שולחן ערוך, אורח חיים תס״ח: שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות ובו י"ס: – עם 21 מפרשים

א

שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות ובו י"ס:
העוש' מלאכ' בערב פסח מחצות ולמעלה משמתין אותו ואפי' לעשות בחנם אסור ויש מי שאוסר אפילו ע"י עכו"ם ויש מי שמתיר (וכן הוא המנהג):

ב

במה דברים אמורים כשעושה מלאכה להשתכר (או בחנם והוא מלאכה גמורה לתפור בגדים ממש) (ב"י) אבל מתקן הוא כליו ליום טוב וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר:

ג

קודם חצות מקום שנהגו לעשות מלאכה עושים מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין: הגה ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות (מהרי"ו) ודוקא מלאכות גמורות אבל שאר מלאכות אפי' מנהג ליכא (מהרי"ב):

ד

ההולך ממקו' שעושים למקום שאין עושים לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת אבל עושה הוא במדבר וההולך ממקו' שאין עושים למקום שעושי' לא יעשה ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוק':

ה

אפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל בתחל' מלאכ' בארבע עשר אע"פ שהוא יכול לגומרה קודם חצות אלא שלשה אומניות בלבד הם שמתחילין בהם במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות ואלו הם החייטים והספרים והכובסים אבל שאר אומניות אם התחיל בהם קודם ארבעה עשרהוא שיגמור עד חצות: הגה ויש מקילין לומר ששלשה אומניות הנזכרים מתחילין ועושין עד חצות אפי' במקום שנהגו שלא לעשות ואם התחיל מבעוד יום בשאר אומניות והוא לצורך המועד עושין עד חצות והכי נהוג (טור בשם הרא"ש):

ו

מושיבין שובכים לתרנגולים בארבע עשר דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים והתרנגולות:

ז

תרנגולת שישבה על הביצים שלשה ימים או יותר ומתה מושיבין אחרת תחתיה כדי שלא יפסידו הביצים:

ח

גורפין (פי' מוציאין במגריפה והוא כלי המיוחד לכך) זבל מתחת רגלי בהמה:

ט

הזבל שבחצ' לא יוציאנו אלא יסלקנו לצדדי' ואם נתרב' בחצר יוציאנו לאשפה:

י

מוליכים ומביאים כלים מבית האומן כל היום אף על פי שאינם לצורך המועד (ונהגו שלא להקיז בשום עי"ט ואין לשנות) (כל בו בשם מהרי"ו):

א

ולא יתנו הנשים בגדים לכובסים אחר חצות (לחם רב בשם הגאון החסיד מהרר"ש במהר"י ז"ל) ואין מברין את האבל בע"פ מצאתי כתוב בש"ע אמ"ו הגאון ז"ללה"ה אף ליטול את הצפרנים אסור בע"פ אחר חצות (מהרי"ל) המנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל אפי' בחנם אסור (מורי בב"ח):

א

עכו"ם. ונהגו להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות אבל ע"י ישראל אסור וכ"ש שלא יספר ישראל לעכו"ם. וכת' מהרי"ו ומהרי"ל דגם נטילת צפרנים אסור אחר חצות. וא"ז מתיר בנטילת צפרנים אם שכח ליטול קודם חצות עיין מ"א ס"ק י"ג ועח"י. דין אבל שחל לו ע"פ תוך למ"ד ע' בי"ד סי' שצ"ט. וכתב המ"א דכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ. לא יתנו הנשים בגדים לכובס אחר חצות. (עט"ז):

ב

להשתכר. ופועל שאין לו מה לאכול מותר לעשות מלאכה להשתכר. כנה"ג:

ג

לעצמו. אבל לאחרים אפי' בחנם אסור לבוש. (ע"ס רנ"א):

ד

שלא. ובלילה מותר עד הנץ החמה:

ה

מקום. והלבוש כתב שלא ראה נוהגין איסור ע"ש:

ו

ההולך. ע' ח"י שהאריך בזה. (ואפי' בצנעה אסור) ומבואר שם דאם באיזה מקום נהגו איסור בדבר הפא"נצין ונתגרשו אותו הקהל ובאו בני אדם אחרים ונתיישבו שם שמנהגם לאכול הפא"נצין במדינתם. אין מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ונסתלק מעשה ראשון עיין שם. ועיין מ"א ס"ס תצ"ג:

ז

במדבר. כשדעתו לחזור. ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ן מ"א:

ח

שיצא. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפילו כקולי מקום שהלך לשם ש"ס עח"י וביד אהרן:

ט

שהלך. אע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת:

י

יתראה. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם אל יתראה כו':

יא

יתראה. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר. ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו וע"ס תצ"ו (ובי"ד ססי' פ"ג ות' רשב"א ומהר"ל חביב ז"ל ובמהרי"ל כתב הואיל דתו' פסחים י"ד כתבו דבירושלים מסתברא לנהוג איסור מלאכה בערב פסח שמתקבצים שם ממקומות המחמירים נהג שלא לאכול בביתו רייניסי פא"נצין. עמ"א שדחה ראיה שלו ומה שכתב המרדכי דבני גרמייזא צריכים להודיע לבני מגנצא בדברים שנהגו להקל עיין שם. ועיין בחבורי (מנהג מדינה) כי שם יבוא איש איש על מקומו). ועיין מ"א באורך:

יב

החייטים. ויש פוסקים שגם הרצענין בכלל הג' אומנות. (משום דאשכחן היתר לזה בחש"מ). ח"י ע"ש:

יג

לתקן. משמע אבל להושיב בתחלה על הביצים אסור כך כתב הט"ז והמ"א אא"כ שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה. אכן לדעת רש"י מותר לכתחלה להושיב על הביצים בי"ד ע"ש וע' בתי"ט ס"פ מקום שנהגו וכן כתב הלבוש דמותר להושיב על הביצים לכתחלה. וע' בטור וב"י דכל הני דשרי שרי כל היום אפילו אחר חצות וכן אפילו במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי"ד וע"ס תקל"ו:

יד

לאשפה. עסי' תקל"ה ס"ג וצ"ל די"ד קיל מחה"מ עיין ח"י:

טו

להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפיק זיקא דשמיה טבוח ואי לא דקבילו ישראל אורייתא הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות. שרעפ"פין שאנו קורין קע"פ זעצי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבא מפני שהוא יום הדין. ובערב י"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע מט"מ. ובלילה שלפני י"ט נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבה מ"א. וכתב הח"י ונ"ל דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר עם קע"פ זעצי"ן מה שא"כ בשאר עי"ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות ע"ש. אין אומרים מזמור לתודה בער"פ ולא בחה"מ של פסח ומשנה דהתודה אומרים שאינו אלא לזכרון בעלמא ט"ז. וע"ל ס"ס נ"א בהג"ה:

א

משנה פסחים לב

ב

שם בגמרא

ג

מרדכי שם

ד

רוקח בסי' ש"י

ה

טור בשם אבי העזרי וכן כתב הרא"ש

ו

משנה שם נ"א

ז

משנה שם) כך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' י"ט ומה שאמר וכן מי שדעתיו לחזו' הוא כלל לכל הענינים ולמדו הרמב"ם שם ממעשה דרבה בר בר חנה שם כמו שהביא ה"ה (ועיין בכה"ג ח"א)

ח

שם נ"א

ט

משנה שם כ"ה

י

הרא"ש. שם

יא

שם משנה וכחכמים

יב

טור בשם הרמב"ם בסוף הלכות י"ט

יג

משנה שם וכפירוש הרמב"ם בסוף הל' י"ט לפי גרסתו כמבואר בב"י בסי' תקל"ו

יד

שם ברמב"ם לפי פירושו שם ובג' וכמ"ש הב"י

טו

משנה שם

טז

ברייתא שם וכדמפרשו לה רבא

יז

משנה

א

ס"א העושה כו'. עתוס' נ' א' ד"ה מקום כו' ונראה דאף כו' וראיה ממש"ש ק"ח א' נימא כו' ועתוס' שם ד"ה נימא כו' ועתוס' דע"א ה' ב' ד"ה והתנן:

ב

ואפי'. כמו בח"ה ועסי' תקמ"ב ס"א וכמ"ש למטה:

ג

ויש מי שאוסר כו' כמו בח"ה כמ"ש במ"ק י"ב א' ומ' בפ"ד דפסחים ובמ"ק י"ג א' דע"פ שוה לחה"מ רק באותן דברים שחלקו חכמים ואע"ג שע"פ אין אסור רק מדרבנן כמ"ש בר"ש פסחים ב' ב' מ"מ גם בדרבנן אסור אמירה לעו"ג כמ"ש עו"ג שבא לכבות כו' ואף אם עשה מעצמו אסור כמ"ש עו"ג שהביא חלילין כו' ואמרו הבא מחוץ לתחום כו' ועוד דגם ח"ה י"א שהוא מדרבנן:

ד

ויש כו'. כמ"ש בב"מ צ' א' איבעיא להו כו'. משמע דבאוסור דרבנן פשיטא להו דמותר ואף דבשבת אסור אף במידי דרבנן כנ"ל שאני שבת דעיקרו מדאורייתא כמ"ש תוס' בהרבה מקומות ומח"ה אין ראיה כמ"ש תוס' שם ד"ה אבל כו'. ולסברא ראשונה י"ל דה"ה בע"פ דג"כ בכלל מועד הוא ועוד י"ל דבכל איסור מלאכה גזרו אטו שבת:

א

ס"ד ההולך כו'. הכל לשון הרמב"ם ועתוס' שם נ"א א" ד"ה רבה כו' וס"ל להרמב"ם דסוגיא דחולין אידחי מקמי סוגיא דפסחים ומתני' באין דעתו לחזור ומה שאכל ר"ז מוגרמת משום דפליג על רב יוסף כמש"ש א"ל מאן אמרה כו' ועתוס' שם ד"ה יוסף כו'. אבל למסקנא דפסחים צ"ל כמ"ש בירושלמי שם והביאו הרא"ש שם כל חומרא שמחמת טעות א"צ לנהוג כחומרי המקום ור"ז סבר דבטעות הוא כמ"ש שם כנ"ל וז"ש ההולך כו' וכן מי כו' מ' דבתחלה מיירי באין דעתו לחזור ועיין רשב"א סי' שנ"ז ושיטת' בזה:

ב

לא יעשה. שם נ"ב א' וס"ל דאין דעתו לחזור הוה דלא כתוס' שם:

ג

וההולך כו' ונותנים כו'. מתני' שם:

ד

ואעפ"כ כו' לעולם. שם נ"א ב' וכתי' דרבא משא"כ במתראה בפניהם ופי' הוא דמתני' ה"ק לעולם אל ישנה כו' שר"ל שאל יתראה בפניהם כו' וז"ש ואעפ"כ כו' לעולם כו':

ה

וכן מי. שם נ"א א':

ו

והוא. שם כיון דחזינהו כסייה ואף ע"ג שהקפיד אביי היינו משום כיון דבצנעה הוא וכבר מצאוהו אוכל ליכא משום מחלוקת בין ת"ח שת"ח יודעין שבדין היה עושה וע"ש בר"ן. ושיטת התוס' שם ובחולין לתי' הראשון והרא"ש בפ"ד דפסחים דמתני' לצדדין קתני והכל אחר מקום שדעתו להשתקע בין לחומרא כמו במתני' בין לקולא כמו בהני תרי עובדא ואעפ"כ אל ישנה בפניהם אף להחמיר כמ"ש במתני' דוקא משום דאמרי כמה כו' הלא"ה צריך לעשות כמותן כיון דליכא אוסורא דאורייתא ועתוס' שם נ"ב א' ד"ה ממקום כו' וההיא דביישוב אסור כו' בדעתו לחזור דאי באין דעתו לחזור כיון שהגיע ליישוב אף במדבר אסור דהכל אחר המקום שדעתו להשתקע ואפילו יצא משם כנ"ל בשלמא להרמב"ם דאפילו אין דעתו לחזור העיקר אחר מקום יציאתו רק שנותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם מפני המחלוקת ועתוס' שם הטעם דמלאכה א"א בצנעה. וההיא דחולין בעובדא דרמי בר תמרי צ"ל דאין דעתו לחזור הוה דאל"כ ל"ל לומר חוץ לתחום אפי' בתוך העיר בצנעה מותר כמעשה דרבה בב"ח וצ"ל אפי' אין דעתו לחזור לא נקבע כמותם עד הגיעו ליישוב תוך התחום וז"ש בס' תצו ס"ג בני א"י כו' וכשיטת התוס' כנ"ל וכ"ז שלא מההיא דחולין. אבל אם: כנ"ל שהכל אחר המקום שרוצה להשתקע. וכל כו'. מההיא דחולין כנ"ל:

א

ס"ה אפי' כו'. לשון הרמב"ם וס"ל דמתני' במקום שנהגו לעשות מיירי ומפ' דחכמים מקילין מר"מ ולהתיר פליגי ולא לאיסור וכ"כ הראב"ד שם מדל"ק וחכ"א אין עושין אלא ג' אומניות כו' וכמ"ש שם בגמרא ת"ש רמ"א כו' ועושין כו' ור"ל עושין כו' כל הנ"ל שגומרין דוקא במקום שנהגו לעשות וז"ש מקום שנהגו אין כו' ודוקא לצורך המועד כמ"ש בגמ' שם ועיין לח"מ וכן הג' אומניות דוקא לצורך המועד כמ"ש במ"ק י"ג א'. ופסק כרבנן ול"פ רבנן אר"מ אלא בג' אומניות:

ב

ויש מקילין. שמפ' מתני' במקום שנהגו שלא לעשות ובגמ' ועושין כו' ר"ל אפילו שלא לצורך המועד וז"ש בגמ' מקום שנהגו אין כו' לצורך המועד כו' שני הוכחות דשלא לצורך המועד לא דלהרמב"ם לא שייך מ"ש מקום שנהגו אין להפשיטו' האיבעיא:

ג

שלש' כו'. ודוקא לצורך המועד ולא היה צריך לכתוב לפי לצורך המועד כמ"ש מ"ק י"ג א' וכ"כ הראב"ד שם בהשגות וכ' שכן מוכח מתוספתא וז"ל התוספתא מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ כו' אף במקום שאמרו שלא לעשות ג' אומניות עושין החייטין כו':

ד

ואם התחיל כו'. ור"ל במקום שנהגו שלא לעשות וסמך על ריש וגם עד חצות לא היה צ"ל אלא לאפוקי ממ"ש הרא"ש בשם ר"י דבזה כל היום מותר:

א

ס"ו דהיינו כו'. מ"מ לגי' הרמב"ם ופי' ושכ"נ מן הערוך:

א

ס"ז תרנגולת כו'. גי' הרמב"ם שם רישא בחש"מ והקושיא מאם מתה כו' ועסי' תקל"ו ס"ד ור"ל דמ"ש ר' הונא תוך ג' למרדה קאי ארישא ואחש"מ ואחר ג"י לישיבתה קאי אסיפא ואי"ד והמעיין ברמב"ם יראה שאין כוונתו כן שלא הזכיר כלל תוך ג"י למרדה ומ' שם דגם ברישא ובחש"מ דוקא שישבה ג"י שכ' תרנגולת שישבה כו' כמ"ש כאן וכ' ובמועד אין מושיבין חבל אם ברחה מחזירין אותה למקומה מ' דומיא דרישא אלא נ"ל שלא היה גורס במלתי' דרב הונא תוך שלש' למרדה וכ"מ מהרי"ף שהשמיט מילתיה דרב הונא אלא שפסק כרב אמי והרמב"ם פ' כרב הונא:

א

ס"ט הזבל כו'. כשיטת הרי"ף דקאי גם אי"ד שלא היה גורס בדברי רבא הא והא בחש"מ והרמב"ם השמיט' ולא כ' אלא גבי חה"מ וב"י תמה עליו והוא פשוט דגריס כגי' שלנו בגמ' ואב"א הא והא בחש"מ כו':

ב

ס"יד ונהגו. שבת קכט וכ' ונהגו לאפוקי מהרי"ף שכ' כיון דדשן ביה רבים כו' ועד"מ:

א

מחצות ולמעלה – עיין מ"ב והוא ע"פ הירושלמי שהביאוהו הפוסקים דהטעם משום שחיטת הפסח ולפ"ז אם חל פסח בע"ש מותר במלאכה מעיקר הדין עד המנחה כיון דשחיטת הפסח הוא למחר בשבת וכמו שכתב המהרי"ל ורש"י פירש עוד טעם כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו וכו' ותיקון מצה לצורך הלילה וכו' ולפי טעם זה אפי' כשחל פסח בע"ש ג"כ יש ליזהר שלא לעשות מלאכה מחצות שהרי טרוד בביעור חמץ ותיקון המצה לצורך מחר אלא דרוב הפוסקים תופסין טעם הירושלמי וא"כ אפשר דאין להחמיר:

א

ההולך וכו' – עיין מ"ב ודע דסעיף זה כולו הוא לשון הרמב"ם ונחלקו האחרונים בפירושו דעת המגן אברהם ועוד איזה אחרונים דהוא סובר ג"כ כהתוספות והרא"ש וכמו שהסביר המגן אברהם את כל הסעיף לפי זה וכמו שהעתקנו במ"ב ודעת הש"ך ביורה דעה סוף סימן רי"ד וכן הוא ג"כ דעת הח"י והגר"א שהרמב"ם יש לו שיטה אחרת בזה דלדידיה ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין ואין דעתו לחזור אפ"ה במדבר מותר דלדידהו אסור בזה ובדעתו לחזור לדידיה מותר אפילו בישוב כל שהוא עושה בצנעא ולדידהו אסור אם לא במדבר דהיינו חוץ לתחום העיר וכן בהולך ממקום שאין עושין למקום שעושין ואין דעתו לחזור אסור לדידיה דצריך לנהוג כחומרי המקום שיצא משם ולדידהו מותר בזה ומ"מ לדינא כתב הש"ך שם וכן הח"י וכן ראיתי בעוד איזה אחרונים דנקיטי כהתוספות והרא"ש וכמו שסתם המחבר בסימן תצ"ו ובסימן תקע"ד וביורה דעה בסימן רי"ד ולכך הסברתי דברי הסעיף כפירוש המגן אברהם משום דעכ"פ להלכה נקיטי כוותיה אפילו הש"ך והח"י:

ב

וחומרי מקום וכו' – עיין באחרונים שכתבו דלא פקעי מיניה חומרי מקום שיצא משם אלא בדוקא אם למקום שבא שם יש מנהג קבוע להיתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. וכתבו עוד בקהלה שנחרבה ונתישבה ע"י אנשים אחרים שנוהגים היו להקל באיזה דבר במקומות שבאו משם אין מחויבים גם עתה להחמיר אע"פ שהעיר החרבה הזאת בישיבה היו נוהגין אנשיה להחמיר בדבר זה מאחר שאנשיה כבר נתגרשו ממנה נתבטל מנהגם ובפמ"ג מסתפק אפילו בנשארו בה קצת כיון שנתגרשו רובם עיי"ש ולענ"ד בנשארו בה אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהלה עליה הבאים לשם מתחייבים לנהוג כמנהג המקום הזה דאין שיעור לקהלה וכמו שמוכח מפר"ח שמובא לקמיה ואפילו הבאים לתוכה רבים ממנה נטפלים המה להמיעוט שבה אם לא שהקהלה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה מתערבת עם הקהלה הישנה בעינינה כמו שמצוי בקהלות הגדולות שנמצאים בהם כמה קהלות שכל אחת מתנהגת כפי מנהג אבותיה מדור דור וכן מתבאר בס' פר"ח ומבואר שם דקהלה שיש בה מנין מיקרי קהלה והבאים לשם נטפלים ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי צבור כנהוג דהיינו ביהכ"נ ומתפללים בה בכל יום בצבור ויש להם מו"ץ ומקוה וכדומה כנהוג בכל קהלות ישראל דאל"ה גם היא בעצמה נטפלת לעירות הסמוכות לה כנהוג ועיין עוד פרטי דינים הרבה בזה בפר"ח ובחיי אדם כלל קכ"ז:

א

הזבל שבחצר לא יוציאנו וכו' – עיין בביאור הגר"א שכתב דלדעת הרמב"ם אין שייך דין זה רק בחוש"מ משא"כ בי"ד [אפילו אחר חצות] מוציאין לאשפה בכל גווני ולפי דבריו גם להר"ח שגריס בגמרא כגרסתנו דינא הכי. ודע דמירושלמי מוכח דמן הרפת בודאי מותר להוציאו לאשפה והובא דבריו בפי' ר"ח ובין אם נאמר דהירושלמי מיירי דוקא בי"ד או אפילו בחוה"מ עכ"פ בי"ד בודאי מותר ולפי הנראה נעלם מהב"ח דברי הירושלמי הלז:

א

[א] בערב פסח כיון וכו'. פירשו תוס' דמשמע בירושלמי דאסור מן התורה ושאר פוסקים חולקים ואומרים דאינו אלא מדרבנן (לחם משנה ריש פרק מקום שנהגו):

ב

[ב] [לבוש] כיון שכל אחד וכו'. ורש"י שם פירש הטעם שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמץ ושחיטת הפסח ותיקון מצה, עד כאן, ומשמע דלא סבירא ליה טעם דקרבן כמו שכתב בתוספות יום טוב שם משנה ה', ונראה לי דהוכיח הכי דאם סבירא ליה נמי טעם דקרבן אם כן לא הוה ליה לרש"י לכתוב טעם דשחיטת הפסח תיקון מצה שהוא אחר חצות שזה בלאו הכי אסור משום קרבן רק טעם דביעור חמצו לבד שהוא נמי על קודם חצות למקום שנהגו איסור, מיהו יש לומר דכתב משום ערב פסח שחל בשבת דאסור גם בערב שבת מטעם דטרוד במצוה, מיהו במקום שנהגו לעשות בערב פסח עד חצות נראה להתיר בערב שבת אחר חצות אף לרש"י שהרי לא סבירא ליה טעם דטרוד:

ג

[ג] [לבוש] רק שאינו רואה וכו'. אבל בערב פסח משמתין וגם אינו רואה סימן ברכה:

ד

[ד] על ידי כותי וכו'. וכן נהגו להסתפר על ידי כותי אחר חצות כי על ידי ישראל אסור ופשוט דאסור לישראל לספר לכותים. כתב במהרי"ל בהג"ה הלכות יום טוב שלא ליטול צפרנים מחצי יום ואילך ודינו ככל דין חול המועד, עד כאן, ובאליהו זוטא כתבתי להתיר אם שכח לחתוך קודם חצות עיין שם, עוד כתבתי דכל הני דמותרין לגלח בחול המועד כמו שכתב בסימן תקל"א הוא הדין דמותרין בערב פסח אחר חצות ועיין ר"י מינץ סימן ד'. כתב לחם רב בשם גיסו הגאון מהר"ש דלא יתנו הנשים בגדים לכובסת אחר חצות, עד כאן, ולכאורה נראה להתיר דהא קיימא לן כרמ"א דנוהגין במלאכה על ידי כותי אחר חצות ולמה גרע בערב פסח אחר חצות מליתן לכובסת ודוחק לחלק:

ה

[ה] להשתכר וכו'. ופועל שאין לו מה יאכל מותר עיין סימן תקמ"ב:

ו

[ו] או בחינם וכו'. באליהו זוטא העליתי כלל לדינא במלאכה גמורה אף בחינם ולצורך יום טוב אסור אבל תיקון אף לחבירו מותר בחינם לצורך יום טוב אבל בשכר אסור אף תיקון וכן שלא לצורך יום טוב אבל בשכר אסור אף תיקון וכן שלא לצורך יום טוב אף תיקון ובחינם אסור:

ז

[ז] [לבוש] מי שכותב וכו' אבל לאחרים אפילו וכו'. זה לא כתב רמ"א ומכל מקום סברא הוא דהוי כמלאכה גמורה דאסור אף לצורך מצוה, אף קשה מסימן רנ"א דפסק דוקא בשכר אסור אבל בחינם מותר לאחרים כיון שהוא מצוה ובטור הלשון התם והכא שוין, והנראה לעניות דעתי הוא דקשה נמי למה לא כתבו רמ"א ולבוש לעיל דבמלאכה גמורה אסור אף בחינם אלא נראה לי דסבירא ליה דלא כתב בית יוסף כן אלא בערב פסח דמצינו דסבירא ליה הכי למרדכי אבל בערב שבת דלא מצינו כן למרדכי אין חילוק בין תיקון למלאכה גמורה דלעולם מותר בחינם כשהוא לצורך שבת או מצוה וטעמא משום דבערב פסח דשמותי משמתי חמירי:

ח

[ח] שלא לעשות וכו'. והלילה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין עד הנץ החמה (משנה פרק מקום שנהגו) ופירש ברטנורה מידי דהוי אתענית שהיום אסור באכילה והלילה מותר, והקשה מלבושי יום טוב איך יליף איסור מלאכה מאכילה עיין שם שנדחק, ולי קשה יותר הא בתענית דף י"ב דעיקר תענית גשמים אין אוכלין בלילה, ועוד קשה הא אסורין נמי במלאכה וביום דוקא כדלמד שם מקרא דקדשו צום קראו עצרה מה עצרת וכו' אם כן הוה ליה לברטנורה לפרש דלמד מלאכה ממלאכת ואי לאו דמסתפינן הייתי מגיה בברטנורה ובמקום תיבת באכילה צריך לומר במלאכה והכל ניחא בסיעתא דשמיא:

ט

[ט] [לבוש] להשתקע וכו'. וכן הסכים הש"ך ליורה דעה סוף סימן רי"ד וכן פירש לחם משנה פרק מקום שנהגו דההולך מחוץ לארץ לארץ ישראל להשתקע נוהג קולא ביום טוב שני של גלויות, ויתר דינים אלו נתבארו באליה רבה ליורה דעה ועיין בסימן תצ"ו:

י

[י] [לבוש] ואפילו לקולא וכו'. משמע דאם אי אפשר לראות עצמו כאילו אין לו מה לעשות מותר לעשות מלאכה:

יא

[יא] החייטין וכו'. הכלבו והרוקח וצידה לדרך מתירין גם ברצענים, ותמה בחק יעקב אמאי פסקו כר' יוסי נגד חכמים ונגד כל הפוסקים, ומשמע בגמרא שם לתקן מנעלים ישנים לכולי עלמא מותר, ואולי הכלבו וסייעתו בהכי מיירי:

יב

[יב] [לבוש] ויש אומרים וכו'. והכי נהוג (רמ"א), ואם התחיל מבעוד יום בשאר אומנות והוא לצורך מועד עושין עד חצות ובמקום שנהגו לעשות מותר להתחיל ולגמור לצורך המועד:

יג

[יג] מושיבין וכו'. דעת השולחן ערוך והט"ז ומגן אברהם כרמב"ם סוף הלכות יום טוב דאסור להושיב לכתחילה, ומה שכתב במגיד שם דרמב"ם בפירוש משנה סותר דבריו שכתב כשנותנין ביצים תחתיה לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין, עד כאן, תמיהני דבפירוש המשנה שלפני לא כתב מושיבין שובכין רק מושיבין סתם ואפשר דקאי אסיפא דמתניתין דאם מתה מושיבין אחרת תחתיה והיינו דמפרש עלה ואם מתה מביאין וכו' עיין שם ודו"ק, ומכל מקום לעת הצורך קצת יש להקל כלבוש שהוא על פי רש"י וטור וכן משמע בפוסקים:

יד

[יד] שלושה ימים וכו'. צריך עיון דסבירא ליה דמושיבין לכתחילה ראוי להתיר בברחה אף תוך שלושה ימים ואף אחר שלושה ימים לבריחה וכן משמע בב"ח ועיין סימן תקל"ו, ואולי לא כתב הלבוש שלושה ימים אלא לומר שהוא כל שכן ובאמת דמתיר אפילו תוך שלושה ימים:

טו

[טו] גורפין וכו'. ומשליכין לחוץ ובמועד מסלקין לצדדין (רש"י והרא"ש ואגודה), ועל פי זה נראה לי לפרש דברי קיצור פסקי הרא"ש כמו שכתב במועד מסלקין לצדדין דקאי אגורפין וחסר שם דין דגורפין, ובחק יעקב הבין בדרך אחר והנראה לעניות דעתי כתבתי. וכתב הר"ן דאפילו לאחר חצות גורפין ומשמע אפילו שלא לצורך מועד, ונראה לי שגם הטור סבירא ליה הכי דסמך על מה שכתב ברישא מושיבין תרנגולת כל היום, ומזה תימא על תוספות יום טוב פרק מקום שנהגו שם ודו"ק:

טז

[טז] ואם נתרבה וכו'. היינו כמו בחול המועד בסימן תקל"ה, והא דקאמר בש"ס דף נ"ה הא והא בחול המועד היינו לרבותא אף בחול המועד מותר בנתרבה וכח דהיתרא עדיף:

יז

[יז] אף על פי שאין לצורך וכו'. אבל בחול המועד דוקא לצורך מועד, ומשמע בשבת ויום טוב אפילו לצורך אין מביאין (לחם משנה פרק מקום שנהגו):

יח

[יח] שלא להקיז וכו'. יתבאר בסוף סימן תצ"ג:

יט

[יט] [לבוש] אבל צריך עיון וכו'. והט"ז תירץ דמשנה אינה לזכרון בעלמא מה שאין כן מזמור הוא במקום הקרבת תודה:

כ

[כ] [לבוש] לרחוץ וכו'. אחר חצות ילך למרחץ ויטבול עצמו (של"ה) ואחר תפלת מנחה יעסוק בדיני קרבן פסח, ובשל"ה דף קמ"ב העתיק מספר סדר היום מה שילמוד. כתב רש"ל בהגהותיו לטור יו"ד סימן שי"ט אין מברין האבל בערב פסח:

א

מחצות. שהוא זמן שחיטת הפסח ואע"ג דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין משא"כ בגילוי י"ד סי' קט"ו רא"ש. והא דל"ג בכ"י משום הקרבת תמידין לפי שהוא קרבן ציבור ורש"י כת' טעם שלא ישהא ביעור חמץ ונ"מ ע"פ שחל בשבת ח"י:

ב

משמתין כ"ש שמכין אותו מכות מרדות שהוא קיל משמת' ע' כתובות נ"ה וקידושין ע' וא"ע סי' ת' וכן אין רואה סי' ברכה מאותו מלאכה עסי' רנ"א ס"ב:

ג

אין עושין. ובירושלים נהגו שלא לעשות. ופשיטא דאם חל בשבת דמותר בע"ש ת' נ"ב ס"ז:

ד

למקום. בני ח"ל הבאים לא"י אי שרי לבני א"י לעשות להם מלאכה בצנעה ע' ת' ז"א סי' ט' וסי' יו"ד וכן אי כהן מא"י רשאי לעלות להם לדוכן בי"ט שני ע"ש סי' י"א:

ה

שהלך לשם. בן ח"ל שבא לדור בא"י ולא איתדרי ליה וקודם הגיע רגל א' דעתו לחזור אי חייב לעשות י"ט שני ע"ש ת' ז"א סי' י"ב. ומהריב"ל ח"ג סי' צ"ג ועי"ד סי' רי"ד. והקשה הרא"ש במ"נ אי טועין וסבורים שאסור הא קי"ל שאומרים מותרים אתם ואי האיסור משום גדר מאי ארי' ע"פ אפי' כל השנה ע"ש דהוי כנדר ע' י"ד סי' רי"ד וניחא ליה ביודעין שמותר אלא נ"מ להבאים ממקומות אחרים דצריכים לנהוג חומרא מקום שהלכו לשם ופר"ח ס"ל לדוחק ע"ש. ומ"מ תי' דמנהג שנהגו משום גדר כגון הכא דבניהם אינם רשאים לשנות מנהגם ובשאר ימות השנה רשאים לשנות וע' תו' פסחים דף ך"א. ובענין סברא זו נ"ל המלקט לתרץ קושיות פר"ח דקשה לי' דברי ש"ע אהדדי דבי"ד סי' רכ"ח כתב דאם היה בהסכמת גדר לרבים או סייג כו' אין להתיר כו' וכתב עוד אבל דבר ידוע שהוא מותר והחמיר בו לסייג אין מתירין ממילא ומפרש דע"י חרטה ודאי דמתירין ע"ש אמנם האמת יורה דרכו אחרי דמצינו בש"ס הנ"ל בבישן נהגו דלא הוי אזלו מצור לצידון במעלי שבת' אתו בצייהו א"ל אבהתן אפשר להו אנן כו' א"ל כבר קבלו אבותיכם שמע בני מוסר אביך כו' וכ"כ הר"ן להדיה דבר שנהגו אבות לאיסור ובניהם סברו שמן הדין הוא אסור לגלות לו' שאינו אלא משום סייג ולפי"ד בדיוקא כתב לשון עבר דאם היה בהסכמה גדר לרבים או סייג והא דאבות קבלו עליהם עתה קמו בניהם תחתם לאיסור דאל תטוש גו' ואין להתיר כלל משא"כ דבר שידוע שמותר והחמיר בו עצמו לסייג כלו' הוא בעצמו לבד החמיר כו' הוי נדר ומתירין ע"י פתח וחרטה וק"ל:

ו

שלא לעשות ולפ"ז במקום שנהגו לעשות מותר להתחיל בי"ד ולגמור עד חצות ח"י:

ז

לצורך. מכ"ש כשאין לו לאכול ש"ס:

א

א) [סעיף א'] העושה מלאכה בע"פ מחצות ולמעלה וכו' הטעם מפרש בירושלמי משום דזמן קרבן פסח מחצות ואילך וביום שיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה ומה שאינו אסור במלאכה בע"פ אלא מחצות ואילך לפי שאינו רשאי להקריבו עד חצות ואע"ג דהאידנא ליכא ק"פ כיון שנאסר אעפ"י שבטל הטעם לא בטל האיסור. תו' והר"ן ר"פ מקום שנהגו. וכ"כ הרא"ש שם והביא ראייה לדבר יעו"ש. והב"ד ב"י. מיהו רש"י שם כתב הטעם כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון המצה לצורך הלילה יעו"ש והגם דרש"י כתב טעם זה לנוהגין שלא לעשות מלאכה כל היום מ"מ נ"מ לע"פ שחל בשבת דהגם דליכא ק"פ בע"ש אסור לעשות מלאכה באותו ע"ש לנוהגין שלא לעשות מלאכה כל היום מטעמא דרש"י אבל לפי טעם התו' והר"ן והרא"ש כיון שאינו רק משום קרבן ובע"ש ליכא קרבן שרי וכמ"ש לקמן או' ג' יעו"ש. ומשמע מב"י שלא הביא רק דברי הר"ן והרא"ש דלא ס"ל כטעם דרש"י וכ"כ הלבוש רק טעם דהתו' והר"ן. וכ"כ הט"ז סק"ב. מ"א סק"א. וכ"כ הפר"ח דטעם זה עיקר דלא כרש"י יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' א' טעם זה דתו' והר"ן. מאמ"ר או' א' ר"ז או' א' ח"א כלל קכ"ט או' ב'.

א

ב) וכתבו שם התו' דמשמע שם בירושלמי דמדאורייתא אסור. וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל נ"ה סי' יו"ד. אבל הר"ן שם כתב אפשר דאינו אסור אלא מדרבנן יעו"ש. ועיין תו' חגיגה י"ז ע"ב ד"ה אלא לאו וכו' שכתבו דש"ס שלנו ס"ל דאינו אסור אלא מדרבנן יעו"ש וכ"כ המש"ל בה' כלי המקדש פ"ו דהתו' והר"ן לא נחלקו אלא בפי' הירוש' אבל לש"ס דילן גם התו' מודו דאינו אלא מדבריהם יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם בה' יו"ט פ"ח דין ח"י דיום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מד"ס כמו חו"ה והוא קל מחו"ה ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן השחיטה אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג יעו"ש. וכ"כ הסמ"ג ועכשיו בזה"ז נמי אסור ביום הקרבן מד"ס כחו"ה יעו"ש. וכן הכריע הפר"ח דאיסור מלאכה בע"פ אחר חצות אינו אלא מדרבנן וכדברי הרמב"ם יעו"ש. והביאו השו"ג או' א' וכתב דכ"ה נמי דעת רש"י יעו"ש. וכ"כ במגן האלף או' ג' דאינו רק מדרבנן.

א

ג) וכשחל ע"פ בשבת כתב בדרשות מהרי"ל ה' שבת הגדול מי שרוצה להחמיר על עצמו שלא לעשות מלאכה אחר חצות בערב אותו שבת יחמיר משום לא פלוג יעו"ש והב"ד הכנה"ג בספרו פסח מעובין או' צ"ג וכתב דאין זה אלא חומרא וסיים דלא ראה נזהרין בזה אפי' דרך חומרא יעו"ש. וכן נשאל ע"ז הזר"א בסי' ס"ד ומסיק כיון דרוב הפו' הסכימו לטעם קרבן נראה פשוט דמותר יעו"ש. וכן העלה הרב נחפה בכסף חא"ח סי' ז' דמן הדין מותר גמור הוא והמחמיר תע"ב יעו"ש. מיהו הרב אדמת קודש ח"א חא"ח סי' יו"ד העלה לאסור יעו"ש. אמנם הברכ"י או' א' כתב על דברי אד"ק הנז' דאין ראיותיו מכריעות כלל וע"כ כתב דהעיקר כדברי נחפה בכסף הנז' וכדברי כנה"ג הנז' יעו"ש. ועיין א"ר או' ב' שכתב דבמקום שנהגו לעשות בע"פ עד חצות נראה להתיר בע"ש אחר חצות אף לרש"י שהרי לא ס"ל טעם דטרוד יעו"ש. נמצא דהסכמת רוב הפו' דטעם האיסור הוא משום קרבן ואף במקום שנהגו שלא לעשות כל היום ע"פ שחל בשבת מותר לעשות מלאכה באותו ע"ש ובמקום שנהגו לעשות עד חצות גם לרש"י מותר ומ"מ המחמיר במקום שנהגו שלא לעשות כל היום לחוש לדעת רש"י תע"ב.

א

ד) שם. מחצות ולמעלה וכו' עיין בשכנה"ג סי' תרצ"ו בהגב"י או' ה' שכתב דאעפ"י שהמנהג הוא בע"פ אחר חצות שלא לעסוק בפרקמטיא התם שאני שאחר חצות אסור במלאכה מטעם הקרבת הקרבן משא"כ בפורים ועם כל זה לא ראינו ולא שמענו מי שקנס למי שעשה סחורה בע"פ אחר חצות באקראי וכ"ש בצינעא יעו"ש. מיהו הרב ב"ד בסי' רמ"ג כתב דסחורה בע"פ שרי יעו"ש והביאו הזכ"ל בסי' זה וכתב דנראה שלא ראה הרב"ד דברי שכנה"ג הנז' מדלא הזכירם. וכתב עו"ש הזכ"ל דכן הנהיג בעירו לסגור החנויות בחצות וכן שמע שהמנהג בסופייא יע"א. ועיין לקמן או' ל' ולעיל סי' רנ"א או' ב'.

א

ה) פועל שאין לו מה יאכל בפסח שרי לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות דלא עדיף מחו"ה דאיקרי מקרא קודש. שכנה"ג בהגב"י או' ה'. עו"ש או' ב'. א"ר או' ה'. שו"ג או' ד'. ח"י או' י"א. פר"ח סעי' ה'. חק יוסף או' ח' ח"א כלל קכ"ט או' ד' רו"ח או' ג' מ"ב או' ו'. ועיין לקמן או' כ"א וסי' תקמ"ב סעי' ב' וסי' תקמ"ה סעי' ג'.

א

ו) שם. משמתין אותו. וא"צ לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדוהו. הרמב"ם ה' יו"ט פ"ח דין י"ז. והטעם כתב שם המ"מ לפי שהשמיתה חמורה ממכת מרדות כמבואר פ"א יעו"ש. וכ"כ התו' בכתובות דף כ"ח ע"א ד"ה רב הונא. וכ"ה בפירש"י קדושין דף ע' ע"ב. והב"ד ח"י או' ב' יעו"ש. ולת"ח אין משמתין אלא מלקין בצנעא. מש"ז או' א' והוא מש"ע יו"ד סי' של"ד סעי' מ"ב יעו"ש. ועיין לקמן סי' תצ"ו סעי' א' ובתשו' שע"א סי' ס"ד מה שהאריך בענין זה שאין משמתין לת"ח יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תע"ו או' י"א.

א

ז) שם. משמתין אותו. גם זה החמירו יותר בע"פ מבשאר ע"ש ויו"ט דשם אמרינן מן המנחה ולמעלה אינו רואה סי' ברכה באותה מלאכה אבל שמותי לא משמתינן ליה אבל בע"פ מחצות ולמעלה שמותי ג"כ משמתינן ליה. עו"ש או' א' והוא מהגמ' פסחים ן' ע"ב. ועיין לעיל סי' רנ"א או' ה'.

א

ח) שם. משמתין אותו. בטור מביא הגמ' אינו רואה סי' ברכה לעולם ופי' הרא"ם ורש"ל דהיינו באותו דבר דוקא ופי' לעולם היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר. והב"ד הב"ח והט"ז סק"א. ח"י או' ג'. וכ"כ האחרונים. ומשמע מדברי הרמב"ם ה' יו"ט פ"ח דין י"ז דאיסורא נמי איכא וכ"כ ח"י שם. פר"ח בסי' תצ"ו או' ח"י. מש"ז סי' רנ"א או' א' ועיין לעיל סי' רנ"א או' ז'.

א

ט) שם. ואפי' לעשות בחנם אסור. אם הוא מלאכה גמורה כמ"ש לקמן סעי' ב' בהגה ועי"ש. אכן לרחוץ אחר חצות מותר. מט"מ סי' תקס"ה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל ה' שבת הגדול בהגה.

א

י) שם. ויש מי שאוסר אפי' ע"י עכו"ם. כמו מלאכה דחו"ה. ב"י בשם המרדכי. ועיין לקמן סי' תקמ"ג.

א

יא) שם. ויש מי שמתיר. כ"כ ב"י בשם הרוקח סי' ש"י דע"י עכו"ם מותר לעשות מלאכה אפי' בביתו דלא שייך אמירה לעכו"ם שבות כ"א גבי שבת ויו"ט וחו"ה עכ"ל. והביאו העו"ש או' א' והאחרונים.

א

יב) שם הגה. ויש מי שמתיר. וכן הוא המנהג. וכ"ה דעת הש"ע כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שכותב הש"ע יש ויש דדעתו לפסוק כסברא אחרונה אלא רק דכשסברא הראשונה לחומרא חושש לה לכתחלה יעו"ש.

א

יג) שם ויש מי שמתיר. וה"ה לספר וליטול הצפרנים ע"י עכו"ם שרי דלא מסתבר לחלק בין מלאכות אלו לשאר מלאכות. אכן מהרי"ו בדרשותיו אוסר אף ע"י עכו"ם וכ"מ מדברי מהרמ"א ביו"ד סי' שצ"ט סעי' ג' אבל לפי הדין נראה דהמיקל בשעת הדחק לא הפסיד. מט"מ סי' תקס"ו ורש"ל בביאורו לסמ"ג כתב דהמנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל וכן קבלתי עכ"ל והב"ד הב"ח וכתב ואעפ"י דבדרשות מהרי"ו בה' פסח וכן ביו"ד סי' שצ"ט משמע דאוסר אחר חצות אפי' ע"י עכו"ם מ"מ נ"ל דהמיקל בזה ע"י עכו"ם לא הפסיד ובישראל אפי' בחנם אסור דאין לחלק בין בחנם בין בשכר כיון שהם מלאכות גמורות כדכתב המרדכי עכ"ל. והפר"ח כתב דאין להתיר כלל אלא בדוחק גדול משום דסתמא דמילתא מטה עצמו אליו ומסייעו יעו"ש אבל העו"ש או' א' כתב דלהסתפר מן הגוי אפי' אחר חצות מותר ולא אמרינן דעכ"פ מסייע עמו הישראל שמטה את עצמו יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ד' והשיג על המ"א ס"ק י"ג שכתב טעם האיסור משום מסייע יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ה' דמסייע אין בו ממש ודלא כהפר"ח יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ד' דנהגו להסתפר ע"י כותי אחר חצות וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' רמ"ג. וכ"כ השו"ג או' ד' וכ"פ הר"ז או' ד' ח"א כלל קכ"ט או' ז' מגן האלף או' ה' וע"כ לכתחלה ודאי שצריך ליזהר לספר קודם חצות לצאת אליבא דכ"ע ורק אם שכח או נאנס אז יש להתיר לספר אחר חצות ע"י עכו"ם. וכ"כ האחרונים. ועיין לעיל סי' ר"ס או' י"ג. ועוד עיין ביו"ד סי' קנ"ו שכתב דאין מסתפרין מעכו"ם אלא במקום שמצויין בני אדם וכו' ואפי' כשמגלח במספרים אסור אלא א"כ יש עמו אחר וכמ"ש הש"כ שם יעו"ש.

א

יד) ופשוט דישראל אסור לספר לעכו"ם אחר חצות. מ"א ס"ק י"ג. א"ר שם. ח"א שם.

א

טו) אבל לספר עצמו אחר חצות מותר. מהר"י מינץ סי' ד' כנה"ג בהגב"י. ש"כ ביו"ד סי' שצ"ט ס"ק י"ב. וכ"נ דעת השו"ג סי' זה או' ד'. אבל הפר"ח חלק ע"ז וכתב לאסור. וכ"פ הר"ז או' ד' מגן האלף או' ו'. ועיין ח"י

א

טז) אבל שחל לו ע"פ תוך ל' הנכון שיגלח קודם חצות הואיל ואחרים אסורים לגלח אחר חצות. מהר"י מינץ שם. והביאו הרב בהגה ביו"ד סי' שצ"ט סעי' ג'. וכנה"ג סי' זה בהגב"י. (ומ"ש שם הכנה"ג אחר חצות כבר כתב בשכנה"ג או' ג' דאין הלשון מכוון יעו"ש) אבל אם חל בשאר ערבי יו"ט אינו מגלח כ"א סמוך לחשיכה כמ"ש שם בהגה יעו"ש.

א

טוב) וכתב מהרי"ו סי' קצ"ג ובדרשות מהרי"ל ריש ה' יו"ט בהגה דגם נטילת הצפרנים אסור אחר חצות כמו בחו"ה (עיין לקמן סי' תקל"ב בהגה). אבל בס' א"ז כתב להתיר בנטילת הצפרנים אם שכח ליטול קודם חצות יעו"ש. וכ"כ בספרו א"ר או' ד'. והביאו ח"י או' ד'. ובספרו שבו"י ח"א סי' י"ז. אלא שכתב שם בשבו"י שלא מלאו לבו להקל נגד מהרי"ו ומהרי"ל אלא רק יש להתיר ע"י עכו"ם יעו"ש. אבל בתשו' ב"ד סי' רמ"ד הסכים להתיר. וכ"כ בשו"ת זר"א סי' ס"ג. מחב"ר או' ד'. א"א או' י"ג. ר"ז או' ו' ח"א כלל קכ"ט או' ז' קיצור ש"ע סי' קי"ג או' ד' מ"ב או' ה'.

א

חי) [סעיף ב'] בד"א כשעושה מלאכה להשתכר. ובזה אפי' אינה מלאכה גמורה אסור. עו"ש או' ב' ואפי' לצורך המועד אסור. ר"ז או' ז' מ"ב או' ו'.

א

טי) שם הגה. או בחנם והיא מלאכה גמורה וכו' ובזה אפי' לצורך יו"ט אסור. ב"י. ר"ז או ד' ח"א כלל קכ"ט או' ג' מגן האלף או' ו' מ"ב או' ז' ועיין לקמן או' כ"ג.

א

ך) וכיבוס כליו הוא בכלל מלאכה גמורה ואסור. מגן האלף שם. מ"ב שם.

א

כא) שם בהגה. והוא מלאכה גמורה וכו' וכל מה דשרי בחו"ה כ"ש דשרי בע"פ כ"מ בגמ' ובפו' מ"א סק"ג. ח"י או' ד' א"ר או' ד' א"א או' ג' ר"ז או' ה' ח"א שם. קיצור ש"ע סי' קי"ג או' ג' מ"ב שם. ועיין לעיל או' ב'.

א

כב) כתב לחם רב בשם גיסו הגאון מהר"ש דלא יתנו הנשים בגדים לכובסת אחר חצות. והביאו א"ר שם וכתב לכאורה נראה להתיר דהא ק"ל כרמ"א דנוהגין במלאכה ע"י עכו"ם אחר חצות ולמה גרע בע"פ אחר חצות מליתן לכובסת ודוחק לחלק עכ"ל והביאו המש"ז או' ד' וכן הכריע מגן האלף או' יו"ד שהוא מיתר וכתב ודלא כמ"ש בעט"ז בשם לחם רב יעו"ש וכ"פ מ"ב שם.

א

כג) שם בהגה. והוא מלאכה גמורה וכו' כלל לדינא במלאכה גמורה אף בחנם ולצורך יו"ט אסור אבל תיקון אף לחבירו מותר בחנם לצורך יו"ט אבל בשכר אסור אף תיקון וכן שלא לצורך יו"ט אף תיקון ובחנם אסיר. כן העלה בס' א"ז והביאו בספרו א"ר או' ו'. ועיין באו' שאח"ז בשם הנוב"י.

א

כד) שם. אבל מתקן הוא כליו ליו"ט. כגון כלי ישן שנתקלקל קצת אם יש בו צורך המועד וכן בגדים שנקרעו קצת רשאי לתופרם ולתקנם לצורך המועד אפי' מעשה אומן בין לעצמו בין לאחרים בחנם. ר"ז או' ד' מ"ב או' ח'. ומיהו מ"ש שם הר"ז אבל בשכר אסור אפי' לצורך המועד ואפי' מעשה הדיוט עיין נוב"י מה"ת סי' ק"ד שכתב דבגד הצריך למועד מותר לתופרו בחו"ה מעשה הדיוט דהיינו כשיני הכלב ואפי' בשכר יעו"ש. והביאו השע"ת לקמן סי' תקמ"ב. וא"כ כ"ש בע"פ אחר חצות דקיל מחו"ה כמ"ש לעיל או' כ"א דשרי. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' יו"ד. ועיין לקמן או' ט"ל. וסי' תקמ"א סעי' ה'.

א

כה) שם. וכן מי שכותב ספרים וכו' דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינה נראית כמלאכה גמורה שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגינה והרי דינו כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד. ר"ז או' ח' מ"ב או' ט' ועיין לקמן או' כ"ח.

א

כו) שם. וכן מי שכותב ספרים וכו' וה"ה צורך מצות כתיבת ד"ת שיהיו לו לזכרון. ר"ז שם.

א

כז) שם. ספרים לעצמו וכו' אבל לאחרים אפי' בחנם אסור. לבוש. פר"ח. א"ר או' ז' ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ט או' ג' מ"ב שם.

א

כח) שם. ספרים לעצמו וכו' כתב הפר"ח אפשר דאף לכתוב לעצמו דרך לימודו אסור אי לא הוי לצורך יו"ט וצ"ע עכ"ל. והביאו השו"ג או' ו'. וכתב עליו דאשתמיט מיניה לשון המרדכי דמדתלי טעמא דבמלאכת שמים הוא עוסק משמע להדיא דאפי' לא הוי לצורך שבת ויו"ט אותו ספר שכותב שרי וכתב ושכ"מ מדסתמו הפו' דאף דאינו לצורך שבת ויו"ט שרי וכ"ה נוהג יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"א או' ט"ז ואו' טו"ב.

א

כט) שם. ספרים לעצמו וכו' בקו' ישן נושן כ"י מחידושי דינים מרבני קשישאי קמאי מעה"ק ירושת"ו משנת הרס"ט מצאתי דאף לכתוב ספר דרך לימודו אסור ע"פ אחר חצות כי ראוי להחמיר בו יותר מחו"ה. הרב מהר"ר יעקב מטריל עכ"ל והמיקל כדברי מרן לא הפסיד. מחב"ר או' ב' ועיין לקמן סי' תקמ"ה סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ל) [סעיף ג'] קודם חצות מקום שנהגו וכו' שלוניקי מקום שנהגו שלא לעשות ועכ"ז מוכרים סחורה עד חצות דסחורה לא אסירא למכור ע"פ. ב"ד סי' רמ"ג. ברכ"י או' ג' ועיין לעיל או' ד'.

א

לא) שם. קודם חצות מקום שנהגו וכו' ובירושלים סברא הוא לנהוג שם איסור כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו בהן איסור. תו' פסחים י"ד ע"א ד"ה שתי. והב"ד מ"א ס"ק י"ב. וכ"כ הפר"ח דבירושלים יש לנהוג שלא לעשות בו מלאכה כל היום כמ"ש התו' ונראה דה"ה שאר מקומות שמתקבצים שם אנשים מהרבה מקומות וכ"כ מהריק"ש. שו"ג סוף או' ח' ועיין באו' שאח"ז ולקמן או' ס"ה.

א

לב) ואי מותר להסתפר ע"י ישראל עיין אדרת אליהו ישראל דף ט' ע"א שכתב שראה פעה"ק מקילין בזה להסתפר ע"י ישראל אף שהוא מקום שנהגו שלא לעשות כמ"ש ואין מוחין בידם כיון שהוא לצורך המועד וכסברת הראב"ד ודלא כדעת מר"ן יעו"ש. ס' התקנות ומנהגים של עה"ק ירושת"ו בדיני פסח או' נ"ט. וכ"כ ב"ד סי' רמ"ג דבשלוניקי מקום שנהגו שלא לעשות ואפ"ה נוהגים להסתפר בפרהסיא עד חצות ואין פוצה פה ומצפצף וכתב דאין ספק שמנהגם ע"פ סברת מור"ם ז"ל בהגה לקמן סעי' ה' יעו"ש. ועיין לקמן או' ע"ג.

א

לג) שם. עושין. עיין לקמן או' ע"ו שכתבנו דלדעת הרמב"ם שפסק הש"ע דוקא נצורך המועד יעו"ש. ולדעת המקילין שכתב מור"ם שם ית' שם או' ע"ז יעו"ש.

א

לד) שם. מקום שנהגו שלא לעשות וכו' והיינו מהנץ החמה ואילך. פסחים נ"ה ע"א ודף ב' ע"ב. וכ"כ הרמב"ם בה' יו"ט פ"ח דין ח"י. מ"א סק"ה. ח"י או' ז' וכ"כ האחרונים. אבל קודם לכן אפי' נהגו בטלה דעתן. רש"י שם דף ב' וכ"כ הר"ן דאפי' במקום שנהגו שלא לעשות אם נהגו הלילה בכך טעות הוא עכ"ל. וכ"כ הפר"ח. ער"ה או' ז'.

א

לה) שם. מקום שנהגו שלא לעשות וכו' וכיון שנוהגין כן משום גדר וסייג חלה עליהם ועל זרעם ועל הבאים לדור שם כמבואר להדיא ביו"ד ססי' רי"ד יעו"ש. ח"י או' ו' ר"ז או' ט' ח"א כלל קכ"ט או' ד' מ"ב או' י"א. וגם אין להם היתר בשאלה. הרשב"א בתשו' סי' צ"ח. כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ג' ח"א שם. מ"ב שם. וכ"ה ביו"ד סי' רכ"ח סעי' כ"ח יעו"ש.

א

לו) שם הגה. ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות. וכ"כ מט"מ סי' תקס"ה. אכן בדרשות מהרי"ל ה' שבת הגדול בהגה כתב דאנו במקום שנוהגין לעשות מלאכה בע"פ עד חצות. וכ"כ הלבוש על דברי מור"ם הנז' אפשר שבמקומו נהגו שלא לעשות קודם חצות ובשאר מקומות ראיתי הרבה נהגו לעשות אפי' מלאכה גמורה עכ"ל והביאו הט"ז סק"ג. מ"א סק"ו. ח"י או' ח' חק יוסף או' ה' ח"א שם. נמצא דגם במדינות אשכנז יש כך ויש כך וע"כ כל אחד יחזיק כמנהג אנשי מקומו.

א

לז) והרוצה שלא לעשות מלאכה אף במקום שנהגו לעשות רשאי דהרואה אומר מלאכה א"צ לו ולית יוהרא ולא מפני המחלוקת. מש"ז או' ג' ועיין לקמן או' ד"ן.

א

לח) שם הגה. ודוקא מלאכות גמורות וכו' כנז"ל סעי' ב' בהגה בדין אחר חצות יעו"ש.

א

טל) שם בהגה. אבל שאר מלאכות אפי' מנהג ליכא. ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות ומותר אף לאחרים בשכר. א"א או' ו'.

א

מ) [סעיף ד'] ההולך ממקום שעושין וכו' והיינו בדעתו לחזור למקומו. כן הוא לדעת מ"א וקצת מאחרונים כמ"ש לקמן או' מ"ו יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' ס"ג.

א

מא) ואם דעתו להשתקע במקום שבא לשם יעשה כמנהגם בין לקולא בין לחומרא. טור. וכ"פ הש"ע ביו"ד ססי' רי"ד. וכן הסכים הש"כ שם והביאו ח"י או' ט' וכתב בספרו מנ"י על ת"ח כלל ע"ט או' ז' דכ"ה הסכמת הפו' ראשונים ואחרונים יעו"ש. וכ"כ הלבוש. מ"א סק"ט, א"ר או' ט' י"א בהגה"ט בשם כמה פו' ר"ז או' ט' ואו' י"ב. מ"ב או' י"ד ואו' י"ט. ולא פקע מניה חומרי מקום שיצא משם עד שיוקבע בעיר שנוהגין בו היתר אבל לא בעיר שאין בה מנהג קבוע. כנה"ג בהגה"ט בשם רבו מהרימ"ט תשו' כ"י. עו"ש או' ד' פר"ח. ר"ז או' ט"ו.

א

מב) בני אשכנז שמתגיררים במצרים ונשתקעו שם יכולין לנהוג כקולות הספרדים בפסח וכיוצא ומה שהיו מחמירין לשעבר היה בטעות שסברו דחיובא רמיא עלייהו לנהוג כמנהג מקום שיצאו משם ויש להתיר להם זולת איסור לישא ב' נשים דיש בו חרם רגמ"ה. הרב גו"ר חי"ד כלל ג' סי' ה' ברכ"י או' ד'. וכ"ז אינו ענין רק ליושבי חו"ל אבל בירושלים שיש להם ב"ד לבדן והם ידועים לקהל בפני עצמן חייבין לנהוג כמנהג מקומם. גו"ר שם. והביאו י"א בהגה"ט. ועיין באו' שאח"ז ולקמן או' ס"ה.

א

מג) אשכנזים המחמירים בפסח בדין חו"נ ודברים אחרים הבאים לדור מצרים ושאר גלילות הספרדים המקילים באותם דברים אם יאמרו שנוהגין להחמיר משום שחששו לסברת הסוברים דחו"נ אין בידי להקל ואין להם התרה לעולם ואם יאמרו שמחמירים משום מנהג יודיעום שכיון שאין דעתם לחזור למקומם א"צ להחמיר ואפי' התרה א"צ ואם רוצים להתמיד במנהגם משום חומרא ופרישות תע"ב ואין בזה חשש מחלוקת שהכל יודעים שאשכנזים מחמירין בדין חו"נ. מטה יוסף ח"ב סי' א' ב' ועי"ש שהאריך בחילוקים אחרים בענין הולך ממקום למקום והרבה להשיב חבילות חבילות של תשובות יעו"ש. עיקרי הד"ט סי' ח"י או' כ"ג.

א

מד) מי שהלך לחו"ל ושלח אחר אשתו שהיא בא"י ולא רצתה לילך ואח"כ נתרצית ושלחה כלי ביתה ומוכנת ליסע אחר הפסח כל זמן שגופה עדיין בא"י תנהוג כא"י אך משום חומרת חמץ לא תאכל חמץ ביום ח' וכן בעלה כל זמן שאשתו בא"י ינהוג כא"י הרב מזבח אדמה. מחב"ר בקו"א או' א' זכ"ל בסי' זה. כע"ת בסי זה. שע"ת בסי' תצ"ו.

א

מה) בחור שבא מחו"ל לא"י דהורו רבנן קשישאי דיעשה כא"י וכן פשטה הוראה. אם בחור זה נשתדך בבת חו"ל בקגו"ש וש"ח ולדור אתה בחו"ל בחור זה שנא ושנא ויעשה כבני חו"ל. הרב הנז' שם. מחב"ר שם. זכ"ל שם. שע"ת שם. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תצ"ו סע' ג' בס"ד קחנו משם.

א

מו) שם. לא יעשה ביישוב וכו' ומיירי בשדעתו לחזור למקום שעושין ולפיכך ביישוב לא יעשה מפני המחלוקת אבל במדבר דליכא מחלוקת מותר. עו"ש או' ד' וכ"כ המ"מ פ"ח מה' יו"ט דין ך' בשם הרבה מפרשים דדוקא בדעתו לחזור אבל באין דעתו לחזור אפי במדבר אסור יעו"ש והביאו מ"א סק"ח ומשמע שכן מפרש דברי הש"ע. מיהו הש"כ ביו"ד ססי' רי"ד והפר"ח בסעי' זה וח"י או' ט' כתבו לפרש בדברי הש"ע שהוא ל' הרמב"ם בה' יו"ט פ"ח דמיירי באין דעתו לחזור וכ"כ קצת רבוותא וכל אחד לדרכו פנה ליתן טעם דאם אין דעתו לחזור למה לא הובקע כמותן יעו"ש בדבריהם והוא משום דהוקשה להם מסוף הסעיף שכתב וכן מי שדעתו לחזור וכו' משמע דהכא מיירי באין דעתו לחזור אבל המ"א בס"ק י"ב תירץ זה דהכא מיירי לענין מלאכה דא"א לעשות בצנעה ולפיכך גם בדעתו לחזור לא יעשה רק במדבר ובסוף הסעי' מיירי במאכל ושאר דברים דאפשר לעשות בצנעה ולפיכך אם דעתו לחזור יעשה בצנעה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד ואו' י"א. מ"ב או' י"ד. ועיין לקמן או' ס"א.

א

מז) שם. לא יעשה ביישוב וכו' דוקא ביישוב ישראל ואם הוא תוך התחום הוי כאלו הוא בתוך העיר. מ"א לקמן סי' תצ"ו סק"ה, מ"ב סי' זה או' ט"ז. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דאף בדעתו לחזור אין לעשות מלאכה רק מחוץ לתחום אבל בתוך התחום אסור לשנות מנהגה מפני המחלוקת יעו"ש. ועיין לקמן סי' תצ"ו או' ג"ן.

א

מח) שם. אבל עושה במדבר. ואם עדיין הוא חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי. ר"ן. מ"א סק"ח. ר"ז שם. אבל אם כבר בא פעם א' לתוך העיר אפי' יצא אח"כ משם והוא חוץ לתחום מ"מ אסור כיון שכבר קבע שם. מחה"ש. ר"ז שם. מ"ב או י"ד. ועיין לקמן סי' תצ"ו או' ד"ן.

א

מט) שם. אבל עושה הוא במדבר. וה"ה דמותר לעשות מלאכה במקום צנוע שאין בני אדם רואין אותו. עו"ש או' ד' ונ"כ קצת רבוותא כדי לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור אבל המ"א סק"ז כתב דבמלאכה א"א לעשות בצנעה כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור. וכ"כ הר"ז שם דאפי' רוצה לעשות בצנעה אסור דא"א למלאכה להיות כ"כ בצנעה שלא יודע הדבר לשום אדם עכ"ל. וכ"כ מ"ב או' י"ז. אבל יוכל לצאת לשדה חוץ לתחום העיר ולהקל כמנהג מקומו כיון שדעתו לחזור למקומו. מ"ב או' י"ד.

א

נ) שם. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפי' כקולי מקום שהלך לשם. מ"א סק"ט. וכ"כ לעיל או' מ"א בשם כמה פו' יעו"ש.

א

נא) שם. וחומרי מקום שהלך ושם. אעפ"י שדעתו לחזור מפני המחלוקת. מ"א סק"י. ר"ז או' י"ג. מ"ב או' ך'.

א

בנ) שם. ואעפ"י כן לא יתראה בפניהם וכו' פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם לא יתראה וכו' מ"א ס"ק י"א. ר"ז שם. מ"ב או' כ"א.

א

גנ) שם. שהוא בטל מפני איסור. אלא יראה עצמו כאלו אין לו מה לעשות. לבוש. ר"ז שם. וכל זמן שלא יראה לפניהם שהוא בטל מחמת איסור ליכא מחלוקת דמימר אמרי כמה בטלני הוי בשוקא. פסחים נ"א ע"ב.

א

דנ) ודוקא ההולך ממקום למקום אבל בן עיר שרצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עירו במה שרואין אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. רשד"ם חי"ד סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. מיהו העו"ש או' ד' כתב שמדברי הש"ע שכתב לעולם אל ישנה אדם וכו' משמע דאפי' אחד מבני העיר אל ישנה יעו"ש. ובלא"ה צריך האדם להסתיר מעשיו הטובים שלא יתראו לפני בני אדם בכל מה דאפשר וכמ"ש מהרח"ו ז"ל בשער הקדושה ח"ב ש"ד והב"ד בסה"ק ישמח ישראל דרוש עה"ת פ' ויקרא ובס' בית יעקב יעו"ש.

א

הנ) שם. לעולם אל ישנה אדם וכו' וכן בשאר כל מעשיו ינהוג עצמו בדרך כל הארץ ולא ישנה ממנהגם ואפי' אין אדם רואהו כדי שירגיל עצמו בדרך כל הארץ וכמ"ש הלבוש בסי' ב' סעי' ד' יפ"ל ח"ב בסי' זה או' ג'.

א

ונ) שם. לעולם אל ישנה אדם וכו' דבר שמרן מתיר ומור"ם אוסר אם אשכנזי הורה להתיר באשכנז כמרן צריך תשו' וכפרה. פנים מאירות ח"ב סי' ק"ך. וכן הספרדים שקבלו הוראות מרן ז"ל אם יהיה בדבר שמרן אוסר ומור"ם מתיר אם הורה כמור"ם ז"ל צריך תשו' וכפרה. כ"כ הרב חיד"א בס' ועד לחכמים ח"א מע' ט' או' יו"ד יעו"ש. וכ"כ בשם הגדולים מע' ספרים מע' ט' או' י"ב. וכ"כ הפתה"ד בסי' רמ"ח או' יו"ד. וכ"כ מהרח"פ בס' חקקי לב חי"ד סי' מ' דף ג"ן ע"ד ובספרו רו"ח סי' תנ"ד או' ג' ובס' מל"ח סי' ב' או' כ"ג. מיהו אם כבר נהגו להקל כדברי מור"ם ז"ל או כסברת איזה פוסק אין למחות וכמ"ש לקמן או' נ"ט יעו"ש.

א

זנ) וכתב שם בשם הגדולים וכבר ידוע דבארץ הצבי וארץ מצרים וערי בסתא"ן דמשק וארם צובה וערי פרס וגלילות טורקיא"ה וערי המערב קבלו עליהם הוראת מרן ז"ל וכמ"ש מהראנ"ח בתשו' ושאר אחרונים. זולתי בדיני ממונות שנהגו בטורקיא"ה לומר קים לי עכ"ל. ומיהו באלו המקומות שנהגו שלא לומר קים לי בדיני ממונות נגד מרן ז"ל אם הוא דוקא מ"ש בש"ע או גם מ"ש בתשו' עיין רב פעלים ח"ב ח"מ סי' ב' מה שהאריך בזה והביא סברת הפו' שחולקים בזה והעלה דבדבר הכתוב בתשו' יכול לטעון המוחזק לומר קים לי ואין לנו להוציא ממון מידו יעו"ש. ועיין ברכ"י ח"מ סי' כ"ה מה שהאריך בדיני קים לי קחנו משם.

א

חנ) וכתב עו"ש בשם הגדולים דבארץ הצבי נהגו איזה חומרות להחמיר כמור"ם ז"ל אך אין מוחין במי שנוהג כמרן עכ"ל. וכ"כ בברכ"י ח"מ סי' כ"ה או' ו' דאנן בני א"י בתר מרן גרירנא אם לא שהיה לחומרא דראוי לחוש להחמיר ומ"מ אין למחות ח"ו בעושה כפסק מרן עכ"ל וכ"כ ביו"ד סי' שכ"ד בשיו"ב דבכמה דינים מאיסור והתר פשט המנהג להחמיר הגם דמרן מקל יעו"ש. וכ"כ בספרו חיים שאל ח"א סי' ט"ו דהגם דקבלנו הוראות מרן ז"ל באיסור והיתר חוששין על הרוב לכתחלה לדברי מור"ם ז"ל וכ"כ בספרו טוב עין סי' ח"י או' ס"ח יעו"ש. ומיהו עיין בתשו' חק"ל מה"ב ח"מ סי' ד' דף פ' שהביא דברי הגאון מהר"מ סוזין ז"ל שכתב שברוב דיני יו"ד ואה"ע אנחנו מחמירין בא"י נגד פסק מרן ז"ל והביא ג"כ דברי הברכ"י בחו"מ הנז' וכתב לדידי חזי שאין דבריו כ"א לת"ח בביתו דרשאי להחמיר לעצמו אבל דיין הקבוע אינו רשאי להורות אפי' להחמיר נגד דעת מרן ז"ל יעו"ש. אכן משאר דברי החיד"א הנז"ל משמע דבאיסור והיתר יש להחמיר לכתחלה אף להורות וכ"ש אם גם האחרונים מסכימים להחמיר או לאסור אך במקום הפסד או שעת הדחק ודאי דיש להקל כדברי מרן ז"ל. וכ"ז אינו ענין אם כבר נהגו להקל או להחמיר נגד מרן ז"ל דכיון דכבר נהגו הרי קבלו עליהם סברת הפוסק ההוא ואין למחות כמ"ש באו' שאח"ז. וגם כ"ז אינו ענין לאיסור ערוה כמ"ש הגאון מהרי"ט אלגאזי בשו"ת שמחת יו"ט סי' י"א דמ"ד ע"ג וסי' י"ב דמ"ט ע"ג דאף לדידן דפסקינן כמרן ז"ל בענין איסור ערוה בגיטין וקידושין ויבום וחליצה אנו נוהגין בכל א"י לתפוס כל החומרות של כל הפו' יעו"ש. והב"ד בס' התקנות ומנהגים של ירושת"ו בדיני קידושין או' ב'. וכ"כ רב פעלים ח"ב חו"מ סי' ג' דבעיר בגדאד יע"א בתר מרן גרירן ובדיני גיטין וקידושין המנהג ברור למיזל לחומרא אפי' בדבר שפסק מרן ז"ל להקל וכמ"ש הגאון מהריט"א ז"ל על מנהג עה"ק ירושת"ו יעו"ש. וכתב בשו"ת חקי חיים סי' ח' דף י"א ע"א דגם בענין המקואות חשיב איסור ערוה לטהר אשה לבעלה מאיסור כרת יעו"ש. ואכמ"ל.

א

נט) וכתב מרן ז"ל בהקדמתו לב"י וז"ל ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אעפ"י שאנו נכריע בהיפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפ' מקום שנהגו עכ"ל, וכ"כ בב"י סי' רמ"ח בענין אם מותר להפליג בספינה פחות מג' ימים קודם שבת לענין הלכה במקום שנהגו היתר היפך הכרעתו אין מוחין בידם כיון שיש להם על מי שיסמוכו יעו"ש. וכ"כ בב"י יו"ד סי' ל"ו ד"ה נימוק בשרה דלענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם הסכימו לאסור להם שומעין אם לא במקום שנהגו כדברי המתירין עכ"ל וכ"כ בסי' ל"ז ד"ה וכבר כתבתי וכו' יעו"ש. וכ"כ בתשו' מטה יוסף ח"ב יו"ד סי' ב' דף כ"ג ע"א כי יש כמה פרטים דנהגינן דלא כפסק מרן ז"ל וכ"כ בתשו' נחפה בכסף ח"א בביאור תוספי הרא"ם דקנ"ד ע"ג על ענין ביה"ש של שבת שנוהגין בו אפי' בא"י דלא כפסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סי' רס"א יעו"ש. וכ"כ בתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ה או' ב' בענין כמה פרטים שנוהגין בא"י דלא כדברי מרן ז"ל משום דהם מנהגים קדומים יעו"ש. וכ"כ השו"ג בכללים שבראש הספר סי' ט"ו וז"ל לא קבלנו עלינו הוראת מרן ז"ל אלא בדבר שאינו מצוי בקבע ולא נהגו כבר אבל בדבר שהוא מנהג קדמון לאסור או להתיר אעפ"י שנתפשטו אח"כ הוראת מרן ז"ל המנהג לא זז ממקומו עכ"ל וכ"כ שם בסי' יו"ד, וכ"כ הרב נר מצוה ח"ב בכללי הפו' או' שי"ן סי' רנ"ב והב"ד הפתה"ד סי' רל"ב או' יו"ד וסי' רמ"ח או' יו"ד. וכ"כ הרב זכור ליצחק (הררי) סי' ע"ד דקי"ג ראש ע"ג, וכ"כ הרב כפי אהרן ח"א אה"ע סי' י"א דפ"ב ע"ג וע"ד ובח"ב יו"ד סי' י"ז, וכ"כ רב פעלים בתשו' הנז' דבעיר בגדאד יע"א בתר מרן גרירן הן בדיני איסור הן בדיני ממונות חוץ מאותן דברים הידועים לנו שפשט המנהג כדעת רמ"א בהגה או כדעת שאר פו' היפך דעת מרן ז"ל דאז אזלינן בתר המנהג הן להקל הן להחמיר עכ"ל, ואין חילוק בזה בין דיני איסור והיתר ובין דיני ממונות וכמו שהוכיח הרב כפי אהרן שם בח"א מתשו' מהר"מ גלאנטי סי' ן' ומשאר פו' יעו"ש. וכח חוזק המנהג עיין בחו"מ סי' רל"ב סעי' י"ט שכתב דמנהג מבטל הלכה, וכ"כ מור"ם שם בסי' מ"ו סעי' ד' בהגה יעו"ש ובש"כ שם. ומכל מ"ש בענין מנהג הספרדים שקבלו הוראות מרן ז"ל ממנו יתבאר ג"כ למנהג האשכנזים שקבלו הוראות מור"ם ז"ל שאם מרן ז"ל מחמיר ומור"ם ז"ל מיקל לכתחלה יש לחוש לדברי מרן ז"ל, וכן אם כבר נהגו איזה קולא היפך מור"ם ז"ל. כדברי מרן ז"ל או כדברי איזה פוסק אין למחות ויחזיקו במנהג ההוא כנז'.

א

ס) הסכמה קדומה בעה"ק ירושת"ו על כלל ופרט מהספרים הנכנסים שם שלא יצאו חוצה לה כיון שבאו ע"מ להשתקע ולישוב ותיקון לומדי התורה ג"כ. ונראה מנוסחה שראיתי שנתקנה כדי שימצאו בזול ובני עניים ימצאו כלים והכנות לת"ת ולא יתרשלו מחמת חסרונם ויוקרא דילייהו, הלק"ט ח"ב סי' קפ"ז, והב"ד בס' התיקונים ומנהגים של עה"ק ירושת"ו בדיני ס"ת או' ס'. ונראה דהסוחרים המביאים ספרים להסתחר בהם וקונים מהם האורחים ומוליכים עמם לחו"ל וגם יש שקונים מהם ושולחים לחו"ל לא נכנס בסוג זה כיון שמתחלה ע"מ כן באו ועוד כי כל מה שנמכר אצלם יותר מביאים עוד ביותר וכן הספרים הנדפסים בעה"ק ירושת"ו לא נכנסו בסוג זה כיון שמתחלה ע"מ כן מדפיסים אותם לפשטם בכל העולם.

א

סא) שם. וכן מי שדעתו לחזור וכו' הלשון מגומגם מאד דהא כל הסעי' קאי בדעתו לחזור למקומו וכתבו האחרונים דקיצור לשון יש כאן וחסר תיבת כל והכונה דלאו דוקא ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין דה"ה בכל מנהג שבמקום הזה נוהגין כן ובמקום אחר נוהגין באופן אחר. מ"ב או' כ"ב. ועיין לעיל או' מ"ו.

א

סב) שם. והוא שלא יתראה וכו' ואם יש לחוש למחלוקת אם ישנה ממנהגם יניח מנהג אנשי מקומו וינהוג כמנהגם אפי' נהגו להקל. טור. והטעם כתב בהרא"ש כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר. והביאו ב"י. עו"ש או' ד'. וכ"כ הלבוש דאל ישנה אדם ממנהג המקום שהלך לשם ואפי' לקולא מפני המחלוקת וכ"כ הער"ה או' ח'. וכ"כ הר"ז או' י"ד דאם הוא בענין שא"א לו להחמיר אלא א"כ יודע הדבר להמון עם לא יחמיר כלל אלא ינהוג כמותם שגדול השלום כיון שאינו עובר על איסור תורה ולא על ד"ס אלא מנהג בלבד עכ"ד. משמע הא אם יש איסור תורה או ד"ס לא יעבור ולא יחוש למחלוקת וכ"כ הער"ה שם בשם הפר"ח סי' תצ"ו. וכ"כ מ"ב או' כ"ג אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפי' איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא יעבור על ד"ס שהעיבר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים עכ"ד.

א

סג) שם. והוא שלא יתראה וכו' משמע דכללא הוא דכל מידי דאכילה ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכה דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר כמש"ל. וכ"מ במ"מ. מ"א ס"ק י"ב. והיינו לפי פירושו בש"ע דכל הסעי' מיירי בדעתו לחזור ומחלק בין מלאכה לשאר דברים וכן הסכמת רבני האחרונים כמ"ש לעיל או' ס"א ואו' מ"ו יעו"ש.

א

סד) ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני הת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו. מ"א שם. ומ"מ לכתחלה אין לו להקל בפני הת"ח אלא שאם נהגו להקל בצנעה בתוך ביתו ובאמצע בא הת"ח לביתו א"צ להפסיק. ר"ז או' י"א. מ"ב או' כ"ד.

א

סה) וכתב בדרשות מהרי"ל ה' איסור והיתר דמהרי"ל נהג בביתו שלא להניח לאכול מאותן פאנצ"ן שנפל עליהם מחלוקת הגדולים לפי שמתקבצים שם בחירים מאותן גלילות שנוהגין שם איסור חלב בהן יעו"ש. והביאו מ"א שם. והוא חלב הדביק לכרם שתחת הפריסה שנוהגין בו היתר רק בני ריינוס ושאר המקומות נוהגין בו איסור כמ"ש ביו"ד סי' ס"ד סעי' ט' יעו"ש. והטעם שצריך לעשות מנהג שוה משום לא תתגודדו כמ"ש המ"א סי' תצ"ג סק"ג יעו"ש. והיינו דוקא ב"ד אחד בעיר אחד הוי לא תתגודדו אבל שני ב"ד בעיר אחד אלו נוהגין כך ואלו נוהגין כך לא הוי לא תתגודדו כמ"ש מ"א שם מהא דאיתא ביבמות דף י"ד ע"א וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם יעו"ש. וכ"כ הש"כ ביו"ד ססי' רמ"ב בדיני קיצור הנהגת איסור והיתר או' יו"ד. וכ"כ מרן ז"ל בשו"ת אבקת רוכל סי' ל"ב דאפי' אם רבו באותה העיר קהילות שנוהגים כהרא"ש וזולתו מן הפו' אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם בקולות ובחומרות וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הו"ל כשני בתי דינים בעיר אחת וק"ל כרבא ביבמות דף י"ד דהיכא דאיכא שני בתי דינים בעיר אחת אלו נוהגים לאסור ואלו נוהגים להתיר אין כאן משום לא תתגודדו וכל קהל וקהל כעיר בפ"ע שאין בני קהל אחד כופין לבני קהל אחר וכ"כ מהרד"ך בתשו' עכ"ל ודברי מהרד"ך הם בתשו' בבית י"ג וי"ד שכתב כי כן הוא מנהג עיר ואם בישראל שאלוניקי יע"א שהספרדים הם ב"ד בפ"ע והאשכנזים הם ב"ד בפ"ע אלו נוהגין מנהגיהם כבראשונה ואלו נוהגין מנהגיהם כבראשונה וה"ה בכ"מ שימצא כיוצא בזה יעו"ש וכ"כ הרשד"ם בחיו"ד סי' מ' וסי' קנ"ג. וכ"כ בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קל"ב לענין האשכנזים והספרדים שבעיר ביליגראדו דשני בתי דינים בעיר אחת לית בהו משום לא תתגודדו אפי' באיסור דאו' ואין הרוב מעלה ומוריד בענין זה וכו' ומ"ש מ"א בסוף סי' תצ"ג דבדבר שמחלוקתם בדבר איסור כגון שאלו אוכלין חלב של בני ריינוס ואלו אין אוכלין אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה וכו' כוונתו על ב"ד אחד בעיר אחת כמ"ש על דברי רמזים בקיצור פסקי הרא"ש סוף פ"ק דיבמות וכו' אבל בעיר בילוגראדו וכו' אלו ואלו ינהגו כמנהגם יעו"ש. וכ"כ בתשו' גו"ר חיו"ד כלל ג' סי' ט' לענין האשכנזים והספרדים שבעה"ק ירושת"ו דכיון שיש להאשכנזים בית הועד לבדם ואינם מעורבים עם הספרדים הם נידונים כשתי בתי דינים בעיר אחת שכל קהילה עושה כמנהגה ואין בזה משום לא תתגודדו ויש להאשכנזים מן הדין להחזיק בכל מנהגי האשכנזים כאילו היו בתוך איפרכייא שבאשכנז כקוליהון וכחומריהון והאשכנזי היוצא מעירו להתגורר בירושלים כל דיני מקומו שיצא משם נוהג בו אפי' קודם שיגיע לירושלים כיון שעתיד לילך שם ושם יש קהל אשכנזים וב"ד קבוע יעו"ש. וכ"כ עוד בכלל הנז' סי' ה' יעו"ש.

א

סו) מסתברא דכיון דכל קהל וקהל יש לו דין עיר אם בקהל אחד נהגו איסור בדבר אחד אעפ"י ששאר הקהילות מקילין באותו דבר אכסנאי שהולך להתפלל בקביעות באותו קהל יש בזה נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם. וכ"כ הרא"ם בתשו' ח"א סי' י"ג. פר"ח סי' תצ"ו או' ך'.

א

סז) קהל שהיו נוהגין איזה חומרות ונתגרשו מן המקום ההוא ואח"כ נתיישב שם קהל אחר שנוהגים היתר באותם החומרות יעשו כמנהגם ואין חייבים לנהוג כמנהג הראשון דכיון שנתבטלה הקהלה נתבטל מנהגה. ח"י או' ט'. וכ"ז שנחרבה מאין יושב אבל נתגרשו רבים ונשאר מיעוט י"ל אף שאח"כ נתיישבו ממקום שמקילין אסור לשנות מקום שנתיישבו. א"א או' י"ב. וה"ד אם אותו המיעוט שנשאר יש להם שם קהלה ואותם הבאים אין להם שם קהלה וע"כ הם נטפלים לאותם המיעוט אעפ"י שהם הרבים אבל אם הבאים מחדש יש להם שם קהלה אין חייבים לנהוג כמותם ואפי' נשארו רבים. כמ"ש לעיל או' ס"ה יעו"ש.

א

סח) ובדין אכסנאי שנוהג איזה חומרות אם מותר לאכול עם בעה"ב עיין ביו"ד סי' קי"ט סעי' ז' בהגה ובש"כ שם מה שהאריך בזה יעו"ש. ואכמ"ל.

א

סט) [סעיף ה'] אפי' במקום שנהגו לעשות לא יתחיל וכו' זהו דעת הרמב"ם ז"ל בה' יו"ט פ"ח דין י"ט. וכ"ה דעת המ"מ שם. אבל הטור כתב בשם הרא"ש דאפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כל היום אם התחיל מאתמול והיא לצורך המועד יכול לגומרה בע"פ עד חצות והחייטין והספרין והכובסין עושין מלאכה עד חצות אפי' במקום שנהגו שלא לעשות עכ"ד, וכ"ה דעת הראב"ד והר"ן כמ"ש בב"י. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש מקילין וכו' וכ"ה דעת הפר"ח כדברי המקילין יעו"ש. ועיין לקמן או' ע"ז.

א

ע) שם. לא יתחיל וכו' ר"ל אפי' לצורך המועד. כ"ה לדעת הרמב"ם ז"ל כמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל ובהמ"מ שם. וא"כ מ"ש לעיל דבמקום שנהגו לעשות עושין היינו לגמור מלאכה שהתחיל בה מקודם או דמיירי בג' אומניות דמותר להתחיל כמ"ש אח"כ, וכ"כ מ"ב או' כ"ה.

א

עא) שם. במקום שנהגו לעשות וכו' ולדידן הוי כמקום שנהגו שלא לעשות לכן כל אדם יגלח ויטול צפרניו קודם פסח אבל האבלים יגלחו ויטלו צפרניהם ע"פ וכשיבא ע"פ יום ב' והנכרים אינם מגלחים יום א' אז מותר לגלח ע"פ קודם חצות ומי שיוכל להסתפר מיהודי יספר ביום א' מהרי"ו סי' קצ"ג כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל או' ל"ו.

א

עב) שם. החייטין וכו' וטעמא דשרינן הנך ג' אומניות יותר משאר אומניות מפרש בגמ' משום דאשכח בהו קולא בחו"ה דר' יוסי מוסיף אף הרצענין (עושין מנעלים חדשים. רש"י פסחים נ"ה ע"ב) ופסקו כמותו הרוקח סי' רס"ט והכלבו ואין כן דעת הפו' ב"י. ומשמע בגמ' שם לתקן מנעלים ישנים לכ"ע מותר, א"ר או' י"א. שו"ג או' י"ד מ"ב או' ל"א ועיין לעיל או' כ"ד.

א

עג) שם. והספרים וכו' בירושלים עיר קדשנו ת"ו נהגו להסתפר בע"פ ע"י ישראל עד חצות ואחר חצות ע"י גוי ולא חשו לדברי הפר"ח לא במ"ש דירושלים דינה כמקום שנהגו שלא לעשות ולא במ"ש דלהסתפר ע"י גוי הו"ל כאילו הישראל עושה מלאכה דהוי מסייע שיש בו ממש. אמנם הנכון ליזהר שלא להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות דאסיר מדינא וקודם חצות לפי דעת שאר פו' והפר"ח יש להתיר ע"י ישראל אך לפי פסק מרן יש להחמיר בעה"ק ירושת"ו וע"י גוי אין להחמיר. הרב נחפה בכסף בביאור לרא"ם דף קנ"ד ע"ג. מחב"ר או' ג' ועיין לעיל או' י"ג ואו' ל"א ואו' ל"ב ודוק.

א

עד) שם. החייטים והספרים וכו' ודוקא לצורך המועד ביאורי הגר"א. מ"ב או' כ"ו.

א

עה) שם. אבל שאר אומניות וכו' שאין העם צריכין לשאר אומניות צורך הרבה. הרמב"ם ה' יו"ט פ"ח דין י"ט.

א

עו) שם. אם התחיל בהם קודם וכו' והוא שעושה אותם לצורך המועד. גמ' לפי' הרמב"ם. ביאורי הגר"א מ"ב או' כ"ז.

א

עז) שם הגה. ויש מקילין לומר וכו' ולפי דיעה זו מקום שנהגו לעשות מותר להתחיל ולגמור ביום י"ד עד חצות בכל ענין וכ"כ ב"י בשם הר"ן וכ"כ הכלבו, ח"י או' יו"ד. והא"ר או' י"ב כתב דבמקום שנהגו לעשות מותר להתחיל ולגמור לצורך המועד עכ"ל, וכ"מ מדברי הלבוש שכתב אבל במקום שנהגו לעשות מותר לו לגמור מה שהתחיל מאתמול אפי' אינה לצורך המועד עכ"ל. משמע דוקא לגמור אבל להתחיל ולגמור לא. אמנם הר"ז או' ח"י כתב כדברי ח"י דבמקום שנהגו לעשות מותר להתחיל כל המלאכות עד חצות אעפ"י שאין בהן צורך המועד כלל עכ"ל. וכ"כ מ"ב או' כ"ט.

א

עח) שם בהגה. ואם התחיל מבע"י וכו' ר"ל במקום שנהגו שלא לעשות. ביאורי הגר"א. מ"ב שם.

א

עט) שם בהגה. ואם התחיל מבע"י וכו' היינו מקודם הנץ החמה שהוא שעת היתר כמ"ש לעיל או' ל"ד. וכ"כ מ"ב או' ל'.

א

פ) שם בהגה. עושין עד חצות. וכיון שהגיע חצות מחוייב להפסיק אפי' באמצע מלאכה כ"מ מדברי הרא"ש והר"ן. וכ"כ מ"ב או' ל"ב.

א

פא) שם בהגה. עושין עד חצות. ואם אין לו מה יאכל שרי לעשות גם אחר חצות כמ"ש לעיל או' ה' יעו"ש.

א

פב) [סעיף ו'] מושיבין שובכים וכו' כל היום כמ"ש הטור וכן גורפין הזבל כל היום כמ"ש הר"ן ודלא כהתיו"ט וכבר השיגו הרמ"ז יעו"ש. ער"ה או' י"א. וכ"כ הפר"ח בסעי' יו"ד דכל הני בבי דמושיבין שובכין ודגורפין זבל דסעי' ו' וז' וח' וט' הוו אפי' כל היום וכתב שכן דעת המ"מ והטור וב"י וכן עיקר ולאפוקי מסמ"ג שכתב דאפי' הני דוקא עד חצות יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ב דכל הני דשרי שרי כל היום אפי' אחר חצות ואפי' במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי"ד עכ"ל. וכ"כ הר"ז או' י"ט ואו' ך' ואו' כ"א על כל הסעיפים הנז' דמותר כל היום אפי' אחר חצות. וכ"כ מ"ב או' ל"ג.

א

פג) שם דהיינו לתקן מקום שיעמדו התרנגולים וכו' כן פי' המ"מ סוף ה' יו"ט בדברי הרמב"ם אבל רש"י פי' מושיבין שובכין כשנותנין ביצים תחת התרנגולת להתחמם לגדל אפרוחים קרי מושיבין שובכין עכ"ל וכ"כ הר"ן. וכ"כ הטור מושיבין שובכין לתרנגולין פי' להושיבה על הביצים לגדל אפרוחים עכ"ל ונ"מ דלפירש"י והר"ן והטור דמותר לכתחלה להושיב תרנגולת על הביצים ביום י"ד אבל לפי' המ"מ שהוא דברי הש"ע לכתחלה אין להושיב אלא א"כ כבר ישבה וכמ"ש בסעי' שאח"ז וכ"כ המ"מ שם לפי' זה שפי' בדברי הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ה. עו"ש או' ו' מ"א ס"ק י"ד. ח"י או' י"ב. חק יוסף או' ט' וכ"כ הא"ר או' י"ג דדעת הש"ע והט"ז ומ"א כהרמב"ם דאסור להושיב לכתחלה יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"ט. ח"א כלל קכ"ט או' ה' מיהו הלבוש כתב כדברי הטור. וכ"כ בפסח מעובין או' פ"ו ואו' פ"ז. וכ"נ דעת ח"י שם. וכ"פ השו"ג או' ט"ו וכתב לפרש כן בדעת הש"ע יעו"ש. אמנם הא"ר שם כתב דלעת הצורך קצת יש להקל כלבוש ושאר פו' וכ"כ ח"א שם. מ"ב או' ל"ו.

א

פד) וגם לדעת האוסרים להושיב לכתחלה ה"ד אחר חצות או במקום שנהגו שלא לעשות כל היום אבל במקום שנהגו לעשות עד חצות קודם חצות שרי אך לדעת הש"ע צריך להתחיל מבע"י ולהיש מקילין אפי' לא התחיל מבע"י וכ"ז אם הוא לצורך המועד אבל אם אינו לצורך המועד עיין לעיל או' ע"ז דאיכא פלוגתא בזה יעו"ש. אך לפי הנראה שאין זה מלאכה כדי שנאמר בה חילוקי הנז' אלא משום טרחא כמו גורפין הזבל וכדומה וע"כ נראה דבמקום שנהגו לעשות בכל ענין שרי קודם חצות אף לדעת האוסרים,

א

פה) שם. דהיינו לתקן מקום וכו' והיינו תיקון בעלמא אבל לבנות להם לול וכדומה י"ל דאסור דהוי מלאכה גמורה. מש"ז או' ה' וה"ד אחר חצות או במקום שנהגו שלא לעשות אבל במקום שנהגו לעשות מותר אף לבנות קודם חצות אם התחיל בה מבע"י והיא לצורך המועד כנז"ל.

א

פו) [סעיף ז'] תרנגולת שישבה על הביצים וכו' ובצוואות ר' יהודה החסיד או' ס"ז כתב דלא יושיב אדם תרנגולת על ביצים לגדל אפרוחים עכ"ל. וכ"כ לחה"פ ביו"ד סי' קט"ז או' ה' בל"י שם או זבחי צדק שם או' ע"ה.

א

פז) ואמר מהרח"ו זלה"ה שאין טוב לגדל בבית תורים ובני יונה לפי שהבית שיגדלו בה או ימותו בניו ב"מ או לא יהיה לו זרע. נגיד ומצוה ריש ח"ב. שמירת הנפש או' רל"ו. זב"צ שם או' קמ"ד.

א

חפ) שם. ג' ימים או יותר וכו' דבשלושה ימים נפסלים מאכילה לגמרי ואיכא הפ"מ אם לא יושיב אחרת תחתיה אבל קודם לכן שעדיין ראויין קצת למי שדעתו יפה ואינו אסטניס לא מקלינן להושיב עליהן תרנגולת. פסחים כ"ה ע"ב ופירש"י שם. מ"ב או' ל"ד.

א

טפ) שם. ומתה מושיבין אחרת וכו' וכ"ש אם ברחה שמחזירין אותה למקומה דהא אפי' בחו"ה שרי כמ"ש לקמן סס' תקל"ו יעו"ש.

א

צ) [סעיף ח'] גורפין זבל וכו' ומשליכין אותו לחוץ. רש"י שם. ח"י או' י"ג. א"ר או' ט"ו. ר"ז או' ך' ח"א כלל קכ"ט או' ה'.

א

צא) שם. גורפין זבל וכו' שלא יצערה. לבוש. וכתב הב"ח דדוקא עומדת בחצר שמזיק לבני חצר התירו לגרוף ולהשליך לחוץ אבל אם עומדת ברפת אין גורפין מתחת רגלי הבהמה אלא מסלקין לצדדין יעו"ש. מיהו המאמ"ר או' ה' השיג עליו וכתב דמיירי בעומדת ברפת ויש שם הרבה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח אלא שכתב דברפת אין לחלק בין רב למעט מפני שניוולו קשה יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם דאפי' הרפת גדולה והזבל מעט ויכול לסלק לצדדין בתוך הרפת אעפ"י כן רשאי להוציאה חוץ לרפת מפני שהרפת ניוולה קשה אפי' אין שם אלא מעט זבל עכ"ל.

א

צב) [סעיף ט'] ואם נתרבה בחצר וכו' עד שנעשה חצר כרפת כמ"ש לקמן סי' תקל"ה סעי' ג' גבי חו"ה יעו"ש. כ"כ הב"ח. וכ"מ בב"י. וכ"כ הפר"ח. א"ר או' ט"ז. מאמ"ר שם. נה"ש או' ז' ר"ז שם. ומ"ש ח"י או' י"ד די"ד קיל מחו"ה ואפי' נתרבה קצת מוציאין עיין מה שהשיג עליו המאמ"ר שם וכתב עליו דדבריו אין מחוורין יעו"ש:

א

צג) [סעיף יוד'] מוליכין ומביאין כלים וכו' שאין זה מלאכה מרובה כ"כ שיאסרוהו. לבוש.

א

צד) שם הגה. ונהגו שלא להקיז וכו' וטעמא משום דבערב שביעות הוא יום סכנה משים שבו יצא זיקא לעולם ששמו טבוח ואי לא קבלו ישראל את התורה הוה טבח להו לדמייהו ולבשרייהו וגזרו חז"ל בכל עיו"ט שלא להקיז דם משום ערב שבועות כדאיתא בשבת קכ"ט ע"ב. לבוש לקמן ססי' תצ"ג. מ"א סי' זה ס"ק ט"ו.

א

צה) שרעפפי"ן (בל"א קעפ"ף) מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבא מפני שהוא יום דין. מט"מ סי' תתקס"ה. מ"א שם. ונ"ל דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר דחמירא סכנתא משא"כ בשאר ערב יו"ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות. ח"י או' ט"ו. א"א או' ט"ו וכ"כ הר"ז או' כ"ג. ח"א כלל ע"ט או' ב' מ"ב או' ל"ח.

א

צו) ובלילה שלפני יו"ט נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא. מ"א שם. ח"י או' ט"ז. ר"ז או' כ"ב. ח"א שם. מ"ב שם.

א

צז) ומשמע בכלבו דבערב יו"ט אחרון של פסח אין חשש. ט"ז סק"ז. וכ"כ במט"מ שם. מ"א שם. ח"י שם. ר"ז שם. ח"א שם. מ"ב שם. ומיהו בערב יו"ט אחרון של סוכות אסור דהוי רגל בפ"ע. מש"ז או' ז' ובע"ש מותר להקיז. א"א שם. ועיין לקמן או' צ"ט.

א

צח) ואם חל שבועות ביום א' וביום ב' עיין מהר"י מברונא סי' קי"ח שכתב שהעיד לפניו מה"ר אייז"ק לוי על מהרי"ו שפעם אחת חל שבועות ביום א' וביום ב' ובע"ש נכנסו למרחץ ומיחה בבחורים מלהקיז משם מהרי"ל דס"ל דחשיב כערב יו"ט ולא אשגחו ביה והקיזו ונסתכנו ואמר תיתי להו דעברו אדמור מהרי"ל ז"ל עכ"ל והב"ד היפ"ל ח"ב או' ד' וכתב דאם חל פסח ביום א' דיכול להקיז בע"ש שהוא ע"ש הגדול יעו"ש.

א

צט) שם הגה. ונהגו שלא להקיז וכו' ומיהו כיון דהורגלו רבים שומר פתאים ה' מידי דהוי אע"ש אע"ג דקאי מאדים בזווי כדאיתא בסוף פ' מפנין (שבת קכ"ט ע"ב) מהר"ר פרץ בהגה בתשב"ץ סי' רס"ו. מט"מ שם. וכ"כ הפר"ח. אמנם מדברי הפו' הנז' משמע דאין להקל וכ"כ הר"ז שם דאין לשנות. ועיין באו' שאח"ז.

א

ק) מעשה בחולה בערב שבועות שאמרו הרופאים להקיז לו דם בערב שבועות משום סכנת החולי והוריתי להתיר משום שראיתי בכלבו ובתשב"ץ דהאידנא כיון שהורגלו בו רבים שומר פתאום ה' ואף די"ל דמיירי שם בהושענא רבא ושאר עיו"ט מ"מ כיון דגזירה זו דשאר עיו"ט נמי בש"ס סוף פ' מפנין א"כ ה"ה בערב שבועות ואף דודאי אין להקל מ"מ בזה שיש ודאי סכנה אם לא יקיז אין ספק מוציא מידי ודאי. ועוד דבאגודה שם כתב דבימיהם היו מקיזים רוב דם אבל עתם אין מקיזין כ"כ. א"נ י"ל מדינא מותר לדידן אף בערב שבועות דהש"ס דוקא הקזה שלהם אמרו ואף שכתב שם שנזהרין מלהקיז ערב שבועות היינו נמי כשאין סכנה חש להחמיר אבל בסכנה רל להתיר. א"ר ססי' תצ"ג. וכ"כ א"א בסי' זה או' ט"ו דחולה שיש בו סכנה ואומרים רופאים מומחים שצריך להקיז דם שרי. וכ"כ ח"א כלל ע"ט או' ב' מ"ב או' ל"ח. וספק פיקוח נפש נמי שרי. א"א שם. אבל בלא"ה לא. ח"א שם. מ"ב שם.

א

קא) אחר חצות ילך למרחץ ויטבול עצמו לכבוד הרגל. של"ה דף קמ"א ע"ב. יכ"כ בשער הכוו' דף ע"ח ע"א וז"ל כוונת הטבילה בערב יו"ט כמו בע"ש כי כך אז"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל (ר"ה ט"ז ע"ב) והנה המקוה היא אי' הנקראת מ' סתומה ולכן שיעורו הוא מ' סאה שלמים. גם המקוה הוא בגי' קנ"א כמנין אהי"ה דההין. ואמנם שינו את לשונם באמרם ברגל ולא ביו"ט לרמוז כי צריך לטבול פ"א להפשיט מעל נפשו בגדי הקלי' החול ויטביל טבילה שנייה ויכוין להמשיך עליו קדושת הרגל שהוא סוד שם הוי"ה במילוי יודי"ן העולה בגי' ע"ב ושם אהיה במילוי יודי"ן העולה בגי' קס"א ושניהם בגי' רג"ל עכ"ל. וכ"כ בפע"ח שער ך' סוף פ"ג. מו"ב או' ר"ד. וטוב לרחוץ ג"כ פניו ידיו ורגליו כמו בע"ש וכשירחוץ פניו במימי החסד יכוין לדחות משם הקלי' ולהמשיך ש"ע נהורין אל בחי' פנים העליונים שהם אל"פ למ"ד אל"ף למ"ד גי' ש"ע. ואח"כ ירחוץ ידיו ויכוין לדחות משם הקלי' ולהמתיק ה' גבורות מנצפ"ך שבוד ימין ויד שמאל. ואח"כ ירחוץ רגליו ויכוין לדחות משם הקלי' ואח"כ יטבול טבילה א' ויכוין שהוא טובל לטהר מטומאתו במקו"ה טהרה העולה קנ"א כמנין אהי"ה דמילוי ההי"ן. ואח"כ יטבול טבילה ב' לתיקון הכעס שהוא בגי' מקוה ע"ה ושם אהי"ה דמילוי ההי"ן. ואח"כ טבילה ג' לתקן מה שפגם בשם ע"ב. ואח"כ טבילה ד' לתקן מה שפגם בשם ס"ג. ואח"כ טבילה ה' לתקן מה שפגם בשם מ"ה. ואח"כ ו' לתקן מה שפגם בשם ב"ן וכמ"ש לעיל סי' ר"ס או' א' ואו' ה' בענין טבילות שבת יעו"ש ואח"כ יטביל טבילה ז' להפשיט מעל נפשו בגדי הקלי' של חול ואח"כ טבילה ח' להמשיך עליו קדושת הרגל שהוא משם ע"ב וקס"א העולים בגי' רגל כנז' ומה שצריך ללמוד בע"פ אחר חצות כבר כתבנו לעיל בסי' תנ"ח או' יו"ד קחנו משם.

א

מחצות ולמעלה. שהוא זמן שחיטת הפסח עסי' תנ"ח מ"ש ואף על גב דהשתא ליכא פסח מ"מ הוי דבר שבמנין שהי' אסור בכל מקומות וצריך מנין אחר להתירו משא"כ בגילוי שמתחלה לא נאסר בכל המקומות רק במקומות שיש נחשים וכן כל כיוצא בזה (הרא"ם ה' חמץ) עמ"ש סי' ט' ס"ה:

ב

משמתין אותו. וגם אינו רואה מאותה מלאכה סי' ברכה עסי' רנ"א ס"א:

ג

מלאכה גמורה. וכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ כ"מ בגמ' ובפוסקים:

ד

מקום שנהגו כו'. הרא"ם בסמ"ג ק' ממ"נ אי בטועין בו שסבורין שהוא אסור הא קיי"ל דמותר להקל להם ואי ביודעין שמותר ונוהגין בו איסור אפי' בשאר ימות השנ' נמי אסור דהוי כמו נדר וכמ"ש בי"ד סי' רי"ד וצ"ל דמיירי ביודעים שמותר ונ"מ לאותן שבאין לשם ממקומות אחרים צריכים לנהוג חומרי מקום שהלך לשם עכ"ל ול"נ דמנהג שנהגו מחמת גדר כגון הכא בניהם אין רשאין לשנות מנהג' אבל אם נהגו בשאר ימות השנ' שלא לעשות מלאכ' רשאי' בניהם לעשות מנהגם ועיין פ"ד דפסחי' ובתוס' דף נ"א ע"א:

ה

אין עושין. ובליל' מותר עד הנץ החמה (גמ' וע' תוס' דף ב'):

ו

ולדידן כו'. כ' הלבוש אפשר שבמקומו היו נוהגין כן אבל בשאר מקומות שעברתי ראיתי שעושין מלאכ' גמורה:

ז

מפני המחלוקת. דמלאכ' א"א לעשו' בצנע' כמו שאר דברים דשרי כשדעתו לחזור (תו' ור"ן):

ח

עושה הוא במדבר. כשדעתו לחזור (מ"מ) ואם הוא עדיין חוץ לתחום העיר אפי' אין דעתו לחזור שרי (הר"ן):

ט

שיצא משם. כשדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נוהג אפי' כקולי מקום שהלך לשם כדאי' פ"ק דחולין וכ"כ הר"ן וכ"ה בססי' רי"ד בי"ד ודברי הש"ך שם צ"ע:

י

וחומרי מקו' שהלך לשם. אף על פי שדעתו לחזור מפני המחלוקת:

יא

ואעפ"כ לא יתראה כו'. פי' כשנוהג חומרי מקום שיצא משם לא יתראה כו':

יב

והוא שלא יתראה כו'. משמע דכללא הוא לכל מידי דאכיל' ושאר דברים מותרין בצנעה חוץ ממלאכ' דא"א לעשות בצנעה לכן לא שרי אלא במדבר כמש"ל וכ"מ במ"מ ומשמע בר"ן דאם באו ומצאוהו אוכל צריך לכסות בפניהם המאכל אבל בפני ת"ח שיודעים שזה תלוי במנהג א"צ לכסותו עמ"ש סוף סי' תצ"ו ובי"ד ס"ס פ"ג ובתשו' הרשב"א סי' של"ז ובתשו' ר"ל חביב: כתוב במהרי"ל הבחורי' האוכלים במגנצ"א מבדיקות הקולות שמקילין שם אין לחוש דכ' במרדכי דאין אנו בקיאים בחומרי מקום שיצא משם ושהלך לשם ושוב אמר דאיתא בתוספות פ"ק דפסחים דף י"ד בירושלים סברא הוא לנהוג שם איסור מלאכה בע"פ כיון שמתקבצים שם אף ממקומות שנהגו שם איסור, ומכאן נהג שלא פאנצ"ן של בני ריינו"ס בביתו משום שמתקבצין שם בחורים ממקומות אחרים, וצ"ע מ"ש מבדיקות דלעיל ושמא משום דאיסור חלב דאוריי' וכרת החמיר עכ"ל ול"נ דבשלמא בדיקה מיקרי צינעה דמנא ידעי הבחורים מה אירע בבדיקת הבהמה רק הבודק יודע אבל הפאנצי"ן ניכרים ונראים שנוהגין בהם איסור במקומות אחרי' ע"כ אין אנו רשאין להתירן בפניהם דומיא דירושלים שהיו נוהגין איסור מלאכה שהוא מילי דפרהסיא: ומ"ש להתיר לבחורים לאכול מבדיקות כו' משמע דס"ל דבחורים מקרי דעתם לחזור אף על פי שדעתם ללמוד שם ב' וג' שנים, ומ"מ צ"ע למה כ' דאין אנו בקיאין וכו' ועוד דאם אין אנו בקיאין יש לנו להחמיר, ואפשר דקאמר שאין למחו' בידם משום שאין אנו בקיאין ומספק אין למחו' וצ"ע גדול בזה דהרב' חילוקים יש בין מדינ' למדינ' בענין הבדיקות וא"כ היה צריך לנהוג חומרי מקום שיצא משם וכ"מ בי"ד סי' ס"ד ס"ט וסי"ד: ובמרדכי ריש יבמו' כתוב בני מגנצ"א כשבאין לגרמיז"א צריכין בני גרמיז"א להודיע במקצ' דברים שנוהגין בהם קולות ואז כשמודיעין להם אם דעת' נוטה אחריה' מותר לנהוג באותן קולות אף על פי שאסורי' במקומן כדאמרי' פ' כירה ר' אבא במקומו של ריב"ל היה מטלטל שרג' וכ' מהרמ"ט ובמרדכי אחר מסיק וז"ל וצ"ע בפ' מקום שנהגו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ועוד דהא ר' אבא ס"ל להתירה כר"ש ובמקומות של ר"י היה מחמיר עכ"ל ול"נ דלק"מ דמרדכי נמי ה"ק אם נרא' לו ע"פ הדין שהו' מותר מותר לאכול אך קושיא הראשונ' במקומו' עומדת ואפשר שמפני זה כ' מהרי"ל שאין אנו בקיאין:

יג

והספרים. אפי' ע"י עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות (מט"מ) ונ"ל הטעם משום שמטה ראשו ומסייע קצת (עס"א) וב"ח כ' בשם רש"ל להתיר ע"י עכו"ם וע"י ישראל אפי' בחנ' אסור ובלבוש בי"ד סי' שצ"ט משמע דנהגו איסור אפי' ע"י עכו"ם ופשוט דישראל אסור לספר לעכו"ם וכ' מהרי"ל ומהרי"ו דאסור ליטול הצפרני' עסי' תקל"ב:

יד

שלא יפסידו הבצים. משמע דלהושיב בתחלה אסור עבב"י:

טו

שלא להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפק זיקא דשמיה טבוח ואי לאו דקבילו ישראל אוריית' הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות, שרעפפי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום דין ובעי"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע (מט"מ) ובלילה שלפני יום טוב נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא:

א

(א) מחצות ולמעלה – הטעם מפני שהוא זמן שחיטת הפסח שכ"א מישראל חייב בו ויום שמביאין קרבן הוא כיו"ט ולכן אסור מד"ס במלאכה ואפילו בזה"ז דליכא קרבן עדיין האיסור במקומו עומד:

ב

(ב) משמתין אותו – וגם אינו רואה סימן ברכה מאותה מלאכה:

ג

(ג) בחנם אסור – אם הוא מלאכה גמורה וכדלקמיה בס"ב:

ד

(ד) אפילו ע"י א"י – כמו בחול המועד:

ה

(ה) ויש מי שמתיר – אפילו הוא עושה בביתו של ישראל דס"ל דלא החמירו בזה באמירה לעכו"ם כמו בחול המועד ויו"ט. ולענין להסתפר ע"י עכו"ם אחר חצות הסכימו הרבה אחרונים להקל אף שמטה ראשו לצד המספר ומסייע קצת אבל ע"י ישראל אסור אפילו בחנם משום דהיא מלאכה גמורה. ונטילת צפרנים אם שכח ליטול אותן קודם חצות יש להקל אפילו ע"י עצמו או ע"י אחר בחנם:

ו

(ו) מלאכה להשתכר – ובזה אפילו אינו מלאכה גמורה אסור ואפילו אם הוא לצורך יו"ט. כתבו האחרונים דפועל שאין לו מה יאכל מותר לעשות מלאכה להשתכר:

ז

(ז) והוא מלאכה גמורה – ובזה אסור אפילו לצורך יו"ט. וכיבוס כליו הוא בכלל מלאכה גמורה ואסור. ולכובסת עכו"ם מותר בכל גווני ליתן אחר חצות. כתבו האחרונים דכל מה שמותר לעשות בחוש"מ כגון דבר האבד או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ויש בו צורך המועד וכיו"ב משאר דברים המותרים בחולו של מועד כ"ש שמותרים בע"פ אחר חצות וכן כל אותן שהתירו לספר ולכבס בחולו של מועד כגון הבא ממדינת הים והיוצא מבית האסורין מותרין ג"כ בע"פ אחר חצות:

ח

(ח) מתקן הוא כליו ליו"ט – ר"ל כלי ישן שנתקלקל קצת או בגדיו שנקרעו קצת רשאי לתקן ולתופרם לצורך יו"ט וה"ה שמותר כ"ז לצורך חבירו אם הוא בחנם וכתבו האחרונים דאפילו מעשה אומן מותר בזה:

ט

(ט) לעצמו דרך לימודו – דכיון שדרך לימודו ולעצמו הוא כותב אינה נראית כמלאכה גמורה שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה והוי כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד. ולאחרים אפילו בחנם אסור בזה:

י

(י) מקום שנהגו וכו' עושים – ואפילו בשכר ובס"ה יבואר סעיף זה עי"ש במחבר ורמ"א:

יא

(יא) שלא לעשות – היינו מנץ החמה ולמעלה [וכל הלילה מותר] ואפילו בניהם אחריהם עד סוף כל הדורות אין רשאין לעשות משום אל תטוש תורת אמך ואפילו התרה אין מועיל בזה [אחרונים]:

יב

(יב) ולדידן וכו' – עיין בלבוש ובשארי אחרונים שאין זה מוסכם כי יש הרבה מקומות שנוהגין לעשות עד חצות וע"כ תלוי כ"א לפי מנהג מקומו:

יג

(יג) ודוקא מלאכות גמורות וכו' – כנ"ל בס"ב בהג"ה בלאחר חצות:

יד

(יד) ההולך וכו' – כללו של סעיף זה לפי דעת מ"א וכמה מפרשים שהחליטו כמותו להלכה הוא כן. כשאדם הולך מעירו לעיר אחרת ובעירו נהגו להקל באיזה דבר ובעיר שבא בה מחמירים בזה אם אין דעתו להשתקע בעיר הזאת בתמידות אינו חל עליו חומרי מקום זה מעיקר הדין ויכול לנהוג להקל כמנהג מקומו בצנעא בתוך ביתו אבל בפרהסיא אין לו להקל מפני המחלוקת. וכ"ז בדברים שאפשר לעשותן בצנעא ולא יתודע לאנשי המקום אכן בדברים שא"א לעשותן כ"כ בצנעא כמו מלאכה אין לו לעשות אף בצנעא בתוך העיר אלא יצא לשדה חוץ לתחום העיר ושם יוכל להקל כמנהג מקומו. ובדעתו להשתקע חל עליו מנהג המקום תיכף כשבא לתחום העיר ואפילו אם ירצה אח"כ לצאת חוץ לתחומה של עיר ולהקל כמנהגו אינו רשאי שכבר חל עליו מנהג מקום זה כיון שבא לכאן לקבוע מקומו. וכן ה"ה אם מנהג מקומו להחמיר והלך למקום שמקילין תלוי ג"כ בזה דאם דעתו להשתקע שם נפקע ממנו חומרת מקום שיצא משם משבא למקום החדש ומותר לו להקל כמנהג אותו המקום ואם אין דעתו להשתקע במקום זה עדיין לא נפקע ממנו חומרי המקום שיצא משם ואסור לו להקל באותו דבר כמנהג המקום הזה ומ"מ אין לו להתראות בפני אנשי אותו מקום שיכירו בו שאינו נוהג כמוהם מפני מחלוקת אלא יחמיר בצנעא ועתה נבאר בפרטיות:

טו

(טו) לא יעשה וכו' – ומיירי כשדעתו לחזור למקומו דאי אין דעתו לחזור אפילו במדבר אסור:

טז

(טז) בישוב – של ישראל וכל שבא לתוך תחומו של אותו המקום מקרי בא בישוב:

יז

(יז) מפני המחלוקת – ואפילו בצנעא דמלאכה א"א לעשות כ"כ בצנעא שלא יתוודע:

יח

(יח) במדבר – ר"ל בשדה העיר חוץ לתחום שאין אנשי הישוב מצויין שם כיון שדעתו לחזור למקום הראשון שמקילין שם:

יט

(יט) לא יעשה – זה מיירי גם כן בדעתו לחזור למקומו וע"כ לא נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם אבל בדעתו להשתקע כאן לעולם אין צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם ויכול להתנהג כקולי המקום שיושב ביניהם עכשיו וכמו שמוכח מדברי המחבר לקמן סימן תקע"ד:

כ

(כ) וחומרי מקום שהלך לשם – ואע"פ שדעתו לחזור מפני המחלוקת וכנ"ל בריש הסעיף:

כא

(כא) ואעפ"כ לא יתראה וכו' – קאי אהיכי דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם לא יתראה וכו' וכל זמן שלא יראה היכר לפניהם שהוא בטל מחמת איסור לא יהיה שום מחלוקת דמימר אמרי מלאכה הוא דלית ליה [גמרא]:

כב

(כב) וכן וכו' – הלשון מגומגם מאוד דהא כל הסעיף קאי בדעתו לחזור למקומו וכמו שכתבנו וכתבו האחרונים דקיצור לשון יש כאן וחסר תיבת כל והכונה דלאו דוקא ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין דה"ה בכל מנהג שבמקום זה נוהגין כן ובמקום אחר נוהגין באופן אחר:

כג

(כג) והוא שלא יתראה וכו' – כולל בזה שני גווני א) היכי דמנהג מקומו להקל ומיקל צריך ליזהר עכ"פ שלא יתראה בפני אנשי המקום ד"ז וכנ"ל בריש הסעיף אלא דבזה לא הצריך לצאת במדבר כמו ברישא לענין מקום שעושין מלאכה דשאני מלאכה דא"א שלא יתודע לאנשי המקום כשיעשה בעיר משא"כ בשארי מנהגים לא יתודע כשיעשה בצנעא וע"כ לא החמיר עליו רק שלא יתראה בפני וכו' ר"ל שלא יעשה בפרהסיא. ב) היכי דמנהג מקומו להחמיר ומחמיר צריך ליזהר ג"כ שלא יראה בפניהם שהוא מחמיר וכנ"ל לענין מלאכה. אמנם היכי שא"א לו שלא ירגישו בו שהוא משנה ממנהגם יש לו לנהוג לקולא כמותם אפילו בשדעתו לחזור למקומו שמחמירים מפני המחלוקת. ודוקא אם הדבר הזה אינו אסור מעיקר הדין אלא שנהגו לאיסור אבל דבר שהוא אסור מצד הדין אפילו איסור דרבנן ח"ו לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת ומוטב לסבול ע"ע קטטות ולא לעבור על ד"ס שהעובר על ד"ס חייב מיתה בידי שמים:

כד

(כד) מפני המחלוקת – כתבו הפוסקים דאם מנהג אנשי מקומו להקל ועשה כמנהגו בצנעא ומצאוהו אנשי המקום שהוא בו עכשיו צריך להפסיק ממנהגו שלא יכירו בו מפני המחלוקת אבל אם מצאו ת"ח אין צריך להפסיק דת"ח יודע שזה תלוי במנהג ואין כאן מחלוקת ומ"מ לכתחלה לא יעשה כמנהגו אפילו בפני ת"ח:

כה

(כה) לא יתחיל וכו' – ר"ל אפילו אם ירצה לעשותם לצורך המועד והא דהוזכר לעיל דבמקום שנהגו לעשות עושין היינו לגמור מלאכות שהתחיל בהן מקודם או דמיירי בג' אומניות וכדמסיים:

כו

(כו) ואלו הן החייטים וכו' – ר"ל אם הן לצורך יו"ט ולא הקילו אלא באלו מפני שהעם צריכים להם הרבה:

כז

(כז) קודם וכו' – והוא שעושה אותן לצורך המועד:

כח

(כח) אפילו במקום וכו' – פי' מפני שהן צורך גדול למועד:

כט

(כט) ואם התחיל וכו' – ר"ל ובשאר אומנות להתחיל אסור בכל גווני כיון שהוא מקום שנהגו שלא לעשות אלא דאם התחיל קודם יום י"ד מותר לגמור אם הוא לצורך המועד וכ"ז במקום שנהגו שלא לעשות אבל במקום שנהגו לעשות מותר בין להתחיל בכל המלאכות בין לגמור לצורך המועד ושלא לצורך המועד:

ל

(ל) מבעוד יום – היינו קודם הנץ של יום י"ד:

לא

(לא) בשאר אומנות – ורצענין הוא בכלל שאר אומנות לרוב הפוסקים וכ"ז לעשות מנעלים חדשים אבל לתקן המקורעים ליו"ט לכו"ע שרי להתחיל ולתקן עד חצות [אחרונים]:

לב

(לב) עושין עד חצות – ומכיון שהגיע חצות מחוייב להפסיק באמצע מלאכה:

לג

(לג) מושיבין שובכין וכו' – ואפילו במקום שנהגו שלא לעשות מותר להתחיל ולעשות כל אלו המלאכות [המוזכרות עד סוף הסימן] כל היום [אחרונים]:

לד

(לד) שלשה ימים וכו' – דבשלשה ימים נפסלין מאכילה לגמרי ואיכא פסידא רבה אם לא יושיב אחרת תחתיה אבל קודם לכן שעדיין ראויין קצת למי שדעתו יפה ואינו איסטניס לא מקילינן להושיב עליהם תרנגולת:

לה

(לה) ומתה – וכ"ש אם ברחה שמחזירין אותה למקומה:

לו

(לו) שלא יפסידו הביצים – מוכח מזה דלהושיב לכתחלה תרנגולת על ביצים בע"פ אסור אחר חצות. אכן כמה פוסקין מקילין בזה ויש להקל לעת הצורך קצת ולדעה זו אם מתה מושיבין אחרת תחתיה אפילו אם הראשונה לא ישבה עליהן ג' ימים:

לז

(לז) מתחת רגלי בהמה – ומשליכין אותו לחוץ לאשפה ועיין בב"ח דדעתו דדוקא כשעומדת הבהמה בחצר אבל כשעומדת ברפת אין מותר רק לסלק לצדדין:

לח

(לח) שלא להקיז – דבערב שבועות יצא שד דשמו טבוח ואלו לא קיבלו ישראל את התורה הוי טבח להי לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עיו"ט משום ערב שבועות ושרעפי"ן שקורין באנקע"ס או קעפ זעצי"ן יש מתירין מלבד הו"ר שהוא יום הדין ועכ"פ בערב שבועות יש להחמיר ובלילה שלפני עיו"ט מותר להקיז דם חוץ מליל הו"ר. ועיו"ט אחרון של פסח הכל מותר דאינו רגל בפ"ע. וכ"ז כשרוצה להקיז לבריאות אבל משום סכנה כבר דשו בו רבים ושומר פתאים ה' ואפילו בערב שבועות התיר בא"ר כשצוו הרופאים בחולי שיש בו סכנה אבל בלא"ה לא:

א

מנ"א סקז (תוס' ור"ן) ע' בס' תוספת שבת סי' רמד ס"ג:

א

עכו"ם. עבה"ט וע' שבות יעקב ח"א שכתב שאף שהא"ז מתיר לא מלאני לבי להקל למעשה נגד מהרי"ו ומהרי"ל ואפילו ברגיל (בכל ע"ש ע"ש כו') וע"ל סי' ר"ס לענין נטילת צפרנים בע"ש בחוה"מ שכתבתי שם תשוב' נ"ש והובא גם כן בקצרה לקמן בבה"ט סי' תקל"ב ובש"י סי' הנ"ל השיג עליו וכתב דאין דומה לטבילה דליכא מצוה כולי האי בע"ש וגם חציצה לענין נט"י ליכא דאין מקפידין כ"כ בצואה קצת שבין הצפרנים משבת לשבת ובלא"ה יש מקילין לענין נט"י כו' וכ"ש במקום שאפשר ליטלם ע"י עכו"ם ואם א"א מ"מ אפשר ליטול בידיו או בשיניו דכה"ג אף בחה"מ נראה דשרי מ"מ בטבילת מצוה אין לעשות כן וע' סי' תקל"ב עכ"ל ונראה דלענין צואה תחת הצפרנים מחמת קפידה לנט"י יכול לנקר הצואה משם בלא נטילת הצפרנים:

א

משמתין אותו. בטור מביא הגמ' אינו רואה סי' ברכה לעולם ופי' רש"ל והמזרחי דהיינו באותו דבר דוקא ופי' לעולם היינו אף אם יש לו איזה ריוח מזו יהיה לו כנגדו הפסד ממקום אחר:

ב

וכ"ה המנהג. ז"ל רש"ל ומנהג הוא להסתפר אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא ע"י ישראל וכן קבלתי עכ"ל. וכ' במהרי"ל אפי' ליטול צפרנים אסור בע"פ אחר חצות וטעם איסור מלאכ' בע"פ משום דכל יחיד שמביא קרבן הוי אותו יום לו לי"ט ואסור במלאכ' ובע"פ אחר חצות חייבי' בשחיטת פסח ואף שאין לנו קרבן פסח האיסו' במקומו עומד:

ג

ולדידן מקום שנהגו כו'. כתב בלבוש ובמקומות הרבה ראיתי נהגו לעשות אפי' מלאכה גמורה:

ד

החייטין כו'. אלו הג' קילי משום דאשכחן בהו קולא בחול המועד:

ה

דהיינו לתקן מקום כו'. ולפ"ז אין מושיבין אות' על בצים לגדל אפרוחי' בי"ד כל היום אא"כ בענין הנזכר בסעיף שאח"ז אבל לרש"י אפי' לזה מותר בי"ד:

ו

ואם נתרבה כו'. כ' ב"י ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה ותימא עליו דבסוף ה' י"ט לענין יום י"ד לא זכרו אבל בפ"ח מי"ט לענין ח"ה זכרו גם רבא בגמרא זכרו לענין ח"ה:

ז

שלא להקיז כו'. גזירה משום ערב שבועות ששם יש סכנה משום זיקא ששמו טבוח ומשמע בכל בו דבעי"ט אחרון של פסח אין חשש והך שלא להקיז ה"ה מה שקורין קע"פ שטעלין כ"כ מהרי"ו: א"א מזמור לתודה בע"פ והטעם שתודה זמנה יום ולילה עד חצות ובזה א"א לפי שיש בלחמי תודה חמץ ולא יהיה נאכל בשיעורו והוי מביא קדשי' לבית הפסול וכ"ש בת"ה שאין לאומרו והקשה בלבוש א"כ משנה דהתודה ואיל נזיר נמי לא לימא. ול"ק דמשנ' אינו אלא לזכרון בעלמא משא"כ במזמור לתודה שהיא במקום הקרבת תודה:

א

מחצות ולמעלה. הטעם הוא בירושלמי כיון שהוא זמן הקרבת קרבן וכשיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה (משא"כ התמיד שהוא קרבן צבור וק"ל דלא כע"ץ) ואף בזמן הזה דליכא קרבן עדיין האיסור במקומו עומד כמבואר הטעם בהרא"ש ור"ן פרק כל שעה והטעם זה תפסו כל הפוסקים אכן רש"י כ' טעם אחר בר"פ מקום שנהגו שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה דמצוה לטרוח מבע"י עכ"ל: (ומה שמקשה המ"מ על פרש"י לק"מ כמ"ש בנ"ץ ולח"מ ותי"ט) ונפקא מיניה בין הטעמים נ"ל דלדעת רש"י אם חל ע"פ בשבת אם כן אסור לעשות מלאכה בע"ש מחצות ואילך כיון דאז הוא זמן הביעור ותיקון המצה משא"כ לדעת שאר פוסקים דהטעם משום הקרבן א"כ כיון שקרבן פסח דוחה שבת מותר לעשות מלאכה בע"ש עד מנחה כדלעיל סי' רנ"א וכ"כ מהרי"ל בהלכות שבת הגדול וז"ל ע"פ שחל בשבת מי שרוצה להחמיר שלא לעשות בע"ש יחמיר משום לא פלוג אבל אין איסור כיון דאיסור משום קרבן והן קריבין בשבת לא שייך לגזור עכ"ל ובאמת נלע"ד דאין כאן מחלוקת כלל בטעם דרש"י והירושלמי כמשמעות מקצת הפוסקים דודאי גם מרש"י לא נעלם הירושלמי אלא דרש"י פירש להדיא טעמו אמקום שנהגו איסור כל היום פירש"י טעם זה אבל הא דבחצות אסור לכ"ע ומשמתין אותו הוא ע"כ מטעם הירושלמי ע"כ משמתין אותו העושה מלאכה וק"ל:

ב

משמתין אותו. הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט כתב ואצ"ל שמכין אותו מכות מרדות וכת' המ"מ הטעם דשמת' חמיר מנגידה כמבואר בפ"א וכ"כ תוספות בכתובות דף כ"ה ד"ה רב הונא ובפרש"י בקדושין דף ע' ע"ב וע' בא"ה סי' כ"ו וקי"ט וקל"ד וע' בבאר שבע ובתשובת שער אפרים סי' ס"ד:

ג

משמתין אותו. משמעות הש"ס ופוסקים דגם אין רואה סי' ברכה לעולם פירוש מה שירויח מהמלאכה יפסיד ממקום אחר דוקא בע"פ מה שא"כ בשאר עי"ט וע"ש העושה מלאכה ממנחה ולמעלה שמותי לא משמתינין ליה רק שאין רואה סי' ברכה ואיסור' הוא דקעביד כדאיתא ברמב"ם פ' ח' מה' י"ט וכ"כ בשכ"ג וכן מוכח להדיא בסוגי' דש"ס ר"פ מקום שנהגו וזה פשוט וברור ודלא כט"ז בי"ד סי' ע"ר שהבין מדלא משמתינין ליה דאיסורא נמי ליכא לכן מתקשה שם על הב"י ובאמת לא ק"מ. ומה שמקשה עוד הט"ז בא"ח סי' תקפ"ה ובשכ"ג בסי' זה דברי הב"י אהדדי דבי"ד סי' ע"ר כתב וז"ל ומוכר ס"ת ומשמע מדקאמר אין רואה בהם סי' ברכה אסור הוא למכרו עכ"ל. ובסי' תקפ"ה בא"ח כת' גבי הא דת"ר ארבע פרוטות אין בהם סי' ברכה חד מנייהו שכר מתורגמן ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הל"ל אין בהם סי' ברכה דמשמע דלית בהו איסורא עכ"ל והניחו בצ"ע ולע"ד לא קשה מידי דודאי בהא דארבע פרוטות על כרחין אין בהם סי' ברכה אבל איסורא ליכא ותדע דקחשיב התם שכר כותבין ס"ת מ"ט עשרים וארבע תענית ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ס"ת שלא יתעשרו שאלמלא יתעשרו לא יכתבו שוב. וא"כ מכלל דמותר ליטול השכר דאל"כ אכתי ימנעו מלכתוב כיון שאסור ליטול שכר וק"ל ומדכייל כולהו בחדא בבא דקאמר אין בהם סי' ברכה מכלל דליכא איסור בכולהו וכן הנוטל מעות יתומים לשכר דקחשיב התם ודאי לית ביה איסור' כלל. ואפשר נמי דזה כוונת הב"י שמדקדק בלשון דבהני ד' פרוטות קאמר אין בהם סי' ברכה משמע דבפרוטות עצמן אין בהם ברכה ולא קאמר גם כן אין רואה בהם סי' ברכה כמו במוכר ס"ת דהוי משמע אדם המתעסק בו קאמר שהוא עביד איסורא וק"ל נמצא דדברי הב"י נכונים בלי פקפוק:

ד

וכן הוא המנהג וכ' מהרש"ל ומסתפרין אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא על ידי ישראל: ומ"א בסק"ג כת' והספרים אפי' על ידי עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות (מט"מ) ונ"ל הטעם משום שמטה ראשו וסייע קצת עכ"ל. ואין בזה טעם כלל שמה בכך שמסייע דהלא אם אפשר לו לספר עצמו רשאי דהוה בכלל מה שאמרו מתקן הוא כליו לי"ט וכמ"ש בתשובת ר"י מינץ סי' ד' אף שאין הדיו זה ברור דדוקא לתקן כליו מה שהוא תיקון בעלמא שרי מה שא"כ מלאכה גמורה וכמ"ש הב"י לפרש דעת הראבי"ה וכמשמעות המחבר והרב בהג"ה סעיף ב' ומהר"י מינץ צ"ל דמפרש דעת הראבי"ה דאפי' מלאכה גמורה לצורך עצמו לי"ט דשרי וכמו שפירש ג"כ הנ"ץ והשיג על הב"י מ"מ בתספורת שמטה ראשו ומסייע קצת זה ודאי אינו מלאכה גמורה ומסייע אין בו ממש ומותר אליבא דכ"ע: וכתב מהרי"ו ומהרי"ל דגם נטילת צפרנים אסור אחר חצות וגיסי הרב בספ' א"ז מתיר בנטילת צפרנים אם שכח ליטול קודם חצות ודין אבל שחל לו ע"פ תוך ל' עיין בי"ד סי' שצ"ט: וכתב מ"א דכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ:

ה

כליו לי"ט. ע"ל סי' רנ"א בב"י מבואר דהו' הדין דמותר לתקן לאחרים בחנם כל שאינו מלאכה גמורה וכתיבה לאחרים אפילו בחנם אסור וע"ש:

ו

שלא לעשות אין עושין. וכיון שנוהגין כן משום גדר וסייג כמ"ש לעיל סק"א חלה עליהם ועל זרעם והבאים לדור שם כמבואר להדי' בי"ד ס"ס רי"ד ומה שכ' המ"א בזה הם דברים פשוטים ומתבארים שם להדיא:

ז

אין עושין ובלילה מותר ש"ס:

ח

ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות והלבוש כת' שלא ראה נוהגין איסור עכ"ל:

ט

ההולך ממקום שעושין. הנה כבר כתבתי מזה הכלל בספרי מ"י כלל ע"ח ס"ק ז' ועשיתי שם סמוכות לדברי הש"ך בי"ד סי' רי"ד והשגתי שם על הנ"ץ וע"ש שלא הבינו כן ועכשיו ראיתי שגם במ"א הניח דברי הש"ך בי"ד סי' י"ד בצ"ע וערבב גם כן הדעות יחד וכדי לברר הדבר הוצרכתי לברר הדעות וטעם מחלוקת מה שנלע"ד והנה כל זה סעיף זה שהעתיק המחבר הוא לשון הרמב"ם ממש פ"ח מהל' י"ט. ומבואר מלשונו במ"ש וכן מי שדעתו לחזור וכו' דריש' דמילת' מיירי באין דעתו לחזור וס"ל דההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה רק מפני המחלוקת דוקא אפילו אם רוצה לעשות בצנעה מ"מ כיון שדעתו לקבוע שם חיישינן שמא ירגישו פעם אחת שעושה ויבא לידי המחלוקת (אכן בדעתו לחזור מותר לעשות בצינעה כיון שהוא שם דרך אקראי לא חיישינן למחלוקת) אכן במדבר לא חיישינן מפני מחלוקת ומותר לעשות אף שאין דעתו לחזור וכ"כ המ"מ שזה דעת הרמב"ם ויש חולקים והיינו דוקא חוץ לתחום העיר כדאי' בש"ס דחולין דף ק"י ע"א. ובחומרי מקום שיצא משם אף באין דעתו לחז ור צריך לנהוג כחומר' שיצא משם ודלא כמשמעות הסוגי' פ"ק דחולין. ואפשר דס"ל דסוגי' דפרק מקום שנהגו מחולק עם הא דר' זירא ולא ס"ל כפי' התוספות דלשם דלצדדין קתני וכל זה לשיטת הרמב"ם. וטעמו נ"ל דס"ל דעיקר המנהג חל על האדם ממקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם הוא רק מפני המחלוקת וכמ"ש. אכן מדברי הרא"ש והר"ן דפרק מקום שנהגו והריב" ש סי' מ"ד מבואר דסברי דעיקר המנהג חל על האדם מקום שדעתו להיות שם חל המנהג מדינ' כי כל עיר ועיר מקבלין על עצמן מנהגם ועל כל הנלוים להם והא דנותנין עליו חומרי שיצא היינו בדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור צריך לקיים המנהג שהלך לשם אפי' בצנעה לא יעשה אפי' במדבר כיון שחל עליו המנהג שהוא עכשיו שם מדינא ולא מטעם המחלוקת. אכן אם לא הגיע עדיין לתחומו של עיר פעם אחת אינו מחויב לעשות כמנהגם וכ"כ הכלבו בהלכות פסח בשם תורת המנהגים ואם דעתו לחזור אינו מחויב מדינ' לנהוג חומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת יחוש להחמיר בפרהסי' ובצנע' מותר בכל רק במלאכה דהוי דבר מפורסם אסור לעשות בצנע' כל זה פשוט וברור טעם מחלקותם להמעיין בדבריהם היטב נמצא דהמחבר שהעתיק כאן לשון הרמב"ם נראה שפסק כוותיה וכן נראה מדבריו לקמן סי' תצ"ו (אך האחרונים לשיטתייהו מחלקים לקמן בכמה פנים ע"ש) ובי"ד סי' רי"ד ולקמן סי' תקע"ד דפסק כדעת הרא"ש והטור והר"ן ועל זה מתמיה שם הש"ך בי"ד סי' רי"ד דלא כאחרונים שעירב בו הדעות ובלשון הרמב"ם שכ' המחבר כאן פירשו כדעת הרא"ש וסייעתו ולא דקדקו בזה כי אי אפשר ליישב כלל על הל' ועיין בתשובת רדב"ז חלק א' סי' ע"ג הובא בכ"ג מבואר גם כן שיש חילוק דעות בזה בין הפוסקים וצ"ע שם גם בתשובת הרשב"א סי' של"ז ומה שמחלק הש"ך שם בין דעתם לחזור או להשתקע לגמרי כדומה לזה מחלק הכל בו בהל' פסח בשם תורת המנהגים וז"ל ובקולי מקום שיצא משם שאינו נוהג אם אין דעתו לחזור מיד אף ע"פ שדעתו לחזור לאחר מכאן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עכ"ל ולענין דינא מסכים השפתי כהן שם לדעת הרא"ש והטור והר"ן וכן נראה דעת האחרונים אלא שלא הרגישו בכל המחלוקת אלו שכתבתי: ועיין במ"א בשם מהרי"ל לענין הבחורים ההולכים ללמוד דמיקרי דעתם לחזור וחייבים לנהוג החומרות שיצא משם ועיין שם לענין קילות בדיקת הריאה וכן לענין אכילת הפאנ"צין של בני ריינ"ס עיין שם: ונשאלתי מאנשי ק"ק ווינא שקודם הגירוש היה שם מנהג לאסור הפאנצין. ועכשיו שנתגרש אותו קהל ונתיישב ע"י איזה אשכנזים שמנהג לאכול הפאנצין במדינתם אי מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם או אמרינן כיון שנתבטל הקהלה ונתגרשו נתבטל מנהגם. והשבתי פשיטא לדעת הרמב"ם דעיקר המנהג חל על האדם ממקום שיצא משם בין לקולא בין לחומרא רק מטעם מחלוקת צריך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם פשיטא דמותרין הם דליכא כאן מחלוקת כלל אלא אפי' לדעת שאר פוסקים שכתבתי אפי' הכי ליכא כאן מכהג כלל כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ואסתלק מעשה ראשון כי פנים חדשו' באו לכאן ואין מן הצורך להאריך על יתד תקוע הזה שכבר האריך בזה מכמה סוגיות בשער אפרים סי' ע' ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ס"ח וצ"צ סי' ט"ז דהא אפי' קדושת הארץ קייל"ן דבטלה שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ועיין בי"ד סי' של"א ובני אותו עיר גופיה אם נתיישבו במקום שמקילים מותרים לאכול דאין נותנים עליהם חומרי מקום שיצא משם לדעת אלו פוסקים אף שראיתי במ"א לקמן סי' תצ"ג בשם ש"ג מסתפק בכיוצא בזה לע"ד אין כאן שום ספק כלל ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף גם שאפשר לפרש דברי הש"ג בענין אחר אך שלא ראיתי בדברי הש"ג עצמו וצ"ע שם אבל הדין ברור כמ"ש נ"ל:

י

ויש מקילין. ולפי דעה זו מקום שנהגו לעשות מותר להתחיל ולגמור ביום י"ד עד חצות ככל ענין וכ"כ בי"ד בשם הר"ן וכ"כ הכל בו והוא פשוט לדעת הרא"ש כיון דמתני' לא יתחיל מיירי במקים שאין עושין אבל במקום שעושין מותר להתחיל בכל ענין עד חצות והרב שהשמיט כל זאת לדעה זו אזיל לשטתו שכת' לעיל סעיף ג' דלדידן מקום שנהגו שלא לעשות לכן אין צורך בזה ועמ"ש לעיל סק"ז ועיין בכל בו בהל' פסח שכת' שגם הרצענין הם ג"כ בכלל הג' אומניות וכ"כ הרוקח סי' רס"ט וצ"ע דאיך פסק כר"י ולא כחכמים דהילכתא כוותיהו וכן פסקו כל הפוסקים גם בספר צידה לדרך מאמר ד' כלל ג' פרק יוד השמיט הספרין וכתב רצענין וצ"ע:

יא

והוא לצורך מועד. עיין בשכ"ג שהוציא מסוגיא דש"ס במ"ק פרק מי שהפך דאם אין לו מה יאכל מותר לעשות מלאכה אף אחר חצות דאין לך צורך מועד יותר מזה ועיין מ"ש לעיל ס"ק ד':

יב

דהיינו לתקן. משמע אבל להושיב בתחלה על הבנים אסור כ"כ הט"ז והמ"א אא"כ שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה וכ"כ המ"מ סוף הלכות י"ט לחד פירושו לדעת הרמב"ם אכן לבסוף מסיק דגם הרמב"ם מודה לדעת רש"י דמותר לכתחלה להושיב על הביצים בי"ד ע"ש (ועיין בתי"ט סוף פרק מקום שנהגו) וכ"כ הלבוש דמותר להושיב על הבצים לכתחלה ועיין בטור וב"י דכל הני דשרי שריכלהיום אפי' אחר חצות וכן אפי' במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי"ד וע"ל סי' תקל"ו:

יג

גורפין זבל. לשון הרמב"ם ומשליכין לחוץ לאשפה וכן הוא פשוט שם במתני' פרק מקום שנהגו ובמועד מסלקו לצדדים יע"ש:

יד

ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה. כל זה הוא לשון הטור ולקמן סי' תקל"ה כתב אם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה וכאן כתב סתם אם נתרבה מכלל דס"ל דבי"ד קיל מח"ה וכתירוץ רבא בש"ס שם דף כ"ה ע"ב על הא דמקשה הא גופא קשיא אמרת זבל מסלקין אותו לצדדים והדר תני שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה אמר אביי ל"ק כאן בי"ד כאן בח"ה רבא אמר הא והא בחש"מ וה"ק אם נעשה החצר ברפת בקר מוציאין אותה לאשפה. ומדלא תירד רבא בסתם אף בי"ד אלא ודאי דכונתו דוקא בחש"מ אין מוציאין אלא א"כ שנעשה בחצר כרפת בקר משא"כ בי"ד כל שנתרבה קצת מוציאין מ"מ נתרבה קצת בעינן מצד הסברא דאין לו להוציאם בחנם. וכן פירש הטור דברי הרא"ש (אף שדברי הרא"ש סתומים) כמ"ש בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל הזבל שבחצר ביום י"ד מסלק לצדדין ואם רב הזבל בחצר מוציאן לאשפה ובח"ה אינו מוציאו אלא מסלק לצדדין עכ"ל הרי מבואר להדיא כמ"ש וכל זה נ"ל פשוט. אבל ראיתי בב"ח שהבין דלדעת הרא"ש והטור י"ד וחש"מ שוין בדין זה והאי אם נתרבה שכתב הטור כאן מיירי ג"כ שנתרבה עד שנעשית כרפת בקר דוקא ומדחינן מאוד ליישב סוגיא דש"ס אליבייהו ושהמה מחולקים עם דעת הרמב"ם עיין דבריו באורך. ובודאי נעלם ממנו לשון קיצור פסקי הרא"ש שכתבתי דמבואר להדיא דיש חילוק בין י"ד לחש"מ וכמשמעות לשון הטור כאן ולקמן סי' תקל"ה ודבריו נכונים על פי הסוגיא כמ"ש גם הב"י נראה שלא הרגיש בכל זה ובאמת הם דברים פשוטים וברורים להמעיין ואין כאן מחלוקת בין הפוסקים כלל:

טו

שלא להקיז דם. וה"ה שרעפי"ן שאנו קורין קע"פ זעצן (מהרי"ו ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום הדין) עכ"ל מ"א ונ"ל דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר דחמירה סכנתא כדאיתא ס"פ י"ח דשבת משא"כ בשאר עי"ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות:

טז

בשום עי"ט וכתב המ"א בשם מט"מ ובלילה שלפני י"ט מותר להקיז חוץ מליל הושענא רבה: וערב יום טוב אחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפני עצמו עכ"ל: