שולחן ערוך, אורח חיים תק״א: עצים האסורים והמותרים בי"ט ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

עצים האסורים והמותרים בי"ט ובו ז סעיפים:
אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדות לבנין ולא מקורה שנשברה בי"ט אפי' אם היתה רעועה מעי"ט וקרובה להשבר אבל אם נשברה מעי"ט אם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע מבקעין ממנה חתיכות גדולות ולא יבקע לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופץ (פי' סכין של קצבים ויש עושין בו ב' ראשין דומה קצת לקרדום רש"י) ובצד הקצר שלו אבל לא בצד הרחב ויש מי שאוסר אפי' בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו ולא התירו אלא בסכין:

ב

עצים גדולים קצת וראוים להסקה בלא ביקוע לא יבקע כלל ואפי' לשברם ביד יש מי שאוסר:

ג

אין מביאין עצים מן השדה אפי' אם היו מכונסין שם מבערב אבל מגבב הוא בשדה משלפניו (וכן בחצר לוקח לפניו) [ב"י ורמב"ם] ומדליק שם ומביאין מהמכונסים שברשות היחיד ואפי' היתה מוקפ' שלא לשם דירה ובלבד שיהיה בה מסגרת ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה:

ד

עלי קנים ועלי גפני' אע"פ שהם מכונסים בקרפף וכיון שהרוח מפזרת אותם הרי הם כמפוזרין ואסורים ואם הניח עליהם כלי כבד מערב י"ט הרי אלו מוכנים:

ה

עצים שנשרו מן האילן בי"ט אין מסיקין בהם (וע"ל סימן תק"ו סעיף ב'):

ו

כלים שנשברו בי"ט אין מסיקין בהם מפני שהם נולד: (ואם הסיק בכלים אסור להפוך באש לאחר שהודלקו במקצת דאז הוו שברי כלי אא"כ ריבה עליהם עצים מוכנים) [המגיד פ"ב ור"ן פ"ק דביצה] אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מבעוד יום:

ז

שקדים ואגוזים שאכלם מערב יום טוב מסיקין בקליפיה' בי"ט ואם אכלם בי"ט אין מסיקין בקליפיהן: הגה גם אין להסיק עם האגוזים והשקדים עצמן אלא אם כן הם עדיין בקליפה (ב"י) ולפידים שנשארו מי"ט ראשון שכבו מותר לחזור ולהדליקם אפי' בי"ט שני של ר"ה או י"ט אחר שבת: [הרא"ש ומרדכי ריש ביצה וב"י]:

א

) אין מסיקין בקליפיהן ואפי' ראוי למאכל בהמה וכו' נ"ל דלא דק דהא אנן קי"ל כר"ש וכדאיתא פ' נוטל (שבת דף קמ"ג) ע"ש אר"נ אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש וכו' רק גם ר"ש אינו מתיר רק מה שהוא ראוי למאכל בהמה כדתנן במתני' מפני שהוא ראוי למאכל בהמה ועיין בתו' שם ובאשרי ועפ"ז דרכו כל הפוסקים לכך נ"ל דלא הביאו הרמב"ם והטור והש"ע דין דגרעיני תמרים מפני שיש מהן ראוי למאכל בהמה. ויש מהן שאינן ראוים כדאיתא בגמרא שם. עיין מ"ש לעיל סי' תנ"ט סק"ח בענין חלבים הראוי' למאכל כלבים מותרין לטלטל אם נשחט בי"ט ע"ש. וא"כ ה"נ כאן מ"ש הש"ע דאם אכל' בי"ט אין מסיקין בקליפיהן היינו אאגוזים ושקדים קאי דאין קליפיהן ראוי למאכל בהמה אבל היכ' דראוי למאכל בהמה הוא פשוט להתירא ודלא כבעל מ"א ודוק: ומ"ש כ"כ הרא"ש בסוף מסכת ביצה. זה אינו דהרא"ש ז"ל כ' בפלפול אליבא דד"ת אבל אליבא דר' חננאל אינו כן וגם שאר פוסקי' ס"ל דלא כר"ח רק ס"ל להתיר אם חזו נמאכל בהמה וכבר כתבתי בסימן תצ"ט והבאתי להרא"ש ז"ל בפ' נוטל דס"ל להתירא. וכבר כתב' לחלק בלימוד התו' בפדק במה מדליקין ד' כ"ט ע"א סברא לאיסור גבי אגוזים. ולא דמי למיעי דבר אווזא דמתירין או גרעיני תמרים משום דאין הקליפין של אגוזים צריכין אל המאכל א"כ אי דעתיה להסיק עמהם האש ה"ל להסירן מעי"ט מה שאין כן מיעי דבר אווזא. וגם גרעיני תמרי שצריכין להאוכל עצמו וא"א להסירן מאתמול לכן מותר ודוק (מהר"ר צבי שפיץ)

א

בסכין. והמדקדקים נוהגין לאסור אף בחה"מ ומתקנים כל העצים הקטנים אף לבישול דגים קודם י"ט שהרי יכול לבערו בלא בקוע ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חששו לטירחא יתיר' ומותר לבקעו דהפסד מרובה הוא יש"ש. ולשבור ביד אין להחמיר כלל בחול המועד. ט"ז ע"ש:

ב

ביד. יש"ש מתיר אפי' להכניסם בחור ולשברם. אבל לא ישברם באבן:

ג

בשדה. ורש"ל וב"ח אוסרים בשדה:

ד

מסגרת. ויש"ש פסק דבחד סגי או מסגרת או בתוך ע' אמה:

ה

שנשברו. דאסור לטלטלם ואפילו לשרפם במקומו אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אע"פ שנתקלקל לסוף ההנאה באה אח"כ מאיליה. עץ המיוחד לחתות בו האש שנשבר אסור להסיקו דהוה ליה נולד. יש"ש גמרא:

ו

שלמים. ומיירי שאין לו עצים דאל"כ עבר על בל תשחית. מ"א:

ז

בקליפיהם. ואפי' ראוים למאכל בהמה מ"מ הוה ליה נולד דאתמול היו עומדים לאדם. הרא"ש:

ח

האגוזים. דאין מוכנים להסיק כלל. ב"י ועיין מ"א:

ט

שבת. הנה בדין זה רבו הדיעות ע"כ העלה הט"ז דבשני ימים טובים ש"ג מותר לכולי עלמא להדליק בליל שני מה שכבה בליל ראשון. אבל ביו"ט אחר שבת ובר"ה בהא פליגי הפוסקי' וראוי לכל אחד לצאת ידי הכל ולעשות פתילות חדשות ולא להדליק בפתילות ישנות אפי' בצד השני שלא הדליק עדיין. מיהו יכול לטלטל להפתילה הישנה ואף ע"פ שהמרדכי אוסר גם הטלטול בהא ודאי נסמוך על המקילין עכ"ל ועיין מ"א:

א

משנה וגמרא ביצה דף ל"א

ב

משנה שם

ג

שם בגמרא כלישנא בתרא רמב"ם בפ"ד מהי"ט

ד

טור בשם סמ"ק בשם תוספות

ה

כן נראה מדברי רמב"ם בפ"ד וכ"כ ש"פ

ו

טור בשם אביו הרא"ש

ז

מימרא דשמואל שם מתני' יחידאה: הוא משנה וגמרא שם

ח

כר' יוסי שם בגמרא

ט

כפי' הרמב"ם בפ"ב וכן דעת העיטור

י

מימרא דרבא שם

יא

מימרא דרבי יוחנן שם

יב

שם ל"ב וכרב יהודה ושבת כ"ח קכ"ד

יג

שבת קכ"ה

יד

בריי' שם כ"ט וכרבי יהודה רמב"ם בפ"ב מהי"ט וע"ל סי' תקי"ד:

א

ס"א אפי' אם. עתוס' שם ב' ב' ד"ה אין. וא"ת כו' וי"ל כו' וע"ש בגמרא ל' ב' מי דמי כו':

ב

אם א"א כו'. כמ"ש הר"ן ומקשים הא מכשירין שאפשר לעשות מעי"ט הוא ותי' הראב"ד דכיון דא"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו אותו כדיכת מלח שמותר ע"י שינוי ה"ה כאן ואע"ג שהר"ן כ' תי' אחר סתר אותו מהרמ"א ועבב"י:

ג

חתיכות גדולות. עמ"ש בס"ב:

ד

ויש כו'. וכ"כ התוס' שם אלא שכ' דוקא ביד ול"ד דה"ה בסכין כיון שמשנה:

א

ס"ב עצים גדולים כו'. דדוקא לחתיכות גדולות שאינ' מלאכה רק עובדין דחול התירו אבל לחתיכות קטנות שאמרו בפ"ז דשבת מאן דסלית סילתי כו' לא התירו כיון שהוא מכשירין שאפשר לעשותה מעי"ט וע' במרדכי שם:

ב

ואפי' כו'. כן דייק הטור מלשון הרא"ש שאסר משום דהוה טרחא שלא לצורך ואב מלאכ' היא וז"ש בפ"ד אלותא אלותא כו' וע' באגו' וכ' ב"י ומיהו בתוספתא פ"ג מ' דשרי ביד דתניא לא יתן אדם אבן ע"ג בקעת כדי לשוברה אבל מכניסה בחור ושוברה:

א

ס"ג בשדה משלפניו. מדקאמר אין מביאין הא במקומם מותר וס"ל דמ"ש שם במתני' ומגבב משלפניו ל"ד בחצר ול"ק אחצר כלל:

ב

וכן כו'. מתני' שם:

ג

ואפי'. דלה"ק קרפף:

ד

ובלבד כו'. הרמב"ם ל"ג בגמ' תרתי לקולא אלא ש"מ דר' יוסי לקולא קאמר ובמילתא דר' יוסי לא איסתפקו כלל אלא בדר' יהודה וע' לח"מ וכתב הג"מ שכ"כ ג"כ ר"ח אבל כל הפוסקים חולקים ופ' דסגי בא' מהן:

א

ס"ו ואם הסיק בכלים כו'. פ"ב דשבת:

א

ס"ז שאכלם מעי"ט. וכנ"ל בס' שקדם בשברי כלים:

ב

גם אין כו'. תוספתא אגוזים ושקדים עצמם אין מסיקין בהם בי"ט לפי שאינן מן המוכן ופי' ב"י או כשהן בלא קליפתן:

ג

ולפידים. כר' יוחנן בירושלמי פ"א והביאו הרא"ש וש"פ שם וז"ל הירוש' ספ"ג דעירובין ופ"א די"ט רב הונא בשם רב הלכה כארבעה זקנים רב חסדא בעי מיחלפ' שיטתיה דרב תמן הוא עבד לה ב' קדושות והכא עבד קדושה אחת דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק בי"ט רב ור' חנינא תרווייהון אמרי אסור ור' יוחנן אמר מותר א"ר מני קומי ר' יודן מה אכפן לה פתילה גבי ביצה ר"ל מאי ענין פתילה גבי ביצה שאמר שם למעלה דר' יוחנן מתי' בביצה שנולדה בשבת לאוכלה בי"ט וכן שנולדה בי"ט לאכול בשבת ור' חנינא אוסר ואמר שם א"ר בא אתא עובדא קומי ר' ייסא ובעא מיעבד כר' יוחנן כד שמע דרב ור' חנינא תרוויהון פליגן שרע מיניה דאיתפלגון שירי פתילה שירי כו' כנ"ל ופריך כאן מה אכפן כו' ואמר א"ל מן מה דאנן חמיין דרבנן מדמי להון הדא אמרה הוא הדא הוא הדא וא"כ אנן דקי"ל כרב בביצה ה"ה כאן אבל הרא"ש כתב משום דבירושלמי לא אסר משום הכנה אלא משום קדושה אחת ולפ"ד היה לנו לאסור מ"מ בשני י"ט של ר"ה אבל המרדכי כ' דודאי הירושלמי אוסר משום הכנה וכמ"ש בסה"ת דר"ח דאמר בירושלמי משום קדושה אחת לטעמיה דל"ל הכנה כמ"ש בעירובין ל"ח ב' כי נח כו' ותי' רבה משום הכנה וכן בפ"א די"ט ד' א' נימא קסבר כו' אלא הכא כו'. אלא דגמ' דידן אינו חושב זה הכנה כיון שגוף הפתילה ומדורה בעולם וכמ"ש התוס' בריש י"ט ב' ב' ד"ה והיה. אך תימא כו' ואפי' לדידן כו'. אבל אינו מוכרח דרבה ור"ח אזלי לשיטתייהו דר"ח (ל"ל) לית ליה הואיל ולכן לית ליה הכנה ורבה דאית ליה הואיל אית ליה הכנה וז"ש בפ"ג דפסחים מ"ו ב' א"ל רבה לר"ח לדידך כו' א"ל מדאורייתא צורכי כו' ור"ל דל"ל הכנה ואף ע"ג דאנן קי"ל כהכנה דרבה ואעפ"כ מ' ברפ"ב די"ט דעירוב תבשילי' מדרבנן י"ל משום דאמרינן הואיל:

א

אפילו אם היתה רעועה – או קורה חדשה דעבידא דפקעה וכדאוקימנא בשבת מ"ג הכא בכשורי חדתא דעבידי דפקע דכזה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש ורשב"א ביצה ד' ל"א במשנה דאין מבקעין את העצים עי"ש:

א

הרי הן מוקצה – עיין מ"ב בשם יש מפרשים והוא כפירש"י וסייעתו דכל הסוגיא הוא משום דאין דעתו עלייהו ולדידהו אפילו מן השדה אינו אסור רק למאן דאוסר מוקצה ביו"ט [והמגן אברהם אף שמביא פירוש זה בסק"ט לענין קרפף מ"מ בסק"ו גבי אין מביאין מן השדה לא פירש אלא משום עימוד דלא ניחא ליה לומר דגם שם תלי במוקצה] ודע דאם נתלה ד"ז במוקצה גם כן אם הכינם להדיא מבערב להסיקם א"צ לאלו התנאים דלא אמרינן אין דעתו עלייהו רק בסתמא כ"כ הט"ז [והפמ"ג בסק"ט] ולדבריו מה שכתבו מכונסין מבערב מיירי שלא פירש בהדיא שהוא לצורך יו"ט ולדעת אינו ברור דבמקום ששיערו חכמים דאסר דעתיה אפילו הכינן מתחלה לא מהני דודאי לא גמר בדעתו ומצאתי בח"מ שגם הוא עמד על דברי הט"ז ע"ש:

א

(במג"א ס"ק י"ב) דמוקצה אסור. נ"ב עיין לעיל סי' שכ"ה סק"ט ועיין חידושי רשב"א בשבת דף כ"ט ע"א:

א

(מחב' ס"ג) צ"ע דלהרמב"ם שהאיסור משום מוקצה מה לי שמלפניו או לא דבשלמא אם האיסור משום חשד שמגבב ולצורך מחר שייך קדירתו מוכח' ועיין מג"א ס"ק ז' אבל לענין מוקצה בענין מוכן מאתמול ובשדה ל"ש מאתמול לפניו והיו רוצה לבשל כאן. והרי הם מוקצה:

א

[א] וקרובה להשבר וכו'. וצריך לומר דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר ביום טוב שרי לכולי עלמא דכלי עשוי להשבר וכן משמע בביצה דף ל"ב דפריך שתי ברייתות אהדדי ולא קאמר כאן שהיה בריא מערב יום טוב כאן שהיה רעועה אלא בכלי אין חילוק מכל מקום למגן אברהם וליש אומרים דקיימא לן נולד אסור גם בכלי אסור דלא עדיף מקורה הקרובה לשבור, והנה בנחלת צבי דייק מהך דקורה רעועה דסבירא ליה דרמ"א כשולחן ערוך בסימן תצ"ה דמוקצה מותר ולא דק דהא נולד גם ליש אומרים שהביא רמ"א שם אסור:

ב

[ב] ויש אוסרין וכו'. וכן הסכים רש"ל פרק המביא:

ג

[ג] [לבוש] דטוחן וכו'. רש"ל השיג מתיר מיד משום דאין איסור טחינה ביד ועולת שבת כתב בשם רש"ל להחמיר וליתא. מיהו הט"ז תירץ דמכל מקום אסור משום טירחא שלא לצורך וכן עיקר אף שכתב דמרש"י [ביצה] דף ל"א דפירש למסקנא טעמא משום מוקצה אלמא דלא סבירא ליה טעם דטירחא, לעניות דעתי לאו ראיה דהש"ס מיירי בגדולה שאי אפשר להסיק בלא ביקוע אם כן הוי טירחא לצורך, אך צריך עיון דבית יוסף ורש"ל הביאו ראיה מתוספתא דתניא לא יתן אבן על גבי בקעת כדי לשבור אותה אבל מכניסה בחור ושוברה אלמא דשרי ביד עד כאן לשונו. ונראה לי דבקעת דתוספתא אפשר דמיירי כשהוא גדול שאי אפשר להסיק בלא ביקוע, וכן נראה לי לפירוש תוס' דף ל"א שם דמתיר ביד מיירי בהכי ודלא כב"ח שהביא ראיה מתוס', לכן ראוי לאסור ביד, ועיין סימן תקל"ג:

ד

[ד] [לבוש] הוה מכשירין וכו'. וראב"ד פירש דעשו אותה כדיכת מלח ותמה הב"ח דדיכת מלח אוכל נפש ממש הוא, וראיתי בתמים דעים זה לשונו, דמלח ששם באוכל הוא ובוקע עצים נמי צורך אוכל נפש הוא כיון דאי אפשר לאוכל נפש בלא הבערה וכן כתב בשבלי הלקט סימן פ"א דביקוע צורך אוכל נפש ולא מכשירי אוכל:

ה

[ה] [לבוש] שהן מוקצין וכו'. ור"ן פירש דהוי כמעמר ומכונסין דשדה מיחלף במפוזר ולפי זה אף שמוכן מערב יום טוב אסור ומכל שאר פוסקים לא משמע הכי:

ו

[ו] [לבוש] מסגרת וכו'. פירוש של עץ (רש"ל), ורש"ל וט"ז ומגן אברהם פסקו בשיטת הראב"ד וטור דכל שהוא סמוך לעיר שבעים אמה וארבעה טפחים אפילו אין מסוגרת מותר, ונראה לי דאין לזוז מפסק השולחן ערוך שהוא שיטת רמב"ם דאף סמוך לעיר בעי מסוגרת שהרי הב"ח ולחם משנה כתבו שכן דעת הרי"ף וכן המגיד הכריע כך ועוד שהוא מידי דרבנן ועיין בפירוש רש"י דף ל"א ומהרש"א שם ולחם משנה שם כתבו, וליכא למיפרך לרש"י דאי לא הוי קתני כל שנכנסים סלקא דעתה אמינא דאפילו בקרוב בעי פותחת דאם כן הוי קתני כל שנכנסין בפותחת ולא הוי צריך למיתני אפילו תוך התחום שבת:

ז

[ז] בשדה וכו'. ורש"ל וב"ח ומגן אברהם החמירו בשדה דהוי מעמר במקום גידולו:

ח

[ח] שנשברה ביום טוב וכו'. דוקא בשלא נשתייר תואר כלי אבל כשעדיין בהם תואר כלי מותר עץ שמיוחד לחתות בו האש שנשבר אסור להסיקו דהוה ליה נולד (עבודת הקודש):

ט

[ט] אין מסיקין וכו'. אפילו לשורפן במקומן אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אף שנתקלקל לסוף הנאה באה אחר כך מאליה (מגן אברהם), וצריך עיון דבסימן תק"ז ס"ק ג' כתב דמוקצה מותר ליהנות, ומכל מקום נראה לי דאסור לשורפו במקומו דמכל מקום חיישינן דאתא לידי טילטול, ועוד מצאתי בסוף סימן תקנ"ו דוקא בדיעבד מותר ליהנות אבל לכתחילה אסור להשתמש בו:

י

[י] שקדים ואגוזים וכו'. אבל תמרים אפשר דמותר להסיק משום דחזי לבהמה (ב"ח), אבל מגן אברהם כתב בשם הרא"ש דמכל מקום הוה ליה נולד דאתמול היה עומדים לאדם וכן משמע סימן תצ"ט ס"ק ח' וכן משמע בעבודת הקודש דף מ"ו, ועיין סימן ש"ח סעיף ל', וצריך לומר דלענין מוקצה קיל שבת יותר:

יא

[יא] אם אכלן ביום טוב וכו'. ואין לומר הא מותר כשעדיין אוכל בתוכו דכיון דעכשיו אינו שלם הקליפה הוי כשברי כלי כסעיף הקודם:

יב

[יב] אפילו ביום טוב שני וכו'. תמיה לי דהכא סתם ופסק להתיר ובסימן שכ"ב סתם לאיסור ובסימן תקי"ד סעיף ד' כתב שני הסברות, ולענין הלכה הבית יוסף ורמ"א פסקו להתיר ורש"ל פסק לאיסור הביאו אחרונים והב"ח הכריע דבשני ימים טובים של ראש השנה מותר וביום טוב אחר שבת אסור, ולעניות דעתי להתיר כי ראיתי בשבלי הלקט סימן ע"ט וספר תניא סימן נ"ח האריכו בטענת דין זה והביאו כל הסברות ופוסקים הפליגו בזה והסכימו ריא"ז בשלטי גיבורים, ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, ופשוט דלכולי עלמא אם מרבה עצים מוכנים דמותר וכן משמע בפוסקים הנזכרים לעיל ואגודה פרק קמא דביצה דלא כתרומת הדשן וים של שלמה סימן ד' שהחמירו ביום טוב אחר שבת:

א

להשבר. אבל בכלי אפילו נשבר בי"ט מותר דכלי עשויה להשבר אבל למאן דאוסר בנולד ג"ו אסור עיין בס' אליה רבה:

א

א) [סעיף א'] אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדות לבנין. אפי' לר"ש, מפני שהן מוקצין מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר"ש. טור וב"י. לבוש, מ"א סק"א. וא"כ אסור לטלטלם אף לצורך גופן ומקומן. א"א או' א' ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ב) שם. ולא מקורה שנשברה ביו"ט. ואע"ג דהשתא להסקא קיימא ביה"ש לאו להכי קיימא. רש"י ביצה ל"א ע"ב. והב"ד ב"י וכתב שר"ל והו"ל נולד. וכ"כ הלבוש. וכ"כ היש"ש פ"ד דביצה סי' ז' ואפי' לדברי הרב בהגה לעיל סי' תצ"ה סעי' ד' דמוקצה גם ביו"ט מותר אפ"ה מודה דהכא אסור בנשברה ביו"ט משום דנולד הוא ונולד אסור וכמ"ש הרב שם. עו"ש או' א' וכ"כ המ"א סק"ב דלהאוסרים נולד ביו"ט כמ"ש סי' תצ"ה פשיטא דהכא אסור דהא נולד הוא. וכ"כ הר"ז או' א' ח"א כלל ק"א או' ח':

א

ג) שם. אפי' אם היתה רעועה מעיו"ט וכו' דין זה הוא תלוי במחלוקת ר"י ור"ש גבי מוקצה כדמוכח בש"ס ומרן ז"ל אזיל לטעמיה שפסק לעיל סי' תצ"ה כדעת הרי"ף והרמב"ם דמוקצה ביו"ט אסור ואף לי"א שהזכיר רמ"א שם דמוקצה שרי אף ביו"ט מ"מ הכא אסור דהוי נולד ולכן לא הגיה כלום. מאמ"ר או' א' ועיין באו' שאח"ז:

א

ד) שם. אפי' אם היתה רעועה מעיו"ט וכו' לא אמרינן כיון שרעועה היתה דעתיה עליה להסיקה לכשתשבר דכל מידי דלא חזי ביה"ש לא אמרינן דעתיה וחשוב נולד לבוש. וכ"ה דעת רש"ל ביש"ש שם והב"ח. עו"ש שם. וכ"כ המ"א שם דאפי' היתה רעועה מקרי נולד דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם. מ"ב או' ב':

א

ה) שם. אבל אם נשברה מעיו"ט וכו' ואינה ראויה עוד לבנין. פר"ח בשם הרשב"א. מאמ"ר או' ג' חמ"מ או' א':

א

ו) שם מבקעין ממנה חתיכות גדולות. ואעפ"י שאפשר לעשותו מעיו"ט לאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל דקות לא דאפשר לבקוע מעיו"ט ואמרינן פ' כלל גדול (שבת ע"ד ע"ב) האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן. מרדכי פ' המביא. והר"ן בשם הראב"ד כתב דכיון דא"א לבשל ולאפות בלי עצים עשו אותו כדיכת מלח שהתירו אותו ע"י שינוי. והוא ז"ל כתב עוד תירוץ אחר יעו"ש והב"ד ב"י וט"ז סק"ב ומ"א סק"ג יעו"ש. ועיין עוד באו' שאח"ז:

א

ז) שם. ולא יבקע לא בקרדום וכו' ולמה אסור בקרדום וכיוצא בו שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שהרי אפשר היה לו לבקע מעיו"ט ולמה לא נאסר הביקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומים לזה מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. הרמב"ם פ"ט דיו"ט דין יו"ד. והב"ד ב"י. לבוש סעי' ב':

א

ח) שם. לא התירו אלא בסכין או ביד. חמ"מ או' א' ר"ז או' ג' מ"ב או' ז'.

א

ט) שם. ולא התירו אלא בסכין. והמדקדקים נהגו לאסור אף בחו"ה ומתקנים כל העצים הקטנים הנצרכים אף לבישול דגים קודם יו"ט משום דחוששין לטירחא יתירא כמ"ש הרא"ש שהרי יכל לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שדמי עצים יקרים לא חיישינן לטירחא יתירא דהא הפ"מ הוא. יש"ש פ"ד דביצה סי' ז' ב"ח. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ד. א"ר סי' תקל"ג או' א' חמ"מ שם. ר"ז או' ה' מק"ק סי' ל"ג או' ד' מ"ב או' ח' ולשבר ביד אין להחמיר כלל בחו"ה אפי' במקומות שאין העצים יקרים. ט"ז שם. א"ר שם. מש"ז או' ב' ר"ז שם. מק"ק שם:

א

י) וגם ביו"ט אם צריך למהר בישול קדירתו כגון בישול דגים רשאי לבקע גם דקות קצת רק יזהר שלא יהיו דקות מאד גם לא יבקע ויניח לפניו ויעשה צבור אלא כל בקעה שעשה ישליך מיד על האש. מו"ק. שע"ת או' א' כר"ש. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ד' ועיין לקמן או' י"ד:

א

יא) [סעיף ב'] עצים גדולים קצת וכו' לא יבקע כלל. כיון דאפשר להסיקם בלא ביקוע. טור. לבוש. ור"ל וא"כ הוי טרחא שאינה צריכה:

א

יב) שם. לא יבקע כלל. אפי' בסכין. ר"ז או' ד':

א

יג) שם. ואפי' לשברם ביד יש מי שאוסר. כ"כ הטור אבל לשברם ביד יראה מפירש"י שמותר אבל מלשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל יראה דאפי' לשברם ביד נמי אסור וטוב להחמיר עכ"ל. אבל רש"ל ביש"ש פ"ד דביצה סי' ז' כתב דלשברם ביד לד"ה שרי יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגה"ט או' ג' מ"א סק"ה. אבל הט"ז סק"ב השיג על דברי רש"ל הנ"ז והסכים דאסור לשבר ביד כל היכא שאסור לשבר בסכין יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דנראה עיקר להחמיר ולאסור אפי' ביד ודלא כרש"ל שפסק להתיר. וכ"כ א"ר או' ג' חמ"מ או' ב' ר"ז שם. ח"א כלל פ"ג או' ה' והישי"ע או' ב' כתב דהסומך ע"ז במקום הצורך לא הפסיד יעו"ש. והב"ד המק"ק סי' ל"ג בליקוטי רימ"א או' ה' פת"ע או' ז' ועיין באו' שאח"ז:

א

יד) שם. ואפי' לשברם ביד יש מי שאוסר. ואפי' לחתיכות גדולות בענין שאין לאסור משום תולדות טוחן וכן לא יכניס העץ בחור כדי לשברו כיון שאפשר להסיקו כמו שהיא. ר"ז שם. מיהו מדברי ח"א שם משמע דדוקא לחתיכות קטנות הוא דאסור הא לחתיכות גדולות שרי אבל מסתמיות דברי שאר הפו' משמע דאין חילוק כיון שהטעם הוא משום דאפשר להסיקו כמו שהוא והוי טרחא שאינה צריכה וא"כ אין חילוק בין לחתיכות קטנים או גדולים. וכ"כ מ"ב או' ח' אמנם אם אינו מדליק האש אם לא יחתוך לחתכים קטנים (והיינו דקות קצת כמ"ש לעיל או' יו"ד) לכ"ע שרי אפי' בכל כלי שיהיה חוץ מכלי אומן שהאש צורך אוכל נפש הוא ועושה כדרכו בחול ואינו חושש. שו"ג או' ז' ועיין לעיל או' ט':

א

טו) [סעיף ג'] אין מביאין עצים מן השדה אפי' אם היו מכונסים שם וכו' רש"י פי' הטעם משום מוקצה והר"ן כתב דאחרים פירשו דטעמא משום גיבוב דהו' כמעמר וס"ל דכל מגבב אפי' בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונס שבשדות מיחלף במפוזר ומשו"ה אין מביאין אלא מן המכונס שבקרפף יעו"ש. והב"ד ב"י. והמ"א סק"ו כתב רק טעמא דהר"ן וכתב המחה"ש דלטעם רש"י להפו' דמתירין מוקצה ביו"ט היה מותר ולכן הביא המ"א דעת הר"ן מ"ש בשם אחרים דלטעמייהו לכ"ע אסור יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' ג' דטעמא דהר"ן עיקר. וכ"כ הר"ז או' ז' טעמא דהר"ן. אבל דעת הש"ע שסיים בסוף הסעיף הרי זה מוקצה משמע דס"ל כטעמא. דרש"י דהאיסור משום מוקצה. וכ"כ הלבוש. וכ"כ המאמ"ר או' ה' דכל דברי הש"ע סעי' ג' וסעי' ד' הן הן דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב ומבואר דס"ל כפירש"י ז"ל דמטעם מוקצה אתינן עלה ודלא כפי' שהזכיר הר"ן יעו"ש ועי"ש עוד מה שתמה על המ"א שפירש דברי הש"ע ע"פ שיטת הר"ן יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא ולדעת הש"ע בלא"ה אוסר מוקצה ביו"ט כמ"ש לעיל סי' תצ"ה אלא דגם לדעת המתירים שם הכא יש להחמיר כיון דכמה פו' הסכימו לטעם הר"ן:

א

טז) שם. אפי' היו מכונסים שם מבערב. מלשון זה משמע דאפי' הכינו מבערב אסור והטעם משום דמיחלף במפוזר דהוי כמעמר ומיחזי כמאן דעביד למחר כמ"ש באו' הקודם לדעת הר"ן ולדעת רש"י והרמב"ם והשו"ג דהאיסור משום מוקצה הא דאסור אפי' אם הכינן מבערב כתב מ"ב או' י"א משום דהוי כעובדא דחול לילך לשדה להביא עצים לביתו יעו"ש. ועוד י"ל מפני החשד שיאמרו לצורך מחר הוא מביא כי כן דרך להביא מן השדה בפ"א לימים הרבה:

א

טוב) שם. אבל מגבב הוא בשדה משלפניו. וכגון שהיה דעתו עליו מעיו"ט דלית בית משום מוקצה לדעת הש"ע ודעימיה האוסרים מוקצה ביו"ט ועיין באו' שאח"ז:

א

חי) שם. אבל מגבב הוא בשדה וכו' היינו סמוך למקום בישול קדירתו דקדירתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר. מ"א סק"ז. והיינו לפי הטעם שכתב לעיל בשם הר"ן דהאיסור משום דהוי כמעמר ועושה לצורך מחר אבל לדעת הש"ע שכתבנו לעיל משום דהוי כעובדא דחול או משום חשדא לצורך מחר כיון שאינו מביא לבית אלא מדליק שם לא הוי כעובדא דחול וגם ליכא חשדא לצורך מחר. אמנם היש"ש פ"ד דביצה סי' ו, חולק ע"ז וכתב דאינו מותר לגבב אלא דוקא בחצר במקום שאינו גידולן אבל במקום גידולן לא התירו משום אוכל נפש דהוי כמו קוצר וחותך עצים מן המחובר דאסור אפי' לצורך אוכל נפש יעו"ש. והב"ד המ"א שם. וכ"כ הב"ח. וכ"כ הפר"ח דיש להחמיר. וכ"פ הר"ז או' ז' ח"א כלל ף' או' ו' מק"ק סי' ל"ג או' ה':

א

יט) שם הגה. וכן בחצר לוקח מלפניו וכו' כלומר דאפי' בחצר לא התירו אלא לגבב מלפניו ולא להביא ממקום רחוק. עו"ש או' ג':

א

ך) שם הגה. וכן בחצר לוקח מלפניו וכו' אבל לגבב ולהניח אסור ואין חילוק בין קטנים לגדולים. מ"א סק"ח. ר"ז או' ו' ח"א שם. מק"ק שם. מ"ב או' י"ג. בד"א בעצים המפוזרים שנראה כמלקט לצורך חול אבל עצים המכונסים ברה"י מותר ליטול מהם ולהוליכן אפי' לחצר אחרת ולהסיקן שם. ר"ז שם. מק"ק שם:

א

כא) שם. ובלבד שיהיה בה מסגרת. וטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מיחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים. ב"י:

א

כב) שם. ובלבד שיהיה בה מסגרת. שיכולין לסוגרה שיהיו העצים שמורים בה. לבוש:

א

כג) שם. ותהיה בתוך תחום שבת. ומשמע דאפי' בסמוך לעיר נמי לא שרי אלא דוקא במסגרת וכמ"ש ב"י לדעת הרמב"ם יעו"ש. אבל לדעת רש"י אם הוא סמוך לעיר בתוך שבעים אמה וד' טפחים אפי' אם אין לו מסגרת שרי. וכ"ה דעת הרא"ש והטור והרשב"א והראב"ד והב"ד ב"י וכ"ה דעת היש"ש פ"ד דביצה סי' ד' והב"ד מ"א סק"ט. וכ"נ דעת הט"ז סק"ד והעו"ש או' ג' וכן הסכים הפר"ח. וכ"פ הר"ז או' ח' מק"ק שם או' ו' מ"ב או' ט"ו. והרב בגדי ישע כתב דאף בדברי הרמב"ם יש לפרש כן יעו"ש. אבל הא"ר או' ו' כתב דאין לזוז מדברי הש"ע שהוא שיטת הרמב"ם דאף סמוך לעיר בעינן מסגרת שהרי הב"ח ול"ח כתבו שכן דעת הרי"פ וכן המ"מ הכריע כך יעו"ש. וכ"כ השו"ג ולדידן אין לנו אלא כפסק מרן הש"ע דקבלנו הוראותיו והכי לקטינן עכ"ל. וכ"פ ח"א כלל ף' או' ז' ואפשר דבשעת הדחק שא"א למצוא אחרים ויש בזה מניעת שמחת יו"ט דיש לסמוך על המתירים:

א

כד) שם. ותהיה בתוך תחום שבת, הא חוץ לתחום אפי' הביא עבד שלו לבשל לצרכו של עכו"ם מ"מ מוקצה דבעלים ישראל הוא. מש"ז או' ד' וכן אפי' כשהביאן איש אחר שהניח ע"ת אסור ג"כ כיון שהבה"ב שהעצים שלו אינו יכול להוליכם הוי מוקצה משא"כ בפירות לא אמרינן כן. ישי"ע או' ד' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ז' תו' חיים על ח"א שם או' ז'. ועיין לעיל סי' שצ"ז סעי' י"ז ולקמן סס"י תקט"ו ובדברינו לשם בס"ד:

א

כה) שם. ואם חסר אחת מכל אלו. דהיינו שלא היו מכונסים או שחסר מסגרת או חוץ לתחום. מש"ז שם. מ"ב או' ט"ז:

א

כו) שם. הרי הן מוקצה. לטעם זה הפו' כר"ש שרי אבל לטעם הר"ן לכ"ע אסור. בית מאיר. ועיין לעיל או' ט"ו:

א

כז) [סעיף ד'] כיון שהרוח מפזרת אותם וכו' ואפי' לא פזרתן הרוח דמסתמא לא סמכה דעתיה סבר מבדר להו זיקא. ואי אתנח מנא עלייהו להכבידן שפיר דמי דסמכה דעתיה. רש"י ביצה ל"א ע"א. ולפי' אחרים שכתב הר"ן (לעיל או' ט"ו) דטעמא דאיסורא משום גיבוב טעמא דעלי קנים ועלי גפנים משום דאע"ג דמכונסים נינהו חיישינן שמא בשעה שירצה ליקח אותם יפזרם הרוח ואתו ללוקטם. ואי אתנח עלייהו כלי מאתמול ליכא למיחש להכי ושרי. ב"י;

א

כח) שם. ואם הניח עליהם כלי כבד וכו' מדקאמר הרי אלו מוכנים ש"מ דדוקא שהניח עליהם כלי כבד מעיו"ט הם מוכנים הא בלא"ה הגם שהכינם מעיו"ט לא מהני דכיון דהרוח מפזרן לא סמכה דעתיה וכמ"ש בס' רוח אליהו סוף דף י"ב והוא פשוט. מחב"ר או' ה':

א

כט) שם. הרי אלו מוכנים. ואפי' מצאן אח"כ ביו"ט מפוזרין מותרים שכבר הוכנו מאתמול. חי' הרשב"א. וזהו לטעם המפרשים האיסור משום מוקצה אבל לטעם המפרשים האיסור משום גיבוב כמ"ש לעיל או' ט"ו אם מצאן מפוזרין אסור ללקטן. וכ"כ מ"ב או' ך':

א

ל) [סעיף ה'] אין מסיקין בהם. משום דהו"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירא שמא יעלה ויתלוש. הרי"ף והרא"ש. והב"ד ב"י סי' תק"ז. מ"א ס"ק י"א. ונראה דה"ק אפי' היכא דליכא משום נולד דחמיר טפי כגון שהיה דעתו עליהם או התנה עליהם ביה"ש לא מהני בהו תנאה לפי דאסירי מדרבנן משום גזירה דשמא יעלה ויתלוש. וכ"כ להדיא הרמב"ן בס' המלחמות. ב"ח שם. ועיין עוד בדברינו לשם סי' תק"ד או' כ"א:

א

לא) שם. אין מסיקין בהם. ואפי' בטלטול אסורין כמ"ש לקמן סי' תקע"ו סעי' א' וסעי' ב' יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד:

א

לב) שם הגה. ועיין לקמן סי' תק"ז סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

לג) [סעיף ו'] כלים שנשברו ביו"ט ולא נשתייר בהם שום תואר כלי אבל אם נשתייר בהם תואר כלי מותר להסיק בהם. ב"י בשם הירושלמי. עו"ש או' ה' פר"ח א"ר או' ח' מאמ"ר או' ז' וכן אם עושין מעין מלאכתן ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן וכו' הרי הם ככלי שלם ומותר להסיקם ביו"ט. מ"מ פ"ב דין י"ב. פר"ח. ער"ה או' ג' חמ"מ או' ו' ר"ז או' י"א. מק"ק סי' ל"ג או' כ"ה. מ"ב או' כ"ב. ועיין לעיל סי' ש"ח או' ס':

א

לד) שם. אין מסיקין בהם וכו' דאסור לטלטלם ואפי' לשרפן במקומן אסור דמוקצה אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אע"פ שנתקלקל לסוף ההנאה באה אח"כ מאליה. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט' ר"ז שם. מ"ב או' כ"ג:

א

לה) שם. שהם נולד. דהא אתמול בעודם שלמים לאו להסקה הוו קיימי. לבוש:

א

לו) שם. שהם נולד. עכו"ם שחקק קב בבקעת ישראל ביו"ט הו"ל נולד ואין מסיקין בו. שבת כ"ט ע"א. מ"א שם. חמ"מ שם. ר"ז או' י"ב, מק"ק שם או' כ"ו. ועיין מ"א סי' תקפ"ו ס"ק כ"ה שכתב דה"ד אם היה הבקעת של ישראל אבל אם היה של גוי לא מקרי נולד דהוי גמרו בידי אדם יעו"ש והיינו למ"ד בסי' שכ"ה סעי' ד' ובמ"א שם סק"י דאפי' נולד מותר היכי דגמרו בידי אדם יעו"ש. ועי"ש בש"ע שכתב שאין לסמוך על סברא זו כ"א בשעת הדחק או לצורך מצוה יעו"ש ובדברינו לשם וא"כ היה לנידון דידן.

א

לז) שם. שהם נולד. אוד שהוא עץ שמחתין בו האש ונשבר ביו"ט אין מסיקין בו לר' יהודה מפני שהוא שבר כלי והו"ל נולד. טור וב"י. וכ"כ הב"ח דלמאי דק"ל בנולד כר"י ביו"ט אסור. וכ"כ מ"א ס"ק י"ג. וכ"כ א"ר או' ח' בשם עה"ק. חמ"מ או' ו' ר"ז או' י"ז. מק"ק שם או' כ"ח. מ"ב או' כ"ח. ועיין לקמן סי' תק"ז או' כ"ז:

א

לח) שם הגה. ואם הסיק בכלים וכו' הגה זו צ"ל אחר תיבות אבל מסיקין בכלים שלמים שבדברי הש"ע וכ"ה בלבוש:

א

טל) שם בהגה. לאחר שהודלקו במקצת וכו' ר"ל לאחר שהודלקו כ"כ עד שאין ראויים עוד לכעין מלאכתן ראשונה דאם ראויים לכעין מלאכתם ראשונה עדיין שם כלי עליהם כמ"ש לעיל או' ל"ג ומותר להפך בהם:

א

מ) שם בהגה. דאז הוי שבר כלי. ואע"פ שהוא נהנה מן הכלי לאחר שהודלק מקצתו ונעשה שבר כלי אין בכך כלום כיון שההנאה באה לו מאליה שאינו עושה שום מעשה בגוף המוקצה. ר"ז או' י"ג. מק"ק שם או' כ"ה מ"ב או' כ"ו;

א

מא) שם בהגה. אלא א"כ ריבה עליהם עצים מוכנים. עיין לקמן סי' תק"ז סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מב) שם. אבל מסיקים בכלים שלמים. שהרי ראוין לטלטל ויטלטל ויתן לתוך האור. רש"י שבת קכ"ד ע"ב. וכ"כ העו"ש או' ה' בשם הר"ן שכיון שמותרין בטלטול מטלטלין ג"כ להסקה. וכ"כ הלבוש:

א

מג) שם. אבל מסיקים בכלים שלמים. והיינו כגון שאין לו עצים דאם לא כן עבר על בל תשחית כדאיתא בשבת קכ"ט. מ"א ס"ק י"ג. חמ"מ או' ו' ר"ז או' י"ד. מק"ק שם. מ"ב או' כ"א. והגם שכתב בהגה אלא א"כ ריבה עליהן וכו' משמע דיש לו עצים מוכנים ואפ"ה מותר להסיק בכלים שלמים היינו כגון שאין לו עצים מוכנים כדי צרכו ולכך מותר להסיק בכלים שלמים. וכ"כ הר"ז שם. ח"א כלל ק"א או' ח':

א

מד) שם. אבל מסיקים בכלים שלמים. וכתב שם המ"א ואפשר דמותר לבקען כמו שהתירו ביקוע עצים בסעי' א' דהא סותר אינו חייב אלא א"כ עושה לבנות וא"כ לצורך שרי לגמרי יעו"ש. אמנם הא"א או' י"ג כתב דלהיש"ש אסור לבקע כלי כגיבוב וכו' אבל סתירה בהדי הבערה כאחד מותר אבל לא לבקע הכלי מקודם אם שלימה ממש ורק רפוי מותר לשמוט דף א' ממנו להדליק דכיון דיכול להחזיר בלי אומנות אבל לשבור לגמרי לא יעו"ש. והב"ד המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"ט:

א

מה) שם. או בכלים שנשברו מבע"י. ואם ראויין לכעין מלאכתם הראשונה דגם כשלמים כמ"ש לעיל או' ל"ג ואסור להפוך בהם לאחר שהודלקו במקצת כמ"ש בהגה:

א

מו) [סעיף ז'] שקדים ואגוזים שאכלם מעיו"ט מסיקין בקליפיהם ביו"ט. דהוו להו מוכנים להסקה מבע"י. לבוש.

א

מז) שם. מסיקין בקליפיהם ביו"ט. וה"ה נמי שאר קליפות וגרעיני פירות. שו"ג או' י"ג:

א

מח) שם. ואם אכלם ביו"ט אין מסיקין בקליפיהם. משום דהו"ל נולד. רש"י שבת כ"ט ע"א. לבוש. וגם לי"א בסי' תצ"ה דמוקצה מותר ביו"ט מודה דהכא אסור משום נולד. עו"ש או' ו' ואין לומר הא מותר כשעדיין אוכל בתוכו דכיון דעכשיו אינו שלם הקליפה הוי כשברי כלי כסעי' הקודם. א"ר או' י"א והוא מגמ' שם. וטעם הגרעינין משום דמעיקרא מכסיין והשתא מגליין והו"ל נולד כמבואר בגמ' שם ובפירש"י שם:

א

מט) שם. ואם אכלם ביו"ט אין מסיקין בקליפיהם. וה"ה תמרים אם אכלם ביו"ט אין מסיקין בגרעיניהן. שבת שם. ב"י. פר"ח. ואפי' ראויין למאכל בהמה מ"מ הו"ל נולד דאתמול היו עומדים לאדם. כ"כ הרא"ש בסוף ביצה ודלא כב"ח. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' יו"ד. וכ"כ הער"ה או' ד' למאי דק"ל סי' תצ"ה כר"י דמוקצה ביו"ט אסור אפי' ראויים למאכל בהמה אין מסיקין בהם דהו"ל נולד דאתמול היו עומדים לאדם כמ"ש המ"א וכן מסיק בהדיא הרמב"ן במלחמות פ"ב דיו"ט גבי סופלי דחיותא וכ"ה בס' עה"ק להרשב"א סוף ש"ב וריא"ז בשה"ג פ' נוטל ועיין במרדכי פ"ק דיו"ט ודלא כעט"ז דלא דק יעו"ש עכ"ל. וכ"פ הר"ז או' ט"ז. ח"א כלל ק"א או' ט' מק"ק סי' ל"ג או' כ"ט. מ"ב או' ל':

א

נ) ומיהו ה"מ בפרסייאתא פי' תמרים טובים שאין נשאר מהם על הגרעינין כלום. אבל בארמיאתא פי' שהם תמרים שאין מתבשלות יפה ואין האוכל נפרש מהן ומשתייר בגרעיניהן מותר לטלטלן ולהסיק בהם משום דחזו לאדם אגב אמייהו. שבת כ"ט ע"א ופירש"י שם. וכ"כ הפר"ח. וכ"כ בס' בגדי ישע. מ"ב שם.

א

נא) שם הגה. גם אין להסיק עם האגוזים. וכו' משום דכשאין קליפיהן עליהן אינם מוכנים להיסק כלל. ב"י לבוש. מ"א ס"ק ט"ו. ומיהו בירושלמי איתא מסיקין באוכל. מ"א שם. וכ"כ הפר"ח בשם הרשב"א. מ"ב או ל"א. וכ"פ בס' שע"ש. והב"ד פת"ע או' י"ט. אמנם ח"א שם פסק כדברי מור"ם ז"ל. וא"כ אין להקל אלא בשעת הדחק ומניעת שמחת יו"ט, ועיין לעיל או' מ"ג:

א

נב) שם בהגה. אלא א"כ הם עדיין בקליפה. שהאוכל מוכן להיסק אגב הקליפה. ב"י. לבוש.

א

נג) שם בהגה. ולפידים שנשארו מיו"ט ראשון וכו' דכיון שגוף הפתילה ועצי המדורה בעולם לא חשיב הכנה והוי כמו אפייה ובישול דלא מיקרי הכנה כיון שאינו מתקן אלא דבר שישנו בעולם כבר. מרדכי בריש ביצה. והב"ד ב"י. לבוש. ט"ז סק"ז. מ"א ס"ק ט"ז. מיהו בסה"ת סי' רנ"ג כתב לאסור מטעם הכנה שיותר טוב להדליק כשהדליקו כבר וכבו והו"ל שבת מכין ליו"ט וצריך להדליקן ולכבותן מבחול או יעשה פתילות חדשות מבחול לצורך יו"ט שני ולפידים צריך להרבות עליהם עצים אחרים מוכנין ומבטלן ולא יגע בהן עד לאחר שיתבטלו ברוב יעו"ש והב"ד הרא"ש פ"ק דביצה. וכ"פ הטור. בסי' זה ובסי' תקי"ד וכ"כ בהגמ"י פ"א כדברי האוסרים. וכ"כ התה"ד סי' א' והב"ד ב"י. וכ"פ היש"ש פ"ק דביצה סי' ג' וכ"ה דעת העו"ש או' ו' והב"ח לחלק יצא דביו"ט שני של ר"ה שרי וביו"ט של אחר שבת אסור יעו"ש. אמנם הב"י כתב ולענין הלכה כיון ששאר פו' לא הזכירו איסור זה משמע דלא ס"ל כדברי הסה"ת אלא אפי', ביו"ט שני של ר"ה וכן ביו"ט שאחר השבת שרי להדליק שיורי פתילה ולפידים שכבו ביום ראשון עכ"ל וכ"כ בסי' תקי"ד דהכי נקטינן. וכ"ה דעת א"ר או' י"ב אלא שכתב ומ"מ המחמיר תע"ב. וכ"כ הפר"ח. וכ"כ בספר בגדי ישע. י"א בהגב"י. וכ"כ הט"ז שם ראוי לכל אחד לצאת ידי הכל ולעשות פתילות חדשות ויכול לטלטל בליל שני להפתילה הישנה ואעפ"י שהמרדכי בשם ראבי"ה אוסר גם הטלטול בהא ודאי לסמוך על המקילין עכ"ל. וכ"פ הר"ז בסוף הסי' מק"ק סי' י"ג או' י"א. ועיין לקמן או' נ"ה:

א

דנ) וכתב שם התה"ד דביו"ט שאחר השבת אסור להדליקה אפי' בצד השני דכיון שהוא דאורייתא גזרינן דלמא אתי למיעבד באידך גיסא אבל ביו"ט שני שלאחר השבת או ביו"ט שני של ר"ה מותר להדליקה בצד השני ולכן מותר לטלטלה יעו"ש. והב"ד מ"א שם. ונראה דאם לא הכין פתילות חדשות עכ"פ יש להתיר להדליק הפתילות מצד השני אפי' ביו"ט שאחר השבת דכיון דדעת מרן ז"ל בב"י ומור"ם ז"ל להתיר להדליק אפי' במקום שהודלק מאתמול וכ"ה דעת כמה האחרונים אלא שכתבו והמחמיר תע"ב כמ"ש באו' הקודם א"כ בכה"ג שלא הזמין פתילות חדשות והוא שעת הדחק כגון דלא אפשר לשאול מאחרים ונצרך להדלקה לכבוד יו"ט יש להתיר להדליקם מצד השני אפי' ביו"ט שאחר שבת. וכ"כ מ"ב או' ל"ד:

א

הנ) ולדידן שמנהג שנותנין מים בפמוט א"כ אין ראוי להדליק לאחר שככה אלא על הטלטול יש לפלפל היאך מוציאין מאחר שאינו ראוי וצ"ל שראוי ע"י דחק גדול אינו דומה לאבנים ועכ"פ אין שייך הכנה. בגדי ישע. והגרע"א כתב לטלטל להוציא הפתילה הישנה מפני חדשה הוא היתר גמור דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש בלי שימוש ק"ל דשרי כדלקמן ססי' תק"ט יעו"ש.

א

ונ) אבל בשני יו"ט של גליות אין חששא בכל אלה שיום אחד חול ואיסור הכנה לא שייך מיו"ט לחול. סה"ת סי' רנ"ג וכ"פ הטור. וכתב ב"י והוא פשוט דהא בפ"ק דביצה אפסיקא הלכה דשני יו"ט של גליות נולדה בזה מותרת בזה עכ"ל. וכ"כ הט"ז שם דבשני יו"ט של גליות מותר לכ"ע להדליק בליל ב' מה שכבה ביום הראשון. ועיין עוד מזה לקמן סי' תקי"ד סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ט"ז סק"ב ולא נראה לו כן מרש"י ולדידי' כצ"ל:

ב

(שם) הצריכים לבישול דגם יום טוב דחוששין כצ"ל:

ג

(מ"א סק"ג) לצורך בישול כן נראה לי כצ"ל:

ד

(ט"ז) סק"ג) דס"ל כל מה שבחצר מוכן אלא כצ"ל:

ה

(סק"ז) להדליק בליל י"ט ב' הפתילות שכבו בראשונ' וכו' כצ"ל:

א

שעומדות לבנין. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור אפי' לר"ש:

ב

וקרובה להשבר. זהו אליבא דר"י אבל לר"ש מותר ברעוע' (טור) ונ"ל דאפי' לפי מ"ש סי' שכ"ד ס"ז דבהמה בריאה שמתה מותר לר"ש היינו משום דמ"מ יושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו כמ"ש התו' בחולין (וערסי' שי"ח) אבל קורה בריאה שנשברה לכ"ע אסור דהא קפריך סתמא דתלמודא דף ל' ולא קאמר הניחא למ"ד כמ"ש דף כ"ו אלא ע"כ כ"ע מודים בזה דאסור ולהאוסרים נולד בי"ט כמ"ש סי' תצ"ה פשיטא דאסור דהא נולד הוא וכן כל שברי כלים עסי' ש"ח ס"ו: ונ"ל דאפי' היתה רעועה מקרי נולד דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי וכ"כ הרב"י בשם הירושלמי אפי' כלי שנשברה מערב יום טוב ויש בו תואר כלי ונשבר בי"ט אסור, ומיהו בירושלמי דפוס קראקא הביא אם יש עליו תואר כלי אפי' נשבר בי"ט מותר להסיקו וכ"כ הב"י עצמו ססי' זה ומיירי שעושין עדיין מעין מלאכתן ראשונ' כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה שברי זכוכית לצוק לתוכן שמן כדאיתא בגמ', ונראה לי דבכלי אפילו היה שלם אתמול ונשבר ביום טוב שרי לר"ש דכלי עשוי להשבר משא"כ בקורה וכ"מ בגמרא דף ל"ב דפריך שתי הברייתו' אהדדי ולא קאמר כאן שהיה בריא מעי"ט כאן שהיה רעועה אלא ע"כ בכלי אין חילוק וכמ"ש:

ג

גדולות. ואף על גב דהוי מכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט שרי דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל דקות אסור דחייב משום טוחן כדאמרי' פ"ז דשבת (מרדכי וכ"מ ברא"ש ערסי' תקי"ט) והר"ן כתב דהוי כאוכל נפש עצמו דהא ראוי להתחמם בהם ומתוך דשרי לבקען לצורך להתחמם בהם שרי נמי לבקען לבשל בהם ומיהו כיון שרגילין לבקעם לעשות מהם כלי צריך שינוי עכ"ל והקשה מהרי"א הא מדורה להתחמם לא הותרה אלא משום מתוך כמ"ש הר"ן גופא ש"מ דלאו אוכל נפש הוא [ב"י] ולא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהא הר"ן כתב דהוי כאוכל נפש, כלו' דבאמת מדורה להתחמם לאו אוכל נפש הוא אלא שהותרה משום מתוך וא"כ כיון שמדורה מותרת מותר לבקע עצים למדורה כיון שנהנה מהעצים עצמן ול"ד למכשירין כגון סכין ושפוד שאין נהנה מהן עצמן רק ממה שנעשה על ידיהן כ"כ הר"ן בהדיא וכיון שהותרה בקיעה לצורך חימום מותר נמי לצורך בישול כנ"ל:

ד

אלא בסכין. והמדקדקין נוהגין לאסור אף בח"ה ומתקנים כל העצים הקטנים אף לבישול דגים קודם י"ט שהרי יכול לבערו בלא ביקוע כמ"ש הרא"ש ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חששו לטירחא יתירה ומותר לבקעו דהפסד מרובה הוא עכ"ל יש"ש סי' ז':

ה

עצים גדולים כו'. ויש"ש מתיר אפי' להכניסם בחור ולשברם אבל לא ישברם באבן כמ"ש הרב"י בשם התוספתא:

ו

מכונסין. דמיחלף במפוזר ומפוזר אפי' ברשות היחיד הוי כמעמר (ר"ן):

ז

בשדה משלפניו. היינו סמוך למקום בשול קדירתו דקדירתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר, וביש"ש אוסר בשדה דמחזי כמעמר ממקום גדולו וחייב חטאת כמו המגבב קנים לחילתא ול"ד לבקיעת עצים דשרי שאינו אב מלאכה ממש עכ"ל וכ"כ הב"ח:

ח

לוקח לפניו וכו'. אבל לגבב ולהניח אסור ואין חילוק בין קטנים לגדולים וכ"כ היש"ש:

ט

הרי הן מוקצה. כ"כ הרמב"ם וס"ל דכשאין לו מסגר' אסח דעתי' מיני' שירא שיגנובו, והר"ן כתב כשאין לו מסגרת ה"ל כשדה והיש"ש פסק כהפוסקים דבחד סגי או מסגרת או סמוכה בתוך ע' אמה ושיריים:

י

כשמפוזרים. דחיישינן שמא בשע' שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח ויבא ללקטם (ב"י):

יא

אין מסיקין. דה"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש (רי"ף ורא"ש) עמ"ש רסי' שי"ח:

יב

שנשברו בי"ט אין מסיקין. דאסור לטלטלם ואפי' לשרפן במקומן אסור דמוקצ' אסור ליהנות ממנו אבל כשמדליק כלי שלם אף על פי שנתקלקל לסוף ההנאה באה אח"כ מאילי': עכו"ם שחקק קב בבקע' ה"ל נולד ואין מסיקין בו (שבת דף כ"ט) ועמ"ש סי' תקפ"ו סכ"ב:

יג

שלמים. הרא"ם בס' יראים דייק מזה דאפי' סתירה גמורה לא שייך בכלים ולדידן דקי"ל דיש סתירה גמורה בכלי' (כמ"ש סי' שי"ד) צ"ל מיירי בכלי רפוי (ט"א) וצ"ע דאע"ג דמותר לשמוט כלי רפוי מ"מ אסור לשברו לגמרי ועוד דעכו"ם שחקק קב בבקעת לאו רפוי הוא וא"כ למה לי טעמא דנולד ול"נ דקושיא מעיקרא ליכ' דהבער' גופה אב מלאכ' היא והותרה לצורך ה"ה סתירה ונהי דאסור לבקע כלי לצורך אוכל נפש היינו משום דמלאכ' בפ"ע היא ואפש' דמות' לבקעו כמו שהתירו ביקוע עצים בס"א דהא סותר אינו חייב אלא א"כ עושה לבנות ואם כן לצורך שרי לגמרי כנ"ל ועל כל פנים צ"ל שאין לו עצים דאם לא כן עבר על בל תשחית כדאיתא בשבת דף קכ"ט, עץ שמחתין בו האש שנשבר אסור להסיקו דה"ל נולד (יש"ש גמרא) ודוקא שהי' מיוחד לכך:

יד

אין מסיקין בקליפיהם. ואפי' ראוים למאכל בהמה מ"מ ה"ל נולד דאתמול היו עומדים לאדם (כ"כ הרא"ש סוף ביצה דלא כב"ח) ועמ"ש סי' תצ"ד ס"ד:

טו

עם האגוזים. דאין מוכנים להסיק כלל (ב"י) וצ"ע מ"ש מכלים שמסיקין בהם אף על פי שאין מיוחדים להסקה כמ"ש הב"י סי' תק"ב בשם הר"ן כיון דאיכא תורת כלי עליהם כ"ש אוכלים וצ"ל דשאני אוכלים שאין דרך כלל להניחן על האש ומיהו בירו' איתא מסיקין באוכל ועמ"ש סי' תקי"ח:

טז

לפידים. דלא שייך הכנה כיון שהגוף היה בעולם והוי כמו אפייה ובישול דלא מקרי הכנה (מדרכי) ונ"ל דאפי' למ"ש סי' תקכ"ז דשייך הכנה בבישול היינו דאסור לבשל מי"ט לחבירו אבל אם בישל אינו אסור בהנאה דלא מקרי הכנה אלא בביצה שלא היה כלל בעולם והיש"ש פסק דלפידים אסורים וה"ה פתילות שכבו וכתב בת"ה סימן פ"א דאם הודלקה בשבת וכבת' אסור לטלטלה בי"ט אפי' לצורך גופו ומקומו אף על גב דפתילה כלי הוא מ"מ חשיב כדחיי' בידים מי"ט שלאחר השבת משום הכנה ע"כ ול"נ שאין זה קרוי דחייה בידים אלא בשבת שאסור לטלטל נר הדולק אבל בי"ט לא קרויי דחייה בידים עכ"ל יש"ש וכ"כ הב"ח ומ"ש הרב"י דאי חשיב הכנה אף בו ביום ליתסר להדליקו כמו ביצה שנולדה תי' בד"מ כיון דהכנה גרועה היא לא מיתסר בו ביום עכ"ל משמע דס"ל דלאו הכנה דאורייתא היא ול"נ דמעיקרא לק"מ דמן הדין אף ביצה שנולדה בי"ט מותר אלא דגזרינן שלפעמים יהיה י"ט בא' בשבת ויתירו ג"כ הביצה ולא ידעו להבחין דמאתמול נגמרה לה אבל הכא ליכא למיגזר שאם יבואו להדליק אותן שכבו היום ידלקו ג"כ אותן שכבו אתמול בשבת דבין י"ט לשבת לא טעי אינשי דאלת"ה עצים שנשרו בי"ט ל"ל טעמא שמא יעלה ויתלוש הל"ל טעמא משום גזירה י"ט אחר שבת (עסי' תק"ז ס"ב) אלא ע"כ כמ"ש וכתוב בת"ה דבי"ט שאחר השבת אסור להדליקה אפי' בצד השני דכיון שהוא דאורייתא גזרינן דלמא אתי למיעבד באידך גיסא אבל בי"ט שני שלאחר השבת או ביום טוב שני של ר"ה מותר להדליק' בצד השני ולכן מותר לטלטלם ע"כ:

א

{א} שעומדות לבנין – ומוקצה הם שאדם מקפיד עליהם מחמת חשיבותן ומיחד להם מקום ואפילו להמתירין מוקצה סתם במוקצה מחמת חסרון כיס מודו:

ב

{ב} אפי' אם היתה רעועה וכו' – דיכול להיות דמצפה מע"ש שתשבר ולא אקצה מ"מ אסור משום דעכ"פ בין השמשות לא היתה שבורה ותקועה בבנין ונאסרה ושוב אינה ניתרת ועוד דהויא נולד דמעיקרא קורה והויא ככלי והשתא עצים בעלמא ומטעם זה לא הגיה הרמ"א כאן כמו בסימן תצ"ה דיש מתירים מוקצה משום דסמך עצמו על מה שמסיים שם דאפי' המקילין לא רצו להקל במוקצה דנולד:

ג

{ג} אבל אם וכו' – ר"ל דינה כסתם עצים העומדים להסקה:

ד

{ד} מבקעין ממנה וכו' – ואע"ג דמכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט הוא כיון דא"א לאפות ולבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שמותר ע"י שינוי וגם זה לא התירו אלא בחתיכות גדולות דלאו מלאכה היא אלא עובדא דחול אבל לא בחתיכות קטנות דיש בה משום חשש טוחן:

ה

{ה} אלא בקופיץ – כדי לעשות שינוי:

ו

{ו} אבל לא בצד הרחב – מפני שהוא כקרדום:

ז

{ז} אלא בסכין – או לשברו ביד:

ח

{ח} לא יבקע כלל – ר"ל לא מיבעיא לבקען לחתיכות דקות מאד דיש בזה חשש טוחן אלא אפילו לעשותן חתיכות שאינן דקות ג"כ אסור כיון שיכול לבשל קדרתו בלא ביקוע הו"ל טרחא ביו"ט שלא לצורך ואסור והמדקדקים נוהגים ליזהר אף בחוה"מ שמתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם יו"ט שהרי יכול לבערו בלא ביקוע [ואף לבקע בחוה"מ עצים גדולות שא"א לבשל בם כמות שהן כיון שאפשר להכין קודם יו"ט יש להכין קודם יו"ט אם לא שלא היה לו מקודם] אכן במקום שדמי עצים יקרים והוי הפסד ודבר האבוד אם יבערם כמות שהן מצוה לחתוך אותם לחתיכות דקות:

ט

{ט} ואפילו לשברם ביד וכו' – דכיון שראוים להסקה בלא שבירה הו"ל בזה ג"כ טרחא שלא לצורך:

י

{י} יש מי שאוסר – וכן הסכימו כמה אחרונים:

יא

{יא} מכונסים שם מבערב – מלשון זה משמע דאפילו הכינן מבערב אסור וטעמא אפשר משום דהוי עובדא דחול לילך לשדה להביא עצים לביתו ויש מפרשים משום דמיחלף במפוזר ומפוזר אסור משום דמיחזי כמגבב לצורך מחר והוי כמעמר ומטעם זה אפילו ברה"י אסור ללקטן כשהם מפוזרין וכדלקמיה:

יב

{יב} בשדה משלפניו – היינו סמוך למקום בישול קדרתו דלא הוי עובדא דחול וגם לטעם השני הנ"ל ג"כ שרי דקדרתו מוכחת עליו שאינו מגבב לצורך מחר. ודעת מהרש"ל והב"ח וש"א לאסור לגבב בשדה אפילו באופן זה דמיחזי כמגבב במקום גידולו כיון שהוא בשדה דחייב משום מעמר:

יג

{יג} לוקח מלפניו – ר"ל אפילו בחצר מגבב רק משלפניו לצורך בישול קדרתו עכשיו אבל לגבב מכל החצר להניח אסור ואין חילוק בין קסמים קטנים לגדולים:

יד

{יד} מסגרת – דכשאין לו מסגרת אע"פ שמכונס מבערב הו"ל כשדה:

טו

{טו} ותהיה בתוך תחום שבת – ומשמע דאפילו בסמוך לעיר נמי צריך מסגרת והרבה פוסקים חולקין ע"ז ולדידהו כל שהוא סמוך לעיר בתוך ע' אמה ושיריים לא בעינן מסגרת והיכי בעינן מסגרת משבעים אמה ואילך עד תוך התחום שהוא אלפים אמה וכן הלכה [אחרונים]:

טז

{טז} אחת מכל אלו – דהיינו שלא היה מכונס או שחסר מסגרת או חוץ לתחום:

יז

{יז} הרי הן מוקצה – לפי הטעמים שכתבנו לעיל דהוי כעובדא דחול או משום חשש עימור דין זה הוא לכו"ע אפילו להפוסקים דמתירין מוקצה ביו"ט בעלמא בזה עשו חכמים ד"ז למוקצה ויש מפרשים הלכה זו כפשוטו דאם חסר אחד מתנאים הללו מסתמא אסח דעתיה מינייהו מלאישתמושי ביו"ט והויא לה מוקצה ולפ"ז למאן דשרי מוקצה ביו"ט מותר גם בזה ולדינא נכון להחמיר:

יח

{יח} כיון שהרוח מפזרת וכו' – ר"ל דכיון שדרכו של רוח לפזר לא סמכא דעתיה במה שכנס אותם מעיו"ט ואפילו מצא אותן מכונסין אסור משום מוקצה:

יט

{יט} כלי כבד מעיו"ט – שלא יפזרם הרוח:

כ

{כ} הרי אלו מוכנים – ואפילו מצאן ביו"ט מפוזרין מותרין שכבר הוכנו מאתמול. וכ"ז כתבנו למאן דמפרש הלכה זו משום מוקצה ולמאן דמפרש הלכה זו משום עימור טעמא דרישא דחיישינן שמא בשעה שיבא ליקח אותם יפזרם הרוח ויבוא ללקטם ביחד וכשמונח עליהם כלי כבד ליכא למיחש להכי ושרי ולפ"ז אם מצא אותן מפוזרין אסורין ללקטן:

כא

{כא} אין מסיקין בהם – דהא היה מחובר מאתמול והו"ל מוקצה ועוד שמא יעלה ויתלוש ואפילו בטלטול אסורין:

כב

{כב} שנשברו – היינו שנשברו כ"כ שאין ראוין לכעין מלאכתן הראשונה אבל אם ראוין לכעין מלאכתן הראשונה [דהיינו שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה (מאכל ערבו) ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן] ככלים שלמים הן ומסיקין בהן ועיין לעיל בסי' ש"ח ס"ו בט"ז ובה"ל שם:

כג

{כג} שהם נולד – דמעיקרא כלי והשתא שבר כלי ואסורים בטלטול ולכך אסור להסיק בהם ואפילו אין מטלטלן כלל אלא שורפן במקומן שמונחין שם ג"כ אסור דמעשה הדלקה שעושה בכלי שנדלקת על ידו חשיב כטלטול:

כד

{כד} ואם הסיק וכו' – הג"ה זו צריכה להיות אחר תיבת שלמים שבדברי המחבר:

כה

{כה} לאחר שהודלקו במקצת – ר"ל שהודלקו כ"כ עד שאין ראוין לכעין מלאכתן הראשונה וכנ"ל:

כו

{כו} שברי כלי – ובלא היפך באש אף שנהנה מן המוקצה שנתבשל שם תבשילו לית לן בה דמוקצה מותר בהנאה היכי שההנאה באה מאליה ואינו עושה מעשה בידים ויתבאר לקמן בסימן תק"ז במ"ב:

כז

{כז} עצים מוכנים – ויתבאר לקמן בסימן תק"ז ס"ב:

כח

{כח} בכלים שלמים – דאף דכלי אינו עומד להסקה מ"מ הלא קי"ל דכל הכלים ניטלין אפילו שלא לצורך תשמישן המיוחד להן ומיירי שאין לו עצים לצורך תבשילו דאל"כ עבר על בל תשחית. ולפעמים אסור להסיק אף בכלים שלמים כגון עכו"ם שלקח עצים של ישראל ועשה מהן כלי ביו"ט דהו"ל נולד דמעיקרא עצים והשתא כלי. עץ שמחתין בו האש כיון שהוא מיוחד לכך הרי הוא כלי ואם נשבר ביו"ט אסור להסיקו וכנ"ל:

כט

{כט} שנשברו מבעוד יום – ואם ראוין לכעין מלאכתן הראשונה דינם כשלמין ואסור להפוך בהם לאחר שהודלקו במקצת וכנ"ל:

ל

{ל} אין מסיקין בקליפיהן – וה"ה בתמרים כשאכלן ביו"ט אין מסיקין בגרעיניהן ואפילו הקליפין והגרעינין ראוין למאכל בהמה והטעם מפני שאתמול היו מחוברין וטפלין להאוכל ונחשבין כאוכל עצמו שהוא ראוי לאכילת אדם ועכשיו אין ראוין רק לאכילת בהמה והו"ל נולד. ודוקא תמרים חשובים שאין נשאר מהם על הגרעינין כלום אבל תמרים רעים הואיל ונשאר מעט מן האוכל על הגרעינין מותר לטלטל הגרעינין אגב האוכל [גמרא]:

לא

{לא} עצמן – דאין מוכנים להסיק כלל שאין דרך כלל להניח אוכלין על האש משא"כ בכלים מפני צורך האוכלין ביו"ט אפשר להסיק לפעמים בכלים פחותים. ומיהו בירושלמי איתא דמותר להסיק באוכלין גופייהו וכן פסק הרשב"א [א"ר]:

לב

{לב} הם עדיין בקליפה – דאז מוכנים קצת להיסק אגב קליפתן:

לג

{לג} ולפידים שנשארו וכו' – וה"ה פתילה שנדלקה בשבת ונכבית:

לד

{לד} מותר לחזור וכו' – ור"ל לאפוקי ממי שרוצה לאסור מטעם דעצים שנדלקו ונכבו וה"ה פתילה שנכבית נוחים אח"כ ביותר להדלקה מעצים ופתילות חדשות ונמצא שהכביה שנכבו בשבת הכשירתם למחר להיות נדלקים בטוב והוא דומה למאי דקי"ל ביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריה משום הכנה ובעלי סברא זו הוסיפו עוד יותר דאלו עצים או פתילות שנכבו ביום א' של ר"ה אסורים למחרתו דכיון דשני ימים של ר"ה אינו מספיקא הוי להו כשני ימים טובים בפ"ע וכשתי קדושות ואין קדושה אחת מכינה לחברתה וכמו ביו"ט אחר שבת ובעל הגה"ה חולק על סברת אלו הפוסקים וס"ל דזה לא מקרי הכנה כמו ביצה שנולדה שהרי גוף העצים או הפתילה היו בעולם מכבר אלא שנשתבחו. והנה אף דהרמ"א סתם כדעת המקילין מטעם דרבו המתירין מ"מ לכתחלה טוב ונכון לצאת ידי הכל דהיינו להכין מבעוד יום פתילות חדשות שיהיו על יום טוב ואם לא הכין יראה עכ"פ להדליק הפתילות מצד השני:

א

ט"ז סק"ב ורש"י פי' בהדיא דלהמקשן. ראיה זו איני מכיר די"ל דרש"י ס"ל כדעת הרא"ש דבעצים קטנים דאפשר להסיק בלא ביקוע אסור משום טורח. ומתני' מיירי בא"א להסיק בלא בקוע. ובזה לא חשו לטורח. ודברי רש"י מתפרשים בפשוטו. דלהמקשן היה הטעם דברישא אין מבקעים. דאף היכי דא"א להסיק בלא בקוע חשו לטירחא. ומש"ה פריך הש"ס רישא לסיפא. ולמסקנא הטעם ברישא מוקצה. אבל טרחא שרי היכי דא"א בלא בקוע דמזה מיירי סיפא דמתניתין. ואין כאן נדנוד ורמז ראי':

ב

סעיף ז' בהג"ה אפי' ביום טוב ב' דר"ה. תמוה לי מאי רבותא בזה ביו"ט של ר"ה. הא אם נבוא להחמיר בר"ה יותר משאר יו"ט זה משום דר"ה הוי קדושה אחת. וממילא מותר הכא כמו דשרי לחזור ולהדליקם בו ביום דלעצמו הכין. ושאני ביצה דביומו אסור ועיין מג"א סי' תע"ז דיו"ט דר"ה או דהשני חול. או דחדא קדושה ע"ש. והכא בלא"ה הא מה דיהו' חמיר מגליות הוא רק מצד קדושה א':

ג

ט"ז סק"ז למ"ד ב' קדושות הן אין מכין מקדושה א' לחברתה. זהו אמת דאין מכין על ידי מעשה בישול מיום א' ליום ב'. אבל מ"מ בהכנה דממילא כמו הכא בלפידים דמו לביצה דלמ"ד ר"ה ב' קדושות הם נולדה בזה מותרת בזה. כדס"ל להדיא לר"י במתניתי דפ"ג דעירובין. אלא דאנן מחמרינן כרבנן דב' ימים דר"ה חדא קדושה הן. ומ"מ אסור לבשל מיום א' ליום ב'. דלקולא לא אמרי' חדא קדושה הוא. וא"כ הכא בממ"נ מותר. דאם חדא קדושה הוא הוי כמו ב ביום דשרי ואם ב' קדושות הוי כמו ביצה דמותרת בשני. וגדולה מזו כת' המג"א לעיל סי' תט"ז דלא חיישינן כלל ביו"ט דר"ה דשמא הראשון חול והב' יו"ט. דאם הב' יו"ט בוודאי הוא חדא קדושה. וחיישי' רק בהיפוך דא' קדש וב' חול. וא"כ הכא בוודאי שרי. ואף בלא דברי המג"א. מ"מ אי ב' קדושות הן לא חמיר מב' יו"ט של גליות וכמו בביצה. וא"כ קושית הב"י חזקה הוא:

ד

שם בהא וודאי נסמוך על המקילים. לענ"ד לטלטל להוציא הפתילה הישנה מפני חדשה היא היתר גמור דטלטול מוקצה לצורך אוכל נפש בלי שימוש קיי"ל דשרי כדלקמן ססי' תק"ט:

ה

פר"ח אות ז' דהא דקיי"ל קדושה אחת היא אינו אלא להחמיר. אינו מספיק דממנ"פ אם אין נידון לקדושה א'. ממילא הוויין כב' י"ט דגליות. ואם כן שייך למינקט ב' חומרות דשתי קדושות. וכל הב' ימים קודש. וזהו א"א להיות וביותר דהרי מבואר בסימן תט"ז דבב' ימים של ר"ה נאכל עירובו בראשון יוצא עליו בשני אף דלהקל ל"א חדא קדושה צ"ל כמ"ש המג"א שם דב' ימים או דהם חדא קדושה. או דהשני חול. וא"כ בעירוב מותר בממנ"פ עיי"ש. אם כן ה"נ כן בפתילות:

א

בסכין. עבה"ט ועיין במור וקציעה שאף ביו"ט אם צריך למהר בישול קדירתו כגון בישל דגים רשאי לבקע גם דקות קצת רק יזהר שלא יהיו דקות מאוד גם לא יבקע ויניח לפניו ויעשה צבור אלא כל בקעה שעשה ישליך מיד על האש:

א

אין מבקעין ממנה חתיכות גדולות. ק"ל מהא דאיתא במתני' אין מבקעין עצים לא מן הקורות ולא מהקורה שנשברה בי"ט אין מבקעין לא בקרדום כו' אלא בקופיץ ופרכינן והאמרת רישא אין מבקעין כלל (והדר אמר אלא בקופיץ שרי) א"ר שמואל חסורי מחסרא וה"ק אין מבקעין לא בסוואר של קורות (פי' המוקצאות לארץ של בנין) ולא מקור' שנשברה בי"ט (דבין השמשות לאו להסקה קיימי) אבל מבקעין מקורה שנשברה מעי"ט וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום כו' ולמה לא מוקי לה רישא וסיפא בנשברה בעי"ט דהיינו רישא דקתני לא מן הקורה היינו נשברה עי"ט מיירי בעצים גדולים קצת ראוים להסקה בלא ביקוע כמ"ש בסעיף שאח"ז דבזה אסור לבקוע כלל ובאם א"א להסקה בלא ביקוע מבקעי' חתיכות גדולות ולא יבקע בקרדום כמ"ש כאן וי"ל מדקתני בסיפא נשברה אלמא דרישא לא מיירי בנשברה:

ב

ואפי' לשברם ביד וכו'. כ"כ הטור שמלשון הרא"ש יראה שאסור וכתב ב"י שלמדה מדכתב הרא"ש לא יבקעם כיון שיכול לבשל ולאפות בהם בלי ביקוע טירחא שלא לצורך הוא ואב מלאכה כההיא דסלית סילתא חייב משום טוחן כו' וסובר רבינו דאף ביד חייב משום טוחן ועל הוכחה זו חולק רש"ל ואמר אדרבא מדתלי הרא"ש טעמא משום אב מלאכה משמע דביד שרי דאין טחינה אלא בכלי ואפי' פלפלין דשייך בהו טחינה לא תמצא איסור ביד אלא בכלי ע"כ נראה דשרי לד"ה ע"כ דבריו בפ' המביא ול"נ דיליף לה הטור מטעם הראשון שכ' הרא"ש דהוי טירחא שלא לצורך בזה יש טעם לאיסור אפי' ביד וזה מכוון בלשון הרא"ש כי יש לדקדק למה הוצרך לכתוב דהוי טירחא שלא לצורך דזה הוי מדרבנן וסיים ע"ז ואב מלאכה דיש בכלל מאתים מנה ואי בעי למימר דרך לא זו אף זו הל"ל ולא עוד שיש בו אפי' אב מלאכה אלא נראה כוונתו בשני טעמים אלו דאפי' במקום שאין לומר בו שהוא אב מלאכה דהיינו שאין בוקע דקים מאד ול"ד לההיא דסלית סילתא פי' עצים דקים להבעיר האש דהוי אב מלאכה משום טוחן דזה דוקא בעצים דקים מאוד כדרך להבעיר אש משא"כ כאן דאין בוקע לדקים מאד כי אין דרך לבשל בדקים כאלו אלא שלא יהו גסים מאד כדרך להניח על האש אחר ההבערה של האש לבשל הקדירה דאין בזה שייכות לטוחן שהוא דק ע"כ כ' שאסור מכ"פ מצד טרחא וא"כ כלל בזה שני דברים דאם בוקע לדקים קצת יש משום טירחא ואם דקים מאוד יש בו אב מלאכה ודבר זה הוא ראוי ומסתבר להכניסו בכלל דברי הרא"ש וא"כ יש לאסור אפי' ביד מצד טעם הראשון ומ"ה ניחא לי מה שי"ל מההי' דרב יהודה מפשח אלוותא אלוותא והיינו הדין שכ' הטור בסי' תקי"ט שמותר לקטום עצי בשמים וכן בשבת בסי' שכ"ב דמותר לקטום אפי' בסכין תבן לחצוץ בו שיניו דהתם לצורך הוא משא"כ הכא חשבינן ליה טירחא שלא לצורך. ולפ"ז ניחא לי ג"כ מ"ש הטור דמפרש"י נראה דמותר לשבור ביד וכתב ב"י דלא ידע מנלי' כן מדברי רש"י וגם רש"י פלפל בזה ולא נראה לו כן מרש"י לאיסור ולדידי ניחא דעיקר האיסור להרא"ש משום טירחא ורש"י פי' בהדיא דלהמקשן היה הטעם משום טירחא אבל להמסקנא לא אסרינן משום טירחא אלא משום מוקצה וא"כ אין איסור ביד בדבר שאינו מוקצה דהיינו נשבר מעי"ט זה נ"ל בדברי הטור וראוי לחוש למעשה לאסור לשבור אפי' ביד במקום שאסור בסכין: וכתב רש"ל והמדקדקים נהגו לאסור אף בח"המ ומתקנים כל העצים הקטנים הצריכים לבישול דגים קודם י"ט דחוששין לטירחא שהרי יכול לבערו כך בלא ביקוע ואין להקל אבל במקום שעצים יקרים לא חיישי' לטירחא דהוא הפסד מרובה עכ"ל. ונראה לשבור ביד אין להחמיר כלל בח"ה: כתב הר"ן ומקשו הכא למה התירו לבקוע ע"י שינוי והא מכשירין שאפשר לעשותו מעי"ט נינהו ותי' הראב"ד דכיון דא"א לבשל בלא עצים עשו אותה כדיכת מלח שהתירו ע"י שינוי ול"נ שכל שהוא נהנה מגופו של דבר הוא כאוכל נפש עצמו ול"ד למכשירין שאין נהנה מהמכשירים כסכין ושפוד אלא מה שהוכשר על ידם משא"כ בעצים שנהנה בהם בעצמם שעושים מדורה ומתחמם כנגדם וכיון שלבקען לעשות מדורה שרי אע"פ שאפשר מאתמול אף לבשל מהם שרי משום מתוך ומיהו כיון שמבקעין לצורך עשיית כלים לא התירו אלא ע"י שינוי עכ"ל וכתב ב"י שהקשה מהר"י אבוהב שהרי חימום המדורה לא התירו אלא מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש היכא אמרי' מתוך שהותרה הבערה למדורה לבקע עצים נתיר אותם ג"כ לבשל מאחר שהמדורה לא הותרה לחמם אלא מתוך שהותרה בתבשיל עכ"ל ונ"ל דהר"ן עצמו ס"ל באמת אין היתר החימום מחמת מתוך כו' אלא שהוא עצמו אוכל נפש כמ"ש כאן והא דכתב הר"ן הביאו ב"י סימן תקי"א דהני תרי מילי פי' הנאות חימום המדורה וחמין לרגליו הם מכח מתוך כתב כן אפי' לראב"ד דכאן לא סבירא ליה דחימום הוה כמו אוכל נפש עצמו אבל לטעם הר"ן עצמו דכאן א"צ לטעם מתוך אלא בחמין לרגליו לא בחימום כנגד':

ג

אין מביאין עצים כו'. זה דברי רמב"ם ובמשנה איתא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו (לפי' הרמב"ם היינו בסמוך לו) לחצוץ בו שיניו ומגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא וחכ"א מגבב משלפניו ומדליק. וברייתא איתא ת"ר מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ור"ש מתיר במאי קמפלגי ת"ק סבר מיחזי כמאן דמכין למחר ור"ש ס"ל קדירתו מוכיח עליו ופסק הרמב"ם כחכמים דמתניתין ויש כאן חומרא וקולא חומרא דאפי' בחצר אין היתר אלא מלפניו דהיינו בסמוך לו דלא כחכמים דברייתא וקולא מדלא הזכירו חכמים דמתני' בפי' חצר ש"מ אפי' בשדה מותר משלפניו אם מדליק שם אבל הטור משמע ליה דפוסק כת"ק דברייתא ויש חילוק בין חצר לשדה דבחצר מותר מכל החצר רק שלא יעשה צבורין אבל מן השדה בכל גווני אסור ולא מחלק הטור בחצר בין עצים דקים לגסים דאע"ג דצריכים לחלק כן כי היכי דלא תקשה חכמים דמתני' דלא התירו אלא מלפניו והיינו אפי' בחצר על חכמים דברייתא דס"ל כל מה שבחצר אלא ודאי צריך לחלק דחכמים דמתני' מיירי מדקים דבטילי אצל הקרקע ובברייתא איירי מגסים וכן חילק הר"ן מ"מ לא ס"ל להטור כן אלא אין חילוק בין דקים לגסים לחכמים דברייתא דכל שבחצר מוכן הוא כמו ר"א במשנה ופליגי חכמים דברייתא על חכמים דמשנה ולא ס"ל כל שבחצר מוכן ומ"ה פסק הטור דאסור לעשות צבורין והיינו בין גסים בין דקים כחכמים דברייתא ובזה מתורץ תמיהת ב"י על הטור על שלא הביא חילוק דדקים וכן על שלא הביא הרמב"ם ורי"ף הדין שלא יעשה ציבורין דזה שייך בהבאה ממקום למקום אבל בנוטל משלפניו במקום שמדליק אין שייך כלל כן ע"כ לא הביאו זה דלדידהו אין היתר רק משלפניו:

ד

ובלבד שיהא בה מסגרת. ז"ד רמב"ם אבל הטור כתב אפי' אין מסגרת מותר כל שהוא סמוך לעיר תוך ע' אמות וד"ט והוא ע"פ פרש"י וכן הסכימו הרשב"א והרא"ש וכתב רש"ל שכן יש לפסוק להלכה:

ה

הרי הן מוקצה. זה טעם דרש"י ורמב"ם אבל הר"ן כ' טעם בשם אחרים דהטעם משום גיבוב דהוה כמעמר וכל מגבב אפי' בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר ומכונם שבשדות מיחלף במפוזר ואין היתר אלא במכונס שבקרפף ויש נ"מ בין טעמים אנו דלהר"ן אפי' אם הכין אותם מעי"ט אסור:

ו

הרי אלו מוכנים. ולטעם הר"ן שזכרנו מהני הכלי כבד שישאר כניסה שלהם שלא יתפזרו מן הרוח ובכינוס אין שייך מעמר:

ז

ולפידים שנשארו כו'. ב"י הביא דברי הרא"ש דמתיר בזה דאין בזה הכנה וכ"כ המרדכי בשם ר"י דכיון דגוף של הפתילה ועץ של המדור' הוא בעולם ואין כאן אלא תיקון הוה כמו אפיה ובישול ובשם בעה"ת כתב הרא"ש לאסור משום הכנה שיותר טוב להדליק כשהודלקו כבר וכבו הלכך בשבת וי"ט וב' י"ט של ר"ה אסור להדליק בליל י"ט שכבו בראשונה אם לא שנדלקו ונכבו בחול וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליה עצים אחרים ויבטלם ברוב ובלבד שלא יגע בהם אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב עכ"ל והקשה ב"י ע"ז דלפ"ד ה"ל למיסר בי"ט של ר"ה שיורי פתילה ולפידים שכבו בו ביום בין שתאמר שהאיסור בי"ט שני משום קדוש' א' להם בין שתאמר משום הכנה כשם שביצה שנולדה בו ביום אסור וכן ה"ל למיסר להדליק בכל י"ט הפתילו' שכבו בו ביום וצ"ע עכ"ל ותמהתי מאוד על גברא רבא דכוותיה דהשאיר קושיא זו בצ"ע דלפע"ד אין לה התחלה דודאי האיסור משום הכנה כמ"ש בעה"ת דאין שבת מכין לי"ט כן שני ימים של ר"ה למ"ד שני קדושות הן אין מכין מקדושה א' לחברת' אבל לבו ביום עצמו פשיטא דמכין מי"ט לאותו יום עצמו דאין זה בכלל איסור הכנה ול"ד לביצה דאסורה בו ביום מטעם דאיתא פ"ק דביצה אליבא דרבה דאסור משום הכנה ביצה שנולדה בי"ט דהיינו בי"ט שחל אחר השבת דאמרי' דכל ביצה שנולדה היום נגמרה מאתמול ממילא שבת מכין לי"ט ופרכינן שם א"כ י"ט בעלמא תשתרי ומשני גזירה משום י"ט שאחר השבת פי' אם נתיר בנולד בי"ט בעלמא יבוא להתיר ג"כ במה שנולד בי"ט שאחר השבת והכל בנולד בי"ט וכאן בלפידים ופתילה אין שייך גזירה דבאמת מותר אפי' בי"ט שאחר השבת אם כבה היום דההכנה היא היום ולא מאתמול ולא גזרי' מה שנולד בי"ט אטו נולד בשבת שלפניו וכעין זה כתבתי בסי' תקי"ב סוף הסימן גבי אפרוח. זה נראה פשוט וברור ובלי עיון כתב ב"י צ"ע. ולענין הלכה פסק רמ"א לקולא וכ"כ המרדכי שהביא ב"י שנוהגים שמדליקים שיעור פתילה ושמן שדלקו בי"ט של ר"ה להדליק בליל ב' ובת"ה מראה פנים לאיסור להדליק אפי' בצד השני שלא הדליק עדיין מטעם גזירה שמא ידלק בצד השני כמ"ש גבי שחיטה בסכין שצד אחד פגום ורש"ל החליט לאיסור בזה וכן מו"ח ז"ל וב"י בסי' תקי"ד פסק להיתר ובשני י"ט של גליות מותר לכ"ע להדליק בליל ב' מה שכבה ביום הראשון רק בי"ט שאחר שבת ור"ה דאין הטעם משום ספק בזה פליגי הפוסקים דלעיל ובודאי ראוי לכל א' לצאת ידי הכל ולעשו' פתילות חדשות ויכול לטלטלן בליל שני להפתיל' הישנה ואע"פ שהמרדכי בשם ראבי"ה אוסר גם הטלטול בהא ודאי נסמוך על המקילים כנלע"ד: