שולחן ערוך, אורח חיים תס״ה: דיני מורסן בפסח. ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני מורסן בפסח. ובו ג' סעיפים:
אין שורין מורסן לתרנגולים בשום פנים ולא חולטין: הגה וכשנותנים להם שעורים או חטים לאכול יזהר שלא להשליכם במקום לח שיבואו לידי חימוץ: (מהרי"ו)

ב

אין האשה שפה מורסן על בשרה אפי' יבש:

ג

אם שפשפו מורסן באווז לח ממים יש מי שאומר שהאווז אסור: הגה והכי נהוג לענין איסור חמץ שהוא במשהו ויש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין שמא יהיו שם חטים או דגן מחומץ ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב:

א

בשום. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפילו רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב:

ב

חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליט' כמ"ש סימן תנ"ד ס"ג וכ' בת' א"ש סי' כ"ז דמי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל"א היבן מוטיר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ואם א"א ירתיח המים היטב ואח"כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ על ידי חליטה. ואם אפשר לעשות במ"פ יעשה דאז אינו מחמיץ עכ"ל. ועיין סי' שכ"ח סי"ג ובט"ז שם סעיף קטן ו':

ג

לח. אף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר שם תוך הפסח ועיין כנה"ג:

ד

יבש. דחיישינן שיתלחלח אח"כ. ונראה דאפילו לא תשטוף אח"כ בצונן החמירו ט"ז. ועיין ח"י:

ה

במשהו. וחיישינן שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז ואפילו מפשיט העור אסור כולו עיין א"ז. ובע"פ משש שעות ולמעלה כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו יש להקל. ח"י ע"ש:

ו

טעם. ובדיעבד מותר. ט"ז: (דהא מ"פ הוא וא"ל שמא בא עליהם מים דהא התירו בסי' תס"ג לחרוך ב' שבלים דאפי' אחד אסור עיין רשב"א וח"י) וכתב המ"א ודוקא מסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהב בו אסור ואם הבהבו בקש ואח"כ נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו אסור אך אם נמצא בו ג' יש להסתפק וצ"ע. (דלדעת ט"ז בשם רש"ל בי"ד סימן פ"ד דל"א כן אלא בתולעים דמיניה קא רבו ועיין מ"א סימן תס"ז ס"ז ס"ט ועיין ח"י). עמ"א ואם נמצא שבולת מקש ואין בו תבואה ע"ל סימן תנ"ד סעיף קטן א':

א

משנה פסחים ל"ט

ב

טור בשם הגאונים וכדלעיל

ג

משנה שם וכתב הרא"ש שם דהאידנא יש למנען וכ"כ הטור בשמו

ד

טור בשם אבי העזרי

א

ס"א בשום פנים. ר"ל דלא כבע"ה שמתיר באינו שוהה שיעור מיל דמ"מ לכתחלה אסור כמש"ל סי' תנ"ט ס"ב. טור. וכן מה שהתיר כ"ז שהתרנגולין מנקרין דומיא דדלף דמ"מ לכתחלה אסור:

ב

ולא חולטין. עבה"ג ומ"א:

ג

וכשנותנים כנ"ל אין שורין כו':

א

ס"ג אם שפשפו. דאית בה פרצי כמ"ש בפי"ד דשבת ואמרינן בפ' כל הבשר ואי אית בי' פילי אסור:

ב

והכי נהוג לענין כו'. ר"ל אע"ג דבשאר איסורין כ' ש"ע י"ד ס"ס צ"א דאית בי' פילי אסור דוקא בצלי רותח וב"ה כתב בצלי צונן כאן יש לנהוג כהפוסקים דס"ל אפי' בחי צונן כיון דבמשהו ועמ"א וראי' ממ"ש בע"ז ס"ה ב' ואם היו מבוקעות כו' שאני' חטי כו' דאף בצונן אסור:

ג

ויש ליזהר כו' או דגן מחומץ. ר"ל שנפל עליו מים ונתחמץ ועט"ז:

א

בשום פנים – עיין מ"ב וכתב המחבר כן לאפוקי מדעת הרמב"ם בזה ועיין שם ברמב"ם פ"ה מחמץ ומצה שכתב שלש עצות בזה אחד שיאכילן מיד או שיהא עומד שם ויראה שלא ישהה המורסן כשיעור מיל ב' כתב כל זמן שהעופות יאכלו וינקרו אינו מחמיץ אפילו שוהה הדבר טובא ג' כתב כל זמן שהוא מהפך בידו המורסן אינו מחמיץ והעיטור חלק עליו משום דאסור להשהות לכתחלה אפילו בפחות משיעור מיל ובריטב"א פסחים חלק ג"כ על מה שכתב דכ"ז שמנקרים אינו מחמיץ וכתב דזה לא דמי למה דאמרי' גשמים שהיו נוטפין טיף נגד טיף דאינו מחמיץ (וכונתו דהכא אינו מוכח שבכל משהו חמץ ניקרו התרנגולים משא"כ התם דהטיפים היו מכוונים זה כנגד זה) והגר"א כתב דגם בטיף אינו אלא לענין דיעבד. ועיין מ"ש בזה הפרישה. ודע דעל הא דמהפך בידו כ"ז שאוכלין שכתב הרמב"ם לא נמצא בהדיא מי שחולק ואפשר לכאורה דבזה כו"ע מודים דמותר אפילו לכתחלה וכמו בכל עיסה דקיי"ל בכל מקום דכ"ז שעוסקין בה אינו מחמיץ ומ"מ צ"ע מדכתב המחבר אין שורין וכו' בשום אופן משמע דגם בזה נהגו להחמיר:

א

במג"א סק"ה מיהו הט"ז וכו' דלא אמרינן כן. נ"ב עיין לקמן סי' תס"ז סקי"ב:

א

סעיף ג' בהג"ה ויש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין שמא יהי' שם חטים או דגן מחומץ נ"ב עיין בט"ז ומג"א שכתבו דאפילו אם נמצא בו דגן אין חוששין שמא היו שם יותר. דהנה נשאלתי מן הרב דק"ק חראסקיב במעשה שנמצא במים קליפה עליונה משבולת שועל ובדקו ולא היה בו גרעין. מה דינו. וזה אשר השבתי להרב הנ"ל ע"ד השאלה לא מבעיא כפי אשר כתב הרב השואל דהשאלה הוי שנמצא השבולת שועל על המכסה שעל המים בחתיכה שמסננין המים פשיטא דאף אם היה שבולת שועל ממש ובקועה נמי היה מותר דהרי אין מחזיקין איסור ממקום למקום ויש לתלות שהיה בהכד ששואבין בו מים לשפוך לחביות ושם היה רק לשעה ולא היה זה המים בבור ששואבין ממנו וא"כ אין איסור כלל רק אף גם לפמ"ש רו"מ דהשאלה שהיה הקליפה במים נמי אין איסור כיון דהוה רק ספק כבוש וא"כ הוה ס"ס דלמא לא הוי בו גרעין כלל ואת"ל היה שמא לא נשתהה מעל"ע ולכך כיון דהבל"י שהביאו האחרונים דמחמיר בנמצא בתבשיל עצם חלול מחשש דלמא היה בו מוח מ"מ בזה מודה דכאן הוי ס"ס וזה הוי רק ספק משהו דרבנן ואינו דומה לנדון של הבל"י דהוי שם ספק דאורייתא. ובר מן דין ודין נראה דאף אם נמצא בתבשיל קליפה זו בלי גרעון נמי מותר דזה כלל גדול בידינו דאין לנו להחזיק יותר ריעותא ממה שבא לפנינו ולא מבעיא לדעת המנחת יעקב שחולק על הבל"י בדין עצם חלול דפשיטא דכאן נמי מותר רק אף גם להבל"י נראה דדוקא בעצם חלול כיון דשכיח הוא בעצם שיהיה בו מוח והדרך הוא שהמוח נימוס בתוך הקדרה והחוש יעיד ע"ז אם יתן עצם מלא מוח לתוך התבשיל אח"כ יוציאנו נקי לכך כיון דהוי מצוי אינו נכנס בכלל ספק כלל אבל כאן ניהו דהדרך הוי שיהיה גרעין כקליפ' מ"מ אין דרך להיות ניטל הגרעין מן הקליפה אם לא נטלו בידים ואם יזדמן לפעמים דנופל ממנו ממילא הוי הגרעין מלתא דלא שכיחא ואינו [מצוי] עכ"פ ולכך כל דאינו מצוי אין לנו להחזיק ריעותא מספק ובפרט במשהו דרבנן. לכך הדבר שהוא מותר בלי ספק וכן הוריתי כמה פעמים להתיר אפי' בתבשיל וא"ש ודו"ק:

א

[א] ולא חולטין וכו'. עיין סימן תנ"ז ס"ק ה' דלעסק רפואה שרי:

ב

[ב] שלא ישליכם וכו'. איני רואה טעם דהא אמצעי של חצר אין צריך בדיקה, ואולי דין מהרי"ו הוא בחורי החצר (כנסת הגדולה סימן תל"ג), וליתא דמבואר במהרי"ו דמיירי באמצעה, וטעמא דאוסר נראה לי משום דהוא כודאי חמץ דצריך לבער כדלעיל ואף קודם פסח יזהר להשליכם במקום לח שמא ישאר שם תוך הפסח:

ג

[ג] [לבוש] כשרוצים לרחוץ וכו'. משמע כשאין רוצין לרחוץ מותר וברמזים פרק כל שעה משמע דאסור בכל ענין, וזה לשון הט"ז ונראה דאפילו לא תשטוף אחר כך בצונן החמירו שמא לאו תשטוף יפה עד כאן לשונו, ועל כרחך יש טעות סופר בדבריו וצריך עיון והיה נראה לי להגיה ונראה דאפילו תשטוף וכו' ורצה לומר דאם קודם שרוחץ שוטף בצונן שאין מחמיץ כדלעיל סימן תנ"ז ה"א דמותר אחר כך לרחוץ דבשטיפה הסיר כולה וקאמר דלא דשמא לא תשטוף יפה, אך בהרא"ש ור"י כתבו דצריכים להעביר כל הסובין קודם שתשטוף בצונן:

ד

[ד] [לבוש] וכשידיחו וכו'. לשון הטור מעשה היה ושרו מעט מורסין ושפשפו בו אווזא בפסח ואסר, עד כאן, משמע דאף בלא הדחת מים אחר כך אסורה מיד משום דהמורסין בשרייה והלבוש צריך לומר דמיירי שלא שרו תחילה המורסן וצריך עיון, וגם צריך עיון על השולחן ערוך שכתב אם שפשפו מורסן באווז לח ממים וכו', ונראה לי בדין דמיירי הטור ושולחן ערוך אף דמפשיט העור ממנה אסור שהרי נאסר כולו כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"א (ט"ז) ודלא כעולת שבת. ובדין דלבוש אם הפשיט העור קודם שהודח מותר לפי מה שכתב בחק יעקב דמלבד העור יש בקעים בבשר אווז בכל צד היה ראוי לאסור גם זה אלא דלא מסתבר. כתב רמ"א יש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין שמא יהיה שם חמץ או דגן מוחמץ ויתן טעם בעופות בשעת ההבהוב, עד כאן, ומשמע מאחרונים דאף ידוע שיש בו דגן מותר דיעבד כיון שאין ידוע שנפל עליו מים, אבל בידוע שיש בו דגן מחומץ אסור דיעבד ובמגן אברהם האריך עוד בחילוקי דינים בזה ועיין בסימן תנ"ז ס"ק ח', ואני אומר מדהשמיטו הלבוש כל דין זה אלמא דסבירא ליה להתיר ורמ"א לא כתב אלא לחומרא בעלמא כמו שכתב ביורה דעה סימן ס"ח סעיף ג' דנוהגין לחרוך וכו' ודוחק לחלק, ועוד הא בסוף סימן תס"ז בשעורה שנמצא בזפק העוף דמותר עיין שם, ומכל שכן בזה דאין צריך אפילו קליפה כיון דאינה נוגע בו ואינו רק ריח חמץ, לכן נראה לי להקל בדיעבד אף דיש ידוע שהיה בו דגן מחומץ:

א

אפי' יבש ע' באה"ע ס"ק ד' הטעם. והא דבסי' ת"נ מתיר להחם חמין בכלי חמץ לרחוץ דלא נהנה מהבלועה שבכלי וכאן הגוף נהנה לאיסור. ואם שפה ידיחה עצמה במי פירות או תמתין עד שבודאי כבר חלף הלך לו ח"י וכתב עוד אותן הנוהגים שלא לאכול עופות בימים ראשונים של פסח ובאחרונים אכלו לא מצאו ידיהם בביה"מ אא"כ נזהרים שאין מאכילים אותם אלא מצה כל ימי פסח:

א

א) [סעיף א'] אין שורין מורסן וכו' מפני שמחמיץ בשרייתו רש"י פסחים ט"ל ע"ב. וסובין נמי מחמיץ. א"ר סי' תנ"ד או' א' י"א שם בהגה"ט. ער"ה שם או' א' ר"ז שם או' ג' חמ"מ בסי' זה או' א' מ"ב או' ב' ועי"ש בשער הציון שכתב זה בשם כמה גדולים יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לשם או' ג' ופי' סובין ומורסן כבר כתבנו שם או' ב' יעו"ש.

א

ב) שם. אין שירין מורסן וכו' מתחלת שעה ששית ואולך. ר"ז או' א'.

א

ג) שם. בשום פנים. אפי' אין שוהין שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהותו אפי' רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט סעי' ב' עו"ש או' א' מ"א סק"א. ח"י או' א' חק יוסף או' א' תמ"מ או' א' ר"ז או' א'.

א

ד) שם. ולא חולטין. שאין אנחנו בקיאין בחליטה כמ"ש לעיל סי' תנ"ד סעי' ג' מ"א סק"ב. ח"י או' ב' ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

ה) שם. ולא חולטין. מי שיש לו חולי בבטנו שקורין בל"א ה"ב מוט"ר שרפואתו שחולטין שעורין או שבולת שועל ומניחין על בטלו אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה מותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ואם א"א ירתיח המים היטב ואח"כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ ע"י חליטה ואע"ג דאנו נוהגין לאסור החליטה מ"מ כל מה שאפשר לעשות יותר בהיתר עבדינן ואם אפשר לעשות נמי במי פירות יעשה דאז אינו מחמיץ. תשו' אמונת שמואל סי' כ"ז. ח"י שם. א"ר סי' תנ"ד או' ד' חק יוסף או' ב' ר"ז סי' תס"ו או' ד' ונ"ל שיקח מנכרי דהא אנן נוהגין להחמיר במי פירות (כמ"ש סי' תס"ב סעי' ד' בהגה) דמחמיצין וא"כ עובר בב"י. ואם אין לנכרי מקנא לו ישראל כמ"ש הרשב"א. חק יוסף שם. ומיהו מ"ש עובר בב"י לאו דוקא דהא כמה גדולים ס"ל דמ"פ אין מחמיצין כמ"ש לע"ל רסי' תס"ב אלא ר"ל חשש ב"י לדעת המחמירין. ועיין באו' שאח"ז.

א

ו) ואם כותי עושה משלו מותר אף באין סכנה כי הנחתו על בטנו הוי שלא כדרך הנאתן וה"ה אם אפשר במי פירות מותר אף ע"י ישראל באין סכנה. ופשוט ביש סכנה וא"א ע"י חליטה זה מותר בכל ענין אפי' בדרך הנאתן רפואת אכילה. כללא דמילתא שלא לרפואה אפי' שלא כדרך הנאתן ואפי' בשל כותים ואפי' בא"י הכל אסור ולרפואה מותר כל שלא כדרך הנאתן כל שהוא של כותים או שיקנה לו ישראל או בחמץ שעבר עליו הפסח ובדרך הנאתן אין היתר אלא ביש סכנה אפי' באיסור דרבנן. א"ר שם. ועיין לקמן סי' תס"ו או' ו' ואו' ח' וביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג, ודוק.

א

ז) מי שיש לו חולה בפסח וצריך להשקותו מי שעירים כיצד יעשה. יקח שעורים בלתי קלופות וירתיח אותם במי פירות שאין מחמיצין ואם א"א במי פירות ירתיח המים הרבה וישליך השעורים בעוד שהמים רותחין והם מתבשלים קודם שיחמיצו ואע"ג דהאדנא לא בקיאינן בחליטה אפשר דלא אמרו אלא בבצק לפי שממהר להחמיץ קודם שיתבשל אבל שעורים קשים הם והם מתבשלים קידם שיחמיצו ואפי' תימא דחליטא כזו נמי לא בקיאינן בנ"ד דאיכא חולי סמכינן אביקיאות דידן שאנו רואין לעין שהשעורים מתבשלות זמן מרובה ועדיין הם יבשות אפי' הם קלופות וכ"ש בזמן שהם בקליפתן שלא נישורו במים כלל דודאי הם מתבשלות במים הרותחים קודם שיבואו לידי חימוץ. ורואה אני להתיר דבר זה אפי' לחולה שאין בו סכנה וכ"ש שאין משקין זה אלא לבעלי קדחת וידוע שהקדחת חולי שיש בו סכנה הוא. הרדב"ז ח"א סי' רמ"א. והב"ד המט"י סי' תמ"ח סוף או' ה'. ומיהו מ"ש שם הרדב"ז דמי ורדים הוי כמי פירות כבר כתב עליו המט"י שם דיש לאסור בזה יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' תס"ב או' כ"ט יעו"ש. ועיין עוד מזה לעיל סי' תנ"ד או' כ"ג וסי' תס"ג או' ט"ו.

א

ח) חולה המסוכן שנטה למות ולא רצה לטעום שום דבר ושאל דבר הנעשה ממי חטין דהוי חמץ גמור מותר ליתן לו מטעם דיש סכנה כדי שלא תיטרף דעתו ויסתכן ביותר כמו שהתירו לגרש בשבת מה"ט ומיהו דוקא ביום אחרון שאין בו אלא איסור דרבנן. בית יהודה דף ק"ח סי' י"ז. ער"ה סי' תנ"ד או' ו'.

א

ט) אבל אסור להאכיל חמץ לחולה עפ"י רופא ישמעאל דאם אמרו דעושין על פיו גבי חילול שבת ויוה"כ לא נאמינהו במה שאומר שיסתכן אם יאכל מצה ושיצטרך דוקא לאכול חמץ כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם והרבה פתחים ומאכלים קלים בעולם לסעוד החולה בלי אכילת חמץ וגם מצה לא יתנו לו אם יאמר שיזיקנו אך אם יאמר הרופא שצריך להחולה תבשיל של חמץ דוקא ושא"א בלא"ה פשיטא שהכל מודים דאין למנוע ממנו שום דבר, עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ל"ו יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תפ"ב או' יו"ד.

א

י) שם הגה. וכשנותנים להם שעורים וכו' משש ואילך, ר"ז או' ג' ומהרי"ו כתב דאף קודם פסח יש ליזהר בזה שמא יחמיץ וישאר לשם תוך הפסח. ח"י או' ד' א"ר או' ב' ר"ז או' ג וכ"כ לעיל סי' תל"ג או' ל"א יעו"ש ועיין לקמן או' י"ב.

א

יא) שם בהגה. או חטים לאכול וכו' וכששוחטים עופות בפסח צריכים ליזהר מאוד מזפק התרנגולים שלא ישאר שם חמץ, ד"מ או' א' ואותם שאין אוכלין תרנגולים בימים ראשונים ובאחרונים אוכלין לא מצאו ידיהם אלא א"כ נזהרין תוך הפסח שאין מאכילין אותם אלא מצה ולא שום תבואה. מהר"ו סי' קצ"ז, ח"י או' ג' ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תס"ז על סעי' ט"ז קחנו משם.

א

יב) שם בהגה, שלא להשניכם במקום לח וכו' אלא א"כ עומד עליהם עד שיאכלו והנשארים יצניעו ואח"כ נותנים להם לשתות, ד"מ שם. ר"ז שם. מ"ב או' ה' ומ"ש ואח"כ נותנים להם לשתות זה אפי' אם השליכם במקום יבש. וכ"כ מ"ב או' ו' ומיהו טוב ונכון משעת כיבוד ואילך דהיינו מיום י"ג שמכבדין ומנקין המקומות קודם בדיקה להאכילם מיני קטניות שאין מחמיצין כדי שלא ליכנס בחששות וכן הוא המנהג, ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ל"ד.

א

יג) [סעיף ב'] אפי' יבש, דחיישינן שמא ישאר קצת עליה בשעה שתשטוף במים ונראה דאפי' תשטוף אח"כ בצונן החמירו דשמא לא תשטוף יפה, ט"ז סק"א.

א

יד) שם. אפי' יבש. ואם עברה ושפה במורסן אין לשטוף בצונן אחר זה עד זמן מה שידוע שכבר עבר הכל או לשטוף במי פירות תחלה. ח"י או' ה' חמ"מ או' ב' מ"ב או' ז'.

א

טו) [סעיף ג'] יש מי שאומר וכו' כ"כ הטור בשם ראבי"ה וכתב עליו בב"י כ"כ הרא"ש בפ' כ"ש ולא הביא פלוגתא בזה וגם הלבוש כתב אותה בסתם ומ"ש זה בש"ע בשם יש מי שאומר כתב המש"ז או' ב' לפי שבש"ע יו"ד סי' צ"א סעי' ז' מתיר בפילי בצלי צונן בהדחה וכ"ש חי ובפסח דאיסורו במשהו החמיר וכמ"ש הרב בהגה משו"ה כתב יש מי שאומר יעו"ש. ועיין לקמן או' י"ח.

א

טז) וכתב עו"ש המש"ז דדרך הש"ע בכ"מ שכותב יש מי שאומר ולא כתב חולק בזה הלכה כן יעו"ש. ועיין עוד מזה ביד מלאכי כללי הש"ע או' י"ב.

א

טוב) שם. שהאווז אסור. משום דאית ביה בעוריה פרציה פרציה כדאיתא בשבת ק"ח ע"א ואיתא בפ' כל הבשר (חולין קי"ב ע"א) ואי אית ביה פילי כיליה אסור. טור בשם ראבי"ה. ט"ז סק"ב. ועיין באו' שאח"ז.

א

חי) שם הגה. והכי נהוג לענין איסור חמץ שהוא במשהו. ר"ל אע"ג דבשאר איסורים אין נוהגין לאסור את כולו אע"ג דאית ביה פילי אלא א"כ היתה החתיכה מבושלת או צלויה כמ"ש ביו"ד סי' צ"א הכא בחמץ דאיסורו במשהו יש לאסור דיש לחוש שמא נשאר משהו חמץ בתוך הפילי. וכ"כ ד"מ או' ב' מ"א סק"ד ח"י או' ו' מק"ח או' א' ער"ה או' ג' וכתב א"ר או' ד' דאף דמפשיט העור ממנה אסור ודלא כהעו"ש. וכ"כ ח"י שם. חק יוסף או' ד' ר"ז או' ה' מ"ב או' יו"ד.

א

יט) ודע דהלבוש צייר דין זה דשו"ע במורסן יבש וגם האווז לא היה לח כששפשפו בו ואיסורו הוא מפני שאח"כ מדיחין אותו במים כגון למליחה ולבישול ויתחמץ המורסן ושפשוף לא מהני מפני שכבר נכנס המורסן בעמק הנקבים יעו"ש וכתב שם הא"ר דבזה שהיה המורסן והאווז יבש מהני אם יפשיט העור קודם הדחה דביבש לא נכנס רק בעור מלמעלה ולא בבשר בעומק יעו"ש. וכ"כ א"א או' ד' מ"ב בשער הציון או' ז' ועי"ש בא"א שכתב דבזה שהיה המורסן דהאווז יבש אם רוצה לצלותו כך בלי הדחה ומליחה י"ל אף העור שרי אבל אסור לבשלו אח"כ יעו"ש. ואנן דנהגינן להדיח חפי' לצלי כמ"ש ביו"ד סי' ע"ו סעי' ב' בהגה א"כ גם לצלות אין לו תקנה אלא להפשיט העור קודם הדחה כנז' ועיין מחב"ר שם או' ג' ודוק.

א

ך) שם הגה. שהוא במשהו. ומדאוסר מטעם איסור משהו משמע אם הוא קודם פסח עד הלילה מותר. עו"ש או' ג' וכ"כ ח"י שם. חק יוסף או' ה' ובתנאי שיאכלנו קו"פ. א"א או' ד' וכ"כ במגן האלף או' ד' מיהו הר"ז או' ה' כתב דבהפ"מ או שעת הדחק יש להתיר אף לאוכלו בתוך הפסח ובלבד שיזהר להדיחו ולשפשפו במים יפה בתוך הפסח עכ"ל ונראה דמ"ש שיזהר להדיחו וכו' בתוך הפסח ר"ל חוץ ממה שהדיחו ורחצו ופה בע"פ וכיון שהדיחו יפה קו"פ לא נשאר רק טעמו ובטעמו ולא ממשו י"א שאינו חו"נ כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' ף' יעו"ש.

א

כא) שם הגה. ויש ליזהר שלא להבהב העופות בקשין וכו' פי' בשבולת של חטים ושעורים אולי היו מונחים במקום לח על הארץ ונתחמצו ונ"ט בתרנגולת. ד"מ או' א'.

א

כב) שם בהגה.. ויתן טעם בעופות וכו' ובדיעבד אין לאסור דהא מי פירות נינהו ואין מחמיצין ואין לחוש שמא בא על אותו הקש פעם אחת מים דלא מחזקינן איסורא. ט"ז סק"ג. ואף אם ידוע שיש בו דגן מותר דיעבד כיון שאין ידוע שנפל עליו מים. א"ר או' ד' לדעת הט"ז. ודוקא בסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחומץ והבהבו בו אסור. מ"א סק"ה. ח"י או' ז' חק יוסף או' ו' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ו' מיהו הא"ר שם כתב דבדיעבד יש להקל אף בידוע שהיה בו דגן מחומץ וא"צ אפי' קליפה כיון דאינו נוגע ואינו רק ריח חמץ יעו"ש וכ"כ ח"א כלל קכ"ב או' פ"ו. והמק"ח או' ב' כתב דאף המ"א לא אמר רק בהבהוב שבימיהם שהיו מניחים על הקש אבל בהבהוב דידן שאוחזין למעלה מן האש אף המ"א מודה דמותר שאין סברא שהאש יוליך טעם למעלה ואפי' זיעה אין סברא שילך בתוך האש יעו"ש.

א

כג) ואם הבהבו בקש ואח"כ נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו איסור. מ"א שם. ח"י שם. אך אם נמצא בו ג' כתב ח"י שם דיש להסתפק אבל דעת המ"א שם נראה להתיר יעו"ש. וכ"כ החמ"מ שם דאף שנמצאו אח"כ גרעינין הרבה מחומצות בקש הנשאר מותר. וכ"כ הר"ז שם. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דבהבהוב דידן שאוחזק למעלה מן האש אפי' אם נמצא חטים מחומצות בתוך הקש שהבהבו בו בעצמו שרי יעו"ש. ועיין עוד מזה לקמן ססי' תס"ז.

א

כד) ואם נמצא תוך מאכל שיבולת מקש ואין בו תבואה כבר כתבנו לעיל סי' תנ"ד או' ד' קחנו משם.

א

ט"ז סק"ג ואיתא בפ' כל הבשר ואי אית ביה פולי וכו' כצ"ל:

א

בשום פנים. אפי' אין שוהין שיעור מיל דלכתחל' אסור להשהותו אפי' רגע א' כמ"ש סי' תנ"ט ס"ב:

ב

ולא חולטין. שאין אנו בקיאין בחליט' עסי' תנ"ד ס"ג:

ג

אפי' יבש. דחיישי' שיתלחלח אח"כ:

ד

שהוא במשהו. דחיישי' שנשאר משהו חמץ תוך הבקעים שיש באווז משא"כ בשאר איסורים אפי' יש בו בקעים אין אוסרים כמ"ש בי"ד ססי' צ"א (ד"מ) עמ"ש סי' תס"ז סי"ב:

ה

שלא להבהב. ובדיעבד מותר (ט"ז) ודוק' בסתמא אבל אם ידוע שהי' בו דגן מחומץ והבהבו בו אסור עבי"ד ססי' צ"ב ולעיל סי' תמ"ו ואם הבהבו בקש ואחר כך נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו איסור אך אם נמצאו ג' צ"ע אם יש לדמותו לתולעי' שכת' בי"ד סי' פ"ד ס"ט דהוי חזקה, מיהו הט"ז כתב שם בשם רש"ל דלא אמרינן כן אלא בתולעי' דמיני' קא רבו אבל בדבר דאתי מעלמא לא ע"ש וא"כ הכא י"ל דבשע' דיש' נפלו כלם ולא נשאר אלא מה שאנו רואין ואפי' את"ל שנשאר דגן שמא לא נתחמץ עמ"ש סי' תס"ז סי"א:

א

(א) אין שורין וכו' – משום דמחמיצין כתבואה עצמה:

ב

(ב) מורסן – וה"ה סובין ג"כ מחמיץ. [ולעיל בסימן תנ"ד במ"ב סק"ב נתבאר מהו מורסין ומהו סובין] והקליפה של הקש שהגרגר מונח בו שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ וכשאר קש בעלמא דמי:

ג

(ג) בשום פנים – ר"ל דלא מהני שיהא עומד שם לראות שלא ישהו המורסן במים שיעור מיל דשיעור זה אינו אלא לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור להשהות אפילו רגע אחד וכדלעיל סימן תנ"ט ס"ב ועיין ביאור הלכה:

ד

(ד) ולא חולטין – חליטה מקרי שמרתיחין המים יפה יפה ואח"כ נותנין הקמח או הסובין לתוכן ואף דחליטה אינו מחמיץ מ"מ אסור משום שאין אנו בקיאין בחליטה וכדלעיל בסימן תנ"ד ס"ג וע"ש במ"ב כמה פרטי דינים בזה:

ה

(ה) שלא להשליכם וכו' – היינו מתחלת שש ומעלה ויש מי שכתב דאף קודם פסח יש ליזהר בזה [אא"כ עומד עליהם בשעת אכילתם עד שיגמרו לאכול ומה שנשתייר לא יניחנו מוטל לפניהם] שמא יחמיץ וישאר לשם תוך הפסח:

ו

(ו) במקום לח – ואפילו הניחן במקום יבש טוב ליזהר שלא ליתן לפניהם מים לשתות בעוד שהשעורים מונחין לפניהם אלא יכבד מתחלה אותו מקום היטב ואח"כ יתן שם מים:

ז

(ז) אפילו יבש – היינו שדרכם היה לכנוס למרחץ ולהזיע ולשוף הגוף במורסן ובזה אין קפידא כיון שהמורסן לא נשרה במים ועל הגוף ג"כ ליכא מים מאליו רק זיעה מחום המרחץ וזיעת אדם אינו מחמיץ רק דצריכה ליזהר להעביר כל המורסן מעל כל בשרה קודם שתרחץ גופה במים בין בחמין בין בצונן ולפי שהנשים אין בקיאות עכשיו בכך לפיכך יש למונעם מלתת מורסן על בשרם אפי' הוא יבש. ואם עברה ושפה אין לשטוף בצונן אחר זה עד זמן מה שידוע שכבר עבר הכל או ישטוף עצמו במי פירות תחלה [ח"י]:

ח

(ח) באווז לח – בטור איתא ששרו המורסן מתחלה במים והמחבר נקט דיניה אפילו במורסן יבש רק שהאווז לח ממים והוי רבותא טפי שאפילו במעט לחות שיש על העוף ג"כ מחמיץ המורסן ואסור האווז אפילו לא ידיחו אח"כ במים רק במי פירות:

ט

(ט) שהאווז אסור – מפני שיש בה בעורה נקבי נקבי ונשאר שם המורסן ואפילו אם ירצה לשפשף אח"כ ולהדיחו לא מהני:

י

(י) והכי נהוג לענין איסור חמץ וכו' – ר"ל אע"ג דלענין שאר איסורים לא מהני טעמא דנקבי נקבי לאסור אלא א"כ היה הבשר רותח או עכ"פ מבושל או צלי דרכיכי ונכנס בעומק הכא לענין חמץ דאיסורו במשהו חיישינן אפילו בחי שנשאר משהו חמץ תוך הנקבים שיש באווז. וכתבו האחרונים דאפילו אם ירצה להפשיט העור כולו ממנה אסור דהמורסן נכנס דרך העור בעומק הבשר:

יא

(יא) שהוא במשהו – וכתבו האחרונים דכיון דעיקר הטעם משום שאיסורו במשהו א"כ בע"פ משש שעות ולמעלה עד הפסח דיעורו אז בששים יש להתיר האווז בשפשוף והדחה היטב במים ובתנאי שיאכלנו קודם הפסח דשמא ישאר משהו בעין וחוזר וניעור בפסח ויש מקילין אף לאכלו תוך הפסח במקום הפסד מרובה:

יב

(יב) שלא להבהב וכו' חיטים או דגן מחומץ – פי' שנפלו עליו מים לאחר שנתלש ונתחמץ והסכימו האחרונים דכל זה אינו אלא זהירות בעלמא לכתחלה אבל מעיקר הדין אפילו היו שם חטים לא מחזקינן שהיו מחומצים ואפילו ידעינן שהיו מחומצים נמי אין לאסור כיון שאין נוגע העוף בהדגן שמחזיק את העוף מלמעלה והלהב עולה מלמטה. אם נמצא שבולת ריקנית בתבשיל נימוח אין חוששין שמא היה דגן מחומץ בשבולת ונפל לתוך התבשיל ונימוח שם:

א

מג"א סק"ה והבהבו בו ע' לקמן ססי' תס"ז:

א

חולטין, עבה"ט ומ"ש ועסי' שך"ח בט"ז ר"ל דשם כ' שאין לעשות ע"י עכו"ם בחולה שיש בו סכנה והאמונת שמואל נראה דס"ל כהרמ"א שם דאם אפשר לעשות ע"י איחור עושין ע"י עכו"ם ומ"מ מ"ש אח"כ ואם א"א נראה דירתיח כו' משמע דקאי גם על יש בו סכנה שהרי הא"ש כתב וז"ל דאף שנוהגין לאסור בחליטה מ"מ כל שנוכל לעשות בהיתר עבדינן כמ"ש מור"ם בי"ד סי' קנ"ה בסופו ושם איתא ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהוא קצת קודם שימצא ההיתר מאחר דאין סכנה בדבר עכ"ל הרי מבואר דבאין בו סכנה מיירי ואדרבה נראה דביש סכנה אין להמתין עד שירתיח אם אפשר לעשות קודם כיון שיש סכנה בדבר וקצת נראה שיש ט"ס במ"ש אלא מיהו כמ"ש וצ"ל במ"ש ור"ל דבמ' שכתב תחלה קאי דהיינו דמיירי באין בו סכנה אך ממ"ש מ"מ כל שנוכל כו' משמע דביש סכנה מיירי דאל"כ כיון דליכא עכו"ם אם לא יעשה ע"י חליטה באמת אסור כההוא דלא ילעוס ועכ"פ לדינא נראה להתיר ע"י חלוטה בחולה שאין בו סכנה גם כן שהרי בסי' תנ"ד מסופק המג"א אם לאסור בדיעבד והח"י מיקל עכ"פ להשהות ואם כן אין כאן חשש ב"י ומצד רפואה בא"הנ ודאי מותר כיון שהוא שלא כד"הנ וכמבואר בא"ש שם ועיין לקמן סי' תס"ו סק"א ודברי בה"ט אלו בשם א"ש הם מועתקים מלקט הקמח ומשמע דבענין שיש בו סכנה איירי ולענ"ד כמ"ש דגם באין סכנה מתיר בכה"ג ועיין לקמן סי' תס"ו סק"א:

א

אפילו יבש. דחיישי' שמא ישאר קצת עליו בשעה שתשטוף במים וא"ל מ"ש ממ"ש סוף סי' ת"ן דמותר להחם חמין בכלי חמץ בפסח לרחוץ כו' שאני התם שאינו נהנה מן הבלוע בכלי משא"כ כאן יהיה החמץ בעין ותהנה האשה ממנו במה שתשפשף ונראה דאפי' תשטוף אחר כן בצונן החמירו דשמא לא תשטוף יפה:

ב

שהאווז אסור. משום דאית בעור' פירצי פירצי. ואי' בהעור והרוטב ואי אית ביה פילי אסור:

ג

ויתן טעם בעופות. ובדיעבד אין לאסור דהא מי פירות נינהו ואין מחמיצין וא"ל שמא בא על אותו הקש פעם א' מים דאם כן למה התירו בסי' תס"ג לחרך ב' שבלים הא אפי' א' אסור' מחשש זה אלא ודאי לא מחזקי' איסורא וכמ"ש ב"י בשם תשו' רשב"א בסי' תס"ז שאין חוששין לחימוץ בשבלי' וכאן לא בא להזהר אלא לכתחל' וחומר' יתירה הוא:

א

בשום פנים. אפילו אינו רוצה לשהות שיעור מיל דלכתחלה אסור להשהות אפילו רגע א' כמ"ש המחבר לעיל סי' תנ"ט סעיף ב' ועיין שם סק"ו.

ב

ולא חולטין. לפי שאין אנו בקיאין בחליטה וכמבואר לעיל סי' תנ"ד סעיף ג' וע"ש ס"ק ד'. וכתב בתשובת מהר"ש קאיידנבר סי' כ"ז דמי שיש לו חולה בבטנו שקורין בל"א היבן מוטר שרפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו דאם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה דמותר לישראל עצמו לעשות החמץ ולרפאותו אך אם אפשר ע"י עכו"ם יעשה ואם אי אפשר ירתיח המים היטב ואח"כ יטיל בתוכו השעורה ולא יבא לידי חימוץ ע"י חליטה אף על גב דאנו נוהגין לאסור החליטה מ"מ כל מה שאפשר לעשות יותר בהיתר עבדינן ואם אפשר לעשות במי פירות יעשה דאז אינו מחמיץ עכ"ל וע"ל סי' שכ"ח סעיף י"ב וע"ש בט"ז ס"ק ו':

ג

או חטין לאכול. וכתב מהרי"ו סי' קצ"ג וז"ל ואותם שאינם אוכלים תרנגולים בימים הראשונים ובאחרונים אוכלין לא מצאו ידיהם אא"כ נזהרים תוך הפסח שאין מאכילין אותה אלא מצה ולא שום תבואה עכ"ל וע"ל סי' תס"ו ס"ק מ"ז:

ד

במקום לח. וכתב מהרי"ו דאף קודם פסח יש להזהר בזה שמא יחמיץ וישאר לשם תוך הפסח ועיין בכ"ג שפי' דמיירי בחורי חצר ועמ"ש לעיל בסי' תל"ג ס"ק י"ב:

ה

אפי' יבש. והטעם כתב הטור כיון שצריך להעביר כל המורסן קודם שתשטוף במים והאידנא אין הנשים בקיאין בזה עכ"ל ולפי זה נראה היכא דעברה ושפה במורסן אין לשטוף בצונן אחר זה עד זמן מה שידוע שכבר עבר הכל או ישטוף במי פירות תחלה:

ו

והכי נהוג לענין איסור חמץ שהוא במשהו כלומר אף דהרא"ש דאוסר עיקר ראיה שלו מהא דאיתא בפ' כ"ה דאי אית ביה פילי אסור ואזיל לשיטתו דפסק אף לענין שאר איסורים לאסור כולו אי אית בי' בקעים וכמבואר בטי"ד סי' צ"א אך אנן קי"ל כדעת הפוסקים שם דאין לאסור כולו אלא בצלי או רותח כמבואר שם בש"ע סי' צ"א סעיף ז' בהג"ה מ"מ כאן לענין איסור חמץ שהוא במשהו מחמרינן כדעת הרא"ש ולאסור כולו כי מלבד העור יש בקעים בבשר אווז בכל צד וכן משמע בד"מ וגיסי הרב בסא"ז דלא כע"ש ששגג בזה וע"ל סי' תס"ז ס"ק ל"א דאפי' מאן דמתיר בצונן מודה כאן כיון שיש בה פילי וגם השפשוף גורם שיכנס לתוכו ע"ש. ובע"פ משש ולמעלה כיון דאין כאן חומרא דאיסור משהו יש להקל נ"ל:

ז

שלא להבהב. ובדיעבד אם הבהב כשר ט"ז וכתב המ"א ודוקא מסתמא אבל אם ידוע שהיה בו דגן מחימץ והבהב בו אסור עבי"ד סי' צ"ב ואם הבהבו בקש ואחר כך נמצא דגן מחומץ בקש הנותר אין מחזיקין בו איסור אך אם נמצאת בו ג' יש להסתפק וצ"ע. ואם נמצא שיבולת מקש ואין בו תבואה ע' סי' תנ"ד ס"ק א':