שולחן ערוך, אורח חיים תצ״ח: דיני שחיטה ביום טוב. ובו כ סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני שחיטה ביום טוב. ובו כ סעיפים:
אין מראין סכין לחכם בי"ט לראות אם הוא ראוי לשחוט בו שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה מפני פגימת' וילך ויחדדנה במשחז' וחכם שראה סכין לעצמו יכול להשאילו לאחרים: הגה ועכשיו בזמן הזה שכל שוחט רואה סכין בעצמו כל הרוצה לשחוט בי"ט יבדוק סכינו מעי"ט ולא ביום טוב שמא ישחיזנו (ד"ע ומהרי"ל והגהות שחיטה) מיהו אם לא בדקו מעי"ט והוא שעת הדחק יכול לבדקו ביום טוב: (שחיטות ישנים):

ב

יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט ואפי' גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו ואע"פ שהיה אפשר להוליכה מאתמול: (וה"ה שהטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה) (ב"י):

ג

בהמו' שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנות ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב אבל הרועות והלנות חוץ לתחום אם באו בי"ט אין שוחטין אותן בי"ט מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהן וה"מ בבהמות ישראל אבל של עכו"ם לית בהו משום מוקצה דאין העכו"ם צריך הכן אא"כ באו בשביל ישראל שאז אסור לפיכך עכו"ם שהביא בהמה במקולין (פי' מקום ששם שוחטין הבהמות) אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותרות אפי' באו לצורך ישראל שהמוקצה הולכים בספיקו להקל ואם הביאום לצורך העכו"ם או אפי' סתם בעיר שרוב עכו"ם מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא:

ד

בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום שני אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו ומותרו' וכל שכן השחוטות בבוקר שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום:

ה

עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו: הגה ובעינן גם כן שהפריס על גבי קרקע (טור והרא"ש) דחיישי' שמא יראה בו ריעותא באיברים הפנימיי' ונמצא שחט בי"ט שלא לצורך כן נראה לי מדברי הרא"ש והטור: ואם היו שבת וי"ט סמוכים זה לזה נולד בזה מותר בזה:

ו

בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל כבר ואין צריך לה אסור לשחטה אלא א"כ יש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבע"י (ואפי' אין שהות לנתחה ולבדקה תחילה) (טור) וכשיש שהות ביום ושחטה אינו נוטל עורה אא"כ שייר ממנו אבר אחד ומביאו עמו: הגה וי"א דאין להפשיטה כלל אלא א"כ שחטה לצורך י"ט וכן ראוי להורות: (הגהות אלפסי פ' אין צדין):

ז

אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול אלא יביאנה בידו איברים איברים:

ח

עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיט' מותר לשחטו בי"ט ולא חיישינן שמא ימצא טריפה אע"ג דאתיליד ביה ריעותא:

ט

בכור בזמן הזה שאינו יכול לשחטו בלא מום אין חכם יכול לראותו בי"ט אם יש בו מום ואפי' אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום אינו יכול לשחטו אבל אם נולד במומו ועבר וראהו נשחט על פיו ואם ראה המום מעי"ט וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו יכול לחקור עליו בי"ט אם נפל בו המום מאיליו ומתירו: הגה ואם נפל בכור בבור אסור להעלותו דהא אינו ראוי לשחטו אלא עושה לו פרנסה במקומו: (רמב"ם פ"ב)

י

אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט:

יא

בהמה חציה של עכו"ם וחצי' של ישראל יכולי' לשחטה בי"ט ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהן:

יב

השוחט בהמה בי"ט אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין אלא מפנהו (בידו ב"י) ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש:

יג

השוחט את העוף לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין:

יד

לא ישחוט אדם חיה ועוף בי"ט אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבע"י ואם עבר ושחט אם יש לו דקר (פי' כעין יתד של ברזל שחופרין בו את הקרקע) נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח מכסהו בו (ואפי' היה צריך לכמה דקירות שרו) [ב"י]:

טו

אפר כירה שהוסק מעי"ט מותר לכסות בו אבל אם הוסק ביום טוב אסור אלא א"כ הוא חם שראוי לצלות בו ביצה ואם שחט מותר לכסות בו אע"פ שאינו ראוי לצלו' בו ביצה ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ בעפר תיחוח אם יש לו: [ב"י בשם הרא"ש וטור]:

טז

הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו והוא כנוס במקום אחד מותר לכסות בו שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו לא שמאחר שהוא מועט בטל:

יז

מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם ועושה בו כל צרכו (וע"ל סי' ש"ח סעיף ל"ח) ולא אמרי' שהוא בטל אגב קרקע הבית והוא שייחד לו קרן זוית דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכיו בעי ליה ואם הוא עפר תיחוח מותר לכסות בו:

יח

כוי (פי' בריה שנולדה מתיש וצבי') אין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו אפי' יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות דמו בי"ט ויבא להתיר חלבו ולערב אם רשומו ניכר יכסנו: הגה ודוקא ששחטו בקרן זויות וכהאי גוונא אבל אם שחטו באמצעית החצר אפי' דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן דהוה ליה כגרף של רעי וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו בחצר: [הגהות אלפסי פרק קמא דביצה]:

יט

שחט בהמה וחי' ונתערב דמם ויש לו עפר מוכן או אפר כירה אם יכול לכסותו בדקירה אחת שאינו צריך להרבות בשביל דם הבהמה יכסנו ואם לאו לא יכסנו:

כ

שחט צפור מערב י"ט ולא כיסה דמו לא יכסנו בי"ט:

א

אין מראין סכין לחכם בי"ט כו'. טעם זה שכתו' בש"ע כאן זהו הטעם כתב הרמב"ם בפ"ד אבל רש"י והרי"ף והר"ן פירשו טעמים אחרים אבל לאחר השחיטה שהיה שעת הדחק יבדוק ויש אוסרין בי"ט דשמא ימצא הסכין פגומה ותאסור השחיטה וישחזנה וישחוט אחרת אלא יעמוד הסכין והבהמה בחזקת כשרות ויאכל אותה בלא בדיקה אחרונה (מהררמ"י):

ב

יכול להוליך סכין כו'. אפילו דרך ר"ה שרי ואף ע"ג דהיה אפשר לעשותן מבע"י דהוי כאוכל נפש עצמו דשרי (כ"כ הר"ן) ומשקין הבהמות בי"ט לפני השחיטה שדרך להשקות הבהמות קרוב לשחיטה כדי להפרישה בין העור והבשר שתהא כוח להפשיט (משנה פ' בתרא דביצה):

ג

אם האם כו'. דהיינו שאינה עומדת לחרישה או לחלב' דהוי מוכן אגב אמו אעפ"י שהוא טריפה לפי שהטריפה עומדת לכלבים המ"מ פ"ב והכי איתא להדיא בגמרא:

ד

יש שהות כו'. ואף ע"פ שאינו אוכל רק שיש שהות לאכול (הר"ן דף ר"צ ע"א ומ"מ פ"א מהלכות י"ט) אבל בריאה לא ישחוט אא"כ צריך לאכול ממנה מאחר שאין הפסד בדבר מ"מ וכ"כ הרשב"א ואף כשרוצה לאכול ממנה כזית מבע"י סגי ובמסוכנת א"צ אפילו לגמור בדעתו לאכול ממנה אלא כ"ז שיש שהות שרי ב"י וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהרי פסקו הואיל ומקלעי אורחים חזו ליה:

ה

בכור בזמן הזה היינו אפילו היה בו מום מעי"ט אך שבי"ט הראוהו לחכם ועבר החכם וראהו ומצא שיש בו מום שראוי לשחטו אפ"ה אינו יכול לשחטו בי"ט שהרי היה מוקצה מאתמול שעדיין לא התרתו החכם גם הרי לא היה יודע הבעל שיזקק לו החכם ויעבור ויראהו כן משמע בפ"ג דביצה:

ו

בהמה חציה של עכו"ם ואפילו יש לו ב' יכול לשחוט שתיהן וא"צ לחלוק עמו אחת כנגד אחת היינו לומר אפילו שוים בדמיהן יכול הוא לומר אני רוצה לאכול משתיהן מפני שזו שמינה מזו או הבשר טוב' מזו או זו ילדה או זו גדולה מזו וכן כל כיוצא בזה אלא א"כ שוות לגמרי ודוקא בשוחט את שתיהן אבל אם אינו רוצה לשחוט אלא אחת משתיהן שיש להם משותפות אז אף אם הן שוות לגמרי שרי אע"ג דאפשר למפלג' מחיי' מ"מ אין צריך לחלק משום דיכול לומר דאינו רוצה לשחוט לצרכו בהמ' שלימה שיש לחוש שיפסיד הבשר כיון שאינו צריך רק לחציי' והשתא שוחט אותה בלא חלוקה אינו נוטל אלא החצי' ומפני חלקו לבד אית לן למשרי' לשוחט' שהרי א"א לו לאכול ממנה אפילו כזית בשר מחלק שלו בלא שחיטה (ב"י והרא"ש):

א

יכול. וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה. ב"ח מ"א:

ב

ספק. ע' סי' תקט"ו סעיף ז' וצריך עיון:

ג

שני. הט"ז כתב שטעות סופר הוא וצ"ל אפי' בי"ט ראשון ע"ש. וכ"כ הש"ך. אבל המ"א כתב דהש"ע פוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו סעיף ז' א"כ ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט שני מותר ע"ש:

ד

לאכילה. שמוכן אגב אמו דאי בעי היה שוחטה ואוכלה עם הולד ואפי' אם האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם מ"א גמרא. וכ' המ"א ובזמן הזה סתם טרפות אין עומדות לכלבים א"כ ולד טרפה אסור וצ"ע ע"ש:

ה

דקים. והאידנא אין אנו בקיאין כמ"ש בי"ד סי' י"ג סס"ג:

ו

שהפריס. וט"ז פסק דא"צ להפריס:

ז

לאכול. אחר שתצא נפשה כמ"ש בי"ד סי' כ"ז ואפי' א"א לאכול ממנה שרי מ"מ יש"ש. ובבהמה בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית. ט"ז ע"ש:

ח

דאין. ולדידיה בעוף אסור למרוט הנוצות עיין סי' ג'. מ"א עיין שם: ונוהגין שאין שוחטין שום דבר אחר סעודת יו"ט ראשון לצורך י"ט שני ע"י היתר אכילה דבר מועט. מהרי"ל:

ט

בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:

י

טריפה. וביש"ש כתב דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא. והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' דלא שכיחי טרפות עכ"ל. ונ"ל דכשצריך לה ביו"ט יש להקל וה"ה במסוכנת מ"א. ועיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ח מש"ש באורך:

יא

לראותו. כתב רש"ל בפ' א"צ דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט עכ"ל:

יב

ומערים. דמשום צער בע"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט אחד מהם ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מותר להעלותן אע"פ שאינו שוחט אחת מהם כיון שראויות כולן לשחיטה וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע. מ"א:

יג

שתיהן. שא"א לחלוק שיטלו זה אחד וזה אחד לפי שא"א שיהיו שוות בכל הענינים ב"י יש"ש. ואם כן אם העכו"ם רוצה ליתן הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה. מגן אברהם. (ובספר אלי' רבה הסכים עם הלבוש ויש"ש דמותר אף בכה"ג דשמא השני' ניחא ליה ביותר ע"ש). וע' ט"ז:

יד

בידו. ולא בכלי עיין מ"א:

טו

מוכן. וכתב הט"ז נראה דבשעת הדחק שלא לבטל שמחת יום טוב מותר ליקח עפר מן הבא בידו אפילו אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מערב יום טוב:

טז

אסו'. ואם הסיק עצים על גבי אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כיון דעיק' איסורו הוא מדבריהם. מ"א ע"ש:

יז

חם. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. ט"ז:

יח

עפר. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתיתה אלא הכנה כמ"ש סי"ז. ואע"ג דס"ל לעיל בסי"ד דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפירה היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתן בקרן זוית לא שייך חפירה כלל ב"י (והעט"ז) [והט"ז] כ' דכאן איירי שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא נוטל משם למעלה אין שייכות חפירה ובסי"ד דבעי דקר נעוץ איירי בקרקע שוה ואע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוי חפירה במה שהוא תחתיו שהרי נשאר גומא תחתיו ע"ש. והמ"א כתב דמיירי בעפר תיחוח כ"כ הרבה דלא עביד גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתיה ע"ש. ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו בי"ט דקמשוה גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא עמ"א. מותר להוציא נר מתוך החול בי"ט שהגומא נעשה מאליו אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא. מ"א ע"ש:

יט

בסתם. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטנו וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. יש"ש מ"א:

כ

כוי. עיין י"ד סי' כ"ח:

כא

ונתערב. בענין שחייב בכיסוי עיין בי"ד סי' כ"ח סעי' י"ג י"ד:

כב

יכסנו. וה"ה בדקר נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקירה א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ב"ח מ"א ועיין ט"ז באורך. ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:

כג

לא יכסנו. אפי' בדקירה א' דטרח בשביל הבהמה. טור יש"ש מ"א. וט"ז העלה דלעולם יכסנו בדקירה ע"ש:

כד

לא יכסנו. אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף:

א

ביצה כ"ח וכרבנן

ב

שם וכר' יוסף

ג

ברייתא שם י"א כב"ה

ד

משנה וברייתא שם מ' וכת"ק

ה

הר"ן שם ע"פ הירושלמי

ו

א"ח בשם הרשב"א

ז

שם בשם הרשב"א

ח

ברייתא ביצה ו

ט

הרא"ש שם

י

טור בשם בעל העיטור ואביו הרא"ש

יא

משנה ביצה כ"ה וכת"ק

יב

וכתב הב"י אפילו לא גמר בלבו לאכול כיון דקיימא לן כמאן דאית ליה הואיל וכו' הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפ"א מהי"ט

יג

הר"ן שם בשם רשב"א

יד

שם במשנה

טו

בעי' שם ולא נפשטא ונקיט לה הרא"ש והרמב"ם בפ"ב ורשב"א לקולא

טז

משנה שם כ"ה כ"ו וכרבי שמעון הרי"ף ורא"ש

יז

שם וכר"ש

יח

שם כז

יט

ברייתא שם ל"ז וכר' יהושע הסכמת הפוסקים

כ

גמרא שם כ"א

כא

טור בשם ר"י ואביו הרא"ש

כב

שם בשם רמב"ם בפ"ג מהי"ט

כג

משנה ביצה כו וכדמפרשי לה אמוראי שם:

כד

שם במשנה ובגמרא

כה

ירושלמי כתבוהו התו' והרא"ש שם

כו

ברייתא שם בבבלי וכפירש"י

כז

שם מימרא דרב יהודה

כח

שם מימרא דרב זוטרא

כט

פי' ואין צריך דקר נעוץ ורישא נמי איירי בעפר תיחוח כמ"ש הטור והב"י

ל

משנה חולין פ"ו

לא

גמרא ביצה ח'

לב

פשוט וכן משמע מדברי הרא"ש שם

לג

ברייתא שם וכר' יוסי בר אסינאה

לד

מימרא דרבא שם

א

ס"א שמא כו'. רמב"ם:

ב

ועכשיו כו'. לטעם הרמב"ם דאין השוחטין ת"ח:

ג

מיהו כו'. דבשעת הדחק יש לסמוך אמפרשים אחרים דרש"י פי' משום דאוושא מילתא והוי כעובדא דחול ובה"ג פי' שמא ילך חוץ לתחום והרז"ה פי' משום דהוי כעין ראיית מומין בבכור ולכולהו טעמי מותר עכשיו:

א

ס"ב יכול כו'. כגי' הטור בהמה וסכין כו':

ב

ואפי' גדי כו'. דבלא"ה ל"פ ב"ש:

ג

ואע"פ כו'. דהוצאה באוכל נפש כתיקון א"נ עצמו ואין חילוק בין אפשר מבע"י או לא. שם:

ד

וה"ה שהטבח כו'. כגי' שלנו טבח וסכין ובודאי אין האיסור משום טבח:

א

וה"מ כו'. אבל כו'. ירושלמי פ"א דשבת ופ"ג די"ט הלכה ב' ע"ש וכן משמע בגמ' כ"ה א' חוץ לתחום כו' מותר לישראל אחר:

ב

אא"כ. דאז אסור לאותו ישראל כנ"ל:

ג

ואם ספק כו'. כפי' רש"י בס"פ שואל חיישינן כו' וכמ"ש בפ"ד דעירובין מ"ה ב' ואב"א כו' וז"ש שהמוקצ' כו' ור"ל בכה"ג משום חוץ לתחום אבל ספק מוכן קי"ל דאסור כמ"ש בסי' תצ"ז ס"ג והרשב"א אזיל לשיטתו שפ' כרש"י אבל לא קי"ל כן וז"ל המ"מ פ"ב הלכה ו' כ' רבינו וכל ספק מוכן אסור ודע שכל דין מוקצה ונולד בכלל זה והטעם מפני שהוא דשיל"מ או שרצו חכמים להחמיר בספק זה והרשב"א חלק ואמר שכיון שמוקצה ונולד מדבריהם הולכין להקל ולא מחמרי' אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק ניצוד אבל שאר ספקות מותרין וכת' הה"מ שדבריו תמוהין דהא ספק ביצה למה אסורה וכולה סוגיין דפ"ק דספק נולד להחמיר ועוד דברייתא סתמא תניא ספק מוכן ר"ג כו' ונראין דברי רבינו שלא חילק וע' ר"ס תקי"ז ועמ"ש בסי' שכ"ה ס"ז וע"ש ס"ט ובסי' תקט"ו ס"ז ובסי' שכ"ה סט"ז וצ"ע:

ד

שבמוקצה הולכין כו'. נראה לי שלמד ממ"ש בפ"ד דעירובין מ"ו ב' ואב"א הוי כו' ואף דקי"ל ספק מוכן אסור כבר כ' הרשב"א בעה"ק מ"ה ב' וז"ל זו שאמרנו שהמוקצה והנולד אסורין בי"ט לא מן התורה אלא מד"ס לפיכך הולכין בספקן להקל בד"א בדבר שאינו קרוב לבא לידי איסור תורה אבל אם היה קרוב לבא ליגע בשל תורה הולכין אף בספקו להחמיר כשל תורה כיצד פירש מכמרות או רשתות לחיה או לעופות מעי"ט ולמחר השכים ומצא בהן חיה ועוף כו' הרי אלו אסורין אע"פ שהן ספק מוכנים לפי שאם אתה מתיר כן קרוב הדבר להתיר צידה שאסור' ד"ת ולפיכך החמירו בספיקם וזהו שיטת הרשב"א וכן שיטת רש"י בפ' שואל אבל בסי' שכ"ה וסי' תקט"ו פ' כדברי רי"ף ורמב"ם ועמש"ל:

ה

ואם הביאם כו'. עירובין מ' א':

ו

או אפילו כו'. פ"ו דמכשירין מתניתין ו':

א

ס"ד בהמות כו'. עמ"א בשם ש"ך ויפה כתב דרשב"א אזיל לשיטתו כמ"ש בס"ג שהולכין בספקו להקל ומפ' מתני' דס"פ שואל חיישינן שמא כו' כפירש"י והיא דבריו שכ' כאן שמא מבערב כו' וחוץ לחומה כו':

ב

ביום שני. ט"ס וכן שם בספר עה"ק ליתא וכיכ ש"ך הביאו מ"א ומ"ש מ"א דא"ח וש"ע לטעמייהו דס"ל ספק חוץ לתחום לחומרא כו'. דברי שגגה הן דהא א"ח וש"ע העתיקו דברי הרשב"א כלשונו וכת' בס"ג שבמוקצה הולכין בספיקו להקל ואף שהש"ע סותר למ"ש בסי' תקט"ו אין בזה כלום כידוע:

א

אם האם כו'. דבלא"ה אסור כמ"ש ב' א' ד' א':

ב

והוא כו'. פי"ט דשבת:

ג

ובעינן כו'. עט"ז ועפ"ג דחולין:

ד

ואם היו כו'. אע"ג דבביצה אסור דלא שייך הכנה אלא בדבר האסור ביומו והוא כדעת המתיר שיורי פתילה כיון שמותר ביומו כמ"ש ב"י בסי' תק"א בסופו דלא כד"מ שם ס"ק ג' וע' מ"א דלא שייך כו'. וכת' ועוד דלידת כו' ומטעם זה מותרין ביצים שנמצאים בתרכגולת אפי' בי"ט שלאחר השבת כמ"ש בסי' תקי"ג ס"ז וכן מוכח מסוגי' שם ב' ב' וע"ש ברא"ש ועתו' ד' א' ד"ה אלא. ועי"ל כו':

א

ס"ו אפי' אין כו'. שם מבית טביחתה וס"ל שזהו דברי ת"ק אבל בגמרא שם מוכח שזהו דברי ר"ע וכ"כ הרשב"א וע"ש בגמ' א' רב"א כו' והאנן תנן מתני' כו':

ב

אינו נוטל כו'. שם י"א ב' ג' דברים התירו כו' משא"כ כאן וירושלמי פ"ג הלכה ג' תני אבל מביאה ע"ג עורו כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו:

ג

וי"א דאין כו'. כמ"ש בסי' שקדם בפט"ז דשב' קי"ו ב' בשלמא כו' ועמ"א:

א

ס"ז אם שחט כו'. רמב"ם וכפי' דקאי אכל בהמה וס"ל דמ"ש אם שחטה כו' אורחא דמילתא נקט שאין דרך לשחוט בריא' בשדה ר"ן וכת' שיש חולקים וס"ל דוקא במסוכנת וכן כתב הרשב"א בעה"ק:

א

ס"ח עוף כו'. דרשב"ל שם ס"ל מפני שצריך לחסמן כמ"ש משום ליבון כו' וע"כ צ"ל כן דמשום לבודקן ליכא חיוב. רא"ש:

א

ס"ט ואם כו'. שם ולפלגו כו' סד"א כו':

ב

אלא כו'. שם ל"ז א' גבי אותו ואת בנו לר"י:

א

סי"א ואפי'. הרא"ש שם ועמ"א ועפ"ה דב"מ ס"ט ב':

א

ס"יב השוחט בהמה כו'. בכורות כ"ד כ"ה בעו מיניה מר"ה כנגדו בי"ט מהו כו' ועתוס' שם ד"ה והיינו כו' עד ואת"ל דאי תולש כו' והרמב"ם מתיר בבהמה ולא בעוף והרמב"ן מתיר אף בעוף כיון שסופו לדחות ועמ"א:

ב

בידו. שם בגמ' אר"א אר"ל ל"ש כו':

א

ס"יג השוחט את כו'. עתוס' שם ד"ה דהוה וערש"י שם ד"ה דהיינו אורחיה כו':

א

ס"יד ואפי' היה כו'. ממ"ש שם אר"י ב"י לא שנו אלא שאין כו' וע' תו' דחולין ע"ט ב' ד"ה בין כו' וי"ל כו' ור"ל דאפילו בכמה דקירות מותר וע' רשב"א שם:

א

ס"טו ואם שחט כו'. ירושלמי שם סוף הלכה ג' בד"א בשלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר ויכסה חברייא אמרין שמ"ע דוחה למצות ל"ת:

ב

ומיהו עדיף כו'. ממש"ש ואל יחפור כו' משמע דוקא שאין לו דקר נעוץ וז"ל הב"י כתב הכל בו בשם הר' משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יכסה בדקר עכ"ל ונ"ל דה"ק ולא יחפור בדקר ויכסה אבל אם ה"ל דקר נעוץ ודאי עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב כו' ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא דבא"ל דקר נעוץ קאמר אבל אם י"ל דקר נעוץ עדיף וכ"נ מדברי הרא"ש והטור עכ"ל. ודבריו תמוהין דהכל בו כתב ולא יכסה בדקר משמע אפי' דקר נעוץ וכן הירושלמי בדקר נעוץ קאמר דאמתניתין קאי דקאמר ומודים שאם שחט שיחפור כו' ועוד דאי בלא נעוץ מאי מוטב כו' ר"ל אם י"ל אפר כירה אפי' בלא"ה אסור וגם הסברא פשוטה דאיסור טלטול קל מאיסור מלאכה שא"צ לגופה או מקלקל שהרי מתניתין נכרי שבא לכבות כו' אפי' בהפסד דליקה ואילו לטלטל מוקצה התירו כל הפוסקים אמיר' לנכרי כמש"ל סי' רע"ו ס"ג בהג"ה וכ"ש בי"ט דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש כמש"ל סי' תקי"ח ואיו משמעות בדברי הרא"ש וטור וכ"כ הרשב"א להדיא וז"ל בס' עבודת הקודש מ' א' שאם שחט ואין לו אפר כירה שהוסק בי"ט שמותר לכסות בו משום מצות כיסוי ולא עוד אלא אפי' י"ל דקר נעוץ ואפר כירה שהוסק בי"ט מכסה באפר ואינו מכס' בדקר נעוץ עכ"ל וכן השיגו ב"ח ומ"א:

א

ס"טז הכניס כו'. ע' רש"י שם ד"ה הכניס כו' וד"ה מכניס כו' ור"ל דלצורך גינתו צריך הרבה אבל אם הכניס סתם די אפי' בקופה ועתו' שם ד"ה ואמר וא"ת כו' י"ל כו' א"נ י"ל כו' וז"ש כאן לכסותו בקופה כל צרכו:

א

ס"יז מכניס כו'. כל ב' סעיפים אלו הוא לשון הטור וכן בב"י שם שחילקו בין ההיא דכאו לסט"ז כנ"ל אבל הרשב"א שם חילק דכאן דוקא דיעבד כמו דקר נעוץ ושם אפי' לכתחילה ולשון הגמרא דוקא כדבריו דכאן אמר הכניס רק לכסות ושם אמר מכניס כו' ועושה כו' וכן נוטה תי' שני של התוס' שם:

ב

ואם הוא. רש"י שם ד"ה והוא וקאי גם אסעיף שקדם וכ"ה שם בגמ' והא קעביד כו':

א

סי"ח אפילו כו'. שם בגמ' וליטעמיך כו' רמי כו' משמע דקאי אלעיל:

ב

ולערב כו'. ע' רא"ש שם וכמ"ש בחולין פ"ז א':

ג

ודוקא כו'. שמפרש מ"ש רמב"י אמר כו' בעפר שאינו מוכן דאל"כ היאך אמרו בחול אמרי לנקר כו' בי"ט נמי ועש"ג שם וע' פט"ז דשבת קכ"א ב' ותיפוק ליה כו':

א

סי"ט ויש לו כו'. רמב"ם מ"ש שם לא כוי בלבד כו' משמע דומיא דכוי דאפי' בעפר מוכן ובאפר כירה ועמ"א:

ב

לא יכסנו. אפי' י"ל אפר מוכן. רשב"א שם:

א

שמא תהיה פגומה וכו' – זהו טעמו של הרמב"ם על דין זה ויש עוד ג' טעמים עיין ב"י וב"ח ונקט טעם זה שהסכימו עמו הסמ"ג והרמב"ן ונ"מ מזה דלטעמו גם בזה"ז שאין דרך להראות הסכין לחכם אלא כ"א בודק לעצמו ג"כ אסור משא"כ לאידך טעמים וכמו שכתב הגר"א בביאורו ולפיכך בשעת הדחק מקיל הרמ"א לבדוק ביו"ט דאז אנו סומכין על יתר הפוסקים:

ב

וילך ויחדדנה וכו' – ואם נפגם הסכין ביו"ט אם מותר לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע [פמ"ג ע"ש שכתב דבמקום דחק וצורך גדול אפשר דשרי]:

ג

ועכשיו בזה"ז וכו' – המגן אברהם נשאר בצ"ע אם השוחט הוא בעצמו ת"ח ויודע ליזהר שלא ישחיזנו אם מחמירין בו ג"כ ומהרמ"א דסתם משמע דיש להחמיר וכן בא"ר מצדד להחמיר דדבר המסור לעצמו טועה האדם וסובר שהוא חכם וכתב הפמ"ג דמ"מ אם הוא רב וגדול הדור בודק לעצמו ושוחט או משאילה לאחרים כמו שפסק המחבר. מי שלא שחט מעולם אסור לשחוט ביו"ט. חי' רע"א בשם תשובת שבו"י:

א

אם באו ביו"ט – כן הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הרא"ה בחידושיו ומשמע מזה דאם באו בעיו"ט שוב נפקע מנייהו שם מדברי ומן הסתם הוי להו מוכנים ופשוט דדוקא בדידע בהו ביה"ש. וכן מצאתי בבה"ג הלכות יו"ט בסופו וז"ל שם בהמה דאתיא מאפר ועיילא בתוך התחום מעיו"ט ולא הוי ידע בה ומטאי לגבי ישראל ביו"ט א"נ אתאי בשביל גוים דלאיסור תחומין ליכא למיחש דאמרינן הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכש"כ הבא בשביל גוי ולאיסור מוקצה הוא דאיכא למיחש וכו' עי"ש באריכות הסוגיא דשם [והנה מש"כ א"נ אתאי בשביל גוים צ"ל דס"ל כמ"ד דשל נכרי צריך ג"כ הכנה ובאמת פלוגתא הוא בירושלמי כמו שהביא הרשב"א והרא"ה ועיין פר"ח סי' תצ"ז] והנה מבואר בבה"ג דאם באה בתוך התחום בעיו"ט לא משכחת שיהיה עליה שם מדברי אא"כ לא ידע בה ומוכח בהדיא דאם ידע בה אע"פ שלא הוא הביאה מ"מ מן הסתם היא כמוכנה כשאר בהמות שבביתו דדעתו עלייהו אם יצטרך להו ביו"ט אכן הרב המאירי כתב להדיא דאפילו באו מעיו"ט דמסתמא לאו דעתיה עלייהו אא"כ זימנם בפירוש מערב עי"ש וצ"ע לדינא ועיין בספר בית מאיר שמאריך בפרט זה:

ב

לפיכך וכו' – אם ידוע וכו'. הלשון מוקשה מאוד דמה שהצריך דוקא ידוע אינו שייך כלל למה שכתב מקודם ועוד דמאי קאמר אח"כ אפי' באו בשביל ישראל הלא גם מקודם מיירי בזה וכבר הקשה כן הפר"ח ובעבודת הקודש שממנו נובע דין זה הלשון מתוקן ביותר וז"ל שם המוקצה אינו אלא מד"ס והולכין בספיקו להקל ולפיכך גוי שהביא בהמה במקולין של ישראל אע"פ שהובאו לצורך ישראל אם ידוע שלנו וכו' וענין אחר הוא ואינו שייך לבייתיות ומדבריות וקרי לאיסור תחומין ג"כ מוקצה ונראה כמו שהגהתי בפנים הוא הנכון ובעבור שענין הקודם שכתוב בשו"ע אא"כ באו בשביל ישראל דיבר לענין בייתיות ומדבריות ומתיבת לפיכך הוא ענין אחר לכך חזר וביאר אפילו באו לצורך ישראל:

א

כדי לאכול ממנה וכו' – עיין במ"ב דבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא והיינו אפילו בצריך רק לכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומותר ממילא ג"כ להפשיט כל העור מן הבהמה משום דאל"ה מימנע ולא שחיט [וכ"כ הפמ"ג בא"א] ואין להקשות הלא קי"ל דבשביל מימנע ולא שחיט אין להתיר איסור דאורייתא כמו שכתב המגן אברהם בתצ"ז סקי"ח והפשטה הלא מלאכה גמורה היא ולא היה לנו להתיר כ"א הפשט מקצת העור כדי ליטול הכזית שתחתיה ולא יותר דכל שיעור הפשט והפשט שהוא כדי לעשות קמיע יש עליה שם מלאכה בשבת וחייב עליה (כדאיתא ברמב"ם פי"א מהלכות שבת הלכה ה') י"ל דביו"ט אין בזה איסור דאורייתא מטעם הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים הרבה שצריכים לאכול היה בודאי מותר להפשיט בשביל כולם כדי להאכילם השתא נמי ליכא איסור ואין בזה רק איסור דרבנן ומותר בשביל דאל"ה מימנע ולא שחיט ולפ"ז אין מותר להפשיט כל העור רק בשיש שהות כדי להאכיל לכ"א כזית צלי עכ"פ מבע"י אבל אם ירצה לשחוט סמוך לערב כדי לאכול ממנה כזית ואין שהות לצלות ולהאכיל לאורחים הרבה אין מותר להפשיט רק כדי צרכו להבשר שנוטל ממנה:

ב

וי"א דאין להפשיטה כלל – משמע מלשון זה לכאורה דאפילו הפשט קצת כדי לבדוק הריאה ג"כ אינו רשאי וכן משמע ממגן אברהם סקי"ב ע"ש אכן נראה דזה דוקא כשאין פנאי ביום לבדוק הריאה לכן אין רשאי לפשוט כלל משא"כ כשיש פנאי ושוחט אותה שחושש שמא תמות עד שתחשך בודאי נכון יותר שיבדוק הריאה להכשיר הבשר כראוי אי מקלעי ליה אורחים ואין להחמיר אלא אהפשט דכולא בהמה ומשום דלא התירו חכמים בזה משום דהשתא עכ"פ לית ליה אורחים שיצטרכו לבשר והנה מדברי המגן אברהם שם בסקי"ג דתלה דין דאין צריך בדיקה משום דאסור להפשיטה ומשמע לכאורה מזה דאפילו יש פנאי ג"כ אין להפשיט ולבדוק אחרי שאין בדעתו לאכול בשר מ"מ לענ"ד נראה כמ"ש ובפרט דבלא"ה הרבה פוסקים חולקים על הג"ה זו וכמו שכתבתי בשה"צ וע"כ עכ"פ בודאי אין להחמיר באופן זה:

א

שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו' – לעיר או ברשות הרבים כה"ג דשכיחי רבים [פמ"ג בשם מגן אברהם מלקמן סימן תק"י סקט"ו]:

א

אבל אם נולד במומו – ואם נולד תם והומם בו ביום כתב בפר"ח דג"כ שרי למאי דק"ל בסימן ש"ח דאין מוקצה לחצי שבת וא"כ הכא שראוי היה בין השמשות אגב אמו אע"ג שכשנולד נאסר מ"מ הרי חזר ונראה כשהומם עיי"ש אכן מלשון הש"ס לא משמע כן וכן גמגם בפמ"ג ובחמד משה מלשון רש"י עיי"ש ומצאתי במאירי שעמד בזה דלמה לש"ס לומר נולד במומו הלא בהומם בו ביום סגי וכתב לתרץ דאפשר כיון דנולד תם דיחוי גמור הוא ושיחזור ויהיה ראוי הוא דבר שאין עולה על הדעת דמילתא דלא שכיחא היא ולא דמי לזריחת השמש על פירות יבשים שירדו עליהם גשמים דדבר המצוי הוא ובכי ה"ג אמרינן דהואיל וביה"ש איחזי להו כי אדחי בתר הכי דחייה שקרוב להעלות על לבו של אדם שהוא חוזר ונראה בכי הא שרי והיינו נמי דומיא דנולד ומומו עמו שאף בשעת הדיחוי היה בו ענין שקרוב להעלות על לב שהוא חוזר ונראה מכיון שהוא רואה את המום ואין לו אלא שיראנו לחכם אם עובר או קבוע כך נראה לי ברור עכ"ל הרי בהדיא דלא כפר"ח:

ב

נשחט על פיו – ולפי מה דקיי"ל דאין אנו בקיאין בענין כלו לו חדשיו אין לשחטו (פמ"ג):

ג

יכול לחקור עליו – עיין ט"ז שהביא טעמים הרבה לדינא דאין רואין מומין ומסיים דאם נתערב איסור בהיתר לח בלח ואין בו ס' או יבש ביבש וליכא רוב ואח"כ נתוסף עד ס' או רובו בזה אין לחכם להורות ביו"ט וכמו בבכור עיי"ש ונראה דלא כתב כן אלא לטעמא דמג"מ דמשום טלטול מוקצה שלא לצורך נגע בה וכ"כ במאמר מרדכי וכ"כ הגר"ז בקו"א אלא דאינו מבואר בדברי הט"ז מה מוקצה יש באיסור שנתערב בהיתר הלא עכ"פ ראויה היא לכלבים ביה"ש ומוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וכמו שנתבאר לעיל ס"ה ואם מיירי בנתערב בשבת וחזר ונתוסף א"כ הלא חזי היה ביה"ש לאדם ואין מוקצה לחצי שבת ומצאתי בנהר שלום שהעיר קצת מזה ועיי"ש שגמגם מלבד זה דמניין לנו למילף מבכור לכאן דלמא מוקצה דבע"ח חמיר טפי וגם מאמר מרדכי פקפק בעיקר דינא דט"ז אפילו לטעמא דמג"מ עיי"ש וכ"ש לפי טעמא שכתבנו במשנה ברורה לדינא דאין רואין מומין דאין מקום כלל לדמות שום הוראה לבכור וכ"כ במחה"ש דלטעם תה"ד דינא של הט"ז אין לו מקום וכן מצאתי לבגדי ישע דדחה בפשיטות דברי הט"ז מהלכה עיי"ש כמה טעמים:

א

לתלוש הצמר – עיין במ"ב מה שכתבנו דתלישה הוא עקירה כלאחר יד כן מוכח בגמרא בכורות כ"ה ופירש"י שם ע"ש וכן בתוספות שם ד"ה והיינו דלפי מסקנת הגמרא תלישה מקרי עקירה כלאחר יד וכן הוא ברא"ש שם ע"ש ומטעם זה דעת הרמב"ם להתיר לכתחלה בתלישה משום שמחת יו"ט ולשון הלבוש אין מדויק בזה כלל:

ב

בידו – עיין במגן אברהם שנשאר בצ"ע על הרמ"א והגאון ר' יהונתן בחידושיו על הלכות יו"ט וכן הפמ"ג וש"א יישבו קושיתו והוכיחו דמהרא"ש משמע כהרמ"א. ודע עוד דהמ"א כתב דאם תולש בכלי הוא גוזז ולאו מוכרח הוא דאפשר דדוקא אם גוזז בכלי אבל תולש בכלי מקרי עוקר מגידולו כלאחר יד וכן משמע קצת מפירש"י שם ד"ה כלאחר יד דאין דרך לתלוש הצמר כ"א לגזוז ומשמע מזה דכל תלישה הוי כלאחר יד ואפ"ה מסרו רבנן שם בבכור וכן בכאן ביו"ט משום דתלישה ע"י כלי נראה כגזיזה ובטור יורה דעה סימן ש"ח משמע כדברינו שכתב שם דאיסור הכלי משום דנראה כגוזז ולא כתב דהוי גוזז אח"כ מצאתי בשעה"מ הלכות יו"ט שמצדד ג"כ כדברינו אכן ברא"ש פרק כלל גדול סימן וי"ו משמע כהמ"א דתולש צמר בכלי מקרי דרך גזיזה וכן משמע שם בפר"ח שבידינו ע"ש:

ג

ואם נתלש נתלש – עיין במ"ב מש"כ דלא יזיזנו וכו' והוא מהרמב"ם והובא בטור ואף דהרמב"ם מיירי בתולש לכתחלה פשוט דה"ה לשיטת התוספות והרא"ש וכדמוכח בסוגיא שם:

א

לא ימרוט – עיין במ"ב והנה מריטת נוצת העוף חמיר מתלישת הצמר דשם מקרי כלאחר יד וכאן דרכו בהכי והוי תולדת גוזז. וראיתי בפ"ת יורה דעה ש"ח שכתב בשם שעה"מ שהוכיח מסוגיא דחולין קל"ז ששער עזים דינו כמו נוצות של עוף מפני שדרכו בתלישה ולא מקרי כלאחר יד ומפני זה תמה על הפוסקים שלא חילקו בין שער עזים לצמר רחלים לענין בכור ע"ש בפ"ת אכן לפי מה שכתבו התוספות בשבת כ"ז ד"ה נוגה דשער לחוד ונוצה לחוד דנוצה הוא הדבר הדק שעל העזים שממנו עושים בגדים. וע"ז אמרו בגמרא דאורחיה בתלישה כמו נוצת העוף ושערה הוא הגם שממנו עושים שקים וא"כ שער עזים דינו כמו צמר בהמה ועכ"פ בנוצה הדק מוכח מגמרא דאורחיה בתלישה כמו כנף העוף וא"כ אפילו להרמב"ם דמיקל בצמר בהמה לתלוש במתכוין מטעם דתלישת הצמר הוא רק כלאחר יד ומשום שמחת יו"ט התירו כמ"ש בב"י עכ"פ כששוחט עז יש ליזהר מאוד שלא למרוט מן הצואר השער הדק שעל גבה ויש בזה איסור דאורייתא לדידיה וסברת הרמב"ן בטעם הראשון שהתיר בעוף מטעם דסוף של המלאכה הזו להיות נדחית ביו"ט שימרטנה אחר שחיטה לא שייך בזה דהא סופו להפשיט העור כולו:

ב

לעשות – עיין במ"ב מש"כ דמותר לפנות כי כן משמע להמעיין בהרא"ש בבכורות כ"ה וכן מוכח בהדיא במרדכי בביצה ספ"ב ע"ש [ואגב אכתוב בכאן מה שנתקשיתי שם במה שסיים המרדכי בעצמו וכתב ובפרק כלל גדול פירש לאיסור משום ר' אליעזר ממיץ הלא שם מיירי כשתולש במתכוין דלא שייך התירא דר"ש ובכאן התיר דוקא באינו מתכוין כדמוכח בסוף דבריו וצ"ע] וכן כתב בפמ"ג במ"ז אות י"ב וכן כתב בחמד משה בשם הפר"ח ודלא כד"ח שם ד"ה וכן ביו"ט:

א

הוא חם וכו' – מכאן שמותר לכסות אף באפר חם [אחרונים]:

ב

שראוי לצלות בו ביצה – עיין מגן אברהם שכתב דגחלים עוממות אסורין בטלטול ביו"ט ועיין במא"מ שתמה מאד דמאי מוקצה יש בהו הלא גחלים עוממות חמין הם עדיין אלא שנקטמו קצת וכדלעיל בסימן רנ"ג ואפשר לבשל בהן וא"כ אמאי גרע מאפר חם עי"ש. ובאמת מבואר להדיא בפסחים כ"ו דבגחלים עוממות אפשר לבשל בהן וכן בספר קרבן נתנאל תמה ע"ז דהא עדיין עומדין למלאכתן הראשונה [וע"כ כתב דנ"ל דט"ס הוא במגן אברהם וצ"ל מותר לטלטלן] וע"כ נ"ל דעוממות לאו דוקא אלא כונתו גחלים שנכבו וכן מוכח בפמ"ג שכתב גחלים כבוים שאינן חמים הוי מעשה חדש כמו אפר ור"ל דגם גחלים מקרי נולד כמו אפר דמעיקרא עצים והשתא גחלים ועיין במחה"ש שכתב דאם הובערו שוב מותרין וכמו אפר שנצטנן וחזר ונתחמם כמבואר לקמן תק"ז במגן אברהם ומשום דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה דמותר לנפוח בהן אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירן ואע"ג דע"י הנפיחה זזים ממקומם לית לן בה. ובעיקר הדין יש לעיין דלענ"ד אף בנצטננו לגמרי אין זה מעשה חדש דעדיין עומדין לתשמישן הראשון דכשם שמסיקין בעצים ה"ה בגחלים לצלי ובפרט בימינו שמבערין המיחם רק בגחלים אח"כ מצאתי שמביאים בשם ספר קהלת יעקב שמסכים דגחלים קטנים שאינן ראוין להבעיר אותן לצורך בישול וצלי אסורין לטלטל אבל גדולים מותרים כמו עצים להסקה:

ג

ואם שחט מותר לכסות – עיין בשעה"צ הטעם בשם הרא"ש משום דחד איסורא הוא וצריך ביאור דהא בגמ' דף ח' ע"ב מ"ש ספק דעביד גומא משמע להדיא דאף באפר כירה שייך גומא וכגון שלא יחזור ויפול כשיקחנו וצ"ע שלא העירו בזה משם:

א

מכניס אדם וכו' – היינו מבע"י וכן מבואר לעיל בסי' ש"ח סל"ח דביו"ט גופא סתם עפר וחול הוא מוקצה לד"ה. ואפילו לר"ש כדמוכח בסי' ש"ח הנ"ל דאפילו בשבת דקי"ל בודאי כר"ש דמוקצה שרי אפ"ה שייך לגבי עפר שם מוקצה:

א

ולערב אם רשומו וכו' – וכתבו הרבה אחרונים [ש"ך ביו"ד סימן כ"ח סק"י בשם הדרישה וכן הביא באדרת אליהו שם בשם כמה אחרונים ועי"ש בחידושי רעק"א וכ"כ המג"א] דאפילו אם ירצה ליתן עפר מעט בכלי ולקבל הדם בתוכו [דבלי עפר הלא אין מקבלין דם בכלי משום דדרך עכו"ם לשם זריקה לע"ג כמבואר ביורה דעה סימן י"א] ג"כ אין נכון ביו"ט דבזה ג"כ יש חששא דשמא יאמרו מדהתירו ליתן עפר ש"מ דודאי חיה הוא ונתנו לשם כיסוי:

ב

בקרן זוית וכו' – עיין שבת קכ"א ע"ב דמשמע שם דדוקא באשפה שבחצר אין בו משום גרף של רעי אבל בשאר החצר לא חלקו בין אמצע לזוית וע"כ דדם אין נחשב כגרף של רעי וא"כ אף באמצע נמי אסור וצע"ק:

ג

אפילו דם בהמה – עיין מ"ב והמג"א הקשה ע"ז מסוגית הש"ס דף ח' דמקשה א"ה בחול נמי ומשני בחול אמרי לנקר חצירו הוא צריך ומדאסרינן ביו"ט אלמא דביו"ט לא אמרינן לנקר חצירו הוא צריך ומוכח דאסור לנקר חצירו ביו"ט וכתב דדוחק לומר דהש"ס מיירי ששחט בקרן זוית דא"כ אפילו בחול נמי עכ"ל ועיין בא"ר ומאמר מרדכי ונהר שלום שהסכימו לתירוץ א' דהמ"א דהש"ס מיירי בקרן זוית וקושית המגן אברהם דא"כ בחול נמי תירצו דבחול בודאי דרכו לנקות חצירו בכל זוית ולא כן ביו"ט כל שאין מטונף במקום עוברים ושבים אסור לנקות [ותירוצם אינו פשוט כ"כ כמש"כ לקמיה] ודע דעכ"פ מוכח מסתימת הסוגיא דאין לשחוט הכוי לכתחלה ביו"ט בכל גווני ואפילו באמצע החצר במקום שהולכים שם כל בני הבית ואף דשם אין חשש בהכיסוי דיאמרו לנקות חצירו הוא מכסה. וכן משמע לשון ההג"ה דקאמר אם שחטו וכו' וצ"ל הטעם דלא רצו חכמים לחלק בזה לענין לכתחלה. גם אינו מבואר כונת ההג"ה אם כששחט באמצע החצר מותר לו לכסות גם בשביל מצות כיסוי לבד דלא שייך כאן בשביל הרואים. או אפשר דבשביל כונת כיסוי אסור בכל גווני דלא חילקו חכמים בגזירתם באיזה מקום שחט וכמו שאסרו לכתחלה לשחוט בכל גווני אלא דבא להתיר כאן רק אם הוא ירא שיתלכלך בדרך הילוכו דמותר לכסות בשביל טינוף בגדיו וכן מצדד המג"א בסוף דבריו אלא דמלשון ההג"ה אפילו דם בהמה משמע מזה דכ"ש כוי דאיכא תרתי מצות כיסוי וניקור חצירו. ומ"מ יש לדחות דהיכא דמכוין לניקור חצירו דחושש לטינוף כליו מותר לכסות ולכוין גם לשם מצות כיסוי משא"כ היכא דלא היה חושש בשביל טינוף ועיקר כונתו הוא רק לשם מצוה אסור אף דהרואין יאמרו דלנקות חצירו הוא עושה כיון דהוא עצמו יודע שאין כונתו רק לכיסוי וכן נראה מהסוגיא דקאמר בא לימלך וכו' ועיין ברש"י שם וכן ראיתי במחה"ש שמביא הוכחה לזה מזה הסוגיא. ודע עוד דלענ"ד נראה דאין לכסות דם כוי אף באופן זה שרוצה לנקות חצירו אלא שיכוין גם למצות כיסוי דאל"כ הרי יבטל בידים המצוה לפי הכלל דמצות צריכות כונה דאם לא היה מכסה כלל הלא אפשר שישאר רשומו ניכר לערב לכסות וגם דברי המגן אברהם שכתב דמיירי שמכוין לנקר חצירו כונתו ג"כ שיכוין גם למצות כיסוי. ודע דמביאור הגר"א שכתב דטעמא דהג"ה זו דהריא"ז סובר דהסוגיא מיירי בעפר שאינו מוכן לגמרי כדקר נעוץ וכה"ג עי"ש [וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בבה"ב בית א' שער ה'] מוכח דס"ל דלפי מאי דקי"ל כהפוסקים דסוגיא קאי אפילו במוכן לא קיי"ל כהג"ה זו:

א

במחבר ס"א אין מראין סכין וכו'. נ"ב בשב יעקב רצה לאסור לשחוט בהמת גוי דהרי נו"נ ודאי יאכלו ממנו אפ"ה כיון דמשולחן גבוה קא זכו הוא בכלל לכם ולא לגבוה ה"נ כיון דמנכרי קא קונים הבשר הוי ליה לכם ולא לנכרים. ועוד הואיל ואי מזדמן ליה שררה שיקח כל הבהמה ולא יתן לישראל כלום ע"ש והנוב"י קמא חלק או"ח סי' כ"ט כתב שמשיטת התוס' בביצה כ"א ע"א ד"ה חזינן מוכח דשרי ע"ש. ולא שת לבו לתרץ הך דנו"נ. ונ"ל דלק"מ מנו"נ דשאני התם שגם אחר שחיטה עדיין אסורין להדיוט ער אחר זריקה ועמ"ש התוס' בשבת דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי וכו' ולר"י נראה וכו' ע"ש ומכל מקום ראייתו של הנוב"י מתוס' ביצה הנ"ל יש לדחות דהתם כיון שבשכר טרחות אפייה ובישול יהבינן לתינוק נמצא הו"ל כמו שותף עם הנכרי בהעיסה או בבהמה שהרי בשכר פעולתו יש לו לישראל חלק ושותפות בגוף הדבר. ולפ"ז מה שנוהגים בכל גלילותינו שישראל השותף נוטל לעולם מהטבח הכרכשתא בטרחתו א"כ הו"ל כשותף עם הגוי וגם אם אפילו יזדמן שררה ויתן להשר הבהמה כולה מכל מקום הכרכשתא שייך להשוחט א"כ מותר לשחוט לגוי בי"ט ומנהג ישראל תורה היא:

ב

(שם במג"א ס"ק ט"ז) יש לה חזקה זו. נ"ב יש לחלק דעוף הזה היה לו חזקת היתר שחיטה ביו"ט משא"כ עגל שנולד היום ועיין ספ"ק דערכין:

ג

(שם ס"ק כ"ח) במג"א קמח בקמח מקרי לח בלח. נ"ב עיין מ"ש לעיל על הגליון סי' ש"י במג"א סק"ח:

ד

(שם בט"ז סקכ"א) בד"ה וראיתו לרש"ל במקום אחר בפני עצמו. נ"ב והא דלא חיישינן כן באמת היינו טעמא משום דקיי"ל דלח בלח יש בילה ועיין בר"ה דף י"ז ע"ב ומיהו בחו"י סי' ק"ד הקשה מש"ס מכות דף ד' ע"א שלשה לוגין שנפל לים הגדול וכו' ע"ש. אמנם בריטב"א בשם הראב"ד כתב שם דדוקא במי ים שהם מלוחים לא מתערב יפה משא"כ לח בלח בעלמא:

א

סעיף ב' יכול להוליך הסכין והבהמה אצל טבח וכו'. נ"ב עיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ג' בהלכות ע"ז סי' קנ"ה מה שפלפלתי שם הרבה בטעם מה דמותר לשחוט ביו"ט ובפרט למ"ד דחיישינן למיעוטא ובישוב דברי הרא"ש שכתב דבעינן הפריס ע"ג קרקע ובסוגיא דמתוך ע"ש ודו"ק:

ב

(סעיף ו') בהג"ה ואפילו אין שהות לנתחה ולבדקה תחלה. נ"ב עיין במג"א דקיי"ל כר"ע והנה גרסינן בירושלמי שם תמן אמרו בא זאב וכו' ועיין בחיבורי בגדי יום טוב על מסכת ביצה שכבר הועתק ונסדר שם כתבתי ביאור לשון הירושלמי בזה בשני דרכים נכונים בעזה"י עיי"ש ודו"ק היטב:

ג

(שם סעיף י"ב) השוחט בהמה ביו"ט אינו רשאי לתלוש הצמר וכו'. נ"ב עיין במג"א ועמ"ש ביאורו בעזה"י בתשובתי ליו"ד סי' רע"ו בדין ס"ת בתשובה למדינת אונגרין ע"ש ודו"ק:

ד

(שם סעיף י"ט) שחט בהמה וחיה ונתערב דמם וכו'. נ"ב עיין בט"ז סקכ"א מ"ש בסופו בשם רש"ל ומה שהקשה עליו הט"ז. והנה חוץ מה שתמהתי עליו בחיבוריי מכבר תמהתי עליו עוד בהשמטות בחיבורי מי נדה הלכות מקוואות ממס' זבחים דף פ' בסוגיא דיש בילה וממס' מכות דף ד' בחביות שנפל לים הגדול ומהרמב"ם בפ"ו ממקוואות הלכה יו"ד ע"ש. עוד תמהתי על הט"ז מה ראיה מתערובות הרי יבש ביבש נמי בטל ע"ש שהארכתי בזה ודו"ק ועיין עוד בחיבורי על או"ח משנת תרי"ב דע"ט בהלכות פסח סי' תמ"ח בתשובתי לק"ק יאברוב במ"ש ליישב קושית הט"ז על המוהרש"ל ע"ש ודו"ק ועיין בחיבורי על יו"ד מהדורא ה' סי' קצ"ג מ"ש ראיה לדברי מוהרש"ל מן הגמ' חולין פרק ג"ה דף צ"ח ע"ב ע"ש ודו"ק:

א

דברי רש"ל תמוהים בעיני דהתו' שם כוונתם בעגל לא שייך איסור נולד כמו ביצה היינו שאסורה משום משקין שזבו או משום פירות הנושרין ובעומד לאכילה אבל בעומד לגדל אדרבא כמו שמוקצה דבע"ח חמיר טפי הה"ד נולד:

א

[א] [לבוש] לעצמו מערב יום טוב. צריך עיון דבש"ס [ביצה] דף כ"ח מבואר דאף ביום טוב מותר לראות לעצמו כיון שהוא חכם ידע שלא ישחיזנה וכן מוכח בבית יוסף לכל הטעמים, ומה שכתב אחר כך דבזמן הזה יבדוק מערב יום טוב כרמ"א, והיינו משום דאין בזמנו דין תלמיד חכם, ומה שהקשה מגן אברהם דהא לכמה דברים דנין דין תלמיד חכם נראה לי דשאני בדבר שנמסר לעצמו שטועה בעצמו שהוא חכם, וכהאי גוונא כתבתי בספרי ליו"ד סימן א' גבי מומחה בית השחיטה, וראיתי בבאר שבע שמיקל למאי דנוהגין ליטול קבלה דדמי לחכם ולא נהירא שהרי גם בימי מהרי"ל ורמ"א היה מנהג זה ואפילו הכי אסרו ועוד אדרבה גרע דהא נותנין קבלה אף לאינו חכם ועיין בים של שלמה פרק אין צדין סימן כ':

ב

[ב] אם לא בדק אותו מערב יום טוב וכו'. ונכון שיהא לכל טבח שתים או שלושה סכינים בדוקים מערב יום טוב, שיירי כנסת הגדולה:

ג

[ג] [לבוש] מותר לבדוק וכו'. וכן פסק באר שבע וכן כתב מהרי"ל דהא לא מהני השחזה אחר שכבר שחט בפגום לכן לא גזרינן:

ד

[ד] [לבוש] אוכל נפש בעצמו וכו'. ולפי זה למחמירין בסימן תצ"ה סעיף א' אסור, אך ראיתי בים של שלמה פרק א' דביצה סימן ל' דמותר דהוצאה מלאכה גרוע הוא:

ה

[ה] שהן מוקצין וכו'. אף למתירין מוקצה בסימן תצ"ה מודים בזה (ים של שלמה סוף ביצה):

ו

[ו] ואם ספק וכו'. צריך עיון דבסימן תקט"ו סעיף ו' פסקו הגאונים דספיקו לחומרא ואין היתר אלא בשפירות וכותים מצויין בעיר, ואף שבית יוסף כתב כן בשם הרשב"א יש לומר דסבירא ליה כמקילין, והא דכתב הרשב"א גופיה חילוק דפירות מצויין בעיר היינו לגאונים כמו שכתב הטור סוף סימן תקט"ו וכן משמע בעבודת הקודש דף ל"ז, שוב נדפס מגן אברהם והרגיש קצת בזה. גם קשיא לי על טעמייהו דשולחן ערוך ולבוש מוקצה הולכין וכו' הא בחוץ לתחום ושל כותים אין מוקצה אלא טעם איסור גזירה שמא יאמרו לו להביאה ועיין סימן תצ"ז וסימן תקט"ו ס"ק כ"ה תט"ו:

ז

[ז] [לבוש] תולין להקל וכו'. תימה דזה לפירוש רש"י פרק שואל דף קנ"א דשמואל לקולא אבל לרי"ף ורמב"ן שם אסור וכן פסקו הבית יוסף ושולחן ערוך סוף סימן שכ"ה וסוף סימן תקט"ו, ואף שבית יוסף כתב זה בשם הרשב"א נראה דסבירא ליה לרשב"א כרש"י, ואולי דמשום הכי לא התיר השולחן ערוך ולבוש אלא ביום טוב שני אבל בראשון באמת אסרו וכן כתב מגן אברהם, וצריך עיון, עוד אפשר דסבירא ליה לשולחן ערוך להקל יותר בבהמות דיותר מסתבר שהכניסן מבערב כי צריכין להשחט ושאר טירחות, אף דמפוסקים לא נראה חילוק זה ועיין ס"ק דלעיל:

ח

[ח] [לבוש] ועומדת לכלבים וכו'. ובזמן הזה סתם טריפות אין עומדות לכלבים אם כן ולד טריפה אסור וצריך עיון (מגן אברהם), פירוש מוכרין טריפות לכותים, וצריך לומר דמכל מקום כיון שהוא בזול זורקין ממנו לכלבים, גם אם אין מוכרין עושין כן הוה כעומד וכו':

ט

[ט] [לבוש] ויש אומרים דבעינן שיפרוס וכו'. ואחרונים הסכימו דאין צריך להפריס:

י

[י] [לבוש] דסבירא ליה מוקצה וכו'. וליש מתירין בסימן תצ"ה מוקצה מותר אף עומדת לגדל ולדות (רש"ל ונחלת צבי ומגן אברהם), אך מצאתי בביאורי סמ"ג ובשלטי גיבורים דף רפ"א דלכולי עלמא אסור לסמ"ג עיין שם:

יא

[יא] [לבוש] ואם יש שהות וכו'. שידוע בודאי שיש שהות ולא מאומדן דעת הנה בתוספות יום טוב פרק ג' דביצה תמה על ברטנורה דפירש יודע שיש שהות וכו' תיבת יודע שהוסיף הוא ללא צורך, עד כאן, ותימא עליו הא פירש רש"י דף כ"ה ור"ן אמאי הקשה על ברטנורה, ובעיקר הקושיא נראה לי דהכי קאמר דצריך שיודע בבירור שיש שהות ולא באומדן דעת כמו דאמרינן בשחיטת רוב הנראה לעינים ביו"ד סימן כ"א:

יב

[יב] כדי לאכול וכו'. פירש אחר שתצא נפשה ואף שאינו אוכל ואפילו מחשבה לאכול אין צריך (ים של שלמה). כתב הט"ז דוקא מסוכנת התירו משום הפסד אבל בריאה אסור אלא אם כן יאכל ממנה באמת כזית ובבית יוסף כתב בשם הרשב"א אפילו אם יאכל וכו' והוא טעות סופר וצריך לומר אלא אם כן יאכל וכו' עד כאן לשונו, ותימא על המחבר שכמותו שנפל בטעות גדול להגיה בחינם דודאי לא מהני אכילה כיון שאין צריך לו ואין עושה אלא להתיר הוי הערמה ואסור וכן מבואר במגיד שהביא בית יוסף שם ויותר תימא שלא עיין במקור הדין בתשובת הרשב"א סימן תר"פ דאיתא להדיא דלא מהני אכילתו וכן כתב בתשובת הריב"ש סימן ט"ז וסימן רנ"ד להדיא וספר תניא סימן נ"ה, ועיין בתשובת באר עשק סימן נ"ו ואין דבריו נכונים בזה עיין שם:

יג

[יג] כזית צלי וכו'. היינו כתנא קמא דר' עקיבא [ביצה] בדף כ"ה וכן פסקו הרמב"ם וסמ"ג הרשב"א וסמ"ק, והט"ז תמה הא קיימא לן הלכה כר' עקיבא אפילו מחביריו פירוש אפילו אם רבים חולקים עמו עד כאן לשונו, ולא ירדתי לסוף דעתו דבעירובין דף מ"ו ע"ב מפורש דוקא נגד יחיד הלכה כר' עקיבא ולא נגד רבים וכן כתבו בספר כריתות ובכנסת הגדולה בכללי הגמרא סימן ח', גם נגד סתם משנה אין לפסוק הלכה כר' עקיבא כמו שכתבו תוספות ביצה דף כ"ה ד"ה לכם וכו', מיהו בזה יש לומר כיון דחולק ר' עקיבא באותו משנה לא הוי דברי תנא קמא כסתם:

יד

[יד] אין שהות לנתח וכו'. ורש"ל וב"ח פסקו דצריך שיהא שהות לאכול אחר הפשט וניתוח ודעת מגן אברהם דתנא קמא מודים לר' עקיבא בזה ולא נהירא, ואין להקשות מאי פריך הש"ס מר' עקיבא דנראה לי דסבירא ליה דגם תנא קמא מודה דאם לא בדק דמותר בדיעבד דלא מצינו פלוגתא בזה והא דסבירא ליה לתנא קמא דימתין אחר הפשט היינו דלא רצו להתיר לכתחילה דאם נמצא אחר כך טריפה יהא נענש בשוגג כמו שכתבו תוס':

טו

[טו] ויש אומרים שאין להפשיטה וכו'. וכן ראוי להורות (רמ"א) והלבוש השמיטו נראה משום דסברא הראשונה הוא הרשב"א ור"ן ובית יוסף ויש אומרים הוא ריא"ז בשלטי גיבורים והוי יחיד ועוד דהוא נגד המשנה מביאה איברים וכן הקשה מגן אברהם מירושלמי ותירוצו דחוק למעיין. והנראה לעניות דעתי שגם ריא"ז לא קאמר אלא לר' עקיבא דמתיר אף אין שהות לנתחה אף שיש קצת איסור מכל מקום סבירא ליה דיש נמי איסור בהפשטת יום טוב לכך התיר מה שאין כן לתנא קמא דסבירא ליה דבעינן שהות סבירא ליה להתיר והמשנה וירושלמי הנזכר לעיל קאי לתנא קמא ורמ"א וכל אחרונים לא ירדו לזה והניחו לי מקום:

טז

[טז] בהמה וכו'. אפילו בריאה ולא אמרו במסוכנת אלא שדברו בהווה (עבודת הקודש):

יז

[יז] מותר לשוחטו וכו'. הקשה הט"ז מאי שנא מיוני שובך סימן תצ"ז סעיף י' דבעי זימון שמא ימצא כחושים, עד כאן, ולא קשה מידי דהכא היה לו חזקות כשרות מה שאין כן התם דאין לו חזקת שמנה, מיהו רש"ל פרק ד' סימן י"ט ואחרונים אוסר וכן במקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט ביום טוב וכן פירש ראב"ן דף ע"ז:

יח

[יח] אין חכם וכו'. אבל כשרואה המום ושותק אף שגמר בלבו שהוא מום שרי (ים של שלמה פרק אין צדין ט"ו). כתב הט"ז נפל איסור לח בהיתר לח בפחות מששים או יבש ביבש ואין רוב בהיתר ואחר כך נתוסף היתר אסור להורות ביום טוב דהוא ממש כבכור שיש לו חזקת איסור:

יט

[יט] [לבוש] שיזדקק לו וכו'. לכך אף ליש מקילין בסימן תצ"ה במוקצה מודים הכא:

כ

[כ] שוחט וכו'. על כל פנים צריך לשחוט אחד מהם (מגיד), ואם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו מותר להעלותן אף שאינו שוחט אחד מהם וצריך עיון (מגן אברהם), ולעניות דעתי להקל דהא בירושלמי מתיר אף באותו ואת בנו, גם במגיד ראיתי שלא כתב אלא ראוי להחמיר וכו':

כא

[כא] [לבוש] או בשורה טובה וכו'. ממשמע אף שכותי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה מותר לעולם יש פתחון פה ששנית ניחא ליה וכמו שכתב בים של שלמה ודלא כמגן אברהם:

כב

[כב] [לבוש] שמא אינו רוצה וכו'. כן כתב בית יוסף, והט"ז חולק מסימן תק"ו סעיף ו' בעיסה דצריך לחלוק עיין שם באריכות, ולעניות דעתי לא קשה מידי דבעיסה ודאי יחלוק ולא ימנע משמחת יום טוב מה שאין כן הכא דימנע מלשחוט כלל משום פסידא:

כג

[כג] אינו רשאי וכו'. עיין יו"ד סימן ש"ח מזה:

כד

[כד] בידו וכו'. לאפוקי במסרק דפסיק רישיה הוא בסימן קכ"ג ועיין מגן אברהם:

כה

[כה] לא ימרוט וכו'. עיין בספרי ליו"ד סוף סימן כ"ג:

כו

[כו] [לבוש] אבל בעוד שלא נשחטו וכו'. עיין סעיף ב' הקשה מגן אברהם אם כן בביצה סוף דף ז' אי איכא עפר למטה אין דילמא ממליך ולא שחוט ולא אמר טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיטה, עד כאן, ויש לומר דדוקא באיסור דאורייתא אמרינן הכי אבל בש"ס מיירי בדקר נעוץ סוף סעיף י"ד:

כז

[כז] עפר מוכן וכו'. ומותר ליתן עפר למטה ולא חיישינן דילמא מימלך ולא שחט וכן כתב כלבו דף ס"א:

כח

[כח] אם יש לו דקר נעוץ וכו'. ובשעת הדחק יש להתיר אפילו אין דקר נעוץ (ט"ז), ובעפר תיחוח המפוזר למעלה אם מזיזו ממקומו במקום שיש הרבה תיחוח מסביב אינו כחופר גומא כלל ומותר אם שחט בלא דקר נעוץ (ים של שלמה סימן כ"א), ועיין בביאוריו לסמ"ג דף נ'. ואם שחט על גבי קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמו שכתב ביו"ד סימן כ"ח סעיף ז' אבל אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו ביום טוב (מגן אברהם):

כט

[כט] לכמה דקורות וכו'. והב"ח וט"ז החמירו בזה ודעת מגן אברהם נראה להקל ועוד הא כתבתי לעיל אפילו בלא דקר נעוץ מותר:

ל

[ל] מותר וכו'. פירוש אפילו לשחוט לכתחילה. ואם הסיק עצים על גבי אפר של אתמול ונתערב העפר משל היום בשל אתמול בטל ברוב ועיין סימן ש"כ סעיף ב'. גחלים עוממות אסור לטלטל ביום טוב (מגן אברהם). עוד כתב בסימן תק"ז ס"ק ז' אם נצטנן העפר וחזר והוחם שרי כמו שכתב בסימן ש"י סעיף ג' ועיין סוף סימן תק"ט:

לא

[לא] דקר נעוץ וכו'. והב"ח ומגן אברהם חולקין דאפר כירה עדיף דהא מוקצה מותר לטלטלו לצורך יום טוב ובדקר נעוץ עושה איסור דעביד גומא וכן מצאתי בספר עבודת הקודש דף מ"א, ואין ספק שבית יוסף ורמ"א לא ראו לספר הנזכר לעיל, גם הב"ח ומגן אברהם לא היו צריכין להאריך אילו ראהו:

לב

[לב] מותר לכסות בו וכו'. עיין בים של שלמה סימן כ"ב ובט"ז שהאריכו לתמוה על מה שכתב בית יוסף בשם ארחות חיים מרשב"א ומגיהים בדבריו בדחוקים גדולים וכל זה גרם להם שלא ראו במקור בספר עבודת הקודש דף מ"א זה לשונו, הכניס עפר לגינתו ולחורבתו ועפר לכסות את גגו וסיד לסוד את ביתו יראה לי שהן כדקר נעוץ ואין סומכין עליהן לשחוט לכתחילה ואם עבר ושחט מכסין בהם מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכו וסומך עליו לשחוט אף לכתחילה עד כאן לשונו, ומזה יראה המעיין כמה שגיאות יש בים של שלמה וט"ז בזה, מטעמא דרשב"א נראה לי דקושיא ליה קושיית תוס' דף ח' ד"ה ואמר וכו' מה בא רב יהודה להוסיף על הברייתא, וניחא ליה דברייתא בגינתו וחורבתו דוקא בדיעבד מותר ורב יהודה בביתו מתיר אף לכתחילה וזה ברור:

לג

[לג] בסתם וכו'. אבל אם הכניסו לכסות בו דם ציפור אסור לכסות בו צואה דדם ציפור ודאי שיודע מאתמול שישחטנו וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק וכו' (מגן אברהם בשם רש"ל), וכן כתב שיירי כנסת הגדולה ואם הכין עפר לצואה הוי מוכן לכוי כגון בשחטו באמצע חצר סעיף י"ח דזה וזה ספק:

לד

[לד] [לבוש] אלא בקרקע עולם וכו'. והט"ז פירש שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא נוטל משם למעלה אין שייכות חפירה מה שאין כן אם הקרקע שוה כל שהוא נוטל הוי חפירה:

לה

[לה] [לבוש] זה אי אפשר וכו'. בספרי ליו"ד סימן כ"ג הארכתי בזה גם תמהתי על ספר זבחי צדק שכתב זה לשונו, ואם תאמר לא יכסה וימתין עד מוצאי יום טוב ויש לומר כתיב ושפך וכסה סמוך לשפיכה כיסוי עד כאן לשונו, ותימא מדברי הלבוש אלו הלקוחים מהרא"ש והטור ועוד תימא הא בחולין דף ל' ושפך וכסה מי ששפך יכסה ובמה ששפך יכסה, גם העליתי שם דאסור לשחוט כוי אף שנותן מעט אפר בכלי:

לו

[לו] ויבוא להתיר חלבו וכו'. כן הוא בש"ס ביצה דף ח' והקשה הט"ז תיפוק ליה משום טירחא כמו בנתערב דם בהמה וחיה ונדחק מאד לתרץ עיין שם, ונראה לי דקא משמע לן דאף ששחט סמוך לכלי דם ציפור ויכול לכסות שניהם בדקירה אחת דליכא טירחא מכל מקום הרואה סובר דעושה משום כוי ויתיר חלב וכן משמע בלחם משנה:

לז

[לז] באמצע חצר וכו'. קשה דבש"ס שם קאמר בחול אמרינן לנקר חצירו הוא צריך משמע דביום טוב לא אמרינן ודוחק לומר דמיירי בקרן זוית דאם כן אפילו בחול נמי ואפשר דלמסקנא כשמתכוין באמת לנקר חצירו שרי ביום טוב וכו' (מגן אברהם), ותימא וכי בכוונה תליא מילתא דהא עיקר איסור משום הרואים גם בלאו הכי דחוק, אלא נראה לי דודאי באמצע שמאיס לאדם וגם החשד שיתלכלכו כליו אפילו ביום טוב אמרינן דעושה כן אבל בקרן זוית שאינו רואה כל כך ואינו מאוס ואין עושה אלא לנקר חצירו זה אין עושה ביום טוב אלא בחול:

לח

[לח] [לבוש] ואפילו דקירה אחת וכו'. כן כתב הטור והט"ז לא הזכירו רק הביא בשם רש"ל וב"ח וחלק עליהם דהא אין צריך לכסות לכל הדם ומסתמא מעורב בכל מקום קצת דם חיה, עד כאן, ולא קשה מידי דשמא באותו מקום שמכסה הוא מעט דם חיה עד שנתבטל גם שמא ליכא שם דם הנפש שהוא מעט, ועיין יו"ד סימן כ"ח סעיפי י"ב י"ג י"ד:

לט

[לט] [לבוש] אף על פי שיש לו דקר נעוץ וכו'. האחרונים פסקו בטור דאף בדקר נעוץ מותר ועיין בט"ז מה שהקשה על הרמב"ם פרק ג' ועיין בלחם משנה:

מ

[מ] לא יכסנו וכו'. אפילו באפר מוכן:

א

מותרות עיין ת' ב"ב בית ועד ת' כ"ו דהקשה אי חיישינן לקולא מאי אריא י"ט ב' ועיין בב"י סי' תקע"ו ועוד מתמיה על אלו מציאות דקאמר אפילו הביאם:

ב

יכולים במקום ששוחטין אצל העכו"ם וישראל קונים מהם בשר אוסר בתשובת שב יעקב לשחוט בהמה גוי בי"ט אא"כ קנה מגוף הבהמה דבר מה מעי"ט ויקנו לישראל חלק בגופם. וא"ל מש"ע שכ' דהתם לא אסרינן כ"א מדין מוקצה אבל לא לענין לשחטה בי"ט ועמ"ש לענין דין בכור להפקיע ע"י מכירה לגוי:

ג

מבע"י והזמנ' בפה סגי דהטעם דבעינן דקר נעיץ אינו אלא משום הכנה וכ"כ הגהות אשר"י עיין בי"ד סימן כ"ח ות' א"י סימן י"א ות' דבר משה סימן ל"ה:

ד

בי"ט ע' מ"ש י"ד סי' כ"ח:

א

א) [סעיף א'] אין מראין סכין לחכם וכו' כמו שהיו נוהגין בזמן חכמי הגמ' שלא לשחוט בהמה בסכין עד שהראו הסכין לחכם לראות אם ראוי לשחוט בו שאינו פגום לבוש. אמנם האידנא נוהגין בכל גלות ישראל שאין מאמינים לקצבים וממנים אנשים ידועים על השחיטה ועל הבדיקה ולהם מחלו חכמים כבודם כי הם זריזים וזהירים ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם לגמרי גם למי ששוחט לביתו כמ"ש הטור ביו"ד סי' ח"י בשם אביו הרא"ש ז"ל ופסקו הש"ע שם סעי' י"ז יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל כאן בהגה ועכשיו בזה"ז שכל שוחט וכו' והוא לפי דברי הרא"ש הנ"ז ומיהו צריך לבדוק בישוב הדעת הרבה ויראת שמים על פניו וכמ"ש האחרונים שם תוכחת מגולה ע"ז ואכמ"ל:

א

ב) שם אין מראין סכין לחכם וכו' אפי' אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה. חי' רע"א. מ"ב או' א'.

א

ג) שם. אין מראין סכין לחכם וכו' ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה. מ"ב או' ג'.

א

ד) שם. אין מראין סכין לחכם וכו' אבל ת"ח שלמד הלכות שחיטה זה ימים ונתן לו רבו כח ורשות שלימה לשחוט והשחיז והתקין הסכין מעיו"ט וביו"ט כשבא לשחוט אתיליד ביה ספקא כה"ג ודאי דשרי להראות סכינו לרבו. שו"ג או' ב' ונראה דלא דוקא לרבו אלא ה"ה למי שהוא יותר גדול או יותר בקי ממנו:

א

ה) וכתב עו"ש השו"ג דלפעמים נראה בסכין כעין פגימה ומחדד אותו על כף ידו ברוק כמעשהו בחול ע"ג המשחזת וזה בא לסכין מחמת ששחט בו בעיו"ט ונשאר לחלוחית הדם או הרוק על גביו ובעבור עליו הלילה נתייבש הדם או הרוק ומראה כעין פגימה וכשמחדד הסכין ברוק על כף היד נתרכך אותו דם ועובר משם ואז יוכל להבחין אם הוא פגימה או לא וחידוד כה"ג שרי דלא אסרו לחדדה אלא במשחזת שלה אבל לחדדה ע"ג העץ או חרס או אבן שרי כדלקמן סי' תק"ט סעי' ב' וכ"ש בכה"ג עכ"ל:

א

ו) ובענין השפשוף שנהגו השוחטים לשפשף הסכין ע"ג היד או הזרוע אם נמצא בו פגימה אחר שחיטה ואם הלך הפגם אז מכשירים עיין להרב חכ"א כלל ג' או' י"א שהחמיר מאד לאסור בזה וכתב שכן הסכים הגאון בית מאיר ז"ל ואנשי עירו יעו"ש וכ"כ הגאון מהרד"ח בתו"ז סי' פ"ט או' מ"ג משם ברית אברהם סי' י"ב שדעתו לאסור אלא שהוא ז"ל כתב דנהגו להכשיר אלא שצריך להיות בנחת ולא בכח יעו"ש והב"ד הרב זב"צ על יו"ד סי' ח"י או' י"ט וכתב שכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א להתיר יעו"ש ונ"מ למקום שנהגו היתר בזה ואירע כזה ביו"ט דמותר לשפשף מטעם הנז' שכתב השו"ג כיון שאינו כ"א ע"ג היד ועוד כיון שהוא לצורך אוכל נפש כדי להכשיר הבהמה או העוף לצורך יו"ט.

א

ז) שם שמא תהיה פגומא וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ד. מיהו יש עוד פירושים והביאם ב"י דמפירש"י משמע דוקא טבח העשוי למכור בשר באטליז אסור להראות סכינו ביו"ט דאוושא מילתא אבל לשאר כל אדם מותר ולבה"ג משום דחיישינן דלמא אזיל חוץ לתחום ולהרז"ה משום דהו"ל כעין ראיית מומין של בכור ולעצמו מיהא שרי יעו"ש. וכתב שם המ"מ וטעמו של הרמב"ם נראה עיקר יעו"ש והב"ד ג"כ בב"י ולכן פסק כן בש"ע. וגם הרמב"ן במלחמו' הזכיר פי' זה של הרמב"ם ואמר שהוא נכון מכל הפירושים והב"ד הב"ח. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' א' כתב דלענין מעשה יש לחוש לכל הטעמים ואפי' אינו טבח ואפי' אינו ע"ה אין מראין סכין לחכם יעו"ש וכ"ה דעת הער"ה או' א' אבל הפר"ח הסכים לטעם הרמב"ם שכתב הש"ע. וכ"כ הלבוש כדברי הש"ע. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' א' מק"ק סי' מ"ג או' א' ועיין באו' שאח"ז:

א

ח) שם וילך ויחדדנה במשחזת. ולפ"ז דוקא בע"ה אסרו להראות אבל כל שאינו ע"ה אין לחוש לזה. ב"ח. וכבר כתבנו באו' הקודם דלטעמים האחרים גם באינו ע"ה יש לאסור יעו"ש. ויש לחוש לדבריהם לכתחלה:

א

ט) שם וילך ויחדדנה וכו' ואם נפגם סכין ביו"ט לומר לעכו"ם שישחיזנה צ"ע ובמקום דחק וצורך גדול י"ל דשרי. א"א או' א' מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ב' ב"ה:

א

י) שם וחכם שראה סכין וכו' מעיו"ט. לבוש. אבל הא"ר או' א' כתב עליו צ"ע דבש"ס ביצה כ"ח ע"ב מבואר דאפי' ביו"ט מותר לראות וכתב שכן מוכח בב"י לכל הטעמים יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דאף לכתחלה מצי לראותה לעצמו. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' א' מ"ב או' ד' ועיין בפר"ח שם שמצדד דאפי' לכתחלה יכול החכם לראות סכין לעצמו אדעתא להשאילה לאחרים יעו"ש אבל החמ"מ שם כתב לאחר שראה החכם סכין לעצמו יכול להשאילן לאחרים וכ"מ מלשון הש"ע.

א

יא) שם. וחכם שראה סכין וכו' וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו. מ"א סק"א. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק סי' מ"ג או' א' וזהו לטעם הרמב"ם שכתב בש"ע. ועיין לעיל או' ח'.

א

יב) שם. יכול להשאילו לאחרים. כלומר לע"ה שאין לחוש שמא ילך ויחדדנה שכבר היא מושחזת וכיון שיודע הל' שחיטה אעפ"י שאינו חכם ילך וישחוט. מעשה רוקח על הרמב"ם בתחלת הס' דף ד' ע"ג בשם מהר"י בן חכמון ז"ל.

א

יג) והבדיקה דלאחר שחיטה כתב הלבוש דיש אוסרים ויש מתירין ולא הכריע אבל הרב באר שבע בפסק שאחר המפתחות הכריע כדברי המחמירים וכן המנהג. וכ"כ ד"א במס' חולין דף מ"ד וכ"כ מהרי"ל בדרישותיו דכיון דצריכין להכשיר הבשר הוי צורך אוכל נפש. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ מ"א סק"ב דכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר שחיטה ודלא כלבוש שנסתפק בזה. וכ"כ הפר"ח. א"ר או' ג' כס"א או' א' א"א או' ב' חמ"מ או' א' ר"ז או' ג' ח"א כלל פ"ט או' ב' מק"ק שם או' ב' מ"ב או' ז' ועיין ביו"ד סי' ח"י סעי' י"ב.

א

יד) וטוב לשחוט מה שצריך ליו"ט קודם יו"ט, דרשות מהרי"ל שם. שכנה"ג שם. עו"ש או' א'.

א

טו) שם. הגה. ועכשיו בזה"ז שכל שוחט רואה סכין בעצמו. כמ"ש הטעם לעיל או' א' ועוד כי סומכין על הקבלה שיש לו כמ"ש ביו"ד סי' א' סעי' א' בהגה יעו"ש.

א

טז) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ולא יחזיר הסכין לנדן קשה דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש התב"ש ביו"ד סי' ח"י או' י"ד. חי' רעק"א. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' א' מ"ב או' ו':

א

טוב) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ונכון לכל טבח שיהיה לו שנים או שלשה סכינים בדוקים מעיו"ט. שכנה"ג בהגה"ט או' א' א"ר או' ב' שו"ג או' ד' ליקוטי רימ"א שם. מ"ב שם:

א

חי) שם בהגה. יבדוק סכינו מעיו"ט וכו' ויטמינו במקום שלא יפגום וישחוט בה ביו"ט או ישאילנו לאחרים לבוש. ומשמע דמותר לשחוט בה על סמך הבדיקה של עיו"ט וכ"כ ד"מ או' א' דאע"ג דבחול אסור לשחוט בלי בדיקת הסכין על סמך שיבדקנו אחר השחיטה כמ"ש ביו"ד סי' ח"י מ"מ ביו"ט שרי הואיל ולא אפשר בע"א עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל פ"ט או' ב' דסומך על חזקה זו ושוחט בלא בדיקה ודוקא אם הוא סכין שחזקתו בכך שאינו נפגם ממילא עכ"ל. ומיהו בס' מט"א סי' תרפ"ה סעי' כ"ג כתב דמ"מ כשבא לשחוט ביו"ט יש לו לבדוק הסכין סמוך לשחיטה כמבואר ביו"ד סי' ח"י ואין לחוש אז שמא לא ימצא יפה וישחיזנה כיון שבדקו מעיו"ט והצניעו מסתמא ימצאנו יפה רק שבודק מחשש בעלמא שמא נפגם והוא מיעוטא ול"ח כולי האי שמא לא ימצאנו יפה וגם שמא ישכח שהוא יו"ט וישחיזנו משא"כ כשלא בדקו מעיו"ט חיישינן לזה יעו"ש וכ"כ בס' זבחי רצון. ליקוטי רימ"א שם. תו' חיים על ח"א שם או' ד' אבל אם לא הזמינו מעיו"ט ובדקו בדיקה יפה אין לבודקו תחלת בדיקה ביו"ט אלא א"כ בשעת הדחק כמ"ש אח"כ:

א

יט) שם בהגה. ולא ביו"ט וכו' והשוחט הממונה לקהל אם לא בדק הסכין מעיו"ט יכול לבדוק הסכין ביו"ט ולא חיישינן שמא ימצאנו פגום וישחוז דלא אמרינן הכי אלא בימיהם שהיו הקצבים השוחטים בעצמם אבל עכשיו שממנים אנשים ידועים א"כ הם בעצמם עומדים במקום חכם ובחכם עצמו לא חיישינן שמא ישחיזנו. כנה"ג ביו"ד סי' ח"י. ועיין לעיל או' א':

א

ך) שם בהגה. והוא שעת הדחק וכו' כגון שאינו יכול לשאול סכין מאחר בדוקה מעיו"ט והוא נצרך לבשר לכבוד יו"ט:

א

כא) שם בהגה. והוא שעת הדחק וכו' ואם אין דחק אסור ואתקצי הסכין ביה"ש ואסור לשחוט ביו"ט אם יש בעיר סכין אחרת שנבדק מעיו"ט. א"א או' א' ליקוטי רימ"א שם או' ב' מ"ב או' ח' והיינו אם יודע אצל מי יש סכין בדוק מעיו"ט ומשאילין אותו אבל אם אינו יודע אינו חייב לילך לשאול על הפתחים:

א

כב) [סעיף ב'] יכול להוליך סכין וכו' ואפי' דרך ר"ה. ב"י בשם הר"ן. לבוש פר"ח. שו"ג או' ח' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ד' וכן מבואר לקמן סי' תק"ד סעי' ב':

א

כג) שם. יכול להוליך סכין וכו' ולא חיישינן שמא ימלך ולא ישחוט ונמצא טרח ביו"ט שלא לצורך, ביצה י"א ע"א. הגהות הלבוש. ב"ח. ר"ז שם, מ"ב או' ט':

א

כד) שם. ואעפ"י שהיה אפשר וכו' משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו הוא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפי' אפשר לעשותו מעיו"ט שרי דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין. ב"י בשם הר"ן. לבוש, ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה סעי' א' בהגה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרינן כולי האי. מ"א סק"ג. מ"ב או' יו"ד. והטעם משום דלענין הוצאה אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהיה צורך קצת כדלקמן רסי' תקי"ח יעו"ש:

א

כה) שם הגה. וה"ה שהטבח יכול להוליך הסכין וכו' ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הסכין.

א

כו) [סעיף ג'] בהמות שיוצאות ורועות וכו' ומשקין הבהמות ביו"ט לפני שחיטה שדרך להשקות הבהמות קרוב לשחיטה כדי להפריד בין העור והבשר שתהא נוח להפשיט, ביצה מ' ע"א משנה וגמ' ופירש"י שם. וכן פי' הר"ן שם. מיהו הרי"ף פי' שם משום סירכא דאי איכא סירסא משתמטא. וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה. וכן פי' ר"ח. ועי"ש בהגהות הב"ח על הרי"ף שכתב דודאי אותן הסירכות שבאים מחמת נקב או שסופו לינקוב לא תינתק ע"י השקאה כלל אלא דוקא אותן הסרכות הבאות מחמת זיעה ונמ"ש הכלבו משם רבותיו יעו"ש. וכ"כ כאן הב"ח בפירושו על הטור יעו"ש:

א

כז) שם. ובאות ולנות בתוך התחום וכו' לא דוקא בכל יום אלא אפי' שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם. כן מוכח בגמ' וכ"כ מ"ב או' י"ב, וכ"מ באו שאח"ז:

א

כח) שם אבל הרועות והלנות חוץ לתחום. כל ימי הקיץ אף שנכנסים לבית בתחלת ימי הגשמים מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הם מוקצים ואם באו ביו"ט לעיר אין שוחטין אותם ביו"ט אם בביה"ש היו חוץ לתחום אעפ"י שבאו לעיר מאליהן ביו"ט שלא מדעת ישראל אין שוחטין אותם. ר"ז או' ה' מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ה' ואו' ד' מ"ב או' י"ד:

א

כט) שם אם באו ביו"ט אין שוחטין וכו' ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהן או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום. מ"ב או' ט"ו:

א

ל) שם אין שוחטין אותם ביו"ט וכו' ולמקילין במוקצה בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילי. טור. מיהו ביש"ש סוף ביצה כתב דהכא לכ"ע אסור. מ"א סק"ד. א"ר או' ה' וכ"פ הר"ז או' ה' מק"ק שם או' ה' ועיין לעיל סי' תצ"ה או' ל"א:

א

לא) שם דאין העכו"ם צריך הכן. וכמ"ש הטעם לעיל סי' תצ"ז או' צ"ב יעו"ש:

א

לב) שם שאז אסור. היינו למי שהובא בשבילו משום אסור תחומים אבל לישראל אחר שלא הובא בשבילו מותר וכמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ה' יעו"ש.

א

לג) שם אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות. היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל. מ"א סק"ה. ואפי' ישראל עכו"ם הן מחצה על מחצה אפ"ה אסורות כמ"ש לקמן סי' תקט"ו סעי' ו' בהגה יעו"ש:

א

לד) שם ואם ספק מותרות וכו' צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו סעי' ז' אבל הלשון לא משמע כן ועיין בב"י וצ"ע. מ"א סק"ו. אמנם הנו"ש או' א' כתב דלא קשה מידי דשאני התם במחובר דאם אינו מצוי עמו בעיר דתלינן להחמיר משום דדרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אורו מבערב וכיון דרובן עושין כן לא תלינן להקל אבל הכא דליתא האי טעמא תלינן להקל אפי' אין עמו בעיר עכ"ל. ועיין בט"ז שם ס"ק י"ג שכ"כ הטעם לשם בשם ר' יונה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' אפשר דס"ל להש"ע להקל יותר בבהמות יעו"ש:

א

לה) שם שהמוקצה הולכין בספקו להקל. ר"ל בכה"ג משום חוץ לתחום אבל ספק מוכן ק"ל דאסור כמ"ש בסי' תצ"ז סעי' ג' ביאורי הגר"א. וכ"מ מדברי הר"ז או' ז' שכתב אעפ"י שספק מוקצה אסור ביו"ט ב' ספק תחומין מותר יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' כ"ג. וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק הש"ע כדעת הפו' להחמיר גם בספק תחומין כמ"ש לעיל סי' שכ"ה סעי' ט' ולקמן סי' תקט"ו סעי' ז' ומיהו בז"ש באו' הקודם דיש לחלק בין מחובר לבהמה יתורץ זה דשאנו מחובר דיש חשש עד שנלקטו היום ולפיכך הולכין בספקו להחמיר משא"כ בבהמת גוי דלא יש כ"א רק חשש תחומין הולכין בספקו להקל ודוק:

א

לו) שם. ואם הביאום לצורך העכו"ם. ר"ל ואז מותר אפי' היא עיר של ישראל:

א

לז) [סעיף ד'] בהמות וכו' של עכו"ם. ר"ז או' ז. מ"ב או' כ"ה ודלא כמ"ש החמ"מ בפי' או' ב':

א

לח) שם. ונמצאו בעיר ביום שני וכו' ט"ס הוא וצ"ל ביו"ט דהא אפי' ביו"ט ראשון שרי מה"ט. ט"ז סק"א. וכ"כ המ"א סק"ז בשם הש"כ, וכ"כ הפר"ח. מיהו המ"א שם כתב על דברי הש"כ הנז' דדבריו אמת לדעת הרשב"א אבל לדעת הש"ע ביו"ט ראשון אסור אבל ביו"ט ב' מותר יע"ש. וכ"פ הר"ז או' ז' אמנם בביאורי הגר"א הסכים לדברי הש"כ וכתב כי כן הוא בעה"ק לרשב"א ומ"ש המ"א לחלק דברי שגגה הם יעו"ש. ועיין מחה"ש מ"ש ליישב דברי מ"א. ומ"מ נמצא דדין זה בפלוגתא שנייא וע"כ נראה דבמקום צורך גדול יש לסמוך על המתירין אבל היכא דאפשר יש להחמיר ואין להתיר כ"א ביו"ט שני:

א

טל) שם וכ"ש השחוטות בבוקר וכו' ר"ל שמביאין העכו"ם למקולין לשחוט אותם בבוקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יתאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. כ"כ האחרונים:

א

מ) [סעיף ה'] אם האם עומדת לאכילה. דמוכן אגב אמו בשחיטה. ביצה ו' ע"ב. ור"ל דאי בעי היה שוחטה ואוכלה עם הולד:

א

מא) שם אם האם עומדת לאכילה. וכל שאמו אינה עומדת לחרישה או לחלבה הוי מוכן אגב אמו ואעפ"י שהיא טריפה לפי שהטריפה עומדת לכלבים. מ"מ ריש פ"ב. והכי איתא בהדיא בגמ' ב"י. לבוש. ולפי' התו' בעינן דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזה"ז סתם טרפות אין עומדים לכלבים (שמוכרים אותם לעכו"ם) וא"כ ולד טריפה אסור וצ"ע. מ"א סק"ח. אבל הא"ר או' ח' כתב כיון שהוא בזול זורקין ממנו לכלבים וגם אם אין מוכרין עושין כן הוה כעומד לכלבים. וכ"כ הפר"ח כדברי המ"מ ולא חש להא שכתב מ"א. וכ"כ בתשו' משיבת נפש סי' ט"ו. ר"ז או' ח' מ"ב או' כ"ח, ומיהו ספק טרפה וילדה ביו"ט י"ל הוה נולד ומוקצה דביה"ש לא הוה קאי לכלבים ולא לאדם מספק טרפה עד שילדה. א"א או' ח':

א

מב) שם. אם האם עומדת לאכילה. והיינו לר' יהודה דאית ליה איסור מוקצה ופסק כן הש"ע לעיל ססי' תצ"ה יעו"ש אבל לר"ש שרי אפי' אם האם עומדת לגדל ולדות ואפי' למ"ד דבנולד לא ק"ל כר"ש ואסור הכא שרי דבבע"ח אין איסור נולד משום דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול בשחיטת אמו. רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' ח"י. וכ"כ הב"ח. עו"ש או' ב' מ"א סק"ח. מיהו בביאורי סמ"ג ובשה"ג כתבו דלסמ"ג לכ"ע אסור יעו"ש. א"ר או' יו"ד. אמנם הר"ז או' ט' פסק כדברי המתירין. וכ"כ מ"ב שם. והיינו לבני אשכנז שנוהגין להקל במקצה ביו"ט אבל לבני ספרד בלא"ה אסור כמ"ש לעיל סי' תצ"ה או' ל"ד יעו"ש:

א

מג) שם. והוא דקים ליה וכו' והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש ביו"ד סי' י"ג סוף סעי' ג' מ"א סק"ט. חמ"מ או' ה' מ"ב או' כ"ט. וכ"כ השמ"ח ביו"ד סי' טיו או' ד' תב"ש שם או' ט"ז. כרתי שם או' ט' קומץ שם או' ב' וא"כ הו"ל כמו ספק נפל דאסור לשוחטו עד תחלת ליל ח' ללידתו וכמ"ש בש"ע שם. ועיין לעיל סי' תצ"ז או' מ"ז:

א

מד) ואם חל יום ח' ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי ביה"ש וה"ה כשחל יום ח' ביו"ט ב' וצ"ע, מש"ז או' ב' אבל הרב ישועות יעקב התיר בזה דכיון דרוב הולדות ולד מעליא ולדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה יעו"ש. וכן הסכים בתשו' משיבת נפש סי' ט"ו ובצל"ח. מ"ב או' כ"ט:

א

מה) שם. שכלו לו חדשיו. תשעה חדשים לגסה וחמשה לדקה כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב' ועיין מס' בכורות דף ח' ע"א:

א

מו) שם הגה. ובעינן ג"כ שהפריס וכו' שעי"ז יצא מחשש ריסוק איברים שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מרחם שהוא מקום צר, טור. לבוש. ועיין באו' שאח"ז:

א

מז) שם בהגה דחיישינן שמא וכו' כלומר אעפ"י שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק אברים כמ"ש ביו"ד סי' ט"ו סעי' ב' מ"מ ביו"ט חיישינן. מ"א סק"י. ור"ל מטעם שכתב בהגה שמא יראה בו ריעותא וכו' משא"כ בחול שלא יש איסור אם שחט שלא לצורך אמנם הט"ז ביו"ד סי' ט"ו סק"ב חלק על דברי מור"ם הנ"ז וכתב דמותר לשוחטו ביו"ט אע"ג שלא הפריס ע"ג קרקע וליכא למיחש לשמא יראה בו רעותא וכו' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסעי' זה. א"ר או' ט' מאמר או' ז' ובלא"ה לדידן לא נפקא לן מידי לענין דינא לפי מ"ש לעיל או' מ"ג דהאידנא לא בקיאין בזה וצריך להשהותו עד תחלת ליל ח' ללידתו יעו"ש.

א

מח) שם. נולד בזה מותר בזה. דלא שייך הכנה בלידת העגל. טור. לבוש. ט"ז סק"ג. ולא דמי ללידת ביצה דחשוב הכנה כמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעי' ה' דהביצה טובה יותר לאכול כשנולדה מבשנמצא והו"ל קצת הכנה אבל ולד בהמה הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר כשנמצא במעי אמו לאחר שנשחטה כמו אחר הלידה. לבוש. ועיין מ"א ס"ק י"א שכתב עוד טעמים אחרים.

א

מט) [סעיף ו'] אלא א"כ יש שהות וכו' שיודע בודאי שיש שהות ולא באומד הדעת. א"ר או' י"א.

א

נ) שם. כדי לאכול ממנה וכו' אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ז. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ב. ר"ז או' י"א.

א

נא) שם. כדי לאכול ממנה וכו' וכל שיש שהות ביום כדי לאכול אעפ"י שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לן בכך. ב"י. ב"ח. ט"ז סק"ד. מ"א שם. א"ר שם. פר"ח עט"ז. מאמ"ר או' ט' חמ"מ או ו' ר"ז שם. ח"א כלל פ"ט או' ז' ואפי' לא גמר בלבו לאכול ממנה שרי. ב"י בשם רי"ו וכתב שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. פר"ח עט"ז א"ר שם. מאמ"ר שם. חמ"מ שם. והטעם כיון שהשחיטה מתרת ומכשרת את הבשר שיהא ראוי לאכול ביו"ט אם יזדמנו לו אורחים אין בשחיטה זו איסור מה"ת אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו דבריהם. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב או' ל"ד.

א

בנ) אבל בריאה לא ישחטנה אלא א"כ צריך לאכול ממנה ביו"ט. מ"מ פ"א דין י"ב. והב"ד ב"י. וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרפ"א. וכ"כ בתשו' הריב"ש סי' ט"ז וסי' רנ"ד וס' התניא סי' נ"ה. והב"ד א"ר או' י"ב ותמה על דברי הט"ז סק"ד שכתב דמהני באכילת כזית יעו"ש. וכן תמה עליו י"א בהגב"י ומאמ"ר או' ט' יעו"ש. וכתב שם י"א אבל אם צריך לאותו כזית ודאי דמותר. וכ"כ הפר"ח א"א או' י"ד. ב"ה. ועיין עוד לקמן סי' תק"ג סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

גנ) שם. כזית צלי מבע"י. שזהו הקל בבישולין. רש"י פסחים מ"ו ע"ב. והזב"ש בדיני שחיטה דין מ"ג כתב הטעם מפני שהצלי א"צ מליחה. ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט. לבוש. מ"ב או' ל"ה.

א

דנ) שם. הגה ואפי' אין שהות לנתחה וכו' דמשום הפסד ממונו התירו לאכול בלא בדיקה וכיון שיש שהות לאכול כזית ממנו בלא בדיקה ובידו לאכלו אף אם לא יאכלנו שרי. מאמ"ר או' י"א.

א

הנ) שם הגה. ואפי' אין שהות לנתחה וכו' מיהו הב"ח כתב דבעינן כזית צלי אחר הפשט ונתוח. וכ"כ רש"ל ביש"ש פ' אין צדין. וכ"כ ישועות יעקב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה. וכן הסכים בס' קהלת יעקב דאין להתיר לשחוט באין שהות לבודקה יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק י"ג כתב על דברי היש"ש הנז' דאינו מוכרח. וכ"פ החמ"מ או' ו' כדברי מור"ם ז"ל. ר"ז או' י"א. ח"א כלל פ"ט או' ז' מק"ק סי' תמ"ג או' א' ועיין ביו"ד ססי' י"ז שכתב שגדולי חכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטין אותה שלא תמות יעו"ש.

א

ונ) שם. אינו נוטל עורה וכו' ר"ל לטלטלו ולהניחו במקום אחר לאחר שהפשיטה. שלא התירו לטלטל עורה (לקמן סי' תצ"ט סעי' ג') אלא בשוחט מדעת דלמצות שמחת יו"ט והתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת יו"ט אבל השוחט המסוכנת אינו שוחט לשמחת יו"ט אלא משום הפסד ממונו שלא תתנבל לא התירו לו אלא השחיטה ולא טלטול העור ואם הניח בו אבר בשר מטלטלו אגב אותו אבר. לבוש. שו"ג או כ"א.

א

זנ) שם אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד וכו' לאו דוקא אלא כל ששייר כזית סגי בהכי וכדתנן בפ"ק ולא יגביהנו אלא א"כ יש עמו כזית בשר. פר"ח:

א

חנ) שם הגה. וי"א דאין להפשיטה וכו' דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו. ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחים וכו' שרו ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר. מ"א ס"ק י"ד. ר"ז או' י"ב. ואם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית ממנה יראה דאסור להפשיט העור מה"ת דהואיל ליתא דמקלעי אורחים אין שהות לאכול יותר. א"א או' י"ד. מ"ב או' מ':

א

טנ) שם הגה וי"א דאין להפשיטה וכו' וכ"כ הלבוש. והפר"ח כתב דאין זה עיקר אלא כפסק המחבר. והר"ז או' י"ד כתב דאעפ"י שעיקר כסברא ראשונה מ"מ יש להחמיר כסברא האחרונה. וכ"כ מ"ב או' מ' ואפשר דע"י עכו"ם שרי. אמנם זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב יסריח הבשר אבל בלא"ה ודאי אסור להפשיט עכ"פ מדרבנן וכ"כ מ"ב שם:

א

ס) שם הגה. וי"א דאין להפשיטה וכו' ולסברא זו בעוף המסוכן אסור למרוט הנוצות. מ"א שם. א"א שם. ר"ז שם. מ"ב או, מ"א. וכ"ש קודם שחיטה דאסור במסוכנת נכ"ע. מחה"ש. ועיין לקמן סעי' י"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

סא) שם בהגה. וכן ראוי להורות, הלבוש השמיט זה ואפשר דס"ל דעיקר כסברת הש"ע ורק יש להחמיר לכתחילה לסברת י"א וכמ"ש לעיל או' נ"ט בשם הר"ז יעו"ש:

א

סב) [סעיף ז'] אם שחט בהמה בשדה וכו' איכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל יו"ט אבל בריאה ששחטה לצורך יו"ט מביאה אפי' במוט ובלבד שישנה אם אפשר לשנות אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה. הר"ן פרק אין צדין. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"ה דין ה' וכתב שם המ"מ בשם הרשב"א שכזה ראוי להורות והב"ד ב"י וב"ח. וכ"נ דעת הש"ע והלבוש שכתבו בסתם דאפי' בבריאה. וכ"כ הט"ז סק"ו. פר"ח, א"ר או' ט"ז. שו"ג או' כ"ב. ר"ז או' ט"ו. ח"א כלל פ"ט או' ז' מק"ק סי' מ"ג או' י"ד. מ"ב או' מ"ג.

א

סג) שם אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה וכו' דוקא בשכיחי רבים וז"ש בשדה או בעיר ברה"ר כה"ג א"א או' ט"ו. מק"ק שם. בליקוטי רימ"א או י"ז. ב"ה. ועיין לקמן סי' תק"י סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

סד) שם. לא יביאנה במוט או במוטה וכו' אפשר מוט בשנים שהוא גדול ומוטה מקל קטן כמוט כפריי מש"ז או' ז' ליקוטי רימ"א שם או' ט"ז, ועיין תיו"ט ביצה פרק ג' משנה ג':

א

סה) שם. לא יביאנה בידו וכו' ואע"ג דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול. מ"א ס"ק ט"ד, מק"ק שם או' י"ד, מ"ב או' מ"ד:

א

סו) שם. אלא יביאנה בידו איברים וכו' ושינוי לא מהני כדלקמן סי' תק"י סעי' ח' דשחיטה אוושא מילתא ביותר אלא רק בידו איברים איברים, מש"ז שם, מיהו סמ"ב בשער הציון או' מ"ה כתב דבבריאה ע"י נשיאת המוט בשינוי יש להקל ובפרט היכא דא"א להביא איברים איברים, יעו"ש, ועי' לעיל או' ס"ב:

א

סז) שם. איברים איברים, ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה. או"ז, ועי"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה. מ"ב א' מ"ה:

א

סח) [סעיף ח'] עוף שנדרס ברגלים וכו' וה"ה אם טרפו לכותל או שרצצתו בהמה או שנחבט על דבר קשה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ח סעי' ב' יעו"ש, ועי' ביצה ל"ד ע"א:

א

סט) שם. ולכן צריך שהייה מעל"ע ובדיקה וכו' וסדר הבדיקה עיין ביו"ד שם סעי' ג':

א

ע) שם. מותר לשחטו ביו"ט. דין זה בעיא דלא איפשיטא בביצה ל"ד ע"א ונקיט לה הרא"ש לקולא וכ"פ הרמב"ם פ"ב וכתב שם המ"מ שכן הוכיח הרשב"א אבל הר"ן כתב דנקטינן לחומרא וכ"פ הכלבו בשם בעל ההשלמה, והב"ד ב"י, וכ"פ היש"ש בפ"ד דביצה סי' י"ט והב"ד מ"א ס"ק ט"ז וא"ר או' י"ז, אלא שכתב בב"י דלענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א וכך הם דבריו כאן בש"ע, ומיהו לדידן לא נפקא לן מידי כמ"ש באו' שאח"ז יעו"ש:

א

עא) שם מותר לשחטו ביו"ט. היינו לאחר ששהה מעל"ע אם אירע ביו"ט מותר לשחטו. אעפ"י שמחוסר בדיקה אבל אם שחטה בתוך זמן זה אפי' אם בדקה ונמצאת שלימה בכל איבריה טרפה כמ"ש ביו"ד שם. ולפי מ"ש מור"ם ז"ל שם ביו"ד סעי' ו' בהגה דהאידנא לא קים לן בבדיקה ואין להתיר רק בהלכה ד' אמות הילוך יפה יעו"ש א"כ לא שייך לדידן דין זה דמשהלכה ד' אמות הילוך יפה א"צ עוד שהייה מעל"ע ולא בדיקה כמ"ש בש"ע שם וא"כ הו"ל כשאר עופות הבריאים דמותר לשחוט ביו"ט לכ"ע:

א

עב) שם. ולא חיישינן שמא ימצא טרפה וכו' מחמת הדריסה ונמצא ששוחט ביו"ט שלא לצורך ואע"ג דאתיליד בה רעותא ולענין טריפות מחמירין בה להצריכה בדיקה לענין מלאכה ביו"ט מקלינן ביה ואוקמינן ליה אחזקתיה דקודם דריסה משום שמחת יו"ט דאמרינן שרוב בהמות ועופות אינן טרפות אבל לענין איסורה דאכילת נבילות שאני. לבוש:

א

עג) שם. ולא חיישינן שמא ימצא טרפה וכו' ובמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביו"ט, הג"א פ' המביא כדי יין בשם או"ז. והב"ד ב"י וכתב דזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא (של עוף הנרדס) לחומרא דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא פשיטא דשרי דלא עדיף מה שהטריפות מצויות מהיכא דאתיליד ריעותא בגוף העוף עצמו עכ"ל מיהו הב"ח כתב דאף לדעת מי שפסק לקולא אסור דלא כב"י יעו"ש. וכ"כ ביש"ש פ"ד דביצה סי' י"ט דק"ל כהג"א יעו"ש. והב"ד מ"א סי' ט"ז וא"ר או' י"ז. והר"ז או' ט"ז כתב דאעפ"י שהעיקר כסברא ראשונה מ"מ יש להחמיר כסברא האחרונה. אבל הפר"ח והמאמ"ר או' י"ג הסכימו כדברי ב"י דמותר והשיגו על דברי הב"ח יעו"ש:

א

עד) ואם רוב הבהמות טריפות כתב בשאגת אריה סי' ס"ד דאפי' הם מחמת חומרות אחרונים אסור לשחוט ביו"ט יעו"ש. והב"ד השע"ת או יו"ד, וכן מסיק בתשו' כתב סופר סי' ע"ב כל דאיכא רוב טריפות אסור לשחוט ואין להקל כלל אפי' בשעת הדחק לצורך יו"ט וגם במחצה אין להתיר בנקל יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דמ"מ משמע דלכ"ע היכא שהטריפות שכיחי טפי מהכשרות שאסור לשחוט ביו"ט דאזלינן בתר רובא ולחומרא אלא שכתב שלא ראינו מי שחשש לזה ונתן טעם לדבר יעו"ש. וכ"כ השו"ג או כ"ג וכתב שכן נוהגין במקומו לשחוט ביו"ט אעפ"י שרוב טריפות יעו"ש, וכן בתשו' משיבת נפש סי' י"ד מתיר לשחוט אפי' ברוב טריפות מתוך שהותרה לצורך וכו' דבשעת שחיטה מיקרי צורך קצת דשחיט לה על ספק יעו"ש, ועיין לקמן רסי' תקי"ח:

א

עה) וכתב שם היש"ש והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות. והב"ד מ"א שם. וכ"כ בתשו' בית שלמה ח"א סי' ק"ג יעו"ש. ומיהו כתב שם המ"א דכשצריך לה ביו"ט יש להקל וה"ה במסוכנות. וכ"כ הר"ז שם. ח"א כלל פ"ט או' ו' מק"ק סי' מ"ג או' ע"ז. אבל עופות נוהגין לשחוט. ח"א שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ך' מ"ב או' מ"ט, וזהו לנוהגין שלא לשחוט בהמות כנז' ביו"ט אבל יש מקומות שנוהגין לשחוט כמ"ש באו' הקודם. ופה עיר קדשינו ירושת"ו המנהג עתה שלא לשחוט בהמות ביו"ט בין ק"ק האשכנזים ובין ק"ק הספרדים ואפי' בר"ה שעושין ב' ימים.

א

עו) וכתב בשו"ת מהרי"א ח"א סי' קס"ד שהמנהג שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה דכל שחיטה אית ביה צער ב"ח רק שהתורה התירתו וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בע"ח וכן אמרו השו"ב שהמנהג בכל תפוצות ישראל שלא לשחוט ביו"ט של ר"ה יעו"ש והב"ד ליקוטי רימ"א שם. ומיהו כתב שם בליקוטי רימ"א שראה וגם שמע מכמה שו"ב ששוחטים גם ביו"ט של ר"ה כמו בשאר יו"ט עכ"ד, וגם אנחנו שמענו וראינו ששוחטים בר"ה כמו בשאר יו"ט:

א

עז) שם. ולא חיישינן שמא ימצא וכו' וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו. מאירי. מ"ב או' ע"ע, והיינו לדעת הש"ע ודעימיה דמתירין בעוף הנרדס. ועיין לעיל או' ע':

א

עח) שם. שמא ימצא טרפה וכו' ואם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד ביו"ט כדי לטעום דסומכים על הרוב, שבות יעקב ח"א סי' כ"ג. שע"ת או' יו"ד:

א

עט) וכתב שם בשבו"י שמי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה ביו"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש ואסור כמו מוהל דק"ל לעיל סי' של"א וביו"ד במי שלא מל מעולם וכו' יעו"ש. שע"ת שם. וביו"ט ב' של גליות מותר זבחי רצון סי' י"ב או' ג' ועיין בשו"ת מהרי"א ח"ב סי' רנ"ג דשוחט ששחט כבר פ"א בחול מצדד לומר דמותר לשחוט אף ביו"ט א' בעומד ע"ג והניח בצ"ע אמנם בזבחי רצון שם כתב דאסור לשחוט אלא א"כ שחט כבר ג"פ, ליקוטי רימ"א שם או' א':

א

פ) [סעיף ט'] אין חכם יכול לראותו וכו' והטעם כתב הרמב"ם פ"ב דין ג' שהוא מפני מומין שנולדו ביו"ט שאין שוחטין עליהם מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהם מעיו"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעיו"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב, והמ"מ שם כתב שיש טעם אחר לאסור ראיית המומין יש מי שאומר מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה וא"א שלא יטלטלנה ויש מי שכתב משום דמיחזי כמתקן עכ"ל. ב"י. ט"ז סק"ט:

א

פא) ואם עבר וראה זה המום שנולד מבערב יו"ט כתב שם המ"מ שנחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשחטו ויש אסורין. והב"ד ב"י. וכ"כ הב"ח דאפי' במום שנולד מעיו"ט אם לא ראהו בעיו"ט כ"א ביו"ט ומצא שהוא מום קבוע אינו נשחט ביו"ט. וכ"כ. העט"ז וכ"כ הפר"ח. נה"ש או' ה' חמ"מ או' ו' וכתב וכ"ה דעת רוב האחרונים. מ"ב או' נ"ב. וכתב שם הפר"ח דאף אם עבר ושחטו אסור לאוכלו ביו"ט משום מוקצה וזה דעת המחבר ועיקר עכ"ד:

א

פב) שם. אין חכם יכול לראותו וכו' ואפי' אין לו מה יאכל ביו"ט אסור להתיר בכור ביו"ט. מהר"ו מולכו בתשו' כ"י סי' כ"ט. ברכ"י או' ב' שע"ת או' י"א. ליקוטי רימ"א שם או' כ"א:

א

פג) שם. אין חכם יכול לראותו וכו' והאידנא דליכא מומחין אינו נשחט אלא ע"פ ג' בני הכנסת דהיינו חכמים קצת ואינם בקיאים כ"כ כמ"ש ביו"ד סי' ש"ט יעו"ש:

א

פד) שם. אין חכם יכול לראותו וכו' אבל כשרואה המום ושותק אעפ"י שהוא גומר בלבו שהוא מום שרי דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת ויו"ט. יש"ש פ' א"צ סי' ט"ו, ט"ז סק"ט, מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' ח"י א"א או' י"ז. ר"ז או' י"ז. מק"ק סי' מ"ג או' י"ז. מיהו דעת המאמ"ר או' י"ד לאסור לראות אף אם ישתוק. וכ"כ החמ"מ או' ו' דמדברי הב"י משמע דלראות בלבד נמי אסור אלא שכתב שם המאמ"ר שאינו כדאי לחלוק על רבותינו האחרונים יעו"ש. והמ"ב או' נ"א כתב דלעיין בדינו ולא להורות לאחרים למעשה הוי כלימוד תורה בעלמא ולא אסור יעו"ש.

א

פה) וכתב שם הט"ז דיש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות ביו"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה ביו"ט עכ"ל. והב"ד א"כ שם. י"א בהגב"י. אמנם הער"ה בסי' ש"ו או' ב' כתב על דברי הט"ז הנז' דלא ראה מ"ש הרמב"ן בפ' אין צריך דשאר הוראות מותרות ביו"ט ול"ד לראיית בכור שהוא יוצא מכלל קדשי מזבח לפסולי המוקדשין יעו"ש. וכ"כ בסי' זה או' ד' דלא כט"ז. וכ"כ בנתיב חיים על דברי הט"ז הנז' דלא ראיתי רבנן קשישאי דחשו לזה יעו"ש. וכ"ה דעת הנה"ש או' ו' דלא כט"ז. וכ"כ הר"ז בקו"א או' ב',

א

פו) שם. אינו יכול לשחטו. דהוי מוקצה אפי' לר"ש דמי יימר דמזדקיק ליה חכם דהא אסור לראותו לכתחלה ביו"ט. מ"א ס"ק ח"י ומחה"ש. וכן הנך דאית להו תקנה בשהייה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ז סעי' ח"י יב"ח וכ"א יום או תתעבר ותלד אם שלמו ביו"ט אסור לשחטן משום מוקצה דאתקצאי ביה"ש. מש"ז או' ט' ועיין לעיל או' מ"ד:

א

פז) שם. אבל אם נולד במומו וכו' מבהמה שהיתה עומדת לאכילה. ואע"ג שגם בזה אסור לחכם לראותו לכתחלה משום שדומה לתיקון ודין מ"מ אם עבר וראהו נשחט על פיו שהרי זה לא היה מוקצה מעולם שהיה מוכן אגב אמו מאתמול ולא היה בחזקת איסור מעולם ואעפ"י שמשעת הלידה שנולד ביו"ט עד שראוהו חכמים החזיקוהו בחזקת איסור אין זה נקרא הקצאה שאין מוקצה אלא כשנתקצה ביה"ש דק"ל אין מוקצה לחצי שבת. לבוש. וכ"כ ב"י. מ"א ס"ק י"ט.

א

חפ) שם. אבל אם נולד במומו וכו' וה"ה אם נולד בלא מום ביו"ט ואח"כ נפל בו מום ביו"ט לכתחלה אין לחכם לראותו ואם עבר וראהו שוחט על פיו. פר"ח. מיהו הער"ה בסי' ש"י או' ב' כתב בשם ש"מ ומהרש"א דבכה"ג יש מוקצה לחצי שבת ודלא כהפר"ח יעו"ש וכ"כ בסי' זה או' ג' וכ"כ ביד יוסף בשם הריטב"א והמאירי יעו"ש אמנם החמ"מ או' ח' והר"ז או' ח"י כתבו כדברי הפר"ח ועיין באו' שאח"ז דלדידן לא נ"מ מידי.

א

טפ) שם. ועבר וראהו נשחט על פיו. והיינו בכלו לו חדשיו ר"ז שם. ועיין לעיל סעי' ה' ובדברינו לשם או' מ"ג שכתבנו דהאידנא אין בקיאין בכלו לו חדשיו יעו"ש וא"כ לא שייך אצלינו דין זה.

א

צ) שם. יכול לחקור עליו ביו"ט וכו' דכיון שכבר ראה את המום מאתמול והסכים בדעתו שהוא מותר אין בחקירה זו שום הכנה ותיקון בגוף הבכור אלא בעדות. לבוש.

א

צא) שם. אם נפל בו המום מאליו וכו' שכל מום שלא נפל בו מעצמו אלא אחרים גרמו לי בכוונה אינו חשוב מום לישחט עליו, טור. וילפינן כן מקרא דכל מום לא יהיה בו. לבוש. והוא מגמ' ביצה כ"ז ע"ב. ועיין ביו"ד סי' שי"ג ובש"כ שם סק"א.

א

צב) שם. הגה. ואם נפל בכור לבור אסור להעלותו וכו' ואפי' הומם מחמת נפילתו וכדמסיים דהא וכו' וטלטול שלא לצורך שחיטה אסור. מ"ב או' נ"ה. ועיין לעיל סי' תצ"ז סעי' ב'.

א

צג) שם בהגה. אלא עושה לו פרנסה במקומו. כדי שלא ימות. מ"מ פ"ב דין ד' ר"ז או' ך' וכתב שם הר"ז בקו"א או א' דכוונתו שלא תקשה מסי' תצ"ז סעי' ב' שאסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה דמשום צער בע"ח התירו יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' תצ"ז או' מ"ב.

א

צד) [סעיף י'] ואינו שוחטו. דמשום צער ב"ח התירו להערים. הרמב"ם פ"ב דין ד' ב"י. מ"א סק"ך:

א

צה) שם. ואינו שוחטו. שמוצא לו עלילה שמא חבירו שמן ממנו. רש"י שבת קי"ז ע"ב. לבוש. ודוקא קודם אכילה אבל להערים אחר אכילה לומר אוכל כזית אסור ובמקום הפסד מותר. קה"י. פת"ע או' ל"ז:

א

צו) שם. רצה זה שוחט וכו' ומשמע דעכ"פ צריך לשחוט א' מהם וכ"כ המ"מ שם בשם הרשב"א שראוי להחמיר לשחוט א' מהם, והב"ד ב"י. מ"א שם. א"ר או' ך' ר"ז או' כ"א מק"ק סי' מ"ג או' כ"א. ומיהו כתב שם המ"מ דמירושלמי נראה דאפי' אינו שוחט א' מהם מותר. וכ"כ הפר"ח בשם התוספתא והירושלמי וע"כ כתב שהמיקל כהירושלמי ותוספתא לא הפסיד עכ"ל ומשמע אבל להלכה ק"ל כדברי הרמב"ם והש"ע דצריך לשחוט א' מהם וכ"כ השו"ג או' כ"ח, וכ"ה דעת האחרונים כנ"ל:

א

צז) שם. רצה זה שוחט וכו' ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן אותו ואת בנו מותר להעלותן אעפ"י שאינו שוחט א' מהם כיון שראויות כולן לשחיטה וכ"מ סעי' ט' בהגה וצ"ע. מ"א סק"ך. וכן בס' ישועות יעקב הניח בצ"ע לדינא וביד יוסף כתב דבקרבן עדה חולק על המ"א ואוסר. וכ"כ בהג"א פ"ג דביצה סי' ו' בשם א"ז אמנם הא"ר שם כתב דיש להקל דהא בירושלמי מתיר אף באו"ב וגם המ"מ לא כתב אלא שראוי להחמיר וכו' עכ"ל וכ"כ הר"ז או' כ"א דבשאר בהמות מותר להעלותן אעפ"י שאינו שוחט א' מהן כיון שראויות כולן לשחטן היום, וכ"כ מק"ק שם. מ"ב או' נ"ז. ובשע"ש כתב דטוב להעלותן ע"מ לשוחטן. פת"ע או' ל"ז:

א

צח) [סעיף יא'] יכולין לשחטה ביו"ט, משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה, ביצה כ"א ע"א. ב"י. ט"ז סק"י. ור"ל כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה נמצא מה שעושה הישראל אינו בשביל העכו"ם אלא לצורך עצמו. וכ"כ השו"ג או' כ"ט דכל זמן שלא חלקו אם טרח בשלו קטרח אפי' בהפשטה וניתוחה דאפשר שאבר זה יפול בחלקו או זה יעו"ש:

א

צט) ובמקום ששוחטין אצל העכו"ם וישראל קונים מהם בשר כתב בתשו' שב יעקב חא"ח סי' כ"א דאסור לשחוט בהמת עכו"ם ביו"ט אלא א"כ קנה מגוף הבהמה דבר מה מעיו"ט ויקנו לישראל חלק בגופה יעו"ש. וכ"כ בשו"ת גור אריה חא"ח סי' נ"ג לאסור יעו"ש. אמנם בתשו' נוב"י חא"ח סי' כ"ט דחה ראיותיו וכתב שאין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת קצב נכרי המוכר לישראל דכיון שישראל השוחט הוא לפי שרוצה לקנות ממנו בשר עיקר השחיטה בשביל ישראל וגם החשש השני שחשש בעל שב יעקב שמא יזדמן שר גדול ויקנה כל הבשר כתב עליו והוא חשש רחוק ומכ"ש כיון דבכזית בשר סגי וא"ל ס"ס שמא תמצא טריפה ואת"ל כשירה שמא לא ימכור הקצב לישראל. זה אינו דהכל ספק א' שמא יאכל הישראל ממנה שמא לא יאכל ובפרט שחשש שמא לא ימכור אפי' כזית לישראל אינו נכנס בגדר ספק כלל וכו' וסיים ובפרט שבעל שב יעקב בעצמו כתב שכל הגאונים שלפניו נהגו היתר בדבר והוא ז"ל המציא חומרא זו מדעתו המיקל לא הפסיד יעו"ש. והב"ד השע"ת בסעי' זה. וכ"כ בתשו' חת"ס חא"ח סי' נ"ג דיש להקל, וכ"ה דעת הישי"ע. וכ"כ בתשו' משיבת נפש סי"ט:

א

ק) שם. ואפי' יש להם שתים וכו' דא"א למיפלג לפי שאינם שוין. כ"כ הרא"ש והב"ד ב"י. וכתב ב"י דמ"ש הרא"ש לפי שאינן שוות ללמד שאעפ"י שהן שוות בשום ענין כיון שאינן שוות לגמרי א"א למיפלגיהו עכ"ל וכתב מ"א ס"ק כ"א וא"כ אם העכ"ום רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השנייה עכ"ל וכ"כ הר"ז או' כ"ב, ח"א כלל ט או, ח' מק"ק סי' מ"ג או' כ"ב, אמנם הלבוש כתב דזה דבר שאינו מצוי להיות שוות בכל ענין וכתב הא"ר או' כ"א משמע אף שכותי רוצה ליתן לו הגדולה והטובה מותר לשחוט שניהם דלעולם יש פתחון פה ששנית ניחא ליה וכ"מ ביש"ש ודלא כמ"א עכ"ל וכ"מ מדברי הפר"ח. וכ"כ ק"נ פ"ב דביצה סי' ט"ו או' ף' והכס"א או' ג'. כתב עוד הטעם להתיר משום דמצי ישראל למימר אין רצוני לקבל מתנות יעו"ש. והשו"ג או' ל' כתב עוד טעם שמא זה יצא טרפה וזה כשרה ויטול הוא הכשרה והגוי הטרפה יעו"ש. ואם הישראל השוחט אינו נוטל לעצמו כ"א חלק הפנימי וחלק אחוריים מניח בעור לעכו"ם המשוטף לכו"ע מותר לשחוט שניהם בכל גוונא, ק"נ שם, מ"ב או' ס"א:

א

קא) ואם א"צ לבשר של כל הבהמה אלא חציה ואם יחלוק וישחוט הבהמה שלו יפסיד חצי הבשר אע"ג שהם שוות לגמרי מותר לשחוט אחת מהן מן השותפות ויקח חצי הבשר וא"צ למיפלג מחיים, ב"י, וכ"כ בהגהות הלבוש, וכ"כ העט"ז. ומ"ש הט"ז סק"י לחליק על הב"י כבר השיגו עליו א"ר או' כ"ב והנה"ש או' ז' ובגדי ישע והמו"ק והחמ"מ בחי' או ז' והר"ז בק"א או' ב' וקיימו דברי ב"י יעו"ש. וכן הסכים הישי"ע וקה"י וכ"ף מ"ב או' ס"א:

א

קב) [סעיף יב'] אינו רשאי לתלוש הצמר וכו' שהרי תולש הוא אב מלאכה שעוקר דבר מגידולו ואינו מצורך השחיטה שאפשר לשחיטה זולתה ועוד שהרי זה היה אפשר לעשותו מעי"ט שלא הבהמה מתקלקלת בכך, לבוש. והגם דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז כדאיתא בבכורות כ"ה ע"א מ"מ מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה גזירה תולש אטו גוזז וכמ"ש שם הרא"ש יעו"ש, וכ"כ הטור בשם הר"י והרא"ש דבמתכוין לתלוש אסור, מיהו הרמב"ם פ"ג דין ג' כחב דמותר לתלוש הצמר ביו"ט למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אלא שבב"י לא פסק בזה כדברי הרמב"ם מפני שדעתו כדעת רוב הפו' שאוסרים וכן סתם כאן בש"ע, וכ"ה הסכמת האחרונים, ומ"מ נראה דאם אירע שלא תלשו הצמר מעיו"ט כל מה שצריך ונצרכו עוד לבשר לשמחת יו"ט דמותר לעשות ע"י עכו"ם משום דהו"ל שבות דשבות ובמקום מצוה מותר כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ה' ולקמן סי' תקפ"ו סעי' כ"א יעו"ש ובפרט לדעת הרמב"ם דמתיר אפי' ע"י ישראל וא"כ בכה"ג יש להתיר ע"י עכו"ם, וה"ד בבהמה העומדת לאכילה או בשל עכו"ם דא"צ הכן כמ"ש לעיל סעי' ג' יעו"ש, וגם ה"ד במקום שנוהגין לשחוט ביו"ט כמ"ש לעיל או ע"ד ואו' ע"ה יעו"ש:

א

קג) שם. אינו רשאי לתלוש הצמר וכו' וצריך להזהיר השוחטים שלא ישחטו ביו"ט כבשים הגדולים בשביל הקוצין שיש בצמרן והדבר קשה שיצאו בהכשרן שהסכין נפגם ואפי' באחד דהכרח לו ויותר טוב שימנעו משמחת יו"ט בבשר תאוה ממה שיפגעו בחשש איסור טריפה. רו"ח סי' תצ"ז או' ב' יעו"ש.

א

קד) שם הגה. בידו. ואפשר דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא וכמ"ש סי' תקכ"ג סעי' ב' מיהו בגמ' משמע דאסור בכל כלי. מ"א ס"ק כ"ג:

א

קה) שם הגה. בידו. דאם מפנהו בכלי נראה כגוזז. א"א או' כ"ג:

א

קו) שם. ומושכו אילך ואילך. וצ"ע במסובך שא"א לשחוט כך (דיש לחוש לחלדה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ד סעי' ח בהגה) וגם לא היה אפשר מעי"ט וי"ל דשרי בי"ט. א"א שם. מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' כ"י, מ"ב או' ס"ה. ומ"מ אם אפשר יש לעשות ע"ד עכו"ם כמ"ש לעיל או' ק"ב יעו"ש:

א

קז) שם. ואם נתלש נתלש. דהו"ל דבר שאין מתכוין שאין מתכוין לתלוש אלא לפנות ודבר באין מתכוין מותר. לבוש:

א

קח) שם. ואם נתלש נתלש. ולא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך עם שאר צמר שבצואר כמ"ש לעיל או' ק"ב בשם הרמב"ם וכ"כ מ"ב שם:

א

קט) [סעיף יג'] לא ימרוט את הנוצה וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ג דין ג' אבל בעוף לא ימרוט מפני שהוא דרכו ונמצא תולש ביו"ט. וכ"ה דעת ר' יונה והרשב"א והרא"ש וכן הסכים המ"מ שם אבל הרמב"ן כתב שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף ביו"ט כדי לשחוט דכיון דלא שאני לן באיסור תלישה בין מחיים לאחר מיתה וניתנה יו"ט לידחות אצל מלאכה זו שהרי עתידה הנוצה ליתלש משום אוכל אף מחיים מותר. וכתב הר"ן פ"ק דביצה ובפ' כלל גדול שכן נהגו אבל הרא"ש בפ' הלוקח בהמה סתר דברי הרמב"ן הנ"ז יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא והרא"ש שהסכימו לאסור עכ"ל וכך הם דבריו כאן בש"ע. אמנם ח"א כלל פ"ט או' ג' כתב דנהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א להם לשחוט בלא זה ויש להם על מי שיסמוכו. וכ"כ הזב"ש בדיני שחיטות דין נ"ח, וכן הסכים אהל יצחק סי' ך' סעי' ד' וכ' בלקיטת יצחק שם או' ז' ובפרט מי שהוא שוחט דמתא שאינו יכול לעשות מאתמול מותר למרוט. וכן הסכים הקומץ בדיני שחיטה כלל כ"ג או' ז' יעו"ש. והב"ד זבחי צדק על יו"ד סי' כ"ד או' ל' וכתב ועפ"ז הנהיגו השוחטים למרוט הנוצות עכ"ל. ומיהו כתב שם ח"א בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר עכ"ל. וכ"כ הזב"ש שם. קומץ שם. ולכן כל יר"ש יש למרוט הנוצות מעיו"ט כל מה שצריך לו ביו"ט כדי לצאת מפלוגתא ואם אינו יודע למרוט וחיישינן שמא יצא דם ע"י תלישת הנוצות אז יוליך אותם מעיו"ט אצל השוחט והוא ימרוט ואם לא עשו כן והביאו לשוחט ביו"ט אז יש להתיר למרוט אם אינו יכול לשחוט בלא זה כהסכמת דברי האחרונים הנז':

א

קי) שם לא ימרוט את הנוצה וכו' ומריטת נוצה אחר שחיטה אע"ג דאפשר במליגה בכ"ש כמ"ש ביו"ד סי' ס"ח סעי' י"א י"ל אוכל נפש הותרה ביו"ט וא"צ לאהדורי באופן אחר דומיא טומאה הותרה בציבור. א"א או' כ"ג:

א

קיא) [סעיף יד'] עפר מוכן וכו' וצריך שיהיה למטה עפר תיחוח וצריך להזמינו בפה כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' ה' והיינו שיאמר בפה זה יהיה לי לצורך כיסוי הדם אם מצא עפר מוכן או שיזמין בידו וא"צ לומר בפה כמ"ש השפ"ד שם ס"ק י"ב והב"ד זב"צ שם או' כ"א והיינו עפר דלמטה צריך להזמינו בפה או בידיו אבל עפר דלמעלה בלא"ה נותנו בידיו וכמ"ש השפ"ד שם. וכ"ז בחול אבל ביו"ט גם עפר דלמטה צריך להכינו מעיו"ט משום מוקצה וכמ"ש כאן בש"ע. והטעם שצריך גם עפר למטה כדאיתא בגמ' חולין ר"פ. כיסוי הדם השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר יעו"ש:

א

קיב) שם עפר מוכן וכו' ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה ביו"ט ולא חיישינן דילמא מימלך ולא שחט, מ"א סוף ס"ק כ"ה. וכ"כ הכלבו. א"ר או' כ"ז. ר"ז או' ל':

א

קיג) שם עפר מוכן וכו' עיין בגו"ר כלל ד' סי' ד' שכתב דמ"ש רש"י הזמנה בפה היינו לעפר שלמטה אבל לעפר שלמעלה אסור לטלטל ע"י הזמנה בפה וצריך שיעשה בו מעשה ודלא כמו דנהיגי טבחי מתא להזמין עפר בפה ולכסות בו מלמעלה ומכ"ש בעפר שרגלי הרבים דורסים דלא מהני ליה הזמנתו יעו"ש. והב"ד השע"ת אמנם בתשו' אהל יוסף סי' י"א הביא דברי הגו"ר הנז' וחלק עליו והביא ראיות להתיר ולקיים המנהג שנהגו השוחטים להזמין רק בפה יעו"ש. וכ"כ בתשו' דבר משה חא"ח סי' ל"ה. והב"ד בתשו' אה"י שם יעו"ש וכ"כ הפר"ח. וכן הסכים השו"ג או' ל"ג. ומ"מ כיון דאפשר לכתחלה יש לצאת אליבא דכ"ע ולעשות מעשה דהיינו להזמינו בעיו"ט בכלי או בקרן זוית ולומר זה יהיה לי לצורך מצות כיסוי הדם ובדיעבד אם לא הזמינו רק בפה יש לסמוך על המתירים ;

א

קיד) שם עפר מוכן וכו' ויהיה העפר תיחוח שיוכל לכסות בו ולא יצערך לכתשה ביו"ט דכתישת רגבים הוא מלאכה גמורה דהוא תולדה דטוחן ולא הותרה ביו"ט כדאיתא בגמ' ביצה ח' ע"ב. וגם יהיה בענין כשנוטל ממנו ביו"ט לא יהיה גומא וכמ"ש לקמן או' קל"ז יעו"ש ;

א

קטו) שם ואם עבר ושחט וכו' ואם עבר ושחט ואין לו דקר נעוץ לא יכסה דמו ומותר באכילה שאין הכיסוי מעכב. מהר"א אזולאי בהגהו' כ"י משם ס' בית מועד. ברכ"י או' ד' ער"ה או' ה' וכן פירש"י בביצה דף ח' סוף ע"ב ובחולין דף פ"ח ע"ב דאין הכיסוי מעכב האכילה והב"ד הער"ה שם וק"נ על הרא"ש פ"ק דביצה סי' ט' או' ה' יעו"ש. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' כ"ח בשם א"ח ומיהו בלילה אם רישומו ניכר יכסנו כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' ט"ז. והיינו בברכה כמ"ש הכנה"ג בהגה"ט שם או' ל"ה משה דמשיא. והב"ד זב"צ שם או' ע"ג;

א

קטז) שם אם יש לו דקר נעוץ וכו' בענין שא"צ לחפור ולכתת העפר ואעפ"י שלא הזמין עפר זה מאתמול שנעיצת הדקר לא היתה לדעת הזמנה מ"מ כיון ששחט כבר התירו לכסות בו שכיון שהעפר הוא תחוח וא"צ כתישה וגם הדקר הוא נעוץ מבע"י לא מיחזי כחופר גומא כ"כ ואין כאן איסור מלאכה כלל. לבוש. וכ"כ בב"י. וכ"כ הב"ח להלכה דאף אם לא הזמין הדקר לכך כדי לכסות אם שחט כבר יכול לכסות בו אלא דלמעשה כתב דיש להחמיר אם לא הזמינו לכך יעו"ש. ועיין לקמן או' קל"ו:

א

קיז) שם אם יש לו דקר נעוץ וכו' ואם נעץ דקר בקרקע עולם והוציאו מבע"י גם זה עפר מוכן מקרי דשרי לשחוט עליה לכתחלה אבל אם הדקר הניחו נעוץ אין לכסות בו אלא בדיעבד. פר"ח. שו"ג או' ל"ג;

א

קיח) שם עפר תיחוח וכו' ואע"ג דעביד גומא הא ק"ל דהחופר גומא וא"צ לה אלא לעפרא פטור אבל אסור והיכא דשחט כבר התירו לכסות אבל אם אין דקר נעוץ הוי תרתי איסורא חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא הרא"ש פ"ק דביצה סי' ט' ויו"ד. והב"ד מ"א ס"ק ה. ומיהו מ"ש שם המ"א בשם הרא"ש הטעם דהתירו דקר נעוץ משום שמחת יו"ט כבר השיג עליו ק"נ שם על הרא"ש דה"ט לב"ש אבל לב"ה אם שחט אין הכיסוי מעכב אכילה וטעמא דהתירו דקר נעוץ משום מצות כסוי הדם יעו"ש. וכ"כ בספרו נתיב חיים בגליון המגינים. וכ"כ המחה"ש:

א

קיט) שם. בעפר תיחוח וכו' ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לעלעלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב. הרמב"ם ריש פ"ג. וכ"כ הב"ח דאף בשאר עפר המטולטל שאינו מוכן אין לכסות אפי' שחט כבר יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' כ"ב. וכתב השו"ג או' ל"ד וכן עיקר. אמנם היש"ש פ"ק דביצה סי' כ"א כתב דאם יש לו עפר תיחוח הרבה שאינו עושה גומא שמיד שנוטל העפר נופל העפר תחתים שרי לכסות בו אם שחט אפי' אין לו דקר נעוץ מבע"י דחד איסורא שרי וכמ"ש סעי' ט"ו יעו"ש והב"ד מ"א שם. א"ר או' כ"ח. וכ"כ נתיב חיים. וכ"פ ר"ז או' ל"א. ח"א כלל פ"ט או' ד' מק"ק סי' מ"ג או' ל' מ"ב או' ע"ד. ומיהו מ"ש הט"ז ס"ק י"ב להתיר בשעת הדחק לשחוט אפי' לכתחלה ולכסות בעפר שאינו מוכן כבר השיג עליו הר"ז בקו"א או' ה' וכתב דלא ק"ל כוותיה יעו"ש. וכן החמ"מ או' י"א הרבה להשיג על דברי הט"ז הנז' יעו"ש. ועיין לקמן או' קל"ד.

א

קך) ואם שחט ע"ג קרקע קשם ויש שם דם הרבה יטיל קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' ז' אבל אם נתיבש הדם קצת נ"ל דאסור לגורדו ביו"ט דקמשווה גימות בבית (ל"ד שהוא ודאי אלא חיישינן דלמא אתי לאשויי גומות. מחה"ש) והוי מלאכה דאו' מ"א שם. א"ר שם. חמ"מ או' י"ב ר"ז או' ל"ח. מ"ב או' ע'.

א

קכא) שם הגה. ואפי' היה צריך לכמה וכו' דכיון דיש לו דקר נעוץ הרי מוכן ועומד הוא, והב"ח ס"ל דהטעם דבעינן דקר נעוץ משום דאם נועצו ביו"ט יש בו צד רמז חפירה וע"כ כתב דלא שרי אלא דקירה אחת יעו"ש. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק כ"א. וכ"כ ה' שער המלך דף מ"ז בשם המאירי יעו"ש. אמנם הלבוש כתב כדברי מור"ם ז"ל דאפי' צריך לכמה דקירות שרי. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ו על דברי הב"ח הנז' דאין דעת הפו' כן. וכן הסכים הפר"ח בסעי' י"ט והשיג על הב"ח יעו"ש. וכ"ה דעת א"ר או' כ"ט. נה"ש או' י"ג וכ"כ בביאורי הגר"א וכ"כ הר"ז או' ל"ב. מק"ק סי' מ"ג או' ל"א.

א

קכב) [סעיף טו'] אפר כירא שהוסק מעיו"ט מותר וכו' דדעתיה עלויה לכל מילי. רש"י ביצה ח' ע"א. לבוש.

א

קכג) שם. מותר לכסות בו. לשחוט לכתחלה ולכסות בו. מ"א ס"ק כ"ז. א"ר או' ל' פר"ח. א"א או' כ"ז. חמ"מ או' י"ג. מק"ק סי' מ"ג או' כ"ה. מ"ב או' ע"ו:

א

קכד) שם. אבל אם הוסק ביו"ט אסור. דהו"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה דמעיקרא עצים והשתא אפר. תו' והרא"ש. והב"ד הטור וב"י. ט"ז ס"ק י"ד. מ"א ס"ק כ"ח.

א

קכה) ואם הסיק עצים ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כיון דעיקר איסורו מדבריהם. מ"א שם. א"ר שם. ער"ה או' ז' חמ"מ שם. ר"ז או' כ"ד. מק"ק שם. מ"ב או ע"ז.

א

קכו) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' דמאתמול בעודם עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם. רש"י שם. לבוש.

א

קכז) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' וגחלים עוממות (היינו שנעשו פחמים) אסור לטלטלן ביו"ט. מ"א ס"ק כ"ט. ודעת נתיב חיים להתיר אבל הא"ר או' ל' כתב כדברי מ"א. וכ"כ א"א או' כ"ט. ר"ז או' כ"ו וכתב אפי' נתחממו מעיו"ט שהרי אינן ראויים לכלום עכ"ל. ובס' קה"י הסכים דגחלים קטנים שאינם ראוים להבעיר אותם לצורך בישול וצלי אסורים לטלטל אבל גדולים מותרים כמו עצים להסקה יעו"ש.

א

קכח) ואם אח"ז שוב הובערו מותר וכמ"ש מ"א סי' תק"ז סק"ו דאפר שהוסק ביו"ט ונצטנן וחזר ונתחמם מותר דאין מוקצה לחצי שבת וה"ה לגחלים, וה"ה דמותר לנפוח בהם אם מונחים אצל גחלים לוחשות כדי להבעירם ואע"ג דע"י הנפיחה זזין הגחלים עוממות המוקצים ממקומם אין בכך כלום כמ"ש רמ"א סי' ש"ח סעי' נ' דמותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה וכ"ש כאן דאין מתכוין כלל לטלטלי. מחה"ש ס"ק כ"ט:

א

קכט) שם. אלא א"כ היא חם וכו' ואם נצטנן וחזר והיחם שרי כמ"ש סי' ש"י סעי' ג' יעו"ש. מ"א סי' תק"ז סק"ו. א"ר בסי' זה או' ל' ר"ז או' כ"ה:

א

קל) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' ויראה שלא יהיה בהאפר ניצוצות משום מכבה, זבחי רצון סי' י"ט ס"ק ע"ב. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' כ"ט:

א

קלא) שם. אלא א"כ הוא חם וכו' מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועים ואוסרים כיסוי באפר חם ט"ז ס"ק ט"ו וזהו דוקא בעפר העליון אבל בעפר התחתון אין לכסות באפר חם כ"כ בס' זב"צ על יו"ד סי' כ"ח או' ב' בשם גידולי הקדש וליקוטי יוסף ולכן כתב יש להזהיר להשוחטים שלא למצות דם השחיטה בכירה שיש בה אש ועפר שהיס"ב יעו"ש:

א

קלב) שם. שראוי לצלות בו ביצה, ל"ד אלא כל שראוי לחמם ולהפשיר משקה צונן וכדומה נמי עדיין במלאכה ראשונה קיימא ולאו נולד הוה, מש"ז או' ט"ו. ועיין לעיל או' קכ"ו:

א

קלג) שם. שראוי לצלות בו ביצה. וא"ת היאך אנו מסלקין אפר הכירא ביו"ט לאפות הפשטיד"ה אע"ג שאין ראוי לצלות בו ביצה. ואומר ר"י דמוקצה אינו אסור לטלטל ביו"ט בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט. תו' ביצה חי' ע"א ד"ה אמר. ט"ז ס"ק ט"ו. ועיין לקמן ססי' תק"ט בהגה:

א

קלד) שם. ואם שחט מותר לכסות בו וכו' כ"כ התו' בביצה ח' ע"א ד"ה אמר בשם הירושלמי והטעם כתב שם הרא"ש משום דליכא אלא חד איסורא של מוקצה ומשום שלא לבטל מצות כיסוי הדם התירו יעו"ש, והב"ד ב"י. מ"א סק"ל. ומיהו דעת הרמב"ם לאסור כמ"ש לעיל או' קי"ט אבל דעת הלבוש והפר"ח והאחרונים כדברי הש"ע וכ"כ לעיל או' קי"ט יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

קלה) שם. מותר לכסות וכו' ואע"ג דבעפר בית בעינן דקר נעוץ שאני התם דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקעביד גומא ואע"ג דא"צ אלא לעפרה ואינו מתכיין לגומא איסורא מיהא איכא אבל הכא גבי אפר כירא אין כאן אלא חד איסור שאינו מן המוכן וכיון ששחט כבר לא גזרו עליו. לבוש:

א

קלו) שם הגה. ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר וכו' והמ"א ס"ק ל"א כתב דאפר כירא עדיף טפי מדקר נעוץ יעו"ש וכ"כ הפר"ח. וכ"כ א"ר או' ל"א וכתב שכ"ה בס' עה"ק להרשב"א דף מ"א יעו"ש. וכ"ה דעת החמ"מ בביאורים או' י"ב. וכ"ה דעת הגר"א וכ"נ דעת הר"ז או' ל"ב אבל הלבוש כתב כדברי מור"ם ז"ל דקדר נעוץ עדיף מאפר כירא משום שהיה מוכן קצת. וכ"ה דעת הט"ז ס"ק ט"ז. וכן הסכים המאמ"ר או' י"ט אלא שכתב ומיהו נראה דהאי דקר נעוץ בעינן שיהא נעוץ מבערב ע"ד לכסות בו באופן שהכינו לכך יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ט"ז דדקר נעוץ שלא הכינו יש מוקצה וגומא תרין איסורין דרבנן ואם דקר נעוץ והזמין בהא י"ל דקר נעוץ עדיף יעו"ש. אכן מדברי ב"י וט"ז ולבוש משמע דאף אם לא הזמינו לכך דקר נעוץ עדיף יעו"ש. ועיין לעיל או' קט"ז. ומיהו אם צריך לכמה דקירות ודאי דאפר כירא עדיף דהא לכמה דקירות יש עוד פלוגתא כמ"ש לעיל או' קכ"א יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' ק' דלדקור כמה דקירות לכ"ע אינו נכון במקום שיש אפר אף שהוסק בו ביום:

א

קלז) [סעיף טז'] הכניס עפר הרבה וכו' ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא סכנה. רש"י ביצה ח' ע"א. ב"ח. מ"א ס"ק ל"ב. ומשמע דבאין דקר נעוץ מיירי והא דאמרינן לעיל דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפירה י"ל דהתם שאני שהוא קרקע עולם הלכך אעפ"י שהוא תיחוח שייך חפירה אם אין דקר נעוץ אבל הכא שהוא עפר המיטלטל אעפ"י שאין דקר נעוץ לא שייך חפירה. ב"י. והט"ז ס"ק ח"י כתב דשם מיירי בקרקע שוה דאעפ"י שהוא תיחוח כשהוא נוטל משם הוי חפירה אבל הכא מיירי שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא נוטל משם ולמעלה אין שייך חפירה יעי"ש. ואפשר שזהו נמי כוונת ב"י דמ"ש שהוא עפר המיטלטל ר"ל לפי שהוא גבוה מן הארץ. והמ"א שם כתב דלפי הטעם שכתב הוא ז"ל דבעי דקר נעוץ משום הכנה לק"מ ומיירי בעפר תיחוח כ"כ דלא עביד גומא הא לא"ה אסור לעשות בו דבר אחר כ"א לכסות בו וכתב שכ"מ בתו' והר"ן שם בהדיא יעו"ש. ואפשר דאם הוא גבוה מן הארץ גם הוא יודה דמותר לעשות בו דבר אחר אעפ"י שאינו תיחוח כ"כ. והיינו שיטול מראש השיפוע בענין שלא יעשה גומא בעפר. וכ"כ הר"ז או' כ"ט. מק"ק סי' מ"ג או' כ"ז. ומיהו בקמח ופירות ליכא איסור גומא וכמ"ש לקמן סי' תק"ו סעי' א' בהגה. יעו"ש:

א

קלט) שם. והוא כנוס במקום אחד. ר"ל שעדיין לא שטחו ע"פ גינתו. כ"מ מפירש"י:

א

קמ) שם. והוא כנוס במקום אחד. וטעמא דמילתא דאם אינו כנוס בעל אגב קרקע. ב"ח:

א

קמא) שם. מותר לכסות בו וכו' משמע דאפי' לכתחלה מותר לשחוט ולכסות בו. וכ"כ הב"ח אבל בס' א"ח כתב בשם הרשב"א דה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה ביו"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והב"ד ב"י וכ"ה בהדיא בס' עה"ק להרשב"א בבית מועד שער ב' או' ב' והב"ד א"ר או' ל"ב וכתב דמה שהאריכו היש"ש והט"ז לתמוה ומגיהין בדבריו בדחוקים לפי שלא ראו במקור יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או ו' בשם זקני מהר"א אזולאי. וכ"כ הפר"ח דזה נראה עיקר להחמיר. ומיהו השו"ג או' ל"ח כתב דאין לנו אלא פסק רבינו המחבר דאפי' לכתחלה שוחט ומכסה, וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתה בזה לכתחלה יש להתנות עליו לעשות בו כל צורכו ואם לא התנה ויש בזה מניעת שמחת יו"ט אם לא ישחוט אז יש לסמוך על המתירים לשחוט אפי' לכתחלה ולכסות בו:

א

קמב) שם לכל מה שיצטרך. משמע דמותר לכל תשמיש מיהו התו' (ביצה ח' ע"א) בתירוץ בתרא כתבו דאינו מותר רק לכסות בו אבל שאר צרכיו לא יעו"ש. וכ"ה לדעת הרשב"א ודעמיה דאינו מותר רק לכסות בו ודוקא אם כבר שחט וכמ"ש באו' הקודם וכבר כתבנו שם דלכתחילה יש להחמיר ;

א

קמג) שם אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו לא וכו' ודוקא לצורך גינתו הוא דאסור אבל אם הכניס מלא קופה בסתם מותר לעשות בו כל צרכיו וכמ"ש בסעי' שאח"ז;

א

קמד) [סעיף יז'] מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם וכו' אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטנו וצואה הוי ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. יש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ג. שכנה"ג בהגה"ט או' ח' מ"א ס"ק ל"ג. א"ר או' ל"ג. פר"ח בסעי' ח"י ר"ז או' כ"ח. מק"ק סי' מ"ג או' כ"ע. ויש מקילין גם בזה או"ז בהלכות כיסוי הדם סי' שצ"א וכ"כ ק"נ פ"ק דביצה סי' י"א או' ס' לדעת הרא"ש דמותר לכסות בו צואה כנהרבלא"י ור' זירא שהמה רבים נגד רבא וכ"כ הצל"ח יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' ק"ט דאפשר דכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש דאם הכינו לודאי דעתו גם על הספק וכוי שאני משום התרת חלבו יעו"ש:

א

קמה) ומיהו אם הכין עפר לצואה הוי מוכן לכוי דזה וזה ספק כדאיתא בגמ' מ"א ס"ק ל"ה. א"ר שם. מאמ"ר או' כ"ג חמ"מ או' ט"ז. והיינו כגון ששחטו באמצע החצר אבל אם שחטו בקרן זוית בלא"ה אין מכסין את דמו וכמ"ש לקמן סעי' ח"י יעו"ש:

א

קמו) שם. ועושה בו כל צורכו דמן הסתם דעתו לכל מה שיצטרך למחר. ר"ז או' כ"ח:

א

קמז) שם ועושה בו כל צורכו. ואפי' לכתחלה מותר לשחוט ולכסות בו ואפי' לדעת הרשב"א דמחמיר לכתחלה בסעי' הקודם כמ"ש לעיל או' קמ"א הכא שמכניס בסתם מתיר אפי' לכתחלה כמ"ש בסי' עה"ק שם והב"ד א"ר או' ל"ב:

א

קמח) שם הגה. ועיין לעיל סי' ש"ח וכו' ר"ל דשם מבואר דמותר לכסות בו צואה ג"כ אעפ"י שהוא ספק אם יעשה התינוק צרכיו במקום המאוס. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

קמט) שם, ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית, מפני מיעוטו כבסעי' הקודם:

א

קנ) שם. והוא שייחד לו קרן זוית. אבל אם לא ייחד לו קרן זוית בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח. ואם יש רצפת אבנים או נסרים שרי כמ"ש שם או' רל"ח:

א

קנא) שם. ואם הוא עפר תיחוח וכו' דאל"כ הא צריך כתישה ואסור כמ"ש לעיל או' קי"ד יעו"ש. וגם יהיה בענין דכשנוטל ממנו לא יהיה גומא כמ"ש לעיל או' קל"ז יעו"ש:

א

קנב) שם. ואם הוא עפר תיחוח וכו' אבל אם אינו תיחוח כ"כ אפי' הוא תלוש ונתון בכלי אסור ליטלו מן הכלי שלא יעשה גומא בהעפר. ר"ז או' כ"ט. ומיהו מותר להוציא דבר התחוב אעפ"י שעושה גומא אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא. מ"א ס"ק ל"ב, ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח בהגה ולקמן סי' תק"ו סעי' א' בהגה יעו"ש:

א

קנג) [סעיף חי'] כוי וכו' ר"ל בין כוי שהוא ספק חיה בין כוי שהוא כלאים הבא מבהמה וחיה אין שוחטין אותו ביו"ט וכו' דדין שניהם שוים וכמבואר בטור ובש"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' ג' יעו"ש. ומ"ש בהגה פי' בריה שנולדה מתיש וצביה חדא מנייהו נקט א"נ נקט מידי דשכיח:

א

קנד) שם. אין שוחטין אותו ביו"ט. דכיון שהוא ספק בהמה ספק חיה אסור לכסותו ביו"ט מספק שמא בהמה הוא הילכך אסור לשוחטו. לבוש. וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' כ"ח סק"ח:

א

קנה) שם. אין שוחטין אותו ביוט. והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהיה רשומו ניכר, ב"י בשם הרא"ש. לבוש. והטעם דאין שוחטין לתוך כלי שמא יאמרו מקבל דם לזורקו לע"ז כמ"ש ביו"ד סי' י"א סעי' ג' יעו"ש. ועיין לקמן או' ק"ס:

א

קנו) שם. ואם שחטו אין מכסין את דמו. ואפי' תיש הבא על הצביה דאמו חיה ג"כ אין לכסות ביו"ט וגם אין מברכין עליו ודלא כרש"ל וט"ז וש"כ ביו"ד סי' כ"ח אלא כסברת הב"ח והדרישה ז"ל שם ודעמיהו. הרב מטה אשר סי' ח"י. וכ"פ בס' בית מאיר שם. וכן הסכים בס' זב"צ שם או' י"ב יעו"ש, ודלא כצל"ח:

א

קנז) שם. אין מכסין את דמו. וכן כל דבר שמכסה בלא ברכה אם אירע כן ביו"ט לא יכסה דומיא דכוי. הרב תורת יקותיאל יעוש"ב. מחב"ר ביו"ד סי, כ"ח או' ך' זכ"ל חא"ח או' יו"ד:

א

קנח) שם אין מכסין את דמו, דיש כח ביד חכמים לעקור מצות כיסוי בשוא"ת משום גזירת התרת חלבו כמ"ש האשל אברהם ביו"ד סי' כ"ח סק"ג. יפ"ל ח"ג או' א' וכ"כ הריטב"א בחידושיו וסיים ובפרט דאפשר שיתקיים המצוה במוצאי יו"ט אם יהיה עדיין רישומו ניכר:

א

קנט) שם אפי' יש לו עפר מוכן. ואפי' הכינו בהדיא לשם כיסוי כוי. מאירי. ועיין בצל"ח שדעתו דדוקא בכוי שהוא בריה בפ"ע אבל בנולד מצבי הבא על התשיה אם הכינו בהדיא מעיו"ט לכסויו מותר לשחוט אותו ביו"ט יעו"ש. אמנם מסתמיות דברי הש"ע והאחרונים משמע דאין חילוק ובכל גוונא אסור לשחוט:

א

קס) שם מפני שהרואה יאמר וכו' הש"כ ביו"ד סי' כ"ח סק"י הביא דעת הב"ח להקל בזה"ז דאם שחט מניח מעט עפר בכלי ויקבל הדם בתוכו כדי לכסותו בערב יעו"ש אבל השמ"ח שם או' ד' כתב לאסור ליתן הדם לתוך כלי שבו מעט עפר או מים עכורים כדי לכסותו בערב יעו"ש. וכן הסכים התב"ש שם או' ז' בל"י שם או' ג' וכ"כ מ"א ס"ק ל"ד. ועיין לעיל או' קנ"ה:

א

קסא) ואם הכוי מחוסר אבר במקום שאינו עושה אותו טרפה כגון שנקטעה ארכובה הנמכרת עם הראש או שנקטעה ידו או שנקטעה אזנו מותר לשוחטו ביו"ט ויקבל דמו בכלי ויכסנו בגילה משום דאין מקריבין מחוסר אבר לע"ז. שש"א שם סוף או' ג' זב"צ שם או' ט"ו:

א

קסב) שם ולערב וכו' היינו במוצאי יו"ט. כ"כ הרי"פ והרא"ש פ"ק דביצה. וכ"כ הלבוש. ר"ז או ל"ה ולדידן שעושין שני ימים צריך להמתין בכיסוי עד מוצאי יו"ט שני. מאירי. מ"ב או' צ"ז:

א

קסג) שם ולערב אם רישומו ניכר יכסנו. דכיון דלא מכסי ליה ביו"ט אעפ"י דמכסי ליה בחול לא אתי למימר ודאי חיה הוא להתיר חלבו. הרי"פ והרא"ש שם. לבוש:

א

קסד) שם יכסנו. ובין כך ובין כך כופה עליו כלי לשומרו כדי שיכסנו. שיטה מקובצת. פת"ע או' נ"ז:

א

קסה) שם הגה. ודוקא ששחט בקרן זוית וכה"ג. מקום שאין בו דריסת הרגל תמיד. ר"ז או' ל"ה:

א

קסו) שם בהגה. אפי' דם בהמה וכו וכ"ש כוי. מ"א ס"ק ל"ה. ור"ל כיון דבלא"ה מותר לכסות משום דהו"ל כגרף של רעי וכו':

א

קסז) שם בהגה. אם יש לו עפר מוכן. כגון שהכניס מלא קופתו עפר בסתם כמ"ש סעי' י"ז או שהכין לכסות בו צואה דמוכן ג"כ לכוי כמ"ש לעיל או' קמ"ה יעו"ש. משמע אבל אם היה לו דקר נעוץ מבע"י אין לכסות ואפי' אם שחט באמצע החצר כיון שלא התירו דקר נעוץ אלא דוקא אם כבר שחט ומשום מצות כיסוי כמ"ש לעיל סעי' י"ד יעו"ש. וכ"כ בשה"ג פ"ק דביצה בשם הריא"ז. ומ"ש שם הב"ח להגיה תיבת לא בדברי הריא"ז מבואר שם אח"כ באו' שאח"ז שאינו כן יעו"ש. וכ"כ הפת"ע או' נ"ח:

א

קסח) שם בהגה. דהו"ל כגרף של רעי וכו' פי' והרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו. ט"ז סק"ך. ר"ז או' ל"ה:

א

קסט) שם בהגה. שלא יתלכלכו כליו בחצר. עיין מ"א ס"ק ל"ה שמצדד דאין להקל בזה לכסות אלא רק היכא שמכוין באמת בשביל שלא יתלכלכו כליו אבל אם מכוין רק למצות כיסוי אסור יעו"ש:

א

קע) [סעיף יט'] שחט בהמה וחיה ונתערב דמם וכו' ולאו דוקא נתערב בדם בהמה אלא ה"ה אם נתערב בדם כוי שאם יכול לכסות הכל בדקירה א' יכסנו ואם לאו אל יכסנו. הרשב"א בעה"ק בבית מועד שער ב' או' ב' פר"ח. חמ"מ או' י"ז. ר"ז או' ל"ו. מק"ק סי' מ"ג בליקוטי רימ"א או' ל"ה. מ"ב או' ק"א:

א

קעא) שם. ונתערב דמם וכו' בענין שחייב בכסוי כמ"ש ביו"ד סי' כ"ח סעי' י"ג י"ד, מ"א ס"ק ל"ו. חמ"מ שם ר"ז שם מק"ק שם או' ל"ו ומבואר שם ביו"ד דאם שחט ונתערב דם חיה בדם בהמה רואים דם הבהמה כאילו הוא מים ואם היה דם החיה נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם חייב לכסות ואם לאו פטור, ועוד מבואר שם אם שחט חיה ואח"כ שחט עליו בהמה פטור מלכסות דהא למעלה הוא דם בהמה שפטור מכסוי ולהיפך אם שחט בהמה ושחט עליו חיה חייב לכסות דהא דם חיה למעלה יעוו"ש אלא דהכא מיירי שנתערבו זב"ז, מחה"ש:

א

קעב) שם. ויש לו עפר מוכן וכו' אם יכול לכסותו בדקירה אחת וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ג וכתב ב"י וטעמו משום דאע"ג דאית ליה עפר מוכן ואפר כירה כל שצריך יותר מדקירה אחת לכסותו אסור משום דקטרח נמי בשל בהמה ואם אין לו עפר מוכן אע"ג שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח אסור לכסותו אפי' בדקירה אחת יעו"ש. והטור כתב דבדקר נעוץ יכול לכסותו בדקירה אחת כיון שכבר שחט ובעפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות יעו"ש. והב"ח כתב דגם לדעת הרמב"ם יכול לכסות בדקר נעוץ בדקירה אחת אם הכינו לכך מבע"י יעו"ש והב"ד מ"א ס"ק ל"ז. וכ"כ הפר"ח, וכ"כ הר"ז או' ל"ו, והט"ז ס"ק כ"א לחלק יצא דאם כבר ניתקו הדקר והעלה עפר מותר לכסות בדקירה אחת אבל אם לא ניתקו עדיין אסור אפי' דקירה אחת שצריך לעשות גומא ולא הותרה אחר שחיטה דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובת יעו"ש, משמע דאם הוא בענין שאינו עושה גומא אף לדעת הט"ז מותר לכסות בדקר נעוץ בדקירה אחת נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא ודעת הש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם משמע דס"ל כמ"ש בב"י דבדקר נעוץ אסור לכסות אפי' בדקירה אחת וכ"פ הלבוש. וכ"נ דעת הנה"ש או' י"ד, וכ"כ הש"ג או' מ"ו דלענין הלכה אין לנו אלא כפסק הש"ע:

א

קעג) ומיהו מ"ש הטור דבעפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות כתב עליו הפר"ח דזה אינו מכוין להלכה דאעפ"י שהתירו נולד משום מצות כיסוי אבל טרחה ביו"ט לא רצו להתיר יעו"ש וכ"פ הלבוש, וכזה דעת הש"ע והאחרונים:

א

קעד) שם אם יכול לכסותו בדקירה אחת וכו' ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש סוף סעי' י"ח. מ"א ס"ק ל"ז. חמ"מ או' י"ז מק"ק סי' מ"ג או' ל"ז. מ"ב או' ק"ה:

א

קעה) שם. אם יכול לכסות בדקירה אחת וכו' ומיהו אם לכסות דם החיה והעוף לבדם היה צריך יותר מדקירה א' ועכשיו בשתי דקירות יכול לכסות כל דם התערובת דבר ברור הוא שמותר לכסות בשתי דקירות. פר"ח, חמ"מ שם. ר"ז או' ל"ו. מק"ק שם, מ"ב או' ק"ג. וכן אם היה צריך לדם החיוב בפ"ע יותר משתי דקירות גם עתה יכסה בג' דקירות אי סגי ליה בכך ולא ביותר וכן לעולם. חמ"מ שם:

א

קעו) שם. ואם לאו לא יכסנו. משום דקטרח נמי בשביל בהמה. ב"י, לבוש, ולפי מ"ש לעיל סעי' ט"ו דבדיעבד אם שחט ואין לו עפר מוכן מותר לכסות אף באפר שאין מוכן ה"ה בענינינו נמי דינא הכי דמותר דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה, מ"ב או' ק"ד. ומיהו נראה דה"ד לדעת המתירים לכסות בדקר נעוץ אבל לדעת האוסרים בדקר נעוץ כמ"ש לעיל או' קע"ב ה"ה באפר שאינו מוכן דהא כתב מור"ם שם בהגה דעדיף טפי לכסות בדקר נעוץ מאפר שאינו מוכן יעו"ש ודו"ק:

א

קעז) שם. ואם לאו לא יכסנו. אפי' בדקירה אחת דשמא לא יכסה דם המחוייב בכיסוי ונמצא שטרח ביו"ט שלא לצורך. רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' כ"ג. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ח. מ"א ס"ק ל"ח. מיהו הט"ז ס"ק כ"א כתב על דברי רש"ל הנז' דאינו מוכרח דהא ק"ל ביו"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשינן דמו ואפי' מקצת דמו א"כ שפיר יש לכסות מקצת דמו בדקירה א' יעו"ש אבל הפר"ח הסכים לדברי רש"ל הנז' דאם לא יספיק לכסותו בדקירה א' לא יכסנו כלל אפי' בדקירה א' יעו"ש. וכ"ה דעת א"ר או' ל"ח. מאמ"ר או' כ"ה. ר"ז או' ל"ו. מק"ק סי' מ"ג או' ל"ז. ומ"ש הט"ז על דברי רש"ל הנז' כתב עליו הא"ר שם דלא קשה מידי דשמא באותו מקום שמכסה הוא מעט דם חיה עד שנתבטל גם שמא ליכא שם דם הנפש שהוא מעט, והמאמ"ר שם כתב דנהי דק"ל דמו ואפי' מקצת דמו מ"מ בעינן שיכסה כל הדם הכנוס ועומד לפניו וכל שאינו מקיים המצוה כתקנתה לא רצו להתיר לו שום צד חפירה ביו"ט יעו"ש. ועוד עיין בנתיב חיים ונה"ש או' ט"ז וכ"ז בקו"א או' ו' שכתבו עוד ישובים אחרים בדברי רש"ל הנז' יעו"ש ומיהו לערב אם רשומו ניכר יכסנו וכמ"ש לעיל סעי' ח"י יעו"ש:

א

קעח) [סעיף ך'] לא יכסנו ביו"ט. אבל יכול הוה לאוכלו ביו"ט שאין הכיסוי מעכב האכילה דעשה בעלמא בפ"ע הוא ואע"ג דכששחט ביו"ט מותר לכסותו היינו מפני שהוא מן הדברים שהם מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותן מעיו"ט אבל כאן היה אפשר לעשותן מעיו"ט שהרי שחטו בעיו"ט. לבוש. ועיין לעיל או' קט"ו:

א

קעט) שם. לא יכסנו ביו"ט. אפי' בעפר מוכן. רשב"א בעה"ק מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' מ' ר"ז או' ל"ז. מק"ק שם או ל"ח, מ"ב או' ק"ו:

א

קפ) שם. לא יכסנו ביו"ט. וביה"ש י"ל דמכסה שבות ביה"ש במקום מצוה לא גזרו ואפשר קנסו ליה דלזהר שהיה לכסות מבע"י וצ"ע. א"א או' ט"ל, ואם שחט ביה"ש ולא כסהו עד הלילה אפשר שיש לכסות דלא גזרו אלא על השוחט מבע"י ולא על השוחט ביה"ש שהוא ספק לילה:

א

קפא) שם. לא יכסנו ביו"ט. ולערב אם רשומו ניכר יכסנו כמ"ש לעיל סעי' ח"י. ועיין בדברינו לשם או' קס"ב ואו' קס"ד ועוד עיין לעיל או' קט"ו מ"ש שם בס"ד:

א

הגה ס"ה ובעינן ג"כ שהפריס ע"ג הקרקע כצ"ל:

ב

ט"ז סק"ו אף ע"פ שהן שוות לגמרי שרי כצ"ל:

ג

ש"ע סי"ד ואם עבר ושחט וכו' ע' כנ"י סי' ע"ז:

ד

(סקי"ב) כדאמר רב יהודה נראה כצ"ל:

ה

שם ור"י לא ס"ל כרבא כצ"ל:

ו

שם אם שחט ולא מצא עפר רק שאינו מוכן כצ"ל:

ז

(סקי"ז) אפילו לכתחלה ובסוף גבי גגו כצ"ל:

א

וחכם. וה"ה שחכם יכול להראותו לחכם אחר שידע ליזהר שלא ישחיזנו (כ"מ במ"מ):

ב

ועכשיו. מדסתם רמ"א ש"מ דס"ל דאין בזמנינו דין ת"ח כמ"ש בכמה דוכתי ומ"מ צ"ע למה דהא עכ"פ ידע ליזהר שלא ישחיזהו דהא מצינו דדנין בזמן הזה דין ת"ח לכמה דברים עבח"מ סי' ב': וכל אדם מותר לבדוק הסכין אחר השחיטה (ב"ש וכ"מ בד"מ בשם ש"י) דלא כלבוש שנסתפק בזה:

ג

ואף על פי שהיה אפשר. כיון דאוכל נפש עצמו הוא (ר"ן) ואפי' להאוסרין בסי' תצ"ה מ"מ באיסור הוצאה לא מחמרי' כולי האי עסי' תקי"ח:

ד

אין שוחטין. ולמקילין בססי' תצ"ה מותר לשחוט אם לא הביאו בשבילו (טור) וביש"ש כ' דלכ"ע אסור:

ה

אסורות. היינו בעיר שאין רובה עכו"ם דאמרינן מסתמא הביאה לצורך ישראל:

ו

ספק מותרות. צ"ל דמיירי בעכו"ם השרוי עמו בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דאל"כ אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אבל הלשון לא משמע כן וע' בב"י וצ"ע:

ז

ביום שני. מ"כ בגליון ש"ע של הש"כ וז"ל ט"ס וצ"ל בי"ט אני אומר שבגמ' ובכל הפוסקים כתבו סתם שמותר ומשמע אפי' בי"ט ראשון ועוד דהרי הב"י כ' כן בשם הרשב"א והרשב"א בספר עבודת הקודש דף מ"ה ע"ב לא כתב בי"ט שני רק סתם עכ"ל ש"ך ודבריו אמת לדעת הרשב"א אבל הש"ע שפוסק כההיא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו לחומרא וכמ"ש סי' תקט"ו ס"ז אם כן ס"ל בי"ט ראשון אסור אבל בי"ט ב' מותר וכמ"ש סי' תצ"ז ס"ד וגם הא"ח שמביא הב"י סובר כן וכ"ה ביש"ש:

ח

עומדת לאכילה. דמוכן אגב אמו דאי בעי היה שחטה ואוכלה עם הולד ואפי' האם טריפה דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם (מ"מ גמ') ולפי' התוס' בעי' דוקא מוכן ועומד לכלבים ובזמן הזה סתם טריפות אין עומדים לכלבים א"כ ולד טריפה אסור וצ"ע, עמ"ש סי' ש"ח סל"א וכתוב ביש"ש לפי מאי דקי"ל כר"ש שרי בכל ענין אפי' עומדת לגדל ולדות חדא דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד ועוד דבב"ח אין איסור נולד כמ"ש התוס' והטעם דאין ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיי' ועוד דאף קודם לידתו היה ראוי לאכול משא"כ באפרוח עכ"ל:

ט

דקים ליה. והאידנא אין אנו בקיאין בזה כמ"ש בי"ד סימן י"ג סס"ג:

י

דחיישינן. כלומר אף על פי שאם נולד עגל בחול מותר בו ביום ואין חוששין לריסוק איברים כמ"ש ביו"ד סימן ט"ו ס"ב מ"מ בי"ט חיישינן: וז"ל ד"מ דודאי אם רואים שינוי באיברים הפנימים חוששין ונתבאר סימן תצ"ז דאסור לשחוט בי"ט במקום שהטריפות מצויות, ומטעם זה נסתפקו בגמרא בעוף הנדרס אם מותר לשוחטו וא"ל ה"ל להטור בי"ד לפרש אם נמצא בו שינוי טריפה, י"ל שסמך אמ"ש בדין נפולה ששהתה מע"ל אף על פי שיצאה מכלל ריסוק איברים צריכ' בדיק' באברים הפנימים ולכן עגל שנולד אף על פי שא"צ בדיק' מ"מ כשרואין בו שינוי טריפה עכ"ל משמע דס"ל אף על פי שאין השינוי מטריף בהמה טריפה כמו גבי נפול' ומ"מ צ"ע דהא כל מקום דקא' אין חוששין לריסוק אברים אפי' נמצא בו שינוי כשר וכ"מ בי"ד סי' נ"ח וע"ק למה כ' רמ"א בי"ד סתם ולא כ' אם נמצא בו שינוי באיברים טריפה וצ"ל שבש"ע חזר בו רמ"א וס"ל דאין שינוי אוסר אלא שאין שוחטין אותו בי"ט דחוששין שמא ימצא בו טריפות גמור כנ"ל עמ"ש ס"ח ובי"ד סי' ט"ו מ"ש הט"ז:

יא

מותר בזה. דלא שייך הכנה בזה דאפי' בשבת עצמו שרי לשוחטו לחולה וא"כ שבת לעצמו הכין (מ"מ ר"ן) ועוד דלידת עגל לא חשיב הכנה דבשלמא ביצה אין ראוי לגדל אפרוח במעי אמה וביציאתה נגמר' לגדל אפרוח (טור והרא"ש):

יב

כדי לאכול. אחר שתצא נפשה כמ"ש בי"ד סי' כ"ז ואפי' אינו אוכל ממנה שרי (מ"מ יש"ש):

יג

אין שהות. דמשמע דת"ק מודה לרע"ק בזה דא"צ בדיקה כדאיתא בגמ' ועוד דהא כ' רמ"א דאסור להפשיטה אבל ביש"ש פסק דצריך שיהא שהות לאכול אחר הפשט וניתוח ואינו מוכרח:

יד

וי"א דאין להפשיט וכו'. דכיון דאסור לטלטל העור אסור להפשיטו, ומ"מ צ"ע כיון שהירוש' כתב בהדיא להתיר והר"ן והרשב"א הביאוהו איך חלק עליהם הש"ג, ועוד דהא תנן מביאה בידו איברים איברים משמע שמפשיטה ואפשר דס"ל דהירושלמי והמשנה מיירי כשרוצה לאכול ממנה בי"ט אבל בלא"ה אסור להפשיטו ולדידי' בעוף אסור למרוט הנוצות עסי"ג, ולהמתירין נ"ל הטעם כיון דליכא איסור דאורייתא בהפשטה משום הואיל ואי מקלעי אורחי' וכו' שרי ליה רבנן משום הפסד שלא יסריח הבשר עססי' תצ"ז:

טו

יביאנה בידו. אף על גב דמפיש בהילוך עדיף טפי שלא יהא כעובדא דחול עסי' תרי"ג ס"ח וסי' תק"י ס"ח:

טז

ולא חיישינן. אף על גב דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו חזקה דכשרות מותר לשוחטו משא"כ בעגל שנולד בי"ט כמ"ש ס"ה (ד"מ) וצ"ע דהא כל בהמה אין לה חזקה דכשרות אלא מכח רוב בהמות בחזקת כשרות עומדת כמ"ש בי"ד סי' פ"א וא"כ אפי' עגל נמי יש לה חזקה זו וביש"ש פ"ד סי' י"ט כתב דקי"ל כהג"א דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט ק"ו היכא דאיתחזק ריעותא (עמ"ש ס"ה) והאידנא אין נוהגין בזמנינו לשחוט שום בהמה בי"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות עכ"ל עמ"ש סי' תקכ"ז ונ"ל דכשצריך לה בי"ט יש להקל וה"ה במסוכנת:

יז

אין חכם. דמחזי כמתקן ודן את הדין אבל כשרואה המום ושותק אף על פי שהוא גומר בלבו שהוא מום שרי (יש"ש סי' ט"ז):

יח

אינו יכול לשוחטו. דהוי מוקצה אפי' לר"ש דמי יימר דמזדקיק ליה חכם:

יט

נולד במומו. דכיון שהיה מוכן בין השמשות אגב אמו אף על גב דאדחי ליה כשנולד אין מוקצה לחצי שבת (ב"י) ועסי' ש"י ובב"ח ובי"ד סי' ש"י:

כ

ואינו שוחטו. דמשום צער ב"ח התירו להערים ועכ"פ צריך לשחוט א' מהם (מ"מ) ומשמע דאם נפלו בהמות שאינן או"ב מות' להעלותן אף על פי שאינו שוחט א' מהם כיון שראויו' כולן לשחיט' וכ"מ ס"ט בהג"ה וצ"ע:

כא

שתיהן. שא"א לחלוק שיטול זה א' וזה א' לפי שא"א שיהיו שוות בכל העניני' (ב"י יש"ש) וא"כ אם העכו"ם רוצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה:

כב

לתלוש. דהוי עוקר דבר מגדולו:

כג

בידו. צ"ע דהרב"י לא כ"כ אלא להרמב"ם שמתיר לתלוש לכתחלה משום דהוי עוקר כלאחר יד ולכן דוקא בידו שרי אבל בכלי לא דהוי גוזז אבל בש"ע פסק דלא שרי אלא לפנות השער משום דה"ל דבר שאינו מתכוין א"כ אפילו בכלי מותר לפנות ואפשר דכוונת רמ"א דאסור לפנות במסרק דפסיק רישיה הוא וכמ"ש סי' תקכ"ג ס"ב מיהו בגמ' משמע דאסור בכל כלי ע"ש בתו' גבי בכור: הקשה הל"ח למה פסק בי"ד סי' ש"ח דמותר לתלוש לכתחלה דהא כ' הרא"ש די"ט ובכור שוין הן ולא שרי אלא לפנות וא"כ למה חילק הטור והש"ע ביניהם עכ"ל וי"א דדעת הש"ע דבכור מותר לכתחל' לתלוש דתולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דה"ל עוקר דבר מגידולו כמ"ש התוס' ועבי"ד סי' כ"ד ס"ח בהג"ה:

כד

לא ימרוט. אף על גב דמלאכ' שא"צ לגופה היא שהרי א"צ לנוצות מ"מ אסור דמכשירי אוכל נפש לא שרי אלא לאח' שחיט' אבל מה שעוש' קודם שחיט' היה יכול לעשו' מאתמול (הרא"ש) וק' מ"ש מהוצאה דס"ב ואפשר לומר דגבי הוצאה מקלינן כמש"ל וע"ק דאי' בביצה דף ז' ע"ב דסברי ב"ש שמותר לחפור ולשחוט וליכסי וקא' עוד שם דילמא מימלך ולא שחיט והכי אמרי' גבי הוצאה ע"ש ולא אמרי' טעמא משום דלא שרי אלא לאחר שחיט' אלא ע"כ קי"ל דזה לא מקרי מכשירין רק אוכל נפש עצמו ועוד דהרא"ש גופיה כת' רפ"ג דביצה דצידה מותר משום דאוכל נפש עצמו מותר אפי' אפשר לעשותו מאתמול אלא שאסור דדמי לעובדא דחול ע"ש משמע דאפי' דבר שלפני שחיט' שרי ומ"ש הרא"ש ראיה מדאסרו ב"ה לחפור לכסות קשה דא"כ מי שיש לו עפר תיחוח ליתן למטה לשחוט תחלה ואח"כ יחפור לכסות אלא ע"כ טעמא דב"ה דאסור לכתחלה לדחות י"ט משום זה ע' בגמ' והמ"מ פ"ג כתב הטעם כיון שבחייה בחזקת איסור עומדת אין דוחה י"ט אלא דבר ההכרח כגון שחיט' אבל תלישה שאין הכרח לעשותה קודם שחיטה אינה דוחה עד שתהיה אוכל גמור עכ"ל וע' בתו' ביצה דף ג':

כה

בעפר תיחוח. ואף על גב דעביד גומא הא קי"ל דהחופר גומא וא"צ לה אלא לעפר' פטור אבל אסור ומשום שמחת י"ט שרי אבל אם אין לו דקר נעוץ הוי תרתי איסורא חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא (הרא"ש) וכ' היש"ש דאם יש לו עפר תיחוח הרבה שאינו עושה גומא שמיד שנוטל העפר נופל עפר תחתי' שרי לכסות בו אם שחט אפי' אין לו דקר נעוץ מבע"י דחד איסורא שרי וכמ"ש סט"ו עכ"ל ואם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו כמ"ש בי"ד סי' כ"ח ס"ז אבל אם נתייבש הדם קצת נ"ל דאסור לגוררו בי"ט דקמשוו' גומות בבית והוי מלאכה דאורייתא ופשוט דבעפר מוכן מותר ליתן עפר למטה ולא חיישי' דילמא מימלך ולא שחיט כדאי' בגמ':

כו

ואפי' היה כו'. דכיון שיש לו דקר נעוץ הרי מוכן ועומד הוא עסי"ט והב"ח ס"ל דהטעם דבעי' דקר נעוץ משום דאם נועצו בי"ט יש בו צד רמז חפירה ע"כ כ' דלא שרי אלא דקיר' א' ואין דעת הפוסקים כן עססי' זה בטור וב"ח:

כז

מותר. לשחוט לכתחלה ולכסות בו:

כח

אסור. אפי' לר"ש דמעש' חדש הוא דמעיקרא עצים והשתא אפר, ואם הסיק עצים ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר של היום בשל אתמול בענין שלא היה ניכר מעולם בטל ברוב כמ"ש בי"ד סו' סי' ק"ב ולעיל סי' ש"כ ס"ב ואף על גב דקמח בקמח מקרי לח בלח ובעי' ס' כמ"ש סי' תנ"ג מ"מ כאן כיון דעיקר איסורו מדבריהם נ"ל דבטל ברוב עבי"ד סי' צ"ח:

כט

שראוי לצלות. דאז עומד למלאכתו ראשונה ונ"ל דגחלים עוממות אסור לטלטלן בי"ט:

ל

מותר לכסות בו. דליכא אלא חד איסורא דמוקצ' שרי לטלטלו לצורך כיסוי עסי"ד (הרא"ש):

לא

ומיהו עדיף כו'. זה כ' הרב"י שכ"מ ברא"ש וטור ולענ"ד שגם הרא"ש וטור ס"ל שמוטב לכסות באפר כירה מלכסות בדקר נעוץ וכמ"ש הכל בו דהא בדקר נעוץ עושה איסור דעביד גומא אבל במוקצה מותר לטלטלו לצורך י"ט כמ"ש התו' בהדיא ועססי' תק"ט וכ"פ הב"ח אלא שיש לו שטה אחרת ע"ש ומ"ש הרב"י ראי' מהירושלמי ע"ש אדרבה הא אמ' בירושלמי מוטב שיטול אפר ולא יחפור בדקר ויכסה, והירוש' קאי אמתני' ע"ש ומתני' איירי כשיש לו דקר נעוץ ואפ"ה אפר עדיף כנ"ל עיקר:

לב

עפר הרב'. ובעפר תיחוח מיירי שאינו מחוס' לא חפיר' ולא כתיש' אלא הכנה (רש"י) ואף על גב דס"ל לעיל דאי ליכא דקר נעוץ שייך חפיר' היינו בקרקע עולם אבל הכא שהביא עפר ממקום אחר ונתנו בקרן זוית ל"ש חפיר' כלל (ב"י) ולפי מש"ל שהטע' דבעי דקר נעוץ משום הכנ' לק"מ ומיירי בעפר תיחוח כ"כ דלא עביד גומא וכמש"ל הא לא"ה אסור לעשות בו ד"א כ"א לכסות בו וכ"מ בתוס' ור"ן בהדיא ע"ש, וכ' שם הר"ן דלכ"ע בפירות ובקמח ליכא משום גומא וכמ"ש סי' תק"י ס"א משמע שבחול ועפר שייך גומ' אם הוא קשה אפי' תלוש מן הקרקע וא"כ מה שתוחבין בי"ט נר שעוה לתוך החול הקשה או כשנוטלין אותו ממנו לאו שפיר עבדי דעושה גומא דהר"ן כ' דאסור להטמין ביצה בעפר תיחוח אא"כ תחוח כ"כ שכשהוא נותן הביצה ע"ג עפר נכנסת מאלי' בתוכה וכ"כ התוס' אבל בשבת דף קי"ג אי' עמודים התחובים בארץ אסור להוציאן מ"ט אילימא משום דעביד גומו' גומות ממילא הוין דתנן הטומן לפת וצנונו' וכו' מותר להוציאן (כמ"ש סי' שי"א ס"ח) ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות בבית אתי לאשווי ע"כ, ש"מ דמותר להוציא דבר התחוב אף על פי שעוש' גומא אבל אסור לתחוב הנר לתוך החול שעושה גומא כמ"ש התו' והר"ן לעיל והא דמשמע בתו' בשבת דף כ"א דאלעזר בן תדאי אפי' אין מקצת עלין מגולין מותר לתחוב בכוש צ"ל דכוש שאני שהוא דבר דק ואינו נשאר גומא אף כשמוציאין אותו:

לג

בסתם. אבל אם הכניסו לכסות בו דם צפור אסור לכסות בו צואה דדם צפור ודאי שיודע מאתמול שישחטו וצוא' הוי ספק אם יעש' התינוק צרכיו במקום המאוס (יש"ש סכ"ג גמ') וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקי':

לד

מפני שהרוא'. ומה"ט אסור ליתן עפר מעט בכלי לקבל בו הדם עבי"ד סי' כ"ח:

לה

אפי' דם בהמה. וכ"ש כוי ואם הכין עפר לצוא' הוי מוכן לכוי דזה וזה ספק דכאי' בגמ' ומ"מ צ"ע דהא מסקי' בגמ' דאסו' לכסות כוי משום התרת חלבו א"ה אפי' בחול נמי בחול אומרי' לנקר חצירו הוא צריך משמע דביום טוב לא אמרי' לנקר חצירו הוא צריך ודוחק לומר דמיירי בקרן זוית דאם כן אפי' בחול נמי ואפשר דלהמסקנ' כשמתכוין באמ' לנקר חצירו שרי ביום טוב אבל כשמתכוין למצות כיסוי אסור משום התרת חלבו:

לו

ונתערבו דמם. בענין שחייב בכיסוי עיין בי"ד סי' כ"ח סי"ג י"ד:

לז

יכסנו. וה"ה בדקור נעוץ בעפר תיחוח שרי בדקיר' א' דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה (טור ב"ח דלא כב"י) ועוד דהא הקשו התוס' היאך יש כח ביד חכמים לעקור כיסוי שהיא מן התורה ותי' דשב ואל תעש' שאני וא"כ די מה שאסרו חכמים בהדיא וכ"כ הש"ג להתיר ואם שחט באמצע החצר מכסה אפי' בכמה דקירות בעפר מוכן כמ"ש ססי"ח:

לח

לא יכסנו. אפי' בדקיר' א' דטרח בשביל הבהמ' (טור יש"ש):

לט

לא יכסנו בי"ט. אפי' בעפר מוכן דהא אפי' לא מכסה ליה מותר לאכול העוף (גמרא):

א

{א} אין מראין וכו' – אפילו אם כבר בדק הטבח לעצמו בעיו"ט ונמצאת יפה:

ב

{ב} לראות וכו' – כמו שהיה המנהג בזמן חכמי הש"ס להראות הסכין אחר בדיקתו לחכם מפני כבודו:

ג

{ג} שמא תהיה פגומה וכו' – ובדיעבד אם הראה לו ונמצאת יפה מותר לשחוט בה:

ד

{ד} שראה סכין לעצמו – היינו בביתו ביו"ט כדי לשחוט בה ועיין בפר"ח שמצדד דאפילו לכתחלה יכול החכם לראות סכינו של עצמו כדי להשאילה לאחרים והטעם שהתירו לחכם דלגביה ל"ל שמא ישחיזנה דיודע שאסור להשחיז ומטעם זה מותר החכם גם כן כשאינו רוצה לסמוך על בדיקתו להראות סכינו לחכם אחר:

ה

{ה} רואה סכין לעצמו – שסומכין על קבלה שיש לו:

ו

{ו} יבדוק סכינו מעיו"ט – ולא יחזיר הסכין לנדן שלו דאם החוד או צדדי הסכין נוגעין בקשיות הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש בתבו"ש סימן י"ח סק"ד. וכתבו האחרונים דנכון שיהא לכל טבח ב' או ג' סכינים בדוקים מעיו"ט:

ז

{ז} ולא ביו"ט – היינו הבדיקה ראשונה אבל הבדיקה שצ"ל אחר השחיטה מותר דלא שייך גביה שמא ישחיזנה אם ימצאנה פגומה דלא יועיל ההשחזה להכשיר השחיטה ששחט מקודם:

ח

{ח} יכול לבדקו ביו"ט – וכגון שאין בעיר סכין אחר שנבדק מעיו"ט:

ט

{ט} סכין והבהמה אצל טבח – ואפי' דרך ר"ה ואין חוששין שמא ימלך ולא ישחט ונמצא דהוציא שלא לצורך:

י

{י} ואע"פ שהיה אפשר וכו' – דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו דמי [ולא כמכשירין] ולכך אין חילוק בין אפשר מבע"י או לא ואפילו לדעת היש מחמירין לעיל בסי' תצ"ה ס"א בהג"ה לענין הוצאה אין להחמיר:

יא

{יא} וה"ה וכו' הסכין אצל הבהמה – ולא אמרינן דטוב יותר שהבהמה תלך ברגליה אצל הטבח:

יב

{יב} ובאות ולנות – לאו דוקא בכל יום אלא אפילו שבאים לפרקים ללון נמי מוכנות הן מן הסתם וכדלקמיה:

יג

{יג} ולוקחין מהם – ואפילו לא באו מבע"י אלא בלילה (אם רק לית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם וכדומה) דלא חשב עלייהן כלל ביה"ש נמי מותרין דכבהמות בייתיות דמי וא"צ לחשוב עליהם:

יד

{יד} והלנות חוץ לתחום – היינו שדרכם להיות רועות כל הקיץ עד חודש חשון ואח"כ באות לביתם מ"מ כל ימי הקיץ אין דעת אנשי העיר עליהם והרי הן מוקצין וע"כ אם באו וכו':

טו

{טו} אם באו ביו"ט – ומיירי דלית בהו איסור תחומין כגון שבאו מאליהם או עירבו לאותו צד או לענין להתיר אותם לישראל אחר דאל"כ בלא"ה אסורין שהרי באו מחוץ לתחום:

טז

{טז} אין שוחטין וכו' – ולמאן דשרי מוקצה ביו"ט מותרים ויש מי שכתבו דלכו"ע אסור דכיון שאין נכנסות לתחום העיר כל ימי הקיץ הוי להו כגרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן דלכו"ע אסוחי אסח דעתייהו מנייהו עד שיתייבשו וכמבואר לעיל בסי' ש"י:

יז

{יז} דאין הנכרי צריך הכן – וכמו שפירשנו לעיל בסי' תצ"ז סט"ו ולהכי אפילו היו מהבהמות הלנות בכל ימות הקיץ שלא בבית לית לן בה:

יח

{יח} שאז אסור – עכ"פ לישראל זה שהובא עבורו מטעם איסור תחומין ולישראל אחר מותר:

יט

{יט} לפיכך וכו' אם ידוע וכו' – הלשון מגומגם קצת דאינו מסיים מענינא דרישא ובאמת המחבר מתחיל עתה מענין אחר וחסר כאן איזה תיבות כמו שביארתי בבה"ל וכצ"ל ודוקא כשידוע שלנו חוץ לתחום ולא בספק לפיכך וכו':

כ

{כ} נכרי שהביא בהמה במקולין – שיש מקומות שהנכרים מביאין בהמות במקולין של ישראל וישראל שוחט ומוכרים הבשר ואם מסתפק לנו על בהמה זו אם הביאה העכו"ם ביו"ט מחוץ לתחום אין לאסור:

כא

{כ} נכרי שהביא בהמה במקולין – שיש מקומות שהנכרים מביאין בהמות במקולין של ישראל וישראל שוחט ומוכרים הבשר ואם מסתפק לנו על בהמה זו אם הביאה העכו"ם ביו"ט מחוץ לתחום אין לאסור:

כב

{כא} שלנות וכו' – צ"ל שלנו:

כג

{כב} אסורות – היינו בעיר שאין רובה נכרים דאמרינן מסתמא לצורך ישראל הביאם:

כד

{כג} שהמוקצה הולכים וכו' – ר"ל באיסור של חוץ לתחום וקרי ליה נמי מוקצה אבל בספק מוכן בודאי לחומרא אזלינן וכדלעיל סימן תצ"ז סעיף ג' וד' והמחבר בכאן החזיק בשיטת הפוסקים דתחומין קילא ולא מחמרינן בספיקה וכבר תמהו האחרונים דבכמה מקומות פסק כדעת הפוסקים להחמיר גם בספק תחומין [עיין בסימן שכ"ה ס"ט ובסימן תקט"ו] ובסעיף ד' יתבאר:

כה

{כד} לצורך הנכרי – ר"ל ואז מותר אפילו היא עיר של ישראל:

כו

{כה} בהמות הידועות וכו' – היינו הך דס"ג אלא דרבותא קמ"ל שאפילו הבהמות שרואים היום אצל עכו"ם ידועות לנו שדרכם ללון חוץ לתחום וגם בערב יו"ט לא היו עוד בעיר וסד"א דגם עתה היה כן אלא שהעכו"ם הביאם בעיר היום לצורך המקולין קמ"ל דגם בזה לא נפק מכלל ספיקא דשמא שפיר הביאם מאתמול רק היו חוץ לחומה ובבוקר הכניסם לעיר:

כז

{כו} ביום שני – כתבו המפרשים דט"ס הוא וצ"ל ביו"ט:

כח

{כז} השחוטות בבקר – ר"ל שמביאן הנכרי למקולין לשחוט אותן בבקר ואמרינן שבודאי מביאן מבע"י כדי שלא יאחר הזמן וגם שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמות בלילה. וכ"ז הוא כפי שיטתו בס"ג דבתחומין תלינן להקל כ"ז שאינו ברור לנו וכבר כתבנו דהמחבר בעצמו מחמיר בזה בכמה מקומות ודעת המ"א שלא להקל רק בשהעכו"ם שרוי בעיר ובהמות מצויות לו תוך התחום דבזה לא מחזקינן איסורא או ביו"ט שני ומטעם ס"ס וכדלעיל בסימן תצ"ז ס"ד:

כט

{כח} עומדת לאכילה – ר"ל דאז מותר אפילו למאי דפסק לעיל בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט ומטעם דכיון שאמו מוכנת לאכילה הרי הוא מוכן אגב אמו שאם היה רוצה היה שוחט האם קודם שנולד העגל ואוכל שניהם ביו"ט [ואפי' אם ידוע שהאם היא טרפה מ"מ אינה מוקצה ביו"ט שהרי היא מוכנת כבר לכלבים א"כ גם העגל ממילא אינו מוקצה] ולפי מנהג מדינותינו שאין אוסרין מוקצה ביו"ט אלא נולד [כמו שפסק הרמ"א שם בהג"ה] יש להתיר עגל שנולד ביו"ט אפילו אם אמו עומדת לגדל ולדות ואין לאסרו משום נולד כיון שהלידה לא עשתה שינוי בגופו כלל שהרי אף קודם לידתו היה ראוי לאכילה כמו אחר שנולד:

ל

{כט} והוא דקים ליה וכו' – והאידנא אין אנו בקיאין בזה כדאיתא ביו"ד סימן י"ג סס"ג וע"כ אין שוחטין עגל שנולד ביו"ט או בשבת עיו"ט קודם יום שמיני שמא נפל הוא והיכא דצריך להמתין שבעה ימים כגון לדידן שאין אנו בקיאים אם כלו חדשיו וחל יום שמיני ביו"ט א' י"ל דאסור דאתקצאי בין השמשות וה"ה כשחל יום שמיני ביו"ט ב' [פמ"ג במשב"ז] אבל בספר ישועות יעקב מתיר בזה כיון דרוב הולדות ולד מעליא ילדן ובודאי יגיע לכלל היתר לא חשיב מוקצה:

לא

{ל} חדשיו – בן ט' חדשים לגסה וחמשה לדקה:

לב

{לא} ובעינן גם כן שהפריס וכו' – דעי"ז יצא מחשש שמא נתרסקו איבריו ביציאתו מן הרחם שהוא מקום צר:

לג

{לב} דחיישינן וכו' – ר"ל אע"פ שאם נולד בחול היכי דידעינן שכלו לו חדשיו מותר לשוחטו בו ביום ואין חוששין שמא נתרסקו איבריו וא"צ בדיקה באיבריו הפנימים מ"מ ביו"ט חיישינן שמא בלא מתכוין יראה חשש טריפות באיבריו הפנימיים ונמצא ששחט ביו"ט שלא לצורך. ודעת הרש"ל וט"ז דא"צ להפריס ואין לחוש לכל הני חששות אך לדידן אין נ"מ בכל זה דאין אנו בקיאין בכלו חדשיו וכנ"ל:

לד

{לג} נולד בזה מותר בזה – אעפ"י שהוא יו"ט ואין שבת מכינה ליו"ט לפי שאין לידה זו חשיבא הכנה כיון שהיה ראוי לאכילה קודם הלידה כמו אחר הלידה:

לה

{לד} כדי לאכול ממנה – אחר שתצא נפשה כמ"ש ביו"ד סימן כ"ז ואף שאין בדעתו לאכול ממנה כלום והטעם דבאופן זה שיש שהות לאכול אין איסור מן התורה לשחטה ביו"ט דאלו היו מזדמני ליה אורחים שלא אכלו עדיין ורוצים עתה לאכול מבהמה זו היתה השחיטה מתרת להם א"כ שחיטה זו נקראת מלאכת אוכל נפש וע"כ אע"פ שלא נזדמנו אורחים אין בשחיטה זו איסור מן התורה אלא שחכמים אסרוה כל שאין בה צורך יו"ט ובמקום הפסד לא העמידו חכמים דבריהם משא"כ בבהמה בריאה אין לשחטה אא"כ צריך לה ביו"ט גופא:

לו

{לה} כזית צלי – שזהו הקל בבישולין ודי בכזית משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה וא"כ הוי השחיטה כולה לצורך יו"ט:

לז

{לו} ואפי' אין שהות וכו' – כיון דמן הדין מותר בלא בדיקת הריאה אלא שהחמירו לכתחלה לבדקה הכא משום הפסד ממונו א"צ להחמיר בזה:

לח

{לז} תחלה – ודעת כמה אחרונים דבעינן שיהיה שהות כדי להפשיטה ולבודקה ובספר ישועות יעקב כתב דדוקא בגדיים וטלאים דלא שכיח בהו סירכא יש להקל אבל בבהמה גסה בעינן שיהיה ג"כ שהות כדי להפשיטה ולבודקה:

לט

{לח} אינו נוטל עורה – ר"ל לטלטלו ולהניח על מקומו אחר שהפשיטו מן הבהמה וכדלעיל בסימן ש"ח סכ"ה ואע"ג דלקמן בסימן תצ"ט שרינן לטלטל העור אחר ששחטו הבהמה ביו"ט התם בבהמה בריאה ומשום דאי לא שרית ליה לא ישחוט ואתי לאימנועי משמחת יו"ט משא"כ הכא דמוכרח לשחוט שלא תמות:

מ

{לט} אבר אחד – שאז בטל העור לגבי האבר ומותר לטלטלו עמו:

מא

{מ} וי"א דאין וכו' – דהפשטה הוא ג"כ בכלל מלאכה ואסור כיון שהוא שלא לצורך אכילה ואע"ג דליכא בזה איסור דאורייתא דהואיל אי מזדמני ליה אורחים שהיו צריכין להבשר לאכול היה בודאי מותר להפשיט [אבל זהו רק בשיש שהות ביום כדי להפשיט ולהאכילם] השתא נמי מותר עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ודעת המחבר דכשם שהתירו בשחיטה משם הפסד ממון כן התירו נמי בהפשטה משום הפסד ממון שלא יסריח הבשר ועיין במ"א וא"ר וש"א דהעיקר כדברי המחבר ורק לכתחלה יש ליזהר [אכן זהו דוקא באופן שיש לחוש שאם ימתין עד הערב תסרח הבשר אבל בלא"ה בודאי אסור עכ"פ מדרבנן להפשיט] וכתב הפמ"ג דכ"ז בשיש שהות הרבה אבל אם שחט סמוך לערב וא"א לאכול כ"א כזית אסור להפשיט העור מן התורה הואיל דליתא בזה הסברא דאי מזדמני ליה אורחים אחר דאין שהות לאכול יותר:

מב

{מא} כלל – וכן השוחט עוף מפני שהוא מסוכן ואין דעתו לאכול ביו"ט אסור למרוט נוצתו:

מג

{מב} להורות – ואפשר דאם יפשיט ע"י שינוי כגון בקוץ או בקנה דבעלמא ג"כ אין בזה אלא משום שבות אין להחמיר בזה אחרי דהרבה מסכימים עם דעת המחבר וכנ"ל:

מד

{מג} אם שחט בהמה – מדסתם משמע דאף בבהמה בריאה דינא הכי:

מה

{מד} יביאנה בידו – אע"ג דמפיש עי"ז בהלוכא מ"מ עדיף טפי כדי שלא יהא כעובדא דחול ועיין בפמ"ג שמוכיח מהר"ן דאפילו ע"י שינוי אין כדאי להביא על ידי מוט:

מו

{מה} איברים איברים – ואם א"א לו לשנות להביא איברים איברים כגון שצריך למהר להביא לאורחים נראה דמותר להביא ע"י מוט ומוטה [או"ז וע"ש דמוכח דבמסוכנת יש להחמיר ללישנא קמא גם באופן זה ואין להקל אלא בבריאה]:

מז

{מו} ולכן צריך שהיה מעל"ע – כדי שיצא מחשש ריסוק איברים וצריך ג"כ בדיקה דנהי דבודאי לא נתפרקו איבריו מדשהה מעל"ע מ"מ שמא אירע ריעותא באיברים הפנימים ונטרף עי"ז:

מח

{מז} לשחטו ביו"ט – היינו אחר ששהה מעל"ע אף שהוא מחוסר בדיקה עדיין ולפי דעת הג"ה ביו"ד סי' נ"ח ס"ה דאין אנו בקיאין בבדיקת כל האיברים לא משכחת דין זה לדידן והרמ"א לא העיר בזה שסמך על מה שכתב ביו"ד שם:

מט

{מח} ולא חיישינן וכו' – דאע"ג דצריך בדיקה מ"מ כיון שהיה לו מתחלה חזקה דכשרות דרוב בהמות ועופות כשרות הן מותר לשחטו דמעמידין אותו בחזקת היתר:

נ

{מט} אע"ג דאיתיליד ביה ריעותא – וה"ה בספק נקובה בקוץ וכה"ג דמותר לשוחטו וכ"ש היכא דליכא ריעותא כלל רק שיש מקומות שמצויות טריפות הרבה כמו כשירות דאין לנו לחוש שמא ימצא טרפה דמעמידין אותה בחזקת היתר דרוב בהמות שבעולם כשרות הן ויש חולקים אעיקר דינא דמחבר וסוברין דאין לשחוט במקום דאיכא ריעותא וה"ה במקום שהטריפות מצויות כמו כשרות ועיין בשע"ת שכתב דמכ"ש אם רובן טריפות אפילו רק מחמת חומרות האחרונים דאסור לשחוט ביו"ט ולמעשה הכריעו האחרונים דיש לחוש לדעה זו ולהחמיר אפי' במחצה על מחצה והוא שהמחצה טריפות שמצוי הם טרפות גמורות מצד הדין אבל אם רק מחמת חומרות האחרונים מותר לשחוט ביו"ט אם הוא לצורך וה"ה במסוכנת מחמת הפסד ממון אבל בלא"ה המנהג שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט אפי' היכא דלא שכיחי טריפות כ"כ שמא תמצא טרפה אבל עוף נוהגין לשחוט ביו"ט [ח"א]:

נא

{נ} אין חכם יכול וכו' – בין שהומם ביו"ט בין שהומם מערב יו"ט משום דמיחזי כמתקן דאסור ביו"ט ולא דמי לשאר הוראה שאין האיסור וההיתר תלוי בהוראת פי המורה אלא בידיעת הדבר משא"כ בבכור אפילו יש בו מום גמור כל שלא התירו אותו חכם או ג' הדיוטות ושחטו אסור ולפיכך כשמתירו הרי הוא כמתקנו:

נב

{נא} לראותו וכו' – ולהתירו אבל לראות בכור ולעיין בדינו לא להורות לאחרים למעשה הוי כלימוד תורה בעלמא ולא אסור:

נג

{נב} אינו יכול לשוחטו – אע"ג דמשום דעבר חכם אהא דאין רואין אין סברא לאסור מ"מ אסור משום מוקצה לא מיבעי אם הומם ביו"ט דבודאי לא מיתחזי מערב יו"ט ואפילו בהומם מערב יו"ט די"ל דעתיה עליה למשאל לחכם ביו"ט ואם יתירנו יאכלנו מ"מ כיון שאסרו חכמים לראות מומין ביו"ט א"כ ע"כ אסח דעתיה מיניה דלא אסיק אדעתיה שימצא חכם או אפילו ג' הדיוטות שיעברו אאיסור דאין רואין מומין וכתבו הפוסקים דלכו"ע אסור בזה ואפילו למאן דשרי מוקצה בעלמא ביו"ט בהיסח הדעת כזה מודו דאסור:

נד

{נג} אבל אם נולד במומו – היינו שנולד ביו"ט ומום עמו ליכא כאן משום מוקצה שהרי ביה"ש היה ראוי הולד לאכול אגב אמו אם היה שוחטה ולהכי אף שכשנולד אידחי שהרי נאסר כ"ז שלא התירו חכם מ"מ כשנמצא חכם והתירו אין לאסור משום מוקצה שהרי ביה"ש לא היה מוקצה ואם נולד תם והומם בו ביום עיין בה"ל איך דינו:

נה

{נד} ואם ראה המום וכו' – ר"ל היכא שעיקר ראיית הבכור היה בעיו"ט דהיינו שעיין בדינו אם הוא מום קבוע והוסכם אצלו שהוא מום גמור רק שלא חקר ודרש עדיין אם לא פשע בעל הבכור בנפילת המום [שכל מום שלא נפל מעצמו אלא אחרים גרמו לו בכוונה אינו חשוב מום לישחט על פיו] בזה מותר לו לעשות חקירה ודרישה גם ביו"ט ואין זה בכלל אין רואין מומין ביו"ט:

נו

{נה} אסור להעלותו – ואפילו הומם מחמת נפילתו וכדמסיים דהא וכו' וטלטול שלא לצורך שחיטה אסור:

נז

{נו} אלא עושה לו פרנסה במקומו – ואע"ג דפסק המחבר לעיל בסימן תצ"ז ס"ב דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לו מזונות הכא התירו שלא ימות:

נח

{נז} אותו ואת בנו וכו' – דבהמות בעלמא שנפלו בודאי מותר לו להעלותו אע"פ שאינו שוחט מהם כיון שראויין לשחיטה ואפשר יצטרך לו בתר הכי אבל אותו ואת בנו שע"כ חדא לא חזיא ומטלטל שלא לצורך וע"כ צריך להערים:

נט

{נח} ואינו שוחטו – שמוצא לו עלילה שמא חבירו שמן ממנו והתירו לו להערים משום צעב"ח ומשום הפסד ממונו:

ס

{נט} רצה זה שוחט – ומשמע דעכ"פ מחויב לשחוט אחד מהם אכן הרבה פוסקים הביאו בשם הירושלמי דאם רוצה אח"כ שלא לשחוט אחד מהם ג"כ הרשות בידו דעכ"פ העלאה היתה בהיתר ומ"מ כתב בעבודת הקודש להרשב"א דראוי לחוש ולהחמיר ולשחוט אחד מהם שלא יהא ניכר ההערמה:

סא

{ס} יכולים לשחטה – כיון דא"א לכזית בשר בלי שחיטה אינו עושה הישראל בשביל עכו"ם כלום אלא לעצמו הוא עוסק:

סב

{סא} ואפילו יש להם שתים – דהיה אפשר לומר עם העכו"ם מתרצה לחלקן יחלקו מחיים קמ"ל דאינו מחויב לחלוק לא מיבעיא אם אינו צריך רק חצי בהמה ליו"ט א"כ כשיחלוק ויצטרך לשחוט בהמתו בשביל מעט הבשר שצריך לו יופסד הבשר הנשאר אלא אפילו צריך לכולא בהמה ורוצה לשחוט שתיהן ועכו"ם נתרצה לחלוק ג"כ לא אמרינן ליה לחלוק ואפילו ב' הבהמות שוות במראה ובקומה ובדמיהן דאפשר אין הבשר של בהמה זו שמן ומוטעם כבשר בהמה אחרת וניחא ליה טפי שיאכל מבשר ב' הבהמות וי"א דאם העכו"ם מתרצה ליתן לו הגדולה והטובה אסור לשחוט השניה אכן אם הישראל ששוחט אינו נוטל לעצמו כ"א חלק הפנימי וחלק אחורים מניח בעור לעכו"ם המשותף לכו"ע מותר לשחוט שתיהן בכל גווני דהא אין לו טרחא בחלק העכו"ם וא"א לכזית בשר בלא שחיטה:

סג

{סב} לתלוש הצמר – דהוי עוקר דבר מגידולו ואף דהוא כלאחר יד דאין דרך להסיר הצמר ע"י תלישה רק ע"י גזיזה עכ"פ מדרבנן אסור:

סד

{סג} בידו – ולא בכלי משום דנראה כגוזז [פמ"ג]:

סה

{סד} ואם וכו' – ואין בו איסורא דה"ל דבר שאינו מתכוין שאינו מתכוין לתלוש אלא לפנות:

סו

{סה} נתלש – ולא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך עם שאר צמר הצואר. ואם היה צמר מסובך על הצואר שא"א לפנותו ואין לשחוט כך כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ח בהג"ה ולא היה באפשרו מעיו"ט לזה י"ל דשרי לעשות כן ביו"ט [פמ"ג]:

סז

{סו} לא ימרוט – דמריטת נוצה הוא תולדה דגוזז דעוף דרכו במריטה ואע"ג שאחר השחיטה מותר למרוט הנוצה ואיסור גוזז שייך אף לאחר מיתה וכמו שכתבנו בסימן ש"מ לא אמרינן מה לי מחיים מה לי לאחר השחיטה דלאחר שחיטה שאני שכיון שכבר הותרה בשחיטה לאכול וא"א לאוכלה בלי מריטת נוצה מותר למורטה כמו שמותר לצלותה ולבשלה וכן בבהמה מותר לאחר שחיטה להפשיט את עורה מטעם זה אע"ג דהפשט אב מלאכה הוא אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול הוא ואסור [הרא"ש]:

סח

{סז} לעשות – ומ"מ לפנות בידו ולמשוך אילך ואילך וכנ"ל בסי"ב מותר גם בנוצות:

סט

{סח} לסכין – הנה בב"י הביא דעת הרמב"ן שמיקל בזה והוא הסכים לדינא לאיסור כרוב הפוסקים החולקים עליו וכמו שסתם כאן ומ"מ נהגו עכשיו השוחטים למרוט מפני שאומרים שא"א לשחוט בלא זה וסומכין על דעת הרמב"ן ומ"מ בודאי אם אפשר לשחוט בלא מריטה רק שיפנה בידו יש להחמיר וכנ"ל:

ע

{סט} חיה ועוף – שצריכין כיסוי הדם:

עא

{ע} עפר מוכן וכו' – ויהיה העפר תיחוח שיוכל לכסות בו ולא יצטרך לכתשנה דכתישת רגבים הוא מלאכה גמורה דהוא תולדה דטוחן ולא הותרה ביו"ט וה"ה באפר של הסקה שהוסק מבעוד יום דמסתמא מוכן הוא לכל תשמיש וכדלקמיה בסט"ו וכשיש לו עפר מוכן או אפר יטלטלנו ויניח למטה במקום שישחוט ואחר השחיטה יכסנו בם גם למעלה דצריך כיסוי בתיחוח למטה ולמעלה כמבואר ביו"ד סימן כ"ח וע"ש ביו"ד דאם שחט ע"ג קרקע קשה ויש שם דם הרבה יטול קצת ממנו ויתנו בעפר תיחוח ויכסהו אכן אם נתייבש הדם קצת אסור לגוררו ביו"ט דשמא אתי לאשוויי גומות דהוי מלאכה דאורייתא:

עב

{עא} מבע"י – דאם ירצה לחפור ביו"ט כדי לכסות יש בזה תרי איסורי אחד משום חפירת גומא ואחד משום טלטול העפר דהוא מוקצה. ומש"כ אם יש לו וכו' דאם אין לו לא יכסהו עד הערב:

עג

{עב} דקר נעוץ מבעוד יום – דעל ידי זה שנעוץ הדקר בקרקע הו"ל הקרקע כחפור ועומד ודעת כמה פוסקים דבעינן שינעוץ בהדיא לשם הכנה לצורך מחר:

עד

{עג} בעפר תיחוח – דבעפר קשה הלא צריך לכתוש כדי לכסות ואסור וכנ"ל ואע"ג דבתיחוח נמי הלא קעביד גומא עכשיו בהוצאת העפר אין בזה איסור דאורייתא דהוא מלאכה שא"צ לגופה וגם הוא מקלקל והתירו בדיעבד כששחט משום מצות כיסוי ומשמע מהפוסקים דחשש גומא אינו אלא כשהיה רק מעט עפר תיחוח באמצע וסביב קרקע קשה וכשנוטל העפר נשאר גומא אבל כשהיה עפר תיחוח הרבה סביב אין עושה גומא בנטילתו שמיד שנוטל העפר נשאר עפר אחר במקומו. ומ"מ לענין לשחוט לכתחלה אפילו על סמך עפר כזה אסור דנעיצת דקר אינה הכנה גמורה להוציא מידי מוקצה שהרי מ"מ לא נטלו להעפר ממקום חיבורו מבעוד יום ולא התירו ע"י נעיצת דקר אלא בדיעבד כשכבר שחט:

עה

{עד} מכסהו בו – וכתבו האחרונים דאם העפר תיחוח היה הרבה עד שלא נעשה גומא ע"י נטילתו העפר יכול לכסות בדיעבד כשכבר שחט אפילו לא היה שם דקר נעוץ מבע"י:

עו

{עה} לכמה דקירות – שכשנעץ הדקר להכנה מסתמא דעתו היה להכין מן העפר כפי השיעור שיצטרך לו לכיסוי ויש מאחרונים שסוברין דהכנה שהכין מאתמול לא מהני אלא לאותו דקר שנעץ שהזמינו לכך אבל לא לדקור מחדש בשביל זה וכ"ש להפוסקים שסוברין דהטעם דבעינן דקר נעוץ מבע"י כדי שלא יהא חשש חפירה ביו"ט פשיטא דאסור לדקור מחדש ביו"ט:

עז

{עו} מותר לכסות בו – היינו אפילו לשחוט לכתחלה ע"ד זה דהו"ל מוכן דכיון שהיה אפר מאתמול דעתיה עלויה לכל מילי שיצטרך:

עח

{עז} אסור – ואפילו להמתירין מוקצה ואפילו בנולד מ"מ בנולד גמור כזה דמעיקרא עצים והשתא אפר כו"ע מודים דאסור בטלטול. ואם הסיק עצים היום ע"ג אפר של אתמול ונתערב האפר באפר של אתמול [בענין שלא היה ניכר מעולם בפ"ע בלי תערובות דבזה ליכא כללא דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל] בטל ברוב:

עט

{עח} אא"כ הוא חם שראוי וכו' – דאתמול בעודן עצים היו מוכנים להיסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי לאפוכי ביה מידי לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומכסה בו להדם:

פ

{עט} אע"פ שאינו ראוי – דשרו רבנן מוקצה בדיעבד שלא לבטל מצות כיסוי:

פא

{פ} ומיהו עדיף טפי וכו' – דדקר שהיה נעוץ מבע"י לכך אין בו איסור מוקצה ורק עשיית גומא דאינו אלא מקלקל במקום שא"צ להגומא וס"ל דזהו קילא מאיסור מוקצה אכן כמה אחרונים חולקים אהגה"ה זו וס"ל להיפך דמוטב לכסות באפר מוקצה דאינו אלא טלטול בעלמא ולא להגביה העפר עם הדקר שעושה גומא בידים:

פב

{פא} לביתו לצורך גינתו – היינו שדעתו היה בפירוש לצורך גינתו לשוטחה שם ולכך דוקא אם הוא עפר הרבה ומשום דכ"ז שהוא צבור וכו' אבל אם רק מלא קופתו לא ואפי' הניחם בקרן זוית לא מהני משא"כ בסי"ז שהכניס לבית בסתם אפילו מלא קופתו מותר כשייחד לו קרן זוית וכדלקמי' ויש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הכניס לגינתו ממש דאז אמרינן אם הוא מועט מלא קופה וכיוצא בטל לגבי קרקע הגינה משא"כ במכניסו לבית או לחצר אע"פ שלא הכניס אלא מלא קופה וייחד לו מקום אינו בטל:

פג

{פב} והוא כנוס במקום אחד – ר"ל שלא שטחם עדיין ע"פ גינתו אלא מונחים לע"ע כמו שהכניסם בצבור אחד:

פד

{פג} לכסות בו – ואפילו לשחוט לכתחלה ע"ד עפר זה וכמו שמסיים שכל זמן וכו'. וכתבו האחרונים דסעיף זה מיירי גם כן בשהיה העפר תיחוח כמו ההיא דסי"ד הלא"ה אסור לכסות בו ולענין לשחוט לכתחלה [או לשאר צרכים] צריך שיהיה תיחוח כ"כ עד שלא יעשה שום גומא בנטילתו:

פה

{פד} לכל מה שיצטרך – ומשמע דלכל תשמיש מותר ויש פוסקים שכתבו שלא התירו אלא לענין כיסוי שהוא צורך מצוה אבל לשאר תשמישים לא ואפילו לענין כיסוי דוקא דיעבד אבל לא לשחוט לכתחלה ע"ד זה ולא דמי לסעיף י"ז דלקמיה דכאן אין הכנה גמורה כיון שעיקרו בא לצורך גינתו ויש להחמיר כסברא זו:

פו

{פה} מלא קופתו וכו' – מעיו"ט ומערה אותו על הקרקע:

פז

{פו} בסתם – ר"ל שלא חישב בהדיא לצורך גינה אלא בסתם וכנ"ל:

פח

{פז} וע"ל סי' ש"ח וכו' – ר"ל שמבואר שם דמותר אף לכסות בו צואה אף דאפשר היה לומר דכונתו לא היה אלא לדבר שתשמישו תדיר ודאי אבל לא לזה דאפשר שלא יעשה התינוק צרכיו בבית ודוקא בזה שהכניסו לבית בסתמא דאז אמרינן דדעתו לכל מה שיצטרך אבל אם הכניסו לדבר שתשמישו ודאי כגון שהכניסו לכסות בו דם עוף שדעתו לשחטו ביו"ט אסור לכסות בו צואה ויש מקילין גם בזה:

פט

{פח} אגב קרקע הבית – משום מיעוטו וכמו בסעיף הקודם:

צ

{פט} שייחד לו קרן זוית – וגם צריך ליזהר ליטול ממנו בשוה ולא לעשות גומא או דמיירי שהוא תיחוח הרבה דתיכף כשנוטל החול נופל לתוך הגומא וסותמה [אחרונים]:

צא

{צ} דכיון שלא שטחו וכו' – עיין לעיל בסי' ש"ח במ"ב ס"ק מ"ד דאם שטחו נתבטל אגב קרקע הבית אפילו אם הכניסו בפירוש לצרכיו:

צב

{צא} ואם הוא עפר תיחוח וכו' – דאל"כ הלא צריך כתישה ואסור. ואם מיירי שלא שחט עדיין צריך שיהיה העפר תיחוח כ"כ כל סביביו שבלקיחתו לא יעשה גומא או שיטול ממנו בשוה [וכגון שהיה משופע וגבוה קצת] וכנ"ל דאל"כ אסור לכתחלה עכ"פ לשחוט ע"ד זה וכמבואר למעלה. וכתבו האחרונים דעשיית גומא שייך אפילו בקרקע תלוש כמו בכאן שהעפר כבר נתלש ונחפר וה"ה בעפר שבכלים ולפ"ז אין לתחוב נר בכלי מלא עפר אם העפר קשה קצת שנעשה גומא בתחיבתו [דאם העפר תיחוח דכשיוציאנו תחזור ותפול אין זה חשיב עושה גומא] ומ"מ להוציא נר מעפר זו אע"פ שנעשה גומא ממילא לית לן בה:

צג

{צב} כוי פי' וכו' – ויש עוד מין כוי שהוא בריה בפ"ע והוא ספק חיה ספק בהמה ויהבינן להו חומרי שניהם דטעונין כיסוי כחיה וחלבן אסור כבהמה:

צד

{צג} מתיש וצבי – ר"ל צבי הבא על התישה דאלו תיש הבא על הצביה אף דג"כ חלבו אסור מ"מ שוחטין אותו ביו"ט כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ג באחרונים שם:

צה

{צג} מתיש וצבי – ר"ל צבי הבא על התישה דאלו תיש הבא על הצביה אף דג"כ חלבו אסור מ"מ שוחטין אותו ביו"ט כמבואר ביו"ד סימן כ"ח ס"ג באחרונים שם:

צו

{צד} אין שוחטין אותו ביו"ט – שהרי א"א לכסות דמו עד מוצאי יו"ט ושמא יתבלע בקרקע ולא יהא רשומו ניכר ויבטל מצות כיסוי:

צז

{צה} עפר מוכן – ואפילו הכינו בהדיא לשם כיסוי כוי [מאירי] ועיין בצל"ח שדעתו דדוקא בכוי שהוא בריה בפ"ע אבל בנולד מצבי הבא על התישה אם הכינו בהדיא מעיו"ט לכיסויו מותר לשחוט אותו ביו"ט עי"ש טעמו:

צח

{צו} מפני שהרואה וכו' – ר"ל כדי שלא יטעו לחשוב כי כוי חיה ודאית היא מדשרו טרחא ביו"ט ויש כח ביד חכמים לבטל מצוה בשב ואל תעשה כדי שלא יבוא לידי מכשול בספק כרת בקום ועשה:

צט

{צז} ולערב אם רשומו וכו' – ולדידן דעושין שני ימים צריך להמתין בכיסוי עד מוצאי יו"ט שני:

ק

{צח} אפי' דם בהמה – ומשמע דכ"ש דם כוי דמותר לכסות כיון דבלאו מצות כיסוי צריך הוא לכסות משום מיאוס ושוב לא יטעו להתיר חלבו דיאמרו מכסה הוא בשביל שלא יתלכלכו כליו ועיין במ"א שמצדד דאין להקל בזה לכסות רק היכא שמכוין באמת בשביל שלא יתלכלכו כליו אבל אם מכוין רק לשם מצות כיסוי אסור ועיין בה"ל:

קא

{צט} אם יש לו עפר מוכן – כגון שהכניס מלא קופתו עפר בסתם כבסי"ז או שהכין לכסות בו צואה מוכן הוא גם לזה:

קב

{ק} דהו"ל כגרף ש"ר =של רעי= וצריך לכסות – ר"ל שדרכו לכסות וכו':

קג

{ק} דהו"ל כגרף ש"ר =של רעי= וצריך לכסות – ר"ל שדרכו לכסות וכו':

קד

{קא} שחט בהמה וחיה – וה"ה כוי וחיה:

קה

{קב} ונתערב דמם – והיה דם החיה מרובים עד כדי שאם היה דם בהמה מים היה ניכר אדמומית דם החיה בזה בחול חייב בכיסוי וכמבואר ביו"ד סימן כ"ח:

קו

{קג} בדקירה אחת – לאו דוקא והכונה שאין צריך להרבות בטלטול עפר בשביל דמי הבהמה שניתוספו וכדמסיים:

קז

{קד} יכסנו – וה"ה אם היה לו דקר נעוץ מבע"י בעפר תיחוח נמי שרי בדקירה אחת דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה. ודע עוד דלפי מה שנתבאר לעיל בסט"ו דבדיעבד אם שחט ואין לו עפר מוכן מותר לכסות אף באפר שאין מוכן ה"ה בעניננו נמי דינא הכי דמותר דהא לא טרח טפי בשביל הבהמה ולא העתיק המחבר עפר מוכן אלא משום סיפא דאם אינו יכול לכסותו בדקירה אחת אפילו בעפר מוכן לא יכסנו:

קח

{קה} לא יכסנו – דטרח בשביל בהמה והסכימו האחרונים דאפילו דקירה אחת שהיה נוטל בשביל דמי החיה נמי אסור דכיון דמעורב בדם בהמה אם כן אפשר דבמקום שמכסה דם בהמה מרובים כ"כ עד כדי שדם החיה לא היה ניכר אם דם הבהמה היה מים ופטור אותו מקום מלכסות וא"כ טרח בשביל דם הבהמה שאינו חייב בכיסוי ואסור. וכתבו האחרונים דאם שחט באמצע החצר מותר לכסות בעפר מוכן אפילו בכמה דקירות כדי שלא יתלכלכו כליו וכדלעיל בהג"ה:

קט

{קו} שחט צפור וכו' לא יכסנו – ואפילו יש לו עפר מוכן נמי לא שרי ליה למטרח כיון דהיה אפשר לו מעיו"ט ומימנע משמחת יו"ט ליכא כאן דאפילו לא מכסה ליה שרי הבשר באכילה. וימתין עד לערב ואם יהיה רשומן ניכר יכסנו ויש לכפות עליו כלי לשמרו כדי שיכסנו:

א

(מ"א ס"ק כ"ה) ומשום שמחת י"ט שרי. נ"ב שגג בזה דהרא"ש כתב ה"ט לב"ש לשחוט לכתחלה. אבל לב"ה אם שחט אין הכיסוי מעכב אכילה וטעמא דב"ה משום מצות כיסוי דם שרינן וכמ"ש מהרש"א ע"ש:

ב

(שם) שרי לכסות בו אם שחט נ"ב ר"ל ואותו עפר אינו מוכן מ"ה אינו שרי אלא בדעבד שלא לעבור מצות כיסוי משא"כ אם הוא מוכן ותיחוח אפילו לכתחלה שרי כמו אפר כירה מוכן הוכיח מהר"מ בחידושיו ממה דפריך והא קעבד גומא מאי פריך אימא דאיירי תיחוח לגמרי אפילו סביב נמי א"ו כיון דאיירי בדקר נעוץ שהיה מוכן ובעפר תיחוח לגמרי אפילו לכתחלה שרי ע"ש והדין עמו. אבל הראיי' יש לסתור די"ל דע"כ איירי בשאינו תיחוח לגמרי דאל"כ למה לי דקר נעוץ אי משום הכנה. משום כיסוי אנו מתירין מוקצ' לכסות בעפר שהוסק בי"ט כדאמרינן בירושל' א"ו דאיירי בענין שעושה גומא וכיון דאיכא תרתי איסורא הכנה וחפירת גומא לכך צריך נעיצת דקר:

ג

(שם) דקמשווה גומות. נ"ב קשה לי מי גרע מחופר גומא וא"צ אלא לעפר פא"א ואיסורא דרבנן דחינן כדי לקיים מצות כיסוי כדאמרי' בירו' הנ"ל וצ"ע לדינא:

ד

(שם) ופשוט דבעפר נ"ב וכגון שכל המקום סביב העפר תחוח וכמ"ש תו' דף ח' ד"ה בעכר תחוח אבל כשהקרקע קשה סביב הגומא ותחוח באמצע וניכרת הגומא אע"ג דחופר גומא וא"צ אלא לעפרא פא"א הוא לא שרי לב"ה לשחוט לכתחלה משום שמחת י"ט כ"א בדיעבד אם שחט:

ה

(ס"ק כ"ט) אסור לטלטלן. נ"ב וקשה דהא אכתי עומדין למלאכתן ראשונה ולפי מה שפירש הראב"ן ואם עפר חם וראוי לצלות בו ביצה מותר דמתוך שהותרה לטלטל האפר לצורך ביצה שראוי לצלות בו יוכל נמי לטלטלה לכסות פשיטא שמותר ע"כ שטעות נפל בדפוס וצ"ל מותר לטלטל:

ו

(ט"ז ס"ק י"ב) לסמוך עליהם שלא לבטל נ"ב דברי תימא הם כיון ששחט אין הכיסוי מעכב אכילה ומה שמחת י"ט שייך הכא וכ"כ בתו' דף ט' ד"ה גלגל עיסה ע"ש:

ז

(מ"א ס"ק ל"א) עושה איסור דעביד גומא אין זה מדוקדק דהא הך חפיר' א"צ אלא לעפרא פטור ואין אסור אלא לכתחלה מדרבנן כי היכי דשרינן מוקצה לטלטל משום מצות כיסוי אף ע"ג שאסור מדרבנן ה"נ דחינן הך איסורא מפני מצות כסוי:

ח

(בט"ז ס"ק כ"א) וא"כ ה"נ בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף. נ"ב ולי נראה דמיירי ששחט העוף בקצה א' ונשכח ממנו המקום ששחט ושפיר פסק המהרש"ל שמא לא יכסה המחויב בכיסוי ונמצא טורח בי"ט שלא לצורך.

א

וחכם שראה סכין לעצמו. ק' לי אף דיזהר ולא ישחטנו מ"מ עבר בטלטול מוקצה. דסכין של שחיטה שפגום לא חזי לכלום. וצ"ע:

ב

ובעיקר היסוד דמשמע דטבח שראה שהכין לעצמו הסכין קודם י"ט. דאסור להראות סכינו ביו"ט לחכם. (דצריך להראות מפני כבודו של חכם וכן הוא להדיא בלבוש) מטעם שמא ימצא פגום וישחיזנו. הא מדינא מותר לאכול הבשר בלא ראיית חכם. והחכם רשאי למחול על כבודו. א"כ לענין אסור טריפות מחזקינן לוודאי שאחר בדיקת טבח אין בו פגימה א"כ אין שייך שמא ימצא פגום כיון דמחזקי' לוודאי שאין בו פגימה א"כ בוודאי לא ימצא החכם פגימה. וצע"ג:

ג

שם בהג"ה יבדוק סכינו מעי"ט ולא ביו"ט: ונ"ל דלא יחזיר הסכין לנדן שלו. דאם החוד או צדדי הסכין נוגעים בקשיותו של הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש התב"ש סי' י"ח סי"ד:

ד

ט"ז סק"א ותו מאי מעליותא דהביאם. אינו מובן דהא באם הכניסן ביום א' מותר ביום ב' בכדי שיעשו לדעת המחבר רסי' תקט"ו. דנהי העושה מלאכה בשביל ישראל ביו"ט א' מותר לערב יו"ט ב' בכ"ש. ואף לדידן מ"מ בתחומין ק"ל הכי כמ"ש הרמ"א שם ס"ה:

ה

סעיף ה' עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה. לכאורה קשה בפשטא דסוגייא דאמרי' לרב וכי מה בין זה לעגל וכו' משמע דרק לרב צריכא לטעמא דמוכן אגב אמו. אבל למאן דמתיר באפרוח א"צ כלל להאי טעמא. א"כ לפי"מ דהביא הטור סי' תקי"ג אפרוח שנולד ביו"ט יש מתירים והגאונים אוסרים עיי"ש. ה"ל להטור כאן להביא ג"כ דעת המתירים בעגל שנולד והאם עומדת לגדל דהא המתירים באפרוח. דל"צ לטעמא דמוכן אגב אמו גם בעומדת לגדל מותר. ולא הו"ל להטור לסתום כאן בהחלט דעומדת לגדל אסור. וכן הקשה בשער המלך. ונ"ל בהקדם תוס' בסוגיי' דפרכי' וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ולא משני דהוי מוכן להושיט ידו למעי בהמה לשחוט. היינו משום דר' אושעי' מספקא בחולין אם אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא או לא. ועוד תירצו לכתתילה בוודאי אין לשוחטו במעי אמו דלא גרע משוחט בלילה עיי"ש. ולכאורה בלא קושייתם ג"כ צריכים לתירוצם מכח קושיי' אחרת והיינו דלכאורה ק' הא באמת גם לר"י קשה מעגל דהא הך ס' דמתיר עצמו בשחיטה ל"ש רק באכרוח דהלידה גורם דהסימנים ראויי' לשחיטה מש"ה גורם ג"כ היתר מוקצה משא"כ בעגל שנולד היאך שייך מתיר עצמו בשחיטה. הא גם קודם הלידה היו סימנים אלו ראויים לשחיטה ע"י הושטת ידו למעי בהמה. ולזה בהכרח צ"ל ג"כ כתירוצם דתוס' דקאי לאותו צד דל"א ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ושייך שפיר לומר לר"י דמתיר עצמו בשחיטה דע"י הלידה הוכשרו הסימנים שלו לשחיטה. ולפ"ז צ"ל דלאידך תירוצא דתו' דקאי אף לאותו צד דד"ס אכשר רחמנא אלא דלא הוי מוכן לכתחילה אסור לשחוט במעי בהמה א"כ מדלא מקשי ג"כ לר"י בהכרח צ"ל דגם בזה שייך מתיר עצמו לשחיטה דבא לו ההיתר לכתחילה לשחטו. אולם זהו דוחק מאד לדונו בשביל כך דמתיר עצמו בשחיטה. כיון דלא היה קודם שום מניעה בסימנים דידיה שהיה ראוי לשחיטה אלא דהלילה מעכב עליו. ולזה נראה דהטור ס"ל לקושטא דמלתא דבהכרח לומר כתירוצם א'. והיינו על קושייתנו מדלא מקשי גם לר"י ע"כ דקאי לאותו צד דל"א ד"ס אכשר רחמנ' אולם בהא ס"ל מסברא כתוס' בתי' ב' דבין כך ובין כך לא הוי מוכן. כיון דלכתחילה א"י לשחטה במעי בהמה. ולפ"ז מיושב דברי הטור. דהא דמשמע מסוגיא דלר"י ליכא למיפרך מעגל. היינו דבעי למפרך לכל הצדדים אף אם לא אמרי' דד"ס אכשר רחמנא. דבזה לר"י ליכא קושיא דשייך מתיר עצמו בשחיטה משא"כ לדינא דפסקי' דאיבעי' דלא אפשיטא. אי ד"ס אכשר רחמנא או לא וממילא גם לר"י צריכים לטעמא דמוכן אגב אמו. דהא ליכא היתירא דמתיר עצמו דדלמא ד"ס אכשר רחמנא והיה לו היתר בשחיטה קודם הלידה. ואי דממנ"פ מותר דלאותו צד דד"ס מכשר. הוי מוכן. ז"א. דהא מ"מ לא הוי מוכן כיון דלכתחילה א"י לשחטו במעי אמו דהוי כמו לילה:

ו

וביותר נראה בדרך מרווח יותר דהטור ס"ל לגמרי כתי' א' דתוס' ומש"ה לא הו"מ הש"ס למיפרך לר"י. דלר"י ממנ"פ מותר. אם אמרי' ד"ס אכשר בי' הוי מוכן דאיבעי להושיט למעי אמו ולשחטו ואי ל"א ד"ס אכשר רחמנא ממילא שייך היתירא דמתיר עצמו בשחיטה. ומ"מ לדידן דמספקא לן אם ד"ס אכשר רחמנא. ומ"מ לא הוי מוכן. דהא אף קמי שמיא גליא דד"ס אכשר. הא אנן מספיקא א"א לנו לשחוט במעי אמו וממילא לא היה מוכן לכך וצריכים להיתירא דמוכן אגב אמו לכלבים ובעומדת לגדל אסור. וק"ל:

ז

מג"א סק"ח סתם טריפות אין עומדות לכלבים. ע' בס' מקור חיים להל' פסח סס"י תמ"ו:

ח

שם ועוד דבב"ח אין איסור. ע' במוהר"ם לובלין דכוונת תו"ס דאין בבע"ח איסור משקין שזבו עיי"ש וא"כ אין ראיה מתוספות לענין נולד:

ט

מג"א סקי"א שרי לשוחטו לחולה. היינו דאי מותר לבריא באומצא כדקיי"ל בסוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדלעיל סימן שיח ס"ב. וכן הוא להדיא בהר"ן אבל משום היתר אכילת החולה לא מקרי הכנה לעצמו דאם לא כן גם באפרוח נימא הכי. וזהו כוונת הה"מ פ"ב ה"א מהל' י"ט דלא כהמ"ל דהניח בצ"ע:

י

ונלע"ד דנ"מ בין טעמא דהרא"ש לטעמא דהר"ן בנולד מבהמה העומדת לגדל וולדות. דלהר"ן ליכא הכנה דמ"מ הכינה לעצמו דאם ישחוט לחולה מותר לבריא באומצא דהא בשבת קיי"ל כר"ש דמוקצה שרי (ואף נולד שרי להרבה פוסקים). אבל להרא"ש אסור והיינו דנ"ל דשרש דברי הר"ן והרא"ש תליא בב' סברות שכ' רמב"ן במלחמות הא דביצה שנולד ביו"ט אחר שבת הוי איסור הכנה דגמרה מאתמול אף אלו לא גמרה ולא היה אפשר לילד היום היה יכול לאכלן ע"י שחיטת תרנגולת. היינו דמ"מ עתה בלא שחטו צריך הוא לגמרו דאתמול שיבא לידו הביצה ע"י הלידה דהיום. או דטובה יותר בטעם מושבח ע"י הלידה עיי"ש. ולזה נ"ל דעיקר סברת הרא"ש דבעגל דאין משבחת יותר ע"י הלידה א"כ א"צ כלל ללידה. דאף בלא לידה יכול לאכלו למחרתו ביו"ט ע"י שחיטת האם ואין הליד' פועלת יותר למקרי בשם הכנה וא"כ זהו רק בעומדת לאכילה אבל עומדת לגדל אף להפוסקים דגם ביו"ט מוקצה מותר. ואלו שחטה לה ביו"ט מותר. מ"מ כיון דעומדת לגדל ואינו רוצה לשחטה. צריך הוא ללידה והוי הכנה. והר"ן לשיטתו דמבואר בדבריו גבי נולדה בזה אסורה בזה דס"ל כטעם א' דהרמב"ן הנ"ל. דהא עתה לא שחטה. וזהו שייך בעגל. מש"ה הוצרך הר"ן לטעמא דהכינה לעצמו. וא"כ גם בעומדת לגדל מותר מה"ט דהכינה לעצמו. ודו"ק:

יא

מג"א סקי"ג ועוד דהא כ' הרמ"א. לענ"ד אינו ראייה די"ל דמ"מ בעי' דיש שהות להפשיט ולבדוק. דאמרינן הואיל דאי מקלעי אורחים יפשיט ויבדוק ויאכלו אבל בליכא שהות ליכא הואיל אלא דאחר ששחט ע"י הואיל אסור להפשיטה כ"ז דלא באו אורחים ואינו רוצה לאכול כיון דליכא פסידא לא שרינן ע"י הואיל ודוק:

יב

סעיף ח' צריך שהייה מעת לעת. ואם כלו המעל"ע ביו"ט. י"ל דאסור משום מוקצה להאוסרים מוקצה ביו"ט כיון דבה"ש היה אסור. וגם לכלבים לא הוי מוכן כיון דעומד להמתין מעל"ע ולאכלה. ודמי למ"ש מהרש"א בפ"ק דביצה בנולדה ח' ימים קודם יו"ט דאסור מטעם מוקצה עיי"ש:

יג

שם מותר לשחטו ביום טוב וה"נ בלא נמצא מרה. ולא מצא טעם מר בכבד דמותר לצלות הכבד ביו"ט לבדוק אם ימצא טעם מר ת' שבו"י ח"א ס"ט:

יד

מג"א סקט"ז דלא שכיחי טריפות עכ"ל ע' בשאגת ארי' סי' ס"ד:

טו

פר"ח אות ט' אם נולד תם ובו ביום נפל בו מום. והמהרש"א כ' בשם ת"י דדוקא בנולד עם מומו. אבל בלא"ה לא דדיחוי כי האי שבוודאי אין דעתו עליו לכ"ע הוי דיחוי:

טז

מג"א סקכ"ג צ"ע דהרב"י לא כ"כ. ע' בס' תוס' שבת סי' ס"ג ס"ק נ"ג:

יז

מג"א סקכ"ה תרתי איסורא חדא שאינו מוכן. ק' לי גם בדקר נעוץ הא כיון דלא יהיה רשאי ליטול העפר לשום דבר מ' איסור גומא. ממילא הוי מוקצה מ' איסור. ואם כן יש בזה תרתי איסורא גומא ומוקצה. ומה מהני הכנתו הא מ"מ הוי מוקצה מ' איסור משום גומא. וצ"ע:

יח

סעיף ט"ו שראוי לצלות בו ביצה. תמוה לי ממה דפסקי' לקמן סי' תק"ב ס"ג אין סומכים את הקדרה בבקעת. וע' מג"א שם אף למאן דשרי במוקצה. מ"מ עצים הוי מוקצה לכל תשמישים שמחוץ להסקה. וא"כ מה בכך דראוי לצלות בו והוי כמו העצים עצמן. הא העצים היו ג"כ מוקצה לכל דבר ואם כן מה שרצונינו להשתמש באפר לשאר דברים כדין כלי הוי כנולד וצע"ג:

יט

מג"א סקכ"ח מקרי לח בלח ובעי' ס'. לענ"ד הא דצריך ס' בלח בלח משום דבאינו מינו יהיב טעמא גזרי' אטו אינו מינו וזהו במידי דאכילה אבל הכא ל"ש כן. ומה"ט ק' לי על התוי"ט פ"ט מ"א דכלאים ד"ה אם ובמידי דיבש מב"מ וכו'. והא התם ליכא ענין טעם כעיקר. ואף באינו מינו בטל ברוב:

כ

שם כיון דעיקר איסורו מדבריהם. ע' מנחת יעקב כלל ע"ב סקי"ד:

כא

מג"א סקל"א ואפ"ה אפר עדיף. תמוה לי דלהדיא מוכח בסוגיא דדקר נעוץ קיל ממוקנה דהא אמרי' בכוי דאין מכסה. דאפר כירה מוכן לוודאי ואינו מוכן לספק. והיינו דאסור משום מוקצה. הרי דלא דחינן איסור מוקצה בספק כיסוי. ואלו בדקר נעוץ משמע בסוגיין דמכסין כדאמרי' ולכסוי' באפר כירה או בדקר נעוץ. וכ"כ תוש' חולין פ"ד ב' ד"ה כיסוי. גם יש לדקדק כן מדברי תוספות ביצה ט' ב' ד"ה אר"י דמסקי דמוחלפת היינו ההיא דהשוחט. וקיי"ל יחפור בדקר נעוץ ויכסה. ומסקו דיפה עושים העולם שלא לכסות באפר שהוסק ביו"ט. הרי להדיא אף דקי"ל דיחפור. מ"מ אסור באפר שהוסק ביו"ט. הרי דדקר נעוץ קיל טפי מאפר שהוסק ביו"ט וצע"ג:

כב

מג"א סקל"ב וכ"כ התוס'. עיין בספר תוספות שבת לעיל רסי' שמ"ג סק"ח. וק"ל דהא התוספות כ' שם זה לר"י. אבל לרבה ס"ל דזה לא מקרי גומא אלא בנוטל עפר אבל לא ע"י נעיצת ביצה וק"ל כרבה ואולי י"ל דהתוספות דהוכיחו דרבה לית ליה דר"י מדאמרי' אלא למ"ד שמזיז עפר דמשמע דלרבה ניחא עיי"ש. וא"כ י"ל דהמקשן לא היה יכול למפרך על רבה דדלמא רבה ל"ל דר"י וע"ז סובב דברי תוס' דלהך ס"ד טעמא דרבה דע"י נעיצת ביצה לא מקרי גומא. אבל למסקנא י"ל דרבה אית ליה דר"י וכמ"ש הרש"ל בתשו' סי' ס"א בכוונת הרא"ש. ואולם מדברי תוספות שם דכת' בפשיטות דהומ"ל דא"ב גם דאית ביה עפר לא משמע כן:

א

(בש"ע בס"ה) עגל שנולד כו' עיין במהר"מ אלשקר סי' ך"ה ובשו"ת מהר"י הלוי מ"ש על דברי הרא"ש בזה:

ב

טריפה, עבה"ט וכתב בשבות יעקב חלק א' סי' ך"ג שאם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד ביו"ט כדי לטעום דסומכים על הרוב ע"ש ועיין בשאגת אריה סי' ס"ד באם רוב בהמות טריפות אפי' מחמת חומרת אחרונים אסור לשחוט ביו"ט אך אם אין רק מקצת כיון דבאותו מקצת איכא נמי מחומרת אחרונים יש היתר לשחוט ביו"ט ע"ש ולפי"ז מ"ש המג"א דאם צריך לה יש להקל נראה דגם בכה"ג יש להקל אבל ברובן טריפות או שהטרפות מצויות כמו כשרות אלא שהם טריפות גמורות מן הדין אין להקל ועיין בשבו"י שמי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה ביו"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טירחא שלא לצורך א"נ ואסור כמו דקי"ל לעיל סי' של"א וביו"ד במי שלא מל מעולם כו' ע"ש ועיין בשו"ת חוות יאיר בשם הגאון בעל עה"ג דמקשה מהא דמוהל אהך דהכא בעוף שנדרס כו' ע"ש סי' קנ"ח ומ"ש ע"ז וגם ליישב זה ע"ש:

ג

לראותו. עבה"ט וכתב בר"י בשם מהר"י מלכו דאפי' אין לו מה יאכל אסור להתיר בכור ביו"ט ומ"ש בש"ע ואפי' עבר וראהו עיין בח"צ סי' פ"ח ליישב דעת היש מתירין שהביא ה"ה שמתירין אפי' בכה"ג שלכאורה הוא נגד הש"ס דקי"ל כר"ש דבדיעבד נמי לא ע"ש:

ד

(בש"ע סעיף יא) בהמה שחצי' כו' עיין באשל אברהם ס"ק ב' בשם הש"י ובשו"ת נ"ב סי' ך"ט כתב שאין חילוק בין בהמת ישראל לבהמת קצב נכרי המוכר לישראל כגון שישראל השוחט הוא לפי שרוצה לקנות ממנו בשר עיקר השחיט' בשביל ישראל וגם החשש השני שיזדמן שר גדול ויקח כולה הוא חשש רחוק ומכ"ש כיון דבכזית בשר סגי וא"ל ס"ס שמא תמצא טריפות ואת"ל כשירות שמא לא יקנה הישראל ממנה, ז"א דחשש השני אין נכנס בגדר ספק וגם כי ספק א' שמא יאכל הישראל או לא יאכל כו' וגם הש"י כתב שהגאונים שלפניו נהגו היתר בדבר והוא ז"ל המציא חומרא זו מדעתו ולכן המיקל לא הפסיד ע"ש:

ה

(בש"ע סעיף יד) לא ישחוט כו' ועיין באשל אברהם ס"ק ג' ועיין בגו"ר כלל ד' סי' ד' דמ"ש רש"י הזמנה בפה היינו לעפר שלמטה אבל לעפר שלמעלה אסור לטלטל ע"י הזמנה וצריך שיעשה בו מעשה ודלא כמו דנהיגי טבחי מתא להזמין עפר בפה ולכסות בו מלמעלה ומכ"ש בעפר שרגלי הרבים דורסים לא מהני ליה הזמנה וכו' ע"ש:

א

ונמצאו בעיר ביום שני כו'. האי ביום שני אין לו ביאור דאפילו ביום טוב ראשון שרי מה"ט ותו מאי מעליותא דהביאום מערב דהיינו בי"ט ראשון והנה דברים אלו נתייחסו בר"י בשם א"ח בשם הרשב"א וראיתי פעם א' ספר א' נקרא עבודת הקודש שיסדו הרשב"א וכ' האי דינא שם ואין כתוב שם הני ב' תיבות ביום שני ומשמע דבי"ט ראשון ג"כ שרי מה"ט ונראה דט"ס הוא וצ"ל בי"ט וטעה הסופר וכתב בי"ש דהיינו ביום שני וזה מוכח גם מצד הלשון דלא אמר אלא ביום שני והל"ל בי"ט שני כדרך הלשון על י"ט שני. והנה גם רש"ל העתיק מ"ש ב"י כאן כפי הכתוב כאן אבל האמת יורה דרכו שט"ס הוא. והשתא נמי שפיר מ"ש וכ"ש אם הן שחוטין בבקר דזה הוא יותר מסתבר שהי' בכניסת י"ט חוץ לחומה ולא בא מרחוק בלילה שאין מצוי כ"כ לילך עם הבהמה בלילה אבל אם תגרוס ביום שני אין טעם להאי כ"ש:

ב

ובעינן ג"כ שהפריס כו'. כת' זה לתרץ דברי הרא"ש כמ"ש ב"י כבר הארכתי בי"ד סי' ט"ו שאין ממש בכל התירוצים שנדפסו ע"ז בפ"ט הרב רש"ל חלק על ב"י ולא דק בפלפולו בזה ע"ש דא"צ כלל להפריס:

ג

ואם היו שבת וי"ט כו'. דאין שייך הכנה בלידת העגל:

ד

אא"כ יש שהות ביום כו'. משום הפסד ממונו התירו כן אבל בריאה אסור אא"כ יאכל ממנה באמת כזית ובב"י כתוב בשם תשו' הרשב"א ואפי' בהמתן של ישראל אפי' אם יאכל כו' והוא ט"ס וצ"ל אלא אם כן יאכל:

ה

כזית צלי. הכי ס"ל לת"ק במשנה ורע"ק אומר אפי' כזית חי ופסק הרמב"ם כת"ק ובטור לא נזכר צלי ותמה עליו ב"י ולע"ד תמוה על הרמב"ם דהא קי"ל הלכה כר"ע בכל מקום ואפי' מחביריו פי' אפי' אם רבים חולקים עמו:

ו

אם שחט בשדה. פי' אפי' בהמה בריאה:

ז

מותר לשחטו בי"ט. פי' אחר ששהא מע"ל והוא מחוסר בדיקה:

ח

אע"ג דאיתליד בה ריעותא. פי' ואתרע לה רובא דאמרינן בעלמא רוב בהמות בחזקת כשרות הם כן פרש"י בפ' המביא וא"כ כ"ש היכא ששכיח בהמות טריפות כמו כשירות דמות' לשחוט בי"ט כ"כ הב"י וק"ל למה התיר כאן בדאיכא ספיקא שתטרף ולא חיישי' שמא יבוא לידי שחיטה בחנם שהיא ודאי אסורה בי"ט ומ"ש מסימן תצ"ז ס"ט דיוני שובך כו' דבעי' זימון דוקא משום שמא ימצאו כחושים ויטלטל בחנם וכ"ש כאן דישחוט בחנם וכ"ש במקום דאתילד ריעותא. ונ"ל דשם ביונים כיון דאפשר בזימון מאתמול ואז לא יהיה ספק ביו"ט בזה הצריכו שיעשה כן. ודוגמא לזה אי' בתוס' פ' המביא דף ל"ג לר"א דדוקא גבי אכילה דאדם קובע לו מקום לאכילתו והיה לו להכין והכא נמי כן הוא כיון שידע אתמול ה"ל להכין משא"כ בבהמה שטובה יותר בשחיטה היום משחוטה בעי"ט ע"כ התירו לו אפילו במקום שיש ספק. אבל רש"ל כתב דבעי' לא אפשיטא וכתב הר"ן דאזלינן לחומרא וכ"כ א"ז במקום ששכיחי טריפות כמו כשירות וראוי לחוש לזה:

ט

בכור בזמן הזה כו'. טעם איסור ראיית המומין בי"ט כ' הרמב"ם פ"ב שהוא מפני המומין שנולדו בי"ט שאין שוחטין עליהן מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהן מעי"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה' המגיד כ' שיש מי שנותן טעם שיבוא לטלטל לפעמים מה שאין ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראוים ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב שמחזי כמתקן ע"כ. וא"ל על הטעם הא' של ה' המגיד דאם כן יהיו כל ההוראות אסורים לחכם לי"ט דשמא יהיה אסור ויטלטל באיסור הא ל"ק דדוקא גבי בכור אמרינן כן שלא היה לו חזקת היתר מעולם והא ראיה שאם נולד ומומו עמו מותר בדיעבד אם רואה החכם בי"ט מטעם שלא היה לו חזקת איסור והא דלא שרי לראות לכתחלה בזה משום דלא היה לו חזקת היתר בבירור כ"ז שלא ראהו החכם משא"כ בשאר הוראות שהיה מעיקרא חזקת היתר ונראה לכאור' דלפעמים יש איסור הורא' בענין שהי' אסו' מתחלתו כגון יתרת אבר שמראין לחכם אם הוא איסור או לאו אלא נרא' דג"ז אינו דומה לבכור דבכור הי' האיסו' מבורר קודם הולדת המום משא"כ בזה שמעולם לא היה האיסור ברור אלא ספק אלא דבר זה יש ללמוד מבכור באם היה איסור מבורר כגון שנפל איסור לח בהיתר לח בפחות מס' או ביבש ביבש ואין רוב בהיתר ואח"כ נתוסף היתר ונתבטל האיסור דבר זה אסור להורות בי"ט דהוא ממש כבכור ואסור לחכם להורות בזה בי"ט כנלע"ד. וכתב רש"ל בפ' אין צדין דשרי לחכם לראות הבכור ולשתוק ולא להתירו אפי' גמר בלבו שהוא מום דדברים שבלב אינם דברים לענין איסורי שבת וי"ט ע"כ:

י

יכולים לשחטה. משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ואפי' יש להם שתים כתב הרא"ש הטעם לפי שאינם שוות. וכ' ב"י אע"פ שהם שוות בשום דבר אם אינם שוות בכל ענין א"א למיפלגינהו ומ"מ יש לתמוה דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור. ואמאי הא אף ע"ג דאפשר למפלגינהו מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצורכו בהמה שלימה שא"צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר ושמא י"ל שלא כ"כ הרא"ש אלא בשוחט את שתיהן בי"ט דאילו בשוחט א' מהן אע"פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישי' ע"כ ולע"ד ל"נ היתר זה דאי' בגמ' שהעיס' חצי' של עכו"ם וחצי' של ישראל אסור לאפות' בי"ט דהא אפשר למיפלג' בליש' וכתבו התו' וא"ת הא אמרי' לעיל ממלאה אשה תנור פת ואע"פי שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא ושרי לאפות בי"ט אפילו לכתחלה. וי"ל דשאני התם דכל הפת של ישראל שהרשות בידו לאכול כל א' וא' או זה או זה אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל. הרי מפורש דכל שהוא ראוי לחלוקה דאין היתר בשביל התועלת המגיע לו מחלקו של עכו"ם כיון שאין לו רשות לאכול חלק העכו"ם אם ירצם ה"נ אין מועיל מה שמגיע לו הנאה מחלק העכו"ם במה שלא יפסיד בשר שלו כיון שעכ"פ אין לו יכולת לאכול חלק העכו"ם אם ירצם נמצא ששוחט באיסור חלק העכו"ם כיון שאפשר בחלוקה כיון שהם שוות לגמרי זה נ"ל ברור בס"ד:

יא

לא ימרוט הנוצה. דאורחיה בכך והוה גוזז משא"כ מצמר דסי"ב:

יב

לא ישחוט חיה כו'. נעתיק בקיצור הסוגיא במשנה איתא השוחט חים ועוף בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדק' ויכסה. ואמרי' בגמ' על הא דמודים שאם שחט כו' אמר רב יהודה והוא שיש דקר נעוץ מבע"י והא עביד כתישה (אר"י פריך דאמר והוא שיש דקר נעוץ אלמא טעמא דמתני' לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את ל"ת כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא עביד כתישה שעדיין רגבים הם ואינם ראוים לכיסוי אא"כ כותשן) אמר רב בעפר תיחוח והא עביד גומא ומשני כיון דא"צ אלא לעפרה פטור עליה. ואיתא תו שם בפ"ק דפריך על הך משנה דהשוחט דס"ל לב"ש לקולא וב"ה לחומרא והא איפכא שמעינן להו אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה פרש"י דההיא משנה דב"ש לקול' מוחלף וההי' דהשוחט קיימת וכן ס"ל לרי"ף לדינא כב"ה דלחומר' ואין שוחטין עוף אלא אם יש עפר מוכן ובדיעבד מהני דקר נעוץ ועפר תיחוח וכן פסק בש"ע כאן. אבל ר"ת פי' דמוחלפת השיטה דההיא דהשוחט מוחלף וב"ש לחומרא וב"ה לקולא וא"צ עפר מוכן וע"כ כ' ר"ת תמוה לי על מה הצריכו העולם הכנה. וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין כלל וכתבו התוס' ע"ז בשם ר"י ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעי דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעי הכנה מדאמר הכא ע"כ לא אמרי ב"ש התם אלא דאיכ' דקר נעוץ כו' עכ"ל וכ' סמ"ג מורי כ' היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרי' ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והג"מ כ' דקשה ע"ז דהא מוקמי' בגמ' והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ול"נ דטעמו של רבו דהסמ"ג שהיה סומך על פי' ר"ת בדיעבד מיהא. וכ' רש"ל בפ"ק על הב"י ושגגה גדולה שגג ממ"נ אי תפיס פי' ר"ת שב"ה מתירין לכתחלה אפי' בלא דקר נעוץ ולא בעי גמ' דקר נעוץ אלא למאן דשרי בדיעבד א"כ אפי' לכתחלה כו' עכ"ל. ותמהתי על שיחס שגגה לרבינו ב"י בדברים נכוחים כאלה דודאי ב"ה מתירין אפי' לכתחלה בלא דקר נעוץ לר"ת אלא דאנן מספקא לן אי הלכתא כר"ת או כרש"י ורי"ף ע"כ ס"ל לרבו של סמ"ג דלכתחלה יש לפסוק כרש"י לחומרא ובעי' עפר מוכן דוקא אלא בדיעבד סמכי' אר"ת ומ"ש ר"י על ר"ת דעכ"פ בעי' דקר נעוץ כדאמר רב נראה דר"ת לא ס"ל כן אלא כיון דב"ה ס"ל לקולא דאפי' לכתחלה שוחט וחופר ומכסה דס"ל דעשה דוכסהו בעפר דוחה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה דהא רש"י כ' דדוקא לרב יהודה לא ס"ל הך דחייה מדהצריך דקר נעוץ ועכשיו יהיה דברי ר"י על ב"ש דס"ל אליבא דר"ת דדוקא בדיעבד מותר ממילא אין כאן עשה דוחה ל"ת אז צריך דקר נעוץ אבל לב"ה אליבא דר"ת ודאי עשה דוחה ל"ת ומותר לכתחלה בכל גווני ואע"ג דבדף ח' אמרי' דאין דוחה ל"ת ועשה הא כתבו התוספות דרבא לא ס"ל דיש עשה ול"ת בי"ט ור"י ס"ל כרבא והא דאמרי' ע"כ לא אמרי ב"ש אלא דאיכא דקר נעוץ היינו קודם שאמרנו מוחלפת השיטה אבל למסקנא אמרינן מאן דמיקל מקיל אפי' בכל גווני מטעם שאמרנו ונמצא שפיר ס"ל לרבו דסמ"ג כר"ת בדיעבד דיכול לכסות אפי' בלא הכנה ולא צריך דקר נעוץ כלל מבע"י אלא כמשמעות המשנה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה והיינו אפי' בלא דקר נעוץ מבע"י ור"י דמוקי לה בדקר נעוץ היינו למאן דס"ל דאין עשה דוחה לא תעשה מדלא התיר אלא דיעבד אבל ב"ה ס"ל באמת שחופר ומכסה כמו דאמרי' בגמרא לב"ש בלא מוחלפת הבא לימלך א"ל לכתחלה שחוט וחפור וכסי אלא דאנו להלכה לא מקלינן כר"ת אלא בדיעבד סמכי' עליה כדאשכחן בגמרא גם כן חילוק בין לכתחלה או דיעבד כדתנן ומודים כו' כנ"ל לפרש דעת רבו דסמ"ג אליבא דר"ת שלא כדעת הרא"ש וטור אליבא דר"ת דצריך גם כן דקר נעיץ ועפר תיחוח וראיתי בזה תי' אחרים ולשנאת האריכות לא כתבתי רק הנלע"ד נכון וכ"מ מדברי הסמ"ק שכתב אם שחט ולא מצא עפר דק שאינו מוכן מכסהו כו' עכ"ל משמע בלא שום דקר נעוץ וכיון שהסמ"ג עם רבו והסמ"ק הסכימו לזה נראה בשעת הדחק לסמוך עליהם שלא לבטל שמחת יו"ט וליקח עפר מן הבא בידו אפי' אינו מוכן כלל לכסות בו אם אין לו אפר כירה שהוסק מעי"ט:

יג

לכמה דקירות. עמ"ש סי"ט:

יד

אם הוסק בי"ט אסור. דה"ל נולד ואסור אפי' לר"ש דשרי במוקצה:

טו

שראוי לצלות בו ביצה. מכאן שמותר לכסות באפר חם ולא כיש טועין ואוסרים כיסוי באפר חם. וכתבו התו' וא"ת היאך אנו מסלקין אפר כירה לאפות שם פשטיד"א ואור"י דמוקצ' אינו אסור לטלטל בשביל אוכל נפש ושמחת י"ט:

טז

ואם שחט מותר כו'. בב"י בשם כל בו כתב בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר עכ"ל פי' ב"י דלא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ עדיף טפי והכי אמרי' בירוש' מוטב שיקח אפר שהוסק בי"ט ולא יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר עכ"ל. ויפה פי' דחופר בדקר הוא אב מלאכה ונולד אינו אסור אלא מדרבנן וכל כמה דנוכל להזהר מן לא תעשה כל מלאכה לא אמרי' דידחה הל"ת אע"פ דלב"ה אליבא דר"ת שרי בכל גווני אפי' לחפור כמשמעות ההלכה אליבא דב"ש שקודם שידעי' מוחלפת השיטה דהבא לימלך א"ל לך חפור ושחוט וכסי דמשמע אפי' בלא דקר נעוץ והכי ס"ל לב"ה אחר החילוף אליבא דר"ת כמ"ש והשתא א"ש לישנ' דירושלמי דאמר מוטב כו' ולא אמר בקיצור אל יחפור בדקר אלא ודאי דאף חפירת הדקר מותר מן הדין אלא טפי ניחא להתיר איסור קל מזה דהיינו נולד וזה סיוע לפירושינו ת"ל:

יז

הכניס עשר כו'. בב"י בשם א"ח בשם הרשב"א הכניס עפר לגינתו ולחורבתו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל והוא תמוה דהא בגמ' אמרי' בזה מותר לכסות והיינו אפי' לכתחלה וכמ"ש רש"י לפי שהוא צבור דעתיה עליה ממילא הוא מוכן גם מה שהוסיף לכסות בו גגו איני יודע מה תועלת יש בתוס' זה ונ"ל שיש כאן ט"ס וצ"ל לחורבתו מותר לכסות בו לכסות בו גגו ה"ז כדקר נעוץ כו' ודבר זה חידש רשב"א לחלק בין הכניסו לחורבה או לצורך גגו וכ"מ בדברי רש"ל פ"ק אע"ג דהעתיק דין זה בשם א"ח כמו שהוא לפנינו מ"מ דבריו אח"כ משמע שיש ב' חלוקות שכ' וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו אם הוא עפר ששייך בו חפירה וצריך דקר ומאחר שהכניסו לכסות בו הוה כדקר נעוץ מבע"י. והטעם שכ"ז שהוא צבור עומד לכל צרכיו כמו הכניס עפר לגינתו כו' א"כ למה צ"ל לכסות בו גגו ליחלק מיניה וביה הכניס עפר לגינתו והיא אינה תיחוח כ"כ דשייך בה חפירה אסור לכתחלה ואם אין שייך בו חפירה א"כ למה אסור לכתחלה מ"ש מהכניס עפר לגינתו וצ"ל מאחר שהכניסו לכסות בו גגו דהיינו לענין בנין קפיד עליה ומוקצה ומ"מ בדיעבד שרי כמו דקר נעוץ כמש"ל בעפר שאינו מוכן ומ"ש דהוי כמו דקר נעוץ לא לענין מוכן קאמר אלא לענין היתר כיסוי בדיעבד ילפינן מדקר נעוץ כדפי' לעיל עכ"ל המובן מדבריו שיש כאן ב' בבות וכן נלע"ד דהיינו בתחלה מותר אפי' לכסות ובסוף גבי גגו כ' דמותר דוקא דיעבד מטעם שהוא מוקצה ואפ"ה מותר בדיעבד דסמכינן על ר"ת לפי מ"ש בדברינו:

יח

ואם הוא עפר תיחוח. בטור כתב בזה שא"צ לא כתישה ולא חפירה ולא היה חסר אלא זימון משמע דאפי' אין דקר נעוץ אין כאן חשש חפירה ונר' דהיינו שאותו עפר תיחוח מונח על הארץ כמו הר וכל שהוא ניטל משם ולמעל' אין שייכות חפיר' משא"כ אם הקרקע שוה אע"פ שהוא עפר תיחוח מ"מ כל שהוא נוטל משם הוה חפיר' במה שהוא נוטל שהרי נשאר גומא תחתיו ובזה מתורץ מה שצריך בסי"ד עפר תיחוח ודקר נעוץ דשם מיירי בקרקע שוה ע"כ אין היתר משום חפירה אלא בדקר נעוץ מבע"י והב"י חילק כאן בין קרקע עולם לקרקע המטלטל ואיני מכיר חילוק זה אם לא בדרך שזכרתי:

יט

דאם לא כן לא היו מטריחין אותו. קשה למה לא תלה האיסור באמת בזה דאין לטרוח ביו"ט בדבר שהוא ספק ולמה תלה אותו בהרוא' משום חלב וצ"ל דבאמת אין איסור טירחא בספק כי רשאי לטרוח עצמו כדי לצאת ידי ספק חיוב מצוה רק שהרוא' יטעה בזה ונ"מ עוד במה דפריך בגמ' מ"ט אין מכסין דם הכוי ליכסיי' באפר כיר' דמוכן הוא ש"מ דמשום טירחא אין איסו' כל שאין איסו' מצד טלטול העפר ע"כ הוצרכו ליתן טעם משו' הרוא' משום חלב אלא דקשה ע"ז ממ"ש בגמרא תנא ר' זירא לא בכוי בלבד אמרו דאין מכסין בי"ט אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמן זה בזה אסור לכסותו בי"ט פירש"י לא כוי בלבד דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה הוא וטרח טירחא דלאו מצוה ואפי' באפר כירה אלא אפי' כו' דאיכא חד טעון כיסוי אפ"ה אין מכסין דקא טרח בשביל בהמה משמע דיש איסור בכוי משום טרחא לחוד אפי' אם אין איסור מצד טלטול העפר וצ"ל דפליגי בזה דמ"ד בכוי אסור משום התרת חלבו ס"ל דאין איסור מצד טירחא והכי הוה ס"ל למקשן וא"ל דהא ר"ז תנא בברייתא משום טירחא ואין לחלוק על הברייתא י"ל דס"ל לההוא מ"ד משום חלב דההיא משנ' דאין שוחטין את הכוי ואם שחטו אין מכסין דמו לא ס"ל הטעם דטירח' דא"כ למה נקט כוי ולמה נקט תערובות בהמה וחיה כנ"ל הכרח לדעת רש"י וכן להרמב"ם כמ"ש בסמוך:

כ

דה"ל כגרף של רעי. פי' הרואה לא יטעה להתיר חלבו כי יודע הוא ג"כ דעושה לנקר חצירו:

כא

שחט בהמה וחיה כו'. ז"ד הרמב"ם פ"ג ונבאר תחלה דעתו דבספ"ג כתב מי שהי' לו דקר נעוץ מעי"ט ונתקו ביו"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכס' בו ומטלטלו וכ' הרב המגיד משמע מלשון רבינו דאין מותר לשחוט על סמך דקר נעוץ שכך כתב ונתקו וכו' וכ"נ ממ"ש רפ"ג ואם אין לו עפר מוכן או אפר כירה כו' ובדיעבד שכ' רבינו שהוא מכס' בעפר תיחוח מפורש בגמ' עכ"ל. וקשה ע"ז שהרי כ' הרמב"ם רפ"ג וז"ל מי שהי' לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר או אפר שראוי לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב עכ"ל והנה לדעת הרב המגיד ע"פ מ"ש הרמב"ם עפר מוכן או אפר מוכן אין בכללו דקר נעוץ שזכר ספ"ב כיון דשם לא מותר אלא בדיעבד לדעת הרב המגיד וכאן מותר לכתחל'. ותימא לי כיון דעכ"פ בדיעבד שרי בדקר נעוץ למה כ' דאם אין לו עפר מוכן או אפר לא ישחוט ואם שחט לא יכסה עד לערב הא מותר בדיעבד אפי' בלא אלו דהיינו בדקר נעוץ ואם תרצה לו' דאף דקר נעוץ אין לו והוא בכלל עפר או אפר מוכן דנקט דאין לו א"כ גם במ"ש הרמב"ם מי שיש לו עפר ואפר דשוחק לכתחלה הוא ג"כ דקר נעוץ בכלל. ונמצא דבריו סותרים זא"ז ותו דהא תלה רמב"ם היתר כיסוי בהיתר טלטול א"כ אף דקר נעוץ נמי מותר כיון שמותר בטלטול ע"כ נלע"ד דודאי בדקר נעוץ אין איסור לכתחל' לכסות בו מצד שאינו מוכן דודאי מוכן הוא אלא דיש איסור ליטול משם העפר שבא ע"י נעיצת הדקר כיון דיעש' גומא אם יקח משם כדי שיוכל לכסות אבל כל שאין נוטל הרבה עד שנעשה גומא יכול ליקח משום לצרכו כיון שאין שם מוקצה דכבר הוזז מאתמול ממקומו וה"ל כתיוש חבנ לענין כיסוי התירו ב"ה דיעבד שיכול לעשות גומא דאמרי' בגמ' והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דאמר החופ' גומ וא"צ אלא לעפרה פטור היינו אבל אסור מ"ה אמרי' דבדיעבד אם שחט יחפור ויכסה אע"פ שהוא עושה גומא. וא"כ הכל ניחא דמתחלה כת' בספ"ב דאם ניתקו בי"ט דהיינו דיעבד וכבר נעשה הגומא מותר לכסו' בו דהיינו אפי' לכתחלה יכול לשחוט אחר הנתיקה ומטלטנו לכל צרכיו אבל אם לא ניתק עדיין אין לו לכתחלה לשחוט אדעתא דינתוק ויכסה כי יעש' גומא וזה אסור לכתחלה אף שא"צ אלא לעפרה אלא דאם כבר שחט יכול אפי' לנתוק ולא חיישי' לגומא כיון דפטר עליה והשתא אמר שפיר ברפ"ג מי שהיה לו עפר ואפר מוכן הראוי לטלטלו בכלל זה גם דקר נעוץ שנזכר כבר שניתק בי"ט כבר אז לכתחלה שוחט וסומך ע"ז אבל אם אין לו עפר ואפר הראוי לטלטלו דהיינו שאין לו גם דקר כלל דאלו היה לו היה ראוי לטלטלו כל שאינו עושה גומא אלא ודאי דאין לו כלל דקר נעוץ בזה לא יכסה עד לערב אפי' אם עבר ושחט. וא"כ מ"ש כאן בדין נתערבו הדמים ויש לו עפר מוכן בכלל זה ג"כ דקר נעוץ דהיינו אם כבר ניתקו והעלה העפר דבזה מותר בדקירה א' משמע אבל אם לא ניתקו עדיין ועבר ושחט חיה ועוף ונתערבו הדמים אסור אפי' דקירה א' כיון שצריך לעשות גומא ולא הותרה עשיית גומא אחר שחיטת דיעבד אלא בשחט חיה ועוף לחוד ולא בתערובות. זהו דעת הרמב"ם על נכון בס"ד: והטור כ' על דברי רמב"ם האלו ונראה אם יכול לכסותו בדקירה א' כיון ששחט כבר מותר ואפי' אין לו עפר מוכן רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח ואם יש עפר מוכן יכול לכסותו אפי' בהרבה דקירות עכ"ל פליג על הרמב"ם בתרתי חדא דבדיעבד יכול לכסות גם בתערובות אפי' לא ניתקו עדיין לעפר וביש לו עפר מוכן מותר אפי' בהרבה דקירות דהיינו להרמב"ם אסור בזה מטעם שהוא לו לטורח וסובר כרש"י כמ"ש שמצד הטורח אסור בתערובות. ולפ"ז קשה לכאורה דא"כ ל"ל הטעם דגזירה משום חלבו הא אסור משום טורח כמו בתערובו' י"ל דגבי כוי דוקא לא איכפת לן בטורח כיון דליכא צד איסור בבירור אלא ספק משא"כ בתערובו' יש צד איסור בבירור דעכ"פ יש דם בהמה בבירור שם ע"כ אסור הטורח. ולפ"ז במ"ש לא כוי בלבד אמרו פי' דשם יש איסור מצד גזירת חלב דמשמע אם אין גזירה זו אין כאן איסור לא כן הוא דאף בתערובות יש איסור עכ"פ מחמת טורח אבל הטור לא ניחא ליה בכך דצריך להשוות טעם דתערובות לטעם דכוי כדמשמע הל' לא בכוי בלבד אמרו כו' וא"כ טורח א"א בשניהם דהא בכוי מוכח דלא חיישי' לטורח אלא ודאי מצד האיסור ה"נ בתערובות מצד איסור דהיינו איסור שאינו מוכן א"כ מוכן מותר אפי' בתערובו'. והשת' ניחא דאין כאן פלוגתא בגמ' כמו שצ"ל לרש"י כפי שזכרנו: ועדיין צריך ביאור במ"ש בגמ' בזה ובפוסקים דתערובות אסור בב' דקירות משמע הא בלא תערובו' שרי הרב' דקירות וכ"כ כ"י וכבר זכרו רמ"א בסי' י"ד ותימא למה יהיה זה מותר דמ"ש מלא הי' דקר נעוץ דהיה אסור ומ"ש באם יש דקר נעוץ ואין העפר שבו מספיק אפי' לעוף לחוד בלא תערובות דעתה בא לחפור בדקר מחדש דזה הוה כמו לא היה כלל הן מצד הכנ' הן מצד חופר או עוש' גומא ונלע"ד דודאי בכ"מ אסור בדקירה נוספת בי"ט אלא דכאן בתערובות אמרי' אפי' אם היו לו הרבה דקירות נעוצים מעי"ט דמותר בעוף לבד לכסות בהרבה דיקורי' אבל בתערובות לא הותר כ"א בדקיר' א' כיון שאינו מותר אלא בדיעבד בעוף לבדו אפי' בדקיר' א' ממילא בתערובות לא נסמך להקל בהרבה דקירות כיון שהוא עושה דקירה נוספת בשביל הבהמה כנלע"ד נכון. וראיתי לרש"ל בזה ונ"ל היכא שלא יספיק לו דקירה א' אז לא יכסה כלל אפי' דקירה א' דשמא לא יכסה דם המחויב בכיסוי ונמצא טורח בי"ט שלא לצורך עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל ולעד"נ דאיסור זה אינו מוכרח כלל דהא קיי"ל בי"ד סי' כ"ח דא"צ לכסות כל הדם אלא דרשי' דמו אפי' מקצת דמו וא"כ כאן שנתערבו הדמים ביחד אין שייך כאן חלוק' לו' שמא נשאר במקום א' דם חיה או עוף לבד בלא דם בהמה דהא נתערב הכל ואין חלק לזה בלא זה ותדע לך שהרי קי"ל באיסורים בתערובות לא בלח דבטל בס' ואמאי לא ניחוש שמא נשאר האיסור במקום אחד בפ"ע וא"כ ה"נ כן בכל חלק יש עכ"פ דם חיה או עוף ושפיר יש לכסות מקצת דמו וגם בשוחט חיה לבדה ואין בדקירה אחת די לכסות כל הדם ולא היה לו רק דקר נעוץ א' וכי ס"ד שלא יכסה כלל ודאי כל מה דאפשר לכסות בדקירה א' עכ"פ צריך לכסות ה"נ כן הוא בתערובות זה נלע"ד ברור ונכון בס"ד: