שולחן ערוך, אורח חיים תצ״ט: דיני מליגה ומליחה ביום טוב ובו ה סעיפים. – עם 21 מפרשים

א

דיני מליגה ומליחה ביום טוב ובו ה סעיפים.
אין מרגילין בי"ט כיצד הוא מרגיל זה המוציא כל הבשר מרגל אחד כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול ואין בו צורך למועד:

ב

אסור למלוג גדי אא"כ מולגו לאכול העור:

ג

בהמה שנשחטה בי"ט מותר להגביה עורה וליתנה במקום דריסת הרגלים אע"פ שאין עליו בשר כלל ומותר למלוח עליו מליחה קלה כדרך שמולחים לצלי ומותר להערים ולמלוח כאן מעט וכאן מעט עד שימלח את כולו אבל אם נשחטה מערב י'ט אסור: הגה ונוצות של עוף דינן כמו בעור דמותר לטלטלן כדי להצניען כמו בעור:

ד

אין מולחין את החלבים ולא מהפכים בהם אפי' לשטחן על גבי יתדות אע"פ שנשחט' ביום טוב וכן אסור למלוח בשר עליהם באויר:

ה

עלי שהוא דף עב וכבד וכלי היא אלא שמלאכתו לאיסור לכתוש בו הריפות מותר לטלטלו לקצב עליו בשר ולאחר שקצב עליו אסור לטלטלו מחמה לצל: [אבל לצורך גופו ומקומו שרי]:

א

אין מרגילין כו'. וראוי להחמיר בכל ענין בין שמתחיל ברגל או שמתחיל בראש בכל מקום אסור כן משמע בטור:

ב

בהמה שנשחטה כו' כדי שלא תתקלקל והתירו חז"ל סופן משום תחילתן שאם לא נתיר להם זה לא ישחטו בי"ט אבל אם נשחט מעי"ט אסור לטלטל העור דהיינו באם נשחט' והופשט' אף ביו"ט וכן דעת הרא"ש והרמב"ם וכ"ז מיירי בעורות לחין אבל בעורות יבישין דחזי למזג' עלייהו מותר (הטור והרא"ש והרמב"ם רש"י):

ג

אסור למלוח כו'. היינו בתוך ידה אפילו מליחה מועטת כמו שמולחין לצלי נמי אסור דמליחה מועטת סגי והוי להו כעיבוד החלבים (טור וב"י) חלבים מותר לטלטלן דלאו מוקצ' הוא דחזי להדלק' ועוד דדעתי' עלוי' להצניעו שלא יאבדו (הגהת אשרי):

א

מרגל. וכן שלא להפשיט העור שלם לעשות נאד. טור:

ב

לאכול. הגירסא הנכונה היא שאפי' רוצה לאכול העור אסור למלוג. אחרונים. וכתבו האחרונים דתרנגולת מותר למלוג כולו דאי אפשר להפשיטה ע"ש:

ג

מותר. דהתירו סופן משום תחילתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור וימנע משמחת יו"ט. וכתב היש"ש דאפילו מחמה לצל שרי לטלטלו אם יודע שיפסיד אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו:

ד

להצניען. אבל בלא"ה אסור לטלטל דלא חזי למידי:

ה

לשטחן. דמוכחא מלת' שעושה כדי שלא יסריח ואתא ג"כ למימלחינהו ובמליח' יש משום עיבוד אבל גבי עור בס"ג אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסין מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו:

ו

בי"ט. וכתבו הפוסקי' דמ"מ מותר לטלטלן דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה. והמ"א העלה לפי מ"ש בסי' תצ"ה דנולד אסור א"כ גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה בי"ט דהוי נולד דמאתמול לא היה עומד להדלקה. אלא להצניען מותר דשרי סופן משום תחלתן אבל כשנשחטה מעי"ט מותר לטלטל חלבים דחזו להדלקה. וה"ה חתיכו' שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזי להדלקה ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול. ועור שהופשט מעי"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סעיף כ"ה. אבל כשנשחט בי"ט ה"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דה"ל נולד עיין מ"א:

ז

לאיסור. נ"ל דאפי' כלי המוקצ' מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו בשר משום שמחת י"ט. מ"א:

א

ברייתא בכורות ל"ג וכפי' רמב"ם בפ"ג מהי"ט

ב

טור בשם בה"ג וע"ל סי' ת"ק

ג

משנה ביצה י"א וכב"ה

ד

ברייתא וגמרא שם

ה

ירושלמי כתבו' הרי"ף והרא"ש שם וכמו שכתב רבי' ירוחם שהערמה זו מותרת לכל אדם

ו

שם בבבלי מימרא דעולא וכפירוש הטור וכן נראה מדברי הרא"ש וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א בפ"ג מהלכות י"ט

ז

ברייתא שם וכתנא קמא

ח

משנה שם

ט

ברייתא שם

י

לדעת הרי"ף ולדעת ר"י והרא"ש אסור

א

ס"ב אסור. ממ"ש ל"ד א' מולגין הראש כו' דוקא. ועתוס' שם ד"ה מולגין כו' וכ"כ שם במרדכי בשם בה"ג ע"ש:

א

ס"ג שנשחטה בי"ט. שם י"א ב' וכמ"ש למטה:

ב

ונוצות. ג"כ מה"ט כמ"ש שם:

א

ס"ד וכן אסור כו'. עמ"א וכמ"ש בגמ' שם התם לא קא מוכחא כו' ובטור כ' פלוגתא בזה והכריע הטור מדלא שרי אלא ע"ג העור כו' ע"ש וכן הראב"ד נסתפק בזה והכריע הר"ן לאיסור דמוכחא מילתא ע"ש:

א

ס"ה מחמה כו'. שבת קכ"ד א':

א

אלא שמלאכתו לאיסור – עיין מ"ב מ"ש בשם מג"א. ומ"מ אינו מוכרח דלפי הכרעת השו"ע דאף לאחר שקצב מותר לעשות בו מלאכה וכאוקימתא דרבא בשבת קכ"ג ע"ב ובדף קכ"ד א"כ אפשר דלסברא זו לא מקילינן ביו"ט יותר מבכל מקום וכן מורה סתימת הרמב"ם שהשמיט להאי דינא לגמרי בה' יו"ט וסמך עצמו אכללי דינים שכתב בדין כלים שמלאכתם לאיסור בה' שבת ומשום דלא מקילינן הכא טפי מבכל מקום וכן מצאתי בספר חמד משה שמפקפק בזה וכן משמע לכאורה מלשון הרשב"א בעבוה"ק סוף שער ב' וז"ל נוטלין את העלי לקצב עליו בשר ואע"פ שמלאכתו לאיסור שכל הכלים אע"פ שמלאכתן לאיסור נטולין לצורך גופן ולצורך מקומן חוץ מאותן שמנו חכמים שמיחדן ומקצן למלאכתן מפני חסרון כיס עכ"ל ומשמע שגם בדין עלי אסור במקום שיש חסרון כיס וצ"ע לדינא:

א

סעיף ג' ומותר למלוה עליו מליחה קלה וכו'. נ"ב עיין במג"א ובאלי' רבה ועמ"ש ליישב דבריו על נכון בעזה"י בחיבורי על יו"ד מהדורא ה' סי' כ"ח בתשובתי לק"ק חאדריב ע"ש ודו"ק:

א

[א] [לבוש] ורגליה וכו'. לשון השולחן ערוך מרגל אחד והנה מרמב"ם פרק ג' מהלכות יום טוב וה"ב [והוא בעצמו בכסף משנה] דקדק מזה דבענין אחר שרי דדוקא דרך רגל אחת יש טורח רב והלבוש דנקט רגליה לשון רבים הוא לשון רש"י אבל רש"י אינו מדקדק בהוצאת בשר דרך רגל אחת וביו"ד ריש סימן ש"ס כתב לשון רש"י לחוד, וצריך עיון גם על השולחן ערוך דכאן כתב בלשון הרמב"ם שם כתב לשון רש"י. כתב הט"ז תימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור דכתב סתם שאין להפשיט עור שלם, עד כאן, ובעבודת הקודש לרשב"א וכלבו ראיתי בלשון הרמב"ם ונראה לי דלכך פסקו הרמב"ם דלא כב"ח דמחמיר בכל ענין:

ב

[ב] מפני שטורח וכו'. ועוד שנראה כמתכוין לעשות כלי (עבודת הקודש):

ג

[ג] [לבוש] ואם רוצה וכו'. הנה רש"ל וב"ח וכל אחרונים תמהו דעל כרחך יש טעות סופר בטור כיון שכתב דין זה בשם בעל הלכות גדולות והרא"ש פרק המביא כתב בשמו דאפילו לאכול אסור משום דקל יותר להפשיט וכן כתבו תוס' ומרדכי ואגודה וריא"ז, עד כאן, ושמתי אל לבי לעיין בבעל הלכות גדולות גופיה וראיתי בדף מ"ו דוקא ראש ורגלים אבל גדיא כולה לא עבדינן מליגין ביום טוב דאפשר לאשלוחי למשכיה עד כאן לשונו, הרי דלא נזכר שם מאפילו לאכול ואדרבה משמע להתיר אם רוצה לאכול העור דלא שייך בזה טעם דאפשר לאשלוחי למשכיה אלא בשאין רוצה לאכול העור רק עושה מליגה במקום הפשטה הוא דשייך טעם זה וכן בתוס' דף ל"ד ומרדכי וריא"ז לא כתבו אפילו לאכול ובאמת אין מן הסברא למנוע אוכל נפש משום טורח, וקשה על הרא"ש ואגודה, וצריך לומר דסבירא ליה דזה לא הוי אוכל נפש לפי שאין עושין כן אלא המפונקים ביותר כמו שכתב רשב"א ומכל מקום הא מסיק הרשב"א כמתירין, ומשמע אפילו אין רוצה לאכול העור וכן מצאתי בשבלי הלקט סימן פ"ו וספר תניא ואגור בשם בעל הדברות ורב כהן צדק לכן נראה לי להקל על כל פנים ברוצה לאכול העור ועופות לכולי עלמא מותר בכל עניין. והנה בים של שלמה סימן כ"א כתב זה לשונו כתב הטור אם רוצה למלגו כדי לאכול עורו מפני שיש בו טורח יותר שרי ותימא בעיני להיות המליגה קלה מהפשט, עד כאן, וכן תמה הט"ז. ונראה לי דטור הכי קאמר כיון שרוצה לאכול העור אם כן ימלוג העור אחר הפשטה וזה טורח יותר ממליגת העור כשהוא על גבי הגוף כנזכר לעיל. גם תמיהני הא הב"ח מביא נוסחת הטור אסור למלוג גדי מפני שיש בו טורח יותר מבהפשט ואם רוצה למולגו כדי לאכול עורו שרי, עד כאן, ואם כן יש לומר דטעם דשרי כדי לאכול עור משום אוכל נפש וכן מבואר שהיה ללבוש נוסחא זו בטור:

ד

[ד] להגביה וכו'. פירוש לטלטלו מחמה לצל אבל להגביה ולשוטחה על גבי יתידות אסור:

ה

[ה] למלוח עליה וכו'. בשר (טור), וכן מה שכתב ומותר להערים למולחו וכו' פירש הט"ז בסימן ת"ק ס"ק ב' מולח מעט בשר בכאן ומעט בשר בכאן עד שימלוח העור כולו וכן מצאתי בראב"ן דף ע"ו ע"ז, והט"ז האריך לדקדק בחינם ולמלוח חתיכת בשר אחת בהרבה מקומות על העור אסור דכיון שמלח יותר מראוי מוכח שעושה בשביל עור והנוצות וכו' מידי דהוה אעור לפני הדורסין (מרדכי), וצריך עיון דהתם כדקאמר הש"ס טעמא משום דחזיא למיזגא עליה, הא היכי דלא שייך טעם זה אסור, ויש לומר דוקא התם דגזרינן דאתא למימלח צריכין לטעם זה מה שאין כן בנוצות דלא שייך אתא למימלח מתירין סופן משום תחילתן, עוד יש לומר דלא גמרינן אלא בשעושה תיקון כגון ליתן על גבי יתידות דגזרינן דאתא למימלח לתיקון אבל להצניען מותר דלא דמי לתיקון, אך קשה על תוס' שבת דף מ"ט דהקשו על דקאמר התירו סופן וכו' הא עור אסור בטילטול, עד כאן, דילמא לעולם מותר בטילטול והא דהוצרך לטעם דהתיר סופן וכו' היינו משום שעושה כמו תיקון והערמה מותר לכל אדם אפילו אינו צורבא מרבנן. כתב מגן אברהם נראה לי שמונח העור בשיפוע דאם לא כן הוי ליה כלי שאינו מנוקב, עד כאן, וצריך עיון דודאי הדם יוצא דרך העור כמו שכתב ביו"ד סימן ע"א:

ו

[ו] ומערב יום טוב וכו'. אפילו הופשטה ביום טוב ואם שחטה סמוך לחשיכה שלא היה שהות להפשיטה מערב יום טוב הניח מגן אברהם בצריך עיון, ונראה להחמיר דלא פליג וכן בשוכח למלוח מערב יום טוב. ואם נשחט ביום טוב ראשון מסתפק בתשובת מהרי"ל סימן ע"ג אם מותר בשני, ועיין סימן תק"ז ס"ק ח':

ז

[ז] ולא מהפכים וכו'. צריך עיון דבש"ס [ביצה] דף ח' מבואר טעם האיסור כיון דמוכחא מילתא שלתיקון חלבים מכוין אתא נמי לאמלוחי ותדע דהא רש"ל וב"ח כתבו בשם הגהות אשירי דמותר בטילטול דחזי להדלקה אלא דאין אסור אלא להפכן או לשטחן ברוח כדי שיתקשה, מיהו במגן אברהם השיג דהגהות אשירי מתיר בנולד (את"ל מאי) [אם כן למאי] דקיימא לן נולד אסור גם החלב אסור כשנשחטה ביום טוב כמו גרעינין בסוף סימן תק"א, אך צריך עיון דראייתו מתוס' שבת דף כ"ט דמשמע בנשחטה ביום טוב אסור לטלטל המעיים שהסריחו, עד כאן, הא בעבודת הקודש דף מ"ה מתיר גם סבירא ליה דמוקצה ונולד אסור ואוסר בדף מ"ו הגרעינין אלא על כרחך צריכין לחלק, גם בסימן תצ"ז הקשיתי. כתב מגן אברהם להצניען מותר אבל כשנשחטה מערב יום טוב מותר לטלטל חלבים דחזי להדלקה והוא הדין חתיכות שעוה דיכול להניח פתילה על גבי וחזי להדלקה, ועור שהופשט מערב יום טוב אם הוא לח אסור לטלטלו ואם יבש מותר כמו שכתב סימן ש"ח סעיף כ"ה אבל כשנשחט ביום טוב אם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסרח אבל יבש אסור דהוה ליה כנולד. כתב הט"ז דאם הקצה חלב לסחורה אסור בטילטול:

ח

[ח] [לבוש] שאין מתקלקלות וכו'. לעניות דעתי אף שמתקלקלות אסור דגזרינן משום מליחה וכן משמע בש"ס [ביצה] דף ח' דקאמר אף שהתירו בעור סופן משום תחילתו התירו להפך ולשטוח:

ט

[ט] [לבוש] שאין דרך וכו'. ואפשר דבזמן הזה דאין דרך למלוח על גבי עור אסור למלוח על גביו ביום טוב, וגם בחול אין דרך למלוח העור (מגן אברהם), מיהו בטור כתב טעם אחר דחלב סגי ליה במליחה מועטת והוי כמעבד וכן כתב ריא"ז בשלטי גיבורים משמע דלא סבירא ליה טעמא דאין דרך ור"ן יחידאה הוא, גם יש לחלק בין אין דרך ובין מחמת איסור ועוד כיון דבחול אין דרך לא מייתי כמעבד כל כך:

י

[י] מותר לטלטלו וכו'. ואף אם הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, תוס' [ביצה] דף י' ונראה דמשום הכי הוצרך הלבוש לסיים טעם משום שמחת יום טוב לאשמועינן עוד דין זה והנחלת צבי השיג לחינם:

יא

[יא] מחמה לצל וכו'. או שלא יגנוב:

יב

[יב] אבל לצורך וכו'. בים של שלמה סימן כ"ט אוסר ויש להקל וכן פסק בעבודת הקודש דף מ"ב ור"ן ובעץ כבד שעומד לקצב עליו בשר מותר דמלאכתו להיתר (רש"ל וט"ז), ומשמע אף מחמה לצל ועיין סימן ש"ח סעיף ד' כתב בגליון ר' מזיס מטלטלין שופר להשקותו ופנקס ומראה לכסות בו כלים (אור זרוע) עיין סימן ש"ח סעיף ד':

א

א) [סעיף א'] אין מרגילין ביו"ט וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ג דין ו. ורש"י פירש בבכורות ל"ג ע"א להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנים אותו בעורות כבשים המפשיטים שלימים עכ"ל וכתב ב"י נראה מדברי הרמב"ם שכל שאינו מפשיט בענין שמוציא כל הבשר מרגל אחד מותר ואעפ"י שכל עור הגוף שלם מלפניו ומאחריו אבל לפירש"י משמע דביו"ט אסור להפשיט העור שלם כה"ג כל שהוא מתחיל להפך העיר מרגלים כלפי ראשה אבל אם מתחיל מפיה כלפי זנבה מותר דלא אסרו אלא להרגיל והאי לאו מרגיל הוא יעו"ש והב"ח כתב על פי' ב"י הנז' דליתא דאפי' במפשיט מרגליה כלפי ראשה אסור ביו"ט ומכ"ש מראשה כלפי רגליה וסיים ולענין מעשה ראוי להחמיר בכל ענין במפשיט העור שלם וכדברי הטור יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' א' עו"ש או' א' מ"א סק"א. וכ"נ דעת הט"ז סק"א. וכ"כ העט"ז. ר"ז או' א' מק"ק סי' י"ד בלקוטי רימ"א או' א' מיהו הפר"ח כתב דיש להקל כדברי הרמב"ם שלא אסרו אלא להרגיל אבל מה שקורע העור בין שני הרגלים מרגל לרגל ואח"כ חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהקיפו שרי ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ השו"ג סוף או' א' על דברי הפר"ח הנז' לענין הלכה הדין דין אמת לדידן שקבלנו הוראות הש"ע וכ"ש דשרי להפשיט דרך הצואר לדעת הרמב"ם דהוא יותר נוח מדרך רגל אחד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' דבעה"ק לרשב"א וכלבו כתבו כלשון הרמב"ם ודלא כהב"ח דמחמיר בכל ענין יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ נראה כיון דהאיסור הוא משום טרחא אם הוא דבר שרגילין בו וליכא טרחא יש להקל כדברי הרמב"ם והשו"ג ודעמייהו ואין לאסור כ"א להוציא הבשר מרגל אחד דזה לכ"ע יש טרחא יתירה אבל בדבר שאין רגילין בו כ"כ ויש בו טורח גדול יש לאסור בכל ענין להוציא העור שלם.

א

ב) [סעיף ב'] אסור למלוג גדי וכו' היינו ליתנו ברותחין להסיר השער. ועיין ביו"ד סי' ס"ח סעי' יו"ד שכתב דאין מולגין גדיים וטלאים ועופות בכלי ראשון אלא א"כ ניקר את החלב ומלחם יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' ת"ק סעי' ד' בדין מליגה.

א

ג) שם. אלא א"כ מולגו לאכול העור. שמתוך שעורו רך יש שאוכלין אותו ביחד עם הבשר והוי לצורך אוכל נפש וכמו שמותר למלוג הראש והרגלים כדלקמן סי' ת"ק סעי' ד' אך הרבה יש חולקין בזה וכמ"ש באו' שאח"ז.

א

ד) שם. אלא א"כ מולגו לאכול העור. כ"כ הטור בשם בה"ג וכ"כ הלבוש. מיהו הב"ח כתב בשם כמה פי' שכתבו בשם בה"ג דאסור למלוג כל הגדי אעפ"י שרוצה לאכול העור וע"כ כתב דגירסת ספרים אחרים בספרי הטור עיקר שכך כתוב שם בשם בה"ג דאסור למלוג גדי כדי לאכול עורו מפני שיש בו טורח יותר מבהפשט יעו"ש. וכ"כ הט"ח סק"ב. עו"ש או' ב' מ"א סק"ב. וכ"פ הר"ז או' ב' ח"א כלל צ"א או' ח' מקרא קודש סי' כ"ה או' ז' אמנם המ"מ פ"ג דין ז' כתב בשם הרשב"א יש מן הגאונים שהורה שלא התירו למלוג כל בהמה אלא ראש ורגלים בלבד אעפ"י שמתכוין לאכול עורה של בהמה לפי שאין עושין אלא המפונקין ביותר ואסרו לעשות זה כדרך שאסרו לגמר את הכלים ועוד שנראה יותר כמעשה חול ויש מורי הוראה שאמרו שלא אמרו ראש ורגלים בלבד אלא שדברו בהווה ולזה הדעת נוטה עכ"ל בשם הרשב"א. ואב"ד השו"ג או' ב' וכתב ופסק השו"ע כמורי הוראה הנז' דכיון דשל דבריהם הלך אחר המיקל והכי נקטינן עכ"ד. וכ"ה דעת הא"ר או' ג' להקל וכתב אין הסברא למנוע אוכל נפש משום טורח יעו"ש והפר"ח כתב על דברי הש"ע הנז' זהו דעת קצת מפרשים ורבים אוסרים והמחמיר תע"ב עכ"ל. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וע"כ נראה דלעת הצורך ומניעת שמחת יו"ט כגון שאין לו בשר כדי סיפוק ונצרך לאכילת העור יש לסמוך אמתירין:

א

ה) אבל בעוף דלא שייך בה הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף. סמ"ק סי' קצ"ד. ב"ח. ט"ז שם. עו"ש שם. מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ או' ב' ר"ז שם. ח"א שם. מק"ק שם. ודין הבהוב העוף עיין ביו"ד סי' ס"ח סעי' ט':

א

ו) [סעיף ג'] בהמה שנשחטה ביו"ט מותר להגביה עורה וכו' שהוא א' מג' דברים שהתירו סופן משום תחלתן כדאי' בביצה י"א ע"ב. ופירש"י שם שהתירו סופן שאינו צורך יו"ט משום תחלתן שהוא צורך יו"ט ואי לא שרית סופן לא עביד תחלתן עכ"ל ור"ל דאם לא נתיר לו להגביה העור וכו' לא ישחוט משום הפסד עור וימנע משמחת יו"ט:

א

ז) שם מותר להגביה עורה וכו' ר"ל לטלטלו וליתנו במקום דריסת הרגל אבל לשוטחו ע"ג יתידות אסור. מ"א סק"ג וכתב ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ד' דלהגביה ולשוטחה ע"ג יתידות אסור. וכ"כ המאמ"ר או' ב' ר"ז או' ג' ח"א כלל צ"א או' ט' קיצור ש"ע סי' צ"ח או כ"א. מק"ק סי' י"ד או' ב' מ"ב או' ה':

א

ח) שם מותר להגביה עורה וכו' וכתב היש"ש פ"ק דביצה דאפי' מחמה לצל שרי לטלטלו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת יו"ט. אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו. מ"א שם. חמ"מ או' ג' ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב או' ד':

א

ט) שם. מותר להגביה עורה וכו' והיינו דוקא בעודו לח שלא יסריח אבל אם יבש אסור לטלטלו דהו"ל נולד כיון שנשחטה ביו"ט וכמ"ש לקמן או' ל"ג יעו"ש:

א

י) שם. וליתנה במקום דריסת הרגלים וכו' וה"ה דמותר לטלטלו וליתנו במקום המשומר וכמ"ש בהגה לגבי נוצות:

א

יא) שם. וליתנה במקום דריסת הרגלים וכו' ואע"ג דע"י דריסת הרגלים מתעבד קצת מ"מ כיון דלא מוכחא מילתא שתהא שטיחתו לצורך עבוד דחזי למזגא עליה שרו ליה רבנן דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט. ביצה י"א ופירש"י שם:

א

יב) שם. אעפ"י שאין עליו בשר כלל. דאי יש עליו כזית בשר בלא"ה מותר לטלטלו משום בשר וכדאיתא שם במשנה:

א

יג) שם. כדרך שמולחין לצלי. אע"ג דדמי קצת לעיבוד. טור. לבוש.

א

יד) שם. כדרך שמולחין לצלי. לאו משום דצריך מליחה לצלי אלא משום שנהגו למלחו כדי ליתן טעם. תו' שם. ועיין ביו"ד סי' ע"ו סעי' ב' בהגה שכתב דהמנהג להדיח תחלה וגם למולחו קצת כאשר נתחב בשפוד וצולהו מיד קודם שיתמלא המלח דם יעו"ש:

א

טו) שם. כדרך שמולחין לצלי. אבל לקדרה לא ואפי' לצלי כעין קדרה אסור. גמ' שם. והטעם כתב מ"א סק"ג משום דלקדירה בעי מליחה טפי ומעבד העור. ואפי' אס מנהגו למלוח לצלי הרבה בפעם אחרת אפ"ה אסור לו למלוח הרבה דלא התירו אלא כדרך שמולחין רובא דעלמא לצלי מליחה מועטת, עו"ש או' ג' וצריך לומר שתיכף אחר מליחה מסיר הבשר מעל העור או להניח העור משופע כדי שיזוב הדם דאל"כ הו"ל כמולח בכלי שאינו מנוקב כיון שהמליחה היא על צד העור שהוא כנגד הבשר ואין מקום לזוב הדם ואפי' אם ימלח לצד השער לפעמים השער דק ומתקבץ שם הדם על העור וע"כ צריך ליזהר בזה או להסירו מיד או להניח העור בשיפוע בענין שלא יעמוד שם מה שזב מן הבשר. והגם שלדעת מרן ז"ל ביו"ד סי' צ"א סעי' ה' דאינו אוסר בכלי שאינו מנוקב כ"א במליח שאינו נאכל מחמת מלחו כעין שמולחי' לקדרה וכ"כ בס' זבחי צדק שם סי' ס"ט או' קצ"ד בשם כמה פו' יעו"ש והכא הוא כעין מליחה לצלי מ"מ לכתחלה יש ליזהר לצאת אליבא דכ"ע.

א

טז) שם. כדרך שמולחין לצלי. והטעם מליחה לקדרה אסור משום דזהו עבוד ממש ולא התירו לעשות מלאכה גמורה שלא לצורך אכילה הלכך לא התירו אלא נתינתם לפני הדורסן ומליחה מועטת שכל זה דמי קצת לעיבוד אבל אינו עיבוד גמור. ב"ח. ועיין לקמן או' ל"ה:

א

טוב) שם. ומותר להערים וכו' וכתב המרדכי פ"ק דביצה אית מרבותינו דאמרי דלא שרי הערמת שום איסור אלא לצורבא מרבנן שאינו פורץ גדר. והב"ד ב"י וכתב ואין נראה שיהא דעת הפו' כן שהרי כתבו דין זה סתמא ובהדיא כתב רי"ו בח"ב דהערמה זו מותרת לכל אדם אפי' אינו צורבא מרבנן עכ"ל ולכן סתם כאן בש"ע לומר שמותר לכל אדם להערים בזה וכמ"ש בב"י. וכן נראה דעת האחרונים שסתמו כדברי הש"ע. ואי שרי להערים אחר אכילת שחרית ית' לקמן ס' ת"ק סעי' ה' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

חי) שם. כאן מעט וכאן מעט. וכו' ר"ל כאן בשר מעט וכאן בשר מעט. הרמב"ם פ"ג דין ד' ב"ח. ט"ז סי' ת"ק סק"ב. עו"ש או' ג' א"ר או' ה' וכתב שכ"כ הראב"ן. ר"ז או' ד' מק"ק סי' י"ד או' ג' מ"ב או' ט':

א

יט) שם. אבל אם נשחטה מעיו"ט אסור. פירוש דאז אסור ליתן לפני הדורסים וגם למלוח אסור דהא הטעם דהתירו תחלתו משום סופו ואין זה שייך בשחט מעי"ט דאפשר לו למלוח וליתן לפני הדורסים מעיו"ט. עו"ש או' ג':

א

ך) שם. אבל אם נשחטה מעיו"ט אסור. ומשמע מדברי הש"ע דכל שנשחטה מעיו"ט אפי' לא הופשטה אלא ביו"ט לא התירו ליתן לפני הדורסין וכ"מ מדברי הרא"ש והטור וכ"כ המ"מ בשם הרשב"א אכן מדברי הרמב"ם ורש"י והר"ן לא משמע כן יעו"ש. עו"ש שם. אמנם המ"א סק"ה הסכים כמשמעות הש"ע והרא"ש והטור ודעמיה דאפי' הופשטה ביו"ט אסור יעו"ש וכ"כ הפר"ח. שו"ג או' ו' א"ר או' ו' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ה' מק"ק שם או' ד' מ"ב או' יו"ד. ועיין בצל"ח על ביצה י"א שכתב דבהמה שנשחטה מעיו"ט כשבא להפשיט ביו"ט צריך עכ"פ להפשיט בשינוי שלא כדרך שמפשיט בחול יעו"ש. והב"ד הפת"ע או' ז' ועוד עיין לעיל סי' תצ"ו או' צ"ח ולקמן או כ"ה:

א

כא) ואפשר אם שחטה סמוך לחשיכה שלא היה שהות להפשיטה מעיו"ט מותר וצ"ע. מ"א שם. והא"ר שם כתב נראה להחמיר משום דלא פלוג. אמנם המ"א בססי' תצ"ז סתם להתיר בכה"ג שלא היה שהות יעו"ש. וכ"כ הצל"ח שם. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ה' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ה' מ"ב שם:

א

כב) שם אבל אם שחטה מעיו"ט אסור. ואפי' אם שכח מלמלחה בעיו"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח. מהרי"ל סי' ע"ג, כנה"ג בהגה"ט. מ"א שם א"ר שם. חמ"מ או' ג' ליקוטי רימ"א שם. מ"ב שם:

א

כג) ואם. נשחטה ביו"ט ראשון צ"ע אם חשיב אפשר דיומא קמא לגבי תניינא הוי חול וצ"ע, תשו' מהרי"ל שם. מ"א שם. אמנם בסי' תק"ט סק"ב כתב שם המ"א בפשיטות לאסור בכה"ג דאם היה אפשר לתקנו בראשון אסור לתקנו ביו"ט שני יעו"ש. וכ"פ הר"ז בסי' זה או' ו' מק"ק סי' י"ד או' ד' ודוקא כשכבר הפשיט העור ביו"ט ראשון משום שהיה צריך לבשר אבל אם לא הפשיט העור עד יו"ט שני דינה כנשחט ביו"ט שני ול"ד לנשחט בעיו"ט והופשט ביו"ט ראשון דשם היה לו להפשיטה בעיו"ט משא"כ בשני יו"ט לא שייך זה כיון שלא היה צריך לבשר אתמול למה היה לו להפשיטה. ישועות יעקב או' ב' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ו':

א

כד) שם הגה. ונוצות של עוף דינן כמו בעור וכו' שהן מוקצין שהרי אינם ראויים לכלום ולפיכך אין לטלטלם ביו"ט אלא א"כ נשחט העוף ביו"ט דאז התירו לטלטלם להצניעם כדי שלא ימנע מלשחוט. ר"ז או' ז' אבל אם נשחטה מעיו"ט אסור לטלטלם. לבוש:

א

כה) שם בהגה. דינן כמו בעור וכו' וא"כ אם נשחטה מעיו"ט אע"ג דהוסרו הנוצות ביו"ט אסור לטלטלם כמ"ש לעיל או' ך' לגבי עור. יעו"ש, וכ"כ מ"ב או' י"א. וא"כ יש להוליך העוף למקום שרוצה להצניע שם הנוצות וימרוט ויניח במקום המוצנע. ובעור אחר ההפשט בעודנו בידו יוליכנו למקום המוצנע:

א

כו) שם בהגה. דמותר לטלטלן כדי להצניען וכו' אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזו למידי. מ"א סק"ו:

א

כז) שם בהגה. דמותר לטלטלן כדי להצניען וכו' והפר"ח חולק וס"ל דאסור לטלטלן כדי להצניעם וע"כ כתב דיש ליזהר שלא למרוט הנוצה כ"א במקום שמניחה שם יעו"ש. וכ"כ ישי"ע או' ה' דראוי להחמיר בנוצות יעו"ש. אבל הי"א בהגב"י כתב ליישב השגות הפר"ח והסכים לדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' ליישב קושית הפר"ח הנ"ז וכ"כ א"ר או' ה' וכ"פ הלבוש כדברי מור"ם ז"ל דמותר לטלטלם כדי להצניעם. וכ"פ הר"ז או' ז' ח"א כלל ץ' או' א' קיצור ש"ע סי צ"ח או' כ"א. ומיהו פלעד"ר וויש מאווזא שנשחטה ביו"ט י"ל שרי לטלטולי בכל גוונא דראוי להשתמש בו וכ"ת נולד הוא י"ל ביה"ש אי בעי שחט ועומד לכך ושאני אפר (בס' תצ"ח סעי' ט"ו) דמעשה חדש הוא. א"א או' ו' ונראה דטעם זה שכתב ביה"ש אי בעי שחט וכו' אינו אליבא דכ"ע דהא כתבנו לעיל בסי' תצ"ה או' ל"ו בשם האחרונים דעצמות וקליפין הוו נולד ואמאי לא אמרינן אי בעי אכיל להו ביה"ש והיו נפרדים ועומדים למאכל בהמה לא הוו נולד אלא כיון דביה"ש הוו עדיין מחוברין כשנפרדין ביו"ט הו"ל נולד וא"כ ה"ה בפלעד"ר וויש מאווזא שנשחטה ביו"ט ונראה שמטעם זה כתב זה בשם י"ל וע"כ יש להחמיר:

א

כח) [סעיף ד'] אין מולחין את החלבים וכו' כדי שלא יסריחו. דמולח מידי דשייך ביה עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורים הן יש בו משום מעבד. הר"ן פ"ק דביצה. ב"ח. מ"א סק"ז. ר"ז או' ט' ח"א כלל צ"א או' א':

א

כט) שם ולא מהפכין בהם. דהיינו שלא יהפוך אותו צד שנתקשה שהוא מלמעלה למטה ומה שהוא למטה יהיה למעלה ויתקשה ג"כ מהרוח. ב"ח. וכ"כ ק"נ על הרא"ש פ"ק דביצה סי' ט"ז או' ד':

א

ל) שם אפי' לשטחן ע"ג יתידות. דמוכחא מילתא שלתקון החלבים הוא עושה שלא יסריחו ואתי נמי לממלחינהו ומליחה מאבות מלאכות היא בדבר שיש בו עבוד משא"כ בעור שהתירו להניחו לפני הדורסין דמימר אמר חזי למזגא עליה. ביצה י"א ע"ב ופירש"י שם. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ח. ועי' לעיל או' י"א:

א

לא) שם אעפ"י שנשחטה ביו"ט. אבל לטלטלן מותר דלאו מוקצה הוא דחזו להדלקה ועוד דדעתא דאיניש עלייהו לטלטלן ולהצניען שלא יאבדו. הג"א פרק קמא דביצה רש"ל. ביש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ב. ב"ח. ט"ז סק"ה. שכנה"ג בהגב"י או' ה' עט"ז. פר"ח. אמנם המ"א סק"ט כתב דלפי מ"ש בסי' תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה ביו"ט אלא להצניען מותר דשרינן סופן משום תחלתן יעו"ש. והסכים לדבריו החמ"מ בחי' או' ו' וכתב להשיב על מ"ש בגליון השגה על דברי מ"א יעו"ש. וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' ת' בשאלה השנית דהאוסרים נולד בטלטול גם זה אסור יעו"ש והב"ד השש"א. וכ"פ הר"ז או' יו"ד. ח"א שם. מק"ק סי' י"ד או' ח' אבל מותר לטלטלן מחמה לצל כדי שלא יסריחו או להצניען בשביל שלא יאבדו שאם לא נתיר לו ימנע ולא ישחוט כלל. ר"ז שם. מק"ק שם:

א

לב) ומיהו כשנשחטה מעיו"ט מותר לטלטל החלבים דחזו להדלקה וה"ה חתיכת שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזו להדלקה. מ"א שם. א"ר או' ז' ר"ז או' י"א. מק"ק שם מ"ב או' ט"ו. והיינו אם לא הקצה אותם לסחורה. ר"ז שם. מק"ק שם. ומ"מ נכון ליזהר שלא לטלטלם כ"א לצורך הרבה כגון שמתיירא שלא יגנבו וכיוצא בזה. ר"ז שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' יו"ד:

א

לג) ועוד שהופשט מעיו"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סעי' כ"ה אבל כשנשחט ביו"ט הו"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דהו"ל נולד. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז או' ח' מק"ק שם או' ה' מ"ב שם:

א

לד) שם. וכן אסור למלוח עליהם בשר באויר. דע"ג החלבים ממש א"א למלוח בשר שבולע מן החלבים:

א

לה) שם. וכן אסור למלוח עליהם בשר באויר. משום דבמליחה מועטת סגי להו והוי בהו כעיבוד טור. וכ"כ בשה"ג פ"ק דביצה בשם הריא"ז. והר"ן פ"ק דביצה כתב הטעם דמתוך שאין דרך למלוח על החלבים מחמת איסורן מוכחא מילתא דלעבדן קעביד. והב"ד ב"י. לבוש. ב"ח מ"א סק"י. וכתב שם המ"א על טעם הר"ן הנ"ז דבזה"ז דאין דרך למלוח ע"ג עור אסור למלוח ע"ג ביו"ט. אמנם הא"ר או' ט' כתב על דברי המ"א הנז' דהטור וריא"ז שכתבו טעם אחר משמע דלא ס"ל טעמא דאין דרך והר"ן יחידאה הוא וגם יש לחלק בין אין דרך ובין מחמת איסור ועוד כיון דבחול אין דרך לא מיחזי כמעבר כ"כ עכ"ל וכ"כ הר"ז בקו"א או' ג' לחלק בין הא דעור לטעם הר"ן יעו"ש וכ"מ מדברי האחרונים בסעי' ג' שכתבו כדברי הש"ע דלא ס"ל לחלק בעור בין זה"ז לזמן אחר:

א

לו) [סעיף ה'] עלי שהוא דף עב וכו' פי' אף דעביד חריצין כל שהוא לצורך אכילה ביו"ט שרי וכן מוכח בגמ' ממ"ש גבי תברא דגרמי (עיין לקמן או' מ') ולפ"ז מותר לחתוך טאייארי נא"ס ביו"ט אף שעושה חריצין בדף שחותך עליו. ב"ד סי' רצ"ט, ברכ"י או' ב':

א

לז) שם. אלא שמלאכתו לאיסור וכו' ונראה דאפי' כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו משום שמחת יו"ט. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' יו"ד. ר"ז או' י"ג. מקרא קודש סי' כ"ו בליקוטי רימ"א או' י"א. מיהו החמ"מ בחי' או' ז' כתב דלהרמב"ם נראה דעתו לאסור במוקצה מחמת חסרון כיס יעו"ש. וע"כ נראה דלכתחלה יש להחמיר היכא דאפשר באחר. ואיזה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס עיין לעיל סי' ש"ח סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

א

לח) שם. לכתוש בו הריפות. פי' חטים והוי מלאכתו לאיסור בשבת. ט"ז סק"ו. ועיין לקמן סי' תק"ד סעי' ג' ודוק:

א

טל) שם. ולאחר שקיצב עליו אסור וכו' דאתעביד ליה צורך יו"ט. רש"י ביצה י"א ע"א. ב"י. לבוש:

א

מ) שם. ולאחר שקיצב עליו אסור וכו אבל תברא דגרמי דהיינו דף עב וכבד ועשוי לקצב עליו בשר אפי' לאחר שקיצב עליו מותר לטלטלו דאין בו מוקצה לגמרי. הג"א פ"ק דביצה. יש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ט. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' ט"ז שם. פר"ח. א"ר או' י"ב. שו"ג או' י"א. מש"ז או' ו' חמ"מ או' ה' ומשמע אף מחמה לצל מותר לטלטלו. וכ"כ א"ר שם. מש"ז שם. חמ"מ שם. מ"ב או' כ"א:

א

מא) שם. אסור לטלטלו מחמה לצל (הגה) אבל לצורך גופו ומקומו שרי. זהו דעת הרי"ף שהביא הטור וב"י אלא שכתב הטור ולר"י אפי' לצורך גופו ולצורך מקומו נמי אסור ולזה הסכים אבי הרא"ש ז"ל עכ"ל. וכ"ה דעת רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ט. וכ"כ הט"ז סק"ו. וכ"ה דעת הפר"ח. אבל דעת מרן ומור"ם ז"ל הוי דינו כמו שאר כלי של איסור דלצורך גופו ומקומו שרי כמ"ש לעיל סי' ש"ח יעו"ש. וכ"פ בעה"ק לרשב"א דף מ"ב. וכ"פ הלבוש. מ"א ס"ק י"ב. שו"ג או' י"א. א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"ב. מק"ק סי' כ"ו או' ח' מ"ב או' כ"א:

א

מב) שם. אסור לטלטלו מחמה לצל. או כדי שלא יגנב. וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ג' וכ"כ א"ר או' י"א מ"ב או' ך':

א

מג) שם הגה. אבל לצורך גופו וכו' מטלטלין שופר להשקתו ופנקס ומראה לכסות בו כלים. א"ר או י"ב ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ד' בהגה ולקמן ססי' תקפ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

מ"א סק"ט דפסק פ"ד דביצה גבי בני מעיים כצ"ל.

א

אין מרגילין כו'. והב"ח כ' דיש ליזהר שלא להפשיט העור שלם כפירש"י:

ב

אא"כ מולגו. זה כת' ע"פ גי' משובשת שנזדמנה לו בטור אבל הגי' הנכונה שאפי' רוצה לאכול העור אסור למלוג כ"כ הב"ח ויש"ש ובהגד"מ וכ"כ התוס' והרא"ש ורי"ו ומרדכי וכ"מ בטור ובש"ע סי' ת"ק ס"ד שכתב מולגין הראש והרגלים ש"מ דכל הבהמה אסור למלוג וכתב הב"ח בשם סמ"ק דתרנגולת מותר למלוג כולו דא"א להפשיטה:

ג

להגביה עורה. פי' לשוטח' ע"ג יתידות (ב"ח) וקשה דהא אמרי' בגמ' דהטעם דשרי ליתנ' במקום דריס' הרגלי' משום דלא מוכח' מילת' דאמרי' דחזי למיזגא עלייהו כמ"ש רש"י אבל ע"ג כלונסאות מוכחא מילתא דלצורך העור עביד ואסור וכ"מ בגמ' דאמרי' דאסור לשטוח חלבים ע"ג יתידו' ופריך מ"ש מעור לפני הדורסן ומשני התם לא מוכחא מלתא ולא פריך מ"ש מהא דמותר לשטוח העור ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה העור ע"ג יתידו' והאי יגבהנו ר"ל לטלטלו וכ"מ בתוס' בשבת דף מ"ט דהקשו התו' מהא דאי' בשבת דמותר לטלטל עור והכא אמרי' דהתירו סופן משום תחילת' עסי' ש"ח סכ"ה ומאי מקשו דלמא הכא שרינן להגביה ע"ג יתידות אלא ע"כ אסור להגביה וכ"מ ברא"ש ור"ן ויש"ש, וכ' היש"ש דאפי' מחמה לצל שרי לטלטלו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאמנועי משמחת י"ט, אבל אם יודע שלא יפסיד העור אסור לטלטלו עמ"ש ס"ד:

ד

לצלי. שיתן המלח טעם בו דהא צלי א"צ מליחה (תו') עבי"ד סי' ע"ו, ואי' בגמ' אבל לקדי' אסור דבעי מליחה טפי ומעבד העור וצ"ל שמונח העור בשיפוע דאל"כ ה"ל כלי שאינו מנוקב:

ה

מעי"ט אסור. אפי' הופשט' בי"ט אסור דמשום זה לא ימנע מלשחוט דהא יכול להפשיטו מעי"ט (הרא"ש טור ב"ח יש"ש מ"מ) ואפשר אם שחטה סמוך לחשיכה שלא הי' שהות להפשיטה מעי"ט מותר וצ"ע וכתב מהרי"ל בתשוב' סי' ע"ג אפי' שכח למלחו מעי"ט אסור למלחו בי"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח ואם נשחטה בי"ט ראשון צ"ע אם חשיב אפשר דיומא קמא לגבי תנינ' הוי חול וצ"ע עכ"ל ערסי' תק"ט מ"ש:

ו

כדי להצניען. אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזי למידי:

ז

אין מולחין. דמולח דבר שאינו אוכל גמור דשייך בו עבוד יש בו משום מעבד (ר"ן) עסי' שכ"א:

ח

אפי' לשוטחן. דמוכח מלתא שעושה כדי שלא יסריח ואתא ג"כ למימלחינהו (גמ') משא"כ בעור כמ"ש ס"ג:

ט

שנשחטה בי"ט. ומ"מ מותר לטלטלן דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתיה דאינש עליה לטלטלן ולהצניען שלא יאבדו (הג"א ב"ח יש"ש) וצ"ע מ"ש מגרעין (בססי' תק"א) דאסור לטלטלן אף על גב דחזי להדלק' ועל טעם השני ק' הא כתבו התו' בשבת דף כ"ט וא"ת הא אמרי' כששוחט בר אווזא מותר להשליך הבני מעיים שהסריחו לכלבים אף על גב דנולד הוא כמו נבילה שנתנבל' בשבת ואפ"ה שרי כיון שדעתו היה מאתמול ליתנו לכלבים כשיסריח ה"נ מאתמול היה דעתו להסיר הגרעין כשיאכל התמרה וי"ל דהתם הבר אווזא נשחטה מעי"ט ואין המעיים צריכים לאווז וכיון דמבע"י דעתיה למיתבי' לשונרא אם יסריחו חשיבא הכנה מעלייתא אבל הכא הגרעי' צריכי לאוכל וחשיבי כאוכל עצמו עד שיאכל התמרי' לכך חשיב להו נולד ול"מ מה שדעתו עליו מאתמול עכ"ל א"כ משמע דכשנשחטה בי"ט אסור לטלטל המעיים שהסריחו דנולד היא דאתמול היה עומד לאדם ועכשיו עומד לכלבים א"כ חלבים נמי אסור לטלטלן כמו גרעיני תמרה לכן נ"ל דהג"א לשיטתיה אזיל דפסק פ"ד דביצה דמותר להשליך לכלבים בני מעים כר"ש דנולד שרי אבל לפמ"ש סי' תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה בי"ט אלא להצניען מותר דשרי' סופן משום תחילתן אבל כשנשחטה מעי"ט מותר לטלטל חלבים דחזי להדלקה וה"ה חתיכת שעוה דיכול להניח פתילה ע"ג דחזו להדלקה ועור שהופשט מעי"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סי' ש"ח סכ"ה אבל כשנשחט בי"ט ה"ל נולד ואם הוא לח מותר לטלטלו שלא יסריח אבל אם הוא יבש אסור לטלטלו דה"ל נולד כנ"ל עיקר הדברים דוק ותשבח:

י

אסור למלוח. משום דסגי להו במליחה מועטת והוי כעיבוד (טור) והר"ן כ' כיון דאין דרך למלוח עלייהו מחמת איסור מוכחא מלתא דלעבדן קעביד ע"כ ואפשר דבזמן הזה דאין דרך למלוח ע"ג עור אסור למלוח ע"ג בי"ט וגם בחול אין דרך למלוח העור:

יא

שמלאכתו לאיסור. נ"ל דאפי' כלי המוקצה מחמת חסרון כיס מותר לטלטלו לקצב עליו משום שמחת י"ט כמ"ש התו' פי"ז דשבת וכ"פ היש"ש וגם הירוש' מסייע ליה אף הרי"ף לא נחלק עליו לדינא:

יב

ומקומו שרי. אפי' למאן דאוסר מוקצה מותר לטלטל כלי דהא רבא ס"ל כר"י ואפ"ה שרי לטלטל כלי עסי' ש"ח:

א

{א} מרגל אחד וכו' – טורח גדול. משמע מלשון זה דאם מפשיט העור דרך שתי הרגלים [דהיינו שחותך מרגל האחד עד השני בין שני רגלים האחרונים ועי"ז מפשיט העור שלם] דשרי דלאו טרחא רבה היא כ"כ ויש מחמירין בכל גווני שלא להפשיט העור שלם דעכ"פ הוא טרחא יתירא שלא לצורך יו"ט:

ב

{ב} למלוג גדי – דהיינו ליתנו ברותחין לאחר המליחה כדי להעביר השער:

ג

{ג} אא"כ מולגו לאכול העור – דמתוך שעורו רך יש שאוכלין אותו ביחד עם הבשר והוי לצורך אוכל נפש וכמו שמותר למלוג הראש והרגלים [וכדלקמן בסימן ת"ק ס"ד] והרבה פוסקים חולקין בזה דלא התירו למלוג רק הראש והרגלים דנהיגי בכך אבל מליגת כל הגוף אינו אלא למפונקים ביותר ואינו צורך כל נפש וגם נראה יותר כמעשה חול ונכון להחמיר לכתחלה. כתבו הפוסקים דבעוף דלא שייך הפשט לכו"ע מותר למלוג ולהבהב כל הגוף:

ד

{ד} להגביה עורה – ר"ל לטלטלה ולהניחה במקום משומר או מחמה לצל כדי שלא תפסד ואע"ג דבעלמא עור לח אסור לטלטלו וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה הכא הקילו דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט:

ה

{ה} וליתנה במקום וכו' – ר"ל וכן הקילו שמותר ליתנה במקום דריסת הרגלים שע"י הדריסה מתעבד העור קצת וכיון דלא מוכחא מילתא להדיא שעושה משום כן דאפשר שטחה כדי שישבו עליה (שעיקר ישיבתם באותו הזמן היה בדרך זו שוטחין עור או בגדים ע"ג קרקע ויושבין עליהן) הו"ל התיקון כלאחר יד ולא רצו לאסור עליו דא"כ מימנע ולא שחיט משום הפסד העור ואתי לאימנועי משמחת יו"ט. ומיהו דוקא ליתנה במקום הדורסין אבל לשוטחה ע"ג יתדות כדי שתתייבש אסור משום דמוכחא מלתא דלצורך העור קעביד ואם נתיר לו שיטוח לצורכה אתי למימלחה ג"כ:

ו

{ו} כלל – דאי יש עליה כזית בשר בלא"ה מותר לטלטלה משום הבשר:

ז

{ז} למלוח עליו – ר"ל שימלח בשר על הטור דעי"ז ממילא ימלח גם העור קצת:

ח

{ח} כדרך שמולחים לצלי – ר"ל שרוצה לצלות אותה דבזה א"צ מליחה מרובה ולאפוקי אם ימלחנה מליחה מרובה אסור דעי"ז יהיה עיבוד יפה גם לעור:

ט

{ט} כאן מעט וכו' – ר"ל כאן בשר מעט וכאן בשר מעט:

י

{י} אבל אם נשחטה מעיו"ט וכו' – לא מיבעיא אם גם הופשטה קודם יו"ט בודאי דאסור ביו"ט להגביה אותה וליתנה במקום הדורסין ולמלוח עליה שהרי אפשר היה לעשות כל אלה מעיו"ט אלא אפילו הופשטה ביו"ט אסור דמשום זה לא ימנע מלשחוט דהא יכול להפשיטו מעיו"ט אם לא שלא היה לו שהות להפשיט מעיו"ט אז יש להקל. כתבו הפוסקים דאפילו שכח למלחו מעיו"ט אסור למלחו ביו"ט דאין לחלק בין מזיד לשוכח. בגליות שעושין שני ימים טובים מספק הרי יו"ט א' נחשב לחול לגבי יו"ט שני לפיכך אם נשחטה ביו"ט ראשון אפשר דדינה כאלו נשחטה בעיו"ט לענין טלטול העור ומליחתו כשיגיע יו"ט שני:

יא

{יא} ונוצות של עוף – היינו שנשחטה ביו"ט דאי נשחטה מעיו"ט אע"ג דהוסרו הנוצות ביו"ט אסור לטלטלן כדלעיל גבי עור:

יב

{יב} כדי להצניען – אבל בלא"ה אסור לטלטלן דלא חזו למידי. והפר"ח מחמיר בכ"ג והאחרונים מסכימים לפסק שו"ע ומיהו פלעדערו"ש מאווז שנשחטה לכו"ע שרי לטלטולי דראוי להשתמש בה:

יג

{יג} אין מולחין וכו' – דדבר שאינו אוכל גמור אם מולח כדי שלא יסריח יש בו משום מעבד:

יד

{יד} ולא מהפכין בהם – הוא ג"כ כעין תקון להחלבים ואסור מטעם הנ"ל:

טו

{טו} אפילו לשוטחן וכו' – דמוכחא מילתא שעושה זה כדי שלא יסריחו וגזרינן דלמא אתי ג"כ למולחם. ולענין טלטול דעת הט"ז בשם הג"א להקל והמ"א העלה דלפי מאי דפסק הרמ"א בסימן תצ"ה דנולד אסור גם החלבים אסור לטלטלן כשנשחטה ביו"ט דהוי נולד ואע"ג דחזו להדלקה מאתמול לא היה עומד להדלקה ורק לטלטלן כדי להצניען או כדי שלא יסריחו מותר דשרינן סופן משום תחלתן וכנ"ל גבי נוצות אבל כשנשחטה מעיו"ט מותר לטלטל החלבים דחזו להדלקה וה"ה חתיכת שעוה מותר לטלטל דיכול להניח פתילה ע"ג וחזי להדלקה. עוד כתב מ"א דעור שהופשט מעיו"ט אם הוא לח אסור לטלטלו ואם הוא יבש מותר לטלטלו כמ"ש סימן ש"ח סכ"ה [וע"ש דהרמ"א הביא דעת החולקין ע"ז] אבל כשנשחט ביו"ט הו"ל נולד וע"כ אם הוא לח מותר לטלטלו כדי שלא יסריח וכנ"ל [ואם הוא מונח גם עתה במקום צל ויודע שלא יתקלקל אסור לטלטלו] ואם יבש אסור לטלטלו דהו"ל נולד:

טז

{טז} אסור למלוח וכו' – כדי שיפול מן המלח על החלבים והטעם דחלבים מליחה מועטת סגי להו ואסור משום חששא דעיבוד וכנ"ל:

יז

{יז} באויר – דעל החלבים ממש אי אפשר להניח בשר שבולע מן החלבים:

יח

{יח} לכתוש בו הריפות – דאסור ביו"ט וכדלקמן סימן תק"ד ס"ג:

יט

{יט} מותר לטלטלו – כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור לעיל בסימן ש"ח סעיף ג' שמותר לטלטלו לצורך גופו (דהיינו לעשות בו מלאכה המותרת) או לצורך מקומו ודעת מג"א דאפילו היה העלי מוקצה מחמת חסרון כיס כגון שמקפיד על העלי מלהשתמש בו בדבר אחר שלא יתקלקל דבכגון זה אסור בכל מקום הכא שרי משום שמחת יו"ט ועיין ביאור הלכה:

כ

{כ} מחמה לצל – או כדי שלא יגנב וכדלעיל בסימן ש"ח:

כא

{כא} אבל לצורך וכו' – כדין כל כלי שמלאכתו לאיסור. וסדן העב שקוצבין עליו בשר מותר לטלטלו לאחר שקצב אפילו מחמה לצל וכה"ג דהא הוא כלי שמלאכתו להיתר:

א

(מ"א סק"ט) וצ"ע מ"ש מגרעינין וכו'. נ"ב מ"ש בגליון השגה ע"ז ותורף דבריו כיון דחלבים חזי לכלבא ושונרא לאו נולד הוא לפי מה דקי"ל כר"ש בנולד שמתחל' ראוי לאדם ועכשיו מאכל בהמה לא נולד הוא ע"ש באריכות. ואין אני רואה דבריו דדוקא בקליפין ועצמות דהוא מאכל בהמה. אבל חלבים אין עומדים לאכילת כלבים שהיא דבר שנמכר כפלים בבשר ומידי דחזו לאדם לא שדי לכלבים וכמ"ש סי' ש"ח ס"ק נ"ו בשם המאור דכל מידי דבר אכיל' דלא חזי למיכל עד מ"ש לכלבים נמי לא קאי ולא מטלטלי ע"ש אבל נרא' דלאו נולד הוא והשתא נמי אוכל הוא אך ארי' הוא דרביע עלי' וכמו שפי' רש"י בשבועות דף כ"ד וכן מוכח הסוגיא שם ומ"ש תו' בשבת דף מ"ו ד"ה מי יימר גבי נדר דהו' מוקצה אבל לא נולד ע"ש:

א

סעיף ג' בהג"ה דמותר לטלטלן הפר"ח חולק דהא בסוגיא י' מתרצים על רומיא דב"ה משום דחזי למזגי עלייהו וזה ל"ש בנוצות. ולענ"ד לק"מ דעל דינא דב"ה דמתיר להגביה העור (אף דהעור הוי מוקצה כמ"ש תוספות שבת מ"ט א') ליכא קושיא דהא בההיא דלא יחפור באמת ראוי להתיר לשחוט היכי דאין לו רק עפר מוקצה. דהא מתירים טלטול מוקצה משום שי"ט כמ"ש תוס' דמותר לסלק אפר כירה לאפות פשטיד"א. והא דאסרי' נשחוט צ"ל כמ"ש המג"א סי' ק"ט סט"ו דאפר לכסות גרע דרק טלטול מוקצה מתירים משום שמיו"ט. אבל לא שמוש מוקצה. א"כ ממיילא פרכת הש"ס דב"ה אדב"ה לא היה מהא דב"ה מתיר דיגביהנה. דהתם מתירים משום סופן מש"ת ויהיה ביטול שי"ט דמתירים משום שי"ט. וע"כ פרכת הש"ס משום לפני הדורסן. דמחזי כעיבוד. ועלה משנינן דחזי למזגא וא"כ הכא בנוצות שפיר מתירים דחיישי' שלא ירצה לשחוט ויהיה מניעת שמיו"ט. ומשום שיו"ט מותר לטלטל מוקצה. ודוק:

ב

מג"א סקי"א לקצב עליו משום שמחת יו"ט. אף דשימוש מוקצה אסור לצורך אוכל נפש. ע' מג"א ססי' תק"ט. צ"ל דמ"מ כיון דהוא כלי קיל יותר:

א

כל הבשר מרגל א'. זה דעת הרמב"ם ובטור כתב סתם שמפשיטין העור שלם כדי לעשות ממנו נאד והטעם דהיא טירחא יתיר' ותימא על רמ"א שלא הביא דעת הטור:

ב

אלא א"כ מולגו כדי לאכול העור. כ"כ בטור בשם בה"ג והרא"ש כתב בה"ג אוסר למלוג כל הגדי כדי לאכול העור משום שקל יותר להפשיט וכתב רש"ל ותימא על הטור שכתב דהמליגה קלה מהפשט גם לא הביא דברי בה"ג כמ"ש הרא"ש ע"כ נראה דט"ס וצ"ל אפי' רוצה למולגה כדי לאכול עורו אסור שיש בו טורח יותר מהפשט' והיינו כרא"ש וכן עיקר עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל כתב בסמ"ק סי' קצ"ד אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף עכ"ל:

ג

מותר להגביה כו'. דהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא ישחוט משום הפסד עור ומימנע משמחת י"ט.

ד

אין מולחין את החלבים כו'. דכיון דלא חזו לאכילה מוכח מלת' שלתיקון החלבים הוא מכוין אי שרית ליה לשטוח כדי שלא יסריחו אתי למישרי גם מליחה ובמליחה יש משום עיבוד אבל גבי עור אע"ג דשרי' ליה ליתן במקום דורסן מימר אמר דחזי למיזגא עלייהו:

ה

עליהם באויר. דא"א להניח בשר על חלב וטעם האיסור בחלבים משום דבמליחה מועטת סגי להו ואפי' במליחה לצלי הוה כעיבוד. פסק בהג"א דמותר לטלטל החלבים דלאו מוקצה הוא דחזי להדלקה ועוד דדעתי' עלייהו להצניע' שלא יאבדו ונראה דאם הקצה אותם לסחורה אסורים בטלטול:

ו

לכתוש בו הריפות. פי' חטין והוה מלאכתו לאיסור בשבת ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהוי מוקצה דחסרון כיס אבל תברי גרמי דהיינו עץ שקוצצין עליו בשר מותר דמלאכתו להיתר: