סי' שלו עכ"ל:

א

לז) שם. ואם לעשות בו סימן וכו' אבל אין לכתוב לסמן הבשר ביו"ט. דרשות מהרי"ל ה' יו"ט. והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ד' עו"ש או' ג' א"ר או' ט"ו. וכ"כ המאירי. מיהו בתשו' שבו"י ח"ב סי' כ"ו כתב דבמקום ששוחטין אצל עכו"ם ומנהג השוחט לרשום על הבשר אותיות בסכין דהיינו יום השחיטה וכה"ג יש להתיר לעשות כן ביו"ט שלא נמנעם משמחת יו"ט ומ"מ אם אפשר לשנות שלא יהא כעובדין דחול שפיר דמי יעו"ש והב"ד י"א בהגה"ט. וכ"כ הכר"ש בסי' זה והביאו הרו"ח. וכ"כ בשו"ת מהרי"א סי' קס"ט והב"ד מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' כ"ג יעו"ש, ויש לעשות ביד שמאל שהכותב ביד שמאל פטור כמ"ש לעיל סי' ש"מ או' ד"ן יעו"ש.

א

לח) ובמקום שיש להם חותם לחתום הבשר שלא יתחלף שכתוב בו שם היום וכדומה יש לסדר החותם מעיו"ט וביו"ט יתן החותם לעכו"ם לחתום והישראל יעמוד עליו בשעת החתימה שלא יזייף ותיכף אחר החתימה יקח ממנו החותם:

א

טל) [סעיף ד'] מולגין הראש והרגלים. ברותחין כדי להסיר השיער. טור. וכן פירש ר"ח והר"ן. וכ"כ הלבוש. והיינו אחר מליחה כמ"ש ביו"ד סי' ס"ח סעי' יו"ד יעו"ש:

א

מ) שם. מולגין הראש והרגלים. ומיירי כשרוצה לאכול העור דאו לאו הכי טרחא שלא לצורך הוא. עו"ש או ד' והב"ד א"ר או' ט"ז וכתב עליו ואינו נכון ור"ל דאין מן הסברא למנוע אוכל נפש משום טורח וכמ"ש לעיל סי' תצ"ט או' ד' יעו"ש וא"כ לפי דבריו אם נוח לו במליגה יותר מהפשטה אעפ"י שאין רוצה לאכול העור שרי למלוג:

א

מא) שם. ומהבהבין אותם באור. וה"ה שמותר לטומנו ברמץ. מ"א ס"ק ט'. א"ר או' י"ז. חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ב. מק"ק סי' כ"ה או' ו' מ"ב או' י"ט. ועיין ביו"ד סי' ס"ח סעי' ג' וסעי' ה' ומשם ואילך מדיני ההבהוב והטמנה ברמץ יעו"ש:

א

מב) שם. ומהבהבין אותם באור. שכל אלו הם מלאכות שלצורך אכילה. ר"ז שם. ופשוט דלדעת המחמירין לעיל בסי' תצ"ה דאף באוכל נפש גופא אם אפשר לו לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט מיירי כאן כשבא היה לו פנאי למולגו מעיו"ט (דידוע שאינו מתקלקל אם היה מולגו מעיו"ט) או דמיירי ששחטו ביו"ט גופא. מ"ב או' ח"י;

א

מג) שם. אבל אין טופלין אותם בסיד וכו' כדי להסיר השער. רש"י ביצה ל"ד ע"א. ועיין עוד מזה לעיל סי' תצ"ט סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מד) [סעיף ה'] מותר למלוח כמה חתיכות וכו' דחד טרחא לכולהו. רש"י ביצה י"א ע"ב. וכ"כ הר"ן. לבוש. והרא"ש שם כתב הטעם משום דאין עיבוד באוכלין הקילו במליחת בשר והגם שצריך להפך כל חתיכה וחתיכה ולמולחה מצד השני יעו"ש. והב"ד ב"י:

א

מה) שם. מותר למלוח כמה חתיכות וכו' והא דהקילו למלוח טפי ממאי דבעי לבשל ליו"ט היינו משום דאיכא תועלת במליחה ומשום פסידא התירו כדי שלא יסריח הבשר. מאמ"ר או' ד' ר"ז או' י"ג. ח"א כלל צ"א או' ד' מק"ק סי' כ"ה או' ב' מ"ב או' כ"ב:

א

מו) שם. בבת אחת. כגון שיש כאן שלוש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת. מאירי בפי' א' וכ"מ מדברי הרא"ש הנז' מ"ב או' כ"א. וכן יעשה כשמולח מצד השני כדי למעט בטרחא:

א

מז) ואיתא שם בגמ' רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא. ופירש"י מערים לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חברתה ערבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה עכ"ל וכן פירש הר"ן ור"ח שם. ודברי הגמ' הנז' הביאה הרי"ף והרא"ש אבל לא הרמב"ם והטור. וטעם הרמב"ם שלא הביא הא דרב אדא כתב המ"מ שם פ"א דין יו"ד אפשר שהוא סבור שהן חולקין ששמואל לא התיר אלא בבת אחת ורב אדא התיר בזו אחר זו וק"ל כשמואל יעו"ש ומיהו מ"ש שם המ"מ והרשב"א ז"ל פסק כרב אדא וכו' עיין בתשו' הרשב"א סי' תרפ"א שכתב דרב אדא לא שרי בהדיא כיון דאפשר דרך הערמה וא"כ משמע דרב אדא מחמיר יותר משמואל יעו"ש. ורי"ו בנ"ד ח"ב פסק כהא דשמואל וגם דרב אדא. והב"ד ב"י וכתב ונראה שהוא מפרש דרב אדא להוסיף על דברי שמואל בא ולומר דאפי' במערים שרי והמ"ש המ"מ אלא שרי"ו פסק כרב אדא יעו"ש. ודעת הש"ע שלא העתיק הא דרב אדא משמע דס"ל כדעת הרמב"ם והטור וכי"ו שפירש דבריהם בב"י דלא שרו אלא בבת אחת יעו"ש. וכ"כ השו"ג או' י"ד דדעת הש"ע כהרמב"ם והטור דלא שרו אלא בבת אחת. וכ"כ החמ"מ בחי' או' א' וכ"כ הנה"ש או' ב' וכתב שם השו"ג וא"כ לדידן דקבלנו הוראותיו הכי נקטינן דדוקא למולחם כולם בבת אחת שרי אבל להערים ולמלוח אחת לאחת אסור יעו"ש. ומ"ש הט"ז סק"ב דגם דעת הרמב"ם והטור כרב אדא והביא ראיה ממ"ש לעיל סי' תצ"ט דמותר למלוח בשר ע"ג העור וכו' כבר השיגו עליו י"א והנה"ש והחמ"מ ובית מאיר יעו"ש. ושאר האחרונים זה אומר בכה וזה אומר בכה כמ"ש לקמן או' מ"ט. אמנם הלבוש פסק הא דשמואל וגם הא דרב אדא כדברי הרי"ף והרא"ש ורי"ו. וכ"פ היש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ב יעו"ש. וכ"כ העט"ז. וכן הסכים הפר"ח. ר"ז או' י"ד. ח"א כלל צ"א או' ד' מק"ק סי' כ"ה או' ב' וכתב שם השו"ג אי איכא למיחש שמא יסריח הבשר אם מניחה לערב אפי' רבינו (בעל הש"ע) יודה דמולח בזו אחר זו דאיסורא זה קלישא מאד ויש הרבה מרבוותא שסוברין כן וכ"ש אם מבשל כולם בו ביום דשרי אפי' א"צ לכולם אלא לאחת כדלקמן סי' תק"ג עכ"ל ונראה דכן יש להורות דבמקום פסידא שלא יסריח יש לסמוך על המתירין כיון די"א דגם דעת הש"ע כן כמ"ש באו' שאח"ז:

א

מח) שם. הגה וי"א דלא שרי להערים וכו' והגם דבדברי הש"ע לא נזכר הערמה מ"מ י"ל כיון שמותר למלוח הרבה חתיכות אעפ"י שא"צ אלא אחת מיקרי ג"כ קצת הערמה וע"ז קאמר וי"א דלא שרי להערים וכו' והמ"א סק"י כתב דס"ל למור"ם ז"ל אע"ג דחד טרחא הוא אם בא למלוח הרבה חתיכות אחר אכילה ולומר אוכל ממנה כזית אסור כמ"ש סי' תק"ג יעו"ש. והסכים לדבריו הנה"ש או' ב' והעו"ש או' ה' כתב דיש חסרון בדברי הש"ע וכצ"ל ומותר להערים ולמלוח בזה אחר זה וכו' וע"ז קאי הרב בהגה ואמר די"א דלא שרי להערים וכו' וכ"כ באה"ג והפר"ח דדברי מור"ם ז"ל ארב אדא קאי ואעפ"י שלא הוזכרה בש"ע ס"ל דאף דעת הש"ע לפסוק כן יעו"ש. והא"ר או' ח"י כתב שרמ"א השיג בשכלו לדעת הש"ע כ"ש בהערמה לכך כתב עלה וי"א דלא שרי להערים וכו' וכ"כ בגדי ישע על הט"ז סק"ב יעו"ש. נמצא דבפי' דברי מרן ומור"ם ז"ל זה אומר בכה וזה אומר בכה ולענין הלכה פסקו האחרונים כדברי מור"ם ז"ל דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית. חמ"מ או' ה' ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל צ"א או' ד' מק"ק סי' כ"ה או' ד' ועיין לעיל סי' תצ"ט או' טו"ב:

א

מט) שם בהגה. רק קודם אכילת שחרית, או שרוצה לאכול עוד היום. ח"א שם. ופשיטא בליל יו"ט. חמ"מ שם:

א

נ) שם בהגה, רק קודם אכילת שחרית. והב"ח כתב דאם שחט ביו"ט מותר להערים אפי' אחר אכילה אבל בנשחט מעיו"ט אפי' קודם אכילה אסור להערים אלא רק בבת אחת שרי יעו"ש והב"ד מ"א סק"י אבל הפר"ח הסכים דלאחר אכילה אסור אפי' בנשחט ביו"ט יעו"ש. וכן הסכים הנה"ש או' ג' דלא כהב"ח יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"ד.

א

נא) שם בהגה. רק קודם אכילת שחרית. אבל לאחר סעודת שחרית אסור למלוח בשר כדי שלא יסריח ואפי' רוצה לבשל ולאכול חתיכה ממנו ומולח זה החתיכה עם שאר החתיכות ביחד אעפ"י כן אסור למלוח שאר החתיכות דכיון שא"צ לאכול זו החתיכה ואינו איכלה אלא כדי להתיר לו מליחת שאר החתיכות הרי זה הערמה. ר"ז או' ט"ו. מק"ק שם. מ"ב או' כ"ד:

א

בנ) שם בהגה. רק קודם אכילת שחרית. ובמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפי' אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח סעי' ו' ודוקא כשנשחט ביו"ט. מ"א ס"ק י"א. חמ"מ שם. ר"ז או' ט"ז. ח"א שם. מק"ק שם:

א

גנ) שם בהגה, רק קודם אכילת שחרית. ואפי' קודם סעודת שחרית אינו רשאי למלוח הבשר שאינו רוצה לאכלו ביו"ט אלא מליחה שהיא כדי להוציא את הדם אבל לאחר שנמלח הבשר מליחה זו אסור לו לחזור ולמלחו פעם ב' כדי שלא יסריח אפי' אם מולחו ביחד עם הבשר שרוצה לאכלו ביו"ט דכיון שהבשר שרוצה לאכלו היום א"צ למליחה זו השניה שהרי יבשלנו מיד וא"כ אינו טורח אלא בשביל הבשר שאינו רוצה לאכלו ביו"ט. אלא כיצד יעשה שלא יסריח אחר שמלחו להוציא את דמו לא ידיחנו מיד אלא ישהנו במלחו עד קרוב לי"ב שעות כמ"ש ביו"ד סי' ע' סעי' ה' ואח"כ ידיחנו ובליל יו"ט ב' יכול לחזור ולמלחו ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל למחר אבל ביו"ט ב' בשחרית אסור למלוח ע"י הערמה זו שהרי הבשר שרוצה לאכול יבשלנו מיד וא"צ מליחה. ר"ז או' י"ז, והוא מדברי מ"א שם. וכ"כ מק"ק שם או' ג' ועיין במחה"ש שכתב דאם כבר נמלח להוציא דמו והודח בעיו"ט ולא נמלח שנית מעיו"ט אזי אסור למלוח שנית ביו"ט אפי' בליל יו"ט לצורך סעודת שחרית דהא כשמולחו להוציא דמו מעיו"ט היה עדיף טפי אם היה נמלח שנית מעיו"ט אחר שנמלח והודח להוציא דמו יעו"ש. והביאו המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ג':

א

דנ) שם בהגה. ומותר למלוח הבשר ביו"ט וכו' להוציא את דמו דאם היה מדיחו ומלחו מעיו"ט להוציא דמו היה צריך אחר הדחה שניה למולחו דאח"כ מתקלקל כשעומד בלא מלח והוא טוב יותר כשהבשר תולה כך באויר בלי הדחה ומליחה ולכן מותר למולחו ביו"ט. מ"א ס"ק י"א ר"ז או' י"ג. מק"ק שם או' א' מ"ב או' כ"ה, ועיין באו' שאח"ז:

א

הנ) שם בהגה. אעפ"י שהיה אפשר למולחו מעיו"ט. והטעם כתב שם בתה"ד סי' ף' מפני שהדבר ידוע שהבשר השוהה במלח מפיג טעמו יעו"ש. והב"ד ב"י. וכ"כ הלבוש. ט"ז סק"ג. מ"א שם. מיהו היש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ב חלק על דברי התה"ד הנ"ז וכתב דאם היה אפשר למולחו מעיו"ט אסור למולחו ביו"ט וכדברי המרדכי פ"ק דביצה בשם רבי' אפרים וכתב שכן המנהג יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ה' וכתב דהדין עמו. וכן העו"ש או' ו' והמ"א שם הב"ד היש"ש הנז' אבל הלבוש פסק כדברי התה"ד ומור"ם ז"ל. וכ"כ א"ר או' י"ט על דברי מור"ם הנז' דכן הסכימו האחרונים. וכ"כ הר"ז שם. מק"ק שם. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' כ"ב. ומ"מ היכא דאין מתקלקל הבשר במליחתו לכתחילה יש לחוש לדברי המרדכי ורש"ל ולמולחו מעיו"ט:

א

ונ) וכתב עו"ש התה"ד דבדגים יש חלוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהים במלח ואז מותר למולחם ביו"ט אף אם נתקרעו מעיו"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלחם ביו"ט אם נתקרעו בעיו"ט יעו"ש והב"ד ב"י. ט"ז שם. מ"א שם. וכתב שם הט"ז ומ"מ יכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האסור משום צד עיבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים עכ"ל. מיהו הי"א בהגב"י כתב על דברי הט"ז הנז' דלאו מטעמא דעיבוד גרידא הוא דאסור אלא מטעם דכיון שהיה יכול להשהותו מעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט וכיון שכן אפי' לתת מלח בתוך המים יהיה אסור עכ"ל. אבל הא"ר או' י"ט הסכים לדברי הט"ז. וכ"פ הר"ז או' כ"א. מק"ק שם או' ה' מ"ב או' כ"ו:

א

זנ) והיינו אם כבר נתקרעו מעיו"ט צריך גם למולחן מעיו"ט אבל אם לא נתקרעו א"צ לקורען מעיו"ט ולמולחן אלא יוכל להמתין בקריעתן ומליחתן עד יו"ט. מחה"ש ס"ק י"א:

א

חנ) יו"ט שחל ביום ה' והקצבים הותירו בשר שחוטה מיום ד' עיו"ע שיום ג' שלה מעל"ע חל להיות בשבת ולפי מה שנת' ביו"ד סי' ס"ט סעי' י"ב וי"ג שצריך לשרות הבשר קודם שיעברו שלושת ימים מעל"ע ואם לא שרו אותה לא חזיא אלא לצלי מותר לשרות אותה במים ביו"ט ב' שהוא יום ו' כדי למוכרה ביום ראשון לבישול ובתנאי שיאכלו הקצבים חתיכה אחת קודם אכילה גם שימלאו המים מעיו"ט ומיהו בדיעבד יש להתיר אף המילוי המים ביו"ט ואף לאחר האכילה וכשר הדבר שיאכלו ממנה כזית דומיא דמסוכנת הנ"ל סי' תצ"ח סעי' ו' ומ"מ ראוי להניח השרייה ביו"ט ב' דהוי ודאי חול וכדלקמן סי' תקכ"ז יעו"ש. פר"ח ססי' זה מדעת עצמו ומתשו' פני משה ח"א סי' ב' יעו"ש. והסכים לדבריו השו"ג בסעי' זה והשיג על השכנה"ג שפקפק על תשו' פני משה הנז' בסוף הספר יעו"ש. ואם אפשר ע"י עכו"ם יותר טוב. מש"ז או' ד' ועיין לקמן או' ס"ג מ"ש עוד בזה. ועיין עוד מזה לעיל סי' ש"ח מאו' ר"א עד או' ר"ו יעו"ש:

א

טנ) [סעיף ו'] נוהגין לנקר הבשר ביו"ט וכו' ואפי' א"צ אלא למקצתם דדמיא להא דמערים ומלח גרמא גרמא. הג"א פ"ק דביצה בשם ריב"א. וכ"כ הרוקח סי' רצ"ז דמותר לנקר כל בהמה ביו"ט ולמולחה אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת כרב אדא בר אהבה. והב"ד ב"י. ומשמע הא דהתירו לנקר כל בהמה ביו"ט ולמולחה אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת ה"ד שחושש שמא יסריח הבשר וע"י הערמה וקודם אכילה כמ"ש בסעי' הקודם וכ"כ הפר"ח. וה"ד בנשחט ביו"ט אבל אם נשחט מעיו"ט אסור, אבל לנקר הבשר שרוצה לאכול ביו"ט שרי אפי' אם נשחט מעיו"ט. מ"א ס"ק י"ב. ר"ז או י"ט ח"א כלל צ"א או' ה' מק"ק סי' כ"ה או' ט' מ"ב או' כ"ז. והא דאסור לנקר בשר שנשחט מעיו"ט כשאינו רוצה לאכול ביו"ט אפי' ע"י הערמה וקודם אכילה היינו דוקא בהיה אפשר לנקרו קודם יו"ט. ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב שם:

א

ס) שם הגה. וטוב לשנות קצת וכו' כמו בקופיץ או בקרדום. תה"ד סי' פ"ד. והב"ד ב"י. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' יו"ט. והטעם שצריך לשנות כתב שם התה"ד משום שהיה אפשר לנקר מעיו"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרבה מסריח טפי יעו"ש והב"ד ב"י והאחרונים:

א

סא) שם הגה. וטוב לשנות קצת וכו' אבל האחוריים שצריכים ניקור גדול לחטט אחרי החלב והגידין ולקלוף בכמה מקומות אין נראה להתיר ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה דרשות מהרי"ל שם. והב"ד ד"מ או' ג' וכ"כ היש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ב. אבל כשנשחט ביו"ט אפי' אחוריים שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום. יש"ש שם. שכנה"ג בהגב"י או' ו' עו"ש או' ח' וה"ה אם נשחט סמוך ליו"ט שלא היה אפשר לנקרו קודם לכן. מ"א ס"ק י"ג. ובמקום שיש דוחק בבשר ולא היה פנאי לנקר קודם יו"ט שפיר יש לנקר ביו"ט גם אחוריים, ט"ז סוף הסי' י"א בהגב"י, א"ר או כ"א, ח"א כלל צ"א או' ה' מ"ב או' כ"ט. ומיהו דעת המ"א שם להקל בכל ענין בניקור אם חפץ לאוכלו היום. וכ"כ חמ"מ או' ו' ועיין באו' שאחר זה:

א

סב) שם בהגה. וטוב לשנות קצת אם יוכל וכו' משמע דאם אי אפשר לשנות מותר בלא שינוי. מ"א שם ר"ז או' ח"י. מק"ק שם או' ח' מ"ב שם. וכתב שם הר"ז דאם א"א לו לשנות מותר לנקר כדרכו אפי' חלק האחורים שיש טורח הרבה בנקירתו כיון שהוא צורך אוכל נפש שרוצה לאכול היום. וכ"כ מק"ק שם. וזהו כדעת המ"א שכתבנו באו' הקודם אלא שכתבנו שם דדעת האחרונים להחמיר בנשחט מעיו"ט אלא א"כ יש דוחק בבשר ולא היה פנאי לנקר קודם יו"ט יעו"ש:

א

סג) ואם הבשר הוא ביום השלישי לשחיטתו ואם ישהא אחר יו"ט יהא אסור לאכלו כ"א צלי אסור לנקרו ולהדיחו ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנו כזית אבל אם נקרו מעיו"ט מותר להדיחו ביו"ט הואיל וראוי לאכילה כמ"ש סי' שכ"א סעי' י"א. מ"א שם. ר"ז או' ך' מק"ק שם או' יו"ד. ואפי' לאחר שכבר אכל מותר לשרותו. ר"ז שם מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"א. וראוי לכתחלה שימלאו מים מעיו"ט ויאכלו הקצבים חתיכה ממנה ואם אפשר להניח ההדחה עד יו"ט ב' לא ידיחו ביו"ט ראשון. ח"א שם או' ו' ליקוטי רימ"א שם. מ"ב או' כ"ט. וכ"כ לעיל או' נ"ח יעו"ש:

א

מ"א סק"י זהו מימרא דר"י אמר שמואל כצ"ל:

ב

שם וכ' הרב"י דהרמב"ם פסק כר"י אמר שמואל כצ"ל:

ג

ט"ז סק"ב ז"א דהא דלא בעי שם אלא מליחה מעט כצ"ל:

א

מחלק להם. דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור (ש"ל) ועמ"ש ססי' שכ"ב בשם התו' דבני חבורה המקפידין אפי' בלא גורל אסורים לחלוק דגזרי' שיבואו לידי מדה ומשקל ומנין אבל שכנים שאינם חברים אפי' מקפידין מותרים לחלוק בלא גורל ע"ש:

ב

זו כזו. אבל אסור שיאמר לו מה שאתה נוטל בעד זו למחר אתן לך בעד זו דהוי סכום מקח (ש"ל):

ג

עם עכו"ם. פי' שישראל אסור לומר לעכו"ם הריני עמך למחצה לשליש ולרביע (כ"מ בהג"א ע"ש) ונ"ל הטעם משום דאין רגיל להשתתף עם העכו"ם מיחזי טפי כמקח וממכר ולבוש פי' שאסור למכור לעכו"ם בכה"ג בשר כשר עססי' תצ"ז ודיוקו של הג"א מדקתני אומר אדם לחברו משמע למעוטי עכו"ם ודכוותי' דייק בפ"ק דע"א שאסור לו' לעכו"ם הנראה שתעמוד עמי לערב אבל התו' בשבת דף ק"ן דחו פי' זה כמ"ש סי' ש"ז ס"ז א"כ אפשר דה"נ חבירו לאו דוק' וצ"ע עסי' תקי"ו:

ד

אסור לשקול. אפי' אינו מדקדק רק פיחת מעט או מוסיף מעט אסור אף על גב דבמדה שרי כמ"ש סי' שכ"ג שאני התם דאינו נרא' כמודד רק כשופך לכלי אבל במשקל בכל ענין אסור: אסור ליקח ביד א' המשקל וביד השני בשר לשער המשקל (ב"ח):

ה

וטבח אומן. פי' שיודע לכוין לשער בצמצום אסור ומשמע ביש"ש דוקא למכור אסור אבל בביתו מות' וכן נראה דהא הרשב"א מתיר לשקול ממש בביתו לידע כמה הוא צריך:

ו

חותך כדרכו. ונ"ל דמותר לו' תן לי ליטר' בשר דאינו מכוון למשקל אלא לו' לו כמה צריך כמ"ש סי' שכ"ג גבי מדה:

ז

אין נוקבין. דצריך שינוי לידע שמקח וממכר אסור בו [רש"י] וא"כ מותר לנקוב חתיכת האפיקומן בפסח לתלותו דלא כיש מחמירין:

ח

לעשות בו סי'. שלא יחליפנו אדם: איתא בגמ' כלי שיש בו שנתות ונותן בו מעט מים ומניח הבשר במים וכשיגיע עד השנתות יודע כמה ליטרות יש בו אסור לעשות כן בי"ט אפי' פיחת מעט או מוסיף מעט דמוכחא מילתא שמכוין למדה:

ט

באור. וה"ה שמותר לטומנו ברמץ:

י

מותר למלוח וכו'. זהו מימרא דר"י משמי' דשמואל בגמ' וקאמרי' רב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכתב הרב"י דהרמב"ם פסק כשמואל דדוקא למלוח בבת א' שרי דחד טרחא הוא אבל אם מלח חתיכה א' אסור להערי' ולמלוח אח"כ חתיכה אחרת ולומר בזו אני רוצה אסור עכ"ל וא"כ צ"ע מ"ש רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו' הערמה מאן דכר שמיה איפכא ה"ל למכתב דקודם אכילה שרי הערמ' וצ"ל דס"ל אף על גב דחד טרחא הוא אם בא למלוח הרבה חתיכו' אחר אכילה ולומר אוכל ממנה כזית אסור כמ"ש סי' תק"ג וב"ח כ' דאם שחט בי"ט מותר להערים אפי' אחר אכילה ולמלוח אפי' גרמא גרמא כדי שלא יסריח הבשר כמ"ש סי' תצ"ט ס"ג וכ"מ ברש"י ותו' דף י"ז ע"ב:

יא

אף על פי שהי' אפשר למלחו. דידוע כשהבשר היא במלח מפיג טעמו ואף על גב דאמרי' לעיל שמותר להערים ולמלוח בי"ט כדי שלא יסריח ש"מ שעדיף טפי כשמונח במלח י"ל דהתם מיירי בי"ט ראשון דאם לא מלח ליה עד יום שלישי יסריח אבל מעי"ט לי"ט עדיף טפי כשמונח בלא מלח ודגים יש מינין שמשביחין במלח ואותן צריך למולחן מעי"ט (ת"ה) ונ"ל דמיירי שמולחו להוציא דמו וה"פ אם היה מדיחו ומולחו מעי"ט להוציא דמו היה צריך אחר הדחה שניה למולחו דאח"כ מתקלקל כשעומד בלא מלח והוא טוב יותר כשהבשר תולה כך באויר בלי הדחה ומליחה לכן מותר למולחו בי"ט ויש"ש פסק כמהרי"ל דאסו' למלוח בשר בי"ט ועסי' תצ"ה בהג"ה ונ"ל הא דמותר למלוח בשר בי"ט בשחרית בהערמה שלא יסריח היינו שמולחו להוציא דמו ומניחו במלח עד לאחר י"ט (עבי"ד סי' ע' ס"ה דיש אוסרין לכתחלה או לאחר שמלחו והדיחו מולחו בליל י"ט ע"י הערמה שאומר מזו אוכל למחר אבל בשחרית אפי' קודם אכילה לאחר שמלחו והדיחו אסור למולחו שנית דאפי' צריך לאכלו הרי מבשל אותו מיד וא"צ מליחה כנ"ל) ונ"ל דבמקום שיש ודאי הפסד שיסריח מותר להערים ולמלוח אפי' אחר אכילה כמו שהתירו במסוכנת בסי' תצ"ח ס"ו ודוקא כשנשחט בי"ט כמ"ש ס"ו וכ"מ בר"ן:

יב

נוהגים לנקר. ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א דהא רב שרי להפריש חלה בי"ט מעיס' הנילושה מעי"ט עכ"ל הג"מ ויש לתמוה דאדרב' כל שא"א לאכול בע"א שייך בו בריר' כמ"ש סי' שי"ט ס"י ועוד דרוב הגאוני' לא ס"ל הא דרב ובהג"א מוכח דלא התיר ניקור אלא משום פסידא והיינו בשוחט בי"ט דכששחט מעי"ט אין הניקר מפיג טעמו אדרבה משביחו לכך נראה דיש לנקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקרדום (וכמ"ש סי' תק"ד) לענין תבלין ואף על גב דהרקדה אסור' אפי' ע"י שינוי (וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב) שאני התם שרגילין לעשות הרבה בבת א' וחיישי' שיכוין לעשות' בי"ט ויתבטל משמחת י"ט כמ"ש הרמב"ם עכ"ל ת"ה ודבריו תמוהים שפירש פי' זר בדברי הג"מיי ודבריו כפשוטן דמ"ש משום דא"א בע"א לא בא לתת טעם למה אין בזה משום בורר וכו' כלו' דזה לא מקרי ברירה דבריר' לא שייך אלא בדבר המעורב אבל הכא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכ"כ המרדכי בסתמא וברירה לא שייך כאן עכ"ל, ואפי' למ"ש סי' תק"י היינו בדבר שהוא פסולת גמור או בב' מיני אוכלין אבל הכא הוא מין א' ואינו פסולת אלא אסור' הוא דרביע עליו, ומ"ש הג"מ משום דא"א וכו' ה"ק עכ"פ כיון שהי' יכול לנקרו מעי"ט ליתסר לנקרו וע"ז קאמ' דא"א לאכלו בע"א שרי לעשותו ומייתי ראיה מרב דאמ' שחט צפור מעי"ט אסו' לכסותו בי"ט כיון שמותר לאוכלו בי"ט בלא כיסוי אבל גלגל עיסה מעי"ט מותר להפריש חלה בי"ט כיון דאסו' לאכלה בלא חלה ה"נ כיון דאסו' לאכלו בלא ניקור שרי כנ"ל ברור פי' של הג"מ וכ"כ בהדיא בס' ראב"ן ע"ש (ומסיק) אף על גב בדהוה ברירה שרי כמ"ש סי' תק"י ס"ב גבי קטניות עכ"ל ואפי' להאוסרין סי' תצ"ה אוכל נפש שהיה אפשר לעשותו מעי"ט היינו במלאכה גמורה אבל הכא לא הוי ברירה כמש"ל ומ"ש בת"ה דרוב הגאונים פסקו דלא כרב היינו משום שהוא מתקן גמור דקודם היתה כל העיסה טבל תדע דאפי' המתירין באוכל נפש אוסרין להפריש חלה אבל הכא לא חשיב תיקון דהבשר הוא אוכל בכל מקום שהוא רק בחותך מה שאסור לאכול, ומ"ש בת"ה דבהג"א לא התיר אלא משום פסידא, ז"ל הג"א שלפנינו ומשום פסידא שרי לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצתה דדמי להא דמערים ומלח גרמא גרמא עכ"ל משמע דלנקר מה שרוצ' לאכול שרי בלא פסידא אפי' נשחט מעי"ט ומ"ש הג"א ומשום פסידא נ"ל דמיירי אם ישהא אחר י"ט יסריח הבשר וצריך למלחו ע"י הערמה וא"א למלחו אא"כ מנקרו לכן שרי מ"מ דוקא בנשחט בי"ט אבל נשחט מעי"ט אסור כמ"ש תה"ד:

יג

וטוב לשנות. משמע דאם א"א לשנות מותר בלא שינוי וביש"ש פסק דאחוריי' אסור לנקר דא"א לנקרו בשינוי ואם נשחט בי"ט הכל שרי עכ"ל וה"ה אם נשחט סמוך לי"ט שלא היה אפשר לנקרו קודם לכן, ולפי מש"ל יש להקל בכל ענין בניקור: ואם הבשר הוא ביום השלישי לשחיטתו ואם ישהא אחר י"ט יהיה אסור לאכלו כי אם צלי אסור לנקרו ולהדיחו על ידי הערמה שיאמר אוכל ממנה כזית כמו שכתב בת"ה דכשנשחט בערב יום טוב אסור דהוי לי' לנקרו בערב יום טוב וכ"מ בר"ן גבי מליחה שכתב שהוא גרם לעצמו הפסידא דה"ל לנקרו מעי"ט אבל אם נקרו מעי"ט מותר להדיחו בי"ט הואיל וראוי לאכילה כמ"ש סי' שכ"א סי"א, ול"ד להדחת כלים שאסור כמ"ש סי' שכ"ג דהתם עושה מעשה בידים שמדיחו מה שאין כן כאן ששופך עליו מים ודיו שרי כמו ירקות אבל בשבת נ"ל דאסור כמ"ש שם:

א

{א} אין קונים בשר וכו' – אפילו ליקח בהקפה משום גזירת מקח וממכר:

ב

{ב} הריני שותף וכו' – ר"ל אע"פ שאינו קונה ממנו אלא משתתף עמו בגוף הבהמה אפ"ה אסור כיון שמזכיר שם דמים:

ג

{ג} אלא מחלק וכו' – עיין בה"ל:

ד

{ד} להם – דוקא בלא גורל כגון שהם מוותרים זה לזה ואין מקפידין אם יקח חבירו מנה יפה אבל אם מקפידין וצריכין גורל אסור ועיין סוף סי' שכ"ב ואפילו גורל ע"י סכין כמו שעושין הקצבים [דהיינו שמניחין סכין בין שני החלקים ושואלים להקונים איזה צד רוצה אם החלק שמונח לצד החד או לצד הגב] גם זה מקרי גורל ואסור [אור זרוע הלכות יו"ט]:

ה

{ה} ומביא וכו' – ר"ל וכדי שידעו אח"כ כמה צריך לפרוע שהרי יש בהמה שחלק ממנה שוה דינר ויש בהמה שנתח ממנה שוה שני דינרים לזה אמרו חכמים שקודם ששוחט לבהמה מביא בהמה אחרת ששויה כזו לעין הרואה ולמחר שמין דמיה וכן ישלמו. ונראה דאם הקונים סומכין על הטבח בדבר המקח שיאמר להם למחר א"צ להביא בהמה אחרת אח"כ מצאתי שכ"כ בא"ר בשם תניא וז"ל וה"ה שיוכל לילך לטבח ישראל או כותי ולומר לו תן לי רגל או חצי וכיו"ב בלא זכירת מקח וממכר ופיסוק דמים ולמחר פורע לו המעות כמו שיוכל וכעין זה משמע בטור סימן תקי"ז:

ו

{ו} זו כזו – ומ"מ אסור לפרש ולומר מה שאתה נוטל למחר בעד זו ניתן לך בעד זו דהוי סכום מקח:

ז

{ז} אפילו בכה"ג אסור – היינו אפילו בלא פיסוק דמים שאומר לעכו"ם הריני עמך בבהמה זו למחצה וכו' והטעם משום דאין ישראל רגיל להשתתף עם העכו"ם מחזי טפי כמקח וממכר ולא הקילו בזה ויש חולקין בזה דלא מפלגינן בין ישראל לעכו"ם וכל שאינו מזכיר דמים מותר ויש להחמיר כסברא ראשונה. בד"א בדבר שאין שיעור מקחו ידוע כמו בשר אבל דבר שמקחו ידוע כמו ביצים ואגוזים וכה"ג מותר ליקח חלק אצל נכרי אם אינו מזכיר לו סכום דמים. וכתב הלבוש דאסור לו לישראל למכור לעכו"ם ביו"ט אפילו בלי פיסוק דמים [אם לא דאיכא פסידא כגון בשר טריפה וכדלעיל בסוף סימן תצ"ז ע"ש] דלא התירו זה אלא כשישראל קונה ומשום שמחת יו"ט:

ח

{ח} אסור לשקול – ואפילו אינו שוקל במשקל הרגיל אלא שמניח בכף כלי או סכין ודעתו למחר לשקלו אפ"ה אסור דעובדא דחול הוא כתבו האחרונים דאפילו אינו מדקדק במשקל כ"כ רק פוחת מעט או מוסיף ג"כ אסור דמ"מ נראה כשוקל:

ט

{ט} ואפי' ליתנו וכו' – ר"ל ובכף השני מונח משקלות:

י

{י} שרגילין לשקול בה – דאז נראה כשוקל ועיין בבה"ל כתבו האחרונים דלא קאי רק אנותנו לשמור מן העכברים הא במקום ששוקל להדיא אפילו אינה תלויה במקומה אסור:

יא

{יא} ואפילו לשקול מנה וכו' – מנה הוא חלק ור"ל כשיש להם בשר לחלק ומניחין חלק אחד בכף אחת והשני בכף שכנגד להשוותם:

יב

{יב} שלוקח וכו' ומשער – דוקא בזה שהוא השערה בעלמא אבל אם לוקח משקל ביד אחת וביד השני בשר לשער נגד המשקל אסור:

יג

{יג} אפילו זה אסור – מפני שהוא רגיל בזה יודע הוא לכוין המשקל בצמצום וכשוקל במאזנים דמי וכתבו האחרונים דלא מחמרינן בזה אלא בשעה שמוכר אבל לעצמו בביתו לית לן בה. אסור לשקול הבשר במים דהיינו כלי שיש בו שנתות [דהיינו חריצים] ונותן בו מים ומניח בו הבשר וכשהמים מגיעין עד השנתות יודע כמה ליטרא יש בבשר ג"ז אסור ואפילו פיחת מעט או הוסיף מעט שניכר שמכוין למשקל [גמרא]:

יד

{יד} חותך כדרכו – כתב המ"א דמותר לומר לטבח תן לי ליטרא בשר דאינו מכוין למשקל אלא להודיע לו כמה הוא צריך וכמו שכתב הרמ"א לעיל סימן שכ"ג ס"ד וע"ש במ"ב סק"כ ובה"ל:

טו

{טו} לתלותו בו – מלשון זה משמע דאפילו בעה"ב לעצמו אין לו לעשות נקב בבשר השחוט כדי שיוכל לתלותו על הכותל שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל יש מפרשים דאין הדברים אמורים אלא בקצב המוכר בשר שדרכו בחול לעשות נקב בסכין בהבשר כדי שיוכל הלוקח לאחוז שם בידו להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות הנקב ביד כדי שיהיה היכר שאין מקח וממכר מותר בו ולעשות נקב בחתיכת האפיקומן בפסח לתלותו נראה דלכו"ע מותר אפילו בסכין ומ"מ לעשות בו נקב עיגול או משולש כמגן דוד יש להחמיר [פמ"ג]:

טז

{טז} לעשות בו סימן – שלא יחליפנו אדם:

יז

{יז} מותר אפילו בסכין – איתא בגמרא דרבה בר ר"ה =רב הונא= מחתך אתלת קרנתא [כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות ובביתו היו יודעין שזה היה סימן שלו תמיד] אבל אותיות [וציורים] אסור לעשותן בבשר דרך סימן ביו"ט:

יח

{יח} מולגין וכו' – ברותחין אחר המליחה כדי להשיר השיער וכן מהבהבין וכו' דהוי מלאכה לצורך אוכל נפש ופשוט דלדעת היש מחמירין לעיל בסימן תצ"ה דאף באו"נ גופא אם אפשר לו לעשות מעיו"ט אסור ביו"ט מיירי כאן בשלא היה לו פנאי למולגו מעיו"ט [דידוע שאינו מתקלקל אם היה מולגו מעיו"ט] או דמיירי ששחטו ביו"ט גופא:

יט

{יט} באור – וה"ה דמותר להטמין אותו ברמץ:

כ

{כ} בסיד וכו' – כדי להסיר השער:

כא

{כא} בבת אחת – במפולת יד אחת כגון שיש כאן שלש חתיכות יניחם זו אצל זו ויקח מלח מלא חפניו כדי שיעור מליחה של כל החתיכות וזורה עליהם בבת אחת:

כב

{כב} אע"פ שאינו צריך – ליו"ט אלא אחת והטעם שטורח אחד הוא טורח לכל הבשר שהרי מולחן ביחד ואע"פ שהוא מוסיף קצת טרחא שהרי צריך להפך כל חתיכה וחתיכה בפ"ע כדי למולחם בצד השני מ"מ כיון דמן התורה אין עיבוד באוכלין כמו שכתבנו לעיל בסימן שכ"א הקילו חכמים למלוח בבת אחת אם חושש שמא יסריח הבשר:

כג

{כג} וי"א דלא שרי להערים וכו' – הלשון מגומגם דלא נזכר הערמה כלל בדברי המחבר וכתבו הרבה מפרשים שחסר כאן בדברי המחבר וכצ"ל ומותר להערים ולמלוח חתיכה ואח"כ ליטול אחרת ולומר בזה אני רוצה ור"ל דאפילו כשאינו מולח בבת אחת יש תקנה דהיינו ע"י הערמה שיאמר בזו האחרת אני רוצה עכשיו והתירו לו דבר זה כדי שלא ימנע מלשחוט אם ידע שלא יתירו לו למלוח כל הבשר ואתי למסרח [ויש שכתבו דאפילו נשחט מעיו"ט נמי מותר למלוח כולן ביו"ט ע"י הערמה] וע"ז הגיה רמ"א וי"א דלא שרי להערים וכו':

כד

{כד} רק קודם אכילת וכו' – דבאמת צריך לאכול אז איזה חתיכה אבל אם כבר אכל ואין בדעתו לאכול עוד יותר היום אסור להערים ולמלוח אע"פ שיבשל ויטעום מעט כיון שאינו טועם רק כדי להתיר לו מליחת שאר החתיכות וכעין שנתבאר לקמן בסימן תק"ג ס"א ע"ש. ואפי' אם ירצה למלוח כל החתיכות ביחד נמי אסור בכגון זה דלא שייך בזה לומר טרחא אחת לכולם שהרי גם לאחת א"צ באמת. והסכימו האחרונים דכ"ז בשאינו ידוע לו בודאי שיסריח אם לא ימלחנו אבל בידוע לו בודאי מותר למולחו אפילו אחר אכילה ואפילו בזה אחר זה ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל היום וצריך שיאכל כזית מאחת מהן ואפילו זה לא התירו אלא כששחט ביו"ט כדי שלא ימנע על להבא מלשחוט אבל כששחטה מעיו"ט כיון שהיה יכול למלחה מעיו"ט אסור למלוח בשר שא"צ לו ביו"ט אא"כ מולחו קודם אכילה:

כה

{כה} ומותר למלוח וכו' – ר"ל כשמולחו להכשירו להוציא דמו [ומטעם דאם היה מולחו מעיו"ט היה צריך אחר הדחה שניה למולחו עוד פעם שני ולהשהותו במלח עד למחר [דאל"כ היה מתקלקל] ודבר ידוע הוא כשהבשר שוהה הרבה במלח מפיג טעם לפיכך מותר למלוח הבשר שרוצה לאכלו בו ביום ואגבן מותר למלוח שארי הבשר כיון שהוא בבת אחת או ע"י הערמה וכנ"ל] אבל אם כבר נמלח והודח משום דם אסור למולחו פעם שנית ביו"ט כדי שלא יפסיד ואפילו בשחרית קודם אכילה שהרי אין דרך למלוח בשר בשעת בישולו ואדרבה מדיחין אותו ממלחו בשעת בישולו ואם כן מוכחא מלתא שמולח רק לתקן הבשר ולכן אסור. אמנם בליל יו"ט ב' מותר לחזור ולמלחו ע"י שיערים על כל חתיכה לומר מזו אוכל למחר וכן יעשה שיאכל מהן מעט למחר:

כו

{כו} אע"פ שהיה וכו' – ומ"מ דגים שהם משובחין כשמונחין במלח אסור למולחן ביו"ט כשהיה יכול למלחן מעיו"ט [ואין בכלל זה מה שנותנין מלח לתוך המחבת שמבשלין אותן בה דאין איסור במליחה אלא משום גזרת עיבוד או משום דטורח שלא לצורך יו"ט משא"כ בזה שנותן לתוך התבשיל] ומיני דגים הרכים המתקלקלים כשינוחו זמן רב במלח מותר למלחן ביו"ט אפילו אם קרען בעיו"ט ודינן כמליחת בשר לכל דבר:

כז

{כז} אפילו נשחט מעיו"ט – וכנ"ל לענין מליחה וכ"ז כשמנקר הבשר שדעתו לאכלה ביו"ט אבל שאר בשר אסור לנקרו ואפילו נשחט ביו"ט שהרי טורח הוא לצורך חול אא"כ רוצה למלחו מפני שחושש שמא יסריח הבשר ולמלחו אסור קודם ניקור כמ"ש ביו"ד סימן ס"ה בזה מותר לו לנקר גם שאר בשר ע"י הערמה דהיינו לאחר שניקר חתיכה אחת לצורך היום אומר חתיכה זו אינה טובה בעיני כ"כ רק חתיכה אחרת ומנקרה וכן כולם. ודוקא כשנשחט ביו"ט אבל אם נשחטה בעיו"ט והיה לו פנאי לנקרה מבע"י אסור לו לנקר ביו"ט רק הבשר שצריך לו לאכילה ביו"ט שהרי הניקור אינו מפיג טעם הבשר כלל והיה לו לנקר קודם יו"ט:

כח

{כח} וטוב לשנות קצת – דהיינו שינקרנו בקופיץ או בקרדום ואע"ג דלעיל גבי מליחה אף שהיה יכול למלחו מעיו"ט א"צ שינוי התם משום דבשר ששוהה הרבה במליחה מפיג טעם משא"כ הכא ע"י הניקור אינו מפיג טעם כלל והיה לו לנקרו מעיו"ט:

כט

{כט} אם יוכל לשנות – ואם א"א לו לשנות מותר אפילו בלי שינוי ואע"ג דהיה יכול לעשות מעיו"ט משום דבניקור ליכא שום לתא דמלאכה אלא משום טרחא בעלמא וחלק אחוריים דא"א לנקר היטב ע"י שינוי יש להחמיר שלא לנקרו אם נשחט מעיו"ט והיה שהות לנקרו מעיו"ט ובמקום דחק יש להקל לצורך יו"ט. בשר מנוקר שהוא ביום ג' לשחיטתו ואם ישהה אחר יו"ט יהיה אסור לאכלו כ"א צלי כמבואר ביו"ד סי' מותר להדיחו ביו"ט הואיל וראוי לאכילה ואף דטרחא זו לצורך חול הוא אינו עושה מעשה רק ששופך עליו מים [ומ"מ ראוי לכתחלה שיאכלו הקצבים חתיכה ממנה ואם אפשר להניח ההדחה עד יו"ט ב' לא ידיחו ביו"ט ראשון] אבל בשבת דא"א לבשל ולאכול אסור [מ"א] ועיין לעיל בסימן שכ"א במ"ב סקכ"א מה שכתבנו בשם האחרונים דע"י עכו"ם בודאי יש להקל להדיח ואם א"א ע"י עכו"ם מותר גם ע"י ישראל. עוד כתב המ"א דאם אירע זה בבשר שאינו מנוקר גם ביו"ט אסור להדיחו משום דכיון דאסור לנקר מה שאינו לצורך יו"ט ע"י הערמה שיאמר אוכל ממנו כזית כיון דהיה יכול לנקרה מבע"י וכנ"ל ממילא לא חזי לאכילה וע"כ דינו כמו בשבת דאסור להדיחו והנה לפי מה שהקילו האחרונים גם בשבת במקום הדחק מטעם דכיון דחזי לטלטול ממילא מותר להדיחו ג"כ גם בבשר שאינו מנוקר אין להחמיר מטעם זה כמו שביארתי בבה"ל. ומ"מ אם אפשר ע"י עכו"ם טוב יותר ע"י עכו"ם או כשמונח הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה הבשר שרוי במים:

א

חותך, עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב סי' צ"ה מ"ת במקום שיש קצב נכרי ולא רצה למכור בעי"ט לפי שהי' חג שלהם רק למחרתו בי"ט יפה הורה המורה שמותר לקנות ממנו ולומר לו סכום המשקל שהוא צריך שהרי אף לישראל מותר לו' תן לי ליטרא והוא מכוין דרך חתיכתו לחתוך בו ואם כן מאי איכפת ליה שהנכרי שוקל ממש ואפי' כשהוא פסיק רישא לא איכפת לן כ"כ באמירה לעכו"ם כמבואר בסי' ר"ג במג"א ס"ק מ"א וגם אין כאן חה"ש שהרי גם הם קונים מה שצריך להם לצורך חגם ומ"מ משום זילזול יו"ט אין לישא הבשר בפרהסיא ויכסו אותם בנשאם ברחוב ע"ש:

ב

לשנות. עבה"ט כתב בשו"ת נ"ב מ"ת סי' צ"ב בשר שלא הודח קודם יו"ט ויום ג' משנשחט הוא ביו"ט מותר להדיחו כיון שראוי לבשל בו ביום לית ביה משום תיקון ועיין לעיל סי' שך"א מ"ש בזה:

א

אסור לשקול אפי' בביתו. בגמ' לא הוזכר בביתו רק שלא ישקול בשר וז"ל הטור וכ' הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא איירי אלא בלוקח מן הטבח או בשותפין שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לדעת כמה יבשל מותר ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפי' בביתו אסור עכ"ל הטור וכ' ב"י מהירוש' נראה כהרשב"א שהרי כ' המרדכי פ' א"צ ירוש' מפיס אדם עצמו בליטר' לידע כמה הגיע לו פי' אע"פ שאמרו אין משגיחין בכף מאזנים לא אמרו אלא לטבח אבל לבע"ה אם יחפוץ לידע כמה הגיע לחלקו שרי לשקול שכן דרך בעה"ב להיות מונה עכ"ל ולי נראה דבגמ' דידן לא ס"ל הכי דהא פליגי רב ושמואל. במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבביתה פליגי ואפי' רב לא שרי אלא שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דל"ש האי טעמא רב נמי אסר ע"כ בב"י ולעד"נ דאין כאן מחלוקת בין הגמרות דמצינו לענין שבת בחשבונות של מה בכך דמותר כר"ש בסי' ש"ו ס"ו דמותר לחשוב כמה פרע שכר לפועליו כיון שאין לו נפקותא בכך ה"נ בירושלמי דמותר לחשוב כמה הגיע לחלקו:

ב

כמה חתיכות בבת א'. זה מימר' דשמואל ופירש"י דחד טירח' לכולהו ובגמ' איכא תו דרב אדא מערים ומלח גרמא גרמא פירש"י לאחר שמלח זו לאוכלה היום אומר חבירת' עריבה עלי לאוכל' היום וחוזר ומולח' והטור לא זכר הא דרב אדא וכן הרמב"ם פ"א די"ט וכ' ה' המגיד דהרמב"ם מפרש דהם חולקי' ששמואל לא התיר אלא בבת א' ורב אדא התיר אפי' בזא"ז בהערמה וכ"כ ב"י לדעת הטור שפסק כשמואל ואני משתומם כשעה חדא דהא כבר כ' הטור בסי' תצ"ט דמותר למלוח בשר ע"ג העור כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו והא פשיטא דלא מיירי שם מחתיכה א' שימלח אות' במקומות הרבה על העור דודאי בחתיכה א' לא ימלח כ"כ הרבה מלח עד שיספיק לכל העור וא"ל שירבה מאוד למולח' הא ודאי אסור בי"ט כיון שמן הדין א"צ למולחו הרב' יותר מהראוי כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וכל שזה מולח הרבה יותר מהראוי מוכח' מלתא דעושה בשביל העור ואסור וכן הרמב"ם בפ"ג כ' דין זה וז"ל מולח מעט בשר מכאן ומעט מכאן עד שימלח העור כולו הרי דלאו אחד בשר קאי דא"כ הל"ל מולח בשר מעט מכאן דאז הוה אפשר לפ' על חד חתיכה ולשון מעט היינו מקצת ממנה אבל כשאומר מולח מעט בשר משמע קצת בשר בכאן וקצת בשר בכאן ותו דאפי' אם תפרש על חתיכה א' מ"מ הוה דין בהרבה חתיכות ג"כ הכי דהא טעם האיסור לה' המגיד משום דאינו מולח בבת א' א"כ מה לי חתיכה א' מה לי הרבה אלא פשוט לפע"ד דגם בהרבה מותר א"כ מפורש דאפי' בב' הערמות שרי דהיינו בהערמת מליחת הבשר והערמת מליחת העור א"כ לא הוצרכו הרמב"ם והטור להזכיר הא דרב אדא לענין מליחת הבשר שכבר זכרוהו ברבותא טפי וא"כ הך תנאי שנזכיר כאן דלא שרי אלא קודם אכילת שחרית הוא שייך כ"ש בהך דהעור שזכרנו וכ"כ ב"י אלא שמו"ח ז"ל חולק ואומר דגבי עור שאני שהתירו סופן משום תחילתן והוא תמוה דרש"י פי' בפ"ב דף י"ז וכן תשו' הרשב"א שמביא ב"י סי' תק"ג שבהך דרב אדא הוה הטעם ג"כ משום התירו סופן משום תחילתן וא"כ אין חילוק כלל ביניהם וברור לפע"ד דהך דין דמליחה דבשר דכאן הוא ממש דין דמליחת בשר ע"ג העור ולרבותא זכרוהו שם וכאן אין צורך בו וא"ל דהא דע"ג העור לא מיירי אלא מליחה מועטת דהיינו לצלי אבל כעין קדירה אסור אפי' בבשר ז"א דהא דלא בעי' שם מליחה מעט היינו משום העור דאי תימא משום הבשר עצמו ה"ל לאבי' בגמ' להשמיענו דין זה דדוקא צלי בבשר עצמו בלא עור אלא פשוט דלא נקטי' לצלי אלא בשביל עור אבל בבשר עצמו מותר בכל ענין והיינו כרב אדא וע"ז סמכו הטור ורמב"ם דלא כתבו הא דרב אדא כיון דמוכח מהך דע"ג עור דבשביל הבשר עצמו מותר בכל גווני ולא בעי' לצלי אלא משום העור:

ג

אעפ"י שהי' אפשר כו'. הטעם שם דטפי מעלי בשר' כשאין שוהא במלח וכ' ע"ש בת"ה סי' פ' דבדגים יש חילוק דיש מינים דמתקלקלים אם שוהין במלח אז מותר למולחן בי"ט אף אם נתקרעו בעי"ט ומינים דטפי מעלי כששוהין במלחם לא ימלחם ביו"ט אם נתקרעו בעיו"ט ומ"מ נ"ל דיכול לבשלם ולתת מלח לתוך המחבת שמבשל אותם כיון שעיקר טעם האיסור משום צד עיבוד וזה אין שייך בתבשיל שנותן המלח לתוך המים:

ד

נוהגים לנקר. בת"ה סי' פ' כ' וז"ל בהג"ה בשם ראבי"ה כ' דמותר לנקר בשר בי"ט אפי' נשחט מעי"ט ואין בזה משום בורר אוכל מתוך אוכל משום דא"א לאכול בע"א נראה דר"ל דא"א לאכול בע"א מ"ה לא חשיב ברירה ויש לתמוה על ההיא סברא מההיא דפרק תולין דבין הגיתות מותר לתת יין עכור בשמרים לתוך המשמרת משום דבלא"ה יכול לשתותו אלמא אדרבה משום דאפשר בלא הך ברירה מש"ה לית ביה משום ברירה ע"כ ואני גברא רבה חזינא אבל תיובתא לא חזינא דאין זה ענין לזה דודאי כל שאין הכרח להבדיל זה מזה אלא יש אפשרות לשתות אע"פ שהם מעורבין אין ההבדל אוסר בזה דאין כאן בורר אבל באם צריך להבדיל וא"א בלעדו אז יש לחלק באם יש אפש' ליקח משם האוכל ולא לעסוק בפסולת כלל אלא יקח האוכל ויאכל והשאר ישאר לשם אז אסור לברור האוכל א' א' ולעשו' קיבוץ ממנו אבל א"א ליקח האוכל ולהבדילו מן הנשאר כההיא דמנקר שרי כיון שא"א להבדיל בע"א וההבדל הוא ההכרח: תו כ' שם דבהג"א גבי הא דמלח גרמי גרמי מוכח דריב"א סבר בניקור שייך ברירה מדלא התיר אלא משום פסידא הא לאו הכי אסו' וע"כ מטעם ברירה והא דשרי משום פסידא היינו כששוחט בי"ט דא"א מקמי הכי אבל שוחט מעי"ט דאין הניקור מפיג טעמו ואדרב' מסריח טפי כדמוכח מדברי ריב"א לכן נראה דיש לנקר ע"י שינוי כו' עכ"ל וע"כ כ' רמ"א כאן בסוף הסי' דטוב לשנות אם יוכל לשנות באיזה דבר. ולענ"ד דאין מהג"א ראיי' דיש כאן איסור ברירה דשם לא הוה איסור רק משום טירחא שלא לצורך דהכי כ' שם משום פסידא שלא יסריח הבשר התירו ע"י הערמה. ואומר ריב"א דבהא סמכי' לנקר הבשר ואפי' א"צ אלא למקצת' דדמי לה להא דמערים ומלח גרמא גרמא מותר נמי למלוח חתיכות גדולות אע"פ שיודע בודאי שלא יאכל אלא מקצת' עכ"ל. הרי דלמה שצריך בי"ט פשיטא דשרי אלא הוצרך לתת טעם על הנשא' דהוא טירח' שלא לצורך אפ"ה התיר לנקר כול' דשמא יבחר לו לאכול חתיכ' אחרת וזה פשוט לע"ד דאין כאן איסור בורר גם מל' רמ"א משמע כן מצד הדין שהרי כ' טוב לשנות קצת כו' ולא חיובא כ"ש לדעת ב"י שכ' שנוהגים העולם לנקר כו' וכמ"ש כאן: וראיתי לרש"ל בפ"ק דביצה שכ' בשם מהרי"ל שהביא בשם המרדכי היכא דאפש' למלוח הבשר מעי"ט אסור למלחו בי"ט וכן המנהג. ויש טעם בדבר שיש בשר שמוטעם יותר כשהוא במלח יום או יומים כגון בשר שור ועוד מאחר שאינו אלא הכשר דבר מאיסו' דם אינו קרוי אוכל נפש ממש ואח"כ כ' בשם מהר"ש דשאלוהו אם מותר לנקר אחוריים של בהמה כי לא היה די לו בחלק הפנים ואמר דבחלק הפנים מותר לנקר ע"י שינוי אכן לא האחוריי' שצריכין ניקור גדול אין נראה להתיר אפי' ע"י שינוי דלא מצי לנקר יפה כתקנה ע"כ: עוד מצאתי אפי' לנקר התרנגולת שנשחטה מעי"ט יעשה ע"י שינוי אבל כשנשחטה היום אפי' אחוריים שרי לנקר בלי שינוי כדי לאוכלם היום ע"כ דברי רש"ל ואין מדברי מהרי"ל ראיה לחומרא כי הוא הולך אחר דברי המרדכי פ"ק דביצה בשם ר"א לאסור המליחה בי"ט מה שנשחט בעי"ט אבל בת"ה סי' פ' כתב שאחד מן הגדולים כתב שקיבל מרבותיו דלא נהגינן כההיא דמרדכי כו' ע"ש וכ"פ רמ"א וגם לענין ניקור כבר פסק ב"י וש"ע כרוב הפוסקים שמביא דמותר לנקר בסתם משמע אפי' באחוריים וכן רמ"א לא חילק. ע"כ אין לנו להחמי' גם באחוריים דרך שינוי שאפשר דאין חילוק ביניהם דאע"פ שיש טירחא טפי מה בכך דאוכל נפש מותר אפי' בכמה טירחו' ואיני יודע חילוק בזה בין נשחט בעי"ט או בי"ט לעניין אחוריים טפי מן חלק פנים ע"כ נלע"ד במקום שיש דוחק בבשר ולא הי' פנאי לנקר קודם י"ט שפיר יש לנקר בי"ט גם אחוריים וגם רש"ל מודה בכך כנלע"ד: