שולחן ערוך, אורח חיים תנ״ד: באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

באיזה מצה אינו יוצא ידי חובתו ובו ד סעיפים:
אין יוצאין לא בפת סובין ולא בפת מורסן אבל לש הוא את העיסה בסובין ובמורסן שבה ויוצא בה ויוצא במצה מסלת נקייה ביותר ואין אומרים אין זה לחם עוני: הגה וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדאי דהוי כאשישה: (מהרי"ו)

ב

עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצאים בה ואם לאו אין יוצאין בה שאין זו משומרת לשם מצה: הגה כך הם דברי הרמב"ם אבל יש אומרים הטעם משום שאינו קרוי לחם כל זמן שאין הרועים אוכלים ממנה וכן נראה עיקר (טור י"ד סי' ש"ל ור"ש בפירוש דמסכת חלה פ"ק):

ג

ליכא בזמן הזה דידע למחלט הלכך כל מין חליטה אסור:

ד

אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה במה דברים אמורים כשגזל מצה אבל אם גזל חטים או קמח ועשאן מצה יוצא בה שקנא' בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו (ולענין ברכה ע"ל ר"ס תרמ"ט):

א

מורסן. (דאינו לחם לענין חלה). אבל באים לידי חימוץ רק הקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמיץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות החטים מ"א. ועח"י וביד אהרן. אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה לא מחזקינן איסורא באיסור משהו דרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח"י ע"ש:

ב

ובמורסן. ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ"א דמסתפק אי מצטרף לכזית ע"ש והח"י פסק בפשיטות דאינו מצטרף ע"ש. וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים:

ג

אסור. המ"א נסתפק אי נאסר בדיעבד אי לא: והח"י בשם חמיו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וע' סימן תס"ה ס"א:

ד

גזולה. אבל בשאולה יצא ט"ז. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו. ודוקא לאחר יאוש ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו מהרי"ל. ואין לברך בתחלה וכתבו האחרונים דטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפייה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה. וכתב הח"י דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא מעבירה. משא"כ אם הוציא מצה בשבת מרה"י לר"ה יוצא בה י"ח בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה. ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת ע"ל סימן שי"ח ובסי' ש"ז. כתב הכנה"ג בשם מהרי"ל דיוצאין במרור גזול ע"ש. והפר"ח בסי' תע"ה ס"ק א' הכריח דכשם שבמצה גזולה אין יוצאין בה י"ח ה"ה מרור גזולה וע' בתשובת יד אליהו סי' כ"ד:

א

טור בשם הרמב"ם בפ' ו ממשנה ו' פ"ב דחלה

ב

ברייתא פסחים ל"ו וכפי' רמב"ם וכן פי' הרא"ש דברי הרי"ף וש"פ

ג

משנה פ"ק דחלה

ד

רמב"ם לפי פירושו שם שהעיסה הנעשית לכלבים ושלא יאכל ממנו שום אדם אינה חייבת בחלה ואינה לחם גם לענין חובת מצה בפסח

ה

טור בשם הגאונים וכ"כ ש"פ

ו

רמב"ם שם וכן דקדק הרא"ש מפ"ב דפסחים והוא הדין מן הירושלמי

ז

ה"ה שם

א

א אין יוצאין. כמ"ע בפ"ב דחלה ניטל מורסנן כו' וה"ה למצה דחד דינא להו כמ"ש בפרק כ"ש ובמנחות ע"א ב':

ב

אבל לש כו'. שם הם ושאורן וסובן ומורסנן ה' רבעים כו' ובפ' כל שעה ל"ז א' ובהדראה וע' ברא"ש שם:

ג

וטוב כו'. שם ל"ו ב' וע' רש"י שם ד"ה אשישה וכן שם בגמ' אשישה אחד כו':

ד

שאין זו. וכמ"ש שם ל"ח ב':

א

ס"ב אבל י"א הטעם. כמ"ש בחלה שם דפטור מחלה וע"כ צ"ל משום לחם וכן שאר דברים דחשיב שם כולהו משום לחם וע"כ גם הרמב"ם סובר כן אלא שהיסיף כאן דאפילו ראוי לרועים ואוכלים ממנה כיון שלא עשאה אלא לכלבים פטור כיון שאינה משומרת כנ"ל:

א

ס"ג ליכא. כ"כ הרי"ף ורא"ש ורמב"ם וכ"פ בשם הגאונים שאסרוהו וכ' הכל בו לפי שיש שדוחקין הקמח או מניחין בשק וחולטין ולא סליק דיקולא דמיא מד' רוחותיה וכמש"ש מ' א' לא לחלוט כו' והרמב"ם כתב הטעם שמת לא ירתיח המים יפה יפה:

ב

הלכך כל מיני. ר"ל שיש מיני חליטה שאין יוצאין י"ח מדינא וכמ"ש בתוס' שם ל"ו ב' ד"ה פרט וביבמות מ' א' דבלילתו עבה כבלילתו רכה ועשאה בחמה ובלילתו עבה אפילו אפאו בתנור ולרב האי כגון שחלטו בשמן:

א

ס"ד אין אדם. ממ"ש ל"ח א' מה להלן משלכם כו' וע' רא"ש שם:

ב

בד"א כו'. בירושלמי והביאו הרא"ש שם הדא דתימא בתחילה כו' ופי' הרא"ש ר"ל לכתחילה אבל בדיעבד יצא אבל הוא פסק כאמוראי בתראי שם דס"ל אפילו בדיעבד לא אבל המ"מ פ"ו ה"ז פי' כמ"ש בש"ע כאן ור"ל שגזל מצה כו':

ג

אבל אם גזל. ירושלמי פ"ג דסוכה בשגזלו משופה אבל אם י"ל ושיפהו דמים הוא חייב לו וכמ"ש תוס' בסוכה ל' א' דאף על גב שאמרו שם בגמ' דאפילו לאחר ייאוש שקנאו מ"מ אסור משום מצוה הבאה בעבירה דוקא שע"י העבירה קנאו דייאוש בכדי קי"ל בב"ק פ' מרובה ופ' הגוזל בתרא דלא קנאו אלא ע"י שינוי רשות בהדס ובלולב משום דהוא שינוי רשות ע"י המצוה ולכן פריך במרובה למ"ד ייאוש בכדי קנה קרבנו ולא הגזול אי לאחר ייאוש אמאי לא משום דלא הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שכבר קנאו בייאוש לסברתו:

ד

ולענין ברכה. כמ"ש בב"ק צ"ד א' הרי שגזל סאה כו' ואמר רבא שם מצוה הבאה בעבירה וכ' תוס' בסוכה שם דלענין ברכה אע"ג שכבר קנאו ואע"ג דבירושלמי הנ"ל שהביא הרא"ש הדא כו' אתיא כאביי בב"ק שם:

א

וטוב וכו' רחבה יותר מדאי וכו' – מוכח מזה דאינו אלא לכתחלה ואף דמש"ס מוכח דהוא לעיכובא דומיא דחלוט דקמייתי להו שם בהדי הדדי וכ"פ מהר"ם חלאווה בהדיא בסוף הפרק י"ל דהיינו דוקא בגלוסקא גדולה אחד מששה באיפה כדמייתי שם בש"ס מהא דדוד והכא לא איירי בכה"ג רק דהיא רחבה יותר מכפי הרגיל ומחמרינן משום לתא דאשישה וכן מוכח הלשון וכ"כ הגר"ז. איברא דמלשון רש"י בש"ס שכתב גלוסקא גדולה משמע לכאורה דלאו דוקא אחד מששה באיפה רק אם היא גלוסקא חשובה מחמת גדלותה וכן מוכח כעין זה בערוך שכתב לחם גדול ובמהר"ם חלאווה הנ"ל. וכן מוכח קצת ג"כ מלשון הש"ס דקאמר מאי משמע וכו' אלמא דלא קמייתי לה רק להוכיח דהוא לחם חשוב וכן ברוקח סימן רע"ג כתב סתם אשישה גלוסקא יפה ולא ביאר שיעורו. ודע דהרמב"ם ועוד כמה פוסקים לא העתיקו כלל האי דאשישה ולא הביאו רק עיסה שנילושה ביין וחלב ושמן (ולר"ה גאון הוא פירושו דחלוט כפי שמבואר ברי"ץ גיאות ע"ש) וצ"ל דפירוש אשישה הוא ג"כ עיסה חלוטה ולהכי תני בברייתא חלוט ואשישה בהדי הדדי וכן מוכח דעת ר"ה גאון מובא ברי"ץ גיאות הנ"ל עי"ש ולפי"ז אין להחמיר בכל גווני בדיעבד אפילו הוא לחם גדול מאד:

א

שאינו קרוי לחם – עיין במ"ב. ולא נתבאר כמה מיקרי מורסן מרובין וגם היכי מיירי אם עירב מורסן אחר או אפילו במורסנן כל שיש הרבה בטל עי"ז תורת לחם ולא דמי להא דס"א דכ"ז שלא פירשו אינם מגרעין כח הלחם ואדרבה עוד מצטרפין להשלים השיעור דשם מיירי בשהיה מעט מורסן עיין במחה"ש מה שכתב בזה ומצאתי להרשב"א שכתב בזה וז"ל דהא דאמר רשב"ל בירושלמי כל שלא עירב בה מורסן אין לפרש שכל שיש בה מורסן אינה חייבת בחלה שהרי שנינו ה' רבעים הן וסובנן ומורסנן אלא לומר שפעמים מעורבין בה מורסנן כ"כ שאינה ראויה לרועים א"נ יש לפרש שעירב בתוכה מורסן לאחר שניטל מתוכה לפי שאין דרך ב"א לעשות כן וכדתנן נטל מורסנן וכו' עכ"ל מובא בב"י יורה דעה סימן ש"ל ומתבאר מדבריו דהשיעור של מורסן מרובין כל שאין הרועה אוכל מחמתן את הפת ונראה דדין זה לא תלי בטעם כעיקר כההיא דסימן תנ"ג גבי אורז דשאני התם דגם אורז הוא מין אוכל ולהכי אם יש בו טעם דגן ומכ"ש בשיעור אכילת פרס יוצאין בו ולכמה פוסקים אפילו בחדא כזית וכמו שביארנו שם משא"כ הכא אפילו אכל ככר שלם אינו יוצא דהסובין והמורסן מפסידין הפת ועל ידם אינו ראוי לאכילה ולא דמי נמי להא דסימן תנ"ה ס"ו לענין תבלין דסגי בנתינת טעם דשאני הכא דאין דרך בני אדם לאכול פת כזה וכמו שכתב הרשב"א הנ"ל ובפמ"ג משמע דגם בעניננו סגי באכילת פרס ולענ"ד נראה כמו שכתבתי:

א

ליכא בזמן הזה וכו' אסור – עיין במ"ב שכתבנו דכיון שאין אנו בקיאין משוינן ליה כחמץ גמור וכן בואר באמת בהלכות רי"ץ גיאות בשם רב שרירא וז"ל בדף צ"א שם אע"פ שאמרו חכמים חלוט וכו' ומים הרותחין רתיחה עזה הן המוגלשין וכו' אין אנו סומכין ע"ז לעשות מעשה שאין אנו יודעים איך ישתמר שלא יבא לידי חימוץ ושמא יצטנן מזוית זו או מן הקצה ויבא לידי חימוץ ולא שמענו בשתי ישיבות מי שהתיר לעשות כן אלא לחולה ולחיה בלבד ע"פ בקיאין שאומרים כי יש לו רפואה בזה ואם לא הוא בא לידי סכנה או בזמן שאומרים אם מברין אותו מצה יסתכן וכו' ואין לו כלום לאוכלו אלא חלוט ברותחין מאכילין אותו מיד וצריך לאכול מיד ואין מותירין ממנו כלום ועיין שם שכתב ג"כ ת' רב האי גאון ע"ז וז"ל שם החליטה ברותחין ודאי מצה היא וכו' אלא מיהו כולי רבנן קמאי מכמה וכמה דורות קאמרי האי חליטה לא ידעינן היכי איתא ולא שרו כל עיקר למיחלט בעיסה וכמה וכמה טרחי להתיר להן מי שעורים שמרתיחין רותחין ומטילים שעורים לתוכן בין בעיסה בין בחליטה ולא התירו להן גאונים דאמרי לא ידעינן להחליטה המותרת היכי היא וכו' ולענין חולה הורו גאונים הראשונים כשהוא קשה עליו החולי ואינו יכול לטעום כלום בפסח ומסתכן הוא מותר לעשות לו מה שהוא צריך ע"פ רופאים דבכל מתרפאין חוץ מע"ז עכ"ל שם וכן כתב מהר"ם חלאווה בסוגיא דחליטה ועיי"ש אחרי שהביא דברי רב האי הנ"ל כתב והרב אלפסי ביאר דבריו יותר ואסר לכל כשאר איסורין שעומד על דינו דלחולה שיש בו סכנה מותר ולא לאחר עכ"ל שם בדף ל"ט ע"ב עיי"ש ומדברים אלה מוכח דיש לאסור חליטה אפילו בדיעבד ואפילו בהנאה ובשהיה כיון שהוא כשאר איסורין וכן מפורש דלחולה שאין בו סכנה לא מקילינן והארכנו בזה להוציא מדברי המג"א שמסתפק בזה דאפשר אינו אלא לכתחלה בעלמא ואילו ראה דברי הקדמונים הנ"ל לא היה מסתפק בזה ומה שהביא ראיה מכבד עיין בא"ר שדחה זה ועוד לפלא לי על הרדב"ז ח"א סימן רמ"א ששאלו אותו אם מותר להשקות לחולה בפסח מי שעורים ועיי"ש שפלפל דאפשר לא היה חומרת הגאונים אלא בעיסה שממהרת להחמיץ קודם שתתבשל מרתיחת המים אבל בשעורין שקשין הם לא גזרו על חליטה וכתב עוד דאפילו אם גזרו גם בכגון זה מ"מ בחולה וכו' סמכינן אבקיאות דידן שאנו רואים שהשעורים יבשים וחזקים וכו' ואפילו בחולה שאין בו סכנה רואה אני להתיר דבר כזה וכו' עיי"ש ובת' הגאונים הנ"ל מפורש דגם במי שעורים הוי תקנה זו ומפורש ג"כ דבחולי שאין בו סכנה לא התירו ועיין במחצית השקל מה שכתב בזה דע"כ באין בו סכנה איירי ודבריו תמוהים ועיין בש"ת שמצדד ג"כ להקל להניח על הבטן שעורים חלוטים אפילו באין בו סכנה ותמך יתדותיו בדברי הח"י וכפי הנראה סבר דח"י מתיר לקיימו אחר הפסח אפילו בעין ואין כן כוונת ח"י רק אתערובות משהו קאי וכמו שהעתקנו במ"ב וכן העתיק הגר"ז ובחלוט בעין בודאי אסור לקיימו וכדמבואר בת' רב שרירא הנ"ל שכתב ואין מותירין ממנו כלום הלכך לענין דינא אין להקל כנגד כל הגאונים הנ"ל ואין ליתן לחולה לשתות מי שעורים אא"כ הוא מסוכן וכן לענין לחלוט שעורים ולהניחם על הבטן וכמו שהעתקנו במ"ב אלא דיש לומר דהגאונים גופייהו לא החמירו אלא לענין שתיה דאיכא לתא דכרת אבל בלהניח על הבטן דאין בזה רק לתא דלאו גרידא דבל יראה אפשר דלא היו מחמירים בזה ובכל חולה התירו אלא דקשה לומר כן דמה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת וצ"ע:

א

אין אדם יוצא י"ח במצה וכו' – עיין במ"ב ועיין בחידושי רע"א ובש"א שהביאו שיטת הריטב"א דדעתו דאף בגזל מצה יש שינוי מעשה דכיון דלעסיה קנייה בשינוי מעשה והמצוה מתקיימת אח"כ בבליעת המצה דהא בלע מצה יצא וא"כ דומה לגזל חטים או קמח ועשאו מצה דיצא ואף דלדינא בודאי נקטינן כשיטת השו"ע שהוא דעת רוב הפוסקים דס"ל דלא יצא וצריך לחזור ולאכול מצה אחרת משלו (ואפשר דס"ל דזה מקרי שהקנין בא ע"י המצוה גופא דקי"ל בסי' תרמ"ט דלא מהני דאף שאם בלע בלא לעיסה יצא הא עכ"פ לכתחלה צריך לעיסה כדי שיהיה טעם מצה בפיו) מ"מ לענין שיהיה צריך לחזור ולברך כשאוכלה אפשר דיש לחוש לדעת הריטב"א שכבר יצא בדיעבד וע"כ לא יברך אח"כ מצאתי שכן הסכים במגן אלף. ולענין מרור אם יוצא בדיעבד בגזול דעת הכנה"ג בשם מהרי"ו דיצא והפר"ח חולק עליו דאתקוש מצה ומרור להדדי כמבואר בפרק כל שעה ועיין בש"א סימן צ"ד דדעתו דגם במצה גזולה הפסול הוא משום מצוה הבאה בעבירה (והיא ג"כ דעת הלבוש) ולהכי גבי מרור דאינו אלא מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה בדרבנן דלדעת המחבר בסימן תרמ"ט ס"ה יוצא בדיעבד וכ"כ במקו"ח ע"ש אכן לדעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שאנו נוהגין כהפוסקים דסוברין דגם בדרבנן מצוה הבאה בעבירה פסול בודאי גם במרור לא יצא [וראיתי דבר פלא שכנה"ג כתב בשם מהרי"ו בסימן קצ"ג דיוצא במרור גזול ועיינתי שם ומבואר להיפוך וזה לשונו שם מהר"ר אנשיל ממארפורק נסתפק כיון דמרור אתקש למצה וגזול פסול אם כן ישראל לא יעקור מרור (בעצמו) מן הקרקע מידי דהוי אאסא דאמר להו וכו' להני דמזבני אסא וכו' עי"ש בפרק לולב הגזול ונ"ל דלא דמי דהתם גבי אסא מתקיים בקרקע משו"ה הוי כקרקע ע"ש הרי מבואר להדיא ממהרי"ו דגם הוא מודה שאם אחד גוזל מרור מיד חבירו דלא יצא ורק לענין קציצה מן הקרקע ס"ל דלא מקרי מחובר מקודם ולא דמי לאסא] ועכ"פ לענין ברכה בודאי יש ליזהר כשנוטל מרור אחר לאכול שלא לברך עוד מחדש:

ב

ולענין ברכה וכו' – כתבו הפוסקים דדוקא בגזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופא באה בעבירה מה שאין כן בהוציא מצה מרה"י לר"ה כשחל פסח בשבת יוצא בה ידי חובתו וגם יברך עליו לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופא בעבירה ועיין לעיל סימן שי"ח ס"א במ"ב ובבה"ל:

ג

עיין לקמן ריש סימן תרמ"ט – עיין מ"ב. עיין בח"י שהביא דעת מג"א לחלוק בזה שצריך לברך כיון שקנה כבר ובח"י השיג עליו והסכים לדעת המחבר ובמקור חיים ומגן אלף הכריעו כמג"א עיי"ש וכן בית מאיר מגמגם בזה וכתב שכמה פוסקים ס"ל דהאי אין זה מברך אלא מנאץ לא אתי לאפוקי שאין צריך לברך עליו אלא לומר שהוא מזכיר עון בברכתו ועכ"פ צריך לברך עיי"ש ועיין לעיל סימן י"א שכתבנו דדעת הט"ז והגר"א כשו"ע ורמ"א וכן מצאתי להרב יעב"ץ בסימן קצ"ו שהכריע כן להלכה וכן דעת הגר"ז בסימן זה וכן יש להורות דספק ברכות להקל:

א

במג"א ס"ק א' שקורין שפרייא"ר נ"ב ראש שבולת של קש שנמצא בתבשיל אין חוששין שהיה בו חיטה ונימוחה דמסתמא יצא הכל בשעת דישה כמ"ש המג"א סי' תסה ס"ק ה' וכ"כ בחידושי:

א

סעיף ד' אין אדם יוצא י"ח במצה גזולה וכו' נ"ב עיין במג"א במ"ש בשם הב"י בשם הרוקח שטוב לו' כל מי שיגיע מצת לידי הרי היא שלי במתנה. אך הנה לפמ"ש בחיבורי על או"ח משנת תר"א בסי' תרנ"ה במה"ח בסוגיא דערבה שבעה והעליתי בישוב קושית התוס' שם ד"ה והביאו מורביות של ערבה וכתבתי בדרך אחד עפ"י מ"ש בירושלמי שם בספ"ג דסוכה והוכחתי משם דהיכי דהוה מרצונו בלי הכרח ההפקר ודאי הוי הפקר ובפרט היכי דמקבל ד"א כנגדו ע"ש א"כ בשלמא בלולב כיון דא"א לו בענין אחר הוי כהפקר מחמת אונס וכיון דאינו הפקר בלב שלם דסומך אולי יבוא לידו שלו לכך לא הוה הפקר ולכך בעי אמירה אבל כאן כיון דאינו כמוכרח לכך א"כ הוי בלב שלם לכך ממילא כיון דיודע שיתעכב איאושי מייאש נפשיה מיניה לכך נעשה הפקר ממילא ולא בעי אמירה כלל בזה כנלפע"ד נכון בזה בעזה"י ודו"ק היטב:

א

[א] סובין וכו'. כתב מגן אברהם ראיתי מורין שקליפה שקורין שפרייאר אינו מחמיץ, ומיהו זה מהקליפות הקש אבל קליפת החטין עצמן אפשר דמחמיץ גם אי אפשר שלא נדבק בו קצת ממשות חטין, עד כאן. ותמה גיסי בחק יעקב מאי מספקא ליה הא משנה שלימה שנינו אין שורין את המורסין לתרנגולין דמחמיץ כמו שכתוב סימן תס"ה, עד כאן. ולעניות דעתי לתרץ דמגן אברהם לא מסתפק כלל במורסן רק בקליפת חטין שהוא סובן וכמו שכתב בריש דבריו זה לשונו, פירש רש"י סובין קליפת חטין הנושרת בשעת כתישה ומורסין הנשאר בנפה, עד כאן, ואף דברטנורה סוף פרק ז' דשבת כתב על פירוש רש"י זה לשונו, ורמב"ם פירש איפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין עד כאן לשונו, מכל מקום על מגן אברהם לא קשה מידי שהוא כתב כן אליבא דרש"י שהרי לא הביא רק פירוש רש"י. ואגב אזכיר דלכאורה קשה על פירוש רש"י ממשנה דפרק י"א דתרומות דתנא המורסין מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותר ואי לפירוש רש"י אמאי יהא מותר במורסן ואסור בסובין הא סובין גרע ממורסן, גם קשה לי על פירוש הרמב"ם דאם מורסין גרוע מסובין אם כן תנא משנה פרק ז' דשבת דמורסין וסובין אין מצטרפין בזו ואין צריך לומר בזו, ותוס' פסחים דף ל"ט מבואר דלא תנא הכי כלל, ובזה אפשר לתרץ קושיא ראשונה ברש"י דסבירא ליה דלפעמים קורין סובין מה שקורין מורסן וכן להיפוך ודייק כן מכח קושיא הנזכר לעיל. ובזה מתורץ נמי מה דמברטנורא בתרומות לא הביא פירוש רש"י וסתם כפירוש רמב"ם, ובשבת מוכח כפירוש רש"י כדפירשתי, והשתא נמי ניחא מה שסתם גם בפרק ב' דחלה כהרמב"ם משום דהתם תנא סובין ומורסין מצטרף ואי לפירוש רש"י קשה, דהוי זו ואין צריך לומר זו, ותוספות יום טוב לא ירד לזה. ולדינא נראה דקליפה קשה ודאי מחמיץ כדאמרן ובקליפה עבה כל שהיא חדשה דהיינו כל שהוא תוך שלושים יום נמי מחמיץ אבל אחר שלושים יום אינו מעורב בהן קמח כלל כדפירש ברטנורה פרק י"א דתרומה, מיהו בשבלי הלקט סימן ס"ב בשם רש"י מבואר דאף סובין מחמיץ. כתב חק יעקב אם נמצא שבולת מקש תוך המאכל הנימוח ואין בשיבולת שום תבואה אמרינן דכולה נפל בשעת דישה ואחזיק איסורא לא מחזיקינן עיין מגן אברהם וסוף סימן תס"ה אף שנמצא בשיבולת הנותר דגן ואם נמצא שלוש צריך עיון:

ב

[ב] בסובין שבה וכו'. משמע אם נוטלה מתוכו וחוזרו לתוכו ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית כמו בחלה ביורה דעה סימן שכ"ב ודעת חק יעקב דאין מצטרף, וכתב הר"ן דהוא הדין בפת שנעשה מתבואה שהאכילו תולעים:

ג

[ג] [לבוש] על ידי הדחק וכו'. בשולחן ערוך משמע אפילו היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו יוצא, ועיין ביורה דעה סוף סימן ש"ל, גם צריך עיון דלבוש מרכיב דעת הרמב"ם עם הר"ש ושלטי גיבורים פרק כל שעה כתב בשם ריא"ז ראוי למאכל אדם כגון פת סובין אינו ראויה וכו' כגון פת מורסן, עד כאן, משמע דסבירא ליה כפירוש רמב"ם דלעיל וצריך עיון:

ד

[ד] ליכא וכו'. אכן לחולה שהוקשה חוליו על פי הרופאים או לחיה שרי מי שעורים בחליטה (טור סימן תס"א), ולתשובת אמונת שמואל סימן כ"ז אשתמיט זה עיין שם. מי שיש לו חולי בבטנו שקורין הי"ב מוט"ר שרפואתו לחלוט שעורין או שיבולת שועל, כתב בתשובה הנזכר לעיל דאם יש סכנה מותר לישראל לעשותו ואם כותים עושה משלו מותר אף באין סכנה כי הנחתו על בטנו הוי שלא כדרך הנאתן, והוא הדין אם אפשר במי פירות מותר אף על ידי ישראל באין סכנה כנ"ל, ואפילו בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה. ופירוש חלוטה הוא שירתיח המים ואחר כך יתן השעורים בתוכן ופשוט ביש סכנה ואי אפשר על ידי חליטה זה מותר בכל ענין אפילו בדרך הנאתן רפואת אכילה. כללא דמילתא שלא לרפואה אפילו שלא כדרך הנאתן ואפילו בשל כותים ואפילו באיסור הכל אסור לרפואה מותר כל שלא כדרך הנאתן כל שהוא של כותים או שיקנה לו ישראל או בחמץ שעבר עליו פסח ובדרך הנאתן אין היתר אלא ביש סכנה אפילו דרבנן ועיין באחרונים ריש סימן תס"ו:

ה

[ה] חליטה וכו'. ואם נפל חתיכות עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוה מיד מותר בדיעבד כמו בכבד ביורה דיעה סימן ע"ג, ומכל מקום אין להקל כיון שלא נמצא בפירוש בפוסקים (מגן אברהם). גם נראה לי לחלק דבכבד דם שבישלו אינו אלא דרבנן מה שאין כן חמץ דאורייתא, מיהו במשהו שהוא דרבנן יש להקל, ובחק יעקב כתב בשם אדון אבי הגאון מהר"ו שהתיר בתערובת משהו בהנאה או לקיימו אחר פסח:

ו

[ו] גזולה וכו'. אבל שאולה יוצאין ולא דמי לאתרוג דהכא לא הדרא בעיניה (ט"ז). אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו לאחר יאוש, ואם אחר חזר ונותנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל ומגן אברהם). הוציא המצה מרשות היחיד לרשות הרבים יוצא בו (ירושלמי חק יעקב):

ז

[ז] אבל אם גזל וכו'. כתב הב"ח אבל אין לברך עליו בתחילה ולכך הטוחנין יחד יאמר כל אחד ואחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה כמו שכתב הרוקח גבי מצות שאופין יחד:

ח

[ח] [לבוש] אבל אם לא ראה וכו'. כן פסק בית יוסף מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין דבצק ואינו מוכרח דיש לומר דסבירא ליה כיון שאין בו סידוק פשוט להתיר והש"ס קא משמע לן דאינו יוצא בו רק בעי שימור וזה כתב באמת ועוד שראיתי הרא"ש והטור ורבינו ירוחם ושבלי הלקט וספר המנהיג ומרדכי וצידה לדרך פסקו כרש"י דאף שלא ראה ישראל הלישה מותר אם אין בבצק שיאור וסידוק כמו שכתב בסימן תנ"ט סעיף ב' ויש לסמוך בשעת הדחק ביותר:

א

מורסן. ולרי"ף יוצאין בה לפי"ז יש קצת ראיה שמחמץ מ"א וכתב עוד קליפת חטים מחמיצין וגם בלא"ה א"א שלא נדבק בה קצת ממשו' וע' בפ' י"א דתרמות מ"ה:

ב

ממנו. אפילו אחשכי' בטלה דעתו אצל כל אדם:

א

א) [סעיף א'] אין יוצאין לא בפת סובין וכו' שנאמר שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם ואלו אינם נקראים לחם לפי שאינו נקרא לחם אלא דבר הראוי למאכל אדם דכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. ועוד גבי חלה כתיב באכלכם מלחם הארץ משמע שאין נקרא לחם אלא מה שהם עצמם אוכלים ומטעם זה ג"כ אין אדם יוצא י"ח מצה אלא בדבר שחייב בחלה. לבוש.

א

ב) שם. לא בפת סובין ולא בפת מורסן. וסובין קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה ומורסן הנשאר בנפה. רש"י שבת ע"ו ע"ב. והביאו מ"א סק"א וכ"כ הרע"מ פ"ז דשבת אלא שכתב דהרמב"ם פי' אפכא דמורסן הוא עבה וגרוע מסובין וכ"כ בפ"ב דחלה כפי' הרמב"ם דסובין הוא הדק ומורסן הוא הגם וכ"כ בפ' י"א דתרומות יעו"ש. והב"ד ח"י אי' א'.

א

ג) וכתב שם המ"א וראיתי מורין שקליפה שקורין שפרייר"ר אינו מחמיץ ומיהו זהו קליפה מקש אבל קליפת חטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים עכ"ל והביאו חק יוסף או' א' מיהו ח"י או' א' תמה על דברי המ"א הנז' דמאי מספקא ליה הא משנה שלימה שנינו אין שורין מורסן לתרנגולין ואין האשה שפה מורסן והוא מחמיץ בודאי כמבואר לקמן סי' תס"ה יעו"ש אמנם הא"ר או' א' כתב לתרץ דהמ"א לא מסתפק כלל במורסן רק בקליפת חטין שהוא סובין וכמ"ש בריש דבריו פירש"י סובין קליפת חטין הנושרת בשעת כתישה וכו' יעו"ש. וכ"כ י"א בהגה"ט דהמ"א קאי אסובין דוקא אבל למורסן אין שום ספק דודאי מחמיץ יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קכ"ב או' ב'. ויתבאר עוד מזה לקמן רסי' תס"ה יעו"ש.

א

ד) ואם נמצא שבולת מקש תוך מאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה אחזוקי איסורא לא מחזיקן ובאיסור משהו מדרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה. ח"י או' א' א"ר או' א' חמ"מ סי' תס"ה או' א' ר"ז שם או' ו' ח"א כלל קכ"ב או' ב'.

א

ה) וכן אם נמצא בתבשיל קליפה של שבולת שועל ואין ידוע אם היא הקליפה העליונה שנושרת בשעת דישה או הקליפה העבה הנושרת בשעת כתישה יש להתיר. תשו' בית אפרים סי' ל"א, שע"ת או' א'.

א

ו) שם. אבל לש הוא וכו' ואם נטל מורסא מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה כתב מ"א סק"ב יש להסתפק אם מצטרף לכזית אבל הח"י או' ב' כתב דאין כאן ספק כלל דכיון דלענין חלה אינו מצטרף (כמ"ש ביו"ד סי' שכ"ד סעי' ג'). ה"ה לענין מצה יעו"ש. והביאו א"ר או' ב' ח"א כלל קכ"ח או' א' וכ"כ י"א בהגה"ט בשם הר' מנוח. מיהו הברכ"י או' ב' כתב בשם ס' בית מועד הואיל ויש בו קמח יוצא בו י"ח אמנם הפר"ח כתב על דברי בית מועד הנז' דאין כן דעת הפו' וכ"כ הר"ז או' ב' דאינו יוצא בה י"ח מצה אלא א"כ אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"ג או' מ"ג.

א

ז) שם. אבל לש הוא וכו' וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו מהם תולעים. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' ג' ועיין לעיל סי' תנ"ג או' ג"ן ומשם ואילך עד או' ח"ן יעו"ש.

א

ח) שם. ויוצא במצה מסלת נקיה וכו' דמצות מצות ריבה ואפי' כמצות של שלמה ומה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה. ואשישה היא גלוסקא גדולה אחד מששה באיפה. פסחים ל"ו ע"ב. ושיעור עיסה החייבת בחלה היא עשירית האיפה כדאיתא בעירובין פ"ג ע"ב יעו"ש והיא תק"ך דראהם מצריים בקירוב כמ"ש לקמן רסי' תנ"ו וביו"ד רסי' שכ"ד יעו"ש וא"כ שיעור האשישה היא שמונה מאות ששים ושבעה דראהם מצריים פחות מעט. ועיין לקמן או' יו"ד.

א

ט) שם. ויוצא במצה מסולת נקיה וכו' מדברי הטור משמע דאף לכתחלה יכול לעשות כן ומה שדקדק הפר"ח דאין ראוי לעשות כן לכתחלה כתב עליו הער"ה או' ב' דאינו דקדוק אלא דאף לכתחלה יכול לעשות כן יעו"ש ומיהו גם הפר"ח כתב דהכי נהוג כדברי הטור.

א

י) שם בהגה. דהוי כאשישה. כלומר ואמרינן בפ' כל שעה לחם עוני פרט לחלוט ולאשישה ומפרש התם דאשישה הוי אחד מששה באיפה. פר"ח. ואם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה והיא נקראת אשישה והוא דרך חשיבות וגדולה הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה. ר"ז או' ה'.

א

יא) [סעיף ב'] עיסת הכלבים וכו' או זולתם ממיני החיות. הרמב"ם בפי' המשנה פ"א דחלה משנה ח' והביאו ב"י. וכ"כ בטור יו"ד סי' ש"ל וב"י שם.

א

יב) שם. בזמן שהרועים אוכלים ממנה וכו' שחישב בשעת לישה בין על אכילת הכלבים ובין על אכילת בני אדם. הרמב"ם בפי' המשנה שם.

א

יג) שם. יוצאים בה. אם שמרוה מחימוץ. לבוש. ר"ז או' ח'.

א

יד) שם. שאין זו משומרת לשם מצה. כך הוא לשון הרמב"ם פ"ו דין ה' והגם דבפי' המשנה שם כתב הטעם לפי שאין אדם יוצא י"ח אלא בדבר שחייב בחלה י"ל דכתב כאן הטעם משום שאין זו משומרת לשם מצה לומר שאעפ"י שעשאה מסולת נקייה ואפוייה כראוי אפ"ה כיון שעשאה לכלבים ה"ז אינה משומרת לשם מצה ואינו יוצא בה י"ח. וכ"כ מ"א סק"ג על טעם זה של הרמב"ם דאפי' היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו משומר לשם מצה. וכ"כ א"ר או' ג' א"א או' ג' ר"ז או' ח' ביאורי הגר"א. אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנה אדם יוצא בה לדיעה זו אפי' היא פת קיבר. מ"א שם. א"א שם. ר"ז שם. וה"ד בשלא הפריש מורסנן מתוכן אבל אם הפרישן והחזירן לתוכן או שעירב בה מורסן או' סובין מעלמא צריך שיאכל ממנה כזית לבד מן הסובין או מן המורסן כמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש. ועוד עיין לקמן או' טו"ב ואו' ח"י.

א

טו) ולעניין חיוב חלה אם עשאה רק לשם כלבים והיא יפה ואפוייה כראוי בצורת לחם שראויה למאכל אדם עיין בטור וש"ע יו"ד ססי' ש"ל שכתב דדוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשוייה כצורת לחם הא לא הכי חייבת יעו"ש אמנם בבד"ה שהביא שם בב"י כתב שמדברי הרמב"ם נראה שאפי' עשאה כמצתו של שלמה ולא עשה בה שום שינוי ולא שום גריעותא ולא שום היכר מאחר שעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה פטור עכ"ל וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל יש להפריש ממנה חלה בלא ברכה.

א

טז) שם. שאין זו משומרת וכו' הלש לשם מצה ונשמר מחימוץ ואח"כ חשב לעשותה לגוי אע"ג דאיכא למימר ע"ד ראשונה אזיל ואתי מ"מ כיון שהסיח דעתו ממנה יש להחמיר. הלק"ט ח"א סי' נ"א. י"א בהגה"ט.

א

טוב) שם בהגה. אבל י"א הטעם משום שאינו קרוי לחם וכו' פסק כהר"ש (בפי' המשנה פ"א דחלה) שס"ל דהטעם שאינו קרוי לחם אם עירב בה מורסן הרבה ואינה ראויה לרועים ואפי' חישב לאוכל בטלה דעתו. מ"א סק"ג. ח"י או' ג' ר"ז או' ח' ומשמע לדיעה זו הא אם ראויה למאכל אדם קרוי לחם ואעפ"י שעשאה לכלבים. וכתב הפר"ח וה"ד לענין חלה לפי דמחלף בלחם דעלמא אבל לענין מצה פשיטא דלכ"ע כל שעשאה לכלבים אינו יוצא בה י"ח מצה וזה ברור עכ"ל מיהו העו"ש או' ב' כתב דאם ראויה למאכל אדם אפי' אם עשאה לכלבים יוצא בה. וכ"כ הנה"ש או' ב' ופליג על הפר"ח יעו"ש. אמנם דעת החמ"מ או' ב' כדברי הפר"ח וכ"נ דעת הער"ה או' ג' ועיין בא"א או' ג' שכתב דבדיעבד יוצא בה אעפ"י שאינה משומרת למצה יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' תנ"ג או' ע"ה ודוק.

א

חי) שם בהגה. משום שאינו קרוי לחם וכו' ואין יוצאין בה אפי' אכל הרבה ממנה בענין שאכל כזית לבד מן המורסן שבה. ר"ז שם וכ"כ המחה"ש סק"ג. וכתב שם המחה"ש והיינו שעירב בה מורסן הרבה אחרים אבל אם לא היה בה רק מורסן של עצמה לחם גמור מיקרי יעו"ש ועיין לעיל או' ו'.

א

יט) [סעיף ג'] ליכא בזה"ז דידע למיחלט, שהיו חולטין העיסה (או הקמח כמ"ש בטור סי' תס"א ובהרמב"ם) ברותחין ומתוך כך אינה מחמצת והאידנא אין אנו בקיאין בחליטה. מ"א סק"ד. והטעם כתב בהרמב"ם (פ"ה דין ג') גזרה שמא לא ירתיח המים יפה יפה. א"נ אין בקיאין בשיעור המים רותחין אם הרבה מים אם מעט מים וכמה שיעור זמן הרתיחה או יניחוהו ברותחין או ישפכו עליהן רותחין. ב"ח ביו"ד סי' ע"ג. ועיין לקמן או' כ"ד.

א

ך) שם. ליכא בזה"ז וכו' ואפי' אינו רוצה לצאת בו י"ח מצה אפ"ה אסור משום חשש חמוץ. עו"ש או' ג' ועיין לקמן סי' תס"ה סעי' א'.

א

כא) ואם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד (והלב"ש כתב אפי' לא סלקוהו וכ"כ החמ"מ או' ג') מותר בדיעבד ומ"מ אין להקל. מ"א סק"ד יעו"ש. אמנם הח"י או' ד' כתב שמו"ח הגאון ז"ל הכריע להקל בתערובת משהו להתירו בהנאה או לקיימו עד אחר הפסח יעו"ש והביאו א"ר או' ה' חק יוסף או' ד' י"א בהגה"ט. א"א או' ד' חמ"מ או' ג' מיהו הער"ה או' ה' כתב דבתערובת חמץ כל שהוא סמכינן על הרדב"ז סי' רמ"ב להתיר בדיעבד אף באכילה וכ"ש בהנאה ודלא כהח"י יעו"ש אכן מדברי הפו' הנז' שהביאו דברי הח"י משמע דסברי כוותיה. וכ"כ הר"ז או' ז' דאם נפלה חתיכת עיסה של מצה לתוך הרותחין שבקדרה אעפ"י שהוציאוה מיד הרי כל מה שבקדרה אסור באכילה אבל מותר בהנאה או להשהות עד לאחר הפסח אם יש שם ס' כנגד העיסה יעו"ש.

א

כב) וחטה שלימה שנפלה לרותחין עיין סי' תס"ז סעי' ט' וב"ח שם בלא נתבקעו דמשמע דעת המחבר עיקר ומנהגא להחמיר וא"כ לרותחין י"ל דשרי באכילה ומ"מ חמץ החמירו ביה. א"א או' ד' ועיין לקמן סי' תס"ז או' ק"ח.

א

כג) שם. ליכא בזה"ז וכו' אכן לחולה שהוקשה חוליו ע"פ הרופאים או לחיה שרי מי שעורים בחליטה. טור סי' תס"א. א"ר או' ד' ועיין עוד מזה לקמן סי' תס"ג או' ט"ו וסי' תס"ה על סעי' א' יעו"ש.

א

כד) שם הלכך כל מין חליטה אסור. ר"ל בין קמח בין עיסה. בין חטים ושעורין ובין ליתן הקמח לתוך הרותחין או הרותחין לתוך הקמח. ועיין טור וב"י סי' תס"א.

א

כה) ועיין בתשו' בנין עולם סי' יו"ד באחד שהחליט שבולת שועל במים רותחין לעשות מהם גריסין ועבר עליו הפסח שאין להתיר דמ"ש בש"ס בחליטה אין בו משום חימוץ היינו אם נתבשל לגמרי עד שהוא ראוי לאכילה כך דגם אחר הבישול אין בו חשש חימוץ משא"כ בחליטה שלא נתבשל לגמרי א"כ אחר שינוחו המים מרתיחתן הוא מתחמץ ועוד הא מבואר בגמ' (פסחים מ' ע"א) דלא ליחלוט איניש תרי חיטי בהדי הדדי יעו"ש. פ"ת. פת"ע או' ו'

א

כו) [סעיף ד'] אין יוצא י"ח במצה גזולה. כשאופין הרבה בתנור אחד טוב ללמד לומר כל מי שיגיע לידו מצה שלי הרי היא לו במתנה כדאמרינן פ' לולב וערבה (סוכה מ"ב ע"ב) מלמדין אותם לומר כל מי שיגיע לולבי בידו וכו' הגמ"י פ"ו בשם הרוקח. ב"י. עו"ש או' ד' פר"ח. וה"ה כשטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא לו במתנה גמורה. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ה. ח"י או ה' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ג. ח"א כלל קכ"ח או' ל"ה. ועיין בתשו' שאגת אריה סי' צ"ב וסי' צ"ג מה שהאריך בזה ומסיים שאמירה זו לכ"ע מהני אפי' למאן דלית ליה ברירה כיון דאינו מתנה על למפרע אלא במכאן ולהבא שיחול המתנה יעו"ש והביאו שע"ת או' ד'.

א

כז) ואף אם לא אמר בשעת טחינה יכול לומר קודם אפייה כל מי שהגיע קמחי לידו הרי הוא לו במתנה. מק"ח או' ב'.

א

כח) שם. אין יוצא י"ח במצה גזולה. אפי' בדיעבד. ב"ח חמ"מ או' ד' ואפי' בליל שני אינו יוצא י"ח במצה גזולה. שאגת אריה סי' צ"ה. מחב"ר או' ד' ער"ה סוף או' ח' שע"ת שם. וכ"כ המק"ח בביאורים או' א'.

א

כט) יש שנסתפק אם יוצאין במרור גזול דאיתקש למצה ומהרי"ו בסי' קצ"ג כתב דיוצאין במרור גזול. כנה"ג בהגה"ט וכ"כ שאגת אריה סי' צ"ד דיוצאין במרור גזול בזה"ז שאינו אלא מדרבנן יעו"ש. והביאו שע"ת שם וכ"כ המק"ח או' א' אמנם בד"מ או' א' כתב בשם מהרי"ו דאין יוצאין. וכ"כ בב"ה ותמה על דברי כנה"ג הנז' יעו"ש. וכ"כ הפר"ח בסי' תע"ה סוף סעי' א' דאעפ"י דמרור דרבנן אינו יוצא בגזול דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון יעו"ש. וכ"כ הער"ה בסי' זה או' ח' ר"ז או' ט"ו ומיהו כתב שם הער"ה דבליל שני דהוי תרתי דרבנן יש להקל כיון דאיכא מאן דשרי אף בליל א' ולענין ברכה עיין לקמן או' ל"ח.

א

ל) שם. במצה גזולה. וכן אם אכל מצת חבירו שלא מדעתו לא יצא. ר"ז או' ט'.

א

לא) שם. במצה גזולה. אבל יוצא במצה שאולה. ט"ז סק"ד. ח"י או' ה' א"ר או' ו' חק יוסף או' ז' חמ"מ או' ד' ר"ז או' י"ד. ח"א כלל קכ"ח או' א' וכתב שם החמ"מ דיוצאין בה אפי' לכתחלה וכ"כ הר"ז שם.

א

לב) שם. במצה גזולה. ואם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו ודוקא לאחר יאוש (ואם צריך היאוש קודם שינוי רשות או אפי' אח"כ עיין בח"מ סי' שנ"ג סעי' ג' דאיכא פלוגתא בזה ולדעת הש"ע אפי' אח"כ מהני ולדעת מור"ם ז"ל דוקא קודם השינוי רשות יעו"ש) ואם האחר נתנם לגזלן גם הגזלן יוצא בו. מהרי"ל. מ"א סק"ה. א"ר או' ו' חק יוסף או' ה' ר"ז או' י"א וכתב שם הר"ז דמותר לברך עליה ג"כ יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ח.

א

לג) שם. במצה גזולה. ואם גזל מעכו"ם עיין במ"א סי' תרל"ז סק"ג שכתב בשם ס' יראים דאפי' למ"ד גזל העכו"ם שרי מ"מ לא מקרי לכם יעו"ש ועוד עיין בתשו' הרשב"א סי' תתנ"ב שכתב דק"ל בפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ג) דגזל הגוי אסור כר"ע יעו"ש. וכ"פ הטור והש"ע בח"מ רסי' שנ"ט יעו"ש.

א

לד) ואפי' גזל קמח או חטים מעכו"ם ועשה אותו מצה כיון דע"י עבירה באה לידו מצוה זו לא יברך שאין זה מברך אלא מנאץ. ר"ז או' יו"ד. ור"ל אבל י"ח יוצא בה בדיעבד כיון שקנאה בשינוי כמבואר בר"ז שם. בד"א בגזלן עצמו אבל אם נתן מצה זו לאחרים מותרים לברך עליה שהרי לא ע"י עבירה באה מצה זו לידם שכיון שכבר קנאה הגזלן בשינוי (ר"ל שעשאה לחם) קודם שנתנה להם. ר"ז שם.

א

לה) יש מי שפסק שאם הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובה בפסח כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה. כ"כ הפר"ח שמצא כתוב בשם ס' בית מועד אלא שהפר"ח השיג ע"ז וכתב שזה פשוט דיוצא בה וכתב שכן מבואר בלבוש יו"ד סי' ש"מ סעי' כ"ח ובירושלמי פ' האורג יעו"ש. וכ"כ בב"י ביו"ד שם. ח"י בסי' זה או' ה' א"ר או' ו' חק יוסף או' ו' כס"א או' א' ער"ה או' ט' ועיין בח"י שם שכתב ומ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לד לאכול כדין המבשל בשבת עיין לעיל רס"י שי"ח ובסי' ש"ז סעי' י"ט (נראה דצ"ל סעי' ך') עכ"ל וכ"ה דעת הער"ה בסי' שי"ט או' ג' יעו"ש. אמנם מדברי ב"י ולבוש והפר"ח הנז' משמע דמותר לצאת בה לכתחלה אפי' מי שהוציא אותה לפי שהיא עצמה אינה עבירה אלא שנעשה בה מעשה עבירה יעו"ש. וכ"כ הכס"א שם דמתוך דברי הירוש' הנז' יראה דאין לחלק בין שוגג למזיד יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ב מי שהוציא מצה מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י בליל ט"ו שחל להיות בשבת מותר לו לצאת בה י"ח ולברך עליה ואין זו מצוה הבאה בעבירה יעו"ש וכ"פ החמ"מ או' ד' וז"ל ומצה שהוציאוה מרה"י לרה"ר בשבת יוצאין בה לכתחלה וכן כל כה"ג שאין עיקר המצוה בא ע"י עבירה עצמה עכ"ל ועוד עיין מזה לעיל בסי' ת"ה סעי' ט' ודוק. ולענין אם יש לנו רה"ר בזה"ז עיין לעיל סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם או' ל"ח.

א

לו) וכתב שם הער"ה דאפי' עבר ואפה אותה בשבת יוצא בה י"ח ולא הוי מצוה הבאה בעבירה אלא דאסורה באכילה כדין המבשל בשבת יעו"ש. ועיין לעיל רסי' שי"ח ובדברינו לשם בס"ד.

א

לז) שם. אבל אם גזל חטים וכו' יוצא בה. והיינו בדיעבד אבל לכתחלה אסור ב"ח. פר"ח. חמ"מ או' ד' ר"ז או' יו"ד.

א

לח) שם הגה. ולענין ברכה עיין לקמן רסי' תרמ"ט. כוונתו על מה שפסק שם דאע"ג דקנאו ביאוש ושינוי אפ"ה לא יברך עליה מכום ובוצע בירך נאץ השם. ח"י או' ו' וכ"כ הר"ז או' יו"ד. ומשמע בב"י סי' קצ"ו דאינו מברך עליה לא בתחלה ולא בסוף יעו"ש. אבל הב"ח שם כתב דאפי' את"ל דבאוכל דבר איסור בעצמו כגון טבל ונבלה וטרפה ואפי' איסור דרבנן דאין מברכין עליו כלל מ"מ בגוזל או גונב חטה וטחנה ואפאה ועשה לחם פשיטא היא דלבסוף חייב לברך לד"ה ואינו אפי' מנאץ דדמים הוא חייב לו ובברכה ראשונה נמי נראה כמ"ד דחייב לברך אלא דהו"ל מנאץ אבל בגוזל לחם או מצה אפוייה אסור לו לברך בתחלה כיון דלא קנה ליה בשינוי אבל לבסוף יכול לברך יעו"ש. והביאו שכנה"ג שם בהגב"י או' ד' א"ר או' א, וכ"כ המ"א שם בריש הסי' דבגזל חטים וטחנן ואפאן דמברכין עליהן בהמ"ז וכתב וכן יש להורות דהא ברהמ"ז דאורייתא היא ולחומרא אזלינן ואפשר דאפי' גזל לחם מברך בהמ"ז דכשאכלה קנאה בשינוי יעו"ש. וכ"פ הר"ז שם או' ב' דאפי' בגזל לחם מברך אחריו ברהמ"ז אבל בענין ברכה ראשונה פסק שם באו ג' דאפי' בגזל חטים ועשאן פת לא יברך משום סב"ל וכן ברכת המצוה לא יברך עליהם יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לשם או' ב' ודוק.

א

טל) ועיין בזוה"ק פ' תרומה (קכ"ח ע"א) שכתב דאסור לקחת דבר מצוה בחנם בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקדשא אלא באגר שלים. ובספרא דחרשי (ספר של כשופין) דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה ריח מסאבא וכו' בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין זעיר בין רכ בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא ואזדבן בלא אגרא ואניס לבני נשא למשרי עלייהו ומפתי לון לדיירא עמהון בכמה פיתויין יעו"ש.

א

מ) וכתב בשה"מ פ' עקב על האר"י ז"ל כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא אלא היה פורע כל מה שהיו שואלין אותו בפעם ראשונה והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך קח כל מה שתרצה וכמ"ש בזוה"ק פ' תרומה עכ"ל.

א

מא) וכשקונה מצה ישתדל לפרוע קו"פ כדי לצאת י"ח אליבא דכ"ע שיקנה בקנין דאורייתא וכמ"ש החיד"א בס' מו"ב בקו' כף אחת או' ג' בענין קניית ד' מינין יעו"ש. ור"ל דמדאורייתא מעות קונות וחז"ל תקנו במשיכה כמ"ש בח"מ רסי' קצ"ח יעו"ש וא"כ כשנותן כסף ומושך קנה בין מדאו' בין מדרבנן והוי מצוה מן המובחר.

א

מב) בצק של עכו"ם שלשו העכו"ם בפני הישראל אעפ"י שראה הישראל מתחלה ועד סוף שלשו העכו"ם ושלא נתחמץ ושלשו העכו"ם במים שלנו אין יוצאין בו י"ח מצה שהרי לא עשה בו העכו"ם שימור לשם מצה ואפי' אמר העכו"ם בפי' שלשה לשם מצה אינו שימור דכתיב ושמרתם את המצות אתם ולא עכו"ם משמע אבל מותר לאכלו בתוך הסעודה וממלא כריסו ממנו אפי' בלילה א' ובלבד שיאכל כזית ממצה שמורה לשם מצה באחרונה אבל אם לא הישראל הלישה מתחלה ועד סוף אסור לאכלה שמא נתחמץ ביד עכו"ם. לבוש. וזהו כדברי מרן ז"ל בב"י שכתב שכ"ה דעת הרי"ף והרמב"ם יעו"ש. מיהו הא"ר או' ח' כתב על דברי הלבוש וב"י הנז' דאינו מוכרח והביא כמה פו' דפסקו כרש"י דאף שלא ראה הישראל הלישה מותר אם אין בבצק שיאור וסידוק וע"כ כתב דיש לסמוך ע"ז בשעת הדחק ביותר יעו"ש. אמנם הפר"ח הסכים כדברי ב"י. וכ"כ החמ"מ או' ה' וכן הרב מ"ב בב"ה סי' ת"ס הביא כמה פו' ראשונים דפסקו דלא כרש"י וע"כ כתב דאין להקל כלל יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תפ"ב.

א

מ"א סק"ד וסילקוהו. לכאורה אפילו לא סילקו עיין חידושי רז"ה:

ב

(ש"ע ס"ד) במצ' גזולה וכו' ע' שמחת יו"ט דף קס"ז:

א

סובין. פירש"י קליפת חיטים הנושרים בשעת כתישה ומורסן הנשאר בנפה ע"ש מוכח קצת דבא לידי חימוץ מדיוצאין בהם י"ח מצה לדעת רש"י ואפשר לומ' כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה י"ח וראיתי מורין שקליפה שקורין שפריי"ר אינו מחמין /מחמיץ/ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמן אפשר דמחמיץ וגם א"א שלא נדבק בו קצת ממשות חטים:

ב

אבל לש הוא וכו'. ואם נטל מורס' מתוכה וחזר לתוכה ולש עמה יש להסתפק אם מצטרף לכזית עבי"ד סי' שכ"ד ס"ג:

ג

שאין זו משומרת לשם מצה. לפ"ז אפי' היא פת יפה כיון שלא חשב למאכל אדם אינו משומר לשם מצה אבל אם חשב בשעת לישה שיאכל ממנ' אדם יוצא בה אפי' היא פת קיבר (כן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"א דחלה) ורמ"א פסק כהר"ש שס"ל דהטעם שאינו קרוי לחם אם עירב בה מורסן הרבה ואינה ראוי' לרועי' אפי' חשב לאוכל בטלה דעתו, ואפי' להטור י"ד שפסק אפי' היא נאה פטורה היינו משום שניכר בה שהיא לכלבים וע"ש ובש"ע:

ד

למחלט. שהיו חולטין העיסה ברותחין ומתוך כך אינה מחמצת והאידנא אין אנו בקיאין בחליטה וכ"כ בי"ד סי' ע"ג לענין כבד, ולכאורה כשם שפסק שם בדיעבד מותר ה"נ אם נפל חתיכת עיסה למים רותחין בשעת רתיחתן וסילקוהו מיד מותר בדיעבד וכן משמע קצת בטור סי' תס"א וסי' תס"ז שכתב שהחטה היתה במים קודם רתיח' והחמיצ' משמע קצת דבשעת רתיח' אין מחמצת ומכל מקום אין להקל מאחר שלא נמצא בפי' בפוסקים:

ה

במצה גזול'. כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו כל מי שיגיע מצתי לידו יהיה לו במתנה (ב"י) ונ"ל דטוב לומר כן בשעת טחינה שלפעמים מתחלף הקמח: אם גזל ונתן לאחר הוי שינוי רשות ויוצא בו (ודוקא לאחר יאוש) ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו (מהרי"ל) ועמ"ש סימן תרמ"ט לענין גזל עכו"ם:

א

(א) אין יוצאין וכו' – לפי שאינן קרויין לחם וכמבואר ביו"ד סימן שכ"ה דמהאי טעמא פטורין ג"כ מחלה:

ב

(ב) סובין – היינו קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישה ומורסן היינו קליפה דקה הנשארת בנפה אחר יציאת הקמח ויש מפרשין בהפוך. ולענין שריית סובין ומורסן במים יבואר לקמן בסימן תס"ה ס"א עיי"ש במ"ב:

ג

(ג) בסובין ובמורסן שבה – שכן דרך העני לאכול פתו מקמח שאינו מנוקה והם מצטרפין ג"כ לשיעור כזית מצה ודוקא אם לא הפרישן ממנה אבל אם הפרישן ממנה וחזר ועירבן לתוך הקמח ולשן ביחד אין מצטרפין לשיעור כזית:

ד

(ד) ויוצא בה – וה"ה דיוצאין בפת שנעשה מתבואה שאכלו התולעים:

ה

(ה) דהוי כאשישה – ובגמרא אמרינן לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדולה:

ו

(ו) בזמן שהרועים אוכלים – ר"ל אם דרכו של בעה"ב זה להאכיל ממנה גם לרועיו הישראלים א"כ כשלשה ואפה הרי הוא מכוין שתהיה ג"כ לאכילת אדם:

ז

(ז) יוצאים בה – דמאחר שיש חלק לרועיו בה בחזקת שימור לשם מצה קיימי ואף דמסתמא מעורב בה מורסן ופסולת הרבה כדרך עיסת הכלבים אפ"ה יוצא בה:

ח

(ח) ואם לאו – ר"ל שאין הרועים אוכלים ולש ואופה רק לצורך הכלבים ובזה אפילו היתה פת נקיה אין יוצא בה וכדמסיים טעמא:

ט

(ט) שאין זו משומרת לשם מצה – הלשון אינו מדוקדק דבאמת כיון שלא חשב כלל לאכילת אדם אין שם לחם עליו כלל ואפילו לענין ברכת המוציא אלא משום דאיירי לענין פסח הוסיף עוד טעם דמשום זה ג"כ אין יוצא בה:

י

(י) כך הם דברי הרמב"ם – הרב קיצר בזה ותוכן כוונתו דלהרמב"ם איירי בין בפת יפה בין בפת שמעורב בו מורסן הרבה ועיקר חלוקא הוא אם חשב רק לכלבים או גם לאכילת אדם ובא הרב לומר דיש בזה סברא אחרת דלא תלוי כלל במחשבתו דהיכא שמעורב בו מורסן הרבה ואינו ראוי לרועים לאכול מזה אין שם לחם עלה ואפילו חשב להדיא גם לרועים בטלה דעתו דאין דרך ב"א לאכול לחם כזה ולהיפוך אם הפת יפה אפילו עשאן לכלבים דין לחם עלה לכל הדברים ורק לענין מצה אין יוצאין בה דאין משומר לשם מצה:

יא

(יא) ליכא בזמן הזה וכו' – ר"ל מצד הדין אם חולט הקמח דהיינו שנותנן ברותחין שהם מרותחין רתיחה עזה על האור קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה אין אנו חוששין לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינו בא לידי חימוץ לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתן מ"מ הגאונים אסרו לנו כל מיני חליטה ברותחין לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחין וחיישינן שמא לא ירתיח המים מקודם יפה יפה:

יב

(יב) כל מין חליטה – היינו בין שיתן מים ע"ג הקמח או הקמח ע"ג מים ואפילו אם המים הם מרותחין הרבה שעומדים ע"ג האור והוא ממרס הקמח בתוך המים:

יג

(יג) אסור – בין באכילה ובין בהנאה וה"ה שאסור להשהותו דמאחר דאין אנו בקיאין חיישינן שהוא חמץ גמור ואם נתערבה בתבשיל אוסרת במשהו ומ"מ כתבו האחרונים דבחליטה אין לאסור התבשיל במשהו רק באכילה ולא בהנאה וכן להשהותו מותר בכהאי גוונא עוד כתבו האחרונים מי שיש לו חולי בבטנו ורפואתו שחולטין שעורים או שבולת שועל ומניחים על בטנו אם אירע חולי זה בפסח ויש בו סכנה מותר לישראל לעשותו בדרך חליטה דהיינו שמרתיחין המים היטב ואח"כ נותנין השעורין לתוכו דאף שהוא בסכנה כל שאפשר בצד היתר יעשה בצד היתר ואם אין בו סכנה אסור אפילו בדרך חליטה דמאחר שאין אנו בקיאין כשחולט איכא לתא דבל יראה ואם עכו"ם עושה זה משלו או שמקנה לו הישראל השעורים קודם החליטה מותר אפילו באין בו סכנה ואם אפשר לחלוט השעורין במי פירות מותר אף ע"י ישראל אפילו באין בו סכנה דבמי פירות אינו מחמיץ ועיין בבה"ל. כתב הח"א כשאנשי חיילות עוברין בפסח וכופין לישראל לבשל להם מיני גרויפין אם יכול לפייסן שיבשל להם של רעצקי מה טוב ועכ"פ יברר אותם מגרעיני תבואה שמצוי בם ואם אינו יכול לפייסן בזה ונותנין לו גרויפין של שעורים אם יכול להציל עצמו בממון מחויב ליתן כפי יכלתו ואם לאו אזי יזהר הישראל עכ"פ לעשות חליטה דהיינו שיניח לבשל המים מקודם עד שיהיה מבושל הרבה ואז יניח הגרויפין מעט מעט כדי שלא יתקרר המים וגם ברעצקי טוב שיעשה כן אבל גרויפין של שבולת שועל הוא חמץ גמור כידוע עכ"ל:

יד

(יד) אין אדם יוצא י"ח – היינו אפילו בדיעבד צריך לחזור ולאכול ומסתימת הלשון משמע דצריך לחזור ולברך ועיין בבה"ל. ועיין בתשובת שאגת אריה סי' צ"ד שכתב דאף בליל יו"ט שני אינו יוצא במצה גזולה:

טו

(טו) במצה גזולה – הטעם דילפינן מחלה בגז"ש דלחם לחם מה התם אין אדם מפריש חלה אלא מעיסה שלו דכתיב עריסותיכם אף כאן כן. ודוקא גזולה אבל אם שאל מצה יוצא בה דהא שאלה ע"מ לאכלה ולא להחזירה בעין א"כ הרי היא שלו ממש. כתבו הפוסקים דיש ליזהר כשאופין הרבה בתנור אחד והרבה פעמים מתחלפין המצות נכון שיאמרו כל מי שיגיע מצתו לידו יהיה לו במתנה דאל"ה יש בזה חשש מצה גזולה וכתבו עוד דטוב לומר כן גם בשעת טחינה דלפעמים מתחלף הקמח. ויש עוד פרט אחד מה שמצוי להכשל בו כגון אם קנה מצה ומשכן לרשותו אם המוכר גלה דעתו בעת מכירתו שדחוק למעות ואינו יכול למכור בהקפה וע"כ עייל ונפיק אחריו אזוזי ומדחהו בלך ושוב ואינו נותן לו מדינא לא קנה כמבואר בח"מ סי' ק"ץ סי"ז וממילא אינו יוצא בהם אח"כ ידי חובת מצה מן התורה:

טז

(טז) יוצא בה – ומ"מ לכתחלה לא יקח אותו לצאת בה דהא לא יוכל לברך עליה וכדלקמיה וכדלעיל בסי' י"א סעיף ו' בהג"ה:

יז

(יז) שקנאה בשינוי – ר"ל בשינוי מעשה וה"ה היכי שגזל המצה ונתנה לאחר אותו אחר יוצא בה דהוי שינוי רשות [ודוקא היכי דהוי ג"כ יאוש בעלים דשינוי רשות גרידא לא קני] ואותו אחר מותר לברך עליה שהרי לא באיסור באה המצוה לידו שהרי כבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבא לידו. ואם האחר חזר ונתנו לגזלן גם הגזלן יוצא בו דהוי יאוש ושינוי רשות. ולענין מרור אם יוצא בגזול בדיעבד עיין בבה"ל:

יח

(יח) ולענין ברכה עיין וכו' – ר"ל דשם מבואר דלענין ברכה בכל גווני אין לברך אפילו במקום דקנה דהו"ל בוצע ברך נאץ ה' ובין הברכה דאכילת מצה ובין ברכת המוציא גופא ולענין בהמ"ז עיין לעיל בסימן קצ"ו ס"א במ"ב:

א

(מ"א. ס"ק א') מוכח קצת דבא לידי חימוץ ונ"ב צ"ע הלא משנה שלימה דף נ"ט אין שורין המורסן מפני שהן מחמיצות:

א

מג"א סק"א שהוא ממין הבא לידי חימוץ. ע' במלחמות פ"ב דפסחים בסוגי' דאין לשין ביין שמן ודבש:

ב

סעיף ד' במצה גזולה. ק"ל כיון דלעסי' קניה בשינוי מעשה. ע' מ"ש הפ"י בפסחים דף כ"ט ע"א בתוס' שם ד"ה בדין הוא וכו'. אח"ז רב מצאתי בעזה"י בחידושי הריטב"א סוכה דל"ה שכ"כ לקושטא דמלתא דיוצאים במצה גזולה דכיון דלעסי' קניה ע"ש וע' לעיל רס"י קצ"ו במג"א:

א

מורסן. עבה"ט וע' בספר שו"ת בית אפרים סי' ל"א בנמצא בתבשיל קליפה של שבולת שועל ואין ידוע אם הוא הקליפה העליונה שנושרות בשעת דישה או הקליפה העבה הנושרות בשעת כתיש' דיש להתיר בזה ועיין שם בפירוש מלת סובין ומורסין ועיין בתפארת צבי סי' ך"א שכתב להחמיר בקליפ' כהמג"א שמא נשאר שם מעט קמח אך בחטה שלימה הנמצאת והקליפה נתרככה והתוך לא נתרכך ג"כ יש להחמיר בין בשעורים ובין בחטים וע"ש דמשמע דבמים מועטים יש להקל וגם זה צ"ע שאין מחמירים בלתיתה אף במועטים אלא דבמרובים כתבו דהוי חמץ גמור ע"ש ועיין בחק יעקב ובשו"ת שבות סי' ל"ב מ"ש להשיב על מ"ש בדרך חיים להשיג על הח"י בענין סובין ומורסן ע"ש ועיין בשו"ת ב"ח סי' ק"ז באמצע התשובה שכתב שהקליפה עצמה שהיא הסובין אינה אוסרת דאין בה שום טעם וכעץ ואפר בעלמא נחשבת ואי משום הקמח הנדבק בסובין כו' ע"ש ונראה מזה דדוקא סובין שלפעמים ידבק בהם מן הקמח אבל כשנראה לעין שהיא קליפה ממש בלי שום דיבוק מהקמח אין לחוש ואם נימא שמא בעת נפילת הקליפה היה דבוק בה קצת ממשות ונימוח בתבשיל אחזוקי איסורא לא מחזקינן וכמ"ש בשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב בתבשיל חלב שנמצא שם עצם חלול לא מחזקינן איסורא שמא היה בו מוח ע"ש:

ב

גזולה. עבה"ט ועיין בש"ת ב"ח החדשים ובק"א שם שטוב לו' מי שיגיע כו' עיין בשאגת אריה סי' צ"ב וצ"ג שהאריך בזה דאפי' למ"ד דלית ליה ברירה מהני וגם אין לחוש בזה משום דאמרינן גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' וזה לפי שאינו ברשותו כיון שנתחלף בטעות ועוד דגם התם מהני למחול וליתן במתנה לגזלן עצמו וע"ש סי' צ"ד שדעתו דבמרור גזול יוצאין בו כיון דמרור בזה"ז דרבנן לא חיישינן למה"ב רק לדעת הרמ"א סי' תרמ"ט חיישי' ומ"מ במצה גזולה לא נפיק בליל יו"ט שני אע"פ שהוא מדרבנן ע"ש:
בש"ע סעיף א אין לשין כו' אפי' מצה שאינה של מצוה דהחשש משום חימוץ הרשב"ץ במאמר חמץ ובתשובותיו ח"ב סי' פ"ז וע"ש שכתב דמים שנתמלאו בבריכ' בלילה אין ללוש בהם והביאו בר"י:

א

לא בפת סובין. דאינו לחם לענין חלה:

ב

דהוי כאשיש'. ובגמ' אמרי' לחם עוני פרט לאשישה פי' גלוסקא גדול':

ג

שאין זו משומרת לשם מצה. פי' לשם לחם הקרוי מצה אבל י"א ס"ל דדוקא באכילתן תליא מלתא:

ד

במצ' גזול'. באשר"י יליף בפ' כ"ש מדאמרי' לענין מעש' שני שאין יוצאין בו ידי מצה לר"מ בפשיטות אבל באתרוג אינו פשוט כ"כ דאיכא למימר הא דכתיב לכם היינו למעט שאול' וגזולה אבל מעשר שני לא אתמעט משא"כ במצ' דכתיב ב' פעמי' עריסותיכם אתמעט נמי מעשר שני א"כ כ"ש שאול וגזול. ולפ"ז אית לן למימר כי היכי דמצה גזול' פסול' ה"נ מצה שאול' דהא גבי אתרוג כי הדדי נינהו אלא דאין האמת כן דשאני גבי אתרוג דהדר בעיני' ע"כ אפי' כ"ז שהוא בידו מיקרי אינו שלו דהוי שאול בעלמא בידו אבל מי ששואל מצה מחבירו נתכוין לאוכל' ודמים הוא שחייב לו הוא בעדו או מצה אחרת נמצא שזו עכשיו שלו ממש אלא דחוב יש לו בידו לשלם לו ודומ' למי שלוה מחבירו מעות דלהוצאה ניתנ' וקידש בהם אשה דודאי מקודשת לו כיון שאינ' חוזרת בעין ומעות בעלמא יש לו בידו כנלע"ד דיוצא במצ' שאול' ול"ד לאתרוג בזה וק"ו הוא מגזל קמח ואשמו בידו:

א

בפת סובין ולא בפת מורסן. היינו סובין היינו מורסין אלא שסובין הוא קליפ' הגס מהתבוא' והמורסן הוא הדק וכן פרש"י ספ"ז דשבת והרע"ב פ"ב דחלה ופי"א דתרומות פי' להיפך וכ' המ"א וז"ל מוכח קצת דבא לידי חמץ מדיוצאין בה ידי חובת מצה לדעת הרי"ף ואפשר לומר כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ יוצא בה ידי חובתו וראיתי מורין שקליפה שקורין שפרייא"ר אינו מחמץ ומיהו זה קליפה מקש אבל קליפת החטים עצמו אפשר דמחמץ וגם אי אפשר שלא נדבק בו קצת ממשות החטים עכ"ל המ"ת (וע' פי"א דתרומו' משנה ה' מבואר דסובין של חטים חדשות הרבה קמח מעורב בהו מה שאין כן של ישינות אין מעורב בהם קמח כלל ע"ש בפירוש הרע"ב) ותמה אני על כל דבריו בזה דמאי קא מסתפקא ליה ותולה עצמו בדעת הרי"ף שהית דחיי' לדעת כל הפוסקי' ולא קי"ל כוותיה ויש מי שפירשו דגם הרי"ף קאי אעיסה מעורב עם סובין ומורסן שבה ע' בב"י גם בפרש"י אפשר לפרש כן כמ"ש הנ"ץ. ובאמת משנה שלימה שנינו אין שורין מורסין לתרנגולי' ואין האשה שפה מורסין והוא מחמיץ בודאי כמבואר לקמן סימן תס"ה ואיך נעלם ממנו כל זאת: ואם נמצא שבולת מקש תוך מאכל הנימוח ואין בשבולת שום תבואה אי איכא למיחש דשמא היה שם תבואה ונפלה תוך התבשיל הנימוח ואינו ניכר ע' בספרי תורת השלמי' שאלה ס"ז ולקמן סימן תס"ה במ"א ס"ק ה' דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ובאיסור משהו דרבנן ואמרינן דכולהו נפלו בשעת דישה יע"ש:

ב

בסובין ובמורסן שבה. ואם הפריש המורסן ממנה וחזר ועירבן עמהם כתב המ"א דמסתפק אי מצטרף לכזית וע' בי"ד סימן שכ"ד עכ"ל נלע"ד אין כאן ספק כלל כיון דלענין חלה אינו מצטרף ה"ה לענין מצה כמבואר בב"י דתליא זה בזה וכן משמעות המ"מ וכ"כ הרשב"א בפסקי חלה שער א' סימן א' וכן משמעות לשון הפוסקי' שכתבו בסובין ובמורסין שבה דוקא וכתב הר"ן דה"ה דיוצאין בחטים שאכלו ממנו התולעים:

ג

כל זמן שאין הרועים אכלו ממנו. פירוש שמורסן הרבה מעורב בהן אפילו אחשביה הוא לאכול בטלה דעתו אצל כל אדם:

ד

חליט' אסור. ע' במ"א שמסתפק אי נאסר בדיעבד או לא ומו"ח הגאון מהר"ו נר"ו הכריע להקל בתערובת משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד אחר פסח וכן הורה הלכה למעשה בחלה שהיו רוצין לזרוק לתוך התנור ונפלה תוך התבשיל רותח וע"ל סי' תס"ה ס"ק ב':

ה

במצה גזולה. ומבואר בירושלמי דדוקא במצה גזולה אין יוצאין לפי שהמצה גופה בא בעבירה משא"כ הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים יוצא בה ידי חובתו בפסח לפי שהוא עבר עבירה ולא המצה גופה בעבירה וכ"כ בתורת אדם להרשב"א דף כ"א ע"ג וכן משמעות התוספות בסוכה דף ל' ד"ה משום לחלק כה"ג וע"ש מ"מ מי שהוציא אותם אם אסור לו לאכול כדין המבשל בשבת עיין לעיל ריש סימן שי"ח ובסימן ש"ז סעיף י"ט וכתב הט"ז דיוצאין במצה שאולה כיון דלא הדרי בעינא וכתבו האחרונים וכן הוא ברוקח וטוב לומר בשעת טחינה או בשעת אפיה כל מי שיגיע קמחי לידו או מצתי הרי שלו במתנה:

ו

ולענין ברכה ע"ל סימן תרמ"ט. כוונתו על מה שפסק שם דאע"ג דקנאו ביאוש ושינוי אפ"ה לא יברך עליה משום בוצע בירך ואין חילוק בין שינוי השם או שינוי המעשה וכה"ג כדאמרינן בס"ס לענין חלה הרי שגזל סאה של חטים וטחנה ואפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ אף דיש שם שינוי מעשה ושינוי השם וכן משמעות רוב הפוסקים ובתוספת בסוכה דף ל' ובמרובה דף ס"ט ובהניזקין דף נ"ה ובהרא"ש פ' הגוזל עצים וכן הסכמת הב"ח והאחרונים לעיל בסי' קצ"ו ודלא כמ"א בסימן תרמ"ט ס"ק ב' שכתב לחלק בין שינוי השם לשינוי המעשה ובאמת זה אינו ועל עיקר הקושיא שמקשה המ"א לקמן מסוגיא דש"ס דסוכה בדף ל' גבי אוונכרי (פירש"י תגרי כל דבר להשתכר) דמקשה הש"ס ולקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה דהא אסור לברך מעיקרא לא קשה מידי דאסור לברך עלה היינו בגזל גמור כדאמרינן הרי שגזל סאה של חטים משא"כ התם הוא רק חשש רחוקה משום חומרא דמצוה בעלמא מחמירין משום מצוה הבאה בעבירה ותדע שכן הוא דאם לא כן למה צוה רב הונא דוקא לענין הושענא דמצוה ולא בשאר כל הדברים שלוקחין מהם ליתלש ותו כדמקשה הש"ם ולגזוז אונכרי גופייהו מה מקשה דהלא רב הונא צוה איך יעשו לכתחלה ואיך יורה להם לעשות גזל אלא ודאי דאין כאן גזל כלל רק משום חומרא דמצוה מחמרינן (ועיין בש"כ בח"מ סי' שי"ט ובים של שלמה בבא קמא ושער אפרים סימן ב' בדין איסור גזל) ובכל זה נראה ששגג הט"ז לקמן סי' תרס"ד ס"ק וי"ו שהבין שהוא גזל גמור לכן מקשה מהא דהגוזל בתרא בהא דרב אשי וכו' ע"ש ולא הרגיש בסתירת הסוגיא זו עצמן דמוכח דלאו גזל הוא כלל רק חומרא דמצוה בעלמא כמ"ש ועל עיקר הקושיא שמקשה הט"ז על שהשמיטו הפוסקים דין זה דרב הונא לגמרי ע"ש שמדחיק לישב בזה ולע"ד עיקר דטעם הפוסקים מהא דאמרינן בגיטין פ"ה הניוקין אין דין אנפרות בבבל ופירשו הפוסקי' כיון שיש שופטים ודין המלכות ולא תבעו אחולי מחלה לגבייהו ולא הוי גזל כלל ומותר ליקח אף שאין דין יאוש בקרקעות כמבואר להדיא ברמב"ם פ"י מהל' גזילה ובטור ח"מ סימן רנ"ו ע"ש בבית יוסף ובזה מיושב מה שמרמז שם השפתי כהן בחשן המשפט שם בסימן ק"ז ובסי' שע"א וכן מוכרח לדעת הרמב"ם ולא כדעת התוספות פ' חזקת הבתים ולא רציתי להאריך כאן כי בארתי כל זה בספרי על חושן המשפט כי שם מקומו ועיין בשפתי כהן לחושן המשפט סימן צ"ה בדין כל העומד ליתלוש כתלוש דמי: