שולחן ערוך, אורח חיים תפ״ט: סדר תפל' ליל שני של פסח וספירת העומר. ובו י"ס: – עם 21 מפרשים

א

סדר תפל' ליל שני של פסח וספירת העומר. ובו י"ס:
בליל שני אחר תפל' ערבית מתחילין לספור העומר ואם שכח לספור בתחל' הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחל' וסופר הימים והשבועו' כיצד ביום הראשון אומר היום יום אחד (בעומר) עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר) וביום שמיני אומר היום שמונה ימים שהם שבוע א' ויום א' (בעומר) וכן עד שיגיע לארבע' עשר יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועו' (בעומר) ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום:

ב

אם טעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרים לספור כשתחשך והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים וכן ראוי לעשות:

ג

המתפלל עם הצבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה ואם יזכור בלילה יברך ויספור. הגה ואפי' ענה אמן על ברכת הקהל אם היה דעתו שלא לצאת יחזור ויברך ויספור בלילה (ב"י בשם רשב"א):

ד

מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה יאמר לו אתמול היו כך שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנו' בברכה אבל קודם בין השמשות כיון שאינו זמן ספירה אין בכך כלום: הגה וכשהגיע הזמן אסורים לאכול עד שיספור ואפי' התחיל לאכול פוסק וסופר מיהו אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן א"צ להפסיק אלא גומר אכילתו וסופר אח"כ: (ד"ע למאן דאמר ספירה בזמן הזה דאורייתא):

ה

אם אינו יודע החשבון ופתח אדעתא דלסיים כמו שישמע מחבירו ושתק עד ששמע מחבירו וסיים כמוהו יצא:

ו

אם פתח ואמר בא"י אמ"ה אדעתא דלימ' היום ד' שהוא סבור שהם ד' ונזכר וסיים בה' והם ה' או איפכא שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבע' וטעה וסיים בה' אינו חוזר ומברך:

ז

שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה:

ח

אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה:

ט

ליל שבת וליל יום טוב מברכין וסופרים אחר קידוש בבית הכנסת ובמוצאי שבת ויום טוב קוד' הבדל' אחר קדיש תתקבל וכשחל י"ט האחרון של פסח במוצאי שבת דאז אומר קידוש והבדלה בפעם א' יש לספור קודם שמברכין על הכוס בבית הכנסת: הגה ואם אין לו יין וצריך לקדש יקנה"ז ע"ל סי' רצ"ו:

י

אסור לאכול חדש אף בזמן הזה בין לחם בין קלי בין כרמל עד תחל' ליל י"ח בניסן ובארץ ישראל עד תחל' י"ז בניסן:

א

מתחילין לספור עומר כולי וי"א שאין לו' בעומר רק היום יום א' ותו ל"מ (אמ"ז)

ב

ליל שבת וי"ט כו' ואם עדיין שעה וחצי עד הלילה אסור לספור ומי שאינו רוצה לשנות המנהג שנהגו מכמה שנים לספור לעולם אחר קדיש יכריח הקהל שיקראו לבית הכנסת ילהתפלל אחר כ"ג שעות שיבא עת ברכ' בספק חשיכה (ש"ת מהרש"ל סימן י"ג):

א

בליל. ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה מ"מ ביום שני של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין:

ב

לספור. עיין מ"א ובח"י נשים פטורות מספירה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא רמב"ם. ומיהו כבר שווייא עלייהו חובה. מ"א:

ג

על. ואם ירצה שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכתיב וספרתם שתהא ספיר' לכל א' ואחד וע' מ"א וח"י ואם עבר ושמע הספירה מאחר יצא אם נתכווין שומע ומשמיע פר"ח ע"ש וע' יד אהרן בהגהת ב"י. ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ"א:

ד

מעומד. דכתיב בקמה תחל לספור א"ת בקמה אלא בקומה ובדיעבד אם מנה מיושב יצא. רמב"ם:

ה

ולברך. הא דמברכין על ספיר' זו ולא על ספירת נדה עיין הרדב"ז חלק א' סי' כ"ז ועיין בח"י. והא דאין מברכין זמן אספיר' לפי שליכא שמחה והנאה. אחרונים ועיין ח"י:

ו

והשבועות. ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות. או שספר השבועות לבד ולא הימים צריך לחזור ולספור בברכה פר"ח וכ"כ מהר"ש הלוי חא"ח סי' ה' אבל הכה"ג והמ"א והח"י הסכימו דיצא בדיעבד. לכן נ"ל דיספור בלא ברכ' דברכות אינן מעכבות. וכתב עוד הכנה"ג בשם מהר"ש הלוי והסכים עמו שאם מנה בר"ת כגון היום ד' ימים או אם אמר ח' ימים שהוא שבוע אחד ויום אחד יצא י"ח והפר"ח כ' דלא יצא י"ח. אם אמר ארבעים חסר אחת לעומר יצא. מהר"י מולכו יד אהרן:

ז

היום. ולא יאמר שהיום אחרונים. והח"י כתב דמאן שאומר שהיום לא אשתבש עיין שם:

ח

בעומר. וכ"כ הט"ז וגירסת האר"י ז"ל לעומר וכ"כ בשל"ה:

ט

אחד. ולא יאמר אחת כי שבוע לשון זכר. ויאמר לעולם מנין המועט תחלה כגון אחד ועשרים יום ועד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לה"ק ונוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה ועיין מ"ש הח"י בזה:

י

מ"ט. עיין מ"ש הרא"ש בפ' ע"פ יש מקשים כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום וכו' שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות א' מונה אותם בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון הא' וכו' ע"ש. דלפ"ז צ"ע מאי בעי בגמ' פרק א' דקידושין דף ל"ח ע"א תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה והא מ' שנה חסר שלשים יום ע"ש. וכפי מ"ש הרא"ש מאי קושיא הא דרך המקרא כך ועיין יד אהרן:

יא

חוזרים. דהיינו בלא ברכה. שכנה"ג:

יב

צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשות יצא מ"א. ולדעת קצת פוסקים אפילו לכתחלה יש לספור בספק חשיכה ועיין ב"י ובב"ח ובט"ז:

יג

מבעוד יום. עיין ט"ז ומ"א וח"י. ונ"ל דמותר לספור אחר צאת הכוכבים אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפילו במ"ש. מ"א ע"ש:

יד

שלא. היינו בברכה אבל בספירה עכ"פ מחויב לספור לעצמו כמ"ש בס"ק ג'. וכתב המ"א ודוקא כשהיתה כוונתו שלא לצאת אבל מן הסתם משמע דאין לברך שנית מספק ע"ש וכ"כ הע"ש. אבל משמעות הט"ז בס"ק ו' אינו כן ע"ש. ועיין ח"י ס"ק ט"ו:

טו

היום. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה. ט"ז ומ"א:

טז

בברכה. אע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד. מ"א:

יז

הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קודם הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ונ"ל דמיירי במקום שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה ואז אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב. מ"א ועיין ח"י:

יח

יצא. משמ' דיעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור כמה ימים יש בימי הספירה. ט"ז:

יט

ומברך. וכן הסכמת אחרונים רק דיספור שנית בלא ברכה ועיין ח"י מ"א:

כ

בלא. ודוקא כשדלג יום שלם דאז לא הוי תמימות אבל אם שכח בלילה וספר ביום מחרתו יש לספור בימים הבאים בברכה לבוש וע"ת וכן נוהגין ומ"ש הבאר היטב אשר לפני בשם הט"ז לא דק ע"ש: כתב השל"ה במקום שיש חבורה שמתפללין מעריב בזמנו ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה ק"ש בזמנו וספירה בציבור:

כא

קידוש. משום דעיולי שבת ניחא לן טפי אבל בביתו יספור קודם קידוש כי אסור לאכול קודם ספיר' אחרונים:

כב

תתקבל. וכן נוהגין:

כג

של פסח. אבל יום ב' של פסח אין מקדשין כלל בבה"כ כמש"ל סי' תפ"ז: וכתב הט"ז ונ"ל דבליל י"ט אחרון לעולם יש לספור קודם קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא למשוך עליו קדושת יום ז' שהוא מן התורה וקדושת יו"ט אחרון הוא דרבנן עכ"ל והח"י כתב שהוא נגד משמעות הרב דמשמע לעולם יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במ"ש וכן נוהגין:

כד

חדש. כתב המ"א העולם סומכין על מ"ש רמ"א דחדש בח"ל מדרבנן ולא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לארץ ישראל עכ"ל: מ"מ בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו לזהר ע' מ"א וע' ח"י וע' בי"ד סי' רצ"ג בש"ך:

א

ברייתא מנחות ט"ו

ב

פשוט ממשנה מגילה כ"א

ג

ברייתא מנחות ט"ו

ד

רא"ש בסוף פסחים מברייתא דבקמה תחל וכולי

ה

מימרא דאביי שם ט"ו וכתבו הרי"ף והרא"ש בסוף פסחים

ו

הרא"ש בתשובה וכ"כ הטור

ז

תשובת הרשב"א

ח

הר"ר דוד אבודרהם בשם מחזור ויטרי ופי' שם הטעם

ט

שם לשון הרמב"ם שאם מנה ולא בירך יצא:

י

טור בשם אבי העזרי

יא

ב"י לפי מ"ש הר"ן שרוב המפרשים מסכימים שספירת העומר עכשיו מדרבנן דלא כמ"ש הטור בשם אבי העזרי

יב

טור בשם הרא"ש וכ"פ שאר פוסקים לדעת ר"ת בתוספות מנחות ס"ו

יג

שם בשם בה"ג וכ"כ התוספות בשמו ושם במנחות ס"ו

יד

תרומת הדשן

טו

שם סי' ס'

טז

שם

יז

אבודרהם

יח

שם בת"ה דיש לאחר הבדלה היותר שנוכל

יט

מימרא דרבינא מנחות ס"ח ועיין ביורה דעה סימן רנ"ג:

א

ס"א וסופר הימים כו'. עבה"ג וכן ס"ל רבנן דבי רב אשי שם:

ב

כיצד כו'. לאפוקי מי"א שאינו סופר השבוע אלא בסוף השבוע וע' בטור וב"י ולאפוקי מי"א שבשבוע הב' א"צ למנות ימי השבוע שעברה לומר ח' ימים אלא שבוע אחד ויום א' לבד וע"ש ושם:

א

ס"ב אם טעו כו'. כמ"ש בברכות כ"ז ב' שאני צבור כו' משא"כ כאן שא"צ לצבור:

ב

והמדקדקים כו'. כמ"ש בריש ברכות ובספ"ב דמגילה והא קי"ל דעד צה"כ כו' ולאפוקי מדעת התוס' במנחות ס"ו א' ד"ה זכר. דמ"ש כיון שהוא ספיקא דרבנן מ"מ אינו נכון שיכניס עצמו לספק דרבנן ומ"ש משום תמימות הא בזמן הבית לד"ה בלילה ואין להחמי' בזה"ז יותר. ר"ן:

א

ס"ג המתפלל כו'. היינו בה"ש שיוצא בדיעבד כיון שהוא ספיקא דרבנן כנ"ל וכמ"ש בס"ד וס"ל דברכה מעכב לענין זה שיחזור ויברך וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. אבל הרד"א עצמו חזר בו וכ' אבל הרמב"ם כ' אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך כו' ואפשר דס"ל לש"ע כדעתו הראשונה דמרמב"ם אין ראיה דשם איירי שיוצא ידי ספירה וז"ש הרב בהג"ה אם היה דעתו כו' דוקא לענין הברכה אבל בסעיף ד' כת' דברי הרד"א בחזירתו ומק"ש אין ראיה כמ"ש הרשב"א דברכות לא על ק"ש נתקנו וכמש"ש. וע' ברשב"א סי' רל"ה שתמה מאד ע"ז וכ' שם שאחר כת' כן בשם רש"י וכ' הוא שלאו רש"י חתום עליו:

ב

שלא לצאת. ר"ל אף למאן דאמר מצות א"צ כוונה כמ"ש תוס' בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר ע"ש:

א

ס"ד מי ששואל כו'. למ"ד מצו' א"צ כוונה:

ב

וכשהגיע. כמ"ש בפ"א דברכות שלא יאמר אדם כו' ובפ"א דשבת לא ישב כו' וזהו לדברי התוס' דברכות ד' ב' ד"ה וקורא כו' וטור בסי' רל"ה אבל לפ"ד ב"י וכמ"ש בש"ע שם חצי שעה קודם כמו במנחה ה"ה כאן:

ג

ואפי' כו'. שם מפסיקין לק"ש ורמב"ם וראבי"ה ס"ל דספירה בזה"ז דאורייתא ואע"ג דאמימר ס"ל שהוא דרבנן רבנן דר"א ורבא דס"ל כאביי ע"כ ס"ל שהוא דאורייתא אבל התוס' ס"ל דל"פ עליה אלא אף שהיא דרבנן מ"מ כל דתקון רבנן כו':

ד

מיהו כו'. כמ"ש הר"ן בשבת שם דאפי' לק"ש אם התחיל בהיתר א"צ להפסיק ממ"ש בפ' ע"פ רי"א אין מפסיקין לשבתות וע' תוס' שם ק' א' ד"ה אין כו' וכ"ש לפי' רשב"ם ד"ה ולא כו' ואע"ג דאמרי' שם אין הלכה כו' אלא פורס כו' משום דקידוש במקום סעודה ומקמיה סעודה אתקין אבל בשאר מילי דאורייתא לא וע' סי' רל"ה ס"ב והר"ן אזיל לטעמיה שכ' בע"פ שם על מ"ש שם ושוין שאין כו' ואם הביא כו' ושוין קאי משחשיכה אבל סיפא ואם הביא מיירי מבע"י וכ"כ במלחמות בשם הראב"ד וכ"כ בטוש"ע לעיל סי' תע"א ס"ב דוקא קודם שעה עשירית ועמש"ש:

א

ס"ה אם כו' ושתק כו'. ע' רא"ש פ"א דברכות סי"ד והקשה הראב"ד כו' ונראה כו' משא"כ בכה"ג ולפיכך אף לדעת התוס' שם שפסק הבעיא לחומרא כאן יצא ועס"ג:

א

ס"ו אם פתח כו'. שם בגמרא ופ' רב אלפס לקולא:

ב

אדעתא. כפירש"י שם:

ג

או איפכא. כפי' הרמב"ם וע' סי' ר"ט ס"א:

ד

אינו חוזר כו'. ובטור כת' בשם ראבי"ה שיברך והוא מדברי המרדכי ספ"ב דמגילה וכת' דכיון דנשאר הבעיא בספ"ק דברכות ואזלינן לחומרא כמש"ש בפ"ג ספק אמר אמת ויציב כו' הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר וכת' ב"י וכבר כ' שרוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן. לכן פ' דאינו חוזר ומברך ודברי ראבי"ה הן כשיטת ר' יונה שהביא הרא"ש בר"פ כיסוי הדם אבל הרא"ש חלק עליו וכן הטוי"ד סי' כ"ח וכן בכמה מקומות פסק הרמב"ם וש"ע דלא יברך ולכן דברי הטור וב"י כאן תמוהים רק בסי' ס"ז כ' הרמב"ם והטוש"ע שקורא ק"ש בברכותיה וכבר נשאל הרשב"א סי' ש"כ ע"ז ע"ש שנדחק בזה וכת' דק"ש שאני שכך היתה התקנה ולאפוקי מדברי ב"י שכת' שדעתו כדעת הר' יונה וליתא ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה וכן משמע בדבריו הנ"ל שכ' שפתח בד' וסיים בה' ולא כ' וסיים אדעתא דה' ע"ש ובכה"ג סי' ס"ז חילק בין ספק אם הוא חייב באותו המצוה דאז אינו מברך כמו בש"ע בסוכה משא"כ בספק אם עשה המצוה כבר או לא:

א

ס"ז שכח כו'. מנחות ע"ב א' נקצר ביום כשר והתנן כו' ופ' בה"ג כסתמא דמנחות ור"ת פ' כסתמא דמגילה הואיל ותני לה בהדי הלכתא פסיקתא וכמ"ש בב"ק ק"ג ובע"א ו' ועוד דקי"ל כר' ישמעאל דדחי שבת ור"ג וב"ד ס"ל כוותיה וכן ר' יוחנן וע"כ נקצר ביום פסול וע' תוס' שם ס"ו א' ד"ה זכר. ובמגילה שם כ' אף לסתמא דמנחות ספירה דוקא בלילה דשנה עליה הכתוב תמימות וכ' שם כמ"ש בש"ע כאן:

א

ס"ח אם שכח. במנחות שם כ' בשם בה"ג שלא יספור עוד ותמהו עליו ובמגילה כ' כמ"ש בש"ע משום דבעינן תמימות:

ב

אבל אם. די"א דספירה בזה"ז דאורייתא כנ"ל ואמרי' בפ"ג דברכות ספק אמר אמת ויציב כו' ואע"ג דתוס' במנחות ורא"ש ס"ל שהוא דרבנן מ"מ כ' דאף בודאי לא ספר שסופר בשאר לילות דכל לילה מצוה בפ"ע. וכ"ז לדעת הפוסקים דבספק דאורייתא מברך ועמ"ש בס"ס תל"ה וע' סי' ס"ז ומש"ש וצ"ע:

א

ס"ט ליל שבת כו' ובמ"ש כו'. כמ"ש בפ"ח דברכות נ"ב א' ובפ' ע"פ ק"ה ב' שאני בין עיולי כו':

ב

אחר קדיש תתקבל. דקדיש שלפניה אינו שלם:

ג

וכשחל. דשביעי אינו חל במ"ש וי"ט שני אין מקדשין בבה"כ כמ"ש בסי' תפ"ז ס"ב וע"ש:

ד

יש לספור. דאפוקי יומא עדיף מעיולי יומא וראיה ממ"ש רשב"ם בפ' ע"פ ק"ב ב' ד"ה רב. א"נ כו' ולא אמר משם עיולי יומא וכ"ש בי"ט שני דרבנן ושבת דאורייתא. ול"נ ראייה ממ"ש בברכות שם וסברי ב"ש כו' שאני אלמא דחינן טעמי דב"ש משום אפוקי יומא ואפ"ה בעיולי יומא הצריך להני טעמא ואע"ג דב"ש לא ס"ל הני טעמא דב"ה:

א

ס"י אסור. כסתם מתני' דסוף ערלה ואע"ג דפליג עלה סתם מתני' דפ"א דקדושין הא אמרו שם מאן תנא כו' אלמא יחידאה ואינו סתם ור"ע ס"ל כר"א ובמנחות ס"ח ב' רבנן דר"א ורבינא ס"ל דאורייתא בח"ל וע' בי"ד סי' רצ"ג ס"ג וע' מש"ש בראיות ברורות שהעיקר דקיימא לן כר"א:

ב

אף בזה"ז. מנחות שם:

ג

בין כו'. מפורש בתורה:

ד

עד. מנחות שם כרבינא:

א

אחר תפלת ערבית – כתב בספר מור וקציעה בטעם דסופרין אחר התפלה משום דבדורות הראשונים היה המנהג להתפלל ערבית קודם הלילה ובסיום המעריב התחילה הלילה ולא היו סופרין בדין בתחלת הלילה אכן בחק יעקב ס"ק ט"ז כתב דמדינא צריך להקדים ק"ש ותפלה שהוא תדיר:

ב

לספור העומר – הנה דעת הרמב"ם והחינוך שהוא נוהג מן התורה גם עתה אכן דעת הטור ושו"ע וכמה פוסקים שאינה בזה"ז אלא זכר למקדש שהקריבו עומר וכן הוא סוגית הפוסקים בסימן זה אכן באמת הרמב"ם ג"כ לאו יחידאה הוא בדעתו שגם דעת רבינו ישעיה כן הוא עיין בשב"ל ריש סימן רל"ד וכן הוא ג"כ דעת ר' בנימין שם עיי"ש בסוף הסימן וכן הוא ג"כ דעת ראבי"ה הובא באו"ז סי' שכ"ט ומשמע שם דגם האו"ז מודה ליה בדינו ע"ש. וכן מדברי רב יהודאי ורב עמרם ורי"ץ גיאות שהסכים לדבריהם והובא בעיטור שאם לא מנה מבערב שהפסיד דמקפידין אנו על תמימות משמע לכאורה שהוא מן התורה ולא לזכר בעלמא מדדחי העיטור לדבריהם מטעם דספירת העומר לדידן ליתא מדאורייתא דהשתא ליכא לא הבאה ולא קרבן וליכא לדקדוקי בתמימות משמע דלדידהו הוי דאורייתא [אמנם י"ל קצת דס"ל דאף שהוא רק זכר למקדש עשאוהו רבנן כעין דאורייתא דדוקא תמימות] ולפ"ז יש סעד גדול למנהגנו שאנו זהירים שלא לספור עד צאת הכוכבים אחרי דלדעת כמה רבוותא הוא דאורייתא אח"כ מצאתי כעין זה ג"כ בא"ר אלא שלא זכר כל הני גדולים שכתבנו:

ג

ומצוה על כל אחד וכו' – עיין מ"ב שכתבתי מחלוקת האחרונים אם אמרינן בזה שומע כעונה והוא מחלוקת הלבוש וח"י עם הפר"ח דלבוש וח"י כמו דלענין לולב דרשינן ולקחתם לכם לכל אחד ואחד כמו כן הכא צריך כל אחד ואחד בעצמו לספור ופר"ח מיקל בזה וכן נוטה דעת הברכי יוסף ולענ"ד ד"ז פלוגתא בין הראשונים דרש"י פירש שם במנחות ס"ה ע"ב על מה דקאמר שם בגמרא לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור וביאר בחידושי הרשב"א דבריו דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפ"ע ולעומת זה מלשון הקדמון הרי"ץ גיאות משמע שאחד יכול להוציא את חבירו בזה דז"ל שם בהלכות ספירה ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל וכ"כ בעל אורחות חיים בשם ר"ה גאון עי"ש ומשמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ עכ"פ צריכין לעמוד בשביל הספירה גופא שצריכה להיות מעומד וכנ"ל [ולענ"ד יש לעיין אפילו לפירש"י הנ"ל היכא שאינו בקי לספור בעצמו אפשר שחבירו יכול להוציאו ולא גרע ממה דקי"ל לענין בהמ"ז שאין אחד יכול להוציא את חבירו לכו"ע אא"כ אכל בעצמו משום דכתיב ואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך ואפ"ה קי"ל דסופר מברך ובור יוצא ואפשר ה"ה הכא וצ"ע] הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי צריך כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ הפמ"ג:

ד

מונה והולך – עיין באחרונים שנחלקו באם מנה בראשי תיבות כגון שאמר היום ב' ימים וכדומה אם יצא וכתב הח"י כיון דלרוב הפוסקים עיקר ספירה בזה"ז אינו אלא דרבנן אין להחמיר מספיקא ויחזור לספור בלי ברכה. ודע דעכ"פ אם בירך בלב בודאי לא יצא כלל דהרהור לאו כדבור דמי וכ"כ פר"ח להדיא בס"ז ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ד במ"ב ובה"ל שם ודוק:

א

וכן ראוי לעשות – עיין במ"ב דאם סיפר בבה"ש יצא כ"כ מגן אברהם וש"א ודבר זה מוזכר בתוספות מנחות דף ס"ו ד"ה זכר ומתי נקרא ביה"ש עיין סימן רס"א דדעת השו"ע שם דביה"ש הוא ג' ריבעי מיל קודם צה"כ והוא קרוב לרבע שעה בערך ומקודם הוי ודאי יום וע"ש בבה"ל ד"ה ושיעור בסוה"ד שם דאפילו להסוברים דביה"ש מתחיל מיד אחר שקיעה היינו לענין שבת דנקטינן לחומרא כר' יהודה אבל להקל אף במילי דרבנן צ"ע אם נוכל להקל ולומר תרתי קולי אחד דהוא בה"ש כר' יהודה וגם דספיקא דרבנן לקולא כיון דלר' יוסי הוי ודאי יום כל הזמן שמן שקיעה עד סמוך לצה"כ וכדאמרינן בגמרא שבת ל"ד כד שלים בין השמשות דר' יהודה מתחיל ביה"ש דר' יוסי וצ"ע:

א

מבעוד יום – עיין מ"ב ומשמע מהם דמפלג המנחה לכו"ע אינו יכול למנות ודע דיש הרבה אחרונים [הלבוש והא"ר והח"י ומאמ"ר ונה"ש] דמפרשי מבע"י היינו מפלג המנחה ולמעלה ומאי דקאמר מונה עמהם היינו משום דאע"ג דמעיקר הדין כ"ז שאינו לילה אינו זמן ספירה וכדלעיל בסעיף הקודם מ"מ יש מקומות שנהגו להקל בזה משום שהיו רגילין להתפלל מעריב קודם חשיכה וחששו שאם לא יספרו אז בצבור וילכו כ"א לביתו ישכחו מחמת טרדא ולא יספרו ותתבטל עיקר תורת ספירה וע"כ סמכו במקום הדחק איש מי שאומר דבספירה בזה"ז שהוא רק זכר למקדש לרוב הפוסקים אין להחמיר בה יותר מבק"ש ותפלה וכיון דחשבי זו להתחלת לילה וקורין שמע ומתפללין מעריב כמו כן יש לנו לחשוב ללילה לענין ספירה וקאמר דאף מי שהוא ת"ח אם לבו נוקפו שמא יטרד וישכח לספור ביחידות יכול לספור עם הצבור אך לא יברך אז עכ"פ דמעיקר הדין אין זמן ספירה אז אלא שלא מחינן במנהג אותן המקומות וכדי שלא יתבטלו לגמרי ממצוה זו וכשיגיע הזמן בלילה יברך ויספור ואינו ברכה לבטלה דספירה קמייתא לאו כלום הוא מעיקר דינא וכנ"ל:

ב

ואפילו ענה אמן וכו' – ר"ל דהיה מנהגם שהש"ץ היה מברך ומוציא כל הקהל בברכתו והספירה היו מונין כל אחד לעצמו וסד"א דכיון שענה אמן יחד עם הצבור ודאי כוון לצאת בהברכה על הספירה שמנה וממילא מוכח דכוון לצאת בהספירה ידי המצוה קמ"ל דלא אמרינן הכי כיון שכוון בהדיא שלא לצאת:

ג

ויברך ויספור בלילה – עיין מ"ב כתב פמ"ג בערב שבת בציבור המאחרים יותר טוב ולא כאותן המקדימין ואומרים כבר לילה ורגע מקודם אומרים יום גדול לקבל שבת וקורא אני עליהם שמים חשך לאור ואותו האור במעט רגע לחושך ע"כ ראוי למנוע זה וכו' עיי"ש:

א

שאם יאמר לו היום כך וכך וכו' – עיין בט"ז שהביא ראיות דזה הוי כמכוין שלא לצאת והנה ראיותיו דחו האחרונים [עיין בא"ר ובמאמר מרדכי ונהר שלום] ומ"מ בעיקר הדין יש לעיין טובא דדעת הגר"א דסעיף זה קאי רק אליבא דמ"ד מצות א"צ כונה וכן הוא ג"כ דעת הפר"ח דלדידן דקי"ל דמצות צריכות כונה צריך לחזור ולברך [ולא ס"ל כדעת הרדב"ז לחלק בין דאורייתא לדרבנן וגם לא ס"ל התירוצים של ח"י בסקט"ו ושל מגן אברהם בסק"ח] ועוד נלענ"ד שאם היה זה בין השמשות והאיש הזה המשיב רגיל תמיד לברך דוקא בצאת הכוכבים מסתברא דבאופן זה הוי כמכוין בהדיא שלא לצאת ומותר לו לחזור אח"כ ולמנות בברכה. ולמעשה צ"ע:

ב

אינו יכול לחזור ולמנות בברכה – אבל בלא ברכה בודאי צריך לחזור ולמנות כן מוכח ממ"א בסק"ח ומסתברא כוותיה דהא מ"מ איכא פלוגתא במצות צריכות כונה ומה גם בבין השמשות דדעת א"ר דאפילו בעלמא שסופר כדרך ספירה יש לו לחזור אח"כ ולמנות בלי ברכה וכ"ש כאן. ומש"כ קודם בין השמשות נ"ל פשוט אפילו היה אחר פלג המנחה וכבר התפלל המשיב מעריב אפ"ה אין להחמיר בכגון זה ויכול לחזור אח"כ ולמנות בברכה כשיגיע זמן הספירה דדעה זו של אחר פלג נדחית היא מעיקר הדין וא"צ להחמיר בכגון זה:

א

או איפכא שהם ד' ופתח וכו' וטעה וסיים בה' וכו' – עיין במ"ב שהאחרונים תמהו ע"ז והנה הט"ז תירץ דאין כונת המחבר וסיים על הספירה גופא אלא על הברכה ור"ל שבתחלת הברכה כשאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם חישב אדעתא שיספור אח"כ ד' ורק בעת סיום הברכה נדמה לו שהיום הוא יום חמישי לעומר וסיים גמר הברכה אדעתא לספור ה' לעומר אינו חוזר ומברך דבזה אזלינן בתר פתיחה ובדין הראשון שצייר המחבר הוא נמי בכהאי גוונא ושם הטעם דאזלינן בתר חתימה ומשום דהוא מלתא דרבנן אזלינן בתרוייהו לקולא ואינו חוזר ומברך ודין זה העתיקו האחרונים להלכה (עיין בדה"ח וא"ר) אך הט"ז הוליד מזה דין חדש דהיכא דהפתיחה והחתימה היה אדעתא לספור יום ה' ואחר שגמר הברכה נודע לו שהיום יום ד' חוזר ומברך ובדין זה לא הסכימו עמו כמה אחרונים עיין במ"ב ובשעה"צ:

א

שכח ולא בירך וכו' – וה"ה אם יש לו ספק ביום אם ספר בלילה או לא ג"כ צריך לספור [תרומת הדשן]:

א

סופר בשאר ימים – והיינו דס"ל שאין הימים מעכבות זה את זה ואע"ג דכתיב תמימות תהיינה כתב הרי"ץ גיאות בשם ר"ה גאון דמקיים תמימות בשבועי דהיינו שבכל משלם שבועי כשאומר חשבון השבוע מקיים שבעה שבועות תמימות תהיינה ועוד תירץ שם דהיכי דאישתלי יום אחד יספור בליל שני שתי הספירות כגון בשכח ספירה ראשונה יאמר בספירה שניה אתמול היה אחד בעומר ויומא דין תרי בעומרא וכיון דמני גם של אתמול לא נפק מכלל תמימות תהיינה עי"ש וכן מובא בשינוי קצת בשבולי לקט בשם תשובת הגאונים עי"ש בסי' רל"ד אכן שארי פוסקים לא הזכירו סברא זו וכתבו דהאי תמימות תהיינה קאי אכל יומא שהתחיל לספור מבערב וכמו דדרשינן במנחות דף ס"ו ובמגילה דף כ' אבל לא לענין שכל הימים יעכבו זה את זה [עיין תוס' מנחות ובתוס' מגילה ובשב"ל בשם הר"ר ישעיה ובאו"ז סי' שכ"ט] ובא"ר מצאתי שכתב שטוב לחוש לדברי רב האי גאון בתירוצו השני ולספור גם הספירה של אתמול ביחד. ובלי ברכה וכנ"ל. ושארי אחרונים לא הזכירו ד"ז:

ב

בלא ברכה – כתב בנהר שלום מי שמתו מוטל לפניו באחד מימי העומר יספור ביום לאחר קבורת מתו בלא ברכה ולא דמי לתפלה דאין מתפלל בתורת תשלומין כדאיתא ביורה דעה סימן שמ"א כיון דבעיקר זמנה הוי פטור דהכא למ"ד דמונה אותה אף ביום לאו בתורת תשלומין הוא ללילה אלא דחיובה נמשך עד סוף מעל"ע כדמשמע מרמב"ם פ"ז מתו"מ ודמי להבדלה שמבדיל ביום א' אחר קבורת מתו דעיקר זמנה הוא עד יום ד' ולפ"ז שסופר ביום יוכל לספור שאר ימים בברכה מיהו אם נמשך קבורתו כל היום באופן שלא נשאר לו פנאי לספור אחר קבורת מתו אין לו לספור עוד בימים הבאים בברכה דמה לי אם שכח לספור ומה לי אם נפטר לספור אידי ואידי לא הוי תמימות ע"ש והנה מה שהחליט דלמאן דמחייב לספור ביום אינו מטעם השלמה אין זה ברור כ"כ עיין באו"ז סי' שכ"ט מש"כ בשם אבי העזרי ובעיקר הדין מאי דפסיקא ליה דאונן פטור מספירה הרב נוב"י מה"ק ח' או"ח סי' כ"ז מסתפק בזה ע"פ מש"כ מהרש"ל בת' סימן ע' דלא מכל הדברים אונן פטור ומגבב שם איזה סברות דאיכא למימר דגם מספירה לא פטור ובעיקר משום דבזה לא מיטרד ולא מתבטל בשביל רגע זו מלעסוק במתו ומצרף גם דעת איזה פוסקים דאונן פטור אבל רשאי לקיים וע"פ כל זה דעתו דיספור בשעה שמתו מוטל לפניו בלא ברכה ושוב יכול לספור בכל הימים בברכה מאחר דבלא זה יש פוסקים דלא בעינן כלל תמימות עי"ש והעתיקו הגאון רעק"א בהגהותיו:

ג

יספור בשאר הימים בברכה – ע' במ"ב מש"כ לענין אם טעה בימים וכו' והוא מדברי הט"ז ואף שהוא לא נקט רק בטעה בימים ולא טעה בשבועות פשוט דה"ה וכ"ש בטעה בשבועות ולא בימים שהרי ימים הוא לעיכובא יותר משבועי לכו"ע וכנ"ל במ"ב סק"ז וכ"כ בפמ"ג אכן לפי הסברא היה נראה דהט"ז מיירי רק בשאר ימי השבוע דאינו לעיכובא שיזכיר גם הימים וכמו שהסכימו האחרונים [עיין בח"י סק"ח] ולהכי יש לומר דה"ה אם טעה בו דלא גרע מלא הזכיר כלל משא"כ ביומא דמשלם שבועי דהתם מן הדין צריך להזכיר גם ימים והוא לעיכובא וכנ"ל בסק"ז א"כ פשוט דה"ה אם טעה בחשבון הימים ספירתו לאו כלום הוא והוי כדילג לגמרי וסופר שאר הימים בלא ברכה ואפשר דדעת הט"ז דאפילו ביומי דמשלם שבועי נמי יש להקל לענין ספירות של ימים הבאים כיון דלכמה פוסקים בלא"ה אין הימים מעכבין זה את זה וא"כ עכ"פ יש להקל בכגון זה שעכ"פ הזכיר אחד המספרים או יומי או שבועי ועיין בא"ר שפקפק ג"כ על עיקר דינו של הט"ז וצ"ע למעשה ובפמ"ג ג"כ דיבר בזה ויש ט"ס בדבריו ולא יכולתי להבין דעתו:

א

אף בזמן הזה – עיין מ"ב מש"כ דאין בידינו למחות ביד המקילין כ"כ כמה אחרונים וצידדו למצא טעם למנהג העולם וכמש"כ במ"ב ומ"מ באשר ידוע שכמה וכמה מן הנזהרין מחשש איסור כל דהו בשארי איסורים מקילין ג"כ בזה וסיבת הדבר ראיתי מפני שסוברין שמי שרוצה לזהר צריך לזהר בכל החומרות משמרים ושכר ויי"ש וכן בפליטת כלים והוא דבר קשה לזהר במדינות אלו ע"כ סומך כל אחד עצמו על מנהג העולם להקל לגמרי אבל לענ"ד אין נכון הדבר דכי בשביל שקשה לו לזהר בכל החומרות יקל לגמרי דהלא בקמח נקל לזהר כהיום שמצוי בכל המקומות קמח מחטים הנזרעים בחשוון (ושמעתי מיודעים שקמח מחטים הטובים הנזרעים בפולין כולם מנזרעים בחשוון וכן הבאים מוואלין רובם ישן מאלה שנזרעו בחשוון) וגם מן הסתם אפשר דרובן ישן הם וכן בשכר יש כמה אחרונים שמצדדין להקל ע' פנ"י ומשכנות יעקב ועוד אחרונים. וגם דשכר אינו ודאי חדש דאף בימות החורף כמה פעמים נעשה השכר ממאל"ץ משעורים ישנים (ואף דכמה גדולי אחרונים מחמירין אף בשכר כמבואר ביורה דעה ובאחרונים שם מ"מ המיקל יש לו על מי לסמוך) ובספק כבר יש לנו דעת האו"ז שכתב דיש לסמוך בשעת הדחק על הסוברין דחדש דרבנן והוי ספק דרבנן וכן בפליטת כלים ושמרים יש צדדים להקל אבל בגרויפין עצמם של שעורים ושבולת שועל במדינתנו שהם ודאי חדש בחורף. אף דלא נוכל גם בזה למחות בהעולם שנהגו להקל וכמש"כ האחרונים אבל ראוי ונכון להחמיר לעצמו עכ"פ בזה דהלא לגדולי הראשונים הוא דאורייתא הלא המה הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וסמ"ג ועיטור ומרדכי ובשם ראבי"ה והגה"מ וריטב"א ואף להאו"ז שמצדד דהוא מדרבנן בחו"ל לא סמך ע"ז להקל אלא בספק דאז יש לסמוך בשעת הדחק על דעת הסוברין דרבנן והוי ספיקא דרבנן אבל לא בודאי חדש וכן התה"ד ג"כ כתב כן ובפסקי תוס' במנחות דכתב דבשל עכו"ם הוא מדרבנן א"כ מדרבנן עכ"פ מיהו אסור ואין לנו מקילין רק רבינו ברוך בעה"ת שכתב להקל במקומות הרחוקין בחו"ל ומעיל צדק בשם ר' אביגדור כהן בשם ריב"א שכתב להקל בשל נכרים לגמרי כמובא בב"ח והם יחידאי נגד כל הני רבוותא הנ"ל וגם כמה מן האחרונים המקילין לא רצו להקל אלא בספק ולא בודאי וגם בשו"ע כאן וביורה דעה הלא סתמו כהפוסקים דהוא דאורייתא בכל גווני וגם הרבה מן האחרונים תפסו כן לעיקר ע"כ בודאי מן הראוי ונכון לחוש לכל זה ולפרוש עכ"פ מן ודאי חדש וכנ"ל. ומי שירצה לתת לב ע"ז יוכל להשיג גם בחורף ממינים אלו מתבואה ישנה:

א

מחבר רסי' נ"ב עיין הפלאה כתובו' דף ע"ב ע"א שכתב טעם למה אין סופרים משום ספיקא דיומא ע"ש מלתא בטעמא [מהגאון כ"ס].

ב

(שם במג"א רהס"י) דלעולם האחרון נדחה ע"ש נ"ב ולענין התמימות עיין משנה ד' פ"ד דסנהדרין ועיין בהרע"ב ותויו"ט שם:

ג

(שם ס"ק א') צריך לספור היום לכן אין מברכין כצ"ל:

ד

(שם במג"א ס"ק ב') ספר הוא בעצמו, נ"ב ולא דמי ללקיחת לולב דמצוה שנעשה ע"י גופו של אדם כגון הנחת תפילין ונטילת לולב אין אחד מוציא חבירו משא"כ מצוה שע"י אמירה ודבר פה שומע כעונה ע"ש כפות תמרים סוכה דף מ"א ע"ב והא דאמרינן וספרתם שתהא ספירה לכל א' ואחד היינו לאפוקי ספירת היובל שהוא רק לב"ד הגדול בירושלים כמ"ש התוס' במנחות דף ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם וכו' ע"ש ועיין ח"ס או"ח סימן ר"א:

ה

(שם בט"ז ס"ק י') עם הבדלה וסיפר קמי קידוש, נ"ב סברת הט"ז אינה חזקה כ"כ דבקידוש אינו מפסיק קדושה ז' ואינו דומה להבדלה דמפריש בין קדושת שבת לקדושת יו"ט. ועיין. ולי נראה מסברא שיש להקדים ספירת עמ"י מה שכתב המג"א סק"א דלא הוי הספירה סתירה ועוד כיון דאנן בקיאין בקביעות דירחא ספירה עיקר לכן מברכין ולזה באמת יש סתירה רק דע"כ לברך וי"ל דעכ"פ להקדים הספירה שהוא מדינא ולא יקדים קידוש שכבר החזיק ליו"ט ושוב הספירה נא' בסתיר' משא"כ אם מקדים ספירה שוב קידוש שהוא מנהגא נאמ' בסתיר' ולא איכפ' לן כ"כ כנ"ל ועיין. אבל כבר כתב הח"י המנהג לקדש תחלה ועיין בפרי מגדים [מהגאון כ"ס]:

ו

דבב' סדרים נמי. נ"ב וע' תוס' ע"ז ריש פרק אין מעמידין הרא"ש ריש פ' כל הבשר:

ז

(שם ס"ק י"ז) וס"ל למ"ב. נ"ב לר' ברוך כצ"ל:

א

סעיף ח' אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא סיפר יספור בשאר ימים בברכה. נ"ב עיין מקור דין זה בת"ה וטעמו ונימוקו שם ועיין בחידושי להלכות ברכות סי' רט"ו והוא בחיבורי על או"ח משנת תר"ז בתשובה לק"ק מיחאנווקא סמוך לבארדיטשוב בדין אם מברכין על ס"ס ע"ש ודוק היטב:

א

[א] [לבוש] אין יוצא וכו'. כן כתב באגודה בפרק ר' ישמעאל וספרתם לכם לכל אחד ואחד ולא לשליח ציבור בשביל כולם וכן משמע ברשב"א סימן קכ"ו שאם מכוין לצאת סופר בלא ברכה אם אינו מפסיק עיין סימן ח' בטלית. ובאליהו זוטא הקשיתי דהאי דקאמר בפרק ר' ישמעאל וספרתם לכם לכל אחד ואחד היינו לאפוקי אספירה דשמיטה דנמסר לבית דין כמו שכתבו בכלבו ואבודרהם אבל מנא ליה דאם אחד מכוין לצאת לחבירו וחבירו מכוין לצאת דאינו יוצא ידי ספירה, כיון דקיימא לן בקידוש ומצוות דתליין באמירה דשומע כעונה, ולא דמי ללולב דאמרינן ולקחתם שתהא לקיחה בכל אחד דהתם לא תליא באמירה ובסימן תרנ"א שם כתבתי דאפשר דלמד מגזירה שוה מספרתם מולקחתם וצריך עיון.

ב

[ב] מעומד וכו'. ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם ורוקח). עוד שם נשים ועבדים פטורים מספירה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא, ומגן אברהם כתב מיהו כבר שוויה עליו חובה, ויש נוהגין לומר מזמור אלקים יחננו מיד אחר הספירה כמו שכתב במעגלי צדק:

ג

[ג] לברך וכו'. הקשה הר"ן פרק לולב וערבה היאך מברכין על הספירה ביום טוב שני ולא חיישינן לזילותא דיום טוב כמו שאין מברכין לישב בסוכה בשמיני עצרת, ותירצו דאנן בקיאין בקביעי דירחא ומדינא צריך לספור לכן מברכין עיין שם, ואין להקשות כיון שלא הבדיל אין לזלזל דאם כן בשמיני עצרת כיון שעושה קידוש נמי אין לזלזל:

ד

[ד] הימים והשבועות וכו'. באליהו זוטא הבאתי דברי רבינו ירוחם דף מ"ד קשה למה אין מברכין שתי ברכות אחד לימים ואחד לשבועות שהרי שני מצוות הן כתפילין של יד ושל ראש, ועוד למה אומרים שהם שבוע אחד היה לנו לומר היום שבוע אחת, ונראה לי משום דכתיב שבעה שבועות וגו' נמצא שלא נכתבה ספירות שבועות כי אם גבי עומר אבל ספירות הימים לא כתיב גבי עומר נמצא דימים הוא מן התורה אפילו בזמן הזה אבל ספירות השבועות בזמן דליכא עומר אינו אלא זכר למקדש ובדבר שהוא זכר למקדש לבד אין מברכין עליו מידי דהוי אכריכה של פסח לכן אומרים שהם שבוע אחד שאין זו ספירה ממש ואילו היינו סופרים ממש כמו בזמן העומר היה נראה שהברכה חוזרת אף אשבועות, עד כאן, והבית יוסף וכל אחרונים העירו חילוק מחודש זה, ולפי זה ראוי לפסוק על כל פנים דאם שכח למנות ימים אף שמנה שבועות צריך לחזור ולברך מיהו נראה דוקא בסוף כל שבוע ושבוע אבל באמצע השבועות כיון דיש פוסקים שאין צריך להזכיר אפילו לכתחילה רק היום שבוע אחד ויום אחד אף דלא קיימא לן הכי מכל מקום אין לחזור ולברך ולקמן ס"ק י"ד יתבאר עוד:

ה

[ה] [לבוש] היום שני וכו'. אמר היום שני יום שלוש או שתים עשרה או שלוש עשרה יחזור לספור בלא ברכה (כנסת הגדולה):

ו

[ו] ארבעה עשר וכו'. מנין המועט קודם ובמקומות שמונין מנין המרובה קודם מונין כמנהג מקומו (אחרונים), ושיירי כנסת הגדולה האריך ובמדינותינו אף בלשון חול מונין מנין מועט קודם מותר לספור בכל לשון שמבין ואם אין מבין בלשון הקודש לא ימנה בלשון הקודש (מגן אברהם). כתב שבלי הלקט עד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום, וזה דרך צחות לשון קודש (עמק ברכה). יש נוהגין לומר מזמור אלקים יחננו אחר הספירה. כתב מהרי"ל כשהגיע למ"ט יאמר שהם שבעה שבועות:

ז

[ז] [לבוש] שלא יאמר שהיום וכו'. באליהו זוטא הבאתי כמה פוסקים הנוסחאות שהיום לכן הנוהגין כן אין למחות בידיהם וכן האומרים בעומר או לעומר שניהם יש להם סמך על גדולי פוסקים ואין להאריך, ועיין תשובת בית יעקב סימן כ"ג:

ח

[ח] [לבוש] אין מברכין זמן וכו'. באבודרהם מפני שהעולם בצער מפסח ועד שבועות על התבואה ואל אילנות ולכך צוה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב לו בלב שלם ולהתחנן לפניו לרחם על התבואה. עוד טעם על הספירה שכל אחד מישראל טרודים בימי קציר ולכך צוה לספור שידעו מתי יהיה שבועות, ועוד רמזו לאלף השביעי שכולו שבת ולכן יש ביום שביעי דפסח עצרת וחג השבועות הבא אחר שבע שבועות, ושמיני דסוכות הם רמז לעולם הבא וליובל גדול רבינו ירוחם, ובצידה לדרך מצאתי דהקדמונים היו שבעה כוכבי לכת אלהות אצלם ולכך הקריב בלעם שבע מזבחות וכל אחד יש שבע ממשלות שהם ארבעים ותשע ולכך צוה התורה לספור ונתן התורה בחמשים וצוה שלא לעבוד להם ולכך קרע הקב"ה בשעת מתן תורה שבע רקיעים ופתח שבע ארצות לידע שאין אלהי זולתו:

ט

[ט] [לבוש] ליום שיצאו וכו'. ואם תאמר תמנה מיום ראשון, ונראה לי דראשון נתייחד כולו להזכרות הנס גדול והוא יציאת מצרים שהוא מופת בחידוש העולם ובהשגחת הש"י ואין לנו לערב בשמחתינו להזכיר עמו שום דבר אחר. ואין לומר היום כך וכך לשני של פסח שלא יהיה חשבון ראוי לומר ליום שני, ועל כן הותקן לעומר שנעשה בו זכר שאנו מאמינים שהקב"ה מחדש בכל שנה זרע תבואת לחיות בו (ספר החינוך):

י

[י] חוזרים לספור וכו'. בברכה ואם היה מפלג המנחה ואילך חוזר ומונה בלא ברכה עיין שם וצריך עיון, ונראה דוקא אחר שהתפלל מעריב. אבל קודם מעריב מונה בברכה ואם מנה בין השמשות יצא דספירה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, מיהו למה שכתבתי לעיל דספירה דימים דאורייתא לרבינו ירוחם ראוי לחזור ולמנות בלא ברכה גם בר"ן סוף פסחים נזכרים כמה פוסקים דספירה דאורייתא ולכן יש למנהגינו שלא למנות אפילו בציבור עד צאת הכוכבים:

יא

[יא] מבעוד יום וכו'. קשה אטו ברשיעי עסקינן ונראה דלאו דוקא מבעוד יום אמר אלא בספק חשיכה (ט"ז), ולא עיין בלבוש שכתב וטעמו משום עמי הארץ וכו'. שלא ישכחו וכו' אינו מדוקדק דאף שישכחו יוצאין כמו בקריאת שמע וכן משמע בתשובת הרשב"א סימן רל"ה:

יב

[יב] [לבוש] מנה סתם וכו'. קשה מסימן (פ"ז) [ס'] דסתם לא יצא עד שיתכוין ואפשר דמכל מקום אין לברך כיון דיש אומרים מצוות אין צריכות כוונה (מגן אברהם), ודחוק, גם בלבוש אי אפשר לתרץ כן. ובאמת לא קשה מידי דהא כתב הוא גופיה שם דבמצוה דרבנן קיימא לן דאין צריכות כוונה והוא סבירא ליה דספירה דרבנן כמו שכתב סוף סעיף א' ובעלי שולחן ערוך ולבוש פסקו דספירה דרבנן כמו שנתבאר סוף סעיף א' וכמו שכתב הוא גופיה ס"ק ד' וכל אחרונים. ובזה מיושבים מה שהקשה הט"ז בסעיף שאחר זה למה לא ישיב היום כך וכך דהא בעיא כוונה. ומה שהקשה מברכת המזון בסימן תפ"ד שמקרא מילי במילי ולולב בסימן תרנ"ח עיין שם שהאריך ונדחק, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דשאני ברכת המזון ולולב הם דאורייתא, מיהו לולב אינו דאורייתא אלא ביום ראשון, ומכל מקום לא קשה מידי דבשעה שמקרא לקטן באותו פעם לא שייך לומר שיצא הוא שהרי הלולב ביד הקטן, ועוד יש לומר דמקרא מילי במילי לאחר הוי כמתנה שלא לצאת מה שאין כן במשיב דהכא:

יג

[יג] היום כך וכך וכו'. משמע דאם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה, (ט"ז ומגן אברהם). ולעניות דעתי במקור בבית יוסף אבודרהם דסיים אבל שאל מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זאת הלילה יכול לומר לו כך וכך הם עד כאן לשונו, וקשה הא אפילו בין השמשות מותר בכך וכך אלא על כרחך דאם שאלו בין השמשות אף אמר כך וכך אינו יכול למנות אחר כך, ועוד קשה דאם כן למה לי למימר אתמול לימא כך וכך בלא היום, ומה שכתב הט"ז בזה דחוק ומה שדקדק מדנקט היום כך וכך לעניות דעתי היינו היפוך מרישא דאמר אתמול. הקשה הר"ש הלוי למה לא נתן אבודרהם תיקון שיכוין שלא לצאת ותירץ דאולי לא יזכור שיכוין שלא לצאת ודחוק, ולעניות דעתי לא דק דהרי מוכח דאבודרהם סבירא ליה דאף שמכוין שלא לצאת יצא שהרי אוסר למנות עם הציבור בלא ברכה באופן דסעיף דלעיל ודו"ק, מיהו אפשר דגם אבודרהם מודה דמכוין שלא לצאת אינו יוצא ובסעיף דלעיל דסבירא ליה דלא מהני משום שהוא על תנאי:

יד

[יד] כך וכך וכו'. פירוש ימים ושבועות אבל ימים בלא שבועות ושבועות בלא ימים חוזר ומונה בברכה וכן כתב הר"ש הלוי וכנסת הגדולה הקשה דאם כן למה לא מצא האבודרהם תקנה רק באתמול הא יש תקנה בימים לבד, עד כאן, ויש לומר דמיירי בשבוע ראשונה, עוד יש לומר דהשואל שאל על שניהם על ימים ושבועות וכמו שאמר כך וכך מורה באמת דאם אמר אחד מותר רק אם הוצרך לומר שניהם אזי אין תקנה אלא באתמול, ועוד נראה לי דדוקא בסוף כל שבוע ושבוע הוא דצריך לחזור ולמנות ולברך כשלא הזכיר השבועות אבל בתוך ימי השבוע כגון בשמונה אף שלא הזכיר אלא היום שמנה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד ויום אחד אין צריך לחזור ולמנות שהרי פוסק בטור שאפילו לכתחילה די בכך רק שנהגו כך וכמו שכתב באבודרהם שם ואם כן מיירי באבודרהם ששואל בתוך השבועות. והנה הר"ש הלוי הנזכר לעיל ושיירי כנסת הגדולה האריכו בעיקר דין דימים ושבועות מסברתם זה בכה וזה בכה לכן אמרתי לדקדק בדברי ראשונים לברר זה. הנה בשבלי הלקט דף ל"ג ע"ג יש ראיה לר"ש הלוי זה לשונו, אם הזכיר סך הימים או השבועות בלא ברכה שמברך ומזכיר שניהם אינה ברכה לבטלה אחרי שלא הזכיר שניהם תחילה עד כאן לשונו, מיהו יש לדקדק מדתלה השבלי הלקט בהזכיר בלא ברכה משמע דוקא כשהזכיר בלא ברכה דאז בלאו הכי אפשר דלא מכוין לצאת כיון שלא בירך אלא דאמרינן מסתמא מכוין, וכיון שלא הזכיר שניהם במצוה יש ראיה דודאי לא כיון, אבל כשבירך ולא הזכיר שניהם אין רשאי לחזור ולמנות בברכה דבדיעבד יוצא בימים או בשבועות, וכן רמזתי באליהו זוטא, אך יש לומר דלאו דוקא נקט בלא ברכה דהוא הדין כשמברך דינא הכי אלא דקאי על מה שכתב קודם שלא להזכיר עד שיברך. גם ראיה לזה ממה שכתב בשבלי הלקט ע"כ זה לשונו, אם שכח ולא מנה לילה אחת כשנגמר השבוע ולא הזכיר מנין השבוע אינו סופר שנאמר שבעה שבועות תספר לך אבל באמצע השבוע אם לא מנה מספר השבועות יספור בלילה אחרת, עד כאן, משמע אף שמנה ימים בברכה כיון ששכח שבועות לא מהני, ואף שכתב בס"ק ד' דספירות שבועות אינו אלא זכר למקדש אפילו לרבינו ירוחם מכל מקום סבירא ליה כיון דמצינו דאביי אמר מצוה למימני יומא ושבועי משמע דמצוה גמורה קאמר. כללא דמילתא נראה לי עיקר דכל שלא מנה שניהם אף שבירך צריך לחזור ולברך והיינו דוקא בסוף כל שבוע ושבוע אבל בתוך השבועות בחד סגי כמו שהעליתי לעיל, אבל בדין השואל צריך לומר בכל ענין שאין מזכיר שניהם כמנהגינו חוזר ומברך דניכר שמכוין שלא לצאת שהרי הט"ז חולק על עיקר דין זה דהשואל דהוי כמכוין שלא לצאת אף דלא קיימא לן כוותיה מכל מקום בזה יש לסמוך עליו וכן יש לי ראיה מספר תניא וקיצרתי:

טו

[טו] [לבוש] ויש אומרים וכו' וכן פסק בשולחן ערוך, ותימא דבסימן רס"ח פסק להיפך שאם התחיל אדעתא דחול אפילו באתה קדשת גומר אותה ברכה (משפט צדק) ובאליהו זוטא כתבתי לתרץ עיין שם:

טז

[טז] [לבוש] ונראה לי וכו'. באליהו זוטא הבאתי ראיות לדברי הלבוש ותפיסות על עולת שבת ונחלת צבי בזה וגם כוונתי תודה לאל כפירוש הטור לפי מה שכתב הט"ז באריכות וזה לשונו, מה שכתב הטור וסיים בה' אין כוונתו על מה שמנה היום יום ה' כמו שהבינו כל הגדולים דבזה פשיטא דחוזר ומברך אלא דבאמת מנה יום ד' ומה שכתב וסיים בה' רצה לומר סיום הברכה כשאמר על ספירת עומר טעה ומכוין על ה' והשתא הוי דומיא דפתח אדעתא דחמרא וכו' שהוא ברכה עצמה עד כאן לשונו:

יז

[יז] [לבוש] לא יצא וכו'. ואם נזכר תוך כדי דיבור ואמר ד' יצא אף שלא ידע מתחילה שהם ד' וכל שכן כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כדי דיבור דיצא עיין סימן תפ"ז:

יח

[יח] [לבוש] והוא לא גרע וכו'. ולפי זה תימא על הטור וצריך לומר נמי פירושו כדלעיל וסיים בברכה על ד' אבל עדיין לא סיפר. כתב הט"ז דאם היתה הברכה כולה בטעות אף שזכר בשעת הספירה כראוי ברור דצריך לחזור ולברך, עד כאן, והביא ראיה מתורמס שנפל סימן ר"ו ובירך בתורה בסימן ק"מ עיין שם פירוש דבריו כשעדיין לא סיפר אבל כשכבר סיפר לא גרע ממנה בלא ברכה ואם כן אין צריך למנות עוד דהא כבר יצא, מיהו בטעה גם באמר היום יום נראה דצריך לחזור ולמנות בלא ברכה ועיין בסימן ק"מ:

יט

[יט] [לבוש] אין הברכה דאורייתא וכו'. מסברא זו קשה איך למד הטור דחוזר ומברך מאמת ויציב דאורייתא, והט"ז תירץ כיון דספירה דאורייתא הוי כאילו גם הברכות דאורייתא, עד כאן ודחוק, גם קשה מסימן ס"ז בקרא קריאת שמע וספק אם בירך וקיצרתי כיון דודאי לדינא קיימא לן דאין חוזר ומברך כמאן דאמר דרבנן:

כ

[כ] וסיים כמוהו וכו'. ונכון שידע מתחילה כמה הוא המנין (צידה לדרך):

כא

[כא] [לבוש] אסור לאכול וכו'. וצריך להתפלל תחילה ערבית כשהוא תדיר וכן משמע בפסקי תוס' (חק יעקב), ויש לדחות דפסקי תוס' מיירי מבעוד יום וכן מגן אברהם כתב מותר לספור אחר צאת הכוכבים אפילו לא התפלל ערבית אפילו במוצאי שבת, עד כאן, מיהו נראה דמיירי כשאין פנאי להתפלל אז מעריב מותר לברך קודם על הספירה שלא ישכח או דטעמו דרגיל לשכוח הספירה לכך יקדימנו בשעה שזוכר כשהגיע:

כב

[כב] [לבוש] כשיגיע זמן סעודה וכו'. לשון רמ"א כשהגיע זמן ומשמע דקאי על זמן הספירה נראה דקשה ללבוש תמיהת מגן אברהם דחצי שעה קודם הזמן אסור לכן תיקן ופירש דברי רמ"א כשיגיע זמן הסעודה אבל באמת אסור אף קודם זמן הספירה וכן כתב מטה משה רש"ל לא היה אוכל עד צאת הכוכבים דקודם צאת הכוכבים לא היה רוצה לספור מיהו במקום שנהגו ששמש קורא לספור אין להחמיר:

כג

[כג] שכח לברך וכו'. הוא הדין טעה אלא דאם טעה בימים אבל בשבוע לא טעה מהני על כל פנים שאחר כך יספור בימים אחרים כדרכה ט"ז, וצריך עיון דמשבלי הלקט שהבאתי ס"ק י"ד מבואר דאף שכח שבועות אינו סופר מכל שכן בימים וצריך לומר דסבירא ליה לט"ז לטעם משכח לענין זה וצריך עיון, גם אפשר דשבועות גרע מימים בזה דכתיב תמימות גבי שבועות כמו שכתב בשבלי הלקט בשם תשובת גאונים:

כד

[כד] סופר הוא וכו'. נראה לי משבלי הלקט ותניא שיאמר בפעם ראשון שזכרו אתמול היה כך והיום כך וכל שכן כשמסופק שמברך שצריך לומר כך. גם נראה כי יודע ששכח שיעמוד אצל המברכין ויענה אמן ויספור עמהם וכן משמע במהרי"ל:

כה

[כה] [לבוש] תדיר וכו'. לא עיין בתרומת הדשן סימן ס' מקור דין זה שכתב הטעם דעיולי יומא מקדימין ליה. כתב מגן אברהם דוקא בבית הכנסת אבל בביתו יספור קודם קידוש דאסור לאכול קודם ספירה:

כו

[כו] אחר קדיש תתקבל וכו'. פירוש קודם ויתן לך וכן מצאתי במעגלי צדק, ועוד אי לאו דעדיין לא נגמרה התפלה עד תתקבל היה ראוי לספור קודם ויהי נועם כמו שכתב הלבוש אבל אין סופרין וכו', ומה שכתב הלבוש קודם הבדלה היינו דקא משמע לן דאף שלא הבדיל ועדיין שבת סופר משום דשבת כבר חלף והלך רק שאסור במלאכה עד שיבדיל אי נמי משום מקומות שאומרים ויתן לך אחר הבדלה:

כז

[כז] וכשחל יום טוב אחרון וכו'. משמע דאם חל באמצע שבוע סופרין אחר קידוש ודלא כהט"ז, וכתב בחק יעקב נוהגין משום דלא ליתא לזלזולי ביום טוב שני, גם נראה לי משמע בתרומת הדשן שם שכתב טעם דלא עדיף קידוש דיום טוב שני מהבדלת שבת משמע דוקא שעושה מעשה שמבדיל מה שאין כן באמצע שבוע אף שיש מעלת דיום טוב ראשון דמן התורה מכל מקום אינו עושה מלאכה בהבדלה ודו"ק:

כח

[כח] חדש וכו'. נתבאר באליה רבה ליו"ד סימן רצ"ג:

א

מונה והולך. אם אמר היום ארבעים חסר אחד לעומר יצא עיין ת' פ"ה סימן יו"ד:

ב

ברכה ואם כתב ביום ההוא ימי הספירה שכ' היום כך וכך ימים ושבועות לעומר אין יוצא י"ח דלאו כדיבור דמי עיין ת' מ"ש סימן כ' ואם היה אונן בלילה סופר אחר הקבורה בלי ברכה ולילה שלאחריו פשיטא דמברך ת' דבר משה סימן ל"ג ובי"ד סי' רכ"ח וי"א סי' תקל"א:

א

א) [סעיף א'] בליל שני וכו' ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שניה המעריבים של יום ראשון והשניה נדחית מ"מ ביום ב' של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליום שני משום בכורו לספירה. לבוש. מ"א ריש הסי' ח"י או' א' חק יוסף א' א' וה"ה שמחת תורה במו"ש אומרים מעריבים השייכים לש"ע אעפ"י שנזכר בהם גשם. והא דאין אומרים מעריבים בשבת משום שאין בקי יבוא להטות. א"א ריש הסי' וכ"ז למנהג אשכנזים והספרדים אין נוהגים בזה.

א

ב) שם. מתחילין לספור העומר. הקשה הכ"מ פ"ו דסוכה היאך מברכין על הספירה ביו"ט שני ולא חיישינן לזילותא דיו"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכה בשמיני ותירץ דהתם אומר על הכוס את יום ש"ע הזה ואם יברך על הסוכה סתרי אהדרי משא"כ כאן. א"נ כיון. דאינן בקיאין בקיבועא דירחא א"כ מדינא א"צ לישב בשמיני בסוכה לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום יעו"ש. והב"ד מ"א סק"א. וכ"כ הר"ן בסוף מס' סוכה. ועיין ח"י או' ב' שכתב עוד ישובים אחרים יעו"ש.

א

ג) שם מתחילים לספור וכו' והטעם שאין אומרים זמן בספירת העומר לפי שאינו אלא לזכר בעלמא זכר למקדש. ועוד שלא מצינו ברכת זמן אלא בדבר שיש בו שום הנאה כגון נטילת לולב שהיא באה לשמחה ותקיעת שופר לזכרון לאבינו שבשמים ומקרא מגילה דחס רחמנא עלן ופרקינן ופדיון הבן שמברך אבי הבן שהחיינו לפי שיצא מספק נפל דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל אבל לספירת העומר אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לחרבן בית מאוויינו. כ"כ הר"ן סוף מס' פסחים בשם ס' המאור יעו"ש, וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' קכ"ו. והלבוש כתב הטעם משום דהספירה היא משום צורך יו"ט וסמכינן אזמן דרגל ועי"ש שכתב עוד טעם אחר. וגם עיין באחרונים שכתבו עוד טעמים ואין להאריך בזה.

א

ד) שם. מתחילין לספור וכו' וכל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא. זוה"ק פ' אמור דף צ"ז ע"ג יעו"ש. וזהו מלבד מה שביטל מ"ע למ"ד כמ"ש באו' שאח"ז.

א

ה) שם. מתחילין לספור וכו' דעת רוב המפ' דספירת העומר בזה"ז אינה אלא מדרבנן והוא זכר למקדש שהיו מקריבין מנחת העומר בשיתסר בניסן והיו מונים מיום הבאת העומר וכמאי דאמר אמימר במנחות פ' ר' ישמעאל דהוא זכר למקדש בעלמא ואמטו להכי מני יומי ולא מני שבועי ואף דשאר אמוראי אתמר התם דמנו יומי ושבועי לאו משום דפליגי עליה דאמימר בעיקרא דמילתא וסברי דספירת העומר בזה"ז דאו' אלא דלמצוה בעלמא מוני"ן את ישראל יומי ושבועי זוהי שיטת הראשונים. ברם הרמב"ם פ"ז דתמידין והרב החינוך סברי דמצות ספירת העומר גם בזה"ז דאו' ולפ"ז רבנן דבי רב אשי דמנו יומי ושבועי פליגי על אמימר דאינה זכר למקדש אלא מדאו' ופסק כוותייהו ודייק קצת לשון הש"ס לשיטה זו דקאמר אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא ואי אמרת דהוא זכר למקדש אליבא דכ"ע הו"ל למימר לא מני שבועי כיון דזכר למקדש הוא אבל השתא דנקט הא לישנא אמר זכר למקדש משמע דאמימר אמר הכי ולאו מילתא פסיקתא היא וכיוצא בזה כתבו ז"ל בדוכתי אחריני, ברכ"י או' א'. וכתב הר"ז או' ב' דהעיקר כסברת האומרים דבזה"ז אינה אלא מדרבנן. וכ"כ ח"א כלל קל"א או' א'.

א

ו) שם. מתחילין לספור וכו' ראיתי מדקדקים שבליל יו"ט שני נוהגין לעשות הסדר ואחרי ככלות הסדר כולו מברכין על ספירת העומר ונותנים טעם נכון על דרך האמת ונראין הדברים. אך מה נעשה דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב שישכח מלספור. ברכ"י או' ה'. אמנם בס' נה"ש להרש"ש ז"ל דף כ"ה ע"ב בהנד"מ כתב דגם ע"פ הסוד צריך לברך ברכת העומר לבני חו"ל בלינ יו"ט ב' תיכף אחר תפילת ערבית כי מצות ספירת העומר היא מ"ע דאו' והסדר בלילה הזה לבני חו"ל הוא ממצוה דרבנן וכל אחד יש לו בחי' בפ"ע ולפיכך צריך לברך ברכת העומר תיכף אחר תפלת ערבית דיו"ט שני ולא יאחרנה אחר הסדר כמ"ש קצת המקובלים שאם יאחרנה הרי גורם לתת אחיזה לחיצונים יעו"ש. והביאו מחב"ר או' ב' יעו"ש.

א

ז) שם. מתחילין לספור וכו' מקודם שיספור טוב לומר פ' העומר בפ' אמור וידבר וכו' כי תבואו אל הארץ וכו' עד מנחה חדשה לה' ואח"כ יאמר פ"י דמנחות ר' ישמעאל אומר העומר וכו' ועיין לעיל סי' תכ"ט או' ו' ולקמן סי' ת"ץ או' ה' ודוק. ואח"כ יאמר נוסח זה הכתוב בסידור הרש"ש ז"ל ונוהגין לאומרו חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל.

ב

ז) לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל הנה אנחנו באים לקיים מ"ע של ספירת העומר ימים ושבועות (בליל מ"ט לא יאמר כדכתיב וכו' וידלג עד לתקן את שורשה) [כדכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום] לתקן את שורשה במקום עליון. ויהי רצון מלפניך ה' או"א שיהא עתה עת רחמים ורצון לפניך להיות עולה מצות ספירת העומר זו כאילו נשיג כל הסודות הנפלאים והנוראים אשר הם חתומים בה ותעלה לפניך עם כל כוונות בני ידידיך היודעים והמכוונים כל כוונות שמותיך הקדושים הראוים לבא בספירה זאת ואשר ערומים יכתירו דעת ועתה יגדל נא כח אדני בכח סגולת כספירה הזאת ובשני המאורות הגדולים עם הקטנים ובדעת חדרים ימלאו ויתבוננו חסדי ה' ותרבה הדעת לעזרת ה' בגבורים. גם ה' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה.

ג

ז) ויהי רצון מלפניך ה' או"א שיתוקן בספירתנו זאת את אשר פגמנו במדות העליונות הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. לך ה' הממלכה אחת לאחת (גם זה לא יאמר ליל מ"ט) [בשבעה שבועות תמימות אלה] על אבן אחת שבעה עינים (בליל שבת ויו"ט לא יאמר ותמחול וכו') ותמחול ותסלח את כל עונותינו וחטאתינו אשר פגמנו מנעורינו ועד היום הזה. וכשם שטהרת נפשות עמך ישראל מזוהמת נחש טומאת מצרים בצאת ישראל ממצרים בכח מצות ספירת העומר כן ברחמיך וחסדיך הרבים תטהר את נפשותינו מכל טומאה וחלאה שנדבק בה ונטהר ונתקדש בקדושה של מעלה. וכשם שעמד להם לישראל מצות העומר למגן וצנה בימי גדעון (עיין מד"ר פ' אמור סי' כ"ח) בימי יחזקיהו בימי יחזקאל בימי מרדכי ואסתר להכניע את כל איביהם ותנופה נלחם בם כן יעמוד לנו להכניע את כל אויבי נפשינו ומבקשי רעתינו. הפלא חסדיך מושיע חוסים ממתקוממים בימינך. עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו ויהי נועם וכו' ה' יגמור בעדי ה' חסדך לעולם מעשה ידיך אל תרף. אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי. ברכי נפשי את ה' ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. ואח"כ מברך.

א

ח) ואחר הברכה יאמר הרחמן יחזיר עבודת ביהמ"ק למקומה במהרה בימינו. תו' מגילה ך' ע"ב ד"ה כל. ויכוין שע"י הברכה ממשיך אור מקיף וע"י אמירת הרחמן וכו' שהיא בחי' המעשה שהיה נעשה בבהמ"ק ממשיך אור פנימי. ואח"כ יאמר תפלת אנא בכח וכו' כולו בכל לילה ואח"כ יאמר מזמור אלהים יחננו ויברכנו וכו' כולו מעומד בכל לילה. וכשאומר המזמור יכוין בכל לילה תיבת א' מן המזמור דהיינו בליל ראשון יכוין בתיבת אלהים ובליל שני יחננו וכו' עד תשלום מ"ט ימים. וכן יכוין בכל לילה אל אות א' מפסוק ישמחו וירננו וכו' דהיינו בליל א' יו"ד של ישמחו בליל שני ש' של ישמחו וכו' עד תשלום מ"ט ימים. וכן כשאומר אנא בכח וכו' יכוין בכל לילה אל ר"ת של תיבה אחת דהיינו בליל א' יכוין אל א' של אנא ובליל שני ב' של בכח וכו' עד תשלום ששה ימים ובליל ז' יכוין בר"ת של הפסוק כולו דהיינו אבגית"ץ. וכן על זה הדרך בשבוע שני דהיינו בליל א' של שבוע שני יכוין באו' ק' של ר"ת קבל ובליל שני ר' של רנת וכו' ובליל ז' ר"ת של הפסוק כולו דהיינו קר"ע שט"ן. וכן על ד"ז עד תשלום ז' שבועות. כמבואר כ"ז בשער הכוו' בענין ספירת העומר דרוש י"א ופע"ח שער כ"ב פ"ג ופ"ה יעו"ש. ועיין לקמן או' ק"ו ועוד עיין לעיל סי' א' או' כ"ב ולקמן סי' תצ"ד או' ח' יעו"ש.

א

ט) שם. ומתחילין לספור וכו' ונשים פטורות מספירה דהוי מ"ע שהז"ג. הרמב"ם פ"ז מה' תמידין ומוספין דין כ"ד. וכ"כ בזוה"ק פ' תצוה דף קפ"ג ע"א. וכ"כ בשער הכוו' דף פ"ה ע"ג. מ"א סק"א. וכתב שם מ"א ומיהו כבר שוויא עלייהו חובה. וכ"כ ח"י או' ג' א"ר או' ב' חק יוסף או' ג' ר"ז או' ב'. מיהו מהר"ש שער אריה בכ"י ומהר"י לינגו בכ"י ערערו על הנשים שסופרות והב"ד הברכ"י או' כ"ב וכתב דאי נוהגות בלולב וכיוצא כר"ת גם בספירה ינהגו כארחייהו עכ"ל. וכתב שם הר"ז ואין חשש איסור במה שהן מברכות עליה אף שהן פטורות ממנה. אבל בס' שלחן שלמה כתב דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום א' וגם ע"פ הרוב אינם יודעים פירוש המילות יעו"ש. והב"ד מ"ב או' ג'. וכ"ז למנהג בני אשכנז שנוהגין הנשים לברך על מ"ע שהז"ג כמ"ש לקמן סי' תקפ"ט סעי' ו' בהגה יעו"ש אבל לנשי בני ספרד בלא"ה אין לברך אם רוצים לקיים מצות ספירת העומר רק אם אפשר יש לשמוע מאנשים ויתכוונו לצאת ואח"כ יספרו.

א

י) שם. מתחילין לספור וכו' ואע"ג דגבי יובל כתיב ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתיב וספרה לה רבנן גמירי להו דהאי וספרתם דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות. כ"כ הר"ן בסוף מס' פסחים. ט"ז סק"א. ועיין תו' מנחות ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם ולקמן או' ח"י ודוק.

א

יא) שם. ואם שכח לספור בתחלת הלילה וכו' שזמנו מתחלת ליל יום ט"ז בניסן שכן כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם וכו' ויום השבת ר"ל יום ראשון של פסח דעליה קאי שהוא יו"ט ששובתים בו ממלאכה וא"כ ממחרת השבת הוא יום ט"ז בניסן ומאותו היום מונים ז' שבתות שהם מ"ט יום ומדכתיב תמימות ש"מ שצריך להיות הז' שבועות תמימות ולא יחסר מהם כלום וא"כ צריכים להתחיל לספור מתחלת הלילה שנכנס יום ט"ז בניסן שאם ימתין בתוך הלילה וכ"ש עד למחרתו ביום ט"ז לא יהיו שבתות תמימות הילכך מצוה מ"ה לספור בתחלת הלילה. לבוש.

א

יב) שם. הולך וסופר כל הלילה. ומ"מ תיכף שיזכור יברך ויספור ולא יאמר כיון שאחרתי אחרתי ואמתין עוד מעט לפי שכל מה שמתאחר יותר גורם אחיזה אל החיצונים ביותר וכמ"ש לעיל או' ג' ולא יאמר כיון שכבר ברכו הצבור לא איכפת אם אני מאחר לפי שכל מה שמתקן ופוגם האדם הוא למקום שנחצבה משם נשמתו כמ"ש בתיקונים תקון מ"ג בסופו ותיקון ע' בסופו ד"ה פתח ואמר וכו' וכ"כ בשער הגלגולים הקדמה י"א יעו"ש.

א

יג) שם ומצוה על כל אחד וכו' דכתיב וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. מנחות ס"ה ע"ב. פ"י דאי הוה כתיב וספרת לשון יחיד הוה משמע דסגי בספור של אחד בשביל כולם השתא דכתיב וספרתם דרשינן מיניה דבעינן ספירה לכל אחד ואחד. וכך פי' התו' ר"פ לולב הגזול וכ"כ הרא"ש שם. ב"ח וכ"כ ח"י או' ד' בשם כמה פו' דהספירה צ"ל לכל אחד וא' ולא ש"ץ בשביל כולם וכתב ואע"ג דשומע הוי כעונה ה"ד לענין ברכה כמ"ש בסעי' ג' בהגה אכן הספירה מתמעט מן הקרא להדיא וספרתם שיהא הספירה לכל אחד וא' כמו שדרשינן ולקחתם דגבי לולב שיהא לקיחה לכל א' וא' וכתב כי כ"ה כוונת הרשב"א שהביא בב"י יעו"ש. וכ"כ הלבוש דאין א' יוצא בספירת חבירו אפי' אומר אמן שכן משמעות וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד וא' וכ"כ חק יוסף או' ד' מיהו דעת המ"א סק"ב נראה דיוצא בספירת הש"ץ אם נתכוון אליו יעו"ש וכ"ה דעת הפר"ח וכתב שכ"ה דעת הרשב"א יעו"ש. וכ"נ דעת הברכ"י או' ו' וכ"כ הער"ה או' א' ומשמע מדברי הפו' הס' דאפי' לכתחלה יכול לצאת בשמיעה אם כוון שומע ומשמיע אבל המאמ"ר או' א' כתב דוקא בדיעבד יצא יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ אם כיון לש"ץ יחזור ויספור בלא ברכה. ומ"מ משמע מדברי הפו' הנז' דלענין ברכה לכ"ע יכול לצאת מש"ץ אם כיון שומע ומשמיע אכן אין נוהגין עתה לצאת בברכת ש"ץ כלל רק כל אחד מברך וסופר לעצמו כמ"ש השע"ת או' ו' ומ"ב או' ה' ושאר האחרונים.

א

יד) ועיין כנה"ג בהגה"ט שכתב נהגו לברך הקהל תחלה ואח"כ הש"ץ ובקצת מקומות הש"ץ מברך תחלה ואח"כ כל הקהל יעו"ש. וכ"כ היפ"ל ח"ב או' ג' דבעירם אזמיר יע"א יש מקומות שנהגו לברך הקהל תחלה ואח"כ הש"ץ ויש מהם להיפך דהש"ץ מברך תחלה ואח"כ כל הקהל ואלו ואלו יש להם על מה שיסמכו רק שיתנו דעתם שלא לצאת בברכת הש"ץ יעו"ש.

א

טו) שם. וצריך לספור מעומד. כ"כ הרא"ש בסוף פסחים וכי מברכי מברכינן מעומד דת"ר בקמה תחל לספור אל תקרי בקמה אלא בקומה. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ב. ועיין בכ"מ ה' תמידין ומוספין דין כ"ג שכתב בשם הר"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא יעו"ש. והב"ד א"א או' ג'.

א

טז) שם. וצריך לספור מעומד. ואם מנה מיושב יצא. הרמב"ם ה' תמידין ומוספין דין כ"ג. מ"א סק"ג. ח"ו או' ה' א"ר או' ב' חק יוסף או' ה' ר"ז או' ד' ח"א כלל קל"א או' ד'.

א

טוב) שם. ולברך תחלה. ואם מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך. הרמב"ם שם דין כ"ה. וכתב שם הכ"מ פשוט הוא דברכות אינם מעכבות.

א

חי) שם. ולברך תחלה. והא דמברכין על ספירת העומר וזבה אין מברכת דהא כתיב וספרה לפי שאם תראה תסתור לכך אין לה לברך. תו' כתובות ע"ב ד"ה וסערה. וכ"כ התו' במנחות ס"ה ע"ב ד"ה וספרתם. ועיין מ"ש הרדב"ז סי' כ"ז ומ"ש עליו הפר"ח וח"י או' ו' והסכימו לדברי התו' יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' יו"ד.

א

יט) שם. ולברך תחלה. וצריך לומר ספירת העומר שהוא ר"ת ס"ה כמספר שם אדני כמ"ש בשער הכוו' דף פ"ה ע"ד ויעו"ש טעם בסוד.

א

ך) שם. וסופר הימים וכו' ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ"א סק"ב. חק יוסף או' ח' דה"ח או' ד' ר"ז או' יו"ד. מיהו בשאלת יעב"ץ סי' קל"ט חלק על דברי מ"א הס' וכתב דאף אם אינו מבין בלה"ק יצא יעו"ש והביאו הברכ"י או' א' שע"ת או' ג' וכ"כ הער"ה או' ג' וע"כ נראה דאם ספר בלה"ק ואינו מבין יש לחזור ולמנות בלשון שמבין בלא ברכה לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

א

כא) שם. וסופר הימים והשבועות. כדאיתא במנחות ס"ו ע"א מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי והטעם כתב הלבוש מדכתיב תחל לספור שבעה שבועות וכן וספרתם לכם וכו' שבע שבתות תמימות וכו' משמע שצריך לספור שבועות. ומדכתיב תספרו חמשים יום משמע שצריך לספור ימים לכך סופרים שניהם עכ"ל.

א

כב) שם. וסופר הימים והשבועות. ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות דעת מהר"ש הלוי חא"ח סי' ה' דלא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכה יעו"ש אבל הכנה"ג בהגב"י חלק עליו וכתב דבדיעבד יצא יעו"ש וכ"כ מ"א סק"ד. ח"י או' ח' והא"ר או' י"ד כתב דדוקא בתוך ימי השבוע כגון בשמונה אף שלא הזכיר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע א' ויום א' א"צ לחזור ולמנות אבל בסוף כל שבוע ושבוע צריך לחזור ולמנות ולברך כשלא הזכיר שבועות יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דאם מנה יומי ע"ד משל שהם ז' ימים ואמר היום ז' ימים לעומר ולא סיים שהם שבוע אחד לא קיים מצות חכמים כתיקנה וצריך לחזור ולספור בברכה יעו"ש וכתב חק יוסף או' ט' כיון דפלוגתא דרבוותא היא יש לחזור ולספור בלא ברכה. וכ"כ י"א בהגה"ט. נה"ש או' א' א"א או' ד' ש"ז דף רצ"ז או' י"ט. ר"ז או' ו' ח"א כלל קל"א או' א' ואם לא נזכר עד ליל שלאחריו ימנה מכאן ואילך בברכה מידי אמי שהוא מסופק אם דילג יום א' נה"ש שם. ועיין לקמן סעי' ח'.

א

כג) ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור. מ"א שם. ור"ל כמ"ש הטור בשם ראבי"ה י"א שא"צ למנות הימים רק עד שיגיע לשבוע כגון היום יום אחד עד שיגיע לז' ימים ואז יאמר היום שבעת ימים שהם שבוע אחד אבל מכאן ואילך א"צ למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא אלא ביום ח' יאמר היום שבוע א' ויום א' וכן ביום ט' עד שיגיע לי"ד יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם ב' שבועות וביום ט"ו יאמר היום ב' שבועות ויום אחד וכן לעולם עכ"ל וכ"כ ח"י או' ח' ומחה"ש ור"ל ניהי דלא ק"ל הכי מ"מ בדיעבד יצא וכמ"ש המחה"ש. מיהו אם ביום ז' או ביום י"ד לא הזכיר הימים אפשר דלא יצא וכ"כ א"ז בשם ר"י. ח"י שם. אמנם הא"א או' ד' כתב ראוי לחזור ולספור בלא ברכה בכל גווני כי סב"ל. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם.

א

כד) ואם ספר בר"ת כגון שאמר היום ב' לעומר או' ג' לעומר אין לו לחזור ולברך וחוזר ומונה בלא ברכה. עו"ש או' א' ח"י או' ח' א"ר או' ה' חק יוסף או' ט' א"א או' ד' ר"ז או' ז' וכן הברכ"י או' ט' הביא פלוגתא בזה וכתב וטוב לחזור ולמנות בלי ברכה יעו"ש. והביאו סידור בי"ע או' י"א. שע"ת או' ו' ואם לא חזר וספר אפ"ה יש למנות הימים הבאים בברכה. עו"ש שם, וכ"כ לעיל סוף או' כ"ב. וכ"כ הר"ז או' כ"ה דבכ"מ שנת' שצריך לחזור ולספור בלא ברכה מחמת הספק אם לא חזר וספר יספור בשאר הלילות בברכה. וכ"כ מ"ב או' ל"ח.

א

כה) ונראה דזה שמנה בר"ת אותה הלילה טוב שיהיה ש"ץ ויברך דהגם דבשכח כתבנו דאינו יכול להיות ש"ץ הכא שאני דק"ל אף שיצא מוציא וכ"ש בזה דאיכא מ"ד דלא יצא ופשוט, ברכ"י בשיו"ב או' א' ש"ץ דף רצ"ז או' ך' זכ"ל או' ע' סי' תפ"ט סק"ו, בי"ע שם. מיהו לפי מ"ש לעיל סוף או' י"ג ואו' י"ד דלא נהגו לצאת בברכת ש"ץ כ"א כל אחד מברך וסופר לעצמו א"כ אין לו להיות ש"ץ ולברך כיון שאינו רק לעצמו אלא צריך למנות בלא ברכה. וכ"כ השע"ת או' ו'.

א

כו) אם מנה בר"ת במילוי אותיות כגון יו"ד אל"ף וכיוצא גם בזה חוזר ומונה בלא ברכה. ברכ"י או' יו"ד. ש"ץ שם. בי"ע שם. או שיהיה הוא הש"ץ באותו הלילה. בי"ע שם. וכבר כתבנו באו' הקודם דלפי מה שנהגו שלא לצאת בברכת ש"ץ אינו יכול להיות ש"ץ ולברך אלא חוזר למטת בלא ברכה.

א

כז) מי שהיה כותב לחבירו כתב ביה"ש וכתב ריש מילין טו"ב לספירה וכיוצא יש מי שנסתפק אם יצא י"ח בכתיבה זו והביאו הברכ"י או' י"ד והאריך קצת בזה והעלה דיחזור וימנה בברכה יעו"ש. והביאו ש"ץ שם. בי"ע או' ע"ו. וכ"כ השע"ת או' ו'.

א

כח) מי שהיה כותב לחבירו כתב ביה"ש וכתב בו היום כך וכך לספירה נחלקו בו האחרונים אם יצא ידי ספירה בכתיבה זו ודעת הרב שבות יעקב ח"א סי' ל' דיצא ולא יחזור לברך וכ"ה דעת קול אליהו ח"א סי' ל' והרב אגירה באהליך די"א אבל דעת הברכ"י שם דלא יצא. והב"ד בי"ע או' י"ד וכתב דלענין דינא דיחזור לספור בלא ברכה. ועיין לקמן או' פ"ד.

א

כט) מי שהיה קורא בש"ע בליל ח' לספירה וקרא שם ואם היום ח' אומר היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד לא יצא בזה י"ח ספירה כיון שכוונתו לקריאה בתורה ותלמוד גדול ועוקר כוונת המצוה ואפי' למ"ד א"צ כוונה. הלק"ט ח"א סי' קי"ד. אבל הער"ה או' ב' כתב עליו דליתא דבר"פ היה קורא דייקינן ממתני' דהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ש"מ מצות א"צ כוונה וא"כ הו"ל כדין מי ששואל אותו חבירו וכו' עכ"ל ומיהו עיין בי"ע או' י"ג שכתב שיש לחלק בין ק"ש לספירה. ומ"מ סיים דלעניין דינא יחזור וימנה בלא ברכה יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל בשם האחרונים דכל שיש ספק אם יצא וצריך לחזור ולמנות בלי ברכה אם לא חזר ומנה יכול למנות בימים הבאים בברכה מידי שהוא מסופק אם דילג יום א' כמ"ש לקמן סעי' ח' יעו"ש.

א

ל) האומר לחבירו בליל ל"ג לעומר אל תאמר ודוי שהוא ל"ג לעומר יכול לספור ולברך אח"כ ולא נפטר בזה. כנה"ג בהגב"י משם מהר"ש הלוי סי' ה' ועי"ש שהסכים עמו בזה עם דהוא ז"ל ס"ל דאם משיב בר"ת יצא ואפי' אם לא הזכיר אלא ימים מ"מ בנידון זה שלא היתה כוונתו לומר חשבון כלל אלא לומר שהוא יו"ט ושלא יאמר וידוי יכול לחזור ולברך יעו"ש. שו"ג או' ט"ו זכ"ל או' ע' כר"ש.

א

לא) שם. היום וכו' ולא יאמר שהיום דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעלה ממנו אלא יאמר היום יום וכו' לבוש. ט"ז סק"ג. מ"א סק"ה. מיהו ח"י או' ט' כתב דמי שאומר שהיום לא אשתבש ויש לו על מי שיסמוך יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' חק יוסף או' יו"ד. אמנה בשער הכוו' דף פ"ה ע"ד כתב שי"ל היום וכו' וכן הסכים השל"ה דף קמ"ג ע"א וכ"ה בסידור הרש"ש ז"ל. וכ"כ הר"ז או' ה' ח"א כלל קל"א או' א' וכן עמא דבר.

א

לב) שם. הגה בעומר. וכ"ה דעת הט"ז סק"ג וכתב שכן מנהגם יעו"ש. והביאו ח"י או' ע' וכתב אבל באמת רוב נוסחת ישינים כתבו שי"ל לעומר וכ"ה בכלבו סי' נ"ה ותניא וש"ל ותשו' הרשב"א סי' תנ"ז שהביא ב"י והר"ן סוף מס' פסחים וכ"כ השל"ה אלא שסיים ומ"מ אין לשנות המנהג שנהגי מקדם כי יש להם על מה שיסמוכו יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' חק יוסף או' י"א. ר"ז או' ז' אמנם בשער הכוו' שם כתיב לאמר היום יום אחד לעומר. וכ"כ השל"ה דף קמ"ג ע"א והביאו א"א או' ה' וכתב וכן מנהגינו. וכ"כ השע"ת או' ח' דגהגו במדינתנו ע"פ האר"י ז"ל יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ב' יפ"ל ח"ב או' ז' ומיהו כתב שם המאמ"ר דאין קפידא בזה דאפי' לא הזכיר עומר כלל אין קפידא כמבואר ברשב"א ופו' יעו"ש. אך היותר ראוי לומר כך וכך לעומר כדי לבאר יותר כמ"ש בתשר הרשב"א הנז' ומביאו ב"י. ועיין לקמן או' נ"ו.

א

לג) שבועות וימים הם לשון זכר כדכתיב שבעה שבועות. מ"א סק"ה. ולכן יאמר שבוע אחד ולא אחת. וכן שני שבועות ולא שתי. ושלושה ארבעה חמשה ששה שבעה כולם בה' בסוף תיבה. מחה"ש. יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון אחד ועשרים יום. מ"א שם. עד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לשה"ק. ש"ל סי' ע"ג. ח"י או' יו"ד. חק יוסף או' י"ב. מחה"ש שם, וכתב שם המחה"ש דבדיעב"ד אין זה מעכב יעו"ש. וכ"כ הפר"ח ססעי' זה דבדיעבד פשיטא דבכל גוונא יצא. וכ"כ ח"א כלל קל"א או' יו"ד. מ"ב או' ט'.

א

לד) שם. ואז יאמר היום שבעת ימים שהם שבוע אחד בעומר. אמנם בא"ח וכלבו כתוב היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע א' וכן בכולם תיבת לעומר היא קודם תיבת שהם והכי מוכח מדברי הר"ן שהביא הב"י וכ"ה ברי"ו נ"ה ח"ד ובשאר פו'. והב"ד המאמ"ר או' ג'. אלא שכתב ליישב המנהג שכתב בש"ע. וכתב ומיהו יש מקומות שנוהגין לומר תיבת לעומר קודם תיבת שהם וכדברי הראשונים יעו"ש. וכ"כ בסידור הרש"ש ז"ל ובסידור רב יעב"ץ ע"פ דברי האר"י ז"ל היום כך וכך לעומר שהם כך שבועות וכך ימים.

א

לה) שם. יאמר היום ארבעה עשר ימים וכו' ובהרד"א דף פ"ט ע"ב כתב שאומר היום ארבעה עשר יום וכו'. וכ"כ בא"ח דפ"ג ע"ד. וכ"כ לעיל או' ל"ג דמאחד עשר ולמעלה אומרים יום. וכ"כ הר"ז או' ה' יפ"ל ח"ב או' ח' וכ"ה בסידור הרש"ש ז"ל.

א

לו) שם. ועל ד"ז מונה והולך עד מ"ט יום. ואם בליל ט"ל אמר ארבעים חסר אחד לעומר כתב בס' פרי הארץ סי' יו"ד בשם מהר"י מולכו דיצא יעו"ש. י"א בהגה"ט. ש"ץ דף רצ"ז או' כ"א. סידור בי"ע או' כ"ח. ונראה פשוט דלהפר"ח ומהר"ש הלוי דס"ל דאם מנה הימים לחוד לא יצא צ"ל דכאן מנה ג"כ השבועות הא לא"ה לא יצא לדידהו ז"ל. זכ"ל או' ע' וה"ד בשמונה כך בברכה אבל באם שאלו חבירו כמה לעומר ומשיבו ארבעים חסר א' אפשר דלא הוי מנין כלל ויחזור לספור בברכה. פרי הארץ שם. ש"ץ דף רצ"ז סוף או' כ"ב. פ"ת. מיהו הזכ"ל שם כתב דלכנה"ג שחלק על מהר"ש הלוי ולא שני ליה בין כשבירך לכשלא בירך אלא דמשיב לשואלו דבר ה"ה הכא דלדידיה אינו יכול למנות עוד בברכה יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ב ולקמן או' נ"ז.

א

לז) [סעיף ב'] אם טעו ביום המעונן וכו' זהו מתשו' הרשב"א סי' קנ"ד ומבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב קודם ולענין מעריב א"צ לחזור ולהתפלל משום טירחא דציבורא (כדלעיל סי' רס"ג סעי' י"ד ועיין בדברינו לשם) אבל לענין ספירת העומר לא משגחינן בטרחא דידהו דהיכי לימא היום עשרה ימים לעומר ואינם אלא תשעה כי אותו יום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים יעו"ש והב"ד ב"י.

א

לח) שם. וברכו על ספירת העומר. ואח"כ נתפזרו העבים ונודע שהיה קודם ביה"ש. ר"ז או' י"ב.

א

טל) שם. חוזרים לספור משתחשך. ומסתברא דחוזר לספור בברכה כיון שבירך בלא זמנו. שו"ג או' י"ב. וכ"כ העו"ש או' ב' אלא שכתב שם העו"ש דאם היה מפלג המנחה ואילך חוזר ומונה בלא ברכה והב"ד ח"י או' י"ב. וכ"כ הר"ז שם. מיהו הא"ר או' יו"ד כתב דדוקא אחר שהתפלל מעריב אבל קודם מעריב מונה בברכה יעו"ש. וכ"מ בפסקי תו' מנחות או' קצ"ב שכתבו י"א דלאחר שהתפללו ערבית כיון דהוי לילה לענין ק"ש ותפלה הוי לילה ג"כ לענין עומר עכ"ל. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא דא"כ לפי מה דק"ל דברכות אין מעכבות וסב"ל ע"כ כל שספר מפלג המנחה ולמעלה יש לחזור ולמנות כשתחשך בלי ברכה. ועיין לקמן או' מ"ה.

א

מ) שם. והמדקדקים אין סופריה עד צאת הכוכבים וכו' כ"כ בתשו' הרשב"א הנז' והב"ד ב"י. והרא"ש כתב בסוף מס' פסחי' בשם רי"ו דספק חשיכה יכול לברך וכ"כ הטור מיהו התו' במנחות ס"ו ע"א כתבו על סברא זו דאינו נכון וכ"כ הר"ן סוף מס' פסחים. והב"ד ב"י. וכ"כ ב"י על דברי הרשב"א הנז' דכן מנהג העולם. והב"ח כתב דמנהג העולם עכשיו לברך בספק חשיכה אבל קודם ספק חשיכה פשיטא דאין לברך ואפי' בע"ש. ודלא כמ"ש במנהגים בשם הראב"ן עכ"ל. וכ"כ רש"ל בתשו' סי' י"ג. אמנם הלבוש כתב כדברי הרשב"א והש"ע דראוי שלא למנות עד צאת הכוכבים. וכ"כ מט"מ סי' תרס"ד דהרש"ל ז"ל לא היה סופר עד צאת הכוכבים יעו"ש. וכ"כ א"ר או' יו"ד ר"ז או' י"ב. ש"ץ דף רצ"ו או' ד'. סידור בי"ע או' ב'.

א

מא) שם. עד צאת הכוכבים וכו' ואם טעה וספר ביה"ש יצא. מ"א סק"ו. מיהו הא"ר שם כתב כיון דאיכא למ"ד דספירה בזה"ז דאורייתא ראוי לחזור ולמנות בלא ברכה יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ה' לכתחלה לא יספור עד צ"ה ואם ספר ביה"ש יספור אח"כ בלא ברכה.

א

מב) וכתב הרב החסיד של"ה דף קמ"ג ע"ב במקום שיש חבורה שמתפללין ערבית בזמנו אחר צאת הכוכבים ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה מצות ק"ש בזמנה וספירת העומר בצבור והב"ד ח"י או' ט"ז. ש"ץ שם.

א

מג) שם. עד צ"ה. ומותר לספור אחר צ"ה אפי' לא התפלל. מ"א סק"ז. ר"ז או' ט"ז. סידור בי"ע או' ג' ומ"מ ראוי להקדים תפלת ערבית לספירה שתפלת ערבית תדירה והספירה אינו תדירה ותדיר קודם לשאינו תדיר. ר"ז שם.

א

מד) שם. וכן ראוי לעשות. ויש מחמירין שלא לספור העומר כל זמן שלא עבר שעה ורביע אחר שקיעת החמה מעל פני הארץ מפני סברת ר"ת דסובר דכל השעה אחר שקיעת הנז' עדיין יום ודאי והרביע שעה שאחריה היא ביה"ש ולכן אין סופרין עד עבור השעה ורביע הנז' דאז הוא אחר ביה"ש ויש מהם שגוערין ומבזין למי שסופר קודם זמן זה. והרב בתי כהונה ח"ב סי' ד' העמיד וקיים מנהגן של צבור שסופרין כל שרואין הכוכבים שכבר יצאו שבזה מדקדקין שלא לספור כל עוד שאין יציאת הכוכבים ומנהגם ראוי להתקבל בסבר פנים יפות ואין לערער על מנהג זה ובפרט דלרוב פו' ספירת העומר בזה"ז דרבנן וכל המערער ובא לבטל מנהגם מגרעות נתן שגורם לכמה בני אדם להתבטל ממצות הספירה, וגם אין לדקדק במי שיספור בתוך הרביע הראשון כי הוא ספק חשיכה לדעת זה דדעת רובא דרבוותא דשפיר דמי. וכן נתפשט המנהג ברוב תפוצות ישראל לספור מיד אחר צאת הכוכבים. אבל בעה"ק טבריא תובב"א נהגינן כס' ר"ת ואין סופרין עד אחר עבור שעה ורביע מהלילה. סידור בי"ע שם. ועיין לעיל סי' רס"א או' א'.

א

מה) [סעיף ג'] המתפלל עם הצבור מבע"י וכו' וקשה למה מונין הקהל מבע"י אטו ברשיעי עסקינן ונראה דלא דוקא מבע"י אלא מספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה. ט"ז סק"ו. וכ"כ בביאורי הגר"א. ר"ז או' י"ב. מיהו ח"י או י"ג כתב על דברי הט"ז הנז' שהוציא דברי הפו' מפשטן ומה שמברכין הקהל מבע"י אע"ג דזמן הספירה עכ"פ בספק חשיכה ולא מקודם אליבא דכ"ע מ"מ מברכין מבע"י כדי להוציא ע"ה שאינם מונים בלילה כמ"ש הלבוש וסומכין כמו שסומכין בתפלת ערבית וק"ש שקורין מבע"י כמ"ש לעיל סי' רל"ה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"א. חק יוסף או' ט"ז. מאמ"ר או' ה' נה"ש או' ג'. ונ"מ לפי מ"ש מור"ם אח"כ אם היה דעתו שלא לצאת יחזור ויברך וכו' דמשמע הא אם לא נתן דעתו שלא לצאת אפי' אם היה מפלג המנחה אינו חוזר ומברך. ועיין לעיל או' ט"ל.

א

מו) שם. מונה עמהם בלא ברכה וכו' ויכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספירה זו. מ"א סק"ז. מאמ"ר או' ה' סידור בי"ע או' ה' מ"ב אות ט"ז.

א

מז) שם. ואם יזכור בלילה וכו' משמע דאם לא זכר בלילה עלתה לו הספירה ואעפ"י שלא בירך דברכות אינם מעכבות וכ"מ מדברי הרד"א שהביא ב"י שכתב מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה עכ"ל. משמע דאם שכח קיים המצוה מה שספר עם הצבור מבע"י. מיהו הפר"ח כתב כל שמנה מבע"י לא קיים מצות ספירה ולא יצא י"ח ואם לא נזכר בלילה לספור יספור בשאר הימים בלא ברכה כדלקמן סעי' ח' יעו"ש. והב"ד הזכ"ל או' ע'. ור"ל כמו בסעי' ח' במי ששכח ולא ספר יום א' שסופר שאר הימים בלא ברכה יעו"ש. אמנם בפסקי תו' מנחות או' קצ"ד כתבו יש בני אדם בעוד שהיום גדול סופרים בלא ברכה ובלילה מברכין ואין נראה דהא יצאו מספירתם הראשונה דאין הברכות מעכבות והוי ברכה לבטלה עכ"ל. וא"כ זה שכיון שאם לא זכר בלילה תעלה לו הספירה שספר מבע"י לדברי הפסקי התו' שכתבו שיצא בספירה הראשונה יכול לספור בשאר הימים בברכה וכ"מ ממ"ש לעיל או' ט"ל ואו' מ"ה די"א דיוצא במה שספר אחר פלג המנחה יעו"ש וכבר כתבנו לעיל סוף או' כ"ט דכל שיש ספק אם יצא יכול למנות בשאר הימים בברכה כמו בסעי' ח' וא"כ ה"ה לכאן יש פלוגתא אם יצא יכול לספור בשאר הימים בברכה.

א

מח) שם. בהגה. אם היה דעתו שלא לצאת וכו' פי' לאפוקי אם מתכוין לצאת והמברך כיון להוציאו שאינו חוזר ומברך. עו"ש או' ג' מיהו המ"א סק"ח כתב דאף אם היה סתם אסור לברך שנית כיון די"א מצות א"צ כוונה יעו"ש. והא"ר או' י"ב כתב הטעם משום דק"ל דבמצות דרבנן א"צ כוונה וספירה בזה"ז דרבנן ומשו"ה אף אם היה סתם אסור לברך שנית יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ה' ועיין עוד מזה לעיל סי' ס' או' ז' ובדברינו לסי' תע"ה סעי' ד' יעו"ש.

א

מט) שם בהגה. ויברך ויספור בלילה. דכיון שהיה דעתו שלא לצאת לכ"ע לא יצא. ער"ה שם בשם כמה פו' דלא כהרא"ה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ב. ועיין לעיל סי' תע"ה או' נ"ט.

א

נ) שם בהגה. ויברך ויספור בלילה. ואפי' בע"ש שכבר קיבל שבת וגם התפלל עם הציבור אפ"ה יברך ויספור בלילה כיון שלא רצה לצאת במה שספר עמהם ביה"ש. מ"ב או' ח"י.

א

נא) [סעיף ד'] מי ששואל אותו חבירו ביה"ש וכו' נקט ביה"ש משום די"א דיוצא בספירת ביה"ש כמ"ש לעיל או' מ' וכ"ש אם שואל אותו אחר צה"כ שצריך ליזהר מלהשיב היום כך וכך.

א

בנ) שם ביה"ש וכו' ולפי מ"ש לעיל או' ט"ל ואו' מ"ז די"א דיוצא בספירת פלג המנחה ומעלה א"כ מפלג המנחה ומעלה צריך ליזהר מלהשיב היום כך וכך. וכ"כ הר"ז או' ט"ו.

א

גנ) שם. שאם יאמר היום כך וכו' ואם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה. ט"ז סק"ז. מ"א סק"ט. מאמ"ר או' ו' ש"ץ דף רצ"ז או' כ"ב. דה"ח או' ט' ר"ז או' י"ד. מיהו דעת הא"ר או' י"ג אף אם לא אמר היום יצא יעו"ש. וכ"ה דעת חק יוסף או' ח"י יעו"ש. וע"כ יש ליזהר לומר אתמול היה כך.

א

דנ) שם. שאם יאמר היום כך וכו' ואף בלשון לע"ז לא ישיב לו היום כך וכך. א"א או' ט' דה"ח שם. מ"ב או' ך'.

א

הנ) שם שאם יאמר היום כך וכו' ואף שבועות בלא ימים או ימים בלא שבועות לא ישיב כיון דאיכא פלוגתא בזה וי"א שיצא כמ"ש לעיל או' כ"ב ואו' כ"ג. יעו"ש.

א

ונ) שם אינו יכול לחזור ולמנות וכו' ואע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד. מ"א סק"י. ח"י או' ט"ו. חק יוסף או' י"ט. ר"ז או' י"ד. ח"א כלל קל"א או' ז' מ"ב או' כ"א. ועיין לעיל סוף או' ל"ב.

א

זנ) שם. אינו יפול לחזור ולמנות וכו' ואע"ג דלא כיון לצאת כמ"ש סעי' ג' מ"א שם. ור"ל כמ"ש סק"ח על סעי' ג' דיש לחוש לי"א מצות א"צ כוונה ואין לברך מספק יעו"ש וכ"כ ח"י שס אע"ג דק"ל מצות צריכה כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' אפ"ה אין לברך כאן שנית כמ"ש בשם המ"א וכתב עוד דאפשר דזה מיקרי כוונה כיון שמתכוין עכ"פ לומר כמה ימי ספירה ומצותו הוא רק סיפורא בעלמא עכ"ל. והער"ה או' ו' כתב הטעם משום דבמצוה דרבנן א"צ כוונה וספירה בזה"ז דרבנן יעו"ש. וכ"כ ח"א שם. ועיין לעיל או' מ"ח.

א

חנ) שם. אינו יכול לחזור ולמנות וכו' אבל השואל יכול לספור בברכה אף ששמע כבר הסיפור מהמשיב דמ"מ בשעה ששמע היה בדעתו לחזור ולספור אבל המשיב לא היה בדעתו בפי' בשעת התשו' שרוצה לחזור ולספור שנית אח"כ אף שבאמת כן הוא מ"מ כיון שלא היה בדעתו בפי' יצא י"ח להאומרים שא"צ כוונה. ר"ז או' י"ד. משמט דאם כיון בפי' שלא לצאת אלא רק להודיע לחבירו מנין הימים לא יצא ויחזור ויספור בברכה. וכ"כ הפר"ח. מ"ב או' כ"ב. מיהו הא"ר או' י"ג כתב להוכיח מדברי הרד"א דאף שמכוין שלא לצאת יצא אלא שחזר לומר אפשר דגם הרד"א מודה דמכוין שלא לצאת אינו יוצא יעו"ש. וע"כ לכתחלה אף אם מכוין בפי' שלא לצאת אין להשיב אלא אתמול היו כך ובפרט לדעת הרא"ה שהביא ב"י סי' תקפ"ט דס"ל שאפי' עומד וצווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא ואע"ג דלא ק"ל הכי כמ"ש לעיל או' מ"ט מ"מ לכתחלה יש ליזהר.

א

טנ) שם. אינו יכול לחזור ולמנות וכו' עיין ט"ז סק"ז שכתב דכאן לא מזהיר אלא לכתחלה שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכה יעו"ש. אמנם ח"י או' ט"ו כתב על דברי הט"ז הנז' שדבריו תמוהים במה שמפרש דברי הש"ע שמשמעות לשונו להיפך יעו"ש. וכן תמה עליו חק יוסף או' ך' וכ"כ המאמ"ר או' ו' על דברי הט"ז הנז' דאין מחוורין ואינו במשמעות הש"ע והפו' וסיים דאין לסמוך עליו בזה יעו"ש. וכ"כ האחרונים כמשמעות דברי הש"ע דכל שהשיב היום כך וכך אינו חוזר למנות בברכה.

א

ס) שם. אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. אבל חוזר ומונה בלא ברכה. עו"ש או' ד' וכבר כתבנו כמה פעמים דבכל ספק יש לחזור ולמנות כשתחשך בלא ברכה ואם אפשר יש לכוין על ברכת אחרים לצאת וגם הם יכוונו עליו להוציאו ואח"כ יספור. ואם שכח ולא חזר וספר באותו הלילה יכול לספור בשאר הימים בברכה כמ"ש לעיל סוף או' כ"ט יעו"ש:

א

סא) שם. אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. מי ששאל לחבירו בלשון שאלה בזה הלשון ד' ימים הם בזה הלילה והשיב לו הן עיין זכ"ל או' ע' שכתב כיון דפוסקי מספקא ליה כ"ע יודו דלא יצא דאין דרך למנות בלשון שאלה ויוכל לספור בברכה וכ"ש המשיב יעו"ש.

א

סב) שם. אבל קודם ביה"ש וכו' עיין לעיל או' נ"ב.

א

סג) שם. הגה וכשהגיע הזמן וכו' לאו דוקא אלא חצי שעה קודם. ברכ"י סי' רל"ב סוף או' ה' וכ"מ מדברי העו"ש או' ד' וכ"ה דעת המ"א ס"ק י"א. א"ר או' כ"ב. ר"ז או' י"ז. ביאורי הגר"א. ש"ץ דף רצ"ו או' ח' וכתב ודלא כחק יוסף דמחלק בזה יעו"ש. סידור בי"ע או' ז' מ"ב או' כ"ג. אך במקום שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש לעיל סי' רל"ב סעי' ב' בהגה. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ש"ץ שס. בי"ע שם. מ"ב שם. וכן אם ביקש מאחד שיזכירנו בהגיע הזמן אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש לעיל סי' רל"ה או' ט"ו.

א

סד) ומ"ש דחצי שעה קודם אסור היינו חצי שעה קודם ביה"ש. ר"ז שם. וה"מ מדברי מ"א שם.

א

סה) שם. בהגה אסורים לאכול עד שיספור. רש"ל לא היה אוכל עד צה"כ כי אמר פן ישכח הספירה בטרדת הסעודה וקודם צה"כ לא היה רוצה לספור. מט"מ סי' תרס"ד. של"ה דף קמ"ג ע"א. ח"י או' ט"ז א"ר או' כ"ב.

א

סו) שם. בהגה אסורים לאכול וכו' וה"ד כשקובע לסעוד אבל טעימה בעלמא שרי כמ"ש לעיל סי' רל"ב סעי' ג' וכ"כ לעיל סי' רל"ה או' י"ב יעו"ש.

א

סז) שם. בהגה אסורים לאכול וכו' וה"ה שאר מלאכות וכדלעיל סי' רל"ב ורל"ה יעו"ש.

א

סח) שם בהגה ואפי' אם התחיל' פוסק וכו' זהו לדעת הרמב"ם דס"ל דספירה בזה"ז דאורייתא אבל לשיטת רוב הפו' והיא שיטת המחבר לקמן בסעי' ו' דספירה בזה"ז דרבנן אף אם התחיל לאכול באיסור אינו פוסק אלא גומר סעודתו ואח"כ סופר. פר"ח. אמנם ח"י או' י"ז כתב אע"ג דבסמוך סעי' ו' סתם הרב כדעת המחבר דאינו חוזר ומברך מטעם דדעת רוב הפו' דספירה בזה"ז דרבנן מ"מ פסק הרב להחמיר כאן ולהפסיק משום דמה בכך שיפסיק מעט משא"כ בסמוך דאיכא חשש ברכה לבטלה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ז.

א

סט) שם. בהגה מיהו אם התחיל לאכול קודם שהגיע הזמן וכו' וה"ד חצי שעה קודם. עו"ש או' ד' והיינו לפי מ"ש לעיל או' ס"ג דחצי שעה קודם אסור עו"ש. מיהו הר"ז שם כתב דאפי' אם עבר והתחיל בסעודה בתוך חצי שעה סמוך לזמן הספירה א"צ להפסיק באמצע סעודתו עכ"ל. ונראה דס"ל כיון דזהו דוקא למ"ד דספירה בזה"ז דאו' בכה"ג יש להקל.

א

ע) שם. בהגה א"צ להפסיק וכו' פי' בדאיכא עדיין שהות לספור. עו"ש שם. אבל אם אין שהות לספור פוסק אעפ"י שהתחיל בהיתר וכמ"ש לעיל סי' רל"ה סעי' ב' בהגה לענין ק"ש ותפלה יעו"ש.

א

עא) [סעיף ה'] אם אינו יודע החשבון ופתח הברכה. לבוש. ר"ז או' ח"י. ח"א כלל קל"א או' ח'.

א

עב) שם. וסיים כמוהו יצא. ידי חובת ברכה וא"צ לחזור ולברך שנית קודם ספירתו אעפ"י שבשעת ברכה ראשונה לא היה יודע על איזה יום הוא מברך. ר"ז שם.

א

עג) שם. וסיים כמוהו יצא. לכ"ע אפי' למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא. לבוש. עו"ש או ד' מאמ"ר או' ז'.

א

עד) שם. וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ ט"ז סק"ח. א"ר אות ץ' חק יוסף או' כ"ב. ר"ז או' י"ט. ח"א שם. בי"ע או' ט"ז. ומ"ש ח"י או' י"ח דהעולם נהגו להקל אפי' לכתחלה ודאי דלא שפיר עבדי הנוהגין כן דיש לחוש שמא ישהה בין ברכה לספירה יותר מכדי דבור ולכתחלה אין לעשות כן כמ"ש סי' ר"ו סעי' ג' ועוד יש לדמות זה למ"ש שם בסעי' ה' אין מברכין על האוכל וכו' עד שיביאוהו לפניו וכו' וזה שאינו יודע הספירה חשיב כמו שעדיין לא הביאוהו לפניו ואע"ג דלא דמי ממש דיש לחלק מ"מ לכתחלה יש להחמיר וכדברי הפו' הנז'.

א

עה) [סעיף ו'] אם פתח ואמר וכו' בטור הביא בחלוקות אלו בשם אבי העזרי דלא יצא אלא שבב"י כתב דזה למ"ד ספירה בזה"ז דאו' אבל לפי מ"ש בשם הר"ן שרוב המפ' מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן ספיקא במידי דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך יעו"ש וכך הם דבריו כאן בש"ע שפסק לקולא. מיהו הלבוש כתב דבין למ"ד דאו' ובין למ"ד דרבנן דינן בזה שוה שאם פתח אדעתא דלימא ד' והם ד' וסיים בה' לא יצא אפי' למ"ד ספירה דרבנן וצריך לחזור ולברך ולספור דהא לא מנה כלל ואם פתח אדעתא דלימא ד' ונזכר וסיים בה' והם ה' יצא אפי' למ"ד דאורייתא יעו"ש. וכ"פ הב"ח דכשהוא עומד בד' ובירך אדעתא דלימא ד' וטעה וסיים בה' דלא יצא וצריך לחזור ולברך יעו"ש. וכ"פ הפר"ח. אמנם העו"ש או' ו' כתב על דברי הב"ח הנז' דאין מוכרחין וכ"כ מ"א ס"ק י"ב דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית יעו"ש וכ"כ ה"ב או' ו' וכ"כ ח"י או י"ט דאין לזוז מפסק ב"י אשר אנו נמשכין אחריו וגם הרב לא הגיה עליו כלום יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' כ"ג. בית יהודה סי' ד"ן. שו"ג או' י"ז. וכ"פ הש"ץ דף רצ"ז או' כ"ה כדברי הש"ע. ר"ז או' כ"א. ועיין לקמן או' ע"ז.

א

עו) שם. וטעה וסיים בה' וכו' ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אעפ"י שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטמה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז. מ"א שם. ואפי' לחזור לספור בלא ברכה א"צ כל שנזכר תוך כ"ד ואמר ד' סידור בי"ע או' י"ז. ועיין לעיל סי' ר"ט סעי' ב' ולקמן או' ע"ח.

א

עז) שם. אינו חוזר ומברך. משמע אבל חוזר למנות בלא ברכה. וכ"כ מ"א שם. ה"ב שם חק יוסף שם. בית יהודה שם. שו"ג שם. ש"ץ שם. ר"ז שם. וכ"ה דעת תורת חסד סי' ב' ומהרש"ח סי' ב' והב"ד הזכ"ל ובי"ע שם. וכתב שם המ"א אלא א"כ הפסיק הרבה ור"ל אבל אם הפסיק הרבה בין הברכה עד שספר כהוגן צריך לחזור ולברך ג"כ וכ"מ מדברי ח"א כלל קל"א או' ט' אמנם המאמ"ר או' ח' כתב דברכה הראשונה עולה לו אעפ"י ששהה יותר מכ"ד כל שלא הפסיק בדברים אחרים וכתב דהכי מוכח מדברי מ"א יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם שיוצא בברכה שבירך כבר אם לא הפסיק בינתים בדברים אחרים אבל הספירה הראשונה אינה חשובה הפסק כיון שנתעסק בדבר שבירך עליו אלא שלא עלה בידו כהוגן עכ"ל. ועיין לעיל סי' ר"ו או' ט"ז וסי' תפ"ז או' י"ב.

א

עח) וכשחוזר לספור ד' צ"ל היום ד' וכו' ואם חוזר לספור מתוך כ"ד לספירה הראשונה א"צ לחזור ולומר היום אלא יאמר מיד ד' ימים לעומר ר"ז או' כ"ב.

א

עט) [סעיף ז'] יספור ביום בלא ברכה. לדעת בה"ג יברך ג"כ כמ"ש הר"ן בסוף פ"ב דמגילה והכלבו סי' נ"ה וכן הסכים המאירי סוף פ"ב דמגילה יעו"ש מיהו התו' במגילה ך' ע"ב ד"ה כל כתבו לדעת בה"ג יספור ביום בלא ברכה וכ"כ המרדכי סוף פ"ב דמגילה דלדעת בה"ג אין לברך ביום יעו"ש. ולדעת ר"ת אין לספור ביום אף בלא ברכה כמ"ש התו' שם ובמנחות ס"ו ע"א יעו"ש. אלא שהרא"ש בסוף מס' פסחים כתב דיספור ביום בלא ברכה והב"ד הטור. וכ"כ התו' במגילה שם. וכ"כ הר"ן בסוף פ"ב דמגילה. וכ"כ המרדכי שם בשם ראבי"ה. והב"ד הב"ח וכתב והכי נהוג. וכ"ה דעת האחרונים כפסק הש"ע.

א

פ) שם. יספור ביום בלא ברכה. ושאר הימים סופר בברכה דמיקרי שפיר תמימות הואיל ולא דילג יום אחד לגמרי. תה"ד סי' ל"ז. והב"ד ב"י. וכ"כ הלבוש סעי' ח' עו"ש או' ח' חק יוסף או' כ"ד וכתב ודלא כפר"ח וכן מסיק המט"י דלא כפר"ח וכתב וכן המנהג לספור בשאר ימים בברכה יעו"ש. וכ"כ ברכ"י או' טו"ב נה"ש או' ה' מאמ"ר או' ט' וכתב דאין לחוש לדברי הפר"ח שכתב דבשאר הימים סופר בלא ברכה יעו"ש. וכ"כ הש"ץ דף רצ"ז או' כ"ו. וכ"כ הזכ"ל או' ע' בשם כמה פו' דחלקו על הפר"ח וכולהו ס"ל דבשאר ימים סופר בברכה יעו"ש וכ"פ הר"ז או' כ"ד. ח"א כלל קכ"א או' ב' סידור בי"ע או' ח"י. מ"ב או' ל"ד. וע"כ יש נוהגים דבכל יום אחר תפלת שחרית מגביה החזן קולו לספור מה שהפרו בלילה וחוזרים לספור עמו גם הצבור כדי שאם שכח אחד לספור בלילה תעלה לו זו הספירה ולספור שאר הימים בברכה.

א

פא) שם. יספור ביום בלא ברכה. ואף אם שכח בלילה הראשונה ולא ספר יספור ביום בלא ברכה ושאר הימים יספור בברכה. פר"ח לדעת הש"ע וכ"פ הר"ז שם. וכ"מ מסתמיות דברי האחרונים דאין לחלק בין לילה ראשונה לשאר לילות. ועיין לקמן או' ח"פ.

א

פב) מי ששכח לספור ליל עש"ק והתפללו ערבית של ש"ק בעוד היום גדול ואז נזכר שלא ספר בלילה הגם שהתפללו ערבית של ש"ק כיון שעדיין יום הוא יספור בלא ברכה ושאר כל הימים יספור בברכה. זר"א סי' ס"ו. מחב"ר או' ה' ש"ץ דף רצ"ח או' כ"ט. זכ"ל שם. בי"ע או' י"ט. וכ"כ הנה"ש או' ב' מסברא דנפשיה. וכ"כ הער"ה או' ט'.

א

פג) ואם לא נזכר כ"א בסוף היום ביה"ש ומנה אז בלא ברכה העלה הרב ב"ד סי' רס"ח דסופר שאר הימים בלא ברכה דליכא ס"ס גמור יעו"ש. והב"ד הברכ"י או' טו"ב ועי"ש מ"ש על דבריו ומ"מ האחרונים הב"ד להלכה. ש"ץ שם. זכ"ל שם. וכ"כ הנה"ש שם. והגם דהרב שואל ומשיב במה"ד ח"ג סוף סי' קכ"ז מסיק שיברך יעו"ש מ"מ הא ק"ל סב"ל אלא אם אפשר יש לשמוע הברכה מאחרים ויתכוין לצאת וגם הם יכוונו להוציאו ואח"כ יספור. וכן יעשה כל מי שסופר בלא ברכה מחמת ספק.

א

פד) מי ששכח לספור לילה א' וביום כתב בחשבונותיו היום כך וכך לעומר יכול לספור מכאן ואילך בברכה מידי דהכותב בתורה בהשכמה שצריך לברך ברכת התורה כמ"ש בש"ע א"ח סי' מ"ז סעי' ג' משמע דכתיבה הוי כקריאה. מגן שאול סי' ך' בשם זקנו ז"ל והוא ז"ל כתב דלמהר"ש הלוי סי' ה' דס"ל דשבועי נמי צריך לממני הוי לעיכובא לא יצא כיון שלא כתב מנין השבועות יעו"ש. שו"ג או' ח"י ועיין לעיל או' כ"ב ואו' כ"ח ובדברינו לסי' מ"ז או' ה' ודוק.

א

פה) מי שהיה אונן בלילה יספור ביום בלא ברכה ושאר ימים יספור בברכה. דבר משה ח"א א"ח סי' ל"ב ודלא כהרב ב"ד סי' רס"ו שכתב שיספור ביום בברכה ברכ"י או' ח"י. ש"ץ דף קפ"ב או' כ"ז ודף רצ"ח או' ל"א יעו"ש. סידור בי"ע או' כ"ג. ואפי' שמת לו המת בחצי הלילה דבר חיובא היה קודם היותו אונן יספור ביום בלא ברכה. ס' אגורה באהליך די"ט. בי"ע שם.

א

פו) אונן שמקום הקברות רחוק באופן שיהי' כל הלילה ויום אונן יספור בלילה עומר בלי ברכה ושאר ימים יספור בברכה. נוב"י א"ח סי' כ"ז ומדברי קצת האחרונים משמט איפכא ובס' פרי הארץ ח"ג סי' ז' כתב בהדיא דאונן לילה ויום יספור בשאר ימים בלא ברכה והמעיין יראה כי אין דברי הנוב"י מוכרחים. ומ"מ נראה דאם האונן ספר בלילה מעצמו ומדעתו והיה מי שישתדל בעדו לצרכי קבורת המת אז שאר הימים מצי לברך ולספור. מחב"ר או' ו' ש"ץ שם. זכ"ל או' ע' בי"ע או' כ"ד אלא שיש שם ט"ס. שע"ת או' ך' ועיין לעיל סי' ע"א סעי א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

פז) [סעיף ח'] אם שכח לברך וכו' היינו שלא ספר הא ספר בלא ברכה אין מעכב וסיפר בשאר הימים בברכה. מש"ז או' יו"ד. והיינו שלא נזכר עד לילה שאחריה אבל אם נזכר ביום סיפר בלא ברכה ושאר הימים בברכה כמ"ש לעיל או' ף' ואם נודע לו שאתמול טעה במנין וספר ספירה אחרת דינו כמו שלא ספר כלל כמ"ש לקמן או' צ"ו. וכ"כ מ"ב או' ל"ה.

א

חפ) שם. בין יום ראשון בין משאר ימים וכו' דג' סברות יש בדבר זה דלדעת בה"ג אם שכח לברך באחד מן הימים לא יברך עוד בימים שלאחריו וטעמו משום דבעינן תמימות. ולדעת רב סעדיה גאון אם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו חוץ מלילה הראשון שאם שכח ולא בירך בו לא יברך עוד וטעמו משום דס"ל דכל ספירות הימים מצוה אחת היא התחלתה בט"ז בניסן וגמרה בה' בסיון הילכך כשהתחיל לספור בלילה הראשון שהתחיל במצוה אעפ"י ששכח בא' מן הימים לית לן בה ומברך בימים שלאחריו שאינו רק שגומר המצוה שהתחיל בה אבל אם שכח בלילה הראשון שוב לא יתחיל לברך עוד כי אין זה מצות הספירה להתחיל בי"ז בניסן או ביום אחר ומאחר שעבר זמן התחלתה בטלה ממנו המצוה לגמרי ולדעת רב האי גאון בין בלילה הראשון בין בשאר לילות אם שכת ולא בירך בו יברך בשאר לילות וכ"ה דעת הר"י וטעמו משום דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה כמבואר בטור וב"י וב"ח יעו"ש. וע"כ בשכח יום אחד לגמרי פסק בש"ע דאין לברך עוד משום דאיכא פלוגתא בזה וסב"ל ואין לחלק בין יום ראשון לשאר ימים אבל אם הוא מסופק אם ספר דאיכא ס"ס ספק אם ספר ואת"ל דלא ספר שמא הלכה כמ"ד דכל לילה ולילה מצוה בפ"ע פסק לברך בשאר הימים וגם כי כ"פ בתה"ד סי' ל"ז והב"ד ב"י. וכ"פ הלבוש. פר"ח. ש"ץ דף רצ"ז או' כ"ז. דה"ח או' י"ד. ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קל"א או' ג' בי"ע או' ך' קיצור ש"ע סי' ק"ך או' ב' מ"ב או' ל"ח. והגם די"א דאין לברך אע"ג דאיכא ס"ס כמ"ש לעיל סי' ח"י או' ז' יעו"ש מ"מ בזה נוהגין להורות לברך כדברי הש"ע והאחרונים וכבר כתבנו בכ"מ דבמקוש מנהג לא אמרינן סב"ל.

א

טפ) אם שכח ולא ספר בלילה ומסופק אם ספר ביום בלא ברכה נראה דסופר בשאר ימים בלא ברכה דאיכא נמי ס"ס להחמיר ספק אם לא ספר ביום ואת"ל ספר ביום שמא הלכה כמ"ד דשכח בלילה אין לו תשלומין ביום. ער"ה או' ח'.

א

צ) שם. סופר בשאר הימים וכו' ויאמר בפעם ראשון שנזכר אתמול היה כך והיום כך וכ"ש כשמסופק שמברך שצ"ל כך. א"ר או' כ"ד. זכ"ל או' ע'.

א

צא) שם. סופר בשאר הימים בלא ברכה. ואינו יכול לעבור לפני התיבה ולברך ולספור להוציא אחרים פר"ח. והרב מקראי קודש דחה דבריו והסכים דיוכל להיות ש"ץ יעו"ש. מיהו הרב ב"ד סי' רס"ז כתב דהרב פרח מטה אהרן והרב דוד הכהן אסרו שיהיה ש"ץ והוא כסברת הפר"ח וכ"ה דעת הכנה"ג בתשו' סי' כ"ט והכי נקטינן. ברכ"י או' י"ט. והב"ד השע"ת או' ך' וכן הסכים הכס"א או' ב' לדברי הפר"ח יעו"ש. וכ"כ הש"ץ דף רצ"ח או' כ"ח וכן הסכים סידור בי"ע או' כ"א וכתב דאפי' אם הוא ש"ץ קבוע יש לנו למחות בידו שלא יברך להוציא אחרים ודלא כהרב מהרד"ף שמחלק בזה יעו"ש.

א

צב) מי ששכח ולא ספר לילה אחת ובלילה שאחריה שכח שלא ספר בלילה הקודמת ונעשה ש"ץ והוציא בברכתו לאחרים יכולין השומעים לברך ולספור בשאר לילות. שו"ת סמא דחיי א"ח סי' יו"ד. ונראה דהמציאות היה שיצאו י"ח הברכה מהש"ץ וכל אחד ספר לעצמו וכ"ה בפי' בתוך התשו' וזה פשוט דסופרים אח"כ בשאר לילות בברכה כיון דכבר ספרו הם עצמם הגם דנימא דלא ברכו דמה שיצאו בברכת הש"ץ אינו כלום מ"מ כבר קיימו המצוה וברכות אינם מעכבות חה פשוט. ואם המציאות היה שיצאו י"ח מהברכה והספירה ע"י ש"ץ שלא היה יכול לספור כיון ששכח בהא יש להסתפק אמנם נראה כיון דיש סברא באחרונים דיכול להיות ש"ץ אע"ג דלכתחלה ודאי לא יעשה ש"ץ זה ששכח כמ"ש כמה אחרונים מ"מ בדיעבד שהיה ש"ץ ויצאו ע"י הברכה והספירה נראה דיכולין אח"כ למנות ולספור בשאר לילות בברכה דכיון דהוי פלוגתא הו"ל כדין אם הוא מסופק וכו' מחב"ר או' ז' ש"ץ שם. זכ"ל או' ע' בי"ע או' כ"ב שע"ת או' ך' ועיין לעיל או' י"ג.

א

צג) שם. בלא ברכה, וה"ה מי שהיה חולה בקדחת ולא ספר באותה הלילה וגם ביום דיספור בלא ברכה. וכן מי שהיה חבוש בבית האסורים במקום מטונף יספור בלא ברכה ומה טוב דיספור בלשון לעז. מל"ח סי' ה' אות ו'.

א

צד) קטן שהגדיל תוך ימי העומר וכן גר שנתגייר בתוך ימי העומר וכן אונן לילה ויום שלם שלא נקבר עד צאת הכוכבים בלילה שניה כל הני מונים שאר ימים בלא ברכה. פרי הארץ ח"ג סי' ז' ברכ"י או' ך' ש"ץ שם או' ל"ב. בי"ע או' כ"ה. ומ"ש בקטן אין זה לדידן שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים ג"כ ומכ"ש מופלא סמוך לאיש ואם לא ספר עד שהגדיל וכבר עברו מימי העומר פשיטא דאינו מברך. שע"ת שם. ובענין אונן עיין לעיל או' פ"ה ופ"ו.

א

צה) גר שנתגייר ביום ראשון לעומר מונה בו ביום בלי ברכה ואח"כ בברכה. פרי הארץ שם. ברכ"י או' כ"א. ש"ץ שם. בי"ע שם. שע"ת שם.

א

צו) שם. בלא ברכה. נראה פשוט דמי שטעה בספירת היום ולא נודע עד יום שאחריו דהו"ל כאלו שכח לגמרי לספור אלא דאם טעה בימים אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכי. ט"ז סק"י. ומשמע דכ"ש טעה בשבועות ולא בימים דסופר אח"כ כדרכו. ומשמע אף שהיה י"ד יום וטעה ואמר י"ו או ט"ו וסיים שהם שני שבועות דיצא וצ"ע קצת די"ל דוקא כשהיה י"ד וטעה ואמר י"ג או ט"ו. מש"ז או' יו"ד.

א

צז) מי ששמע מש"ץ שאמר היום ששה עשר יום לעומר שהם שני שבועות ושני ימים והוא ספר אח"כ ובלילה שאחריה זוכר שספר בלילה הקודמת שבעה עשר יום לעומר אבל אינו זוכר אה סיים שהם ב' שבועות ושני ימים או אמר וג' ימים. נשאל בזה הרב שואל ומשיב מה"ד ח"ג סי' קכ"ז ומסיק שיברך בשאר הלילות יעו"ש.

א

צח) [סעיף ט'] אחר קידוש בבהכ"נ. כדי להקדים עיולא דיומא כדאיתא בפסחים ק"ה ע"ב אפוקי יומא מאחרינן ליה עיולי יומא מקדימין ליה. תה"ד סי' ס' ט"ז סק"י. מ"א ס"ק. י"ד. א"ר או' כ"ה וכתב על הלבוש שכתב הטעם משום דתדיר קודם דלא עיין בתה"ד שמשם מקור דין זה יעו"ש.

א

צט) שם. אחר קידוש בביהכ"נ. אבל בביתו יספור קודם קידוש ועוד דאסור לאכול קודם ספירה כמ"ש סעי' ד' מ"א שם. ח"י או' כ"א. א"ר שם. חק יוסף או' כ"ז. ש"ץ דף רצ"ו או' י"א. ולפ"ז כשיוצאין מבהכ"נ ועדיין יום גדול בוודאי מקדשין תיכף וסופרין בזמנו. חק יוסף שם. ועיין לעיל או' ס"ג.

א

ק) שם. קודם הבדלה. דאפוקי יומא מאחרין ליה כמ"ש לעיל או' צ"ח.

א

קא) שם. קודם הבדלה. ובס' חנוכת הבית תמה על מה שנהגו לספור קודם הבדלה דהרי עדיין שבת הוא יעו"ש ונראה דאין בכך כלום דבאמת שבת כבר חלף והלך לו רק שאסורים במלאכה עד שיבדיל. מ"א סק"ז. ועוד כבר הבדיל בתפלה. ח"י או' ך'.

א

קב) שם. אחר קדיש תתקבל. ואף למנהגינו שאומרים ויתן לך קודם הבדלה מ"מ סופרים מיד אחר קדיש תתקבל קודם ויתן לך כיון שכבר נסתלק התפלה בקדיש חל עליו מצות ספירה וכן נוהגין. והא דכתב הרד"א ומנהגים קודם הבדלה היינו לפי מנהגם שמבדילין מיד אחר קדיש תתקבל משא"כ לפי מנהגינו. ח"י שם. וכ"כ א"ר או' כ"ו קודם ויתן לך וחק יוסף או' כ"ח כתב אחר ויתן לך אבל א"א או' י"ד הסכים כמ"ש ח"י וא"ר קודם ויתן לך יעו"ש. מיהו יש נוהגין להבדיל אחר עלינו לשבח כדי שלא להפסיק בסדר התפלה וכן בענין ספירת העומר ג"כ נוהגין לספור אחר עלינו לשבח מטעם הנז' ואח"כ מבדילין.

א

קג) שם. וכשחל יו"ט האחרון של פסח וכו' אבל יום שני של פסח אין מקדשין כלל בבהכ"נ כמ"ש לעיל סי' תפ"ז סעי' ב' ח"י או' כ"א. ושביעי של פסח אינו חל במו"ש. ביאורי הגר"א ור"ל משום דלא בד"ו פסח. ועיין בדברינו לשם סי' תפ"ז סעי' ב' בס"ד.

א

קד) שם. יש לספור קודם וכו' דיש לאחר ההבדלה היותר שנוכל ואין לומר דאדרבא דיש להקדים הקידוש של יו"ט ולכך יספרו אח"כ משום דאי מבדיל עליו ברישא מיחזי עליו קדושת שבת כמשוי ועוד דלדידן יו"ט שני אינו אלא מנהג אבותינו בידינו ולא עדיף קידוש דידיה מהבדלת שבת. תה"ד סי' ס'.

א

קה) שם. ובליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קודם קידוש דיו"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מה"ת וקדושת יו"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. ט"ז סק"י. אמנם ח"י או' כ"א כתב על דברי הט"ז הנז' דהוא נגד משמעות הרב דמשמע לעולם יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במו"ש וכתב וכן נוהגין יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ז. מאמ"ר או' י"א. מש"ז או' יו"ד. ומיהו לדידן כ"ז במשנה שא"צ שכבר פשט המנהג בארץ ובחו"ל במקומות אלו שלא לקדש בבהכ"נ כמ"ש מרן ז"ל לעיל סי' רס"ט יעו"ש. ש"ץ דף רצ"ו או' י"א. ואנן כתבנו ע"ז משום דיש מקומות שנוהגין כן כמ"ש לעיל סי' רס"ט יעו"ש.

א

קו) טוב לאדם לכוין במ"ט ימים אלו לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות והמשל בזה בהיותו בשבוע א' יכוין לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד ובשבוע ב' יכוין לתקן את אשר חטא ופגם בספירת הגבורה וכעד"ז בז' שבועות. שער הכוו' דף פ"ו ע"ב. ויתפלל בליל ז' של כל שבוע אחר ספירת העומר לה' ע"ז שימחול מה שחטא עליהם ויתקן את אשר פגם בהם. מ"ח פ"ח או' ג' ש"ץ דף רצ"ח או' ל"ג.

א

קז) ומה טוב ומה נעים העושים תיקון כרת בליל השישי של הספירה בכל שבוע ובשבוע ששית בכל הלילות והכל לפי כוחו של אדם. מל"ח סי' ה' או' כ"ד.

א

קח) ונוהגין בספרד לקרות מס' אבות ופ' קנין תורה בשבתות שבין פסח לשבועות בכל שבת פרק א' וכתב הר' ישראל בן ישראל הטעם שקורין אותם באלו השבתות לפי שהם ימים מנויים למתן תורה ולכן נמנה אנחנו אלו הימים כמו האוהב שהוא ממתין את אהובו מן הדרך והוא מונה הימים והלילות עד שיבא ורוב עניני המסכת הם הזירוז על קריאת התורה ומעשה המצות וגם זה הזמן שהוא זמן הקציר הוא מזומן ומוכן לנוטע החלק המתעורר מן הנפש ולהטות אחר רוב התאוה ובקשת רוב ההנאות וצריך להשקיטו ולתקנו במה שיש בזאת המס' מן המוסרים המביאין לפרישות והכנעת הנפש ושברונה ומניעתה מלבקש מה שיזיקנה כדי להציל אותה ולתקן נהיגת המדות להיותם הולכים על קו המוסר והדעת עכ"ד. הרד"א דף צ' ע"ב. ש"ץ דף רצ"ה ע"ד. וכ"כ באו"ח דס"ו ע"ב או' ז' דיש מקומות קורין אבות בשבת שלאחר הפסח עד שבת שלפני שבועות יעו"ש. ובאשכנז נוהגין לומר פרקי אבות במנחה בכל שבתות השנה בימי הקיץ כמ"ש לעיל סי' רצ"ב ובהגה שם סוף הסי' ועיין בדברינו לשם בס"ד. ועיין בסה"ק עדות ביעקב דרוש על פרקי אבות שמנהגי לדרוש בבהכ"נ בין פסח לעצרת לפי שיש בו דברי מוסר יעו"ש.

א

קט) בכל ימי העומר כשאומרים ברכת כהנים אם יאמר למנצח בנגינות בצורת המנורה יצליח במעשיו ולא יהיה ניזוק כל היום. ש"ץ דף רצ"ח או' ל"ו בשם אגרת הרמב"ן. מל"ח שם או' כ"א.

א

קי) [סעיף יוד'] אסור לאכול חדש וכו' עיין ביו"ד סי' רצ"ג ששם כתוב דיני חדש באריכות יעו"ש. ועיין מ"א ס"ק י"ז שכתב דהעולם סומכין על מ"ד דחדש בחו"ל דרבנן ולא גזרו עתה בחו"ל כיון שאין אנו סמוכין לא"י וכ"כ ת"י או' כ"ב ואו' כ"ד יעו"ש. וכן בס' מגן האלף בקו' שם חדש העמיק הרחיב בענין זה לעשות סמוכות למנהג העולם שנוהגין להקל יעו"ש ומ"מ סיים שם המ"א דבעל נפש יחמיר בכל מה שאפשר לו ליזהר יעו"ש. והכין הוא דמסתבר דגם במקום שנוהגים להקל בעל נפש יחמיר לעצמו בכל מה שאפשר כיון דכמה ראשונים אוסרים חדש אף בחו"ל כמ"ש בדברי הפו' הנז' וביו"ד סי' רצ"ג וכ"פ הש"ע שם סעי' ב' יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים.

א

קיא) ואם מותר ליקח מחטים וואר"ע למצות דפסחא הדבר פשוט שאם לא נזרעו ונשרשו קודם לעומר אסור ללוקחם למצות דפסחא כי באמת ההיתר של חדש בזה"ז בחו"ל הוא פורח באויר ורוב הראשונים סוברים דאסור מה"ת גם בחו"ל והרבה נדחקו האחרונים ללמד זכות על אותם שאין נזהרין בזה אבל למצות דפסחא ודאי יש ליזהר ביותר כיון דרוב ההמון יוצאין בהם י"ח מצה בלילה הראשונה שלא יהא ח"ו מציה הבאה בעבירה ואין יוצאין בה. ובשיעור ההשרשה בש"כ יו"ד סי' רצ"ג ובמ"א ס"ק י"ז בשם תה"ד דדי בג' ימים קודם לעומר ובנה"כ שם השיג עליו דשתי שבתות בעינן וגם דעת הנוב"י במה"ת כן ויש להחמיר גם בזה. כ"כ הגאון שאילת שלום במה"ת סי' קפ"ג והביאו השד"ח במע' חו"מ סי' יו"ד או' ט"ז יעו"ש.

א

קיב) שם. אסור לאכול חדש וכו' וה"ה משקין היוצאין מהן. ח"י או' כ"ב בשם כמה פו' ראשונים ואחרונים יעו"ש. מיהו הרב מגן האלף בסוף קו' שם חדש כתב דבעל נפש בדברים שהם בעין יחמיר לנפשו רק במשקין יוכל לסמוך על הצדדין שביאר שם יעו"ש.

א

קיג) ולענין פליטת כלים כתב המ"א ס"ק י"ז בשם תשו' הרמ"א דאף הנזהר מחדש א"צ לחוש לפליטת כלים אם לא שבריא לו שנעשה מתבואה חדשה יעו"ש. והב"ד מ"ב או' מ"ח וכתב דאף בזה אין להחמיר רק מעל"ע מן הבישול הראשון אבל אחר מעל"ע שהוא נותן טעם לפגם יש לסמוך על המקילין.

א

קיד) שם, בין לחם בין קלי וכו' לישנא דקרא נקט ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו. ב"י.

א

קטו) שם. בין קלי בין כרמל. קלי שנתייבש בתנור. כרמל שנתמולל ביד ולא הובהב באור. רש"י כריתות דף ד' ע"ב. ומ"ש רש"י בחומש פ' אמור קלי קמח וכו' צ"ע מגמ' כריתות ה' ע"א שכתוב דקלי איתיה בעיניה יעו"ש.

א

קטז) שם. עד תחלת ליל י"ח בניסן. דחיישינן לספיקא דיומא.

א

קיז) שם. ובא"י עד תחלת ליל י"ז בניסן. דבא"י אין עושין רק יום אחד. והא דמחמרינן כל יום ט"ז משום דכתיב עד עצם היום הזה וק"ל דעד ועד בכלל כמ"ש בב"י יעו"ש.

א

קיח) שם. עד תחלת ליל י"ז וכו' ולפ"ז הוי דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל ואם המאכל מתקלקל לא הוי דשיל"מ. ח"י או' כ"ד.

א

אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני מעריבים השייכים לשני משום בכור לספירה (לבוש) משמע דאם חל ז' של פסח בשבת אומרי' ביום אחרון מעריבים השייכים לז' עמ"ש סי' תרמ"ב דבפוזנא אין נוהגין כן אבל בגמ' סוף סוכה משמע דלעולם האחרון נדחה ע"ש: מתחילין לספור. הקש' הכ"מ פ"ו דסוכ' היאך מברכין על הספיר' ביום טוב שני ולא חיישי' לזילותא די"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכ' בשמיני וי"ל דהתם או' על הכוס את יום ש"ע הזה ואם יברך על הסוכ' סתרי אהדדי משא"כ כאן א"נ כיון דאנן בקיעינן /בקיאינן/ בקביעא דירחא א"כ מדינא אין צריך לישב בשמיני בסוכ' לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום לכן מברכין עכ"ל, נשים פטורו' מספיר' דהוי מ"ע שהז"ג (רמב"ם וכ"כ בזוהר תצו' ע' שי"ט) ומיהו כבר שווי' עלייהו חובה:

ב

לספור לעצמו. ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו) עסי' נ"ט ס"ד הרי דס"ל דעכ"פ צריך שיספור בעצמו וכמ"ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ"ל:

ג

מעומד. ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם):

ד

והשבועות. נ"ל דאם ספר הימי' לחוד ולא ספר השבועות א"צ לחזור כדאי' בגמ' למ"ד ספירה דרבנן וב"י כ' בשם רוב הפוסקים דקי"ל ספירה בזמן הזה דרבנן ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור:

ה

היום. לא יאמר שהיום וכו' דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעל' הימנו אלא יאמר היום יום וכו' שבועו' וימי' הם ל' זכר כדכתיב שבע' שבועות, יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון א' ועשרים יום ע' בא"ע סי' קכ"ו מיהו ביומא דף נ"ה איתא דהכל לפי מנהג המדינה בחשבונם ובמדינתינו אף בלשון חול מזכירין מנין המועט קודם: יש נוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה:

ו

עד צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשו' יצא:

ז

המתפלל עם הצבור וכו'. ז"ל הרשב"א סי' רל"ה מי שאמר זה למנות עם הצבור מבע"י תלה בוקי סריקי ברבינו דכל שמנה מבע"י לא עשה ולא כלום ואדרבא כמעיד מה שאינו ואם מתירא שמא ישכח בספירה ויסמוך על ספירה זו כמו בק"ש של ערבית א"כ כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך הוי ברכ' לבטל' עכ"ל וכ"מ מל' האבודרהם שסיים אבל הרמב"ם כ' מנה ולא בירך יצא עבב"י מ"מ ס"ל שתקנתו קלקלתו דשמא יצא בראשונה ואסור שוב לברך וא"כ צ"ע למה כתבו הרב"י, ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית והב"ח כתב דלא קי"ל הכי: ונ"ל דמותר לספור אחר צ"ה אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפי' במ"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפי' לקדש ולהבדיל מותר קודם תפל' ומזכי' רצה בב"ה כמ"ש סי' ער"א ורצ"ג וסי' רס"ז, ובס' חנוכת הבית תמה על מה שנהגו לספור קודם ההבדל' דהרי עדיין שבת הוא ע"ש ונ"ל דאין בכך כלום דבאמת שבת כבר חלף והלך לו רק שאסורי' במלאכ' עד שיבדיל כנ"ל:

ח

דעתו שלא לצאת. קשה דהא אפי' בסתם לא יצא דבעי' שיתכוין לצאת כמ"ש סי' ס' ס"ד ואפשר כיון דאסור לברך ברכה לבטלה אם היה סתם אסור לברך שני' כיון די"א מצות א"צ כוונ' כנ"ל:

ט

היום כך וכך. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום ל"ל בה (ט"ז):

י

אינו יכול לחזור ולמנו'. אף על גב דלא אמר בעומר יצא בדיעבד ואף על גב דלא כיון לצאת כמ"ש ס"ג:

יא

וכשהגיע הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קוד' הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ורל"ה ונ"ל שזהו היה טעם רש"ל שלא אכל עד אחר הספירה מפני שיוצאין מב"הכ חצי שעה סמוך לב"ה וס"ל דאסור לאכול, ע' במט"מ ושל"ה, ודעת רמ"א צ"ל כיון דיש לו זמן לספור כל הלילה וכל היום שלאחריו לא מחמרינן כולי האי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא לכן יש להחמיר, אך במקו' שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב ואפשר דבזה מיירי רמ"א ולכן כ' וכשהגיע הזמן וכו':

יב

וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי או' שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא אח"כ /אא"כ/ הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אף על פי שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז:

יג

בלא ברכה. משום דכתיב תמימות תהיינה:

יד

אחר קידוש. משום דמקדמי' שבת כל מאי דאפשר אבל בביתו יספור קודם קידוש ועוד דאסור לאכול קודם ספירה כמ"ש ס"ד:

טו

קודם הבדלה. דאפוקי יומא מאחרי' ליה כמו דאפשר:

טז

יש לספור וכו'. שלא תהא שבת עליו כמשאוי:

יז

אסור לאכול חדש. ועבי"ד סי' רצ"ג שכ' רמ"א היתר לחדש ובשל"ה כתב שזה אין שייך במדינו' פולין שרוב התבואה וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין מביאין שם תבואות ממדינות אחרות, מיהו זה דוק' בשעורי' ושבולת שועל וכוסמין אבל חטים ושופין רובא דרובא נזרעים בחשון ולכן אין שייך בהם חדש וע"ש בש"כ שכ' היתר שכר הנעש' מחדש וכתוב בתשו' רמ"א דאף הנזהר מחדש א"צ לחוש לפליטת הכלים דהא כל חדש בזמן הזה אינו אלא ספיקא דרבנן דהא אפי' אם היה ודאי איסור היה בטל ברוב מדאורייתא כ"ש חדש שאינו אלא חומרא בעלמא דהא כ' מהרא"י דאין לדרוש ברבים לאסרו משום דאזלי' בתר רוב דגן שבא מן הישן לכן נ"ל דליכא למיחש כולי האי לפליטת הכלי עכ"ל, הנה מ"ש דבטל ברוב מדאוריית' פי' טעם החדש בטל ברוב מדאוריי' וזה דוקא מין במינו כגון אם בישל מתחלה חטים ועכשיו מבשל ג"כ חטים אבל אם בישל עכשיו בשר ה"ל מין בשאינו מינו וצריך מדאורייתא ס' עבי"ד סי' צ"ח, ומ"ש דאזלינן בתר רוב דגן היינו בדבר שהוא ספק מאיזה תבוא' נעשה אבל אם ברי לו שנעש' מתבוא' חדש' אסור אף בפליטת הכלים דהוי ודאי ולא ספק: ונ"ל דהעולם סומכין על מ"ש ר"ב דחדש בח"ל מדרבנן (וכ"כ בליקוטי מהרי"ל) לא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לא"י עכ"ל, וכ"כ בת"ה סי' קצ"א בשם א"ז דחדש דרבנן והטעם דס"ל שהלכה כת"ק ואף על גב שסתם משנה בסוף ערלה כר"א מ"מ ה"ל סתם ואח"כ מחלוק' ועוד כיון ששנה בקידושין דברי ת"ק בסתם ה"ל ג"כ סתמא כדאיתא ריש ביצה ואם כן סתמא בתרא עדיף כמ"ש התוספ' בחולין דף מ"ג, ואף על גב דאין סדר למשנה מ"מ הדרינן לכללא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כת"ק (ובכ"ה בכללי הגמרא סי' ל"ב כתב בשם רי"ט דבשני סדרים נמי אין סדר למשנה אבל בכ"מ פ"ט מרוצח כתב דבב' סדרים יש סדר ועי' בתי"ט פ"ק דקידושין ופ"ט דסוטה ופ"ז דתרומות עכ"ל כ"ה ובתוס' יבמות דף מ"ב ובסוף שבת מוכח דבב' סדרים נמי אין סדר) ומ"ש הרא"ש דר"ע פליג עלי' דת"ק אינו קושיא דאף ת"ק ס"ל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ומוקי לה בתבוא' הבאה מא"י לח"ל כדמפרש בירוש' וס"ל לר"ב דאף לת"ק אסור חדש מדרבנן ודוק' במקומות הסמוכין לא"י דומיא דתרומ' כמ"ש התוס' כנ"ל לדעת ר"ב וליישב מנהג העול' וכמדומה שכ"כ התי"ט אבל בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו ליזהר:

א

(א) בליל שני – כתבו האחרונים דאומרים מערבית השייך ליום ב' אפילו חל ליל שני במו"ש ואע"פ דבשארי חגים שחל יום ראשון בשבת אומרים מערבית של יום א' בליל שני שאני הכא דהמערבית הוא מענין של ספירה:

ב

(ב) אחר תפלת ערבית – וקודם עלינו דכל מה דאפשר לאקדומי מקדמינן כדי שיתקיים יותר מה שכתוב תמימות תהיינה:

ג

(ג) מתחילין לספור וכו' – ונשים ועבדים פטורות ממצוה זו דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכתב המ"א מיהו כבר שויא עלייהו חובה וכמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור וכתב בספר שולחן שלמה דעכ"פ לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד וגם ע"פ רוב אינם יודעים פירוש המלות:

ד

(ד) הולך וסופר וכו' – דכל שלא עבר הלילה לא נפיק עדיין מכלל הכתוב תמימות תהיינה:

ה

(ה) לספור לעצמו – דכתיב וספרתם לכם משמע שהמצוה חל על כל יחיד ויחיד והנה משמע מזה דבספירה אינו כמו בשאר מצות התלוי באמירה לענין קידוש והבדלה וכיו"ב דאם שמע לחבירו ונתכוין לצאת דיוצא בזה משום דשומע כעונה והכא גילתה התורה דלא יצא כל כמה דלא ספר בעצמו אבל יש מאחרונים שכתבו דכונת התורה הוא רק דלא נימא דמצוה זו אב"ד לבד קאי כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחבירו שספר והתכוין לצאת וגם חבירו כוון להוציאו יצא כמו בכל מקום דקיי"ל שומע כעונה וכל זה בספירה אבל בברכה שמברכין על הספירה דכו"ע אפשר לצאת ע"י חבירו אפילו הוא בקי וכמו בכל הברכות מיהו מנהג בכל ישראל שכל אחד מברך וסופר לעצמו ואין סומכין על הש"ץ. כתבו האחרונים דספירה מותר בכל לשון ובלבד שיבין אותו הלשון ואם אינו מבין אפילו סיפר בלשה"ק אינו יוצא דכיון דלא ידע מאי קאמר אין זה ספירה:

ו

(ו) וצריך לספור מעומד – וצריך לעמוד משעה שמתחיל הברכה. ובדיעבד אפילו אם סיפר מיושב יצא [פוסקים]:

ז

(ז) וסופר הימים והשבועות – דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך. ואם סיפר ימים לחוד ולא הזכיר שבועות י"א שיצא בדיעבד וי"א שצריך לחזור ולספור ימים ושבועות כדין וע"כ חוזר וסופר בלא ברכה [ואם שכח לחזור ולספור מונה שאר ימים בברכה] ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל לכו"ע לא יצא:

ח

(ח) בעומר – וברוב פוסקים הנוסח לעומר מיהו עיקר ד"ז אינו אלא לכתחלה כדי לבאר שהוא מונה מיום שהקריבו את העומר והלאה ואם לא אמר אלא היום כך וכך נמי יצא:

ט

(ט) וביום שמיני יאמר וכו' – ואם לא אמר אלא היום שמונה ימים ולא סיים שהם שבוע אחד וכו' נמי יצא שהרי הזכיר שבועות אתמול ביום השביעי וכן אם לא אמר אלא היום שבוע אחד ויום אחד בלחוד נמי יצא שהרי כבר הזכיר הימים שעברו כל אחד ביומו. אומרים שבוע אחד ולא אחת. וכן אומרים שני שבועות ולא שתי דשבוע לשון זכר. עד עשרה אומר ימים ומי"א ואילך אומר יום. כן יש לומר מנין המועט מתחלה כגון אחד ועשרים יום וכל אלו הדברים אינן לעיכובא אלא לצחות הלשון:

י

(י) ועל דרך וכו' – ומנהג לומר אחר הספירה יהי רצון וכו' שיבנה בהמ"ק וכו' כלומר ואז נקיים מצות הבאת העומר ויש נוהגים ג"כ לומר מזמור אלהים יחננו וגו':

יא

(יא) זה וכו' – כתבו האחרונים דאם אמר בלשון אחר כגון ביום ל"ט אמר היום ארבעים חסר אחת נמי יצא:

יב

(יב) חוזרים וכו' – הוא מדברי הרשב"א בתשובה סימן קנ"ד ומבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב קודם ולענין מעריב אין להם לחזור ולהתפלל משום טרחא דציבורא (וכדלעיל ריש סימן רס"ג סעיף י"ד) רק לענין ספירה לא משגחינן בטרחא דידהו כי איך יאמר למשל עשרה ימים ואינן אלא תשעה כי אותו היום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים עכ"ד שם:

יג

(יג) לספור כשתחשך – ובברכה כדין:

יד

(יד) והמדקדקים – ר"ל דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צה"כ דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה ולהכי המדקדקים ממתינים עד צה"כ שהוא בודאי לילה:

טו

(טו) וכן ראוי לעשות – ר"ל לכתחלה ומ"מ בדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל אבל הא"ר מפקפק בזה ומצדד דנכון שיחזור ויספור בצה"כ בלי ברכה:

טז

(טז) מבעוד יום – יש מאחרונים שפירשו דהיינו בין השמשות דהוא ספק לילה ויוצאין אז ידי ספירה לפוסקים דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן אכן הוא רוצה לדקדק ולספור מצאת הכוכבים וכנ"ל וקאמר המחבר דהוא ימנה עמהם פן ישכח אח"כ ויחשוב בדעתו אם אזכור אח"כ בלילה למנות אין אני רוצה לצאת בספירה זו וכדלקמיה בהג"ה. וע"כ כשיגיע הזמן אח"כ יברך ויספור ועיין בה"ל:

יז

(יז) שלא לצאת – ודוקא אם מתכוין שלא לצאת אבל בסתמא יצא למ"ד דמצות א"צ כונה ואף דפסקינן לעיל בסימן ס' דמצות צריכות כונה אפשר לענין ברכה שצריך להזכיר שם שמים צריך לחוש להך דעה:

יח

(יח) ויברך ויספור בלילה – ואפילו בע"ש שכבר קיבל שבת וגם התפלל עם הצבור אפ"ה יברך ויספור בלילה כיון שלא רצה לצאת במה שסיפר עמהן ביה"ש. כתבו האחרונים דאם יצאו הכוכבים מותר לו לספור אפילו לא התפלל עדיין מעריב ואפילו הוא במו"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפילו לקדש ולהבדיל מותר קודם תפלה אלא שאסור במלאכה עד שיבדיל:

יט

(יט) בין השמשות וכו' – נקט בין השמשות משום דבדיעבד אם בירך ביה"ש יצא וכנ"ל וכ"ש אם שאל אותו אחר צה"כ שצריך ליזהר מלהשיב היום כך וכך:

כ

(כ) היום כך וכך – ואפי' בלשון לע"ז. ואם לא אמר היום לית לן בה משום דעיקר מצות ספירה הוא שיאמר היום כך וכך:

כא

(כא) אינו יכול וכו' – דאע"ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד וכנ"ל בסק"ח:

כב

(כב) לחזור ולמנות בברכה – שכבר יצא בזה ידי ספירה למ"ד מצות א"צ כונה ואף דאנן קי"ל דצריכות כונה וזה הלא לא כוון לצאת בזה ידי מצוה לענין ברכה צריך להחמיר ולחוש להך דעה ולא יברך על הספירה שימנה אח"כ. ויש עוד עצה שיכוין בפירוש שלא לצאת בזה ידי ספירה. כתבו האחרונים דמיירי ששאל אתו קודם שהגיע לשבועות הא אי שאל לו בשעה שהגיע לשבועות אפילו אמר לו היום כך וכך לאו כלום הוא כל שלא הזכיר שבועות וצריך לחזור ולספור בברכה:

כג

(כג) וכשהגיע הזמן – ר"ל צאת הכוכבים ואפילו אם כבר התפללו ק"ש ותפלה דאל"כ בלא"ה אסור משום ק"ש ותפלה. והסכימו האחרונים דלפי מאי דפסקינן לעיל בסימן רל"ה להחמיר מחצי שעה קודם הזמן ה"ה הכא יש לנו להחמיר שלא לאכול מחצי שעה הסמוך לספירה והלאה [אפילו אם כבר הקדים והתפלל] אך במקום שהמנהג שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר בקודם זמנו:

כד

(כד) לאכול – וה"ה שאר מלאכות וכדלעיל בסימן רל"ב ורל"ה:

כה

(כה) פוסק וסופר – היינו למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא וכדמציין בהג"ה וא"כ לדידן דנקטינן ספירה בזה"ז דרבנן אינו פוסק וכדלעיל בסימן רל"ב לענין מנחה ויש מאחרונים שכתבו דלפיכך חשש הרמ"א פה בעניננו להחמיר כאותו דעה שהוא דאורייתא משום דהוא דבר שאין בו טורח כלל להפסיק מעט ולספור:

כו

(כו) קודם שהגיע הזמן – ולפי מה דכתבנו לעיל דמחצי שעה סמוך לזמן מתחיל האיסור יהיה שייך דינא דרמ"א כשהתחיל לאכול ביותר מחצי שעה קודם הזמן:

כז

(כז) א"צ להפסיק – אפילו למ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא כיון שיש עוד שהות לספור:

כח

(כח) ופתח – את הברכה:

כט

(כט) וסיים כמוהו יצא – ר"ל אף בברכה דאדעתא דהכי פתח הברכה וסיים ואיכא סיום ופתיחה ומ"מ לכתחלה אין לו לברך אלא א"כ יודע מתחלה איזה יום היום דאסור להפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה להמצוה יותר מכדי דיבור:

ל

(ל) וסיים בה' – ר"ל שסיפר חמשה ימים:

לא

(לא) וטעה וסיים וכו' – ר"ל שסיפר חמשה:

לב

(לב) אינו חוזר ומברך – האחרונים תמהו על דין זה דבשלמא ברישא שסיים בה' והוא ה' ניחא דיצא שהרי סיפר כדין אע"ג דבשעת ברכתו סבור שהוא ד' לאו כלום הוא שהרי אף בלא בירך כלל יצא אבל בסיפא מאי מהני לן שבשעת ברכה ידע איזה יום הוא הלא עכ"פ בפיו סיפר יום שאינו והסכימו דבזה צריך לספור מחדש ולברך דברכתו ראשונה היתה לבטלה כיון שסיים אחריה יום אחר אם לא שנזכר תוך כדי דיבור לספירתו שאז חוזר וסופר כדין והברכה עולה לו. ודע עוד דאף דבשו"ע מיירי שבעת הברכה היה יודע יום הספירה ובירך אדעת לספור כהוגן אלא שאח"כ טעה וסיים שלא כהוגן אבל כמה אחרונים הסכימו דאף אם בעת הברכה היה דעתו ג"כ על יום אחר וכן סיפר בטעות מ"מ אם בתוך כדי דיבור נזכר שטעה יסיים תיכף כהוגן ויוצא בזה. עוד כתבו דאם טעה ואמר היום יום ד' בעומר ובתוך כ"ד נזכר שהוא יום חמישי דיו שיסיים חמישי בעומר ויוצא בזה אף שלא אמר היום יום ה' כיון שהוא עדיין תוך כדי דיבור:

לג

(לג) יספור ביום – כדעת הרבה פוסקים דבדיעבד ספירת יום עולה לספירה:

לד

(לד) בלא ברכה – דיש לחוש לדעת הפוסקים דאין זמן ספירה אלא בלילה וכשמברך ביום הוא לבטלה מיהו מכאן ולהבא סופר בכל לילה בברכה ולא הוי כדילג יום אחד לגמרי שאינו סופר עוד בברכה וכדלקמיה:

לה

(לה) שכח לברך וכו' – ר"ל שלא סיפר ולא נזכר עד ספירה שאחריה. וה"ה אם נודע לו שאתמול טעה במנין וספר ספירה אחרת דינו כמו שלא סיפר כלל:

לו

(לו) סופר בשאר ימים – כדעת הרבה פוסקים דאין ספירת הימים מעכבין זה את זה וכל יומא ויומא מצוה בפ"ע היא:

לז

(לז) בלא ברכה – לחוש למ"ד דספירת שבע שבתות תמימות בעינן והא ליכא דהא חסר חד יומא ונכון בזה שישמע הברכה מן הש"ץ או מאחד מהמברכין ויענה אמן בכונה לצאת ואח"כ יספור [א"ר ופר"ח]:

לח

(לח) יספור בשאר ימים בברכה – דאיכא ספק ספיקא שמא לא דילג כלל ואת"ל שדילג שמא הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ"ע. וה"ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק אם לא חזר וסיפר יספור שארי לילות בברכה [אחרונים]. ולכן אם טעה בימים ולא טעה בשבועות או טעה בשבועות ולא טעה בימים דדינו לחזור ולספור בלא ברכה וכנ"ל בסק"ז אם לא חזר וסיפר אפ"ה מונה שאר ימים בברכה ועיין ביאור הלכה:

לט

(לט) אחר קידוש בבהכ"נ – שכל מה שנוכל להקדים קדושת היום יש לנו להקדים ואם סופר בביתו יספור קודם קידוש דאסור לאכול קודם ספירה וכנ"ל:

מ

(מ) קודם הבדלה – דאפוקי יומא מאחרינן ליה כל מה דאפשר:

מא

(מא) אחר קדיש תתקבל – ר"ל מה שאומרים אחר ויהי נועם ואתה קדוש דאז הוא גמר התפלה דקדיש קמא אינו גומר שאינו קדיש שלם. ויתן לך אומרים אחר הספירה:

מב

(מב) וכשחל יו"ט האחרון וכו' – להכי נקט יו"ט אחרון דשביעי של פסח אינו חל במו"ש וליל שני של פסח אין מקדשין בבהכ"נ כמ"ש בסי' תפ"ז [הגר"א וח"י]:

מג

(מג) יש לספור קודם – כנ"ל דאפוקי יומא מאחרינן כמה דאפשר אע"ג שמקבל הכא קדושת יו"ט בקידושו מ"מ קדושת שבת גדולה מקדושת יו"ט ודעת הט"ז דלאו דוקא אם חל יו"ט אחרון במו"ש דה"ה אפילו בחול נמי יש להקדים ספירה לקידוש דטפי עדיף לאחר קדושת יום השביעי שהוא מן התורה מלקבל קדושת יו"ט אחרון שאינו אלא מדרבנן אבל האחרונים חלקו עליו:

מד

(מד) אסור לאכול חדש – היינו תבואה שנשרשה אחר ט"ז בניסן שהוא זמן הקרבת העומר דאם נשרשה קודם העומר העומר מתירה כדאיתא ביו"ד סימן רצ"ג וע"ש עוד שחדש שייך רק בחמשת המינים חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:

מה

(מה) אף בזמן הזה – מדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה וגו' בכל מושבותיכם משמע מזה דאף בחוץ לארץ נוהג איסור עד עצם היום דהיינו יום הבאת קרבן שהוא ט"ז בניסן ומשום ספיקא דיומא מחמרינן עוד על יום אחד. והנה ביו"ד סימן רצ"ג כתב רמ"א היתר לחדש דהוי ס"ס חדא שמא התבואה היא משנה שעברה ואת"ל משנה זו דלמא נשרשה קודם לעומר וה"ה אם הוא מקום שמביאים תבואה ממקומות אחרים שתבואתן נשרשת קודם לעומר וכתבו האחרונים דבמדינת פולין אין להקל כ"א בחטין ושיפון דרובא דרובא נזרעים בחודש חשון ואין שייך בהם חדש [אם לא אותן שידועין שנזרעו בקיץ] אבל שעורים ושבולת שועל וכוסמין רובן וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין רגיל להביא שם תבואה ממדינות אחרות אין להקל בם. ומ"מ רוב העולם אין נזהרין כלל באיסור חדש ויש שלמדו עליהם זכות לפי שהוא דבר קשה להיות זהיר בזה ולכן סומכין מפני הדחק על מקצת הראשונים שסוברין שחדש בחו"ל אינה אלא מד"ס שגזרו משום א"י ולא גזרו אלא במקומות הסמוכין לא"י כגון מצרים ובבל ויש שלמדו עליהם זכות שסוברין שחדש אינו נוהג אלא בתבואה של ישראל אבל לא בשל עכו"ם ולפ"ז צריך להזהיר לישראלים שיש להם תבואה זרועה בשדות שלהם שינהגו בה איסור חדש. והנה אף שאין בידינו למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש לא יסמוך על התירים הללו ויחמיר לעצמו בכל מה שאפשר לו כי להרבה גדולי הראשונים הוא איסור דאורייתא בכל גווני. ודע עוד דאף שכתבנו לעיל בשם האחרונים דבחטין אין לחוש כלל שמא הם של חדש מפני דהרוב נזרעו בודאי בחודש חשון כהיום שדרך להביא ע"ד מסלת הברזל קמח חטים ממקומות הרחוקין וידוע שבפנים רוסיא נמצא הרבה מקומות שנזרעו החטין בקיץ ומצוי שם חדש כמעט יותר מן הישן אם יודע שבא הקמח משם צריך ליזהר בזה בימות החורף שאז כבר נעשין הקמח מתבואה חדשה. ולענין שכר ויתר דיני חדש עיין ביו"ד סי' רצ"ג ובאחרונים שם:

מו

(מו) בין קלי – גרעינים של חמשת המינים הנ"ל הקלויין באור:

מז

(מז) בין כרמל – היינו שנתמולל ביד ולא הובהב באור:

מח

(מח) עד תחלת וכו' – וכתבו האחרונים דאף הנזהרים מחדש אינם נזהרים בפליטת כלים אם לא שברור לו שנתבשל בו מתבואה חדשה ונראה שאף בזה אין להחמיר רק בתוך מעל"ע מן הבישול הראשון:

מט

(מט) ובא"י עד תחלת וכו' – דשם אינו אלא יום אחד והא דמחמרינן כל יום ט"ז משום דכתיב עד עצם היום הזה וקי"ל דעד ועד בכלל:

א

(במ"א סק"א) הקשה הכ"מ נ"ב כ"ז כתב הר"ן סוף פסחים וסוף סוכה:

א

סעיף א' מתחילין לספור. אם ספיר' בכתב הוי ספירה ע' ת' מגן שמואל סי' כ'. אם סיפר בדרך עשרים חסר א' יצא שו"ת פרי הארץ להר"ם מזרחי סי' י' הא דלא מברכים שהחיינו על ס"ע ע' שו"ת רדב"ז סי' נ"ד:

ב

מג"א סק"ב ואם ירצה שומע הברכה. וטוב שיברך א' ויוציא אחרים לקיים ברוב עם הדרת מלך עיין לעיל סי' רצ"ח סי"ח. ע' שו"ת מבי"ט. סי' ק"פ:

ג

סעיף ז' שכח ולא בירך כל הלילה. מת לו מת בלילה ובה"ק רחוק באופן שיהיה אונן כל הלילה ולמחרתו כל היום יספור בלא ברכה ובימים שלאחריו יספור בברכה תשו' נודע ביהודה סי' כ"ז:

ד

סעיף ט' יש לספור קודם שמברכין. מקורו בתה"ד ולענ"ד יש לדון לדינא די"ל דהתה"ד ס"ל כהפוסקים דהבדלה דרבנן אבל לפסקי רמ"א לעיל סי' רע"א ס"ה דמפסיק באמצע סעודה להבדלה ע"כ ס"ל דהבדלה דאורייתא וכמ"ש המג"א רסי' רל"ט (ומ"ש הרמ"א סס"י רצ"ו דשנים לא יבדילו לעצמן היינו לכתחילה לחוש לחומרא להסוברים הבדלה דרבנן ונשים פטורות אבל מעיקר הדין מבדילין לעצמן דהבדלה דאורייתא דזכור היינו בכניסתו ובציאתו וממילא נשים חייבות דכל שישנו בשמיר' הן) י"ל דהבדלה קודם ואע"ג דבכל מ"ש ספירה קודם משום אפוקי יומא עדיף מסבר' דקדימה דאורייתא ומוכח כן מיקנה"ז אף דקידוש דיו"ט דרבנן כמ"ש המג"א רסי' רע"א מ"מ י"ל במ"ש ויו"ט לענין הספירה דיש בקידוש עיולי יומא ובהבדלה אפוקי יומא קיימי אדינא להקדים דאורייתא ובאמת מ"ש במ"ש דעלמא ליכא גם כן הוכחה להקדים ספירה להבדלה מיקנה"ז דהתם יש ב' למעליות' א' עיולי יומא דקידוש וא' אפוקי יומא דהבדלה מש"ה מקדימין לקידוש דרבנן מקמי הבדלה דאורייתא ואף דהרמ"א לא הגיה כן וגם המחבר נראה דס"ל הבדלה דאורייתא מדבריו רס"י רצ"א דמשמע להלכה דנשים מחוייבות בהבדלה היינו כיון דהרמ"א פסק כאן סעיף ד' דפוסק מאכילתו לספירה וחושש להסוברים ספירה בזה"ז דאוריית' מש"ה ס"ל כאן כתה"ד דסופרים קודם אבל למ"ש המג"א סי' זה סק"ו דאם טעה וספר בה"ש יצא מדאין חוששים להפוסקים דלא יצא ומהראוי לספור משתחשך בלא ברכה דאינו טורח כלל דס"ל דעיקר ספירה בזה"ז דרבנן א"כ צריך ראי' גדולה להקדים ספירה דרבנן להבדלה דאורייתא כיון דנגד אפוקי יומא יש ג"כ עיולי יומא וצ"ע:

א

על, עבה"ט וע' בשאילת יעב"ץ סי' קל"ט שחולק דאף שאינו מבין בלה"ק יצא ע"ש:

ב

והשבועות. עבה"ט באם מנה בראשי תיבות כגון י"א אי ל"ג בעומר ודעת הג"פ סימן קך"ו דיצא והפר"ח וקצת אחרונים וכן בשאלת יעב"ץ סי' קל"ט הסכימו שלא יצא ובבר"י כתב שלזה דעתו נוטה וטוב לחזור ולמנות בלא ברכה ואם מנה בר"ת במילוי אותיות כגון י"א וכיוצא בו כ' שאיל' יעב"ץ שחוזר ומונה בלא ברכה ע"ש וע"ש בבר"י אם כתב לחבירו אגרת וכתב יום טו"ב לספירה פשיטא שצריך לחזור ולספור בפה בברכה וע"ש בדין כתיבה אי הוי כדבור שהביא ממש"ל סי' מ"ו לענין ברכת התורה ומשב יעקב בחלק יו"ד סי' מ"ט וכנה"ג סי' ר"י ע"ש ולענ"ד ברור דאפי' כתב שבעה עשר יום שהם כו' לא יצא כלל אם לא שנתכוין לצאת בכתיבה זו ויש להסתפק קצת ונראה דגם בזה יחזור ויספור בברכה ולא דמי לשאר דוכתי דאף דנימא שם דכתיבה כדבור היינו במקום שהדבור עצמו אינו אלא לגלו' מחשבת הלב משא"כ בזה וכמו דלא מהני אם כותב ק"ש ותפלה ובמגילה מבואר להדיא דקריאה בפה בעינן כדאמרינן היה כותב וכו' ועיין לקמן סי' תר"צ ועיין באשל אברהם שהראה מקום לתשוב' מ"ש בענין זה ועיין בשיורי ברכה שכתב שמי שמנה בר"ת טו"ב שאח"כ יהיה ש"ץ ויברך להוציא אחרים ע"ש ובמדינתינו לא נהגו לצאת בברכת ש"צ כלל רק כ"א מברך וסופר לעצמו א"כ אין לו להיות ש"צ ולברך כיון שאינו רק לעצמו וצריך למנות בלא ברכה:

ג

בעומר. עבה"ט ועיין בשו"ת בית יעקב שחמיו הגאון ז"ל היה אומר לעומר והוא החזיק הנוסח בעומר והביא ראיה מח"מ סי' רנ"ג ע"ש ובאמת אין ראיה משם לכאן ומצינו בלשון המקרא בשנה השנית לצאתם וכה"ג טובי איכא עד כי חדל לספור וגם בלשון בני אדם נופל יותר לעומר בלמ"ד וכן נהגו במדינתינו והוא ע"פ האר"י ז"ל ועיין באה"ע סי' קך"ו לענין כתיבת הגט לירח פ' ע"ש:

ד

מ"ט. עבה"ט ועיין בח"י שכתב בשם מהרי"ל כשמגיע למ"ט יום יאמר שהם ז' שבועות ולמחרתו ערב שבועות והוא תמוה דמשמע שיאמר כן בשעת ספירה וליתא שלשון זה ולמחרתו כו' הוא לשון לקוטי מהרי"ל שכתב זה כדרך המנהגים שכך הוא הענין שיום מ"ט הוא ערב שבועות אבל לא שיאמר כן בשעת ספירה ובשו"ת שבו"י חלק ג' הקשו לו והוא ז"ל נדחק להוכיח מדכ' ולמחרתו כו' וליתא וכן עמא דבר שאין אומרים זה כלל:

ה

בלא. עבה"ט ועיין בבי' דוד שכתב אם נזכר בסוף היום בה"ש ומנה אז בלא ברכה ימנה שאר הימים בלא ברכה דליכא ס"ס גמור ובבר"י גמגם בזה קצת ע"ש ועיין באשל אברהם מדין אונן ובנ"ב סי' כ"ז כתב באם בה"ק היה רחוק ויהיה אונן יום ולילה יספור בלילה בלא ברכה ושאר הימים בברכה ובבר"י הביא בשם פרי הארץ כת"י שמונה שאר הימים בלא ברכה ובמח"ב כתב דמ"מ אם האונן ספר מעצמו ומדעתו והיה מי שישתדל בעדו בצרכי קבורה אז שאר ימים מצי לברך ע"ש וע"ש בבר"י בשם פרי הארץ שקטן שהגדיל תוך ימי העומר וכן גר שנתגייר תוך ימי העומר מונים שאר הימים בלא ברכה ואם נתגייר ביום ראשון לעומר מונה בו ביום בלא ברכה ואח"כ בברכה ע"ש ומ"ש בקטן אין זה לדידן שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים ג"כ ומכ"ש מופלא סמוך לאיש ואם לא ספר עד שהגדיל וכבר עברו מימי העומר פשיטא דאינו מברך ועיין במח"ב בשם זרע אמת מי ששכח לספור בליל עש"ק והתפללו ערבית של שבת מבע"י גדול ואז נזכר שלא ספר בלילה מ"מ כיון שעדיין יום הוא יספור בלא ברכה ושאר הימים בברכה ע"ש ועיין במח"ב מי ששכח ולא ספר בלילה אחד ובלילה שאחריה היה ש"ץ והוציא בברכתו לאחרים ע"ש בשם סמא דחיי והוא ז"ל העלה דאפילו אם האחרים לא ספרו לעצמם ויצאו ע"י הש"ץ הזה גם בספירה מ"מ יכולים למנות שאר הימים בברכה ע"ש ולענין אם מי ששכח וסופר בלא ברכה כתב הפר"ח שאינו יכול להיות ש"ץ להוציא אחרים ובמקראי קודש חלק עליו ובבר"י הביא בשם תשוב' כנה"ג וסמא דחיי ובית דוד כהפר"ח וסיים והכי נקטינן:

ו

חדש, עבה"ט וע' בגאונים בתראי ובשו"ת ב"ח חדשות ובשב יעקב ופמ"א ח"א סי' ק"ז וח"ג סי' ל"ד ובק"א לקידושין בספר פ"י ובשו"ת מאמר מרדכי כמה תשובות בדבר ובשו"ת יד אליהו סי' ך"ד ובמים רבים סי' מ"ד ובספר המקנה סוף פ"ק דקידושין ובספרי שו"ת בית אפרים חלק יו"ד סי' ס"ה מתשובת הגאון בעל מג"ש כת"י ובתפארת צבי סי' ס"ד ובתשואת חן סי' ך"ה וסי' ך"ו וע' בנ"ב מ"ת סי' פ"ד שהזורע בע"פ כיון שיום ג' הוא יום הנף ולא נגמר הקליטה עד סוף היום נשאר באיסור חדש וא"א לאותו יום שיעלה לקליטה ולהתיר משום חדש ע"ש וע' בנ"ב ח"א בחלק יו"ד סי' פ"ז וסי' פ"ח:

א

מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן.

ב

ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א': מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה:

ג

היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד: אין לומר שהיום אלא היום:

ד

שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר:

ה

עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה:

ו

מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה:

ז

שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך:

ח

וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ כנ"ל:

ט

פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא ל"ד לשם ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאוריי' מ"מ ברכות אין מעכבו' וי"ל כיון שעכ"פ הספיר' דאוריי' כוי כאלו גם הברכו' דאוריי' וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבו' אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות דראשונ' קשה כיון דעכ"פ סיים כראוי ולא גרע מאלו לא בירך כלל וסיפר דיצא דברכות אין מעכבות ומטעם זה חלק בעל הלבוש על דין זה וא"כ נשויניה לאבי עזרי לטועה בדבר זה כי הוא נסתפק בדין זה אם צריך לברך אם לא ומה ספק יש בדבר. ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו. והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד ובל' הברכה יש ריעותא דהיינו או שטעה מתחלת' כשאמר בא"י אמ"ה היתה כוונתו בטעות וקודם שסיים ברכתו נזכר על האמת או להיפך שבתחלה היה בדעתו אמת ובסוף הברכ' טעה בדעתו ומיבעי' לן אם הוי הברכה ברכה בדיעבד ויספור אח"כ בלא ברכה שנית א"ד דברכה זו לא הוי ברכה כלל וכאלו לא בירך כלל דמי וצריך לברך שנית והוי ממש כמו בפתח אדעתא דחמרא שמביא ב"י ובזה פסק ב"י וש"ע לדידן דס"לן (דספיר' בזה"ז) דרבנן א"צ לחזור ולברך ואע"ג דמ"ש בסוף דאם דעתו דלסיים כמו ששמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו דשם הוי הסיום כספירה ממש היינו דוקא שם שכבר הית' הברכ' כראוי בפתיח' וחתימ' והספיק' היא הסיום בזה משא"כ בריש' דיש ספק בברכ' עצמה והסיום הוא בברכ' עצמה ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברבה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון:

י

אחר קידוש. דעיולי שבת ניחא לן טפי ובמ"ש ניחא לאחורי אפוקי שבתא רק בי"ט אחרון של פסח במ"ש שיש קידוש והבדלה מצרפין לקידוש עם הבדל' וסופר קמי קידוש. ונ"ל דבליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קוד' קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. נרא' פשוט דמי שטעה בספיר' היום ולא נודע עד יום שאחריו דס"ל כאלו שכח לגמרי לספו' אלא דאם טעה בימי' אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכו:

יא

אסו' לאכול כו'. דין חדש והיתר שלו בזמן הזה עבי"ד סי' רצ"ד בעזה"י דבר הגון והיינו בח"ל: כתב ב"י בסי' תפ"א בשם האגור המהדרין שבישראל נוהגין בליל שני של פסח כליל א' לכל דבר אבל מי שרוצ' לאכול ולשתות ליל ב' אחר גמר ההלל אין עליו כלום אלא שאין ראוי להוציא עצמו מן המהדרין ועובר על דברי חכמים:

א

תפלת ערבית. ואומרים המעריבים השייכים לליל שניה אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שניה המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה (וכמ"ש המ"א שכן עיקר בש"ס סוף סוכה בהא דאמרינן שם ימוטו ידחה ודלא כמנהג פוזנא) מ"מ ביום ב' של פסח אומרין לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין:

ב

מתחילין לספור העומר. והא דמברכין על ספירת עומר בי"ט ולא חיישינן דאתי לזלזולי בי"ט שני דהא מה"ט אין מברכין על הסוכה ביום השמיני משום דאתי לזלזולי ולומר שאין זה שמיני רק שביעי שהוא ח"ה דהרי מברכין על הסוכה וא"כ ה"ה כאן אתי לזלזולי ולומר שהוא ח"ה כיון שמברכין על הספירה ולא ספק יום א' שהרי כתיב ממחרת השבת תספרו דהיינו ממחרת הי"ט עיין במ"א מ"ש בשם הכ"מ ישוב על קושיא זו ועיין בתמים דעים סי' רמ"א בהשגות הראב"ד ובר"ן פ' לולב וערבה ומהרש"ל בתשובה סי' ס"ח שכתבו ישובים אחרים על קושיא זו וע"ל בט"ז ס"ס תרמ"ט ואפשר עוד לחלק דהתם חיישינן דאתו לזלזולי ולומר שהיא עדיין ח"ה שביעי של סוכות כיון שמברכין לישב בסוכה משא"כ כאן לא חיישינן דאתי לזלזולי ולומר שהוא ח"ה ולעשות בו מלאכה דהא לא הבדיל על י"ט ראשון עדיין באיסור הראשון קיים כל שלא הבדיל ולא חיישינן כולי האי דאתי להבדיל ג"כ נגד תיקון חז"ל והמנהג וק"ל:

ג

על כל אחד. ונשים ועבדים פטורות משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא כן פשוט בכל הפוסקים ומיהו כבר שויה עלייהו הנשים חובה כ"כ המ"א:'

ד

לספור לעצמו. ל' אגודה במנחות וספרתם לכם שיהא ספיר' לכל א' וא' ולא ש"ץ בשביל כולם וכן הוא משמעות הש"ס ופוסקים ראשונים וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' קכ"ו להדיא ואע"ג דשומע הוי כעונ' היינו דוקא לענין ברכ' כמ"ש הרב בסעיף ג' בהג"ה והוא מדברי הרשב"א בתשוב' שהביא בב"י אכן הספירה מתמעט מן המקרא להדיא וספרתם שיהא הספירה לכל א' וא' כמו דדרשינן ולקחתם דגבי לולב שיהא לקיחה לכל א' וא' ה"ה כאן וכן משמע בתוספתא ר"פ לולב הגזול אע"ג דדעת רוב הפוסקים דספירה בז"הז דרבנן מ"מ כעין דאורייתא תקון והוא פשוט ממשמעות הפוסקים וכ"כ הלבוש והמ"מ אך לבסוף העלה בשם הרשב"א שהביא בב"י דאף בספירת הש"ץ יצא וזה אינו דכוונת הרשב"א רק על הברכה דוקא וכמ"ש להדיא בתשובתו סימן קכ"ז ומ"ש הב"י בספירת הש"ץ הוא לאו דוקא כמשמע ומבואר מתחילת וסוף לשונו ודבריו ע"ש בב"י וכן מבואר להדיא משמעות הרב בסמוך סעיף ג' בהג"ה שהוא מדברי הרשב"א שבב"י דאברכה קאי:

ה

מעומד ובדיעבד אם ספר מיושב יצא:

ו

ולברך. הא דמברכין על ספירה זו ולא על ספירת נידה וזבה, כתב בתשובת רדב"ז סימן כ"ז כיון דספירת ז' נקיים אינו מצוה הכרחיית, שאם לא רצתה להזקק לבעלה ולהכנס למקדש ולאכול קדשים אלא להשאר טמאה, הרשות בידה, לפיכך אינה מברכת על ספירתה, עכ"ל. וקשה דאם כן איך מברכת על טבילתה, וכן על השחיטה, וכהאי גוונא הרבה ברכות, אלא כיון דעכ"פ כשרצתה לטבול לבעלה צריכה לספור ולטבול, אמאי לא מברכת עליה. ותו, דלמאן דאמר (יומא פח, א) טבילה בזמנה מצוה מאי איכא למימר. לכן נראה לי טעם הראשונים עיקר כמו שכתבו תוספות בכתובות דף ע"ב ושאר פוסקים לפי שאם תראה תסתור למפרע, לכך אינה מברכת. ואף לדעת הפוסקים דבתענית יחיד אומרים ענינו בשחרית אף שאפשר שיארע אונס ויסתר תעניתו, תירץ הרדב"ז שם מכל מקום הוי תענית שעות, מה שאין כן בנידה דסתרה לגמרי, עכ"ל. ולענ"ד נראה דבלאו הכי לא קשה מידי, דאונס לא שכיח, מה שאין כן בדמים המצויים באשה מליאה דם וק"ל:

ז

תחלה. והא דאין מברכין זמן אספירה לפי שליכא שמחה והנאה בדבר כ"כ הראשונים ובמהרי"ל כתב טעם אחר ועיין בלבוש ועיין בר"ן סוף סוכה וברדב"ז סימן רצ"ו:

ח

וסופר הימים והשבועות. ואם מנה הימים ולא השבועות יצא בדעבד הסכמת האחרונים ואם מנה השבועות ולא הימים כתב המ"א דיצא כמ"ש הטור וכוונתו כמ"ש בשם אבי העזרי דביום שמונה יאמר רק היום שבוע א' ויום א' ואצ"ל היום שמנה ימים שכבר מנאם בשבוע העבר וכן ביום ט' עד שמגיע לי"ד יאמר היום י"ד יום שהם שני שבועות וביום ט"ו יאמר היום שני שבועות ויום א' וכן לעולם עכ"ל משא"כ אם ביום ז' או ביום י"ד לא הזכיר הימים אפשר דלא יצא וכ"כ גיסי הרב בסא"ז בשם ר"י ועיין בנ"ב מהדורא קמא שהביא שני דעות אם מנה הימים בראשי התיבות כגון היום י"ד ימים וכיוצא בזה די"א דלא יצא וי"א דיצא ול"נ דכל כיוצא בזה יש לחזור ולספור בלא ברכה כיון דלדעת הסכמת רוב הפוסקים דספירת הימים והשבועות רק דרבנן בזמן הזה ועיין במ"א שכתב דיש לספור דוקא באותו לשון שמבין מה שאומר דאי לאו הכי לא הוי ספירה כלל:

ט

היום יום א' בעומר. הסכמת האחרונים שלא יאמר שהיום ובאמת מי שאומר שהיום לא אשתבש ויש לו על מי שיסמוך הרוקח ותניא ומהר"ל וכן נדפס בפסח מעובין וצ"ל הפירוש כך הוא דמלת שהיום הוא נתינת טעם על מה דמברך עכשיו על ספירת עומר לפי שהיום כך וכך ימים. וכן בענין נוסח בעומר שכתב הרב והט"ז האריך בטעם שאין לומר לעומר אבל באמת רוב נוסחות ישינים כתבו שיש לומר לעומר וכן הוא בכל בו ותניא וש"ל ורוקח ותשובת הרשב"א ובב"י והר"ן. וצ"ל דמלת לעומר משמע שהוא ליום העומר כך וכך ימים משא"כ בעומר משמע שעכשיו הוא זמן העומר ובאמת זמן העומר הוא רק יום א' דהיינו י"ו ניסן וק"ל וכ"כ בשל"ה שי"ל לעומר דוקא ומ"מ אין לשנות ממנהג שנהגו מקדם כי יש להם על מה שיסמוכו:

י

עד שיגיע לי"ד ימים. וכתב בתשובה מהר"ש קאיידנבר סימן כ"ז דלכתחלה יש לספור מנין המועט קודם וכרבי יהודה ביומא דף נ"ה ובמקומות שמונין מנין המרובה קודם כרבי מאיר מונין כמנהג מקומו עכ"ל ועכשיו מונין מנין המועט קודם. וכתב בש"ל סימן ע"ג עד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לשון הקודש עכ"ל:

יא

עד מ"ט יום. וכתבו תוספות במגילה דף כ' ע"ב בד"ה כל הלילה ואומר יהי רצון שיבנה ב"ה כיון שאינו אלא הזכרה לבנין ב"ה אבל בשופר ולולב יש עשיה עד כאן לשונו. וכתב מהרי"ל כשיגיע למ"ט יום יאמר שהן שבעה שבועות ולמחרתו הוא ערב שבועות עד כאן לשונו: נוהגין לומר מזמור אלהים יחננו וכ"כ במ"א וחדשים מקרוב באו והדפיסו נוסח הספירה ע"פ הסוד וכוונת הספירות וכה"ג בהקפה שבלולב אומרין פסוקים על סדר כוונת האר"י ז"ל וכן נדפס סדר התפלה עם עבודת הבורא וכה"ג הרבה ליקוטים מקובלים ונתפשט דבר זה בעיני המון כאלו כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ובאמת לא נאה לכסיל כבוד כי כבוד אלהים הסתר דבר ואעתיק מ"ש מהרש"ל בתשובה סימן צ"ח וז"ל שראיתי הרבה מן המדקדקים בדקדוק עניות להניח תפילין של יד בישיבה דע שהוא חדשים מקרוב באו ורוצים להיות מכת המקובלים וממדרשים הנעלמים ומחלשי הראות לא יביטו באור הזוהר ולא ידעו מוצאו ומבואו וכוונתו אלא שכך מצאו בספרי רב"י ודע שכל רבותי ואבותי הקדושים ששמשו גאוני עולם לא נהגו כך אלא כדברי התלמוד הפוסקים ועתה פקח עיניך וראה אם היה בזה ממש אי אפשר שלא הזכירו שום מחבר אחד גם לא השתמיט רמז בתלמוד בבלי וירושלמי ספרא ופסיקתא ושאלתות ומי שלא ידע להשיג סודה על נכון יבא לקצץ בנטיעות לכן אהובי אל תלך בדרך אתם ואין לך עסק בנסתרות המתיהרים בחידושים כאלו הן יודעים ומבינים רזי התורה וצפוניה והלואי שידעו הגלוים מה יפה כחו של רבי שמעון מקינון אחר שלמד ספרי הקבלה אמר שהוא מתפלל כתנוק בן יומו וכו' ע"כ נהוג כדרכך ויהיה להם מה שלהם אבל דע שכל המשנה ידו על התחתונה וידינו על עליונה עכ"ל מהרש"ל הרי מדבריו דאין לשנות המנהג אף בכת המקובלים וכ"ש שאר שינוי המנהגים שהוזכרו בספרים חדשים ואף אי נימא דמותר לשנות איזה דבר לאיזה יחידי סגולה מי שמפורסם ומוחזק בחסידות ליודעי חן אם רוצה לכוין איזה דבר או לשנות כפו מה שמצא חידוש בדברי אחרונים גם זו בהצנע לכת ולא לפרסם הדבר לשנות המנהג וצווחין ככרוכיא על מי שעושה כמנהג ישינים כאלו חידושי תורה מאתם תצא והשם יודע אם לעקל וע"ל בסימן ס"ח שכת' המ"א בשם הכוונת וז"ל המנהגים שנהגו בשרשי תפלות אין לשנות ממנהג מקומו כי י"ב שערים בשמים נגד י"ב שבטים וכל שבט יש לו שער ומנהג לבד מה שנזכר בגמרא שוה לכל וז"ל הירושלמי אע"פ ששלחנו לכם סדר תפלות אל תשנו ממנהג אבותיכם עכ"ל:

יב

חוזרין לספור כשתחשך. ואם מנה בספק חשיכה יצא בדעבד ולדעת קצת פוסקים אפילו לכתחלה יש לספור בספק חשיכה ע' בב"י ובע"ש כ' דמפלג המנחה ולמעלה חוזר וסופר בלא ברכה וכת' הב"ח ומנהג עולם עכשיו לברך בספק חשיכה אבל קודם ספק חשיכה פשיטא דאין לברך אפילו בע"ש ודלא כהגהות מנהגים:

יג

ואפילו עונה אמן על ברכת הקהל. דהקהל מברכין בעוד יום אף על גב דזמן הספירה עכ"פ בספק חשיכה ולא מקודם אליבא דכ"ע מכל מקום מברכין הקהל בעוד יום כדי להוציא עמי הארץ שאינם מונים בלילה כמ"ש הלבוש וסומכין כמו שסומכין בתפילת ערבית וק"ש שקורין מבע"י וסומכין דמשתקע חמה מקרי לילה כמבואר לעיל סימן רל"ה וע"ש במ"א ס"ק ג' וה"ה כאן לענין ספירה דרבנן וכן מצאתי להדיא בפסקי תוספות דמנחות סימן קע"ו וז"ל י"א דלאחר שהתפללו תפלת ערבית כיון דהוי לילה לענין ק"ש ותפלה הוי לילה ג"כ לענין עומר עד כאן לשונו על כן סומכין הקהל על דעה זו אבל הרוצה לחוש לעצמו יספור בזמנו ובזה מיושב מה שראיתי בתשובת הר"ש לוי סימן זה שמקשה דברי ב"י אהדדי ומדחיק לתרץ ולפמ"ש לק"מ גם הט"ז מדחיק לפרש בזה להוציא דברי הפוסקים מפשטן ובאמת כמ"ש הכל נכון ופשוט הוא. ומנהגינו שלא למנות אפילו בצבור בעוד יום אף בע"ש וי"ט אא"כ הוא ספק חשיכה עכ"פ וכמ"ש בסמוך בס"ק י"ב בשם הב"ח:

יד

שלא לצאת. היינו בברכה אבל בספירה עכ"פ מחויב לספור לעצמו וכמ"ש לעיל ס"ק ד' וכת' המ"א ודוקא כשהיתה כוונתו שלא לצאת אבל מן הסתם משמע דאין לברך שנית מספק כיון די"א מצות אין צריכות כוונה וכ"כ הע"ש אבל משמעות הט"ז בס"ק וי"ו אינו כן וע' בסמוך ס"ק ט"ז:

טו

לחזור ולמנות בברכה. אף על גב דלא אמר בעומר בדיעבד יצא כ"כ המ"א וכן הטור והרוקח ומהרי"ל לא הצריכו אפילו לכתחלה לומר בעומר לכן א"צ לחזור ולמנות בברכה ואף על גב דקי"ל מצות צריכה כוונה (ע' בב"י מ"ש בשם הרשב"א) כמבואר לעיל סימן ס' אפ"ה אין לברך כאן שנית כמ"ש המ"א בס"ק י"ד ועי"ל דאפשר דזה מקרי כוונה כיון שמתכוין עכ"פ לומר כמה ימי ספירה ומצותו הוא רק סיפורא בעלמא וע' בט"ז סס"ק וי"ו שדבריו תמוהים מאוד במה שמפרש דברי הש"ע שמשמעות לשונו להיפך וצ"ע:

טז

וכשהגיע זמן אסור לאכול עד שיספור. מ"מ צריך להתפלל תחלה תפלת ערבית וק"ש בזמנה שהוא תדיר וקודם לספירה וכן משמע בפסקי תוספות שכתבתי בס"ק י"ג. (וכת' בשל"ה ז"ל ובמקום שיש חבורה שמתפללין מעריב בזמנה ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה ק"ש בזמנה וספירה בציבור עכ"ל) . ומה"ט ניחא שלא כתב הרב דחצי שעה קודם זמן נמי אסור לאכול כמו שנתבאר לעיל סימן רל"ב ורל"ה ולפמ"ש ניחא דהוא שלא לצורך דחצי שעה קודם בלא"ה אסור משום תפלה וק"ש בזמנה עכ"פ כמבואר בסימן רל"ה אך דבעי לאשמעינן אף שכבר התפלל וקרא ק"ש בזמנו מ"מ לא יאכל כיון שהגיע זמן הספירה וכל זה נ"ל פשוט וברור ובחנם טרח המ"א לחלק בחלוקים שונים בשביל קושיא זו. וכתבו האחרונים מהרש"ל לא אכל בימי הספירה סעודת ערבית עד אחר צאת הככבים שיספור תחלה הספירה:

יז

פוסק וסופר. מטעם דאיכא למ"ד ספירה דאורייתא אע"ג דבסמוך סעיף וי"ו סתם הרב כדעת המחבר דאינו חוזר ומברך והיינו מטעם דר"ן כתב דדעת רוב הפוסקים דספירה בז"הז דרבנן וכמבואר בב"י מ"מ פסק הרב להחמיר כאן ולהפסיק ומה בכך שיפסוק מעט משא"כ בסמוך דאיכא חשש ברכה לבטלה וע' בנ"ץ שהניח דברי הרב בצ"ע ולמ"ש לק"מ:

יח

וסיים כמוהו יצא. משמע דעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור כמה ימים יש בימי הספירה וכ"כ הט"ז אבל העולם נהגו להקל ולסמוך אפילו לכתחלה ולברך כה"ג על סמך מה שיאמר חבירו:

יט

אינו חוזר ומברך. הב"ח ושאר אחרונים השיגו על דין זה מדלעיל סימן נ"ט ור"ט דלא יצא בזה כיון ששקר דבר וכמו שהסכימו הפוסקים כה"ג לעיל בסימן ר"ט דלא כדעת הרמב"ם וכדי שלא להשוות דברי ראשונים לטועה לגמרי נ"ל לחלק דל"ד כלל לדלעיל בנקט כסא דשכרא וסיים בדחמרא דלא יצא דהכא כיון שברך אדעתיה דיום זה וגם כשסיים אמר היום יום וכו' אם כן כוונתו היה יום זה שעמד בו רק שטעה בחשבון בספירת היום אבל עיקר כוונת ברכתו וספירתו היה על יום שעמד בו שאמר היום וכו' אבל התם סיים לגמרי על מין שאינו בידו שבידו כסא דשכרא ובירך על חמרא או שסיים ביוצר אור בתפלת ערבית נמצא שלא בירך לגמרי על דבר זו שרוצה לברך ולא מוכח מילתא כמו כאן שאמר היום והוי טעות דמוכח וק"ל לכן נ"ל דאין להכניס עצמו לספק ברכה לכתחלה ולזה מספק הב"י אשר אנו נמשכין אחריו וגם הרב לא הגיה עליו כלום:

כ

קודם הבדלה. אחר קדיש תתקבל כן הוא באבודרהם וכן במוצאי שבת ג"כ סופרין מיד אחר קדיש תתקבל אף למנהגינו שאומרין ויתן לך קודם הבדלה מ"מ סופרין מיד אחר קדיש תתקבל קודם ויתן לך כיון שכבר נסתלק התפלה בקדיש חל עליו מצות ספירה וכן נוהגין דהא דכת' האבודרהם ומנהגים קודם הבדלה היינו לפי מנהגם שמבדילין מיד אחר הקדיש תתקבל משא"כ לפי מנהינו והא דסופרין קודם הבדלה אף ע"ג דעדיין הוא שבת היינו לענין מלאכה אבל מ"מ יום השבת כבר חלף ועבר כ"כ המ"א בס"ק ו' גם כבר הבדיל בתפלה:

כא

וכשחל י"ט האחרון של פסח וכו'. אבל יום שני של פסח אין מקדשין כלל בב"ה כמבואר לעיל סי' תפ"ז ובביתם לעולם סופרים קודם קידוש כי אסור לאכול קודם ספירה כן כוונת המ"א אך שיש ט"ס בדבריו. וכ' הט"ז וז"ל ונ"ל דבליל י"ט אחרון לעולם יש לספור קודם קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא למשוך עליו קדושת יום ז' שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון הוא דרבנן עכ"ל והוא נגד משמעו' הרב דמשמע לעול' יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במ"ש וכן נוהגין ואפש' מטעמי' שנתבארו לטיל ס"ק ב' ודוק:

כב

לאכול חדש. וה"ה משקין היוצא מהן כדאי' בפ' העור והרוט' דף ק"ד הטבל והחדש משקין היוצא מהן כמותן והיא הסכמת הפוסקי' ראשוני' לאסור מה"ט השכר שנעשו מחדש וכ"כ הרמב"ם להדיא פ"י מה' מ"א דין כ"ב והרוקח סי' רצ"ד ושאר כל הפוסקים שטרחו למצוא היתר בשכר בזמן הזה מכלל דס"ל דמשקין היוצא מהן כמותן כהאי ברייתא וכל זה דלא כמ"ש הש"כ בי"ד סי' רצ"ג בשם הלחם משנה בפי' משניות שמדחיק לומר דקי"ל דמשקה היוצא מהן מותר ואין לדבריו יסוד ועיקר לפי הסכמת ההלכה בש"ס ופוסקים ראשונים וכ"כ הש"כ עצמו שם גם בבית הילל עיין שם. ועיקר ההיתר שסומכין עליו בזה נגד כל גדולי ראשונים ה"ה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והכל בו ורוקח וסמ"ק וסמ"ג שסברו שאסור מדאורייתא חדש בזמן הזה צ"ל מטעם שכת' רמ"א בי"ד רצ"ג בשם הראשונים וכן הוא ברשב"א סי' רט"ט ובאגדה פ"ק דקדושין דאנו סומכין על רוב תבואה שהם מיושנים או נשרשו קודם לעומר (דאפילו ברובא דליתא קמן אזלינן בתרא דבר תורה ועיין בתשובת הרשב"א סי' ק"כ ואפילו יש מדינה שלא נשרשו קודם לעומר אין דלתות מדינות נעולות עכ"ל): ובשל"ה כתב דבארץ פולין יש ליזהר בשעורין ושבולת שועל וכוסמין שאין מביאין לשם ממדינות אחרות ורובן ככולם זורעין אחר פסח עכ"ל. ובליקוטי מהרי"ל כתב דבשנת ה' וי"ו למחזור קטן מאחרין לזרוע עד אחר פסח ויש ליזהר ע"ש שהאריך ומ"מ לא ראיתי נזהרים גם בזה אף אנשי מעשה וחסידים א' מאלף שנזהר בזה וסומכין על מ"ש מהרי"ל ובליקוטיו שא"צ ליזהר בזה כיון דיש פוסקים דחדש בח"ל הוא דרבנן וכ"כ בת"ה סי' רצ"א בשם א"ז וכ"כ מ"א ועתה לא אסרו החכמים כלל כיון שאנו רחוקים מארץ ישראל ע"ש. עוד יש לצדד להתיר מטעם שכת' הב"ח בי"ד סי' רצ"ג דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם אף דהוא נגד משמעות הירושלמי כמ"ש תוספת פ"ק דקדושין ונגד משמעות הפוסקים וכמ"ש גם כן הרא"ש בתשובה כלל ב' סי' א' וכ"כ הסמ"ק וראיות של הב"ח מש"ם דידן כבר דחהו בברכת הזבח דף ר"ן ע"א והש"ך והט"ז שם בי"ד מ"מ סיים הט"ז שם שכן דעת קצת פוסקים ראשונים גם בפסקי תוספות במנחות כתב כן בשם ר"א מאייברא ע"ש ומצורף לזה שעת הדחק כמ"ש הט"ז שם לכן נוהגין להקל:

כג

אף בזמן הזה מדאורייתא. דהלכתא כסתם מתני' דערלה וכ"פ הרמב"ם פ' יוד מה' מ"א ומה שמקשה על זה לכאורה מסוגיא דר"פ כל הקרבנות והרמב"ם פ"ז מה' תמידין בהאי דפסק אין מביאין תמידין מח"ל כבר יישב שם הכל בלחם משנה ע"ש והיא נכון:

כד

תחלת ליל י"ז בניסן. ולפ"ז הוי דשיל"מ ואפי' באלף לא בטיל וכ"כ הט"ז ריש סי' קצ"ב ועבי"ד סי' ק"ב ובספרי כלל ע"ד דאם המאכל מתקלקל לא הוי דבר שיל"מ: ועיין במ"א שכ' בשם תשובת הרמ"א דאף הנזהרים מחדש אינם נזהרים בפליטת כלים אם לא שברור לו שנעשה מתבואה חדשה אסור אף בפליטת כלים ולא רציתי להאריך לפי שאין נוהגין עכשיו איסור חדש כמו שכ' סעיף קטן כ"ב גם עיקר דין זה מבואר בי"ד סי' רצ"ג: