שולחן ערוך, אורח חיים תס״ז: דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכה חטה. ובו טז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכה חטה. ובו טז סעיפים:
דגן שנטבע בנהר או שנפל עליו מים כשם שאסור לאוכלו כך אסור לקיימו אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד כדי שיכלה קודם הפסח שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל:

ב

דגן זה שנטבע בנהר או שנפל עליו מים אף על פי שלא נתבקע אסור דכיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ: הגה ולכן יש ליזהר שלא יבאו מים או גשמים מזלפין על החטים כי אז אפי' לא נתבקעו אסורות ודגן שהיה מונח בעלייה וירדו גשמים דרך הגג בקצת המקומות ונתלחלחו אותן שנתלחלחו אסורות אבל שאר מקומות מותר להשהותן מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם גשמים ואם תמצי לומר ירדו שמא לא נתחמצו אבל לאכלן בפסח אסור ולא מהני ספק ספיקא (אגור וכל בו):

ג

חטים שבאו בספינה אם הם יבשות וקשות ולא נשתנה מראיהן אחזוקי איסורא לא מחזקינן:

ד

שנה שרבו גשמים וירדו על ערימות שבשדות עד שהיו קצת מהשבלים שעל הערימות מעלים צמחים אין חוששין לסתם חטים של אותה שנה:

ה

דגן שבמחובר שנתייבש לגמרי ואינו צריך ליניק' כמאן דמנח בכדא דמי ומקבל חימוץ אם ירדו עליו גשמים:

ו

חטים שנמצאו בהן מבוקעות אותן שאינן מבוקעות מותרות מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעים באמצעיתו כלל:

ז

ישראל שיש לו בורות מלאים חטים וחושש שמא יש בקרקעית הבור ובקירותיו חטים מבוקעים מלחות הבור והארץ בביטול בעלמא סגי: (וע"ל סי' תל"ו סעיף א'):

ח

דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור ואוכלין אותו בפסח: הגה מיהו יש מחמירין (מרדכי פרק כל שעה והגמ"י פ"ד) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותו שמביאין בחביות מן הכוורת שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד ותאנים יבשים וענבים יבשים שקורין רוזי"ני גדולים או קטנים תלוי במנהג המקומות כי יש מחמירין שלא לאכלן ויש מקילין ולכן נהגו במדינות אלו להחמיר שלא לאכול שום פירות יבשים אם לא שידוע שנתייבשו בדרך שאין לחוש לחמץ וצוקר אסור לאוכלו אפי' להשהותו אסור (ת"ה סי' קי"א) וביו"ט האחרון אוכלין פירות יבשים וצוק"ר קאנדי"ל שאין בו חשש חימוץ (מהרי"ל) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול כרכום שקורין זפרי"ן או נעגלי"ך (מהרי"ל) מיהו אינן אוסרין תערובתן וכן נ"ל:

ט

תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חטים אם נתבקעו ממש הרי כל התבשיל אסור ואם לא נתבקעו ממש התבשיל מותר: הגה ואין המנהג כן אלא אוסרים הכל במשהו אפילו לא נתבקעו ואותם חטים או שעורים שורפים אותם:

י

תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת מותר למוכרה לעכו"ם שאינה נמכרת יותר ביוקר בשביל החטה שנמצאת בתוכה: הגה ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל (וע"ל סימן תמ"ז סעיף ג') ואם נמצאת ביום שמיני של פסח מותר להשהותה עד אחר הפסח:

יא

אם נמצאת חטה בקועה בעיסה או במצה אפויה יסיר ממנה כדי נטילת מקום והשאר מותר ויש מי שאוסר כל העיסה או אותה מצה וראוי לחוש לדבריו אם לא במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק: הגה וכן נוהגין תוך הפסח לאסור אותה מצה שנמצא בה החטה ומתירים את האחרות בין שנמצא בה אפויה או חיה ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה ואם נמצאת בעיסה אוסרין כל העיסה ודוקא תוך הפסח אבל קודם הפסח אין אוסרין רק כדי נטילה והכי נהוג:

יב

אם מלגו (פי' שהרתיחוהו במים להעביר הנוצה) תרנגולת ואח"כ מצאו במים גרעין חטה בקועה אסורה התרנגולת ואם נמצאת חיטה בקועה או לחם חמץ בכלי של מים ואין בו כדי ליתן טעם שהמים צוננים ובישלו באותו מים תבשיל או לשו עיסה מותר ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח: הגה ויש מי שמתיר אפי' במליגת תרנגולים משום דאמרינן שמא אחר כך נפלה לשם (תא"ו נ"ה מח"ו ומהרי"ב) ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת מכח ספק ספיקא (מרדכי פרק כל שעה) ולענין מנהג נראה לאסור בשאר בשר או בחטה שלימה אפי' תרנגולת ודוקא אם נמלגו תרנגולים דהיינו שהיו המים חמין אבל אם היו צוננים ושרו שם התרנגולים אין לאסור מספיקא ובמקום דאיכא למימר שמא נתעכלה החטה בתרנגולת כגון שהיא שבורה (מהרי"ב) אפי' במליגה יש להתיר מכח ספק ספיקא מיהו אם נתערבו התערובות ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב יש להקל בכל זה בספיקת איסור דרבנן שהוא משהו ויש להתיר שאר תבשילין שיש בהן תערובת מאותו תבשיל של הבשר שנשרה במים או נמלג כך נראה לי:

יג

אם הגעילו יורה מחומצת בת יומא וירדו המים (המחומצים) לבור בתוך הפסח אסור לשתות מימיו בפסח בשביל שנתערבו:

יד

אם נמצאת חטה מבוקעת בתרנגלת קודם מליחה די בשטיפה ואם אחר מליחה די בקליפה ויש מחמירים לומר שמעמיק כל סביבותיה וחותך ומשליך ואם נמלחו עמה תרנגולו' אחרות קולף את כולם: הגה ויש מחמירים לאסור כל מה שימלח ביחד אבל העיקר לאסור אותה חתיכה כולה שנמצא החטה עליה ולהתיר האחרות ע"י קליפה קצת ואם רוצה יוכל למכור הכל לעכו"ם כמו שנתבאר סי' תמ"ז סעיף א' אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כן נ"ל:

טו

תרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה מבוקעת בתוך הפסח חותך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת ויש אוסרים את כולה לפי שכשמהפכים השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת וכן יש מי שאוסר כל התרנגולות הצלויות עמה באותה שפוד הנוגעות זו בזו כי ע"י היפוך השפוד מתפשט מזו לזו:

טז

חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו העוף מותר והחטה והשעור' צריך לשרפם דלא חשיבי כמעוכלים:

א

דגן שנטבע כו' באם נפל משט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה יזרוק החטי' העליונים והשאר מותר ודוקא מעט מים או שלג וגם נודע מקומו אבל תבוא' המונחת בעלי' וירדו גשמים הרבה דרך הגג ונתלחלחו אותן שנתלחלחו אסורות ובשאר מקומות מותר להשהותן בפסח ולאוכלן בפסח אסור (ב"י) יש מחמירין אפי' דבש שמוציאין מן הכוור' לפני ישראל דאין לאכלו חי משום גזירה דילמא אתי לאחלופי כ"כ מורי בשם מהרש"ל שכן קבל גם הוא ודווקא קודם פסח יכול לעשות משקה מדבש כי אפי' היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בששים אבל בפסח עצמו אסורה משום דחמץ בפסח במשהו וי"א דדוקא המשקה מותר לעשות קודם פסח אבל הדבש בפני עצמו שבשלהו ישראל קודם פסח אף על פי שסננהו מן הדבורים שבהם אסורים ליתן אותו תוך הפסח תוך המאכל והמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכבר כתבתי בשם מורי בב"ח שאף דבש שרודין אותו מן הכוורת נמי אסור משום דאתי לאחלופי וכן המנהג שלא לאכלו גם צוק"ר אסור לאכלו: צוקר קנדל מותר להשהותו כן הוכיח אמ"ז. התבשיל שנתבשל ונמצא בו חיטין או שעורים וגם הכף שהגיסו בו בקדרה ושמו בקדרה אחרת כולן אסורות (טור רוקח) אם נמצא חיטה בקועה בעיסה עיין בש"ת מהרש"ל סי' ע"ט: אם מלגו תרנגולת ונמצא חטה או שעורה נראה דאף בהפסד מרובה אסרינן הכל בחד ספיקא ולא כמ"ש בעל הג"ה להקל בזה והיכא דאיכא ס"ס מותר להשהות וכ"ש שמותר למכר' לעכו"ם לפי שאינה נמכרת ביוקר בשביל החטה ונמצא דאין לו הנאה מן החטה כלל והחטה שנמצא בכלי של מים בקועה חיטה ועיסה שניהן שוין דבעודן במים אינם מחמיצים וכשעלו מן המים שניהם מחמיצים ולענין הלכה למעשה כמ"ש בהגהות מיי' דאם נתרככה החטה אסורים המים ואצ"ל חמץ גמור או עיסה שנתחמצ' שנפל לבאר דאסורין המים ואסורים גם התבשיל ולא כיש מקילין מורי (בב"ח):

ב

ולהתיר אחרות כו' וי"א הכל בשריפה (מהרש"ל בש"ת וגם בהגהת ובאבות) וכן פסק מוהר"י כהן בש"ת שארית יוסף וכתב שגם העידו על מרגליות שפסק כן אמנם כמה אחרונים מן המקילין כדעת רמ"א מהרר"ם פדאוואה בש"ת ובש"ת המ"ב בשם בנו מהר"י פאדוואה ומורי בב"ח כתב שקיבל מרבותיו כדעת המחמירים וכן היה נוהג וחטה הנמצאת אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה מותר מכח ספק ספק' דשמא נתעכל בתוך התרנגולת ואת"ל לא נתעכל שמא השתא נפל לקערה ואת"ל היה בתרנגולת שמא לא נתחמצה ב"י בשם מרדכי):

א

בנהר. בטור כתב ואין החמץ ניכר בהם משמע דאם החמץ ניכר מותר למכור דהא הקונה יראה ולא יקנה ט"ז ומ"א אבל הר"ן כתב אפי' ניכר החמץ אסור למוכרו לעכו"ם דחיישינן שמא יטחון אותם ואח"כ ימכור לישראל עיין ח"י (דדחה סברת מ"א) דכיון שאין לוקחין קמח משוק א"ל בשעת דחק ליכא למיחש דהא דסי' תנ"ג איירי במצת מצוה דוקא ע"ש ומפרש כוונת הטור דרבותא הוא דאף שאין החמץ ניכר ואינה אלא חששא בעלמא אפ"ה חיישינן מכ"ש בודאי דחיישינן לתקלה:

ב

לקיימו. ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמש"ל ס"ס תמ"ג:

ג

ומודיעו. אבל לא סומכין על הכרזה ש"ג וכשמודיעו אפילו הרבה מותר למכור לישראל. ואפילו מעט מעט אם מוכר לישראל (אין) צריך להודיעו ח"י ע"ש. וט"ז אוסר למכור הרבה אף כשמודיעו דשמא ישכחנו להודיע. ואם מכר קבא קבא מותר מכח ס"ס שמא לא ימכרנו לישראל ושמא יאכלם קודם פסח. ע"ש:

ד

שיכלה. אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפ"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לעכו"ם אפי' מעט דאולי ימכור לישראל וכ"ה הסכמת המ"א. ומ"מ נ"ל דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בערב פסח והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפ"מ מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר פסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח וכו' כמ"ש סי' תמ"ח ס"ד ואז ליכא למיחש למידי ח"י ע"ש. ועיין מ"א שהעלה דהמכירה מעט מעט אסור בשאר איסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו ועיין ח"י:

ה

לישראל. ואם העכו"ם אמר לישראל אפילו מל"ת אחר שמכר לו חטים שחיטים אלו לתותים הם דמי למ"ש בי"ד סי' י"ז דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור מ"א משמע מדבריו דקודם שמכרם כיון שהם בידו נאמן. והח"י הניחה בצ"ע ע"ש וע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן ט':

ו

בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה והח"י העלה דמותר לבטל לכתחלה ע"ש ועמ"א:

ז

נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה. (ולהטור והרא"ש דמחמירין בלתיתה כל שקרובים להתבקע כמר עוקבא ע"כ דהטעם דמינח נייחא אסרינן אפילו לא נתרככה אבל לדעת ש"ע בעינן עכ"פ קרובים להתבקע ועיין ס"ט) וצ"ל כיון דמינח תוך התבשיל רותח והוי כחליטה ולא מחמרינן כולי האי ובפרט דאינו אלא משהו דרבנן. ועיין ח"י:

ח

חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א:

ט

אסור. אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר דדוקא יבש ביבש ונאכל אחד מהם או בג' תערובת יש להתיר לאכול שנים כמבואר בי"ד סי' ק"י ע"ש משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וקמח מקרי לח בלח. ב"ח ומ"א וח"י ע"ש:

י

ספיק'. הט"ז העלה דבמקום הפסד או מניעת שמחת י"ט כגון שאין לו אחר יש להתיר אפילו באכילה ע"ש והסכים עמו הח"י ע"ש. ואם נפל מעט שלג או מים על תבואה ויודע מקומו יגרוף העליונים והשאר מותר עט"ז:

יא

מחזקינן. ע"ל סי' תנ"ג סעיף קטן י' מש"ש:

יב

לסתם. כ' בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע"ש. ואם יש בהם חטים שצמחו ע"ל סי' תנ"ג:

יג

בחביות וכו' שעושין וכו'. פירוש תרתי בעינן דוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בששים בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפילו לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבים בהן קמח הרבה. ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאחלופי וכ"כ מהרי"ל ומהרש"ל. ואפי' לעשות המשקה בפסח ב"ח ומיהו דבש שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותם מן הכוורת לבוש ועמ"א. וט"ז כתב דמשמעות דברי הרב משמע אותן שמביאים בחביות מן הכוורת דאפילו לאכלו כך בעין מותר. על כן נ"ל היתר גמור לבשל בחה"מ משקה בדבש שניכר שבא מכוורת כל שהוא ראוי לשתיה בי"ט. אף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובת מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתייה אחרת בפסח לא הפסיד. עיין שם ועיין בשכנה"ג וח"י:

יד

יבשים. אבל נהגו לעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם עיין שם שהאריך בטעם המנהג:

טו

וצוקר. כתב א"ז ראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מוהר"ש ז"ל א"פ ששהה הו"ט צוקי"ר והורה למכור לעכו"ם עכ"ל. והט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט ציק"ר או מה שאנו קורין קאנדי"ל ציק"ר להשהותו בביתו מ"מ נהגו למכרו לעכו"ם לכתחלה אבל בדיעבד מותר ושזהו כוונת הרב בהג"ה וציק"ר קאנדי"ל. ולא מה שאנו קורין עכשיו ציק"ר קאנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלין צוק"ר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפילו להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ. וכ"ש מיני בלילות צוק"ר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור. וכתב הח"י דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם התערובות ואיכא הפ"מ או מניעת שמחת יום טוב אין לאסור בדיעבד דאיכא ספיק' וחשש' טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתער' בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא עירבו בו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתתו דלמא לא נתחמץ ע"י לתיתא זו. ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוקי"ר קאנדי"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זה מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם כמ"ש: ועיין בשכנה"ג שכתב דגם צוק"ר שהוא דק דק היטב יש גם כן חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מצוק"ר שקורין שראפי' או לאט וארי"ג נוהגין להחמיר ועיין בספר בני חייא:

טז

זפרי"ן. וכתב במ"א וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא"כ ה"ה בכרכום ע"ש וע"ל סי' תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכו' שאין להשתמש בו בפסח:

יז

תערובתן. קאי על כל הנזכר למעלה ואפי' בפחות מס' ג"כ שרי. ובצוקר ג"כ אין לאסור התערובת אפי' במיני בלילות צוק"ר בה"מ וכה"ג יש להקל כמ"ש בס"ק ט"ו ע"ש מיהו בדבש כתב בד"מ דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור. (ועיין מ"ש סעיף קטן ז') וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחות מס' ע"ש ועיין ח"י:

יח

הכל. הכיסוי והכף וגם הכלים שנשתמשו בהם וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהם מאותו תבשיל או השתמשו עם אותן כלים הכל אסור וכן נוהגים אע"ג דאיכא תרי משהו אחרונים ודלא כט"ז כמש"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' ע"ש. וכתב הח"י מדלא כתב הרב כאן שורפין הכל כמ"ש בסעיף י' ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש כדעת כל גדולי פוסקים להתיר התבשיל אפילו באכילה א"כ די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה ע"ש ועיין ט"ז ס"ס זה ובס"ק ט"ו וכתב הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן דאל"כ אין לאסור כלל וכ"כ הט"ז:

יט

להשהות'. משום דהוי ספק י"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה. וכ"ש לענין נטל"פ דאנו מחמירין בפסח כמ"ש סי' תמ"ז מותר להשהותו בי"ט האחרון דקיל הוא מתערובת דמשהו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי"ט אחרון אסור עכ"פ מדרבנן ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח"ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמש"ל בסי' תמ"ו ס"ק ד':

כ

וכן נוהגין. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיסה בכל ענין שאינו נ"ט בצונן ע"ש והט"ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ"מ בעיסה שע"י התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפירורין. וכן העלה הא"ז ושכן מסקנת הב"ח ומהרש"ל עיין מ"א וט"ז. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל לפי מ"ש לעיל דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה"מ. א"כ כ"ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין והמיקל אף באכיל' לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקעו יש להקל בצונן בה"מ ע"ש:

כא

הית'. פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם. וכתב המ"א דאם החטה היה מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ודאי שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למתלי שהיתה בלוע ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה תלינן והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. וכתב עוד במ"א דהא דאמרי' כאן נמצא כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכ' לחתי' אבל מזמן לזמן בחד' חתיכה מחזקינן איסורא. כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה מקודם וגם אין לומר דהוי ס"ס. דשמא לא נתחמצה הוי ספק חסרון ידיעה ולא הוי ספק וכ"פ הט"ז בס"ק י"ד ע"ש ועיין פר"ח י"ד סי' מ"א ס"ק י"א. ובתשובת צ"צ סי' מ"ג. ובתשו' פנים מאירות סי' ט"ו. ובתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' י"ז וסי' י"ט. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתי' הכרוב שבחביות דאמרינן כאן נמצא כאן היה עכ"ל וכתב המ"א אבל אם נמצא חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות דהוי מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסור' כמ"ש ועיין סעיף קטן כ"ה במ"א שכתב ואם סלקוהו למקום אחר ונמצא ע"ג חטה אמרינן עתה נפלה דהוי ממקום למקום עס"ק למ"ד:

כב

נטילה. אפילו במצה אפויה ואפילו איכא ששים בעינן כדי נטילה:

כג

מלגו. סתם מליגה הוא בכלי שני רוקח. ועיין סי' תמ"ז סעיף ג' בהג"ה. ואפשר כאן מטעם עירוי אתי עליה ולא קראה המרדכי כ"ש אלא משום הקערה ולדינא אם היס"ב אסורה דהא בחמץ בה"פ אוסרין אפי' בצונן. ח"י:

כד

בקועה. מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינו בקועה אפשר משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כתב דהרב אזיל לשיטתו לאסור אפילו אינו בקוע' כל שנתרככה אך כאן מותר למכור לעכו"ם באינו בקועה דהוי ס"ס שמא לא נתחמץ ושמא אח"כ נפלה דלא מחמרינן אלא בחד ספיק' כההיא דסעיף ט' ע"ש. והח"י מקיל אפי' בהאי דסעיף ט' למכור לעכו"ם עיין סעיף קטן י"ח:

כה

התרנגולת. דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש ס"ק כ"א אבל במקום אחד כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפל ועח"י: (דהורע חזקת התרנגולת שבודאי היתה במים מחומצים ומטעם זה אוסר הרוקח מצה [אפויה] שנמצא בה חטה וא"י אי נתחמצה (באיזה) [בעודה] עיסה א"ל. והתיר שארי מצות. (ח"י) [ט"ז] ע"ש):

כו

שאוסר. עמ"ש בס"ק כ':

כז

נפלה. וז"ל ב"י ורי"ו כתב בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כ"נ וכאן היה עכ"ל. והקשה המ"א מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה ומסיק לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוהו בכלי צונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמו לזה כתב דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלים לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א עכ"ל. וצ"ל דמ"ש דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל דמיירי שנשאר בידו עיסה כמש"ל ס"ק כ"א דאל"כ הוי ממקום למקום ודו"ק:

כח

ספיקא. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה ועמ"א:

כט

התרנגולי'. וכ' המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול. ובע"ש כתב דלרבות' נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפל' גם איכא עוד לספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב עמ"א. והעיקר כדעת הרב וכן הסכמת הא"ז והט"ז בפרט אם החט' אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמש"ל ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים:

ל

דרבנן. כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשלו בו והתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שהביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וכתב הט"ז דברים אלו אין להם פירוש ונראה שיש טעות סופר וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונה היא ששאבו מים תחלה מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממיל' בישל במים חמוצים בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרים אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשעה ההיא אבל אותו חמץ לא היה בבאר כלל. ותימה על הב"י שהעתי' ולא הרגיש בזה ואיך שיהיה קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אסור ואפשר דס"ל כרשב"א דס"ל גם בצונן אוסר אבל אנן ס"ל כהרא"ש והטור דאין אוסר בצונן ונראה דאם שרה החמץ במים צוננים מעת לעת דאסור לכ"ע דכבוש הוי כמבושל עכ"ל. וכ"כ ב"ח ורש"ל. מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול. התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהיה קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגולת ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקינן איסור' ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסור' דשמא היה בקער' בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס"ס ספק היה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לאו. ומיהו אם טלטלו הקער' ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ"א:

לא

שנשרה. עיין מ"א ובח"י:

לב

יומא. אבל אם אינו ב"י אף המי הגעל' עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינו ב"י כמבו' בסי' תנ"א. ח"י:

לג

הפסח. והב"ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטלו בס' ואע"ג דהוי ג"כ נ"ט בר נ"ט דהיתרא מ"מ אין להשתמש באותו מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה וט"ז כ' לענ"ד נראה דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דמים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא"כ ששאב ממנו מקודם כמה פעמים שע"י כך מתערב ע"ש. (ומדמ' ללא ניער וכיסה בי"ד סי' צ"ב ע"ש) והח"י כתב דאין לאסור בדיעבד אע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד ע"ש:

לד

שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב. ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכ' המחבר סעיף י"ב אם אסור בצונן תוך הפסח וע"ל ס"ק כ' וס"ק למ"ד מש"ש ועיין ח"י. כתב הט"ז פעם אחד הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה אחת אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה ואע"ג שכ' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה דצונן אינו נותן טעם כלל ואף בפסח מותר וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשעה שהיה הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נותן טעם עכ"ל. וקשה דשמא כבוש בתוכו מעת לעת כמ"ש בס"ק ל'. וצ"ל שהמעשה היה ליל ראשון דפסח ודוק:

לה

בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת מ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שריה קצת. (בתשובת צ"צ החמיר בנשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר דיש לדמותו כדין חטה הנמלחה עם תרנגולת וח"י שדא ביה נרגא ע"ש) או ע"י התעסקות בעיס' כמש"ל:

לו

מליחה. פירוש בעוד שהמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אית' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחוהו ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן מ"א וכתב הח"י דבסי' תמ"ז כתבתי דטהור מליח וטמא חפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה. וכ' בשכנה"ג מי שעושה כן ה"ז זריז ונשכר:

לז

כולם. היינו בנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרים צריכים קליפה. מ"א:

לח

מחמירים. משום דאנן משערין בכל האסורין במליחה בס' א"כ גם בחמץ אוסר כולו (עיין י"ד סי' ק"ה):

לט

העיקר וכו'. משום דס"ל דלא אמרינן באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילתא דפסיקתא שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלינן בזה אף להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס'. ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערין בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פיעפוע. ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכינן אשאלתו' דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים ס"ל שאין הטעם מתפשט במליחה ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכה ותו לא והרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות. ואם נתבשלו בלא קליפה שרי שאינו אלא חומרא לקלפן ומ"מ נ"ל דצריך החתיכה קליפה אלא דאין הקליפה אוסרת החתיכה אע"ג דנתבשלה עמה. ודוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים ואף שידעינן בוודאי שלא נגע אלא באחד מהן ולא ידעינן באיזהו מהן נגע מדינא כולן אסורין וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן דדוק' היכ' דקליפה אינו אלא חומרא בעלמא אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכה מ"א ועיין מ"ש בי"ד סי' צ"א ס"ק ז'. ועיין מש"ל בסי' תמ"ז ס"ק ו'. וט"ז כתב מאחר שראינו בדין זה מחלוקת בין קמאי ובתראי דרש"ל בתשובה סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ד בעל שארי' יוסף וכ"ד ב"ח. ובמ"ב חולק לפסוק כהמקילים ומיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפה. ורמ"א בתשובה סי' ק"ח כתב הרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות אחרות עד אחר פסח. ע"כ נלע"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה. דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל רק המקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח. אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר או בחומץ כמבושל כמבואר בי"ד סי' ק"ה וכ"ש אם מונח שם מעת לעת. אז דינו כל מה שמונח בתוך הציר יש לאסור דה"ל כאלו נתבשל בקדיר' אחת וצריך ביעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד סי' ס"ח. ומש"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפ' דימכור הכל לעכו"ם דהיינו מה שאינו בתוך הציר דמה שהוא בתוך הציר אסור למכרו כי הוא חמץ גמור עכ"ל והסכים עמו הח"י ע"ש. ופשוט דכל זה בנתרככה החטה כמש"ל ס"ק י"ח ע"ש. כתב בתשובת צמח צדק סי' למ"ד דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר המליחה בפסח אע"פ שמים מבטלין כח המלח מ"מ אדמחליש ליה בלע קצת ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל אחד מן הדעות שבסעיף זה ע"ש וע' ח"י ס"ק מ"ו. כתב בתשובת מהר"ם מלובלין סי' צ"א חטה המונחת בחבית כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ע"ש. וכתב המ"א וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה על גביו ה"ל דין מליחה. וכן שמעתי שנמצא חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנן להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם ועמ"א:

מ

מבוקעת. פשוט הוא לדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינ' מבוקעת. ט"ז. ובשכנה"ג כ' מדלא הגיה הר"ב כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס"ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה ע"ש. אכן דעת שאר האחרונים אינו כן. ועמ"ש בס"ק י"ח בשם הח"י ובס"ק כ"ד:

מא

פיעפועו. ומיירי בתרנגולת כחושה דאל"כ מפעפע ואסור כולו כמ"ש סי' תמ"ז סעיף א':

מב

מתפשט. דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים עיין ח"י ובמ"א וכתב א"ז ואם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ"א דדין צליה כדין מליחה עכ"ל:

מג

זו בזו. אבל אם נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליע' הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול. ואם כן אם התרנגולת שמינה אפי' אינם נוגעות אוסרות הכל מ"א. ומ"מ באינם מבוקעות נ"ל דאין להחמיר ח"י. כתב בשכנה"ג מעשה בא לידי בליל ז' של פסח שנצלו שני תרנגולות ונמצא באחד מהן שעור' שאינה מבוקעת וצויתי שיחתוך מקום פיעפועו לפי אומד הדעת וישליכנו ויאכל השאר ואמרו שכבר נחתכו לחתיכות עם האחרות ואינם יודעין היכן הוא והתרתי הכל ע"ש. ולשיטתו אזיל כמש"ל בסעיף קטן מ'. אכן דעת שאר אחרונים אינו כן כמש"ש. וע' בתשובת חכם צבי סי' ס"ו ובשבות יעקב חלק ב' סי י"ז:

מד

מותר. ואפי' קליפה א"צ דהזפק הוא במקום קליפה. והב"ח פסק להחמיר לאסור כולה. וט"ז הכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב וע"ל ס"ק ל"ו מש"ש. כתב בספר תני' כל עניני פסח לא יעשה ע"י עכו"ם:

א

לשון הרמב"ם בפ"ה מעובדא דההוא ארבא דטבעה וכו' פסחים ע' וכפי גירסתו שם בגמרא

ב

טור בשם רבי אפרים והגהת מיי' בשם ר"ח:

ג

טור בשם בעל הלכות גדולות ובשם ר' צמח גאון

ד

תשובת הרשב"א

ה

רשב"א בתשובה מהא דפסחים ל"ג

ו

תשובת הר"ן

ז

בתשו' להרמב"ן סי' קכ"ח

ח

טור והגהות מיימוני בשם ראב"ן ורא"ש בתשובה כלל כ"ד:

ט

טור בשם הרי"ף וכ"כ הרמב"ן בפ"ה

י

מרדכי בפ"ג דפסחים

יא

טור בשם ר"א ממיץ וש"פ

יב

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ב דפסחים

יג

שם בשם אחרים וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קע"ז

יד

טור בשם קצת גדולים

טו

טור בשם ראב"ן

טז

שם בשם אבי העזרי

יז

דתרתי בעינן שיהיה יותר מס' ושיהיו המים צוננים

יח

כן פי הב"י דברי הטור דמתיר לדעת הרא"ש.

יט

טור והמר'

כ

בפ"ב דפסחי' ב"י

כא

ב"י

כב

רבינו ירוחם

כג

טור בשם הרא"ש רשב"א בשם רא"מ

כד

כל בו בשם ראב"ד

כה

טור בשם הרא"ש בשם ר"א ממיץ לנוסח הב"י וכן כתב אורחות חיים

כו

טור בשם רוקח

כז

שם בשם רא"ש אביו

כח

הר"ן ספ"ב דפסחים וביאר שם דסגי בקליפה ועור הזפק חשוב קליפה

כט

טור בשם אביו הרא"ש דאין ללמוד איסור מטומאה דלענין איסור לא הוי עיכול וכן כתבו התו' בחולין צ"ו והמרדכי בפ"ז דפסחים והגהת מיימוני בפ"א בשם הה"מ

א

ס"א כשם כו'. מדאצטריך רבא לזבוניה:

ב

אלא מוכרו. גי' הרמב"ם קבא קבא כי היכי כו' ול"ג לישראל וקאי אמ"ש בתחלה לזבוניה לא"י אבל לישראל כיון שמודיעו מותר בכ"ע כמ"ש בפ"ג דדמאי מתני' ג' ר"י מתיר בודאי כו':

א

ס"ב דגן זה. דלכך לא שאלו רבא אם נתבקעו. הג"מ וערא"ש שם:

ב

מכח ס"ס. כמ"ש בכתובות ט' א':

ג

אבל לאכלו. כיון שיש לו מתירין לא מהני ס"ס כמ"ש בריש יו"ט ג' ב' וספיקה אסורה ואם נתערבה כו'. מרדכי ספ"ג דע"א ועי"ד סי' ק"י.

א

ס"ג חטים כו' אחזוקי כו'. כמ"ש בפ"ג דגיטין המלוה מעות כו' אע"ג דמיתה שכיחא כמש"ש ובסוכה כ"ד א:

א

ס"ד שנה כו'. דאחזוקי והולכין אחר הרוב וכמ"ש בגיטין שם המביא גט והניחו כו' ושם בגמ' שרוב חולים לחיים:

א

ס"ה דגן כו'. כמ"ש בפ' כ"ש דאחמיץ במחובר וע"כ בכה"ג:

א

ס"ו חטים כו'. דאחזוקי כו' כנ"ל וכמ"ש בגיטין שם המניח פירות כו' אם אבדו כו' ומסקנא שם בגמ' מעל"ע של בדיקה וערש"י שם ד"ה מעל"ע כו':

א

ס"ז ישראל כו'. דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת כמ"ש בפ' כ"ש וכמ"ש רש"י בפ"א גבי העושה ביתו אוצר ועוד דס"ס שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתעפשו ולכן מותר להשהות כמ"ש בס"ב. רשב"א:

א

ס"ח דבש כו'. דאחזוקי כו' כנ"ל ועוד דאפי' נתערב בה סולת אין איסור כמ"ש הרא"ש על הירושלמי הנ"ל ר"ח כו' ה"ל דבש מזוייף בסולת כו' וחששא רחוקה שמא נתערב מים בדבש:

ב

מיהו יש מחמירין. שרגילין לערבבו סולת לתותה ולכך אמר בירושלמי דצריך לבער משום הדבש דלא כהרא"ש וכמ"ש תוס' בפ' כ"ש ובמנחות על חומץ האדומי משום דמחמצין השעורין במים תחלה ומחזקינן איסורא בכה"ג משום שמשתכרין בזיוף כמ"ש בע"א ל"ד ב' ההיא ארבא דמורייסא כו' דלמא איידי דצור אתי דשוו חמרא כו' וע"ש בתוס' ל"ב א' ד"ה מאוצר. אבל אם לא ראהו מושך כו' וכן כאן שמשתכרין בו:

ג

ותאנים כו' תלוי כו'. שהתאנים רגילין לערב בהם סולת לתותה. וענבים רגילין לייבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ובמקומות שאין מערבין סולת ומייבשין בשמש מותר ועיין בתוס' דע"א שם ד"ה האי חלא כו' הלכך כו' כי יש מקומות כו' וכן משמע בגמ' האי חלא כו' דמערבי בי כו' ר"ל שרגילין לערב משמע דבמקומות שרגילין דוקא:

ד

ולכן נהגו. כמו בענבים כנ"ל:

ה

וצוק"ר. שמערבין בו קמח:

ו

ובי"ט. אבל בשאר ימים אפילו אותן שאין מערבין אסור משום איחלופי:

ז

והמנהג. שמזייפין בסולת להעמיד מראיתו וכן מניחין על השאור לחזור למראיתו:

ח

נעגלי"ך. כי שורין אותו במי שעורין:

ט

מיהו. דלענין משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד:

א

ס"ט תבשיל. בפ' כל שעה מ' א' ת"ר אין לותתין כו' אר"ח לא נתבקעו כו' וושמואל אמר כו' וקי"ל בפ"ק דע"א בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן כאן דתערובות משהו הוא דרבנן:

ב

או חטים. לאפוקי מרא"ה שאוסר בחטים לד"ה אפילו לא נתבקעו כלל כיון דאית בהו צירי וכ"כ הג"א שם ד"ה וי"א כו' ומביא ראיה מפ' בתרא דע"א ס"ה ב'. ולא היא דמסקנא דכ"ש שחטים קילי משעורים וההיא דע"א אינה ענין לכאן ועוד מביא ראיה מההיא ארבא דטבע בחישתא ולא אצרכוהו שם נתבקעו וכ' הר"ן שאינה ראיה דשם היו בהן מבוקעות וע"ל ס"ב וגם אין לו' דחטים אפי' נתבקעו מותרות דא"כ שימור דלתיתה ל"ל. אבל בתוספתא פ"ג משמע דחילוק בין חטים לשעורין דתניא שם השורה חטים ושעורים במים ונתחמצו אסורות ר' יוסי אומר השורה שעורים במים ונתבקעו אסורות ובחומץ כו' ותניא לה בשם ר' יוסי משום סיפא ובחומץ כו' דאיהו קאמר לה כמ"ש בגמ':

ג

התבשיל מותר. דבדרבנן הולכין להקל כמ"ש בפ"ק דע"א ואף ע"ג דעיקרה מדאורייתא כמ"ש בפ ג דאמרינן שאני אומר הואיל וליתא כבא"פ אע"ג דעיקרה מן התורה ר"ן:

ד

ואין המנהג כו'. שנוהגין כמר עוקבא ואין אנו בקיאין בשיעור הראוי לביקוע. ועסמ"ג ומרדכי. ול"נ טעם המנהג כמ"ש בס"ב דגן זה כו' והרי"ף ס"ל דאף כה"ג בעינן נתבקעו ובעובדא דארבא כמ"ש הר"ן שהיו שם מבוקעות כנ"ל וכן בתוספתא השורה שעורין כו' כנ"ל:

א

ס"י תרנגולת כו'. כמ"ש בע"א ס"ה ב' ההיא כריא דחיטי כו'. ובמרדכי פ"ב וכ"כ הרמב"ן שם מהירושלמי פ"ג דערלה על מתני' בגד שצבעו כו' והביאו במלחמות שם ובר"ן בע"א שם ותוס' בע"א שם וז"ל א"ר חגאי כד נחתית מן אלפא שמעית קליה דר' יעקב בר אחא מתניתין בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק ותנינן נטל הימנה כרכר וארג בו את הבגד אסור בהנאה ותנינן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה ותנן רשב"ג אומר ימכר כולו לא"י חוץ מדמי יי"נ שבו אר"י בר אחא קשיתיה מאן כדון תמן אין דרך ב"א ליקח יין מן העו"ג ברם הכא דרך ב"א ליקח בגד מן הא"י ולפיכך כל שאין דרך ליקח מן הא"י מותר בכל האיסורין וכן דעת הר"ש בערלה שם ותוס' בזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן וביבמות פ"א בד"ה כולן כו' אלא שהמרדכי הקשה דטפה שסביב החטה היא חמץ וה"ל כמו יין ביין דאינו מותר אלא ביי"נ דרבנן ולא בדאורייתא כמש"ש אבל במלחמות שם כ' דשאר איסורין אף ע"פ שאיסורן ד"ת מ"מ לסתם יינם מדמינן להו דהא מחמירינן בסתם יינם יותר מבכל איסורין שהוא במשהו ואמרינן בפ"ב דפסחים ופ"ב דע"א וכ"ת הא דאורייתא כו' כל דתקין רבנן כו' ודוקא ביי"נ גמור שהוא מאיסורי ע"ג מחמרינן כו' וכ"כ הר"ן בע"א שם אלא שכ' דבפדיון אפילו בסתם יינם דוקא חבית בחבית ולא יין ביין ועיין מ"ש בי"ד סי' קמב:

ב

שאינה נמכרת כו'. ר"ל א"צ לומר חוץ מהחמץ כו' וכמ"ש בההוא ארבא דחיטי בפ"ה דע"א שרא רבא לזבונינהו כו' בסתמא מרדכי שם סי' תתי"א בשם הר' יחיאל מפריש ע"ש ועתוס' דחולין צ"ט ד"ה והלכתא כו':

ג

ובמדינות אלו כו'. דס"ל דוקא בסתם יינם דרבנן הקילו וכמש"ש ע"ד א' הלכה למעשה כו' ועיין מרדכי ס"ס תתי"א וסי' תתי"ג ואע"ג דבשאר דברים אין מחלקין בין סתם יינם לחמץ וכמ"ש שם ל"ד א' ובפ' כל שעה וכ"ת כו' כל דתקון רבנן כו' כאן גמ' מחלק בהדיא:

ד

ואם נמצאת ביום כו'. עמ"א וה"ה בס"ט בתבשיל שנמצאו חיטים ושעורים:

א

סי"א אם נמצאת כו'. דאם אינה בקועה לד"ה מותר דמסתמא לא היתה במים דמשומרים הם ואם היתה בקמח או בעיסה אינה ממהרת להחמיץ יותר מהעיסה דבקועה אינה חמץ אלא ממהר להחמיץ ממ"ש שם שורין בחומץ כו'. רא"ש שם:

ב

יסיר כו'. כמ"ש בפ' כיצד צולין ע"ה ב' יטול את מקומו נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ כו':

ג

ויש מי כו'. עמ"א. ועוד שהמים שבעיסה כו' ולפי מ"ש הרא"ש גבי בית שאור דלישה הוי כחמין הוי כחמין עם רוטב דאוסר בכולה כמו שכ' בחולין צ"ו ב' וק"ח א' ב' וכ"ש במצה אפוייה:

ד

ומתירין כו' ואמרינן. כמ"ש בכתובות ע"ה ב':

ה

ואם נמצאת דדוקא ממקום למקום אמרינן כאן כו' אבל לא מזמן לזמן כמ"ש שם בעודה בבית אביה דלא אמרינן השתא הוא דנולדו ובנדה ג' ב' המדלה כו' ל"ש אלא כו' אע"ג דממקום למקום פליגי שם חזקיה ור' יוחנן דר"י סבר דבטומאה מחמרינן וע' תוס' שם ד' א' ד"ה ומי. וי"ל דחזקיה סבר דאף בטומאה לא מחזקינן ומ"מ מודה חזקיה לר' מונא כמ"ש שם ועמ"א ס"ק יח:

ו

אבל קודם. דמתבטל בס' ואע"ג דלטעם הראשון של הרשב"א דנגעה כאן וכאן יש לאסור אף קודם לפסח אין לחוש לזה כיון דצונן הוא וע' י"ד סי' ק"ה ס"ט בהג"ה ואם אינו יודע כו' וכ"ש כאן ומ"מ כדי נטילה צריך אף קודם הפסח דחשבינן ליה כחם במקום מגעו כנ"ל רק דבספיקו לא מחמרינן:

א

סי"ב אם מלגו כו'. דלא אמרינן אחר שהסירו התרנגולת נפלה דלא אמרינן מזמן לזמן כנ"ל סעי' י"א:

ב

ואם נמצאת כו' אין בו כו'. ז"ל הטור כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהו טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם וכ' ב"י ואע"ג שמדברי הרא"ש בפ' כ"ש בההיא דסי"א שנמצאת חטה בעיסה כ' ואין לחוש שמא היתה החטה במים כו' מ' דאם היתה במים אוסר בצונן התם מיירי בתוך הפסח דבמשהו וכאן איירי קודם הפסח וראיה ממ"ש הטור שבמים צוננין אין החטה נ"ט כו' ואי בתוך הפסח למה ליה נ"ט הא אוסר במשהו וז"ש ואין בו כו' שהמים צוננים דלא כמ"א ובה"ג דלדידהו הל"ל והמים צוננים וכ' זה ואין כו' משום שרוצה לומר ויש מי שאוסר כו' וכנ"נ דאין טעם לחלק בין תוך הפסח או קודם אם בולע בצונן או לא לכן כ' ואין בו כו' שהטעם שאין בולע בצונן משום דמשהו הוא לכן יש אוסרין בתוך הפסח וטעמו דס"ל כמ"ש ריב"א בתוס' דפסחים עו א' ד"ה תניא וה"ה דבעי ששים נגד הדחה רק דאיסורו דבר מועט משא"כ בתוך הפסח ומיירי אפי' בפחות מס' דלא כמ"א כנ"ל:

ג

ויש מי שמתיר. ר"ל כיון דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו כמ"ש בשבת ל"ד א' ועירובין ה' ב' ושאר מקומות וכמ"ש הרי"ף בתבשיל שנמצא חטה כנ"ל בס"ט ואע"ג דרמ"א לא ס"ל כן כ' זה הדעת כאן משום שבצונן או בהפ"מ סומך על דעה זו כמש"ו:

ד

ויש מי כו'. ר"ל הס"ס שמא אחר שהסיר התרנגולת נפלה ואת"ל שהיתה בתרנגולת שמא נתעכלה בתרנגולת כמ"ש בפי"א דאהלות תנן לענין עיכול כמה תשהה במעיו כו' ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף וילפינן איסור מטומאה כמ"ש בסוף ע"א כדרך שאמרו בטהרות כך כו' ועיין סי' תמ"ב ס"ט וכמ"ש הרי"ף בפ"ג דפסחים ש"מ דכל שאינה מטמאה טומאת אוכלין כו' אבל תוס' במנחות ס"ט א' והר"ש באהלות שם הקשו ממ"ש בבכורות ז' ב' דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה ותי' בשם ר' האי דיש לחלק בין איסור לטומאה וכמ"ש בפ"ק די"ט ע"כ ל"ק ר"י אלא לענין כו' ובחולין פ"ו ב' אם אמרו ספק טומאה לטהר כן' ועוד תירצו דדגים קשים הם וכמ"ש במנחות שם שאני בשר דרכיך כו' שאני עצמות דאקושי ולכך אמרינן שם חטים שבגללי בקר כו' לקטן לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואפילו למנחות רק משום הקריבהו נא לפחתך ועוד תירצו שמא ההיא דבכורות אתיא כריב"ב שאמר באהלות שם בעופות ובדגים מעל"ע ובלא שהה מיירי. וראב"ן כ' דאף לת"ק שמא בלע הדג רגע קודם לצידתו ולא שהה שיעור עיכול וכמ"ש בחולין ע"א א' וערש"י שם ד"ה מי לא עסקי' כו' ואין עיכול אלא מחיים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש שם כלב שאכל בשר המת כו' מת אם לא שהה במעיו ער שהוא חי ג' ימים מעל"ע הבית טמא ובעופות כו' וז"ש מכח ס"ס וכדעת הראב"ן:

ה

ולענין כו'. דמסקנת התוס' שם ור"ש שם דבין לענין איסור בין לענין טומאה בכל דבר שהוא שלם שניכר שלא נתעכל ולא נלעס בפיו כגון חיטים שלימים שבגללי בקר ודגים שלימין דלהכי נקט דג שבלע כשהוא שלם וע"ש ומ' מתוס' במסקנא דלא חייש להני תירוצים לכן פסק כאן בצונן או בהפ"מ כס' ראשונה דמקילינן בספיקא דמשהו כיון שהוא מדרבנן ובחטה שבורה בתרנגולת נקט כמסקנת התוס' דהוי עיכול רק שחשש לספיקו של ראב"ן ומתיר בס"ס אבל בשלימה או בבשר כיון שאין כאן רק ספק א' והוא בחמין ואין הפ"מ מחמיר כס' התוס' וכמסקנתם כנ"ל:

א

סי"ג בת יומא. דאל"כ נטל"פ ומותר לדעת הש"ע בסי' תמ"ז ס"י. ב"י:

ב

בתוך הפסח. דקודם הפסח בטל בס' בתוך הבור. ב"י. ואף דלא מהני הגעלה בתוך הפסח כמ"ש בסי' תנ"ב ס"א בהג"ה ואף לדעת הש"ע דמתיר נטל"פ מ"מ בבת יומא לא מהני וא"ל כמ"ש מ"א בשם ד"מ שהגעיל קודם זמן איסור וירדו לתוך הבור בפסח ואע"ג דהוי נ"ט בר נ"ט מ"מ לכתחלה אסור כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ס"ב בהג"ה מלבד שהדברים דחוקים בעצמן דמיירי בכה"ג חדא לדעת הש"ע שם אף לכתחילה מותר ואף לב"ה שם אינו רק משום מנהג וכאן מ' דמדינא אסור ועוד אף לדעת האוסרין שם בכה"ג דהוי ג' נ"ט מותר כמ"ש תוס' שילהי ע"א והרא"ש בפ' כ"ש וכמש"ל בסי' תל"ב ס"א אלא דס"ל כדעת האומרים דכ"ז שהוא רותח מפלט פליט מבלע לא בלע וכמ"ש שם ולדעת זה אף בתוך הפסח מותר להגעיל בכ"ע רק שלא ינוחו מרתיחתן וכמש"ל שם:

ג

בשביל כו'. עמ"א:

א

ס"יד אם נמצאת כו'. עמ"א וכמ"ש בפסחים ע"ו א' צונן לתוך כו' וע"ש:

ב

ואם אחר. דמליח כרותח דצלי כמ"ש בחולין צ"ז ב' וסגי בקליפה כמ"ש בפסחים שם יקלוף את מקומו ואפי' להמחמירים בצלי כדי נטילה ומדמי לנטף מרוטבו כו' שם במליחה מודו דסגי בקליפה הרא"ש בחולין שם ועי"ד סי" צ"א וסי' ק"ה וכ"ש לפי תה שכירשו מ"ש בחולין קי"ב א' אבל צלי בעי קליפה דברותח איירי דלא כמ"ש תוס' שם צ"ו ב' ד"ה עד ורש"י בפסחים ע"ו א' דבצונן איירי וכ"פ בש"ע י"ד סי' צ"א דבצלי רותח מיירי וא"כ אף בצלי סגי בקלופה וע"ל סי' תמ"ז ס"א ומש"ש:

ג

ויש מחמירים כו'. הואיל ואיסורו במשהו וסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו. כל בו בשם הראב"ד וס"ל דהקליפה חוזר ואוסר דלא כמ"ש תוס' בחולין צ"ו בד"ה אפי' אלא שבשאר איסורים כיון דאיסור הבלוע בקליפה אינו אוסר לפי שמתפשט בעומקו כמ"ש כאן ויש ס' נגדה משא"כ כאן וא"ת יעשה אותו עומק נבילה ויחזור ויאסור כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ס"ל כמ"ש ר"ת שם ק"א בד"ה בשקדם. ואור"ת כו':

ד

ואם נמלחו כו'. ר"ל ואינו יודע שמא נגע בכולן ועמ"א וכמ"ש בי"ד סי' קה ס"ט ואם אין ידוע כו':

ה

ויש מחמירין כו'. עמ"א וכמ"ש בחולין צ"ז א' שאני חלב דמפעפע ומליח כרותח דצלי ואע"ג דאין יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כמ"ש בחולין ק"ח א' ב' ובתוס' שם ד"ה טופח כו' כאן יש לספק שמא נגע בכולם ואוסר את כולם במשהו:

ו

העיקר לאסור כו'. דמדינא אינו אסור אף להמצריכין ס' במליחה מחמת שאין בקיאים דדוקא בדבר ששייך בו שמנונית משא"כ בחמץ כמ"ש בי"ד שם בהג"ה רק מחמת חומרא ולפיכך אין מחמירין בספיקא לאסור כולן שמא נגע בהם רק בקליפה שאסור מדינא ועמ"א:

ז

ואם רוצה כו'. דבלא"ה מתיר בש"ע לעיל ס"י ואף לב"ה שאוסר שם משום דאיסורא דאורייתא אבל באיסורי דרבנן לא וכל שכן כאן שאינו אלא חומרא בעלמא:

א

ס"טו תרנגולת כו' חותך כו'. כמ"ש בחולין צו ב' ופסחים ע"ה ב' וכמ"ש הראב"ד בסי' י"ד שמעמיק כו' וכמ"ש שם:

ב

ויש אוסרין כו'. כי בימיהם לא היו מהפכין את השפוד כמ"ש בחולין קיא א' וערש"י שם ד"ה הלכתא כו' וס"ל היפוך השפוד הוא כמו דבר המפעפע שאוסר את כולו כמש"ש צ"ז א' אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה כמ"ש שם קח וכמ"ש תוס' ד"ה טיפת:

ג

וכן יש כו'. דס"ל דהפיכת השפוד הוא כמו ניער וכיסה שמתפשט בכל החתיכות כמש"ש א' ב' וע"ש בתוס':

א

ס"טז העוף מותר. עט"ז ומ"א:

ב

והחטה כו' דלא כו'. דאין ללמוד איסור מטומאה. טור. ולכן אין חילוק בין שלימה או שבורה ועתוס' דבכורות ז' ב' ובחולין צ"ד ד"ה אמר רבא ונקט זה התי' דתוס' דכל התירוצים האחרים הם דחוקים מה שמחלקים בין שלימה לשבורה דא"כ מאי מקשי שם מעצמות דילמא שלימין היו דבלעום ואף שדחקו שם בתוס' וכן תי' הראב"ן דכדי שיפול לאור הוא דבר מועט וכן בתוספתא שם אמר בעופות כו' מיד רק תי' דיש להחמיר כריב"ב דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמ"ש תוס' בחולין שם והג"א שם כיון דנוקשה הוא אינו רק מדרבנן וכ"ש לאסור הצלי כמו שמ' בטור אבל ל"ל דס' לחלק בין איסור לטומאה אינו דגם תוס' לא ס"ל במסקנא במנחות. וראיה שאמרו בחולין קיו ב' אבל מעמידין כו' ובקיבת כשירה כו' וערי"ף שם ותוס' שרצו לחלק בין איסור לטומאה אזלי לשיטתייהו שמחלקים שם בין צלול לקרוש והעיקר כתי' שמחלקין בין קשין לרכים וכמ"ש שם בגמ' בהדיא ולכן דג אסור וכ"ש חיטים דשרירן וז"ש שם חיטין כו' לקטן כו':

א

דגן זה שנטבע וכו' – הנה בב"י איתא דיש מחלקים בין חטים לשעורים בענין זה ומדסתם המחבר משמע דס"ל דכל מיני דגן דינם שוה וכ"כ הט"ז וע"כ דע דמה שכתב הרמ"א ולכן יש ליזהר וכו' או גשמים מזלפין על החטים נקט אורחא דמלתא דמסתמא לוקחין חטים למצה אבל ה"ה כל מיני דגן. ודע עוד דבב"י איתא דיש פוסקים שסוברין דיש חילוק בין שריה מרובה לזליפה מועטת אכן המחבר סתם בזה וכתב הט"ז דמדהעתיק המחבר שיטת רבינו אפרים דלכן א"צ ביקוע משום דמינח נייחי (ולדידיה א"צ לחלק בין זליפה מועטת למרובה) ש"מ דאף זליפה מועטת אוסר והעתיקו הגר"ז וכן העתקתי במ"ב וכדבריו מצאתי גם בב"ח והעו"ש העתיקו אמנם בב"ח משמע דדעתו דרק לכתחלה יש ליזהר בזליפה מועטת שלא לקנותם לאכלם בפסח וכן ג"כ דעת הפר"ח שעל מה שכתב הרמ"א שלא יבואו וכו' כי אז אפילו לא נתבקעו אסורות כתב הפר"ח וז"ל פי' כשירדו רוב הגשמים עד שהשק היה שרוי במים וכו' אבל לכתחלה פשיטא שיש ליזהר אפילו בזליפה מועטת עכ"ל ומשמע בבית מאיר דבדיעבד במקום הפסד מרובה יש לסמוך ע"ז:

א

אם נתבקעו ממש – אפילו סדק כל שהוא [פמ"ג]:

ב

הרי כל התבשיל אסור – עיין מ"ב מש"כ דאסור בהנאה והוא מדברי האחרונים ובאמת לפי מה שפסק המחבר לקמן בסעיף שאח"ז דמותר למכור לנכרי וכו' ה"נ דכותיה דמותר למכור התבשיל לנכרי דאינה נמכרת ביותר בשביל פליטת משהו שנבלע מן החטה וא"ל דהכא מיירי כשהחטה עדיין בתוכה דמסוף דברי המחבר משמע דברישא אוסר התבשיל אף לאחר שהסיר להחטה ממנה וצ"ע:

ג

אפילו לא נתבקעו – עיין מ"ב מש"כ בשם הח"י והנה אף דאיזה אחרונים העתיקו דברי הט"ז לדינא מ"מ נ"ל דהמיקל כדברי הח"י והאחרונים שעמו לא הפסיד אחרי דבאמת רוב הראשונים וכמעט כולם הסכימו לדברי הרי"ף להתיר התבשיל אפילו באכילה וגם הפר"ח הסכים כן עכ"פ נתיר אנן בהנאה ובפרט היכא דלא היה קרוב לבקוע רק שנתרכך נלע"ד דנוכל לסמוך להקל וגם נוכל לצרף בכגון זה דעת השאלתות ורז"ה ור"ת דס"ל לעולם בס':

א

ואמרינן כאן נמצאת וכו' – כתב בספר חמד משה אם עדיין לא גיבלה וגלגלה ונמצא החטה מלמעלה על חתיכת העיסה שהיה בידו כיון דאמרינן כאן נמצא וכו' א"כ עדיין לא נתנה טעם בזו החתיכה ומותרת והיינו אם נמצאת על החתיכה מלמעלה ואפילו דבוקה בעיסה אבל אם נמצאת בתוך העיסה יש לאסור כל העיסה דאם נאמר שבזו החתיכה נפלה כיון דעדיין לא גיבלה על החתיכה מיבעי ליה לאשכוחי ולא בתוכה אלא ודאי שהיתה בעיסה השלמה וא"כ נאסרה כולה ולא שייך בזה לומר כאן נמצא וכו':

א

אם מלגו וכו' – עיין בט"ז שכתב דסתם מליגה בכלי שני והנה לפי מה שכתב המחבר ביורה דעה סימן ס"ח דבדיעבד בכלי שני אינו מבליע לכאורה ע"כ צ"ל דמיירי בכלי ראשון ואי משום איסור דם מיירי שמלחו עם הנוצה קודם המליגה כמו שהעתקתי במ"ב בשם הפמ"ג אך אפשר דדעת המחבר כהיש מחמירין שהביא הרמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"ג בהג"ה דאפילו בכלי שני אסור וכן מצאתי בפר"ח שמסתפק בדעת המחבר ובעיקר דינא דכלי שני דעת הפר"ח להחמיר בפסח עי"ש ועיין לעיל בסימן תנ"א במ"ב סקי"א:

ב

ואם נמצאת חטה בקועה וכו' – ושעורה במים עיין לעיל בסימן תמ"ז במגן אברהם סעיף קטן ו' דהוא נותן טעם לפגם והאחרונים לא פליגי עליה שם אלא בחטים עי"ש:

ג

אם נתערבו התערובות ויש הפסד מרובה וכו' – משמע מזה דתבשיל ראשון אין להתיר אפילו ע"י הפסד מרובה וכ"מ באחרונים אכן בביאור הגר"א משמע דמטעם הפסד מרובה לחוד מתיר ואפילו בחמין דנקטינן אז כדעה ראשונה שברמ"א המתרת במליגה וצ"ל לדידיה דמה שמזכיר הרמ"א תערובות היינו דע"י תערובות מצוי הפסד מרובה וא"כ הרמ"א שכתב תבשיל של הבשר שנשרה במים והיינו בצונן ושם מתיר אפילו נמצא החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו ג"כ העיקר משום הפסד מרובה וע"כ אי איתרמי שהיה הפסד מרובה ע"י תבשיל ראשון ג"כ מותר בצונן דסמכינן על הדעה ראשונה שבמחבר המתרת בצונן ובזה יהיה מתורץ קושית המגן אברהם לעיל בסימן תמ"ז סק"ט דשם בהג"ה משמע דבצונן מותר והכא אוסר בצונן דשם מיירי במקום הפסד מרובה וצ"ע:

א

לבור בתוך הפסח – עיין מ"ב ולא העתקתי מש"כ הט"ז דלפעמים אף בדיעבד אסור היכא דקוו וקיימי וכו' דבספר נהר שלום מפקפק על דבריו וגם בספר בגדי ישע השיג ע"ז דבדבר צלול לא שייך זה ודעתו שם דלא יצא דבר זה מפי הט"ז ז"ל ע"ש:

א

חטה מבוקעת – עיין בט"ז שכתב דלדעת הג"ה לעיל בס"ט אפילו לא נתבקעה אלא נתרככה שייך כל הסעיף זה וכן דעת שארי אחרונים [הב"ח ועו"ש ופר"ח ומאמר מרדכי והגר"ז וח"א ודלא כהש"ג שמצדד לומר דבצלי ומליחה הרמ"א מודה דבעינן ביקוע וכן דעת הח"י לענין מליחה] אלא שהרמ"א סמך בזה על מה שכתב בס"ט. והנה בהפסד מרובה כגון שהוא עני והיא חתיכה גדולה וחשובה או שהוא מניעת שמחת יו"ט משמע מהגר"ז דיש להקל ולסמוך על דעת המחבר דדי בקליפה וכן דעת הפר"ח דדי להעמיק ולהשליך כל שסביבותיה ומותרת באכילה והנה כל שארי האחרונים לא הזכירו למעשה כדעה זו אכן בנתרככה ולא נתבקעה אפשר דיש לסמוך ע"ז ויתכן דגם דעת הגר"ז שמקיל בהפסד מרובה הוא ג"כ דוקא בנתרככה ועיין בתשובת רמ"א סימן כ"ח מוכח שם דאף בנתרככה נוהגין לאסור אותה חתיכה כולה ואפשר דבהפסד מרובה גם הוא מודה להקל וצ"ע. ודע עוד דבספק נתרככה אין להחמיר כלל [אחרונים]:

ב

אבל העיקר לאסור וכו' – הנה לעיל כתבנו דלדידן אפילו אינה בקועה רק נתרככה וכתבו האחרונים [ח"י סי' תמ"ז סק"ו וש"א] דדוקא אם חזינן שהחטה היא לחה אבל אם חזינן דלא נתלחלחה מן המלח כגון שהיא נגובה אפילו שהיא נתרככה אינה אוסרת דאינה פולטת כל עיקר דהוי טהור מליח וטמא תפל וכן אם נפל חמץ על בשר מלוח אף בפסח יש להקל במקום הפסד מרובה כמו בשאר איסורין:

ג

אותה חתיכה כולה וכו' – עיין מ"ב ועיין מגן אברהם ששמע שנמצאת חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לנכרי ועיין בחמד משה שתמה ע"ז ולא היה די לאסור רק אותו הדג שנמצא החטה עליו [וכזה תמה ג"כ המחצית השקל ע"ש] ותירץ דאפשר שהיה בענין שנתספק אולי נגעה החטה בכל השורה דאי לא"ה לא מחזקינן איסורא מחתיכה לחתיכה ואמרינן כאן נמצא כאן היה עכ"ל ולדברי הט"ז שכתבנו במ"ב אפילו באופן זה אין לאסור כל השורה:

ד

ע"י קליפה קצת – עיין מ"ב דהוא ביש לספק שמא נגע החטה בהם וכתב בעולת שבת דחתיכה שיש בה ספק אם נגע כלל באותה חתיכה שנמצא בה החטה אפילו קליפה אינו צריך:

א

במג"א ריש הסימן הכרזה ש"ג פ"ה וכו'. נ"כ דף שס"ב אות א' וע"ש טעם לחלק דבכשר מהני מקום שמכריזין:

ב

(שם סק"ב) עכ"ל וצ"ע דא"כ למה קאמר וכו'. נ"ב נ"ל דכ"מ ס"ל כמ"ש המג"א בסוף דבריו בשם המהרי"ט דאין עושין ספק ספיקא בידים ע"כ ס"ל דיצרוף לזה סברא קבא קכא לביתו צריך וניהו דהאי סברא לחוד לא מהני דהרי אפי' בכיצה א' חיישינן מכל מקום מועיל סברא זו שעושין ספק ספיקא בידים ולק"מ:

ג

(שם במחבר ס"ג) חיטים שבאו. נ"ב מכל מקום למצת מצוה לא יקח מהם כמ"ש לעיל סי' תנ"ג על הגליון ע"ש מלתא בטעמ' ועיין פר"ח ראיה להיתר מארבא הטבעי' בחישתא, ולפענ"ד יש ראיה ממנחות דף ס"ט ע"ב:

ד

(שם מחבר ס"ו) חיטי' שנמצאו' נ"ב עיין תשובות או"ח סי' קל"ו ומי שקנה בפסח חיטים ונמצא בהם מבוקעות עיין תשובות ח"ס או"ח סי' קל"ד א' איסורא לא ניחא ליה דליקני ע"ש:

ה

(שם במחבר סק"ח) דבש של עכו"ם. נ"ב לענין שאיבת הטאבאק לחוטם ויש בו חשש שמזלפין עליו שכר צריך לעיין במ"ש השער המלך ספי"א ממאכלות אסורות ד"ה ואולם וכו' ע"ש וצ"ע ועיין במג"א ססק"מ:

ו

(שם במחבר ס"ק ח' בהג"ה) וציקער אסור לאכלו. נ"ב עיין תשובות או"ח סי' קל"ה:

ז

(שם במג"א סקי"ב) לבדקו אם יש וכו' ולעיל סי' תס"ה ועיין יו"ר סי' רע"ט בנמצא ג' טעיות ועיין תשובות ח"ס או"ח סימן קכ"ט וסי' קל"ו:

ח

(שם במג"א ס"ק י"ג) מחמת משהו. נ"ב ובספר א"ר בסימן תמ"ז דחה כל דברי הנה"כ בדברים נכונים וכן בפליתי סי' צ"ב ססקי"ז העלה דעכ"פ יש לצדף דעת הט"ז להיתירים אחרים וכן נראה לפענ"ד דלח בלח גם הט"ז מודה דאסור תרי משהו וכלי שבלע משהו אסור במשהו ג"כ כמ"ש א"ר אבל דבר יבש שבלע משהו ונפל ליותר מששים אי איכא צדדים להתיר יש לצרף דברי הט"ז עיין היטב:

ט

(שם במג"א ס"ק ט"ז) כאן נמצא כאן היה וכו', נ"ב ועיין תוי"ט ותוס' חדשות ספ"ט דטהרות ד"ה ונמצא במעטן וצ"ע שם ועיין עוד מ"ש התוס' חדשות משנה ז' פ"י דמסכת טהרות:

י

(שם ס"ק כ"ב במג"א ס"ס פ"ג). נ"ב עיין תיו"ט פ"ב דזבים משנה ג' ד"ה הרי הוא ע"ש:

יא

(שם בט"ז סקי"ג) כתב הטור. נ"ב עיין לעיל במג"א ס"ק י"ב דפליג אהט"ז בזה ועיין מ"ש שם על הגליון:

א

סעיף א' דגן שנטבע בנהר וכו' אלא מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו וכו'. נ"ב משמע דסומכין על ההודאה וצ"ע ממשנה מפורשת במס' דמאי פ"ג מ"ג דס"ל לת"ק דלא סמכינן על ההודעה מיהו להמתירין רק מעט מעט אתי שפיר דכאן הוי תרתי לטיבותא אבל להמתירין אפילו הרב' ביחד ע"י הודעה צ"ע טובא ממשנה מפורשת ובדרבנן אפילו לרבי יוסי אין סומכין על ההודעה ע"ש. וצע"ג. והיה מן הראוי להאריך בזה אלא שאין הזמן גורם וכעת צ"ע ודו"ק:
(שם) בסעיף הנ"ל ואם מכרו לעכו"ם קודם הפסח מוכר מעט לכל אחד ואחד וכו'. נ"ב עיין במג"א שהביא בשם הכ"מ דאם הוי מעט מעט לביתו הוא צריך והמג"א חולק עליו ע"ש. ונראה לפענ"ד ראיה להכ"מ מדברי התוס' רפ"ב דפסחים בסוגיא דחזקיה דהקשו שם התוס' דהיאך אתיא המשנה דשולח אדם ירך לנכרי כר"י הרי ר"י ס"ל דאסור ליתן מתנה לנכרי וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים מי הגיד להם דשולח אדם ירך לנכרי מיירי במתנה דלמא מיירי במכירה הרי עיקר הרבותא הוי דלא חיישינן שמא ימכרנו לישראל עם גידו ואם כן ס"ל דמיירי דרך מכירה. ודוחק לו' דלשון שולח משמע בחנם. אך לדברי הכ"מ אתי שפיר דאם הוי דרך מכיר' לא הוי צריך לו' הטעם שמקומו ניכר דבל"ה אין חשש שימכרנו לישראל כיון דהוי מעט ודאי לביתו הוא צריך ולמה לי הטעם שמקומו ניכר ובע"כ מיירי דרך מתנה ושפיר הקשו התוס' ומוכח כדברי הכ"מ ואתי שפיר. ובהיותי בזה אזכיר מה דקשה לי בדברי התוס' שם ד"ה והרי דם שהקשו דנימא כיון דהותרה נבלה הוא ודמה הותרו ומה קושיא בשלמא חלב וג"ה דזה הוה בכל בהמה שייך לו' כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה. אבל בדם הרי אמרינן בש"ס דדם שהנפש יוצאת בו קרוי דם ושאין הנפש יוצאת בו אינו קרוי דם וא"כ נבלה יתכן שמתה מאיליה ואין בה דם וא"כ לכך הותרה אבל לעולם אם יש דם שהנפש יוצאת בו י"ל דאסור בהנאה ומה הקשו וצ"ע ודו"ק: והנה בדין ציקער שמשימין בעת עשייתו יי"ש אם צריך למכרו בפסח עיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא חי"ת סי' פ"ב בתשובתי לק"ק טולשין שם כתבנו דא"צ למכרו ע"ש כי ביארתי טעמו של רבר ודו"ק:

ב

(שם סעיף ח' בהג"ה) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש וכו'. נ"ב הנה בא מעשה לידי בגביר אחד מפה"ק שהביא אתו משקה הנקרא ראם הדומה למשקה אריק שהמה יותר חרופים מיי"ש והביא זה מעיר לונדן והביא ג"כ כתב הכשר מהרב דק"ק לונדן ושם נאמר היאך שמשקה זו נעשה במדינות אינדיען בענין שאין בו חשש חימוץ כלל ובק"ק לונדן נהגו זה ארבעים שנה לשתות הראם הזה בפסח ובקשו הרב מלונדן והגביר הנ"ל ממני ליתן הסכמתי ותוקף גזירתי להכשירו גם במדינתינו על פסח: וזה אשר השבתי אל ירד בני עמכם חלילה לי להיות ידי בזה להיות פורץ גדר בזה ולדעתי הוא אסור בפסח לא מיבעיא לדעת המג"א בסימן זה דס"ל דהדבש בעין אסור אם כבר נתרסק ובע"כ דגזרו בזה לאחלופי אטו שאר דבש אף דבשאר דבש נמי אין בו איסור חמור רק חשש רחוק אעפ"כ גזרו בזה לאחלופי א"כ ה"נ במשקה הזו ניהו דעל משקה זו יש הכשר מכל מקום כיון דמגופו אין ניכר ההפרש בין זה לזה יש לחוש בו לאחלופי אטו שאר אריק שהיא חמץ אף גם לדעת הט"ז דמתיר הדבש בעין דלא חייש בזה לאחלופי מבל מקום נראה דשאני משקה זו מדבש דזה דומה למ"ש במג"א בסי' זה סק"י גבי כרכום בשם הרשב"א דאפילו הגדיל בביתו אסור משום גזירה דהיינו דכיון דכרכום אינו מצוי לגדל במדינתינו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים אבל פירות שיבשם ישראל מותר ול"ח לאחלופי (משום דמצוי היא במדינתינו אבל משקה זו) ובן בדבש מן הכוורת כמש"ל עכ"ל. וא"כ זה עצמו טעמו של הט"ז דמתיר בדבש ול"ח לאחלופי משום דמצוי היא במדינתינו אבל משקה זו שאינו מצוי במדינתינו דומה ממש לדין הכרכום ואף שידענו שנעשה בהכשר אסור מכח גזירה דאחלופי כן ה"נ בזה ומה"ט אינו דומה למשקה יי"ש של פסח שנוהגין בו היתר לשתותו ולא חיישי לאחלופי אטו יי"ש חמץ מכח דזה ההיתר מצוי במדינתינו אבל משקים הללו דאינם מצויין במדינתינו יש לחוש ביה לאחלופי. ועוד נראה דגם ביי"ש לא התירו בימים הקדמונים רק מכח מניעת שמחת יו"ט דבזמנם לא הוי יין טוב מצוי במדינתינו וביי"ש מורגלים בו כל אדם והוי מניעת שמחת יו"ט לכך משום זה העמידהו על הדין דמותר אבל שתיית משקה הראם הנ"ל דאין שוה לכל נפש ואין בזה מניעת שמחת יו"ט וגם עתה במדינתינו היין בזול יותר ממשקים הללו ולכך ראוי לחוש בזה לאחלופי. ועוד נראה יותר דזה דומה למ"ש הפוסקים לעיל סי' תס"ג דאין למלול הקדירות גופייהו במצה אפויה במקום דאיכא עבדי ושכיח פרצות ומכ"ש בנ"ד דבעוה"ר הדור פרוץ ביותר ושכיח פרצות טובא אין להקל בכה"ג ויותר היא חמור מגזירה במצה אפוייה וגם דומה למ"ש הפוסקים בסי' ת"ס דאין להקל במה שהחמירו הקדמונים לעשות פנאדיש או פלאדיש ע"ש והיינו נמי רק מכח גזירה וחשש אחלופי וה"ה בזה וגם גוף מין קטניות שאסרוהו חז"ל הוי רק מכח חשש אחלופי וה"ה בזה. ועוד נראה דמה דהתירו היי"ש של פסח היינו עפ"י הרוב דטעם היי"ש של פסח משונה מטעם יי"ש של חמץ ובקל אפשר להרגיש הטעם ביניהם לכך לא חיישי בזה לאחלופי והנה אעפ"כ אחרי שטעו ורימו בו את ישראל אינהו דאפסידו אנפשייהו שלא נתנו דעתם להבחין בין זה לזה אבל עכ"פ הרוב כיון דאם יתנו דעתם יוכלו להבחין בקל לכך לא חיישי בזה לאחלופי. אבל במשקה הנ"ל דאין טעמו ניכר בין הבאים מחמץ ובין הבאים משאר דברים גם כיון דאינו מצוי במדינתינו ואינם בקיאים בטעמו להבחין בין זה לזה ודאי יש לחוש לזה לאחלופי ואין לו' כיון דאריק סתמא נעשה מראם לפי מה שהגידו כמה אנשים וא"כ אין לגזור משקה דאם אטו אריק דהרי אריק גופא אין אסור רק מכח מנהג דמין קטניות והוי גזירה לגזירה. זה אינו דמלבד מה מה דמצינו בפסח החמירו חומרא אחר חומרא וגזרו בזה גזירה לגזירה כדמוכח מכמה דוכתי ואחד מהם בסי' תמ"ו גבי נותן טעם לפגם דאפילו נטל"פ ומשהו אסור הרי דכל חד באפי נפשיה נמי אינו אסור רק מחמת חומרא דפסח אעפ"כ גזרו אף בהצטרף תרוייהו יחד אף דהוי גזירה לגזירה. ומלבד זה נראה דהוי חדא גזירה דבין אריק ובין משקה זו אף דנעשה מראם או שאר דבר גזרינן בזה אטו הנעשה מחמץ דכולה חדא גזירה היא. ועוד נראה דעיקר איסורו בזה הוי מכח חשש תערובות דלמא מתערב בו יי"ש כמו דאסרו חלב עכו"ם מכח חשש תערובות דבר טמא וגם אסרו מורייס של עכו"ם מכח תערובות יי"נ א"כ ה"נ בזה אסרו האריק מכח חשש תערובות יי"ש חמץ וכן במשקה ראם אסור מכח תערובות יי"ש וא"כ כיון דיש בו גררא דאיסור דאורייתא אף אם יש אחד ידוע דלא עירבו בו יי"ש אסור מכח חשש אחליפי אף שבמורייס לא גזרו בזה בחמץ החמירו יותר ובפרט התם סתם יינם דרבנן משא"כ בחמץ יש בו איסור תורה והיינו ממש כדין כרכום דאסור מכח שמזלפין עליו יין ואסרו הרשב"א אפילו הגדל בביתו מכח חשש אחליפי וה"ה בזה נמי ואינו דומה ליי"ש של פסח דלא גזרו בו כן מטעם הנ"ל ועוד י"ל דאדרבא היא הנותנת דביי"ש של חמץ דחמור איסורו וידוע שהוא גופו חמץ לכך אם ניקל בי"ש של פסח לא יטעו בזה להתיר יי"ש של חמץ. ודומה למה דאמרינן בעלמא הללו דברי תורה ואין צריכין חיזוק הללו דברי סופרים וצריכין חיזוק כן ה"נ בזה האריק הואיל והוא גופא שהוא ממין קטניות א"כ לא חמיר בעיניהם ואינו רק מכח חשש תערובות יי"ש בו והוי רק גזירה דרבנן לכך צריך חיזוק יותר בזה אפילו בידוע שלא נתערב בו ואי לא הא לא קיימא הא ובפרט בעוה"ר לפי פרצת הדור הלואי היה בידינו לאסור אפילו יי"ש של פסח מה טוב היה וכמה מכשולים נמשך מזה כבר רק שאין בידינו לגזור מה שכבר נפרץ. אך כיון דעל הישינים אנו בושים חס לנו להוסיף את החדשים ולפרוץ יותר פרצה להתיר גם אריק חלילה ובמעט קט ימשך שיקילו לשתות כל אריק בפסח. לזה חס לנו להיות ידינו עם זה לקיים ההכשר הזה ולהתיר לנהוג בו היתר מה שלא שערום אבותינו והרי הרב מלונדן אשר מלא ידו בהכשר לא תמך ידו רק מכח שכתב שכבר נהגו כן שם במדינתו זה ארבעים שנה והביא ראיה ממכתב איזה רבנים שם שנהגו כזה היתר מכבר אכל אם לא היו נוהגין כן מקדם לא היה מלאו לבו להתיר הדבר ומכ"ש אנן מה נענה אבתרי' שמשקה הזו רחוק ממדינתינו הרבה ודאי אינו ראוי לפרוץ בו פרצה. דברי המדבר באמת לכבוד התורה בלי להרוס יסודה עד לעפר ח"ו והאל הטוב ישלח לנו המורה לצדקה ויורינו כדת וכהלכה כנפש הק' שלמה קלוגער יום א' כ"ח אדר ראשון בשנת למען תצדק בדבריך לפ"ק פה בראד:

ג

(שם סעיף י"א) ויש מי שאוסר כל העיסה וכו'. נ"ב עיין בט"ז ובמג"א דעיסה גרע משאר צונן ועמ"ש בחידושי לאו"ח משנת תר"ז דף צ"ג בתשובתי לק"ק סטאניסלאב בהשמטות לקונטרס מיני מטעמים ע"ש ודו"ק:

ד

(שם סעיף י"ב) בהג"ה ויש מי שאוסר בשאר בשר ומתיר בתרנגולת. נ"ב הטעם כתבו הפוסקים דשמא נתעכלה והאוסרים ס"ל דלא הוי עיכול. והנה בעניי אני תמה על שניהם שלא נתנו גבול לדבר בכמה הוי עיכול והמתירין משמע דס"ל דאף אם נמצא תוך מעל"ע לאכילתן נמי הוי ספק שמא נתעכל והאוסרין ס"ל אף ביותר מעל"ע לא הוי עיכול ובאמת משנה שלימה במס' פרה פ"ט מ"ה פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת ופירש שם הרע"ב מכח דאם שהתה טפי מהכי נתעכלו במעיה. א"כ מוכח דשיעור עיכול הוי מעל"ע ופחות מזה ודאי לא הוי עיכול דאם הוי ספק הו"ל לו' בשרה ספק טמא ומדקאמר בשרה טמא משמע טומאה וודאית. גם בלא"ה אם הוי רק ספק היה ראוי להיות טהור לגמרי דהוי ספק טומאה בדבר שאין בו דעת לשאול דספיקו טהור ובע"כ הוי טומאתה וודאי וא"כ דתוך מעל"ע הוי וודאי עיכול ולהיפוך אחר מעל"ע הוי וודאי עיכול מדלא קמ"ל דמכח ספק הוא טהור דהרי נ"מ לכמה דברים וגם אם הוי בא בידי אדם הוי ראוי להיות ספיקו טמא כגון אם נתן לה אדם לשתות וכדומה ואז כיון דהוי בידי אדם הוי ספק טומאה הבאה בידי אדם וראוי להיות ספק טמא. ומדלא מחלק כן בע"כ הוי וודאי עיכול אחר מעל"ע. ואפשר דיש חילוק בין אוכל למשקה דמשקה מתעכל מהר יותר. אך עכ"פ מזה מוכח דעכ"פ במשקה הוי מעל"ע שיעור עיכול ואין פנאי כעת להאריך בזה יותר ודו"ק היטב: והנה נסתפקתי בחיבורי הגדול על הלכות פסח בתבשיל שנתבשל בתוך ימי הפסח ונשאר עד אחר הפסח ואח"כ נמצא בו חמץ וזה מוכח דלא נפל בו אח"כ רק היה בתוכו בעת שהיה יו"ט אם נלך בתר שעת הבישול דאז הוי דינו במשהו או נלך בתר שעת מציאה ואחר הפסח דינו כמו קודם הפסח דהוי רק בסמ"ך או ברוב. ונ"מ שיהיו מותרים הכלים אח"כ לפסח הבא כמו בנמצא קודם פסח דהוי רק בסמ"ך והארכנו בזה שם. והנה כעת הגיע לידי כתב יד שהיה ביד הגאון מו"ה זלמן מרגליות זצ"ל והוא מועתק מספר רוקח ושם מחברו רבינו אלעזר וכו' ומונה שם משפחתו שהיה נכד בעל ספר חסידים והוא אחד מן הראשונים ומצאתי בו באות פ"ח בדיני פסח וז"ל מעשה שבשלו עוף אחר בשביעי של פסח ואכלו קצת מאותו עוף באותו יום שנתבשל וע"ש היה ולמחר בשבת שהיה אחרון של פסח מצאו חטה אחת באותו מקצת הנשאר לו ביום שביעי ושאלו אם להתיר או לאסור יש שאסר מהא דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור כרב כך שמעתי בווירמייזא ביון שנתבשל יום שביעי של פסח שאסור וכו' עכ"ל: הרי מוכח דס"ל דאם היה נתבשל ביום ח' היה מתיר בסמ"ך רק כיון דנתבשל ביום שביעי אף דהמציאה היה ביום ח' מכח דבתר בישול אזלינן. וממנו נלמוד לנדון דידן אם נמצא אחר הפסח והבישול היה בפסח דבתר בישול אזלינן ונהניתי מאוד מזה בעזה"י והבן ודו"ק היטב:

ה

(שם סעיף ט"ז) חטה או שעורה שנמצאת בזפק העוף וכו'. נ"ב הנה מה שמורה אחר התיר בנמצא בזפק בפסח אחר המליחה להשליכו ולא לבדקו עיין בחיבורי על יו"ד מהדורא ג' בתשובה לק"ק סנאטין כתבתי דיפה הורה אותו המורה כיון דהוי כמה ס"ס דלמא במליחה בקליפה ודלמא הוי כמעוכל ועיין בטור ס"ס זה ותבין ודו"ק:

א

לע"ד נראה אם נתערב יבש יבש קודם הפסח ונאכל א' מהן מותרין הנשארים בפסח אפי' אחד אחד דהרי הא גופא דחוזר וניעור הוא פלוגתא אפי' ביבש וכדמוכח ממה שכתבתי בסי' תמ"ז ס"ק מ"ה במג"א:

ב

היינו לאכול שנים שנים ומ"מ בהפ"מ נלע"ד כיון דיבש ביבש הו' פלוגתא אפי' בפסח וי"א דבטל אם כן היכי דנאכל א' מהם יש לסמוך בהפ"מ להתיר אפי' אחד באחד:

ג

ולעיל בסי' תמ"ז מסיק הוא עצמו שמטעם עירוי אוסר המרדכי וגם כאן לא ידעתי מה הכריחו לומר דכ"ש אסור הא ג"כ יש לאסור מטעם עירוי:

ד

כדי קליפה או כדי נטילה ולא יותר ע' במ"א ריש סי' תמ"ז ס"ק ד' וע' סי' תנ"א במ"א ס"ק ל"ז:

א

[א] [לבוש] ואינו ניכר וכו'. כן כתב הטור, וכתב מגן אברהם משמע דאם החמץ ניכר מותר ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם כיון שאין לוקחין קמח מן השוק אלא בשעת הדחק, עד כאן, ובחק יעקב הקשה דמכל מקום כשקיימו בפסח עובר על בל יראה וכו' אלא כוונת הטור במה שכתב ואין החמץ ניכר לרבותא דאף שאין ניכר חיישינן לתקלה ומכל שכן בניכר. ולעניות דעתי דסבירא ליה דאי משום זה לא גזרו דהא מבטלו במה דאמר בדלא חזיתא, וכן ברבינו ירוחם מפורש בחשש שיאכל בפסח, גם מה שכתב דכוונת הטור לרבותא תמוה מאוד הא סיים כיון שאין חימוץ ניכר כלבוש, גם נראה לי דהטור לטעמיה לפי מה שכתב ש"ך ביורה דעה סוף סימן פ"ו דטור סבירא ליה דמוכרין ביצה טרופה ולא חיישינן שיתנו בפת עיין שם ושם בספרי ליורה דעה הארכתי, גם אפשר לי לדמות לש"ס בבא מציעא דף ס' מזגא דידי מידע ידיע וכי תימא דירבה מים אם כן אין לדבר סוף ודוחק לחלק:

ב

[ב] [לבוש] הרבה ביחד וכו'. ורש"ל וב"ח אסרו אפילו מעט שמא ימכור לישראל וכן משמע הש"ס שם דף מ' וכן נראה לי מוכח כרבינו ירוחם וסמ"ק סימן רכ"ב וספר צידה לדרך וריא"ז בשלטי גיבורים, ופשוט דמותר לימכור לכותים המכירו שיודעין שישמרנו עד אחר פסח כמו שכתב בסימן תמ"ח ואף בחמץ הרבה ובשעה חמישית בערב פסח מותר:

ג

[ג] [לבוש] אפילו הרבה וכו'. ורש"ל וב"ח וט"ז החמירו דאף בהודיעו אסור בהרבה שמא ישכחנו. כותים שאמר לישראל אחר שקנה ממנו חיטים שהם לתותים אינו נאמן כיון שכבר יצאו מתחת רשותו וידו מיהו אי מהימן אסור:

ד

[ד] לידי חימוץ וכו'. ואם לא שהא שיעור מיל עדיין לא החמיץ ומותר למוכרו לכותים בפסח קודם שיעור מיל:

ה

[ה] [לבוש] אם נשתנו וכו' והוי דינא וכו'. ואין להקשות הא דלעיל פירשתי בניכר שהחמיץ מותר למכור לכותי דהכא מיירי רק נשתנו מראיתן ולא ניכר שהחמיץ:

ו

[ו] [לבוש] יכול ליקח וכו'. אף לאכילה עיין סימן תס"ו ס"ק ט"ו דשם אסור באכילה וצריך לומר דשם קרוב לודאי טפי:

ז

[ז] דבש וכו'. ואם נתערב דיעבד בתבשיל דעת מגן אברהם לאסור כשאין ששים אבל בחק יעקב מתיר אף בפחות דסמכינן בזה על רבינו יונה דנימוח ונתהפך לדבש, ואם ידוע בודאי שמערבין בו סולת כתב דמותר לקיימו ואם נתערב בתוך התבשיל אם הוא הפסד ומניעת שמחת יום טוב המקיל לא הפסיד אפילו בפחות מששים. ולעניות דעתי דכל זה כשלא נודע שמערבין בו הרבה עד שאין ששים בדבש נגדו אין לסמוך להקל באכילה כלל, עיין בשיירי כנסת הגדולה ואחרונים וקיצרתי:

ח

[ח] [לבוש] גם מים וכו'. בשיירי כנסת הגדולה כתב ששמע מבעלי דבש כשמוציאין הדבש מן השעוה אי אפשר אם אין נותנין אותה בכלי מים חמין:

ט

[ט] שמביאין וכו' מן הכוורת וכו'. ולא כתב בחבית מן הכוורת כמו שכתב רמ"א משום דאותו אסור באכילה בעין ולא שרי אלא אותו שמביאין עם חדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק (מגן אברהם), והשתא ניחא דפתח הלבוש בריש סעיף דיש אוסרין אלא דהתם בחבית, ורש"ל וב"ח אסרו לאכול דבש בעין בכל ענין דאתא לחלופי ונראה דמודים בזה שמביאין כן נראה להתיר דבזה לא אתי לאחלופי והט"ז מקיל לאכול אפילו בעין כשבא בחבית מן הכוורת, וכן פסק חק יעקב וכבר כתבתי דהכל לפי המנהג בזה:

י

[י] המשקה וכו'. הב"ח אוסר לעשות המשקה בפסח והט"ז מקיל ודוקא בחבית הבא מכוורת אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אוסר מגן אברהם לעשות משקה אפילו קודם פסח שמערבין בהם קמח הרבה ולפי דבדין זה הענין משתנה לפי המדינות קיצרתי. וחק יעקב כתב שמעתי שהדבש של מדינות ביהם אין בו חשש זיוף אך מה שמביאין ממקומות אחרים נוהגין בו איסור אלא אותן שמביאין בחבית עם השעוה, עד כאן, מכל מקום הכל לפי המנהג:

יא

[יא] [לבוש] מתירין וכו'. וכן מנהגינו להתיר השחורות שיירי כנסת הגדולה, ופה פראג נוהגין לאסור עד יום טוב אחרון של פסח אבל ראזינן נשאל מהרי"ל ואמר אין להקפיד לתשובה:

יב

[יב] צוקיר וכו'. עיין בתרומת הדשן בסימן קי"ט דזה לא נאמר כי אם על מרקחת של קיכל"יך או כיסוי תבלין ופירות, אבל הוט צוקר הם נקיים ואין בהם חשש דבר של ערוב כלל כך שמעתי מן העוסקים במלאכת צוקיר (מלבושי יום טוב). והנה זה קשה על רמ"א שאוסר אפילו להשהותו ודעת הלבוש נראה דסבירא ליה מצד המנהג אין לאוכלו ומתיר לשהותו, אבל במרקחת הכל נראה דגם הלבוש מודה דאסור להשהותן, והוא הדין בצוקיר דק כמו עפר כתב בשיירי כנסת הגדולה דאסור וכן צוקי"ר קנדי"ל כתבו אחרונים דאסור להשהותן ויש מקילין בצוק"ר קנדי"ל רצה לומר מה שהובא מקנדיא כמו שכתבו שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם, וט"ז כתב שהוא קאנר או הוט צוקר, ובשיירי כנסת הגדולה האריך לתרץ דברי רמ"א וכן בגליון שולחן ערוך כתב יד גדול אחד האריך לדקדק ממהרי"ל שהזכיר שאוכלו צוקיר קנדיא דמשמע צוקיר קנדיא מותר להשהותו ולא הוט צוקר שיש בו חשש תערובת, גם ראיתי שבאה שאלה לפני זקיני הגאון זכרונו לברכה ששהו הוט צוקר והורה למוכרה לכותי לכן ראוי להחמיר שלא להשהותו לכתחילה ובדיעבד למכרו לכותי ובהפסד אפילו לאכלה:

יג

[יג] [לבוש] הפירות שמיבשין וכו'. ומכל מקום מקומות נוהגין ששופכין עליו מים קרים קודם פסח עד שנעשה המשקה דאף שנתייבשו בתנור הוי נותן טעם בר נותן טעם, ולבשל עם הפירות נוהגין לאיסור (מגן אברהם):

יד

[יד] ביום טוב אחרון וכו'. משמע אף בהוט צוקר אבל בצוקר קנדיא מותר כל ימי פסח אבל ברמ"א מבואר דקנד"יא דוקא ביום טוב אחרון מותר ואין אוסר תערובתו אבל בצוקר אסור ביום טוב אחרון גם אוסר תערובתו וכן פירש בשיירי כנסת הגדולה, מיהו יש להתירו בהנאה דכל הני אינם אלא חששות. כתב אחרונים דלרפואה מותר בפסח:

טו

[טו] כרכום וכו'. מצאתי כתב טובא"ק דרכו לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו, עד כאן, ואם כן הוא הדין כרכום (מגן אברהם), ויש לחלק דכרכום יש פוסקים מתירין אלמא דלא ברירא דיש בו חשש ששורין בשכר, ובריינש נוהגין היו כמו שכתב במהרי"ל וכן בש"ך ביורה דעה סוף סימן קי"ד משמע כך ואף שאנחנו נוהגין לאיסור מכל מקום לעשות מחיצה אפשר דאין צריך, ואם נתערב בתבשיל כרכום או נעגלי"ך או פירות יבשים ותאנים הנזכרים לעיל אין להחמיר אפילו פחות מששים:

טז

[טז] [לבוש] להחמיר וכו'. התבשיל והכלי והכף והכסוי שעליו וכן כל תבשיל שנתערב מאותו תבשיל אסור בכל שהוא (ב"ח), ובריש סימן תמ"ז ביארתי כל הדינים האלו:

יז

[יז] [לבוש] מפני שיש לו מתירין וכו'. קשה דבסימן תמ"ז ס"ק ח' הוכחתי דסבירא ליה ללבוש דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין והמרדכי כתב עוד טעם דאין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע. וזה לשון הב"ח מנהגינו לאסור הכל אפילו לא נתבקע ואפילו בשעורים וכן כתב רבינו ירוחם לפי דעת השר מקוצי, עד כאן. ועיינתי דרבינו ירוחם דעת השר מקוצי דוקא בחיטים שיש בו סדקים וכמו שכתב בסימן תס"ג ס"ק ז' והוא הדין שיפון ושיבולת שועל כמו שכתב שם בס"ק י"א אבל בשעורים בעינן דוקא נתבקעו. ונראה דסבירא ליה דמכל מקום קיבלנו עלינו המנהג לאסור אף בשעורים משום לא פליג וכן משמע רבינו ירוחם שם. כתב הט"ז על כל פנים נתרככה בעינן כמו שכתב ב"ח וכן כתב רוקח סימן רפ"ז ומשמע דבנתרככה ודאי בקיאין ודלא כנחלת צבי:

יח

[יח] [לבוש] אלא שורפין וכו'. בחק יעקב האריך להתיר בהנאה אם לא נתבקעו אף לדידן במקום הפסד, ולעניות דעתי מנהגינו על פי מה שכתב באגודה פרק כל שעה ושבלי הלקט ותניא שאסרו בהנאה ולא חילקו כלל בין נתבקעו וכן משמע ברוקח הנזכר לעיל דרק נתרככה בעינן, ועוד הא גדולי פוסקים אוסרין בחיטה מדינא, וכמו שכתבתי לעיל ואם מנהגינו על פי הפוסקים אסור לנו להקל ומכל מקום במקום ספיקא יש להקל:

יט

[יט] ביום שמיני וכו'. בסימן תמ"ו העליתי דהוא הדין בשביעי אם צריך לטלטל כדי לבער וכל זה במשהו או נותן טעם לפגם אבל בחמץ גמור אסור אף ביום טוב אחרון:

כ

[כ] חיטה וכו'. הוא הדין שאר חמשה מיני תבואה:

כא

[כא] [לבוש] וראיתי למורי וכו'. והב"ח ורש"ל בתשובת ומלבושי יום טוב וט"ז הסכימו לפסק רמ"א משום דעל ידי הלישה מחמצה ויהיב טעמו משהו והכי נהיגין ולכן קיצרתי ודוקא בנתרככה, ודעת חק יעקב להתיר בהנאה אם לא נתבקעו וכן נראה עיין סימן תמ"ז ס"ק ט"ז:

כב

[כב] כאן נמצאת וכו'. כתב מגן אברהם אם החיטה מלוכלכת במים אם יש לתלות שהיתה במקום אחר בלוע ממים ונפלה עתה לתוך המצה תולין ואם לאו אמרינן שהיתה מסתמא במים ועיסה עיין שם. עוד כתב אם יש בידו עיסה וחתך ממנו מצות ונתן לאחרים ונשאר מצה אחת בידו ונמצא עליה חיטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה עליה קודם לכן דדוקא ממקום למקום לא מחזקינן איסורא, וכן נמצא חיטה בכרוב בחבית אף שבקערה אסור ולפי דברי הב"ח דחשיב ליה לספק ספיקא אם כן לעולם מותר מטעם ספק ספיקא, ולי נראה דהאי ספק לא נתחמצה לא הוי ספק דהוי חסרון ידיעה כמו שכתבו הפוסקים ביורה דיעה, עד כאן, ובסימן נ"ה בש"ך ס"ק ד' כתב בשם משאת בנימין דגבי ספק ספיקא לא איכפת לן במה שהוא חסרון ידיעה אף דהש"ך לא פסק כן מכל מקום באיסור צונן זה יש לסמוך עליו, ועוד שהארכתי בספרי ליורה דעה נגד הש"ך בזה, גם בס"ק כ"ה יתבאר דיני מתירין דאמרינן כאן נמצא כאן היה גם בזה ובדין צונן זה ודאי יש לסמוך. ועוד תמיהני על מגן אברהם הא יש לומר דהספק הוא שמא מקודם לא נתחמצה עד עתה כמו שכתב הב"ח בסוף סימן זה גבי מליגה, ועוד נראה לי דמשמע בטור דספק נתחמצה חיטה לא הוי חסרון ידיעה אלא דאי אפשר לידע:

כג

[כג] [לבוש] דאדרבה וכו'. בתשובת רמ"א סימן ק"ח תירץ שהוא כעין פשרה עיין שם, והט"ז כתב שכוונת רמ"א דחיישינן שמא נפלה חיטה ספק חמוצה ממקום אחר ולא מחוור:

כד

[כד] במים וכו'. אף בכלי שני (ב"ח), ובסימן תמ"ז ס"ק ט"ו בארתיו:

כה

[כה] התרנגולת וכו' אסורה וכו'. אף למאן דאמר בעיסה כאן נמצא כאן היה התם אמרינן העמיד העיסה על חזקתה שלא היה בו חיטה אבל בתרנגולת רגילין להיות בתוכם חיטה אלא דלפי זה תיקשי משאר בשר דאוסר הלבוש גם מגן אברהם כתב כשמדיחין את התרנגולת לא נשאר בו כלום ויש לומר דלעיל דוקא לענין צונן אמרינן הכא ומגן אברהם וט"ז תירצו דהתם הוא ממקום למקום אבל הכא הוי מזמן לזמן וכן כתב בתשובת משאת בנימין סימן ס"ט. ומגן אברהם כתב ויש מי שמתיר דאמרינן שמא אחר כך נפלה לשם והוא מבית יוסף מרשב"א והלבוש שהשמיטו אפשר דכיוון למה שכתב מגן אברהם שאין כוונת הרשב"א כן ודייקינן דאם לא כן תימא הא הרשב"א פסק דאם נמצאת חיטה במצה אוסרין כל העיסה ולא אמרינן השתא נפלה אלא צריך לומר משום דהוי מזמן לזמן, עד כאן, וחק יעקב תמה הא במצה הוי ממקום למקום. ולעניות דעתי ברור דמה שכתב מגן אברהם נמצא במצה לאו במצה ממש קאמר אלא בעיסה מיירי ולא אמרינן השתא נפל ואם כן אין איסור בכל העיסה רק כדי נטילה במקום שנמצא אלא אמרינן דמסתמא נפל כבר ונתגלגל בכל העיסה כמבואר להדיא ברשב"א סימן קע"ו ובמגן אברהם ס"ק ט"ו ואם כן שפיר כתב מגן אברהם דהוי מזמן לזמן, ומכל מקום אפשר לי לדחות ראיית מגן אברהם דכיון שבשעת מציאה עדיין העיסה שלם לא אמרינן כאן נמצא וכו' מה שאין כן כשהיה נלקח מצה ממנו אף שנמצא בחתיכה שנשאר ממקומו אמרינן כאן נמצא וכו', גם מה שהקשה מגן אברהם למה כתב ולא אמרינן שבאת מן התרנגולת וכו' הוה ליה וכו' לעניות דעתי רבותא קא משמע לן דאף שרגילין בתרנגולת לא אמרינן שבאת ממנו, ועוד באליהו זוטא כתבתי בשם דרכי משה שגם מהרי"ב פסק כרשב"א המתיר הנזכר לעיל והביא שם ראיות מטריפות דאיסור דאורייתא בטור יורה דעה סימן פ"ח וסימן ק"י דאמרינן השתא הוא דנטרפה עיין שם, וצריך עיון ביורה דעה סימן א' בפלפול שוחט דאיתרע ושם הארכתי:

כו

[כו] [לבוש] שמא נתחמצה וכו'. פירוש נתחמצה התרנגולת דשמא היה שם החיטה קודם מליגה, ואין לומר דקאי אחיטה דהא הוי ספק דחסרון ידיעה עיין ס"ק כ"ב, ועוד דבטור מפורש דספיקא הוא אם נפל מתחילה ואם כן הוי ספק ספיקא ועוד הא כתב קודם ודאי נתחמצה ברותחין ודוחק לומר כשנמצא החיטה לא היו המים רותחין וחייש שמא היה שם חיטה קודם מליגה כשהיה רותח ונתחמץ:

כז

[כז] [לבוש] ואם תמצא לומר עכשיו נפלה וכו'. פירוש שלא היה בתרנגולת אלא נפל ממקום אחר למים ואפשר שנפל בו קודם מליגה. ומה שכתב שמא לא נתחמצה היינו שמא נפל אחר מליגה כדלעיל מיהו בסוף סימן זה לא משמע הכי:

כח

[כח] ומיהו וכו'. פירוש אף בבשר או בחיטה שלימה בתרנגולת שיש ספק אחד מותר בהפסד, ומשמע בדרכי משה דוקא התערובת אבל לא אותו התבשיל ומשמע שם דאף בתערובת טעמא דסמכינן בזה על הרשב"א ומהרי"ב הנזכרים לעיל דאמרינן כאן נמצא וכו' גם מזמן לזמן, אבל בספק אחר אסור אפילו בהפסד ותערובת, והב"ח חולק על רמ"א ומחמיר וכבר העליתי באליהו זוטא כדברי רמ"א לכן קיצרתי. כתב במעגלי צדק מצאתי כתוב חיטה שנמצאת אצל התרנגולת הוי ספק ספיקא שמא נתעכלה ואם תמצא לומר לא שמא עכשיו נפלה על כן נמצאת חיטה בכלי שני בקערה אף מה שבקערה מותר, אף דיש לומר שנפלה תוך המחבת דמשהו הוי דרבנן ולקולא דכאן נמצא וכו', עד כאן. ונראה לי דרישא מיירי שנמצא אצל התרנגולת במחבת שהוא כלי ראשון ואם כן אין היתר דכאן נמצא כלומר עכשיו נפלה כשהיא מצונן דלא הוי ממקום למקום אלא מזמן לזמן, וסיפא דחיטה בכלי שני וכו' מיירי בבשר ולא בתרנגולת דליכא ספק ספיקא דמעוכל, אי נמי בחיטה שלם לכן הוצרך לטעם כאן נמצא וכו' כן נראה לי ומגן אברהם מפלפלו והאריך בדברי מרדכי ובזה יש ראיה למסקנתו עיין שם, ובאמת אי לאו דברי מעגלי צדק הייתי אומר דלא שייך כאן נמצא וכו' כיון דתרנגולת בקערה הוי הכל אחד ואפילו כאן נמצא מזמן לזמן למאן דאמר כן היה נראה דלא אמרינן בזה דהוי כמו עדיין עיסה שלם שכתבתי ס"ק זה ודו"ק עיין בנחלת צבי ואף לדעת מעגלי צדק לדידן דמחמירין בכלי שני כמו שכתב בסימן תמ"ז ס"ק ט"ו דין קערה במחבת מיהו בהפסד ושמחת יום טוב התרתי שם, עוד שיש לסמוך בכלי שני על הפוסקים המתירין לומר כאן נמצא וכו' אפילו מזמן לזמן. גם מיירי שאין בה רוטב דאי יש בה אסור אף בצונן עיין סימן תמ"ז ס"ק ט"ז. כתב מגן אברהם עיין בנדה דף ג' בקופה שנמצא בה שרץ דמשמע שאם בישלו תבשיל בקדירה וסלקוה מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא על גבי חיטה דאמרינן עתה נפלה דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום, עד כאן, ונראה דמיירי שנצטננה קודם שהעמידו למקום אחר וקל להבין. מעשה באחד שנטל חתיכה מצה לתוך פיו וחתיכה תרנגול ואכל משניהם יחד והרגיש בפיו שיש חיטה ונטלו התרנגול יש להתיר מספק ספיקא שמא עתה נפל בו בצונן ואם תמצא לומר שהיה קודם שמא נתעכלה ואפילו היה חתיכת בשר שרי דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צונן אבל אי אמרינן שהיה במצה ודאי היה בשעת אפיה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד, מכל מקום גם המצה מותר כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגול בבשר כמו שכתב ביורה דעה סימן קי"א בשתי קדרות דתלינן באותו שיש ששים, ומכל מקום כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור כמו שכתבתי לעיל דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירה הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ספק ספיקא ספק במצה ואם תמצא לומר בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק כיון דאחד אסור במה נפשך, מיהו על פי הרוב ניכר אם נתבשלה החיטה אם נאפה אם לאו כן כתב מגן אברהם, ומה שכתב ואפילו היה חתיכות בשר וכו' הוא הדין בתרנגול וחיטה שלם, ומה שכתב אבל אם הבשר מונח בקערה אחת משמע הא בתרנגול אף בכלי ראשון מותר מספק ספיקא כיון שעתה צונן גם אפילו בבשר וכלי שני כתבתי לעיל שיש להקל בהפסד. אמרתי להעתיק פה מספרי ליורה דעה סימן קי"א זה לשון נימוקי יוסף ואפשר דלענין איסור משהו החמורים לא אמרינן שאני אומר לתוך היתר נפל פחות מרוב, עד כאן. ולא נהירא דהא בתרומה דבעי יותר מששים קיימא לן בפסחים דף מ"ד דלא בעי רוב, והוא הדין במשהו דרבנן וכן משמע סימן ק"ט כמו שכתב בית יוסף מרשב"א ופוסקים דהא יבש ביבש בטל ברוב היינו בדבר שבטל בששים אבל משהו ותרומה שאוסר עד מאה לא, הרי דמדמין להדדי ועוד ראיה דהא ברייתא דשתי קופות מיירי אף מין במינו לתוס' פסחים דף מ"ד, ומיירי אפילו קמח בקמח ואתיא בכולי עלמא אף לרב יהודה דסבירא ליה מין במינו לא בטל ואפילו קמח בקמח לחד תירוצא בתוס' בפרק הערל דף פ"ב ואפילו הכי תלינן לקולא בלא רוב ותוס' פרק גיד הנשה וכן הפוסקים מדמין איסור משהו לשאר איסורים לר' יהודא דמין במינו לא בטיל וכן משמע יותר לרש"י וסייעתו בסימן צ"ח דפסקו כר' יהודה דמין במינו לא בטיל על כן נראה לי להקל כיון שגם נימוקי יוסף לא כתב אלא דרך אפשר עד כאן לשוני, והעתקתיו משום דנדפס מקרוב פרי חדש שפסק גם כן להקל מסברא וכתב עליו בחק יעקב שאין לחלוק על נימוקי יוסף בלא ראיה לכן הבאתיו דברי שיש בהן ראיות וטעם:

כט

[כט] [לבוש] מותרין וכו'. משמע אף שנמצא בהן קודם שבישלן דצונן לא בלע וכן פסק הט"ז ועיין סימן תמ"ז ס"ק ט"ז דנוהגין לאסור אך שאר תבשילין שיש בהן תערובות מאותו תבשיל מקיל מגן אברהם כשיש הפסד ומניעת שמחת יום טוב ואם נמצא במים חיטה אחר שכבר בישל מהן דעת הב"ח דמותר באכילה דהוי ספק ספיקא ספק עתה נפלה ואם תמצא לומר קודם נפלה שמא עתה נתרככה אבל בחמץ גמור ליכא אלא ספק אחד שמא עתה נפלה ואסור התבשיל אף להשהותה, עד כאן. ולעניות דעתי דבזה דמים צוננים דהרבה מקילין יש לסמוך על רמ"א בהפסד ומניעת שמחת יום טוב להקל ולומר עתה נפלה להתיר אף התבשיל עצמה:

ל

[ל] וירדו המים וכו'. ודין חיטה או לחם בבור נתבאר בסימן תמ"ז ס"ק ט"ז ומהרי"ל כתב שיש לסנן המים ששואב ומיירי מן הסתם שאין ידוע שיש שם חמץ:

לא

[לא] [לבוש] מותר וכו'. והב"ח אוסר לכתחילה אם אפשר במים אחרים ובדיעבד כתב חק יעקב להתיר אף דמי הגעלה עומדים למעלה דהוי נותן טעם בר נותן טעם קודם פסח עיין ריש סימן תנ"ב:

לב

[לב] [לבוש] אמרינן שמוה בקדירות וכו'. נתבאר בריש סימן תמ"ז:

לג

[לג] [לבוש] הא אמרינן צונן וכו'. ומגן אברהם כתב דצונן בלי רוטב לכולי עלמא אינו אוסר:

לד

[לד] [לבוש] אמרינן עכשיו וכו'. דאם איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו המים. ובאליהו זוטא כתבתי מה שכתב דאם הודח סגי בשטיפה. כתב מלבושי יום טוב דוקא נמצא עליה אבל בתוכו יכול להיות שאף על פי שהודחה נשאר בתוכו וגם דחוק לומר שנפלה אחר כך לתוכה אלא שמזפק בא לכתחילה ונשארה שם, עד כאן. ומגן אברהם כתב ודאי היתה קודם לכן:

לה

[לה] והעיקר לאסור וכו'. כבר נודע מחלוקת גדולים בזה דהב"ח מסיק לנהוג כל החתיכות בשרפה וכן דעת רש"ל ושארית יוסף ורמ"א ומשאת בנימין כתבו בתשובות דהני מכלה ממונן של ישראל אלא דאותו חתיכה בשרפה ואחרות מותרות בלא קליפה באכילה ומאן דרוצה להחמיר יחמיר באכילה בשאר החתיכות ולא בהנאה. ונראה לי דאפשר דמה שכתב רמ"א ואם רוצה יכול למכור הכל פירוש לכל שאר החתיכות ואין צריך קליפה אבל אותה חתיכה לעולם בשריפה וכן משמע מתשובת רמ"א שם, וכן משמע ממעשה שהביא מגן אברהם שנמצאת חיטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון הרב מפוזנן להשליך אותה השורה לנהר והשאר למכור לכותים ואם ספק אם נגע החיטה בחתיכות אחרות כולן בעינן על כל פנים קליפא מדינא, ואם נתבשלו כך עיין סימן תמ"ז ס"ק ו' ואף שידעינן בודאי שלא נגע אלא באחת מהן ולא ידעינן באיזה נגע כתבו מגן אברהם וט"ז דכולם בעינן קליפה, ובספרי ליו"ד סימן ק"ה סעיף ט' נתבאר זה. עוד למדנו חידושי דין מט"ז ומגן אברהם דאם הציר עולה על גביהן כגון שנמלח בכלי אחר שהן כשר במליחה והדחה הכל אסור, ואם נמצא חיטה בציר ואין עולה הציר על גבה כל מה שבציר אסור ומה שלמעלה ישהנו ועוד בתשובת ב"ח סימן נ"ד שכתב להקל באם לא נמלח כל כך כדרך שמולחין לקדירה אך אם נמצא ציר למטה בשולי הכלי והחיטה למעלה חיישינן דמתמצית החיטה שנתרככות יצאו טפת חמץ ונוטף על החתיכות דרך הילוכו מלמעלה למטה וכולן נאסר. עוד כתב אם ספק אם נתרככה החיטה או אם היה ציר בשולי הכלי מותר אפילו לאכלם משום ספק ספיקא. עוד כתב אפילו נתרככה החיטה אם חזינן דאין החיטה נתלחלח מן המלח כגון שהיא נגובה אינה אוסרת דאינה פולטת כל עיקר דהוי טהור מלוח וטמא תפל. כתוב בתשובת צמח צדק סימן ל' מעשה שנטלו כלי שנשאר בו מעט שכר בשולי כלי ומלאוהו במים והדיחו בשר מלוח אף על פי שהמים מבטלין כח המלח מכל מקום אדמחליש ליה למלח בולע קצת ונותן טעם במשהו לכך יש לאסור כדי קליפה למאן דאית ליה או ימכור הכל לכותים כמו שכתב רמ"א סימן תס"ז סעיף י"ד או לאסור הכל כמו שכתב הב"ח, עד כאן. וצריך עיון דבאותו החתיכה גם לרמ"א לא מהני קליפה, ואף שנאמר דכוונתו על דעת השולחן ערוך ומכל מקום עיקר כרמ"א ועוד לדעת רמ"א כתבתי לעיל דגם מכירה לא מהני באותה חתיכה ואפילו אם נאמר דמהני היינו כשיש כאן חתיכות הרבה שלא נגע החיטה אבל כשאין כאן אלא חתיכה זו שנמצא עליה חיטה ודאי הוא בשריפה ואם נאמר דשאני בזה שאין בולע שפיר אלא אדמחליש למלח אם כן יש לומר שגם הב"ח מודה בזה, ובחק יעקב מיקל באמת ומטעם זה דסגי בקליפה:

לו

[לו] וכן יש מי שאוסר וכו'. וכן עיקר ובענין שאין מתהפך נראה דעת רמ"א דדין צלייה כדין מליחה דלעיל ומגן אברהם כתב דאם התרנגולת שמינה אף באינו נוגעת אוסרת הכל דהבליעה הולכת בכל השפוד כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ב:

לז

[לז] העוף מותר. כן הסכימו אחרונים דהבהב עדיף מצלי ודלא כב"ח ומגן אברהם. אם נמצא חוץ מן הזפק שאין הפסק נראה לי לאסור באכילה ולא בהנאה מיהו קצת משמע מאחרונים דנמי סגי בקליפה דהבהב אינו חם כל כך:

לח

[לח] חיטה וכו'. נתבאר בס"ק כ"ח בדבר ששאל שלקחה אשה כרוב ונמצא חיטה שנתרככה בקערה תחת הכרוב באמצעו ונסתפק בדברי תשובת מהר"מ מלובלין שהביאו אחרונים זה לשונו, אם לקח אחד כרוב מחבית תוך הקערה ונמצא עליו חיטה דיש להתיר הכרוב שבתוך החבית דאמרינן כאן נמצא וכו', עד כאן. משמע דוקא נמצא עליו דנוכל לומר השתא נפל עליו, אבל הכא שהחיטה תחת הכרוב לא אמרינן כאן נמצא וכו' גם שכמה בעלי בתים שלקחו הכרוב מחבית קודם שנמצא החיטה ובשלו עם בשר מה דינם. תשובה מסתבר דגם בנדון דידן אמרינן כאן נמצא וכו' דאפשר כשהיה מהפך וממשמש בכרוב בקערה ואחר שנפל לתוכו החיטה ונמצא עליונים ותחתונים למעלה אף שאינה יודעת שהפכה ומשמשה קיימא לן בכמה דוכתא מילתא דלא רמיא אאינש וכו' ועוד בשעה שלקחה מקצת הכרוב ודאי אפשר שבא אז החיטה למטה ואף שדבר פשוט בעיני מכל מקום אביא ראיה מגוף תשובת מהר"מ מלובלין סימן ע"ח שכתב זה לשונו כמעט שאכלו כולו מצא עליו חיטה וכו' עד כאן לשונו, ואם כן כיון שכמעט אכלו כולו ודאי לא נשאר אלא מעט ולא ראו החיטה עד עתה ואפילו הכי התיר מטעם כאן נמצא וכו'. עוד נראה לי דמה שנלקח קודם שלקחה האשה שמצאה החיטה יש להתיר ודאי מטעם ספק ספיקא ואף שנאמר שהיתה בחבית ספק נפלה עתה בחבית ואם תמצא לומר נפלה קודם שמא לא נתרככה עד עתה וכהאי גוונא כתב הב"ח גבי מליגה בסוף סימן תמ"ז, ומזה קשה על מה שכתב מגן אברהם ס"ק ט"ז אם לא שנאמר דמיד כשנתנו בקערה נמצא בחבית עד דלא שייך לומר נתרככה באותו זמן מועט וצריך עיון, גם אם אין ציר עולה על גבי כרוב בלאו הכי יש להתיר שאר הכרוב בחבית כדמשמע במגן אברהם שם ס"ק ל"ג, כללא דמילתא שיש להתיר מה שלקחו כבר גם מה שנשאר בחבית:

א

קודם הפסח. ופר"ח הקשה אמאי לא עשה תקנה לערבו כדרך יבש ביבש דבטל ק"פ ושני דלדידן דס"ל וחוזר וניעור לא מהני ע"ש:

ב

אסורות. ואם נתבקעו ואין ביקוען ניכר. ונתערבו בכרי אסורין אפי' אחר פסח ואסורין למכרם לעכו"ם וכשאכל ממנו ק"פ מותר לאכלם בפסח עי"ד סי' צ"ו דאין לך מצה שאין בה יותר משיעור של איסור והוי תרתי תרתי ב"ח בשם ראב"ח והוא חולק מטעם דאותו משהו הנשאר אוסרות כל המצה ע' ססי' תס"א ועמ"א מ"ש אדברי כל בו וע' באר היטב ס"ק ט':

ג

אבל לאכלן. הקשה ט"ז ופר"ח הלא אפי' בדאורייתא סמכינן אס"ס מכ"ש במשהו דרבנן וע' סי' תנ"ג ס"ג וצ"ל דאיירי שאין ס' כנגד האיסור וע"ש עד דמסיק דאסור לאכלם מכיון שאין הפסד בשהייתם ולפ"ז כשאין לו דגן אחר מותר. וש"ך בי"ד כ' הטעם כיון דלמר עוקבא אפי' לא נתבקעו אסור והוי ס"ס דפלוגתא ולא במציאות הדבר. ולדעת ח"י ס"ס זה יותר קיל והסכים לדעת ט"ז ע"ש: מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד מה ששמעתי יוצא מפי (הגאון הגדול המפורסם אב"ד ור"מ מוהר"ר שאול נרי"ו דק"ק אשכנזי' באמשטרדם יע"א) . איזה דברים שנתחדשו לו בבית המדרש ראשון לציון דרוש דרש אהא דהביא המ"א סי' תמ"ב ס"ק א' כ' הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו ולהשהותו וכ"כ הסמ"ק אבל התוס' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן והוכיחו כן ממתניתין דשיאור ישרף ואע"ג דהוה נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו אפ"ה ישרף מדרבנן וכו' ולדעת הטור צ"ל ההיא דשיאור מיירי בי"ט וכו' עכ"ל ומבואר לכל מעין שתירוץ זה דחוק מאוד. אבל לענ"ד לק"מ על שיטת הטור ואדרבא דברי התו' צריכין ביאור דהא פר"ח מהך דא"ר גידל אמר רב המקדש משש ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא אין חוששין לקדושיו דחמץ נוקשה הוא ואפ"ה אין חוששין לקדושיו אם כן מוכח דאפי' לפני זמנו דהיינו משש ולמעלה עד הערב אסרו חכמים חמץ נוקשה אפי' בהנאה ובדף כ"ח סבר ר' יודא דלפני זמנו ולאחר זמנו שוין הם לכל דבר לענין חמץ גמור מן התורה. אם כן כי היכי דגזרי רבנן אחמץ נוקשה לפני זמנו לאסרו בהנאה ה"ה דגזרו לאיסור חמץ נוקשה לאחר זמן בהנאה אליבא דר' יודא וכיון דהך דשיאור ישרף ר' יודא קתני לה כדאיתא בדף מ"ח ע"ש ליכא ראיה מהתם כלל. דאליבא דר' יודא אפי' אם ישהנו לאחר זמנו יהא אסור בהנאה מדרבנן כמו שהוא אסור לפני זמנו מדרבנן לכך ישרף. אבל לדידן דקי"ל בלפנו זמנו כר' יודא ובלאחר זמנו כר"ש דחמץ גמור אחר הפסח אינו אסור אלא משום קנס היכא דעבר עליה בבל יראה אבל בחמץ נוקשה דלא עבר עליה בבל יראה לא גזרו משא"כ לפני זמנו דחמץ גמור אסור מן התורה מש"ה גזרו על נוקשה מדרבנן לפיכך המקדש משש ולמעלה אפי' בנוקשה אין חוששין לקדושין אבל לאחר זמנו מותר חמץ נוקשה אפי' מדרבנן הואיל ולא עבר עליה בבל יראה אם כן מותר להשהותו אפי' לכתחלה כדי לאוכלו אחר הפסח וה"ה ע"י תערובות דדמי לנוקשה ואין כאן קושיא על הטור כל עיקר ומ"ש התוס' בריש פסחים צריך ביאור והארכתי במקום אחר: זאת [ועוד אחרת] סי' תמ"ד במג"א ס"ק ט' תימא על מ"ש לעיל סי' רמ"ט דאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש והוא מהירושלמי כו' עכ"ל לא ידענא מה קושיא כל כך הלא מפורש בש"ע שם סעודה ומשתה דאינו רגיל בימות החול אבל אם עושה סעודת אירוסין בענין שהוא רגיל גם בימות החול שרי וי"ל דבהכי מיירי הך דהכא: ועי"ל כענין שפי' ההג"א בסי' תקנ"ד ס"ק י"ב ע"ש: ועוד (בה שלישית) בתמ"ד מ"א ס"ק י"ב א"כ משמע דבשעה ו' שא"א לבטל יחזור עכ"ל עיין בס' אבן העוזר שנדפס מחדש במג"א דפוס פרופס שהאריך לחלוק על זה וא' מראיותיו מדקתני ההולך לשחוט את פסחו והתם אפי' בדא"א לבטל כו' דהא פסח יותר חמור דעשה שיש בו כרת כו' ובודאי דחי עשה דתשבותו וה"ה לכל הנך דקתני בהדיא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל דודאי א"א שיעשה פסח כל זמן שהחמץ ברשותו ולא ביטל עכ"פ דלא תשחט על חמץ דם זבחי כתיב וקי"ל אפי' אינו עמו בעזרה. ואם כן אדרבא הך דהולך לשחוט פסחו ודאי מיירי בשעה שיכול לבטל עדיין וה"ה נמי לשאר מילי דקתני בהדיא וזה פשוט: וארבע (אני יודע) מהגאון המפורסם הנ"ל ויותר מהמה אך המצע קצר מהשתרע סי' תנ"א סעיף ד' בהג"ה עיין בט"ז ומה שהאריכו בזה: ולפע"ד היש מקילין הם הר"א ממיץ ואבי העזרי דס"ל חמץ מיקרי התירא בלע וסגי ליה בהגעלה או בליבון קל כדאיתא בהג"מ פרק ב' מה' חמץ עכ"ל וע"ז כת' רמ"א דנוהגין כסברא ראשונה למחשב חמץ כמו איסורא בלע דצריך ליבון גמור ודוקא בדברים הצריכין ליבון מן הדין בשאר איסורין ה"ה בחמץ נוהגין כן לפי שאנו חושבין חמץ כמו איסורא בלע אבל בדברים שאין מלבנין אלא משום חומרא כי הך דסעיף ו' ואע"ג דרבינו יואל ס"ל התם דצריך ליבון גמור בשאר איסורים חוץ מבב"ח מ"מ כיון דשאר פוסקים לא ס"ל הכי אפי' בשאר איסורים להצריך ליבון גמור. אלא דאנו מחמירין להצריך ליבון גמור בשאר איסורים כרבינו יואל מ"מ בחמץ דלהרבה פוסקים מיקרי התירה בלע נהגינן בליבון להקל בליבון קל בהך דסעיף ו' כנלע"ד ברור כוונת רמ"א ונכון הוא לדינא ומ"ש הט"ז לחלק בין בעין ובין בלוע ע"ש קשה לי דהא שפודין ואסכלאות של קדשים צולין עליהן בשר בעין ואפ"ה סגי להו בהגעלה משום דהתירא בלע כדאיתא סוף ע"ז ומשם הוא מוצא הדין דהתירא בלע אם כן א"א לחלק בהכי וצ"ע:

ד

מראיהן. וכשנשתנו או לחים אסורים להשהותן טור וכשבא עליהן מים יש לאסור אפי' בחטי קורדנייתא ולא נשתנו כלל כ' כה"ג הבאים ממדינות אירמאן כשהן אינם לחים אעפ"י שאינם קשים כחטים אחרים מותרים וכ"פ פר"ח:

ה

א"ח. הא דנח מחל' דממקום קביעות אסור לקנות דרשב"א לשיטתיה אזיל דאפי' ערימות שנפל גשמי' עליה' מותרים דשמא לא נכנסו אלא בעליוני' וא"ת נכנס בבטן הערימה שמא לא הספיק להחמיץ והוי ס"ס וכ"כ בה"ג ע"ש:

ו

אין מחזיקין. הא מעורב בו סולת צריכין לבערו ירושלמי אע"פ שדעת הרא"ש בשם הרר"י דבתר השתא אזלינן מכל מקום אין להקל:

ז

יש מחמירין. ובכל זאת מתירין התערובות פחות מס' גם אם ודאי נתערב בתבשיל בפחות מס' הסומך על דברי ב"י הנ"ל משום שמחת י"ט לא הפסיד ואף דמ"א דוחה סברת ר"י הנ"ל ולדידן אזלינן בתר התחלה ע"ש ועט"ז בזה היתר בכרכום שכ' רשב"א שמערבי' בו בשר ולענין מוסקא ע"ש וכן הפר"ח הסכי' להמחבר אם לא שידוע שא' מהמוכרי' עירב בו קמח או מים כי אז אסור לקנות ממקום קביעתו:

ח

שאין לחוש ומהרי"ל הזהיר בענבים קטני' שמתערבי' עם תאנים וגרוגרות מחשש שמפזרים עליהם קמח ומי שרוצה לקיים פתח הסמדר יקיים בענבים דידן:

ט

או חטים. ומוהר"ם סי' תמ"ו ות' בי"ד רוצים לחלק וס"ל דחטים הואיל והמה קשים אינם מתרככים כ"א במים חמין ע"ש. ובכ"מ להדיא דאין לחלק ע"ש. וכ"כ פר"ח:

י

לא נתבקעו. אפילו נתרככה דמספקא אי הלכתא כמר עוקבא או כשמואל ובמשהו הוי ספיקא דרבנן ולקולא רי"ף. ובס"ב אוסר אפילו לא נתבקעו היינו לאכול החטה בעינייהו. וכשנצאו ג' אי הוי חוקה עיין תס"ה ס"ג ועמ"א

יא

נוהגין לשרוף. ובת' בי"ד סי' קע"ה פי' למעשה דסגי בפדיון מטעם ס"ס אולי הלכתא דסגי בחמץ בפדיון ואולי הלכתא במשהו אינו אוסר בהנאה ע"ש. ועוד העלה דחמץ שנתערבה עם מצה ביבש לכ"ע יש לו תקנה בפדיון ועוד העלה דאין לחלק בין חטה א' או אפילו הרבה בענין שאין ס' לנגדם דאכתי איכא טעמא דאין נמכרת ביוקר עי"ז ע"ש ובסי' קע"ו:

יב

בקוע'. ע' באר היטב ס"ק כ"ד ומעתה כי ההיא איתא בת' סי' נ"א והוא בפסח נמצא במים צוננים חטה א' ומאותן מים כבר עשו תבשיל ואפו בו מצות והיה ספק אי החטה בקועה היא והתירו מכח ס"ס דדלמא א"ב ועוד הלא איכא פלוגתא דרבוותא אי מים צוננים אוסרים התבשיל ועוד דהעלה מר' שמואל גאון דאפי' בודאי בקועה יש להתיר ואף שכ' הש"ע ויש מי שאוסר בתוך הפסח הלא סברא זו לא מצינו להדיא אלא מחמת שנתקשה כן דברי הטור אהדדי וכדי לישבו מחלק בין נמצא בפסח לקודם לו אך הגאון מתרץ תמיהות הטור בפי' מרווח מעת' כשהמים צוננים אפי' בקועה ואפילו בפסח שרי דאין החטה נ"ט וע' בת' ראש יוסף ובח"י:

יג

מותר. המ"א מפרש היינו בחמץ מועט וס' במים כנגדו ודע דלבוש האריך להתיר בצונן בשם חכמים וזקנים גדולים בשם מהרי"ל מפראג אבל מהר"ש מאוסטרהא כתב למהר"ם מלובלין לאיסור וכן נוהגין דלא כט"ז ע"ש:

יד

וירדו המים עיין ת' בית יהודה סי' י"ד:

א

א) [סעיף א'] דגן שנטבע בנהר וכו' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם. טור. לבוש. משמע דאם החמץ ניכר מותר (למכור אפי' הרבה לגוי א' ר"ז או' ד') ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם כיון שאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש סי' תנ"ג ודלא כעו"ש. מ"א ריש הסי' מיהו הר"ן בפ' כ"ש כתב דאפי' נתבקעו שהחימוץ ניכר בהם אפ"ה אסור למכור לעכו"ם דחיישינן שמא יטחן אותם ואח"כ ימכור לישראל עכ"ל וכ"כ העו"ש או' א' ותמה על ל' הטור דמשמע דאם החמץ ניכר מותר יעו"ש וזהו שכתב מ"א ודלא כעו"ש. ודברי הר"ן הנז' הביאו ח"י או' א' והקשה על דברי המ"א הנז' דמ"מ חיישינן שמא יקח הישראל אותו קמח קו"פ ויקיימו בביתו וקעבר על ב"י וכתב דכוונת הטור דאע"ג שאין החמץ ניכר ויודע בו רק שיש חשש חמץ אפ"ה חיישינן לתקלה בעניין המכירה ומכ"ש בחמץ ידוע וניכר דחיישינן לכתחלה יעו"ש אמנם הא"ר או' א' כתב לתרץ קושיית ח"י דס"ל למ"א דאי משום זה לא גזרו דהא מבטלו במה שאומר דלא חזיתיה יעו"ש וגם המק"ח בביאורים הסכים לדברי מ"א יעו"ש. והער"ה או' א' כתב להתיר למכור לגוי מכח ס"ס שמא ימכור לגוי ואת"ל ימכור לישראל שמא ימכרנו חטים שהוא ניכר יעו"ש אבל הרב ב"ד סי' רל"ב הסכים לדברי הר"ן יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ לכתחלה אם אפשר יש למכור מעט לכל אחד ואחד או למכרו בענין שיחזירו לו אחר הפסח כמ"ש לעיל סי' תמ"ח סעי' ג' ואם א"א ויש הפ"מ אז יש לסמוך על המתירין. וכ"כ הר"ז או' ד' דבהפ"מ יש לסמוך על המתירין.

א

ב) שם. כך אסור לקיימו. ואם עבר וקיימו וזרען בקרקע וצמחו גידוליו מותרין כמ"ש לעיל ססי' תמ"ג. ח"י או' ב' ועיין בדברינו לשם או' ל"ג.

א

ג) שם. ומודיעו וכו' ואין מועיל בכאן הכרזה כמו שמועיל בבשר בפ' גיד הנשה. שה"ג פ"ה דע"ז. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. חמ"מ או' א'.

א

ד) שם. ומודיעי וכו' זהו ל' הרמב"ם פ"ה וכתב ב"י דלהרמב"ם לא אמרינן נזבנינהו קבא קבא אלא במוכר לעכו"ם דאילו לישראל אם אינו מודיעו אפי' קבא קבא נמי אסור דחיישינן שמא ישהנו כדי לאכלו בפסח ואם מודיעו אפי' טובא נמי שרי עכ"ל. אבל מהרש"ל כתב דאפי' במודיעו למכור לו טובא אסיר והסכים לדבריו הב"ח. וכן הסכים הט"ז סק"ב. עו"ש או' א' א"ר או' ג' אמנם הפר"ח הסכים כדברי ב"י דכל שאינו מודיעו אפי' קבא קבא אסור דילמא מינטר ליה לפיסחא וכשמודיעו אפי' טובא נמי שרי. וכן הסכים השו"ג אר א' ח"י או' ג' חק יוסף או' ב' ר"ז או' ג' ח"א כלל קכ"ו או' ב' מ"ב או' ב'.

א

ה) שם. ומודיעו וכו' ואם ניכר שהם נתחמצו א"צ להודיע לישראל כיון שהחמץ ניכר. ח"א שם. ומשמע אפי' הרבה מיהו המש"ז או' א' כתב ולישראל מעט פשיטא דבניכר א"צ. להודיעו יעי"ש משמע דבהרבה אינו פשוט וע"כ יש להחמיר בהרבה לכתחלה שצריך להודיעי.

א

ו) שם. ואם מכרו לעכו"ם קו"פ מוכר מעט וכו' מיהו מהרש"ל כתב דלעכו"ם אפי' קבא קבא אסור והסכים לדבריו הב"ח. וכ"כ א"ר או' ב' אבל הט"ז או' ב' הסכים כדברי הש"ע. וכן הסכים הפר"ח. חמ"מ או' א' ר"ז או' ב' ח"א שם.

א

ז) שם. מוכר מעט וכו' ודוקא בחמץ מועיל מעט מעט דאף את"ל שימכור לישראל יאכלנו קו"פ אבל בשאר איסורים לא מהני מעט מעט דמ"מ חיישינן שימכרם לישראל או יתן במתנה לאוהבו ישראל. מ"א סק"ב. ח"י או' ד' מק"ח או' ד מ"ב או' ד' ומיהו עיין בס' זבחי צדק על יו"ד סי' פ"ד או' ל"ג שהביא פלוגתא בזה בענין שאר איסורין אם מותר למכור לעכו"ם מעט מעט וסיים דאין להקל אלא בהפ"מ יעו"ש.

א

ח) שם. כדי שיכלה קו"פ וכו' סי' אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קו"פ ולפ"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שא"א שיכלה קו"פ אסור למכור לעכו"ם אפי' מעט מעט מחשש דאולי ימכור לישראל וכ"מ לשון הש"ס ורמב"ם ושאר פו' ומ"מ אם נתחמץ לישראל דגן הרבה בע"פ והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קו"פ ואיכא הפ"מ מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח במנה וכו' כמבואר לעיל סי' תמ"ח סעי' ג' וד' ואז ליכא למיחש למידי. ח"י שם. חק יוסף או' ג' מק"ח שם. ר"ז או' ד' מ"ב או' ג'.

א

ט) שם. כדי שיכלה קו"פ וכו' עיין להרב ב"ד סי' רל"ז שצדד דאם יש זמן הרבה לפסח אפי' הרבה יכול למכור לגוי יעו"ש. זכ"ל.

א

י) שם. שמא יחזור העכו"ם וכו' ואע"ג דהוי ס"ס כיון דהוי ס"ס הנעשה בידים אין להתיר מטעם ס"ס. רשד"ם חי"ד סי' מ"ה מהרימ"ט חי"ד ח"ב סי' ב' כנה"ג בהגה"ט עו"ש או' ה' מ"א סק"ב. זכ"ל. וכ"כ בס' זב"צ על יו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס או' קמ"ט בשם כמה פו' והסכים כן לדינא יעו"ש.

א

יא) שם. וימכרנו לישראל. מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם ובא אח"כ ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו ג"כ חטים ואמר אין לי חטים כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי ומכרתי לו החטים שרחצתי ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי ומכרתי אותם לאהבתי אותו. נ"ל דדמי למ"ש ביו"ד סי' ט"ז סעי' י"א דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור עכ"ל. מ"א סק"ד ח"י או' ה' א"ר או' ג' י"א בהגה"ט. חק יוסף או' ד' מק"ח או' ה' וכתב שם ח"י משמע דקודם שמכרם כיון שהוא בידו נאמן וזה אינו דכיון די"ל שנתכוין להשביח מקחו אינו נאמן יעו"ש. אבל חק יוסף שם השיג על דברי ח"י הנז' וכתב בשם כמה פו' דבעודם בידו נאמן לאסור אפי' היכא דאיכא למימר דלהשביח מקחו אומר יעו"ש. וכ"כ בס' זבחי צדק על יו"ד סי' ט"ז או' ל"ד בשם כמה פו' יעו"ש.

א

יב) [סעיף ב'] דגן זה שנטבע בנהר וכו' עיין ב"י שכתב דיש מחלקין בין חטים לשעורין דבשעורין בעינן שנתבקעו אבל בחטים כיון דאית בהו סדק כמאן שנתבקעו דמי אלא שסיים אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שאין חילוק בין חטים לשעורין והכי נקטינן עכ"ל וכ"מ מסתמיות דבריו כאן בש"ע דבכל מיני דגן אסור אעפ"י שלא נתבקע. וכ"כ העו"ש או' ב' וכ"מ מסתמיות דברי האחרונים דנקטו תיבת דגן משמע דבכל מיני דגן אסור אעפ"י שלא נתבקע.

א

יג) שם. דגן זה שנטבע בנהר וכו' ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קו"פ כיון דעדיין שעת היתר הוא כבר כתבנו לעיל סי' תמ"ז או' רנ"ו ורנ"ז ורנ"ח קחנו משם. ועיין עוד מ"ש השע"ת או' ו' בשם מהריע"ץ ומ"ש לעיל סי' תס"ו או' מ"א יעו"ש.

א

יד) שם. או שנפלו עליו מים. אפי' מעט. ב"ח ט"ז סק"ג. עו"ש או' ב' ר"ז או' ב' מ"ב או' ו'.

א

טו) שם. אעפ"י שלא נתבקע אסור וכו' ואע"ג דגבי לתיתה אינן אסורין אלא א"כ נתבקעו שאני התם דעסיק בה, טור בשם ר' אפרים. מ"א סק"ג. והא דכתב לקמן בסעי' ט' דאם לא נתבקע ממש התבשיל מותר אע"ג דמינח נייחי תוך התבשיל מ"מ י"ל כיון דהתבשיל רותח הוי כחליטה דאינו מחמיץ לדעת הטור סי' תס"א ותס"ז יעו"ש רק שיש לחוש שהיה במים קודם רתיחה לכן לא מחמרינן כולי האי ועוד י"ל והוא עיקר דבתבשיל שהוא רק תערובת משהו דרבנן לא מחמרינן כולי האי כמ"ש המ"א ס"ק י"ב יעו"ש. ולפי מ"ש הרמב"ם פ"ה נ"ל הטעם פשוט לפי שדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע ממש אינו חמץ של תורה וגם משהו דרבנן לא אסרינן תרי דרבלן. ח"י או' ז' ועי"ש שכתב דכ"ז ליישב דעת הפו' והש"ע אבל לדינא כבר מסיק רמ"א בסעי' ט' בהגה דנהיגין לאסור בכל ענין יעו"ש. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

טז) שם. אעפ"י שלא לתבקע אסור וכו' ר"ל שאעפ"י שאין אנו רואין בו שום רעותא ואינו קרוב להתבקע כלל אעפ"י כן אסור דלא דמי ללתיתה דעסיק בה והילכך אף אם יניחנו ע"פ חבית וכיוצא לבדוק אם נתחמץ לא מהני. מאמ"ר או' ד'.

א

טוב) שם. אעפ"י שלא נתבקע אסור וכו' משמע ודאי דלדעת הני רבוותא אם עבר והניחו אסור לאחר הפסח דהא אמרינן דכיון דמינח נייחי באין לידי חימוץ. ועיין להרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קצ"ט שהתירן באכילה אחר הפסח אם לא נתבקעו יעו"ש והוא פלא אם לא שסמך על דברי הר"ן שכתב דההיא ארבא מיירי כשהיו בהם מבוקעין ולא היו ניכרין וכו' והיא סברא יחידאה דכל הפו' פסקו אעפ"י שלא נתבקעו. כס"א או א' ומיהו עיין ער"ה או' יו"ד שכתב דאפשר שהרשב"ץ שהתיר חטים שנשרו במים ולא נתבקעו ס"ל כרבי ישעיה הראשון דכיון דלא נראה ביקוען קודם שיבשו אפי' נשרו מותרין יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' ט"ו שכתבנו בשם ח"י דכל שלא נתבקע ממש אינו חמץ של תורה יעו"ש וא"כ אם שגג או עבר והשהה אותו לאחר הפסח ויש הפ"מ אפשר דיש להתיר בהנאה כיון דאיכא כמה פו' דס"ל דלא הוי חמץ של תורה ואינו עיבר בב"י וב"י וחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור מה"ת אלא משום קנס דעבר אב"י וב"י ובכה"ג אפשר דיש להקל. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ג' וסי' תמ"ז או' רנ"ח ודוק.

א

חי) קמח שיש ספק אם לתתו החטים אם לאו מותר להשהותם עד אחר הפסח מטעם ס"ס. מעיל שמואל סי' ה' ' י"א בהגב"י. זכ"ל על סעי' א' ועיין לעיל סי' תנ"ג סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יט) שם. אתי לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ וא"כ אפי' נעשה בפסח מותר למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל. מ"א סק"ד. ח"י או' ח' א"ר או' ד' חק יוסף או' ה' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ה' וכתב שם הר"ז דאפי' דגן הרבה שנשרה במים תוך הפסח יכול למוכרו כולו לעכו"ם אחד קודם ששהה שיעור מיל אבל המק"ח שם כתב דדוקא למכור לעכו"ם כדי לאוכלו תיכף מותר ור"ל דחיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ מ"ב או' ט' ועיין מחה"ש.

א

ך) שם בהגה. ונתלחלחו. עד שהיו בהם כ"כ מים שהיה טופח ע"מ להטפיח. ב"י בשם האגור אבל בשם הכלבו כתב אפי' דלף מעט וכ"מ מלשון מור"ם ז"ל שכתב ונתלחלחו משמע דכל שנתלחלחו אעפ"י שאין בהם כ"כ טופח ע"מ להטפיח אסורות. ועיין לעיל או' י"ד.

א

כא) שם בהגה. אבל לאוכלם בפסח אסור. היינו אם יש לספק שמא נתלחלח הרבה אבל אם נפל מעט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה ויודע מקומו יגרוף החטים העליונים שיש לספק בהם והשאר מותר כמ"ש לעיל סי' תס"ו או' מ"א יעו"ש.

א

כב) שם בהגה ולא מהני ספק ספיקא. היינו משום דאין הפסד בשהייתן אבל אם יש הפסד או שאין לו אחר מותר אפי' באכילה. ט"ז סוף סק"ד. ח"י או' יו"ד חק יוסף או' ז' מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' ב' ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ו או' ד מ"ב או' י"א. ועיין מ"א ס"ק כ"ה.

א

כג) [סעיף ג'] אם הם יבשות וכו' אבל אם הם לחות (אעפ"י שלא נתרככו. ר"ז או' י"א) או שנשתנו מראיהן בידוע שהגיע עליהן מים ואסור להשהותן בפסח אלא לזבנינהו קבא קבא כי היכי דליכלינהו קמי פסחא. טור בשם בה"ג. לבוש. וכתב והוי דינא כמ"ש לעיל בתחלת הסי' בחטין שנטבעו בנהר וכו'.

א

כד) שם. אם הם יבשות וכו' מין חטה הבא ממקום א' הנקרא אירמייאן כיון שמראיהן טובה והם קשים אעפ"י שאינן קשין כמו חטים האחרים מ"מ אינם לחות ולפיכך הם מותרין. שכנה"ג בהגב"י או' ז' פר"ח. שו"ג או' ט' חק יוסף או' ח' חמ"מ או' ג' ועיין לקמן או' ל"ב.

א

כה) ואם מותר ליקח חטים מן השונ"ה של המלך שמביאין אותן בספינות לצורך הפסח עיין לעיל סי' תנ"ג או' ס"ז ושע"ת בסי' זה או' י"א.

א

כו) שם. אם הם יבשות וכו' מיהו אם בא עליהם מים יש לאסור החטה עצמה אף שלא נשתנה כלל. ח"י או' י"א. מ"ב או' י"ב. כז)

ב

כו) שם. ולא נשתנה מראיהן וכו' ואם לא באו בספינה אף נשתנו מראיהן אם אין אחרים יש לומר דשרי. מש"ז או' ה'.

א

כח) שם. לא מחזקינן. ומותר באכילה. טור בשם בה"ג. לבוש. ועיין בס' בית מאיר שכתב דכ"ז מיירי באותן הספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצא הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה משא"כ בספינות (שקורין קאנין) שתחתית הספינה ידוע שתמיד היא מלא מים והחטים שקורים במים וגם למעלה היא מפורעת וקרוב הדבר שבזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהין תמיד המשוטות מן המים להוליך הספינה בודאי ניתז עליהם מן הנהר בכל צדדי הספינה ע"כ לכתחלה בודאי אסור לקנות אותם חטים לפסח בכל גווני ובדיעבד במקום הפ"מ אפשר היה להקל מפני חשש גשמים מלמעלה או מה שניתז עליהם מן המשוטות דאולי הוא רק זליפה מועטת אמנם מפני שידוע שהחטים המונחים בתחתית הספינה ששם יש מים תמיד ובודאי היה שרוי בתוכם זמן רב אלא שעתה נתנגבו והם אסורים אפי' לא נתבקעו ע"כ צריך דרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם שיש ששים בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה ומותר בדיעבד לאכלם בפסח ואם לאו אסורים אפי' בדיעבד יעו"ש והביאו מ"ב או' י"ד.

א

כט) [סעיף ד'] אין חוששין לסתם חטים וכו' כל שאין רואין בהם סי' חימוץ. ר"ז או' יו"ד. מ"ב או' ט"ו.

א

ל) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' שדבר תורה הולכין בכ"מ אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו בהם מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואף את"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ הלכך הוי ס"ס ולקולא. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' ק"ב. לבוש. ט"ז סק"ה. ר"ז שם. אבל מן השבלים העליונים לא יקח ואפי' לא העלו צמחים שאין בהם אלא חד ספק אבל אותם שהעלו צמחים הם ודאי חמץ. לבוש.

א

לא) שם אין חוששין לסתם חטים וכו' אבל לילך למקום קביעותם ולקנות אסור משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. פר"ח. והיינו מעליונות הגדיש. א"א או' ה' ור"ל אבל מאמצע שרי ליקח אף ממקום הקבוע מכח ס"ס וכמ"ש באו' הקודם.

א

לב) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' ר"ל אעפ"י שנמצאו בהם מצומחות אין חוששין לשאר חטים אבל ודאי דצריך לבדוק אם יש שם ס' ופשיטא כשמוליכין החטים למכור והגשמים יורדים על השקים עד שהשק כמעט שרוי במים וגם החטים נתלחלחו אסורים מדינא בפסח שהרי הריעותא נגלה לעינים וצריכין להזהיר ע"ז כי המוכרים אינם מקפידין ע"ז כי רובם אינם בני תורה וגם צריך להזהיר להמוכרי תבואה בשנה שרבו גשמים או שירדו מים על השקין דאז מחוייבים למכור התבואה כדין מכירת חמץ ואסורים למכור מהם לנכרי אחר זמן איסורו ובדוחק להתיר להם שיהיו סרסרים לנכרים לקנות ולמכור אבל לקנות ולמכור לעצמם הוא איסור גמור. ח"א כלל קכ"ו או' ה' מ"ב או' ט"ו.

א

לג) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' וכתב בשכנה"ג הגב"י או' ז' הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיהן ואינם לחות יעו"ש. ח"י או' י"ג. מק"ח או' י"א. חמ"מ או' ד' מ"ב או' ט"ז. ועיין לעיל או' כ"ד. ואם יש בהם חטים שצמחו עיין לעיל סי' תנ"ג סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

לד) שם. אין חוששין לסתם חטים וכו' יש חילוק רק בין חטים שהגשמים מזלפין עליהם ובין שבלים שירדו עליהם גשמים שבחטים שהם בלי לבוש המים נכנסים מיד תוך החטה ויש חשש חימוץ אבל בירדו על השבלים המים נבלעים תוך הלבוש והחטה לא נתלחלח רק מעט וכמעט בלתי אפשר שתחמיץ ואין אנו צריכין לחוש לחטים שנקצרו בימי הגשמים דאזלינן בתר רובא שאין מחמיצין כשאין אנו רואין ריעותא ומ"מ אחרי שבעלי תבואה אומרין שיש להם סי' באותן שנתלחלחו ודאי יש לחוש לזה ולקחת לקמחא דפסחא רק חטים אשר אין ניכר בהם שום שינוי. תשו' בנין ציון סי' ה' פת"ע או' ז ועיין לקמן או' ט"ל.

א

לה) אחד קנה חטים משר אחד למצות ואח"כ קנה ממנו עוד ישראל מצבור אחד שקנה הראשון וא"ל השר שהם לתותים ועד שלא נודע אפה מזה הראשון מצות ואח"כ אפו בכלים שלו ששה אנשים אחרים והכלים דהיינו מרדות וקאצעלקעס ובכלים אחרים של ששה אנשים הנ"ל אפו עוד אנשים אחרים וכו' יש לאסור כל המצות שאפה הראשון אבל לענין המצות שאפו אח"כ בכלים של הראשון יש ליטול מנין מצות כמנין הקאצעלקעס וכן כמנין המרדות ולאכלם בחמץ ושוב מותרים האחרים. תשו' צ"צ א"ח סי' ס"א. פת"ע שם.

א

לו) חטים שנקצרו לשם פסח ולמראית העין היו יבשים כראוי רק זנבות השבלים היו לחות בתחתיהם מלחות הגשמים שרבו אז בימי הקציר ולאחר איזה ימים שבאו לדושם מצאום שנתחממו וגם נתרככו כגרגרים של חטים ובשעת טחינה בדקו ולא נמצא שום ביקוע כיון שלא ראינו שום ריעותא אלא שנתרככו בעלמא אין לאסור אלא שומר נפשו יהדר אחר חטים משומרות כראוי. תשו' חת"ס סי' קל"ב יעו"ש. פת"ע שם.

א

לז) שנה שרבו גשמים והיו החטים המשומרות לפסח במקצת היה ס' נגד המבוקעות ובמקצתם לא היה ס' המקצת שיש ס' מותרות רק שאינם נקראים משומר לשם פסח דבעינן שיהא בודאי משומר. תשו' שואל ומשיב ח"ג סי' פ"ג. פת"ע שם. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ב"ן ודוק.

א

לח) [סעיף ה'] דגן שמחובר שנתייבש לגמרי וכו' וזהו שאמרו בגמ' פסחים ל"ג ע"א דאחמיץ במחובר. אך סומכין מן הסתם שאין מניחים לעמוד בקרקע כ"כ שלא   יפלו הגרעינים. ומ"מ ראוי ונכון להשגיח ע"ז דלפעמים מחמת הגשמים או שאר מניעות עומדים בקרקע לאחר שנתייבשו כל צרכן ולכן ראוי ונכון לקציר החטים בעוד שיש בהה עוד מעט מראה ירקות דאז אין חשש מחמת גשמים. ח"א כלל קכ"ח או' ב' ובאלו הארצות כשקוצרים התבואה על הרוב אינה יבשה לגמרי והיא גורמת בישולה בתלוש בערימות הלכך נראה דאין כאן חששא אם לא שנפלו רוב גשמים דיש לחוש שעדיין השבלים לחים מן הגשמים כשקוצרים אותם והכל לפי הענין. מאמ"ר או' ו' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' נ"ט ד"ה וכתב ח"א וכו'.

א

טל) שם. ומקבל חימוץ וכו' וז"ל ריא"ז תבואה שנשרית במים ואפי' אם נשרית בעודה מחוברת לקרקע לאחר שיבשה ועומדת ליקצר הרי זו חוששין על חמוצה ואסור לקיימה בפסח עכ"ל והב"ד בשה"ג פ' כ"ש. משמע דאין חוששין לחימוץ אלא א"כ נשרית במים אבל בזליפה מועטת ליכא למיחש וכ"כ הר' מנוח על הרמב"ם פ"ם בדין זה וכגון שהגיע זמנה ליקצר ואח"כ נפלו עליה גשמים מרובים יעו"ש. והביאו המאמ"ר או' ז' וע"כ כתב דאם נפלו מעט מזער טיפי גשמים על השבלים ונקצרו למחרתם דאין לחוש להם כל עיקר ואפי' למצה של מצוה שעושין בה שימור משעת קצירה וכן הסכמנו הלכה למעשה עכ"ל. ומ"ש השע"ת או' י"ד בשם תשו' מעיל צדקה סי' ס"ט עיין מחה"ש סק"ה שכתב שהוא חולק על דברי הרשב"א שהוא פסק הש"ע והוא קולא יתירה וע"כ יש להחמיר. ועיין לעיל או' ל"ד.

א

מ) שם אם ירדו עליהם גשמים. ואם ירד עליהם טל כבר כתבנו לעיל סי' תס"ו או' מ"ו קחנו משם.

א

מא) [סעיף ו'] אותם שאין מבוקעות מותרות. אפי' באכילה. ר"ז או' ט' והוא אם הם קשות ויבשות ולא נשתנה מראיהן וכמ"ש לעיל סעי' ג'.

א

מב) שם. אותם שאין מבוקעות מותרות. ומ"מ צריכין לברר המבוקעות או צריכין לדקדק היטיב שיהיה עכ"פ ס' נגד המבוקעות. ח"א כלל קכ"ו או' ה' מ"ב או' י"ט. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ב"ן ודוק.

א

מג) שם. עליונות הגדיש ותחתיתו מתחמץ וכו' עיין לעיל או' ל'.

א

מד) [סעיף ז'] ישראל שיש לו בורות וכו' מפני שאין נודע ממש שיש חטים שנתבקעו ושמא אין שם כלל ואם נתבקעו שמא נפסלו מאכילת כלב והו"ל ס"ס. ב"י בשם תשו' הר"ן סי' קס"ח, וכ"ה בתשו' הרשב"א סי' ע' וכ"כ הלבוש. ועיין לעיל סי' תל"ו סעי' א' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

מה) [סעיף ח'] דבש של עכו"ם אין מחזיקין בו איסור וכו' לומר מזוייף הוא. טור. ומשמע דאם ידעינן שמעורב סלת צריכין לבער כדאיתא להדיא בירושלמי ס"פ כל שעה ואין לסמוך אהיתר שכתב הרא"ש (והביאו ב"י) בשם הר"ר יונה שאפי' נודע בבירור שנתערב בו קמח או סלת מה בכך מי פירות הוא ואינו מחמיץ אלא אם באנו לומר דשמא עירבו בו ג"כ מים דמי פירות עם מים מחמיצין את הקמח הנילוש עמהם ואפ"ה נראה דאין לאסור מפני חששא זו דחששא רחוקה היא לערב בו שני דברים וכולי האי לא מחזקינן איסורא וגם לחוש שמא עירב בו סולת מחטה לתותה לא שכיחה וגם נתבטל קו"פ. ב"י יעו"ש. מיהו דעת האחרונים להחמיר וכמ"ש לקמן.

א

מו) שם אין מחזיקין בו איסור וכו' ועיין בשכנה"ג הגב"י או' ח' שכתב שנתברר לו שכשמוציאין הדבש מן השעוה א"א אם אין נותנין אותו בכלי מים חמין ולפ"ז כל דבש שהוציאוה מן השעוה אין ללוש בה זולתו דבש מן הכוורת. וכתב עוד דבשנת התכ"ח הובא אליו דבש סתם וראו בה שהיה מעורב קמח או נישאסט"ה וחקר על הדבר ומצא שרובם ככולם עושין כן מפני שהם מערבין בו מים ולפי שלפי רוב המים שנותנין נעשה רכה חוזרין ונותנין בה קמח או נישאסע"ם לעבותה עד שבעלי הדבש עצמם הודו ולא בושו והכריז שלא יאכלו דבש בפסח ל"מ ללוש בה אלא אפי' לאכלה בפ"ע כ"א דבש מן הכוורת עם שעוה שלה והישראל יוציא השעוה או בארופי. וכתב עוד שאחר שכתב זה שמע מפי אנשים נאמנים ששמעו מבעלי הדבש שמשימין בדבש יון באל"י כדי למתקה ומן אז חדל את עצמו מלאכול אפי' בתוך ימי השנה מפני היון באל"י שהוא יי"נ כ"א מדבש הבאה משעוה אבל לא אסר לאחרים כ"א לעצמו. וקצת יחידי סגולה אשר נגע אלהים בלבבם משכו ידם ג"כ ממנה יעוש"ב. ולפ"ז גם במקומות שנוהגים היתר בדבש צריך לחקור ולדרוש שמא יש בו חשש איסור וא"ל שומר נפשו ירחק ממנו.

א

מז) שם. דבש של עכו"ם וכו' המנהג העיקרי שנהגו בו אבותינו הראשונים הוא שלא לקנות בתוך הפסח מחניות של עכו"ם לא שמן ולא דבש ולא חלב מטעם דשכיחי פירורין של פת בעת אכילת העכו"ם ויתערבו במשקין הנז' וכן חמאה נוהגין שאין קונין אותה אלא קו"פ ולא תהיה מלוחה. הרב בית יהודה במנהגי ארגיל דף ק"ח ע"א או' ס"ח. מחב"ר או' ב' ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ז.

א

מח) הטחינה שמוציאין ממנה שמן שימשמין אסור לאוכלו שאעפ"י שנבלל ונתערב יפה מ"מ תוכל להרגיש ממשו של איסור. דרכי נועם חא"ח סי ו' י"א בהגב"י. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ד וקמ"ו ודוק.

א

מט) שם הגה. מיהו וש מחמירין. דחוששין שמא נתערב בו קמח ואע"ג דדבש מי פירות הוא מ"מ הקמח הוא חמץ גמור שנוהגין לרחוץ החטים. מ"א סק"ו. וכ"כ האחרונים.

א

נ) שם הגה. מיהו יש מחמירין. ואם נתערב ממנו בתבשיל בדיעבד בפחות מס' אסור. מ"א ס"ק י"א. מיהו ח"י או' ט"ז כתב דמן הסתם דלא ידעינן אם נתערב בתוכו סולת אעפ"י שנוהגין בו איסור לאכלם בעין מ"מ אם נתערב תוך התבשיל יש להתירו דיעבד אפי' בפחות מס' או אפי' ידעינן שנתערב בתוכו סולת מותר לקיימו בביתו או אם נתערב תוך התבשיל אם הוא הפ"מ או מניעת שמחת יו"ט אפי' בפחות מס' הסומך על דברי הר"ר יונה דס"ל דנימוח ונהפך לדבש לא הפסיד יעו"ש. והביאו א"ר או' ז' וכתב דכ"ז כשלא נודע שמערבין בו הרבה סולת עד שאין ס' בדבש נגדו יעו"ש. ומיהו הר"ז או' ט"ז כתב דאם ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ אף שנתהפך לדבש אסור להשהותו ואם נפל לתוך התבשיל אוסר תערובתו במשהו אף במקום הפ"מ ומניעת שמקת יו"ט יעו"ש ואפ"ל דהיינו כשאין ס' בדבש נגד הסולת כשנתערב קו"פ אבל אם היה ס' נגדו ונתבטל קו"פ אף לדעת הר"ז יש להקל. ועיין א"א או' י"א.

א

נא) שם בהגה. שלא לאכול דבש רק אותו שמביאין בחביות וכו' פי' בחביות גדולות שאין שכיח בו תערובות אבל בחביות קטניות יש לאסור כי רגילים להתערב שם קמח. עו"ש או' ח' וכ"כ הב"ח.

א

נב) שם בהגה. רק אותו שמביאין בחביות וכו' שעושין ממנו משקה וכו' פי' תרתיבעינן דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בס' קו"פ אבל אותם שמביאין בכלים קטנים אסור אפי' לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה. מ"א סק"ו. ובדרשות מהרי"ל כתב שדבש חי אסור לאכול כי המשקה בדוחק התירו לפי שנתבטל טעמו קו"פ וכן קבלתי ע"ש מהרש"ל שכך קיבל גם הוא ונראה בעיני שאפי' אותו דבש שמוציאין מן הכוורת לפנינו אין לאכלו חי משום גזירה דילמא אתי לאחלופי וכו' עוד נראה דדוקא קו"פ יכול לעשות משקה דאפי' היה בו תערובת קמח כבר נתבטל בס' אבל במועד אסור דשמא יש בו תערובת קצת ונ"ט בפסח עצמו וכן נהגי. ב"ח. והביאו מ"א שם. אמנם הט"ז סק"ו כתב דמשמע מדברי מור"ם ז"ל כאן שכתב שלא לאכול דבש רק אותו שמביאין מן הכוורת וכו' היינו אפי' לאכילה בעין מיתר יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ז. חק יוסף או' י"א. מש"ז או' ו' וכ"מ בד"מ או' ג' וכתב הר"ז או' ט"ו דטוב לחוש לדברי המחמירים שלא לאוכלו בעינו אלא א"כ נתבשל קו"פ. והא"ר או' ט' כתב דהכל לפי המנהג בזה. וכ"כ ח"י שם. חמ"מ אר ז' ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מדינות שנוהגין לתת לחם בכוורת בשעת רדיה או שאר דברים של חמץ ובמקים שיש לחוש אסור הדבש לאכלו בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קו"פ. ח"א כלל קכ"ז או' ב' ועיין לעיל או' מ"ו.

א

גנ) וכתב שם הט"ז ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחו"ה משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתיה ביו"ט ואף שמו"ח ז"ל כתב לאסור לעשות המשקה במועד מחשש תערובת וכתב שכן נהגו מ"מ נ"ל דהמיקל לכבוד יו"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח לא הפסיד יעו"ש. וכ"כ המש"ז שם. ר"ז שם. מ"ב או' כ"ה.

א

דנ) מיהו דבש שמביאין מן הכוורת נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת. לבוש. וכתב המ"א ס' ק"ו דהיינו אותו שמביאין עם החדרים קטנים שלם כמו שהוא מונח בכוורת שעדיין לא נתרסק יעו"ש ועיין מחה"ש שכתב דלהב"ח גם זה אסור משום דאתי לאחלופי אלא דהלבוש לא חייש לזה אבל הא"ר או' ט' כתב דגם רש"ל וב"ח מודים בזה להתיר דבזה לא אתי לאחלופי. וכ"נ דעת האחרונים.

א

הנ) וכל זה בסתם מקומות אבל במקומות שידוע בבירור שאין דרך לערב בדבש שום קמח יש להתיר שם אפי' הדבש שהובדל מהשעוה אף לאכלו בעינו. ר"ז או' ט"ז.

א

ונ) שם בהגה. ותאנים יבשים וכו' לפי שיש שרגילין לערב בהם סולת כשמתקנים אותם. מרדכי פ' כ"ש והב"ד ב"י. וכ"כ בדרשות מהרי"ל. וכתב ב"י ונכון ליזהר מלאכול תאנים כ"א מאותם שאין בהם חשש עירוב סולת עכ"ל אכן בדרשות מהרי"ל שם כתב דנוהגין איסור בכולם גם באותם שמגדלים בגנים גזירה משום הרואה אטו שאר תאנים עכ"ל וכ"כ הט"ז סק"ז. וזהו שכתב מור"ם ז"ל שזה תלוי במנהג המקומות וכו' ועיין לקמן או' ס"ד.

א

זנ) שם בהגה. ותאנים יבשים וכו' יש מחמירין שלא לקנות גרוגרות וצמוקין ושאר פירות בתוך הפסח. בית יהודה דף ק"ח או' ס"ח משם רבו הרב מהר"ש צרור. מחב"ר או' ג' והייני מחניות של עכו"ם כמ"ש לעיל או' מ"ז יעו"ש.

א

חנ) שם בהגה. וענבים יבשים שקירין רוזיינ"י וכו' לפי שמניחים אותם אצל התאנים. כ"ה בדרשות מהרי"ל. ומהרי"ב כתב יש אוכלים הענבים הקטנים צמוקין בפסח ויש נמנעין ואומרים שמייבשין אותם בתנור אצל הפת או לאחר שהוציאו הפת מן התנור ויש אוסרים אפי' המשקה שנעשה מהם לשתות בפסח וכן נוהגין ברעגנשבורג וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' כ"ה שלא לאכול ענבים קטנים. ומטעם חששא זו נהגו באלו הארצות (במדינות אשכנז) שלא לאכול שום פרי יבש בפסח אם אינם שמורים מחימוץ שחוששין שנתייבשו בתנור ויש מקומות שאוכלים הענבים קטנים שבאותן ארצות שגדלים שם מייבשין אותם בשמש. ד"מ או' ה' וכך הם דבריו כאן בהגה.

א

טנ) בצמוקים אדומות נוהגין איסור מפני שאומרים שמגעילין אותם בשעה שמייבשין אותם ונראה דאין טעם לאסרן משום דסתם כלים אינם ב"י והו"ל נ"ט לפגם קו"פ ושרי לכ"ע כמ"ש בסי' תמ"ז. ומצאתי בתשו' אשכנזית (והיא תשו' מהרי"ל סי' כ"ה) וז"ל אותם ענבים דקים נזהרין בהם לפי שמערבין אותם עם הגרוגרות ובסליהם ע"כ. וחומרא יתירא היא. ב"י. והלבוש כתב דצמוקים בין האדומים בין השחורים נוהגין שלא לאכול בפסח מפני שאומרים שהלובן שעליהם הוא קמח ואעפ"ו שחקרו עליהם ונודע שלא לחוש נזה מ"מ כבר פשט האיסור מיהו לא נתפשט האיסור בפשיטית כ"כ אלא באדומות שקורין ראזינקא אבל בדקות השחורות יש מתירין דהא עינינו רואות שאין בהם שום לובן יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' י"א דכ"ה מנהגם לאסור האדומות ולהתיר השחורות. וכתב עוד וראיתי בני אדם נוהגין שלא לאכול שאר פירות שמגעילין אותם כשמייבשים אותם וליתא דלא נהגנו איסור אלא בצמוקים מחשש שזורקים עליהם קמח אבל שאר הדברים שאין שייך זה מותרות עכ"ל וזה כתב לפי מנהג מקומו אבל זה הענין ישתנה לפי העת והזמן והמקים וגם פירות הייבשים אינם שוים שיש אשר נכנסים לבית הספק ויש אשר אינם נכנסים והכל לפי המנהג ולפי ראות עיני המורה דאתרא ההוא אחר הדרישה והחקירה.

א

ס) שם. בהגה. שלא לאכול שום פירות יבשים וכו' מטעם שכתבנו לעיל או נ"ח יעו"ש. וקליפת מאראנצין דילן כפירות יבשים. ח"א כלל קכ"ז או' ב' ואם רקחו צונון בדבש וכדי ליתן טעם עירבו עמו קליפת מארנצין יבשים אסור לאוכלו בפסח ומותר להשהותו. נ"א שאלה ל' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ך'.

א

סא) שם בהגה. שלא לאכול שום פירות וכו' ואם יחפץ אדם לקיים מ"ש בשיר השירים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן. תשי' מהרי"ל סי' כ"ה. מ"א סק"ח. וכ"כ האחרונים.

א

סב) שם בהגה. שום פירות יבשים וכו' בק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהם משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכו עד שנעשה משקה אבל לבשלו עם האגסים נוהגין איסור וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר. ונ"ל הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלים אותם אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' ואע"ג ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו מספק. ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י הבישול יהיב טעמא ביותר. מ"א סק"ח. וכ"כ ח"י או' י"ט דנהגו לעשות מהם משקה ע"י מים קרום אבל אין לבשל בהם יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' י"ג. חמ"מ או' ז' ר"ז או'. ח"י ח"א כלל קכ"ז או' ב' ומיהו יש נוהגין להחמיר גם במי שרייתן כמ"ש לעיל או' נ"ח. וכ"כ מ"א שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. ח"א שם. אלא א"כ שראן ובשלם קו"פ. ר"ז שם. והחמ"מ שם כתב דהכל לפי המנהג. ועיין שע"ת או' י"ד.

א

סג) האגווא"ה ארדיינט"י שעושין מצמוקין נהגו בני אשכנז שלא לשתותו והוא חומרא בעלמא אך אם נותנין ייאנסו"ן ביורה אסור לשתותו בפסח. הרב מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' ברכ"י או' ד'.

א

סד) והנוהגין לסנן היין מן הצמוקין משום חשש חימוץ שמא יש בעין נדבק על הצמוקין ונ"ט בפסח רשאין לסנן אף בע"פ עד הלילה דבטל בס' וכשחל ע"פ בשבת יזהר משום בורר ויניח מעט יין בצמוקין. ומיהו הפרש יש בין מסנן בבקר שבת י"ל דשרי כי רשאי לשתות יין בע"פ ולא מחזי כמכין ליו"ט משא"כ קודם הלילה מעט אסור לשתות טובא וכ"ש כשאין לו רק בצמצים לד' כוסות ומעט יותר מחזי כמכין ליו"ט ואסור לסנן בשבת ובהכרח יניח עד הלילה ודיעבד אין איסור כמ"ש הרב בהגה מיהו אין אוסרין תערובתן, א"א או' ח' ועיין לעיל סי' שי"ט או' ק"ח ולקמן סי' תע"א ססעי' א'.

א

סה) שם בהגה. אם לא שידוע וכו' וכ"כ הר"ז או' י"ז דאם ידוע שאין בהם חשש חימוץ כגון שנתייבשו ע"י ישראל ונזהר בהם מחמץ אין להחמיר בהם. וכ"כ החמ"מ שם. ועיין לעיל או' נ"ו.

א

סו) שכר שעושין קו"פ מתאנים יבשים שיש חשש חמץ מקמח שמפזרין עליהם העלה הרב סמא דחיי סי' ט' דכפי מ"ש הפר"ח דק"ל כמ"ד חו"נ אפי' בטעמו ואסור ג"כ להשהותו א"כ ה"ה בנ"ד דאעפ"י שנתבטל חו"נ ואסור להשהותו והוא ז"ל כתב דבשהייה מותר שכ"נ מאיזה תשו' הרשב"א יעו"ש ולע"ד אפשר להתירו בשהייה מטעם ס"ס ספק הלכה כמ"ד חו"נ ואת"ל הלכה כמותו דילמא ה"ד בממשו כסברת הכנה"ג והוי מתהפך אלא דלאוכלו אסור. זכ"ל בסעי' זה. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' נ"ט.

א

סז) מתירין פירות יבשים לכל חולה שאין בו סכנה. תשו' חת"ס חא"ח סי' ע"ט.

א

סח) שם בהגה. וצוקר אסור לאוכלו וכו' כ"כ בתה"ד סי' קי"ט דאסור לשהות בלילות צוקר בבית כ"ש לאכלו שדרכן של מרקחים שנותנים בהם סולת ולכן אסור וכ"כ בדרשות מהרי"ל דאסור לאכול צוקר אפי' צוקר קנדיל שמבשלים אותו מקנים כי לבסוף משימין בו קמח ואפי' צוקר שיודעין בו שאין בו חמץ אין לאכלו משום מראית העין. והב"ד ד"מ או' ה' וא"כ מ"ש כאן בהגה וצוקר אסור לאכלו אפי' להשהותו אסור מיירי בבלילות צוקר המרוקחים או אפי' בצוקר עצמו שאינו מרוקח משום שיש חשש שמערבין בהם סולת אבל היכא דליכא חשש מותר להשהותו וכ"ה דעת האחרונים אלא שכל אחד מציין על מין המצוי במקומו זה מותר וזה אסור שזה ישתנה לפי הזמן והמקום וא"כ כל אחד ואחד ישאל ויחקור במקומו וזמנו אמנם מ"ש דאפי' צוקר שיודעין בו שאין בו חמץ אין לאכלו וכו' היינו במקום דאיכא חששא שיש מין אחד שמערבין בו סולת אבל היכא דליכא חששא כגון דכל הצוקר המצוי אצלם הוא נקי מחשש סולת או כגון שיש מין מפורסם שהוא נקי ליכא למיחש למראית העין.

א

סט) צוקר רגילין ליזהר שלא לאכלו אם אינו לצורך גדול לרפואה כי הרוכלין מערבין כמה מיני. מהרי"ל בתשו' סי' כ"ה. וע"כ נהגו האשכנזים שאינם אוכלין הצוקר ושלא לאכול מרקחות הנעשות בצוקר. כנה"ג בהגב"י. וגם המשקה הנעשה מן צוקר שקורין שאופי או לאטווריג נוהגין האשכנזים להחמיר. ח"י או' כ"א. מק"ח או' י"ד ועיין לקמן או' ע"ג.

א

ע) שם בהגה וצוקר אסור לאכלו. משמע מדברי הרב דכל מיני צוקר אסור לאכלו אפי' הצוקר שעושין האומנים בדפוסים גדולים שקורין הו"ט צוקר בל"א והכל משום אחלופי בבלילות צוקר שעושין המרקחים על מיני פירות דמזייפין בקמח סולת וסתם סולת הוא חמץ שרוחצין החטים תחלה ומכ"ש צוקר שהוא מפורר ודק שיש לחוש לתערובת קמח דהצוקר הוא יוקר הרבה מן הקמח. עו"ש או' ח' וכ"כ ח"י שם דצוקר שהוא דק דק היטב יש בו חשש חימוץ יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. וכבר כתבנו לעיל או' ס"ח דהכל לפי המקום והזמן יעו"ש וכ"כ האחרונים, ולענין המרקחת שעושין מבלילות צוקר כבר כתבנו לעיל סי' תמ"ב או' נ"ז יעו"ש.

א

עא) וצוקר הבא מעיר פרוטגא"ל מוחזק שאין בו שום זיוף ונאכל בפסח וכ"ש אותו שהוא כמין דפוס שאין בו חשש חימוץ. בית יהודה דף ק"א סי' ה' י"א מ"ב בהגב"י או' ז' ועיין באו' שאח"ז.

א

עב) שם בהגה. וצוקר אסור לאכלי וכו' בויניצא ובמצרים העידו שאין בו תערובת קמח כלל אך נודע כי האומנים טובלים פתם ביערת הדבש והוא רותח לכן יר"ש יזהר דלמ"ד חו"נ אסור ומיני בלילות שעושים מצוקר אסור אפי' להשהותן. הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י שער י' סי' ד' ברכ"י או' ג' ובצוקר של פורטגא"ל וכיוצא שאומרים שאין בו חשש ושמענו שרבים מיראי ה' ופקיע שמייהו בחכמה ובסדר קדושה היו אוכלים וכ"כ הרב בית יהודה שאין בו זיוף נראה דהמחמיר שלא לאוכלו מ"מ יכול להשהותו בפסח ומאי דחיישי רבנן בצוקר העשוי במצרים דהפועלים טובלים פתם ביערת הדבש וכן מאי דחיישינן בעיר עז לנו עה"ק ירושת"ו בשמן זית מטעם זה (עיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ד) אלו החששות הם בגלילותינו שהם ערביים אבל בערי אדום חקרתי כמה פעמים ואני שמעתי מפי המרובים דליתנהו לחששות אלו לא מינה ולא מקצתה. ומ"מ אשר תאוה נפשו להחמיר בזה וכיוצא בזה אין מזניחין אותו כי כ"ע ידעי דבפסח כל אחד מחמיר לעצמו ועושה גדרות וסייגים כי רב הוא תוקף איסור חמץ החמור מכל איסורין שבתורה כאשר בירר הרדב"ז בתשו' דפוס פיורדא סי' מתו"ק. ואינו יוהרא ולא דבר תמוה כי כל העם מקצה יודעים היו כמה מיני חומרות עושה כל אחד כאשר תאוה נפשו ובכה"ג ניכא משום לע"ז. ומיהו את צנועים חכמה להחמיר כרצונו בביתו ובחומותיו ולישמט כל מה דמצי שלא לגלות מסתוריו ואם הגיע להוראה גם הוא יורה ע"פ הדין דוקא. מחב"ר או' ה' ועיין סי' תנ"ג או' מ'.

א

עג) שם בהגה. וצוקר אסור לאוכלו וכו' והוט צוקר נוהגין לאוכלו בפסח רק שצריך כתב הכשר. ח"א כלל קכ"ז או' ג' וכן עתם נוהגין לאכול הצוקר העשוי כמין כובע ע"י כתב הכשר הבא מרב העיר שנעשה שם מלאכת הצוקר וכתוב עליו כשר לפסח.

א

עד) שם בהגה. אפי' להשהותו אסור. והיינו במין שיש חשש שמערבין בו סולת אבל היכא דליכא חשש מותר להשהותו וכמ"ש לעיל או' ס"ח. ואו' ע"ב יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

עה) שם בהגה. אפי' להשהותו אסור. וכתב בס' א"ז (וכ"כ בספרו א"ר או' י"ב) וראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מהר"ש ז"ל אחר פסח ששהה הוט צוקר והורה למכרו לעכו"ם עכ"ל. והט"ז ומ"א כתבו דאין איסור בהוט צוקר או מה שאני קורין קאנד"י צוקר ומותר להשהותו בביתו ומ"מ נהגו למכרו לכתחלה ובדיעבד מותר. ח"י או' כ"א. וכ"כ המק"ח או' י"ד. ר"ז או' י"ט. ח"א כלל קכ"ז או' ג' מ"ב או' כ"ט. ואם נזכר בתוך הפסח יכול למכרו לעכו"ם ואם נפל לתוך התבשיל אינו אוסר אפי' בפחות מס' ר"ז שם.

א

עו) שם בהגה. וביו"ט אחרון וכו' פי' ביום אחרון שהוא יו"ט שני שאינו אלא מדרבנן. עו"ש או' ח' זכ"ל ר"ז שם.

א

עז) שם בהגה. וביו"ט אחרון אוכלין פירות יבשים וכו' אין להתיר ביו"ט אחרון אלא דבר שאין בו חשש חימוץ ונהגי לאוסרו משום גזירה או מנהג אבל דבר שיש בו תערובת חמץ קו"פ כשמן שומשמין ודבש ואורז וכיוצא יזהר ביו"ט אחרון כיום ראשון ואין להקל כ"א בפירות יבשים וכדומה שאינו אלא מנהג וחשש בעלמא. מהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' והביאו הברכ"י או' ה' אלא שכתב שמתשו' כנה"ג סי' ס"ב משמע קצת דלא כהרב הנז' יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' תנ"ג או' ט"ז.

א

עח) שם בהגה. וצוקר קנדיל שאין בו חשש חימוץ. כ"כ בדרשות מהרי"ל שהעיד מהר"ש שאכלו הלומדים יחד בנואושט"ט ביו"ט אחרון דפסח ונתן להם הח"ר זנוול צוקר שהביא עמו מקאדני"א שהיה ברור לי שאין בו שום חימוץ ואכלו עמו עכ"ל. והב"ד הט"ז סק"ח ומ"א סק"ט. וכתב שם הט"ז דמ"ש הרב בהגה וציקר קנדיל אין זה מה שאנו קורין ציקר קנדי"ל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא אלא היינו צוקר קנדיא שכתב במהרי"ל ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ד או הוט צוקר שהוא בודאי אין בו חמץ יעו"ש. וכבר כתבנו שזה ישתנה לפי הזמן והמקום וא"כ כל שברור באותו מקום שאין בו חשש חמץ מותר לאוכלו ביו"ט אחרון הנוהגין להקל.

א

עט) שם בהגה. שלא לאכול כרכום וכו' משום דכשמעבירין אותו ממדינה למדינה ונשתנה מראהו מניחין אותו ע"ג שאור וחוזר למראיתו. כ"כ בדרשות מהרי"ל. ובתשו' הרשב"א סי' קל"ג כתב שהוא נוהג בו איסור אפי' בחול לפי שרוב הכרכום בכל הארץ הזאת מזייפין אותו ומזלפין עליו יין הרבה וכ"ש בפסח שרבים בוחשין קמח במים צבועין בכרכום ואח"כ מזלפין עליו יעו"ש. מיהו הרא"ש בתשו' כלל כ"ד סי' ו' כתב דכרכום מותר בפסח כי לא שמעתי עליו שום חימוץ עכ"ל. והב"ד ד"מ או' ה' וכתב והמנהג שלא לאוכלו בפסח מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בתוך הפסח אין לאסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג כ"ש לפי מ"ש לעיל סי' תס"ו דלענין איסור משהו דרבנן לא מחזקינן איסור דיעבד עכ"ל וכך הם דבריו כאן בהגה. ובענין דין כרכום של כל השנה עיין ביו"ד ססי' קי"ד ובש"כ שם ולקמן או' פ"ב.

א

פ) שם בהגה. שלא לאכול כרכום וכו' וגם הגודל בגנת ביתו גזרו אטו כל כרכים. דרשות מהרי"ל שם. מיהו בתשו' הרשב"א שם כתב שהיה אוכל מן הנקח בשעת לקיטתו. אמנם הלבוש כתב כדברי מהרי"ל. וכ"כ הט"ז סק"ט. והטעם כתב בלבוש משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים. והביאו מ"א סק"י ר"ז או' כ"ב. מ"ב או' ל"ג.

א

פא) וטובק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וא"כ ה"ה כרכים. מ"א שם. ח"י או' כ"ב. מק"ח או' ט"ו. ר"ז או' כ"ד. וכתב ח"א כלל קכ"ז או' ג' שחקר אצל האומנים שעושין שניוף טאבק דהיינו ששואפין בחוטם מלחלחים אותם ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה מדינא וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טאבק גם בשאר ימות השנה יעו"ש. והב"ד מ"ב שם וכתב דכ"ז כתב ח"א בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנות אם עושין כן. ומיהו עיין עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ע"א מה שהביא וציין שם דעת כמה פו' המתירין בזה משום דריחא לאו מילתא או משום שהוא שלא כדרך הנאתו יעו"ש. וא"כ המיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע"ב.

א

פב) שם בהגה. שלא לאכול כרכום וכו' זעפר"ן הבא מתוני"ס ואיספאני"א מוחזק בכשרות דאין מזייפין אותו אבל הבא מארצות תורקיא"ה מזייפין אותה בסולת של תבואה לתותה ויש בו קצת היכר שנראין בו חוטין לבנים. בית יהודה דף ק"ח סי' ה' והרב הקדוש בעל ר"ח בס' תוצאות חיים דף כ"ד ע"ב דפוס אמשט' או' מ"ח כתב תקנת אנשי מעשה שלא יאכל אדם זעפר"ן שיש בו ג' איסורין שטחין אותו בשומן חזיר ומזלפין עליו יי"נ ומטילין בו בשר נבלת סוס ובפסח יש בו איסור רביעי משום חשש קמח שמטילין בו עכ"ל. מחב"ר או' ז' ועיין לעיל או' ע"ט.

א

פג) שם בהגה. או נעגלי"ך. לפי ששורין אותו במי שעורין. ד"מ או' ה' בשם מהרי"ב. ר"ז או' כ"א.

א

פד) שם בהגה. או נעגלי"ך, הוא הקלאו"ו. והעידו שבעיר אמשטרדם נתברר להם שהקלאו"ו מזלפין עליו משכר שעורין הנקרא ביר"א. מחב"ר או' ח' ועיין לעיל סי' ר"ב סעי' ט"ז.

א

פה) שם בהגה. מיהו אינן אוסרין תערובתן. דלענין משהו דרבנן לא מחזקינן איסורא בדיעבד. ביאורי הגר"א ועיין לעיל סוף או' ע"ט.

א

פו) שם בהגה אין אוסרין תערובתן. קאי על כל מה שנזכר למעלה חוץ מבלילות ציקר שאוסר גם תערובתו. עו"ש או' ח' וכ"כ המק"ח או' ט"ז דקאי על כל הנז"ל. ומיהו מ"ש העו"ש חוץ מבלילות צוקר שאוסר וכו' עיין ח"י או' כ"ג שכתב דאפי' במיני בלילות ציקר בהפ"מ וכה"ג יש להקל יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. ונראם דכ"ז בסתם בלילות שאין בהה רק חששא בעלמא או שהיה בצוקר ס' נגד הסולת ונתבטל קו"פ אבל אם ידוע בבירור שיש בהם סולה ולא היה ס' בצוקר נגד הסולת שנתבטל קו"פ אוסרין תערובתן במשהו וכמ"ש לעיל או' ן' יעו"ש וע"כ צריך המורה לחקור ולדרוש ואח"כ יורה.

א

פז) שם בהגה. אין אוסרין וכו' ואפי' אם נתערבו בפחות מס' שרי. מ"א ס"ק י"א. ח"י או' כ"ג, א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' ח"י. מק"ח או' ט"ז. חמ"מ או' ז' ר"ז או' ח"י ואו' כ"ג. מיהו בדבש משמע בד"מ דאם נתערב בפחות מס' אסור. מ"א שם. חק יוסף שם. מק"ח שם. ועיין לעיל או' ן'.

א

חפ) [סעיף ט'] תבשיל שנתבשל ונמצאו בו חטים או שעורים אם נתבקעו וכו' בגמ' פסחים מ' ע"א איכא פלוגתא בענין אם לתתו שעורים דלמר עוקבא אפי' לא נתבקעו ממש אלא כל שאילו מניחן ע"פ חבית (של יין. ויש גורסין ע"פ הביב של קלאין) והם מתבקעות מאליהן אסורות ולשמואל דוקא אם נתבקעו ממש. ופסק הרי"ף לחומרא כמר עוקבא וה"ד למיכלינהו בעינייהו אבל אם נמצאו בתבשיל כיון דאיסור משהו מדרבנן אינן אוסרות התבשיל אלא א"כ נתבקעו ממש. וכ"פ הרמב"ם פ"ה דין ח' והרא"ש פ' כ"ש. וכך הם דברי הש"ע כי כן דרכו לפסוק כג' עמודי הוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כידוע. וטעם מור"ם ז"ל בהגה להחמיר גם בתבשיל אפי' לא נתבקעו כמר עוקבא כמבואר לקמן או' ק"א.

א

טפ) שם. או חטים. ואם נמצא בו זונין בס' משחא דרבותא התיר אע"ג דמין חטין הוא אינו ראוי למאכל אדם והוי כעץ בעלמא ואין בו חימוץ יעו"ש. אבל בה' בית יהודה דף ק"ח סי' ד' כתב בשם מורו דמין הדק שנמצא עם החטין שקורין לו בראק"א הוא מין חטין ואסור התבשיל כחטין ושעורין. ולבסוף כתב לפי דעתו נראה שהבראק"א של חטין נקראת בלשון משנה זונין דתנן החטין והזונין אינן כלאים זה בזה יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' ט' דמעשה בא לידו שנמצאו בתבשיל גרעיני זונין בקועים הנקרא זיוואן בערבי ואסר לפי שהזונין מין חטין כמ"ש בירושלמי ריש כלאים וכן מפורש בהרמב"ם   בפי' המשנה שם יעו"ש, וכ"כ הער"ה או' ו' בשם א"ח דף ע"ג. וכ"כ בספרו חקת הפסח או' ו' יעו"ש.

א

צ) וכתב שם בס' בית יהודה דיש בראק"א שהיא גדילה עם האורז ומובדלת בצורתה קצת ואינה אוסרת דהיא מין אורז עכ"ל והביאו המחב"ר שם.

א

צא) שם. אם נתבקעו ממש וכו' ואפי' סדק מעט כל שהוא הוי ס' חימוץ. מש"ז או' יו"ד. והביאו ב"ה.

א

צב) נראה דלוד כשנמצאו ב' או ג' אלא אפי' לא נמצא בתבשיל כ"א גרגיר א' ונתבקע אוסר כל התבשיל וכו' הר' מנוח על הרמב"ם שם פ"ה יעו"ש. והביאו חקת הפסח או' ו' ועיין לקמן או' צ"ד.

א

צג) אית דאמרי דחטים אע"ג דלא נתבקעו אסור כיון דשרירא אין מתבקעין מהר אעפ"י שנתחמצו ואנן כדברי הרב נקטינן וכן הסכים הראב"ד וה' בעל התו' ורובא דרבוותא. הר' מניח שם. חקת הפסח שם. וכן אין חילוק בין חטים לשעורין או שאר חמשה מיני תבואה. עו"ש או' ט' ועיין לעיל או' י"ב.

א

צד) שם. כל התבשיל אסור. בכל שהוא והכלי שהיה בו תבשיל זה והכף שנתחב בו וכן הכסוי שעליו אסור בכל שהוא. הגמ"י על הרמב"ם שם פ"ה. ונראה דה"ה כל התבשילין שנתערבו מאותו תבשיל הכל אסור בכל שהוא ופשוט היא וכן נוהגין. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' י"ג. עו"ש או' ט' מ"א ס"ק י"ג. ח"י או' כ"ז. א"ר או' ט"ז. חק יוסף או' כ"ב. מק"ח או' י"ז. מאמר או' י"ג. ר"ז או' כ"ה. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' ח' ואו' ט'.

א

צה) שם. כל התבשיל אסור. אבל מותר למוכרו לעכו"ם לדעת הש"ע כמ"ש סעי' יו"ד. וכ"כ ח"י או' כ"ו. וכ"כ הר"ז או' כ"ו דאפי' חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל שהתבשיל אסיר אפי' בהנאה לד"ה מ"מ יכול למוכרה לעכו"ם לאחר שהסיר החטה ממנו אם הוא חולו של מועד מטעם שנתבאר בסי' תמ"ז עכ"ל ועיין בדברינו לשם או' י"ג ולקמן או' ק"ד ודוק.

א

צו) שם. ואם לא נתבקעו וכו' אף שנתרככה עד שקרובה להתבקע ג"כ מותר. ח"י או' כ"ד. ר"ז שם.

א

צז) שם. התבשיל מותר. פי' כשיש ס' של היתר נגד החטים או השעורים. פר"ח. וכ"כ מ"א ס"ק י"ב. חמ"מ או' ח' ר"ז שם. והטעם דמשערינן נגד החטים משום דלא ידעינן כמה נפק מינייהו. פר"ח סי' תמ"ז סעי' ג' זכ"ל.

א

צח) שם. התבשיל מותר. כתב הכלבו בשם הראב"ד דדוקא אי לא משתכחי בהאי בישולא אלא תרי שערי הוא דלא אסרינן אלא בנתבקעו ממש אבל תלתא ודאי חזקה היא דאיכא טובא ושמא נתבקעו עכ"ל והביאו ב"י. והא דלא כתבו בש"ע כתב המ"א ס"ק י"ב דבכוונה השמיטו בש"ע משום דלא ק"ל הכי דהא כתב הט"ז ביו"ד סי' פ"ד סעי' ט' בשם רש"ל דלא אמרי' כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא ועוד דהא יכולין לבדקו אם יש בו שעורים מיהו בכרי של חטים שנפל עליו גשמים י"ל האי סברא עכ"ל. וכ"כ ח"י או' כ"ה דהא דהשמיט הש"ע דברי הכלבו משום דלא ק"ל הכי שהרי הרי"ף והרא"ש והמרדכי פ' כ"ש בשם בה"ג והאגודה בשם הרבה גאונים כתבו להדיא דלא אסרינן להאי בישולא דמשתכח ביה תרי או תלתא שערי ולא נתבקעו וה"ה יותר רק שיהא בתבשיל ס' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח וכתב וכן עיקר יעו"ש. מיהו בס' בית יהודה דף ק"ח סי' כ"ג כתב דאין ראייה ממה שהשמיטו הש"ע די"ל דסמך אמה שביאר ביו"ד סי' פ"ד גבי תולעים ומכ"ש אתי לחמץ שהוא חמור וכתב שכן עשו מעשה כמה פעמים ע"פ הוראת הכלבו בשם הראב"ד ודלא כהפר"ח יעו"ש. והביאו המחבר או' ט"ו וחקת הפסח או' ז' יעו"ש. אבל השו"ג אי' ח"י כתב דמסתמיות הרמב"ם והש"ע משמע דאפי' טובא נמי מותר וכדברי הפר"ח יעו"ש וכ"כ חק יוסף או' ך' מאמ"ר או' י"ב וכתב שם המאמ"ר ומ"מ טוב ונכון לבדוק יפה אם ימצא שם עוד חטים יעו"ש וכ"מ מדברי מ"א שם שכתב דהא יכולין לבדקו וכו' ומיהו משמע מדברי הפו' הנז' דאם אין יכולין לבודקו התבשיל מותר דלא מחזקינן איסורא לומר שיש שנתבקעו אלא דאף אם ימצא ג"כ לא נתבקעו והו"ל ספק איסור משהו דרבנן ואזלינן בספיקו לקולא ורק לסברת הבית יהודה יש לאסור כנז' ונ"מ גם לסברת מור"ם ז"ל שכתב דנוהגין לאסור הכל במשהו וכתבו האחרונים ז"ל דעכ"פ בעינן נתרככה דאם נמצא ג' או יותר ולא נתרככה דאין לאסור התבשיל לדעת המתירין ורק לכתחלה יש לבדוק התבשול אם אפשר כנז'.

א

צט) אמנם מ"ש שם המ"א בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעים דמיניה קרבו וכו' כתב עליו ח"י שם דדברי מהרש"ל בזה אינם מוכרחים דסתמא אמרינן תלתא זימנא הוי חזקה ואע"ג דהוא דבר דאתי מעלמא יעו"ש. וכן הפר"ת ביו"ד סי' פ"ד או' כ"ב גמגם בהוראה זו דרש"ל וכתב שלבו נוקפו שלא הוזכר ענין זה בספרי הראשונים יעו"ש. וכן העלה בס' זבחי צדק על יו"ד שם או' ע"ד דכל מינים שמצויים הרבה כגון נמלים ויתושים אע"ג דמעלמא אתו אוסרים התבשיל בשלושה יעו"ש.

א

ק) ואם נמצאת חטה ונוטלת מהתבשיל ובעוד שמוליכין אותה למורה לראות אם היא מבוקעת נאבדה פשיטא דאזלינן לקולא דכיון דאיסור משהו מדרבנן הו"ל ספיקא דרבנן וכדין שאר איסורין שנתערבו במינן ונשפך ולא נודע אם יש ס' דאזלינן לקולא כדאיתא ביו"ד סי' צ"ח יעו"ש. בית יהודה שם. חקת הפסח שם, מחב"ר או' י"ד. זכ"ל.

א

קא) שם הגה, ואין המנהג כן אלא אוסרים הכל וכו' טעמא של המחמירין משום דפוסקים כמר עוקבא דכיון שהחטה ראויה להתבקע אסורה ואוסרת כל המתבשל עמה ואין אנו בקיאים מה לקרא ראויה להתבקע כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם סה"מ לפיכך יש לאסור בכל גוונא. פר"ח. וכ"כ בביאורי הגר"א. ועיין לעיל או' ח"פ.

א

קב) שם בהגה. ואין המנהג כן וכו' וכ"כ הב"ח דאנו מנהגינו לאסור הכל ואפי' לא נתבקעו ואפי' בשעורים ואין מיקל בדבר כל עיקר וכ"כ רי"ו לפי דעת השר מקוצי יעו"ש עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י או' י"ג. א"ר או' י"ז. וכ"כ האחרונים רבני אשכנז כדברי מור"ם ז"ל מיהו הפר"ח פסק כדברי הש"ע וכ"פ השו"ג או' י"ט. אמנם דעת השכנה"ג בכגב"י או' י"ד להחמיר כדברי מור"ם וב"ח ז"ל. וכ"כ בתשו' זר"א סי' ס"א דנוהגים כחומרת הרמ"א שלא לחלק בין נתבקעו ללא נתבקעו יעו"ש. ורמזו המחב"ר או' י"א. וכ"כ לעיל סי' תמ"ז או' ע"ו יעו"ש.

א

קג) שם בהגה. אלא אוסרים הכל במשהו. הכיסוי והכף וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהן מאותו אבשיל כמ"ש לעיל או' צ"ד יעו"ש. אבל מותר להשהות הכלים לאחר הפסח ולהשתמש בהם אפי' הם כלי חרס כמ"ש בסי' תמ"ז סעי' א' בהגה ובדברינו לשם או' ט"ו יעו"ש.

א

קד) שם בהגה. אלא אוסרים הכל במשהו וכו' ואפי' למכור לעכו"ם אסור. ט"ז ס"ק ט"ו. א"ר או' ח"י. חק יוסף או' כ"א. ח"א כלל קכ"ב או' א' מיהו הח"י או' כ"ו כתב דבמקום הפ"מ וכה"ג יש להתיר עכ"פ בהנאה היכא דלא נתבקעו יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' י"ז. זר"א שם. ר"ז או' כ"ה. וכ"כ מ"ב בב"ה דהמיקל כדברי ח"י והאחרונים דעמו לא הפסיד יעו"ש. ועיין לעיל או' צ"ה ולקמן או' קט"ו ודוק.

א

קה) שם בהגה. אפי' לא נתבקעו. אבל עכ"פ נתרככה בעינן. ט"ז סק"י. מ"א ס"ק כ"ה. ח"י שם. א"ר או' י"ז. חק יוסף או' כ"ג. מק"ח שם. חמ"מ או' ח' ר"ז שם. ח"א שם. ומשמע דבנתרככה ודאי בקיאין ודלא כנ"ץ. א"ר שם.

א

קו) שם שם בהגה. אפי' לא נתבקעו. מסקנת האחרונים בכל דינים אלו שיתבארו לקמן בסעיפים הבאים אם נתרככה דינו כמו בקועה להמחבר. אמ"מ או' ט' וכ"כ הפר"ח סעי' ט"ו דהרב שלא הגיה בסעי' יו"ד וי"א וי"ב וי"ד סמך אסעי' ט' וכ"כ המש"ז או' י"ב.

א

קז) שם. ואותם חטים וכו' שורפים אותם. משום ספק חמץ מחמירין לשורפם ושריפה לא דוקא. עו"ש או' ט' והיינו למרן אבל להגהה סתם ביעור אפי' תרנגולת שנמצא בה חטה מבקעת צריך שריפה. זכ"ל. ועיין לעיל סי' תמ"ה סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קח) תבשיל של אורז שנמצאת בו חטה מבוקעת כתב המחב"ר או' יו"ד דמהר"ח ן' עטר ומהר"ש עמאר התירו משום דהאורז מנהגם להטיל אותו ברותחין וחליטה שרי ואע"ג דלא בקיאין בחליטה ה"ד לכתחלה אבל בדיעבד שרי וכמדומה דרבני ירושלים אסרו בזה יעו"ש והביאו חקת הפסח או' ז'. וכתב וכ"נ עיקר כדעת האוסרים יעו"ש. ומיהו מ"ש אח"כ שם חקת הפסח אבל תבשיל שנמצא בו שעורים נראה דמהני חליטה כיון דשיעי ומותר בדיעבד ולכאורה איכא למימר דגם בחטים יש להתיר דדוקא חטים עצמם אסורים דהוי ס' דאורייתא אבל התבשיל מותר דהוי ס' דרבנן יעו"ש וכ"כ בספרו ער"ה או' ח' להתיר בחטין בדיעבד אף באכילה יעו"ש עיין לעיל סי' תנ"ד או' כ"ב שכתבנו דדעת הא"א להחמיר יעו"ש. ועוד נראה דיש להחמיר מטעם אחר והוא כי ידוע כשנותנין דבר קר הרבה בפעם אחת לסיר רותח שתבטל הרתיחה לפי שעה מחמת ריבוי דבר הקר הניתן בתוכו וא"כ אפשר דלא הוי חליטה בכה"ג כשנותנין כל האורז לתוך הרותחין בפעם אחת והחטה עמהן ואפשר שזה טעמם של רבני ירושלים שאוסרים בזה וע"כ נראה דיש להחמיר באכילה ולהתיר רק בהנאה וכמ"ש לעיל סי' תנ"ד אד' כ"א יעו"ש.

א

קט) חטה שנמצאת באורז או בתבשיל של רקיקין אין אוסרין הבשר שסילק מן הקדירה קודם נתינת האורז וכיוצא דמסתמא אין רגילות מציאת החיטה אלא בהם. בית יהודה דף ק"ח סי' י"ב. וה"ה לתרנגולת בתבשיל וחילקו אותה קודם נתינת האורז דאע"ג דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כיון שהדיח אותה לא נשבר בה כלום ובפרט לצורך פסח כמ"ש המ"א ס"ק ח"י יעו"ש ער"ה או' ט'.

א

קי) קטנה אחת אכלה תבשיל והרגישה בשיניה חטה אחת ונמצאת בקועה פסק מהר"ש צרור ז"ל דאם הרגישה מחמת דחיקת השיניים אז מן הסתם תלינן הביקוע בשיניה אבל אם הרגישה שלא מחמת דחיקת שיניה אז אמרינן דכאן נמצא הביקוע וכאן היה מעיקרא ואוסרין את התבשיל ומיהו דוקא קטן שיש בו דעת לישא, בית יהודה שם. מחב"ר או' י"ג. מיהו דעת הער"ה או' י"ז להחמיר גם בהרגישה מחמת דחיקת השיניים יעו"ש.

א

קיא) היו שני תבשילין בשולחן לפניו ואחר שאכלו שליש מצאו במפה שעל השלחן חיטה מבוקעת יש להתיר התבשילין. בית יהודה סי' ט"ז. ברכ"י או יו"ד. שע"ת או' ל'.

א

קיב) חטה אחת שלתתוה במים וכתבו עליה פסוק ארץ חטה ושעורה כולו וגם שם הכותב ושם אביו באותיות מרובעות וטעמים ונקודות ובעל החטה מרוב חשיבותה כשמגיע הפסח מניחה בקרן זוית מן השוק משומרות שלא ימצאנה שום אדם ואחר הפסח הולך לאותו זוית שהניחה שם וחוזר וזוכה בה. טוב ונכון הדבר שיבערנו ע"מ שלא לזכות בו. פר"ח יעשו"ב.

א

קיג) [סעיף יוד'] תרנגולת מבושלת וכו' יש נוהגין שלא לאכול תרנגולים בפסח ועיין מ"ש בטעמן בס' בית הרואה דף כ"ג ע"א. ברכ"י או' י"א.

א

קיד) אותם שאינם אוכלים תרנגולים ובימים אחרונים אוכלים לא מצאו ידיהם אלא א"כ נזהרין בתוך הפסח שאין מאכילים אותם אלא מצה ולא תבואה. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל סי' תנ"ג אר ל"ד ולקמן או' רכ"ה.

א

קטו) שם. מותר למוכרה לעכו"ם וכו' לאחר שהסיר החטה ממנו. ר"ז או' כ"ו. ולא דמי למה שסתם הש"ע רסי' תמ"ז דתערובת חמץ משהו אסור בהנאה ומשמע דאפי למכרה לעכו"ם אסר התם מיירי בענין שתערובת החמץ מעורב בתוכו שא"א להסירו. כ"כ הר"ז בסי' תמ"ז או' א' יעו"ש. וכ"נ דעת המט"י שם. ומיהו עיין בדברינו לשם או' ה' שכתבנו טעמים אחרים ויש נפקותא בין הטעמים כמובן למעיין. ועיין בדברינו לשם או' י"ג ודוק.

א

קטז) שם. מותר למוכרה לעכו"ם וכו' וכשרוצה למוכרה צריך למכרה תיכף ומיד שנודע התערובת שהרי אסור להשהותו בפסח שמא ישכח ויאכלנו ואם היא שבת או יו"ט יכול ליתנו לעכו"ם במתנה לדברי המתירין למוכרו בחו"ה שהרי מותר ליתן מזונות לעכו"ם בשבת ויו"ט כמ"ש בסי' שכ"ה. ר"ז או' כ"ז. וכשנותן לגוי בשבת או יו"ט צריך שהגוי בעצמו יקח התבשיל ולא יטלטלנו הישראל בידו ויתן לגוי. עיין לעיל סי' שכ"ה או' ו' וסי' תמ"ו סעי' א' ובדברינו לשם או' יו"ד ודו"ק.

א

קיז) שם הגה. ובמדינות אלו נוהגין לשרוף הכל. וכ"כ האחרונים רבני האשכנזים. מיהו הפר"ח פסק כדברי הש"ע וכתב דא"צ לפרש חוץ מדמי איסור שבו כיון דליכא שם אלא פליטת החטה יעו"ש. וכ"פ השו"ג או' ך' כדברי הש"ע. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' ע"ו ומ"מ כבר כתבנו שם או' י"ג דבהפסד גדול יש מתירין למכור לעכו"ם יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' מ"ב.

א

קיח) שם. ואם נמצאת ביום שמיני וכו' משום דיום אחרון עיקר איסורו אינו אלא מדרבנן וגם איסור השתייה עצמה בתערובת זה אינו אלא מדרבנן והוו תרי דרבנן לכך לא החמירו בה כ"כ ביום אחרון. לבוש. עו"ש או' יו"ד. ואם נמצאת ביום ז' של פסח עיין לעיל סי' תמ"ו או' טו"ב.

א

קיט) שם. ואם נמצאת ביום שמיני וכו' משמע אף שהתערובת נעשה בתוך הפסח (ר"ל ולא נודע עד יום ח') ואפי' עבר ושהה במזיד (ר"ל עד יום ח') מקילין בתערובת משהו ביום אחרון דרבנן להשהותה לכתחלה. ח"י או' כ"ע. ר"ז או' כ"ח. ח"א כלל קכ"ב או' א' מ"ב או' מ"ג. אבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפי' ביום ח' אלא יעשה כמשפט שנת' סי' תמ"ו יעו"ש. ר"ז שם. ועיין לקמן או' קכ"ב.

א

קך) שם. ואם נמצאת יום שמיני וכו' ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצא תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בחו"ה. ח"י שם. מק"ח או' ח"י. ועיין בשו"ת פ"י סי' ט"ו שכתב שגם אם עדיין לא עבר הפסח כיון שהוא משהו ובתערובת אם הוא שעת הדחק שהפסד גדול הוא יוציאנו מביתו שלא יכשל בו ויתננו לנכרי ואם הנכרי ישמור לו התערובות ויתננו לו אחר הפסח מותר יעו"ש. והביאו השע"ת או' י"ט.

א

קכא) שם. ואם נמצאת ביום שמיני וכו' וכ"ש לענין נותן טעם לפגם דאנו מחמירין בפסח כמ"ש בסי' תמ"ז סעי' יו"ד דמותר להשהותו ביו"ט האחרון דקיל הוא מתערובת דמשהו ט"ז ס"ק י"א. מש"ז או' י"א. חק יוסף או' כ"ד. מק"ח שם.

א

קכב) שם. מותר להשהותה וכו' אבל בחמץ גמור אפי' ביו"ט אחרון אסור. מ"א ס"ק י"ד. ח"י או' ל' א"ר או' י"ט. חק יוסף שם. מק"ח שם. ח"א שם. ועיין משפטו לעיל סי' תמ"ו סעי' א' וסעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קכג) ואם נתערב בח' של פסח חמץ פחות מס' באינו מינו דטעם כעיקר ד"ת לדידן י"ל דאסור לשהות דלא הוי רק חד דרבנן ואם שהה במזיד בח' צ"ע בזה דאפשר בחמץ גמור בלי תערובת אסור בח' בחמץ שעבר הפסח לא כה"ג ומ"מ הא ודאי י"ל בפחות מס' באינו מינו דרשאי בח' למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל אם נתערב במינו ברוב הוי ג"כ תרי דרבנן ומותר להשהותו. ואם נתערב נוקשה פחות מס' בשמיני ש"פ לדידן נוקשה דרבנן מותר להשהותם כאמור. א"א או' י"ד.

א

קכד) [סעיף יא'] אם נמצאת חטה בקועה וכו' ה"ה שאר חמשה מיני תבואה. א"ר או' ך'.

א

קכה) שם. אם נמצאת חטה בקועה וכו' ולפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל בהגה סעי' ט' דנוהגין לאסור אעפ"י שלא נתבקעה הכא נמי אעפ"י שלא נתבקעה אלא שנתרככה. וכ"כ הר"ז או' ל"ו. ועיין לעיל או' ק"ו. ודוקא לענין אכילה אבל בהנאה יש להקל בהפ"מ בלא נתבקע אף בלא נטילת מקום. מ"ב או' מה.

א

קכו) שם. אם נמצאת חטה בקועה וכו' ובענין חטה בקועה לדעת הרא"ש פ' כ"ש והביאו הטור בסי' זה שאינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ יעו"ש וכ"כ הלבוש בסעי' ט' דאפי' נתבקעו ממש אינו חמץ גמור מה"ת אלא הם קרוב להחמיץ והם חמץ גמור מדרבנן ואוסרין כל התבשיל במשהו ואם לא נתבקעו ממש אינם חמץ גמור אפי' מדרבנן יעו"ש אמנם מדברי הרמב"ם פ"ה משמע דבנתבקעו הוי חמץ גמור מה"ת יעו"ש וכ"כ ב"ד סי' רל"ד נראה בענין זה ג' סברות דלהרא"ש אפי' נתבקע ממש אינו חמץ גמור ולהרי"ף נתבקע ממש הוי חמץ גמור ולא נתבקע. הוי ספקא דאו' ולהרמב"ם נתבקע הוי חמץ גמור ולא נתבקע הוי דרבנן יעו"ש. וכ"ז לשמואל אבל למר עוקבא אפי' בלא נתבקעו כמ"ש לעיל או' ח"פ יעו"ש.

א

קכז) שם. כדי נטילת מקום. דהיינו כעובי רוחב אצבע כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' טו"ב יעו"ש. וא"כ אם נמצא ברקיקין הדקין שלא היו מתחלה כשרדדו אותם אלא כעובי רוחב אצבע צריך לאסור כל אותו רקיק.

א

קכח) שם. כדי נטילת מקום וכו' דמחמת דוחק הלישה במקום שנגע החטה פולט כדי נטילה. מש"ז או' י"ב. ר"ז או' ל"ו.

א

קכט) שם. ויש מי שאוסר כל העיסה וכו' זהו סברת הרשב"א בתשו' סי' קע"ו שכתב כיון שאיסור תערובת חמץ במשהו י"ל שאסרה את הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה אלא כאן וכאן דרך גלגולה של עיסה ואין לומר בכי הא כאן נמצאת וכאן היתה ועוד שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל יעו"ש. והב"ד ב"י. מ"א ס"ק ט"ו. ומ"ש או אותה מצה הוא דעת קצת גדולים שכתב הטור בשם הרא"ש.

א

קל) שם. ויש מי שאוסר כל העיסה וכו' פי' כל העיסה כשנמצא הגרגיר בעיסה אבל שאר עיסות מותרין וליכא למיחש שמא הגרגיר היה במים שנילושו בו כל העיסות דישראל משמרין מימיהן יפה. ועוד דאמרינן כאן נמצא כאן היה ולא מחזקינן איסורא ממקום למקום כמו דק"ל דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. עו"ש או' י"א.

א

קלא) שם. אם לא במקום הפ"מ וכו' ולמעשה אף בהפ"מ דברי הרשב"א נראים עיקר וכל שנמצאת חטה בקועה בעיסה נאסרת כל העיסה ואם במצה אמרינן כאן נמצאת וכאן היתה ואותה המצה אסורה והשאר מותרות. פר"ח. וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט דגהגו להחמיר בעיסה שנמצאת חטה בתוכה לאסור כל העיסה יעו"ש. מיהו השו"ג או' כ"ב כתב לדידן אין לנו אלא כפסק מרן ז"ל דאפי' נמצאת בעיסה כל העיסה מותרת בשעת הדחק בנטילת מקום ואין לך שעת הדחק גדול מזה ליקח חטים ולטחון אותם ולרקד הקמח וללוש שנית ולכן שרינן ליה בנטילת מקום ונסתייע מתשו' ב"ד סי' רל"ו יעו"ש אבל הזכ"ל כתב על דברי השו"ג הנז' דאינו סיוע דהרב ב"ד מיירי בחטה שאינה בקועה עכ"ל וא"כ נראה דגם דעת הזכ"ל כדברי הפר"ח והכנה"ג. ועיין עוד לקמן או' קל"ד.

א

קלב) ומיהו מסתברא לי דאף לדעת הרא"ש אם המים שמורים שלשו העיסה שנמצאת בה חטה נשארו קצת מים שנשארו חטה אחרת הרי הורע כחן של מים ולא שייך מ"ש הרא"ש שישראל רגילים יפה לשמור המים שמורים דאף לדעתו יש לאסור כל העיסה. דמסתמא החטה היתה במים ונתחמצה ואסרה כל העיסה פר"ח שם. חמ"מ או' יו"ד. ח"א כלל קכ"ב או' ד'.

א

קלג) ודע דכ"ז מיירי בתוך הפסח דאל"כ הרי דעת המחבר (בסי' תמ"ז סעי' ד' ועי"ש) שאינו חו"נ והכל שרי. פר"ח שם זכ"ל שם. והיינו דלמ"ד אינו חו"ן אפי' שלא בשעת הדחק ואפ' בלא נטילת מקום שרי קו"פ דהא נתבטל בס' שו"ג שם. ועיין לקמן או' קמ"ח וקמ"ט.

א

קלד) שם הגה. וכן נוהגין תוך הפסח וכו' עיין ח"י או' ל"א שכתב דאם לא נתבקעה החטה רק שנתרככה אין לאסור אלא דוקא באכילה ולא בהנאה והמיקל אף באכילה לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקע יש להקל בצונן בהפ"מ די"ל דאף מ"ש הרב בהגה וכן נוהגין קאי אדברי המחבר דהיינו דיש להקל בהפ"מ או בשעת הדחק וכן נ"ל עיקר עכ"ל מיהו החמ"מ או' י"ב השיג על דברי ח"י הנז' וכתב דדעת מור"ם ז"ל בהגה לאסור אפי' בהפ"מ ושעת הדחק ולכן כתב דאף בהנאה אסור וכ"ש באכילה יעו"ש אמנם הר"ז או' ל"ו פסק כדברי ח"י דבהפ"מ או שעת הדחק אף בתוך הפסח יש להתיר באכילה ע"י נטילת מקום יעו"ש וכ"כ מ"ב או' מ"ח דאף דמסתימת הרמ"א משמע דאוסר כולה אפי' בהפ"מ מ"מ בנתרככה ולא נתבקע אפשר דיש להקל בהפ"מ ע"י נטילת מקום עכ"ל.

א

קלה) שם שם הגה. וכן נוהגין תוך הפסח וכו' עיין לבוש שחלק על דברי מור"ם הנז' ופסק להקל כדברי הרא"ש דאפי' בחטה בקועה ובתוך הפסח אם נמצאת בעיסה או במצה שאינה אפויה דיה בנטילת מקום ורק אם נמצאת במצה אפויה נוהגין להחמיר לאסור את כל המצה יעו"ש, אמנם רש"ל בתשו' סי' ע"ט והב"ח והמי"ט והט"ז ס"ק י"ג הסכימו לפסק מור"ם ז"ל משום דע"י הלישה מחמצה ויהיב טעמא במשהו יעו"ש והב"ד א"ר או' כ"א וכתב והכי נוהגין ודוקא בנתרככה עכ"ד. וכן הסכים העו"ש או' י"א כפסק מור"ם ז"ל. וכתב החמ"מ או' יו"ד דלזה הסכימו כל האחרונים יעו"ש.

א

קלו) שם בהגה. בין שנמצא בה אפויה וכו' וכתב בס' בני דוד הלכות חו"מ בענין שנמצא במצות שמורות אפויות חטים בקצת מהם ונודע שלא היו בתוך המים רק המדקדק נתנה בטעות קומץ חטים בתוך הקמח שלשו המצות יש להחמיר ולאסור כיון שנמצא כמה חטים יש לחוש שנתבקעו מהם ואף אם נודע שלא היו בקועות יש לחוש שמא לא נקלה יפה באור ושוב יבואו במרק יעו"ש. שע"ת או' ך'.

א

קלז) שם בהגה. ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה. פי' דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם וא"כ אם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר א"כ נראה שהיתה במים ובעיסה וא"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ י"ל שמא היתה במקום אחר בלועה ממים ונפלה עתה לתוך המצה. ונ"ל דהכל לפי הענין דאם יש במה לתלות תולין דלעולם תולין במצוי בין להקל בין. להחמיר ולא מיקרי ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה כמ"ש ביו"ד סי' נ"ה. מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' ל"ב. חק יוסף או' כ"ו. מק"ח או' ך' חמ"מ או' יו"ד. ר"ז או' ל"ח. מ"ב או' מ"ט.

א

קלח) ומי שיש בידו עיסה וחתך ממנה מצית ונתן לאחרים ונשאר מצה אחת בידו ונמצא עליה חטה אסורים כולם דאמרינן שמא היתה עליה קודם לכן דדוקא ממקום למקום לא מחזקינן איסורא. ולפי דברי הב"ח דחשיב ליה לס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל שהיה מקודם שמא לא נתחמצה א"כ לעולם הוי מותר מטעם זה ול"נ דהאי ספק לא נתחמצה לא הוי ספק דהוי חסרון ידיעה כמ"ש הפו' ביו"ד. מ"א שם. וכן הסכמת הט"ז ס"ק י"ד. ח"י שם. חק יוסף שם. חמ"מ שם. וכ"כ הר"ז או' ט"ל אלא שכתב דאם אין החטה בקועה אעפ"י שנתרככה יש להתיר למכור שאר המצות לעכו"ם כיון שיש כאן הרבה צדדין להקל יעו"ש, וח"א כלל קכ"ב או' ד' כתב דאם לא נתבקעו ממש בהפ"מ יש להתיר בהנאה יעו"ש. מיהו הא"ר או' כ"ב כתב על דברי מ"א הנז' אע"ג דבעלמא איכא דסברי דלא עבדינן ספק בחסרון ידיעה הכא באיסור צונן יש לסמוך עליו ועוד דמשמע בטור דספק נתחמצה חטה לא הוי חסרון ידיעה אלא דא"א לידע יעו"ש. וכתב במ"ב או' מ"ט דבהפ"מ יש לסמוך על דברי הב"ח ודעמיה שהתירו בשאר מצות יעו"ש. ועיין לעיל או' קל"ד.

א

קלט) ודע דאף לדעת מ"א היינו דוקא כשנמצאת החטה באותה מצה שעודה בידו באותו מקום שחתך ממנה שאר המצות אבל אם אחר שחתכה נטל מה שנשאר בידו למקום אחר ושם נמצא חטה עליה אותה מצה לבדה אסורה והשאר מותרות דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא וכו' ובמקום זה נפלה החטה ולא היתה בה מקודם לכן. וכן הדין בכרוב שכתוב אח"ז שאם נמצא חטה בחבית אף מה שבקערה אסור ה"ד שהחבית במקומה עומדת במקום שלקחו ממנה הכרוב בקערה וכן כל כה"ג באלו הדינים שיתבארו. חמ"מ או י"ד והביאו מ"ב בשער הציון או פ"ז.

א

קמ) ונראה פשוט כל שנמצא החטה על חתיכת העיסה שהיא בידו ועדיין לא גיבלה וגלגלה כיון דאמרינן כאן נמצא א"כ עדיין לא נתנה טעם בזו החתיכה ומותרת והיינו אם נמצאת על החתיכה מלמעלה ואפי' דבוקה בעיסה אבל אם נמצאת בתוך העיסה יש לאסור כל העיסה דאם נאמר בזו החתיכה נפלה כיון שעדיין לא גיבלה על החתיכה מיבעי ליה לאשכוחי ולא בתוכה אלא ודאי שהיתה בעיסה השלימה וא"כ נאסרה כל העיסה ולא שייך בזה לומר כאן נמצא וכו' חמ"מ אר י"ג והביאו מ"ב בב"ה.

א

קמא) מעשה בא' שלקח מהחבית כרוב בקערה והוליכו לבית אחר (ל"ד אלא אפי' באותו בית כיון שהוא מקום אחר. ח"א) ושם נמצא חטה עליו והתיר הכרוב שבחבית דאמרינן כאן נמצא כאן היה. מהר"ם מלובלין סי' ע"ח. אבל אם נמצא חטה בחבית אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא החטה היתה קודם לכן בחבית. מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' ל"ב. חמ"מ או' יו"ד. ר"ז או' מ' ח"א כלל קכ"ב או' ז' ועיין לעיל או' קל"ח.

א

קמב) וכל זה כשהחטה מבוקעת אבל אם לא נתבקעה החטה יש להתיר מה שבחבית אם יש שם הפ"מ מכח ס"ס שמא נפלה שם תוך מעת לעת ואם תמצא לומר נפלה קודם לכן שמא לא נתרככה עד תוך מעל"ע. ר"ז או, מ"א ועיין לקמן או' קנ"ט.

א

קמג) וכל זה כשנמצא החטה בתוך הציר שבחבית אבל אם נמצא ע"ג חתיכת כרוב ואין הציר עילה על גבה יש להתיר שאר הכרוב שבחבית. א"ר או' ל"ח. ר"ז או' מ"ב. ח"א שם. ועיין בא"ר שם שכתב עוד חילוקי דינים בזה והביאו ח"א שם.

ב

קמג) ואם לא היה שם מים רק ציר מהכרוב עצמו הוי מי פירות ומעט מלח אין אוסר כבסי' תס"ג. א"א או' ט"ז ואו' ל"ג. ועיין לעיל סי' תס"ג סעי' ב' ודוק.

א

קמד) שם בהגה כאן נמצא וכו' כלי שנתבשל בו בפסח ועירה ממנו לכלי אחר ובכלי אחר נמצא חמץ אז אם היה ס' בכל התבשיל נגד חמץ הנמצא יש להקל בתבשיל הנשאר בכלי ראשון ואם אין ס' דאיכא איסור דאורייתא יש להחמיר. שו"ת ושב הכהן סי' ו' וכה"ג כתב בשו"ת פנ"י כת"י באחד שהוציא משקין מן החביות בפסח לתוך הכלי והכלי לא נבדק ואח"כ מצאו גרגיר חטה בכלי אז מה שבחביות לא נאסר יעו"ש. שע"ת או' כ"א.

א

קמה) שם בהגה. כאן נמצא וכו' היכא דליכא ס"ס אינו מועיל כאן נמצא וכו' וכן היכא דאיכא רגלים לדבר לא אמרינן כאן נמצא וכו' בית הרואה יעו"ש. והביאו הזכ"ל על סעי' י"ב.

א

קמו) שם בהגה. ואם נמצאת בעיסה וכו' ואם נמצאו ג' חטים בחד מצה לא מחזקינן להו אף בשאר מצות משא"כ אם בג' מצות נמצאו חטים שבאו מג' עיסות בודאי יש להחזיק הנותרים דקשה לומר בשלשתן דמעלמא אתו ובפרט נמצאו הרבה אין כאן היתרא לאכילה לא ע"י בישול ולא בעין ואפי' אם מפרר קודם פסח לא מהני הביטול ברוב אבל להשהותו מותר. עולת שמואל סי' מ"ה יעו"ש. פ"ת.

א

קמז) שם בהגה. ודוקא תוך הפסח. שאז איסור חמץ במשהו. והטעם שנאסרת כל העיסה עיין לעיל או' קכ"ט.

א

קמח) שם בהגה. אבל קודם פסח וכו' ולמ"ד חוזר וניעור אין לחלק בין קו"פ לתוך הפסח. פר"ח. והיינו דאזיל לטעמיה דס"ל דאף בטעמו ולא ממשו אמרינן חו"נ אבל יש פלוגתא בזה דאיכא דס"ל בטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' נ"ט יעו"ש.

א

קמט) שם בהגה. אבל קו"פ אין אוסרין רק כדי נטילה. ואעפ"י שע"י הלישה המים מחמצה ויהיב טעם בכולו וא"כ ליבטל בס' ולא ליבעי נטילה מ"מ לא אמרינן הך סברא דע"י לישה מתמצה וכו' אלא להחמיר אבל לא להקל להתיר בלא נטילה. ב"ח. וכ"כ המק"ח או' כ"א דאפי' במצה אפוייה ואפי' איכא ס' בעינן כדי נטילה. ועיין באו' שאח"ז.

א

קנ) וה"ה במצה אפויה בע"פ אינו אסור כ"א כדי נטילה ב"ח. מ"א ס"ק י"ז. חק יוסף או' כ"ז. ר"ז או' ל"ו. ח"א כלל קכ"ב או' ד' ועיין לעיל סי' תס"א סעי' ה' והיינו כשלא חממוה משנכנס הפסח בעוד החטה שם דאם חזרו וחממו המצה בערב חוזר ונ"ט בפסח עצמו ואוסר במשהו. ב"ח. ועיין לעיל סי' תמ"ז סעי' ג' ובדברינו לשם או' נ"ו.

א

קנא) [סעיף יב'] אם מלגו תרנגולת וכו' אע"ג דביו"ד סי' ס"ח סעי' י"א אוסר לכתחלה למלוג אפי' בכלי שני הכא מיירי שנמלח מקודם ע"ג הנוצה והודח. מש"ז או' י"ג. מ"ב או' נ"ב.

א

קנב) שם. אם מלגו תרנגולת וכו' כ"כ במרדכי הארוך פ' כ"ש ומסיק שם וגם הכלי אשר הרתיחו בו המים וגם הכלי ששפכו בו המים הם מחומצים יעו"ש. והביאו הב"ח וכתב דמשמע מהכא דאפי' כ"ש אוסר דהא מליגה בכ"ש ואפ"ה אסר ראב"ן התרנגולת וכל הכלים יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ח"י. עו"ש או' י"ב וכתב הטעם משום דלענין חמץ ק"ל להחמיר דניהו דכ"ש אינו מבשל אבל מבליע ומפליט במשהו. וכן הסכים ח"י או' ל"ג לאסור גם בכ"ש אם היד סולדת בו כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' ג' בהגה יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' כ"ב. וכ"ה דעת הפר"ח לאסור גם בכ"ש. א"ר או' כ"ד מאמ"ר או' ח' ומיהו עיין לקמן בהגה שמחלק בין אם היתה החטה שלימה או שבורה ובדברינו לשם בס"ד.

א

קנג) שם. גרעין חטה בקועה וכו' אפשר מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעי' ט' לאסור אפי' אינה בקועה משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי ח"י או' ל"ד. אכן הט"ז (ס"ק ט"ו) כתב דהרב לשיטתו אזיל לאסור אפי' אינה בקועה כל שנתרככה אך כאן באינה בקועה דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרינן אלא בחד ספיקא כההיא דסעי' ט' יעו"ש והב"ד ח"י שם. מיהו דעת הח"י להקל למכור לעכו"ם גם בההיא דסעי' ט' כמ"ש לעיל או' ק"ד יעו"ש. ועיין במ"ב או' נ"ג שכתב דהסומך להתיר בזה בנתרככה בכלי שני אף לאכילה לא הפסיד ואם לא נתרככה אפי' אם היתה המליגה בכלי ראשון ג"כ מותר יעו"ש.

א

קנד) שם. אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה ובלעה התרנגולת מן המים. טור בשם ראב"ן. דלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש סעי' י"א אבל במקום א' כגון במליגה דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה. מ"א ס"ק ח"י. ח"י או' ל"ה. חק יוסף או' כ"ט. מק"ח או' כ"ד. ביאורי הגר"א.

א

קנה) שם. אסורה התרנגולת. ונראה פשוט דאם המים משנשאבו היה להם חזקה שלא היה בהם חטה כגון שנשאבו ע"י מסננת התרנגולת מותרת דהעמד המים על חזקתן ואימור השתא הוא דאיתרע. נה"ש או' י"א. ואע"ג דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כשמדיחים אותם לא נשאר בתוכם כלום ובפרט לצורך פסח כמ"ש המ"א ס"ק ח"י וע"כ אמרינן השתא הוא דאיתרע ר"ל שהסירו התרנגולת מן המים.

א

קנו) שם. ואם נמצאת חטה בקועה וכו' עיין לעיל סי' תמ"ז או' ן'.

א

קנז) שם. ואין בו כדי ליתן טעם שהמים צוננים וכו' ר"ל דתרתי בעינן שיהא יותר מס' ושיהיו המים צוננים. באה"ג. וכ"כ מ"א ס"ק י"ט. מיהו בביאורי הגר"א כתב דלדיעה זו מטעם שהמים צוננים לבד הוא מתיר ואעפ"י שאין בו ס' יעו"ש. וכ"כ מגן האלף או' ט"ז.

א

קנח) שם. ובישלו באותו מים וכו' מיהו לכתחלה יש להחמיר שלא לבשל או ללוש בהן. לבוש.

א

קנט) שם. או לשו עיסה מותר. אם ידוע שנשרה החטה מעל"ע במים אסור דכבוש כמבושל. כ"כ הפר"ח לדעת הטור שהוא פסק הש"ע. וכ"כ הב"ח. פרישה או' ט"ו. א"ר סי' תמ"ז או' ט"ו. חמ"מ או' ט"ו. מיהו הנה"ש או' י"א כתב דמסתמיות דברי הטור משמע שהתיר אפי' אחר מעל"ע יעו"ש. והמ"א ס"ק י"ט כתב דאף אם יש לספק שנשרה מעל"ע ג"כ אסור מדינא יעו"ש וכ"כ הר"ז או' מ"ז. ומ"מ בחטה שאינה בקועה רק שנתרככה אין להחמיר בספיקה. ואפי' בחטה בקועה דוקא כשנמצאה החטה ואח"כ בשלו באותן מים אבל אם נמצאת החטה במים אחר שבשלו יש להקל באיסור משהו דס"ס הוא שמא נפלה החטה אח"כ ואת"ל מקודם שמא לא נשרה מעל"ע במים ולא הוי כבוש דמותר לדיעה זו בצונן ואפי' לדעת היש מי שאומר דאוסר בצונן תוך הפסח עכ"פ במקום הדחק או הפ"מ אין להחמיר. מ"ב או' נ"ה. ועיין לקמן או' קע"ה.

א

קס) אבל בפרוסת חמץ אף אם לא נשרה במים מעל"ע נ"ל שאסורים המים לפי שהפרוסה מתפררת פירורין דקין בתכלית ונמסים ואפי' סינון לא מהני. פר"ח. וכ"כ המ"א שם דבלחם יש להחמיר משום דעשוי להתפרר. וכ"כ א"ר שם. ח"י או' ל"א. ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ב או' י"ז. ומ"ש השו"ג או' כ"ו דאפי' שרוי החמץ מעל"ע בתוך הפסח נמי מותר לדעת מרן וכן בפרוסת פת שנפלה למים מהני סינון וכו' יעו"ש כתב עליו הזכ"ל דאין דבריו מחוורין ואין לסמוך עליהם היפך כל הפו' יעו"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' צ"ג וצ"ז.

א

קסא) יש ליזהר למי שמשתמש מבארות בפסח שאין נזהרין מהם כל השנה ובפרט מבארות של עכו"ם שיש לחוש שמא יש חמץ בבור שיש לסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב. כ"כ האגור בשם מהר"י מולין. והביאו ב"י בססי' זה. ח"י או' מ"ה. חמ"מ או' י"ד. ר"ז או' מ"ח. מ"ב או' ס"ז. וכתב שם הר"ז אבל מעיקר הדין אין מחזיקין איסור מספק. ועיין לעיל סי' תנ"ה או' ל"ג.

א

קסב) שם. ויש מי שאוסר אם הוא בתוך הפסח. דס"ל דעכ"פ גם צונן נותן טעם משהו אלא דבשאר אוסורין אין משהו אוסר משא"כ חמץ בפסח. מחה"ש ס"ק י"ט. ועיין באו' שאח"ז.

א

קסג) שם ויש מי שאוסר וכו' כ"כ ב"י לפי הכרעתו בדברי הטור שהקשה מיניה וביה וכתב לחלק בין קו"פ לתוך הפסח יעו"ש. מיהו הט"ז ס"ק י"ב יישב דברי הטור בענין אחר וע"כ כתב שם ובס"ק ט"ז דמותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ח דבצונן ליכא בליעה כלל. וכ"כ בית יהודה סי' י"ד. וכ"כ בס' משפטים ישרים ח"ב סי' נ"א. והמ"א ס"ק י"ט כתב שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר אבל מהר"ש מאוסטרא כתב למהר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגין רוב העולם ובקראקא וסיים דבבשר דאית ביה פילי (בקעים) אסור מדינא בצונן (דא"א בהדחה. ח"א כלל קכ"ב או' ט"ו) ובשאר צונן תלוי במנהג או לפי ענין שעת הדחק יעו"ש. והב"ד ח"י או' ל"א. חק יוסף או' ל' ומ"ש לפי ענין שעת הדחק ר"ל דאפי' במקום שנוהגין לאסור בשעת הדחק יש להקל. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב דעת האוסרים דדעתו לחוש להם רק לכתחלה יעו"ש. וא"כ ה"נ דעת הש"ע להקל בשעת הדחק. וכ"ז אם לא נשרה שם החטה מעל"ע כמ"ש לעיל או' קנ"ט יעו"ש.

א

קסד) שם הגה. ויש מי שמתיר אפי' במליגת תרנגולים וכו' דס"ל דאע"ג דעיקר החמץ מדאורייתא מ"מ איסור משהו לא הוי אלא מדרבנן ולפיכך תלינן לקולא שאח"כ נפל החמץ במים. פר"ח. ביאורי הגר"א. ואע"ג דרמ"א לא ס"ל כן כתב זה הדעת כאן משום שבצונן או בהפ"מ סומך על דיעה זו כמ"ש אח"כ בסמוך. ביאורי הגר"א.

א

קסה) שם בהגה, ויש מי שאוסר בשאר בשר. בכה"ג שהניחוה בחמין אחר המליחה וההדחה ואחר שלקחוה משם נמצא שם חטה בקועה מחזיקין מזמן לזמן ואמרינן שהיתה שם החטה מקודם שלקחו הבשר. מ"ב או' נ"ח.

א

קסו) שם בהגה. ומתיר בתרנגולת מכח ס"ס. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה והחולקים ס"ל דדוקא לענין טומאה מהני עיכול ולא לענין איסור כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ג בב"י וכ"מ שם בש"ע. מ"א ס"ק כ"ב. ומ"ש והחולקים ס"ל וכו' ר"ל דעת הש"ע בריש סעי' זה שאוסר. ועיין לקמן או' רכ"ט.

א

קסז) שם. בהגה. או בחטה שלימה וכו' פי' כיון דשלימה היא מסתמא לא נתעכל ומשמע אפי' ידוע בבירור שנפל החטה מהזפק אפ"ה כיון דשלימה היא לא חשיב כמעוכל ותורת אוכל עליו ומחמצת. עו"ש או' י"ב. וכן אם נתרסקה קצת לא חשיבה כמעוכלת. ט"ז ביו"ד ססי' פ"ג והב"ד האחרונים.

א

קסח) שם בהגה. אבל אם היו צוננים ושרו שם תרנגולים וכו' צ"ל דלאו דוקא נקט תרנגולים דהא מיירי הכא בחטה שלימה דליכא למימר נתעכלה א"כ אין חילוק בין תרנגולים לבשר דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר אין אוסרין הבשר. מ"א ס"ק כ"ג. והעו"ש או' י"ג כתב לרבותא נקט תרנגולים אעפ"י שמוחזקת בגרעין של חטים ושל שעורים אפ"ה אין להחמיר מספק דאמרינן כאן נמצא כאן היה ולא מחזקינן איסורא למפרע ומכ"ש שאר בשר והטעם שמקילין בצונן דהא בלא"ה הרבה פו' ס"ל דצונן אינו מניח להחמיץ ואינו מבליע אפי' משהו עכ"ל. והב"ד ח"י או' מ' וכ"ה דעת האחרונים דאין לחלק בזה בין בשר לתרנגולים.

א

קסט) שם בהגה. אין לאסור מספק. משמע אבל אם בודאי היתה החטה שם בשעה שהיה הבשר שרוי במים יש לנהוג כדעת היש מי שאוסר בצונן בתוך הפסח. ועיין לעיל או' קס"ג.

א

קע) שם בהגה. אפי' במליגה יש להתיר מכח ס"ס וכו' מיהו הב"ח החמיר בדינים אלו דס"ל דשבורה לא הוי כמעוכל ולא הוי ספק וכתב להשיג על דברי הרב בהגה יעו"ש. אבל הט"ז ס"ק י"ז מסכים לדברי מור"ם ז"ל וכן הסכים בס' א"ז ובספרו א"ר או' כ"ח. וכן הסכים ח"י או' מ' וכ"כ ח"א כלל קכ"ב או' י"ב דמנהגינו ע"פ מור"ם ז"ל יעו"ש. והפר"ח כתב ולענין דינא משום חומרא דחמץ יש לחוש לכל הסברות לכתחלה והיכא דליכא הפ"מ אבל בשעת הדחק או איכא הפ"מ יש להתיר אפי' במליגת תרנגולים וכיוצא כל שיש לתלות שאח"כ נפל לשם תלינן לקולא באיסור משהו דהוי מדרבנן דלא כהב"ח אלא העיקר כדברי מור"ם בהגה וכן ראיתי להורות עכ"ד.

א

קעא) שם בהגה. מיהו אם נתערבו התערובת וכו' פי' אף בבשר או בחטה שלימה בתרנגולת שיש ספק א' מותר בהפסד ומשמע בד"מ דוקא התערובת אבל לא אותו התבשיל ומשמע שם דאף בתערובת טעמא דסמכינן בזה על הרשב"א ומהרי"ב הנ"ל דאמרינן כאן נמצא וכו' גם מזמן לזמן אבל בספק אחר אסור אפי' בהפסד ותערובת. א"ר או' כ"ח והביאו הזכ"ל.

א

קעב) שם בהגה. ויש להתיר שאר תבשילין וכו' הנה פסק הרמ"א כפי הנראה הכין הוא כל ס"ס שיש במשהו דרבנן מתירין הא ספק א' לא אף בדרבנן ואם יש הפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יש להתיר שאר תבשילין משמע הא אותו תבשיל אף בהפ"מ אסור בספק א' דרבנן. א"א או' כ"ג.

א

קעג) שם בהגה. שנשרה במים. פי' אעפ"י שנמצא החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו אפ"ה הוי ספיקא איסור דרבנן דהא יש מתירין בצונן ולכן יש להתיר שאר תבשילין. מ"א ס"ק כ"ד. והב"ד הזכ"ל ושאר האחרונים. וכ"כ חק יוסף או' ל"ה על דברי מ"א הנז' דנכון הוא. ועיין ח"י או' מ"ב ובאו' שאח"ז.

א

קעד) שם בהגה. או נמלג. פי' ואח"כ נמצא החטה דאיכא למימר עתה נפל. מ"א ס"ק כ"ה. וכ"כ א"א או' כ"ד דמ"ש הרב בהגה נשרה או נמלג לא בחדא מחתא הוא דנשרה בצונן ומצאו גרעין בעודו הבשר שם דיש ספק א' דשמא צונן אין מפליט ומבליט כלל אף בלחם חמץ. ונמלג בכ"ר ומצאו אח"כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר משם בתרנגולת או בשאר בשר דיש ספק עתה נפלה מותר בספק א' דרבנן בהפ"מ ומניעת שמחת יו"ט עכ"ל. והמחה"ש כתב דאפי' נמצאת החטה אחר המליגה כשהתרנגולת במים כשהוא מצונן ג"כ מותר דשמא נפלה שם כשהיה צונן יטו"ש וכ"כ ח"א כלל קכ"ב או' י"ב דבין נמצא לאחר שנטלו התרנגולת או שנצטנן והגרעין שלימה דהתבשיל אסור מ"מ התערובת מותר דסמכינן לומר עכשיו נפל יעו"ש.

א

קעה) ואם נמצא החטה או החמץ אחר שכבר בישל באותן המים נראה דבחטה אפי' נתרככה יש להתיר אפי' באכילה משום דאיכא ס"ס ספק שמא עתה נפלה במים ואפי' את"ל כבר נפלה שמא לא נתרככה אלא עכשיו אבל בחמץ או עיסה שנתחמצה דליכא אלא חד ספק התבשיל אסור אף להשהות אלא צריך שריפה בחו"ה. ב"ח. והב"ד העו"ש או' י"ג וכתב אעפ"י דלדין יש תשו' אין להקל מאחר שכבר הורה זקן והוא שלא יהיה מניעת שמחת יו"ט עכ"ל וכ"כ א"ר או' כ"ט דבזה דמים צוננים דהרבה מקילין יש לסמוך על רמ"א בהפסד ומניעת שמחת יו"ט להקל ולומר עתה נפלה ולהתיר אף התבשיל עצמה עכ"ל ומ"ש עוד שם העו"ש בשם הב"ח ככר כתבנו לעיל או' ק"ט דהסכמת האחרונים כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש.

א

קעו) מעשה באחד שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם הים בתוך המצה או בתוך התרנגול התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהיה קודם שמא נתעכלה (וכגון שהחטה שבורה) אבל אם היה במצה ע"כ היתה בתוכה בשעת אפייה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל ויורד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהיה בתרנגול כמ"ש ביו"ד סי' קי"א בשתי קדרות בא' יש בו ס' דתלינן באותו שיש בו ס' ושניהם מותרים ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותה מצה ממקום שנטל החתיכה. ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר (וה"ה בתרנגול וחטה שלימה. א"ר וח"א) ג"כ שרי דלא מחזיקן איסורא ממקום למקום ואמרינן השתא נפל על הבשר בעודו צינן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היתה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח. ואם נאמר דהוי ס"ס ספק היה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהיה במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרינן אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה אם נאפה אם לאו. מ"א סק"ה. ח"י או' מ"א. א"ר או' כ"ח. חק יוסף או' ל"ו. חמ"מ או' י"ב. ר"ז או' מ"ג מ"ד מ"ה. ח"א כלל קכ"ב או' י"ד.

א

קעז) ואם בישלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטנן ונמצא ע"ג חטה אמרינן עתה נפלה דלא מחזקינן איסור ממקום למקום. מ"א שם. ח"י שם. ונראה דמיירי שנצטנן קודם שהעמידו למקום אחר. א"ר שם. וכ"כ החמ"מ שם.

א

קעח) עורב שהביא כף מלוכלך בשומן ונפל הכף לקדירה ומחמת ספק חלב היה ס' אך מחמת ספק חמץ במשהו דשמא לקחו מבית עכו"ם כתב בתשו' שער אפרים סי' ה' כיון דהיתרא שכיח טפי י"ל דמותר אבל יש לחלק בין עיר שרובא עכו"ם או רובא ישראל יעו"ש והב"ד השע"ת או' ל' והביא סמוכות להתיר מטעם אחר יעו"ש.

א

קעט) [סעיף יג'] אם הגעילו יורה מחומצת וכו' ומיירי קודם זמן איסורו, ב"ח. מ"א ס"ק כ"ו. חק יוסף או' ל"ז. ער"ה או' ח"י ועי"ש מ"ש על דברי הפר"ח. נה"ש או' ט"ז. חמ"מ או' י"ד. ר"ז או' מ"ו. ח"א כלל קכ"ב או' י"ט. ועיין לבוש ומ"ש עליו הב"ד סי' רל"ה.

א

קפ) שם. בת יומא. אבל אם אינה בת יומא אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קו"פ והם אינם ב"י כמבואר לעיל סי' תנ"ב. ח"י או' מ"ג. מק"ח או' כ"ח. ער"ה שם. ח"א שם. והר"ז שם כתב דדוקא אם נפלו לבור מימי הבור מותרים באינה ב"י אבל קודם שנפלו לבור אסור להשתמש בהם יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"ב או' ס"ב.

א

קפא) שם. בתוך הפסח וכו' אבל אם ירדו קו"פ מתבטל הוא בס' ושוב אינו חו"נ לדעת כמה גדולים כמ"ש בסי' תמ"ז ב"י. לבוש. מיהו הב"ח כתב מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר אין ראוי לשאוב מזה לכתחלה אבל אם בישלו באותן המים לא נאסר התבשיל בדיעבד יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ך' עו"ש או' י"ד. והט"ז ס"ק ח"י כתב דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קו"פ דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעלה מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ומתבטל קו"פ אבל תוך הפסח אין חילוק יעו"ש. אבל ח"י או' מ"ד כתב אע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קו"פ הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא ואין לאסור בדיעבד יעו"ש. והב"ד א"ר או' ל"א. מק"ח או' כ"ט. ר"ז או' מ"ו. ח"א כלל קכ"ב או' י"ט. מיהו המש"ז או' ח"י כתב דדוקא אם בישלו בדיעבד ויש הפ"מ יש לסמוך אנ"ט בר נ"ט להתירא יעו"ש.

א

קפב) ומ"ש שם הט"ז להתיר במע"ד שנמצא בו חטה כבר השיגו עליו המאמ"ר או' כ"א והנה"ש או' ט"ז יעו"ש. ועיין מש"ז או' ח"י שכתב דאפי' בהפ"מ ומניעת שמחת יו"ט לא מלאו לבו להתיר בשתייה רק בשהייה או למכרו לעכו"ם יעו"ש.

א

קפג) שם. בשביל שנתערבו. פי' אף להמתירין בצונן הכא אסור בשביל שנתערבו. מ"א ס"ק כ"ח. ח"י או' מ"ה. חק יוסף או' ט"ל. מק"ח או' ל'.

א

קפד) בור שנפלו בו איזה חטים מקודם פסח ועברו ימים בנתיים והעידו כי מלאו מים הרבה וסננו ולא מצאו דבר אעפ"כ הנכון דהסובר כמ"ד חו"נ לא ילוש מאותו בור. פה"א ח"א דף ט"ל ע"ב. והב"ד הזכ"ל על סעי' י"ב.

א

קפה) אם נמצא גרעיני תבואה בבאר מים בפסח כתבו האחרונים שראוי ליזהר בכל מה דאפשר שלא להשתמש באותן מים בפסח אפי' להמתירין בצונן דשמא נכבש בתוכו מעל"ע והוי כבוש ומ"מ אם אין לו מים אחרים כיון שחייו תלויים בו יש להתיר מטעם ס"ס שמא עכשיו נפלה ואת"ל שנפלה מעל"ע מקודם שמא לא נתבקעה ונתרככה עד תוך מעל"ע ולא נעשה כבוש משעה שנעשה חמץ וסמכינן על הפו' דצונן אינו אוסר בלי כבישה. מ"ב או' ס"ז. ועיין לעיל או' ק"ס.

א

קפו) [סעיף יד'] אם נמצאת חטה מבוקעת וכו' כתב שכנה"ג בהגב"י או' י"ד מדלא הגיה הרב כאן כמו בסעי' ט' אפי' לא נתבקעה ס"ל דבמליחה וצלי אפי' לפי המנהג אין לאסור אלא דוקא בנתבקעו דשאני בישול קדירה מבישול צלי בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן כדעת מקצת פו' יעו"ש. אבל הט"ז סוף סק"ך כתב דמ"ש הש"ע בזה הסעי' אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן (ר"ל לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל בהגה סעי' ט') הדין כך בנתרככה אעפ"י שאינה מבוקעת עכ"ל. וכ"כ העו"ש או' ט"ו וכתב על דברי שכנה"ג הנז' דלא נהירא כלל. וכ"כ הפר"ח. חק יוסף או' מ"ז. מק"ח או' ל"ו. מאמ"ר או' כ"ה. חמ"מ או' כ"א. מ"ב או' ס"ח. ועיין לעיל או' ק"ו.

א

קפז) שם. די בשטיפה. דצונן בלא רוטב לכ"ע אינו אוסר. מ"א ס"ק כ"ט. ואף שבתרנגולת א"א בלא לחלוחית קצת מ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שרייה קצת או ע"י התעסקות בעיסה וכה"ג. ח"י או' מ"ו. מק"ח או' ל"א. ואע"ג דהודח התרנגולת הדחה ראשונה מ"מ כיון שאינו נשרה החטה במים אינה אוסרת. חק יוסף או' מ' חמ"מ או' ט"ו. ר"ז או' מ"ט. מ"ב או' ס"ט וכתב ודלא כא"א או' כ"ט שרוצה בזה להחמיר למאן דאוסר בצונן יעו"ש. ומ"מ צריך לחזור ולהדיחו קודם מליחה במקום שנגעה בו החטה ואין לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה. ר"ז שם. מ"ב שם.

א

קפח) שם. ואם אחר מליחה די בקליפה. פי' בעוד שמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאי איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו במים ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן. מ"א סק"ל. א"ר או' ל"ד. חק יוסף או' מ"א. מק"ח או' ל"ב. חמ"מ שם מ"ב או' ע'.

א

קפט) וטוב ללמד לנשים שיבדקו היטב תוך התרנגול טרם הבהוב ומליחה שלא יהיה שם שום חטה או שעורה ומי שעושה כן זריז ונשכר הוא. שכנה"ג בהגב"י סוף הסי' ח"י או' מ"ז. מק"ח שם. חמ"מ שם.

א

קצ) שם. די בקליפה. נראה דאפי' נמלחו בע"פ צריך קליפה דבאיסור קליפה אין חילוק בין איסור משהו לשאר איסורים. חקת הפסח או' י"ז, ועיין לקמן או' רכ"ד.

א

קצא) שם. די בקליפה. במקום מגעה של חטה אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא במקום שנמצאת בו אבל אם יש להסתפק שמא נגעה בו במקום אחר צריך ליטול כדי קליפה מכולו. ר"ז או' ן'. ועיין לקמן או' קצ"ה.

א

קצב) שם. ויש מחמירין לומר שמעמיק וכו' פי' ולא סגי ליה בקולף את מקומו אחר שאיסורו במשהו וסביבותיו דוקא הוא דאיכא למיחש לאותו משהו. ב"י בשם הכלבו.

א

קצג) שם שמעמיק כל סביבותיה וכו' פי' סביבות החטה לא סביבות התרנגולת וכפי' הלבוש וכן הבין הפר"ח יעו"ש סוף הסי' ודוק. זכ"ל.

א

קצד) שם. קולף את כולם. צ"ל שנמצא החטה על התרנגולא דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצת תוך התרנגולת אין האחרים צריכים קליפה. מ"א ס"ק ל"א. חק יוסף או' מ"ב. מק"ח או' ל"ג. מ"ב או' ע"ב. ועיין לקמן או' ר'.

א

קצה) שם. קולף את כולם. נשאל בתשו' שמש צדקה סי' ז"ך אם צריך להסיר כל עור התרנגולת הואיל ולא ידע ולא ראה היכן נגעה החטה או די בקליפה מועטת מכל א' ואחד במקום א' באומדנא והשיב דאם אין ידוע מקום ואופן נגיעתן הסברא נותנת דצריך לקלפם כולם לצאת מחשש איסור הבליעה יעו"ש. והב"ד הזכ"ל. ברכ"י סי' תמ"ז או' ג' שע"ת או' ט"ל.

א

קצו) שם הגה. ויש מחמירין וכו' משום דאנו משערין בכל האיסורין במליחה בס' כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה (סעי' ט' בהגה) משום דלא בקיאין בין איסור כחוש לשמן א"כ גם בחמץ אוסר כולו. מ"א ס"ק ל"ב. חק יוסף או' מ"ג. מק"ח או' ל"ד. מ"ב או' ע"ג.

א

קצז) שם בהגה. אבל העיקר לאסור וכו' משום דס"ל דלא אמרינן באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערין בשאר איסורין בס' היינו משום מילתא דפסיקא שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלינן בזה אף להקל כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס' ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערין בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע, ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכינן אשאלתות דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים ס"ל שאין הטעם מתפשט במליחה ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכה כמ"ש סעי' י"א ולאסור אותה מצה ותו לא והרוצה להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות המונחות עמה בחבית. ועוד יש להתיר שאר חתיכות בהנאה ע"י פדיון וכמ"ש סי' תמ"ז סעי' א'. עכ"ל רמ"א בתשו' סי' כ"ח. וכ"פ בתשו' מ"ב סי' ס"ט. מ"א ס"ק ל"ג. והט"ז סק"ך כתב מאחר שראינו בזה מחלוקת קמאי ובתראי יש לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהא כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרבה רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשוב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מעל"ע והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר כאלו נתבשל בקדירה א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר ביו"ד סי' ס"ט סעי' ח"י דאין פעפוע למעלה בציר ומשום הכי מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהא אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו"ם. ונראה דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך עכ"ל. והב"ד ח"י או' מ"ח וכתב דדבריו נראים נכונים וכ"ש אם החטה אינה מבוקעת (עיין לעיל או' קפ"ו) דאין להחמיר במליחה כלל יעו"ש. אמנם חק יוסף או' מ"ד כתב דאין לזוז מדברי מור"ם ז"ל וכ"כ המאמ"ר או' כ"ג דאין להחמיר כלל יותר ממה שהחמיר מור"ם ז"ל דבתשובתו סי' כ"ח האריך והכריח הדבר בראיות נכונות יעו"ש. וע"כ נראה אם אפשר להשהותו עד לאחר הפסח או למוכרו לעכו"ם בלא הפסד כ"כ יש לעשות כמו שפסק הט"ז אבל אם יש פסידא או מניעת שמחת יו"ט אין להחמיר יותר ממה שהחמיר מור"ם ז"ל וכ"ש בלא נתבקעה החטה רק נתרככה. ועיין לקמן או' רי"ב.

א

קצח) כל מקום שמקילין מחמת שמחת יו"ט יש להקל אפי' בחו"ה שאף הוא בכלל יו"ט לענין שמחה כמ"ש בסי' תקכ"ט. ר"ז או' ס"ה.

א

קצט) וכל מקום שמקילין מחמת הפ"מ אם יכול להשהות עד לאחר הפסח או למכור לעכו"ם בפסח ולא יהיה שם הפ"מ אין להקל. ר"ז או' ס"ד.

א

ר) שם. בהגה. ע"י קליפה קצת. והיינו אם יש לספק שנגעה החטה גם בהם כמ"ש לעיל או' קצ"ד יעו"ש. ואף שידעינן בודאי שלא נגע אלא באחת מהן ולא ידעינן באי זהו נגע מדינא כולם אסורים וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז סעי' ט' וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת תערובתן. מ"א ס"ק ל"ג. חמ"מ או' ט"ו. ר"ז או' נ"ד. ח"א כלל קכ"ב או' ך' מ"ב או' ע"ה. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' כ"א.

א

רא) ואם יש להסתפק שמא לא נגעו חתיכות אחרות בהאי חתיכה (שנמצא עליה חטה) אינן צריכין קליפה. עו"ש או' ט"ו. מיהו מדברי מ"א הנז' משמע דגם בכה"ג צריך קליפה אלא דאין הקליפה אוסרת אם נתבשל בלא קליפה יעו"ש וכ"מ מדברי החמ"מ וח"א שם.

א

רב) שם בהגה. ואם רוצה יוכל למכור הכל לעכו"ם. אפשר לומר דר"ל דימכור דוקא שאר החתיכות וא"צ קליפה אבל אותה חתיכה לעולם בשריפה. א"ז וכ"כ בספרו א"ר או' ל"ה. אבל מדברי הט"ז שכתבנו לעיל או' קצ"ז משמע דכאן שהוא רק ע"י מליחה מקילינן למכור גם אותה חתיכה ורק שיקלוף תחלה מן הבשר במקום שנמצאת עליו החטה יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ט"ו. מ"ב או' ע"ו.

א

רג) שם בהגה. יוכל למכור הכל לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"ז וכו' ט"ס הוא וכצ"ל יוכל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובת חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובת חמץ הנז' בסי' תמ"ז. ט"ז סק"ך. וכ"כ המאמ"ר או' כ"ד.

א

רד) כתב בתשו' צ"צ סי' ל' דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר מליחה בפסח דאדמיקר ליה בלע ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל א' מן הדיעות שבסעי' זה יעו"ש והב"ד ח"י או מ"ו כתב שבספרו מנ"י כלל ו' ס"ק כ"ג השיג עליו לפי שבנה בנין קבוע על יסוד רעוע כי המים מבטלין כח המלח ואין לו רק דין צונן ואינו נאסר ע"י שטיפה בעלמא אפי' אית ביה פילי דפסק הרב לעיל סי' תס"ה לאסור באווז ה"ד התם שמשפשף היטב במורסן או נשרה בתוכו משא"כ בשטיפה בעלמא ותערובת משהו וכתב ומ"מ משום חומרא דחמץ העלה שם דיש לקלוף מעט הבשר שהדיחו והוא חומרא בעלמא יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' נ"ח. אבל ח"א כלל קכ"ב או' ח"י כתב דמד נא צריך קליפה כיון דאית פילי ואפי' לא נמלח הבשר כלל יעו"ש. ועיין א"א או' ל"ג.

א

רה) וכתב מ"א ס"ק ל"ג שמעתי שנמצאת חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין מפוזנא להשליך אותה שורה לנהר והשאר ימכור לעכו"ם עכ"ל והב"ד א"ר או' ל"ה. חק יוסף או' מ"ו. חמ"מ סוף או' ט"ו. ומיהו לפי דברי הט"ז שכתבנו לעיל או' קצ"ז משמע דא"צ לאסור כל השורה יעו"ש. וכ"כ בב"ה.

א

רו) כתב מהר"ם מלובלין בתשו' סי' צ"א על ארבעה תרנגולת שנמלחו קו"פ ובאחת מהם היה הזפק מחובר מלא חטים שאותה התרנגולת שבה הזפק היא לבדה אסורה דאע"ג דפסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ה דחמץ בפסח אינה אוסרת אלא כדי קליפה לכ"ע מ"מ לא מלאני לבי להתיר אותה התרנגולת מאחר שהיה שם חמץ הרבה אבל שאר התרנגולות כולן מותרות יעו"ש והביאו מ"א שם והפר"ח בסוף הסי' וכתב שם הפר"ח דלו נראה להתיר אף אותה תרנגולת מטעם דעור הזפק מפסיק וסגי במקום קליפה ומיהו לפי מ"ש בסעי' י"ד להחמיר להעמיק כל סביבות החטה ה"נ יש להסיר מעט סביבות הזפק ושאר התרנגולת מותרת יעו"ש והיינו לפי פסק הש"ע אבל לפי מ"ש מור"ם ז"ל בהגה דהעיקר לאסור אותה חתיכה כולה וכו' א"כ ה"נ יש לאסור אותה תרנגולת כולה שנמצא הזפק בתוכה ואפי' אין בו אלא חטה אחת אבל שאר התרנגולות מותרות אפי' בלא קליפה כמ"ש לעיל או' קצ"ד יעו"ש. ומ"ש עו"ש המ"א בשם תשו' מהר"ם הנז' בענין חטה שנמנאת בחבית כרוב וכו' כבר כתבנו ע"ז לעיל או' קמ"א ומשם ואילך קחנו משם.

א

רז) אם נמצא חטים בכלי כשר בבשר מליח וציר דנאסר הכלי בוודאי או בלא ציר דנאסר הכלי כ"ק עכ"פ אם הניחו אח"כ בשר לשם ומלחו מליחה גמורה ולא יש ציר בשולי הכלי אין מליחה לכלים להפליט אף משהו ואם יש ציר אח"כ אוסר ובע"פ עד הלילה א"צ לשער כ"א כ"ק מכלי. מש"ז או' ך'.

א

רח) חטה חמוצה שנמצאת בפסח בתוך הקדירה שטמנו בה חמין בשבת מותרין שאר הקדירות והתבשילין שבתוכן. תשו' ר' עקיבא איגר סי' כ"ו. כר"ש או' ח"י. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' כ"ו.

א

רט) [סעיף טו'] תרנגולת צלויה שנמצא בה וכו' כ"ז שנמצא בתוך התרנגולת די"ל שנתחמצה במים שהודחה בו אבל אם נמצא על התרנגולת א"כ אם איתא דהוי משעת הדחה היה נופל וע"כ השתא נפל ושומן הוי כמי פירות ואינו מחמיץ. ח"א כלל קפ"ב או' כ"ד. ועיין לעיל סי' תס"ב או' ח'.

א

רי) שם. חטה מבוקעת וכו' ולפי דברי מור"ם ז"ל לעיל בסעי' ט' ה"ה אפי' לא נתבקעה רק שנתרככה כמ"ש לעיל או' קפ"ו יעו"ש אבל אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל.

א

ריא) שם. חותך מקום פעפועו וכו' היינו שמעמיק כל סביבותיה וכמ"ש בסעי' הקודם. ביאורי הגר"א. וכ"כ ח"א כלל קכ"ב או' כ"ד דחותך מקום פעפועו היינו כדי נטילה. ומיהו הר"ז או' נ"ט כתב דמן הסתם אינו אוסר יותר מכדי קליפה. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' טו"ב.

א

ריב) שם. חותך מקום פעפועו וכו' והיינו בתרנגולת כחושה אבל אם היה שמן מקום מגעה של חטה נאסרת כולה דמפעפע בכולה וכמ"ש בסי' תמ"ז סעי' א' מ"א ס"ק ל"ד. ח"י או' ן' חק יוסף או' מ"ח. מק"ח או' ל"ז. ולפי מ"ש מור"ם ז"ל בסעי' הקודם אבל העיקר לאסור אותה חתיכה כולה וכו' ולא מחלק בין כחוש לשמן א"כ ה"ה הכא אף בכחוש יש לאסור כולה דלא גרע צלי ממליחה וכמ"ש האחרונים. מיהו הר"ז או' נ"ט כתב דאם לא נתבקעה החטה רק שנתרככה דבהפ"מ או במקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך על בקיאותינו אם הוא כחוש ולהתירו אפי' באכילה לאחר שיסיר ממנו כדי קליפה כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה עכ"ל. ולפי מ"ש באו' הקודם צריך כדי נטילה. וכ"ז כשצלה בקדירה או ע"ג גחלים כמ"ש הר"ז שם או' ס' או כשלא הפכו השפוד כמ"ש לקמן או' רי"ד יעו"ש.

א

ריג) שם. ויש אוסרים את כולה וכו' דס"ל היפוך השפוד הוא כמו דבר המפעפע שאוסר את כולו אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה. ביאורי הגר"א.

א

ריד) שם. לפי שכשמהפכין השפוד וכו' וזהו דוקא בחמץ שאיסורו במשהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים דבטל בס' מ"א ס"ק ל"ה. ח"י או' נ"א. חק יוסף או' מ"ט. מק"ח או' ל"ח. מ"ב או' פ"ב.

א

רטו) שם. לפי שכשמהפכין השפוד וכו' משמע מהכא דאי ברור שלא הפכו השפוד (או שנצלה ע"ג גחלים) דאין לאסור יותר מכדי מקום פעפועו. ולדעת הרב בהגה (בסעי' הקודם) ודאי דאין להקל בצלי יותר מבמליחה ואדרבא אפכא מסתברא דאפי' מאן דפליג במליחה להקל מודה דבצלי יש להחמיר. עו"ש או' ט"ז. מ"ב או' פ"ג.

א

רטז) שם. וכן יש מי שאוסר כל התרנגולות וכו' דס"ל דהפיכת השפוד הוא כמו ניער וכיסה שמתפשט בכל החתיכות. ביאורי הגר"א.

א

ריז) שם. וכן יש מי שאוסר כל התרנגולות וכו' וכן עיקר א"ר או' ל"ו. וכ"כ החמ"מ או' ט"ו בשם האחרונים דהכי הוא המנהג כדעת האוסרים.

א

ריח) שם. הנוגעות זו בזו וכו' אבל אם אינם נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול וא"כ אם התרנגולת שמינה אפי' אינן נוגעות אוסרות הכל. מ"א ס"ק ל"ו. והב"ד האחרונים. וכ"כ הפר"ח (אלא שדעת הפר"ח אין לאסור כ"א דוקא בנתבקעה החטה כמ"ש לעיל או' ק"ב) שכל התרנגולות שנצלו בשפוד אפי' אינן נוגעות זו בזו נאסרו כולן לפי ששמנונית התרנגולת שנאסרה נוטפת על האחרות וכתב דהכי נקטינן להחמיר ודלא כפסק הש"ע יעו"ש. והדג"מ כתב על מ"ש המ"א אפי' אינן נוגעות אוסרות הכל היינו כדי קליפה או כדי נטילה ולא יותר וכ"כ המחה"ש על דברי מ"א כנז' דהאחרות שאינן נוגעות אינן נאסרות אלא כ"ק יעו"ש וח"י או' נ"ג כתב על דברי מ"א הנז' דבאינה מבוקעת אין להחמיר ומשמע דאפי' קליפה א"צ לאותן האחרות שלא נגעו אם אין החטה מבוקעת. והמק"ח או' ט"ל כתב דאפי' במבוקעת יש להקל יעו"ש. נמצא דרבו הדעות בזה וע"כ נראה דבאינה מבוקעת רק שנתרככה שיש פלוגתא בזה כמ"ש לעיל או' ח"ף ואו' ק"ב יעו"ש וגם באלו האחרות שלא נגעו ג"כ איכא פלוגתא ויש מתירין ע"י קליפה אפי' בנתבקעה החטה א"כ בלא נתבקעה החטה וע"י קליפה אותם האחרות שלא נגעו יש להתיר אותם בשופי.

א

ריט) [סעיף טז'] העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה. ב"י בשם או"ח. ט"ז ס"ק כ"א. מ"א ס"ק ל"ז.

א

רך) שם. העוף מותר. והב"ח כתב דלפי מה שנוהגין לאסור בצלי במשהו א"כ אם נמצא חטה בזה שאחר שהבהבו אותו כל העוף אסור עכ"ל וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' כ"ג וכ"כ הפר"ח דלפי מה שנוהגין לסבב ולהפך התרנגולת כשמהבהבין נאסרת כל התרנגולת דומיא דהיפוך שפוד דלעיל וכן עיקר לאסור כל התרנגולת עכ"ל. אמנם הט"ז ס"ק כ"א כתב אע"ג דאנן ק"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפה ותו דהבהוב עדיף מצלי. וכ"כ מ"א ס"ק ל"ז דבהבהוב הכל מודים דשרי. וכ"כ א"ר או' ל"ז דהסכמת האחרונים דהבהוב עדיף מצלי ודלא כב"ח. וכ"כ חק יוסף או' ן' וכ"כ השו"ג או' ל"ג על דברי הפר"ח הנז' דאפי' הרא"ש שאוסר כל העופות בצלי משום שמהפך השפוד יודה הכא דמותר אפי' שמהפכין העוף ממטה למעלה אי משום שעור הזפק מפסיק אי משום דחומו קל הוא מצלי עכ"ל וכ"כ הנה"ש או' ח"י. וכ"כ העו"ש או' י"ז. חמ"מ או' כ"ט. ר"ז או' ס"א. ח"א כלל קכ"ב או' כ"ה. וכתב שם הר"ז דאפי' אם העוף שמן אין להחמיר בו יותר מכדי קליפה.

א

רכא) ואם נמצא החטה חוץ מן הזפק שאין הפסק נ"ל לאסור באכילה ולא בהנאה מיהו קצת משמע מהאחרונים דסגי נמי בקליפה דהבהוב אינו חם כ"כ. א"ר שם. ואם בישל אח"כ אין לאסור דיעבד בשביל הקליפה. א"א או' ל"ז.

א

רכב) ואם מלגו את התרנגולת עם הזפק כל התרנגולת אסורה שהרי ע"י המים מתערב הטעם בכולה. לבוש. וכ"ה דעת מרן ז"ל בב"י יעו"ש. ועיין לעיל סעי' י"ב.

א

רכג) ואם נמצא גרגיר חטה אצל התרנגולת בקערה ולא בתרנגולת עצמה הדעת נוטה להתיר שהרי ס"ס הוא ספק דשמא נתעכל בתוך התרגולת ואת"ל דאינו מתעכל בתרנגונת שמא השתא נפל בקערה ובתרנגולת מעולם לא היה. מרדכי פ' כל שעה. ב"י. לבוש.

א

רכד) ונראה שטוב וכשר המנהג שנוהגות קצת הנשים להסיר הקרקבן מכל וכל טרם הבהוב והמליחה. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ד. וכן לכתחלה יש להזהיר הנשים שיטלו הזפק משם קודם הבהוב. עו"ש או' י"ז. וכ"כ האחרונים. ועיין לעיל או' קפ"ט.

א

רכה) ועיין בקו' טוב עין שבסוף ועד לחכמים שכתב שצריך איזה ימים קו"פ לקנות עופות שצריך לו לכל הפסח ולהאכילם מעת קנייתם דוחן ואורז שאין מחמיצין וכבר ראיתי לרב א' בכת"י שצידד לאסור לקנות תרנגולת בתוך הפסח שאם יהיה בזפק חטים נמצא שהוא קונה חמץ. ולי נראה שאם צריך לתרנגולת אין לבטל שמחת הרגל ויכול לומר בפי' שאין רוצה לקנות הזפק כלל ותיכף לשחיטה כשיפתחוה ימהר להשליך הזפק לרה"ר סתום כמו שהוא יעו"ש. שע"ת או' כ"ד. ועיין לעיל או' קי"ד.

א

רכו) שם. והחטה והשעורה צריך לשרפה וכו' דכחמץ חשיבי שנתחמצו מליחת הזפק. לבוש.

א

רכז) שם. צריך לשרפה וכו' אפי' לא נתבקע אלא שנתרככה בד"א כשהיא שלימה אבל אם היא שבורה הרי ניכר ששלט בה העיכול עד שנשתברה והרי זו כפרש ונפקע איסור חמץ ממנה וא"צ לבערה ואצ"ל שאינה אוסרת אפי' כד"ק. ר"ז או' ס"ב.

א

רכח) וכל זה בחטה ושעורה וכיוצא בהן מדברים שאפשר שבלען העוף כשהן שלימים ולא לעסן כלל ולכן אינן חשובין כמעוכלין עד שנשתברו שם במעיו אבל אם אכל מורסן וכיוצא בו מדברים רכים שבודאי נלעסו בפיו אם שהו במעיו כשיעור עיכול דהיינו מעל"ע הרי הם כמעוכלים לגמרי ונפקע מהם איסור חמץ ואם הקיאן דרך בית הרעי אפי' בתוך מעל"ע נפקע מהם איסור חמץ אבל אם בלע חטים ושעורים וכיוצא בהן והקיאן כשהן שלימים אף ששהו במיעיו יותר ממעל"ע לא נפקע איסורן וכן אם בלע שאר איסורין דינו כחמץ בפסח לענין זה. ר"ז או' ס"ג. ומיהו עיין בתשו' משיבת נפש סי' י"ב שכתב דשיעור עיכול י"ל דהוא ד' מילין וא"כ בשיעור מועט הוי עיכול ואין להחמיר באיסור משהו דרבנן ובפרט בלא נתבקעה. פ"ת.

א

רכט) שם. דלא חשיבי כמעוכלים. והא דתנן במס' אהלות בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין בטור שהביא פלוגתא בזה וכתב שי"א שאין ללמוד איסור מטומאה ולזה הסכים אביו הרא"ש ז"ל יעו"ש. וכ"פ כאן בש"ע. וכ"פ הלבוש. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לעיל או' קס"ו. ועוד עיין מזה ביו"ד ססי' קפ"ג בטור וב"י ובאחרונים שם.

א

רל) כתב בס' התניא כל ענייני פסח לא יעשה ע"י עכו"ם. מ"א סוף הסי'.

א

רלא) והיכא שיש טורח רב או ספק איסור אין להאמין לנשים ג"כ. וראוי שכל ענייני פסח יהיו נעשים ע"י גדולים זכרים בני דעת כ"ש עשיית המצה. א"א או' ל"ז.

א

בטור כתוב ואין החמץ ניכר בהם כו' משמע דאם החמץ ניכר מותר ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם כיון דאין לוקחים קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש סי' תנ"ג כנ"ל ולא כע"ש: ומודיעו. אבל אין סומכי' על הכרזה (ש"ג פ"ה דע"א):

ב

כדי שיכלה. כלו' אף את"ל שימכרנו לישראל יאכלנו הישראל קודם פסח והכ"מ כ' דה"פ דכשאינו קונה אלא קבא קבא לביתו צריך אותו ויכלה קודם הפסח ליכא למיחש למידי עכ"ל וצ"ע דא"כ למה קאמר ויכלה קודם פסח דמשמע דאי ידעי' שלא יכלה קודם פסח כגון שמוכרו בע"פ בשעה ה' אסור ולהכ"מ לישתרי דלצורך ביתו הוא לוקחו ועוד דבע"א ד' ס"ה אי' ג"כ בחטי' שנפל עליהם יי"נ והתירו רבא למכור לעכו"ם ואותבי' רבה בר לואי והדר ביה ואורי למיפינהו וליזבנינהו לעכו"ם שלא בפני ישראל (דאין לוקחים פת מעכו"ם) והקשו התוס' מאחר דכבר אותביה רבה בעובדא דפסחים היאך טעה כאן שני', ותי' התו' דשני המעשים באו לפניו בפעם א' והורה בשניהם למכור לעכו"ם ואותבי' רבה וחזר בו ע"כ וא"כ קשה למה הטריחם שם למפינהו ולזבנינהו ה"ל ג"כ להורות למכור מעט מעט לעכו"ם אלא ע"כ דוקא בחמץ מועיל מעט מעט דאף את"ל שימכור לישראל יאכלנו קודם פסח אבל בשאר איסורים לא מהני מעט מעט דמ"מ חיישינן שימכרם לישראל או יתן במתנה לאוהבו ישראל ועוד דאין לך דבר מועט יותר מביצה ואפ"ה אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם ומשמע מלשון הגמרא והפוסקים אפי' ביצה א' עבי"ד ססי' פ"ו ובסי' פ"ד מביא הרב"י קמח שהתליעה להשליכו לנהר משמע דאין לו תקנה: ומ"ש רמ"א בסי' קנ"ד ס"ה ביי"נ שנתערב מיהו לא ימכור הרבה ביחד שמא יחזור וימכרנו לישראל משמע דמעט מעט ליכא למיחש הנה דברים אלו לקוחים מדברי רי"ו ואני שמעתי ולא אבין דמעולם לא כיון רי"ו לכך דהא התם מרגישין טעם היין ואיך יקח הישראל מעכו"ם אלא כוונתו דלא ימכור הכל ביחד לעכו"ם חוץ מדמי יי"נ שבו ע"ש ברי"ו ותמצא כדברי אבל גם דבריו צ"ע דהתו' ספ"ג דע"א לא כתבו אלא שא"צ למוכרו ביחד חוץ מדמי יי"נ ואם רצה מוכרו ביחד וכ"כ ביבמות ד' פ"א ע"ב ובסוף ע"א ובזבחים דף ע"ב ואין כאן מקומו אבל בדבר דאיכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אין היתר במעט מעט אלא בחמץ כנ"ל ועבי"ד סי' קי"ב סי"א ובכ"ה כ' בשם רשד"מ בי"ד סי' מ"ה ורי"ט בי"ד סי' ב' וז"ל ואף על גב דהוי ס"ס דשמא יאכלנו הישראל קודם פסח כיון דהוי ס"ס הנעשה בידי' אסור עכ"ל וצ"ע דהא מיירי בחמץ הרבה וי"ל דה"ק דשמא העכו"ם ימכור להרבה ישראלים לכל א' מעט משמע לכאורה דס"ל כפירוש הכ"מ דבמעט תלי' שיאכלנו העכו"ם בעצמו ועבי"ד ס"ס נ"ז:

ג

דכיון דמינח נייחי. דדוקא גבי לתיתה אינו אסור אא"כ נתבקעו כיון דעסיק בה:

ד

לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל עדיין לא החמיץ (וכ"מ בת"ה סי' קכ"ג ובאגור) וא"כ אפילו נעשה בפסח למוכרו לעכו"ם קודם ששהה שיעור מיל: מעשה בישראל שלקח חטים מעכו"ם ובא אח"כ ישראל אחר וביקש מהעכו"ם שימכור לו ג"כ חטים ואמר אין לי חטים כי היהודי שמכרתי לו הוא אוהבי ומכרתי לו החטים שרחצתי ובקשתי לטוחנן לצורך ביתי ומכרתי אותם לאהבתי אותו נ"ל דדמי למ"ש בי"ד ססי' י"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן ליה אסור עכ"ל וע"ש סי' קכ"ז: כתב הב"ח כתו' במרדכי הארוך בשם ראבי"ה חטין שנתבקעו ואין ביקוען ניכר שנתערבו בכרי אסור להשהותן ואם עבר והשה' אותן אסורים אחר הפסח ואסור למכרן לעכו"ם אבל אם אכלו מן התבואה קודם הפסח מותר לאכלם בפסח כמ"ש בי"ד סי' ק"י ס"ז דמותר לאכול הנשארות שנים שנים ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייהו ולמשדי לים ואינך משתרי ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה דאכתי לא חל פסח (ועמ"ש ססי' תמ"ז בשם הרשב"א) ואף על גב דאין מותר לאכול אלא ב' ב' אבל א' א' אסור ה"נ אין לך כל מצה שלא יהא יותר מן השיעור של איסור וה"ל תרתי תרתי ע"כ והכל בו כ' שמותר להשהות החטים שנתערבו דיבש ביבש בטל וכ"פ הב"ח לדינא ומ"ש הראבי"ה כשנאכלו קצתם שמותר לאכול השאר בפסח משום דס"ל דאפי' אינו אוסר יותר מכדי נטיל' אבל לדידן דס"ל דאוסר כולו א"כ משהו חמץ שנשאר בו אוסר כל המצה דיהיב טעמא במשהו (ב"ח) ועססי' תס"א ולפי מ"ש סי' תמ"ז ס"ט דקודם פסח בטל ברוב א"כ מותר לטחנן קודם פסח ולבטלן בס' עסי' תנ"ג ס"ג וכ"ה בי"ד סי' ק"ט ויש כאן מקום עיון בב"ח ע"ש: ויש ללמוד דאם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל א' מהן דשרי וכמ"ש בי"ד סי' ק"י ואפשר ג"כ דהתערובות השלישי שרי כמ"ש שם אבל בלח לא שייכי היתרים הללו:

ה

אין חוששין. שהולכים אחר הרוב שאין מחמיצין:

ו

יש מחמירין. דחוששין שמא נתערב בו קמח ואף על גב דדבש מי פירות הוא מ"מ הקמח הוא חמץ גמור שנוהגין לרחוץ החיטים:

ז

רק אותו כו' שעושין כו'. פי' תרתי בעינן דדוקא מאותו שבחבית מותר לעשות משקה דאף את"ל שיש בו מעט קמח בטל בס' בשעת בישול קודם פסח אבל אותן שמביאין בכלים קטנים אסור אפי' לעשות ממנו משקה וכמה פעמים נתברר לי שמערבין בהן קמח הרבה: ולאכול הדבש בעין בכל ענין אסור דאתי לאיחלופי וכ"כ מהרי"ל ורש"ל ואסור לעשות המשק' בפסח (ב"ח וכ"מ בד"מ) והלבוש כ' וז"ל י"א דוקא המשק' שקורין מע"ד מותר מפני שיש בו הרבה מים ומסתמא נתבטל הקמח קודם פסח אבל דבש בפ"ע שבשלו קודם פסח אף על פי שנזהר בו מחמץ וסיננו אותו מהדבורים שבהם אסור לאכלו וליתנו לתבשיל ונ"ל שהמקיל לא הפסיד והמחמיר יחמיר ותע"ב: מיהו דבש שמביאין מן הכוור' נוהגין בו היתר לכ"ע שאין דרך לערב בו כלום כשרודין אותו מן הכוורת עכ"ל דקדק וכ' שמביאין מן הכוורת ולא כ' שמביאין בחבית מן הכוורת כמ"ש משום דאותו אסור לאכלו בעין ולא שרי אלא אותו שמביאין עם החררים קטני' שלם כמו שהו' מונח בכוור' שעדיין לא נתרסק, ויש נוהגין לבשל מי דבש עד שחוזר ונעש' עב כמו דבש ואוכלין אותו ולדברי הב"ח אסור כמש"ל והכל לפי המנהג:

ח

וענבים יבשים. כתו' בתשו' מהרי"ל סי' ק"ה שלא לאכול ענבים יבישים ואם יחפוץ אדם לקיים מ"ש בשיר השירים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן עכ"ל ובמהרי"ל כתו' דיש ליזהר בענבים דקים לפי שמערבים אותן עם הגרוגרות: פה ק"ק קאליש נוהגין היתר מקדמונים ליקח אגסים יבשים קטנים מן העכו"ם ולעשות מהן משקה דהיינו ששופכין עליהם מים קרים ושורה בתוכה עד שנעש' משקה אבל לבשלו עם האגסים נוהגים איסור וגם האגסים עצמן אין אוכלים אותם והכלים ששואבים בהם המשקה נוהגין שלא להשתמש בהם דבר אחר: נ"ל הטעם משום דחוששין שמא נדבק בהם קצת חמץ לכן אין אוכלין אות' אבל המשקה שותים דאותו המעט בטל בס' ואף על גב ששורה גם בפסח מ"מ לא החמירו מספק, ומה שנוהגין איסור לבשלן משום דע"י בישול יהיב טעמא ביותר ואף על גב שיש עכו"ם שמייבשין האגסים בתנור אחר שאפו בו לחם מ"מ הוי נ"ט בנ"ט דהתירא ואף על גב שרמ"א כתב בסי' תמ"ז להחמיר בזה הכא דספק הוא שהרבה בחמה נתייבשו או אחר שהוסק התנור לכן נהגו להקל כנ"ל ליישב מנהגם, אבל במקומות אחרים נהגו להחמיר:

ט

להשהותו אסור. כ' הש"ך וז"ל צ"ע כי נ"ל מן הת"ה להפך דדוקא חררות קטנות העשויות מבלילות צוקר אסורים אבל סתם צוקר מותר להשהות וכן ראיתי מורי הורא' שהתירו צוקר שעבר עליו הפסח עכ"ל וכן מ"כ ובהגמ"נ כתוב וז"ל כ' מהרי"ל בתשו' סי' כ"ה צוקר רגילין ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי הרוכלים מערבין בו כמה מינים עכ"ל ואותן העשוים כמין חררות קטנו' מבלילת צוקר אסור להשהות (בשם מהרי"ל ומוהר"ש) ובת"ה כתו' דיש ליזהר בכל מיני מרקחת העשוי' מבלילת צוקר כמו קטניות וגרעי' המחופין עכ"ל הגמ"נ משמע דס"ל דסתם צוקר מותר להשהותו וכ"מ בלבוש ע"ש וכן שמעתי מהאומן המתקנים אותו שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח (וכ"כ הע"ש) ומיהו לכתחלה נוהגין למוכרו לעכו"ם קודם פסח ובדיעבד מותר ומ"כ וז"ל בקובץ של מהר"י ברונ"א מצאתי מלתא בטעמא שהוא בהיפך דצוקר לבן אין בו חשש חימוץ וציקר קנדי"ל יש בו חשש חימוץ וכן שמעתי נוהגים בק"ק קראקא עכ"ל וז"ל מהרי"ל מהר"ז התיר לתלמידיו לאכול בי"ט האחרון צוקר שהביא עמו מקנדיא שהיה ברור לו שאין בו חשש חימוץ עכ"ל:

י

כרכום. בתשובת הרשב"א סי' קל"ג כתוב שבוחשין קמח עם מים ומזלפין עליו וכת' הלבוש הגדל בגינת ביתו אסור משום גזירה (מהרי"ל) והיינו משום דכרכום אין מצוי ליגדל במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום שבא ממרחקים אבל פירות שייבשן ישראל ולא חיישינן לאחלופי משום דמצוי הוא וכן בדבש מהכוורת כמש"ל ע"כ מ"כ וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו עכ"ל וא"כ ה"ה כרכום:

יא

אינם אוסרין תערובתן. משמע דאפי' נתערב הרבה בתבשיל שרי כיון דחששא רחוקה היא מיהו בדבש כתוב בד"מ וז"ל מיהו נראה דאם נתערב מעט ממנו בתבשיל בפסח אין לאוסרו דכדאי הוא הרא"ש לסמוך עליו בכה"ג וכמ"ש סי' תמ"ז ולענין איסור במשהו דרבנן לא מחזקינן איסור בדיעבד משמע דאם נתערב בפחות מששים אסור וכן עיקר אבל בכרכום ואינך אין להחמיר אפי' בפחו' מס' דטעם חמץ כבר חלף והלך לו וכמ"ש סי' תמ"ז לענין בשר יבש ובי"ד סי' ס"ט לענין דם:

יב

לא נתבקעו. דכיון דאיכא פלוגתא בגמ' די"א דשרי בלא נתבקעו ואיסור משהו דרבנן אזלינן בספיקן לקולא (רי"ף) משמע דאם נתערב בפחות מס' אסור ע' בי"ד סי' צ"ח והקשה בהג"מ דהא בס"ב פסק אפי' לא נתבקעו אסור ותי' דדוקא למיכלה חטים בעינייהו אבל לאסור התבשיל לא החמירו וקשה כיון דלא מקלי' אלא משום דהוי פלוגתא וע"כ לא פליגי אלא בלתיתה אבל היכא דמינח נייח' כ"ע מודו שאסור א"כ למה נקל בתבשיל וי"ל דכתב לעיל אתי לידי חימוץ משמע שיבואו לידי חימוץ אבל עדיין אינן חמץ ודאי אלא ספק לכן מתירין התבשיל וע' בטור, כתב ב"י בשם הכל בו אם נמצאו ג' שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו (ד"מ) ונ"ל דבכוונה השמיטוהו בש"ע דלא קי"ל הכי דהא כ' הט"ז בי"ד סי' פ"ד ס"ט בשם רש"ל דלא אמרי' כן אלא בתולעים דמיני' קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא ועוד דהא יכולין לבדקו אם יש בו שעורים מיהו בכרי של חטים שנפל עליו גשמים י"ל האי סברא עס"ב מ"ש שם:

יג

אוסרים הכל. הכיסוי והכף וה"ה שאר תבשילין שנתערב בהן מאותו תבשיל וכן נוהגין (ב"ח) וכ"כ הטור בשם הרוקח חטה שנמצאת בקדר' נאסרה הכף שהגיסו בו שמוהו בקדירות אחרות כולן אסורות עכ"ל וכ"מ ססי"ב ובט"ז בי"ד בסי' צ"ב כתב דאם נאסרה חתיכה מחמץ משהו ונפלה לקדירה אחרת אינה אוסרת בפליטתה ע"ש והפריז על מדותיו שבכל מקום נוהגין לאסור וכן מ"כ בהגהת או"ה מרמ"א ז"ל ואף על גב דאין החתיכה נ"נ מ"מ לענין האיסור אוסר במשהו ויש נפקות' כגון דבר דעביד לטעמיה לא בטיל ובמקום שאין עביד לטעמי' בטיל חמץ תוך זמנו במשהו ולאחר זמנו בס' או לענין אם נתערב במינו ושלא במינו דאמרי' סליק מינו כמי שאינו עכ"ל וכ"כ הב"ח וע"ש בדריש' מ"מ מ"ש דחמץ תוך זמנו וכו' פי' אם נתערב משהו חמץ בתבשיל תוך הפסח ושהה אותו עד אחר הפסח ונתערב מאותו תבשיל בתבשיל אחר א"צ ס' אלא נגד המשהו וקשה דהא הב"ח עצמו כתב בסי' תמ"ז דדבר הנאסר במשהו ועבר עליו הפסח מותר בלא תערובות ובספר נקודת הכסף כתוב ושהיה במזיד ר"ל דכשעבר במזיד אסור אבל לפי מ"ש ססי' תמ"ז אפי' שהיה במזיד מותר ע"ש גם מ"ש ססי' נ"ה דחמץ בע"פ אוסר במינו במשהו משום דהוי דשיל"מ כבר הכריע בת"ח דלא הוי דשיל"מ וכ"מ סי' שס"א גבי מצה כפולה גם מ"ש דיבש ביבש לא בטיל בפסח משום דשיל"מ ושלא במינה בטל בס' לא עיין במרדכי שכתב בהדיא שהטעם כי היכי דלח במשהו ה"ה ביבש וכ"ה בי"ד וכ"ה בת"ח וא"כ אפי' שלא במינה לא בטיל ואפי' חתיכה הנאסרת מחמת משהו ונתערבו באחרות ביבש כולן אסורות:

יד

מותר להשהותה. משום דהוי ספק יום טוב ספק חול (טור) פי' ואיסור משהו הוי דרבנן לכן מקלינין להשהותו אבל בחמץ גמור אפי' בי"ט האחרון אסור כמ"ש סי' תמ"ח וגם הג"מ שכתבו הטעם משום דהוי דרבנן לא נתכוונו להקל אלא באיסור משהו ועסי' תמ"ז וב"י:

טו

כל העיסה. ז"ל הרשב"א סי' קע"ו שלא במקום א' בלבד נגעה החט' אלא כאן וכאן דרך גלגולה של עיסה וא"ל בכי הא כאן נמצא כאן היתה (עסי"ב) ועוד שהמים שבעיסה מוליכין את היוצא מאותו גרגיר בכל העיסה שלא אמרו קליפה אלא יבש ביבש וכן אפילו במקום לחות רב כלחת מוהל בשעת מליח' אבל במקום רוטב אמרו שהרוטב מוליך אפילו דבר שאינו מפעפע וכן לחם הנמצא בעיסה הלחם עשוי להתפרר ונתערבו פירורין בעיסה מלבד שהוא בעצמו אפשר שמחמץ אחרים אף על פי שהוא אפוי אלא שאין דעתי נוטה לכך שיהא דבר מועט מחמיץ כל העיסה כו' ע"ש מוכח דס"ל דאוסר אפי' בצונן ע' סי"ב:

טז

כאן נמצא כאן היתה. פירוש דאמרינן עתה נפלה לתוך המצה הזאת ולא היתה בעיסה מעולם וא"כ אם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר א"כ נראה שהיתה במים ובעיסה א"כ יש לאסור כל העיסה ומ"מ י"ל שמא הית' במקום אחר בלועה ממים ונפלה עתה לתוך המצה: ונ"ל דהכל לפי הענין דאם יש במה לתלו' תולין דלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה כמ"ש בי"ד סי' נ"ה והב"ח כתב וז"ל שמא עתה נפלה ואת"ל שהיה מקודם שמא לא נתחמצה ודוקא בנתרככה אסורה אבל בל"נ הכל שרי עכ"ל ועסי"ב: ומור"מ לובלין כ' בתשו' בא' שלקח מהחבי' כרוב בקערה והוליכו לבית אחר ושם נמצא חטה עליו והתיר הכרוב שבחבית דאמרינן כאן נמצא כאן היתה עכ"ל אבל אם נמצא' חטה בחבית אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החט' קודם לכן בחבית וכמ"ש בסי"ב בתרנגולת וה"ה מי שיש בידו עיסה וחתך ממנו מצות ונתן לאחרי' ונשאר מצה אח' בידו ונמצא עליה חטה אסורים כלם, דאמרי' שמא הית' עלי' קודם לכן דדוקא ממקום למקום לא מחזקינן איסורא ולפי דברי הב"ח דחשיב ליה לס"ס א"כ לעולם הוי מותר מטעם זה ול"נ דהאי ספק לא נתחמצ' לא הוי ספק דהוי חסרון ידיע' כמ"ש הפוסקים בי"ד:

יז

רק כדי נטילה. אפי' במצה אפי' ועססי' תס"א:

יח

אסור' התרנגולת. דאמרי' שמא היתה החטה במים בשעת מליגא דלא אמרינן כאן נמצא כאן היתה אלא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה כמ"ש סי"א אבל במקום א' כגון במליג' דיש לספק בזמן ולו' שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה דהכי אשכחן פ"ק דחולין ופ"ק דנדה דלא אמרי' השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה, אך מ"ש הרב"י בשם המרדכי דאם נמצא גרגיר חטה בקערה אצל התרנגולת דשרי מטעם ס"ס (כמ"ש רמ"א בהג"ה) ולא שרי מטעם כאן נמצאת כאן הית' וי"ל כיון דשכיח למצוא חטים בתרנגולים שאוכלים חטים אמרינן שמא הי' בתרנגולת כמ"ש בי"ד סי' נ"ז שתולין במצוי לכן לא שרי' אלא מטעם ס"ס עכ"ל מ"ב סי' ס"ט וקשה דא"כ אפי' ס"ס לא הוי דדבר המצוי לא הוי ספק כלל דהא אפי' לקולא תולין בו כמ"ש בי"ד סי' נ"ז וכ"כ האו"ה, אלא צ"ל דדוקא התם דשכיח טובא אבל דבר המצוי קצת נחשבינהו לספק ספיקא כמ"ש סי' פ"ד וא"כ לא ה"ל למ"ב להביא מסי' נ"ז ועיין בא"ע סי' ו' בב"י דדבר שאינו מצוי לא חשבי' לס"ס ול"נ דאע"ג דשכיח למצוא חטים בתרנגולים מ"מ כשמדיחים אותם לא נשאר בתוכן כלום ובפרט לצורך פסח וא"כ לא מקרי ספק הרגיל והא דלא התיר במרדכי מטעם כאן נמצאת כאן היתה ובקערה הוא דנפלה משום דהמרדכי ס"ל דכלי שני אסור בפסח כמ"ש סי' תמ"ז ס"ג ומזמן לזמן מחזקינן איסור וא"כ את"ל שהיתה בקערה כשעירו לתוכ' התרנגולת היתה אסורה לכן התיר מטעם ספק ספיקא דעכשיו היא צוננת ואינה אוסר' דמיירי שלא היה שם רוטב:

יט

ואין בו כדי ליתן טעם. נ"ל דהכי קאמר שהחמץ מועט ואינו נ"ט במים שיש במים ס' נגדו לכן מותר דכיון דמשהו דרבנן לא מחמרי' בצונן ואעפ"כ יש אוסרין וכו': והלבוש האריך להתיר בצונן וכ' שבכל המקומות שעבר ראה חכמים גדולים וזקנים שלא לאסור בצונן עכ"ל: ומ"כ שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר, אבל מהר"ש מאוסטרא כתב למהר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגין רוב העולם ובקראקא ונ"ל דתלוי במנהג עכ"ל ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן מ"מ הרי המרדכי אסר בשריי' בשר אפי' נמצא החטה אחר השרי' ע"ש ואפשר דאסר לי' שהי' בו פילי וכמ"ש סי' תמ"ז וכ"כ הב"י כאן בשם גאונים ובסי' תמ"ב בשם א"ח ע"ש לכן נ"ל דבבשר דאית ביה פילי אסור מדינא בצונן וכן אם יש לספק שנשרה מע"לע ג"כ אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ובשאר צונן תלוי במנהג או לפי ענין שעת הדחק ועמ"ש סי"א דבלחם יש להחמיר וה"ה בעיסה לפי שעל ידי העיסה מחמצת ויהיב טעמו בכול':

כ

ויש מי שמתיר כו'. נראה מדבריו דס"ל דהרב"י אוסר בצונן אפי' נמצא אחר שסילקו הבשר ואינו מוכרח:

כא

דאמרי' שמא אח"כ. הלשון אינו מדוקדק דהיאך נתיר מספיקא אלא הטעם דאוקי אחזק' ואמרינן השתא נפלה כ"כ רי"ו: וז"ל ב"י ורי"ו כת' בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרינן כאן נמצאת כאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאת מן התרנגולת וכן הורה הלכ' למעש' עכ"ל, וקשה דהא הרשב"א פסק דאם נמצאת חטה במצ' או בעיסה אוסרין המצה או העיסה כמ"ש סי"א ולא אמרי' השתא נפלו וע"ק דלפי' רמ"א למה כתב ולא אמרי' שבאת' מן התרנגולת וכו' הול"ל ולא אמרי' שהיתה קודם לכן במים, ועוד דל"ד למומין לכן נ"ל דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחוה בכלי בצונן ואח"כ נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלח' עמה לזה כ' דלא חיישינן לכך ומייתי ראיה ממומין דאמרינן פ"ו דכתובות נמצאו בה מומין ברשות אביה אמרי' שמסתמא היו בה מומין כבר קודם שנתארס' ואם נמצאו ברשות בעל' אמרי' השתא הוא דנולדו ה"נ כיון שנמצא החט' בכלי לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דהוי ממקום למקום אבל במצה או בעיסה הוו מזמן לזמן כמו שכתב לעיל ואם כן אין כאן מחלוקת כלל כן נראה לי עיקר:

כב

מכח ספק ספיקא. שמא עתה נפלה ואת"ל היתה קודם בתרנגולת שמא נתעכלה, והחולקים סבירא להו דדוקא לענין טומאה מהני עיכול ולא לענין איסור כמו שכתב בי"ד סוף סי' פ"ג עיין שם בבית יוסף וכ"מ שם בש"ע, ובאגודה בבכורות כ' דאף לתירוץ הר"מ מפונטייז"א אין להתיר בחטה בתרנגולת דמסתמא בלעה אותה שלימה ולא הוי עיכול ע"ש, משמע דאפילו נשתברה אח"כ אסור:

כג

ושרו שם תרנגולים. צ"ל דלאו דוקא נקט תרנגולים דהא מיירי הכא בחטה שלימה דל"ל נתעכלה אם כן אין חילוק בין תרנגולים לבשר דאם נמצא החטה אחר שנטלו משם הבשר אין אוסרין הבשר:

כד

שנשרה במים. פי' אף על פי שנמצ' החטה בתוכו בעוד שהבשר היה שרוי בתוכו אפ"ה הוי ספיקא איסור דרבנן דהא יש מתירין בצונן ולכך יש להתיר שאר תבשילין:

כה

או נמלג. פי' ואח"כ נמצא החטה דאיכ' למימר עתה נפל והא דפסק לעיל סס"ב דאסור לאכול מכח ספק ספיקא היינו לאכול החטים עצמן אבל התערובות שרי וא"כ אם יש ס"ס במצה אסור לאכלה: והב"ח כתב בחד ספק אפי' להשהות אסור ואפי' בה"מ, ובס"ס מותר להשהות ומכ"ש למוכרה לעכו"ם ולא באכיל' דשמא נתעכל לא הוי ספק גמו' די"א דלא מהני עיכול באיסור כמש"ל, ודוק' בחמץ גמור כגון לחם או עיסה אבל חטה שנמצא במים מותר התבשיל שבישל בה קודם לכן דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל קודם לכן נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור כלל אפי' לפי מנהגינו ע"כ, ומשמע מדבריו דאפי' בחמין אין לאסור בלא נתרככה ע"ש: מעשה בא' שנטל לתוך פיו חתיכה מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד והרגיש בפיו שיש חטה ונטל המאכל מפיו וראה חטה ואינו ניכר אם היה בתוך המצה או בתוך התרנגול התרנגול יש להתיר מכח ס"ס שמא עתה נפל לתרנגול בצונן ואת"ל שהי' קודם שמא נתעכלה אבל אם היה במצה ע"כ היה בתוכה בשעת אפיה דאם נפל עליה בצונן היה מתגלגל וירד ומ"מ נ"ל דהמצה מותרת ג"כ כיון דאיסור משהו דרבנן תלינן לקולא שהי' בתרנגולת כמ"ש בי"ד סי' קי"א בשתי קדירות בא' יש בו ס' דתלינן באותו שיש בו ס' ושניהם מותרים ומ"מ כדי נטילה אסור מדינא מאותו מצה ממקום שנטל החתיכה, ועוד נ"ל דאפי' היה חתיכת בשר גם כן שרי דלא מחזקי' איסורא ממקום למקום ואמרי' השתא נפל על הבשר בעודו צונן וא"כ גם המצה מותרת אבל אם הבשר היה מונח בקערה ואכל מתוכה אסור הבשר כמש"ל דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירו הבשר לתוכו וכלי שני אוסר בפסח ואם נאמר דהוי ס"ס וספק הוה במצה ואת"ל בבשר שמא עתה נפל זה לא הוי ספק דאם תאמר שהי' במצה צריך אתה לאסור המצה וזה לא אמרי' אפי' באיסור דרבנן ואפי' בס"ס וכ"כ הד"מ סי' תל"ט וא"כ הבשר והמצה אסורים מיהו ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה אם נאפה אם לאו וע' בנדה דף ג' ע"ב בקופה שנמצא שם שרץ דמשמע שאם בישלו תבשיל בקדירה וסלקוהו מהכירה למקום אחר ונצטננה ונמצא ע"ג חטה דאמרי' עתה נפלה דלא מחזקי' איסור ממקום למקום:

כו

בת יומא. ומיירי קודם זמן איסורו (ד"מ) עסי' תכ"ב:

כז

בתוך הפסח. והב"ח כ' דאפי' נתערבה קודם פסח אסור אף על גב דהוי נ"ט בנ"ט דהיתר' מ"מ במים לא שריא מה"ט דבקל יוכל למצוא מים וכ"כ בי"ד סי' צ"ה ואפשר דאף הרב"י מודה לזה אלא דקודם פסח הוי בטל בס':

כח

בשביל שנתערבו. פי' אף להמתירין צונן הכא אסור בשביל שנתערבו עסי' תמ"ז ס"ה:

כט

די בשטיפה. דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר ע' סי"א:

ל

אחר מליחה. פי' בעוד שמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרי' השתא נפל דאי איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו במים ודוקא שנמצא על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם לכן וע' בנדה דף ג' לענין קופה שיש לה שוליים:

לא

קולף את כולם. צ"ל שנמצ' החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צריכים קליפה:

לב

ויש מחמירין וכו'. משום דאנן משערין בכל האיסורין במליחה בס' כמ"ש בי"ד סי' ק"ה משום דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן א"כ גם בחמץ אוסר כולו:

לג

אבל העיקר וכו'. משום דס"ל דלא אמרי' באיסור דרבנן שאיסור יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה ומה שמשערי' בשאר איסורים בס' היינו משום מילת' דפסיק' שלא נצטרך לשער בין שמן לכחוש ואזלי' בזה אף להקל כמ"ש בי"ד סי' ק"ה א"כ אף בחמץ די בס', ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערי' בס' אבל לא באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע ועוד דבמקום שיש עוד צד להתיר סמכי' אשאלתות דסבר חמץ בטל בס' ואין לך צד היתר גדול מזה שהרבה גאונים סבירא להו שאין הטעם מתפשט במליח' ויש לעשות פשרה לאסור אותה חתיכ' כמ"ש סי"א לאסור אותה מצה ותו לא והרוצ' להחמיר יפסוק לשרוף אותה חתיכה ולהשהות האחרות המונחות עמה בחבית, ועוד יש להתיר שאר חתיכות בהנא' ע"י פדיון וכמ"ש סי' תמ"ז ס"א עכ"ל רמ"א בתשו' סי' כ"ח וכ"פ המ"ב סי' ס"ט, ופסק דאם נתבשלו האחרות בלא קליפה שרי דאינו אלא חומרא לקלפן וכמ"ש בי"ד סי' צ"א עכ"ל ומ"מ נ"ל דצריך החתיכ' קליפ' אלא דאין הקליפ' אוסרת החתיכ' אף על פי שנתבשל עמה וכן כוונתו בי"ד שם כנ"ל ודוק שם דלא כמ"ש האחרונים: גם מ"ש המ"ב דהכא אף בלא קליפה שרי נ"ל דוקא במקום שאין לספק שמא נגע בשאר החתיכות אבל אם יש לספק שנגע בשאר החתיכות מדינא כולן אסורים כמ"ש בש"ע בי"ד סי' ק"ה, ואף שידעי' בודאי שלא נגע אלא בא' מהן ולא ידעינן באיזהו נגע מדינא כולם אסורים וטעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט: וא"כ אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת בתערובתן כמ"ש בי"ד סי' ס"ט וס' צ"ח ע"ש דדוקא בדין תתאה גבר שאינו אלא חומרא בעלמא דהא מתחל' אמרי' בגמ' דא"צ קליפה אלא דחיישי' שמא בלע פורת' לכן אין הקליפה אוסרת החתיכה אבל במקום שצריך קליפה מדינא אם נתבשלה בלא קליפה אוסרת החתיכ', ובהכי מסולקים כל תלונות האחרונים על רמ"א וכ"מ בדרישה: וכתוב בתשו' מהר"ם לובלין חטה המונחת בחבית כרוב מליח אסור כל החבית דכבוש כמבושל עכ"ל וצ"ל דמיירי שהציר עולה על גביו ואם אין הציר עולה ע"ג ה"ל דין מליחה וכמש"ל מתשו' רמ"א ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ה וכן שמעתי שנמצאת חטה בחבית דגים שנמלחו לשם פסח וצוה הגאון מהר"ר בנימין אב"ד דק"ק פוזנא להשליך אותה שורה לנהר והשאר למכור לעכו"ם, וכתב עוד מור"ם דקודם פסח נמצא במליחה זפק מלא חטים אף על גב דרמ"א פסק בי"ד סי' ק"ה דחמץ בפסח אינו אוסר אלא כדי קליפה מ"מ לא מלאני לבי להתיר אותה תרנגולת מאחר שהיה שם חמץ הרבה וכו' עכ"ל, והב"ח דעתו כהמחמירין במליחה בפסח וכ"פ בש"י, ובד"מ כתב ששמע בקראקא קצת מחמירים ולכן לא רצה להורות בזה לא איסור ולא היתר עכ"ל, והמ"ב כתב שהיה בקראקא ולא שמע שמחמירין בה ע"כ: ואפשר שרמ"א כיון לאותו זקן בעל ש"י:

לד

חותך מקום פעפועו. ק' הא כ' סי' תמ"ז ס"א ואין שם דבר המפעפען וכו' משמע אם יש שם דבר המפעפען אוסר כולו וצ"ל דהכא מיירי ג"כ שהתרנגולת כחושה:

לה

לפי כשמהפכין כו'. צ"ע דלא כ"כ בי"ד בשאר איסורים וי"ל דאע"ג דאין מתפשט הרבה מתפשט מעט ובשאר איסורים בטל בסי':

לו

הנוגעות זו בזו. אבל אם אינן נוגעות אין אוסרות ולא אמרינן דהבליעה הולכת בכל הכלי כמ"ש בי"ד סי' צ"ב דהתם מיירי בבישול וא"כ אם התרנגולת שמינה אפי' אינן נוגעות אוסרות הכל כנ"ל ועמ"ש סי' תנ"א סי"ב:

לז

העוף מותר. דאין צלי אוסר יותר מקליפ' והזפק הוא הקליפה ולכן ישליכו אותו, והב"ח כ' דלפי מה שנוהגין לאסור בצלי הכל אסור עכ"ל, ול"נ דבהבהוב הכל מודים דשרי וכ"מ בי"ד סי' ס"ח: וז"ל מהרי"ל א' מהר"ש יש נשים נוהגות בפסח להסיר הקורקבן טרם שמהבהבין אותו דסבורין שהבהוב קרוב קצת לצליה ואם ימצא בו חטה יהיה קצת חשש חימוץ ויש שאין חוששין עכ"ל וידוע דמהרי"ל ס"ל לאסור כלו בצלי ואפ"ה מקיל בהבהוב בדיעבד, כתוב בס' תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם:

א

(א) דגן שנטבע וכו' – בטור כתוב ואין החמץ ניכר וכו'. משמע דאם החמץ ניכר מותר בין כשמוכרו לישראל ובין כשמוכרו לעכו"ם דתו ליכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל ויאכלנו בפסח דהישראל יכירנו ויש מן הפוסקים שמחמירין שמא יטחן העכו"ם וימכרם אכן למנהגנו שאין לוקחין קמח לפסח מן השוק מצדדים כמה אחרונים דליכא למיחש ובמקום הדחק יש להקל:

ב

(ב) ומודיעו – אבל אין סומכין על הכרזה דאולי איכא מאן דלא שמע להכרזה. וכשמודיעו מותר למכור לו אפילו הרבה ובלא הודעה אפילו מעט אסור למכור לו שמא יבוא לאכלו בפסח:

ג

(ג) כדי שיכלה וכו' – היינו דאף את"ל שימכרנו לישראל יאכלנו הישראל קודם פסח ולפ"ז בע"פ בשעה חמישית בענין שא"א שיכלה קודם פסח אסור למכור לנכרי אפילו מעט דשמא ימכרנו לישראל אותו המעט ומ"מ במקום הפסד מרובה הסכימו כמה אחרונים דכ"ז בסתם נכרים אבל נכרי שיודע בו שלא יגע בו רק ישמרנו עד אחר הפסח ויחזירנו לו כמו שנתבאר בסי' תמ"ח יכול הישראל למכור לו הרבה תבואה חמוצה:

ד

(ד) קודם פסח – ובשאר איסורים שאין ניכר איסורם אסור למכור לנכרי אפילו מעט מעט רק הכא דאיכא כמה ספיקות הקילו [אחרונים]:

ה

(ה) בנהר – ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח דשעת היתר הוא עיין לעיל בסימן תמ"ז סי"א במ"ב ובסי' תנ"ג ס"ג במ"ב:

ו

(ו) שנפלו עליו מים – ואפילו מעט ועיין בבה"ל:

ז

(ז) אע"פ שלא נתבקע – הנה בס"ט כתב המחבר אע"פ שלא נתבקע ממש דהיינו אף שנתרככה שקרובות להתבקע וכאן שינה לשונו וכתב אע"פ שלא נתבקע להורות דאע"פ שלא נתרכך כלל גם כן אסור:

ח

(ח) דכיון דמינח נייחי – ר"ל אף דלענין לתיתה יש פוסקים דס"ל דאינו אסור אא"כ נתבקעו ועכ"פ בעינן לכו"ע שיהיו קרובות להתבקע שאני התם דבעת לתיתה עסיק בה ואינו מניח כ"כ להחמיץ משא"כ הכא דמינח נייחי:

ט

(ט) חימוץ – ודוקא בדשהה שיעור מיל אבל אם לא שהה עדיין שיעור מיל לא החמיץ עדיין וא"כ אפילו נעשה בפסח מותר למוכרו לנכרי קודם ששהה שיעור מיל ודוקא ע"מ לאכול תיכף. עכו"ם שאמר לישראל אחר שקנה ממנו החטים שהם לתותים אינו נאמן ואפילו אם הוא מסיח לפי תומו כיון שאמר זה לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אם העכו"ם מוחזק לנאמן בעיניו אסור ואפילו אם לא היה מסיח לפי תומו:

י

(י) וירדו גשמים – היינו בכדי שיש לספק שמא נתלחלח הרבה אבל אם נפל מעט מים או שלג על התבואה קודם הטחינה ויודע מקומו יגרוף החטים העליונים והשאר מותר:

יא

(יא) ולא מהני ספק ספיקא – ועיין באחרונים שהסכימו דאין להחמיר בזה רק במקום שאין הפסד בשהייתן אחר פסח אבל במקום הפסד או מניעת שמחת יו"ט יש להתיר אף באכילה:

יב

(יב) יבשות וקשות – ומ"מ אם ידוע שבא עליהם מים יש לאסור החטה עצמה אף שלא נשתנה כלל:

יג

(יג) ולא נשתנה מראיתן – אבל אם נשתנה מראיתו או שהם לחות אסור אפילו להשהותן:

יד

(יד) לא מחזקינן – ר"ל ובודאי לא בא עליהן מים ומותר אפילו באכילה. ועיין בספר בית מאיר שכתב דכל זה מיירי באותן הספינות שהחטים מונחים על עליות שבאמצע הספינה ואין החטים באים לתוך המים מה שתחתית הספינה שואבת וגם למעלה היא מכוסה מה שאין כן בספינות (שקורין קאנין) שתחתית הספינה ידוע שתמיד הוא מלא מים והחטים שקועים בהמים וגם למעלה היא מפורעת וקרוב הדבר שבזמן שהיא על הדרך הוגשם עליהם מטר השמים וגם כשהמלחים מגביהים תמיד המשוטות מן המים להוליך הספינה בודאי ניתז עליהם מי הנהר בכל צדדי הספינה ע"כ לכתחלה בודאי אסור לקנות אותן חטים לפסח בכל גווני ובדיעבד במקום הפסד מרובה אפשר היה להקל מפני חשש גשמים מלמעלה או מה שניתז עליהם מן המשוטות דאולי הוא רק זליפה מועטת אמנם מפני שידוע שהחטים המונחים בתחתית הספינה ששם יש מים תמיד ובודאי היה שרוי בתוכם זמן רב אלא שעתה נתנגבו והם אסורים אפילו לא נתבקעו וע"כ צריך דרישה מן הסוחרים הבקיאים אם ידוע להם שיש ששים בהחטים שלמעלה נגד מה שתחתית הספינה מותר בדיעבד לאוכלם בפסח ואם לאו אסורים אפילו בדיעבד ע"ש:

טו

(טו) אין חוששין וכו' – כל שאין רואין בהם סימן חימוץ לפי שהולכין אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהן גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואת"ל נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ. ומ"מ אם רואה בהחטים שהובא לפניו שיש בהם מצומחים גם המחבר מודה דצריך לבדוק אם יש שם ששים נגדם ופשיטא כשמוליכין החטים למכור והגשמים יורדין על השקים עד שהשק כמעט כולו שרוי במים וגם החטים נתלחלחו אסורים מדינא בפסח שהרי הריעותא נגלה לעינים וצריכין להזהיר ע"ז כי המוכרים אין מקפידין ע"ז כי רובן אינן בני תורה וגם צריך להזהיר להמוכרי תבואות בשנה שרבו גשמים או שירדו מים על השקין דאזי מחויבים למכור התבואות כדין מכירת חמץ ואסורים למכור מהם לנכרי אחר זמן איסורו [ח"א]:

טז

(טז) לסתם חטים וכו' – כתב בשכנה"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות והעתיקוהו האחרונים:

יז

(יז) שנתייבש לגמרי וכו' – כתב הח"א דמטעם זה נוהגים החרדים שיהיו כל המצות שלהן משומרים משעת קצירה דלפעמים מניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקצור וזו שקורין שמורה קוצרין אותן בעוד שהן לחין קצת ע"ש:

יח

(יח) אם ירדו עליו גשמים – היינו גשמים מרובין אבל ע"י זליפה מועטת שירד על השבלים לא חיישינן ומותר אפילו למצת מצוה [מאמר מרדכי בשם רבינו מנוח] ועיין בש"ת מה שכתב בשם תשובת מעיל צדקה:

יט

(יט) אותן שאין מבוקעות וכו' – ומ"מ צריכין לברר מהן המבוקעות או שיהיה עכ"פ ששים נגדם:

כ

(כ) מותרות – ודוקא כשאינן לחות:

כא

(כא) ישראל וכו' – דהוי כחמץ שנפלה עליו מפולת ועוד דס"ס שמא לא נתחמצו ואת"ל נתחמצו שמא נתעפשו:

כב

(כב) אין מחזיקין בו איסור – לומר שהוא מזויף בסולת שעירבו בו דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ועוד דאפילו עירבו הרי דבש מי פירות הוא ואין מחמיצין:

כג

(כג) ואוכלים אותו בפסח – יש שכתבו דהיינו דוקא לאכול הדבש בעין כמות שהוא אבל ללוש בו עיסה אסור כי מצוי הוא בעת הוצאת השעוה מהדבש להתערב שם מים והו"ל מים עם מי פירות ומחמיצין:

כד

(כד) מיהו יש מחמירין – שרגילין לערב בו סולת לתותה:

כה

(כה) שלא לאכול דבש רק וכו' – פי' שבדבש זה שמביאין בחבית מן הכורת שמעורב בו עדיין השעוה נוהגים לאכלו אף בעין וכן לעשות ממנו משקה מע"ד משום דאין דרך לזייף ואפילו לעשות ממנו משקה מע"ד בפסח שרי משום שמחת יו"ט אם אין לו משקה אחרת אבל מה שמביאין בכלים קטנים שמנוקה מן השעוה דרך העכו"ם לערב בהן קמח ולכן אסור לאוכלו ואף לעשות ממנו משקה בפסח ויש מהאחרונים שמחמירין בזה אף קודם פסח משום דמצוי שמערבין בהן קמח הרבה עד שלא יהיה אף בתערובות המים ששים נגד הקמח לבטלם וכן מחמירין שלא לאכול דבש בעין בפסח אף מאותן הבאין מחביות גדולות משום דאתי לאחלופי להקל בכל דבש [אם לא אותן שמביאין עם החדרים הקטנים שלם כמו שהוא מונח בכורת שעדיין לא נתרסק] ולענין מעשה בעשיית משקה מע"ד קודם הפסח משמע מדברי האחרונים דנוהגין עכשיו להקל אף מאותן שבאין בכלים קטנים דתלינן שיתבטל הקמח בששים [אם לא שידוע שבאותן מקומות הדרך לערב קמח הרבה] ומ"מ המחמיר בזה שלא לעשות משקה מע"ד כ"א מהדבש הבא בחבית עם השעוה תע"ב. ולענין לאכול בפסח דבש בעין הבא מן החביות תלוי במנהג המקומות ובמדינתינו המנהג להקל. ומ"מ צריך לחקור ולידע מנהג המקומות כי יש מקומות שנותנין לחם בכורת בשעת רדייה או שאר דברים של חמץ ובמקום שיש לחוש לזה אסור הדבש לאכלו בעין בפסח אבל מותר לעשות ממנו משקה מע"ד קודם פסח [ח"א]:

כו

(כו) ותאנים יבשים – דיש חשש שמפזרים עליהם קמח בשעה שמיבשין אותן וענבים רגילין ליבשן בתנור אצל הפת או אחר שהוציאו הפת מן התנור ויש מקומות שאין מפזרין עליהם קמח ומיבשין אותן בשמש וזהו שכתב שתלוי במנהג המקומות:

כז

(כז) שלא לאכול שום פירות וכו' – היינו מטעם הנ"ל. ומ"מ נוהגין היתר לעשות מהם משקה בפסח דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כ"כ לאסור אף מי שרייתן אבל אין מקילין כ"כ לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בישולם בפסח לפי שע"י הבישול נקלט טעמם במים יותר מע"י שריה ובקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולם [אא"כ שראן ובישלן קודם פסח] וכן בשע"ת בשם הנודע ביהודה מסכים שלכתחלה נכון להחמיר וע"כ טוב לסנן הרוטב מן הפירות בע"פ קודם הלילה דאז אפילו היה מעט קמח נדבק על הפירות ונתערב בתוך הרוטב בטל בששים:

כח

(כח) בדרך שאין לחוש לחמץ – כגון שידוע לו שנתייבש בשמש או בתנור לאחר הכשירו:

כט

(כט) ואפילו להשהותו אסור – כי יש חשש שמערבין בו קמח והאחרונים הסכימו דאותו שאנו קורין הו"ט צוקער שעשוי ככובע נתברר ע"פ חקירת האומנים שאין מערבין בו קמח ומ"מ נהגו למכרו לכתחלה [ובדיעבד מותר לאחר הפסח וגם ביו"ט האחרון אוכלין אותו] ואותו שיש לו כתב הכשר מהרב ממקום עשייתו נוהגין לאכלו לכתחלה אכן הצוקער שעשוי דק דק יש בו יותר חשש חמץ מתערובות קמח ואסור להשהותו ומ"מ בדיעבד שעבר והשהה אותם משמע מאחרונים דאין לאסור גם בזה ועיין בשע"ת אופני ההכשר בזה לענין לאכלו לכתחלה. ודע דמיני בלילות צוקער שמחפין בהם מיני פירות ובשמים וכ"ש אותן העשויין כמין חררות קטנות מבלילות צוקער הסכימו האחרונים דודאי יש לחוש שמא יש בהם תערובת חמץ ואסור להשהות מדינא וכ"ש לאכלם אפילו ביו"ט האחרון של גליות:

ל

(ל) וביו"ט האחרון – של גליות כיון שהוא דרבנן לא מחמרינן בדבר שאין בו רק חשש בעלמא:

לא

(לא) וצוק"ר קנדי"ל שאין בו וכו' – אין זה הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות שאנו קורין צוק"ר קנדי"ל דאותו יש בהם חשש חימוץ יותר ואסור להשהותם ואין לאכלם אפי' ביו"ט האחרון אלא הוא צוקער הבא ממדינת קנדי"א והוא כעין הו"ט צוקע"ר שלנו והיה ברור להם שאין בו שום חשש חימוץ ומ"מ בשאר ימים אין לאכלם כ"א ע"י הכשר כדי שלא יבואו להקל גם בבלילות צוקער. וכתבו האחרונים דאף לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא להשהות צוקע"ר קנדי"ל שלנו ובלילות צוקע"ר מ"מ אם עבר והשהה אותן אין לאסרו אחר הפסח דיש כמה ספיקות בזה עיין בח"י:

לב

(לב) והמנהג במדינות אלו שלא לאכול וכו' – אבל לשהותן מותר:

לג

(לג) כרכום – שמזייפין אותן בסלת להעמיד מראיתו וכן מניחין עליו שאור לחזור למראיתו וכתבו האחרונים דאף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ נוהגין בו איסור מפני מראית העין שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים משא"כ שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ שאין חוששים בהם למראית העין לפי שהן מצויין והכל יודעין שלפעמים מייבשין אותם ע"י ישראל עוד כתבו כי הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות וצריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וכן הכרכום במקומות שנוהגין בו איסור וכתב הח"א שחקר אצל האומנין שעושין שנו"ף טבא"ק (דהיינו ששואפין בחוטם) מלחלחים הפעקיל טבא"ק ביי"נ וידוע שיי"נ אסור בהנאה מדינא וא"כ ראוי ליזהר שלא לשאוף אותו טבא"ק אף כל השנה. והנה כ"ז כתב הח"א בזמנו אבל עתה יש לחקור אצל האומנין אם עושין כן:

לד

(לד) או נעגעלי"ך – מפני ששורין אותן במי שעורין קודם שמייבשין אותן [ד"מ]:

לה

(לה) מיהו אינן אוסרין תערובתן – מדסתם משמע אפילו בפחות מס' וקאי על כל הנ"ל בהג"ה זו והטעם דלא מחמרינן כ"כ מחמת חשש בעלמא מיהו לענין דבש ובלילת צוקער יש מחמירין לאסור אם לא היה ששים בתבשיל נגדו ומ"מ במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל:

לו

(לו) אם נתבקעו ממש – הנה בגמרא איכא פלוגתא לענין לתיתת שעורין במים דיש שסוברין דלא הוי חמץ עד שיתבקעו ממנו ויש שסוברין דאם הם נפוחים כ"כ עד שקרובין להתבקע ג"כ אסורין ונקטינן לחומרא לענין למיכל אותם בעינייהו דאסור אפילו לא נתבקעו ממש אבל לענין לאסור התבשיל שנמצאו בו הגרעינין שהוא רק איסור משהו דרבנן נקטינן לקולא דאין אוסרין עד שיתבקעו ממש זהו ביאור דעת המחבר:

לז

(לז) אסור – אפילו בהנאה. וגם כל הכלים שנשתמשו בם לתבשיל זה בעודו חם שהיד סולדת בו אסורין להשתמש בהן בפסח אלא צריך להצניען עד אחר הפסח כמו שנתבאר בריש סימן תמ"ז. ואם נתערב מעט מתבשיל זה לתבשיל אחר גם אותו התבשיל אסור וכן אם נשתמש בו בכף שהגיס בו בקדרה זו לקדרה אחרת בעודה רותח ג"כ נאסר הכל דכיון דאיסורו במשהו אמרינן דגם כאן פולט משהו:

לח

(לח) אלא אוסרים הכל – היינו התבשיל וגם כל הכלים שנשתמשו להתבשיל וכנ"ל לדעת המחבר בנתבקעו. והנה דעת הט"ז בס"ק ט"ו דאסור התבשיל אף בהנאה אכן הח"י ועוד כמה אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך להתיר עכ"פ בהנאה:

לט

(לט) אפילו לא נתבקעו – מדסתם הרמ"א משמע דלא מחלקינן בין אם היא קרובה לביקוע או לא משום דאין אנו בקיאין בזה מ"מ הסכימו כמה אחרונים דעכ"פ נתרככה בעינן דאם לא נתרכך אפילו נמצא בחמין אין לאסור. עוד כתבו האחרונים דאפילו אם נמצא בתבשיל ג' גרעינים שלא נתרככו לא אמרינן דמסתמא יש יותר ושמא הם מרוככים:

מ

(מ) שורפים אותם – עיין לעיל סימן תמ"ו ס"א:

מא

(מא) מותר למוכרה לנכרי – אחרי שהסיר החטה ממנה ולא נשאר אלא טעם החמץ שהפליטה החטה בהתרנגולת ולא ישהנה בביתו דילמא אתי למיכלה:

מב

(מב) ובמדינות אלו וכו' – ובמקום שיש הפסד מרובה מאוד הסכימו האחרונים להקל כדעת המחבר כמש"כ לעיל בראש סימן תמ"ז:

מג

(מג) ואם נמצאת וכו' – היינו אפילו נעשה התערובות מקודם יום השמיני וה"ה אף אם עבר ושהה עד יום זה:

מד

(מד) מותר להשהותה – משום דהוי ספק יו"ט ספק חול ותערובת משהו הוי דרבנן לכן מקילינן להשהותה עד אחר פסח ואז מותר אפי' באכילה [וי"א שאף בשביעי של פסח אם נמצא חטה בקועה בתבשיל או בתרנגולת כופה עליהם כלי עד מוצאי יו"ט ואז אוכל התבשיל או התרנגולת ושורף את החטה ובמקום הפסד יש לסמוך ע"ז] וה"ה לענין נותן טעם לפגם אף דאנו מחמירין בפסח כמבואר בסימן תמ"ז מ"מ מותר לשהותו אבל בחמץ גמור דאסור מדאורייתא אף ביום אחרון אסור לשהותו:

מה

(מה) בקועה – ולדידן אם נתרככה אע"פ שלא נתבקע ודוקא לענין אכילה אבל בהנאה יש להקל בהפסד מרובה בלא נתבקע אף בלא נטילת מקום:

מו

(מו) כדי נטילת מקום – דאפיה דינה כצלי דאוסר כדי נטילה ובעיסה אף דצונן הוא מ"מ אמרינן דע"י דוחק הלישה נפלט ממנה משהו סביב מקומה:

מז

(מז) כל העיסה – דע"י הלישה מתחממת קצת והמים שבעיסה מוליכין את פליטת החטה שנפלט ע"י דוחק הלישה בכל העיסה:

מח

(מח) לאסור אותה מצה וכו' – ואף דמסתימת הרמ"א משמע דאוסר כולה אפילו בהפסד מרובה מ"מ בנתרככה ולא נתבקע אפשר שיש להקל בהפסד מרובה ע"י נטילת מקום:

מט

(מט) שנמצא בה החטה – שנמצא בה כשהיא אפויה כצ"ל. והיינו בין שנמצאת החטה במצה לאחר אפייתה או כשהיא עדיין בצק לאחר שנערכה או בחתיכת עיסה ולא אמרינן שהיתה החטה מתחלה בעיסה הגדולה ונאסרה כולה אלא כאן נמצא כאן היה דהיינו שכאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו או בחתיכת עיסה זו כאן היתה בתחלה כשנפלה (דהיינו לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוכה) ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה שאין מחזיקין איסור ממקום למקום. ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר א"כ ניכר שהיה במים ובעיסה יש לאסור כל העיסה ומ"מ אי איכא למיתלי שהיתה בלועה ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה הכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל. ומי שהיה בידו עיסה וחתך ממנה כמה מצות ונתן לאחרים ונשארה מצה אחת בידו ונמצאת עליה חטה כל המצות שמאותה עיסה אסורות דאמרינן שמא היתה באותה עיסה קודם שחתכה לחתיכות דאף דלא מחזקינן איסורא ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא וכו' ולא מחתיכה לחתיכה מזמן לזמן מחזקינן איסורא ואמרינן שמא היתה בעיסה זו מקודם שנחתכה [מ"א וש"א] ויש מאחרונים דס"ל דאף בכאן יש להקל בשאר מצות משום ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל מקודם שמא לא נתחמצה עד עתה ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך להקל וכתב מ"א הנ"ל שכן הדין באחד שלקח מחבית כרוב בקערה והוליכו לבית אחר או למקום אחר ושם נמצא חטה בקועה הכרוב שבחבית מותר דאין מחזיקין ממקום למקום ואמרינן כאן נמצא כאן היה ר"ל השתא בקערה נפל אבל אם נמצא החטה בחבית אז אף מה שבקערה בבית אחר אסור דזה הוא מזמן לזמן ומחזקינן למפרע. ומכל מקום במקום הפסד מרובה יש להקל אפילו אם נמצא בחבית לאותן הבע"ב שלקחו מקודם דיש ספק ספיקא שמא עכשיו נפל בחבית ואם תמצא לומר מקודם שמא לא נתחמצה החטה עד עכשיו אם לא כשלקחו תיכף נמצא בחבית שלא היה שהות להתחמץ בזה הזמן ויש מאחרונים שכתבו דכל זה כשהחטה בקועה אבל אם לא נתבקעה רק כשנתרככה יש להתיר אפילו הכרוב שבחבית אם יש שם הפסד מרובה מכח ספק ספיקא. ואם אין הציר עולה ע"ג הכרוב בלא"ה יש להתיר הכרוב שבחבית דלא הוי עלה שם כבוש רק דין מלוח ואינו אסור רק מקום שנמצא עליו והשאר מותר כמ"ש רמ"א בהג"ה בסי"ד. כתב הח"א דיגעדע"ס קווא"ס שנוהגין במדינתנו לעשות על פסח יש ליזהר לברור היגדעס קודם נתינת המים דמצוי להמצא בהם גרעינין:

נ

(נ) ודוקא תוך הפסח – שאז חמץ בפסח במשהו אבל קודם הפסח נתבטל טעם החטה בששים ואפ"ה כדי נטילה צריך ליטול ממנה דילמא לא פלטה רק בסביבותיה:

נא

(נא) רק כדי נטילה – אפילו נמצאת במצה אפויה די בכדי נטילה:

נב

(נב) אם מלגו וכו' – אף דנתבאר ביו"ד סימן ס"ח סי"א דאין למלוג אפילו בכלי שני הכא מיירי שנמלח מקודם ע"ג הנוצה [פמ"ג]:

נג

(נג) אסורה התרנגולת – דאמרינן שמא היתה החטה במים בשעת מליגה דלא אמרינן כאן נמצא וכאן היה אלא לענין ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה וכנ"ל בסי"א אבל במקום אחד כגון דיש לספק בזמן ולומר שמא היתה החטה במים קודם לכן לא אמרינן השתא נפלה והנה המחבר כתב כאן חטה בקועה והרמ"א לא הגיה ע"ז כלום כמו שהגיה לעיל בס"ט יש אומרים דכאן מודה להמחבר דדוקא בקועה ולא בנתרככה משום דיש עוד ספק שמא עכשיו נפל ויש אומרים דהרמ"א סמך אהגהתו לעיל בס"ט וכן משמע בט"ז דלא התיר בעניננו בנתרככו רק בהנאה ולא באכילה אכן מצאתי בבית מאיר דדין זה שסתם המחבר במחלוקת שנויה (לבד הדעה שמוזכר בהרמ"א) וע"כ נראה לענ"ד דהסומך להתיר בזה בנתרככה בכלי שני אף לאכילה לא הפסיד. ואם לא נתרככה אפילו אם היתה המליגה בכלי ראשון ג"כ מותר:

נד

(נד) ואין בו וכו' שהמים צוננים – ר"ל והמים צוננים דתרתי בעי שהחמץ מועט שאין בו שיעור ליתן טעם במים שיש ששים במים כנגדו וגם שהמים צוננים ולכן מקילינן אפילו תוך הפסח דכיון דמשהו מדרבנן לא מחמרינן בצונן:

נה

(נה) מותר – ואם ידוע שנשרה החטה מעל"ע במים אסור דכבוש כמבושל. ואפילו אם יש לספק שמא נשרה מעל"ע במים ג"כ דעת איזה אחרונים להחמיר ומ"מ בחטה שאינה בקועה רק נתרככה אין להחמיר בספיקא. ואפילו בחטה בקועה דוקא כשנמצאה החטה ואח"כ בשלו באותן מים אבל אם נמצאת החטה במים אחר שבישלו יש להקל באיסור משהו דס"ס הוא שמא נפלה החטה אח"כ ואת"ל מקודם שמא לא נשרה מעל"ע במים ולא הוי כבוש דמותר לדעה זו בצונן ואפילו לדעת היש מי שאומר דאוסר דבצונן תוך הפסח עכ"פ במקום הדחק או הפסד מרובה אין להחמיר וכדלקמיה:

נו

(נו) אם הוא בתוך הפסח – דס"ל דאף בצונן אינו נותן טעם מ"מ משהו מיהו איכא ולכן תוך הפסח דאיסורו במשהו אסור ודוקא כשנמצא החטה ואח"כ בישלו באותן המים אבל אם נמצא אחר שבישלו אין להחמיר בצונן מספיקא:

נז

(נז) דאמרינן שמא וכו' – ר"ל כיון דמשהו מדרבנן מקילינן בספיקו ותלינן שאח"כ נפלה וה"ה אם התרנגולת עדיין במים אלא שהמים נצטנן תלינן שנפלה בעת שנצטנן המים ומותר לדעת המתירין בצונן:

נח

(נח) בשאר בשר – בכה"ג שהניחוה בחמין אחר המליחה וההדחה ואחר שלקחוה משם נמצא שם חטה בקועה מחזיקין מזמן לזמן ואמרינן שהיתה שם החטה מקודם שלקחו הבשר:

נט

(נט) מכח ספק ספיקא – שמא היתה בתרנגולת עצמה וכבר נתעכלה ואין שייך בה חימוץ ואת"ל שאיננה מתרנגולת שמא עתה נפלה ודעה ראשונה של המחבר ס"ל דאף בחטה שהיא מתרנגולת שייך בה חימוץ:

ס

(ס) שלימה – דבשלמה נקטינן דיש בה חימוץ מפני שניכר שלא נתעכל:

סא

(סא) ושרו שם התרנגולים – ולאחר שנלקחו משם התרנגולים מצאו שם חטה בקועה אפילו שלמה ולאו דוקא נקט תרנגולים דה"ה שאר בשר ג"כ אין לאסור מספיקא ותלינן שאחר לקיחת הבשר משם נפל החטה כיון שהמים היו צוננין ויש מתירין לגמרי בצונן:

סב

(סב) אין לאסור מספיקא – אבל אם בודאי היתה החטה בשעה שנשרה הבשר במים דעתו דיש לנהוג כדעת היש מי שאוסר בצונן בתוך הפסח ועיין בלבוש וט"ז ועוד אחרונים שדעתם כדעה ראשונה המוזכר במחבר דאין לאסור בצונן בכל גווני וע"כ בשעת הדחק או בהפסד מרובה יש לסמוך להקל כדעתם ובפרט אם החטה אינה בקועה רק נתרככה בודאי אין להחמיר. וכ"ז בחטה אבל פרוסת לחם או עיסה שנמצאת בתוך המים כתבו האחרונים לאסור אף בצונן כי טבע פרוסת הלחם והעיסה להתפרר ולהיות נמס בתוך המים:

סג

(סג) ויש להתיר שאר תבשילין וכו' – משמע הא אותו תבשיל אף בהפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אסור בספק אחד דרבנן [ועיין בה"ל] אכן בספק ספיקא הנזכר לעיל מותר אף בלא הפסד מרובה וכ"ז בס"ס דאיסור משהו שהוא דרבנן הא בס"ס דאיסור תורה יש להתיר רק בשהיה ומכ"ש למוכרה לנכרי אבל לא באכילה ודוקא היכא דאפשר בשהיה אבל אם א"א בשהיה שיתקלקל עי"ז מותר אף באכילה ובפרט היכא דאיכא ה"מ בודאי אין להחמיר:

סד

(סד) שנשרה במים או נמלג – לאו בחדא גוונא הוא דנשרה הבשר בצונן אף אם מצאו הגרעין בעוד הבשר שם ג"כ מותר דיש ספק דרבנן דשמא צונן אין מפליט ומבליע כלל ונמלג שהוא בחמין מיירי שמצאו אח"כ חטה במים לאחר שהסירו הבשר או התרנגולת משם ומותר אפילו נמלג בכלי ראשון ומטעם דיש ספק שמא עתה נפלה והוא איסור משהו שהוא דרבנן לכך מתירין בה"מ:

סה

(סה) בת יומא – ומיירי שהגעילו קודם זמן איסורו דאל"ה אין להגעיל כלי שהוא בן יומו כמבואר לעיל בסימן תנ"ב ונקט המחבר בן יומו דאם היורה לא היתה בת יומא אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינם ב"י כמבואר לעיל בסי' תנ"א וסימן תמ"ז ס"ה בהג"ה ע"ש. ודע דאם ההגעלה היה בתוך הפסח אז אפילו אם היורה אינה בת יומא אסור המים שבבור לדעת רמ"א לעיל בסימן תמ"ז ס"י בהג"ה:

סו

(סו) וירדו וכו' בתוך הפסח – היינו הירידה היה בתוך הפסח אבל ההגעלה היה קודם פסח ואם הירידה היה ג"כ קודם הפסח נתבטלו המים בששים במים שבבור ויש מחמירין דאפילו אם יש ששים נגדם אין להשתמש באותן מים לכתחלה כיון דאפשר בקל למצוא מים אחרים. אסור לשתות מימיו – ואם עבר ובישל מהם תבשיל כתב הפמ"ג דיש להתיר אם הוא הפסד מרובה כיון דההגעלה היה קודם פסח:

סז

(סז) בשביל שנתערבו – פי' אף להמתירין צונן לעיל משום דאינו נותן טעם כלל מ"מ הכא אסור דע"י שנתערבו הרי גוף החמץ מעורב בו. אם נמצא גרעיני תבואה בבאר מים בפסח כתבו האחרונים שראוי ליזהר בכל מה דאפשר שלא להשתמש באותן מים בפסח אפילו להמתירין בצונן דשמא נכבש בתוכו מעל"ע והוי כבוש ומ"מ אם אין לו מים אחרים כיון שחייו תלוים בו יש להתיר מטעם ס"ס שמא עכשיו נפלה ואת"ל שנפלה מעל"ע מקודם שמא לא נתבקעה ונתרככה עד תוך מעל"ע ולא נעשה כבוש משעה שנעשה חמץ וסמכינן על הפוסקים דצונן אינו אוסר בלי כבישה. ופרוסת לחם שנמצא בבאר עיין לעיל בסקס"ב. מי שרוצה לשאוב בפסח מבארות של עכו"ם או מבארות של ישראל שלא נזהר בהן מחמץ כל השנה נכון שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב:

סח

(סח) חטה מבוקעת – עיין בביאור הלכה דלדידן שייך זה הסעיף אפילו בנתרככה לבד:

סט

(סט) די בשטיפה – דצונן בלי רוטב לכו"ע אינו אוסר ואפילו אם הודח התרנגולת מ"מ כיון שלא היתה שרויה החטה במים אינה אוסרת ומ"מ הדחה בעי ואין לו לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה:

ע

(ע) די בקליפה – ומ"מ קליפה בעי אף שהוא צונן דקי"ל מליח הרי הוא כרותח ונבלע לחלוחית החטה בתוך הבשר כדי קליפה. ומ"מ כל זה כשנמצא בעוד שמלח עליו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל ודי בשטיפה בעלמא דאם איתא שהיתה עליה קודם לכן היתה נופלת בהדחה כשהדיחו הבשר במים ודוקא כשנמצא על התרנגולת מבחוץ אבל אם נמצא בתוך התרנגולת מסתמא היתה קודם לכן אף בשעת מליחה ומה שלא נפלה בהדחה שעכבוה שולי התרנגולת:

עא

(עא) ויש מחמירים לומר שמעמיק – ר"ל דלא כדעה ראשונה דסגי לקלוף הבשר ונגד מקום החטה בלבד אלא שמעמיק בכל סביבותיה וחותך והטעם דהואיל בפסח איסורו במשהו אמרינן שמתפשט משהו בכל סביבותיה של מקום החטה:

עב

(עב) קולף את כולם – ומיירי כשנמצא החטה על התרנגולת דיש לספק שמא נגעה החטה בכולם אבל אם נמצא תוך התרנגולת אין האחרות צריכין קליפה:

עג

(עג) ויש מחמירים לאסור כל וכו' – משום דאנן מחמירינן לאסור בכל איסורין במליחה בששים [משום דלא בקיאים בין איסור כחוש לשמן] אלמא דנתפשט בכולו א"כ ממילא בחמץ דאיסורו במשהו נמי אוסר בכולן:

עד

(עד) אבל העיקר – משום דס"ל דלא אמרינן באיסור משהו שהוא דרבנן שיהא יוצא מחתיכה לחתיכה ע"י מליחה בחמץ שהוא כחוש ורק בשיעור ס' החמירו לאסור מחתיכה לחתיכה אף בכחוש ולא במשהו ועוד דדוקא באיסור ששייך בו שמנונית משערינן בכחוש אף בס' משום דאין אנו בקיאים בין כחוש לשמן ואמרינן דמפעפע עד ס' משא"כ באיסור חמץ דלא שייך בו פעפוע כלל ודיינו אם נחמיר לאסור אותה חתיכה כולה:

עה

(עה) ע"י קליפה קצת – והיינו באופן שיש לספק שמא נגעה החטה גם בהן וכנ"ל בס"ק ע"ב ואף אם ידעינן בודאי שלא נגע אלא באחד מהם ולא ידעינן באיזה נגע כולן טעונין קליפה דחמץ בפסח לא בטיל ברוב כמ"ש סי' תמ"ז ס"ט ואם נתבשלו בלי קליפה אוסרת תערובתן:

עו

(עו) למכור הכל וכו' – עיין בא"ר שדעתו דהרמ"א לא קאי רק אשאר חתיכות אבל אותה החתיכה שנמצאת עליה החטה אין להתיר למוכרה לדעת ההג"ה לעיל בסק"י ומשארי אחרונים משמע דכאן שהוא רק ע"י מליחה מקילינן למכור אפי' אותה חתיכה ורק שיקלוף תחלה מן הבשר במקום שנמצאת עליו החטה:

עז

(עז) לנכרי – עיין בט"ז שכתב שהורה למעשה דה"ה דמותר להשהות שאר החתיכות עד אחר הפסח כיון שאינן אלא ספק נגיעה וגם אותה החתיכה יוכל להשהות אותה רק שבה צריך לקלוף מתחלה מקום החטה ומדברי המ"א משמע דדעתו כדעת הרמ"א דאותה החתיכה אסורה להשהות ונראה דבנתרככה ולא נתבקעה יש לסמוך אדברי הט"ז וכן הח"י מסכים לדברי הט"ז:

עח

(עח) כמש"כ סי' תמ"ז וכו' – ט"ס הוא וצ"ל אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמש"כ סימן תמ"ז ס"א ופירושו דשם מבואר דבבליעת משהו חמץ אינו יכול למכור לעכו"ם אף אחר שיפדה דמי החמץ כאן במליחה מקילינן בזה. ודע דכל זה דמקיל הרמ"א בחתיכות האחרות ע"י קליפה או ע"י מכירה לעכו"ם דוקא כשנמצא החטה על בשר מלוח בעת המליחה או אחר מליחה והדחה ומלחו פעם שנית לקדרה ומצאו החטה על הבשר בלא ציר אבל אם נמצא החטה בתוך הציר אז חשיב הכל כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש ע"י ציר ואז כל מה שמונח בציר יש לאסור וצריך בעור אבל מה שמונח למעלה מן הציר יעשה כמו שכתב הרמ"א דבציר אין אומרים שמפעפע למעלה או שישהנו עד אחר הפסח וכמו שכתבנו למעלה בדעת הט"ז וכן אם נמצא חטה מונחת בחבית של כרוב מלוח אסור כל החבית דכבוש כמבושל ודוקא כשהציר עולה ע"ג דאם אין הציר עולה ע"ג הו"ל דין מליחה בעלמא ודינו כנ"ל בס"ק ע"ו וע"ז. אם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח דעת הח"י דיש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם מכל מקום הבשר לא בלע כלום ממים הללו כיון שהוא צונן ואף על פי שהבשר היה מלוח עדיין בשעה שהדיחו והמליח הוא כרותח מכל מקום לא בלע כלום מן המים לפי שהמים שהדיחו בהם מבטלים כח המלח ואין לו כח להבליע המים בבשר אכן מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו ודעת הח"א דמדינא צריך הבשר קליפה כיון דאית ביה פילי ואפילו לא נמלח הבשר כלל:

עט

(עט) שנמצאת בה וכו' – כתב הח"א דר"ל דוקא שנמצאת בתוכה דיש לפרש שנתחמצה במים שהודחה בו אבל אם נמצאת על התרנגולת א"כ אם איתא דהוי בשעת הדחה היה נופל וע"כ עכשיו נפל ושומן התרנגולת הוי כמו פירות ואינו מחמיץ:

פ

(פ) חטה מבוקעת – ולפי דברי הרמ"א לעיל בס"ט ה"ה אפילו לא נתבקעה רק נתרככה אבל לא נתרככה א"צ כלום:

פא

(פא) חותך מקום פעפועו וכו' – היינו כמו שכתב לעיל שמעמיק כל סביבותיה דבצלי לכו"ע יש להחמיר יותר ודוקא אם היה התרנגולת כחושה אבל אם הוא שמן במקום מגעו של החטה כולו אסור דאזיל ההיתר ומפטם להחטה ואח"כ מפעפע החטה משהו בכל התרנגולת:

פב

(פב) לפי שכשמהפכין וכו' – ודוקא באיסור חמץ שהוא במשהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים:

פג

(פג) השפוד – משמע דאם נצלה ע"ג גחלים אין לאסור יותר מכדי פעפועו ולדעת הרב בהג"ה הנ"ל ודאי דאין להקל בצלי יותר ממליחה [אחרונים]:

פד

(פד) הנוגעות זו בזו – ואם אינן נוגעות אינן אסורות ולא אמרינן דהבליעת משהו הולך ומתפשט מזו לזו ע"י השפוד ואם התרנגולת שמינה אוסרת הכל אפילו אינן נוגעות [מ"א] והמקור חיים מיקל בדבר ואפילו לדעת המ"א אין להחמיר בזה אלא במבוקעת ולא בנתרככה:

פה

(פה) כי ע"י היפוך וכו' – ובלא היפוך מותרות האחרות אפילו בלי קליפה וכתב הפמ"ג דלפי דעת הרב לעיל יש להורות דצלי לא גרע ממליחה ואף כשהתרנגולת כחוש לגמרי אסורה כולה ואפילו בלא היפוך השפוד אבל אחרות יש להתיר בהפ"מ בידע שלא היפך השפוד:

פו

(פו) העוף מותר – דאין צלי אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא במקום הקליפה ומשליכין אותו ואפילו לדידן דאוסרין בצלי עד ששים מ"מ אין להחמיר בזה יותר מכדי קליפה כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד אלא מעבירו תמיד הנה והנה כמו שמבואר ביו"ד סימן ס"ח ואם נמצאת החטה חוץ לזפק לאחר ההבהוב לכתחלה צריך לקלוף באותו מקום ובדיעבד אם בישל כך בלי קליפה מותר. המדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב וקודם המליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה ומי שעושה כן הרי זה זריז ונשכר [שכנה"ג]:

פז

(פז) צריך לשורפם – דתלינן שנתחמצו מלחות שנמצא בזפק [לבוש]:

פח

(פח) דלא חשיבי כמעוכלים – דאף דלענין טומאה חשיבי כמעוכלים לענין איסור שאני ועיין בביאור הגר"א שכתב דלפ"ז אין חילוק בין שלמה או שבורה אבל בעיקר הדין מצדד לבסוף דאין לחלק בין איסור לטומאה ואפילו שלמין חשובין כמעוכלין. כתב בספר תניא כל עניני הפסח לא יעשה ע"י עכו"ם וכן ראוי שלא יעשה על ידי קטנים [פמ"ג]:

א

(רמ"א סעיף ב') אותן שנתלחלחו. נ"ב אעתיק לך דברי אגור שמשם לקוחים דברי רמ"א ועי"ז נבוא אל הביאור הובא בב"י וז"ל האגור שנשאל אביו על חטים שהיו שטוחים בעליה תחת הגג ועברו מים דרך הגג וזלפו על הדגן בקצת מקומות שהיו בהם כל כך מים שהיו טופח ע"מ להטפיח והשיב כי רא"ם וריב"א החמירו ואמרו גבי חטים (כיון שיש להם ביקוע) אם יש ריבוי מים אפי' לא נתבקעה אסורין החטים דבחטים לא צריך ביקוע מכל מקום לסמוך על ההיתר שכת' ראבי' והובא במרדכי הארוך לאכול מקצתה קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (ר"ל שמא לא נתחמצו) אבל החטים התחתונים שהם אצל קרקע העליה קרוב לוודאי שהמים ירדו שם עד עובי אצבע ואותם יזרק והשאר מותר להשהותן. אבל לאכול מהם בפסח דאף על גב דלענין בל יראה יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקלינן עכ"ל ולכאורה דבריו אלו אין להם הבנה. ונראה לי דהשאלה כך היה ע"י דליפת הגג זולף על הדגן בקצת מקומות וגם דולף טורד היה סמוך אצל שטוח התבואה עד שהמים ירדו בקרקע העלי' תחת דיגון התבואה ועתה תוכל להבין התשובה שעליו והנה מה שכת' ברמ"א אותן שנתלחלחו אסורות אבל שאר מקומות וכו' זה אינו מבואר בדברי האגור. אלא שהיה קשה לו אם נפרש דברי האגור דקאי אאותן שלא נתלחלחו הא בלאו הכי ספק ספיקא מותר אפי' בנתחמצו ממש חדא שמא אכלו כבר מן האסורים ואם תמצא לומר לא אכלו יש שיאכלו עתה מן ההיתר כמו בטבעת ע"ז שנתערב ונפל א' מהן לים והותרו כולן להנות ביחד ואין לך כל מצה שלא יהיה יותר תרתי תרתי כמו שהאריך בזה הט"ז סק"ד עכ"ל ביאר רמ"א זה שכתב האגור לאכול מקצתה או למכור לעכו"ם מעט מעט. היינו אותן מקומות הידועים שנתלחלחו ושאר הכרי א"צ לאכול או למכור קצת מהם ובכל מקום שרי מכח ספיקא. ובזה יתורץ קושית הט"ז וזה שהרמ"א אינו מתיר באכילה קאי במקום שאין ספיקא שיש לו חטים אחרים כשרים בלי ספק למצת מצוה כמ"ש בכל בו. אמנם אם אין לו חטים אחרים מותרים אפי' באכילה דספק ספיקא מהני אפי' באיסור דאורייתא ודוק:

ב

(מג"א ס"ק י"ב.) וע"כ לא פליגי אלא בלתיתא. נ"ב ר"ל כיון דעסיק בי' לא אתי לידי חימוץ ואיני יודע מה מקשה דבסעיף ב' אע"פ שלא נתבקעו אפי' לא הוי ודאי האי סברא כיון דמינח ניחא הוי חמץ מ"מ כיון דהוי ספיקא דאורייתא שמא אע"פ שלא נתבקעו הוי חמץ אבל הכא דאיירי באיסור משהו הוי ספיקא דרבנן. גם מה שתירץ דהלשון אתי לידי חימוץ דהוי ספק משום הכי הכא מותר דהוי ספיקא דרבנן קשה דידיה אדידיה דהא בס"ק י"ו כתב דספק לא נתחמצה לא הוו ספק דהוי ספק חסרון ידיעה. ע"כ נראה כמ"ש ול' אתי לידי חימוץ יש לכוון דהטור ס"ל דצונן אינו מחמיץ והני חיטי דטבעי בחישתא היינו כל זמן שהם במים אינם מחומצים אבל לאחר שיצאו מן המים אתי לידי חימוץ:

ג

(מ"א סקט"ו) א"כ מוכח דאוסר אפילו בצונן. ונ"ב וליתא דעיסה שאני דע"י המלאכה מתחמצת ע"י חטה חמוצם שהיתה במים וכן כתב הט"ז חקי"ג ע"ש ודבריו נכונים. וכן מוכח בב"י אבל קשה אמאי לא קאמר דלא חיישינן שמא היתה החטה במים דאמרינן כאן נמצא וכאן היה דהוי ממקום למקום:

ד

(במג"א ס"ק כ"א) דאם נמצאת החטה בעיסה אוסרין כנ"ל:

ה

(שם) אבל בעיסה הוי מזמן כצ"ל:

א

סי' ז סעיף ח בהג"ה שלא לאכול שום פירות יבישים קליפת פאמראנצען דינן כפירות יבישים חיי אדם כלל קכ"ז ס"ב:

ב

מג"א סק"ח הכא דספק הוא שהרבה כו' יש לעיין הא בסי' תמ"ז ג"כ הוי ספק שמא המחבת אב"י ואעפי"כ אוסרים נ"ט בנ"ט:

ג

מג"א סקי"ב משהו דרבנן אזלי' בספיקא לקולא לענ"ד מדברי תוס' חולין צ"ז ד"ה אמר רבא מבואר דס"ל דבספק אוסר במשהו:

ד

שם ושמא נתבקעו ונ"מ לדידן בלא נתרככו:

ה

מג"א סקט"ו שהוא אפוי אין דבר מועט מחמיץ אלא שאין דעתי נוטה לכך שאין דבר מועט מחמיץ כל העיסה כצ"ל:

ו

סעיף יב ויש מי שאוסר אם עיין בח"ד סי' צא בביאורים סק"ג:

ז

מג"א סקי"ט אסר ליה שהיה בו פילי לענ"ד הא מכל מקום מוכח דהמים נאסרו דאל"כ מה בכך דאית ביה פילי הא בודאי לא נכנס ממש מהחיטי לפילי אע"כ דהמים אסורים דמפליט בצונן אלא דהבשר אפשר דמותר דאינו מפליט ומבליע ואסור רק משום פילי דהמים נכנסים בפילי וכ"נ כמ"ש המג"א סי' תמ"ז סק"ט וא"כ ממילא בבישלם במים דאסור:

ח

מג"א סקכ"ב נשתברה אח"כ אסור והיינו כדעת הט"ז יו"ד ססי' פ"ג דלעסו הוי עיכול אבל לא לעסו אפי' נתרסק אח"כ ונתמעט לא הוי עיכול אבל דעת הש"ך שם בהיפוך דאפילו למאן דס"ל דלא ילפי' איסור מטומאה ולעסו לא הוי עיכול מ"מ בנחסר ממה שבלע הוי עיכול ע"ש:

ט

מג"א סקכ"ה וכ"כ הד"מ לענ"ד דמ"מ נהי דאם באנו להתיר התרנגולת מדין ס' דרבנן דשמא היה במצה בזה היה הסברא נכונה כיון דזה ההיתר גם על המצה דשמא היה בתרנגולת ממילא שניהם אסורים כההיא דסי' קיא וא"כ נסתלק ההיתר דשאני אומר מ' ס' דרבנן. אבל מ"מ נתקיים ההיתר דתרנגולת מ' ס"ס דבזה ל"ש מאי חזית דהא במצה ליכא ס"ס וא"כ כיון דאלו היה ספק דאסורה היינו יכולים להתיר התרנגולת מ' ס"ס דהא המצה ודאי אסורה מטעם ס' דאוריתא א"כ מה"ת מחמת שהוא דרבנן והי' גם על המצה דס' דרבנן וז"א באמת נסתלק ההיתר דס' דרבנן משום מאי חזית אבל ההיתר דס"ס לא נסתלק ודוק ושאני בההי' דסי' תלט דעל כל בית הוי ס"ס ושוב שייך מאי חזית ודוק:

א

בנהר. עבה"ט וכתב בשו"ת מהרי"ט צהלון סי' מ"ה שעמד ארגז מלא חטים והעבירו קערה מים ממקום למקום ונפלו המים על הארגז והיה קודם פסח כיון שלא היה רק קערה אחת שאין בה כשיעור להשרות אפילו עשירית החטים והם נזחלו דרך מדרון ולכן אם יש בשולי התיבה סדקים בין דף לדף שהמים נזחלים דרך שם ולא יתקבצו כדי שיהיו החטים נשורים היו מותרים וכ"ש בזה שלא נפלו רק על מעט שי"ל שנתבטל קודם זמן איסורו ואם אין שם סדקים יזרוק מה שבשולי התיבה במקום שיש לחוש שנקוו המים שם והשאר מותר ע"ש ונראה שלכתחלה יש לטחון החטים קודם פסח:

ב

אסור. עבה"ט וע' במקום שמואל סי' נ"ח שכתב בישוב קושיית הט"ז על הרמ"א העלה כפסק הרמ"א ע"ש:

ג

מחזקינן. ועיין בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד שבמצרים שמביאים חטים בספינה מערבין בהם הספנים מים וטיט ועפר אף על פי שקצת חטים מתחמצים נוהגים קולא לפי שמתבטלים בשאר חטים וכן כשגודשין הגדיש אחר שהמדקים אותו במורג חריץ נופל הטל על החטים לילה אחר לילה כל משך זמן שלא זרוהו והכניס לאוצר לפחות כמו חודש ימים והטל מחמיץ אך הם נוהגים הקולא דא"ח וניעור ואופין אפילו בפסח ולא חיישי למ"ש מהרי"ט בחלק א"ח סי' א' שצריך לאפות קודם הפסח או לתירץ מהרי"ט דביבש כגון קמח אין להקל ע"ש ומש"ה אין להחמיר להם כשאירע איזה דבר התלוי בפלוגתא זו דחוזר וניעור כגון ההיא פלוגתא דריקוד בנפה שהבאתי לעיל סי' תנ"א ע"ש.

ד

לסתם. עבה"ט וכתב בשו"ת מהר"ן רוטנבורק סי' ל"ה שהשיב הגאון מהר"מ בן המחבר ז"ל בגשמים שירדו על ערימות יש חטים שצמחו רק שיש ס' כנגדו מן ההיתר יש להתיר אפילו לכתחלה שלא בשעת הדחק לטחון אותו ואין בזה משום מבטל איסור שאין כוונתו לכך כמ"ש ביו"ד סי' פ"ד רק שהב"ח כתב שיש לאפות קודם פסח והך דסי' רס"ז דגן המונח בעלי' כיון שלא נטחן ונאפה קודם פסח הוי יבש ביבש וחזר וניעור בפסח לזה יש למוכרו קודם פסח כמו שאר תערובות חמץ ע"ש ועיין בשו"ת מעיל צדקה סי' ס"ט שכתב בשנת תע"ב היו גשמים בימי הקציר וראינו שהחטים שקצרנו יום או יומים אחריו למצת מצוה היו נגמרי' ויבישים כל צרכם ונסתפקנו אולי היה כן נגמרים ויבשים בעת שהיה הגשם על הארץ שפסק הרשב"א שמקבל חימוץ אף במחובר לקרקע והעלה שאין לחוש לזה אפילו נתייבשו לגמרי והם בקליפתן אם לא כשנתרבו הגשמים יום ולילה גשם חזק שמפיל הקשים והשבלים לארץ והגשמים מזלפין עליהם בחוזק וכמאן דמנחי כבושים בכלי מלא מים דמי אבל בגשם שאינו חזק כ"כ ואינו אורך זמן גדול אין להחמיר אם לא שאנו רואים אותם בקיעים ותדע שלא הצריכו שימור רק משעת קצירה ולא משעה שנגמרו במחובר ועוד דהרי טל לא מעצר ונופל עליהם בכל יום ולא נזכר בשום פוסק דבר כו' ע"ש:

ה

יבשים, עבה"ט ובנ"ב מ"ת סי' צ"א כתב על מ"ש המג"א להתיר אף בתנור שאפו בו לחם כו' אולי לא שם המג"א עינו לראות שרגילות לפזר בתחתית הלחם קמח הרבה ואולי נשאר ממנו בעין בתנור כו' (לענ"ד יש לו' דרוב מקמח ההוא נשאר דבוק בלחם שהוא רק בעת ביאתו מהמרדה לתנור ואם נופל משם מעט מקלי קליה ליה חום התנור ונעשה אפר ועכ"פ חרוך מאד עד שלא נשאר בו טעם חמץ בעת שנותנין הפירות לתנור וצ"ע) ובמדינת פולין בכל הגלילות אין נוהגין היתר לא בשזיפים שקורין פלומי"ן ולא בתפוחים ולא באגסים יבישים כל רק מה שנתייבשו בביתו ובתנורו לשם חג הפסח ובבואו למדינה זו היה נוהגים בפירות שקונים מאותן תנורים שעומדים בגינות של השרים שאין אופים שם אבל מהמביאים למכור בשוק אין היתר ובמדינות הגר שנהגו איסור אף מהגינות קשה להתיר אף שיש היתר על אותו שבגינה לעשות מהם יי"ש קודם פסח מ"מ אין להתיר אם יש לחוש דנפיק מיניה חורבא לזלזל במנהגים ואיסורים ע"ש:

ו

וצוק"ר, עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב חלק א' סי' ך"ג ובמ"ת סי' ע"ב שכתב בפודר צוקר המביאים בחביות ויש חוששים לתערובות קמח וגם שמא החביות המה מהחביות שמוליכו בהם הקמח למדינה ההוא ששם גידולו וכתב שאם המוכר הוא מהסוחרים הגדולים אין למחות במקום שמנהג להקל ועכ"פ יזהרו שיקח הפודר ההוא בפני הישראל תיכף בפתיחת החביות וליקח מאמצע החביות וע"ש וע"ש בח"א סי' ך"ד שכתב שבמקום גידולו אין לחוש לזיוף ששם קמח ביוקר כפלי כפלים מצוקר ולכן המנהג כשהוא מובא בספינה להמבורג או לאמשטרדם שולח הרב שלוחיו לחתום החביות ומשם מביאים אותם מחותם עם הכשר מהרב ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ה כו' שקיסטין צוקר מן ההפתק פשט היתרו עפ"י אמה"נ ז"ל ועיין בשו"ת תפארת צבי סי' י"ח וי"ט שכתב גם כן להתיר המובא בחביות ממרחקים ממקום גדילת הציקור בעצמו כמו לסוחרים א"י והצוקר הוא צבע ברון ואין לחוש בו לתערובת קמח שהוא חשש רחוק שאינו שוה במראה אבל אם אינו צבע ברון יש להחמיר קצת אף שזה יש לו ממקום גידולו ששם הקמח מ"מ גזירה דלמא אתי לאחלופי ליקח גם משאר סוחרים שהם מפנים בדרך הרב ההוא ומריקין מכלי אל כלי ואיכא למיחש דלמא במקום שהקמח בזול יערבו שם הקמח אף בתגר חיישינן ע"ש, ונראה שבמקום צורך או הפסד יש להתיר בזה שידוע שדרכו שכל השנה יבואו לו חביתין צוקר ממקום גדולם כמות שהם אף שאינו ברון ונותנים לו כתב הכשר על החביתין שבאים לו על הדרך הזה וליכא למיחש לאחלופי לקנות ממי שאין לו כתב הכשר דמידע ידעי שודאי לא ניתן לו כתב הכשר רק אחר שעמדו על המחקר שאין בו חשש משא"כ מי שאין לו כתב הכשר הלוקח יחוש לעצמו:

ז

(בהג"ה סעיף י') נוהגין לשרוף הכל ועיין סי' תמ"ז ובאחרונים מ"ש בזה ועיין בשו"ת ח"צ סי' פ"ו שדעתו שאף בשביעי של פסח אם נמצא חטה בתבשיל או בתרנגולת כופין עליהם כלי עד מוצאי י"ט ואז אוכל התבשיל והתרנגולת ושורף את החטה ודלא כמו שנדחקו האחרונים להחמיר לשורפו ע"י נכרי דאפילו בח"ה אין כאן איסור ב"י ומה שנהגו לשורפו הוא משום תקלה ובשביעי של פסח בכפיית כלי סגי ע"ש (ועיין בא"ר סי' תמ"ו שכתב גם כן להתיר) וע"ש שאם בא הנכרי בעצמו לקחתו אז בז' של פסח אסור למחות בידו מלקחהו אפילו באיסור משהו אבל ביום ח' של פסח יכול למחות בידו:

ח

להשהותם. עבה"ט ובשו"ת פ"י סי' ט"ו כתב חמץ שנתערב במשהו תוך הפסח שלא שרפו אם א"א לשורפו כגון בשביעי של פסח יש להתיר אחר הפסח, וע"ש שכתב שגם אם עדיין לא עה"פ כיון שהוא משהו בתערובות אם הוא שעת הדחק שהפסד גדול הוא יוציאנו מביתו שלא יכשל בו ויתננה לנכרי ואם הנכרי ישמור לו התערובות ויתננו לו אחר הפסח מותר ע"ש:

ט

וכן נוהגין. עבה"ט וכתב בס' בני דוד הל' חו"מ בענין שנמצא במצות שמורות אפויות חיטים בקצת מהם ונודע שלא היו בתוך המים רק המרקדת נתנה בטעות קומץ חיטים בתוך הקמח שלשו המצות יש להחמיר ולאסור כיון שנמצא כמה חיטים יש לחוש שנתבקעו מהם ואף אם נודע שלא היו בקיעות יש לחוש שמא לא נקלה יפה באור ושוב יבואו למרק ע"ש:

י

היתה, עבה"ט וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' ו' כל שנתבשל בו בפסח ועירה ממנו לכלי אחר ובכלי אחר נמצא חמץ אי אם היה ס' בכל התבשיל נגד חמץ הנמצא יש להקל בתבשיל ראשון ואם אין ששים דאיכא איסור דאורייתא יש להחמיר וע"ש בסי' מ"ח שמ"ש הב"ח שחמץ שנגע בתנור במצה אוסר הכל הב"ח לשיטתו דאפילו בכחוש אסור אך לפמ"ש אם נאפה כראוי כשנגע החמץ אינו אוסר רק כ"נ וה"ה במצה שנתכפלה דינא הכי ומהש"ע משמע דאף כשלא נאפה כראוי אינו אוסר אלא כ"נ ולענ"ד יש לחלק כמ"ש ע"ש. וע' בתורת יקותיאל סי' צ"א באורך וע' לעיל סי' תס"א מ"ש בשם ושב הכהן סוף סי' מ"ם וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ב בדברי הט"ז והלבוש והא"ר בענין זה וע' מ"ש בה"ט בשם תשו' מהר"ם וכה"ג כתב בשו"ת פ"י כת"י באחד שהוציא משקין מן החביות בפסח לתוך הכלי והכלי לא נבדק ואח"כ מצאו גרגיר חטה בכלי אז מה שבחביות לא נאסר ע"ש:

יא

שאוסר, ע' בה"ט וכתב בפמ"א ח"א סי' ט"ו בעובדא ששרו בשר בפסח ואחר שלקחו הבשר לקחו מי השרויה לחוץ לשפוך לאשפה ומצאו שם גרעין אחד של תבואה ונסתפקו אם היה בעוד המים שם והעלה דכל שנטלו המי השרי' למקום אחר לשפוך ושם מצאו הגרעין יש להכשיר בפשיטות וכן אם בדקו המים קודם שנתנו הבשר ולא ראו שום חמץ או חטה ואח"כ כשהוציאו הבשר לאחר שעה מצאו בו החטה מותר הבשר והיכא שנושאים מים בדליים מכוסים ושפכו מן הכלי למקום אחר ואח"כ מצאו חמץ בדלי הזה אף שיש אוסרים מ"מ יש לסמוך על דעת התוספות בפרט באיסור משהו דרבנן ויש כמה רבוותא דס"ל דצונן אינו אסור וע' בשבות יעקב ח"ב סי' ט"ו שהשיג על הפמ"א בזה ע"ש:

יב

דרבנן. עבה"ט וכתב בשער אפרים סי' ה' עורב שהביא כף מלוכלך בשומן ונפל הכף לקדירה ומחמת ספק חלב היה ס' אך מחמת ספק במשהו דשמא לקחו מבית עכו"ם ולכאורה יש לחלק בין עיר שרובא ישראל כו' ועיין שם סיום התשובה ונלענ"ד להתיר בזה דמשהו דרבנן וכבר מבואר אצלי במקום אחר שיש מקום לו' דחמץ של עכו"ם או של הפקר אינו אוסר במשהו ואפילו את"ל שחמץ בעין של עכו"ם אוסר במשהו מ"מ כה"ג שאפילו תאמר שהשומן יש בו בלוע מחמץ מ"מ קרוב לו' שלא היה בו טעם חמץ ולא נאסר במשהו ביד עכו"ם או בפי עורב ולא שייך אז גזירת חז"ל על משהו ואם כן עתה שנ' שהמשהו נפל לתוך תבשיל של ישראל אין זה אוסר דכבר פקע שם חמץ מעליו ודמי לחמץ שנתערב קודם פסח בס' דאינו חוזר וניעור בפסח ואף דחמץ של נכרי אסור בהנאה לישראל כמ"ש הריב"ש סי' ת' מ"מ כיון שאין בו חומרא דב"י וגם לא שייך לא בדיל בעורו ביד הנכרי לא גזרו על תערובתו לאסור במשהו וכיון שנתבטל אצל הנכרי שוב הו"ל כחמץ שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור ועיין בשו"ת בית יהודה סי' י"ו אם באמצע הסעודה מצאו חטה אחת מבוקעת מונחת על המפה שעל השלחן ואין ידוע אם בשעת אכילה נפלה מהתבשילין או היתה שם מקודם ומעלמא אתי העמד התבשיל על חזקתו כיון שהתבשיל לא היה מונח על המפה כו'. ולא דמי לנמצא בכלי שהיה בו התרנגולת דשם התרנגולת היה בודאי באותו כלי כו' ע"ש:

יג

שנתערבו עבה"ט ועיין בבית יעקב סי' צ"ט שדעתו להקל בספק כבוש דאיסור משהו דרבנן ועיין במקום שמואל סי' ס"א שחולק על הב"י וכ' דספק כבוש אסור היכא שהוא חמץ גמור כגון לחם או עיסה משא"כ חטה שנתרככה איכא ס"ס שמא עתה נפלה ואת"ל מקודם שמא אף ע"פ שהיא מרוככת לפנינו שמא לא שהתה מע"לע בריכוכ' וזה מקרו' שנתרככ' ואין כאן מוע"ל וצונן אינו אוסר:
הג"ה וגם י"ל דאוקמי' אחזקה שהיתה קשה וזה מקרוב נתרככה. וע"ש מ"ש במקום שמואל על המג"א ס"ק ט"ז דהוי ספק חסרון ידיע'. וכתב ול"נ דמחסרון כו' דהפירוש שמא לא נתחמצה אז. וא"כ לא הוי בחימוצ' מע"ל ושרי לי' מארי' דבמחכ"ת עליו המשא הזה דמחסרון ידיעה והבנת דברי המג"א כ"כ דהתם קאי המג"א לענין חטה בעיסה שע"י הליש' היא אוסרת בצונן ולא תליא במעל"ע כלל ע"ש וכן מבואר בב"ח שכתב שמא לא נתחמצ' כל עיקר ע"ש וא"כ בחנם הטיח דברים כלפי מעל' המג"א ז"ל וקצרתי:
וגם בגבעת שאול סי' פ"ג בענין שנמצאו גרעין חטה בפסח בחביות לאחר שפינו משם משקה שקורין מעד ויש לספק אם היה החטה בעוד שהיה המשקה בתוכה או שמא עתה נפלה וכתב שאם נשאר בחביות מעט בענין שי"ל שעתה נתרככה מחמת המשקה מותר אבל אם לא נשאר כלל חד ספיקא הוא שמא עתה נפלה והו"ל ספק כבוש ואסור ע"ש ולפמ"ש במקום שמואל גם בזה יש ס"ס שמא לא נתרככה עד זמן קרוב קודם שפינ' הדבש בענין שלא היתה מע"ל לאחר הריכוך ומכש"כ להבית יעקב דמתיר בזה:

יד

מליחה, עבה"ט ועיין בתפארת צבי סי' ך"ב בחיטין שלמים שנמצאו בזפק שיש להקל שקרום הזפק מפסיק ולכן אין להחמיר כ"א בנתרככה ובלא נתרככה יש להקל ועיין בפ"מ ובאשל אברהם ס"ק למ"ד וס"ק ל"ג ועיין בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' י"ז בסעודת ברית מילה בחה"מ פסח שנמלחו תרנגולים עם בשר ומצאו באחד זפק ובתוכו כמין סובין ועוד נמצא באחד זפק וזרקו לאיבוד אותו שזרקו לא מחזקינן איסור' וגם דאיכא ס"ס שמא לא היה בתוכו ואם היה בתוכו שמא נתעכל אך מחמת הזפק השני יש לחוש קצת ועיין בח"י סי' תס"ז ס"ק ל"ט ועכ"פ די להשהות התרנגולת עד אחר הפסח ולהתיר השאר בפרט במקום הפ"מ וסעודת מצוה ומניעת שמחת יו"ט. ובחטה בקועה הראה מקום להח"י סי' תס"ז להקל לשהות עד אחר הפסח רק מקום שנמצא יקלוף (וצ"ע דהזפק גופא במקום קליפה כמבואר לקמן ס"ק מ"ד) ואם נמצא בתוך הציר הוי כמבושל ואסור ודלא כמ"ש בשו"ת ח"צ סי' פ"ז שמתיר בנמצא בתבשיל להשהות ע"ש ועיין בח"י בלא נתרככה יש להקל בכל ענין ועיין במנחת יעקב כלל ט' בכל השנה אם נמלח הזפק עם התרנגולת דיש לאסור וצ"ל דהתם הטעם משומ דהדם נבלע בתוך הפרש וחוזר ופולט ונבלע בתוך הבשר מחמת המליחה וכאן מיירי שהפרש הוא מעט ויש ששים נגדו ועיין בשו"ת כנסת יחזקאל שחולק על המ"י בזה וס"ל להתיר ע"ש:

טו

העיקר. עבה"ט וכתב בשמש צדקה סי' ך"ז חטה מבוקעת שנמצאת על התרנגולת ונמלחו עמה תרנגולת אחרות שצריך לקלוף כולם אם אין ידוע באיזה מהם נגעה החטה הסברא נותנת שצריך להסיר העור העליון מעל גופי התרנגולים לצאת מחשש בליעת איסור ע"ש: וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' מ"ם בחטה שנמצאת בפסח בבשר מלוח על חתיכה אחת ותחתית מונחים עוד חתיכות אחרות הב"ח בתשו' החמיר לאסור כל חתיכות ודבריו צ"ע מ"ש שי"ל בכל האיסורים שמפעפעים אפילו הם כחושים ממתני' דרקיק ברקיק שהביאו הרשב"א והמרדכי ומ"ש דחמץ מפעפע י"ל דאף מאן דס"ל הכי היינו בעיסה אבל לא בבשר דלא שייך ביה חימוץ למה נחמיר בחמץ יותר מבשאר איסורים והא דאווז ששפשפו במורס' הוא משום שיש בו נקבים ולכן נראה דאותה חתיכה אסורה דהוי איסור כחוש והיתר שמן ושאר החתיכות מותרות וע' בשו"ת ב"ח סי' נ"ד אם נמלחו חתיכות לאחר הדחה אחרונה ושמים בכלי בע"פ ושוב הניחו עליהם חתיכה מלוחה ונמצא עליה חטה אין אוסרת בנגיעתה שאר חתיכות אא"כ שקודם הנחתה לא היה ציר בשולי הכלי ועכשיו נמצא ציר אסור אפילו להשהות לפי שי"ל שמתמצית החטה שנתרככה יצאו טפות חמץ ונוטף על החתיכות דרך הלוכו מלמעלה למטה ואם לא נמצא ציר יש להקל משום שמחת יו"ט ואם יש ספק אם היה ציר או ספק אם נתרככה יש להקל אפילו באכילה ע"ש:

טז

מותר. ע' בה"ט וע' בקונטרס טוב עין שבסוף וועד לחכמים שכתב שצריך איזה ימים קודם פסח לקנות עופות הצריך לו לכל הפסח ולהאכילם מעת קנייתם דוחן ואורז שאין מחמיצין (וע' לעיל סי' תס"ו שמבואר שאפילו בפסח מותר ליתן שעורים לבהמתו ואפשר דהתם מיירי שאין רוצה לשוחטה ביו"ט וכיון שכבר ביטל כמ"ש הרמ"א וע"ש בבה"ט בשם הח"י א"כ הו"ל כמו חמץ בבור משא"כ כאן שרוצה לשחוט עופות אילו ביו"ט יש להחמיר בזה) וכבר ראיתי לרב א' בכת"י שצדד לאסור לקנות תרנגולת בתוך הפסח שאם יהיה בזפק חיטים נמצא שהוא קונה החמץ, ולי נראה שאם צריך לתרנגולת אין לבטל שמחת הרגל ויכול לו' בפירוש שאין רוצה לקנות הזפק כלל ותיכף לשחיטה כשיפתחוה ימהר להשליך הזפק לרה"ר סתום כמות שהוא ע"ש:

א

או שנפל עליהם מים. בטור כ' ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם עכ"ל דאילו ניכר אין חשש דהא הקונה יראה החימוץ:

ב

ומודיעו כדי שיאכלנו כו'. בגמ' שלנו אי' אלא א' רבא ניזבנינהו קבא קבא לישראל כי היכי דנכלינהו קמא פיסחא וסעיף זה הוא ל' הרמב"ם ול"ג לישראל אלא לעכו"ם ימכור מעט מעט אבל לישראל ימכור אפילו הרבה כיון שמודיעו הדבר כ"כ ה' המגיד אבל הרא"ש וטור גרסי לישראל וכ' העיטור אפי' אם לא הודיעו לישראל מותר כל שיכול לאוכל' קודם פסח ורמב"ם כ' שצריך להודיעו וכ' הטו' ומסתברא כבעל העיטו' מדלא שרי אלא דבר מועט שאם מודיעו אפי' טובא נמי וכ' ע"ז רש"ל ותימא וכי נאלמה שפתינו לו' לו לישראל שהוא של חמץ למה לנו לסמוך אהיתר שיכלה קודם פסח שלא לצורך מאחר שנוכל להודיעו ע"כ נראה דאיירי בהודיעו ואפ"ה לא ימכור יותר שמא ישכח ויבוא לידי מכשול עכ"ל ותמוהי' לי דברי הרב מאוד דהא הרמב"ם ס"ל דצריך להודיעו ומותר לדידיה באמת אפי' הרבה כמ"ש כאן בהדיא וקושי' הטור היא לפי גירסתו דגרס לישראל ע"כ הקשה אפי' טובא נמי אבל למ"ש ה' המגיד דל"ג רמב"ם לישראל לק"מ קושית הטור דאה"כ דגם הרב' מותר לישראל אלא דרבא קמ"ל דאפי' לעכו"ם שאין שייך שם הודעה מ"מ מוכר לו קבא קבא ונראה דראוי לחוש לגי' של הטור שהיא גי' רוב הספרים דהיינו לישראל ואין שרי אלא בהודעה ואפ"ה לא ימכור אלא מעט מטעם שכשימכור הרבה ויסמוך על ההודע' יש לחוש שמא ישכח להודיע לא' מן הקונים ויבוא מכשול משא"כ במוכר מעט לעכו"ם יש כאן ס"ס דשמא לא ימכרנו לישראל ואת"ל ימכרנו שמא יאכלנו קודם פסח כנ"ל להלכה למעשה:

ג

דכיון דמינח נייחי. הטור כ' זה בשם הר"א דאע"ג דגבי לתיתה אינם אסורים אא"כ נתבקעו שאני התם דעסיק ביה הלכך אינם באים לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הכא כיון דנייחו אתי לידי חימוץ והר"ן בשם הרא"ה כת' דכאן דא"צ נתבקעו דמיירי בחטים שהם בקיעים בתולדתן ודוק' גבי שעורים בעינן ביקוע והרא"ם חילק בין דליפ' מועטת למרוב' כמבואר בב"י וכיון שזכר כאן דעת הר"ר אפרים משמע דקי"ל אין חילוק בין חטים לשעורים ולא בין דליפ' מועטת למרוב':

ד

מכח ס"ס. צ"ע דעת רמ"א בזה דדברי' אלו כתבן האגור הביאו ב"י על החטי' שעברו עליהם מים דרך הגג דנסמוך על ההיתר שכת' ראבי"ה והביאו המרדכי הארוך בשם ראבי"ה לאכול מקצת' קודם הפסח או למכור לעכו"ם מעט מעט והשאר לישתרי מכח ס"ס שמא לא ירדו עליהם מים ואת"ל ירדו עליהם שמא לא נתבקעו (פירוש לא נתחמצו) אבל החיטים התחתונים שהם אצל קרקע העלי' קרוב לודאי שהמים ירדו עד עובי אצבע או חצי אצבע ואותם תזרוק והשאר מותר להשהותן אבל לא לאכול מהם בפסח דאע"ג דלענין בל ירא' יתבטלו הספיקות ברובן לגבי אכילה דהוי במשהו לא מקילין עכ"ל הא דכתב לאכול מקצתן כו' נרא' שיש ט"ס בדבריו דהיתר זה דלאכול מקצתן הביא מו"ח ז"ל בשם ראבי"ה במרדכי הארוך דשרי אפי' בפסח לענין שנוכל לומר דהוי ס"ס ספק שמא אכלו כבר מן האסורים ואת"ל לא אכלו י"ל שיאכלו עתה מן ההית' וכמו דאי' בטבעת של ע"א שנתערב' ונפל א' מהם לים הגדול דהותרו כולם ליהנות ביחד דודאי איכא התיר' ואפי' לא אכלו מנייהו מצי למישקל מנייה ולשדיי' לים או יאכל מהם קודם פסח ואינך משתרי ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' כיון שהוא קודם פסח ואין לך מצה שלא יהא יותר מהאיסור תרתי תרתי ובס"ס אזלי' לקול' אפי' באיסור דאורייתא עכ"ד ובאגור שזכרנו עירב שני טעמים של היתר דהיינו לאכול מקצתן שזהו אפי' ודאי חמץ ביניהם והוא זכר ס"ס מכח שמא לא נתחמץ ונ"ל שיש איזה דילוג בדבריו: ועכ"פ כיון דעיקר ההיתר כאן מכח ס"ס אמאי אסור באכיל' בפסח דאפי' באיסו' דאוריי' מותר בס"ס כ"ש במשהו דרבנן ותו דרמ"א עצמו שכ' כאן דלא מועיל ס"ס נאכיל' הוא כת' בסי' תנ"ג ס"ג באם יש ביניהם דגן שצמח דאם יש ס' במה שלא צמח שמותר אם טוחנן והיינו אפי' לאכלו בפסח הרי דלא אמרי' חוזר וניעור ואמאי פסק כאן לאיסור מטעם דחוזר וניעור וע"כ לומר דכאן מיירי שאין ס' נגד האיסור ועיקר הרבותא קמ"ל דאין מותר אפי' בס"ס קשה קושי' ראשונה למה באמת לא יועיל כאן ס"ס ותו דראבי"ה התיר באמת משום ס"ס אפי' לאכיל' כמ"ש בשמו וגם בסעיף שאח"ז מוכח כן וצ"ע ולענין דינא משמע אפי' לדברי הכל דהא דאסו' לאכיל' היינו משום דאין הפסד בשהייתן משמע דאם יש הפסד כגון שאין לו אחר דמותר אפי' באכילה:

ה

אין חוששין לסתם כו'. ז"ד הרשב"א בתשו' שהביא ב"י וז"ל ואף אותן ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו מים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן ערימה ואת"ל שנכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ כל שלא בא במים לכך ה"ל ס"ס ולקולא עכ"ל גם מזה יש סתיר' לפסק רמ"א שבסמוך דהא כאן מותר אפילו באכילה:

ו

יש מחמירין. הוא המרדכי דחיישינן שמא עירב בו קמח או סולת. וכת' ב"י שאין בזה איסור דהא מי פירות הוא ואין מחמיץ אלא בסולת ואפשר דחיישי' דהוא חמץ גמור כיון שלותתין החטים תחלה: וכתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ד דלא ראה נוהג איסור בדבש דעירוב קמח לא שכיח וגם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לחוש משום תערובות נאסור אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש ומותר דבתר השת' אזלי' עכ"ל ומ"מ מסיק רמ"א דאין לאכלו בפסח רק מה שמביאין מן הכוור' אעפ"י שבמרדכי אוסר גם זה משום אחלופי בדבש אחר וחומרא יתירא הוא: וראיתי במקומו' רבים שאוכלין אותו וגם בק"ק קראק ואין בזה מנהג לאסו' כ"מ דברי רמ"א כאן שכ' שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים מן הכוורת שעושי' ממנו משק' כו' היינו אפילו לאכיל' בעין מותר דהא עושין ממנו משקה לכתחלה אבל א"ל דוקא משקה מותר שנעש' קודה פסח דהא לא זכר קודם פסח ותו דהא התחיל באכיל' אלמא דזה אפי' באכיל' שרי רק שזכר המשק' לראיי' שנוהגים בו היתר: ועפ"ז נ"ל היתר גמור לבשל בחול המועד משקה שקורין מע"ד מדבש שניכר שבא מהכוורת לפי ראות עיני האנשים כל שהוא ראוי לשתייה בי"ט אף שמו"ח ז"ל כת' לאסור לעשות המשק' במועד מחשש תערובות וכת' שכן נהגו מכ"מ נ"נ דהמיקל לכבוד י"ט במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח נח הפסיד ואין שייך בזה מנהג לאיסור כי אין זה רגיל לומר בזה שום מנהג כי כל אחד מכין לו קודם פסח אבל אם א' בא לבשל במועד דאין לו משקה ההוא זולתו אין למחות בידו ושבח כבוד י"ט בידו כנלע"ד וע"פ דברי תשו' הרא"ש שזכרנו בשם הר"ר יונה נרא' ללמד זכות על מ"ש בש"ע בי"ד ססי' קי"ד דהרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שמערבים בו בשר יבש ולפי דברי הר"ר יונה יש היתר כיון שהכרכום נימוח במאכל ובטל האיסור והוה ממש כמו דבש דהכא בכל השנה:

ז

ותאנים יבשים. דיש חשש שמפזרים עליהם קמח ואפי' אותן הגדילים בגינתו אסור משום הרוא' משום שאר תאנים ואיסור ענבים הוא שמונחים אצל תאנים:

ח

וצוקר קנדיל. אין זה מה שאנו קורין צוקר קנדיל שאותו יש בו חשש יותר וחמץ גמור הוא שמבשלי' צוקר לבן ביורות חמוצות והוא נתאדם ואפי' להשהותו אסור כי יש בו תערובת חמץ אלא היינו צוקר קנדי"א שכ' במהרי"ל שאכלו הלומדים בי"ט האחרון ונתן להם הה"ר נתן צוקר שהביא מקאנדי"א שהיה ברור להם שאין בו חמץ. וקשה למה לא גזרו משום שאר צוקר כמו בתאנים ונראה דאותו צוקר הוא מין בפ"ע וצורתו ניכרת ואין גוזרין בו ונראה דהיינו מה שאנו קורין אותו קנ"ר או הו"ט צוק"ר שהוא בודאי אין בו חמץ ולא נעשה בו שום בישול אלא כתולדתו מביאי' אותו זהו שאוכלין אותו בי"ט האחרון כנ"ל:

ט

כרכום שקורין זפרין. ואפי' אותו שקורין ל"נד זפרי"ן שהוא בודאי בלי תערובות אסור משום הרואה שלא ידע להפריש כן מצאתי בקובץ ישן:

י

אפילו לא נתבקעו. משמע עכ"פ נתרככה בעי' וכ"כ מו"ח ז"ל גבי חטה שנמצא בעיסה:

יא

ביום ח' של פסח וכו'. נראה דכ"ש לענין נט"ל דאנו מחמירים בפסח כמ"ש בסי' תמ"ו מותר להשהותו ביום טוב האחרון דקיל הוא מתערובות דמשהו:

יב

וכן נוהגין תוך הפסח. חילוק דתוך הפסח הוא בב"י שהקשה על מ"ש הטור בשם הרא"ש בנמצא חטה בקועה בעיסה או במצה אפי' דמותר כו' ולא חיישינן שמא הית' במים לפי שישראל רגילים לשמור המיה כו' משמע שאם היתה במים נאסרו' המצות ואח"כ כ' מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים שהמים מותרים ותי' דכאן מיירי תוך הפסח וההיא מעשה מיירי בע"פ וכבר הקשו ע"ז דודאי המעש' ג"כ מיירי בפסח כמשמעות הטור ותמהתי דלק"מ דהא הטור כ' אח"כ וכן התיר אבי עזרי חטים שנפלו לבור וכ' שאין מחמיצו' כו' ונ"ל שאין הנדון דומה לראיה דההיא דוקא בעיסה אבל חטה ודאי מחמיצות במים צוננים כארבא דטבעה בחישתא אלא דנראה להתיר מה"ט כיון שהמים צוננים אין החטה נ"ט בהם ואפי' חמץ גמור שנפל לבור מותר מה"ט עכ"ל הרי החטה נאסרת בצונן ואין אוסרת א"כ לק"מ על הרא"ש דאם היתה חטה במים ודאי היתה נאסרת ואין לך היתר במצה אלא משום דאין נאסרת המצ' בצונץ בזה נראה דהרא"ש ס"ל דהיינו דוקא במונחות בצונן אבל בלישה שהעיסה מתחממת ע"י המלאכה קצת והוא ממעך החט' ביד או בכלי ודאי יש לחוש שסחט ממנ' טעם משהו ואוסרת וכ"ש באפוי' וא"כ אין מוכרח לחלק בין קודם פסח לתוך פסח. ובמהרי"ל כתוב נמצא חטה בערב פסק במצה התיר סמ"ק בנטילת מקום ואם נמצא חט' בפסח במצה קודם האפיי' הורה מהרי"ל לשרפ' במדורה בפ"ע ואם נטלו ממנ' החט' ואפו אות' צריך לשרוף אותה ושאר המצות הנאפות עמה התירן. וחטה שנמצאת בעיסה כל העיס' אסורה כן הורה מהר"ש והסכים לזה מהרש"ל בתשו' סי' ע"ט מטעם דע"י הלישה מחמצת ויהיב טעמא משהו וכ"ה דברי רמ"א כאן וכ"פ מו"ח ז"ל אם נתרככה החטה: ומ"ש רמ"א כאן דאמרינן כאן נמצאת כאן היתה הקשה בלבוש דאם נפלה החטה לשם ממילא לא היתה במים ואינה נאסרת כלל לק"מ דכוונת רמ"א בזה שחיישינן שמא נפלה חטה ככק חמוצ' ממקום אחר לתוך מצה זו וכאן נמצא וכאן היה ובלבוש פירש שיש איסור מן החטה דוקא למצה אפויה אבל בעיסה הוא מתיר מטעם שאינו מחמיץ וכ' שאין המנהג כדברי רמ"א לאסור בעיסה או במצה שאינו אפויה: והנה בטור מדמ' כאן עיסה למצה אפויה ומשמע שאילו היתה במים הוי איסור ובלי ספק שלא ראה בעל הלבוש דברי הספרים שזכרנו שאוסרים אפי' בעיסה ובן עיקר כמ"ש דמ"א כאן:

יג

אם מלגו תרנגולת כו'. סתם מליגה היא בכלי שני וכ"כ בהדיא בס' רוקח סי' רי"א:

יד

אסורה התרנגולת. דשמא היתה החטה במים קודם הרתיחה והחמיצה ובלעה מן המים כ"כ בטור בשם רמב"ן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכאן היה ואחר שנמלגה התרנגולת באה לשם ונראה דיליף איסור מטומאה דאמרינן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ה) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ולמחר מצאו מת חכמים מטמאים שכל הטומאות כשעת מציאתן ומטעם זה כתוב ברוקח חטה שנמצאת במצה אפויה ואין ידוע אם נתחמצה בעודה עיסה או לא נתחמצה מעולם דאסור' ההיא מצה לבדה אבל שאר מצו' מוקמי' להוא אחזקתייהו ומותר מ"ה כאן נמי אמרינן המים למפרע כשעת מציאתן השתא וא"ל נוקי גם כאן התרנגולת על חזקתה דכיון שהיו המים באלו ודאי מחמצין וכתרנגולת היתה ודאי שם הורע חזקתה משא"כ בשאר מצות דלעיל דאע"ג שאומרים שלמפרע הוי כהשתא היינו באותה מצה אבל אין זה הכרח לשאר המצו' כנלע"ד. וא"ל דהוי ס"ס דשמא נתעכל' החטה בתרנגולת וכמ"ש רמ"א אח"כ י"ל דכאן מיירי בחטה שלימה וגם א"ל שמא לא נתחמצ' כיון דמי שהוא בקי יוכל להבחין לא מקרי זה ספק כדאי' בי"ד סי' פ"ד:

טו

חטה בקוע'. משמע אבל אם אינה בקוע' אין איסור דהוי ס"ס ספק לא נתחמץ ואת"ל נתחמץ שמא אח"כ נפלה כ"ש כאן דחזי' דלא בקוע' אלא שאנו מחמירין מספק אלא דרמ"א כתב בסמוך ס"ט דאנן אסרינן במשהו אפי' לא נתבקעו ונרא' דכאן דהיכא דהו' ס"ס שרינן ליה למכור לעכו"ם התרנגולת ולא מחמרי' אלא בתר ספיקא כההיא דסעיף ט':

טז

אם הוא תוך הפסח. זה כ' ע"פ תירוצו על הקושיא דברי הטור אהדדי בסעיף י"א. אבל לפי מ"ש דלק"מ בלאו הכי מותר בזה אף בפסח דצונן אינו נותן טעם כלל:

יז

מכח ספק ספיקא. מו"ח ז"ל הקשה דאין זה ספק ספיקא דדעת שוטי' אינה דיע' ואפשר שמי שהוא בקי יודע לשער שלא נתעכלה. ולא ידענא קושיא דדבר זה א"א להוודע דהוא כעצמי' בבטן המליאה וכל כה"ג ודאי ספיקא הוא כמ"ש בי"ד סי' פ"א וי"ל הא בסי' זה ס"א גבי דגן בעליי' כתב רמ"א דאין להתיר לאכיל' משום ס"ס וא"ל הכא יש עוד חד לטיבות' דאין כאן אלא משהו אבל גבי דגן יש ספק בכל הדגן זה אינו דהא לעיל נמי אמר בקצת מקומות משמע דרובו היתר וכן יש דין ההוא ממש בתשובת הרשב"א שמביא ב"י בשנה שרבו הגשמים והוא מ"ש בש"ע ס"ד ושמה נתבאר דהרוב הוא היתר ותו דבכ"מ שמהני ס"ס מהני אפי' באיסור דאוריי' וע"כ נראה דלא החמיר שם לאכיל' אלא כיון שיש אפשרות בלי הפסד הוי לענין אכיל' כדבר שיש לו מתירין וכמ"ש הכל בו בדין זה שהעתקתי בס"ב שמסיים שם כיון שאין הפסד בשהייתו כו' משא"כ במאכל שצריך לפסח שבקיהו אדינא כנלע"ד: כתב הרוקח נמצא בדלי מים חתיכ' אחת חמץ ולא נודע כשלקחו המים מהדלי אם היה בו חמץ או לאו ובשל בו וסתרנו התבשיל אך מים שבדלי נאסרו כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן בו אותה שעה חמץ עכ"ל וב"י מביא דברים אלו ואין להם פי' ונרא' שיש כאן ט"ס וצ"ל כשלקחו מים מהבאר והכוונ' היא ששאבו מים תחל' מהבאר לבשל ואח"כ שאבו מים בדלי ונמצא חמץ בדלי ולא נודע אם היה חמץ בבאר בשעה ששאב לבשל ממילא בישל במים חמוצי' בזה פסק שהתבשיל מותר אלא שהמים שבדלי לחוד נאסרי' אבל התבשיל מותר כי העכו"ם השואב לדלי נתן החמץ בשע' ההיא אבל אות' חמץ לא הי' בבאר כלל ותימה על הב"י שהעתיק ולא הרגיש בזה ואיך שיהי' קשה דמשמע אם היה החמץ קודם שנתבשל היה אסור והא חמץ בצונן אינו אוסר כדלעיל ואפשר דס"ל כרשב"א שמביא ב"י דחולק על הרא"ש וס"ל גם בצונן אוסר ואנן ס"ל כהרא"ש וטור דאין אוסר בצונן ונרא' דאם שרה החמץ במים צונני' מע"ל דאסו' לכ"ע דכבוש הוי כמבושל וכ"כ מו"ח בשם רש"ל: כתב הטור וז"ל בס' הרוקח חטה שנמצאת בקדירה נאסר' הכף שהגיסו בה הקדירה שמוה בקדיר' אחרת כולן אסורות וכ' ב"י ע"ז פשוט הוא ומ"ה לא העת ק' בש"ע ואני או' דדא צריכ' לפני ולפנים לעיין בה דלכאור' הך פיסקא לאו הלכתא היא דהא כת' הטי"ד סי' צ"ג בשם ר"ת דמידי דנאסר במשהו אינו נ"נ ואין משהו ממנו אוסר במשהו אח"כ דהיינו מפליטתו וכמ"ש שם מ"ש הטור אפי' נאסר במינו במשהו לר"י דתרי משהו לא אמרי' וא"כ הכא שהכף שנאסר מהקדירה שיש בה חט' הוא נאסר מחמת משהו ולמה יאסור אח"כ קדיר' אחרת במשהו וכ"כ בהדי' בלבוש סי' צ"ב וז"ל בחמץ ויי"נ שנאסר במשהו לא נ"נ ואם חזרה ונפלה לקדירה אחרת בטיל' ברוב אם אינו מכיר' ואם מכיר' משליכ' והשאר מותר עכ"ל ושם כתבנו דהך אם אין מכירים דבטל אינו מכוון ולא אמרו בזה אלא במכירה ומשליכ' ולא תאסר פליטתו במשהו כיון שהיא עצמ' נאסרה במשהו וא"כ הך דהכא ודאי קשיא טובא ונלע"ד לתרץ על נכון דכאן בכף חיישי' שמא נגע הכף בהחט' עצמה בקדירה ונאסרת ממנה ולא מן התבשיל שבקדירה. וכה"ג מצינו בי"ד סי' צ"ה בקערות שלבשר שהודחו ביור' חולבת להיש אוסרין שם מפני שהקערות נוגעות במחבת ומקבלות טעם ממנ' ולא אזלי' בתר המים שבמחבת ה"נ כן הוא שמקבל הכף מן החטה עצמה וא"ל בזה כ"נ כאן הי' דדרך הכף לנגוע בכל מה שבקדיר' כשמגיסין בו ונאסר בנ"ט לא במשהו כי הי' צריך ס' בבלוע שבכף נגד החט' ואפשר שאין שם בלוע כ"כ אע"ג דאנן משערי' בכולו כף בכל דוכתי היינו לחומרא לענין לשער נגדו דלא ידעי' כמה נפיק מיני' אבל לקולא לא דשמא אין שם בלוע כ"כ שיהא ס' בו נגד החט' ע"כ שפיר אוס' (אבל אם תחב) כף אחר לאות' קדירה שנאסרת מחמת תחיבת כף הראשון בה אין אותו כף נאסר כ"כ שיאסר קדרה אחרת שיתחבו אותו בה כיון שהוא אינו נאסר אלא במשהו מחמת התבשיל לא יאסר אחרים במשהו וכן אם הסירו החט' מהקדרה שנפלה בה ובא א' ותחב בה כף אינה אוסרת אח"כ בתחיבה לקדירה אחרת במשהו אלא אם יש בה ס' נגד הכף ומותרת כנלע"ד ברור ויתד הוא שלא תמוט בס"ד:

יח

לבור בתוך הפסח. בטור כתוב סתם אלא שב"י פי' דמיירי בתוך הפסח דאי קודם הפסח הרי נתבטל קודם הפסח ואין חוזר וניעור וא"כ ס"ל לש"ע כדיעה הראשונה שבסי' תמ"ז ס"ד וכ' מו"ח ז"ל דמ"מ לכתחלה אסור אפי' בקודם לפסח מאחר שאפשר לשאוב מים מבור אחר ולעד"נ דכאן לפעמים אסור אפי' בדיעבד אפי' קודם לפסח דהמים המחומצים נשארו למעלה אף כי נתערבו קצת למעל' מ"מ הם קוו וקיימו וכאלו הם בעין ודמיא לההיא רי"ד סי' צ"ב בלא ניער וכיסה דאין מתבלבל בכלו אלא אם כבר שאבו משם כמה פעמים קודם ה"ל כניער הקדירה ומתבטל קודם פסח אבל תוך הפסח אין חילוק כנלע"ד. וכ' במרדכי פ' כ"ש ג"כ האי דינא דהגעילו יורה וכ' אח"כ אבל החטים שנפלו לבור המים כו' דאינו מחמיץ בעוד שהחטה צוננת עכ"ל: פעם א' הביא משרת כלי עם דבש הנקרא מע"ד לשתות ונמצא בו חטה א' אמרתי דאין אוסרת בצונן אע"ג שהיא נתחמצה כמ"ש הטור וז"ל כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם עכ"ל. ואע"ג שכת' בש"ע סי"ב ויש מי שאוסר תוך הפסח הא כבר הוכחנו שלא מצינו חילוק זה אלא הב"י כ"כ דרך תי' לתרץ מ"ש הרא"ש ולא חיישינן שמא היתה במים כו' וכבר זכרנו דלק"מ וא"כ לא מצינו מי שחולק בזה לדבר זה ואדרבה מן המרדכי שזכרנו בסמוך מוכח דבפסח עצמו היו החטים בבאר ואפ"ה כ' דאינו נ"ט בצונן וגם אין לחוש כאן שמא היתה החטה בשע' שהי' הדבש רותח דא"כ היה כבר בטל לפני פסח מה שנפלט ממנו ואין חוזר וניעור אע"ג דהחטה עדיין בתוכה מ"מ צונן הוא בעת ההיא ואין נ"ט כנ"ל:

יט

קולף את כולם. בתשו' מ"ב סי' ס"ט חולק ע"ז דל"צ קליפה להשאר דאי משום חשש שמא נגעו בחטה עצמה לא מחזקי' איסור' אלא כאן נמצ' כאן היה והאריך קצת בזה. ותימ' עליו שלא עיין בש"ע ביו"ד סי' ק"ה ס"ט שכ' שם ואם אינו ידוע אם נגע החלב בכלן כולן כו' עוד הקש' דכאן א"צ קליפה כלל כיון שהחט' אינו מפעפע כלל כמו דבר כחוש והאריך בזה דאנן לא מחמרינן בחמץ בפסח לומר עליו שהוא מפעפע. ובודאי אמת כן הוא כאשר זכרנו בסי' תס"א ס"ד לענין דבוק במצה אלא דשאני התם דאין כאן שום דבר המפעפע לגמרי משא"כ כשיש בשר שהוא מפעפע חיישי' שמא הלך ומפטם להחטה ותחזור לפעפע בבשר כמ"ש בי"ד סי' צ"ח ס"ה ואפי' חתיכת האיסור כחושה וההיתר שמינ' כו' ה"נ נימא כאן במצה עם הבשר אלא דכבר שדיתי נרגא בהאי פיסקא בי"ד שם. וזכרתי דברי רש"ל דבמליחה עכ"פ לא אמרי' סברא זאת ומ"מ בעי קליפה אפי' להשאר מחשש נגיעה כמ"ש ובתשו' ההיא זכר שם דכ"מ דצריך קליפה ולא אפשר מותר כדע' ריב"א. ואני הבאתי ראיות חבילות חבילות בי"ד סי' צ"א דלא קי"ל כריב"א אלא צריך ס' נגד הקליפה:

כ

ויש מחמירים. טעמא דאנן קי"ל בכל האיסורים מליח כמבושל ה"נ לענין חמץ והכריע רמ"א להקל בשאר החתיכות כיון דגם בשאר איסורים אינו אלא חומרא דמדינ' סגי בקליפה במליח' כרוב הפוסקים ומש"ה בחמץ בפסח דאיסור משהו דרבנן יש להקל ומן הראוי היה להקל אפי' באותה חתיכה שיהי' די בקליפה אלא שכיון שאנו רואין החט' ומונחת עליה יש להחמיר עליה כדעת המחמירין ויש כאן ט"ס במ"ש כמ"ש וכו' וכצ"ל למכור הכל לעכו"ם אע"ג דאין נוהגין כן בשאר תערובות חמץ כמ"ש בסי' תמ"ז ור"ל דכאן במליחה קיל טפי משאר תערובות חמץ הנזכר בסי' תמ"ז: ולענין הלכה ראינו בזה מחלוקת קמאי במרדכי פ' כ"ש אם יש לאסור במליחה כבישול ובתראי דרש"ל בתשו' סי' ע"ט פוסק לשרוף הכל וכ"ר בעל שארית יוסף וכ"ד מו"ח ז"ל. ובמ"ב חולק עליו לפסוק כהמקילים והוא מיקל בשאר חתיכות אפי' בלא קליפ' ורמ"א בתשו' סי' ק"ח כ' להתיר חתיכות אחרות וז"ל אף הרוצה להחמיר יפסוק כמו ששמעתי שהורו מקצת חכמים לשרוף אותה חתיכ' ולהשהות האחרות אחר פסח ולעד"נ לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר להשהות הכל בדרך זה דמקום המציאה יקלוף והשאר ישהה כיון שאין בו אלא ספק נגיעה ולא יאכל ממנו בפסח אלא ישהנו לאחר פסח וזה ודאי אין בו מכשול כיון דלהרב' רבוואתא גדולים ואחרונים אכלי ליה ואנן לא משהינן ליה אבל אם נמצא החטה בתוך הציר של בשר או דגים אז חשיב כמבושל וכ"ש אם מונח שם מע"ל והוי דינו כל מה שמונח בתוך הציר ה"ל כאלו נתבשל בקדיר' א' והכל אסור וצריך ביעור כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה בכבוש בציר או בחומץ דבשיעור מועט הוי כמבושל אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו ג"כ עד אחר הפסח כי אין מפעפע בציר למעלה כמבואר בי"ד ס"ט דאין פעפוע למעל' בציר ומ"ה מה שנוגע בבשר שבתוך הציר יקלפנו והשאר ישהה אותו או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור הכל לעכו' ונרא' דגם בזה יקלוף מקום החטה תחלה כי זהו חמץ גמור כנלע"ד בזה והיינו אם אינו בתוך הציר אבל אם הוא בציר אסור למוכרו כי הוא חמץ גמור ויעשה כמ"ש בסמוך. ומ"ש הש"ע בזה הסעיף אם נמצאת חטה מבוקעת פשוט דלדידן הדין כן בנתרככה אע"פ שאינו מבוקעת כמש"ל:

כא

העוף מותר. דצלי אינו אוסר יותר מכדי קליפה והזפק הוא בכדי קליפה כ"כ ב"י בשם א"ח ואע"ג דאנן קי"ל דצלי צריך ס' מ"מ כאן דאין שייך פעפוע בחטה סגי בקליפ' ותו דהבהוב עדיף מצלי כנלע"ד דאף לדידן שרי העוף הזה:

א

או שנפל עליהם. וז"ל הר"ן פרק כל שעה דאפי' נתבקע שהתימוץ ניכר בהם אפ"ה אסור למכור לעכו"ם דחיישי' שמא יטחן אותם ואחר כך ימכור לישראל. עכ"ל. אכן הטור כתב ואין החמץ ניכר בהן משמע לכאורה דאם החמץ ניכר בהן לא חיישינן כלום וקשה דהא אכתי איכא חששא דהר"ן. וכה"ג הרגיש בקושיא זו על הטור בעולת שבת ע"ש והמ"א תירץ וז"ל ולא חיישינן שמא יטחנם וימכרם לישראל כיון שאין לוקחין קמח מן השוק אלא בשעת הדחק כמ"ש בסי' תנ"ג ודלא כע"ש עכ"ל ובאמת לא תיקן כלום בתירוץ זו דהא דאין לוקחין אלא בשעת הדחק היינו למצה של מצוה דוקא כמ"ש לעיל סימן תנ"ג ס"ק ט"ו ואף לדידן שנהגו לעשות שימור בכל המצות מ"מ כשיקח ישראל אוחו קמח קודם פסח ויקיימו בביתו קא עבר על בל יראה כיון שהחמץ היה ניכר בהם וזה פשוט דעת הר"ן. לכן נ"ל עיקר כוונת הטור במ"ש ואין החמץ ניכר היינו לרבותא דאע"ג שאין החמץ ניכר וידוע בה רק שיש חשש חימוץ בעלמא (כמ"ש הטור להדיא) אפי' הכי חיישינן לתקלה בענין המכיר' ומכ"ש בחמץ ידוע וניכר בודאי דחיישי' לתקלה וק"ל:

ב

אסור לקיימו אם עבר וקיומו וזרען בקרקע וצמחו גידולין מותרין כמש"ל ס"ס תמ"ג:

ג

ומודיע. כן הוא לשון הרמב"ם והשיג הטור עליו דכיון דגירסת הש"ס שלנו נזבינוהו קבא קבא לישראל כי היכא דכליא קמי פסחא וכיון דלא שריא אלא דבר מועט שאם מודיע אפי' טובא נמי ועיין בב"י ושאר אחרונים במה שמתרצי' דברי הרמב"ם והטור והעלו על ידי זה כמה דינים ובאמת כבר נשאל שאלה זו לפני הרשב"א בתשובה סימן שנ"ד והשיב דמיירי בהודיע ולא קשה אפי' טובא נמי לפי שאין ישראל קונה הרבה כיון שאסור לקיימו בפסח (הפוכי מטרתי למה לי שיהא מוכרח למכור לעכו"ם מעט מעט סמוך לפסח כי לאו ובכל עת בכל מקום מצוי עכו"ם המכירו שיחזור לו אחר פסח כדאיתא לעיל סי' תמ"ח ע"ש) וכדאמרי' בנדרים שאין ישראל נהנין לו לוקח בפחות ומוכר ביתר אלא שאין שומעין לו ה"ה הכא עכ"ל נמצא דדברי הרמב"ם נכונים בלי פקפוק ואין צריך לשבש גירסות שלפנינו כמ"ש המ"מ ומהתימא על הב"י ושאר אחרוני' שאשתמיטתו להו דברי הרשב"א וכן עיקר דכשהודיע אפי' הרבה מותר למכור לישראל דלא כמשמעות מקצת אחרונים ואפי' מעט מעט אם מוכר לישראל צריך להודיע וכן הסכמת אחרונים:

ד

כדי שיכל' קודם פסח. פי' אף את"ל דגם אותו המעט ימכרנו לישראל מ"מ אותו המעט יאכל הישראל קודם פסח ולפי"ז משמע דבע"פ בשעה ה' בענין שאי אפשר שיכל' קודם פסח אסו' למכור לעכו"ם אפילו מעט מעט מחשש דאולי ימכור לישראל וכן משמעות לשון הש"ס ורמב"ם ושאר פוסקים אף לדעת ההמ"מ כפי הגירסא שלו לדעת הרמב"ם בש"ס דילן וכן הסכמת המ"א דלא ככ"מ וכן משמעות המחבר נאן. ומ"מ נלע"ד דאם נתחמץ לישראל דגן הרבה בע"פ והוא בענין שא"א לו למכור לעכו"ם שיכלה קודם פסח ואיכא הפסד מרובה מותר למכור לעכו"ם שיודע בו ומכירו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ורשאי לומר לו עד שאתה לוקח כו' כמבואר לעיל סי' תמ"ח סעיף ג' וד' ואז ליכא למיחש למידי. ומ"ש המ"א דהמכירה דמעט מעט אסור בשאר אסורים רק הכא גבי חמץ דאיכא הרבה ספיקות הקילו דבריו נכונים וכיון בזה למ"ש גם כן בספרי מ"י כלל מ"ו ס"ק ל"ד ודלא כהש"ך והט"ז שם גם בספר פר"ח סי' פ"ד ס"ק י"ז כיון לדעתי ע"ש:

ה

וימכרנו לישראל. ואם העכו"ם אמר לישראל אפי' מל"ת אחר שמכר לו חטים שחטים אלו לתותים דמי למ"ש בי"ד סי' רי"ו דאין העכו"ם נאמן במה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו מיהו אי מהימן כו' אסור עכ"ל מ"א משמע דקודם שמכרם כיון שהוא בידו נאמן וזה אינו דכיון שי"ל שנתכוין להשביח מקחו אינו נאמן כדאי' ביבמות דף כ"ב וכ"פ בי"ד סי' י"ו והש"ך וט"ז וכן העלתי בספרי מ"י כלל נ"ט ס"ק ז' ע"ש ואפשר דאין זה שבח המקח דאדר"א יותר שבח הוא לחטים אם עדיין אינם לתותין והם נקיים בעצמן לכן הוא נאמן אם הוא בידו וצ"ע:

ו

דגן זה שנטבע בנהר. ואם מותר לבטל דגן זה ברוב או בס' קודם פסח כיון שעדיין שעת היתר הוא האריכו האחרונים בזה ועמ"ש לעיל סי' תמ"ב ס"ק י"ח ובסי' תמ"ז ס"ק ט"ו העול' מדבריהם לדינא:

ז

דכיון דמינח נייחי אתו לידי חימוץ כ"כ הרא"ש והטור בשם הר"ר אפרים וכפי מה דפסק הטור והרא"ש בכל חטים לתותים אף דלא נייחו דלמיכל חטה בעיינהו אפי' לא נתבקעו ממש אלא שקרובים ליבקע גם כן אסורות וכמ"ע אם כן צריכין כאן לטעם דמונח נייחו אפי' לא נתרככה החטה גם כן אסור אבל לאותן הפוסקים דפסקו כשמואל דבעינן נתבקע ממש בלתותה אם כן אפשר דהיכא דמינח נייחו הוא רק חמור בחד צד ובעינן עכ"פ קרובות להתבקע ובלא"ה מותרין. והמחבר ס"ל דלמיכל החטה בעינייהו ספק דאורייתא ולהחמיר כמבואר בסעיף ט' לכן פסק כאן היכי דמינח נייחו אפי' לא נתרככה ואינה קרובה להתבקע גם כן אסור כדעת הטור והרא"ש. וזה שדקדק המחבר וכת' כאן אע"פ שלא נתבקע אסור בסתם. ולא כ' כמ"ש לקמן סעיף ט' אפי' לא נתבקע ממש אלא להראות דאע"ג שאינה קרובה להתבקע ג"כ אסורות כאן למיכל החטה בעינייהו אבל בנמצא תוך התבשיל פסק המחבר לקמן סעיף ט' דאם לא נתבקע ממש אע"ג שקרובות להתבקע גם כן מותר אע"ג דמונח נייחו תוך התבשיל מכל מקום י"ל כיון דתבשיל רותח הוי כחלוט דאינו מחמץ לדעת הטור סי' תס"א ותס"ז יע"ש רק שיש לחוש שהיה במים קודם רתיחה לכן לא מחמרינן כולי האי ועמ"ש לעיל בסי' תנ"ד ועי"ל והוא עיקר דבתבשיל שהוא רק תערובת משהו דרבנן לא מחמרינן כולי האי כמ"ש המ"א בס"ק י"ב ע"ש: ולפי מ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות חמץ נ"ל הטעם פשוט לפי שדגן שנבלל או נתבשל ולא נתבקע ממש אינו חמץ של תורה וגם משהו דרבנן לא אסרינן תרי דרבנן וכה"ג פי' הל"מ שם דברי הרמב"ם ובדרך זה י"ל דברי הרי"ף להרמב"ם בלי פקפוק ודלא כב"י שמדחיק מאד בכוונת דברי הרמב"ם בזה לפי טעם זה נתערב דגן זה מין במינו אפי' בפחות מס' הוא רק איסור דרבנן גם כן יש להקל לדעת המחבר והארכתי בכל זה לישב דעת הפוסקים והמחבר בטעמים נכונים אבל לדינא כבר מסיק רמ"א בסעי' ט' בהג"ה דנוהגין לאסור בכל ענין ועמ"ש שם. ומבואר מדברי המחבר בסעיף א' וסעיף זה דאפי' לא נתבקעו אסור למכור לעכו"ם קודם פסח אא"כ מוכרו מעט מעט דלא כא"ז שבמרדכי פ' כ"ש שמתיר בזה מטעם ס"ס וע' בש"ך לי"ד ס"ס נ"ז:

ח

אתו לידי חימוץ. ואם לא שהה עדיין שיעור מיל כת' המ"א דאפי' נעשה בפסח מותר למכרו לעכו"ם קודם שנתחמץ:

ט

אבל לאכלן בפסח אסור. אפי' נאכל מקצתן קודם פסח גם כן אין להתיר לאכול השאר כמו שמסיק הב"ח בזה דלא כראבי"ה דדוקא יבש ביבש ונאכל א' מהם או בג' תערובות יש להתיר לאכול שתים כמבואר בי"ד סי' ק"י משא"כ לח בלח אין לו היתר בזה וכ"כ המ"א: (וע' לעיל סי' תנ"ג נתבאר דקמח בקמח מיקרי לח בלח) וכן העלתי ג"כ בספרי בקונטרס הספיקות בס"ק י"ט דלא כהש"ך ע"ש:

י

ולא מהני ספק ספיקא. באמת בסי' זה ובכמה מקומות מבואר דסומכין על ס"ס אף באכילה ע' בט"ז ובש"ך כת' הטעם דכיון דלמר עוקבא אפי' לא נתבקע אסור הוי רק ספק ספיקא דפלוגתא ולא במציאת הדבר לא מקילין כולי האי בספק כזה וע' בקונטרס הספיקות שלי מחודש ב' ס"ק ב' נתבאר דאדרבא ספיקא דפלוגתא עדיף מספקא דגוף המעשה וגם ליכא למימר דלכן מחמיר הרב בספק כזו משום דכלהו חדא ספיקא הוא אם נתחמצו חטים אלו מחמת המים או לא דכבר דחיתי גם כן סברא זו בקונטרס הספיקות סי' ק"ך וע' בע"ש מ"ש הרבה טעמים בזה והעיקר נ"ל כמסקנת הט"ז דכאן משום הכי החמירו לפי שאין הפסד בשהייתו אבל באמת במקום הפסד או מניעת שמחת י"ט וכה"ג יש להתיר אף באכילה:

יא

יבשות וקשות. מיהו אם בא עליהם מים יש לאסור החטה עצמו אף שלא נשתנה כלל כמ"ש בס"ק ז' ואפי' בחטי קרדניתא כדאיתא בפסחים בהא דרב גידל וע"ש בפרש"י:

יב

ולא נשתנה מראיתן. אבל אי נשתנה מראיתן או שהם לחות אסור אפי' להשהותן טור בשם בה"ג:

יג

אין חוששין לסתם חטים. וכת' בשכ"ג הלכה למעשה שהתיר לקנות חטים לפסח אף שהיו נעצרים בבורות כל שלא ראינו בהם שינוי במראיתן ואינם לחות ע"ש שהאריך ואם יש בהן חטים שצמחו ע"ל סי' תנ"ג:

יד

עליונות הגדיש ותחתיתו. כתב הרוקח בסי' רס"ג וז"ל ואם מעט טל או מים ושלג על תבואתו יגרוף אותן החטים ויקח תחתיהם כדאיתא פרק כל שעה בירושלמי עכ"ל:

טו

חטים מבוקעים. אבל אם אינם מבוקעים אין להחמיר כאן כלל משום דאף מבוקעים אין כאן חימוץ גמור רק עיפוש והפסד כמ"ש הרשב"א בתשובה וע"ל סי' תל"ו ומש"ש ועסי' תס"ו מדין זיעת החימה:

טז

אין מחזיקין בו איסור לומר מזויף הוא כן הוא לשון הטור ומשמע דאם ידעינן שמעורב בו סולת צריכין לבער כדאיכא להדיא בירושלמי ס"פ כל שעה ואין לסמוך אהיתר שכתב הרא"ש בשם הר"ר יונה וז"ל ואם באנו לאסור הדבש משום חשש תערובת נאסר אותו כל השנה די"א שנותנין לתוכו בשר נבילה ומתהפך לדבש והר"ר יונה כתב שאפי' שנותנין בו בשר נבילה כיון דנימוח ונתהפך לדבש מותר דבתר השתא אזלינן עכ"ל. ממילא לפי דבריו אף שידעינן בודאי שמעורב בו סולת יש להתירו מ"מ אין לסמוך אהיתר זה נגד הירושלמי המחמירין נגד דעת הר"ר יונה שהרי הרא"ש עצמו בפרק כיצד מברכין מפקפק על הא דר' יונה וגם בשכ"ג כ' דעל היתר זו אין לסמוך דאולי חוזר וניעור תוך הפסח ע"ש שהאריך ומ"מ נ"ל דכל זה אי ידעינן בודאי שנתערב בתוכו סולת אבל מן הסתם אע"פ שנוהגים בו איסור לאכלם בעין מ"מ אם נתערב תוך התבשיל יש להתירו דיעבד אפי' בפחות מס' או אפי' ידעינן שנתערב בתוכו סולת מותר לקיימו בביתו או אם נתערב תוך התבשיל אם הוא הפסד מרובה או מניעת שמחת י"ט אפי' בפחות מס' הסומך על דברי הר"ר יונה לא הפסיד וכמ"ש גם כן במעדני מלך פ' כיצד מברכין דף נ"ג ע"ב לקיים דברי הר"ר יונה ע"ש וכן משמע בשכה"ג עצמו ואף שדעתו להחמיר לענין הדבש לאכלו בעינא ולהשתמש אותו לכתחלה ע"ש ואף שבד"מ משמע שיש לאסור בדיעבד התבשיל אי ליכא ס' נגד הדבש והסכים עמו במ"א ס"ק י"א נראה משום דאזיל לשיטתו לפי שהניח דברי הר"ר יונה בצ"ע וע' בדבריו סי' רט"ז סק"ג ועיקר הקושיא הוא מהא דאמרינן בבכורות דף ט"ז דחלב בהמה חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאוסרו ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן דלא כדעת הר"ר יונה וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן עכ"ל ואי משום הא לא אריא ומדבש לא קשה מידי דשאני התם בחלב דה"א דלא יהיה לשום חלב שום היתר כיון דכל חלב נתהוה מאיסור דם באיסורא קמא קאי אף שנשתנה במראה לא נשתנה לדבר היתר על כן אמרי' דחידוש הוא שחידשה התורה. משא"כ בדבש שהדבש עצמו הוא היתר אם כן אם שמו בתוכו דבר איסור שחוזר ונהפך לעשות דבש א"כ אזלינן בתר השתא שהוא נעשה לדבר היתר שהוא דבש ומה"ת לאיסרו משאר דבש כיון שטעמו ומראה שוה ונשתנה לדבר היתר וק"ל. נמצא דאין סתירה כלל מהאי דחלב לדברי הר"ר יונה לענין הדבש גם לענין המוסק (פי' שקורין בל"א פיזו"ם) שכ' שם הר"ר יונה אפשר לדחוק ולחלק כה"ג אך דמשם בלא"ה לק"מ כמ"ש המ"א בעצמו בסי' רט"ו ומדבש שהניע בצ"ע לק"מ וכמ"ש ודוק:

יז

רק אותו שמביאין בחביות. משמעות דברי הרב דאפי' לאכלו כך בעין מותר כה"ג וכן הכריח הט"ז מלשון דברי הרב דלא כמ"א שכ' דדעת הרב כדעת מקצת אחרונים דאף אותו דבש שמביאים בחביות ג"כ אסור לאכלו כך בעין רק לעשות ממנו משקה קודם פסח התירו וזה אינו להמעין היטב ולענין דינא מסיק גיסי הרב בסא"ז שדין זה משתנה לפי המקומו' והמדינות וכן שמעתי שדבש של מדינות פיהם שהוא טוב ומובחר ואין בו חשש זיוף אך מה שמביאין ממקומות אחרים כגון ארץ הגר וברונא או מארץ פולין נוהגין בו איסור אלא אותן שמביאין בחביות בעודו עם השעוה על כן נהרא נהרא ופשטיה וזה ג"כ כוונת הרב שכ' והמנהג במדינות אלו ובשכה"ג האריך מאד והחמיר בענין הדבש לפי שחקר במדינות שמערבין בו הרבה קמח ומים עד שאין ס' נגד הקמח שמערבין בו ועמ"ש בס"ק ט"ז: וכ' עוד שם שנתברר לו ודאי כשמוציאין הדבש מן השעוה אי אפשר שאין נותנין בו מעט מים ועל כן אין ללוש בו כלל דהוי כמי פירות עם מים עכ"ל וכל זה אזיל לשיטתו ושיטת שאר אחרוני' דלעיל סי' תס"ב אכן לפי מ"ש שם דבמעט מים לית כאן בית מיחוש אי עביד שימור אך אין אנו נוהגין כלל במצה עשירה כאשר נתבאר כמה פעמים:

יח

וענבים יבשים. וכ' המ"א בשם מהרי"ל אם רוצה לקיים פתח הסמדר יכול לקיים בענבים דידן עכ"ל:

יט

שום פירות יבשום. אבל נהגו לעשות מהם משקה והיינו ששופכין עליהם מים קרים ושור' אותם עד שנעשה משקה וכן העיד המ"א שכן המנהג בק"ק קאליש אבל אין לבשל בהם וע"ש שהאריך בטעם המנהג:

כ

בדרך שאין לחוש לחמץ. ולא גזרינן הא אטו הא וכן בדבש בכורות דמותר ולא גזרינן לפי שאלו דברים מצוים להביא דבש מכוורת וכן בפירו' שישראל מייבש בביתו נזהר מחימוץ משא"כ בכרכום דאינו מצוי לגדל בגינתו על כן אסור אף הגדל בגינתו כ"כ הלבוש:

כא

אפילו להשתותו אסור. וכ' גיסי הרב בסא"ז וראיתי שבא שאלה לפני זקני הגאון מהר"ש ז"ל אחר פסח ששהה הו"ט צוקר והורה למכרו לעכו"ם עכ"ל. ובט"ז והמ"א כתבו דאין איסור בהו"ט צוק"ר או מה שאנו קורין קלארי צוקר מותר להשהותה בביתו מ"מ נהגו למכרו לכתחלה ובדעבד מותר ושזה כוונת הרב בהג"ה צוקר קנדיל ולא מה שאנו קורין עכשיו צוקר קנדיל וכ"ש מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים שזה יש בה חימוץ גמור ע"כ תוכן דבריהם. ובאמת דאף לכתחלה ראוי ליזהר לענין להשהותה בדברים אלו מ"מ אם עבר ושהה אותם או תערובות ואיכא הפסד מרובה או מניעת שמחת יום טוב אפשר דאין לאסור דהרי בת"ה עצמו משמע דהוא רק איסור לכתחלה וכתב וז"ל וכדומה דלא נהיגי עלמא לאסו' עכ"ל גם מהרי"ל הלכות פסח משמע דהוא רק חששא רחוקה ובתשו' סי' כ"ה כ' וז"ל וצוקר רגילין ליזהר אם אינו צורך גדול לרפואה כי רוכלים מערבין בו כמה מינים עכ"ל והטעם נ"ל דאיכא ספיקא וחששי טובא דלמא לא נתערב בו ואת"ל נתערב בו דלמא נתבטל קודם פסח ואת"ל לא נתבטל דלמא לא ערבו סולת מחטים לתותים ומי פירות אינו מחמיץ ואת"ל לתותי דלמא לא נתחמץ ע"י לתית' זו ומ"מ קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן ולכתחלה נוהגין להחמיר בכל ענין אך מה שאנו קורין עכשיו צוק"ר קנד"ל רבים מעמי הארץ מקילין ונמשך להם טעות זו מלשון הרב בהג"ה וכבר הסכימו האחרונים שטעות הוא בידם. וע' בשכ"ג שכתב דגם צוקר שהוא דק דק היטב יש ג"כ חשש חימוץ וגם המשקה הנעשה מן צוקר שקורין שיאופי או לאטווריג נוהגין האשכנזים להחמיר וע"ל ר"ס תמ"ו ס"ק א' וב': ובי"ט אחרון אוכלין וכו'. וע' מהרי"ל די"ל מעשה שהיה כך היה אבל אין להוכיח דיש חלוק בין י"ט אחרון לראשון:

כב

שקורין זאפרי"ן. וע' בי"ד ס"ק קי"ד מדין כרכום של כל השנה וכתב במ"א וטוב"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו ואם כן ה"ה כרכום עכ"ל וע"ל ס"ס תנ"א מדין כלים הצבועים בכרכום שאין להשתמש בו בפסח:

כג

מיהו אין אוסרין תערובתן. משמע דאפילו בפחות מס' ג"כ שרי וע' בס"ק ט"ז מדין הדבש ובצוקר גם כן אין לאסור התערובות אפילו במיני בלילות צוקר בה"מ ובכה"ג יש להקל וכמ"ש בס"ק כ"ח ע"ש:

כד

ואם לא נתבקע ממש. אף שנתרככה עד שקרובה להתבקע גם כן מותר ועמ"ש לעיל ס"ק ז' מילתא בטעמו יע"ש:

כה

התבשיל מותר. וכתב המ"א וז"ל וכתב הב"י בשם הכל בו דאם נמצאו ג' שעורים בתבשיל חזקה דאיכא טובא ושמא נתבקעו והא דהשמיטו המחבר בש"ע משום דלא קי"ל הכי דהא כתב הט"ז בי"ד סי' פ"ד סעיף ט' בשם מהרש"ל דלא אמרינן חזקה אלא בתולעים דמיניה קא רבו אבל במלתא דאתי מעלמא לא עכ"ל המ"א הנה מ"ש דלכך השמיטו המחבר משום דלא קי"ל הכי יפה כיון בזה כהילכתא שהרי הרי"ף והרא"ש והמרדכי פרק כל שעה בשם בה"ג והאגודה בשם הרבה גאונים כתבו להדיא ולא אסרינן להאי בישולא דמשתכח ביה תרי או תלתא שערי ולא נתבקעו וה"ה יותר רק שיהא בתבשיל ס' יע"ש לכן השמיט המחבר דעת הכל בו בשם הראב"ד שהוא יחיד נגד כל הני רבוותא. אך מה שמסתייעא מדברי הט"ז בשם מהרש"ל הנה באמת דברי מהרש"ל בזה אינם מוכרחי' כלל ולא נמצא חילוק זו בשום פוסק דסתמא אמרינן תלתא זימנא הוי חזקה דאע"ג דהוא דבר דאתי מעלמא מ"מ מוחזק תבשיל זו שנפל בתוכו חטים או שעורי' וכן יש קצת ראיה לזו מהא דאמרינן שלשה הרי זה שכונת קברות אף שהוא דבר דאתי מעלמא וע' בפ"ט בנזיר סוגיא זו ובפרש"י ע"ש והא דדעת הפוסקי' שכתבתי להקל כאן י"ל דכיון שנמצא תרי או תלתא ולא נתבקעו אמרינן אף אם יהיה יותר גם כן לא נתבקע ולא החמירו באיסור משהו דרבנן כולי האי כל זה נ"ל פשוט דעת הפוסקי' והמחבר ולדעת הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה:

כו

אלא אוסרין הכל במשהו. מדלא כתב הרב הג"ה זו אחר מ"ש המחבר ואותם חטים או שעורי' שורפין אותן הוי ליה לכתוב שורפין הכל כמ"ש בסמוך סעיף י' בהג"ה אלא ודאי נראה דדעת הרב היכא דלא נתבקעו ממש דדעת כל גדולי פוסקי' להתיר התבשיל אפילו באכילה אם כן די בחומרא זו לאסור באכילה ולא בהנאה וע"ל ריש סי' תמ"ז ואפילו במבוקעת ממש דעת כמה פוסקים למכור לעכו"ם כדעת המחבר בסעיף י' על כן עכ"פ אין להחמיר כולי האי באינה מבוקעת. ועוד דעיקר טעם המנהג להחמיר הוא ע"פ מ"ש המרדכי פרק כל שעה והוא מחמיר מטעם דשיל"מ וכבר נתבאר לעיל סי' תמ"ז דקי"ל דחמץ לא מיקרי דשיל"מ גם מ"ש עוד במרדכי שם וז"ל וכ"פ בס"מ דיש להחמיר כיון שאין אנו בקיאים מה נקרא ראוי להתבקע ומפני המנהג אינו אוסר בספק והמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד עכ"ל נראה שדעתו לפסוק כמר עיקבח דקרובה להתבקע ג"כ אסור בתבשיל אבל באמת הרי"ף והרמב"ם ובה"ג והרא"ש והטור והראב"ד והאגודה והרוקח והכל בו כלם מתירים התבשיל כל שלא נתבקעו ממש ובזה אין צורך לבקיאות דהכל בקיאין בזה לראות אם נתבקע ממש או לא לכן נראה דכדאי המה לסמוך עליהם ולהתיר בהנאה עכ"פ וכה"ג כתב הט"ז ס"ס זה אכן בט"ז ס"ק ט"ו משמע דאסור בהנאה ולענ"ד דבמקום הפסד מרובה וכה"ג יש להתיר עכ"פ בהנאה ובפרט שהמרדכי עצמו סיים דהמיקל משום שמחת י"ט לא הפסיד משמע דאפילו באכילה יש להתירו אך הב"ח כ' דהאידנא אף משום שמחת י"ט אין נוהגין להקל ושכ"כ רבינו ירוחם מ"מ לענין היתר הנאה נ"ל כמ"ש ועמ"ש סי' תמ"ז סק"א וב'. וכ' הב"ח דעכ"פ נתרככה החטה בעינן דאם ל"כ אין לאסור כלל:

כז

הכל במשהו. וגם הכלים שנשתמשו בהם והתבשילין שהשתמשו עם אותן כלים גם כן אוסרין אף על גב דאיכא תרי משהו כן כתב המ"א ודלא כט"ז כמ"ש לעיל בסי' תמ"ז ס"ק ה': גם מה שהשיג עוד המ"א על נה"כ כבר כתבתי כן בספרי מ"י כלל ל"ט והבאתי דבריו בקצרה ס"ס תמ"ו ע"ש:

כח

מותר למכרה לעכו"ם. כ"כ הב"י בשם המרדכי פרק כל שעה שכתב כן בשם מהר"י מפריש וכ"כ במהרי"ל בשם הר"ש אכן המרדכי עצמו השיג ע"ז ואוסר וכ"פ באגודה וכדעת הרב בסג"ה ועמ"ש לעיל ר"ס תמ"ז סק"ב וג' וכל זה דוקא בחטה בקיעה כמ"ש בס"ק כ"ו:

כט

ואם נמצאת ביום הח'. משמע אף שהתערובת נעשה תוך הפסח (ואפילו עבר ושיהה במזיד כמבואר לעיל ס"ס תמ"ז) מקילין בתערובת משהו ביום אחרון דרבנן להשהותה לכתחלה ודוקא אם נמצא ביום ח' אבל אם נמצאת תוך הפסח צריך לשרוף ולבער הכל בח"ה ואם נמצא בשביעי של פסח עמ"ש לעיל ריש סי' תמ"ו כיצד ינהג עצמו וע"ש משמעות האחרוני' כמ"ש כאן:

ל

מותר להשהותה. דהיינו בתערובת משהו נטל"פ אבל בדבר שהוא חמץ גמור דאסור מדאורייתא אף בי"ט אחרון אסור עכ"פ מדרבנן כן הסכמת האחרוני' והוא פשוט:

לא

וכן נוהגין תוך הפסח. הלבוש האריך להשיג על הרב בזה ודעתו להתיר בעיס' בכל ענין שאינו נ"ט בצונן וכתב המג"א ס"ק י"ט וז"ל ומצאתי כתוב שהגאון מהר"ל מפראג הורה להתיר אבל מהר"ש מאסטרא כתב להר"ש מלובלין לאסור וכן נוהגים רוב העולם ובקראקא ונ"ל דתלוי במנהג עכ"ל ובאמת אף שהלבוש יישב דברי הטור שלא לאסור בצונן מ"מ הרי המרדכי אוסר בשריית בשר אפילו נמצא חטה אחר השריה ע"ש ואפשר דאסר ליה משום שהיו בו פילי וכמ"ש ס"ס תס"ה וכ"כ ב"י כאן בשם הגאוני' ובסי' תמ"ב בשם א"ח לכן ז"ל דבבשר דאית ביה פילי דאסור מדינא בצונן וכן בספק אי נשרה מע"ל ג"כ אסור מדינא עכ"ל המ"א ועדיין לא יצא ידי חובת ביאור דכיון שאוסר בבשר כיון דאית בה פילי מכלל דאמרינן שהחטה נותנת טעם משהו בצונן ונכנס לבקעים שבבשר א"כ כ"ש שיש לאסור במים צוננים או בעיסה יותר מבקעים שבבשר ואין שייך חילוק זה אלא לענין שאר דבר גוש כמו בשר שאין בו בקעים ואינו דבר רך וצליל. והט"ז מסיק דאף דלענין שאר צונן יש להתיר כדעת הלבוש מ"מ בעיסה שעל ידי התעסקות בעיסה ממעך החטה ומתחמץ ואוסר כל העיסה תוך הפסח אם נתרככה (וכן בלחם חמץ יש להחמיר אף בצונן שיש לחוש לפרורין) וכן העלה גיסי הרב בסא"ז כן נראה מסקנת המ"א וכן מסקנת הב"ח ומהרש"ל. ומ"מ נ"ל לפי מ"ש לעיל ס"ק י"ח דאם החטה אינה בקועה דיש להתיר בהנאה בה"מ אם כן כ"ש כאן בצונן דדעת הרבה פוסקים להתיר בכל ענין ואפשר דגם הרב שכ' כאן וכן נוהגין קאי ג"כ אחטה בקועה דוקא כמו שהזכיר המחבר דאם ל"כ ה"ל להגיה כאן ג"כ דאפילו אינה בקיעה כמו בסעיף ט' אלא צ"ל דכיון דהוא דבר צונן דעתו שאין להחמיר כלל אם אינה בקועה כיון דאיכא עוד צד להקל אכן דעח הב"ח ושאר אחרוני' שכתבו אין לאסור אא"כ כשנתרככה החטה מכלל דס"ל דגם כאן אסור אפילו לא נתבקע ממש ואפשר דגם דעת הרב בהג"ה כן הוא ולא הגיה כאן לפי שסומך עצמו על מה שהגיה בסעיף ט' וה"ה לכולהו ומ"מ היינו דוקא לאסור באכילה ולא בהנא' כמ"ש לעיל ס"ק כ"ו והמיקל אף באכילה לא הפסיד דאפשר דאף בנתבקע יש להקל בצונן בה"מ די"ל דאף מ"ש הרב בהג"ה וכן נוהגין קאי אדברי המחבר דהיינו דיש להקל בה"מ או שעת הדחק וכן נ"ל עיקר:

לב

כאן נמצא וכאן הית'. וכתב המ"א דאם החטה היא מלאה מים ומלוחלח מעבר אל עבר אם כן נראה שהיה במים ובעיסה יש לאסור כל העיסה: ומ"מ אי איכא למתלי שהיתה בלועה ממקום אחר ממים ונפלה לתוך המצה מותר והכל לפי הענין כי תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ולא מקרי ספק כלל עכ"ל ועיין בקונטרס הספקות שלי וכתב עוד במ"א דהא דאמרינן כאן היה משום דלא מחזקינן איסור היינו דוקא ממקום למקום או מחתיכה לחתיכה אבל מזמן לזמן בחדא חתיכה מחזקינן איסורא (וכ"כ הפר"ח בי"ד סי' מ"א ס"ק י"ח) כגון אם יש בידו עיסה וחתך ממנו ונשאר בידו חתיכה עיסה ונמצא עליה חטה אסורים כלם דאמרינן שמא היתה מקודם (וגם אין לומר דהוי ספק ספיקא דשמא לא נתחמצה משום דהוי ספק חסרון ידיעה וכן הסכמת הט"ז בס"ק י"ד) ועיין בתשובת מ"ב סי' סט מה שמחלק גם כן בענין הדין דכאן נמצא וכאי היה ובתשובת צ"צ סי' מ"ג. כת' בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ע"ח מעשה באחד שלקח כרוב מהחביות בקערה והוליכו למקום אחר ושם נמצא חטה עליו והתיר הכרוב שבחביו' דאמרינן כאן נמצא כאן היה. אבל אם נמצא אחר כך חטה בחביות אף הכרוב שבקערה אסור דאמרינן שמא היתה החטה מקודם לכן בחביות עכ"ל:

לג

אם מלגו התרנגולת. ברוקח סי' רצ"א וכן הוא במרדכי פ' כ"ש וז"ל מעשה אירע שמלגו תרנגול' ע"פ עם נוצתה ברותחין בקערה של חמץ והוא כלי שני ואסרוהו לאכול כדאמרינן פרק דם חטאת עירה לתוכו רותח עכ"ל לכן כ' הט"ז כאן דאפי' בכ"ש אסור וזה ג"כ דעת הרב לעיל סי' תמ"ו סעיף ג' בהג"ה שכ' שני דיעות לענין כלי שני דיש מחמירין בפסח ע"ש. אכן לע"ד נראה דאין כאן מחלוקת כלל דמדהביא ראיה מהא דעירי לתוכו רותח משמע דמדין עירוי מיירי ומ"מ מיקרי כלי שני ע"ש הקערה וכמ"ש ג"כ לעיל סי' תנ"א ס"ק ח' ושכן דעת ומשמעות גדולי פוסקים בלשונם ע"ש וכן מוכרח דהא משמע מדבריהם דלא מחמירינן מטעם חומרא דחמץ שהרי למדו מהא דפ' דם חטאת והרוקח סי' תל"א פסק לענין שאר איסורים להתיר בכלי שני אלא ודאי דמיירי מדין עירוי ומ"מ לדינא ראוי להחמיר כאשר הכריע רמ"א לעיל סימן תמ"ז דיש להחמיר אם היד סולדת בו בחמץ דדעת קצת פוסקים לאסור אפי' בצונן גם כתבתי לעיל סי' תנ"א ס"ק ח' שדעת קצת הפוסקים לאסור בכלי שני גם דברי הרוקח והמרדכי יש ליישב בדוחק דמיירי בכלי שני לכן אין להקל כלל כנ"ל:

לד

חטה בקועה. אפשר מדלא הגיה הרב כאן כדלעיל סעיף ט' לאסור אפי' אינה בקועה משום דהכא כיון דאיכא עוד ספיקא שמא אח"כ נפלה לא מחמרינן כולי האי אכן הט"ז כת' דהרב לשיטתו אזיל לאסור אפי' אינה בקועה כל שנתרככה אך דמותר למכור עכ"ל ועמ"ש לעיל ס"ק י"ח וכ"ב וע"ש:

לה

אסורה התרנגולת. הסכמת הראשונים ואחרונים דלא אמרינן בתרנגולת כאן נמצא כאן היה ועתה נפלה והמ"א כ' לחלק דלא אמרינן השתא הוא דאיתרע היכא דליכא חזקה דהיתר מקודם כדאיתא בפ"ק דחולין ונדה וכ"כ הט"ז דאדרבא כל הטומאות כשעת מציאתן (ועיין בתשו' מ"ב וצ"צ שרמזתי לעיל ס"ק ל"ב) ואף לב"ש דפ"ק דנידה גם כן יש להחמיר כאן כיון דאיכא תרתי לריעותא היינו חטים דגופא וחטים שנפלו מעלמא כדמשני הש"ס כה"ג שם דף ג' ע"א גבי שרץ שנמצא במבוי ע"ש ועיין ברמב"ם פט"ו ופי"ח מהל' אבות הטומאות ועמ"ש בספרי תורת השלמים:

לו

ויש מי שאוסר. עמ"ש לעיל ס"ק ל"א:

לז

דאמרינן שמא אח"כ נפלה לשם. וז"ל הב"י ורי"ו כת' בשם הרשב"א אם נמצא חטה בכלי שהדיחו התרנגולת אמרי' כאן נמצא וכאן היתה כמו במומין ולא אמרי' שבאתה מן התרנגולת וכן הורה הלכה למעשה עכ"ל וע' במ"א שהקשה ע"ז מדברי הרשב"א עצמו שפסק דאם נמצא חטה במצה אוסרין העיסה כמ"ש בס"ק י"א ולא אמרי' השתא נפלה והאריך עוד להקשות ע"ז הרבה קושיות ומסיק דמיירי שמלחו התרנגולת ואח"כ הדיחו בכלי בצונן ואחר כך נמצא בכלי חטה ויש לחוש שהיתה בתרנגולת ונמלחה עמה לזה כ' דלא חיישינן לכך דכיון שנמצא החטה בכלי לא אמרינן שהיתה בתרנגולת דלא מחזקינן איסור ממקום למקום אבל במצה דהוי מזמן לזמן כמש"ל ואין כאן מחלוקת כלל דלא כדעת רמ"א ע"כ תוכן דבריו שם אף שדבריו לכאורה נכונים ואזיל לשיטתו דמזמן לזמן אליבא דכ"ע מחזקינן איסורא כמ"ש בשמו בס"ק ל"ב אך במה שסיים דבמצה הוי מזמן לזמן כמש"ל ודעתו לפרש כן דעת הרשב"א זה לכאורה תמוה דאדרבה במצה הוי ממקום למקום אם לא דמיירי שנשאר בידו עיסה וכמש"ל ס"ק ל"ב בשמו וזה הוא נגד לשון ומשמעות הרשב"א שם וגיסי הרב בסא"ז כתב בשם הד"מ הרבה סמוכות לדעה זו וע"ש:

לח

מכח ספק ספיקא. עמ"ש לעיל סק"י:

לט

או בחטה שלמה. הטור כתב כאן וא"א הרא"ש הסכים דלא ילפינן איסור מטומאה והוי כמעוכל ובטי"ד ס"ס פ"ג כתב וטהור שבלע דג טמא אסור דלא חשיב כמעוכל כיון שהוא שלם עד כאן לשונו מכלל דכשהוא אינו שלם סובר הטור דהוי כמעוכל והא דכתב כאן דלא ילפינן איסור מטומאה דהוי כמעוכל היינו דוקא כשהוא לפנינו שלם משאין כן כשהיא שבורה חזינן דנתעכלה לפנינו דמן הסתם כשאכלה התרנגולת החטה היתה שלמה כמה שכתב האגודה פ"ק דבכורות וכן פירש הש"ך בי"ד שם דברי הטור (דלא כמקצת האחרונים שם דפירשו דברי הטור ע"ד הר"מ מפונטייז"א) ופי' זה הוא נכון ועיקר וכן מבואר להדי' מפסקי תוס' פ"ק דבכורות אע"ג שתפסו בפשיטות דאין ללמוד איסור מטומאה לענין עיכול מ"מ כתב שם בקיצור פסקי תוס' שאין לאסור אלא בנמצא חטה שלימה ונמצא יפה הכריע כאן הרב להקל מכח עיכול באם החטה אינה שלמה וע"ש בפר"ח:

מ

ושרו שם תרנגולים כתב המ"א לאו דוקא תרנגולים אלא ה"ה בשר דהא מיירי כאן בחטה שלימה דליכא עיכול עכ"ל. ובע"ש כתב דלרבותא נקט תרנגולים אף דמצוין בו חטים אפ"ה מידי ספיקא לא נפקא ואמרינן שמא אח"כ נפלה גם איכא עוד ספק שמא ס"ל כמ"ד דאינו נ"ט כלל בצונן שהוי כמו ספק ספיקא והב"ח מחמיר בדינים אלו והשיג על הרב ועיקר כדברי הרב וכן הסכמת גיסי הרב בסא"ז והט"ז בפרט אם החטה אינה מבוקעת פשיטא דאין להחמיר כמ"ש לעיל ס"ק ל"א ובלא נתרככה החטה יש להקל בכל ענין וכן הסכמת הב"ח והאחרונים.

מא

בספיקות איסור דרבנן. עיין בב"ח מ"ש בזה ועיין מ"ש בסמוך ס"ק מ' וכתב הנ"י פרק הערל והוא כש"ך בי"ד ר"ס קי"א בדין ב' קדרות א' של היתר וא' של איסור ולפניו ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסור ונפל זו לתוך זו אם האיסור הוא איסור דרבנן מותר שאני אומר היתר לתוך היתר נפל אפילו אין היתר שבקדרה רובא וע"ז כתב הנ"י דאפשר דלענין איסורי משהות החמורים לא אמרינן שאני אומר אפי' באיסורי דרבנן בפחות מרובה עכ"ל ובפר"ח שם השיג עליו בריש סי' קי"א בלי ראיה וכתב דכיון שאיסור משהו דרבנן הולכין להקל כמו בכל ספיקא דרבנן ואין דבריו מוכרחים להקל נגד דעת הנ"י בפרט שמצינו הרבה חומרות שהחמירו בפסח אף בתערובות משהו אפי' בספיקא: וכתב במ"א במי שנטל לתוך פיו חתיכת מצה וחתיכת תרנגול ואכל שניהם יחד דיש להתיר התרנגולת או הבשר דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ואמרינן דהשתא בצונן נפל עליו וכן המצה יש להתיר אבל אם הבשר מונח בקערה ואכל הבשר מתוכו אסור דמזמן לזמן מחזקינן איסורא דשמא היה בקערה בשעה שעירה הבשר לתוכו (מ"מ ע"פ הרוב ניכר אם נתבשלה החטה או נאפה עמה או לא) מיהו אם טלטלו הקערה ממקום למקום כשנצטנן תלינן להקל דלא מחזקינן איסור ממקום למקום ע"כ:

מב

שנשרה במים. וכתב המ"א פי' אע"פ שנמצא החטה בתוכו בעוד שהבשר שרוי אפ"ה הוי ספיקא דרבנן דהא יש מתירין בצונן ואין דבריו מוכרחים לפרש כן דעת הרב ע' בס"ק ל"ח: או נמלג פי' ואחר כך נמצא החטה דאיכא למימר עתה נפל. והא דפסק לעיל רמ"א בס"ב דלא מהני ס"ס היינו לאכול החטים עצמם אבל התערובות שרי. וב"ח כתב בחד ספיקא אפילו להשהותה אסור ואפילו בהפ"מ ובס"ס מותר להשהות' וכ"ש שמותר למוכרם לעכו"ם ולא באכילה דההוא ספק שמא נתעכל לא הוי ספק גמור די"א דלא מהני עיכול באיסור כמש"ל. ודוקא בחמץ גמור כגון לחם או עיסה אבל חטה שנמצאת במים מותר התבשיל שבשלו בה קודם לכן דהוי ס"ס שמא עתה נפל ואת"ל קודם לכן נפל שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור כלל אפילו לפי מנהגינו ע"כ. ומשמע מדברי הב"ח דאפי' בחמין אין לאסור בלא נתרככה ע"ש עכ"ל מ"א:

מג

בת יומא. אבל אם אינה ב"י אף המי הגעלה עצמן מותרין בפסח כיון שהגעילו קודם פסח והם אינם ב"י כמבואר לעיל סי' תנ"א ואפי' שומן שהתיך אותו קודם פסח בכלי חמץ שאינו ב"י מותר בפסח כמו שפסק בסי' תמ"ז סעיף ה' בהג"ה אף שהכריע הרב לעיל דנט"ל אסור בפסח וכל זה פשוט ובחנם טרח בזה הע"ש ע"ש:

מד

בתוך הפסח והב"ח כתב דאף אם נתערבו קודם פסח בענין שנתבטל בס' (אע"ג דהוי ג"כ נ"ט בר נ"ט דהיתיר') מ"מ אין להשתמש באותן מים לכתחלה כיון דאפשר למצוא בקל מים אחרים ול"ד לתבשיל דהוי כדעבד ואי אסרינן למיכלה בפסח עכ"ל והמ"א לא העתיק לשונו על נכון והט"ז כתב דלפעמים אף בדיעבד אסור כה"ג אם המים המחומצים נשארו למעלה ולא נתערבו כי הם קוו וקיימו וכאילו הם בעין דמי אא"כ ששאב ממנה מקודם כמה פעמים שעל ידי כך מתערב עכ"ל. ולע"ד נראה דאין לאסור דיעבד אף ע"ג דלא נתבטל מ"מ כיון שנעשה קודם פסח הוי נ"ט בר נ"ט דהתיר' ואין לאסור בדיעבד וע"ל סי' תמ"ז בהג"ה ומ"ש שם ובסי' תכ"א ותכ"ב ע"ש:

מה

בשביל שנתערבו. נעשין גוש אחד אם כן אפילו להמתירין בצונן הכא אסור כיון שגוף החימוץ נתערב ואם נמצא חטה או שאר חמץ בבור זה תלוי בפלוגתא שכתב המחבר לעיל סעיף י"ב אם אוסר בצונן תוך הפסח ועמ"ש לעיל ס"ק ל"א ועיין בסי' תמ"ז ס"ק י"ב ועיין בט"ז וב"י ובמרדכי פרק כל שעה וברוקח סי' רפ"ו ובש"ל ס"ס ס"ג דאוסרין אם נמצא חמץ בבאר ונראה דמיירי בענין שיש לחוש לפירורין וכמ"ש לעיל וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' קע"ו ע"ש וכתב הב"י ס"ס זה בשם מהרי"ל שיש ליזהר למי שהשתמש בפסח מבארות של גוים או משאר בארות שאין נזהרים בהם כל השנה שיש לסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב עכ"ל וע"ל סי' תמ"ז מדין הסינן גבי חומץ יין וע"ל בסי' תנ"ה מדין שאיבת המים:

מו

די בשטיפה. בעלמא דצונן בלי רוטב לכ"ע אינו אוסר עכ"ל מ"א אף שבתרנגולת אי אפשר בלא לחלוחית קצת כ"מ בצונן אינו מבליע אליבא דכ"ע אלא ע"י שריה קצת או ע"י התעסקות בעיסה וכה"ג: כתב בתשובת צ"צ שאלה ל' דאם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בו בשר אחר מליחה בפסח דאמיקר ליה בלע ויש לו דין חטה שנמלח עם התרנגולת לכל א' מן הדעות שבסעיף זה. וכבר השגתי עליו בספרי מ"י כלל ו' ס"ק כג לפי שבנה בנין קבוע על יסוד רעוע כי המים מבטלין כח המלח ואין לו רק דין צונן ואינו נאסר ע"י שטיפה בעלמא אפי' אית ביה פילי דפסק הרב לעיל סי' תסה לאסור באווז היינו דוקא התם שמשפשף היטב במורסן או כשרה בתוכו כמ"ש לעיל ס"ק ל"א בשם המרדכי וע"ל סי' תסה ס"ק ו' משא"כ בשטיפה בעלמא (ובזה י"ל ג"כ מה שמקשה הב"ח ס"ס זה על הרא"ש ע"ש) ותערובת משהו מ"מ משום חומרא דחמץ העלתי שם דיש לקלוף מעט הבשר שהדיחו והוא חומרא בעלמא:

מז

אחר מליח' וכ' המ"א פי' בעודו במלחו אבל אם נמצא לאחר שנמלח והודח אמרינן השתא נפל דאם אי' שהיתה עליה קודם לכן היתה נופל' בהדחה כשהדיחו ודוקא שנמצאו על התרנגולת אבל אם נמצא תוך התרנגולת ודאי היתה קודם וע' בנדה דף ג' קופה שיש לה שולים עכ"ל וע' בסי' תמ"ז ס"ק ו' כתבתי דטהור מלוח וטמא תפל גם בפסח יש להתיר והכא מיירי שגם החטה נמלח עם התרנגולת וע"ש וראיתי מדקדקים נזהרים בפסח קודם ההבהוב ומליחה לפתוח התרנגולת היטב או לחתכו לשנים ולבדוק היטב שלא ימצא בתוכו חטה וכת' בשכ"ג מי שעושה כן הרי זה זריז ונשכר עכ"ל:

מח

ולהתיר האחרות ע"י קליפה. ואם עבר ונתבשל בלא קליפה ע"ל סי' תמ"ז ס"ק ט' וע' במ"א שכת' כאן חילוקים שונים בדין זה ועיקר כמ"ש שם ולענין עיקר הדין רבו בזה דעות האחרונים בתשובותיהם כי מקצת פסקו לשרוף הכל וקצת אחרונים מתירין שאר החתיכות לגמרי וכן פסק הרב עצמו בתשובה סי' ק"ח ועיקר נ"ל כמסקנת הט"ז וז"ל ולענ"ד לנהוג הלכה למעשה בדרך זה דאם נמצא חטה על בשר מלוח ביבש בלא ציר יש להתיר לשהות הכל רק מקום שנמצא יקלוף והשאר מותר להשהות עד אחר פסח אבל אם נמצא החטה בתוך הציר אז חשוב כמבושל דבשיעור מועט הוי כבוש בציר אז כל מה שמונח בציר יש לאסור אבל מה שמונח למעלה מן הציר ישהנו גם כן עד אחר פסח או יעשה כמ"ש רמ"א בסיפא דימכור לעכו"ם מה שאינו בתוך הציר עכ"ל ודבריו נראים נכונים וכ"ש אם החטה אינה מבוקעת דאין להחמיר במליחה כלל וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ו דגדולי הפוסקים מתירין אפי' התבשיל לגמרי ואפשר דגם דעת הרב בהג"ה שאין להחמיר אלא בחטה בקועה שהזכיר המחבר אף שהט"ז אזיל לשיטתו דמיירי אף שלא נתבקע וע' מ"ש ס"ק כ"ו ול"א וע' בתשובת מהר"מ מלובלין סי' צ"א נראה מדעתו ג"כ שיש להקל בענין המליחה אף תוך הפסח וע"ש:

מט

חטה מבוקעת. וכ' בשכ"ג מדלא הגיה הרב גם כאן אפי' אינה מבוקעת נראה דס"ל דאם אינה מבוקעת אין לאסור בצלי רק כדי נטילה עכ"ל אכן דעת שאר אחרונים אינו כן עמ"ש לעיל ס"ק כ"ו ומ"ח:

נ

מקום פיעפוע. ומיירי בתרנגולת כחושה דאם ל"כ מפעפע ואסור כולו כמבואר לעיל ר"ס תמ"ז יע"ש:

נא

לפי כשמהפכין השפוד. ע' בספרו מ"י כלל כ"ח ס"ק ב' מה שהשגתי על הפרישה וכתבתי דוקא לענין איסור משהו חיישינן לזה משא"כ בשאר איסורים ע"ש וראיתי במ"א שכיון גם כן לחילוק זה ממש כמ"ש שם:

נב

כשמהפכין השפוד. כתב גיסי הרב בסא"ז אם אינו מתהפך השפוד נראה מדעת רמ"א דדין צליה כדין מליחה עכ"ל:

נג

הנוגעת זו בזו. וכת' המ"א דאם התרנגולת שמינה אפי' אינה נוגעת אוסרת הכל עכ"ל ומ"מ באינה מבוקעת נ"ל דאין להחמיר כמ"ש לעיל:

נד

העוף מותר. ואפי' קליפה א"צ דהזפק הוא במקום קליפה והב"ח פסק להחמיר לאסור כולה וגיסי הרב בסא"ז מכריע לאסור באכילה ולהתיר בהנאה ושאר אחרונים מסכימים להתיר לגמרי בהבהוב: