שולחן ערוך, אורח חיים תס״ו: אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצים ובו ו"ס: – עם 21 מפרשים

א

אם הרוק ומי רגלים ודומיו מחמיצים ובו ו"ס:
לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהן מחמיצות שהרוק מחמיץ:

ב

הנותן שעורים לבהמתו ומצא בהם ריר צריך לבערם: הגה אבל מסתם אין לחוש הואיל וכבר בטל (ד"ע) ויש מחמירין לבער כל הנותר מן הבהמה אע"פ שאין רואה עליו ריר: (מרדכי ריש פרק אלו עוברין בשם הרוקח):

ג

שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה מותר ויש אוסרים:

ד

נפלו מים על קמח או נתלחלח השק יאחז בידו כל המקום המלוחלח בשק עד שיריק כל הקמח שבשק ואם אי אפשר לעשות כן ירקד הקמח והשאר מות' ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם נתייבש הלחלוחי' לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו:

ה

הטל מחמיץ וכן מי רגלים ומי הפה והחוטם והעין והאוזן (אבל דם) (ר' ירוחם) וחלב וזיעת אדם אינו מחמיץ (טור):

ו

קמח שנפל עליו דלף אפי' כל היום אינו בא לידי חימוץ והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק ויאפנו מיד לכשיפסיק ואם הוא מסופק אם הדלף טורד אם לאו אסור:

א

שק מלא קמח שישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם ירקד הבצק לחוץ והשאר מותר: (ב"י בשם הר"א מגרמיז"א)

ב

יאחז בידו ואח"כ צריך לרקד כל הקמח הנשאר (מהרש"ל) וכן המנהג וקמח שבשק שנשכו העכברים כך דינו אם הוא קודם פסח צריך לנהל הקמח ואם ישאר על הנפה כמו פרורי עיסה יבשה יזרקו והקמח מותר להשהותו לאחר הפסח ואם נמצא כך בפסח אסור בהנאה ואין מועיל ניהול ואם השק מונח במקומו שלא נענע ולא נתערב הקמח אז יאחז בידו מקום הנשוך ויקשור שם השק תחת הנשיכה עם קצת הקמח ווהמותר מותר להשהותו ע"י ניהול ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכ"ז דוקא כשנראה שאכלו העכברים קצת מן הקמח אבל אם נשכו רק השק ואיכא ספק שמא (לא אכלו כלום) אפי' אם נמצא בפסח מותר להשהותו ואסור לאכלו ואפילו אם נמצא כך קודם פסח דדילמ' איכא חמץ ונתיבש ומיפרך: (מורי בב"ח סי' רנ"ג) אבל הגאון מהר"ם מלובלין כ' בש"ת סי' קי"ט שיקחו קמח אחר המשומר לעשות ממנו המצות לשני לילות הראשונות וקמח של נשיכת העכבר יעשו ממנו מצות ויאפו כל אותן מצות קודם פסח ע"י שירקדו הקמח ואותה נפה שרקדו הקמח אין להחמיר בו ומותר לכל דבר:

א

ילעוס. והוא פי' מלוגמא כמ"ש סי' תמ"ב: וכתב הרוקח דאפילו אם כבר נלעס והניח ע"ג מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם עכ"ל. וכן נתבאר לעיל סי' תמ"ב דכל שלא נסרחה המלוגמא קודם פסח צריך ביעור דלא כבית הלל בי"ד סי' קנ"ה שכתב הא דלא ילעוס היינו דוקא בתוך הפסח אבל אם היה חמץ כבר מותר להניח בפסח על איזה רפואה עכ"ל ובאמת דזה אינו ועיקר הקושי' שהכריחו לחילוק זה משום דמקש' ממ"ש הרמב"ם דכשלא כדרך הנאתן כגון מלוגמא למכה מותר להתרפאות מחמץ בפסח מעיקר' ליתא דהתם בחמצו של עכו"ם (ואין אחריות ישראל עליו. ומ"א כתב עוד תקנה שיקנה לעכו"ם קמחא ויעשה המלוגמא ע"ש ופר"ח מפקפק הרבה בדבר דלא יהא אלא כדורון דבעינן שיהא ניכר מתוך מעשיו שאינו רוצה לקבלו וכאן היפך הוא) מיירי משא"כ בחמץ של ישראל כמ"ש הכ"מ וכ"כ המ"א ובתשובת א"ש סימן כ"ז. וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אפילו ע"י ישראל בעצמו מחמצו ג"כ מותר וכ"כ במ"א ובת' א"ש שם וע"ל סי' תס"ה סע"ק ב' מש"ש ובחמץ שעבר עליו פסח מותר ח"י ע"ש. (דרך מלוגמא אפי' לאין בו סכנה ולאכלה במקום סכנה דוקא רשב"א) כתב פר"ח נשאלתי על מי שיש לו כאב ראש תדיר ומניחין קילור של קמח ומים וסמנים אחרים בצדעיו כדי להקל הכאב אם מותר לעשות כן בפסח והשיב לאיסור ומסיק שם אכן לעשות עם מי פירות שפיר דמי ע"ש:

ב

מכתו. אבל ללעוס ולבלוע מיד מותר דאין מחמיצין מיד. מ"א:

ג

שהרוק. אפילו רקק דם ומבואר בסעיף (ד') [ה'] דדם אינו מחמיץ מ"מ א"א בלא צחצוח רוק. והיינו דוקא במוצצות. ח"י:

ד

בטל. לאו אביטול קודם פסח קאי שזה לא היה בכלל ביטול כיון שנתחמץ אח"כ כמ"ש סי' תמ"ו אלא כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה מדעתו ומ"מ טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו. ח"י ע"ש:

ה

ריר. הב"ח כתב דגם המרדכי אינו אוסר אלא במוצ' ריר וכ"כ בשכנה"ג והשיג על הרב כאן כיון דהרוקח ביאר דבריו להדיא דוקא במוצ' ריר. וכתב הח"י ומ"מ נ"ל דוקא בסוס וכה"ג אבל בפרה דאית לה ריר מן הסתם ודאי יש לבער מן הסתם לכן יתן לפניה מעט מעט כמ"ש:

ו

החומ'. וה"ה כותל של עץ מ"א ע"ש. וכתב הח"י נראה דוקא כשמזיע מחמת עצמה או מחום האש משא"כ אם מזיע מחמת חום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר לכ"ע ע"ש:

ז

אוסרים. הא"ז כתב דדעת המתירין עיקר הוא והמ"א כתב דעיקר כאוסרין. וטוב להשהותה עד אחר פסח ח"י. ועיין בטור שכתב דבשר יבש שמזיע מכח המים שהודח בו דזיעתו מחמיץ וע"ל סי' תנ"ג ס"ק ט"ו מדין זיעת הבהמה:

ח

המלוחלח. ומשמע דשאר קמח מותר אפילו בפסח ומ"מ ירקדנו אח"כ ב"ח ומהרש"ל וט"ז כתב דהוא חומרא בעלמא עיין שם:

ט

א"א. כגון שנתלחלח בהרבה מקומות:

י

ירקד. ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה. ונ"ל אם אין צריך לאכול מן הקמח ביום טוב אסור לרקדו ביום טוב עיין סימן תק"ז אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ. או יתנה לעכו"ם במתנה עד שלא שהה שיעור מיל מגן אברהם. (עיין סימן תמ"ו ותנ"ט):

יא

ריקוד. אבל אם יאחז בידו כל המקום המלוחלח מהני אפילו בנתייבש ח"י וכ"פ הט"ז ואפילו תוך הפסח מתיר בכה"ג דדוקא היכא שנתלחלח כל השק או חלק גדול ממנה דאז א"א לאחוז מקום המלוחלח אבל אם אפשר לאחוז מקום המלוחלח שרי. ח"י:

יב

ומתערב. אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ולא אמרינן דחוזר וניעור מ"מ פירורין שאני דאינם מתערבים יפה וחוזר וניעור כמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וא"כ אסור לאוכלו ומותר לשהותו. אבל אם נתייבש בפסח ה"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו מ"א. וכתב הא"ז היכא דאיכא לספוקי אי נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמיצין יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס"ס שמא ממי פירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא לא נתערב בו כלום ע"ש. כתב הב"ח עכברים שנשכו שק ואכלו קמח ונתייבש. אם קודם פסח צריך לנפות אותו קמח והפירורים שישארו בנפה זורק והקמח מותר להשהותו ואם נמצא כן בפסח הכל אסור בהנאה. ואם השק מונח במקומו בלא נענוע יאחז בידו מקום הנישוך (עם קצת קמח). ויקשור שם השק וינהל ומותר להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנראה שאכל העכבר קצת מהקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' שנמצא כך בפסח מותר להשהותו אבל אסור לאכלו אפי' אם נמצא כך קודם פסח עכ"ל. ומור"ם לובלין סי' קי"ט פסק בשק קמח שנישוך מאכילת עכברים דאם אפו קודם פסח מצות מהקמח ההוא דאין לאסור באכילה בפסח אמנם ב' לילות הראשונות יש ליקח קמח אחר המשומר: והקמח שרקדו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר ע"ש. וט"ז כתב דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר המקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ"ש בנשיכת עכברים שיקחו סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח ע"ש. והמ"א כתב ול"נ דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברים רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ"ש כשמונח בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאוני' ע"ש. וכן כתב במי"ט להחמיר מהאי טעמא. והח"י הסכים כט"ז דיש להתיר לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע"י ריקוד. ודוקא כשאין רואין שום לחלוחית במקום הנשוך אבל אם רואין שום לחלוחית במקום הנשוך יש לתלות בדבר המצוי אולי השתינו העכברים על הקמח ועס"ה:

יג

וחלב. ה"ה חלב בצר"י אפילו רותח וצלול וכ"ש נקרש שכנה"ג. וע"ל סי' תס"ב מדין השומן וכתב המ"א ה"ה דמי מרה ג"כ אינו מחמיץ (דאינה אלא ליחה ודם) וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה וכתב הפר"ח וה"ה למי חלב דאינו מחמיץ. ובהלק"ט חלק ב' סי' רי"א כתב דהקום מחמיץ ע"ש. ועיין בשכנה"ג. צואת התרנגולים אינו מחמיץ טור. וה"ה חטין שבגללי בהמה. רוקח. ובצואת אדם מחמיר בח"י ע"ש. ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:

א

משנה פסחים ל"ה

ב

טור וכן כתב המרדכי בשם רוקח בפרק ג' דפסחים

ג

טור בשם אביו הרא"ש בפ"ב דפסחים

ד

טור בשם ר' אליעזר מגרמיזא

ה

שם

ו

מדרכי בשם ר"י מוינא בפ"ב דפסחים

ז

ירושלמי

ח

רבי' ירוחם ואורחות חיים

ט

שם בא"ח

י

ברייתא שם ל"ט

יא

שם בגמרא

יב

הרא"ש שם

א

ס"ב הנותן נלמד מס"א:

ב

אבל בו' וכבר בטל. ר"ל אם בטל קודם שיבא לידי איסור וכיון דמילתא דרבנן הוא לא מחזקינן איסורא בכה"ג:

ג

ויש מחמירין. דסתמא אית בהו רירי כמ"ש פ"כ דשבת ק"מ ב' וע"ל ס"ס שכ"ג:

א

ס"ג שק כו'

ב

ויש אוסרים. ס"ל דבא מחמת מים שבו ומדמה לרוק שהוא תולדת המים ומכשיר כנ"ל. וס' ראשוגה מדמה לזיעת אדם שאין מחמיץ כמ"ש בס"ה והוא ג"כ אין מכשיר כמו זיעה אלמא אינו תולדות המים משא"כ ברוק וערפ"ב דמכשירין ושם פ"ו מתני' ה' ומתני' ז':

א

ס"ד יאחז בידו. כמ"ש בירושלמי מביאו הרא"ש בפ' כ"ש סי"ג חדא מן אלין דר' פדאי ה"ל גרבא דמישחא גו אוצרא דחיטי שאיל לר' בון א"ל זיל גרוף תחותוי:

ב

ואם א"א כו'. כמ"ש בפ' כ"צ יקמוץ את מקומו:

ג

ודוקא כו'. עמ"א ס"ק ח':

א

ס"ה הטל מחמיץ. ירושלמי פ"ג סוף הלכה א' חד אמר בעשבין שרי מטננה אסור וחורנה מיחלף א"ר חנניה ברי' דר' הילל ואפי' למ"ד בעשבין שרי בלוקטן משש שעות ולמעלן דטלא פייגא מנהון אע"ג שבארבע שעות נימס הטל הלחלוחית אינו עובר עד חום היום ועוד אמרו בירושלמי פ' בתרא דתרומות סוף הלכה ב' ר"י בשם רשב"י אם יאמר לך אדם שמנה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין א' הן ומנו אותן שנים כו' ע"ש וכן בקרא וימץ מלא הספל מים:

ב

וכן מי רגלים ומי כו'. כמ"ש בפ"ו דמכשירין מתני' ה' שהן תולדות המים:

ג

אבל דם וחלב. שהן מז' משקים ואינן נכללים במים כמו מי רגלים ואינך ולא אמרו בירושלמי אלא בטל כנ"ל ובחלב אמרו בפ' כ"ש יומא קמא כו':

ד

וזיעת אדם. פסחים ל"ט ב' שפה על בשרה יבש ופי' אפי' זיעה על בשרה וערא"ש שם:

א

ס"ו ויאפנו. דלכתחילה אסור אפי' רגע כמ"ש בסי' תנ"ט ס"ב:

ב

ואם הוא מסופק. דספק דאורייתא הוא:

א

שק מלא קמח שנתלחלח – כתב הפר"ח שק מלא קמח שהיה מוטמן בחול ומצא הקמח מלוחלח הוי חמץ דתנן בפ"ג דמכשירין המטנן בחול הרי זה בכי יותן וכתב הרע"ב דאין חול בלי מים:

א

ואם א"א וכו' ירקד הקמח וכו' – הוא סברת הרוקח ואע"ג דהרא"ש כתב על סברא זו דהיא קולא גדולה מ"מ סמך עליה המחבר משום דגם דעת המרדכי כסברא זו רק בנתיבש שלדעת המרדכי ג"כ להחמיר כהרא"ש בזה נקט המחבר לחומרא ושלא כרוקח ועיין בנ"צ ובמגן אלף שכפי הנראה לא נחתו לזה:

ב

ואם נתייבש בפסח וכו' – עיין מ"ב והנה משמע מלשון השו"ע דאפילו אם הריקוד היה בפסח ג"כ מותר לשהותו והמגן אלף מפקפק בזה כיון דעכ"פ צריך לרקד הרי ג"כ נעשה בזה עתה התערובות בקמח דרך נקבי הנפה ואמאי מותר לשהותו וגם המעיין היטב במקור זה הדין שהובא בב"י משמע שם ג"כ דבעינן דוקא שירקדו קודם פסח [ומש"כ שם אבל בפסח יזרקו הכל ר"ל היינו כשלא ניהלו אותו קודם פסח אבל אין חילוק בין נתייבש קודם פסח לנתייבש בפסח רק דקודם פסח אפשר ליתן עצה בהרקדה אבל אם לא ריקדו אז אין לו תקנה דא"א שלא יתערב פירור משהו] ועיין בפמ"ג שגם הוא נדחק מאד בסברת המחבר וע"כ הסכים המגן אלף לפרש שגם כונת המחבר הוא כן דבנתיבש קודם פסח יש לו תקנה בהרקדה ואם נתייבש בפסח אין לו תקנה בהרקדה ואסור לשהותו ורק אורחא דמלתא נקט דבנתייבש קודם פסח נזהרין לרקדו ג"כ קודם פסח:

א

וכן מי רגלים – עיין מ"ב הנה במשנה דמכשירין פ"ו איתא ומי רגלים בין גדולים ובין קטנים ופירש הר"ש והרע"ב בין גדולים משקין היוצא מפי הטבעת והנה לכאורה הוא סתירה למה דקי"ל דצואת תרנגולים וגללי בהמה אינו מחמיץ ולכך פוסק הטור דשק של קמח שישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו נעשה חמץ הקמח הלח שם [עיין בב"ח וט"ז] ומצאתי בא"ר שמתרץ דהתם מיירי בצואה עבה ונראה שאין הכונה שהיא עבה ממש דאיך נתלחלח הקמח שבשק ונעשה בצק ע"י שהטילו עליו התרנגולים צואה מלמעלה אלא שאינה רכה גמורה דאי היתה רכה גמורה היתה חשובה כמשקין היוצא מפי הטבעת [ועיין בפמ"ג והנלענ"ד כתבתי ואולי דגם כונתו הוא כשיש בו לחלוחית רב. ובח"א ראיתי שכתב לענין צואה רכה שני דיעות י"א דדינו כמי פירות וי"א דאינו מחמיץ כלל והנה הי"א השני פשוט דהוא דעת הפוסקים דסתמו דצואה אינו מחמיץ ולא חלקו בין עבה לרכה אבל הי"א הראשון איני יודע מי הוא דהמחלק בין עבה לרכה הוא רק הא"ר ודעתו הלא נוטה דרכה הוא כמי רגלים דמחמיץ] ואולם בעיקר הענין אפילו היתה רכה כמים ממש אני מפקפק מאד דהנה ידוע מה שהקשה שם התוי"ט על פירוש הר"ש דהא תנן בסיפא דהשותה מי טבריא אע"פ שיוצאין נקיים מ"מ אינן חשובין שוב משקה הואיל שיצאו דרך פי הטבעת ועיין שם שנדחק מאד בתירוצו והראיה שהביא שם לסברתו אינו מוכחת כלל ע"ש. ולולא פירוש הר"ש והרע"ב היה נ"ל פשוט דהכונה בין שהמי רגלים הוא של אדם גדול ובין שהוא של קטן כיון דהוא בן קיימא ולאפוקי אם הוא רק בן שמונה חדשים כדקתני במשנה שאחריה ע"ש. אח"כ מצאתי ברמב"ם פ"י מהלכות טומאת אוכלין שמעתיק דין המשנה ונראה פשטיות דבריו שהוא מפרש כדברינו [ועיין בתשובת חוט השני סימן ל' שהוא מפרש את דברי הרמב"ם ג"כ כדברינו] וכן בא"ר על סדר טהרות המיוחס להגר"א מפרש בהדיא כדברינו ופשוט שנטו מפירוש הר"ש מפני קושית התוי"ט והנה לפ"ז אפילו רכה כמים ממש ג"כ דינה כצואה לענין זה ובתשובת חוט השני הנ"ל מצדד לומר דאפילו לפירוש הר"ש והרע"ב אין הכונה במשנה על צואה רכה שיהא דינה כמי רגלים לענין הכשר דהשותה מי טבריה יוכיח אלא על מי רגלים ממש שמפני איזה חולי יוצאים דרך מקום גדולים דהיינו דרך פי הטבעת ולפי דבריו אין לנו עתה שום דעה על צואה רכה כמים שתהא חשובה כמי רגלים לענין הכשר וממילא ה"ה לענין חימוץ. אולם כ"ז כתבנו לפי דעת הפוסקים דמשוינן ענין חימוץ לענין הכשר דמה דלענין הכשר יקרא תולדות המים גם לענין חימוץ הוא כמים ומה דלא חשיב שם תולדות המים גם לענין חימוץ לא יקרא מים אבל יש מן האחרונים שסוברין דזה אינו הכרח ולכך ס"ל דמי רגלים של בהמה וכלב ועכברים מחמיץ אע"ג דלענין הכשר איתא בתוספתא דמי רגלי בהמה אינו מכשיר [עיין בא"ר] ועכ"פ בהצטרף עוד איזה ספק בודאי יש להקל כנלענ"ד:

ב

וזיעת אדם – עיין מ"ב מש"כ לענין צואה של תרנגולים וכתב בספר מאמר מרדכי סק"ד שהורה לאחד שקנה שק של חטים ונמצא בהם צואת חתולים יבשה דשרי לפסח ואף דאין ללמוד היתר לזה מדין צואת תרנגולים שברוקח די"ל שאני עופות שאין לחוש למי רגלים שהרי אינם משתינים דכל מי שאינו יונק אין לו מקום השתן כמו שכתב בספר שערי שמים מאמר ד' אבל בחתולים יש לחוש שהשתינו כמו שהטילו שם רעי ובאו לידי חימוץ מ"מ לא מחזקינן איסורא ושמא לא הטילו מי רגלים כלל או שהטילו רחוק מהחטים או שמא לא נתחמצו החטים ואף אם נתחמצו קצת אינו אלא מיעוטא דמיעוטא ועוד עיקר דין מי רגלים שנוי במחלוקת כמבואר בב"י ונוסף ע"ז דעת הפר"ח וח"י דדוקא מי רגלי אדם מחמיץ ולכן כל שאין רואין שום ריעותא בחטים אין להחמיר כלל דאל"כ אין לך מגורה שלא תפול בה ספק זה וכן עיקר עכ"ל:

א

סעיף ג' שק מלא קמח שנתלחלח מזיעת החומה מותר וכו'. נ"ב עיין בטור מ"ש בבשר יבש שמזיע שמחמץ ועיין במג"א לעיל סי' תס"ב שכתב הטעם מכח כשמזיע פולטין המים והוי בעין ע"ש והכוונה כיון דהודח ע"י מים א"כ נבלעו בו המים ואף שנתייבש מ"מ אח"כ כשמזיע חוזר ופולט והנה נסתפקתי אם הודח הדחה ראשונה במים והדחה אחרונה הודח במי פירות כמ"ש ביו"ד סי' ס"ט דמהני הדחה אחרונה במי פירות ואח"כ נתייבש הבשר וחזר והזיע אם מחמיץ או לא מי נימא שמזיע רק מן האחרון מן המי פירות ואינו מחמיץ או נימא שמזיע מן הראשון לבדו והוי מים או הוא מזיע מזה ומזה והוי מי פירות עם מים והוי חמץ נוקשה עכ"פ. והנה נראה שדין זה הוי משנה מפורשת בפ"ב דערלה מי"ג וז"ל כלים שסכן בשמן טמא וחזר וסכן בשמן טהור או שסכן בשמן טהור וחזר וסכן בשמן טמא ר"א או' אחר הראשון אני בא וחכמים אומרים אחר האחרון ועיין ברמב"ם והר"ש והרע"ב שפירשו דהיינו כשנתייבשו שניהם אז כשמזיע אחר כך ופולט לר"א אמרינן שפולט הראשון ולחכמים אמרינן שפולט האחרון ואנן קיי"ל כחכמים א"כ מוכח שאם בולע זה אחר זה אינו נפלט רק האחרון א"כ ה"נ כיון הודח א"כ במי פירות אינו פולט רק המי פירות לא המים של הדהה הראשונ' ולכך אינו מחמיץ כנלפענ"ד נכון וברור. וגוף הדבר זה של בשר יבש שהכניס הטור באמצע דברי הר"א מגרמיז"א צ"ע שהרא"ש הביא דברים הללו בשם הר"א ודברים אלו של בשר יבש לא הביא כלל ודברי הטור הללו מועתקים מדברי הרא"ש בפ"ב דפסחים ולמה הכניס באמצע דברים הללו שלא כתבם הרא"ש ואם הם מבוארים ברוקח עצמו למה השמיטם הרא"ש ואם לא ס"ל כן למה פסקם הטור וצ"ע קצת ודוק:

ב

(שם סעיף ד') נפל מים על קמח או נתלחלח השק וכו'. נ"ב הנה בדין נשיכת העכבר עיין בחק יעקב שדעתו להקל והביא ראיה מפ"ט דפרה. והנה כ' אלי הרב הגדול אבד"ק קארטשוב מוה' נחום גינצבורג נ"י דיש לדחות ראיתו משום דיש לחלק בין שתיה לאכילה דבשתיה דא"צ ללעוס בפיו דרכו רק לבלוע ולא להטיל ריר משא"כ באכילה כן תו"ד בקצרה. ואנכי השבתי לו אשר לדעתי ראיית הח"י נכון דאם איתא דדרך העכבר להוציא ריר מפיו א"כ עכ"פ מידי ספק לא נפקא ודלמא הוציא ריר מפיו קודם שתיה או אח"כ והרי יש חזקת טומאה ובע"כ דהיו ידוע להם דאין דרך עכבור להוציא ריר מפיו כלל וא"כ אם סמכינן על הך אומדנא אפילו במקום חזקת טומאה מכ"ש דראוי לסמוך על זה במקום דליכא חזקת איסור רק אדרבא יש עוד חזקת היתר וצדקו דברי הח"י לדינא ודוק:

א

[א] לא ילעוס וכו'. משמע דמותר ללועסן ולבולען דאין מחמיצין מיד (מגן אברהם), וזה לשון לחם משנה פרק כל שעה כל זמן שלועס ומתעסק בלעיסה לא אתיא לידי חימוץ ומכאן נראה לי שמותר לאכול עיסה שלא נתחמצה בלא אפיה עד כאן לשונו. ובתשובת רמב"ן סימן ק"ג ורשב"א סימן תפ"ח הנושך בגרגיר בשיניו אין בא מזה לידי חימוץ לעולם, עד כאן, והיינו דוקא בלעיסה מחמיץ אחר כך ולא בנשיכה בעלמא ועיין סימן תנ"ג סעיף ג' :

ב

[ב] על גבי מכתו וכו'. מיירי בשל ישראל כמו שכתב סימן תנ"ג ס"ק ה' בכלל דיני רפואה, וכתב ברוקח אפילו כבר נלעס והניח על גבי מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם:

ג

[ג] שהרוק וכו'. כתב גיסי בחק יעקב נראה לי אפילו רקקה דם דאי אפשר בלא צחצוחי רוק כדאיתא ביבמות דף ק"ה והיינו במוצץ, עד כאן. וצריך עיון בלבוש אבן העזר סימן קס"ט סעיף מ' דלסברא ראשונה אף באין מוצץ אי אפשר בלא רוק, ובאמת לכאורה אין הטעם כן אלא דסבירא ליה דאף כולה דם כשר החליצה, וצריך עיון רוקק ליחה סרוחה אין מכשיר כפוסקים דמכשירין:

ד

[ד] ויש מחמירין וכו'. ויש זהירות יתירה הוא בזה (ב"ח), ואחרונים החמירו יותר שיתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו:

ה

[ה] [לבוש] יש מתירין וכו'. מדמשני מלשון השולחן ערוך שכתב מתירין בסתם משמע דסבירא ליה להחמיר, ודעת השולחן ערוך משמע להקל וכן מוכח ממה שמצאתי בדרישה זה לשונו נראה לי אם אין ידוע ממה נתלחלח השק יש להקל אפילו לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ספק ספיקא, ספק מי פירות או זיעת החומה ואם תמצא לומר ממים נתייבש שמא לא נפל לתוכו כלום ואף שבסימן תס"ז לא מתיר רמ"א לאוכלה בפסח מכח ספק ספיקא יש לדמותה לספק ספיקא שמתיר שם סעיף י"ב, עד כאן, הרי דמתיר זיעת החומה לגמרי, אבל במגן אברהם כתב דרוב פוסקים אוסרין ואין דבריו מוכרחין למעיין. גם מה שכתב דברמזים אוסר עיינתי ברמזים שעל קלף והשמיט זה, ועוד דלא מצינו פירוש דוקא על מה שמקשה הרא"ש על רוקח וכן משמע בספר אמרכל זה לשונו פעם אחת שם השק במרתף ומחמת הלחלוחית מצא טפות לחות על השק והכשירו מדתנן מכשירין פרק ב' זיעת בתים בורות שיחין מערות וזיעת אדם טהורה, שתה מים טהורים והזיע זיעתו טהורה, בא במים שאובים והזיע זיעתו טמאה, נסתפג ואחר כך הזיע טהורה, בריכה שבבית והבית מזיעה מחמת הבריכה טמאה. והא דתנן בפרק ו' כל הציר של דגים בחזקת טומאה זו היא משום דסתם ציר נותנין בו מים ותו תנן התם מים היוצא מן העין מן הפה מי רגלים בין גדולים בין קטנים אלו מטמאין ומכשירין זובו של זב ורוקו ומי רגלים וכו' אלו לא מטמאין ומכשירין זיעה וליחה סרוחין והריעי והדם ומשקה בן שמונה חדשים, ומיהו לענין הכשר לא קאי אלא בדבר שקרוי משקה עד כאן לשון ספר הנזכר לעיל על הקלף וממנו תלמוד הרבה דינים חדשים. כתב חק יעקב אם מזיע מחום והבל דמים לכולי עלמא מחמיץ:

ו

[ו] [לבוש] צואת התרנגולים וכו'. והוא הדין חיטין שבגללי בהמה (רוקח), מי הקזה אין מחמיצין דהוי כדם וליחה (מגן אברהם):

ז

[ז] [לבוש] ירקד וכו'. לא משום דצואת תרנגולים הוי מי פירות עם מים בעיסה דמשמע דתולדה בפני עצמו הוא אלא משום מיאוס בל תשקצו קאמר דירקדו (ב"ח) ואם אירא שלא רקדו אין איסור כלל (ט"ז) אבל בנחלת צבי בשם מהרי"ל כתב דהוה כמו מי פירות דממהרין להחמיץ. וכן משמע מסמ"ק ופוסקים בסימן תנ"ג בחיטין שנשכו עכברים דכל שאינן מחמיצין הוי כמי פירות וכן כתב חק יעקב, וללשון הרמב"ם פרק י' מהלכות טומאת אוכלין מי רגלי בהמה כמי פירות ואינן מטמאין ולא מכשירין:

ח

[ח] שנתלחלח וכו'. אפילו מזיעת החומה לדברי האוסרים (רבינו ירוחם), וכל שכן שאר דברים שמתחמצין, יאחז ביד וכו' ומכל מקום השאר צריך לרקוד (ב"ח) וכן משמע בצידה לדרך ובדיעבד אף לא רקדו מתיר הט"ז. כתב הט"ז אפילו נתייבש אם ניטל כל המקום שיש בו ספק מותר אפילו בתוך הפסח, עד כאן. ובעיני קשה לסמוך על זה להתיר באכילה אפילו קודם פסח כיון שעתה נתייבש לא נוכל לידע שפיר מקום הספק, והטור שכתב כן על הרוקח על כרחך מיירי בלח דאי ביבש לא היה פוסק הרוקח דסגי בריקוד לחוד:

ט

[ט] ואם אי אפשר וכו'. נראה דמיירי שזרקו ממקום למקום ומסתמא נתערב, ומגן אברהם כתב כשנתלחלח מצדה בהרבה מקומות הוי אי אפשר, והט"ז כתב כשחלק גדול משק נתלחלח הוי אי אפשר ונראה דכולהו איתנהו:

י

[י] מי רגלים וכו'. באליהו זוטא כתבתי בין דאדם בין דבהמה כלב ועכברים כן משמעות בבית יוסף ומהרי"ל הלכות תקון חצות, עד כאן, וכן מעגלי צדק כתב אף דעכברים שהשתינו על החיטים פליגי אם מחמיץ אם נראה בקוע מכל מקום בקמח ודאי מחמיצין, ובאגודה כתב עכברים שהשתינו על חיטים ונתייבשו מותרין אם אינן ניכרין ובטלים, עד כאן, ואף דמי רגלי בהמה אינן מכשירין כדלעיל צריך לומר דסבירא ליה דמכל מקום מחמיץ, והא דגללי בהמה דלעיל צריך לומר צואה שאני וכן בדין מכשירין צואת אדם אין מכשיר ומי רגליו בין גדולים בין קטנים מכשירן ועיין ס"ק, ולפי זה צואת תרנגולים וגללי בהמה מיירי בצואה עבה, וכמו שכתב הר"ש, ובאמת נראה לי להחמיר מאד בדינים אלו כי ריא"ז בשלטי גיבורים כתב דכמו שרוק מחמיץ כן בכל שאר משקין חוץ ממי פירות בלבד, עד כאן, וכן כתב הכלבו בשם הר' יצחק דמי פירות דוקא קאמר דאין מחמיצין והוא בסמ"ק סימן רי"ט:

יא

[יא] והחוטם וכו'. כתב מצאתי בגליון שולחן ערוך מתלמיד הגאון מהר"ל מפראג על כן יזהירו הזקנים והזקינות מן הטיפה הנופלת להם מן החוטם שלא תפול לתוך העיסה כנ"ל:

יב

[יב] חלב וכו'. בקמץ והוא הדין בחלב בצירי אף שהוא רותח וצלול וכל שכן נקרש (שיירי כנסת הגדולה). חלב אשה צריך עיון דהא בית יוסף סימן תס"ב כתב בשם הכלבו דחלב מחמיץ אלא דבית יוסף תמה מש"ס דף ל"ו דקאמר לושו לי בחלבא וזה מיירי בחלב של בהמה, ובאמת נראה לעניות דעתי ליישב דכלבו מיירי בחלב חיה וש"ס מיירי בחלב שחוטה ומסברא זו מצינו בחולין דף פ"ז לענין טומאה, עוד יש לומר דאף דמחמיץ מכל מקום הוי כמצה עשירה ושמרו מחימוץ כמו במים ותדע דהא הכלבו דף נ' פסק נמי ללוש מיומא קמא ואילך:

יג

[יג] [לבוש] והשאר מותר וכו'. משמע אפילו תוך הפסח וכן כתב שיירי כנסת הגדולה וכן משמע בצידה לדרך, ובנחלת צבי החמיר שלא לאכלו תוך הפסח כיון שאין אוחז בידו למקום הלח ומכל אחרונים משמע להקל. כתב מגן אברהם אם אינו רוצה לאכול קמח ביום טוב אסור גם כן לרקדו אם לא על ידי כותים או יתנו לכותים:

יד

[יד] [לבוש] אם היה הרבה וכו'. משמע במעט שנתבטל בששים מותר באכילה דאין חוזר וניעור בפסח דקמח בקמח לח בלח הוא וכן כתב שיירי כנסת הגדולה, ובאליהו זוטא הארכתי דהדרישה חולק דלא הוי לח בלח משום פירורין והאי דאין אוסר בהנאה משום דהוי כנופלה מפולת, ומלבושי יום טוב כתב דלענין היתר אכילה לא אמרינן בפירורין דהוי לח בלח ועיין סימן תנ"ב סק"ז:

טו

[טו] [לבוש] אבל לאוכלן וכו' וקרוב לודאי וכו'. מתרץ הלבוש בזה כל הקושיית האחרונים הא בספק ספיקא מותר אף באכילה וקל להבין, ודעת ט"ז וחק יעקב בסימן תס"ז סעיף ב' דמיירי רמ"א כשאין הפסד בשהייתן אבל בהפסד או מניעת שמחת יום טוב מותר באכילה ומלבוש נראה דאסור בכל ענין משום דקרוב לודאי וכו':

טז

[טז] ויאפנו מיד וכו'. משמע דאין שיעור לדבר והטעם צריך לומר דמה שהדלף טורד הוא עצמו אינו עסק גמור ובשהייה מעט יחמיץ כן נראה לי ודלא כנחלת צבי (חק יעקב), וצריך עיון דבסמ"ג עשין ע"ט וכלבו ז"ל כשפוסק אם נשתהא באור אסור, עד כאן, וכן כתב הרמב"ם פרק ה' וזה לשון בעל הלכות גדולות עביד טיף וכו' דמי לעיסה דכמה דמתעסקא בה לא מיחמצא ושריא, עד כאן, ואולי דגם מיד דקאמרו השולחן ערוך ולבוש לאו דוקא אלא לאפוקי יותר משיעור דלא תימא דטיף טיף אינו מחמיץ לעולם:

א

חטים. אפילו פחות מכזית פר"ח עיין סי' רמ"ז ס"א:

ב

ירקד. אע"ג דריקוד אב מלאכה שא"ה דאין בו פסולת:

ג

אינו מחמיץ. כללא דמילתא הדבר תלוי במה שנקרא תולד' למים וע' פ"ו דמכשירין מ"ה ב"י:

ד

לכשיפסיק. דהוא מחמיץ אפילו פחות מכשיעור מיל. ועט"ז דהעלה דהר"ן והרא"ש ל"פ ע"ש:

א

א) [סעיף א'] לא ילעוס אדם חטים וכו' משמע דמותר ללועסן ולבולען דאין מחמיצין מיד. מ"א סק"א ח"י או' ב' א"ר או' א' מק"ח או' ב' חמ"מ או' א' וכ"ז שלועס ומתעסק בלעיסה לא אתי לידי חימוץ. א"ר שם בשם לחם משנה פ' כ"ש. א"א או' א' ומ"מ צריך לנקות שניו אח"כ שלא ישאר שם משהו ואח"כ יחמיץ.

א

ב) שם. לא ילעוס אדם וכו' ואפי' פחות מכזית דאע"ג דלא קעבר אב"י בבציר מכזית אכתי אפשר דמחייב מה"ת לבעורי מידי דהוי אחצי שיעור דאסור מה"ת באכילה וה"ה בהשבתה. פר"ח. מיהו עיין בער"ה או' א' מה שהאריך בזה וכתב דחצי שיעור דכה"ג אינו אלא מדרבנן וכתב דמיתר להניח מלוגמא זו מחמץ שביטל אי ליכא כזית יעוש"ב. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ע"ז.

א

ג) שם לא ילעוס אדם חטים וכו' והוא הפי' של מלוגמא. ח"י או' א' ועיין לעיל סי' תמ"ב סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ד) שם. לא ילעוס וכו' והיינו דוקא בלעיסה באין לידי חימוץ ולא בנשיכה בעלמא וכן בנשיכת העכברים אין בו משום חימוץ. תשו' הרשב"א סי' תפ"ח א"ר או' א' א"א או' א' ועיין לעיל סי' תנ"ג סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ה) שם. ויתן ע"ג מכתו וכו' מפני שהם מתחמיצות ע"י הרוק שבפיו כששוהין ע"ג המכה שיעור מיל ועובר בב"י וב"י. ר"ז או' ג' ואפי' אם כבר נלעס והניח ע"ג מכת קו"פ צריך ביעור ויסירם. רוקח סי' רע"א. ח"י או' א' א"ר או' ב' מק"ח או' א' ר"ז שם. וצריך להסירם כשתגיע שעה ששית בע"פ אלא א"כ כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב כמ"ש בסי' תמ"ב. ר"ז שם. ועי"ש בסעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ו) שם. ויתן ע"ג מכתו וכו' ודוקא בשל ישראל ומשום דעובר בב"י אבל אם הוא מחמץ דעכו"ם והשאילה לישראל או הניחה ע"ג מכתו ואין אחריות על הישראל שרי. ואם אין מלוגמא לעכו"ם מקנה לו הישראל קמח ועושה העכו"ם ממנה מלוגמא ונותנה ע"ג מכת ישראל. מ"א סק"ב בשם כ"מ פ"ה מה' יסודי התורה דין ח' שכתב בשם א"ח יעו"ש. וכן הסכים המט"י בסי' תמ"ח סעי' ה' יעו"ש וכ"כ א"א או' ב' ר"ז או' ד' וכ"כ לעיל סי' תס"ה או' ו' בשם הא"ר יעו"ש. מיהו המק"ח או' א' תמה על היתר זה דכיון כשיניח ע"ג מכתו יפסד לגמרי ודאי דלאו שאלה דהדרא בעיניה הוא ואין לך מתנה גדולה מזו וע"כ דעתו לאסור אלא א"כ נפסדת הרטיה ביד עכו"ם כמ"ש בסי' תמ"ב קודם שיניחה ע"ג המכה יעו"ש. וכן הפר"ח לא רצה להתיר בנידון זה כיעו"ש והגם דהמט"י שם כתב ליישב והסכים להתיר מ"מ נראה דלכתחלה יש להחמיר אם אפשר לעשותה בענין שתפסד ביד עכו"ם קודם שיניחה ע"ג המכה או שילוש במי פירות או בתחבושת אחרת אבל אם א"א בענין זה ויש לו צער גדול אז יש לסמוך על המתירין ויכוין הישראל שאין דעתו לזכות בה כלל ועדיין היא ברשות העכו"ם כ"ז שמונחת ע"ג המכה עד שיזריקנה לאשפה.

א

ז) וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אפי' ע"י ישראל בעצמו ומחמצו ג"כ מותר ח"י או' א' חק יוסף או' א' מק"ח או' א' חמ"מ או א' ר"ז או' ד' ובלבד שתהיה הרפואה ידועה או על פי מומחה וגם כל היכא דאפשר לעשות בהיתר עבדינן כמ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד ססי' קנ"ה בהגה יעו"ש. וכ"כ בתשו' ב"ח סי' ז' והביאו שע"ת או' א' וכ"כ חק יוסף שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. וכ"כ לעיל סי' תס"ה או' ה' יעו"ש.

א

ח) ובחמץ שעבר עליו הפסח מותר להתרפאות אפי' בחולה שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אפשר שעשאוהו כשל תורה ואין להתרפאות אלא במקום סכנה. ח"י שם בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ המט"י בסי' תמ"ח סעי' ה' יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' תס"ה או' ו' יעו"ש.

א

ט) מי שיש לו כאב הראש תדיר ודרכו להניח קילור של קמח עם מים וסמינים אחרים בצדעיו להקל מעליו הכאב אסור לעשות כן בפסח ואם עשה כן עובר בב"י וב"י ולצאת מידי פקפוק ילוש במי פירות ואין לחוש לזיעה דאין זיעה מחמיץ כדלקמן סעי' ה' שו"ג או' א' ח"י שם, מק"ח שם. ואם א"א כ"א ע"י מים עיין בא"א או' ב' שמצדד להתיר בחצי שיעור יעו"ש. ועיין לעיל או' ב'.

א

י) שם. שהרוק מחמיץ. ואפי' רקק דם ומבואר בסעי' ה' דדם אינו מחמיץ מ"מ א"א בלא צחצוחי רוק כדאיתא ביבמות ק"ה ע"א יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צחצוחי רוק וה"ד במוצצת. ח"י או' ג' מק"ח או' ג' ר"ז או' ב' ועיין בא"ה סי' קס"ט סעי' מ' ולפ"ז ברקק דם גרע טפי דמי פירות עם מים ממהרין להחמיץ. מש"ז או' א'.

א

יא) [סעיף ב'] צריך לבערם. מפני שהרוק מחמיץ כמ"ש בסעי' הקודם וע"כ צריך לבערם. ואף אם לא שהה שיעור מיל מ"מ אם לא יבערם יבואו לידי חימוץ כשישהו שיעור מיל ויעבור עליהם בב"י וב"י ואם תאכלם בהמתו נמצא נהנה מחמץ בפסח. ר"ז או' ו'.

א

יב) שם הגה. אבל מסתם אין לחוש הואיל וכבר ביטל. עיין מ"א סק"ג וח"י או' ד' ושאר האחרונים שהקשו על דברי מור"ם הנז' דהא לא אמר בע"פ אלא כל חמירא דאיכא ברשותי וזה שנתחמץ עתה לא היה בכלל הביטול ומה שתירצו שביטל והפקיר קודם שגתן לפני בהמתו אינו במשמעות דברי מור"ם ז"ל בד"מ שכתב דמאחר דכבר ביטל החמץ אף אם יחמיץ הסוס אינו עובר עליו וכו' דמשמע אביטול חמץ דע"פ קאי ולא אביטול שיורי השעורים וכמ"ש המאמ"ר או' א' יעי"ש. ומיהו בעיקר הטעם דמסתם אין לחוש כתב הב"ח משום דלא מחזקינן איסורא שהיה עליהם ריר. וכ"כ העו"ש או' א' פר"ח. ר"ז או' ו'.

א

יג) שם הגה. אבל מסתם אין לחוש וכו' ומ"מ טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו. ח"י שם. א"ר או' ד' חק יוסף או' ג' מק"ח או' ד' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ו' ח"א כלל קכ"ו או' ח"י.

א

יד) שם בהגה. ויש מחמירין לבער כל הנותר וכו' והב"ח כתב דגם המרדכי אינו אוסר אלא במוצא ריר וכ"כ בשכנה"ג הגה"ט או' א' והשיג על הרב כאן כיון דהרוקח ביאר דבריו להדיא דוקא במוצא ריר יעו"ש. ומיהו כתב עו"ש הב"ח ומהרי"ו כתב בסתם לבער כל הנותר ומשמע אף באינו מוצא ריר וזהו ודאי חומרא וזהירות יתירה עכ"ל והב"ד ח"י או' ה' וכתב דזה דוקא בסוס וכה"ג שמיירי שם הרוקח סי' רפ"ה אבל בפרה דאית לה ריר מן הסתם וכדאיתא בשבת דף קמ"א ע"א ולעיל סי' שכ"ד סעי' י"ד ודאי יש לבער מן הסתם לכן יתן לפניה מעט מעט וכמ"ש סק"ד עכ"ל. והב"ר המק"ח או' ה' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ו' ואח"כ יבדוק באבוס ואם נשאר שום דבר יבערנו. ועיין לעיל או' י"א.

א

טו) שם הגה. ויש מחמירין לבער וכו' ופשיטא דאסור ליתן סובין אפי' הם יבשים ובלא מים לפני בהמה דמחמת הרוק של הבהמה יתחמץ, ח"א כלל קכ"ו או' ח"י. ועיין לעיל סי' תס"ה או' ג'.

א

טז) [סעיף ג'] מזיעת החומה מותר. ויש אוסרים. דעת המתיר הוא הרא"ש דס"ל לדמותו לזיעת אדם שאינו מחמיץ כמ"ש הטור וכ"כ בהגמ"י פ"ה וכמ"ש בב"י. ודעת האוסרים הוא הרוקח בסי' ר"ץ שכתב אע"ג דאמרינן בפ"ב דמכשירין זיעת הבתים וזיעת האדם טהורה מיהו מחמיצין כדאמר רוק אינו מכשיר ואמרינן לא ילעוס חטין מפני שמחמיצות עכ"ל והביאו הטור והט"ז סק"א. ויתבאר עוד לקמן סעי' ה' בענין זיעת האדם אם מחמיץ יעו"ש.

א

טוב) שק שיש בו קמח וישבו עליו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו מחמיץ מיהו ירקד הבצק וישליכוהו לחוץ והשאר מותר. רוקח שם והביאו הטור. וכ"כ המרדכי פ' כ"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג' שו"ג או' ט' ומ"ש ירקד הבצק וכו' כתב הב"ח לאו משום שציאת התרנגולים הוי מי פירות עם מים בעיסה דלא מצינו כך בשום מקום וגם הוא נגד הסברא אלא משמע דתולדה בפ"ע הוא כמו מלח אלא משום מאיסותא קאמר דירקד הבצק יעו"ש. וכ"כ נ"א שאלה כ"א. אמנם בחידושי הגהות מהרל"ח שבגליון ב"י כתב דהא דצריך לרקד משוה דכשילוש אח"כ יהיה מי פירות עם מים שמחמיץ יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסעי ה' וכתב ודלא כב"ח. וכ"כ ח"י או' ז' א"ר או' ז' ר"ז או' א' ונ"מ דאם לש אותם בלא ריקוד דצריך ליזהר לאפות אותם מיד וכמ"ש לעיל סי' תס"ב סעי' ב' יעו"ש. ואם כבר נתייבש המי פירות תוך הקמח אם מותר ללוש אותו לצורך פסח כבר נת' לעיל בסי' תס"ב או' טו"ב וית' עוד לקמן או' כ"ג,

א

חי) שק מלא קמח שהיה מוטמן בחול ונמצא הקמח מלוחלחת הוי חמץ דתנן בפ"ג דמכשירין המטמן בחול הרי זה בכי יותן וכתב הרע"ב הר"ז בכי יותן דאין חול בלי מים. פר"ח. שו"ג או' ו' חמ"מ או' ג'.

א

יט) שם. מזיעת החומה וכו' ובכותל של עץ שמזיע לכ"ע שרי ואפשר דיש בו ג"כ לחלוחית מים שקבל בעודו מחובר. מ"א סק"ה. מיהו במגן האלף או' ב' הקשה על טעם זה של המ"א שכתב דטעם האוסרים מפני שמזיע מכח המים שיש בה דהא מקור דין זה מן הרוקח שכתב אע"ג דתנן דזיעת בתים אינה מכשרת מ"מ מחמיצין ואי נימא דהכותל מזיע מחמת המים למה אין מכשירין דהא במרחץ באמת הזיעה מכשרת הפירות כמבואר בפ"ב דמכשירין א"כ ע"כ הרוקח ס"ל דאפי' שהיא תולדה בפ"ע לענין הכשר מ"מ י"ל דמחמיץ וממתני' דנקט סתמא זיעת בתים טהורה משמע ודאי דאין חילוק בין בנין לחומה ודלא כמו שחילק מ"א אלא אי מדמינן חימוץ להכשר שניהם אין מחמיצין ואי לא מדמינן יש לחוש בשניהם יעו"ש. ולפ"ז אין חילוק בין כותל בנין לכותל עץ דאש מזיעין מחמת המים לכ"ע מחמיץ ואם מחמת הלחות להרא"ש אינו מחמיץ ולהרוקח מחמיץ. ועיין באו' שאח"ז.

א

ך) שם. מזיעת החומה מותר. ודוקא כשמזיע מחמת עצמן או מחום האש וכיוצא בזה משא"כ אם מזיע מחום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר כמבואר בפ"ב דמכשירין ומחמיץ. ח"י או' ו' א"ר או' ה' מק"ח או' ו' ח"א כלל קכ"ו או' י"ב.

א

כא) שם. מזיעת החומה מותר. וצ"ע בזיעת הזכוכית אם יש לדמות לזיעת העץ וכן בכל זיעת המתכות שדרכן להזיע מחמת הקור. חמ"מ או' ב' ולפי מ"ש לעיל אין צריך עיון לזה דכל שאינו מזיע מחמת המים הרי הוא כזיעת החומה ולהרא"ש אינו מחמיץ וכ"כ נ"א שאלה כ"א. ומיהו מ"ש שם דלא הוי כמי פירות אלא כתולדה בפ"ע וגם מ"ש דזיעת אדם גם לרוקח אינו מחמיץ עיין לעיל או' מ"ז ואו' טו"ב וית' עוד לקמן סעי' ה' בדין זיעת אדם יעו"ש.

א

כב) בשר יבש שמזיע בשעת הגשמים מחמיץ מכח המים שהודחו. רוקח סי' ר"ץ. טור. ח"י או' ח' מק"ח או' ז' שו"ג סיף או' יו"ד. אמנם הפר"ח בסי' תס"ז סעי' ט"ו כתב על דברי הרוקח הנז' דהדעת נוטה שהמים אזלי להו ומה שמזיע הוא מוהל היוצא מן הבשר ויש לו דין מי פירות והרבה להביא ראיות לזה וסיים דלענין דינא יש ליתן בזיעה זו חומרי מים וחומרי מי פירות יעו"ש.

א

כג) שם. מזיעת החומה מותר. וכל הני אף שאינם מי פירות ממש מ"מ ממהרין להחמיץ עם מים כמו מי פירות ואם הוא מלוחלח עדיין ירקדנו ויקיים המלוחלח עד אחר פסח ואם נתייבש ונתערב אין ללוש בהם ויקיימו לאחר פסח ואם לש בהם יאפה מיד כמ"ש לעיל סי' תס"ב סעי' ב' ח"י או' ז' ומיהו מ"ש דכל הני אף שאינם מ"פ הוו כמי פירות כ"כ לעיל ג"כ או'. טי"ב בשם כמה פו' אבל מ"ש דגם אם נתייבשו המ"פ עדיין עליהם דין מ"פ כמה אחרונים חולקים בזה ס"ל כיון דנתייבשו המ"פ נתבטלו כמ"ש לעיל סי' תס"ב או' טו"ב יעו"ש. ומ"ש עתה בכללות זיעת החומה עם מי פירות הוא לדעת הרא"ש אבל לענין דינא דזיעת החומה ית' באו' שאח"ז.

א

כד) שם. ויש אוסרין. זהו סברת הרוקח כמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש. מיהו הרשב"ץ במאמר חמץ דף כ"ז הוכיח דזיעת אדם וזיעת בתים אין מחמיצין כדברי הרא"ש יעו"ש. וכ"פ בתשו' יכין ובועז סי' קמ"ב. וכ"פ הפר"ח. וכ"כ הא"ז דדעת המתירין עיקר. וכ"כ להוכיח בספרו א"ר או' ה' יעו"ש. אבל דעת המ"א סק"ה כדעת האוסרין. וכתב ח"י או' ח' ולענין דינא הא"ז כתב דדעת המתירין עיקר והמ"א כתב דעיקר כדעת האוסרין וטוב להשהותה עד אחר פסח עכ"ל וכ"כ המק"ח או' ז' וכ"כ הר"ז או' ז' דלענין הלכה יש להחמיר כחומרי שתי הסברות לענין אכילה בפסח. דהיינו שיש ליתן על זיעה זו חומרי מים בלבדן דיכולין להביא לידי חימוץ וחומרי מי פירות שהם ממהרין להחמיץ עם תערובת מים כל שהוא יותר ממים בלבדן. ואם נפלו לתוך העיסה צריך לאפותה מיד. אבל לענין להשהות עד לאחר הפסח יש להקל כקולי שני הסברות שאם נפלה זיעה זו בלבדה על הקמח יכול להשהותו עד לאחר הפסח וכן אם נפלה לתוך עיסה שנילושה במים ולא אפאה מיד יכול להשהותה (ר"ל לאותה מצה שלא נאפית מיד) עד לאחר הפסח עכ"ל. וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דכ"מ שסיתם הש"ע להתיר ואח"כ כותב יש אוסרים דחושש לסברת האוסרין לכתחלה יעו"ש. וע"כ לענין הלכה יש להחמיר כדברי הר"ז.

א

כה) [סעיף ד'] נפלו מים על קמח וכו' אפי' בפסח כ"מ בטור וב"י. וכ"כ ט"ז סק"ד. שכנה"ג בהגב"י סוף או' א' וכ"מ מדברי מ"א סק"ח. ונ"כ הר"ז או' ח' ועיין לקמן או' כ"ח.

א

כו) שם. או שנתלחלח השק. אפי' מזיעת החומה לדברי האוסרים בסעי' הקודם. רי"ו. וכ"ש שאר דברים המחמיצין א"ר או' ח'.

א

כז) שם. ואחז בידו וכו' מדברי הש"ע משמע דהנשאר מותר בלא ריקוד. אבל הב"ח כתב בשם רש"ל דגם הכא צריך הנשאר ריקוד וכתב דכן המנהג וכן עיקר. עו"ש או' ג' וכתב הט"ז בסק"ד דאין זה אלא חומרא בעלמא כיון דאפשר למיעבד הכי עבדינן אבל לא לאסור בלא ריקוד אח"כ יעו"ש. והביאו ח"י או' יו"ד. א"ר או ח' מק"ח או' ח' א"א או' ו' חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ג.

א

כח) שם. יאחז בידו וכו' משמע דשאר הקמח מותר אפי' בפסח. ט"ז סק"ג. מק"ח שם. ועיין לעיל או' כ"ה.

א

כט) שם. ואם א"א לעשות כן. כגון שנתלחלח בצדו בהרבה מקומות. מ"א סק"ז. או במקום רחב מן הצד שאינו יכול לאחוז את כל מקום הלחלוחית. שו"ג או' ח' והט"ז סק"ד כתב כגון שכל השק או חלק גדול ממנו נפל לטיט ואין תקנה אלא בריקוד. והא"ר או' ט' כתב דמיירי שזרקו ממקום למקום ומסתמא נתערב והביא ג"כ דברי הט"ז ומ"א הנז' וכתב דכולהו איתנהו עכ"ל ור"ל דכל אחד מאלו מיקרי לא אפשר ואיך תקנה אלא בריקוד.

א

ל) שם. ירקד הקמח והשאר מותר. כ"כ הרוקח בסי' ר"ץ והביאו הטור. והגם דהרא"ש ז"ל כתב על דברי רוקח הנז' דקולא גדולה היא זו לעשות כך תוך הפסח שחמץ במשהו כי שמא יעבור עם הקמח חמץ כל שהוא בנפה מ"מ כיון שגם המרדכי פ' כ"ש כתב כסברא זו סמך הש"ע להתיר. וכ"כ בב"ה. ועיין לקמן או' ל"ב.

א

לא) שם. ירקד הקמח וכו' ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה. ואם א"צ לאכול מן הקמח ביו"ט אסור לרקדו ביו"ט אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ. ואע"ג דריקוד הוי מלאכה דאו' הכא כיון שאין בו פוסולת לא הוי אב מלאכה. ואם רוצה נותנו לעכו"ם במתנה עד שלא שהא שיעור מיל. מ"א סק"ח. ח"י או' י"א: א"ר או' י"ג. חק יוסף או' ז' מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ח'.

א

לב) שם. והשאר מותר. אפי' בפסח, שכנה"ג בהגב"י סוף או' א' א"ר שם. ר"ז שם. והנ"ץ החמיר (כדעת הרא"ש שכתבנו לעיל או' ל') שלא לאכלו תוך הפסח כיון שאין אוחז בידו למקום הלח ומכל האחרונים משמע להקל. א"ר שם.

א

לג) שם. לא מהני ריקוד וכו' ואפי' קודם פסח כדמוכח בסוף הסעי'.

א

לד) שם. לא מהני ריקוד וכו' משמע אבל תיקון הראשון דהיינו שיאחז בידו המקום המלוחלח הוא מהני אפי' ביבש כיון שנוטל כל המקום שיש בו ספק. ט"ז סק"ד. ח"י או' י"ב. פר"ח. חק יוסף או' ח' מק"ח או' י"א. נה"ש או' ב' ר"ז אר י"ג. מ"ב או' ט"ו. ואפי' תוך הפסח מותר בכה"ג. ח"י שם. מק"ח שם. ר"ז שם. מ"ב שם. ואח"כ ירקדנו ואם לא רקדו ה"ז מותר כיון שכבר הסיר את המקום שנפלו שם מים. ר"ז שם.

א

לה) שם, דמפרך ומתערב וכו' ר"ל דמפרך החמץ ויעבור דרך נקבי הנפה ומתערב עם השאר. לבוש.

א

לו) שם, דמפרך ומתערב וכו' ואע"ג דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חו"נ כמ"ש סי' תמ"ז סעי' ד' וא"כ אסור לאכלו ומותר להשהותו. מ"א סק"ט. ח"י או' י"ג וכתב וכ"ה הסכמת האחרונים ודלא כלבוש שכתב דוקא דליכא ס' וכ"כ א"ר או' י"ד. חק יוסף או' ט' מק"ח או' י"ב. ר"ז או' ט' ועיין באר שאח"ז,

א

לז) שם. ואסור לאכלו בפסח וכו' פי' אפי' אם רוצה לאפות מהקמח מצות קו"פ אסור לאכול מהם בפסח. עו"ש אר ג' וכ"כ ח"י בסי' תנ"ג אר י"ג. וכ"מ מדברי הפו' שכתבנו באר הקודה. מיהו בתשר פנ"י סי' ט' כתב דמותר לאפותו קו"פ אחר הניהול יפה דבזה אין חשש למאי דק"ל אינו חו"נ (ר"ל לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל בסי' תמ"ז סעי' ה' בהגה דלח בלח לא אמרינן חו"נ וגם לדברי האומרים דקמח בקמח הוי לח בלח כמ"ש בדברינו לשם או' פ"ד יעו"ש) וכתב שכן הורה הלכה כמה פעמים יעו"ש. וכ"כ בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד באמצע התשו' שאה נתלחלח קו"פ ונתייבש משליכו והשאר מותר לנהלו לכתחלה יעו"ש. והב"ד שע"ת או' י"ב. וכ"כ במגן האלף או' ה' דודאי העובר דרך נקבי הנפה יש לו דין קמח והוי כקמח בקמח שבטל וע"כ כתב להתיר בהרקדה ולאפות קו"פ וכתב עוד ולאפושי בהיתרא יקח קצת מן הקמח ויאכלנו קו"פ ונתלה במה שאכל יעו"ש. וכ"כ העו"ש שם דלדעת הסוברים דקמח בקמח כתערובת לח בלח אפשר להקל אפי' באכילה אלא שכתב דמנהג כל מורי הוראות להחמיר לאסור באכילה וכן עיקר עכ"ל והרב פרח שושן כלל ד' סי' א' העלה דבשעת הדחק או בהפ"מ יאפה קו"פ אם יש בו ספק וישליך ממנו קודם הלישה ולא יעשה ממנו תבשיל בתוך הפסח יעו"ש. והב"ד הער"ה אר ג' וכ"כ הר"ז או' יו"ד דיש לסמוך על סברת המתירין בשעת הדחק שאינו מצוי לקנות קמח אחר או לטחון חטים אחרים ומ"מ יש להחמיר ליטול מהקמח ולאכול קו"פ. כדי לתלות הפירורין במה שאכל כבר ולפיכך אם אפה קו"פ מותר לד"ה עכ"ל ועיין לעיל סי' ת"ל או' ה' ועתה הראת לדעת כי יש כמה פלוגתא בזה וע"כ נראה דאין להקל כ"א היכא דלא אפשר באחר כי אז יש לסמוך על המתירין.

א

לח) שם. אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח. דלענין שהייה הקילו דאינו חו"נ. מחה"ש.

א

טל) שם. ואם נתייבש בפסח וכו' דהו"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו. מ"א סק"ט. ולפי"ז נתייבש לאו דוקא אלא הכל תלוי בעירוב דאם נתערב קו"פ מותר להשהותו ואם נתערב בפסח אסור להשהותו' ונראה שאם עדיין הוא כעיסה שאעפ"י שנתייבש בפסח לא נתפרך ולא נתערב יש להתיר לזרוק העיסה ולהשהות את הנשאר.

א

מ) שם. אסור להשהותו. ומדלא קאמר אסור בהנאה משמע דמותר למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וכמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד אבל לדעת מור"ם שם דנוהגין לשרוף את הכל ה"ה בזה. אמנם כבר כתבנו לעיל סי' תמ"ז או' י"ג דהסכמת האחרונים דבהפ"מ מותר למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו יעו"ש. וא"כ ה"ה לכאן. וכ"כ מ"ב או' כ"א.

א

מא) ואם מעט שלג או מים נפל על התבואה יגרף החטים העליונים ויקח מהתחתונים. רוקח סי' רס"ג טור, עו"ש או' ה' ונראה דעליונים ותחתונים דקאמר היינו לפי אומד הדעת עד היכן הגיע השלג או המים הם לקראים עליונים והשאר הם תחתונים ולמעשה צריך להוציא עד שיצא הספק מלבו שלא ירד המים עד לשם. שו"ג או' י"ד. ועיין עוד בשע"ת לקמן סי' תס"ז או' ו' מ"ש בשם מהריט"ץ.

א

מב) וקמח שבשק שבאו' העכבריים ונשכו את השק ' ואכלו הקמח כך דינו אם הוא קו"פ צריך לנהל הקמח ואם ישאר על הנפה כמו פירורי עיסה יבשה זורקו והקמח מותר להשהותו עד לאחר הפסח ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה דמה שנעשה קצת עיסה ברוק שבפי העכבר ונתייבש מיפרך ונתערב ואין מועיל לו ניהול ואם השק מונח במקומו שלא נתנועע ולא נתערב הקמח אז יאחז בידו מקום הנשוך ויקשור שם השק תחת הנשיכה עם קצת קמח ויערב כל הקמח שבשק וינהלו אותו ומותר להשהותו ואפ"ה אסור לאוכלו בפסח וכ"ז דוקא כשנראה שאכל העכבר קצת מן הקמח אבל אם נשך רק השק ואיכא ספק שמא לא אכל כלום אפי' אם נמצא בפסח מותר להשהותו ואסור לאכלו אפי' אם נמצא כך קו"פ דדילמא איכא חמץ ונתייבש ומיפרך וא"צ ניהול כיון דליכא דררא דחמץ. ב"ח סי' תנ"ג והביאו שכנה"ג בהגב"י שם או' ה' וכתב דמה שאסר לאכלו בפסח אם השק לא נתנענע ממקומו הוא חומרא יתירה וכיון דלא נשך אלא באותו מקום ואותו מקום כבר נקשר מותר לאכלם בפסח יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסעי' זה. וכ"כ הט"ז בסק"ד דאם אכלו עכברים בקמח יקח ג"כ המקום ההוא וסביבו היטב והנשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום א' ובזה אין להחמיר אפי' אם נעשה בפסח יעו"ש. וכן הסכים ח"י או' ט' שו"ג או' ט' מאמ"ר בסי' תנ"ג או' ב' מיהו המ"א הק"ט כתב על דברי הט"ז הנז' דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברי רשיעי נינהו והולכין בכל השק דאוכלים וכ"ש כשמונחים בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאונים בזה עכ"ל וכ"כ במי"ט להחמיר מה"ט יעו"ש, וכתב השע"ת או' י"ב דמה שהחמיר המ"א שמא הלכו בכל השק נראה שאין להחמיר אם לא שהנקב גדול קצת בענין שעכ"פ עכבר קטן יכול ליכנס שם לתוך השק לפנים והקמח אינו דחוק וצבור בטוב בענין שלפי ראות עינים יש להטיל ספק בדבר ולומר שמא העכבר נכנס בתוכו וחפר לו אוכל בדרך הילוכו בשק והיה משוטט אנה אנה ומרוק שבפיו נתחמץ בכמה מקומות אבל אם הנקב קטן מאד שנעשה כזה ע"י נשיכה בעלמא או שהקמח צבור הרבה ונראה לעין שלא פרפרו העכברים מבפנים מחמת שהוא מהודק הדק היטב והעכברים אין להם אלא בפי לנקר מבחוץ ולאכול ממה שבנקב שלפניו בשולי השק ממש מה מקום להחמיר בזה וסגי בזה לגרור מלמעלה וסביב מעט במקום ההוא בענין שלא יהיה בית מיחוש שנשאר שם מלחלוחית פי העכבר והשאר מותר לאפות ממנו לפסח וכ"ש מה שמצוי לפעמים שבין לילה נמצא נשיכה בשולי השק או בקרנותיו ונראה לעין שלא נכנס העכבר דרך שם רצוא ושוב בתוך השק אלא ניכר בפיו מן הסמוך לו יש לאחוז באגרוף בשוליים או לאחוז בקרן עם קצת מהקמח ולקשור שם היטב והשאר מותר והוא פשוט וכן יש להורות למעשה עכ"ל. ומנהגינו כשרואין שק קמח שאכל ממנו עכבר קודם כל רואין אם השק עדיין עומד במקומו ולא נתנדנד הקמח ואח"כ רואין כל סביבות והשק שמא יש עליהם צואת העכבר כי כאשר נצרך לגדולים אפשר שנצרך לקטנים ואח"כ רואים הקמח אם הוא דחוק הרבה שא"א לעכבר להלוך בתוכו וגם הכיס הוא דחוק לקמח שא"א לעכבר להלוך בין הכיס לקמח ואז אפי' אם הוא נקב גדול מקום שאכל ממנו עכבר חותכין בסכין המקום ההוא ומסירין קמח עד שלא ישאר לנו ספק שנשאר שם מאכילת עכבר ואח"כ ירקידו הקמח ואוכלים אותו בפסח. ואם נתנדנד השק שיש חשש שנתערב מאכילת עכבר בתוך שאר הקמח או שיש חשש שהלך העכבר בתוך הקמח אז אם הוא קו"פ ורוצה לאפות ג"כ קו"פ הוי דינו כמ"ש לעיל או' ל"ז ואם הוא בתוך הפסח לא ישהלו כמ"ש בש"ע ססעי' זה.

א

מג) שק של קמח שאחר שלשו י"ד שיעורין מצה מצאו בו פירורין יבשין והכניס השומר ידו עד תחתית השק ומצא בצק יבש דבוק הרבה בשק ונתחכם השומר לקשור מקום הדבוק והוריקו כל הקמח ואעפ"י כן נמצאו בו פירורין יבשין אסור לאכול המצה שכבר אפו בפסח. כפי אהרן סי' ו' ועיין לעיל או' נ"ו.

א

מד) והוה עובדא שאחר שאפו המצות ונשאר בשק מעט קמח הוליכוהו לבית ואחר שלש שעות ראו נקב בשק ובדקו הקמח הנשאר והיתה בו צואת עכבר רכה שנראה שזה נעשה מקרוב אחר שהובא השק לבית יש להתיר המצות ואם מכיר המצות שנעשו בסוף יסיר מהם כדי שיעור אחד משום מהיות טוב, לב חיים ח"ב סי' קל"ז. שד"ח מע' חו"מ סי' י"א או' ג' ועו"ש כמה ענינים מזה יעו"ש.

א

מה) ואם אין ידוע ממה נתלחלח השק יש להקל אפי' לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס"ס שמא מכח מי פירות נתייבש ואת"ל ממים נתייבש שמא לא נפל לתוכו כלום ואף שבסי' תס"ז הביא ב"י דברי אגודה בדגן שמונח בעלייה וכו' שאינו מתיר לאכלו בפסח וכ"כ רמ"א שם בש"ע סעי' ב' מ"מ י"ל לדמותו לס"ס שמתיר שם סעי' י"ב יעו"ש. דרישה או' א' ח"י או' י"ג. א"ר או' ה' וגם לפי המנהג שכתב מורם ז"ל לעיל סי' תס"ב סעי' ד' דאין לשין במי פרות היינו בודאי ולא בספק ועוד הא כמה פו' ס"ל דאם נתייבש המי פירות אין להם עוד מי פירות כמ"ש לעיל סי' תס"ב או' טו"ב יעו"ש ואי משום חשש דמים הא כמה פו' מתירין ע"י ריקוד ולאפות קו"פ כמ"ש לעיל או' ל"ז יעו"ש. וע"כ בהפ"מ או שעת הדחק יש להתיר ע"י ריקוד ולאפות קו"פ ולמהר בעשייתן. ואם אפשר לא יקח מהם לב' לילות ראשונים וכן בכ"מ דאיכא חשש אעפ"י שמותר לאוכלם בפסח לא יקח מהם לב' לילות ראשונים משום דחשיב אינו משומר יפה וכמ"ש האחרונים.

א

מו) [סעיף ה'] הטל מחמיץ. ודוקא בחטים תלושים הטל מחמיץ אבל בעודם מחוברים אף שבישלו כל צרכם שאם נפל מים עליהם היה מחמיץ מ"מ הטל שהוא דבר מועט אינו מחמיץ. כ"כ הרב המגיה בס' בית אהרן קריספין מע' חו"מ או' ג' והסכים לדבריו השד"ח מע' חו"מ סי' יו"ד או' י"ג ועשה לו סמוכות יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר סי' תס"ז או' ז' ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ה'.

א

מז) שם. הטל מחמיץ וכו' ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ. ח"י או' ט"ו. מק"ח או' י"ג. חמ"מ או' ה' מ"ב או' כ"ב. ועיין לעיל סי' תנ"ט סעי' ב'.

א

מח) שם הטל מחמיץ. צואת תרנגולים אינו מחמיץ. רוקח סי' ר"ץ. טור. מ"א סק"י. חמ"מ או' ה' והיינו בצואה עבה הא יש בו לחלוחית משקה מחמיץ וצריך ליזהר בזה. א"א או' יו"ד. ועיין לעיל או' טוב. וה"ה חטים שבגללי בהמה אינו מחמיץ. רוקח שם. מ"א שם. חמ"מ שם. מיהו אם הם שלימים לא חשיבי כמעוכלים לענין חימוץ כמו בנמצא במעי העוף או בזפק שמבואר באחרונים סי' תס"ז סעי' י"ב. שד"ח מע' חו"מ סי' יו"ד או' יו"ד.

א

מט) שם. הטל מחמיץ וכו' נראה בעיני שכל המשקין מחמיצין חוץ ממי פירות. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כ"ש. כנה"ג בהגב"י. א"ר או' ט'.

א

נ) שם. וכן מי רגלים, בין דאדם בין דבהמה כלב ועכברים כן משמעות בב"י ובדרשות מהרי"ל ה' תיקון המצות. וכ"כ במ"צ דאף דעכברים שהשתינו על החטים פליגי אם מחמיץ אם נראה ביקוע מ"מ בקמח ודאי מחמיצין. א"ר שם. מיהו הפר"ח כתב דמי רגלי בהמה יש לו דין מי פירות יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ד. וכ"כ השו"ג או' י"א דדוקא מי רגלי אדם מחמיצין אבל שאר מי רגלים לא שנא של בהמה לא שנא של חיה ועוף ועכברים אין מחמיצין יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' א' דמי רגלים של בהמה חיה ועוף דינם כמי פירות שאין מחמיצין יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ אם נתערבו בעיסה שנילושה במים יש להחמיר ולדונם כמו מי פירות עם מים שצריך למהר באפייתם כמ"ש בסי' תס"ב סעי' ב' ואם נפלו על קמח צריך להסיר המקום ההוא כמו בנפלו מים ואם נתייבש ואינו ניכר עיין לעיל או' ל"ז אלא שבכאן יש להקל יותר משום דאיכא ספק שמא דינם כמי פירות.

א

נא) שם. וכן מי רגלים. ואין חילוק בין מי רגלים דקטנים או גדולים היוצא מפי טבעת. ח"י שם. חמ"מ או' ו' ר"ז שם.

א

נב) צואה עבה אינו מחמיץ אבל צואה רכה בין דאדם בין של בהמה ועוף י"א דדינו כמי פירות וא"כ הוי בעיסה כמי פירות עם מים וי"א דאפי' כמי פירות לא הוי ואין מחמיץ כלל. ח"א כלל קכ"ו או' י"א. ועיין לעיל או' טו"ב.

א

נג) וחטים שנמצא בתוכם צואת חתולים אין לאסור ואף שיש לחוש שהשתינו עליהם כמו שהוציאו רעי אחזוקי איסורא לא מחזקינן די"ל דלא הוציאו רעי על החטים ממש אלא רחוק משם ועוד דשמא לא הטילו מי רגלים ועוד דאף אם השתינו עליהם שמא לא נתחמצו ואף אם נתחמצו קצת אינו אלא מיעוטא דמיעוטא ועוד עיקר דין מי רגלים שנוי במחלוקת כמבואר בב"י ולכן כל שאין רואין שום ריעותא בחטים אין להחמיר כלל. מאמ"ר או' ד' יעו"ש.

א

נד) שם. ומי הפה וכו' בין של אדם בין של שאר בעלי חיים. לבוש. ר"ז או' א' מ"ב או' כ"ד.

א

נה) שם. ומי הפה. נשים חשובות כשמרקדות קמח נותנות רדיד כנגד פניהם כדי שלא ינתז צנורא מפיהן כשהן מדברות. הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל' ע"א. ברכ"י או' ג' וכן ראיתי נוהגין קצת מן הנשים פעה"ק ירושת"ו. כס"א או' ג' ועיין לעיל ססי' תנ"ג.

א

נו) שם. והחוטם. ויזהירו הזקנים והזקנות מן הטפה הנופלת להם מן החוטם שלא תפול לתוך העיסה. א"ר או' י"א.

א

נז) שם הגה. אבל דם וכו' וה"ה מי מרה ג"כ אין מחמיצין דהוי כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנה עיסה לרפואה. מ"א סק"י. ח"י או' ט"ו. חק יוסף או' י"ג. מק"ח או' י"ג. חמ"מ או' ה' ר"ז שם. ח"א שם.

א

נח) שם הגה. אבל דם וכו' כ"כ ב"י בשם רי"ו ואו"ח דדם אינו מחמיץ. וכ"כ הפר"ח. וכ"כ האחרונים. ונ"מ דיכול לעשות ממנו עיסה לרפואה כמ"ש באו' הקודם.

א

נט) שם הגה. וחלב. עיין לעיל סי' תס"ב או' ד' וכן בדין חלב האשה עי"ש או' ז'.

א

ס) שם הגה. וחלב. וה"ה חלב בציר"י (דהיינו תרבא) אפי' רותח וצלול וכ"ש נקרש. ח"י או' ע"ו. א"ר או' י"ב. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' י"ג. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' תס"ב או' ו'.

א

סא) שם הגה. וזיעת אדם אינו מחמיץ. זהו דעת הרא"ש כמ"ש הטור. וכ"ה דעת תה"ד סי' קי"ח. וכ"כ הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' כ"ב ובמאמר חמץ דף ל' אך הרוקח בסי' ר"ץ ס"ל דזיעת אדם מחמיץ כמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש. וכ"כ באו"ח משם הרא"ה דף ע"ב ע"ב והב"ד הברכ"י או' ד' ועיין לעיל או' כ"ד.

א

סב) שם בהגה. וזיעת אדם וכו' וזיעת בהמה נתבאר לעיל סי' תנ"ג סעי' ז' קחנו משם.

א

סג) [סעיף ו'] קמח שנפל עליו דלף מן הגג. רש"י. ר"ז או' ט"ז.

א

סד) שם. אינו בא לידי חימוץ. שטירוד הדלף הנופל תמיד אינו מניחו להחמיץ. רש"י. לבוש. ר"ז שם.

א

סה) שם. אינו בא לידי חימוץ. וכן דגן שהדלף טורד עליו אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ וכישפסוק טרדת הדלף צריך לטחנו מיד. ר"ז שם. מ"ב או' ל"ב.

א

סו) שם. אינו בא לידי חימוץ. פי' הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דמה ששרוי ע"י מים אינו מחמיץ משום טיף טיף אלא לומר דאי לאו טיף טיף אפי' מה שאין אנו רואין שיהא שרוי במים הכל אסור לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות ודינו כשרוי במים אבל כשהוא טרוד ועושה טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל עכ"ל והביאו הר"ן פ' כ"ש וכתב עליו דאינו מחוור. והב"ד ב"י. וכ"כ הפר"ח דבין מקום שהדלף טורד שם בין שאר הקמח שחוצה לה אינו בא לידי חימוץ דכי היכי דאיכא טירדא במקום שנופלת כך בשאר הקמח שנבלעים שם המים דכיון שנבלעים טיפה אחר טיפה גם שם מטריד הקמח ולא אתיא לידי חימוץ וכן עיקר ודלא כס' הרמב"ן שהביא הר"ן ז"ל עכ"ל. וכ"מ מדברי הר"ז שם. וכ"כ מ"ב או' כ"ט. מיהו העו"ש או' ה' כתב דנכון להחמיר כדברי הרמב"ן. ודעת המש"ז או' ה' להחמיר בכל קמח המלוחלח משום דאין אנו בקיאין לידע איזו מקרי טיף טיף יעו"ש.

א

סז) שם. והוא שיהיה הדלף טורד וכו' ר"ל שנופלין טיפה אחר טיפה סמוך ותיכף ואין שהות בינתיים. רש"י. ר"ז שם. דאי לאו הכי השהיות מצטרפות לשיעור מיל ומחמיץ. תה"ד סי' קכ"ג. ועיין לעיל סי' תנ"ט או' ל"ג.

א

סח) שם. ויאפנו מיד לכשיפסק. ר"ל דלכתחלה אין להניחו אפי' רגע א' בלי עסק וכמ"ש לעיל סי' תנ"ט סעי' ב' אבל בדיעבד אינו אסור אלא א"כ נשתהא שיעור מיל אחר שנפסק הדלף. וכ"כ הרמב"ם פ"ה דין יו"ד והביאו הפר"ח וכתב והוא ברור. מיהו ח"י או' י"ג כתב דאפי' אם נשתהא פחות משיעור מיל אסור דיאפנו מיד משמע דאין שיעור לדבר יעו"ש וכ"כ השו"ג או' י"ג. אמנם הא"ר או' ט"ז כתב ואולי דגם מיד דקאמר הש"ע ולבוש הוא לאו דוקא אלא לאפוקי יותר משיעור מיל יעו"ש והמאמ"ר או' ו' כתב בפשיטות דכ"ה דעת הש"ע וכתב ג"כ בשם כמה פו' דבדיעבד אינו אסור אלא א"כ שהה שיעור מיל משפסק הדלף עד שנאפה יעו"ש. וכן הסכים החמ"מ או' ו' וכ"פ הר"ז או' ט"ז. מ"ב או' ל"א.

א

סט) שם. ואם הוא מסופק וכו' דספק דאורייתא לחומרא ב"י בשם הרא"ש. לבוש.

א

ע) שם. ואם הוא מסופק וכו' וכבר נתבאר בסעי' ד' דאם רקד הקמח בעוד שהעיסה מלוחלחת דמותר לאכול השאר גם בפסח. שו"ג או' י"ד.

א

עא) שם. ואם הוא מסופק וכו' ואף להשהותן אסור כיון דליכא אלא חדא ספיקא כדלקמן סי' תס"ז סעי' ב' בהגה. פר"ח. ר"ז או' ט"ז. מ"ב או' ל"ב. ומיהו אם הניח הדלף מטפטף והלך לו ובא ומצאו עדיין מטפטף כבראשונה לא חיישינן אולי נפסק וחזר להטיף כבראשונה אלא הקמח מותרת דמסתמא סרכיה נקיט ואזיל ולא נפסק הקילוח. פר"ח. חמ"מ או' ו'.

א

עב) שם. אסור. בהנאה אם הוא בפסח. חמ"מ שם. והיינו רק מקום המלוחלח. ועיין לעיל או' ע'.

א

לא ילעוס כו'. משמע דמותר ללועסן ולבולען דאין מחמיצין מיד:

ב

ויתן ע"ג מכתו. ז"ל הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה בד"א שאין מתרפאין באיסורין בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין אותו שקצים ורמשים או חמץ בפסח אבל שלא כדרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מרה מעורבת עם אסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך מותר לחולה עכ"ל ועבי"ד ססי' קנ"ה, וז"ל הכ"מ כתוב בא"ח על מ"ש רבינו מותר לעשות רטיה מחמץ בפסח כיון שיש לו מכה י"א דלא התיר אלא מחמץ דעכו"ם והשאיל' לישראל או הניח' ע"ג מכתו ואין אחריות על הישראל ואם אין מלוגמא לעכו"ם מקנה לו ישראל קמח ועוש' העכו"ם ממנה מלוגמא ונותנ' ע"ג מכת ישראל עכ"ל וא"כ צ"ל דהא דאמרי' לא ילעוס כו' דוקא בשל ישראל ומשום דעבר בבל יראה ועיין בתו' ריש דף כ"ט, ואפשר דמפני זה אמרו פי"ג דכתובות לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס וכו' משום דקשה ליה לל"ל ויניח ע"ג מכתו דהא איסור משום דעבר בב"י ולא משום הנאה דהא הוי שלא כדרך הנאתן אלא אתא לאשמועינן אגב אורחא שהחטים יפות למכה וקשה דבירושלמי רפי"ד דשבת אמרינן הדא גומרתא סכנ' היא ונותנין עליה חמץ בפסח משמע דמקו' דליכא סכנה אסור וי"ל דהתם מותר לישראל עצמו ליתן עליה אף על פי שעובר בב"י ובהג"מ פי"ד מהמ"א כ' דבעי' דתהיה הרפוא' ידועה וע"ש שמחמיר ביותר ועמ"ש סי' ת"ן ס"ו:

ג

הואיל וכבר בטל. וא"כ הוי ספיקא דרבנן וצ"ע דהא לא אמר בע"פ אלא כל חמירא דאיכא וזה שנתחמץ עתה לא היה בכלל הביטול וכמ"ש סי' תמ"ו ואפי' את"ל שקודם שנותן לבהמתו אומר כל השיורי' שישארו יהיו בטלים מ"מ צריך לבערם שלא תחזיר בהמתו ותאכלם כמ"ש ססי' תמ"ח לכן יש לנהוג כמ"ש מהרי"ו ומהרי"ל שיתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו:

ד

מזיעת החומה. כצ"ל ועסי' תנ"ג ס"ז:

ה

ויש אוסרין. צ"ע דאדרב' הרוב אוסרין הרוקח וגם הרא"ש לא חלק עליו למעשה וגם ברמזים כתוב סתם דמחמיץ וכ"כ רי"ו וכ"מ מל' הטור רק בהג"מ פ"ה כת' להתיר ונ"ל טעם האוסרין משום שהחומ' מזיע מכח המים שיש בה כמ"ש סי' תס"ב ס"ו לענין בשר יבש ולפי זה בכותל של עץ שמזיע לכ"ע שרי ואפשר דיש בו ג"כ לחלוחית מים שקבל בעודו מחובר:

ו

יאחז בידו. ואע"פכ ירקדנו אח"כ (ב"ח רש"ל):

ז

ואם א"א לעשות. כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות:

ח

ירקד הקמח. ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה וישאר למעלה: ונ"ל אם א"צ לאכול מן הקמח בי"ט אסור לרקדו בי"ט (עסי' תק"ו) אלא ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ עסי' תנ"ט ס"ד ואף על גב דריקוד הוי מלאכ' דאורייתא הכא כיון דאין בו פסולת לא הוי אב מלאכ': ונ"ל דאם רוצה נותנו לעכו"ם במתנ' עד שלא שהה שיעור מיל עסי' תס"ז וסי' תנ"ח ס"ב:

ט

דמיפרך ומתערב. אף על גב דקמח בקמח בטל בס' כיון שיש פירורין בעין חוזר וניעור כמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וא"כ אסור לאוכלו ומותר להשהותו (ועבי"ד סימן ק"ד ובב"י סי' קט"ו) אבל אם נתייבש בפסח ה"ל כחמץ שנתערב בפסח דכל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב וא"כ נתערב בפסח ואסור להשהותו כנ"ל טעם הרב"י: כ' הב"ח עכברי' שאכלו מקמח אם נתייבש קודם פסח ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה ואם השק מונח במקומו שלא נענע ולא נתערב הקמח אז יאחוז בידו מקום הנשוך ויקשר שם השק תחת הנשיכה עם קצ' קמח וינע' כל הקמח שבשק וירקדנו ומות' להשהותו ואפ"ה אסור לאכלו בפסח וכל זה דוקא כשנרא' שאכלה העכבר קצת מן הקמח אבל אם נשכה רק השק ואיכא ספק שמא לא אכלה כלום אפי' נמצא בפסח מותר להשהותו ואסור לאכלו ואפי' אם נמצ' קודם פסח דדילמא איכא חמץ ונתייבש ומיפרך וא"צ ריקוד כיון דליכא דרר' דחמץ ובתשו' ביארתי כל זה עכ"ל, ומור"ם לובלין כ' סי' קי"ט על השקים שנישוכו מאכילת עכברים ורקדוהו ולאחר שיש חשש שמא נתייבשו מקומות עד שהיה אותו הליחות מדובק בשקים ונפרד ונתערב בקמח והנה בדקתי בשני שקים ולא מצאתי בהם שום ממשות מדובק כ"כ מצורף לזה שעת הדחק עפ"ז אני מורה שיקחו להם קמח אחר המשומר לשני לילות הראשונות והקמח הנ"ל יאפו קודם פסח והקמח שרקדוהו באותו נפה שרקדו הקמח הספק אין להחמיר בו ומותר בכל דבר עכ"ל והט"ז כת' דאפי' בנפלו מים עליו ונתייבש אם מכיר מקום שנתלחלח יקחנו וירקד השאר וכ"ש בנשיכת עכברים שיקח סביב המקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכלנו בפסח עכ"ל: ונ"ל דבעכברים יש להחמיר יותר דהני עכברי' רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלים וכ"ש כשמונחים בחבית דאז בודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאונים הנ"ל בזה:

י

הטל כו'. צואת תרנגולים אינו מחמיץ (טור) וה"ה חטין שבגללי בהמה (רוקח) ונ"ל דמי המרה ג"כ אין מחמיצים דהוי כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנה עיסה לרפואה:

א

(א) ויתן ע"ג מכתו וכו' – ר"ל שע"י לעיסה בפיו מתערבים החטים ברוק ויחמיצו כשישהו ע"ג מכה בשיעור מיל ויעבור עליהן בבל יראה ובל ימצא ואפילו לעסן והניחן ע"ג מכתו קודם פסח צריך להסירן כשתגיע שעה ששית בע"פ אא"כ כבר נסרחה עד שנפסלה מאכילת כלב וכמו שנתבאר בסימן תמ"ב וכתבו הפוסקים דכל זה בחטים של ישראל אבל חטים של גוי שלעסן הגוי והשאילן לישראל להניחן ע"ג מכתו בפסח ה"ז מותר אם אין האחריות של הרטיה על הישראל דעל רטיה של עכו"ם אינו עובר בב"י ואם אין לגוי חטים יכול הישראל להקנות לו חטים משלו וילעסן הגוי ושוב יקבל הישראל ממנו את הרטיה רק בתורת שאלה. ואע"פ שחמץ אסור בהנאה ואפילו חמצו של עכו"ם וכדלעיל בסימן תמ"ג שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאתו ואין בו איסור רק מד"ס ובמקום חולי ואפילו אין בו סכנה לא גזרו ומ"מ אם יוכל להתרפא כשירכך רטיה זו של חטין ע"י מי פירות אין נכון לעשותו ע"י רוק:

ב

(ב) מפני שהן מחמיצות – וכ"ז אם מכתו אין בה סכנה אבל כשיש בה סכנה מותר אף במקום שיש לאו דב"י אם רק אפשר שרפואה זו תועיל לו ואין בקל לעשות בדרך היתר ואפילו אכילה ושתיה גמורה של חמץ נמי מותר לרפואתו כיון שיש בו סכנה:

ג

(ג) צריך לבערם – דרוק מחמיץ וכנ"ל וע"כ צריך לבערם ואף שלא שהתה הבהמה באכילתה כשיעור מיל מ"מ כשלא יבער תבא לידי חימוץ ויעבור על ב"י:

ד

(ד) הואיל וכבר ביטל – וא"כ יצא מחשש דאורייתא דאף בודאי חמץ שוב אינו חייב בביעורו רק מדרבנן ולהכי כ"ז שא"י ברור שיש ריר לא מחזקינן איסורא ותמהו עליו האחרונים דמאי מהני ביטול של כל חמירא בע"פ לחמץ שעתה בפסח נתחמץ וכתבו דהלשון מגומגם והכוונה אם ביטל בהדיא קודם שנתן לבהמתו ואמר כל השעורים שישארו מבהמתי מבטל אנכי:

ה

(ה) אע"פ שאין רואה וכו' – דמסתמא אית בהו רירי וכתבו האחרונים דכל זה בסוס וכה"ג אבל בשור ופרה בודאי יש להחמיר אפילו מן הסתם דידוע שמוציאין ריר באכילתם וכדלעיל בסימן שכ"ד סי"ז ונכון להחמיר בכל הבהמות לבער הנותר אף שאין רואה עליו רוק וע"כ טוב לכתחלה שיתן לבהמתו מעט מעט כדי שלא ישתייר כלום מאכילתו:

ו

(ו) החומה – וה"ה כותל של עץ שמזיע:

ז

(ז) מותר – ואין חילוק בין אם הזיעה באה מפני מיעוט אויר כמו שמצוי במרתפים ובמערות שהכותלים והאבנים מזיעים בין אם באה מכח מים שיש בה כגון בחומה של לבנים חדשים שלפעמים מזיעים מחמת שלא נתייבשו עדיין הכתלים או בכותל של עץ שהעצים לחים ומזיעים בכל גווני אין הזיעה מחמיץ כמו דמצינו לענין הכשר טומאה דזיעה אינה חשובה כמים להכשיר. ומ"מ לא עדיף ממי פירות וא"כ לפי מה דפסקינן לעיל בסימן תס"ב דמי פירות עם מים ממהרים להחמיץ אין ללוש בהם לכתחלה ואם הוא מלוחלח עדיין ירקדנו ויקיים המלוחלח עד אח"פ והנותר ילוש ויאפה לפסח וכתבו הפוסקים דכל זה בזיעה הבאה מכתלים אבל אם הזיעה באה מחום והבל דמים חמין הנמצא בה כגון שיש שם גיגית של מים חמין ועי"ז נתלחלח השק לכו"ע הוי תולדות המים ומחמיץ:

ח

(ח) ויש אוסרים – ס"ל דלא ילפינן חמץ מהכשר טומאה ולגבי חמץ כל שהוא רטיבות של מים יש בו כח להחמיץ ויש שכתבו טעם סברא זו לפי שהחומה מזיע מכח המים שיש בה ואף זיעת כותל של עץ גם כן דינו כמים כי ע"פ רוב יש בו ג"כ בליעה ממי גשמים שנוטפים על הכתלים ולפעמים ג"כ נוטפים עליהם מי גשמים לאחר שנקצצו מן הארץ ולפי טעם זה בזיעה של אבנים או מתכות או זכוכית גם לסברא זו איננה מחמיץ וכמי פירות דמי. ולדינא העיקר כדעה הראשונה וכמו שסתם המחבר בתחלה ומי פירות הן ומ"מ יש לחוש לכתחלה לדעת האוסרין ואעפ"כ להשהותו לאחר הפסח שרי ואם רוצה להשתמש בקמח זו לפסח יש להתירו ע"י ריקוד ואפילו נתייבש והקמח המלוכלך יזרקנו והשאר ישתמש בו:

ט

(ט) נפלו מים – אפילו בפסח גופא:

י

(י) או נתלחלח השק – ממים ולדעת היש אוסרים בסעיף הקודם אפי' נתלחלח מזיעת החומה. וכיון שנתלחלח השק מסתמא הגיע הלחות אף לקמח שבמקום הזה:

יא

(יא) המקום המלוחלח – עם הקמח שבמקום זה וצריך לאחוז מן הקמח עם השק סביב הלחלוח כפי אומד הדעת עד היכן שהגיע הלחלוח ומעט יותר:

יב

(יב) כל הקמח שבשק – ונכון לכתחלה לרקד אח"כ גם לכל הקמח הנשאר ויש מי שכתב דכ"ז אם הלחלוח היה לצד מטה של השק דבזה מהני תקנה זו שיאחז ממקום המלוחלח עד קצה השק אבל בנפלו המים על השק מלמעלה מאי מהני במה שיאחז מלמעלה במקום המלוחלח אולי הגיעו המים בעומק השק כדרך מים שנכנסים בעומק למטה ואפשר נתיבשו שם ג"כ ואי אפשר להכיר עד היכן מקום המלוחלח וע"כ באופן זה אין להקל בלי ריקוד מדינא אף בדיעבד ומ"מ אפשר דבקודם פסח אין להחמיר בזה בדיעבד אם לא ריקד:

יג

(יג) ואם א"א לעשות כן – כגון שנתלחלח מצדו בהרבה מקומות או שחלק גדול משק נתלחלח או שזרקו השק ממקום למקום ומסתמא נתערב הקמח בתוכו:

יד

(יד) והשאר מותר – דבמקום שנתלחלח יתדבק הקמח ויהיה כמו עיסה וישאר למעלה בנפה והקמח שעובר דרך נקבי הנפה בודאי לא נגעו בהן המים ואם הוא ביו"ט שאסור לרקד קמח יותר מכפי הצורך לו ירקדנו ע"י עכו"ם כדי לבער החמץ ואם נפלו המים ביו"ט ולא שהו המים בקמח עדיין שיעור מיל יכול ליתן לנכרי במתנה ויצא בזה כיון שלא נתחמץ עדיין:

טו

(טו) לא מהני ריקוד – ואפילו קודם פסח. וכתבו האחרונים דדוקא ריקוד לא מהני בנתייבש אבל תיקון הראשון שהזכיר המחבר לאחוז במקום המלוחלח [ובאופן שלא טלטלו השק ממקום למקום ויש להכיר מקום המלוחלח היטב וכנ"ל] שפיר מהני ואפילו בנתיבש בפסח ויאחז בידו מקום המלוחלח עם הקמח סביב הלחלוח והשאר מותר באכילה ומ"מ ראוי לרקד הנשאר וכנ"ל:

טז

(טז) דמיפרך וכו' – ר"ל לפירורים דקים וירד דרך נקבי הנפה ויתערב עם הקמח. ואע"ג דבודאי יש ס' כנגדו ומתבטלים קודם הפסח מ"מ כשיגיעו ימי הפסח שאסורין במשהו יהיה חוזר וניעור ואע"ג דבלח בלח לא אמרינן חוזר וניעור וכדלעיל סימן תמ"ז ס"ד וקמח בקמח הוא לח בלח י"ל דפירורים אינם מתבוללים היטב בקמח ובאפי נפשייהו קיימין ואפשר דאפילו בשעה שלש העיסה ג"כ לא נימוחו ונתערבו וכשמגיעים ימי הפסח חוזרים ואוסרים:

יז

(יז) ואסור לאכלו וכו' – ואפילו אם אפו קודם הפסח שאף שהפירור נאפה הרי הוא חמץ ולא נתבטל וכנ"ל. ועיין בפר"ח שדעתו דמקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ועכ"פ מותר לאפות קודם פסח וכן הסכימו הרבה אחרונים דאחר שנאפה נעשה גוש אחד ונתבטל ואינו חוזר וניעור ועיין במגן אלף שכתב עוד סניף לזה שיקח קצת מן הקמח ויאכלנו קודם פסח ונתלה החמץ במה שאכל ויש לסמוך ע"ז במקום הפסד. ומ"מ יקח מצות אחרות ללילות ראשונות דעכ"פ אין זה שמור כהוגן וה"ה בכל היכי דמכשרינן מטעם ס"ס וכדומה:

יח

(יח) בפסח – ועכברים שנשכו השקים אם ניכר שאכלו מן הקמח ונתיבש הלחלוחית יש אומרים שאם הוא תוך הפסח כולו אסור דתלינן שהלכו בכמה מקומות בשק [ורוק שבפי העכבר מחמיץ כמו רוק של שאר בהמה וחיה] וע"כ לא מהני אחיזת אותו מקום ואם הוא לפני הפסח ירקד הקמח וישהנו עד אחר הפסח או ימכרנו וכדין נתלחלח במים הנ"ל אבל הרבה אחרונים תופסים לדינא דגם בזה מהני לאחוז סביב מקום הנשוך עם הקמח שאצלו היטב והשאר ירקדנו ויאכל בפסח ומהני עצה זו אפי' אם הוא תוך הפסח ומ"מ ראוי להחמיר כהי"א שלא במקום הדחק או הפסד וכ"ז כשהשק מונח במקומו בלא נענוע ולא נתערב הקמח אבל אם טלטל השק ממקום למקום או שנשכו בכמה מקומות בשק וא"א לתפוס ולנהל לא מהני עצה זו אף לדעת המקילין ודינו כדין נתלחלח במים וכנ"ל. אמנם לפי מה שכתבנו בסוף ס"ק הקודם דגם בנתלחלח השק במים מהני הרקידה במקום הפסד לאפות קודם פסח פשוט דה"ה גם בזה ועיין בשע"ת מה שכתב בענין זה:

יט

(יט) אלא ירקדנו – כדי לבער החמץ שימצא בו:

כ

(כ) ואם נתייבש בפסח וכו' – והטעם דקי"ל חמץ שנתערב בפסח במשהו ואם נתערב שלא בזמנו בנותן טעם וע"כ אם נתייבש בפסח אף שהלחלוח היה מקודם מ"מ כל זמן שהוא מלוחלח לא היה מתערב ומתי התחיל להתערב כשנתייבש ונפרך פירורים לתוך הקמח א"כ נעשה התערובות בפסח שהוא במשהו ואסור להשהותו [ואף דירקדנו הרי חיישינן שירדו פירורים קטנים דרך נקבי הנפה וכנ"ל] משא"כ אם נתייבש קודם פסח הרי קי"ל דהוא בכדי נתינת טעם בכל הקמח וכאן אין בו שיעור זה. כתבו האחרונים דכל הסעיף הזה מיירי דידעינן שנתלחלח השק ממים אבל אם ספק שמא לחלוחו הוא ממי פירות יש להקל לאכלו בפסח ע"י ריקוד אף אם נתייבש בתוך הפסח דהוי ס"ס שמא נתלחלח ממי פירות ואת"ל מדברים המחמיצין שמא לא נתערב כלום בהקמח מלחלוחית שנתייבש ומ"מ אם אפשר לו בקל למצוא קמח אחר לפסח אין כדאי לכתחלה לסמוך על ס"ס לאכלו בפסח אלא יצניענו לאחר הפסח וה"ה אם נתלחלח באיזה דבר שיש דעות בין הפוסקים אם הוא בכלל מי פירות או מים ג"כ מותר ע"י ריקוד:

כא

(כא) אסור להשהותו – ולא כתב שיזרקנו לחוץ דהוא אזיל לשיטתו לקמן בסימן תס"ז ס"י ע"ש ולדידיה יכול למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל לדעת הרמ"א שם דנוהגין לשרוף הכל ה"ה בזה. ודע דלפי מה שהסכימו האחרונים דבמקום הפסד גדול יוכל לסמוך על דעת המחבר בס"י וכמו שכתבנו לעיל בסימן תמ"ז במ"ב סק"ג יכול למכור כל השק לעכו"ם חוץ ממעט הקמח המחומץ שבו. ופשוט דהוא ביש עכו"ם לפניו:

כב

(כב) הטל וכו' – כל הני דמחמיצין היינו אם שהה בלא עסק שיעור חימוץ דלא גרע ממים דע"י התעסקות אינו בא לידי חימוץ:

כג

(כג) וכן מי רגלים – היינו דאדם בין שהוא גדול בין שהוא קטן אבל דבהמה ושאר בע"ח יש דעות בין הפוסקים אם מחמיץ:

כד

(כד) ומי הפה והחוטם וכו' – בין של אדם בין של שאר בע"ח והטעם בכ"ז דכל אלו הם תולדת המים והוו כמים:

כה

(כה) אבל דם – וה"ה דמי המרה ג"כ אין מחמיצין דהוו כדם וליחה סרוחה וא"כ מותר לעשות ממנו עיסה לרפואה:

כו

(כו) וחלב – בקמ"ץ וה"ה חלב בציר"י [וכן שומן] אפי' רותח וצלול וכ"ש נקרש והטעם בכ"ז דאינו אלא כמי פירות ואין מחמיצין ואע"ג דחלב ודם בלא"ה אסורין מ"מ בטל בששים משא"כ חמץ בפסח שהוא במשהו:

כז

(כז) וזיעת אדם – וזיעת בהמה עיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ז ובמ"ב שם. וצואה בין דאדם בין דשאר בע"ח אינו מחמיץ ולפיכך אם נתלחלח שק של קמח בצואה מרקד הקמח והבצק הנמצא שם יזרקנו לחוץ והשאר מותר. ודוקא בצואה אבל במים היוצא מפי הטבעת וכן בצואה שהיא רכה מאוד י"א דדינו כמי רגלים הנ"ל. כתבו הפוסקים דחטים הנמצאים בגללי בהמה אפילו הם מרוככים לא אמרינן שנתחמצו על ידי הלחות הנמצא שם דגללים אינו מחמיץ וכנ"ל:

כח

(כח) אינו מחמיץ – הנה הם שוים כולם לזה שאינו מחמיץ כשהוא לבדו אבל מ"מ יש חילוק ביניהן דחלב [וכן חלב ושומן ודם] דינו כמי פירות לכו"ע ועם מים ממהר להחמיץ ודינו כדלעיל בסימן תס"ב ס"ב ע"ש אבל זיעת אדם וכן צואה של כל בע"ח כמה אחרונים סוברים דאינו מחמיץ כלל ויש שמחמירין גם בזה:

כט

(כט) אינו בא וכו' – שטרדת הדלף מונע מלהחמיץ את הקמח השרוי במי הדלף ואפילו אם מתפשט הלחות יותר ממקום שהדלף מכה שם מ"מ ע"י טירוד הדלף שמכה בכח ומבליע טיפה אחר טיפה אינו מניח להחמיץ כל סביביו:

ל

(ל) שיהיה הדלף טורד וכו' – ר"ל שיהיו הטפות יורדות רצופות זו אחר זו כל היום דאל"ה יצטרפו השהיות שבין טיפה לטיפה לשיעור מיל וכדלעיל בסימן תנ"ט ס"ב בהג"ה ויש מאחרונים שמפרשין הטעם דכשאינם יורדות רצופות אין בכחם למנוע החימוץ:

לא

(לא) ויאפנו מיד לכשיפסק – ר"ל שלא יניח הקמח שנתלחלח במים בלי עסק אלא ילוש ויאפה מיד וכמבואר לעיל בסימן תנ"ט ס"ב וזהו לכתחלה אבל דיעבד אין אסור אלא כשנשתהה שיעור מיל אחר שהפסיק הדלף:

לב

(לב) ואם הוא מסופק – דספיקא דאורייתא הוא ואפילו להשהותו אסור. ודע דה"ה בדגן ג"כ דינא הכי דאם הדלף טורד עליו טיף אחר טיף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ ואם אינו יורד טיף אחר טיף נחמצין ע"י המים ואף כשיורד עליו טיף אחר טיף מיד שהפסיק צריך לטוחנן:

לג

(לג) אסור – עיין בפמ"ג שדעתו להחמיר בכל אופן בקמח הלח כי אין אנו בקיאין לידע איזה מקרי טיף טיף ע"ש:

א

מג"א סק"א דאין מחמיצין עיין מג"א למיל ססי' נ"ט:

ב

סעיף ד' ומפריך ומתערב עם השאר ואסור לאכלו בפסח ק' לי אמאי לא אפשר שיאכל מעט קודם פסח ולתלות דאיסור' אכל כמ"ש המג"א סי' תמ"ז סק"ד בסופו ובזמן ההיתר אף לכתחילה יכול לעשות כן כמ"ש בט"ז שם סק"ד ובחק יעקב סי' ת"ל ועיין באשל אברהם דמסתפק בפירורי פת שנפלו לתוך הקמח אי תלינן דאיסורא אכל ע"ש ולכאורה דין זה מפורש כאן דאין תולין וצ"ע לדינא:

ג

סעיף ו והוא שיהיה הדלף טורד בלי הפסק עיין במג"א סי' תנ"ט סק"ד:

א

ילעוס. עבה"ט ועיין בתשו' ב"ח החדשות סי' ו' דלענין ליתן לחולה לאכול ולשתות אפילו חמץ דרבנן, יש להחמיר כשאין סכנה ואם הרפואה בשתיית שכר שעורים או שאר רפואות מחמץ אין לאכול ולשתות רק כשיש סכנה וגם הרפואה ידועה וגם א"א לעשות בהיתר כמו באיסור (והיינו שאפשר לעשות בלא איחור ובלא דיחוי) כמ"ש הרמ"א ביו"ד סי' קנ"א וע' לעיל סי' תס"ה:

ב

ומתערב. עבה"ט וע' בשו"ת פ"י סי' ט' שכתב בקמח שנפל לטיט או מים ונתייבש מותר לאפותו קודם פסח אחר הניהול יפה דבזה אין חשש למאי דקי"ל א"ח וניעור וכן הוריתי הלכה כמה פעמים ע"ש וע' בגו"ר כלל ד' סי' יו"ד באמצע התשובה שכתב שאם נתלחלח קודם פסח ונתייבש משליכו והשאר מותר לנהלו לכתחלה ע"ש ומ"ש בענין נשיכת עכברים ע' תשו' ב"ח שם איתא שהעכברים נשכו בכמה מקומות בשק ונראה שאכלו גם מהקמח ומחלק שאם אין נראה לחלוחית אפילו אם נעשה בפסח מותר להשהותו וא"צ ניהול ומה שמחמיר המג"א שמא הלכו בכל השק נראה שאין להחמיר אם לא שהנקב גדול קצת כענין שעכ"פ עכבר קטן יכול ליכנס שם לתוך השק לפנים והקמח אינו דחוק וצבור בטוב בענין שלפי ראות עינים יש להטיל ספק בדבר ולו' שמא העכבר נכנס בתוכו וחפר לו אוכל בדרך הילוכו בשק והיה משוטט אנה ואנה ומרוק שבפיו נתחמץ בכמה מקומות אבל אם הנקב קטן מאור שנעשה כזה ע"י נשיכה בעלמא או שהקמח צבור הרבה ונראה לעין שלא פרפרו העכברים מבפנים מחמת שהוא מהודק הדק היטב והעכברים אין כחם אלא בפה לנקר מבחוץ ולאכול ממה שבנקב שלפניו בשולי השק ממש מה מקום להחמיר בזה וסגי בזה לגרור מלמעלה וסביב מעט במקום ההוא בענין שלא יהיה בית מיחוש שנשאר שם מלחלוחית פי עכבר והשאר מותר לאפות ממנו לפסח וכ"ש מה שמצוי לפעמים שבין לילה נמצא נשיכה בשולי השק או בקרנותיו ונראה לענין שלא נכנס העכבר דרך שם רצוא ושוב בתוך הקש אלא ניכר בפיו מן הסמוך לזה יש לאחוז באגרוף בשוליי' או לאחוז בקרן עם קצת מהקמח ולקשור שם היטב והשאר מותר והוא פשוט וכן יש להורות למעשה:

א

ויש מחמירין. היינו הרוקח שכת' וז"ל פרה אית לה ריר ע"כ צריך לבער מה שישאיר פן יחמיץ עכ"ל משמע אע"ג שאין הריר בפנינו חיישינן ליה:

ב

מותר. דזיעה היא ודמיא לזיעת האדם שאינ' מחמצת וזה דעת הרא"ש והיש אוסרין הוא הרוקח דמדמה זיעת החומה לרוק שמחמיץ ובסעיף ה' מביא רמ"א שזיעת האדם אינו מחמיץ:

ג

יאחז בידו כו'. משמע דשאר הקמח מותר אפי' בפסח וכת' מו"ח ז"ל שצריך לרקד אח"כ כמ"ש אחר זה:

ד

לא מהני ריקוד. משמע אבל תיקון הראשון דהיינו שיאחז בידו המקום המלוחלח הוא מהני אפי' ביבש כיון שנוטל כל המקום שיש בו ספק מה לנו חשש עוד ובמרדכי פ' כ"ש כ' מעשה בא לפני הרר"י מווינ"א על שק של קמח שנפל לטיט בפסח צוה להריק השק ואמר שיש לנהל הקמח כדי שישאר הלחלוחית למעלה וזה יזרק והשאר מותר בכך כו' ודוקא כ"ז שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתיבש הלחלוחית לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישאיר למעלה כלום וצריך ליקח קמח אחר לצורך הפסח וזה ינהלנו אם ימצא כמו עיסה יזרוק והשאר ישמרנו עד לאחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשמרו עד אחר הפסח כו' אבל בפסח יזרקו הכל עכ"ל. הנה לא זכר כאן כלל תיקון דלאחוז במקום הלח והיינו משום דלא אפשר כיון שכל השק או חלק גדול ממנו נפל לטיט ואין תקנ' אלא בריקוד בזה אמר דלא מהני בנתייבש שמא יתפרך וירד עם הקמח בניקבי הנפה אבל בתיקון שיאחז במקום הלח ויקח השאר למה לא יועיל אף לנתייבש דהא אח"כ מותר אף בלא ריקוד הגם שכ' מו"ח ז"ל בשם רש"ל גם על תיקון זה דיאחז מקום הלח שמ"מ צריך לנהל כל הקמה הנשאר וכן המנהג עכ"ל נראה שאין זה אלא חומרא בעלמא וראיה ממ"ש בטור אם נפל מעט מים או שלג על התבואה יגרוף העליוני' ויקח התחתוני' והנה בתבואה אין שייך ריקוד אלא ודאי דריקוד דנקט רש"ל אינו אלא חומרא כיון דאפשר למעבד הכי עבדי' אבל לא לאסור בלא ריקוד אח"כ וכ"ש בנתייבש ומרקד דמהני אחר שנטל כל מה שהי' בו ולא אמרי' דאסור דלמא נפל מן היבשות למט' דרך הנפה ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג מביטול קמח בקמח: ואם אכלו עכברים בקמח יקח ג"כ המקום ההוא וסביבו היטב והנשאר ינהלנו ויאכלנו בפסח דלא גרע ממים שנפלו על קמח במקום א' ובזה אין נראה להחמיר אפי' אם נעשה בפסח דהא דין מים שנפלו על קמח הוא מיירי אפי' בפסח כנלע"ד מעיקר ההלכות. הגם שמו"ח ז"ל הפריז על המדה בסי' תנ"ג שלא כמ"ש: עוד כ' הטור בשם הר"א מגרמייז"א שק שיש בו קמח וישבו בו תרנגולים ונתלחלח מצואתם אינו מחמיץ מיהו ירקד הקמח ויזרק הבצק לחוץ והשאר מותר עכ"ל: וברוקח נוסף ע"ז אמרי' במנחות דף ס"ט שעורים שנמצאו בגלל בהמה כו' אי למנחות הקריבהו לפחתך ואינו אוסר משום חמץ עכ"ל ונ"ל פשוט דמה"ט אמר כאן דירקד ויזרוק לחוץ כו' דכיון דמצה היא למצוה ואפי' שאר המצות הם לצורך י"ט אין ראוי לנהוג בזיון בהם. ונ"מ בזה דאם אירע שלא רקדו הקמח אין כאן איסור כלל:

ה

ואם הוא מסופק כו'. כ' ב"י בשם הר"ן שהרא"ש כ' באינו עושה טיף טיף שאסור היינו אפי' במה שאין אנו רואין שהוא שרוי במים לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב הליחות ודינו כשרוי במים כו' ואם עושה טיף טיף אז מותרים האחרים שאינו שרוי' אלא שהר"ן מסיק ע"ז שאינו מחוור. נראה דבתרתי חולק עליו דבעוש' טיף טיף מותר אפי' השרוי במים כמ"ש כאן הרא"ש והטור תאפה מיד ואם אינו עושה טיף טיף אין אסור אלא אותו המקום ותו לא דלא חשש לסברא זו דשואב הלחות:

א

לא ילעוס אדם. והוא הפי' של מלוגמא כמ"ש לעיל סימן תמ"ב ס"ק ז' וכת' הרוקח סימן רע"א דאפילו אם כבר נלעס והניח ע"ג מכתו קודם פסח צריך ביעור ויסירם עכ"ל וכן נתבאר לעיל סימן תמ"ב דכל שלא נסרחה המלוגמא קודם פסח צריך ביעור וזה פשוט מש"ס ופוסקים ע"ל סי' תמ"ב וכל זה דלא כבית הלל בי"ד סי' קנ"ה ס"ק ג' שכת' הא דלא ילעוס היינו דוקא בתוך הפסח אבל אם היה חמץ כבר מותר להניח בפסח על איזה רפואה וכ"כ בכסף משנה בשם הרשב"א בהל' פסח עכ"ל ובאמת כל זה אינו ומ"ש שכ"כ בכ"מ יגעתי ולא מצאתי חילוק זה בדבריו. ועיקר הקושיא שהכריחו לחילוק זה משום דמקשה ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה דשלא כדרך הנאתן כגון מלוגמא למכה מותר להתרפאות מחמץ בפסח מעיקרא לק"מ דהתם בחמצו של עכו"ם מיירי מה שא"כ בחמץ של ישראל כמ"ש שם הכ"מ וכ"כ המ"א ובתשובת מהר"ש קאיידנבר סי' כ"ז. וכל זה בחולה שאין בו סכנה אבל בחולה שיש בו סכנה אפילו ע"י ישראל בעצמו מחמצו ג"כ מותר וכ"ה במ"א בשם הירושלמי וכ"כ בתשובת מהרש"ק שם ע"ל סי' תס"ה ס"ק ב' ובחמץ שעבר עליו הפסח מותר וכת' בתורת אדם להרשב"א דף י"א ע"ב וז"ל ומיהו לענין אכילה אפשר שעשהו כשל תורה ואין להתרפאות אלא במקום סכנה עכ"ל וכ"כ הר"ן ר"פ כל שעה ובריב"ש סי' רנ"ה וכן מתבאר בי"ד סי' קנ"ה דלא כמשמע קצת בירושלמי פרק כל שעה הלכה א' דאפי' שלא כדרך הנאתו אסור ע"ש: כת' פ"ח נשאלתי על מי שיש לו כאב ראש תדיר ומניחין קילור של קמח ומים וסממנים אחרים בצדעיו כדי להקל הכאב אס מותר לעשות כן בפסח והשיב לאסור ומסיק שם אכן לעשות עם מי פירות שפיר דמי עכ"ל:

ב

ויתן על מכתו. אבל ללעוס ולבלוע מיד מותר דא"מ מיד וכ"כ המ"א:

ג

שהרוק מחמיץ. נ"ל אפי' רקק דם ומבואר בסעיף ד' דדם אינו מחמיץ מ"מ א"א בלא צחצוחי רוק כדאיתא ביבמות דף ק"ה יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א בלא צחצוחי רוק והיינו דוקא במוצצת:

ד

הואיל וכבר בטל. לאו אביטל קודם פסח קאי שזה לא היה בכלל ביטול כיון שנתחמץ אחר כך וע"ל סי' תמ"ו אלא כיון שנתן לפני בהמתו בטלה והפקירה מדעתו אף על גב דודאי חמץ צריך לבערו כמבואר וע"ל סי' תנ"ג וכדי שלא יאכל בהמתו חמץ כמבואר לעיל ס"ס תמ"ח מ"מ מן הסתם דלא ידעינן שנתחמץ לא חיישינן לזה כנ"ל פשוט דעת הרב ודלא כמ"א שהניח הרב בצ"ע ומ"מ טוב ליתן להם מעט מעט באופן שלא ישיירו כמ"ש מהרי"ו ומהרי"ל לעיל סי' תס"ה ס"ק ג':

ה

אע"פ שאין רואה עליו ריר. הב"ח כ' דגם המרדכי אינו אוסר במוצא ריר וכ"כ בשכ"ג והשיג על הרב כאן כיון דהרוקח ביאר דבריו להדיא דוקא במוצא ריר (ומהרי"ו) שכת' בסתם לבער כל הנותר זה ודאי חומרא וזריזות יתירה עכ"ל ומ"מ נראה לע"ד דזה דוקא בסוס וכה"ג שמיירי שם הרוקח סי' רפ"ה אבל בפר' דאית לה ריר מן הסתם וכדאיתא בשבת דף קמ"א ע"א שפר' פיה רעה וע"ל סי' שכ"ד ע"כ ודאי יש לבער מן הסתם לכן יתן לפניה מעט מעט וכמ"ש ס"ק ד':

ו

מזיעת החומה מותר. הוא דעת הרא"ש כאן דדמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמיץ ולפ"ז נראה דדוק' כשמזיע מח"ע או מחום האש וכיו"ב משא"כ אם מזיע מחום והבל דמים חמין הרי הוא כמים דמכשיר כמבואר בפ"ב דמכשירין ומחמיץ וכמ"ש גם כן הריב"ש בתשובה סי' רנ"ה דזיעה היוצא מן המשקים הרי הוא כאותן משקים לכל דבר ואף על גב דבדברי הרא"ש פרק כ"ש גבי האשה שפה מורסן משמע דאף הזיעה שמזיע בבית המרחץ גם כן אינו מחמיץ צ"ל שמזיע מחמת חום האש ולא מחמת המים:

ז

מותר. לכאורה נראה דמותר לגמרי קאמר דהיינו ללוש עם מים ואין צריכין לאפות מיד כמו בלש במי פירות עם מים כמבואר לעיל סי' תס"ב לפי שאין זו מי פירות ממש רק תולדה בפני עצמו וכ"כ הב"ח לענין צואת תרנגולים אכן מדברי הגהות סמ"ק לענין אכילת עכברים הובא בב"י סי' תנ"ג ובנ"ץ ס"ס זה בשם מהרי"ל מבואר דכל הני אף שאינם מי פירות ממש מכל מקום ממהרין להחמיץ עם מים כמו מי פירות ואם הוא מלוחלח עדיין ירקדנו ויקיים המלוחלח עד אחר פסח ואם נתייבש ונתערב אין ללוש בהם ויקיימו לאחר פסח ואם לש בהם יאפה מיד כמבואר לעיל סי' תס"ב:

ח

ויש אוסרין. הטעם כ' המ"מ שמזיע מחמת לחלוחית המים שיש בה וגם בחומה של עץ אפשר שהוא מלחלוחית המים שקבל בעודו מחובר עכ"ל ועיין בפי' הר"ש פ"ד דמכשירין שכתב דכה"ג הוי מי פירות לענין הכשר ע"ש. ולענין דינא כ' גיסי הרב בסא"ז דדעת המתירין עיקר הוא והמ"א כתב דעיקר כדעת האוסרין וטוב להשהותם עד אחר פסח. וע' בטור שפסק דבשר יבש שמזיע מכח המים שהודח בו דזיעתו מחמיץ וע"ל סי' תנ"ג ס"ק כ"ב מדין זיעת הבהמה ע"ש:

ט

נפלו מים על הקמח. וכה"ג מחמיר הב"ח בסי' תנ"ג ג"כ בקמח שאכלו ממנו עכברים אבל אם נשכו רק השק ואיכא לספק שמא לא אכלה כלום מקמח אפי' נמצא תוך הפסח יש להתיר להשהותו: ובתשובת מהר"ם מלובלין בסי' קי"ט מיקל קצת בשקים שנישונו מעכברים בשעת הדחק ע"ש גם הט"ז מתיר ליקח סביב מקום הנשוך והשאר ירקדנו ויאכל בפסח אף אם נתייבש עכ"ל והמ"א כתב וז"ל ול"נ דבעכברים יש להחמיר יותר והני עכברים רשיעי נינהו והולכין בכל השק ואוכלין וכ"ש כשמונח בחביות דאז ודאי הולכת בכל הקמח ולכן החמירו הגאונים הנ"ל וכ"כ במבי"ט להחמיר מהאי טעמא ע"ש ולענ"ד נראה דאין להחמיר כלל בעכברי' שאכלו בקמח ולהתיר על ידי ריקוד בכל ענין משום דעיקר דין הקמח שאכלו העכברים לא הוזכר כלל בשום פוסק ראשון רק האחרונים למדו דין זה מחטים שנשכו העכברים דקי"ל כמ"ד דרוק העכבר מחמיץ כמבואר לעיל סי' תנ"ג ולע"ד דאף דרוק העכבר מחמיץ מכל מקום באכלו מקמח אין חשש חימוץ כלל וראיה ברורה לזה ממתני' דפ"ט דפרה משנה ג' דכל השרצים ששתו מי חטאת אינם פוסלין לפי שאין ריר יוצא מפיהם חוץ מן החולדה ר' אליעזר אומר אף העכבר ולית הילכתא כרבי אליעזר כמ"ש שם הר"מ והר"ש והרע"ב וכ"פ הרמב"ם להדיא פ"ט מהל' פרה דין י"ב דאין שום ליחה יוצא מפיה וכ"כ התוס' פ"ק דחולין. הרי דאף משקין דעלולין לקבל ליחות אפ"ה אינם פוסלין כ"ש קמח שכל קורט וקורט מובדל מחבירו דאין חשש כלל שמלחלח ממה שאינה אוכלת ול"ד לחטים שהם גוש אחד ומכח חוזק הנשיכה חיישינן שנשאר איזה ליחלוח במה שנשאר מן החטה משא"כ בקמח יש להקל בכל ענין וזה ברור אך שאין דעתי מכרעת נגד גדולי האחרונים ובפרט שהם מחמירים ואני מיקל עכ"פ יש להתיר לקשור מקום הנשוך ולהתיר השאר בכל ענין ע"י ריקוד וכפסק הט"ז והמחמיר בזה לא חש לקמחיה וכל זה כשאין רואין שום לחלוחית במקום הנשוך אבל אם רואין שום לחלוחית במקום הנשוך יש לתלות בדבר המצוי אולי השתינו העכברים על הקמח ועיין בסמוך ס"ק י"ד אם יש חשש חימוץ במי רגלים והוי כנתלחלח במים:

י

יאחז בידו כל מקום המלוחלח ומ"מ ירקדנו אח"כ הב"ח ומהרש"ל. וכתב הט"ז דהוא חומרא בעלמא:

יא

ירקד הקמח. וכתב המ"א ואם אינו רוצה לאכול הקמח בי"ט שאסור לרקדו בי"ט ירקד על ידי עכו"ם או יתנו לעכו"ם במתנה עד שלא שהה שיעור מיל עכ"ל:

יב

ולא מהני ריקוד משמע אבל אם יאחז בידו כל מקום המלוחלח מהני אפי' בנתייבש וכ"פ הט"ז ואפי' תוך הפסח מתיר בכה"ג דדוקא היכא נתלחלח כל השק או חלק גדול ממנו דאז אי אפשר לאחוז מקום המלוחלח אבל אם אפשר לאחוז מקום המלוחלח שרי:

יג

ומתערב עם השאר. אע"ג דקמח בקמח מקרי לח בלח ולא אמרינן דחוזר וניעור מ"מ פירורין שאני דאינן מתערבין יפה כן הסכמת האחרונים דלא כלבוש דכ' דוקא דליכא ס' וע"ל סי' תנ"ג וכתב גיסי הרב בסא"ז בשם הדרישה היכא דאיכא לספוקי אי נתלחלח ממי פירות וכה"ג או מדברים המחמיצין יש להקל לאכלו בפסח אף אם נתייבש מכח ס"ס שמא ממי פירות נתלחלח ואת"ל מדברים אחרים נתחמץ דלמא לא נתערב בו כלום עכ"ל וע"ל סי' תס"ה מדיני ס"ס:

יד

וכן מי רגלים. כ' הב"י בשם הא"ח דכל תולדות המים כגון מי הפה והחוטם והעין ואוזן ומי רגלים מחמיצין עכ"ל וכיון שתלה הדבר בתולדה למים אם כן אין חילוק בין מי רגלים דקטנים או גדולים היוצא מפי הטבעת וכדאיתא פ"ו דמכשירין משנה ה' מה נקרא תולדה למים ואף ע"ג דצואת תרנגולים ובהמה אינו מחמיץ כדאיתא בטור וב"י (וירקד הצואה לחוץ משום בל תשקצו כמ"ש הב"ח) וצ"ל דשאני מי רגלים דבהמה דלא מקרי תולדה למים כמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' טומאות אוכלין מדהוי מי פירות לענין הכשר ולהכי כ' המרדכי בעכברים שהשתינו על החטים דאין מחזיקין לחמץ עד שיראה החימוץ לפנינו ולפ"ז נראה דגם רי"ו והא"ח לא פליגי כלל עם המרדכי דלא כמשמעות הב"י דהרי הא"ח כתב להדיא דמה שנקרא תולדה למים מחמיץ דהיינו מי רגלים דאדם אכן באגודה פכ"ש בעכברים שהשתינו על החטים משמע דמחמיצין ע"ש ומי הפה מחמיץ כמו באדם. כדאיתא לעיל ס"ב. ודם אף ע"ג דבלא"ה אסור משום איסור דם מ"מ בטל בס' משא"כ איסור חמץ במשהו:

טו

וחלב. ה"ה חלב בציר"י אפי' רותח וצלול וכ"ש נקרש שכ"ג וע"ל סי' תס"ב מדין השומן וכתב המ"א דמי מרה ג"כ אינו מחמיץ ופשוט דכל הני שכתב הטור והמחבר כאן דמחמיצין היינו אם שהה בלי עסק שיעור חימוץ דלא גרעו ממים דעל ידי התעסקות אינו בא לידי חימוץ וק"ל:

טז

וזיעת האדם. ע"ל ס"ק ו':

יז

בלי הפסק אפי' פחות משיעור מיל וכמ"ש ויאפנו מיד משמע דאין שיעור לדבר והטעם צ"ל דמה שהדלף טורד הוא עצמו אינו עסק גמור ובשהיה מעט יחמיץ כנ"ל ודלא כנ"ץ: