שולחן ערוך, אורח חיים תפ״ח: דין תפלת שחרית של פסח. ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין תפלת שחרית של פסח. ובו ג' סעיפים:
שחרי' נכנסים לבית הכנס' וקורין הזמירו' של שבת ומתפללין תפלת שחרי' וגומרין ההלל (ומברכין לקרות ההלל) ואין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בקריא' שמע באמצע הפרק שואל בשלום אביו או רבו ומשיב שלום לאדם נכבד שנתן לו שלום ובין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד ומשיב שלום לכל אדם: הגה ודוקא בב' ימים הראשונים שגומרים בהם ההלל דינא הכי לענין הפסקה אבל בימים שאין גומרים (ע"ל סי' תכ"ב סעיף ד') : ואם פסק באמצע ושהה אפי' כדי לגמור את כולו אינו צריך לחזור אלא למקום שפסק:

ב

בהלל אפי' עשרה קורין כאחד:

ג

מוציאין שני ספרים וקורין בראשון חמשה גברי (ואם מוסיפין בי"ט ע"ל ר"ס רפ"ב) בפרשת בא מן משכו עד מארץ מצרים על צבאותם ומפטיר קורא בשני בפרש' פנחס ובחדש הראשון ומפטיר ביהושע בעת ההיא ומתפללין תפלת מוסף ואין מזכירין גשם מכאן ואילך (וע"ל סי' קי"ד ס"ג) וכן פוסקין משם ואילך מלשאול בברכת השנים: הגה ונוהגין לומר בכל י"ט בתפלת מוסף פסוקי מוסף היום אחר שאמר על ידי משה עבדך כאמור:

א

הזמירות. ואומרים מזמור שיר ליום השבת די"ט נמי איקרי שבת ד"מ וע"ל סי' נ"א ס"ק י"א מש"ש:

ב

לקרות. ולא לגמור דשמא ידלג תיבה או אות והוי ברכה לבטלה. אחרונים:

ג

קורין. איידי דחביבא להו יהבי דעתייהו ושמעי אע"ג דבעלמא אמרינן תרי קלא לא משתמעי. ומוציאין רבים י"ח ש"ס. נ"ל דמה"ט המנהג שמקדשין שנים או שלשה או יותר יחד בשבת וי"ט דג"כ חביב עלייהו. ח"י:

ד

קי"ד. דשם פסק רמ"א דהציבור מזכירין במוסף עד שישמעו שהש"ץ אינו מזכיר במוסף אז הם פוסקין במנחה וכתב לבוש וא"ת יכריזו קודם מוסף שלא יאמרו משיב הרוח וי"ל דזה כאלו ממאנים בגשמים ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב גשמים עכ"ל. וכתב המ"א ונ"ל דאם יחיד איחר תפלתו עד אחר שהתפלל ש"ץ מוסף לא יאמר משיב הרוח כיון שכבר פסק הש"ץ ע"ש וכ"כ הח"י:

א

לשון טור

ב

מימרא ערכין י'

ג

טור בשם הר"מ מרוטנברג

ד

הרב בסי' תרמ"ד פסק שמברכין לגמור וכן כתב הטור בסי' זה אף שהר"מ הי' מברך לקרות הרא"ש דחה דבריו וכתב הבית יוסף שכן נראה מהמפרשים בפ"ב דברכות וכן נהגו הספרדים

ה

ציינתיו לעיל סי' תכ"ב

ו

גם זה ציינתי שם

ז

ברייתא מגילה כ"א

ח

רא"ש וש"פ בשם רב עמרם וכתבו ואולי רבנן סבוראי הנהיגו כן והגאונים אחריהם שיוציאו ב' ס"ת וסמכו אהא דאמרו שאמר הקב"ה לאברהם וכו' מגילה ל"א

ט

ברייתא מגילה שם

י

ציינתיו לעיל בסי' קי"ד

א

ס"א ומתפללין כו' וגומרין. כמ"ש בר"ה ל"ב ב' הראשון מקרא את ההלל:

ב

ומברכין. ע' מ"א וכ"כ המרדכי וע' בתוס' דברכות י"ד א' דאין קפידא וע' בסי' תרמ"ד:

ג

ואין כו' ודוקא כו'. ברכות שם וכפי' הרא"ש שם:

ד

ואם פסק כו'. סוף ר"ה ל"ד ב' ובמגילה י"ח אר"י נקוט דרב ביבי כו' וקי"ל כרב באיסורי:

א

בראשון כו'. רפ"ג דמגילה:

ב

מן משכו. סוף מגילה:

ג

ומפטיר קורא בשני. כמ"ש בפ"ז דיומא שכ"ג קורא ביה"כ ובעשור שבחומש הפקודים ואמרינן שם ונייתי ס"ת אחרינא כו' חד גברא כו' ועבה"ג וכ"כ תוס' שם:

ד

ומפטיר ביהושע. גמ' שם:

ה

ואין כו' וכן כו'. פ"א דתענית וע' מ"ש ברסי' קי"ד ומ"ש בסי' קי"ז ס"א:

ו

ונוהגין. ע' בתוס' סר"ה ל"ה א':

א

[א] [לבוש] ויש אומרים שמברך וכו' לגמור וכו'. בתשובת רמ"א סימן ל"ה כתב דבמקום שאין מנהג יאמר לעולם לקרות וכן הסכימו אחרונים. ובין הפרקים וכו' ואלו הן בין הפרקים הללויה הללו עבדי ה' וכו', בצאת ישראל ממצרים, לא לנו ה' לא לנו, אהבתי, הללו את ה' כל גוים, מן המצר. רד"ק כתב מן המצר אינו תחילת המזמור אלא מתחיל מהודו לה' כי טוב, (אבודרהם). הלכות ראש חודש ויתר דיני הלל נתבארו בסימן תכ"ב:

ב

[ב] אפילו כדי לגמור וכו'. ועיין סימן תכ"ב סעיף ה' משמע דאם הפסיק מחמת אונס חוזר אם הוא בימים שגומרין הלל, וכן כתב להדיא סימן פ"ה, ומגן אברהם בסימן תכ"ב כתב וזה לשונו דרכי משה כתב דדוקא בקריאת שמע שהוא דאורייתא פסקינן הכי אבל הלל דרבנן אין צריך לחזור לראש והמחמיר יחזור לקרותו בלא ברכה, עד כאן, וצריך עיון הא בסימן ס"ה מבואר דיש אומרים דבתפלה חוזר לראש אף שהוא דרבנן וחמיר לענין זה מקריאת שמע:

ג

[ג] [לבוש] דגבי קדושה וכו' שייך וכו'. גם נראה לי ליתן טעם דפירש באבודרהם בדין נטילת ידים וקדשנו במצותיו לשון אירוסין וקדשן הקב"ה לישראל במצוות, ובמעריב דשבת פירש רצה במנוחתינו לפי שהקב"ה נקרא חתן ושבת וכנסת ישראל נקרא כלה, ואנחנו אומרים לו תתרצה שנהיה ככלתיך ותנוח כלתך בך עיין שם, ואם כן שפיר שייכי להדדי וקל להבין, אך מצינו במוסף דראש חודש בשבת שאומרים רצה במנוחתינו וחדש וכו' כמו שכתב הלבוש גופיה סימן תק"ה, ואף שאינו סמוך לקדשנו ואם כן הוא הדין ביום טוב ועוד שאין לסמוך אותו לקדשינו צריכין לכפול אלהינו ואלהי כמו שכתב הלבוש וזה אינו מן הסברא גם אין לנו לבדות לומר אלהינו ואלהי אבותינו במקום שלא תיקנו, לכן נראה לי עיקר כמנהגים וכן הוא בכל הנוסחאות והכי נוהגין:

ד

[ד] [לבוש] תפילות שחרית וכו'. צריך עיון שמנהגינו שלא לאומרו כלל רק במוסף וכן משמע במנהגים, לכן נראה לי אפשר דנכלל ביעלה ויבוא וכו' מה שאין כן במוסף דאין אומרים יעלה ויבוא:

ה

[ה] [לבוש] הקהל מזכירין וכו'. ואם יחיד איחר תפילתו עד אחר שהתפלל שליח ציבור מוסף לא יאמר משיב הרוח כיון שכבר פסק השליח ציבור (מגן אברהם), ונתבאר סימן קי"ד:

ו

[ו] [לבוש] להביא יין וכו'. עיין בסימן תרס"ז:

ז

[ז] [לבוש] להדליק משחשיכה וכו'. פירוש סמוך לחשיכה כמו שכתב בסימן תקי"ד סעיף ה', ומשמע שיש לנשים לברך ולהדליק אף ליל שני קודם הליכה לבית הכנסת כשהוא סמוך לחשיכה וכן כתב בשל"ה דף קמ"ג וסיים שהוא יותר מצוה ממה שנוהגים להדליק בבואם לביתם שהוא יושבי חושך, עד כאן, וזה דלא כמו שכתב בהקדמת פרישה ליו"ד ועיין סימן רס"ג ס"ק ס"א:

ח

[ח] [לבוש] ובבית הכנסת וכו'. עיין סימן תקי"ד שנתבארו דינים אלו. כתב מגן אברהם שם ס"ק ט' המנהג בליל יום טוב שאין לוקחין הנרות מבית הכנסת לביתם כדרך מוצאי שבת מטעם שכתבתי דלא כמו שכתב בשל"ה שאסור לתחבו בחול רק יוליכנו לביתו ונהפך היא, עד כאן. ומה שכתב מטעם שכתבתי נראה לי שפירושו שכתב בס"ק ו' דנר של מצוה שהודלק ביום טוב אף שכבה אסור ליהנות ממנו הואיל והוקצה למצותיו, כמו נוי סוכה. ולעניות דעתי ליישב דברי של"ה דהא בנוי סוכה גופיה אם התנה מותר כמו שכתב בסוף סימן תרל"ח כל שכן בנרות בית הכנסת דדעת בית דין מתנה כמו שכתב סימן קנ"ד סעיף י"ד אם כן לא הוי מוקצה למצותן, ועוד דנרות הללו שנותנין בלילי יום טוב פשיטא דאין בהן קדושת נר בית הכנסת שנותנין בתחילה לילך בו לבית כמו נרות של מוצאי שבת, ועוד דבהליכתו נמי מצוה שמדליק מבואות אפלות כמו שכתב בשל"ה שם, ומה שרוצה להנהיג לבריות לתחבו לחול אזיל לטעמיה דמתיר שם דלא הוי גרם כיבוי מכל מקום אין היתר זה ברור לנהגו כיון שיש אוסרים דהוי גרם כמו שכתוב שם, ועוד הא כתב הוא גופיה בסימן תצ"ח ס"ק ל"ב דבחול הקשה אסור דעושה גומא דהר"ן כתב דאסור להטמין ביצה בעפר אלא אם כן תחוח כל כך שנכנס הביצה מאיליו בתוכו כשנתנו עליה, ויותר נראה לי תקנה לדבקה במנורה למטה וכמו שכתב בסימן תקי"ד ס"ק י':

א

א) [סעיף א'] שחרית נכנסין לבהכ"נ. כלומר דאין משכימין דביו"ט מאחרין לבא וממהרין לצאת כדתניא בפ"ב דמגילה ב"ח.

א

ב) שם. וקורין הזמירות של שבת. וכתב מהרי"ל מנהגים שלנו שקורין מזמור שיר ליום השבת אך שמתחיל טוב להודות לה' וכ"כ אבודרהם בשם רבינו סעדיה אלא שכתב ומיהו נהגו לאומרו דיו"ט נמי מיקרי שבת עכ"ל וכן נוהגין. ד"מ או' א' מ"א ריש הסי' ר"ז או' א' ומ"ש אין אומרים אותו בהכנסת יו"ט כמו שנוהגין לומר בהכנסת שבת זה המזמור ביחידות בשעת קבלת שבת רק בשחרית אומרים אותו עם שאר מזמורים. ח"י או' א' א"א או' א' ועיין לעיל סי' נ"א או' מ"ט

א

ג) שם. וקורין הזמירות של שבת. ומנהגינו להוסיף ביו"ט של פסח אחר יושב בסתר עליון מזמור ק"ז יאמרו גאולי ה' וכו' ובשבועות מזמור ס"ח יקום אלהים יפיצו אויביו וכו' וביו"ט א' של סוכות כאיל תערוג וכו' וביו"ט אחרון שהוא ש"ע מזמור י"ב הושיעה ה' כי גמר חסד וכו' שו"ג או' א' יפ"ל ח"ה או' א' ועיין לעיל סי' נ"א או' ן'.

א

ד) שם. וקורין הזמירות של שבת. וכן אומרין נשמת קודם ישתבח כמו בשבת וכן ברכת יוצר כמו בשבת רק שמדלגים לאל אשר שבת וכו' ועיין בדברינו לעיל סי' רפ"א.

א

ה) שם. וגומרין ההלל. ומברכין לגמור את ההלל והר"מ מרוטנבורק לא היה מברך לגמור את ההלל אף כשגומרין אותו אלא לקרוא את ההלל כי היה אומר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה אות אחת או תיבה אחת הוי ברכה לבטלה. וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לדקדק בזה כי לגמור הוי פירושו לקרות כמו ותיקין היו גומרין אותה קודם הנץ החמה ופירושו קורין אותה. טור בסי' זה ובסי' תרמ"ד. וכ"פ הש"ע שם שמברכין לגמור וכ"ה מנהג הספרדים. אלא שמור"ם ז"ל בהגה חשש לדברי הר"מ מרוטנבורק ופסק שמברכין לקרות וכ"ה מנהג אשכנזים. ומיין לקמן או' יו"ד.

א

ו) שם. וגומרין ההלל ומה שלא כתב כאן וכן ביום שני כמ"ש לעיל סי' תפ"ז סעי' ד סמך אמ"ש לקמן סי' ת"ץ סעי' ד' יעו"ש. יפ"ל ח"ג או' א'.

א

ז) שם. וגומרין ההלל. וה"ד בשני ימים הראשונים כמ"ש מור"ם בהגה אחרי סמוך אבל בשאר הימים קורין ההלל בדילוג כמו בר"ח כמ"ש לקמן סי' ת"ץ סעי' ד' יעו"ש. והטעם שבפסח אומרים הלל גמור והלל שאינו גמור עיין בתיקונים תיקון י"ג. יפ"ל ח"ב או' ב' ועי"ש בתיקונים ד"ה שתיתאה שכתב ובגין דא אמרין הלל גמור והלל שאינו גמור בפסח לקבל מצה שלימה ומצה פרוסה יעו"ש. ועוד ית' הטעם לקמן סי' ת"ץ סעי' ד' יעו"ש.

א

ח) ומי שקרא כל ההלל שלא בדילוג מתחלה ועד סוף לשם מצוה ולא בירך לא לפניו ולא לאחריו א"צ לברך ולחזור ולקרות דהא ברכות לכ"ע אינם אלא מדרבנן ואינם מעכבות. מאמ"ר או' ב'.

א

ט) ואם ספק אמר הלל ביו"ט ספק לא אמר אינו חוזר לומר מספק דהלל דיו"ט לאו דאורייתא וספיקא דרבנן לקולא. שאגת אריה סי' ס"ע. שע"ת. או' ב'.

א

י) שם הגה. ומברכין לקרות ההלל. ואם בירך לגמור יצא וכן במקום שנתפשט המנהג לברך לגמור אין אנו צריכין לשנות המנהג מטעם שכתב הרא"ש אבל במקום שאין מנהג ראוי לחוש לדברי מהר"ם ולברך לקרות דאז יוצא לכ"ע. שו"ת הרמ"א סי' ל"ה. חק יוסף או' ג' מש"ז או' א' מ"ב או' ג'.

א

יא) וכתב הלבוש שאותם שמברכין לגמור כשגומרין הלל ממש וכשאומרין חצי הלל כגון בר"ח וחו"ה אומרים לקרוא נראה מתוך מנהגם כשמברכין לגמור שר"ל בלשון לגומרה עד גמירא וא"כ יש לחוש לחשש מהר"ם וכו' הילכך מי שרוצה לברך לגמור יברך בין בר"ח וחו"ה בין ברגלים יעו"ש. מיהו הרא"ש פ' היה קורא כתב וז"ל ומה שנהגו לשנות פעמים לגמור ופעמים לקרות כדי לרמוז לצבור מתי גומרין ומתי מדלגין עכ"ל והב"ד ב"י סי' תרמ"ד יעו"ש וא"כ אותם שנהגו לברך לגמור כשגומרין הלל ממש ובר"ח וחו"ה אומרים לקרות הם נוהגין כדברי הרא"ש וא"כ א"צ לשנות מנהגם. וזהו לנוהגין לברך על הלל דר"ח כמ"ש לעיל סי' תכ"ב סעי' ב' יעו"ש.

א

יב) שם. אלא כדרך שאמרו בק"ש וכו' עיין לעיל סי' ס"ו ובדברינו לשם בס"ד.

א

יג) שם. ובין הפרקים וכו' ואלו הן בין הפרקים הללויה הללו עבדי ה' וכו' בצאת ישראל ממצרים. לא לנו ה' לא לנו. אהבתי. הללו את ה' כל גוים. מן המצר. ורד"ק כתב מן המצר אינו תחלת המזמור אלא מתחיל מהודו לה' כי טוב. הרד"א הלכות ר"ח. א"ר או' א' מ"ב או' ה' ויתר דיני הלל נתבארו לעיל סי' תכ"ב קחנו משם.

א

יד) שם. ואם פסק באמצע וכו' משמע אפי' באמצע הפרק וכ"כ מ"ב או' ו'.

א

טו) שם. ושהה אפי' כדי לגמור וכו' מדסתם משמע אפי' שהה מאונס כמ"ש לעיל סי' תכ"ב או' מ"ט יעו"ש.

א

טז) וכל היום כשר לקריאת ההלל מעה"ש עד צאת הכוכבים שאם לא קרא מיד אחר תפלת שחרית יכול לקרות כל היום עד צאת הכוכבים ולכתחלה לא יקראו אותו קודם הנץ החמה לפי שעדייין. הוא כלילה בעיני הבריות ואם עבר וקרא יצא ומצוה מן המובחר לקרותו עם הצבור מיד אחר תפלת שחרית כדי שיענה עמהם הודו ואלא אחר הש"ץ. ר"ז או' ג' ועיין לעיל סי' תכ"ב או' ל"ח.

א

טוב) [סעיף ב'] בהלל אפי' עשרה. וכו' ואע"ג דתרי קלי לא משתמעי איידי דחביבה להו יהבי דעתייהו ומוציאין רבים י"ח. מגילה כ"א ע"ב. מ"א סק"ב. ומה"ט המנהג שמקדשים שנים או יותר יחד בשבת ויו"ט דג"כ חביב עלייהו כיון שמזכירין שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה זכרון ליציאת מצרים. ח"י או' ד' מש"ז או' ב' ר"ז או' ד' ומ"מ יותר טוב שלא ימתינו זה על זה. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' רע"א או' י"א.

א

חי) שם. בהלל אפי' עשרה וכו' דאף להוציא אחרים י"ח שרי בכה"ג. אבל בשאר דברים אף שאין מי שיוציא אותם אסור דמבלבלין זא"ז ור"ה ויוה"כ יש סידור לפני כל אחד וחביב יהבי דעתייהו. א"א או' ב'.

א

יט) וכשגומרין את ההלל אפי' יחיד גומר וא"צ לצרף עמו שנים אחרים לענות אחריו מיהו ממ"ש סי' תע"ט משמע דלכתחלה יש להדר אחר אחרים שיענו אחריו מיהו אפי' בקטנים שהגיעו לחינוך סגי וכמ"ש שם. עו"ש או' ב' ועיין לעיל סי' תכ"ב סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ך) [סעיף ג'] מוציאין שני ספרים וכו' עיין לעיל סי' קל"ד סעי' ב' דינים השייכים בעת הוצאת ס"ת ובדברינו לשם בס"ד.

א

כא) שם. וקורין בראשון חמשה גברי. וסדר מדרגות העולים עיין לעיל סי' קל"ה או' י"ט.

א

כב) שם הגה. ואם מוסיפין ביו"ט עיין לעיל רסי' רפ"ב. ובדברינו לשם בס"ד.

א

כג) מצוה לקרוא ביו"ט לעמוד לתורה בעלי בתים שהם מעמידין הקהל לפיכך הן קודמין לכל אם אין ת"ח מופלג שם. דרשות מהרי"ל סדר תפלת יו"ט. שכנה"ג או' ד' ועיין לעיל סי' רפ"ב סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם או' כ"ח וסי' קל"ו סעי' א' ובדברינו לשם או' ב'.

א

כד) אין לחפש הסדר בשבת לקרותו למחר ביו"ט דאין שבת מכין ליו"ט אלא במו"ש אחר סיום התפלה. דרשות מהרי"ל שם. שכנה"ג או' ה'.

א

כה) שם. מן משכו וכו' ויש מתחילין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. טור. וא"כ משמע מדברי הטור דאין חילוק דגם כשחל בשבת קורין מן משכו ויש מתחילין מן והיה וכו' וכ"מ מדברי הש"ע שלא כתב אם חל בשבת מתחיל מן והיה היום וכו' דגם כשחל בשבת מתחיל משכו וכ"נ מדברי הלבוש שכתב ואם הוא שבת אז קורין ז' גברי וכו' וכ"נ מדברי שע"א שער ח' או' א' יעו"ש וכ"כ הרו"ח או' ג' יעו"ש. מיהו יש נוהגין שאם חל בחול מתחילין מן משם. ואם חל בשבת מתחילין מן והיה היום וכו' כמ"ש ב"ד סי' ס' וכ"כ הרו"ח או' ד' וכ"ה מנהג הספרדים. ועיין באו' שאח"ז.

א

כו) כשחל יום א' בשבת שמתחילין מפסוק והיה היום וכו' אם לא עשה כן אלא התחיל בפ' מן משכו יצא. ש"ץ בש"ח דרפ"ה ע"ג או' ג' לד"א בתוה"ש סי' א' או' א'.

א

כז) שם. מן משכו וכו' ואם קרא כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזיר ס"ת ויקרא אחד בחובת היום ואחרון שקרא קודם כמאן דליתיה. תו' מגילה כ"ג ע"א ד"ה חד. ב"י. ואם סיים בפ' ליל שמורים כיון שכבר אמר העולה חמישי הברכה א"צ לקרות עוד. ב"ד שם. ברכ"י או' ג' ובספרו לד"א סי' ט' או' יו"ד. שע"ת.

א

כח) אם קרא ביום ראשון פ' שור או כשב א"צ לחזור ולקרות פ' משכו. דבר משה ח"א א"ח סי' י"ד וכתב שכן הסכימו הרב מר אביו ומהרש"ף ז"ל יעו"ש. ברכ"י או' ד' וכ"כ בספרו לד"א סי' ט' או' ח' וכ"כ הש"ץ בש"ח דף רמ"ד ע"ג. דכתב שם הש"ץ דאפי' אירע הדבר שנזכרו בתוך קריאתו של עולה הראשון קודם שבירך ברכה אחרונה לא יגלול הס"ת לפרשת משכו אלא יסיים הקריאה שם יעו"ש. וכ"כ הלד"א בתוה"ש או' ד' סי' א' מיהו הרב שע"א שער ח' או' א' כתב דאם אירע שנזכר באמצע קריאת א' מן הקרואים וכבר קרא לזה ג' פסוקין אזי יברך עולה הזה ברכה אחרונה ואם לא קרא עדיין ג' פסוקים ישלים עד ג"פ ויברך ברכה אחרונה ויגלול לפ' משכו וישלים שם מנין שאר הקרואים יעו"ש. וית' עוד מזה לקמן סי' ת"ץ סעי' ה' יעו"ש. וגם לעיל סי' קל"ז נת' איזה דינים בענין פ' המועדים קחנו משם.

א

כט) שם. ומפטיר קורא וכו' מה שקורין פ' המוספין ביו"ט לא מצינו בגמ' רק הגאונים תקנוה. ב"י. מ"א סק"ג.

א

ל) שם. ומפטיר קורא וכו' ואם שכח לקרות בס' שני פרשת המוספין חוזר ומוציא ס"ת וקורא ומברך לפניה ולאחריה. מ"א סי' קל"ז סק"ו. וכ"נ מדברי הלבוש שם סעי' יו"ד. וכ"כ מהריק"ש בס' ערך לחם בהגהו' לסי' זה והביאו י"א בהגה"ט. וכ"כ הכס"א או' ג' ועיין לעיל סי' קל"ז או' ל"ב ובאו' שאח"ז.

א

לא) שם. ומפטיר קורא בשני בפ' פנחס וכו' ואם טעה וקרא בס' שני בענין אחר. כתב בתשו' ב"ד סי' רס"ט כיון שכבר קרא בס' ראשון חובת היום וגם השלים מנין הקרואים א"צ לחזור שהרי קריאת ס' שני אינו חובת היום אעפ"י שהוא קרבן היום וכמ"ש הרב"י בשם הרא"ש והר"ן והמרדכי שלא נמצא בתלמוד אלא שהגאונים הנהיגו כן יעו"ש. והב"ד אמ"ל דף ה' סי' י"ב. לד"א סי' ט' או' י"א. אמנם הש"ץ בש"ח ד"ף רמ"ד ע"ד ודף רמ"ה חלק עליו וכתב דלא ראה דברי מהריק"ש ודברי הלבוש הנז' ואילו היה רואה דבריהם הוה הדר ביה וע"כ העלה להלכה שגם בס' שני אם טעה וקרא בענין אחר צריך לחזור ולהוציא ס"ת אחר ולקרות פ' המוספין ולברך לפניה ולאחריה יעו"ש. וכ"פ הלד"א בתוה"ש סי' א' או' י"ג. שע"א שער ח' או' ב' מיהו בס' או' אמת או' ס' כתב לחזק דברי ב"ד וע"כ כתב דטוב לחזור ולקרות בלא ברכה יעו"ש.

א

לב) ואפי' אם קרא בחדש הראשון אם דולג ולא קרא כל ענין המוספין לא יצא וצריך לחזור ולהוציא ס"ת. ש"ץ שם. לד"א שם או' י"ד. מיהו בס' אות אמת או' צ"ג כתב על דברי הש"ץ הנז' דלשיטתיה אזיל שחולק על דברי ב"ד הנז' אבל לפי מ"ש הוא ז"ל דהעיקר כב"ד אפי' אם לא קרא בענין מוסף כלל א"צ לחזור יעו"ש.

א

לג) מיהו אם דילג מסוף הפרשה שלא קרא רק עד סוף מלבד עולת הבקר ודילג השאר וכבר בירך א"צ לחזור ולקרות הנשאר. וכן אם דילג מראש והתחיל מפסוק והקרבתם יצא. ש"ץ שם. לד"א שם או' ט"ו. שע"א שם או' ג' אות אמת או' ס' ועיין לעיל ס' קל"ז או' ט"ו.

א

לד) שם. ומפטיר ביהושע בעת ההיא. ואנו מתחילין ויאמר יהושע אל העם התקדשו וכ"ה במחזורים עד ואין יוצא ואין בא. ובחומשין יש נסחה מתחילין מן בעת ההיא כנוסחת. הרא"ש והטור וי"א בסיום גם הפסוק ויהי השם את יהושע. ח"י או' ו' חק יוסף או' ו' וכתב ונהרא נהרא ופשטיה. והר"ז או' ה' כתב דנוהגין עכשיו להתחיל ויאמר יהושע. וכ"כ מ"ב או' יו"ד. ומנהג הספרדים כמ"ש בש"ע שמתחילין בעת ההיא ואומרים בסיום הפסוק ויהי ה' את יהושע וכו'.

א

לה) שם. ומתפללין תפלת מוסף. ועיין בזוה"ק ח"ג בסופו בתוספת דף ש"ב ע"ב שכתב טעם לז' מוספין שיש לנו בשנה שהם כנגד ז' כורתי ברית יעו"ש.

א

לו) שם. ואין מזכירין גשם וכו' עיין לעיל סי' קי"ד סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

לז) שם הגה. ועיין לעיל סי' קי"ד סעי' ג' ר"ל מ"ש שם בהגה ועיין בדברינו לשם מ"ש בדברי הגה הנז' קחנו משם וא"צ לכפול הדברים.

א

לח) שם. וכן פו' משם ואילך מלשאול וכו' ואם שכח ושאל עיין לעיל סי' קי"ז ובדברינו לשם בס"ד.

א

לט) שם הגה. ונוהגין לומר בכל יו"ט וכו' ומנהג בני ספרד שאין לומר פסוקי קרבן מוסף בתפלת מוסף כמ"ש לקמן סי' תקצ"א סעי' ב' יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.

א

מ) שם בהגה. פסוקי מוסף היום וכו' כמו שהם כתובים בתורה וקורא אותם הפסוקים מתוך הספר. ר"ז או' ח'.

א

מא) שם בהגה. פסוקי מוסף וכו' ואם לא הזכיר כיון שאמר כמו שכתבת עלינו בתורתך יצא. ר"ז שם. ח"א כלל כ"ח או' ט"ז. מ"ב או' י"ג.

א

מב) שם בהגה. פסוקי מוסף היום וכו' ואם טעה במוספין והזכיר של יום אחר וכן בסוכות שאמר ביום א' דחו"ה מה שאינו שייך כלל לאותו יום כגון שאמר ביום הרביעי אם לא סיים הברכה יתחיל מפ' הקרבנות ואם סיים הברכה א"צ לחזור. ח"א שם. מ"ב שם.

א

אומרים מזמור שיר ליום השבת – די"ט נמי איקרי שבת (ד"מ): לקרות ההלל. כצ"ל וכ"ה בקצת ספרים ובתשו' רמ"א סי' ל"ה וכ"מ בלבוש ובל"ח ולא יאמר לגמור דשמא ידלג תיבה א':

ב

קורין כא'. אף על גב דתרי קלי לא משתמעי איידי דחביבא להו יהבי דעתייהו ומוציאין רבים י"ח (גמ'):

ג

ומפטיר קורא כו'. מה שקורין פ' המוספין בי"ט לא מצינו בגמרא רק הגאונים תקנוה (ב"י הרא"ש והר"ן) עמ"ש סי' קלז:

ד

וע"ל סי' קי"ד ס"ג. דשם פסק רמ"א דהצבור מזכירין במוסף עד שישמעו שהש"ץ אינו מזכיר במוסף אז הם פוסקים במנחה וכתב הלבוש וא"ת יכריזו קודם מוסף שלא יאמרו משיב הרוח וי"ל דזה כאלו ממאנים בגשמים ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב גשמים עכ"ל ונ"ל דאם יחיד איחר תפלתו עד אחר שהתפלל ש"ץ מוסף לא יאמר משיב הרוח כיון שכבר פסק ש"ץ ול"ד למ"ש הטור בסי' קי"ז לענין ותן טל ומטר דיחיד גריר בתר צבור ע"ש דהכא עיקר הקפידא תלויה בשמיע' מפי הש"ץ שהפסיק:

א

(א) וקורים הזמירות וכו' – היינו המזמורים שאומרים קודם פסוקי דזמרה וגם מזמור שיר ליום השבת אומרים דיו"ט נמי אקרי שבת. וכן אומרים ברכת נשמת כמו בשבת ואחר ברכו אומרים ברכת יוצר אור כמו בחול:

ב

(ב) וגומרין ההלל – ואם חיסר פסוק אחד או תיבה אחת צריך להתחיל אח"כ מאותו פסוק ולגמור עד סוף ההלל דאם יאמרנו במקום שנזכר הו"ל קריאה למפרע ולא יצא:

ג

(ג) לקרות ההלל – ר"ל שלא יאמר לגמור ההלל דשמא ידלג תיבה או אות אחת ויש חשש ברכה לבטלה ואם אמר לגמור יצא ובמקום שנהגו לומר לגמור אין לבטל מנהגם [פמ"ג]. אם בא לבהכ"נ סמוך להלל יקרא תחלה הלל עם הצבור ואח"כ יתפלל והוא שלא יעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז ועיין לעיל בסימן תכ"ב במ"ב סקט"ז:

ד

(ד) כדרך שאמרו בק"ש וכו' – ופרטי ופרטי דינים אלו עיין לעיל סימן ס"ו:

ה

(ה) באמצע הפרק וכו' – ואלו הן הפרקים הללויה הללו עבדי ה' וגו'. בצאת ישראל ממצרים וגו'. לא לנו ה' לא לנו וגו'. אהבתי וגו'. הללו את ה' כל גוים וגו' מן המצר וגו'. ורד"ק כתב דמן המצר אינו תחלת המזמור אלא מתחיל הודו לה' כי טוב וגו':

ו

(ו) באמצע – היינו אפי' באמצע הפרק:

ז

(ז) ושהה וכו' – מדסתם משמע אפי' שהה באונס ועיין לעיל בסימן תכ"ב סקכ"ד במ"ב:

ח

(ח) אפילו עשרה קורין כאחד – ר"ל אפילו היכא שמוציאין ידי חובה באמירתן לאחרים ולא אמרינן תרי קלא לא משתמעי כדאשכחן סימן קמ"א ס"ב לענין קה"ת דהלל חביבי להו משום זכרון הנס ויהבי דעתייהו ושמעי. ומה"ט ג"כ המנהג שמקדשין שנים או יותר יחד בשבת ויו"ט או כשיושבין בסוכה כמה בעלי בתים ומקדשין להוציא בני ביתם משום דהקידוש חביב להם ויהבי דעתייהו ושמעי ומ"מ יותר טוב שלא יקדשו בבת אחת היכי שצריכין להוציא ב"ב אלא זה אחר זה:

ט

(ט) ומפטיר קורא וכו' – ועיין לעיל בסימן קל"ז במ"ב סקי"א:

י

(י) בעת ההיא – ויש מתחילין ויאמר יהושע אל העם התקדשו וכן נוהגין עכשיו:

יא

(יא) ואין מזכירין וכו' – דעת המחבר דהוא מנהג ספרד שאפילו במוסף גופא אין מזכירין גשם ולזה כתב רמ"א ועיין לעיל סימן קי"ד ס"ג דשם מבואר בהג"ה דמנהגנו הוא כפוסקים דס"ל דהצבור מזכירין במוסף עד שישמעו שהש"ץ אינו מזכיר בתפלתו שחוזר בקול רם אז הם פוסקין במנחה וה"ה היחיד שאיחר תפלתו במוסף עד אחר שהתפלל הש"ץ ופסק לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ג"כ שוב לא יזכיר גשם וע"ש במ"ב ובה"ל כמה פרטים בדין זה:

יב

(יב) משם ואילך מלשאול וכו' – היינו בחוה"מ שוב לא יבקש על מטר ובדיעבד אם שכח ועבר עיין לעיל בסימן קי"ז ס"ג ובבה"ל. והנה אף שהסכימו הפוסקים שאין נכון שיכריז השמש ד"ז בצבור ששוב לא יזכירו גשם ומטר שנראה כאלו ממאנים על הגשמים וע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב גשמים מ"מ נ"ל שנכון מאוד שהשמש יזכיר בחשאי לרוב העולם קודם תפלת מעריב של לילה ראשונה של חוה"מ שיאמרו ותן ברכה וכו' כי האנשים פשוטין רובן נכשלין בלילה ראשונה וכן למחר בתפלת שחרית עד שישמעו מן הש"ץ שפסק ויש בזה חשש כמה מאות ברכות לבטלה:

יג

(יג) ונוהגין לומר וכו' – ובדיעבד אף אם לא הזכיר אותם כלל יצא. ואם טעה במוספין והזכיר של יום אחר וכן בסוכות שאמר ביום א' דחוה"מ מה שאינו שייך כלל לאותו יום כגון שאמר ביום הרביעי אם לא סיים הברכה יתחיל מפסוקי הקרבנות ואם סיים הברכה א"צ לחזור [ח"א בסוף כלל כח]:

א

לקרות, וע' בשאגת ארי' סי' ס"ט בספק אם אמר הלל ביו"ט או לא אינו חוזר ואומר מספק דהלל דיו"ט דרבנן ע"ש:

ב

בש"ע ס"ג מוציאין ב' ספרים כו' עיין מה שכתבתי בשערי אפרים שער ה' באם טעם וקרא בפ' שור או כשב ושאר דינים בטעות הקורא משם תדרשנו וכתב בר"י באם סיים בפסוק ליל שמורים וכבר אמר העולה החמישי הברכה א"צ לקרות עוד כ"כ בספר בית דוד ע"ש ובענין אמירת הי"ג מדות בהרבש"ע בשעת הוצאת הס"ת כתב בפע"ח וז"ל מצאתי במחזור של מורי ז"ל כתב מבחוץ מכת"י מורי ז"ל ביום א' דשבועות יקרא י"ג מדות ג"פ ואח"כ יאמר רבש"ע מלא כל משאלות כו' וכן יה"ר ויחזור התפלה ג"פ ואח"כ יאמר ג"פ ואני תפלתי וכן יעשה במוסף וביום ב' ביוצר וכן דפסח וכן דסוכות כו' ע"ש ולא ראיתי נוהגין לו' התפלה ג"פ רק פעם אחת לבד ומ"ש וכן יעשה במוסף כו' פי' הרמ"ז באגרותיו סי' י"ר דהיינו כשאומר החזן כבודו מלא עולם וביום ב' ביוצר בהוצאת ס"ת וביוה"כ במנחה גם הוא בשעת הוצאת ס"ת ומזה יבין שבא"י אין משלשים הטעם כי אין להם אלא י"ט אחר ובמנחה אין ס"ת כו' ע"ש וע' בשערי אפרים שערי יו"ד סעיף ה' שכתבתי שיש נוהגין להתחיל הי"ג מדות ויעבור כו' ובפתחי שערים שם כתבתי שראיתי באיזה ספר שאין להתחיל ויעבור וכתבתי שאפשר הטעם לפי שאין אומרים דרך בקשה ועתה ראיתי כי דבר זה נשאל להרמ"ז שם והוא ז"ל השיב שאין לאומרו בתחלת י"ט כלל כי אז הכוונה בבחינות עליונות והוא סוד אמירתן ג"פ ואין בנו כח אפי' ברבים לאומרם דרד תחנה רק ע"ד שבח ע"ד שאומרים י"ג (מדות) של מי אל כמוך ומינה דעיקר אמירתן הוא כקורא בתורה ודוקא בי"ט הראשונים כו' ע"ש והאידנא נהיג לו' אף בימים אחרונים של יו"ט וע"ש שגם אם חל יו"ט בשבת שאומרים בריך שמיה לא נדחה תפלה זו כי תפלת בריך שמיה אין עיקרה אלא במנחת שבת כו' ע"ש ומשמע דבשאר יו"ט שאינו חל בשבת אין אומרים בריך שמיה והאידנא נהוג לו' גם בריך שמיה בכל יום טוב אף שאינו חל בשבת וגם בחול בשעת הוצאת ס"ת וכמש"ל:

א

ומברכין לקרות הלל. כי אם יברך לגמור יש לחוש שמא יחסר ממנ' אות א' או תיב' א' הרי ברכה לבטלה:

ב

אפי' עשרה. דכיון דחביבי להו יהבו דעתייהו ושמעי משא"כ בתורה ובמפטיר דאמרינן תרי קלי לא משתמעי:

ג

ואם מוסיפין כו'. מדברי התו' פ' הקורא עומד משמע שאין להוסיף דכתבו בי"ט ואם קראו כל המנין שהוא צריך ושכח לקרות בחובת היום יחזור ויקרא בחובת היום ואחרון שקורא כמאן דליתא עכ"ל מדהוצרכו לכתוב דהוא כמאן דליתא דהיינו כיון שקרא בטעות שמע מיניה דבלאו טעות אין להוסיף:

א

וקורין הזמירות של שבת. וכת' המ"א בשם הר"ם ואומרין מזמור שיר ליום השבת די"ט נמי אקרי שבת עכ"ל ועיין מ"ש בסי' תפ"ז ס"ק ד' ומ"מ אין אומרין אותו בהכנסת י"ט (כמו שנוהגין לומר בהכנסת שבת זה המזמור ביחידות בשעת קבלת שבת) רק בשחרית אומרים עם שאר מזמורים:

ב

או רבו. או מי שגדול ממנו בחכמה וכ"ש מלך או אנס כדלעיל סי' ס"ו סעיף א' לענין ק"ש וע"ש בדברי אחרונים מדין שואל בשלום והשבה בבין הפרקים שיש ליזהר וע"ש:

ג

שגומרין בו את ההלל. וע"ל סי' תכ"ב במ"א ס"ק וי"ו מבואר דאם בא לב"ה סמוך להלל יקרא הלל תחלה עם הצבור ואח"כ יתפלל אבל לא יאמר ההלל עם הצבור באמצע פסוקי דזמרה דכיון שגומרין את ההלל צריך לברך תחלה וסוף וכיון שאמר ב"ש וישתבח איך יברך ב' פעמים משא"כ בימים שאין גומרין ההלל אומרין ההלל בלא ברכה כיון דבלא"ה דעת הרבה פוסקים שלא לברך בשאין גומרין ההלל:

ד

אפילו עשרה קורין כא'. הטעם אגב דחביב משום זכרון הנס יהיבי דעתייהו ושמעי אע"ג דבעלמא תרי קלא לא משתמעי (וע"ל סי' תקפ"ח הטעם בשופר) ונ"ל דמה"ט המנהג שמקדשין שנים או יותר יחד בשבת וי"ט דג"כ חביב עלייהו כיון שמזכירים שבחר בנו הקב"ה ונתן לנו שבתות למנוחה ומועדים לשמחה זכרון ליציאת מצרים כנ"ל ליישב המנהג:

ה

ואם מוסיפין בי"ט. ע"ל רפ"ב ושם כתב רמ"א דאין נוהגין להוסיף בי"ט ופה פראג המנהג להוסיף:

ו

ומפטיר ביהושע בעת ההיא. ואנו מתחילין ויאמר יהושע אל העם התקדשו וכן הוא במחזורים עד ואין יוצא ואין בא בחומשין יש נוסחות מתחילין מן בעת ההיא כנוסחת הרא"ש והטור וי"א בסיום גם הפסוק ויהי ה' את יהושע ועיין בתשובת מהר"מ פדווא' סי' ע"ח:

ז

ואין מזכירין גשם מכאן ואילך. פי' אחר שהחזיר הש"ץ תפלתו במוסף ואינו מזכיר גשם גם הצבור אינו מזכירין הגשם מתפלת מנחה ואילך או היחיד שאיחר תפילתו במוסף עד אחר שהתפלל הש"ץ וכן העלה במ"א: