שולחן ערוך, אורח חיים תע״ג: דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני כוס ראשון וסדר הפסח עד כוס השני ובו ז סעיפים:
מוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך שהחיינו ואם חל בשבת אומר ויכולו ואם חל במוצאי שבת אומר יקנה"ז ואם שכח להבדיל ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל: הגה ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש (רבי' ירוחם והרא"ש בתשובה ומרדכי פרק ע"פ) ואם אין ידיו נקיות יטול מעט אבל אין לברך על הנטילה ובעל הבית לא ימזוג בעצמו רק אחר ימזוג לו דרך חירות (מהרי"ב):

ב

שותה בהסיבה ואינו מברך אחריו:

ג

אם ירצה לשתות כמה כוסות הרשו' בידו ומ"מ ראוי ליזהר שלא לשתות בין ראשון לשני אם לא לצורך גדול כדי שלא ישתכר וימנע מלעשו' הסדר וקריאת ההגדה:

ד

מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה שלש מצו' ומרור וחרוסת וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח) ושני תבשילין אחד זכר לפסח וא' זכר לחגיג' ונהגו בבשר וביצה: הגה ויסדר הקערה לפניו בענין שאינו צריך לעבור על המצות דהיינו הכרפס יהא למעלה מן הכל והחומץ סמוך לו יותר מן המצה והמצות מן המרור והחרוסת והם יהיו יותר קרובים אליו מן הבשר והביצה. (מהרי"ל) והבשר נהגו שיהיה זרוע ונהגו שהבשר יהיה צלי על הגחלים והביצה תהיה מבושלת (וה"ה צלויה וכן נוהגין בעירנו):

ה

אלו ירקות שיוצא בהם ידי חובתו חזרת עולשין תמכ' חרחבינ' (פי' מיני עשבים מרים) מרור ויוצאי' בעלין שלהן ובקלחן אבל לא בשורש אלא שבעלין אין יוצאין אא"כ הם לחים ובקלחים יוצאין בין לחים בין יבשים אבל לא כבושים ולא שלוקים ולא מבושלים וכולם מצטרפין לכזית שהוא השיעור שלהם ועיקר המצוה בחזרת ואם אין לו חזרת יחזיר אחר ראשון ראשון כפי הסדר שהם שנויים: הגה ואם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר (אגור) וחרוסת יעשה עב זכר לטיט ואח"כ נותנין בו מעט חומץ או יין אדום זכר לדם (טור) ועושין חרוסת מפירות שנמשלו בהם ישראל (תוס' פ' ע"פ) כגון תפוחים תאנים אגוזים רימונים שקדים ונותנין עליו תבלין כגון קנמון וזנגביל הדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט: (טור)

ו

נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבילו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל ואינו מברך אחריו ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן ונותנים אותה תחת המפה וחציה השני ישים בין שתי השלימות ויגבי' הקערה שיש בה המצות ויאמר הא לחמא עניא עד מה נשתנה: הגה ויאמרו בלשון שמבינים הנשים והקטנים או יפרש להם הענין וכן עשה ר"י מלונדר"י כל ההגדה בלשון לע"ז כדי שיבינו הנשים והקטנים: (כל בו ומהרי"ב) ואז יצוה להסירם מעל השלחן ולהניחם בסוף השלחן כאלו כבר אכלו כדי שיראו התינוקות וישאלו:

ז

מוזגין לו מיד כוס שני כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה ואם אין חכמה בבן אביו מלמדו אם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה וכו' (וכשהבן או האשה שואלת א"צ לומר מה נשתנה אלא מתחיל עבדים) (מהרי"ל) וכשמתחיל עבדים היינו לפרעה מחזיר הקערה שבה המצו' לפניו וקורא כל ההגדה וכשיגיע למצה זו צריך להגביה להראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם (ויש להגביה מצה הפרוסה שהוא כלחם עוני) (מהרי"ו) וכן כשיגיע למרור זה וכשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל: הגה ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו (ד"ע) כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל ובפרט הכל י"ו פעמי' (מהרי"ל) ויהי הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה עד לפיכך שאוחז הכוס בידו ואז יכסה הפת: (אגור ובית יוסף):

א

ואין ליטול ידיו כלל כו'. ולדידן שנוטלין כל השנה קודם קידוש אף עתה יטול ידיו קודם הקידוש ע"י שיסוך רגליו ולא יברך ואז לטיבול אפילו נטילה לא צריך (מהרש"ל בש"ת סי' פ"ו):

ב

אלו ירקות שאדם יוצא בהן י"ח עולשין שקורין בלשון פולניא זארזו"ך (מהרמ"י ואמ"ז כתב שמצא בספר רפואות שאין שום יחוס עם עשב שקור"ן זרזאך כמו שרצה לפרש מהרמ"י)

א

שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או בא' משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כוס של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ונ"ל דאפי' בירך בראשונה ולא בירך בי"ט שני של גליות מברך כל שבעה מ"א. וכתב הח"י ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לו תשלומין כל שבעה. ועוד נ"ל דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ח"י ע"ש. ואם שכח לו' קידוש בליל' דינו כדלעיל סי' רע"א ס"ח וכ"כ הע"ש ס"ס תפ"ה. ואם שכח לומר ההגדה אין לו תשלומין כלל. דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ"כ המ"א לקמן סי' תפ"ה ע"ש. ואין אומרים שעשה ניסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה. טור ועח"י:

ב

בשבת. ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שמא יטה כמ"ש סי' (רע"ט) [רע"ה] ס"ט. ח"י:

ג

יבדיל. ואם נזכר באמצע הסעוד' שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעוד' אינו מברך בפה"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות וא"ל שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס א' דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין אחד הוא ואם שכח להבדיל עד אחר בה"מ אומר הלל והבדלה על כוס א' דהא א"א בענין אחר. מ"א וע"ל סי' רצ"ו:

ד

קידוש. ע' אחרונים בזה. והעיקר כפסק רמ"א כן הסכמת הט"ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שיברך ג"כ ענ"י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול וכן נוהגין:

ה

אחר. שטובים חי ומבושל שמברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ונוהגין ליקח מה שקורין פיטירזיל"ן. וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו"ן ס' פרך כלו' ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל"א איפ"ך וכ"כ אחרונים ועמ"א:

ו

מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש ואם לא עשה מע"ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמ"ש בסי' שכ"א ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקער':

ז

לחגיגה. אפי' חל ע"פ בשבת. וע' בהרא"ש מ"ש בשם מהר"י מאורלינש ומהר"י מקורבי"ל שדבריה' הם הפך הגמ' וע' יד אהרן בזה:

ח

ויסדר. סדר הקער' של האר"י מועתק מס' עץ החיים וז"ל סדר הקער' של השמורות יהיו כסדר הזה והוא שתקח ג' מצות שמורות ותניח הכהן למעלה ואחריו לוי ולמטה ממנו הישראל שהם כנגד ג' מוחין דאבא עילאה ואחר כך תקח מרור וכרפס וחרוסת וב' מיני תבשיל זרוע של טלה צלויה וביצה מבושלת ותניח אלו הה' דברים למעלה על הג' מצות דהיינו זרוע שהי' חסד בימין שלך וביצה שהיא גבורה בשמאל שלך מרור שהוא רומז לת"ת באמצע בין הזרוע והביצה כי ת"ת מכריע בין חסד לגבורה ואח"כ החרוסת בקו ימין תחת הזרוע מפני שהי' רומזת לנצח ואח"כ הכרפס שהיא רומזת להוד תניח תחת הביצה בקו השמאל שלך ואח"כ תקח חזרת ותניח למטה מן המרור בקו האמצעי שהוא כנגד היסוד והוא כדי לעשות אח"כ כריכה עם חזרת. והקערה בעצמה שכוללת כולם היא המלכות הרי י"ס דחכמה ואל ישנה הסדר הזה ואשרי לו מי שמכוין להנז"ל עכ"ל:

ט

זרוע. ויהי' מעט בשר עליו. ד"מ:

י

צלויה. ואוכלין אותו מטעם שהי' זכר לאבילות והבשר צלי אין אוכלין וכן המנהג ועט"ז ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי"ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באותו לילה ויום. מהרי"ו ועמ"א:

יא

חזרת. הוא לאטי"ך עולשין הוא קורבי"ל תמכא הוא קרי"ן. ונתפשט המנהג ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין. והקלח נוטלין לכריכה. ובתשובת חכם צבי סי' קי"ט כתב החזרת השנויה במשנתינו היא הירק הנקרא בל"א סאלט ובלשון ספרד סאלט' ויש בו הסימנים האמורים בגמ' ומפני שבארצות אשכנז אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו למרור ולוקחין הקרי"ן שהוא תמכא ונפיק מיניה חורבה שאינם יכולים לאכול אפי' חצי זית מחמת חורפיה ומבטלין מצות מרור עכ"ל ע"ש. וכן שמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היי"פ שלטי"ן ואוכלין אותו זה המין למרור ועיין ח"י:

יב

בשורש. פי' שרשים קטנים שמתפצלים לכאן ולכאן אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. מהרי"ו ועיין ט"ז:

יג

לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד הריוח שבין העלים כמ"ש סי' תפ"ו ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילתו ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכולתו אף אם יכאוב עליו לקיים מצות חז"ל כמש"ל סי' תע"ב ס"י:

יד

ירק מר. אף שא"א בענין אחר על כל פנים אין לברך רק על אלו המינים דקחשיב במתני' וכן הסכמת הש"ך והמ"א. ח"י:

טו

חומץ. ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח"כ ישים בו החרוסת כמש"ל סי' שכ"א סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה. ח"י:

טז

לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י:

יז

נוטל. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה וכתב הט"ז ומכאן יש תוכחת מגול' לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ"פ ה"ל להזהר ג"כ בימי התשובה אלא שאין כאן אלא חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ"ל והל"ח בפכ"ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתוספות סוברים כן וכ"כ המ"א סי' קנ"ח ע"ש והא דנוטלין בליל זה הוא כא' משאר שינוים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח"י:

יח

פחות. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונ' טור לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. ט"ז ומ"א ח"י:

יט

לאפיקומן. והחלק הגדול יטמין. אחרונים. גם ראוי לכורכ' במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיה בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם רש"ל. ועח"י סי' תע"ב ס"ק ב' טעם למנהג שהתינוקות לוקחים האפיקומן:

כ

הקערה. עם כל מה שעליה וא"צ להסיר התבשילין. טור:

כא

הא לחמא. וי"א הא כלחמא עמ"א. וכתב מהרש"ל סי' פ"ח לאומרו בקול רם:

כב

להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום שאין היכר לתינוקות בזה שיודעים דאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך האכילה. מ"א:

כג

וישאלו. ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי"ל:

כד

מה נשתנה. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' אלא אנו מטבילין דאינו חיוב אלא משום היכרא טור. כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' עד שהקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו. וכשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול וְנֶאֱמַר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים שעברה. ב"ח רש"ל של"ה:

כה

למרור. אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו דהוי כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סי' קצ"ג:

כו

באצבעו. כתב בהג"ה מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת והמ"א כתב דיש לזרוק בקמיצ' שהוא אצל הקטנה דבקמיצה הכה הקב"ה למצרים. ובד"מ כתב דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר. ח"י:

כז

בידו. בנוסח הברכה אשר גאלנו כ' מהרי"ו כשחל פסח במ"ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח"כ מן הזבחים דאין חגיגה דוחה שבת ובליל ב' להיפך ע"ש. ובפסח מעובין סי' רס"ח כתב שיש לומר הכל בנוסח א' מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת אחרונים כמהרי"ו וכ"כ הב"ח. באמירת הלל אין לישב מוטה אלא באימה וביראה של"ה. כתב לבוש אין נוהגין לברך על הלל כיון שמחלקים חציו קודם הסעודה וחציו לאחר הסעודה. סומא חייב בקריאת ההגדה וכשמגיע למצה זו ולמרור זה אין לומר זה אלא אומר מצה שאנו אוכלים וכו' עח"י ס"ק ל"ט:

א

משנה פסחים קי"ד

ב

כן משמע דף ק"ג גבי יקנה"ג

ג

סא"ח בשם רבו

ד

מסקנא דגמ' דק"ח

ה

טור בסימן תע"ד בשם רב שרירא ורב האי ורא"ש והר"י

ו

משנה קי"ז

ז

כל בו בשם ר' יהונתן

ח

טור בסי' תע"ט בשם התוס' והרא"ש

ט

שם בגמרא קי"ד

י

טור

יא

משנה שם ל"ט

יב

הגהות מיימוני בשם ר"ת וסמ"ג

יג

שם בגמרא

יד

שם במשנה

טו

שם בגמ'

טז

הגהת מיימוני

יז

ציינתיו סימן קכ"ח סעיף ז'

יח

שם בגמרא קי"א

יט

הרא"ש שם ר"י וש"פ ותשובת מהרי"ל כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא דפוסקים בברכה אחרונה

כ

הרא"ש והמרדכי וש"פ

כא

טור והרוקח

כב

הרא"ש בתשובה וש"פ

כג

שם בג' קט"ו וכ"כ התוספות ורשב"ם שם

כד

משנה וברייתא שם קי"ו

כה

טור מהא דלחם עוני כו' קט"ו

כו

שם קי"א

כז

טור בשם מנהג אשכנז וש"פ

א

ס"א ומברך. כמ"ש בערובין מ' ב' ועבה"ג:

ב

ואם חל בשבת. עתוס' בע"פ ק"ו א' ד"ה זוכרהו כו':

ג

ואם חל. שם ק"ג א':

ד

ואם שכח. דהבדלה טעונה כוס כמ"ש שם ובפ"ה דברכות והמברך צריך שיטעום כמ"ש בפ' ע"פ ובפ"ח דברכות וכיון שהתחיל ההגדה אסור לשתות כמ"ש בין הכוסות כו' וכמ"ש הרמב"ן במלחמות והר"ן דלא כרז"ה שם ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי:

ה

ואין כו' ואם. עתוס' דחגיגה י"ח ב' ד"ה הנוטל כו' וז"ש ואין לברך כו':

ו

ובע"ה. וכן דייק לישנא במתני' מזגו לו כוס ראשון וכן בכולם:

א

ס"ב ואינו. עסי' תע"ד מש"ש:

א

ס"ג ומ"מ. ירושלמי שם למה בשביל שלא ישתכר כבר משוכר הוא מה בין יין שבתוך המזון מה בין יין שלאחר המזון יין שלאחר המזון משכר שבתוך המזון אינו משכר ומדלא פריך משל קודם המזון ש"מ דקודם נמי משכר אלא שאין דרך לשתות הרבה קודם אכילה:

א

ס"ד מביאין לפני בע"ה. שם קט"ו ב' והלכתא כר"ה:

ב

קערה. עתוס' שם ד"ה למה:

ג

שלשה. כמ"ש בברכות ל"ט ב' ושבת קט"ז ב' הכל מודים בפסח כו' ובפ' ע"פ מה עני דרכו בפרוסה כו' וצריך עוד ב' שלימות ללחם משנה כמ"ש שם ושם הכל מודים בשבת כו' וה"ה לי"ט דבי"ט לא היה ג"כ יורד מן כמ"ש הרי"ף בפ' ע"פ וכן אמרינן בריש י"ט ב' ב' והיה ביום הששי כו' חול מכין לשבת חול מכין לי"ט כו' ועסי' תקכ"ט ס"א והוא דעת הרא"ש סוף פסחים וסה"פ ומרדכי אבל דעת הרי"ף פ' ע"פ והרמב"ם בפ"ח מה' חמץ ומצה דא"צ אלא ב' מצות וכ"ד המ"מ והרבה גאונים וכ"ד רמ"מ וכ"מ לישנא דמתניתין הביאו לפניו מצה כו' וכן מ"ש לחם עוני משמע כן דאל"כ אין זה דרך עניות כיון שי"ל ב' מצות וגם י"ל חצי מצה אלא כנ"ל ומברך המוציא וא"מ על הפרוסה ובוצע שתיהן ולא הוי כעושה מצות חבילות כיון דברכות הוא כמ"ש תוס' שם ד"ה הכל. ואינן נקראין חבילות כו' ע"ש וכ"ד הרשב"א בתשובה וכן עיקר:

ד

מצה ומרור כו'. מתני' שם:

ה

וכרפס או כו'. שם הביאו לפניו מטבל נו' וכ' הר"ן בשאין שם ירקות אחרים וכמ"ש בגמרא שם ועמ"א:

ו

וחומץ או. מתני' שם מטבל בחזרת ועתוס' שם ד"ה מטבל כו':

ז

ושני. מתני' שם:

ח

אחד זכר. גמ' שם:

ט

ונהגו כו'. והבשר נהגו כו'. כרבינא שם וכת' הר"ן דפליג אכולם וע' בר"ן ושם קי"ו ב' בשר זה כו' ונוהגין ביצה במקום בישולא וכ' הכל בו בשם ירושלמי שנהגו בזרוע וביצה ועב"י:

י

ויסדר כו'. כמ"ש בפ"ג דיומא ל"ב ב' ועתוס' שם ד"ה עבורי ומפר"ת כו':

יא

ונהגו כו' והביצה. כפיר"ח בתוס' שם ד"ה שני וכסתם מתני' דאלו דברים דא כבן תימא וכ"פ הרמב"ם:

יב

על הגחלים. כמ"ש שם ע"ה א' חתכו כו' ובע"א א"א דצריך שפוד של רימון:

יג

וה"ה צלויה. כבן תימא דסתם מתני' דע"פ כוותיה כמ"ש בפ"ו שם וכמ"ס תוס' שם ושם:

א

ס"ה אבל לא. מדלא תני אלא קלח:

ב

ואם אין. כמ"ש שם והא חזרת תנן ש"מ שקפיד על הסדר:

ג

ואם אין. כרב הונא שם שפסק כאחרים:

ד

וחרוסת כו' ואח"כ. שם קט"ז א' הלכך צריך כו':

ה

אדום זכר. ירושלמי שם:

ו

ועושין. כמ"ש שם זכר לתפוק ופי' הגאונים ע"ש שנמשלו ישראל לתפוח זה"ה לשאר כו':

ז

ונותנין עליו כו'. שם תבלין כו':

א

ס"ו נוטל ידיו. שם קט"ו א' ב':

ב

ולא יברך. עתוס' שם ד"ה כל כו' ועמ"ש בסי' קנ"ח ס"ד דהעיקר שיברך על נט"י לדבר שטיבולו במשקה ע"ש:

ג

ויקח. מתני' מטבל בחזרת כו' כנ"ל:

ד

פחות מכזית. כיון דאינו נוטל אלא להכירא ומברכין על פחות מכזית כמ"ש תוס' בפ"ב דסוכה בשם הירושלמי וכמ"ש ברפ"ו דברכות ולא יטול כזית ועט"ז:

ה

ומברך. גמ' שם:

ו

ואינו מברך אחריו. ר"ל אפי' אכל כזית וכנ"ל והוא ממש"ש קט"ו א' מעיקרא כו' בלא ברכה אלמא שברכה ראשונה פוטרתו וע' רשב"ם קי"ד ב' ד"ה פשיטא כו' וע' תוס' קט"ו א' ד"ה והדר כו' דפליג על רשב"ם והר"י טוב עלם אבל הרא"ש שם מפרש כרשב"ם וקושית תוס' ממש"ש ב' דאגדתא והלילא הוה הפסק דוקא לענין נט"י אבל לא לענין ברכה דאף חבירים שעקרו לא הוה הפסק כשהניחו מקצת חבירים ועתוס' ק"ב א' ד"ה ועקרו כו' וכת' בסדר הפסח דנ"מ לאלו הפי' לענין ברכה אחרונה ועתוס' ק' ב' סד"ה ידי יין כו'. ונראה דאזלי לשיטתייהו ובפלוגתא דסי' תע"ד וע' רא"ש שם סכ"ד ול"נ לי כו' דשאני בהמ"ז דהוי כו' אבל אם עמד כו' ועתוס' ק"ג ב' ד"ה רב. וא"ת כו' ולמאי דפרישית כו' וע' ר"ן וכ"כ ט"ז. ולפיכך פסק הש"ע יפה הוא לשיטתו אבל לדעת הר"ב שם גם כאן צריך לברך:

ז

ויקח מצה. כנ"ל מה עני כו' ואמר האמצעית כמ"ש בברכות ושבת שם פרוסה בתוך השלימה ועמש"ל בס"ד:

ח

ויתן חציה. ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה:

ט

ויגביה. כמ"ש מצה צריך להגביה וע' הג"מ סוף ה' חו"מ ע"ש:

י

ויאמר בלשון כו'. כמ"ש והגדת כו':

יא

ואז יצוה. שם למה עוקרין כו' ועתוס' שם ד"ה למה כו':

א

ס"ז מיד. ר"ל אחר עקירת הקערה תיכף כדי שישאל וכמש"ש וכאן הבן שואל כו' וכמש"ו:

ב

אם אין. גמ' שם:

ג

וכשהבן. שם קט"ו קט"ז פטרתן כו':

ד

וכשמתחיל כו'. עתוס' קי"ד א' ד"ה הביאו כו':

ה

וכשיגיע ללפיכך. מדרש ש"ט ואמר שם כדי לומר שירה על היין כמ"ש בערכין י"א א' והלל היא השירה כמ"ש שם יו"ד ב' ובפ"ד דר"ה ובפ"א דמגילה:

ו

ונוהגין לזרוק. כמ"ש בירושלמי ר"פ ע"פ מנין לד' כוסות כו' ורבנן אמרי כנגד ארבעה כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את כו' ע"ש:

ז

באצבעו. ע"ש אצבע אלהים היא:

ח

הכל י"ו פעמים. עמ"א:

ט

ויהיה הפת כו'. כמ"ש שם שעונין עליו דברים:

י

ואז כו'. כמש"ש ק"ב ואם הביא כו' וכ' הרא"ש שם בשם הירושלמי מפני בושתו שהוא מוקדם בפסוק ומוקדם לברכה:

א

עד שהתחיל – עיין במ"ב מה שכתבנו דלדידן אפילו קודם שהתחילו נמי הדין כן והוא מדברי הגר"ז והגר"ז הפליג יותר דאפילו נזכר קודם שאכל הכרפס נמי אוכל הכרפס בלי הבדלה מטעם זה. ופרט זה לכאורה לא ברירא כולי האי דדינא דמוסיף על הכוסות ע"י ברכה לא נזכר בכל הפוסקים רק בדברי ראבי"ה ומשמעות הטור בסימן תע"ב דלהרא"ש ל"ח כלל לזה בין ב' כוסות הראשונים ואפילו כשמברך וא"כ אפשר דמוטב שלא לחוש לחששא זו ולא לטעום קודם הבדלה שהוא איסור גמור לכו"ע ובפרט שאפשר שבזה גם אבי העזרי מודה שההבדלה מוכיח על כוס זה שלא הובא להוסיף על הכוסות וצ"ע לדינא:

א

הרשות בידו – וכ"ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ"כ הרמב"ן בהשגותיו וכ"כ הר"ן. ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג"כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ"כ התוס' בדף ק"ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א' כדעת הרמב"ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ"ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר"א שם ס"ק ד':

א

יקח לענה – עיין במ"ב שפירשנו בדברי ההג"ה שלענה אינה מחמשה מיני מרור וכן מוכח בד"מ הארוך ע"ש בפירושו לדברי האגור. אכן במגן אברהם וש"א חלקו עליו והוכיחו דכוונת האגור דלענה הוא אחד מה' מיני מרור והוא מרור הנזכר בה' מינים באחרונה ולענ"ד צ"ע שכפי הנראה לענה אינה ראויה לאכילה וכדמשמע מכמה כתובים שמתאר כל דבר רע בלענה כדכתיב שורש פורה ראש ולענה או אחריתה מרה כלענה ואנן בעינן דבר הראוי לאכילת ב"א עכ"פ וכדמבואר בדברי הריא"ז והריטב"א וכדמוכח נמי מהש"ס דבעינן דבר הניקח מכסף מעשר אם לא דאפשר ראויה היא עכ"פ קצת לאכילה.
אח"כ מצאתי להרשב"ץ בס' יבין שמועה שכתב להדיא דאין יוצאין בלענה מפני שהוא מין אילן ואנן בעינן ממיני ירקות וכדתנן בהדיא אלו ירקות וכו' וכן מבואר בש"ס דפריך ואימא הרדופני וכו' והוא שלא כדעת מג"א ושלא כדעת ההג"ה דאף אם נימא שיש לו שרף ופניו מכסיפין וכדפירשנו במ"ב מ"מ סימנים אלו לא מהני אלא בירק. אם לא דלא כתב הרמ"א לצאת בזה מדינא אלא לזכר בעלמא כשאין לו מחמשת מינים וכעין שכתב גם הגר"ז וצ"ע.
ודע עוד דסימנא דיש לו שרף ופניו מכסיפין אע"פ שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטוהו מ"מ נזכר הוא בכמה פוסקים עיין בריא"ז וברשב"ץ ובמהר"ם חלאווה שהעתיקו סימן זה לדינא ובבית מאיר כתב דאפשר דגם הרי"ף ודעמיה שהשמיטוהו הוא רק מפני שאין אנו בקיאים בסימנים אלו היטב וע"כ נהי דקשה לברך על סמך סימנים אלו מ"מ אם אין לו ה' מינים בודאי יחזור אחר כל מין מר מירקות שיש לו סימן שרף ופניו מכסיפין ובלבד שיהא ראוי לאכילת ב"א. והנה ע"ד מ"ש לעיל בענין מרור אם בעינן שתהא ראויה לאכילה מצאתי כעת בפמ"ג שמסתפק קצת בזה דאולי יוצא במרור אף שאינה ראויה לאכילה ולא ראה דברי הראשונים הנ"ל וגם פשטות הש"ס דבעינן שיהא ניקח בכסף מעשר וכנ"ל (ועיין ברש"י שם) ומה דהוקשה לו על קושית הגמרא אימא מרירתא דכופיא י"ל דזהו משני הש"ס אף לסברא דלא בעינן שיהא ניקח בכסף מעשר אבל מ"מ הלא אינו כלל גידולי קרקע אבל להמסקנא באמת לא צריכנא לשינויא דגידולי קרקע וכן דרך סוגית הש"ס בכמה מקומות:

א

פחות מכזית – מכאן משמע דדבר שטיבולו במשקה צריך נטילה אפילו בפחות מכזית אף בפת גמור כתב המחבר בסימן קנ"ח ס"ג בשם י"א דאין צריך נטילה בפחות מכזית וזהו שלא כמו שכתבנו שם במשנה ברורה בס"ק כ' וכבר העירותי זאת בהדפסה שניה בשולי הגליון אכן כעת מצאתי לי תנא דמסייע לדברי הלא הוא הרשב"ץ בס' יבין שמועה ד' ל"ה שכתב בענין כרפס דדעת הרמב"ם דבעינן כזית וכתב דכן מסתבר דכיון דצריך נטילה בודאי כזית בעינן כבאוכל פת גמור דמסתבר דאינו חייב בנטילה דבודאי לא גזרו בכגון זה משום סרך תרומה וכמו כן לענין פירות בדבר שטיבולו במשקה והביאו גם במטה יהודה הרי ממש כדברינו וצ"ע לדינא:

ב

ואינו מברך אחריו – עיין במ"ב וכתב הגר"א בביאורו דכ"ז הוא כפי שיטת המחבר בסימן תע"ד דמברך רק ברכה אחת על ב' כוסות הראשונים ומשום דהלילא והגדה לא הוי הפסק ולהכי אינו מברך ברכה אחרונה דאסמך ברכת כרפס יאכל המרור בלי ברכה אבל לפי שיטת הג"ה וכפי מנהגנו דמברך אכל כוס וכוס דא"א לסמוך אברכת כוס ראשון משום דהפסיק בהלולא והגדה וא"כ א"א לומר דסומכין אנו באכילת מרור אברכת כרפס שהרי הפסיק בהגדה והלילא (אלא דפטורא דמרור מברכה משום דהוי כדברים הבאים בתוך הסעודה דנפטר בברכת המוציא) וא"כ הרי חייב לברך ברכה אחרונה אחר אכילת כרפס כיון דלא שייך לסעודה הבאה אחר כן זהו תורף דברי הגר"א. ובאמת הרב מג"א נזהר מזה וכתב בסימן תע"ד דאכל כוס צריך לברוכי לכולי עלמא ואפילו למאן דס"ל דהגדה והלילא לא הוי הפסק ומשום דכל חדא וחדא מצוה בפ"ע להכי צריך לברך על כל אחת (וכמו שכתב הרי"ף בתחלת דבריו בשם רבוותא) ולפי דברי מג"א נדחו דברי הגר"א וכמג"א כתבו הרבה אחרונים למעלה בסימן קע"ח סעיף ו' זולת הט"ז עיי"ש וצ"ל דגם כאן י"ל סברא זו דכרפס ומרור ב' מצות נינהו ולהכי אין אחת פוטרת את חברתה וצ"ע:

א

(שם במג"א ס"ק ד') כתב המהרי"ל דנוהגים ליקח כרפס, נ"ב בלשון יוני ולטיין. אפיא. וסי' ר"ת אל פועל ישועות אתה ובל"א זעללער ועיין ח"ס או"ח סי' קל"ב:

ב

במחבר ס"ה תמכ"א נ"ב רמז ר"ת תמיד מספרים כבוד אל ועיין תשובות או"ח סי' קל"ב [שם כתוב בזה"ל אודות מצות ומרור בפסח אמת נכון הדבר מ"ש החכם צבי (והוא בסי' קיט) ותוכן דבריו שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שהוא הראש והראשון השנוי במשנ' ומצוה לחזור עליו הוא הירק שקורין במדינתינו (סאלאט) והכי נהגו כל רבותי זצ"ל ואנו נוהגין אחריהם אך רגיל אני לדרוש בשבת הגדול מי שאין לו אנשים מיוחדים מסויימים בעלי יראה הבודקים ומנקים אותו מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאד מאד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות, ע"כ מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי טובל יקח התכמא שקורין קרי"ן ואם הוא נמנה שלישי במשנה והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר מכל מקום חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפי' בספק משום קיום עשה דרבנן דמרור בזמן הזה דרבנן ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא] ומדיוצאים בקלחים אפילו ביבישים ובעלים נמי דעת הפר"ח שיוצאים כמושים וידוע בחוש דכמושים ויבישים לא עמר טעמו בו וריחו נמר טפי הרבה מכבושים במים מעת לעת דאוסר המג"א לקמן ס"ק י"ד והח"י דפליג דמים לא מפיג טעם רק כבוש בחומץ מכל מקום גם זה ברור דיבש גרע מכבוש בחומץ כדי שיעמוד על האור ויתחיל להרתיח וע"כ צ"ל שאני התם דטעם מרירות נפק ע"י כח אחר המעורב דהיינו כח חומץ או אפילו רק מים משא"כ כל זמן שהירק בעצמו בלי כח אחר אינו מפסיד כל זמן שקצת מרורות של עצמו נטעם בו ולאפוקי עלה כמוש להאוסרים והיינו טעמא שנהוגים למלול התמכא כדי להפיג מרירתו קצת שיוכלו לאכול ממנו כזית, וכן כשהיינו מסובין על השלחן מרנא חסיד שבכהונה כבוד מוהר"ר נתן אדלער בשנת תקמ"ה בוויען לא נמצא חסא לטי"ך מבלי תולעים וצוה למלול תמכא ואכלנום והארכתי בזה שלא כדברי הגאון בהגדה מעשה ניסים בתחלה שאוסר הש"ס ברכות דף ל"ט ע"א פרמונא פרימא זיטא למתוקי טעמא עבידא והוה ק"ו משלוקא במים ע"ש ולפמ"ש ליתא לק"ו דיליה. ועוד נראה לי דאי אפשר לאכול פסח ומצה עם לענה או אפילו תמכא דהוה שלא כדרך אכילתו כמ"ש הרמב"ם דמערב דבר מר הוה שלא כדרך אכילתו אלא ע"כ הפיגו טעמא ע"י פרימא זוטא ועיין לקמן סימן תע"ה במג"א סק"י ובאמת תמכא מפורר טבול בחומץ נאכל כך וצ"ל אם ישהנו בחומץ תו אין לברך על אכילת מרור מכל מקום אחר שמלאו כריסו לא יברך תו על אכילת מרור:

ג

(שם במג"א ס"ק י"ד בד"ה) כ' מהרי"ו וכו' וכ"ש כשנשרש. נ"ב ולפמ"ש התוס' בר"ה י"ג ע"א דיש לגוי במה שזרע י"ל ירק שאינו מתקיים וזורע בכל השנה יש להגוי משא"כ אילן המתקיים אפשר שעודנו עומד מבעליו הראשונים ואינו נגזל וק"ל. ומיהו יש לעיין בב"מ דף ק"א ע"כ משום כיחשא דארעא ע"ש ודו"ק:

ד

(שם) במחבר ס"ז כדי שישאלו. נ"ב לשון הרמב"ם פ"ח הלכה ב' וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה וכו' משמע שהקורא ההגדה יאמר מה נשתנה. ובגמרא משמע אם הבן שואל לא יאמר הקורא אלא עבדים היינו:

ה

(שם) במג"א ס"ק כ"ט שנקרא אה"ך. נ"ב יו"ד וי"ו ה"ך והיינו אצב"ע גימטריא קס"ג במילוי יאהו"ה ובאצבע לקו י' מכות מגיע לכל מכה י"ו וג' עשיריות שהם הזיינים של י"ו והלוחות באצבע אלקים מגיע לכל דיבור י"ו היינו שאמרו חז"ל הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים:

א

סעיף ה' אלו ירקות שיוצא בהם ידי חובתו וכו'. נ"ב גרסינן במס' פסחים דף ל"ט ע"ב בעי רמב"ח מהו לצאת במעשר שני במרור וכו' עד אמר רבא מסתברא מצה ומרור עמ"ש ביאור הסוגיא הזאת בספרי על או"ח משנת תרי"ב בהלכות ברכת המזון סי' קפ"ד והוא בחיבורי שם דקל"א ע"א ע"ש ודו"ק:
(שם סעיף ה' בהג"ה) ואם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר וכו'. נ"ב הנה נראה לפענ"ד ברור שמותר ליקח צנון שקורין רעטיך במדינתינו למרור דהרי מפורש במג"א ובה"י שתמכא הוא שקורין מרעטיך ואם שבאשכנז קורין לקריין רעטיך מ"מ גם לרעטיך קורין רעטיש וא"כ שניהם נקראים כן רק להיות ניכר ההפרש ביניהם קורין לזה מרעטיך ולזה רעטיך אבל שורש שניהם הוי אחר והשכל נותן כן כי בצנון נמי יש בו קישוי כמו בקריין ותחלתו רך וסופו קשה והוי דבר חריף כמו קריין והרי דעת הרמ"א דבלא"ה יוצאין בכל ירק מר וכן דעת רש"י בחומש כמ"ש המג"א ואין זה סותר לדברי המשנה די"ל דבשלמא בהני מינים של אכילת מצה דבזה מפורש בתורה גבי חשובות א"י דדוקא בחמשה מינים חשוב פת ואינך לא הוי פת וגם אין באים לידי חימוץ ובמצה בעינן שיבוא לידי חימוץ לכך אין יוצאין רק בהני השנויין במשנה אבל מרור דאינו מפורש בתורה מה הוא ולכך שפיר פירש"י דמן התורה כל ירק מר נקרא מרור רק שחז"ל מנו אלו שהם מצויים במקומם שהם תחלתן רק וסופן קשה ולכך מצאו אלו ומנאם. וכיוצא בזה הוא במגילה דף י' למה מנו חכמים את אלו וכו' אלא מצאו את אלו ומנאום ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך וכו'. הרי אף דמנו חכמים את אלו אין ראיה דוקא אלו די"ל דמצאו אלו ומנאום. כן ה"נ במרור הם מצאו אלו ומנאום וה"ה אם נמצא מין אחר כיוצא בהם נמי הוי מרור ולכך פירש"י כיון דהתורה לא פירשה המין כל מה דהוי ירק מר קרוי מרור משא"כ במצה דהתורה פירשה דבעינן שיבא לידי חימוץ ושיהיה נקרא פת והתורה פירשה דפת לא הוי רק חטה ושעורה לכך בזה בעינן אלו דוקא משא"כ במרור ולכך עכ"פ לענין רעטיך דהוי ספק לנו אם הוי בכלל תמכא הוי ס"ד דלמא הוי בכלל תמכא ואת"ל לא הוי בכלל תמכא אולי כרש"י וכהרמ"א דיוצאין בכל דבר. והעיקר נראה לי דהן קריין והן רעטיך הוי בכלל תמכא והם לאחדים כנלפענ"ד נכון וכן הגידו לי כמה זקנים שראו שיוצאין ידי מרור ברעטיך ודו"ק:

א

[א] [לבוש] ואין צריך ליטול וכו'. כן כתב רמ"א וכן הסכים הט"ז ושכן מנהג פשוט שאין נוטלין, ואם אין ידיו נקיות יטול מעט אבל אין לברך על הנטילה ולטיבול ראשון יטול בלא ברכה ולטיבול שני יטול בברכה, ומה שהקשה מגן אברהם הא בכל השנה אין נוטלין ידיהם לטיבול לא קשה מידי כמו שכתב הלבוש סעיף ו', וזה לשון מהרי"ל דאי נוטל קודם קידוש אז נראה דהלכה כבית שמאי דנוטל ידיו ואחר כך מקדש, עד כאן. כן הוא פירש מה שכתב דרכי משה דסבירא ליה לבית שמאי קידוש צריך נטילה רצה לומר דנוטלין קודם מזיגת הכוס דהיינו קידוש ודו"ק כי קיצרתי, ומגן אברהם תמה לחינם, ובמעגלי צדק כתב טעם דאמירת הגדה הוי הפסק בין נטילה לאכילה:

ב

[ב] ומקדש וכו'. ואם שכח דינו כדלעיל סימן רע"א סעיף ח' אבל אם שכח לומר הגדה אין לו תשלומין דכתיב בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (אחרונים):

ג

[ג] שהחיינו וכו'. כתב חק יעקב אם לא בירך בליל ראשון ואמרו בליל שני יצא ממה נפשך דאם ראשון קודש השלים ביום שני ואם ראשון חול אין צריך להשלים ואם אמרו בראשון ולא בשני מברך כל שבעה כשיזכור ועיין סימן תצ"ד ס"ק:

ד

[ד] [לבוש] לפי שעתיד וכו'. ומהרי"ל כתב שאין מברכין שעשה ניסים אלא אמצוה דרבנן כגון חנוכה ופורים, ומטה משה כתב בשם רב עמרם דיום ישועה הוא ועדיף מניסים:

ה

[ה] [לבוש] הבדלה וכו'. מיושב (מטה משה), כמו הלל שבכל השנה בעמידה ובליל פסח בישיבה משום הסיבה וחירות כמו שכתב סוף סימן תכ"ב, ולפי זה אין לעמוד גם בהתחלות ויכלו:

ו

[ו] [לבוש] שבע הבדלות וכו'. באבודרהם פירש בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים הרי שלוש ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינו מן המנין אלא אגב דאמרינן ליה בעלמא אמרינן ליה הכא, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, וזהו אוכל נפש שמותר ביום טוב הרי ארבע ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת זה יום טוב אחרון של חג שחלק מששת ימי חול המועד שלפניו הרי חמשה והבדלת את עמך וכו' הם שתי הבדלות בין כהנים ללוים ולוים לישראלים, וקשה הא ליכא ששת ימי חול המועד ודוחק ליישב:

ז

[ז] ואחר כך יבדיל וכו'. ואזי מבדיל על הכוס ואם נזכר באמצע סעודה מבדיל מיד על הכוס ולא יברך בורא פרי הגפן ואם שכח עד אחר ברכת המזון יאמר הלל והבדלה על כוס אחת כיון דאי אפשר בענין אחר:

ח

[ח] [לבוש] צריך לשתות וכו'. בלא ברכה עיין סימן תע"ב סעיף ז':

ט

[ט] שלא ישתכר וכו'. משמע דשאר משקים שאין משתכרין מותר:

י

[י] ושני וכו'. ברוקח זכר למשה ואהרן הוא תמוה ואי לאו דמיסתפינא אמינא דבתוס' (פסחים) קי"ד ( ע"ב ד"ה אחד) כשחל יום טוב בשבת אין צריך זכר לחגיגה דשמא יבנה בית המקדש ויטעו להקריב חגיגה בשבת, מיהו אומר ר"י שלא יטעו דכשיבנה בית המקדש משה ואהרן יהיו עמנו וליכא למיטעי, עד כאן, ואם כן כוונת רוקח דאף ארבעה עשר שחל בשבת בעינן שני תבשילין זכר למשה ואהרן ולכך ליכא למיטעי:

יא

[יא] [לבוש] חסא וכו'. תימא דבפסחים דף ל"ט חשיב המשנה תמכא במקום חסא וכן בטור ושולחן ערוך, ועוד תימא דהש"ס קאמר מאי חזרת חסא, לכן נראה לי שיש טעות סופר בלבוש וצריך לומר תמכא במקום חסא:

יב

[יב] [לבוש] שהוא לענה וכו'. פירוש ווערמו"ט (מהרי"ל), והברטנורה פירש מין כוסברתא מר ביותר ור' דוד אבודרהם כתב חזרת של יער שהוא מרה ורש"י פירש אמרפנ"ייל פופ"רץ וראב"ן כתב יירמו"רא בלשון אשכנז. כתב הגהות מיימוני עולשין קירב"יל קרושפ"יל בלשון ערבי דיונד"בר בלשון ספר"ד, עד כאן, ור' דוד אבודרהם כתב הנד"בי בערבי ובתניא קריספונ"ייא בלע"ז ובערוך דמשט"קי ובלע"ז סינצו"ני ובשל אסקרו"לא ובגמרא מפרשין עולשין הינדיבי והוא בלשון ישמעאל ובלשון יון ובלע"ז דאמיטי"קה שמה אינדי"בא וזה מצוי אצלנו תמכא מרוב"ייו ואחרונים כתבו שהוא קריי"ן או מערט"יך ובערוך קארד"וש בלע"ז ורי"ף פירש סריס בערבי, וברוקח אגרורין ובחק יעקב נפל טעות בזה. חרחבי"נה כתב ר' דוד אבודרהם שהוא קערצ"נה בערבי ויש אומרים שהוא חנדק"וק וברוקח סביב הדקל ורול"ייא, עד כאן, והא מפירוש רש"י סיב הדקל וויד"לא:

יג

[יג] בשורש וכו'. פירוש מה שעומד בקרקע קרוי שורש ומה שלמעלה מקרקע קרוי קלח ובסוף תשובת משאת בנימין זה לשונו אני נוהג ליקח העליון וקצת מן הקרי"ן עצמו כשעור עובי אצבע שזה ודאי למעלה מן הקרקע הוא, עד כאן, ומגן אברהם הסכים לפוסקים דשרשים קטנים המתפצלין לכאן ולכאן נקרא שורש אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עד למטה מזנבו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל:

יד

[יד] לא כבושין וכו'. בתוס' דף ל"ט זה לשונו משמע דשלוקה הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוי זו ואין צריך לומר זו עד כאן לשונו, והקשיתי באליה רבה ליו"ד סימן ע"ג דאכתי הוי זו ואין צריך לומר זו מדתנא ברישא כבושין דמסתמא בשול ושלוק עדיף מכבוש ותרצתי דתוס' לא דקדקו אלא בבישל שהוא בכלל שלוקה הוי זו ואין צריך לומר זו מה שאין כן בכבושה שאין בכלל בישול רק הוא כבישול לא דקדקו למתני בזו ואין צריך לומר זו. והנה גיסי בספר חק יעקב הוכיח מתוס' הנזכר לעיל דדוקא כבוש בחומץ מיירי דעדיף מבישול אבל מים מותר לשרות המרור מעת לעת דזה גרוע מבישול ולמאי דפרישית אין ראיה מתוס', ועיין מזה ברוקח סימן תמ"ה, וזה לשונו זו ואין צריך לומר זו קתני דכבוש חזק יותר משלוק ושלוק מבישול דשילוק הוא מבושל מעט, מיהו יש שליקה שהוא יותר מבישול וכו' עד כאן לשונו, וסתם כבוש בחומץ הוא. ובזה ישבתי תמיה גדולה על רש"י שפירש בפסחים שם ובברכות דף ל"ט ובפרק כל הבשר ובסוף פרק עור ורוטב וביצה דף ט"ז ובריש פרק הנודר מן המבושל דשלוק הוא יותר מבישול ובנזיר דף מ"ה פירש שולקין לא בישול יפה אלא סבירא ליה כרוקח דיש שני מיני שלוק במתניתין וכן צריך לומר לפירוש הר"ש פרק י' דתרומות ודו"ק. כללא דמילתא שאין להקל בשריית מעת לעת בפרט שכל אחרונים אסרו בפירוש וכן משמע בסימן תקכ"ז סעיף ג' ומה שכתב חק יעקב מנהג של ישראל תורה ששורין כדי שיהא לחין ולא כמושין, עד כאן, קשה הא לזה סגי בפחות מעת לעת ומכל מקום בשעת הדחק יש לסמוך להקל כשנשרה דיעבד מעת לעת במים. ונראה בערב פסח שחל בשבת מותר ליתן החזרת במים בשבת דהא קיימא לן סימן שכ"א סעיף י"א מותר להשקות התלוש כדי שלא יכמוש אף דמיירי שם שראויין לאכילה ביומו וחזרת אין אוכלין בערב פסח דזה אינה מדינא אלא יש שנהגו בסימן תע"א ועוד הא נהגו לטלטלו וקיימא לן בסימן שכ"א דבטילטול תליא השקאה כן נראה לי ועיין סימן תמ"ד ס"ק ג'. ודין כמושין מחלק ריא"ז בשלטי גיבורים דעלין אין יוצאין וקלח יוצאין בכמושין וכן הוא פירש מגן אברהם, ומה שציין בין לחים צריך לומר הם לחים עיין שם, ולפי זה צריך לומר הפירוש בש"ס שוין שיוצאין בהם כמושין קאי אקלח ולא אעלין וכן מחלק בירושלמי ועל פי זה תרצתי בבירור באליהו זוטא קושיית כנסת הגדולה עיין שם ודו"ק, ומכל מקום לדינא צריך עיון מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים דין דכמושין אלמא דסבירא ליה דיוצאין אף בעלין כמושין וכן משמע הש"ס דילן, עוד דלמאי דסלקא דעתיה דמקשן דקאי אעלין ואפילו הכי יוצאין, וזה דעת שלטי גיבורים וכן פסק הראב"ן דף ע"ג:

טו

[טו] וכולם מצטרפין וכו'. פירוש כל מיני מרור אבל כבושין שלוקין ומבושלים הנזכרים לעיל אינן מצטרפין, ולפי זה קשה בתוס' הנזכר לעיל אמאי לא פירשו דשליקה טפי מבישול על מתניתין בשלמא בלא פירוש הנזכר לעיל יש לומר משום דסיפא דמתניתין דמצטרפין לכזית קאי גם אכבושין וכו' ואם כן הוי לא זו אף זו אבל לפירוש הנזכר לעיל קשה, ואולי דמכל מקום ניחא לתוס' לפרש כן בברייתא משום דאפשר למיטעי במתניתין ודו"ק. מי ששם מרור שלו בקרקע כדי שיהא לח ושוכחו מותר להוציאו ביום טוב (כנסת הגדולה תע"ב):

טז

[טז] [לבוש] שתחילתו מתוק וכו'. כן הוא בירושלמי וסיים בתחילה במיטב הארץ הושב את אביך ואחיך ואחר כך וימררו וכו' אבל בש"ס דף ל"ט תחילתו רך וסופו קשה פירש רש"י בתחילה נשתעבדו בהן על ידי שכר שהיה שוכרין אותן מרור סופו הקלח שלו מתקשה כעץ:

יז

[יז] ואם אין לו חזרת וכו'. ומשמע דאף על פי שמצוה בחזרת והוא תמוה דחזרת הוא חסא כדלעיל ומצאתי כתב דחזרת הוא חסא ונקרא בלשון אשכנז לטי"ך ובלשון רומא ולקטוק"ה ובספר הרפואה נמצא ממנו שבעה מינים ואין לאחד מהן שום ענין ויחס עם עשב הנקרא בלשון פולין זערזו"ך כפי מה שרצה לפרש בו הלבוש במחילתו עד כאן לשונו, ובלבוש סימן תפ"ו כתב שהוא לטוג"א ושאר מינים נתבאר לעיל. כתב מגן אברהם העולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלין הקלח, ונראה לי הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהן אלמא דעלין עדיפי לכן נוטלין לברכה ומפני שאין עלה הרבה כל כך שיוכל לאכול גם כזית בכריכה לכן נוטלין הקלח לכריכה, עד כאן, וצריך עיון הא מסיק בגמרא דף ל"ט דיוצאין בקלח פירושו מפרש על בין לחים בין יבשים לאפוקי העלין לחין אין יבשים לא ואין לומר דדייק לשון יוצאין שהוא לשון דיעבד דהא תנא אלו דברים שאדם יוצא בחזרת וכו' אלמא דלשון יוצא הוא לכתחילה וכן משמע ממה שכתב בסימן תרל"ו ס"ק ד' אלא הטעם דעלים אינו חזק ואינו מצער כל כך ויוכל לאכול כזית בודאי שהוא כחצי ביצה לברכה, ואפשר מדתנא בברייתא יוצאין בהם ובקלח שלהם דתנא עלין קודם לקלח וכן הולכין אחר סידור מיני מרור. כתב חק יעקב מי שהוא חולה או איסטניס מותר ליקח מאיזה מין מרור שערב עליו יותר ואם אי אפשר לו כלל על כל פנים יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר ולא יברך וראוי לדחוק עצמו בכל יכלתו לקיים מצות חז"ל אף אם יכאוב עליו, מיהו שאר מיני ירקות שאינו מחמשת מינים הנזכרים לעיל לא יקח כלל ועל כל פנים לא יברך כמו שכתב המגן אברהם והיינו שהשמיט הלבוש. מה שכתב רמ"א ואם אין לו וכו' יקח שאר ירק, כתב מהרי"ו מהר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזל פסול אם כן לא יעקור ישראל מרור כמו אסא בסימן תרמ"ט, ונראה לי דלאו דוקא דאסא מתקיים בקרקע משום הכי הוי כקרקע, עד כאן, ופירש מגן אברהם כיון דמרור אין מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקנייה הכותים ביאוש והוי שינוי רשות ביד ישראל ומיירי שנתבשל כל צורכו ועומד לתלוש, עד כאן, ודוחק מאוד ועוד דבכל הדברים כשנתבשל כל צרכו הוי כתלוש בסימן צ"ה בחושן משפט, ועוד דהרבה פוסקים שם פסקו דהוי כמחובר, ולעניות דעתי איירי מהרי"ו כמו שכתב קודם דנוהגין כותים לנטוע מרור באדמה תוך שברי חרס ואם כן הכי פירושו דאסא מתקיים בקרקע מה שאין כן מרור הוא בשברי חרס, גם תמיהני שלא הזכיר מגן אברהם מתשובת הר"ש שהביא בהג"ה מהרי"ל ומעגלי צדק דפסקו דהמשרת העוקר יתנו לבעל הבית והוי שינוי רשות ואחר כך מותר ליתן בעל הבית למשרת במתנה:

יח

[יח] [לבוש] מעט יין. ואם חל בשבת יתן המשקה מערב שבת ואם שכח יתן המשקה תחילה ואחר כך יניח לתוכה החרוסת עיין סימן שכ"א (אחרונים). עוד שם מדין פירורי מצה שנותנין ביין בשבת:

יט

[יט] הדומה לתבן וכו'. שהם ארוכין לכן לא ידוק או שלא ידוכן היטב. כתב מעגלי צדק סימן לדבר שלא ישכח בחרושת אב"ן ובחרושת ע"ץ, אב"ן איפי"ל בי"רן נוסי"ן, עץ ראשי תיבות עינג"בר צימרינ"ד. כתב שבלי הלקט עוד יש שם קליות ואגוזים ומיני מגדים ופירות לשדל את התינוקות לנדד שינה מעליהן, עד כאן, ומצאתי בראב"ן דף ע"ה קליות פרי כעין אגוזים וגדילים על עצי ארזים ואוכלין אותם חזרים וגם בני אדם ומשחקין בהם התינוקות ואינו מלשון לחם [וקלי] וכרמל דהא מין דגן אסור לפני עומר, עד כאן, אבל רש"י ורמב"ם בפסחים דף ק"ט פירשו קליות קלי מחטים ישנים. ירושלמי נקרא חרוסת זכר ללבינה שהיא מעשה חרסין והוא מטיט:

כ

[כ] [לבוש] זרוע וכו'. ויהא מעט בשר סריך עליו (דרכי משה):

כא

[כא] [לבוש] לצלות וכו'. ולכך נוהגין שלא לאכול הזרוע דהא אין אוכלין צלי בליל פסח לכן אם שכח לצלות מבעוד יום אסור לצלות בליל יום טוב אם לא שרוצה לאכלו ביום ורש"ל וב"ח ושל"ה נהגו לבשלו ומיד אחר הכריכה אכלו וחלקו ממנו לכל המסובין והט"ז הסכים למנהגינו דבש"ס אין ראיה לאכלן אבל הביצה מותר לאכלן לכולי עלמא אף צלוים עיין סימן תע"ו סעיף ב':

כב

[כב] [לבוש] למעלה וכו'. פירוש סמוך לו. כתב מהרי"ל שלושה מצות ותבשילין וירקות וחרוסת כולן יהא מונחין בקערה לאפוקי מאותן אשר מניחין מקצתן בשולחן חוץ לקערה, עד כאן, ואחר כך כתב דמהר"ש היה נוהג להניח הירקות וחרוסת בקערות מיוחדת ולא בקערה שבה המצות, וממה שכתב מגן אברהם זה לשונו, ולאחר שיאכל הירק מסלק הירק ומי מלח מקערה, עד כאן, משמע כדבריו הראשונים:

כג

[כג] [לבוש] לברך וכו'. כבר נתבאר שנוהגין שלא לברך:

כד

[כד] פחות מכזית וכו'. ואם אכל כזית כתב עולת שבת בשם תשובת הרשב"א וב"ח דצריך לברך ברכה אחרונה אחר ברכת המזון, ותמיהני באליהו זוטא עליו ובררתי דעת הב"ח ותשובת הרשב"א סימן תמ"א דמברך אחר אכילת מרור. והנה מגן אברהם לא הזכיר מפוסקים הנזכרים לעיל ופסק דאם אכל כזית לא יברך ברכה אחרונה כיון דספיקא הוא, ולעניות דעתי מבואר בטור יו"ד ובית יוסף דאין הספק אלא לברך קודם אכילת מרור דאם יברך קודם יצטרך לברך בורא פרי האדמה קודם מרור וזה ספיקא הוא דילמא ברכת המוציא פוטרת מרור כמו שכתבו התוס' בפסחים דף קט"ו אבל כשכבר אכל מרור ולא בירך למה לא יברך ברכה אחרונה על הירקות אחר מרור דאף שנאמר דמרור הוי כדברים הבאים בתוך הסעודה שאינה טעונה ברכה גם לאחריהם מכל מקום אין לו כח למשוך אחריו הירקות שלא יברך ברכה אחרונה על הירקות וכן הוא הפירוש מה שכתב בית יוסף בשם המגיד:

כה

[כה] בורא פרי האדמה וכו' ומטבל וכו'. משמע קודם שיטבול מברך כמו שכתב מהרי"ל כדי שיהא עובר לעשייתן והוא הדין במרור, ומגן אברהם הקשה הא הברכה לא קאי רק על האכילה וצריך עיון, עד כאן. ולעניות דעתי כיון דטיבול עצמו מצוה הוא כמו שכתב במהרי"ל היה ראוי לברך על הטיבול אלא דנכלול בברכת בורא פרי האדמה וכן במרור דוגמא לדבר חרוסת בסימן תע"ה סוף סעיף א', אם כן הוי עובר לעשייתן קודם טיבול. אסור וכו'. אבל הט"ז ומגן אברהם התירו לעשות מי מלח מעט הצריך לאותו סעודה עיין סימן שכ"א סעיף ב':

כו

[כו] [לבוש] אם צריך וכו'. הקשה עולת שבת סימן קע"ד מאי שנא משותה קודם סעודה דאין צריך ברכה אחרונה, ואשתמיטתיה דברי ב"ח כאן דירקות לא נחשבו כל כך להמשיך תאות המאכל כמו שתיה דקודם הסעודה:

כז

[כז] [לבוש] ועוד בשמו וכו'. ועוד דבימי אלול גדלים בו קוצים דומה לתבן שקששו (מהרי"ל), וכשלא היה מוצא כרפס היה לוקח קפלוט הנקרא לאווך דנאכל כמות שהוא חי כמבושל וראוי לברך עליו בורא פרי האדמה ולא נטל שום או בצל משום ריחן והיה מסופק בפיטרזלי"ן (מעגלי צדק), והא דנוהגין בפיטרז"לין עיין מגן אברהם:

כח

[כח] ויתן חציה וכו'. כתב רש"ל וחלק גדול טמון גם ראוי לברכה בתוך המטפחת ולהניח בין כר לכסת וכשרוצה לאכול יוציא כמו שהוא בתוך המפה ישליך לאחוריו ויאמר כך היו אבותינו הולכים עם משארותם צרורות בשמלותם. ויגביהה וכו'. ונכון להגביה הקערה בידו אחת והמצה בידו אחרת (פ"מ):

כט

[כט] הא לחמא וכו'. האומר כהא או הא כלחמא לא הפסיד (מגן אברהם), משום דאין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו. כל דכפין וכו'. קאי על בני ביתו שהרי המפתח סגור (ראב"ן):

ל

[ל] להסירו וכו'. ועכשיו לא נהגו להסירו משום דיודעין התינוקות שאלו הדברים לא ניתנו על השולחן לצורך אכילה (מגן אברהם), ולא ידעתי למה הא בוצעין ואוכלין ממצות:

לא

[לא] וישאלו וכו'. ומשיבין לו שאין רשאין לאכול שיספרו מתחילה ביציאת מצרים:

לב

[לב] ומוזגין וכו'. ואין צריך שטיפה והדחה (רש"ל), ואינו אוחזו בידו עד שיגיע לוהיא שעמדה וכו' עד הקב"ה מצילנו מידם ויחזור ויעמיד הכוס על השולחן עד לפיכך כו' כדלקמן וכל שאוחז הכוס בידו יכסה הפת (של"ה):

לג

[לג] [לבוש] אבל אין לומר וכו'. אבל במהרי"ל כתב שגם יכולין לומר אין אנו חייבין דמה שהגיה בגמ' שאין לומר חייבין היינו מקושיא וכי חיובא לדרדקי אבל לגדולים שייך חיובא, עד כאן. וקשה לפי זה מאי קאמר בגמרא דף קי"ד אם כן מאי מצוה דילמא לגדולים קאמר:

לד

[לד] [לבוש] ונאמר לפניו וכו'. משמע שאין לומר שירה חדשה, ולפי זה יש לומר ונאמר בחולם וכן הסכים בדרישה ודעת רש"ל ושל"ה ואחרונים לומר ונאמר בסגו"ל דקאי על גאולת מצרים שעברה גם לומר שירה חדשה. כתב של"ה אמירת הגדה אין לישב מוטה אלא באימה ויראה סומא חייב בהגדה. תפוס שאינו יודע אמירת הגדה יקרא בחומש כל פרשיות של יציאת מצרים (ב"ח סימן ר"ס). כתב ר' דוד אבודרהם למה אין מברכין על אמירת הגדה כמו במקרא מגילה דהא מצות עשה הוא שנאמר והגדת לבנך, ויש לומר דבמה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא, ורשב"א תירץ שהיא מצוה שאין לה קצבה ידוע ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא אבל כל המרבה הרי זה משובח נקראת הגדה על שם והגדת לבנך וגו':

לה

[לה] באצבע וכו'. נוהגין לזרוק באצבעו על שם אצבע אלהים הוא דלא כמו שכתב בהנהגת מנהגים לזרוק בזרת (דרכי משה). חרבו וכו' שנקרא יו"הך (דרכי משה):

לו

[לו] [לבוש] לא יגביה וכו'. ומכל מקום צריך שיסתכל בו שצריך להקדים וכו' וכשחל פסח במוצאי שבת יאמר מן הפסחים מן הזבחים דאין חגיגה קרובה בשבת, ובליל שני יאמר מן הזבחים וכשחל פסח בשבת וראשון יאמר בהיפך מהרי"ו:

א

ושני תבשילין. ובטור סיים דאפילו חל פסח במ"ש וע' באר הטיב פ"ק ו' וע' בלקוטי ח' ז"א סי' כ"ב דהקשה דברי טור אהדדי:

ב

שמבינים הנשים. באמת אין הנשים חייבים באמירת ההגדה שהיא מ"ע שהז"ג אף שהיו באותו נס דטעם זה לא שייך במצוה דאורייתא ולא יהא אלא סוכה אף שהם היו גם כן מכוסים בענן. אלא חיובא דידן הוא להגיד להם ניסים ונפלאות ה' ע' ת' בי"ד סימן רנ"ג:

א

א) [סעיף א'] מוזגין לו כוס ראשון וכו' והכוסות צריכין שטיפה והדחה דכוס של ברכה הן. דרשות מהרי"ל סדר האגדה. רוקח סי' רפ"ג. וכ"כ מהרי"ב בשם מהרא"י והב"ד ד"מ בסי' תפ"ו או' ב' וכ"כ ח"א כלל ק"ל או' יו"ד. וכתב שם ח"א דאם הם נקיים א"צ שטיפה והדחה בין כוס לכוס אלא סגי בשטיפת כוס הראשון עכ"ל ומיהו עיין לעיל סי' קפ"ג סעי' א' ובדברינו לשם או' ד' שכתבנו דלפי דעת הזוה"ק והתיקו' דכוס של ברה"מ צריך הדחה ושטיפה אפי' אם הוא נקי יעו"ש. ומ"מ טוב שיהיה לו כלי מלא מים סמוך לשלחן כדי לשטוף ולהדיח הכוסות בין כוס לכוס. סה"מ. תו' חיים על ח"א שם או' ל"ד. ועיין עוד לקמן או' קמ"ב וסי' תע"ט או' א'.

א

ב) שם. מוזגין לו כוס ראשון וכו' עיין לעיל סי' תע"ב או' נ"ע ולקמן סי' תע"ד או' ב'.

א

ג) שם. ומקדש עליו וכו' וקודם קידוש י"ל נוסח זה. לשם יחוד קבה"ו (ו"ה יאהדונ"י ) בדחילו ורחימו (י"ה יאההויה"ה ) ורחימו ודחילו (איההיוה"ה ) ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים (יהוה ) בשם כל ישראל ובשם כל נפש רוח ונשמה חיה יחידה המתיחסים אל שורשי נר"ן חיתינו יתידתנו ומלבושיהם והקרובים אליהם והנלוים להם שמכללות אצילות בריאה יצירה עשיה ומכל פרטי אבי"ע דכי פרצוף וספירה דפרטי אבי"ע הנה אנחנו באים לקיים בעה"י כל המצות הנוהגות בלילה הזה שהיא ליל פסח ליל א' של חג המצות והם מצות קידוש היום על כוס ראשון של יין. ומצות רחיצת ידים ראשונה משום טיבול כרפס. ואכילת כרפס ומ"ע של סיפור יציאת מצרים כמש"ה והגדת לבנך ביום ההוא וכו' ומצות ברכת הגאולה על כוס שני של יין. ונט"י שניה עבור הסעודה. וברכת נט"י. וברכת המוציא ואכילת מצה. ומ"ע של אכילת מצה כמש"ה בערב תאכלו מצות. ומצות אכילת מרור כדי לזכור שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים וגם לטבלו בחרוסת זכר לטיט. וכריכת מצה ומרור ביחד כסברת הלל הזקן. ואכילת אפיקומן זכר לקרבן פסח. ורחיצת ידים של מים אחרונים. ומ"ע של בהמ"ז. וגם לאומרא על כוס ג' של יין. ומצות קריאת ההלל ושתיית כוס ד' של יין. לתקן את שורש כל מצות אלו במקום עליון ע"י ההוא טמיר ונעלם. ויהי נועם וכו'.

א

ד) שם. ומקדש עליו. ועיין לעיל סי' תע"ב או' נ"א שכתבנו דכוס א' הוא כנגד חכמה דבינה יעו"ש ובכוס א' יכוין כי הכוס עצמו הוא גי' אלהים אמנם תכוין לבחי' תמורתו (ר"ל כי לה"י דאלהים מתחלפות באותיות הקודמות להם כד"ט וא"ם אין מתחלפות) שהוא שם אכדט"ם וה' אצבעות יד ימינך הם כנגד ה' אותיות אכדט"ם. והיין שבתוך הכוס ג"כ רומז לשם אכדט"ם כי היין גי' ע' ואם תחברהו עם ה' אצבעות האוחזות בו הרי ע"ה כמנין אכדט"ם עם הכולל. ובהוי"ה של ברכת הקידוש תכוין לשם ע"ב שהוא בחי' חכמה.

ב

ד) וכוס שני הוא בחי' בינה דבינה ותכוין בו לשם אכדע"ם בהתחלקו לב' א"ם ג"ל (ר"ל כי כד"ע גי' ג"ל) ובהו"ה דברכת אשר גאלנו יכוין לשם ס"ג שהוא בחי' בינה.

ג

ד) ושני כוסות האחרונים הם בבחי' חו"ג שבדעת ולכן בין ג' וד' לא ישתה כדי שלא להפריד ביניהם. וכוס א' הוא בבחי' חסדים שבדעת ויכוין לשם אכדע"ם בחשבונו שהוא גי' ע"ד ועם הכולל ע"ה שהוא ג"פ יב"ק (ר"ל ג"פ הוי"ה אלהי"ם שכל א' גי' יב"ק) ולשם מ"ה שהוא בחי' חסדים שבדעת. וכוס האחרון הוא בבחי' גבורות שבדעת ויכוין לשם אכדע"ם בבחי' חשבונו שהוא בגי' ע"ד ולשם ב"ן שהוא בבחי' גבורות שבדעת. ואמנם אתה תחבר יחד ב' הכוו' בכוס ראשו' ואח"כ תחזור לכוין שניהם בכוס שני כמבואר כ"ז בשער הכוו' ובע"ח פ"ב ופ"ג יעו"ש.

א

ה) שם. ומקדש עליו. יקדש מעומד. סדה"י. ואין אנחנו נוהגין כן אם לא שחל פסח בשבת משום ויכלו. כנה"ג בהגה"ע וכ"כ בספרו פסח מעובין או' ר"ח. אמנם לפי דברי האר"י ז"ל כל הקידושין צ"ל מעומד בין של שבת בין של יו"ט כמ"ש לעיל סי' רע"א או' ס"ב יעו"ש וכ"כ היפ"ל ח"ב או' א' וכתב שם ומתחיל אלה מועדי ה' וכו' אם חל בחול יעו"ש. ור"ל אבל אם חל בשבת קודם הכל יאמר יום הששי ויכלו וכו'. ואח"כ אלה מועדי ה' וכו' ואח"כ סברי מרנן. ואח"כ ברכת היין וברכת קידוש היום ושהחיינו. וקודם הכל י"ל מזמור לדוד ה' רועי וכו' כמ"ש לעיל סי' רע"א או' ס"ג יעו"ש.

ב

ה) ודע שאין קידוש יו"ט ד"ת כמ"ש לעיל סי' רע"א או' ו' יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' תע"ב או' פ"ג.

א

ו) שם. ומברך שהחיינו וכו' ובזה נפטר שאין מברכין שהחיינו על המצה. מהר"י מולכו בתשו' כ"י. ברב"י או' א' ולכן כשאומר שהחיינו על הקידוש יכוין לפטור מצות אכילת מצה. ועיין לקמן סי' תרמ"ג סעי' א'

א

ז) והא דלא מברך ברגל הטוב והמטיב ה"ט שאין טובה זו משותפת עם חבירו ודמי לירדו גשמים ואין לו שדה בשותפות דק"ל סי' רכ"א דאיני מברך. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ק"א. ברכ"י או' ב' והלק"ט ח"א סי' נ"ח כתב דבמקום הטוב והמטיב התקינו התפילית ובקידוש אתה בחרתנו וכו' ואין לך הטבה גדולה מזו יעו"ש.

א

ח) שם. ומברך שהחיינו וכו' ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה. טור. וכ"כ בס' הפרדס כ"י לרש"י ז"ל והביאו שה"ל כ"י. וכ"כ הרוקח סי' רפ"ג והרשב"ץ במאמר חמץ. והב"ד המחב"ר או' א' ובדרשות מהרי"ל סדר אגדה כתב משום דמצוה הכתובה בתורה היא ואין מברכין שעשה נסים אלא אמציה דרבנן כגון חנוכה ופורים יעו"ש. ור"ע כתב הטעם משום דיום ישועה הוא ועדיף מנסים. מט"מ סי' תרי"ט. פרישה או' ב' א"ר או' ד'.

א

ט) שם. ומברך שהחיינו וכו' ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה. וה"ה בכל יו"ט. עירובין מ' ע"ב. ונ"ל דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביו"ט שני של גליות מברך כל שבעה. מ"א סק"א. ומיהו המו"ק והנה"ש או' א' מגמגמין בזה וסיים שם הנה"ש ומ"מ כבר הורה זקן. וכ"כ ח"ו או' א' כדברי מ"א הנז' א"ר או' ג' חק יוסף או' א' ר"ז או' ב'.

א

י) ואם לא נזכר עד שמיני של פסח בחו"ל כתב הא"א או' א' דצ"ע די"ל דבקיאין בקביעא דירחא וא"א זמן יעו"ש. אבל הר"ז שם כתב דיכול לברך עד סוף יו"ט האחרון של גליות. וכ"כ מ"ב או' א'.

א

יא) וכתב שם ח"י דה"ה בשמיני עצרת אם לא אמר זמן יש לו תשלומין כל שבעה. אבל הא"ר בסי' תצ"ד או' ד' הקשה ע"ז וכתב הא"א בסי' זה או' א' די"ל ספק ברכות להקל. וכן הסכים מ"ב שם.

א

יב) ואם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל שני אמר זמן א"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום שני ואם יום שני קודש הא אמר זמן. ח"י שם. א"ר שם. ר"ז שם.

א

יג) שם. ומברך שהחיינו וכו' ואם שכח לברך קודם השתיה יברך אח"כ מיד שנזכר ואפי' נזכר למחר ביום יברך ואפי' באמצע השוק. ר"ז שם. מ"ב שם. ועיין באו' שאח"ז.

א

יד) ואם אין לו כוס של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס. כ"כ השה"ג על הרי"ף ס"פ בכל מערבין בשם הריא"ז. והוא מגמ' עירובין מ' ע"ב שאמר והלכתא זמן אומרו אפי' בשוק. ופי' שם ר"ח אפי' בשוק ולא צריך כוס. וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם. וכ"כ ח"י או' א' חק יוסף או' א'.

א

טו) ואם שכח לומר קידוש בלילה דינו כדלעיל סי' רע"א סעי' ח' כ"כ העו"ש לקמן ססי' תפ"ה. וכ"כ ח"י סי' זה או' א' א"ר או' ב' חק יוסף או' ב' ר"ז או' ג' דהיינו שלמחר ביום יברך בפה"ג ואח"כ יברך ברכת הקידוש אשר בחר בנו וכו' ר"ז שם. ועיין בדברינו לשם בסי' רע"א סעי' ח' בס"ד.

א

טז) אבל אם לא אמר הגדה בליל פסח אין לו תשלומין דהא כתיב בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. מ"א סי' תפ"ה. ח"י או' הנז' א"ר שם. ר"ז שם.

ב

טז) ודע דאם לא אמר הגדה עד לאחר חצות יאמר אח"כ הגדה ויאכל מצה בלא ברכת אכילת מצה דמידי ספק לא נפקא אי הלכה כראב"ע או לא (עיין לקמן סי' תע"ז או' ט' ואו' יו"ד) וד' כוסות ישתה בברכה אחת על כולן וברכה אחרונה לבסוף. א"א או' ה' דה"ח או' ג'. ונראה דמ"ש בברכה אחת על כולן היינו אם לא הפסיק ביניהן בבהמ"ז אבל אם הפסיק ביניהן בבהמ"ז מברך ברכה אחת על כוס ראשון וברכה אחת על כוס בהמ"ז דבהמ"ז הוי הפסק לענין ברכת היין כמ"ש לעיל סי' ק"ץ או' א' יעו"ש.

א

טוב) שם. ואם חל בשבת וכו' ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שמא יטה כמ"ש לעיל סי' רע"ה סעי' ט' ודלא כדעת מהרי"ו סי' קצ"ג דאוסר. ח"י או' ג' ומיהו דעת חק יוסף או' ג' להחמיר כדברי מהרי"ו משום דהאידנא איכא דלא ידע כלל לא בהבטה ולא באמירה יעו"ש. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

חי) שם ואם חל במו"ש אומר יקנה"ז. פי' יין דהיינו ברכת היין. קידוש. נר דהיינו ברכת מאורי האש. הבדלה זמן. ומה שאין מברכין על הבשמים כתבו התו' בפסחים ק"ב ע"ב ד"ה רב משום דשמחת יו"ט ואכילה ושתיה מועיל כמו בשמים יעו"ש. וכ"כ שם הרא"ש. ועיין עוד מ"ש לעיל סי' רצ"ז או' א'.

א

יט) שם. אומר יקנה"ז. ומה שנהגו העולם להוסיף ולומר בסדר הבדלה ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת. הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך עיין בתו' פסחים ק"ד ע"א ד"ה בעי שכתבו ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת היינו חולו של מועד דשרי דבר האבוד ובשבת אסור הבדלת (והרד"א גרס והבדלת) וקדשת את עמך בקדושתך שתי הבדלית הן בין כהנים ללוים ובין לוים לישראלים והוי מעין חתימה דבין קודש לקודש וסך הכל הן ז' הבדלות יעו"ש. וכ"כ הרא"ש והמרדכי והב"ד ב"י. וכ"כ הרד"א בסדר הגדה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח. ר"ז או' ע' ומיהו מ"ש שם הרד"א ואת יום השביעי זהו יו"ט אחרון וכו' עיין מה שהשיג עליו המחב"ר או' ב' יעו"ש.

א

ך) שם. אומר יקנה"ז. וכתב מהרי"ו בדרשותיו יש נוהגין לעמוד בשעת הבדלה וכן בכל שאר ימות השנה אבל בס' מט"מ סי' תרי"ח חלק עליו וכתב דבמו"ש שחל בו יו"ט יש להבדיל מיושב כמו בקידוש יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ד' ר"ז או' ח' אמנם היפ"ל ח"ב או' ב' כתב דהמנהג שלנו בשגם הוא דבשאר ימות השנה מבדילים מיושב אם חל ליל יו"ט בליל מו"ש אומרים יקנה"ז הכל בעמידה יעו"ש. ור"ל דהגם בשאר ימות השנה אומרים הבדלה מיושב כדברי הש"ע סי' רצ"ו סעי' ו' יעו"ש כשחל יו"ט בליל מו"ש ונוהגים לקדש מעומד כפי דברי האר"י ז"ל וכמ"ש לעיל או' ה' אומרים כל יקנה"ז בעמידה.

א

כא) שם. ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה ישלים וכו' וכ"כ הלבוש דלא יפסיק בהגדה. ומיהו מ"ש ח"י או' ה' על דברי הלבוש הנז' דלא ראה זה בשום פוסק הרי הוא במלחמות פ' ע"פ שחולק על בעל המאור וס"ל שלא התירו אלא בין כוס לכוס אבל משמזגו לו כוס שני והתחיל במצותו לשאול עליו ולדרוש אינו רשאי להפסיק בשתיה יעו"ש. וכ"כ הר"ן שם. מיהו דעת התו' בפסחים ק"ג ע"ב ד"ה רב אשי נראה כדעת בעל המאור דמותר לשתות באמצע הגדה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"א. אבל הגר"א הסכים כדברי המלחמות והר"ן דכיון שהתחיל ההגדה אסר לשתות יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ד' ועיין עוד לקמן סעי' ג'.

א

כב) שם. ולא נזכר עד שהתחיל ההגדה וכו' ואפי' נזכר קודם שהתחיל ההגדה לא יבדיל עד אחר ההגדה דכיון דהבדלה צריך על הכוס למה ישתה כוס אחר שלא לצורך דאע"ג דבין ראשון לשני הרשות בידו לשתות כמה כוסות מדינא דגמ' מ"מ ראוי ליזהר שלא לשתות כמ"ש לקמן סעי' ג' כדי שלא ישתכר הילכך ימתין עד אחר גאל ישראל ואז יעשה שתי קדושות בכוס אחד. אבל אם נזכר קודם אכילת כרפס יבדיל תחלה ואח"כ יאכל כרפס דק"ל אסור לאכול קודם שיבדיל כדלעיל סי' רצ"ט וה"ה אם נזכר קודם אכילת כזית מצה או מרור שיבדיל תחלה ואח"כ יאכל. שו"ג או' ד' מיהו הר"ז או' ז' כתב דאפי' נזכר מיד לאחר ששתה כוס ראשון של קידוש קודם שיאכל הירקות לא ימזוג מיד כוס ב' להבדיל עליו שלא יהא מוסיף על הכוסות יעו"ש. ונראה דדעת השו"ג שכתב להבדיל קודם אכילת ירקות הוא לפי דברי הש"ע לקמן סי' תע"ד שכתב שאין מברכין בפה"ג כ"א על כוס של קידוש ועל כוס ברהמ"ז וא"כ כיון דאין מברכין עליו בפה"ג לא הוי כמוסיף על הכוס ודברי הר"ז לפי מ"ש מור"ם ז"ל שם דמברכין על כל כוס וכוס וא"כ כיון שצריך לברך עליו בפה"ג הוי כמוסיף על הכוסות וע"כ צריך להמתין עד לאחר גאל ישראל ומה אוכל כרפס קודם הבדלה היכא דלא אפשר שרי וכמ"ש לעיל סי' רצ"ו סעי' ג' יעו"ש. ומ"מ נראה דאם תיכף לטעימת הכוס נזכר שלא הבדיל יש להבדיל עליו ואח"כ ישתה הכוס או רובו. ואם נזכר בעודו שותה אלא שכבר שתה רביעית או רובו יש לחזור ולמלאותו ולהבדיל עליו דכיון שנזכר בעודו שותה הרי לא סילק עצמו מהיין וא"צ לברך על כוס זה אפי' לנוהגין לברך על כל כוס כוס וא"כ כיון שא"צ ברכה לפניו ואינו שותהו בהסיבה לא הוי כמוסיף על הכוסות ושרי לכ"ע. ועיין לעיל סי' תע"ב או' מ"ח.

א

כג) שם. ואח"כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות ואין לומר שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דאין אומרין ב' קדושות על כוס א' דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין א' הוא כדאיתא בפסחים דגם בהבדלה אמרינן המבדיל בין קודש לקודש. מ"א סק"ב ח"י או' ו' חק יוסף או' ו' ר"ז או' ז' ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ג' מ"ב או' ה' ועיין לעיל סי' קע"ד או' י"א.

א

כד) וה"ה אם נזכר מיד לאחר ששתה כוס ב' צריך למזוג מיד כוס ג' ויבדיל עליו ולא יברך עליו בפה"ג אלא א"כ שבשעה שבירך על כוס שני היה דעתו שלא לשתות עוד יין בתוך הסעודה ולא קודם הסעודה. ר"ז שם.

א

כה) ואם לא נזכר עד לאחר גמר הסעודה דהיינו לאחר שאכל אפיקומן לא יבדיל על הכוס קודם בהמ"ז שלא יהא כמוסיף על הכוסות שחכמים תיקנו ב' כוסות אחר הסעודה והוא ישתה ג' משא"כ באמצע שלא תיקנו כלום אין כאן הוספה אלא ימתין עד לאחר בהמ"ז שאז יאמר ברכת הנר והבדלה וישתה הכוס של בהמ"ז. ר"ז שם. וה"ה אם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך בהמ"ז והבדלה על כוס אחד. מחה"ש סק"ב. מ"ב שם.

א

כו) ואם שכח להבדיל עד אחר בהמ"ז אומר הלל והבדלה על כוס אחד דהא א"א בענין אחר כמ"ש סי' רצ"ו סעי' ג' מ"א שם. ח"י שם. חק יוסף שם. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב שם. ואה לא נזכר עד לאחר ששתה כוס ד' יבדיל על כוס ה' כיון שא"א בענין אחר. ר"ז שם מ"ב שם.

א

כז) שם הגה. ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש. ר"ל אף לנוהגין בכל השנה ליטול ידיו לסעודה קודם קידוש ולדידהו הקידוש לא חשיב הפסק בין נטילה לסעודה הואיל והוא מצרכי סעודה וכמ"ש לעיל סי' רע"א סעי' י"ב מ"מ בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת הגדה ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו לכ"ע אין לעשות כן ואפי' ליטול כדי שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש לאכילת כרפס ג"כ אינו נכון. ר"ז או' ד' מ"ב או ו'.

א

כח) שם. הגה ואין ליטול ידיו וכו' וכן הסכים הט"ז סק"א וכתב והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד טיבולה ראשון יעו"ש. וכן הסכים ח"י או' ד א"ר או' א' חק יוסף או' ז' ח"א שם. וכ"כ באו' הקודם בשם האחרונים ועיין עוד לעיל סי' רע"א או' ע"ט.

א

כט) שם. בהגה. יטול מעט. כתב מעט כדי לחוש להטעם שהביא בד"מ או' י"א דאין ליטול ידים קודם קידוש דמיחזי שסובר שקידוש צריך נטילה וע"כ לא יטול נטילה גמורה. מ"ב או' ז'.

א

ל) שם בהגה. אבל אין לברך וכו' ר"ל אפי' אם יטול נטילה גמורה יזהר עכ"פ שלא יברך ענט"י דנטילה זו אינה עולה לו לצורך אכילה כנז' ונמצא דהוי ברכה לבטלה. מ"ב או' ח' ועיין לקמן סעי' ו'.

א

לא) שם. בהגה ובעל הבית לא ימזוג וכו' אם אפשר לו. לבוש. ר"ז או' א' מ"ב או א' וא"כ אם חפץ למזוג בידו כדי לכוון כוונת המזיגה כמ"ש לעיל סי' תע"ב או' נ"ט הוי כלא אפשר.

א

לב) גם הסימנים יאמר בפה דהיינו קודם קידוש יאמר קדש. וקודם הרחיצה הראשונה יאמר ורחץ. וכן כל הסדר כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאד. יסוה"ש. פת"ע או' א' ועיין בפע"ח פ"ז מ"ש סודות בזה יעו"ש.

א

לג) [סעיף ב'] שותה בהסיבה. ואם שכח ולא היסב עיין לעיל סי' תע"ב סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

א

לד) שם. ואינו מברך אחריו. על הגפן כי סומך על מה שיברך בסוף בהמ"ז. ט"ז סק"ב. ואפי' שתה רביעית ויותר בין שהוא יין בין שהוא שאר משקין שהם חמר מדינה לפי שהכוס של קידוש הוא מצרכי הסעודה והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה שא"צ ברכה לאחריהם לפי שהם טפלים לסעודה ונפטרים בבהמ"ז שלאחר הסעודה. ועוד (הא שהוצרך לכתוב עוד טעם אחר עיין לעיל סי' קע"ד או' י"ב ודוק) שהוא נפטר בברכה אחרונה שיברך אחר כוס רביעי ואעפ"י ששוהה הרבה בינתיים אין בכך כלום. ר"ז או' יו"ד. ועיין לעיל סי' קע"ד סעי' ד' וסי' ער"ב סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' תע"ד.

א

לה) [סעיף ג'] אם ירצה לשתות כמה כוסות וכו' בין לשתות בין א' לב' או לאחר כוס שני וכ"ש בתוך הסעודה אבל בין ג' לד' לא ישתה כמ"ש לקמן סי' תע"ט ועיין לעיל או' כ"א.

א

לו) שם. הרשות בידו. ולפי מ"ש הרב לקמן סי' תע"ד בהגה דמנהגינו לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס דלא כדעת הרא"ש א"כ הא דמותר לשתות בין הכוסות היינו דוקא אם מים דעתו עליו בענין שא"צ לברך עליו בפה"ג דאל"כ הוי כמוסיף על הכוסות כמ"ש הטור בשם הר"מ מרוטנבורג וכן מסקנת הב"ח אף לדעת הרא"ש יעו"ש. ח"י או' יו"ד. ר"ז או' י"ב. מ"ב או' י"ג.

א

לז) שם. ומ"מ ראוי ליזהר וכו' והוא לחוש לדעת הכלבו שהביא בב"י דהא דשרינן לשתות בין הכוסות היינו בין כוס שני לכוס ג' דהוא סמוך לאכילה או בתוך האכילה דאז אינו משכר אבל לא בין ראשון לשני כדי שלא ישתכר וכו'.

א

לח) שם. ומ"מ ראוי ליזהר וכו' וכ"ה המנהג. ד"מ או' ה' מ"ב או' י"ד.

א

טל) שם. אם לא לצורך גדול. כגון ששכח ולא הבדיל ולא נזכר עד ששתה כוס ראשון או כגון שבני מעיו כבדים עליו ורוצה לשתות עוד כדי לגרר תאות המאכל ויאכל מצה לתיאבון וכדומה. ועיין לעיל או' כ"ב.

א

מ) שם. כדי שלא ישתכר וכו' ולפ"ז משמע דשאר משקין שאינם משכרין מותר לשתות. ח"י או' י"א. א"ר או' ט' שו"ג או' ח' ר"ז או' י"ג. מ"ב או' ט"ז. מיהו החמ"מ כתב דאפי' אינו משכר אסור לשתות יעו"ש.

א

מא) שם. כדי שלא ישתכר וכו' ומה"ע נמי שמעינן שראוי להזהר שלא לשתות כל צרכו בתוך הסעודה בשתי לילות כדי שלא ישתכר וימנע מלאכול אפיקומין ולומר בהמ"ז והלל או שלא יוכל לשתות שתי כוסות אחרונות כ"א בדוחק ובצער כמ"ש המפה לקמן סי' תע"ו סעי' א' בהגה יעו"ש. שו"ג שם.

א

מב) [סעיף ד'] מביאין לפני בעה"ב וכו' משמע אבל לשאר בני הבית א"צ להניח לפניהם כסדר הזה אלא בהגיע שעת אכילה הוא יחלק לכולם והכי איפסיקא הלכתא בפסחים קט"ו ע"ב. וכ"כ הטור. וכ"כ הפר"ח. שו"ג או' יו"ד. וכ"כ האחרונים.

א

מג) שם. שיש בה שלש מצות. שנים ללחם משנה כמו שאר יו"ט ואחד לפורסה חציה לאפיקימן וחציה ללחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה וכמ"ש לקמן רסי' תע"ה יעו"ש.

א

מד) שם. שיש בה שלוש מצות, כ"כ הטור והוא מדברי התו' והרא"ש כמ"ש הטור בסי' תע"ה. וכ"כ הטור שם בשם רב עמרם. וכ"כ המרדכי בסדר של פסח וכ"כ הרוקח בסי' רפ"ג. וכ"כ הכלבו. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר ההגדה. מיהו הרי"ף בפ' ע"פ כתב שא"צ אלא שני מצות אחת פורסה לשנים ומכרך על חציה המוציא ועל אכילת מצה וחציה השני לאפיקומן והשלימה לכריכה. והביאו הטור שם בסי' תע"ה וכתב שכ"כ קצת הגאונים. וכ"כ הרמב"ם פ"ח דין ו' וכ"ה דעת המ"מ שם. וכן הסכים בביאורי הגר"א אמנם הב"י בסי' זה כתב והעולם נוהגים כדעת התו' והרא"ש ולכן פסק כן בש"ע. וכ"ה דעת האחרונים. וכ"כ בתיקונים תיקון ס"ט ד"ה ועוד ותוסף ללדת וכו' ולקבל ג' טיפין אלין תקינו תלת מצות בפסח יעו"ש. וכ"כ בשער הכוו' דף פ"ג ע"ב ודף פ"ז ע"ג דמצה העליונה והאמצעית הם כנגד חכמה ובינה דמצד אבא והמצה והתחתונה היא כנגד הדעת דמצד אבא יעו"ש. וכ"כ בפע"ח פ"ג יעו"ש. ולקמן נבאר סודם בס"ד,

א

מה) שם. וחרוסת. כדי לטבל בו המרור כמ"ש לקמן סי' תע"ה סעי' א' יעו"ש.

א

מו) שם. וכרפס. והוא מין ירק שנקרא כן ובל"א קורין אותו איפי"ך כמ"ש בדרשות מהרי"ל סדר ההגדה. וכ"כ ח"י או' י"ב. ר"ז או' ט"ז.

א

מז) שם. או ירק אחר. דהיינו שנאכל ח"י ומבושל שמברכין עליו בפה"א כדלעיל סי' ר"ה. ח"י שם. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

מח) שם. או ירק אחר. ובלבד שלא יהיה מהירקות שיוצאין בהן י"ח מרור שאם יאכל עכשיו מהן איך יחזור ויברך אח"כ בתוך הסעודה על אכילת מרור. עו"ש או' ג' ר"ז או' ט"ז. ועיין לקמן סי' תע"ה סעי' ב'.

א

מט) שם. או ירק אחר. ונוהגין ליקח כרפס משום דכרפס למפרע ס' פרך ר"ל ס' רבוא עבדו בפרך במצרים דרשות מהרי"ל שם. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ב. ר"ז שם. ובשער הכוו' דף פ"ג ע"א כתב דמילת כרפס הוא גי' ש"ס והוא שם אלהים במילוי יודי"ן שהוא ש' וכשתמלאנה במילואה שי"ן יהיה בגי' כרפס והוא הקטנות א' דמוח חכמה שבנצח דאימא ותכוין שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת (ר"ל שם אלהים במילוי ההי"ן דבינה ובמילוי אלפין האלף בציור יו"י בחסדים דדעת והאלף בציור יו"ד בגבורות דדעת כנודע) דמצד אימא גם הם נכנסים יחד עם קטנות דמוח חכמה וכו' וסיים ובזה תבין כי לקיחת הכרפס בליל פסח אינה בהזדמן כמ"ש הפו' שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה ואין הענין כן כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא וצריך לדייק ולהזהר לאכול דוקא כרפס ולא ירק אחר עכ"ל.

א

נ) שם הגה. וחומץ או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א סעי' ב' ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש שם בסי' שכ"א. ט"ז סק"ג. ח"י או' י"ג חק יוסף או' י"א. ר"ז או' י"ט. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

נא) שם הגה. וחומץ או מלח. או בשאר מיני טבולין. ואם אין לו יטבלנו בחרוסת. פר"ח סעי' ו' ר"ז או' י"ד. ומיהו מ"ש או בשאר מיני טיבולין היינו שיש עליהן שם משקה שצריך נט"י למטבל בהם. ועיין לעיל סי' קנ"ח סעי' ד' ובדברינו לשם או' כ"ו ואו' כ"ט ודוק.

א

בנ) שם בהגה. או מי מלח. ולאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה. מ"א סק"ה. חק יוסף או' י"א. ר"ז או' כ"ה. אמנם לפי מה שנכתוב לקמן שאלו הדברים שמניחים בקערה יש בהם רמז לאורות עליונים א"כ יש להשאיר קצת כרפס בקערה אף לאחר האכילה כדי שיהיה הסדר שלם עד לאחר אכילת מצה ומרור. וכ"כ בן א"ח פ' צו או' ל"ב. אבל מי מלח יכול להסירו כיון שאינו מכלל הסדר כמבואר לקמן או' ח"ן.

א

גנ) שם. אחד זכר לפסח דכשהיה בהמ"ק קיים היו מביאין לפניו גופו של פסח כמ"ש בפסחים קי"ד ע"א.

א

דנ) שם. ואחד זכר לחגיגה. ואפי' אם חל פסח במו"ש שאז לא היתה חגיגה באה עם הפסח שאין דוחה שבת אפ"ה מביאין שני תבשילין כיון שאינו אלא לזכר בעלמא הכי מסיק הטור כמ"ש הב"ח וכתב וכן נהגו. וכ"מ מסתמיות הש"ע, וכ"כ העו"ש או' ג' פר"ח. ח"י או' י"ד. א"ר או' יו"ד. ר"ז או' כ"ג. מ"ב או' כ"ב.

א

הנ) שם. ואחד זכר לחגיגה. ואית דאמרי זכר למשה ולאהרן. רוקח סי' רפ"ג. ח"י או' ט"ו. ור"ל זכר למשה ולאהרן שעל ידם נעשו הנסים ויצאנו ממצרים.

א

ונ) שם. ונהגו בבשר וביצה וכו' כ"כ הכלבו סי' ן' בשם הירוש' שהמנהג לקחת זרוע וביצה כלומר בעא רחמנה למפרק יתנא בדרעא מרממא. וכתב עוד מביאין לפניו שני תבשילין אחד צלי ואחד מבושל הצלי זכר לפסח והמבושל זכר לחגיגה. ומנהגינו לעשות הצלי מזרוע הבהמה זכר לזרוע נטויה. ואין צולין אותו בשפוד רק על הגחלים לפי שהוא זכר לפסח ופסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רמון וכו' ואם נחזור אחר שפוד של רמון יהיה טורח גדול. והמבושל עושין מביצה זכר לאבילית בהמ"ק וי"א מפני שהיא קלה להתבשל עכ"ד. והב"ד ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע. ועיין לקמן סי' תע"ו סעי' ב' בהגה.

א

זנ) שם. ונהגו בבשר וביצה וכו' הא שכתב ונהגו לפי שבפסחים קי"ד ע"ב איכא למ"ד סילקא וארוזא ואיכא למ"ד דג וביצה שעליו. ואיכא למ"ד שני מיני בשר וכ"פ הרמב"ם פ"ח כמ"ד שני מיני בשר והב"ד ב"י יעו"ש. וכ"כ הטור דשני תבשילין מאיזה מין שירצה אלא שכתב ונהגו בבשר וביצה ונהגו ליקח זרוע רמז לו בזרוע נטויה עכ"ל ונ"מ כיון דאינו אלא מנהג בבשר וביצה דלעת הצורך יש להקל ע"פ דינה דגמ' וכתב שם הרשב"ם בשם ר"ח דשני מיני בשר צלי כנגד הפסח ומבושל כנגד חגיגה מיהו דעת התו' שם שניהם מבושלים יעו"ש. ועיין לקמן או' ס"ח.

א

חנ) שם הגה. ויסדר הקערה לפניו וכו' וסדר הקערה בשם האר"י ז"ל מועתק מע"ח וז"ל סדר סידור הקערה ליל פסח תקח הג' מצות מצה שמורה ותניח הכהן למעלה והלוי למטה ממנו והישראל למטה ממנו והם ג' בחינות חב"ד דאבא עלאה. אח"כ תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה ותניח על הג' מצות (ר"ל סמוך כמו ועליו מטה מנשה) והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך והביצה הרומזת לגבורה בצד שמאל שלך. ומרור הרומז לתפארת באמצע כי תפארת מכריע בין חסד וגבורה. והחרוסת בצד ימין תחת הזרוע בקו ימין והוא נגד נצח. והכרפס הרומז להיד תנוח תחת הביצה מצד שמאל בקו שמאל. וחזרת תניח למטה מן המרור בקו האמצעי לעשות בו אח"כ כורך והוא נגד היסוד והקערה בעצמה הכוללת כולם נגד המלכות הרי עשר ספירות דחכמה ואל ישנה מזה הסדר ואשרי למי שמכוין להנ"ל עכ"ל. פע"ח פ"ב. י"א בהגה"ט. מו"ב אי' ר"ו. אלא שמ"ש שם המו"ב ג' מצות כח"ב ט"ס הוא וצ"ל חב"ד כמבואר בשער הכיו' דג' מצות הם בחי' חב"ד וכאשר נבאר סודם לקמן בס"ד. ולפ"ז אין להניח המי מלח אלא חוץ הקערה וכן הכוסות של יין כדי שלא להוסיף ולא לגרוע מסדר הנז' עד לאחר אכילת מצה ומרור.

א

טנ) שם בהגה. למעלה מן הכל. פי' סמוך לו. מ"א סק"ו. אבל לא זע"ז ממש. א"א. או' ו'.

א

ס) שם, והבשר נהגו שיהיה זרוע. וכתב הר"ן פ' ע"פ דעצם בלא בשר לא מיקרי תבשיל לכן צריך שיהא מעט בשר סרוך עליו. ד"מ או' ח' מ"א סק"ז. חק יוסף או' י"ג ר"ז או' כ"ב. ומי שאין לו זרוע יקח שאר בשר אף בלא עצם. א"א או' ז' ודע דשני פרקים מפרק הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף הירך נקראים זרוע כמבואר ביו"ד סי' ס"א סעי' ב' לגבי מתנות כהונה יעו"ש. וא"כ ה"ה לכאן איזה פרק שירצה מב' פרקים הנז' יקח כי אין הפרש ושניהם בכלל זרוע. ועוד דע כי המנהג שאין לשבר עצם הזרוע אלא יהיה שלם זכר לפסח ועצם לא תשברו בו.

א

סא) שם. ונהגו שהבשר יהיה צלי וכו' ורש"ל כתב לנהוג דיבשל חתיכת בשר ויחלקה למסובין וכ"כ הב"ח ושל"ה. והב"ד מ"א סק"ח. אבל הט"ז סק"ד כתב שהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח יעו"ש. וכ"כ מהרי"ו סי' קצ"ג דאסור לאכלו בין בלילה הראשון בין בלילה השני כיון שהוא זכר לפסח ואפי' במקום שנהגו לאכול צלי יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ז. ר"ז או' כ"א וכ"כ הפר"ח דאין ראוי לאוכלו בלילה משום דמיחזי כאוכל קדשים בחוץ כיון שהפרישו זכר לקרבן פסח ולפיכך אין לאוכלו עד למחר יעו"ש. וכתב המש"ז או' ד' דאף אם הבשר מבושל כל שזכר לפסח אין אוכלין בלילה אלא למחר אם ירצה כיעו"ש. אבל הביצה אוכלין משום שיש בה עוד טעם אחר זכר לאבילות בהמ"ק. ט"ז שם. ח"י שם. מש"ז שם. ר"ז שם. ועיין לקמן או' ס"ט.

א

סב) שם. שיהיה צלי על הגחלים, זכר לפסח כמ"ש לעיל או' נ"ו. וגם הפסח אם צלאו ע"ג גחלים שפיר דמי כמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ פ"ח דין יו"ד. מש"ז או' ד' ר"ז או' כ"א. מ"ב או' כ"ט.

א

סג) שם. שיהיה צלי וכו' וכתב מהרי"ו בדרשותיו שצריך לצלות הזרוע והביצה מבע"י דהואיל שאינו אוכלו ביו"ט אסור לצלותו ביו"ט. ונראה דאם רוצה לאכלו ביו"ט ראשון ולעשות אחרות לליל יו"ט שני הרשות בידו ואז יוכל לצלות אף ביו"ט הואיל שאוכלו באותו יום. ד"מ או' יו"ד. וכ"כ מ"א סק"ח. ח"י או' י"ז. ר"ז שם. מ"ב או' ל"ב. ומאן דלא אכל צלי אף ביום אסור לצלותו בליל יו"ט. בית יהודה סי' נ"א. ברכ"י או' ד'. ומיהו בס' בן א"ח פ' צו או' ל' כתב דאם שכח מותר לצלותו בליל פסח אע"ג דאין אוכלין צלי גם ביום ראשון וכמ"ש בספרו מקבציאל אמנם הס' הנז' אינו מצוי כדי לעיין בו ולראות ראיותיו ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ט"ז ומ"מ כיון דצלי אינו אלא מנהג כמ"ש לעיל או' ז"ן ודעת האחרונים אין להתיר כ"א בראוי לאוכלו באותו היום א"כ להנוהגים שלא לאכול צלי גם ביום ושכח לצלותו מבע"י יש להניח במקומו בשר מבושל שראוי לאוכלו באותו היום לכ"ע. ועיין לקמן סי' תע"ו או' ב'.

א

סד) שם. והביצה תהיה מבושלת. וצריכין להזהר בכל ביצים ששולקין בקדרה בפסח שירחצו תחלה במים צוננים בתוך כלי אחד בפ"ע מפני כי אצלנו אלו המוכרים את הביצים קונים אותם מן הערביים והם מניחים אותם עם הקמחים שלהם ונדבק על קליפתם קמח לכך ירחצום היטב תחלה כי חמץ בפסח במשהו. בן א"ח שם. ואם בשלו בצים וחטה ביניהם ל"מ בפסח דאוסר אף בע"פ עד הלילה אם אין ס' כנגד החטים והם אינם קלופות אסורות. מש"ז או' ד'.

א

סה) אם הניחו אפר בקדרה ששלקו בה הביצים ונמצא שם ביצה שיש בה אפרוח או ביצה שיש בה דם בחלמון כתב הרב עדות ביהוסף סאמון ז"ל סי' מ"ב דמותרים הביצים הכשרים משום דהאפר ניתן טעם לפגם בבשר כמ"ש מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' צ"ה סעי' ד' וכתב הרב הנז' דכן נוהגין במערב כשיש חופה או מילה ששולקין הרבה ביצים לחלק לבני אדם ניתנים אפר בתוך המים ששולקין בהם הביצים ואז כשנמצאת בין הביצים ביצה שיש בה דם או אפרוח מתירים שאר הביצים שהרי מה שפלטה הביצה היה טעם פגום ע"י האפר הנבלע בה יעו"ש. והגם שהט"ז והש"כ שם הניחו דברי הש"ע בצ"ע עיין בברכ"י שם או' ד' שהביא כמה פו' דסברי כדעת הש"ע וכן הסכים הוא ז"ל לענין הלכה כדברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ בסי' ק"ז או' ד' בשם הגה כ"י מרבני המערב דאם נתן אפר על הביצים בקדרה מותר לכ"ע ואפי' לכתחלה עכ"ל. וכ"כ הער"ה שם או' א' וכ"כ בס' זבחי צדק על יו"ד סי' צ"ה או' ל"ז דכן נוהגין במדינתם דבכל פעם ששולקים הרבה ביצים ביחד מניחים אפר בתוך המים כדי שאם ימצא באחד מהם דם או אפרוח שאר הביצים מותרים וכתב שכן מורים ובאים בכל יום יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' בחקותי או' י"ב שכן מנהג עי"ת בגדאד יע"א. וכתב וגם לפי המנהג צריך להניח האפר בתוך המים שירתיח על האש קודם שיניחו הביצים וגם צריך להניח אפר הרבה שיהיה טעמו ניכר במים אלא שסיים אע"ג דאין למחות ביד הנוהגין היתר שומר נפשו יחוש בזה ותע"ב יעו"ש.

א

סו) שם. והביצה תהיה מבושלת. שהיא זכר לחגיגה וחגיגה א"צ צלי וכחכמים דפליגי אבן תימא וכמבואר בפסחים ע' ע"א וכ"פ הרמב"ם בה' ק"פ פ"י דין י"ב.

א

סז) שם הגה. וה"ה צלויה. שהחגיגה דינה כשלמים כמ"ש הרמב"ם שם והשלמים נאכלים בכל מאכל בין צלי בין מבושל כמ"ש פ' איזהו מקומן.

א

סח) שם בהגה. וכן נוהגין בעירנו. דחוששין לסברת הפו' כבן תימא. עיין תו' פסחים קי"ד ע"ב ד"ה שני וקט"ז ע"א ד"ה כולו צלי.

א

סט) שם בהגה. וכן נוהגין וכו' והט"ז כתב דהביצה תהיה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח יעו"ש. אבל המש"ז כתב דלפי מ"ש הרב בהגה דנוהגין לצלות אף הביצה רשאי לאכול הביצה בלילה אף צלי יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"א דהביצה עושין בין צלויה בין מבושל ואוכלין אותה בתוך הסעודה כמ"ש בסי' תע"ו יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ק"ל או' ו' ובענין הסדר או' י"ב דביצים צלויות מותר לאכול וכן מסיק הט"ז בעצמו ססי' תע"ו דאין איסור צלי בביצה ולא מנהג יעו"ש. וא"כ כל אחד יעשה כמנהגו.

א

ע) [סעיף ה'] אלו ירקות שיוצאין בהם וכו' והטעם דלא סגי באיזה דבר מר יהיה מה שיהיה כיון דאינו אלא לזכר שמררו המצריים וכו' משום דאיתקש למצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו מה מצה גידולי קרקע אף מרור גידולי קרקע ומה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים. פסחים ט"ל ע"א. והגם דמרור בזה"ז דרבנן כמ"ש בפסחים קט"ו ע"א מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. והטעם שתיקנו אכילת מרור גם בזה"ז עיין בסה"ק עדות ביעקב דרוש ב' לשבת הגדול.

א

עא) שם. שיוצאין בהם י"ח. וכשם שאין יוצאין במצה גזולה וכמ"ש בסי' תנ"ד סעי' ד' כך אין יוצאין במרור גזול וע"כ יש לזהר שלא יעקור ישראל בעצמו המרור מקרקע של נכרי אף שהוא נותן לו רשות דסתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו ועל קרקע אין שייך יאוש וכדלקמן בסי' תרמ"ט סעי' א' בהגה אלא יעקור העכו"ם בעצמו ושייך אז ע"ז שם יאוש ואח"כ יקנה הישראל ממנו דהוי עי"ז יאוש ושינוי רשות. מ"ב או' ל"ג והוא מצד חומרא לצאת אליבא דכ"ע כי יש פלוגתא בזה אם זה חשוב כקרקע או כתלוש עיין מ"א ס"ק י"ד וא"ר או' י"ז ובח"מ סי' צ"ה סעי' ב' ובאחרונים שם ודוק. ועוד עיין לעיל סי' תנ"ד או' כ"ט ולקמן סי' תרמ"ט סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

עב) שם. חזרת עולשין וכו' לפי שלאו כל אדם בקי בהן ובשמותיהן וגם הלשון משתנה לפי המדינות ואין כל הירקות מצויין בכ"מ על כן אמרתי להעתיק כאן כל הפי' של אלו הירקות כפי מה שמצאתי בפו' כדי שכל אחד כפי לשונו ומדינתו יבין הדבר על בוריו. חזרח פי' בש"ס בפסחים דהוא חסא ופירש"י לטוגא והערוך לטוקא ובהגמ"י לקטוקא או לטוך. ובלבוש כתב שהוא מה שאנו קורין במדינות אלו זערזיך. ובס' א"ז כתב בשם מצאתי כתוב שהשיג על הלבוש בזה רק שהוא הנקרא בל"א לאטוך ובלשון רומי לקטוקה ובספרי רפואות ימצא ממנה ז' מינים ואין ענין כלל לזערזיך המצוי במדינות אלו עכ"ל. ובברכות פ' הרואה גבי בר הדיא מפשר חלמין עיף עסקיך כחסא פירש"י שהוא כפול ועב ושמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שבמדינות חמות מצוי אצלם חזרת בימי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו היו"פ שלטי"ן בל"א ואוכלין אותו זה המין למרור. ועיין בב"י שכתב מצוה בחזרת אעפ"י שהיא מתוקה ואין בה מרירות ע"כ. ועי"ש פ' הרואה גבי בר הדיא דאמר לרבא מריר עסקך כחסא וצ"ל דמ"מ יש בו מרירות קצת. ובערוך כתב דחזרת גליון הוא חסא מרא. ובאגודה כתב וז"ל אם לא נמצא לטיגא יקח מטריטך עכ"ל. עולשין בגמ' הינדב"י ופירש"י קרישפל"א והערוך פי' עולשין דמישטקי ובלט"ז סינצינ"י וי"א כיספינ"ו עכ"ל. ובש"ל כתב מצאתי שהוא אסחרול"א וי"א בלע"ז דאמטיק"א אנדיבי"א וכ"כ הרע"ב שהוא אנדיבי"א והוא מצוי אצלנו שמבשלין אותו ואוכלין אותו עם צוק"ר וחומץ לבטל המרירות ובהגמ"י כתב שהוא קרבי"ל והוא ג"כ מצוי אצלינו אך במהרי"ל כתב כיון שבסידורים כתב ליקח קרב"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו י"ח מרור. ותמכא פירש"י מרובייא ובערוך קרדוויי"א מריי"ו והאחרונים כתבו שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן או מערטי"ך וכ"כ התי"ט ועי"ש במה שהשיג על הרע"ב שם וכן נתפשט המנהג במדינות אלו ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין והקלח נוטלין לכריכה. חרחבינה איתא בש"ס אציותא דדיקלא ופירש"י מידל"א וברוקח אגרורי"ן מרור בש"ס מררייתא ופירש"י אמורופיי"ל תפורץ ובאגודה שהוא ווערמוט"א דהיינו לענה. ח"י או' ח"י. ועיין בתשו' ח"צ סי' קי"ט שכתב שהחזרת השנוי במשנתינו ובלשון חכמים חסא שמצוה לחזור עליו הוא הירק הנקרא בלשון אשכנז סאלא"ט ובלשון ספרד סאלאט"א ושם העצם שלו הוא לטוגא בכל הלשונות ששמעתי בתוגרמא ואיטליא ואשכנז וספרד ופורטוגאל ובספרי הרפואות והטבע וקורין אותו לאטוגא סאלאט ואין בו שום ספק ופקפוק בעולם ויש לו הסימנים האמורים בגמ' שרף ופניו מכסיפין ותחלתו רך וסופו קשה ותחלתו מתוק וסופו מר כלענה. ומפני שבארצות אשכנז ופולונייא שהם קרות אינו מצוי בזמן הפסח לא הורגלו לקחתו לחובת מצות מרור או מפני שלא היו בקיאין בטיב פתרון שמות הירקות כאנשי ארצות הקרובות לא"י ובבל לא ידעו מה הוא. ולקחו הקרי"ן שהוא תמכא לפ"ד מקצת חכמים. ונפק מיניה חורבא כי הן רבים עתה ע"ה שאינם אוכלים אפי' כחצי זית מחמת חורפיה ושהוא מזיק באכילתו חי ומבטלים מצות מרור ואף החרדים אל דבר ה' ואוכלים כזית מהקרי"ן מסתכנים בו וכו' וכל אשר נגע אלקים בקרבו יקיים מצוה כתיקנה ויקנה הלאטוגא סאלאט לשם מצות מרור אף אם הוא ביוקר עכ"ל. וכ"כ הלבוש דנוהגין לחזור אחר חסא אפי' לקנותו בדמים יקרים דשמא סימנא מילתא הוא כלומר לרמוז דחס רחמנא עלן. ועיין עוד לקמן או' ץ'.

א

עג) שם. הגה פירוש מיני עשבים מרים. אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים. מ"ב או' ל"ד. והסי' שלהם אמרו ז"ל בפסחים ט"ל ע"א כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. ופירש"י שרף. כשסוחטין אותו במקום חתוכו יוצא ממנו שרף לבן כחלב וקורין לייטו"ן. ופניו מכסיפין. אינו ירוק מאד ככרתי אלא פלדש עכ"ל וכ"כ הר"ן וכ"כ הריא"ז הב"ד השה"ג פ' כל שעה. וכתב שם הראי"ז והוא שראוי למאכל אדם.

א

עד) שם. מרור. הוא ג"כ מין ירק מר ובמשנה שם קראו אותו מרור ובגמ' שם קראו אותו מרירתא. והוא ע"ש שהוא מר ביותר כיעו"ש. ועיין לעיל או' ע"ב מ"ש עוד בו.

א

עה) שם. ויוצאין בעלין שלהן ובקלחן. וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכה נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשעת הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו (ר"ל כי במדינתם נוהגין לאכול תמכא שהוא הקרי"ן והוא מר ביותר כמ"ש לעיל או' ע"ב יעו"ש) כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר. ט"ז סק"ה. מיהו המ"א ס"ק י"ב כתב הטעם למנהג העולם משום דקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נועלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תס"ו ומפני שאין העלין הרבה כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכה מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו עכ"ל. ומיהו במקום שיש חשש שאין העלין נבדקין יפה מן התולעים אדרבא יותר טוב לאכול הקלח בין בברכה בין בכריכה כמ"ש לקמן או' ץ' יעו"ש.

א

עו) שם. אבל לא בשורש. פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח. ט"ז שם בשם מהרי"ו. וכן הסכים המ"א שם מיהו אחר זה כתב מהרי"ו שם בסי' קצ"ג אם יקח מערטי"ך (והוא קרי"ן כמ"ש לעיל או' ע"ב) יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמטה מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל והביאו מ"א שם וכ"ה דעת א"ר או' י"ג אלא שכתב דבשעת הדחק יש להקל יעו"ש וכ"כ הר"ז או' כ"ח דיותר טוב ליטול העלין והקלח היוצא חוץ לקרקע לפי שי"א שמה שהוא טמון בקרקע הוא נקרא שורש אבל העיקר כסברא הראשונה עכ"ל.

א

עז) שם. אלא א"כ הם לחים. דעלין יבשים הרי הם כעפרא בעלמא אבל קלח מתוך שהוא שב אינו מתייבש שיפסיד טעמו. רש"י פסחים ט"ל ע"ב וכ"כ הר"ן.

א

עח) שם. אלא א"כ הם לחים. ומז"ה אומר שיוצאין בהם כמושין ולי נראה שהעלין צריכין שיהיו לחים ולא כמושין והקחלים אפי' כמושין. ריא"ז הב"ד השה"ג פ' כל שעה. כנה"ג בהגה"ט. וכתב שם הכנה"ג דמה שסיים הריא"ז והקלחים אפי' כמושין אינו מדוקדק דהשתא ביבשין יוצאין בכמושין לא כ"ש. וכ"כ ח"י או' י"ט דבעלין אפי' אין יבישים לגמרי רק כמושין אינם יוצאין בהם יעו"ש. וכ"ה דעת המ"א ס"ק י"ג אלא שמצויין בטעות כמ"ש ח"י שם וא"ר או' י"ד. וכ"כ הר"ז או' כ"ט אבל לא כבושים. ומיהו הא"ר שם כתב דלדינא צ"ע מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ושאר פו' דין דכמושין אלמא דס"ל דיוצאין אף בעלין כמושין וכ"מ מהש"ס דילן וכן דעת הש"ג וכ"פ הראב"ן דף ע"ג עכ"ל. וכן הסכים הפר"ח ומה שהקשו עליו כבר הליץ בעדו הברכ"י או' ז' יעו"ש. וכ"ה דעת נתיב חיים שבגליון הש"ע יעו"ש. נמצא דדין זה בפלוגתא שנייא וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר.

א

עט) שם. אבל לא כבושים. פירש"י בחומץ. ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י ביו"ד רסי' ק"ה בשמו אבל אנן קול דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל וא"כ אה שרה המרור במים מעל"ע אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו. מ"א ס"ק י"ד. וכ"כ העו"ש או' ד' מיהו ח"י או' ך' כתב דמנהגן של ישראל תורה היא ששורין אותו כדי שיהא העלין לחין ולא כמושין כמ"ש באו' הקודם ויש להם על מה שיסמכו יעו"ש. אבל דעת חק יוסף או' ח"י כדברי מ"א שלא לשרות מעל"ע אפי' במים יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ד שאין להקל בשרייה מעל"ע ובפרט שכל האחרונים אסרו בפי' וכ"מ בסי' תקס"ז סעי' ה' ומ"ש ח"י מנהג של ישראל תורה ששורין וכו' קשה הא לזה סגי בפחות מעל"ע וסיים ומ"מ בשעת הדחק יש לסמוך להקל כשנשרה דיעבד מעל"ע במים עכ"ל וכ"ה המחב"ר או' ג' דלענין הלכה ודאי לכתחלה יש לחוש לדעת המ"א ודעמיה שלא תהיין הירקות במים מעל"ע יעו"ש.

א

פ) ולפ"ז יש ליזהר בע"פ שחל בשבת שקונין ירקות מע"ש ואם לא יניחום במים יכמושו ואם יניחום במים הו"ל כבושים ואפי' לא יהיו כולם תוך המים איכא למ"ד ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' בהגה דע"י הכבישה שלמטה מפעפע למעלה הילכך יש לנהוג לגלגלם במטפחת שרויה במים, נה"ש או' ו' ועיין לקמן או' צ"א.

א

פא) ועיין יו"ד סי' ק"ה סע" א' אם שרה כ"ג שעות וסלקוהו ממים ואח"כ שרו עוד כ"ג לא הוי כמבושל יעו"ש וצריך כ"ד שעות רצופין וה"ה כאן יש תקנה א"א או' י"ד. והוא ע"פ מ"ש בספרו מש"ז שם או' א' יעו"ש אמנם בס' זבחי צדק שם או' ה' ובסי' ס"ט או' קע"ב הביא פלוגתא בזה אלא שהעלה כדעת המתירים כי רבים הם יעו"ש וא"כ כ"ש כאן דיש להקל בכה"ג כיון דבלא"ה איכא פלוגתא אי הוי כבוש במים מעל"ע כמ"ש לעיל או' ע"ט יעו"ש.

א

פב) גם למ"ד דכבוש במים מעל"ע אין יוצאין בו מ"מ בתמכא שהוא קרי"ן אף אם הוא שרוי במים מעל"ע יוצאין בו. פמ"א ח"ב סי' ק"י. ברכ"י או' ט' מחה"ש ס"ק י"ד שע"ת או' י"א ומ"מ טוב להוציאו מן המים תוך מעל"ע ויחזור וישרנו שם דכשאינו שרוי במים כ"ד שעות רצופים אינו נקרא כבוש לד"ה. ר"ז או' כ"ט. ועיין לקמן או' צ"ב.

א

פג) ואם הוא כבוש בתוך ציר או חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל ובפחות משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה ש"ע יו"ד סי' ק"ה סעי' א' וכ"כ הר"ז באו' הנז' דאם נשהה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנים הציר והחומץ ע"ג האור היו מתחילין להרתיח אין יוצאין בו עכ"ד. וזהו השיעור ה"ד לענין דיעבד אבל לכתחלה ודאי דאין ליתנו בתוך ציר או חומץ אפי' רגע אחד.

א

פד) שם. ולא שלוקים וכו' אע"ג דרש"י ותו' פירשו דשלוק יותר מדאי מ"מ רבינו הרוקח סי' תמ"ה פירש האי שלוק שליקה מועטת ויש להחמיר אף בשליקה מועטת. מחב"ר או' ד'.

א

פה) שם. ולא מבושלים. שכבר נשתנה טעמן ע"י הכבישה והבישול. לבוש.

א

פו) שם. וכולם מצטרפין וכו' ר"ל כל החמשה מינין. דסד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל בחבריה קמ"ל דכיון דיש לכולם טעם מרירות מצטרפין. הר"ן.

א

פז) שם. מצטרפין לכזית וכו' שהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד ריוח שבין העלין וכדאיתא לקמן סי' תפ"ו ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על האכילה ואכילה בכזית משמע. ומי שהוא חולה או איסתניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכלתו אף אם יכאב עליו לקיים המצות חז"ל. ח"י או' כ"א. חק יוסף או' י"ט. ר"ז או' ל"א. ומיהו יכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה מתחלת אכילת כזית עד סופה בכדי אכילת פרס כמ"ש לקמן סי' תע"ה סעי' ו' יעו"ש ושיעור כזית ית' לקמן סי' תפ"ו יעו"ש.

א

חפ) ואם כשיאכל כזית ממנו יחלה יום או יומים בכה"ג א"צ הבריא להביא עצמו לידי מדה זו ואיסורא נמי איכא לחבול בעצמו. תשו' בשמים ראש סי' צ"ד יעו"ש ועיין לעיל סי' תע"ב או' ס"ט.

א

טפ) שם. מצטרפין לכזית וכו' עיין בתשו' כתב סופר סי' פ"ו שכתב דבעינן כזית בין לאכילה ובין לכריכה ואם אין לו אלא כזית מצומצם יאכלנו כולו בפעם ראשון ולא יאכל כלל בכריכה ואם אין לו אלא כזית בלילה הראשונה יאכלנו כולו בליל ראשון ולא יניח החצי לשני יעו"ש. ועיין לקמן סי' תע"ה או' ל'.

א

צ) שם. ועיקר המצוה בחזרת. ואעפ"י שהיא מתוקה ואין בה מרירות כ"כ כמו בשאר המינים מ"מ קים להו לרז"ל שידעו לדבר בלשה"ק יותר ממנו שעיקר שם מרור הכתוב בתורה חונה עליו תחלה ועוד שתחלתו מתוק וסופו מר זכר לוימררו את חייהם בפרך תחלה בפה רך ואח"כ בפרך. לבוש. וכתב ב"י בשם סמ"ק דטוב לחזר אחריו ואפי' לקנותו בדמים יקרים. וכ"כ הלבוש. ח"י או' כ"ב. ר"ז או' ל' והיינו עד שליש במצוה ע"ד שנת' בסי' תרנ"ו לגבי אתרוג יעו"ש. ח"י שם. ר"ז שם. ומיהו עיין כנה"ג ביו"ד סי' פ"ד בהגב"י אי' ב"ן שכתב ובמקומות הללו הרחש מצוי הרבה בחזרת וצריך בדיקה יפה מפני שהתולעים הם דקים וקטנים וכמראה החזרת עצמו ומקדם היה מנהגו שלא לאוכלם אלא בבדיקה ועתה מקרוב משך ידו מהם מכל וכל שלא לאוכלם יעו"ש. וכ"כ שם באו' ס"ב וכתב שם שמפני זה אינו אוכל כ"א הקלח שלהם יעו"ש. וא"כ היכא שמצוי בו תולעים הרבה ויש חשש שאינו נבדק יפה או שיודע באנשי ביתו שאינם חרדים כ"כ לבדוק ולעיין היטב במיתון וישוב הדעת פעמים שלש לא יאכל כ"א הקלחים בין בברכה בין בכריכה. וכ"כ בתשו' חת"ס סי' קל"ב מי שאין לו אנשים בעלי יראה לבדוק השאלאטע מתולעים קטנים שנמצאו בהם מוטב ליקח התמכא שקורין קרי"ן יעו"ש.

א

צא) וכן העולשין שקורן אינדידיי"א (ובלשון ערבי הינדבא) יש בתוכו תולעים דקים והיודעים בדבר מושכים את ידיהם ממנה. כנה"ג שם בשם ס' הזכרונות דכ"ג ע"ב. וא"צ להאריך בזה כי ידוע כל הירקות נמצאים בהם תולעים דקים ושומר נפשו ירחק מהם אם לא ע"י בדיקא מעלייא וישוב הדעת מרובה. וכשחל ע"פ בשבת צריך לבדוק אותם מע"ש כי אין שבת מכין ליו"ט כנודע אלא שצריך אח"כ לכרוך אותם במטפחת ולהניח אותם במקום טוב בענין שלא יבא עליהם נמלים או מרחש האדמה ויש נוהגים שחוזרים לראותם במו"ש שמא בא עליהם איזה דבר ועיין לעיל או' ף'.

א

צב) ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"ג שכתב שרבים וגדולים נוהגים לצאת י"ח מרור בקרי"ן מלול ושחוק כיון שעינינו רואות שעדיין הוא חריף מאד אם לא כשעומד מגולה זמן ארוך שמפיג טעמו שהחריפות יוצא ונהפך מר למתוק ודאי דאין יוצאין בו כלל יעו"ש. והב"ד השע"ת או' י"א. וכ"כ ישי"ע או' ב' כי כן מנהגם למלול הקרי"ן כדי שאז יכול לאכול כזית ממנו והשיג על מי שפקפק בזה יעו"ש. וכן בתשו' שמלת בנימין דף ל"ה חלק על מי שכתב דאין יוצאין בפירורין וכתב דאדרבא עיקר דרך אכילתו הוא בפירור ויש בו טעם מרור יעו"ש. וכן השיג עליו בנ"א שאלה ל"ב וכתב שכן נהג הגר"א רק שהקפיד שלא ימלול עד אחר ערבית שלא יפיג טעמו ועו"ש. וכ"כ בספרו ח"א כלל ק"ל או' ג' יעו"ש. וכ"כ מגן האלף או' ב' דנכון לגרור התמכא שאז יכולין לצאת בריוח עם הכזית וכן נהגו בבית הגאון המנוח בעל נוב"י עכ"ל. ועיין לעיל או' פ"ב.

א

צג) שם הגה. ואם אין לו אחד מאלו הירקות. ר"ל מאלו חמשה מינים השנויין במשנה. ד"מ או' ו'.

א

צד) שם. בהגה יקח לענה או שאר ירק מר. ומ"מ אף שא"א בענין אחר עכ"פ אין לברך רק על אלו המינים דקא חשיב במתני' כיון דקתני אלו ירקות וכן משמעות כל הפו' דדוקא אלו וכן הסכמת הש"ך והמ"א. ח"י או' כ"ד. א"ר או' י"ז. חק יוסף או' כ"א. א"א או' ט"ו. ר"ז או' ל"א. ומ"מ יש לחזר אחר ירק שיש לו שרף ופניו מכסיפין כמ"ש לעיל או' ע"ג יעו"ש.

א

צה) וכתב א"ר או' י"ד דע"פ שחל בשבת מותר ליתן החזרת במים בשבת דהא ק"ל סי' שכ"א סעי' י"א מותר להשקות התלוש כדי שלא יכמוש אף דמיירי שם שראויין לאכילה ביומו וחזרת אין אוכלין בע"פ דזה אינו מדינא אלא יש שנהגו בסי' תע"א ועוד הא נהגו לטלטלו וק"ל בסי' שכ"א דבטלטול תליא השקאה עכ"ל אמנם הא"א שם הניח דברי הא"ר הנז' בצ"ע וע"כ יש לנהוג לגלגלם מע"ש במטפחת שרויה במים כמ"ש לעיל או' ף' יעו"ש. ומ"ש עוד הא"ר הא נהגו לטלטלו וכו' נראה ה"ד אם ראוי ליתן מהם לקטנים אבל אם אין נותנים מהם לקטנים מחמת שהם ביוקר וחס עליהם או משום שהם מרים וחס על הקטנים שלא יזוקו אז נעשה מקצה ואסור לטלטלם בשבת וכמ"ש לעיל סי' תע"א או' כ"ד וסי' ש"ח או' מ"ב לענין מצה יעו"ש.

א

צו) שם. בהגה וחרוסת יעשם עב וכו' וכשחל י"ד בשבת עושה החרוסת יום ו' שהוא יום י"ג ואם ירצה לעשות במו"ש שהוא יו"ט הרשות בידו דאמר בפ' ע"פ דקי"ד חרוסת מצוה ואינו מכשירי מצוה. השתא תבלין נידוכין חרוסת שהוא מצוה מיבעא. רוקח סי' רס"ז. הנה מ"ש דהחרוסת מצוה היינו זכר לטיט ולדם כמ"ש הרב והוא כדעת הרא"ש פ' ע"פ וכ"פ הרמב"ם בספר היד והטור סי' תע"ה ואפ"ה אין מברכין עליה לפי שבטל לגבי מרור כמ"ש הטור בסי' תע"ה ודלא כמשמעות הרמב"ם בפי' המשניות. ח"י או' כ"ה. וכ"כ הב"ח בסי' תע"ה דלא ק"ל הכי כהרמב"ם וגם שהוא עצמו חזר בו בחיבורו שהרי בפ"ז פסק כר"א בר' צדוק ואעפ"י כן לא כתב לברך על החרוסת עכ"ל. וכ"נ דעת הש"ע בסי' תע"ה שלא כתב לברך עליו. וכ"ה דעת האחרונים.

א

צז) שם בהגה. ואח"כ נותנין בו מעט חומץ וכו' ואם חל בשבת יתן בו המשקה מע"ש. אגודה. ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואח"כ ישים בו החרוסת כמבואר לעיל סי' שכ"א סעי' ט"ז יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' כ"ו. א"ר או' ח"י. חק יוסף או' כ"ב. ר"ז או' ל"ד. ודוקא ברך אבל בעב לא מהני שינוי מחה"ש. א"א או' ט"ז. ועיין בדברינו לשם או' קי"ג ואו' קי"ז.

א

צח) ועי"ש בט"ז סק"י דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפי' ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרין בזה. ח"י שם. וכ"ה דעת האחרונים להתיר כמ"ש בדברינו לשם או' צ"ג יעו"ש.

א

צט) שם בהגה. כגון תפוחים וכו' תחת התפוח עוררתיך. כפלח הרמון רקתך. התאנה חנטה פגיה. אמרתי אעלה בתמר. אגוז אל גנת אגוז ירדתי. ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ. תו' פסחים קט"ז ע"א ד"ה צריך בשם תשו' הגאונים. וכ"כ הלבוש. ר"ז או' ל"ב. והכלבו סי' ן' הוסיף וענבים זכר לגפגים סמדר נתנו ריח. והב"ד היפ"ל ח"ב או' ז' וכתב שם. שעיקר המצוה הוא התפוח כדמשמע שם בגמ' מאי מצוה ר"ל אמר זכר לתפוח יעו"ש. ומנהג האר"י ז"ל להניח בחרוסת ג' מיני תבלין שבלת נרד ובערבי נק' סינבו"ל ובושש"י וזינגיבל"י וקאניל"ה הנקרא קומו"ן וז' מיני פירות והם ענבים ותאנים ורמונים ותמרים ואגוזים ותפוחים ופירא"ש אבל האשכנזים נוהגין לשום עיקר החרוסת מג' דברים אלו ואלו הם היותר מוכרחים והם ר"ת אב"ן בלשון אשכנז והם אגוזים ותפוחים ופירא"ש כי בל"א ר"ת ג' פירות אלו הם נוטריקון אב"ן ונותנין סי' לדבר ובחרוסת אב"ן למלאת. שער הכוו' דף פ"ג ע"ד הגהת מהרש"ו ז"ל, אלא שכתוב שם בשם הגהת א"מ שזה אינו ע"פ הסוד רק ע"פ מנהג האשכנזים יעו"ש.

א

ק) וכיצד עושין אותו לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותו על השלחן בליל פסח. הרמב"ם פ"ז דין י"א. כלבו שם. והרע"ם בפי' המשנה פ' ע"פ כתב וז"ל וחרוסת שעושין מתאנים ולוזים בטנים ושקדים וכמה מיני פירות ומשימין בה תפוחין ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהיה עבה זכר לטיט עכ"ל ומיהו כל אחד יעשה כמנהגו כי לפום דינא אינו מעכב וכמ"ש באר שאח"ז.

א

קא) שם בהגה. כגון תפוחין וכו' ומעיקר הדין יכול לעשותו אפי' מירקות ולרככו אפי' במים ושאר משקין אבל עכ"פ צריך ליתן בתוכו דבר שיש בו קיוהא כגון תפוחין או יין וחומץ זכר לשעבוד שהיו משתעבדין בישראל עד שהיו שיניהם קיהות. ר"ז או' ל"ב.

א

קב) שם בהגה. כגון תפוחים ותאנים וכו' עיין לעיל סי' תס"ז סעי' ח' בהגה אם מותר לאכול בפסח תאנים וענבים יבשים ושאר פירות יבשים ובדברינו לשם בס"ד.

א

קג) שם בהגה. כגון קנמון וזנגביל הדומין לתבן וכו' וכתב המרדכי בשם הרוקח לכך משימין בחרוסת קנה קנמון וזנגביל לפי שא"א לדוכן היטב שלא יהא בהם חוטין קשין וזהו זכר לטיט שהיה תבן מעורב בו. ב"י. ובדרשות מהרי"ל סדר האגדה כתב חרוסת זכר לטיט ועליו יהיו מונחים קידה וקנמון ושאר בשמים מחותכין ארוכין זכר לתבן עכ"ל.

א

קד) [סעיף ו'] נוטל ידיו וכו' דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה כמ"ש לעיל סי' קנ"ח סעי' ד' יעו"ש. ומכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה הזה הו"ל להזהר עכ"פ בעשי"ת שנזהריה הכל לאכול פת ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מדותיהם. ט"ז סק"ז. והל"ח פכ"ה כתב דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שהתו' סוברין כן עכ"ל. וזהו דעת מהר"ם מרוטנבורק שהביא הטור כאן וכ"כ מ"א לעיל סי' קנ"ח. והא דנוטלין בליל זה הוא כאחד משאר שינויים שעושין בליל זה כדי שישאלו. ח"י או' כ"ח. ועיין לעיל סי' קנ"ח או' כ"ה מ"ש בזה בשם האחרונים.

א

קה) שם. לצורך טיבול ראשון. כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים. טור. וכן פירש"י ורשב"ם בפסחים קי"ד ע"א והב"ד ב"י.

א

קו) שם. ולא יברך וכו' בטור הביא פלוגתא בזה אם יברך על נטילה זו כי לדעת מהר"ם מרוטנבורק והעיטור שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ א"צ לברך ולדעת הגאונים והר' שמעיה בשם רש"י צריך לברך וכתב ב"י כיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך ולכן פסק כאן בש"ע שלא לברך. וכ"פ לעיל בסי' קנ"ח סעי' ד' וכ"פ בד"מ או' י"ב. וכ"פ הב"ח. ט"ז סק"ז. א"ר או' כ"ג. פר"ח. ר"ז או' י"ט. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ד' קיצור ש"ע סי' קי"ט או' ג' בן א"ח פ' צו או' ל"א. ומסתמא משמע דצריך ליזהר בדיני נט"י למשקה ככל דיני נט"י לפת אלא רק שאין לברך על נט"י למשקה משום סב"ל כ"כ לעיל סי' קנ"ח או' י"ג יעו"ש. וכ"כ ח"א או' הנז' והגם דדעת הלבוש והגר"א לברך כבר כתבנו לעיל סי' ח"י או' ז' דסב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל יעו"ש. ואעפ"י שכתב הלבוש וכן נתפשט המנהג, וק"ל במקום מנהג לא אמרינן סב"ל מ"מ הא כל רבני אשכנז הנז' כתבו שלא לברך, משמע דאין זה מנהג פשוט בכל המקומות. ועוד הא י"א דעל פחות מכזית א"צ נטילה כלל כמ"ש לעיל סי' קנ"ח אר ך' יעו"ש והכא צריך לאכול פחות מכזית כמ"ש בש"ע וע"כ ודאי דאין להכניס עצמו בסב"ל בנידון זה ובפרט כי כ"ה דעת הש"ע וכמה האחרונים,

א

קז) ואם שכח ובירך בנטילה זו עיין בס' חיים לראש דף מ"ד ע"א או' ב' שכתב משם הר' יוסף עליכם ז"ל דלא יעשה היסח הדעת ועלתה לו בשביל נטילה שניה לסעודה ואין בסיפור וההגדה הפסק וכו' אבל הרב ויגד יעקב דכ"ט או' א' והרב זכרנו לחיים דף ז"ך או' ד' חלקו עליו והעלו דצריך ליטול פ"ב בברכה יעו"ש. והב"ד היפ"ל ח"ה או' ה' וכתב להכריע וכדי שלא לבטל תקנת חכמים ליטול בליל פסח ב' פעמים שיטול שנית בלא ברכה שהרי ברכות אינם מעכבות ודי במה שבירך בראשונה אקב"ו שגם היא מצות חכמים ועולה לכאן ולכאן עכ"ל אמנם לפי מ"ש באר הקודם שדעת כמה גאונים לברך וכ"ה דעת הלבוש והגר"א וגם הב"י לא כתב אלא שטוב שלא לברך ומשמע דאינו אלא רק לכתחלה, א"כ זה שכבר בירך הרי יוצא למ"ד א"כ שטיבול משקה צריך ברכה ואינו ענין לנט"י שניה של סעודה כיון שלא כיון לה. וא"כ למה יבטל תקנת חז"ל שתקנו לברך ענ"י לסעודה. ועוד כיון שלא כיון כ"א לאכילת כרפס ואכל כרפס הרי נגמרה מצות הנטילה דכ"ע ידעי דבלילה הזה צריך ליטול ב' פעמים ומאחר שנגמרה מצותה והסיח דעתו מהן איך תעלה הברכה לנט"י של סעודה וע"כ נראה דא"צ ליזהר מלהסיח דעתו מהן כדי לחזור וליטול שנית לסעודה ולברך וליכא חשש ספק ברכות אלא אדרבא אם לא יברך הרי ביטל תקנת חז"ל. ועיין עוד מזה בדברינו לקמן רסי' תע"ה.

א

קח) שם. ולא יברך וכו' וכוונת הרחיצה הזו היא בשם י"ה וזהו רחיצה רחץ י"ה ר"ל תכה יו"ד בה"י ויהיה בגי' רחץ עם ב' אותיות י"ה והוא משורש י"ה דמילוי ע"ב. ורחיצה הב' גם היא בסוד י"ה ע"ד הנז' אלא ששם י"ה הזה תכוין אל שם י"ה היוצא מהוי"ה דס"ג וגם הוא בהכאה יו"ד פעמים ה"י כנ"ל. שער הכוו' דף פ"ז ע"ב וע"ג. וזהו חוץ מכוו' הנטילה שכתבנו לעיל סי' קס"ב או' ב' יעו"ש. וכוונת הכרפס כבר כתבנו לעיל או' מ"ט קחנו משם.

א

קט) שם. יקח מהכרפס פחות מכזית. כ"כ הטור דא"צ כזית והוא מדברי הרא"ש פ' ע"פ שכתב כיון דאין מזכירין עליהם אכילה א"צ כזית. וכ"כ בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן סי' נ"ב והגמ"י פ"ח דכיון דטיבול זה אינו אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי ובתשו' מהרי"ל סי' כ"ה כתב כיון דאיכא פלוגתא אי צריך לומר אחריו בנ"ר ע"כ אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכמ"ש כ"ז בב"י יעו"ש. והפלוגתא היא דלר"י מברך אחר הטיבול בנ"ר ולרשב"ם א"צ לברך כמ"ש בטור וב"י יעו"ש. וכתב הב"ח דמחלוקת זו לענין בנ"ר לא נמצא במחברים בפירוש אלא שהטור מפרש מדעתו דממה שנחלקו רשב"ם ור"י בברכת בפה"א שעל המרור דלרשב"ם א"צ לברך בפה"א לפי שנפטר בבפה"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון ור"י חולק וסובר דלא נפטר באותה ברכה משום דאגדתא והלילא הוי הפסק טובא אלא טעמו של דבר לפי שהמרור נחשב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה שברכת הלחם פוטרתו וכמ"ש התו' והרא"ש בפ' ע"פ נמשך ממחלוקתם זו דנחלקו נמי לענין בנ"ר דלר"י דהוי הפסק באגדתא והלילא ממילא צריך לברך אחר טיבול ראשון בנ"ר שאין בהמ"ז פוטרת מה שאכל כבר קודם סעודה והפסיק באגדתא והלילא בין אכילה לסעודה. ולרשב"ם א"צ לברך דמאחר דאגדתא והלילא לא הוי הפסק כל עיקר שהרי ברכת בפה"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון פוטר ג"כ טיבול שני מברכת בפה"א א"כ ממילא נמי ודאי בהמ"ז שלאחר הסעודה שפוטר טיבול שני מברכה שלאחריו פוטר ג"כ טיבול ראשון מברכה שלאחריו יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ח. ומיהו מ"ש שם הב"ח דהרוצה לצאת י"ח כל הגאונים יאכל בטיבול א' כזית שלם וכו' כתב עליו ח"י או' כ"ט דעדיין לא יצא לדעת הסמ"ג וע"כ כתב דהעיקר כהסכמת רוב ראשונים דאין לברך כלל יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י לענין הלכה יש לחוש לב' הסברות ולכן לא יאכל מהירקות כזית שלם שלא יצטרך לברך אחריו בנ"ר לפי סברא האחרונה ואם אירע שאכל כזית לא יברך בנ"ר שלא יברך לבטלה לפי סברא הראשונה ואם אירע שבירך בנ"ר וכן אם אין לו אלא ירקות שברכתן שהכל כשהן חיים אעפ"כ לא יברך בפה"א על המרור שלא יברך לבטלה לפי סברא הב' עכ"ל. וכ"ה דעת הש"ע והאחרונים דאף אם אירע ואכל כזית לא יברך אחריו בנ"ר כמ"ש לקמן או' קט"ז.

א

קי) שם יקח מהכרפס פחות מכזית. וה"ה לשאר מיני ירקות שאינם ממין מרור. פר"ח. ור"ל דאף למי שאין לו כרפס שלוקח שאר ירקות לטיבול ראשון חוץ ממין המרור כמ"ש לעיל סעי' ד' ובדברינו לשם או' מ"ח ג"כ יקח פחות מכזית לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

א

קיא) שם. ומטבילו בחומץ ומברך וכו' משמע דהטיבול קודם לברכה כדי שלא יהא הפסק בין הברכה לאכילה וכ"כ לקמן סי' תע"ה גבי מרור וז"ל יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ויברך על א"מ עכ"ל דמשמע דטיבול החרוסת קודם לברכה מט"י סוף סי' זה. ועי"ש שתמה על דברי מהרי"ל שהביא מ"א ס"ק י"ט שכתב לברך קודם הטיבול וסיים איך שיהיה אין לנו לעשות אלא כנראה מהש"ע יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תע"ה או' כ"ד.

א

קיב) שם. ומטבילן בחומץ. וה"ה במי מלח או בשאר מיני טיבולין שיש עליהם שם משקה כמ"ש לעיל סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם או' נ"א.

א

קיג) שם. ומברך בפה"א. ומכוין בברכה זו לפטור את המרור שאוכל אח"כ. ואם שכח ולא כיון אפ"ה לא יברך על המרור בפה"א משום סב"ל כמ"ש לעיל או' ק"ט ולקמן סי' תע"ה סעי' א' יעו"ש.

א

קיד) שם. ומברך בפה"א ואוכל. וא"צ להיסב באכילת כרפס שה"ל סי' ס"ד. צידה לדרך פי"א. מט"מ סי' תרכ"ה. ברכ"י או' י"ד. וכ"כ בס' חקת הפסח משם ר' יונה ז"ל. וכ"כ בס' זבח פסח דף ב' ע"ג באו' כרפס או' ז' כס"א או' ד' אבל הרד"א בסדר אגדה כתב דצריך היסבה. וכ"ה דעת המאמ"ר או' ד' יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' קי"ט או' ג'. אמנם הכס"א שם כתב על דברי הרד"א הנז' דאין אנו נוהגין כן אלא לאוכלו בלא הסיבה וכתב וכן עיקר. וכ"פ הרב בן א"ח פ' צו או' ל"ב וכתב שכן נוהגין לאוכלו בלא הסיבה יעו"ש וא"כ נהרא נהרא ופשטיה.

א

קטו) שם. ומברך בפה"א וכו' ואם גדלו הירק בכלי הבית כמו שנוהגין שנוטעין בצלים בכלי בבית אזי לא יברך בפה"א רק שהכל. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ה' וכ"כ חקת הפסח או' א' על שם הר' מנוח דהזורע ירקות בעציץ שאינו נקוב לא יברך עליהם בפה"א דלא מקריא אדמה אלא שהקשה עליו מדתנן אכל טבל אין מזמנין עליו ופי' בגמ' (ברכות מ"ז ע"ב) בטבל טבול דרבנן כגון שזרעו בעציץ שאינו נקוב יעו"ש ור"ל דמשמע מהגמ' דאם היה מתוקן היו מזמנין עליו ואעפ"י שנזרע בעציץ שאינו נקוב אבל נראה דאין כ"כ קושיא די"ל דמיירי לענין צירוף לזימון ולא לענין ברכה דהא אפי' אכל ירק מצטרף וכמ"ש שם בדף מ"ח ופסקו הש"ע סי' קצ"ז סעי' ב' יעו"ש. ובענין ירקות הגדילים במדבר בלתי זריעה עיין לעיל סי' ר"ד סעי' א' ובדברינו לשם או' טו"ב.

א

קטז) שם. ואינו מברך אחריו. פי' כשאכל כזית. מט"י. מאמ"ר או' ג' ביאורי הגר"א. וכ"כ המ"א ס"ק ח"י דאם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה. וכ"כ ח"י או' כ"ט. חק יוסף או' כ"ד. ר"ז או' ח"י. והגם דיש פו' שכתבו דאם אכל כזית מברך אחריו כבר כתבנו לעיל סי' ח"י או' ז' דסב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל יעו"ש וא"כ כ"ש הכא דדעת הש"ע וכמה אחרונים שלא לברך דאין לברך ומיהו הרוצה לצאת ידי ספק יש להרהר הברכה בלבו ואין חשש בזה משום ברכה לבטלה וכמ"ש לעיל סי' קפ"ה או' ה' יעו"ש.

א

קיז) שם. ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים. כ"כ הרא"ש והמרדכי פ' ע"פ וכ"כ בהגמ"י פ"ח בסדר מהר"ם ושכן פי' ראבי"ה ודלא כמ"ש בסמ"ג וברוקח סי' רפ"ג דבוצע העליונה שהיא הראשונה משום דאין מעבירין על המצות דאדרבא המצוה הראשונה שהוא לברך ברכת המוציא היא הראשונה אבל לבצוע המצה לשתים לעשותה פרוסה משום דכתיב לחם עוני אין בזה מצוה כ"כ. ומה שאין בוצעין השלישית היינו נמי משום דאין מעבירין על המצות שהרי אותה שבוצעין צריך לברך עליה על אכילת מצה תחלה ואח"כ עושין הכריכה באותה שנשארה ולפיכך במצה הראשונה עושין מצוה הראשונה והיא ברכת המוציא ובשנייה עושין מצוה שנייה שהיא ברכת על אכילת מצה ובשלישית מצוה שלישית שהיא הכריכה. ב"ח. וכ"כ בשער הכוו' דף פ"ג ע"ב וז"ל הנה נת' בענין גדלות ב' כי מצה הראשונה היא הוי"ה דע"ב מוח חכמה והב' היא הוי"ה דס"ג והוא מוח בינה ולסיבה זו המצה הא' אינה נחלקת ונפרסת לב' פרוסות כי היא נגד החכמה הנקרא אות יו"ד והיא אות אחת שלימה אבל המצה הב' נחלקת ונפרסת לב' פרוסות כנודע חציה לאכילת מצה וחציה לאפיקומן לפי שהבינה נקראת או' ה' והיא נחלקת לציור ב' אותיות ד' על ו' ולכן נפרסת לב' פרוסות שהם סוד זו"ן וכו' וחציה הא' שצורתה ו' מניחין לאפיקומן וחציה הב' שצורתה ד' שהיא כנגד נוקבא אנו מחברין אותה עם החכמה שהיא מצה הא' השלימה ומברכין עליהם המוציא ואכילת מצה המוציא כנגד השלימה ואכילת מצה כנגד הפרוסה ועל זו הפרוסה הב' שהיא כנגד או' ד' של הה"א אנו אומרים הא לחמא עניא וכמאז"ל מה דרכו של עני בפרוסה וכו' עכ"ל. וכ"כ בדף פ"ז ע"ג יעו"ש. וכ"כ בפע"ח שער כ"א פ"ג. וד"ל כי ד' כוסות הם כנגד חב"ד דבינה הנקראת אימא כמ"ש לעיל סי' תע"ב או' נ"א יעו"ש וג' מצות הם כנגד חב"ד דחכמה הנקרא אבא ולכן כשמסדר הג' מצות להניחם בקערה וכן כשאוכל יכוין כי מצה העליונה היא כנגד חכמה דחכמה והב' בינה דחכמה והג' כנגד דעת דחכמה ור"ל חו"ג דדעת דחכמה וכ"ז בבחי' החיצוניות כמ"ש בע"ח שער מ' דרוש ב' כי כל בחי' מצות מעשיות וברכותיהם כמו ציצית ותפילין ואכילת מצה וסוכה ולולב וכיוצא בהם כולם הם בחיציניות העולמות וכל מצוה שהוא בדיבור לבד כמו תפלה הוא בפנימיות יעו"ש. וע"כ בתפלת ערבית דליל פסח נתקן בחי' הפנימיות דהיינו שנכנסין בחי' חב"ד דבינה וחב"ד דחכמה הנקראים או"א בכל בחי' חכמה דזו"ן משא"כ בשאר שבתות ויו"ט שנכנסין במדרגות לאט לאט וע"כ נשתנה הלילה הזה ולילה כיום יאיר וגומרין בו את ההלל בברכה כמ"ש לקמן סי' תפ"ז סעי' ד' יעו"ש. ועיין בסה"ק שו"ת באר מים חיים שכתבתי שם בחי' סדר כוו' התפלה דחול ושבת יעו"ש.

א

קיח) וכתב עו"ש בשער הכוו' דף פ"ג ע"ב כוונה אחרת בג' המצות שהם כנגד ג' שמות אלהים ואות ה' דאלהים דחכמה ציורה ד"י ושל הבינה ד"ו ושל הדעת ג' ווי"ן יעו"ש. וכתב הב"ד סי' רנ"ז בשם כתבי האר"י ז"ל לצייר צורות ה"א בג' ציורים במצית ד"י ד"ו ג' ווי"ן וכתב דיש לכתוב ההין הנז' בעיסה עצמה בחקיקה בלי שום צבע והאריך בזה יעו"ש. והב"ד הברכ"י סי' תע"ה או' ז' וכתב עליו וז"ל וכבר כתבנו לעיל סי' ת"ס או' ג' וסי' ש"מ או' ד' דאין כוונת האר"י זצ"ל לצייר האותיות בפועל כאשר יראה המדקדק בלשון הזהב ושוב מצאתי שכ"כ הרב המקובל גדול בדורו מהר"ר יעקב צמח זלה"ה עש"ב עכ"ל. ודברי הברכ"י הנז' כבר כתבנו אותם במקומם סי' ש"מ או' ל"ב וסי' ש"ס או' ל"ה יעו"ש. וכ"כ שם בשער הכוו' הגהה בשם א"מ וז"ל אל תחשוב שפירושו לצייר עליהם האותיות ממש שזה אסור ואפשר דהוי כמוחק השם ומוחק ביו"ט כמ"ש בעל המפה ז"ל אלא פי' הציור בכוונה עכ"ל וכ"מ מדברי מהרח"ו ז"ל ריש שער ההקדמות שכתב דדבר פשוט הוא כי אין למעלה לא אות ולא נקודה אלא כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון יע"ש. וא"כ מי שעושה צורות האותיות על המצות מגרעות נתן שנראה כאלו הם אותיות ממש ועושה צורתן אלא רק בכוונה לבד כי הם רומזים אל אורות עליונים וע"כ כשבוצע מצה האמצעית לא יעשה צורת דל"ת ווא"ו. אלא רק בכוונה לבד, ומ"מ אם נעשו בהם צורת אותיות אין לאסור לשברם בשבת ויו"ט משום מוחק אם הם מהמצה עצמה יען כי רבו המתירין כמ"ש לעיל סי' ש"מ או' ל"א וסי' ת"ס או' ל"ה יעו"ש. ועיון עוד לקמן סי', תע"ה סעי' ז' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

קיט) שם. ויבצענה לשתים. ומה שבוצעין אותה קודם שיקרא האגדה כבר כתב בכלבו הטעם כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא דמה דרכו של עני בפרוסה. ובדברי הר"ן בשם ר' האי גאון משמע דהטעם הוא משום דהא דאמרינן הכל מודים דבפסח מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ה"ד כשהביאו לפניו פרוסה אבל אם הביאו לפניו שלמה אין לנו לפורסה לכתחלה ולפיכך מקדימין לפורסה קודם האגדה כדי שבשעת ברכת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה. וכ"כ המ"מ בשם אחרים. אבל הרמב"ם כתב שפורסים אותה בשעה שמברך המוציא ולא נהגו עכשיו כמותו. ב"ח.

א

קך) שם. ויבצענה לשתים. ביד ולא בסכין כדרך שהעני עושה. א"א או' ך'. ועוד משום לא תניף עליהם ברזל כיון שמברכין עליה על אכילת מצה.

א

קכא) שם. ויתן חציה לאחד וכו' נראה דהטעם הוא שמא יאכלו הכל בתוך הסעודה ולא יהיה לו עוד מצה משומרת באחרונה. ב"ח. ובביאורי הגר"א כתב כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה. ועוד נראה הטעם דהואיל ואתעבד בחצי הראשון מצוה חדא שהיא אכילת מצה נעביד בחצי השני מצוה אחריתי שהוא זכר לקרבן פסח.

א

קכב) שם. ויתן חציה לאחד וכו' ואת החלק הגדול יניח לאפיקומן. דרשות מהרי"ל ה' האגדה. וכ"כ רש"ל בתשו' סי' פ"ח. ב"ח. עו"ש או' ה' מ"א ס"ק כ"א. ח"י או' ל' א"ר או' כ"ח. חק יוסף או' כ"ו. ר"ז או' ל"ה. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ו' וכ"כ בס' פע"ח שער כ"א פ"ד דצריך לבצוע חלק אחד יוחר גדול מן הב' הגדול נגד ו' והקטן ננד ד' כי מספר ו' יותר על מספר ד' ואותו של ו' הוא של אפיקומן יעו"ש. ועיין לעיל או' קי"ז.

א

קכג) שם. ונותנין אותה תחת המפה. זכר למשארותם צרורות בשמלותם. טור. ויש נוהגין להשים האפיקומן צרור במפה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ח"י או' ל"א. חק יוסף או' כ"ז. ר"ז או' ל"ה. ורש"ל בתשו' הנז' כתב ראוי לכורכה במטפחת ולהניח בין הכר והכסת וכשרוצה לאכול יוציאה כמו שהיא בתוך המפה וישלשל לאחוריו וילך כמו ד' אמות ויאמר כך היו אבותינו הולכים משארותם צרורות בשמלותם. והב"ד א"ר שם. ובפסח מעובין סי' שט"ו כתב וז"ל ומנהגי ליקח מקל בידי ומנעלי ברגלי ולומר וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה' ולכן אני נוהג שלא להפשיט האזור בליל פסח עד אחר אפיקומן עכ"ל והב"ד ח"י סי' תע"ז או' א' וכתב ובמדינות אלו אין נוהגין כל זה עכ"ל וא"כ כל אחד יעשה כמנהגו כיון דדברים אלו אינם כ"א מצד מנהג. ומנהגינו לכרוך אותו במפה ולקשרו בכתף התינוק ואח"כ אומרים הא לחמא עניא וכו' ואח"כ הולך התינוק ודופק על הדלת ואומרים לו מי אתה ואומר ישראל ומאין באתה ואומר ממצרים ולאן אתה הולך ואומר לירושלים ומה אתה נושא ואומר מצה ואח"כ בא לפני המסובים וקורא מה נשתנה וכו' ואח"כ מתחיל הגדול ואומר עבדים וכו' ונשאר קשור בכתפו עד שמגיעין לאכילת האפיקומן ואך אם ישן התינוק קודם לזה אז לוקחים אותו בעודו כרוך במפה ומניחים אותו בין הכר לכסת עד שמגיעין לאכילת האפיקומן,

א

קכד) שם. תחת המפה. ויהיו נזהרין שיכרוך האפיקומן במטפחת שלא כובסו בקראך-מעל כי הכרים מכובסים בקראך מעל כנהוג. ח"א שם. מ"ב או' נ"ט. ועיין לעיל סי' תע"ב סעי' ג' ובדברינו לשם או' ל"ב ול"ד.

א

קכה) שם. ישים בין שתי השלימות, כדי שיפגע בשלימה תחלה כשיבא לברך ברכת המוציא שממנה יש לבצוע המוציא. טור. לבוש. ועיין לקמן רסי' תע"ה.

א

קכו) שם. ויגביה הקערה וכו' על כל מה שעליה. רש"ל בתשו' סי' פ"ח. ח"י או' ל"א. ר"ז או' ל"ו. מ"ב או' ס' ונוהגין שכל בני ביתו מגביהון הקערה ולפעמים שאשתו נדה ואז מתביישת או שבאים לידי שחוק ולכן יותר נכון שלעולם לא תגביה אשה הקערה כמו שנוהגין כמה גדולים. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או ז'. ובפסח מעובין סי' רמ"ה כתב ונכון להגביה הקערה בידו אחת והמצה בידו האחרת ויאמר הא לחמא וכו' והב"ד ח"י שם. א"ר או' כ"ח. ובדרשות מהרי"ל ה' האגדה כתב בשם מהר"ש דהטוב והיישר להגביה המצות לחודייהו. ומדברי שער הכוו' שכתבנו לעיל או' קי"ז משמע שא"צ להגביה רק הפרוסה ולומר עליה הא לחמא עניא יעו"ש וכ"כ השו"ג או' ל"ד דמנהגם להגביה המצה הפרוסה על שם מה דרכו של עני בפרוסה יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' צו או' ל"ג. וא"כ כל מנהג יש לו סמך ורק במקום שנוהגין להגביה רק הפרוסה האשה לא תגביה עם האנשים רק תתפוס בקערה אשר בה שאר המצות ותאמר הא לחמא עניא.

א

קכז) שם ויאמר הא לחמא וכו' בקול רם. רש"ל בתשו' הנז' ח"י או' ל"ב. והיינו כל ההגדה ואפי' אם הוא יחידי. יפ"ל ח"ב או' יו"ד.

א

קכח) שם. ויאמר הא לחמא וכו' כתב מהר"א מפראג דאין לשבש ולומר כהא לחמא או הא כלחמא אלא הא לחמא ע"ש המקרא למען יראו את הלחם וכו' ד"מ או' י"ז. וכ"כ מט"מ סי' תר"ל. פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראיה דכתיב בקרא למען יראו את הלחם וכו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמת הלחם ה"נ דוגמת הלחם. ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זה הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד. מ"א ס"ק כ"ו. א"ר או' כ"ט. חק יוסף או' ל' ר"ז או' ל"ז. ועיין לקמן או' קל"ב.

א

קכט) שם. ויאמר הא לחמא וכו' שמעתי מהמקובלים דעד"ה נכון לומר הא לחמא הא בצירי. מחב"ר או' ו' וכ"כ בן א"ח פ' צו או' ל"ג. וכתב שם בן א"ח דמנהגינו לכפול פסקא זו ג"פ.

א

קל) שם. ויאמר הא לחמא וכו' הטעם שלא תיקנו לברך על ההגדה לפי שאינה אלא סיפור דברים. ויש נותנים טעם אחר לפי שזו היא מצוה שאין לה קצבה שאפי' בדיבור בעלמא בסיפור יצ"מ יוצאין אלא שכל המרבה ה"ז משובח. או"ח דף ף' ע"א או' ח"י. מט"מ סי' תרל"ג. והרד"א בסדר הגדה בשם הרי"ף כתב הטעם לפי כי במה שאומר בתחלה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא. וכ"כ הפר"ח.

א

קלא) ונקראת הגדה ע"ש והגדת לבנך וכו' ועוד מפני שמגיד בה ענין יצ"מ והנסים ונפלאות שעשה עמנו הקב"ה באותו זמן. הרד"א שם. ונוסח ההגדה הלא הם כתובים בהרמב"ם פ"ח מן הא לחמא וכו' עד גאל ישראל יעו"ש

א

קלב) שם. ויאמר הא לחמא וכו' פי' כזה היה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. ומה שנהגו לאומרו בלשון ארמית לפי שכולם היו מדברים בלשון ארמית ואין ע"ה מבינים לשה"ק. ועוד כדי שלא יבינו מה"ש שאנו מתפארים בכל זה ויקטרגו עלינו ויזכירו עונותינו שאין אנו ראויין להגאל שאין מה"ש מכירין לשון ארמית כמ"ש בקדיש. וא"ת מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כי ויאפו את הבצק לא היה אלא אחר יצ"מ ופי' ה"ר יוסף האזובי בשם בן עזרא שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שהוא קשה ואינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו המצריים עושין לישראל. הרד"א שם.

ב

קלב) וכתב בפסח מעובין סי' רמ"ט דאנשי מעשה נוהגין לפתוח הפתח כשאומרין כל דכפין דאם הפתח סגור איך יבואו עכ"ל. והראב"ן כתב דקאי אבני ביתו ולא אאחרים שיבואו. ח"י או' ל"ג. א"א או' כ"ד. כל דצריך יתי ויפסח פי' שאין לו צרכי הפסח כגון חרוסת ומרור וכדומה יבא ויעשה סדר הפסח. אברנאל על הגדה. א"א שם.

א

קלג) שם. ויאמר הא לחמא וכו' ולא ידבר שום שיחת חולין משהתחיל הקידוש עד גמר ההלל כי הכל יחוד גמור ואין להפסיק בינתיים. לב דוד פרק ל' מל"ח סי' ד' או' י"ד. וכ"כ בשל"ה דף קמ"ב ע"א שראוי לאדם להיותו נזהר שלא ידבר בלילה הזה שום שיחה משיחת חולין ויזהיר בני ביתו על זה יעו"ש.

א

קלד) שם הגה. ויאמר בלשון וכו' ר"ל מהא לחמא ואילך דהוא התחלת הגדה. מ"ב או' ס"ב. וכדי לקיים בזה מצות והגדת לבגך וכו'.

א

קלה) שם בהגה. כדי שיבינו הנשים וכו' משמע דבשמיעה סגי וא"צ דוקא לספר בפיו. וכ"כ הרא"ם ח"א סי' מ"א. עו"ש או' ה'. ודוקא בשמיעה אבל בהרהור אינו יוצא כמ"ש לקמן או' קל"ט.

א

קלו) שם בהגה. כדי שיבינו הנשים וכו' שהרי גם הנשים חייבות במצות הנוהגות באותו הלילה ובאמירת הגדה כמ"ש לעיל סי' תע"ב סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השלחן ותשמע כל הגדה ואם צריכה לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש ולכשיגיע לר' גמליאל אומר כל שלא אמר וכו' תכנס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא. ונוהגין שקוראין אותה שתשמע עשר מכות שהביא על המצריים כדי להגיד לה כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ז' מ"ב או' ס"ד.

א

קלז) וכתב רי"ו סומא פטור מלומר הגדה כמו שפטור מכל המצות ומ"מ חייב בכל מדרבנן וכו' אמנם מרן ז"ל בב"י תמה עליו וכתב דלא פטרו מכל המצות אלא ר' יהודה בפ' החובל (קמ"א פ"ז ע"א) ולית הלכתא כוותיה יעו"ש. וכ"כ בפסח מעובין או' רע"ג. וכן הסכים הפר"ח דסומא חייב מה"ת ומוציא אחרים י"ח. וכ"כ ח"י או' ט"ל. מש"ז או' ט' ר"ז או' נ"ב. ועיין ברכ"י או' ט"ז מ"ש על דברי רי"ו הנז' ובדברינו לעיל סי' נ"ג או' ס"ה יעו"ש.

א

קלח) גר יכול לומר כל סדר ההגדה ועבדים היינו וכו' הרב מהר"ח ן' עטר בס' אור החיים פ' בהעלותך ברכ"י או' טו"ב. שע"ת או' כ"ז.

א

קלט) ואין אדם יוצא י"ח זכירת יצ"מ בהרהור. שאגת אריה סי' י"ג. מחב"ר סי' ס"א או' ו' ש"ץ דף צ"ד ריש ע"ב. יפ"ל ח"ב בסי' זה או' יו"ד. וכ"כ חקת הפסח או' ב' בשם כמה פו' מיהו בתשו' בשמים ראש סי' רע"ג לחלק יצא דזכירת יצ"מ של כל הימים מדאו' סגי בלב אבל בליל פסח דכתיב והגדת צ"ל בפה יעו"ש. והב"ד חקת הפסח שם.

א

קמ) שם. ואז יצוה להסירם וכו' ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתינוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה. מ"א ס"ק כ"ה ר"ז או' ל"ח. וקצת נוהגין לומר שיסיר הקערה אעפ"י שאין מסירין. ח"י או' ל"ג. א"א או' כ"ה.

א

קמא) שם. כדי שיראו התינוקות וישאלו. ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספרו ביצ"מ ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר. מהרי"ל. מ"א ס"ק כ"ו. ומ"ש אין ליתן שום מצה וכו' ר"ל לבד ג' מצות המונחים בקערה קודם הגדה. א"א או' כ"ו.

א

קמב) [סעיף ז'] מוזגין לו מיד וכו' ולא ישטפם. רש"ל בתשו' סי' פ"ח. ב"ח כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ו' ח"י או' ל"ד. א"ר או' ל"ב. חק יוסף או' ל"א. ר"ז או' ט"ל וכתב שם הטעם שהרי שטפו והדיחו קודם קידוש. וכ"כ מ"ב או' ס"ח. ועיין לעיל או' א'.

א

קמג) שם. מוזגין לו מיד וכו' ר"ל שלא ימתין במזיגת הכוס עד ללפיכך שאז צריך לאחוז הכוס בידו אלא מיד שמסיר הקערה מעל השלחן מוזג. מ"ב או' ס"ז.

א

קמד) שם. מוזגין לו מיד וכו' משמע דדוקא לבעה"ב אבל לשאר המסובין א"צ למזוג מיד אלא עד לפיכך כי אז צריך להגביה כל אחד כוסו בידו כמ"ש לקמן.

א

קמה) שם. מוזגין לו מיד וכו' יין צמוקין נמי אם רגיל למזוג ימזוג. הרדב"ז ח"א סי' תע"ט. ברכ"י או' ח"י. ועיין לעיל סי' תע"ב או' נ"ח ונ"ט.

א

קמו) שם. ואפי' ת"ח שואלין זה לזה וכו' ואין השני צ"ל מה נשתנה. ר"ז או' מ'.

א

קמז) שם. מה נשתנה וכו' וצריך שיאמר שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפי' פעם אחת והלילה הזה ב' פעמים ואין לומר שבכל הלילות אין אנו חייבין לטבל. טור. וטעמא משום דא"כ משמע דבלילה הזה אנו חייבין לטבל ב"פ וליתא דטיבול ראשון אינו חובה ואין עושין אותו אלא כדי שישאלו התינוקות. ב"י. ט"ז סק"ט. מ"א ס"ק כ"ז. ר"ז או' מ"א. מיהו בדרשות מהרי"ל ה' הגדה כתב שגם יכולין לומר אין אנו חייבין לטבל אכן הא"ר או' ל"ג הקשה עליו יעו"ש. וע"כ אין לזוז מדברי הטור והאחרונים.

א

קמח) שם. מה נשתנה וכו' ואומר אותו בניגון יפה לשבח לאדון הכל ואם ע"פ בשבת ממהרין בכל מילי לאכול אפיקומן קידם חצות ושלא ישנו התינוקות דהא צריכין אז לשהות תוך הלילה טרם מתחילין בקידוש. דרשות מהרי"ל שם. ח"י או' ל"ה.

א

קמט) שם. וכשמתחיל עבדים וכו' מחזיר הקערה וכו' כדי שתהא לפניו בשעת ההגדה כדאמרינן לחם עוני שעונין עליו דברים. לבוש. עו"ש או' ו' ועיין לקמן או' קס"ט.

א

קנ) שם. וכשמתחיל עבדים וכו' כדאמרינן בפסחים קט"ז ע"א מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מאי בגנות. רב אמר מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. ושמואל אמר עבדים היינו. וכתבו הרי"ף והרא"ש והשתא עבדינן כתרווייהו, וכ"ה בנוסח ההגדה אשר בהרמב"ם פ"ח יעו"ש. ועיין לקמן או' קנ"ג.

א

קנא) שם. וקורא כל ההגדה וכו' ואין לומר ההגדה בהסיבה רק באימה וביראה. של"ה דף קמ"ב ע"ב ח"י או' ל"ה. א"ר או' ל"ד. א"א או' כ"ט. ר"ז או מ"ח ועיין לעיל או' קל"ג.

א

קנב) שם. וקורא כל ההגדה וכו' וכתב בזוה"ק פ' בא דף מ' ע"ב וז"ל פקודא בתר דא לספר בשבחא דיציאת מצרים דאיהו חיובא על בר נש לאשתעי בהאי שבחא לעלמין. הכי אוקימנא כל ב"נ דאשתעי ביצ"מ ובההוא סיפור חדי בחדוה זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא דהאי איהו ב"נ דחדי במריה. וקב"ה חדי בההוא סיפור. ביה שעתא כניש קב"ה לכל פמלייא דיליה ואמר לון זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משתעו בני וחדאן בפורקני כדין כלהו מתכנשין ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל ושמעו ספירא דשבחא דקא חדאן בחדוא דפורקנא דמריהון כדין אתיין ואודן ליה לקב"ה על כל אינון נסין וגבורן ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא דחדאן בחדוא דפורקנא דמריהון. כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא. וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למריהון כמלכא דאתוסף חילא גבירתא כד משבחין גבורתיה ואודן ליה וכולהו דחלין מקמיה ואסתלק יקריה על כלהו ובג"כ אית לשבחא ולאשתעי בספור דא כמה דאתמר עכ"ל. ועיין בסה"ק בית יעקב דרוש עה"ת פ' בא על פסוק ליל שמורים וכו' שכתבנו שם דכל האורות שנתגלו בליל פסח ביצ"מ הם מתגלים בכל שנה ושנה ולכן מרגיש אדם בעצמו בליל פסח שיש לו הארה ושמחה יותר משאר לילי יו"ט ושבת יעו"ש.

א

קנג) שם. וקורא כל ההגדה. ועיקר נוסח ההגדה שתיקנו חכמים חובה על הכל היא מתחילת עבדים היינו עד ה"ז משובח ואח"כ מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו וכו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין וכו' מצה זו וכו' מרור זה וכו' בכל דור ודור וכו' ואותנו הוציא משם וכו' לפיכך וכו' עד בא"י גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות ראשונים. ר"ז או' מ"ג. ועיין לעיל או' ק"ן.

ב

קנג) בנוסח הגדה. ברוך שומר הבטחתו נפל טעות בהרבה דפוסים שנאמר ויאמר לאברהם וצ"ל ויאמר לאברם בלא ה"א כי אז היה נקרא אברם ככתוב שם ובד"א חדש הוגה וכתב שם מחשב וראוי להיות חשב כמ"ש הרד"א וכ"כ אברבנאל ז"ל. מש"ז או' ט'.

א

קנד) תפוס שאינו יודע אמירת הגדה יקרא בחומש כל פרשיות של יציאת מצרים. ב"ח סי' ת"ס. ח"י או' ט"ל. א"ר או' ל"ד. מש"ז סי' תע"ד. ועיין לקמן סי' תע"ד או' ו'.

א

קנה) שם. וקורא כל ההגדה. וכשיאמר היא שעמדה לאבותינו וכו' יאחז הכוס בידו ויכסה הפת עד מצילנו מידם. של"ה דף קמ"ב ע"ב. מ"א ס"ק כ"ז. ח"י או' ל"ד. א"ר או' ל"א. חק יוסף או' ל"ב. ר"ז או' מ"ד.

א

קנו) שם. וקורא כל ההגדה. וצ"ל וְנֶאֱמַר לפניו שירה חדשה הללויה דקאי על גאולת מצרים שעברה וגם י"א דהלל אמרו משה וישראל כדאיתא פ' ע"פ. רש"ל בתשו' סי' פ"ח. ב"ח. של"ה. מ"א שם. ט"ז סק"ט עו"ש או' ו'. ח"י או' ל"ה. א"ר שם. חק יוסף או' ל"ו. ר"ז או' מ"ו, וזהו לפי גירסת התו' בפסחים ט"ז ע"ב אמנם הנוסחה שם במשנה ונאמר לפניו הללויה. וכ"ה הנוסח בהרי"ף והרא"ש שם. וכ"ה בהרמב"ם פ"ח. וכ"כ הטור ולבוש וכ"כ הדרישה סוף או' ח' דצ"ל ונאמר בחולם ומצורף עם הלל דבתריה. וכ"ה דעת הרשב"ץ בפי' ההגדה יעו"ש. והב"ד הער"ה או' ט"ו.

א

קנז) שם. וכשיגיע למצה זו וכו' ויש שנושקין אותה כדי לחבב המציה בעיניהם. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ז' ועיין לקמן סי' תע"ה או' ט'.

א

קנח) שם. וכן כשיגיע למרור זה. אבל כשאומר פסח שהיו אבותינו אוכלין לא יגביה התבשיל שנראה כאלו הקדישו לכך. טור. עו"ש. או' ו' מ"א ס"ק כ"ז ח"י או' ל"ו. ד"ז או' מ"ה. ח"א שם. ומ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סי' קצ"ג. ב"ח כנה"ג בהגה"ט. עו"ש שם. ח"י שם. א"ר או' ל"ו. א"א או' כ"ז. ומה שהקדים רבן גמליאל פסח למרור אעפ"י שהמרור הוא רמז לשעבוד שהיה תחלה ואח"כ הפסח עיין מ"ש בזה בסה"ק עדות ביעקב דרוש ג' לשבת הגדול יעו"ש.

א

קנט) שם. וכן כשיגיע למרור זה. סומא כשמגיע למצה זו ולמרור זה אין לומר זה אלא מצה שאנחנו אוכלין. ח"י או' ט"ל. מש"ז או' ט'.

א

קס) שם. וכשמגיע ללפיכך וכו' בענין ברכת ההלל איכא פלוגתא דרבוותא ריצב"א היה מברך עליו ב"פ אחת קודם אכילה ואחת אחר אכילה וכן היה נוהג מהר"מ מרוטנבורק וכ"כ רב האי ורב צמח ורב עמרם. אבל הרי"צ גיאת וראבי"ה כתבו שאין לברך עליו כלל לפי שחולקים אותו לשנים לפני הסעודה ולאחריה וא"כ האיך יברכו כיון שפוסקים באמצע וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל. וכן ראוי לעשות בכל דבר שיש ספק בברכתו שאין לברך דברכות אינם מעכבות. טור. וכ"כ ב"י שמנהג כל העולם שלא לברך על ההלל שאומר על שלחנו. וכ"כ הב"ח. אבל בסוף ההלל המנהג לחתום בא"י מלך מהולל בתשבחות כמ"ש לקמן סי' ת"פ והטעם ית' בדברינו לשם בס"ד.

א

קסא) ומה שחולקין ההלל חלק א' לפני הסעודה וח"ב לאחריה לפי שחלק אחד מדבר מענין יצי"מ ולכן אנו אומרין אותו עם ההגדה על כוס ב' שכולו ענין יצי"מ אבל ח"ב מדבר בגאולות העתידות ולכן אנו סומכין אותו לשפוך חמתך. סדה"י. נהורא השלם. ושל"ה ורב יעב"ץ כתבו הטעם כדי להדר גם כוס ב' בשירה. והב"ד תו' חיים על ח"א כלל ק"ל או' ל"א. ומה שקורין הלל זה מיושב עיין הטעם בדברינו לעיל סי' תכ"ב או' ג"ן. ובענין הלל שאומרין אחר תחלת ערבית ית' לקמן ססי' תפ"ז בס"ד.

א

קסב) שם. עד שחותם גאל ושראל. וצ"ל ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים שצריך להקדים זבח דהיינו חגיגה קו"פ שהוא נאכל על השבע. טור. וכתב מהרי"ו סי' קצ"ג דכשבא פסח במו"ש אז יאמר מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת ובליל שני יאמר מן הזבחים ומן הפסחים דחגיגה נאכל קודם הפסח עכ"ד. והב"ד הב"ח והט"ז סק"ע. עו"ש או' ו'. מ"א סק"ל. א"ר או' ל"ו. אמנם הכנה"ג בהגה"ט כתב דמנהג אבותינו ואנחנו אחריהם שלא לשנות. וכ"כ בשכנה"ג הגה"ט או' ו' וכ"כ בספרו פסח מעובין או' רס"א. והביאו חק יוסף או' ל"ג. והגם שח"י או' מ' כתב דהסכמת אחרינים כמהרי"ו עיין בתשו' כנ"י ססי' כ"ג שכתב דבשנת תפ"ז היה פסח במו"ש ודרש בשבת הגדול שלא לשנות הנוסח שאנו מתפללים שנזכה לאכול פסחים כשיבנה בהמ"ק והיינו כשלא יחול בשבת ואף אם לפי הקביעות לשנה הבאה יחול בשבת אין בכך כלום שאז יקדשו עפ"י הראייה יעו"ש. והב"ד שע"ת או' כ"ז. ר"ז או' מ"ט.

א

קסג) שם. הגה ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו לרמוז על מה שנאמר אצבע אלהים היא ודלא כמ"ש בהגמ"נ דיש לזרוק בזרת קטן. ד"מ או' ח"י א"ר או' ל"ה. ובילקוט פ' וארא מביא מפרקי ר"א פמ"ח שבקמיצה הכה הקב"ה למצרים וע"ז נאמר אצבע אלהים היא וא"כ יש לזרוק בקמיצה. מ"א ס"ק כ"ח. מיהו ח"י או' ל"ז הסכום כדברי הד"מ לזרוק באצבע. וכן הסכים חק יוסף או' ל"ד. והרב צמח כתב שמעתי מחכם א' בשם הרח"ו ז"ל שבהגיע לכל א' מעשר מכות היה שופך מעט מן הכוס עצמו ולא כיש נוהגין לטבול אצבעו בכוס. ואפשר שהטעם לרמוז שהמכות יצאו ממלכות הנקראת כוס של ברכה כנודע מדרוש הרב זלה"ה עכ"ל. פע"ח שער כ"א פ"ז. וכ"כ מ"ח פי"א או' א' והב"ד הר"ז או' נ"א. וכ"כ הרב שבח פסח בדיני קדש או' ו' ובדיני מגיד או' י"ב שהעיקר לעשות השפיכות בכוס עצמו ולא באצבע יעו"ש. והב"ד היפ"ל ח"ב או' י"ב יעו"ש. וכוונת העשר מכות עיין בפע"ח ומ"ח שם ובשער הפסוקים פ' וארא יעו"ש.

א

קסד) וישפכנו לתוך כלי שבור הרומז אל הקלי' הנקרא ארור. מ"ח שם או' ב' וכ"כ בסידור נהורא השלם.

א

קסה) שם בהגה לזרוק מעט מן הכוס וכו' משמע דא"צ לזרוק כ"א מעט והשאר ישלים עליו לכוס שני וכ"מ מדברי א"י או' ל"ז. וכ"כ מ"ח שם או' ט"ז שהיין הנשאר מהשפיכה אין לזרקו אלא אדרבא יוסיף עליו יין אחר סיד גבורות חדשים יעו"ש. מיהו יש נוהגין לשפוך את כל יין שבכוס ואח"כ שוטפין הכוס מטעם שלא לשתות מה שנזכר שם המכות וכמ"ש ח"י שם בשם פסח מעובין סי' רס"א יעו"ש. ויש נוהגין להביא כוס אחר לשפיכה כדי שאותו כוס שמזג קידם אמירת מה נשתנה יאמר עליו כל סיפור יצ"מ ואח"כ ישתהו לכוס שני. וא"כ כל מנהג יש לו על מה לסמוך.

א

קסו) שם בהגה. דצ"ך עד"ש באח"ב. מה שחלקן בלשון הזה לפי שדצ"ך הם מכות הארץ ועד"ש מכות מקריות באח"ב מכות האויר ושתף מכת בכורות עמהן לפי שאין לה זוג. ד"א לפי שבס' תהלים לא נמנו כסדר הזה ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה ע"כ בא להודיענו כי כן היו כסדר הכתובים בתורה. ד"א דצ"ך נעשה ע"י אהרן שהמים והארץ לא לקו ע"י משה. עד"ש ע"י משה. באח"ב ע"י הקב"ה שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן אלא הקב"ה בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה וזהו אשר תעשה בו את האותות ואמרינן בתנחומא שהמטה של סנפרינון היה וכתוב בו דצ"ך עד"ש באח"ב. רד"א. ומ"ש בתנחומא כ"ה ג"כ במד"ר פ' וארא.

א

קסז) שם בהגה. הכל ט"ז פעמים. כנגד חרבו של הקב"ה שנקרא יוה"ך והוא מלאך ממונה על הנקמה ד"מ או' ח"י. מ"א ס"ק כ"ט. ור"ל י"ו ה"ך והכה. מחה"ש. והוא שם היוצא מס"ת כ"י מלאכי"ו יצו"ה ל"ך כנודע. ועיין בתיקונים תיקון ל"ז שכתב דחרבו של הקב"ה יש לו ט"ז פיות כנגד מילה ופריעה ומציצה וי"ג בריתות שנכרתו עליה יעו"ש ר"ל י"ג פעמים ברית כתוב בפרשיות מילה שניתנה לאברהם בפ' לך לך. ור"ל ע"י זכות מצות מילה שיש בה ט"ז בחי' חרב של ט"ז פיות עושה נקמה בשונאיהם מדה כנגד מדה.

א

קסח) שם בהגה. הכל ט"ז פעמים. ויכוין בעודו שופך שהקב"ה יצילנו מכל המכות האלה. סה"מ. תו' חיים על ח"א כלל ק"ל או' כ"ח.

א

קסט) שם בהגה. ויהיה הפת מגולה וכו' והוא מטעם שכתבנו לעיל או' קמ"ט שנקרא לחם עוני שעונין עליו דברים ולכך נוהגין לגלות המצה שיענה עליה את כל דברי האגדה. לבוש.

א

קע) שם בהגה. עד לפיכך וכר מיהו כשאומר היא שעמדה וכו' שאוחז הכוס בידו צריך לכסות הפת עד שיגמור הפסקא ויניח הכוס מידו ואח"כ חוזר לגלותו כמ"ש לעיל או' קנ"ה יעו"ש.

א

קעא) שם בהגה, שאוחז הכוס בידו. עד סיום ברכת אשר גאלנו. טור. לבוש. ר"ז או' מ"ד.

א

קעב) שם בהגה. שאוחז הכוס בידו. כדי לומר שירה על היין. טור בשם מדרש שוחר טוב. לבוש.

א

קעג) שם בהגה. ואז יכסה הפת. שלא יראה הפת בושתו. ב"י בשם האגור. לבוש. מ"א סק"ל. ועיין לעיל סי' ער"א סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

א

שהחיינו. ואם לא בירך בליל ראשון מברך כל שבעה והוא הדין בכל י"ט (עירובין דף מ') ונראה לי דאפי' בירך בראשונה ולא בירך ביום טוב שני של גליות מברך כל שבעה:

ב

ואח"כ יבדיל. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל באמצע סעודתו על הכוס ואם היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה אינו מברך בפה"ג כיון דאיכא פלוגתא ספק ברכות להקל עסי' רצ"ט ס"ג ואם לא היה דעתו צריך לברך ולא ימתין עד אחר הסעוד' דא"כ יהיה כמוסיף על הכוסות ואין לו' שיאמר הבדלה והלל על כוס א' דא"א ב' קדושות על כוס אחד דדוקא קידוש והבדלה שרי דשניהם ענין א' היא כדאי' בפסחים דגם בהבדלה אמרינן המבדיל בין קודש לקודש: ואם שכח להבדיל עד אחר ב"ה או' הלל והבדלה על הכוס א' דהא א"א בע"א כמ"ש סי' רצ"ד ס"ג:

ג

ואין ליטול ידיו כו'. דאי הוי נוטלים קודם קידוש הוי משמע שעושין כב"ש דס"ל קידוש צריך נטילה אבל בכל השנ' נראה כנוטל לסעודה ואף על גב דהכא ג"כ טבילה שאחר הקידוש צריך נטילה מ"מ לא יעל' ע"ד הבריות שנוטל לטיבול ויסברו שנוטל לקידוש עכ"ל ד"מ בשם מהרי"ל משמע דס"ל דאסור ליטול עצמו קודם קידוש (ועסי' ער"א סי"ב), ומ"מ לא ידעתי היכן מצינו שב"ש ס"ל קידוש צריך נטילה רק בברכות פ"ח פליגי ב"ש ס"ל נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה ס"ל מוזגים את הכוס ואח"כ נוטלין לידים והטעם מפרש בגמ' משום טומאה וטהרה לב"ה משום הפסק בין נטיל' להמוצי' לכן נ"ל דס"ל כב"ה ודוקא מזיגה הוי הפסק כמ"ש התוס' פ' ע"פ אבל קידוש לא הוי הפסק אבל בפסח דהוי הפסק גדול לכן נוטלין סמוך לסעודה, וכ"ע מודו בזה: ורש"ל כ' דיטול מים קוד' קידוש ויטול ידיו ולא יטול אח"כ לטיבול והב"ח כ' דמ"מ יטול שנית לטיבול ול"נ כמ"ש רש"ל דהא בכל השנה אין אנו נוטלין ידים לטיבול א"כ מיחזי כסתרי אהדדי ועבב"י סי' קנ"ח:

ד

וכרפס. כ' מהרי"ל נוהגין ליקח כרפס שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' ריבוא עבדו עבודת פרך, ואביו הי' מסופק אם מותר ליקח פעטרזל"ן מפני שהוא טוב יותר מבושל מחי וא"כ אין מברכין עליו בפה"א כמ"ש סי' ר"ה ע"כ, ואני תמה למה נהיגי במדינתינו ליקח פעטערזיל"ן ואפשר דס"ל שע"י הבשר הם משביחין כמש"ש ולפי מש"ש בשם תר"י דוקא כשאין נאכלין כלל חיין מברך שהכל אבל כשנאכלין חיין אף ע"פ שטובים יותר מבושלים מ"מ מברך כשהן חיין בפה"א א"כ א"ש, ומ"מ דעתי חוכך בזה למה בחרו בדבר שיש בו פלוגתא ה"ל ליקח ירק אחר ואפשר ששאר ירקות אין מצוים כ"כ בימי הפסח א"נ משום דבגמרא נזכר ירק ושאר דברים נקראו לפת והירק שלנו אין נאכל כמו שהוא חי אא"כ כבוש וזה אינו מצוי בפסח ובטור וגמ' אי' שגם על מרור מברך בפה"א וצ"ל דמרור שלהם הי' ראוי לאכול חי כמו לטי"ך עס"ה:

ה

מי מלח. כתו' בהג"מנ דאם חל בשב' יעש' המי מלח מע"ש אבל בסי' שכ"א ס"ב אי' דכל מה שצריך לאותו סעוד' מות' לעשותו בשבת ונ"ל דלאחר שאכל הירק מותר לסלק הירק ומי המלח מהקערה:

ו

למעלה מן הכל. פי' סמוך לו:

ז

זרוע. כ' הר"ן דעצם בלא בשר לא מקרי תבשיל לכן יראה שיהא מעט בשר סרוך עליו (ד"מ):

ח

על הגחלים. דהפסח לא היה נצלה אלא בשפוד של רימון ויש טורח לחזור אחריו, (ב"י הג"מ) ואסור לאוכל' דאין אוכלין צלי בלילי פסחים ולכן אסור לצלותה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו ונ"ל דאם שכח לצלות' עד הליל' יצלנו בלילה ויאכלנו בשחרית בי"ט הראשון ורש"ל כתב לנהוג דיבשל חתיכת בשר ויחלקה למסובים וכ"כ הב"ח ושל"ה ואם אינו רוצ' לאכול הביצה עד ליל ב' אסור ג"כ לצלות' ליל ראשון (ד"מ מהרי"ו) עסי' תק"ג:

ט

חזרת. לאטו"ך ולבוש כ' דנקרא בלשון פולין זערזי"ך:

י

עולשין. קורבי"ל קרושפל' בל' ערבי אנדבי בל' ספרד (הג"מ):

יא

תמכ'. קרי"ן ובל"א מערטי"ך, ומהרי"ל היה מסופק אם קורבי"ל הוא מרור ובלע"ז מרובי"א, חרחבינה, אצוות' דדיקל':

יב

לא בשורש. ז"ל מהרי"ו אם יקח מערטי"ק יקח מה שהוא למעלה מן הקרקע כגון העלין והסמוך לו אבל לא מה שלמט' מן הקרקע דהוי שורש עכ"ל, וכ"פ מ"ב ושל"ה מיהו לפני זה כ' מהרי"ו וז"ל בפ"ק דסוכ' אמרי' אזוב ג' קלחים ובהן ג' גבעולים ופרש"י קלחים שרשים, ומטע' זה נרא' הא דכ' ר"ת ולא שרשים היינו שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוי בכלל קלח עכ"ל וכ"כ בהגמ"נ ז"ל שמעתי שקרוי קלח עד למטה מזנבו ושבלים קטנים יוצאין מהם עכ"ל וכנ"ל עיקר: והעולם נוהגין לברך על העלים ולכריכה נוטלים הקלח ונ"ל הטעם מדקאמר ויוצאין בקלח שלהם אלמא דעלין עדיפא לכן נוטלין העלין לברכה ומיהו צריך ליטול כזית כמ"ש סי' תפ"ו ומפני שאין העלין הרב' כ"כ לכן נוטלין הקלח לכריכ' מיהו אם רוצה ליטול העלין לכריכה הרשות בידו:

יג

בין לחים. משמע דאין יוצאין בכמושים וכ"מ בטור ורמב"ם עיין בגמ':

יד

לא כבושים. פירש"י בחומץ ונ"ל דאזיל לשיטתיה כמ"ש הב"י בי"ד רס"י ק"ה אבל אנן ק"ל דדבר השרוי במים מעל"ע הוי כבוש והוי כמבושל א"כ אם שרה המרור במים מע"ל אין יוצאין בו דנתבטל מרירתו ועיין בב"י סי' תקכ"ז כ' מהרי"ו וז"ל מהרר"א נסתפק כיון דמרור איתקש למצה וגזול פסול א"כ לא יעקור ישראל המרור מן הקרקע כמ"ש סי' תרמ"ט ונ"ל דלא דמי דהתם חסא מתקיים בקרקע מש"ה הוי כקרקע עכ"ל נ"ל דה"פ כיון דמרור אינו מתקיים בקרקע הוי כמטלטלין וקניית הנכרי ביאוש ושנוי רשות והוי שינוי רשות ביד הישראל ומ"מ צ"ע דהא קי"ל כל המחובר לקרקע הוי כקרקע כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג, וכ"ש כשנשרש בקרקע כמ"ש בי"ד סי' ו' ס"ב ועבח"מ סי' צ"ה וס"ס קצ"ג, ואפשר דמיירי שהמרור כבר נתבשל כל צרכו ועומד ליתלש וסבירא ליה כל העומד ליתלש כתלוש דמי:

טו

או שאר ירק מר. כ' הש"ג וז"ל בגמרא מוכח שאינו יוצא רק באלו השנוים במשנה, ומ"ש האגור שיקח לענה נראה שהו' מפרש דמרור הוא לענה, ולפ"ז בשאר ירק מר יאכל בלא ברכה ודברי הרב צ"ע עכ"ל ונ"ל שכיון האמת בכוונת האגור דהרי האגור כ' כן בשם מהרי"ל וז"ל מהרי"ל בתשו' מי שאין לו לטוגא י"א דהמוקדם במשנ' מוקדם למצוה ושם הארבעה מינין מוזכרים בהג"ה בל"א (כמש"ל) ותשב"ץ כ' ליקח ווירמ"ט בל"א דהיינו מרור דמתני' וטעמא דהא איכא מאן דמהדר אמרירתא לכן אי ליכא חזרת לכ"ע מרירתא עדיפא ואגוד' כ' ליקח מערטי"ך דהיינו תמכא, ושמא בשביל דלא אתבריר דעולשין קירב"ל דבסידורים כ' ליקח קורבי"ל לטיבול ראשון משמע דאינו יוצא בו ידי חובת מרור ע"כ לשון מהרי"ל ואגודה כ' ג"כ דמרור הוא ווירמ"ט וידוע דלענה הוא ווירמ"ט בל' אשכנז ובמנהגי' מהר"ק כ' מקום שאין לטו"גא לוקחין לענה שקורין ויר"ימדא או שאר דבר שהוא מר תשב"ץ עכ"ל, א"כ ס"ל דמרור דמתני' כולל לכל הירקות המרים וכך כתב רש"י בחומש כל עשב מר נקרא מרור אבל בגמ' לא משמע כן וגם בסוכה דף י"ג איתא דאפי' מרירתא דאגמא אין יוצאין מפני שיש לו שם לוי דצריך שיהא שמו מרור בלא שם לווי וגם בכוונת רש"י נראה לומר שהכל קרוי מרור אבל מ"מ אין יוצאין אלא באותם שנקראים בשעת מתן תורה מרור לכן אין לברך על שאר ירקות:

טז

מעט חומץ. ואם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת (אגודה) עסי' שכ"א סעיף י"ו דע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת:

יז

הדומין לתבן. שאין נידוכין היטב והן ארוכים (ב"י רוקח) ומהרי"ל כ' שלא ידוך אותם ויהיו ארוכים:

יח

פחות מכזית. דאם יאכל כזית יהיה ספק אם יברך ברכה אחרונה (טור) לכן אם אירע שאכל כזית לא יברך ברכה אחרונה:

יט

ומברך בפה"א. קודם הטיבול כדי שיהא עובר לעשייתן וה"ה במרור (מהרי"ל) וקשה דהא הברכה לא קאי רק על האכילה דמברך בפ"הא וה"א גבי מרור וצ"ע:

כ

ויבצענה לשתים. דבעי' לחם עוני דדרכו של עני בפרוסה:

כא

ויתן חציה. פי' חצי הגדולה (מהרי"ל ב"ח):

כב

תחת המפה. ויש שנותנין אותה על כתפיהן זכר ליציאת מצרים:

כג

ויגביה הקערה. וא"צ להסיר התבשילין (טור):

כד

הא לחמא. לישנא דקרא דכתי' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם וגו' ואין לשבש הנוסחא ולומר כהא לחמא או הא כלחמא (מהרי"ב ד"מ מט"מ) פי' דיש שאין רוצין לומר הא לחמא משום דאין זה אותו הלחם ממש שאכלו ישראל ולכן מביא ראי' דכתיב בקרא למען יראו את הלחם אשר האכלתי וגו' והרי אין זה הלחם שאכלו שהרי אותו שאכלו כבר אכלוהו אלא דוגמ' הלחם ה"נ דוגמת הלחם ומיהו אין זה ראיה דהתם לקח צנצנת מן א"כ שייך שפיר לומר זאת הלחם אשר האכלתי דהא נשתייר מזמן ההוא אבל הכא אנו אופין מצות חדשות ואין שייך לומר הא לחמא וכו' לכן האומר הא כלחמא או כהא לחמא לא הפסיד:

כה

ויצוה להסירם. ועכשיו לא נהגו להסירם משום דאין היכר לתנוקות בזה דיודעים שאלו הדברים לא ניתנו על השלחן לצורך אכילה אבל בזמן הגמ' היו רגילין לעקור השלחן:

כו

וישאלו. ויאמרו להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים ולכן אין ליתן שום מצה על השלחן עד אחר הסדר (מהרי"ל):

כז

מוזגין וכו'. לא יאמר אנו חייבים לטבל וכו' דאינו אלא היכר מפני התינוקות רק יאמר אנו מטבילין (טור), כשיאמר והיא שעמדה לאבותינו וכו' יאחז הכוס בידו ויכסה הפת עד מצילנו מידם (של"ה), כשיאמר פסח לא יגביה הבשר, צ"ל ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה דקאי על גאולת מצרים שעברה, וגם י"א דהלל אמרו משה וישראל כדאיתא פי' ע"פ (ב"ח רש"ל של"ה):

כח

באצבעו. נוהגין לזרוק באצבעו ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהג"מנ לזרוק בזרת קטן עכ"ל ד"מ. ובילקוט פ' וארא מביא פרקי ר"א שבקמיצה הכה הקדוש ברוך הוא למצרים וע"ז נאמר אצבע אלהים היא וא"כ יש לזרוק בקמיצה:

כט

י"ו פעמים. כנגד חרבו של הקדוש ברוך הוא שנקרא יוה"ך (ד"מ):

ל

יכסה הפת. שלא יראה בושתו כדאי' סי' ער"א ס"ט: כשחל פסח במ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים שלא הקריבו חגיגה שאין חגיגה דוחה שבת (ב"ח מהרי"ו) וע' בטור:

א

(א) ומקדש עליו – קודם שיקדש יכוין שרוצה לקיים מצות קידוש וגם מצות ד' כוסות שכוס של קידוש הוא אחד מארבעה כוסות ויש נוהגין לומר הריני מוכן לקדש ולקיים מצות ד' כוסות רק שצריכין ליזהר שלא יאמרו זה לאחר קידוש שהרי בירך על הכוס בפה"ג אלא דוקא קודם קידוש. וקודם הגדה יכוין או יאמר לצאת ידי מצות סיפור יציאת מצרים [ח"א]. ומברך שהחיינו – קודם השתיה ואם לא בירך קודם השתיה מברך אח"כ אימתי שיזכור ביום א' ואפילו באמצע השוק דהזמן ארגל קאי ואם נזכר בליל ב' לאחר שקידש היום יפטור עצמו בשהחיינו שיברך על הכוס לאחר הקידוש ואם שכח לברך שהחיינו בקידוש ליל ב' אפילו אם בירך כבר בליל ראשון חייב לברך אימתי שנזכר בכל החג דהיינו עד סוף יו"ט האחרון של גליות וכן ה"ה בשאר יו"ט מחויב לברך עד סוף יו"ט:

ב

(ב) בשבת – ומותר לומר ההגדה בספר אף שהוא ביחידי ולא חיישינן שמא יטה כמבואר לעיל סימן רע"ה ס"ט עי"ש:

ג

(ג) אומר יקנה"ז – דהיינו בתחלה ברכת היין וקידוש ונר דהיינו ברכת בורא מאורי האש והבדלה וזמן. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצ"ש ליו"ט. ואומרים הבדלה זו מיושב כמו הקידוש:

ד

(ד) ישלים וכו' – דלהבדיל תיכף כשנזכר אינו יכול שהרי הבדלה טעונה כוס והמברך צריך שיטעום ובאמצע הגדה אסור להפסיק בשתיה ומלשון המחבר שכתב עד שהתחיל הגדה משמע דאם נזכר קודם שהתחיל ההגדה א"צ להמתין אלא תיכף מוזג כוס ואומר עליו ברכת הבדלה ושותהו אכן זהו רק לדעת המחבר דאין מברכין על כל כוס אבל לדעת הרמ"א בתע"ד בהג"ה וכמנהגנו דמברכין על כל כוס ויצטרך לברך עליו ברכת בפה"ג א"כ נראה כמוסיף על הכוסות דאסור וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז א"כ אפשר דאף אם נזכר קודם שהתחיל ההגדה ג"כ אין תקנה עד שישלים ההגדה אם לא שבשעת ברכת כוס ראשון כיון שישתה בין הכוסות וכדלעיל בסימן תע"ב ס"ז ועיין ביאור הלכה. אם שכח לומר ההגדה בלילה אין לו תשלומין כלל דכתיב בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ואם שכח לומר קידוש בלילה דינו כדלעיל סימן רע"א ס"ח:

ה

(ה) ואח"כ יבדיל – היינו שמברך בפה"ג על כוס שני וגם ברכת הנר והבדלה של יו"ט ושותהו. ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מחויב להפסיק תיכף מסעודתו ולהבדיל ולא יברך עליו ברכת בפה"ג שברכת כוס שני ששתה לפני האכילה פוטרתו אא"כ לא היה דעתו אז לשתות בתוך האכילה שבכגון זה צריך לברך עליו גם ברכת בפה"ג. ואם נזכר תוך בהמ"ז שלא הבדיל מברך ברכת המזון והבדלה על כוס אחד וכן אם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס של ברהמ"ז ימתין עד לאחר גמר הלל והגדה ואז יבדיל על הכוס הד' ואם לא נזכר עד לאחר ששתה כוס ד' יבדיל על כוס ה' וצריך לברך עליו גם בפה"ג שהרי כבר הסיח דעתו משתיה [אחרונים]:

ו

(ו) ואין ליטול ידיו וכו' – ר"ל אף להנוהגים בכל השנה ליטול ידיו לסעודה קודם קידוש ולדידהו הקידוש לא חשיב הפסק בין נטילה לסעודה הואיל והוא מצרכי סעודה וכמו שנתבאר בסימן רע"א מ"מ בליל פסח שמפסיקין הרבה אחר הקידוש באמירת ההגדה ובתוך כך מסיח דעתו משמירת ידיו לכו"ע אין לעשות כן ואפילו ליטול ידיו כדי שלא יצטרך לחזור וליטול ידיו אחר הקידוש לאכילת כרפס ג"כ אינו נכון כ"כ האחרונים:

ז

(ז) יטול מעט – כתב מעט כדי לחוש להטעם שהביא בד"מ דאין ליטול ידים קודם קידוש דמיחזי שסובר שקידוש צריך נטילה וע"כ לא יטול נטילה גמורה:

ח

(ח) אבל אין לברך וכו' – ר"ל אפילו אם יטול נטילה גמורה יזהר עכ"פ שלא יברך עליה ענט"י דנטילה זו אינו עולה לו לצורך אכילה וכנ"ל ונמצא דהוא ברכה לבטלה:

ט

(ט) רק אחר ימזוג לו – אם אפשר לו:

י

(י) שותה בהסיבה – ואם שכח ולא היסב עיין בסימן תע"ב ס"ז ובמ"ב ס"ק כ"א:

יא

(יא) ואינו מברך אחריו – על הגפן וכו' אפילו שתה רביעית דסומך על מה שבירך ברהמ"ז לבסוף ועוד דהרי יברך ברכה אחרונה לסוף ד' כוסות ובסימן תע"ד יתבאר היטב:

יב

(יב) כמה כוסות – בין ששותה בין א' לב' או לאחר כוס שני וכ"ש בתוך אכילה אבל בין ג' לד' אסור כדלקמן בסימן תע"ט:

יג

(יג) הרשות בידו – לפי מה שכתב הרב לקמן סימן תע"ד בהג"ה דמנהגנו לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס הא דמותר לשתות בין הכוסות היינו דוקא אם היה דעתו בשעת ברכה לפטור על כל מה שיביאו לו אח"כ לשתות [או שהיה היין לפניו דממילא נפטר כ"ז שלא חשב בהדיא שלא לשתות] דאם אין דעתו לשתות בין הכוסות ואח"כ נמלך לשתות א"כ יצטרך לברך עליהם. וזה אסור שנראה כמוסיף על הכוסות כיון שמברך על כוס זה כמו על שאר ד' כוסות וכמו שכתבנו לעיל בסימן תע"ב סקכ"א במ"ב:

יד

(יד) ראוי ליזהר – וכן מנהגנו [ד"מ]:

טו

(טו) שלא לשתות בין ראשון לשני – לחוש ליש מי שאומר (והובא בב"י) דהא דשרינן לשתות בין הכוסות היינו בין כוס ב' לבין כוס ג' דהוא סמוך לאכילה או בתוך אכילה דאז אינו משכר אבל לא בין ראשון לשני כדי שלא ישתכר וכמו שאסור בין ג' לד':

טז

(טז) כדי שלא ישתכר – משמע דוקא יין או שאר משקין כה"ג המשתכרין אבל משקה שאין משתכר מותר לשתות בין הכוסות:

יז

(יז) מביאין לפני בעל הבית – אבל לפני שאר בני ביתו אין צריך להניח כסדר הזה אלא כולן נוטלין משל בעל הבית וזה אפילו במקומות שיש שולחן קטן לפני כל אחד ואחד וכ"ש במקומנו שכולן יושבין על שולחן אחד:

יח

(יח) שיש בה שלש מצות – שנים בשביל לחם משנה כשאר יו"ט ואחת כדי לבצעה לשתים חציה לקיים בה מצות אכילת מצה דלחם עוני קרייה רחמנא ומה דרכו של עני בפרוסה וחציה השני בשביל אפיקומן וכמבואר לקמיה בס"ו:

יט

(יט) וחרוסת – כדי לטבול בו את המרור כדלקמן בסימן תע"ה. וכרפס הוא מין ירק שקורין אותו כרפס ובחרו לכתחלה במין זה שהוא נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך:

כ

(כ) או ירק אחר – מאיזה מין שהוא אך לכתחלה טוב שיקח מאותו המין שמברכין עליו אותה ברכה שמברכין על המרור כדי שיפטור בזה מרור שאוכל בתוך הסעודה אבל לא יקח לזה אחד מחמשת מיני מרור כי אחר שמילא כריסו ממרור איך יברך אח"כ על אכילת מרור ועיין לקמן בסימן תע"ה ס"ב:

כא

(כא) או מי מלח – לטבול בהן הכרפס והירק. אם חל בשבת יעשה המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמו שכתוב בסימן שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ לטבול בהן יש לעשות מי מלח מעט כמו שכ' שם. והנה ענין טיבול הירק במשקה הוא מתקנת חכמים כדי להתמיה את התינוקות שיראו שינוי שאוכלין הירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה שאמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על שאלות ששאלוהו שנאמר כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו וגו':

כב

(כב) זכר לחגיגה – ואם חל ע"פ בשבת י"א דאין צריך ליקח רק תבשיל אחד כנגד פסח דחגיגה אינה באה אז שאינה דוחה שבת וי"א דאעפ"כ צריך לעשות ב' תבשילין כמו בשאר שנים ולא פלוג רבנן בזה מדאינה אלא לזכר בעלמא וכן נוהגין:

כג

(כג) ונהגו בבשר וביצה – וכ"ש אי בעי לעשות שני מיני בשר אחד צלי ואחד מבושל זכר לפסח וחגיגה דשפיר דמי אלא דאף בביצה יצא בזה ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא כלומר בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח:

כד

(כד) בענין שאינו צריך וכו' – ר"ל שלא יצטרך לדלג עליהם:

כה

(כה) למעלה וכו' – פירוש בסמוך לו:

כו

(כו) והם יהיו יותר קרובים וכו' – ויש שכתבו שאין להקפיד על בשר וביצה אם יצטרך לדלג עליהם כיון שאינן מצוה אלא זכר בעלמא וגם על מרור וחרוסת אפשר דלא שייך אין מעבירין ועיין באחרונים סדר הקערה של האר"י ז"ל:

כז

(כז) זרוע – ע"ש זרוע נטויה שהראה הקב"ה במצרים. ומי שאין לו זרוע יקח שאר בשר אף בלא עצם [פמ"ג] כתבו הפוסקים דבעינן שיהיה מעט בשר על הזרוע שהוא זכר לבשר קרבן פסח:

כח

(כח) יהיה צלי – ולא מבושל זכר לקרבן פסח:

כט

(כט) על הגחלים – ואף שהיה הפסח נצלה לכתחלה בשפוד מ"מ כיון שאין נצלה אלא בשפוד של רמון שטורח לחזור אחריו לפיכך די לנו בצלי ע"ג גחלים שיוצאין מעיקר הדין גם בקרבן פסח [מ"א]:

ל

(ל) והביצה תהיה וכו' – שהיא זכר לחגיגה שא"צ צלי:

לא

(לא) וה"ה צלויה – שהחגיגה באה בין צלי בין מבושל:

לב

(לב) וכן נוהגין בעירנו – לצלות הביצה. ואסור לאכול הזרוע בלילה דאין אוכלין צלי בלילה אבל הביצה אף שהיא צלויה מותר שאין איסור צלי בביצה ולפ"ז אסור לצלות הזרוע בלילה אלא מבעו"י אם לא שדעתו לאכלו למחר באותו היום וע"כ אם שכח וצלאו בלילה יזהר לאכלו מחר בבקר כ"כ המ"א ושארי אחרונים ואם דעתו שלא לאכול הביצה עד ליל ב' גם הביצה אסור לצלותה בלילה אלא מבעוד יום. כתב בח"א רע עלי המעשה שזורקין הזרוע והוא ביזוי מצוה. ומצוה להניח ביו"ט שני בבקר לתוך הצלי שצולין ליו"ט ואוכלין אותו:

לג

(לג) ידי חובתו – ר"ל ידי מצות מרור לקיים מה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו ועכשיו שאין לנו פסח מצות מרור אינו אלא מדרבנן. כשם שאין יוצאין במצה גזולה וכנ"ל בסימן תנ"ד כך אין יוצאין במרור גזול וע"כ יש ליזהר שלא יעקור ישראל בעצמו המרור מקרקע של נכרי אף שהוא נותן לו רשות דסתם עכו"ם גוזלי ארעתא נינהו ועל קרקע אין שייך יאוש וכדלקמן בסימן תרמ"ט ס"א בהג"ה אלא יעקור העכו"ם בעצמו ושייך אז ע"ז שם יאוש ואח"כ יקנה הישראל ממנו דהוי עי"ז יאוש ושינוי רשות:

לד

(לד) פי' מיני עשבים מרים – אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן:

לה

(לה) מרור – הוא ג"כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע"ש שהוא מר ביותר:

לו

(לו) אבל לא בשורש – פי' שרשים קטנים המתפצלים לכאן ולכאן בתחתיתו או בצדדיו אבל שורש הגדול שבו עומד הירק הוא הקלח. והנה במדינותינו אין שאר המינים מצויים וע"כ המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן) ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול ולכן צריך לפררו על ריב אייזי"ן ולהעמידו כך מגולה ואז מפיג חריפותו והגר"א הנהיג שלא לפרר אותו קודם ביאתו מביהכ"נ כדי שלא יפיג הטעם דאז אינו יוצא בו אלא יפרר אותו אחר ביאתו ויכסנו עד התחלת הסדר [וכשחל פסח בשבת יפרר אותו מבע"י ויניח בכלי ויכסנו עד התחלת הסדר] ואז יפזר אותו על קערה ועי"ז יפיג חריפותו ואז ימעך אותו וישער שיהיה כזית ויכול לאכלו בטוב:

לז

(לז) אא"כ הם לחים – דיבשים אין בהם טעם מרור והרי הם כעפרא בעלמא משא"כ בקלח דמתוך שהוא עב אפילו הוא יבש אינו מפסיד טעמו. ועלין כמושין י"א שיוצאין בהן ויש שמחמירין אפילו בכמושין:

לח

(לח) אבל לא כבושין – היינו אם שרה אותן במים מעל"ע וי"א דדוקא אם כבשן בחומץ וע"כ לכתחלה יש ליזהר שלא לשרות החריי"ן במים מעל"ע ובדיעבד יש לסמוך להקל כשאין לו אחרים משום דבחריי"ן הרי חזינן שעדיין יש בו טעם מרור. ונראה לי דבעלין אין להקל דאפשר דבהו יוצא טעם מרור ע"י כבישה מעל"ע במים. ודע דיוצאין בעלין אף לכתחלה. והנה ראיתי כמה אנשים חלושים שדוחקין עצמן לקיים מצות מרור בקלחין ולא אדע למה לא יקחו העלין למצוה ואולי מפני שמצוי בהן יבשין וכמושין. אכן אם הם לחים אין להחמיר בזה כלל וכלל:

לט

(לט) ולא שלוקין – מבושל הרבה ומבושל כדרך בישול וכולהו מפני שאין בהם טעם מרור עי"ז:

מ

(מ) וכולן וכו' – ר"ל כל חמשה מינים הנ"ל ולא אמרינן כיון דכל ירק יש לו בודאי טעם מר בפ"ע לא מצטרפי דטעמיה דחד מיבטיל בחבריה קמ"ל כיון דעכ"פ יש לכולם טעם מרירות מצטרפין [ר"ן]:

מא

(מא) לכזית – הוא כשיעור חצי ביצה (ועיין לקמן סימן תפ"ו) ואם מקיים המצוה בעלין יראה לדחוק אותם ביחד דהריוח שבין העלים לא מצטרפי לכזית ויש ליזהר בזה דאל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילה ואכילה בכזית משמע וגם אינו מקיים בזה מצות מרור:

מב

(מב) בחזרת – שהוא זכר לשעבוד מצרים שהיה תחלתו רך ולבסוף קשה וכן הוא ג"כ טבע חזרת שתחלה מתוק וסופה מר וכתבו האחרונים דאפילו הוא ביוקר קצת יותר משאר מרור ג"כ נכון להדר אחריו אכן כתבו שבמין חזרת (היינו שאלאטי"ן) מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי טוב יותר ליקח תמכא (שקורין חריי"ן) אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים כי חלילה להכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע"י תמכא:

מג

(מג) יחזור אחר ראשון ראשון – ומי שהוא חולה או איסטניס מותר לו ליקח מאיזה מין שערב עליו ביותר וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס דמעיקר הדין יוצא בזה כדלקמן סימן תע"ה ס"ו ואם ג"ז א"א לו מפני בריאותו עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות אך לא יברך ע"ז:

מד

(מד) אחד מאלו הירקות – ר"ל חמשה הנ"ל:

מה

(מה) יקח לענה – עיין בה"ל:

מו

(מו) או שאר ירק מר – היינו אותם שיש להם סימנים המוזכרים בש"ס לענין מרור שיהיה ראוי לאכילה ושיש לו שרף (פי' כשחותכין אותו יוצא במקום חתוכו מוהל לבן כחלב) ופניו מכסיפין (דהיינו שעלה שלו אינו ירוק מאוד כעלי הבצלים ושארי ירקות אלא נוטה קצת ללובן) ומ"מ לענין ברכה לא יברך עליהם מפני שאין אנו בקיאין כ"כ בסימנים אלו:

מז

(מז) יעשה עב – ויעשהו מעיו"ט ואם שכח מותר לעשותו ביו"ט:

מח

(מח) מעט חומץ – של יין או יין אדום כדי לרכך אותו ויהיה זכר לדם. אם חל בשבת יתן בו המשקה מערב שבת ואם שכח עיין לעיל בסימן שכ"א סי"ו ובמ"ב שם ס"ק ס"ח:

מט

(מט) כגון תפוחים – ע"ש הכתוב תחת התפוח עוררתיך וכן שארי פירות כולם כתובים בשיר השירים ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ לעשות:

נ

(נ) הדומין לתבן – שאין נידוכין היטב והם ארוכים:

נא

(נא) לצורך טיבול ראשון – כמו שמפרש והולך. והטעם דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה וכדלעיל בסימן קנ"ח:

נב

(נב) ולא יברך וכו' – וכמו שפסק המחבר לעיל בסימן קנ"ח ס"א ועיי"ש במ"ב דעת הגר"א בענין זה:

נג

(נג) פחות מכזית – לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע:

נד

(נד) בחומץ – או ביין או במי מלח ולא אתי אלא לאפוקי שלא יטבול בחרוסת כי חרוסת אינו אלא לטיבול שני שמטבל המרור בחרוסת [ב"י]:

נה

(נה) ומברך בורא פה"א – ויכוין לפטור בברכה זו גם המרור שיאכל אח"כ [אחרונים]:

נו

(נו) ואינו מברך אחריו – אפילו אם אכל כזית לפי שברכה ראשונה קאי גם על המרור וכנ"ל וע"כ ברכת המזון שפוטר את המרור שאוכל בתוך הסעודה קאי גם על הכרפס שאכל מקודם ועיין בביאור הלכה מש"כ בשם הגר"א בזה:

נז

(נז) האמצעית ויבצענה לשתים – כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ואמר האמצעית כי ברכת אכילת מצה העיקר עלה קאי וברכת המוציא שמברך מתחלה קאי על העליונה המונחת לפניו:

נח

(נח) ויתן חציה וכו' – כדי ששתי אכילות שאוכל לשם מצה יהא בפרוסה וטוב שאותו חלק יהיה יותר גדול [אחרונים]:

נט

(נט) תחת המפה – זכר למה שאומר משארותם צרורות בשמלותם ויש שנותנין אותה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים. ויהיו נזהרין שיכרוך האפיקומן במפה שלא כיבסו בקראכמע"ל כי הכרים מסתמא מכובסין בקראכמע"ל [ח"א]:

ס

(ס) ויגביה הקערה – עם כל מה שעליה ואין צריך להסיר התבשילין:

סא

(סא) הא לחמא – וי"א כהא לחמא. וצריך לאומרו בקול רם:

סב

(סב) ויאמר בלשון וכו' – ר"ל מהא לחמא ואילך דהוא התחלת הגדה:

סג

(סג) בלשון שמבינים וכו' – ויקיים בזה מה שאמר הכתוב והגדת לבנך וגו':

סד

(סד) כדי שיבינו הנשים – שהרי גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה וכנ"ל בסימן תע"ב סי"ד ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל [ח"א]:

סה

(סה) ולהניחם בסוף השולחן – ואם השולחן קטן יסירם לגמרי מעל השולחן כי בלא"ה ליכא שינוי לתינוק [עו"ש]:

סו

(סו) וישאלו – המצות המוכנות לאכילה למה מסלקין אותם ויאמר להם שאין רשאין לאכול עד שיספר ביציאת מצרים כתב מהרי"ל דאין ליתן שום מצה על השולחן עד זמן הסעודה:

סז

(סז) מיד – ר"ל שלא ימתין במזיגת הכוס עד שיגיע ללפיכך שאז צריך לאחוז הכוס בידו אלא מיד שמסיר הקערה מעל השולחן מוזג:

סח

(סח) כוס שני – וא"צ שטיפה והדחה שכבר שטפו לקידוש:

סט

(סט) כדי שישאלו וכו' – ר"ל ועי"ז יתעורר לשאול יתר השאלות ותמיהות שרואה בלילה ההוא:

ע

(ע) וכשהבן או האשה שואלת – וה"ה אם ת"ח אחד שואל לחבירו הנשאל א"צ לומר מה נשתנה:

עא

(עא) וקורא כל ההגדה – ואין לומר בהסיבה רק באימה ויראה [של"ה]. כשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול ונאמר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים [אחרונים]:

עב

(עב) וכן כשיגיע למרור זה – אבל כשיגיע לפסח שהיו אבותינו וכו' לא יאחז בידו הבשר שהוא זכר לפסח דהוי כמגביה קדשים בחוץ דנראה מזה שהקדישו לפסח. כתב המרדכי דצ"ל ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחלה מן החגיגה דהיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע:

עג

(עג) וכשיגיע ללפיכך מגביה וכו' – ובשל"ה כתב דגם כשיאמר הפיסקא והיא שעמדה לאבותינו ולנו עד הקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידו ואז יהיה הפת מכוסה כשאוחז הכוס בידו:

עד

(עד) באצבעו – נוהגין לזרוק באצבע ע"ש אצבע אלהים היא דלא כמ"ש בהגהת מנהגים לזרוק בזרת קטן:

עה

(עה) ט"ז פעמים – כנגד אותיות י"ו משמו של הקב"ה שהכה את פרעה:

עו

(עו) ויהיה הפת מגולה וכו' – דלכן נקרא המצה לחם עוני שעונין עליו דברים:

עז

(עז) שאוחז הכוס בידו – כדי לומר שירה על היין:

עח

(עח) ואז יכסה הפת – שלא יראה בושתו כדאי' סי' רע"א ס"ט:

א

(מ"א סקי"ג) משמע דאין יוצאין בכמושין נ"ב כן   כתב הריא"ז בשם הירושלמי פ"ב הלכה ה' דבעלין פסולון וזהו חומרא גדולה מאד דהיאך יעשה ישרה אותו במים חיישינן משום כבוש יניח אותו בלא מים חיישינן משום כמוש ופוק חזי מאי עמא דבר דנהגו לצאת בכמושין וכדי ליישב המנהג חפשתי במקור הדין בירושלמי ד"ק וז"ל בין כמושין (ר"ל דקאי אמתני' דגרס בין כמושין) אית תניא תרי אבל לא כמושין אמר רב חסדא מ"ד כמושין בקלח ומ"ד לא כמושין בעלין עכ"ל ומזה פסק דאין יוצאין בעלין כמושין והנה זה לפי גי הירושל' דגרס במתני' בין כמושין דצריך לתרץ הברייתא שלא תקשה אמתני' אבל לפי גי' שלנו דגרס בין יבשין איכא למימר דהברייתא אתיא כאידי מ"ד ואנן פסקינן כר"מ וכחכמי' שלו וכראב"צ וכן מצאתי בראב"ן דף ע"ג דיוצאין בכמושין ועוד מדאמר ר"א ל"ש אלא בקלח אבל בעלין לחין אין יבשין לא מדאמר ר"א יבשין ולא אמר כמושין משמע דכמושין כשרים דהאמת היה לפ' דבריו כמו שכת' הרשב"ם בפסחים דף ק"א ד"ה לקיבעא קמא וכו' והא דאמר לחין לאו דוקא כמו שכת' הרא"ש פ' לולב הגזול סימן י' ע' שם ומשום הכי השמיטוה הפוסקים דין זה דלא צריכין דיחיד ורבים הלכה כרבי' ודוק:

א

מג"א סק"ב עד אחר הסעודה בלא"ה הא מחוייב להפסיק מסעודתו ולהבדיל כיון דהתחיל באיסור ע' מג"א סי' רעא סי"ב:

ב

מג"א סק"ד ואני תמה למה נהיגי בירושלמי פ"ט דשביעית והובא בתוי"ט פ"ט מ"ה דשבת מאי כרפס שבנהרות אריב"ח פיטרוסלי"נען:

ג

מג"א סק"ח דאין יו"ט מכין לחבירו אינו מובן דהא בלא"ה הא גם בליל יו"ט ב' לא יאכלנו ואי דיאכלנו ביום ב' דיו"ט אלא דמסתמא לא יאכלנו ביום א' דיו"ט כיון דצריך לו לליל יו"ט ב' א"כ מאי שייך בההקדמה דאין אוכלים צלי ולכן אסור הא בלא"ה כיון דרוצה להחזיקו לליל ב' ואינו רוצה לאכלו בראשון אסור לצלותו:

ד

מג"א סקי"ד כל העומד ליתלש כתלוש דמי אינו מספיק דאף דעתה כשנתבשל כל צרכו הוי כתלוש מ"מ הנכרי לא עשה עתה קנין בזה ולא נעשה גזלן עליו כדאיתא בבא קמא קיז ב' הובא במג"א לקמן ססי' תרלז וא"כ הישראל כשתולש הוא הגזלן וליכא שינוי רשות:

א

בשבת, עבה"ט ובאיגרות הרמ"ז סי' י"ג כתב וז"ל ועל ענין העסק וסיפור ביציאת מצרים פשיטא לי דאסור אם האדם יחיד בלי שמירה עכ"ל והוא תמוה שהוא נגד הש"ע סי' ער"ה ואפשר דלא קאי על סיפור ההגדה רק שהוא רוצה לספר וצ"ע

ב

צלויה עבה"ט ומ"ש ואם שכח כו' הוא מל' הה"י בשם מהר"י ובמג"א כתב שיצלנו בלילה ויאכל ביו"ט הראשון ר"ל שלא יצניענו לצורך הסדר הב' אלא יצלה בליל ב' ג"כ ויאכלו שחרית אבל ל' זה באותו לילה מגומגם דהא בלילה אסור לאכול צלי ונראה קצת מל' זה כמ"ש בשו"ת בית יהודה שאין לאכול צלי גם ביום ולילי פסחים לרבותא דמקום שנהגו לאכול הוא כו' וא"כ שיעור דבריו כך הוא שאין לצלות בלילה אא"כ דעתו לאכול באותו לילה ביום ר"ל כיון דבעלמא הדין שאין היתר כ"א כשיבשל לאכול מזה באותו לילה וביום וכיון דבפסח אסור לאכול צלי בלילה וביום שוב אין רשאי לצלות כלל (וע' לקמן באשל אברהם העתיק בשם הבית יהודה להיפך ואגב שיטפא רהיט וחזי מ"ש בבית יהודה בשם המג"א וסבר שהם דברי בעל הספר) אך במדינתינו לא ראיתי ולא שמעתי לנהוג חומרא זו אלא נוהגים כמשמעות המג"א דביום מותר וע' לקמן סי' תע"ו וע' בכנ"י סי' ך"ג שבשנת תפ"ז חל ע"פ בשבת ודרש בשבת הגדול שלפניו שהזרוע יהיה צלויה בע"ש כי במוצאי שבת אסור לצלות שאין אוכלין צלי בלילי פסחים ע"ש ולפי מ"ש המג"א שפיר יכול לצלות במ"ש ע"ד לאוכלו ביום ואפשר דס"ל דלכתחלה אין לצלות בלילה על סמך שיאכל ביום המחרת אם לא שיש צורך בדבר לעשות כך ולא זולת ואף להמג"א דוקא אם שכח יעשה כן אבל לא לכתחלה ולכן כשחל ע"פ בשבת יש להזכיר לצלות בע"ש ובדיעבד יכול לצלות במ"ש ע"ד לאוכלו למחר:

ג

חזרת, עבה"ט ועיין בפמ"א ח"ב סי' ק"י דמ"ש בש"ע דאין יוצאים בכמושים היינו בשאר ירקות של מין מרור אבל בתמכא שקורין קריין שאנו רואין בחוש אע"פ ששרו כמה ימים עומד בטעמו ובחריפתו כו' וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ג דאע"ג דודאי ע"י הכבישה מתבטל החריפות קצת אך כיון שעכ"פ לא הפיג החריפות ועודנו חריף הרבה ס"ל דיוצאין בו ומ"מ אין להקל כיון שפותרין תמכא קריין ומתני' אמרה לא כבושים ובשעת הדחק יש להקל כיון דבלא"ה הח"י מיקל בכבוש במים ואף שהאחרונים חלקו עליו מ"מ בקריין יש לצרף סברת הפמ"א וע"ש שרבים וגדולים נוהגים לצאת ידי חובת מרור בקריין מלול ושחוק כיון שעינינו רואות שעדיין הוא חריף מאוד אם לא כשעומד מגולה זמן ארוך שמפיג טעמו שהחריפות יוצא ונהפך מר למתוק ודאי דאין יוצאין בו כלל ע"ש והמחמיר יחמיר לעצמו אבל לא לאחרים בפרט בדורות הללו חלושי המזג שקלח שהוא חריף מאוד מזיק הרבה וגם כי הוא חומרא דאתי לידי קולא שעי"ז ימעט באכילתה כל מה דאפשר וזימנין דלית ביה כזית וע' בשו"ת ח"צ שהביא הבה"ט שכתב כמ"ש וע"ש בתשובה שכתב שאף החרידים על דבר ה' ואוכלים מן הקריין במקום שהחזרת שהוא לטוגא סאלאט מצוי אף שהוא עודנו קטן מאוד קורא אני על הקריין סכנה ואין בו מצוה ע"ש:

ד

בידו עבה"ט וכתב באור החיים פ' בהעלותך גר יכול לו' כל סדר ההגדה עבדים היינו כו' והביאו בבר"י ומ"ש בנוסח מן הזבחים דבמ"ש י"ל להיפך ע' בכנ"י ס"ס ך"ד דבשנת תפ"ז היה פסח במ"ש ודרש בשבת הגדול שלא לשנות הנוסח שאנו מתפללים שנזכה לאכול פסחים כשיבנה בהמ"ק והיינו כשלא יחול בשבת ואף אם לפי הקביעות לשנה הבאה יחול בשבת אין בכך כלום שאז יקדש עפ"י הראיה ע"ש:

א

ואין ליטול ידיו קודם קידוש. כת' ב"י בשם המרדכי מותר ליטול ידיו קודם קידוש דלא הוי היסח הדעת אבל בפסח שיש הפסק גדול בנתיים אין לב"ה ליטול ידיו קודם קידוש משום דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול ונמצא דברכ' ראשונה הית' לבטל' כו' ותמה ב"י ע"ז מה הפסק יש טפי בפסח משבת ויו"ט ונראה דלק"מ דאי' בפ' ע"פ נטל ידיו בטיבול ראשון יטול ידיו בטיבול שני. ומפרשים טעמא כיון דבעי למימר אגדת' והלולא אסחא אדעתא ונגע במקום מטונף ופי' תו' הך טיבול שני לאו דוקא דהא אחר המוצי' הוא אלא אנטיל' דסעודה קא' דל"ת כיון שנטל לטיבול ראשון עול' לו גם ללחם דהא חולין לא בעיא כוונ' קמ"ל וצריך להגיה קצת במרדכי במ"ש משום דצריך כו' וצ"ל מש"ה צריך וה"ק אין ליטול קודם הקידוש בשביל הסעודה בפסח ומייתי ראיי' כי היכי דאמרי' דצריך ליטול שנית ללחם משום דאפסיק בין נטילה הראשונה באגדה והלל וא"כ אם יטול ידיו קודם הקידוש כ"ש שנחשב ההגדה והלל להפסק קודם האכילה של מצה ואף בלא הגה' יש לפ' כן משום דצריך עכ"פ ליטול ידיו ללחם אלמא דיש כאן הפסק והא דנקט לעשות הטיבול גריר אחר ל' הגמר' ובגמ' הא לאו דוקא כמ"ש בשם התו'. ורש"ל כ' בסדר שלו דיש ליטול ידיו קודם שלא לשנות משאר קידושין שבשנה אלא דמ"מ יביא עצמו לידי חיוב נטילה שיסך רגליו וישפשף כדי שיהא מחויב ליטול מקודם קידוש ולא יברך ענ"י אלא אשר יצר וא"כ ממילא לטיבול לא בעי נטיל' דלא עדיף האי טיבול מאכיל' ממש שבכל השנ' לא הוי קידוש הפסק ואוכל ע"י נטילה דקודם קידוש כ"ש טיבול ע"כ ומו"ח ז"ל הצריך ליטול שנית לטיבול ראשון ואיני יודע תקנ' בשום ענין בהך נטילה יתירה דקודם הקידוש בפסח דאי משום שלא ישנה משאר השנה הא ע"כ משנ' הוא דעכשיו אינו מברך ענ"י וכל השנ' מברך ותו דתקנ' זו קלקל' היא כיון שרואה אחר שזה נוטל סובר הוא שג"כ מברך עליה כמו שאר השנ' ובאמת לא נאה לו לברך עכשיו בפסח משום הפסק כדלעיל ע"כ היותר נכון כמ"ש רמ"א ע"פ המרדכי והוא מנהג פשוט שאין נוטלין אלא עד הטיבול ראשון. ומ"ש רש"ל שאין לשנות מכל השנה אומ' אני הלואי יעשו כן בכל השנה ליטול אחר הקידוש כמ"ש סי' רע"א ס"ט:

ב

ואינו מברך אחריו על הגפן כו'. כי סומך על מה שיברך בסוף ברכת המזון ועיין סי' תע"ד:

ג

או מי מלח. ואם חל בשבת יכין המי מלח קודם שבת ולא יעשה בשבת כמ"ש סי' שכ"א ס"א ואם לא עשה קודם שבת ואין לו חומץ יש לעשות מי מלח מעט וכמ"ש סי' שכ"א:

ד

ונהגו בבשר וביצה. בשר נהגו ליקח זרוע ע"ש זרוע נטויה והוא זכר לפסח שהיה נצלה בשפוד ע"כ צולין ע"ג גחלים וביצה זכר לחגיגה שהיו מקריבים בי"ד ונאכל עם הפסח. וביצה הוא לשון ביעא בל' ארמי כלו' בעי רחמנא לפרקינן. וכת' רש"ל מנהג אשכנז שצולין הבשר והביצה היינו לפי שאין אוכלין אותם ומשמרין אותה לליל ב' ומנהג זה הוא נגד מנהג התלמוד ע' פ' ע"פ וראוי לחלק לכל אחד ויהיו מבושלי' כי א"א צלי ולא ראיתי בתלמוד מזה שצריך לאוכלם אלא קצת נראה איפכא מדאמר רבא בשר א"צ להגביהו ולא עוד אלא שנראה כאוכל קדשים בחוץ פירשב"ם של שני תבשילין כשהוא או' פסח שהיו אוכלין אבותינו לא יגביה הבשר שהוא זכר לפסח הרי שאסור לעשות הגבהה בבשר זה מטעם שנראה כאלו הקדיש' מחיים ואע"פ שאו' שהיו אבותינו אוכלים ממילא משמע שאנו אין לנו פסח ואפ"ה אסור להגביה א"כ כשאוכל אותם ומחלקם ואו' זכר לפסח יש לחוש לזה בודאי עפי ותו רשב"ם ותו' כתבו בשם ר"ח שהבשר יהיה צלי ממילח אין אוכלין גם ממ"ש רמ"א שהביצה נהגו לבשלה נראה הטעם לכוונ' זו דהבשר שמניחין לזכר אין אוכלין אותו אז כי אינו אלא משום זכר לפסח אבל הביצה יש בה עוד טעם משום אבילות בית המקדש כמ"ש ב"י בשם הכל בו וא"כ אוכלים הביצה כדרך האבלים ב"מ. ונוהגין לבשל בצים הרבה בלילה ההיא מטעם זה כמ"ש רמ"א סי' תע"ז וע"כ תהיה הביצה מבושלת דוקא לפי שאין אוכלין צלי בלילי פסח כמ"ש רש"ל כנ"ל מנהג אבותינו הוא נכון שאין אוכלין הבשר והביצה אוכלין דבלאו זכר לחגיגה יש בה טעם משום אבילות כמ"ש ובסי' תע"ז יתבאר שאין איסור צלי בביצ' ולא בדג ע"ש:

ה

אבל לא בשורש שלהם. כתב מהרי"ו פי' השרשים הקטנים המתפצלים לכאן ולכאן אבל השורש הגדול שבו עומד הירק הוא בכלל קלח ע"כ וראיתי הרבה אנשים שלוקחין בשעת אכילת מרור את הירק שלו ובשעת הכריכ' נוטלין הקלח ואין לזה טעם וריח דיש ליקח הירק גם בשע' הכריכה כי יוכל לאכול בטוב כזית ממנו כי אינו מצער כ"כ כמו הקלח שיש לו כח יותר:

ו

נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון. דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה. מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם:

ז

ולא יברך על הנטילה. בטור כתב והרא"מ כ' שהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך ענ"י על טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ול"נ וכ"כ הגאונים שצריך לברך וכ"כ הר"ש בשם רש"י והרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וטעם הרא"ם לפי שאין הנטילה משום סרך תרומה כמו בלחם אלא משום נקיות והשתא אין אנו נזהרין בנקיות כמ"ש התוס' פ' ע"פ וכ' ב"י שמ"ש ול"נ אין דבריו נכונים דכיון דפלוגתא היא אם צריך נטילה טוב שלא לברך עכ"ל. עוד הקשה במ"ש הטור יטיל מים וישפשף שדבר זה אינו מביאו לידי ברכת ענ"י לפ"ד הרא"ש בסי' ז' ול"נ דהטור לא כ' ול"נ על הברכ' אלא על מ"ש שאין בזמן הזה חיוב נטילה גם במ"ש הרוצה לצאת ידי ספק הוא קאי על הנטילה לא על הברכה כי אם נאמר שא"צ נטילה לזה נמצא שיש איסור לנטילה דהוי כגסי רוח כמו הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח משום שא"צ שם נטילה ה"נ בזה ע"כ כתב שיביא עצמו לידי נטילה ע"י שפשוף וממילא חייב בברכת ענ"י כיון שדבר שטיבולו במשקה יש בו דמיון ללחם ממילא מי שהטיל מים ושפשף ובא לאכול דבר זה הכל מודים שיש כאן חיוב נטילה כמו בלחם בלא שפשף ובזה מודים כ"ע כיון שיש תרתי למעליותא דחיוב נטילה והוי כמו רוצה ללמוד בסי' ז' חבל מ"מ שפיר הכריע ב"י וש"ע שלא לברך בזה ולא להשגיח במה שכתובה ברכה זו בכל הסידורים וכ"כ התו' פ' ע"פ דף קט"ו דהמברך מברך ברכה לבטלה ובכל הסדורים כתוב לברך על הנטילה ואין נראה עכ"ל: ומאוד יש לתמוה שכ' שבלילה זו משום חובת הרגל יש לברך ובכל השנה כתב הוא עצמו בסי' קנ"ח שאין לברך ודבר זה אינו נכון כלל לחייב ברכה בזמן אחד יותר מחבירו ע"כ אין לברך כלל כמו בכל השנה. וטעם טיבול זה פרש"י ורשב"ם משום היכרא לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם הסעודה והתינוקות ישאלו ע"ז ונראה התשובה יהיה להם דאי לא היה מטבל אלא השני דמרור לא היה ניכר דהוה משום מצוה אלא כדרך בני אדם לטבול תוך הסעוד' ע"כ תקנו לטבל קודם הסעודה דבזה מרמזין שאין הטיבול בא מחמת הסעודה והוא סי' לטיבול השני שהוא ג"כ שלא מחמת הסעודה אלא מצות חכמים כנ"ל לפ"ד רש"י ורמב"ם:

ח

פחות מכזית. לפי שאם יאכל כזית יתחייב לברך בורא נפשות ויש פלוגתא בזה אם חייב לברך אותה על טיבול ראשון ע"כ טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א ה"נ לענין ברכ' אחרונה על הטיבול ואין ברכת המזון של הסעודה פוטר אותה אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפ"הא על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונ' של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעוד' משום הפסק הגדה והלל. ונראה דבפלוגתא זו שייכא עוד פלוגתא לענין ברכה אחרונה של כוסות הראשונות דלר"י צריך לברך ולרשב"ם אצ"ל:

ט

מה נשתנה. בטור כתוב שאין לומר שאין אנו חייבים לטבל כו' דמשמע שבלילה הזה אנחנו חייבים לטבל. וזה אינו דאינו חייב לטבול אלא משום היכרא דתינוקות אלא יאמר אין אנו מטבילין כו'. ובגמ' שלנו איתא חייבים לטבל וצ"ע דטעות הוא: כתוב במהרי"ל דחלק הגדול יקח לאפיקומן ולא פחות מחציה דהיינו חלק הקטן ויש לתת טעם לזה לפי שאותו החציה של אפיקומן הוא עיקר המצוה שיאכל באחרונה: כתב המרדכי דצריך לומר ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים דהא אוכלין תחילה מן החגיגה והיינו הזבח אבל הפסח נאכל על השובע וכתב מהרי"ו שאם חל פסח במ"ש צריך לומר באותה לילה מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת. כתב הטור שיש לומר ונודה לך שיר חדש ואין לומר שירה חדשה כיון שהוא אומר על הגאולה העתידה שהוא לשון זכר כדאיתא במדרש עכ"ל. ובנוסח שבסידורים שלנו כתוב ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה גם זה אינו נכון כיון שאומר ונאמר ממילא קאי על הגאולה העתידם. ובקצת ספרים לא כתב כלל הך שירה חדשה וכן נכון. דבאמת קאי על הגאולה שעברה שהרי קורין הלל המצרי. ובמרדכי של זקני מהר"י בר בצלאל ז"ל היה נקוד ונאמר בסגול וזה נכון טפי ושייך לומר שירה חדשה כי נאמר בסגול הוא לשון עבר:

א

ומברך שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או באחד משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כותח של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ריא"ז בש"ג פ' בכל מערבין וכ"כ המ"א והוא פשוט בש"ס פ' לולב וערבה וכה"ג מתבאר בהל' חנוכה סימן תרע"ז ע"ש וכ' עוד המ"א ונ"ל דה"ה אם שכח לומר זמן בליל ב' מברך כל ז' עכ"ל ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לה תשלומין כל שבעה. ועוד נ"ל פשוט דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ואם שכח לומר קידוש בלילה דינו כדלעיל סי' רע"א סעיף ח' וכ"כ הע"ש לקמן ס"ס תפ"ה: ואם שכח לומר ההגדה פשיטא שאין לו תשלומין כלל דכתי' בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ"כ המ"א לקמן סי' תפ"ה והשיג על הע"ש בזה שהבין בדבריו דקאי על ההגדה וזה אינו דהוא לא כ' רק דין אם שכח הקידוש וכמ"ש:

ב

שהחיינו ואין אומרין שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בההגדה כ"כ הטור ומהרי"ל כ' טעם אחר ע"ש וכת' רוקח והאגודה והכל בו הא דאין אומרין ברכה שצונו לשתות ארבע כוסות לפי שכל א' מצוה בפני עצמו ויש לה הפסק:

ג

ואם חל בשבת. מותר לומר ההגדה בפסח אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שהוא יטה כמבואר לעיל סי' ער"א סעיף ט' ודלא כדעת מהרי"ו סי' קצ"ג דאוסר:

ד

אומר יקנה"ז. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת לי"ט ונאמרו בו הרבה טעמים עיין בתוס' והרא"ש פ' ע"פ: וכתב במ"א שאומרין ההבדלה מיושב כמו הקידוש וכן נוהגין ליישב ונ"ל הטעם כמבואר לעיל סי' תכ"ב דהלל אומרין מעומד דוקא אפ"ה בליל פסח אומרין אותו במיוש' דרך היסבה וחירות א"כ ה"ה לענין קידוש והבדלה ודלא כה"ג שכת' דיש לעמוד כשחל במ"ש:

ה

ישלים ההגדה. הלבוש כ' וז"ל ולא יפסיק בהגדה משמע דהטעם הוא שאסור להפסיק תוך ההגדה אבל דבר זה לא מצאתי בשום פוסק וגם למה לא יפסיק בסיפור ההגדה במצות הבדלה (וע"ל סי' תע"ב ס"ק ב') ובפרט בין הפרקים אלא נ"ל הטעם פשוט כי הבדלה צריכה כוס א"כ אם יבדיל תוך אמירת הגדה יפסיק אח"כ בין הבדלה לברכת הכוס באמירת ההגדה וא"ל שיברך על הכוס וימזוג לו כוס אחר לאמירת הגדה משום דזה נראה כמוסיף על הכוס כיון שנוטל כוס קבוע להבדל' והואיל ואפשר בענין אחר עבדינן וע' בסעיף ג':

ו

ואח"כ יבדיל. וכת' המ"א ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל מיד על הכוס ויברך בפה"ג אם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דהוי כמוסיף על הכוסות דאין לומר ההבדלה והלל על כוס אחד ואם שכח עד אחר ברכת המזון יאמר ההלל והבדלה על כוס א' כיון דא"א בע"א עכ"ל מ"א וע"ל סי' רצ"ו:

ז

ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש. הנה רבו בזה דעות האחרונים ולע"ד עיקר כפסק הרב וכן הסכמת הט"ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שבירך ג"כ ענ"י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול:

ח

לא ימזוג בעצמו. וזה גם כן כוונת המחבר במ"ש בלשונו ומוזגין לו ע"י אחרים:

ט

שותה בהיסבה. ואם שתה בלא היסב' ע"ל סי' תע"ב סעיף ז' ומ"ש שם:

י

הרשות בידו. לפי מ"ש הרב לקמן סי' תע"ד בהג"ה דמנהגינו לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס דלא כדעת הרא"ש א"כ הא דמותר לשתות בין הכוסות היינו דוקא אם היה דעתו עליו בענין שא"צ לברך עליו בפה"ג דאל"כ הוי כמוסיף על הכוסות כמ"ש הטור בשם הר"מ מרוטנבורג וכן מסקנת הב"ח אף לדעת הרא"ש ע"ש:

יא

כדי שלא ישתכר. ולפ"ז משמע דשאר משקין שאינם משכרין מותר לשתות אכן לפמ"ש המרדכי הטעם דבין ראשון לשני מותר לשתות דחמרא מגריר גריר ויאכל מצה לתיאבון אפשר דשאר משקים אסור לשתות בין ראשון לשני כיון שאינם גוררים אכן לא מצינו לשום פוסק חשש איסור בזה רק ביין הוצרך להתירו שלא יהא כמוסיף על הכוסות וגם שלא תימא חמרא מסעיד סעיד וע"ל סימן תע"א:

יב

וכרפס. או ירק אחר דהיינו שנאכל חי ומבושל שמברכין עליו בפה"א כדלעיל סימן ר"ס ונוהגין ליקח מה שקורין פיט"רזילין וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו"ן ס' פרך ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל"א איפך וכ"כ אחרונים:

יג

או מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש ואם לא עשה מע"ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמבואר לעיל סימן שכ"א:

יד

ואחד זכר לחגיגה. אפילו חל ע"פ בשבת ג"כ מסיק הטור ויקח שני תבשילין דלא כדעת הרא"ש וצ"ע דבקיצור פסקי הרא"ש העתיק שיקח ב' תבשילין אף במ"ש לי"ט ודעת הרא"ש באמת שם להיפך:

טו

זכר לחגיגה: והרוקח כ' אית דאמרי שלוקחין שני תבשילין זכר למשה ולאהרן:

טז

וחרוסת. והם יהיו יותר קרובים. בש"ע נרשם כאן בשם מהרי"ל ובאמת במהרי"ל לא מצאתי כן רק שכ' וז"ל ירק האיפך נכון להניח שיהא סמוך אליו יותר מן המצות דאי המצות סמוכים לא היה צריך לבצוע אפיקומן מראשונה כדי שלא יהא מעביר על המצות עכ"ל אבל חרוסת ובשר וביצה לא הוזכר כלום כיון דאין מברכין עליהם רק לזכר בעלמא מביאין אותם על השלחן לא שייך גבייהו כלל אין מעבירין על המצות ואיכא מ"ד אין חרוסת מצוה כדאיתא במתני' פ' ע"פ ודוקא גבי מצה הקפיד מהרי"ל דהוא מצוה שמברכין עליה וצונו וגם הוא מוקדם לברכה ע"כ יש להקפיד לקרב אליו הירקות יותר מהמנה ואפילו המרור לא הוזכר כלל במהרי"ל לרחק או לקרב אע"ג שמברכין עליה וצונו ואפשר דכיון שאינו חביב על אדם ואין לו דין קדימה בברכה לכן לא הקפיד מהרי"ל על המרור גם הראיה מנר מערבי שהביא מהרי"ל שם יש לחלק יע"ש:

יז

וה"ה צלייה. ואוכלין אותו מטעם שהוא זכר לאבילות וכמבואר לקמן סימן תע"ו והבשר צלוי אין אוכלין וכן המנהג אפילו במקום שנהגו לאכול שאר צלי לפי שהוא זכר לפסח: (וכן מסקנת הט"ז שכן עיקר) ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי"ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באיתו לילה ויום (מהרי"ו סי' קציג):

יח

חזרת. לפי שלאו כל אדם בקי בהן ובשמותיהן וגם הלשון משתנה לפי המדינות ואין כל הירקות מצויין בכל מקום על כן אמרתי להעתיקו כאן כל הפירושים על אלו ירקות כפי מה שמצאתי בפוסקים כדי שכל א' כפי לשונו ומדינתו יבין הדבר על בוריו. חזרת פי' בש"ס בפסחים דהוא חסא ופרש"י לטוגי והערוך לטוק' ובהג"מ לקטיקה או לאט"ך ובלבוש כ' שהוא מה שאנו קורין במדינות אלו זערזיך וגיסי הרב בסא"ז כ' בשם מצאתי כתו' שהשיג על הלבוש בזה רק שהוא הנקרא בל"א לאטו"ך ובלשון רומי לקטוקא ובספרי רפואות ימצא ממנה שבעה מינים ואין ענין כלל לזערזך המצוי במדינות אלו עכ"ל ובברכות פ' הרואה גבי בר הדיא מפשר חלמין עייף עסקיך כחס' פרש"י שהוא כפול ועב ושמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת ביומי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו הוי"פ שלטי"ן בל"א ואוכלין אותו זהו המין למרור. וע' בב"י שכת' מצוה בחזרת אע"פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות ע"כ וע"ש פרק הרואה גבי בר הדיא דאמר לרבא מריר עסקך כתסא צ"ל דמ"מ יש בה מרירת קצת ובערוך כ' דחזרת גלין הוא חסא מרה. ובאגודה כ' וז"ל אם לא נמצא לטוגה יקח מרעיט"ך עכ"ל: עולשין בגמ' הינדב"י ופרש"י קרישפל"א והערוך פי' עולשין דמישטקי ובלע"ז סינצו"ני וי"א כרספיני"ו עכ"ל ובש"ל כ' מצאתי שהי' אסטרו"לא וי"א בלע"ז דאמטיקא אנדיב"א וכ"כ הרע"ב שהוא אנדיב"א והוא מצוי אצלינו שמבשלין אותו ואוכלים אותו עם צוק"ר וחומץ לבטל המרירות ובהג"מ כ' שהוא קורב"ל והוא ג"כ מצוי אצלינו אך במהרי"ל כ' כיון שבסדורים כ' ליקח קורב"ל לטיבול ראשון משמע דאינו ויצא בו ידי חובת מרור ותמכא פרש"י מרובייא ובערוך קרדווי"א מרייו והאחרונים כתבו שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן או מערטי"ך וכ"כ התי"ט וע"ש במה שהשיג על הרע"ב שם וכן נתפשט המנהג במדינות אלו ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין וקלח נוטלין לכריכה. חרחבינא איתא בש"ס אצוותא דדיקלא ופרש"י ווידל"א וברוקח אגרורי"ן: מרור בש"ס מררייתא פ' רש"י אמירפוייל בפורץ ובאגודה שהוא ווערמוט"א דהיינו לענה:

יט

אא"כ הם לחים. משמע אפילו אינם יבישים לגמרי רק כמושין אין יוצאין בה כיון שאינם לחים כ"כ ריא"ז בש"ג וכן משמעות רוב הפוסקים וכ"כ בכ"ג והא דקאמר בש"ס דיוצאין בכמושין קאי אקלחים כדמסיק בש"ס ובקלחים כיון דקי"ל דיוצאין ביבשים וכ"ש בכמושין שיוצאין לד"ה ואף שהוא פשוט מאוד כתבתי לפי שבמ"א כ' על הא דקלחים יוצאין בין לחים משמע דאין יוצאין בכמושים וכן משמע בטור ורמב"ם עכ"ל והוא טעות הדפוס טעות דמוכח וקאי אעלים וכמ"ש וע"ל סי' של"ו דאם תחבם בעפר מבע"י כדי שלא יכמשו אם מותר ליטלם ע"ש:

כ

אבל לא כבושים. רש"י פי' בחומץ וכתבו האחרונים דרש"י אזיל לשיטתו כמ"ש בי"ד סימן ק"ה בשמו דאין דין כבישה במים רק בחומץ וציר אבל אנן קי"ל דדבר השרוי במים מע"ל הוי כבוש כמבושל לכן כתבו דיש למחות באותן הנוהגין לשרות המרור ועומד כך מע"ל דאין יוצאין בה. ולע"ד נראה דמנהג של ישראל תורה היא (ששורין אותו כדי שיהא העלין לחין ולא כמושין וכמ"ש בס"ק י"ט) ויש להם על מה שיסמכו דאף להפוסקים לענין איסור דהוי כבוש במים מע"ל לענין בליעה ופליטה ומ"מ כאן מודו דדוקא בחומץ נעשו כבוש וכדאמר בש"ס שם דף ל"ט האי מררייתא כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שלא נכבש בחומץ עדיין יש בו טעם מרור וכן הדבר נראה בעין ובחוש וראיה לזה מלשון המתני' וברייתא שם דקתני אבל לא כבושין ולא שלוקים ולא מבושלין וכתבו תו' שם וז"ל לא שלוקין ולא מבושלין משמע דשליק' הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוה זו ואצ"ל זו וכן משמע בכמה דוכתין עכ"ל התוספת וכן הסכמת הפוסקים ואכתי קשה דהא עכ"פ יהיה זו ואצ"ל זו ברישא דקתני אבל לא כבושין דהוא פחות מבישול וכל שכן שלוק ובסיפא דקתני אבל לא שלוקין ולא מבושלין יהיה לא זו אף זו כיון דשלוק הוא יותר מבישול אלא ודאי דהאי כבוש מיירי בכבוש בחומץ וכפרש"י וטעם החומץ משנה ומבטל טעם מרירות יותר משלוק ומבושל במים וא"כ כל המתני' בחדא מחתא מחתינהו בדרך לא זו אף זו והשתא כללו של דבר לאתויי כבוש במים כיון שיש בו טעם מרור יוצאין בה ובר מן כל דין כתבתי בספרי מ"י דעת כמה פוסקים דאין דין כבוש במים מע"ל אף על גב דלענין איסור קי"ל להחמיר מ"מ במרור בזה"ז דרבנן גם הוא חומרא דאתי לידי קולא שיאכלו כשהן כמושים גם לא נמצא בא' מן הפוסקים ראשונים שכתבו בפי' לאיסור בכיבוש במים ייש ראיה ברורה להתיר ע"כ אין להחמיר כנ"ל וכה"ג י"ל לקמן סימן תקכ"א ע"ש:

כא

מצטרפין לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד ריוח שבין העלים וכדאיתא לקמן סימן תפ"ו ויש ליזהר בזה דאם ל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילה ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או אסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכלתו אף אם יכאב עליו לקיים מצות חז"ל וכמש"ל סימן תע"ב ס"ק כ"ב ע"ש:

כב

ועיקר המצוה בחזרת וכ' הב"י בשם הסמ"ק אפילו לקנות בדמים יקרים דהיינו עד שליש במצוה עיין במ"א מ"ש בשם מהרי"ו ואם מותר לישראל לחתוך בעצמו המרור עמ"ש לעיל סימן תנ"ד ס"ק ו':

כג

לענה. ע"ל ס"ק י"ח שכתבתי בשם האגודה שזהו המרור שהוזכר בש"ס:

כד

או שאר ירק מר. ומ"מ אף שאי אפשר בענין אחר עכ"פ אין לברך רק על אלו המינים דקא חשיב במתני' כיון דקתני אלו ירקות וכן משמעות כל הפוסקים דדוקא אלו וכן הסכמת הש"ך והמ"א:

כה

וחרוסת. יעשה עב וכת' הרוקח סימן רס"ו וז"ל ועושין חרוסת ביום ו' יאם ירצה לעשות במ"ש שהוא י"ט הרשות בידו כדאיתא בפ' ע"פ דף קי"ז חרוסת מצוה ואינו מכשירי מצוה עכ"ל הנה מה שפסק דהחרוסות מצוה היינו זכר לטיט ולדם כמ"ש הרב והוא כדעת הרא"ש פ' ע"פ וכ"פ הרמב"ם בספרו היד והטור סימן תע"ה ואפ"ה אין מברכין עליה לפי שבטל לגבי מרור כמ"ש הטור בסי' תע"ב ודלא כמשמעות הרמב"ם בפי' המשניות וע' בב"ח סימן תע"א ותימה גדולה על הלבוש שבסי' תע"א סעיף ב' פסק בפשיטות שאין החרוסת מצוה כלל ובסימן זה ובר"ס תע"ה פסק להיפך כמ"ד שהוא מצוה וצ"ע:

כו

מעט חומץ. לשון אגודה ועל השלחן לשין אותו ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואחר כך ישים בו החרוסת כמבואר לעיל סימן שכ"ח סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפילו ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה:

כז

הדומין לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י:

כח

נוטל ידיו. וכת' הט"ז מכאן יש תוכחת מגולה לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ"פ ה"ל להזהר גם כן בימי תשובה אלא שאין כאן רק חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ"ל והל"ח בפכ"ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שתוס' סוברים כן עכ"ל וזה הוא דעת מהר"מ מרוטנבורג שהביא הטור כאן (ובחנם מתמי' השכ"ג על מהר"ם בזה) וכ"כ המ"א סימן קנ"ח והא דנוטלין בליל זה הוא כאחד מן שאר שינויים שעושין בליל זו כדי שישאלו:

כט

ואינו מברך אחריו. אף ע"ג שאכל כזית והב"ח כ' וז"ל ונראה הרוצה לצאת ידי חובת כל הגאונים יאכל בטבול זה כזית שלם ויהיה דעתו בשעת ברכת בפה"א שלא לפטור המרור בברכה זו וממילא חייב לברך אחר טיבול ראשון בנ"ר לד"ה ואחר כך כשיברך המוציא יכוין נמי שלא להוציא המרור בברכת המוציא ויחזור ויברך בפה"א על א"מ ובנ"ר דאז יוצא לכל הדעות ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה שעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא עכ"ל ועדיין לא יצא לדעת הסמ"ג סימן ר"כ דאין לברך על המרור כיון שלא בא להנות ממנו רק לזכר בעלמא לכן נ"ל עיקר כהסכמת רוב ראשונים ומהרי"ל סי' נ"ט והמ"א דאין לברך כלל:

ל

ויתן חצי'. וכתבו האחרונים דהיינו רוב המצה:

לא

ויגבי' הקער' עם כל מה שעלי' ויש נוהגין להשים האפיקומן צרור במפה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים ובפ"מ סי' רמ"ה כ' וז"ל ונכון להגביה הקערה בידו אחת והמצה בידו האחרת ויאמר הא לחמא וכו' עכ"ל:

לב

הא לחמא. וי"א הא כלחמא ע' במ"א וכת' מהרש"ל סימן פ"ח לאומרו בקול רם:

לג

יצוה להסירם. וכת' המ"א ועכשיו לא נהגו להסירם ע"כ וקצת נוהגין לומר שיסור הקערה אע"פ שאין מסירין וכת' בפ"מ סימן רמ"ט אנשי מעשה נוהגין לפתוח הפתח כשאומרין כל דכפין דאם הפתח סגור איך יבאו עכ"ל והראב"ן כ' דקאי על בני ביתו ולא אאחרים שיבואו:

לד

מיד כוס שני. וכת' מהרש"ל בתשובה סימן פ"ח וא"צ שטיפה והדחה וכן נוהגין ואינו אוחז הכוס בידו עד שמגיע ללפיכך כמ"ש הרב בסמוך ובשל"ה כ' דגם כשיאמר הפסקא והיא שעמדה לאבותינו ולנו עד והקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידי ואז יהיה הפת מכוסה כשאוחז הכוס בידו:

לה

מה נשתנה. וכת' מהרי"ל דאומר אותו בנגון יפה לשבח לשם יתברך ואם ערב פסח בשבת ממהרין בכל מילי לאכול האפיקומן קודם חצות ושלא ישנו התינוקות דהא צריכין אז לשהות תוך הלילה טרם מתחילין בקידוש עכ"ל ובשל"ה כ' דאין לומר ההגדה בהסיבה רק באימה וביראה עכ"ל וכשיאמר ונאמר לפניו ש"ח יאמר ונאמר בניקוד סגול שהוא לשון עבר דעל גאולה העתידה אין לומר שירה שהיא לשון נקבה כדאיתא במדרש. הסכמת אחרונים:

לו

וכן כשמגיע למרור. מה שא"כ כשיגיע לפסח שהיו אבותינו לא יאחז בידו דהוה כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סימן קצ"ג:

לז

באצבעו. כ' בהגהת מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת ובמ"א כ' דיש לזרוק בקמיצה שהיא אצל הקטנה כדאיתא בילקוט דבקמיצה הכה ובד"מ כ' דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר וכ' בפסח מעובין סימן רס"א דיש שופכין היין ושוטפין הכוס אחר שזורקין ממנו באצבע ורוחצין ידיהם מטעם שלא לשתות שנזכר שם המכות וגם הטביל בו אצבעו ונמאס עכ"ל ובמדינות אלו אין נוהגין כן ואין לשנות אם לא שהוא אסטניס ביותר ויש בזה הפסד אוכלין ע"ל סימן קע"א ולא הוזכר המנהג בזה בשום פוסק ראשון:

לח

בשעה שאומר ההגדה. וכת' מהרי"ל ויהיה המצות מכוסות עד שיתחיל עבדים היינו אז מגלה אותן מלמעלה מעט לקיים לחם עוני שעונין עליו דברים גם אין להניח שום מצה על השלחן זולת הג' מצות עד אחר גמר הסדר דאל"כ איך יחשו' עקירת הקערה במקום עקירת השלחן עכ"ל וצ"ל עד גמר הסדר לאו דוקא דהא כשמתחיל עבדים מחזיר הקערה למקומו ואז מותר להשים עליו ג"כ שאר מצות:

לט

שאומר ההגדה. וע' בב"י דגם סומא חייב בקריאת ההגדה דלא כרי"ו ותשובת רדב"ז סימן נ"ט וכן מסקנת הש"ס דפסחים דף קט"ו דחייב בקריאת ההגדה ומוציא רבים ידי חובתן וע' בשער אפרים סימן כ"ז שמתרץ דברי רי"ו ומ"מ לדינא מסכים כמסקנת הב"י ומ"מ נ"ל דכשמגיע למצה זו ולמרור זה א"ל זה כדאמרינן שם בגמ' זה פרט לסומין הוא דאתי דזה משמע שיכירהו בראיית העין וכמו שפי' רשב"ם שם אף דלפי המסקנא שם אפשר לחלק מ"מ מה בכך הא אפשר לומר בנוסח קצרה מצה שאנו אוכלין וכו' ועיין בב"ח בסימן ת"ס שכת' בשם מהרש"ל באחד שהיה תפוס ולא ידע באמירת ההגדה והיה לו חומש ואמר כל פרשיות של יציאת מצרים עכ"ל:

מ

הכוס בידו. בנוסח ברכת אשר גאלנו כ' מהרי"ו כשחל פסח במ"ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח"כ מן הזבחים ובליל שני להיפך ובפ"מ סימן רס"א כ' שיש לומר הכל בנוסח אחד מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת האחרונים כמהרי"ו: