שולחן ערוך, אורח חיים תנ״ה: דין מים שלנו. ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מים שלנו. ובו ו סעיפים:
אין לשין אלא במים שלנו בין שהם מי בורות ומעיינות בין שהם מי נהרות ושואבים אותם מבעוד יום (סמוך לבין השמשות) (ד"ע והגהות מיימוני פ"ה) או בין השמשות ואין לשין בהן עד שיעבור הלילה כולה ויכולים לשאוב יום אחד לימים הרבה ואם הזמן חם יניחם במרתף שהוא קר ואם הזמן קר יניחם באויר כי המרתף הוא חם וצריך להשכים ולהכניסם לבית קודם שיזרח השמש ואפילו ביום המעונן: הגה ואם לא הכניסם בהשכמה אם לא עמדו כ"כ עד שהוחמו אינו מזיק ויותר טוב להעמידם תחת התקרה שמא ישכח להכניסם בהשכמה (ב"י בשם א"ח) וכשמוליך המים תחת אויר הרקיע יש לכסותן (ת"ה סי' קט"ו בשם סמ"ג וסמ"ק ומהרי"ק) כשחל פסח באחד בשבת יש לשאוב המים אור י"ג דהיינו בליל ה' (מרדכי ספ"ק דפסחים) לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות ולא מן הבארות (אשר"י ומרדכי) אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וגשמים טוב יותר לשאוב מן הבארות (מהרי"ו) אין לשפוך מים שלנו מכח מת או תקופה הנופלת (מרדכי פרק כל שעה והגהות מיימוני פ"ה) ומ"מ טוב לכתחלה להשים בהם ברזל גם אסור לשאוב מים ע"י עכו"ם למצות של מצוה ואף לשאר מצות ישאב ישראל (מרדכי ומהר"י ברי"ן ומהרי"ל) אם אפשר ונוהגים ליטול מים מיוחדים למצה של מצוה ונוהגין ליקח כלי חרס חדשים ואין לשנות המנהג אבל בשל עץ אין להקפיד (כל בו):

ב

יש אומרים שמים המכונסין בסוסטירנ"ה מותר ללוש בהם סמוך לשאיבתן ואין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק:

ג

אין ללוש במים חמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה ולא במים הגרופים מדוד גדול שנחשתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרים אפילו כשאין האש תחתיו ואם עבר ולש בין באלו בין במים שלא לנו אסור ויש חולקים ומתירים בלש במים שלא לנו ויש אומרים דבשוגג מותר ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם: הגה ואפי' בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג ולש במים שלא לנו: (רבי' ירוחם וב"י):

ד

מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשין בהם:

ה

נוהגין שלא ליתן מלח במצה ונכון הדבר: ואפי' בדיעבד יש לאסור (מרדכי וד"ע):

ו

לש המצ' בקצח ושומשמין ובמיני תבלין כשר' כיון שיש בה טעם מצה ומ"מ אין ליתן בה תבלין לפי שהוא חד ומחמם העיסה: הגה ופלפלין אפי' בדיעבד אסור וכן אם נפל בה סיד (מהרי"ב):

א

אין לשין כו'. ויש לנקוד הלמד בקמץ ולא בפתח כי יהיה אז מדבר בעדו כמו ולנו בגבע' (כ"כ אמ"ו בש"ע שלו) ואם לש אסור דוקא באכילה אבל בהנאה שרי מיד קודם שיבא לידי חימוץ אפילו היכא דלא אפשר נמי אין להתיר אפילו דיעבד כיון דאיכא למיחש לחימוץ ודלא כמ"ש בש"ע להקל בשעת הדחק מיהו במים שנשאבו מבעוד יום ולנו או לאחר התחלת הלילה ולנו מותרין אפילו לכתחילה:

ב

נוהגין שלא כו'. אבל אחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצות במי המלח ולהחזיר' לתנור כמו שעושין בח"ה במי מלח וביצים ודוקא בח"ה שרי לקטוף אבל ב' לילות הראשונים אסור ואף לטבלן במלח שהתיר הירושלמי כדלקמן בסי' תע"ה נמנעין העולם וגם בזה אית ביה משום אל תטוש גו'. ומיהו גם בזה בדיעבד אין לחוש אפי' קטף אחר אפיה במי מלח וביצים ובשמים כמו שעושין בח"ה דלא גרע האי קיטוף מתבלין שנאפית דיוצא בה ידי חובת מצה (מורי בב"ח)

א

לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בין השמשות ממש ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בה"ש לכן שואבין אותן סמוך לבה"ש אחר שקיעת החמה. (טרם זריחת הלבנה) ובדיעבד אם שואבן בעוד יום או ששואבן אחר תחילת הלילה נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י"ב שעות ובתשובת מ"ע סי' ל"ב כתב דאין להקל אלא אם כן בשעת הדחק או הפ"מ. וע' בט"ז שכתב שיותר טוב לאחר השאיבה מלהקדי'. אכן מהרי"ל כתב להיפך וז"ל יותר טוב להקדים קצת משיאחר ע"ש ונראין דבריו וכן משמעות המ"א. ח"י:

ב

אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש. ב"י ומ"א:

ג

לכסותן. ודוקא כלי חרס ועץ וכהאי גוונא מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי. ח"י ע"ש:

ד

בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בערב שבת שצריכין לשאוב בין השמשות ואין שבת מכינה לי"ט (ואי לאו משום הכנה ודאי דמותר דכל שבות ל"ג בה"ש) לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' ב"י וא"כ אף האופין ביו"ט שני אסורין לשאוב בין השמשות ביו"ט דאין י"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד. ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבעוד יום ערסי' זה. או יצוה לעכו"ם לשאוב בה"ש עסי' ש"ז. או יקח מים השאובין בביתו אע"פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בע"א. מ"א וע' ח"י:

ה

ברזל. ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים. ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם. ד"מ מ"א. וכתב הט"ז נ"ל דבשאר לילות אם לא שם בתוכו ברזל לשמור מפני התקופה יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים מה שאין כן במים אלו של מצת מצוה אסור לשפוך דנראה כמזלזל במאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש ועח"י נוהגין לסנן המים מהרי"ל. כתב מט"מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהיה בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש סימן תס"ב. (וכן אין ליקח כלי נחושת מ"א ולא ראיתי נוהגין כן) ונ"ל דעל ידי הגעלה שרי. מ"א:

ו

עכו"ם. היינו לכתחלה:

ז

מיוחדים. ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה מהרי"ל ומהרי"ו וכתב עוד מהרי"ל דיש נוהגין ליטול מים מיוחדים לכל לילה בפ"ע:

ח

בסוסטירנ"ה. והוא מה שקורין בלשון הש"ס דות דהוא מים מכונסין בבנין שבקרקע שהבנין מפסיק בינו להקרקע וגם מלמעלה הוא מכוסה דהוי כאלו הן שאובין ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קאסטין בל"א אע"פ שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתו משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין בל"א רע"ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטין עצמו אם הוא מכוסה. ח"י:

ט

הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו ביום או בלילה ח"י ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' צ"ז מיקל במי הגשמים שנקלטו מהאויר בלילה:

י

שנחשתו. פירש"י שהשוליים עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס מ"א. כתב בהגמ"נ ר"י הלבן לא היה מניח ללוש במים שהיו בכלי נחושת שמחמם המים והיה מעשה ואסרו שאר הרבנים כמו כן. מיהו נוהגין ללוש בכלי נחושת וכ"מ בכנה"ג ועח"י ס"ק י'. וכתב א"ז מעשה בא לפני זקני ז"ל באחד ששם מי המצות בבית החורף חם ושאל אם היה הכלי חם כשלקחו ממנו ואמר לא והתיר:

יא

פושרים. דהיינו כחמימות הרוק ומבואר בטור וב"י דבהנאה מותר לכ"ע אף בלש בחמין:

יב

בשוגג. ואין לו עיסה אחרת עמ"א. וכתב ט"ז דבלילה ראשונה יש לסמוך כדי שלא יבטל מצות עשה דאכילת מצה אבל לא שאר ימים אלא יאכל דברים אחרים. (ומשמעות ח"י להיפך דלמצת מצוה עכ"פ לא יקחנו ע"ש):

יג

בתרי. משמע דוקא חד בתרי ב"י אבל בסמ"ג והג"מ כתבו דבטיל ברוב וכ"מ בי"ד סי' צ"ח מ"א ומשמע מל' הפוסקים דאם נתערב תוך הלישה אינו בטל דדוקא נתערב קודם הלישה בעינן. (וח"י פסק בשם גיסו הגאון ז"ל שהתיר אפי' בשעת לישה) וא"ז העלה דבדיעבד יש להתיר אף כה"ג. וכתב המ"א ונראה דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא כשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין. וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע. וכתב הח"י וה"ה לחמי האור מהני האי צינון אליבא דכ"ע וכ"כ הע"ש:

יד

מלח. אבל לאחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצות במי מלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בח"ה. ודוקא בח"ה שרי לקטוף אבל בשני לילות הראשונות אסור עיין ט"ז:

טו

לאסור. היינו באכילה אבל בהנאה ודאי דמותר. ואם נתן בה מעט מלח אם תיאפה מיד מותר באכילה דממעט מלח אינו מחמם כל בו מ"א. וכל זה אם לש במים אבל אם לש במי פירות פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד:

טז

בקצח. קימ"ל בל' אשכנז:

יז

מצה. וברמב"ם משמע דהוי מצה עשירה. ולכ"ע צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין. מ"א:

יח

ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיסה חמץ וה"ה מעט סיד ד"מ. ונ"ל דוק' כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר. נ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום. מ"א וא"ז פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין חוץ מפלפלין. ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה כמו במלח כמ"ש בס"ק ט"ו וכ"כ הב"ח והע"ש והח"י. עיסה שנילושה ביין ונתערב בו שכר כתב הכה"ג בהגהת ב"י דכיון שאין שם מים אין להקפיד ע"ש וע' בתשו' דרכי נועם חא"ח סי' ו' ובגינת ורדים כלל ד' סי' ט':

יט

סיד. היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה פשוט דאינו אוסר. שבות יעקב חלק ב' סי' י"ג:

א

מימרא דרב יהודה פסחים מ"ב

ב

הרא"ש שם וכ"ב הכ"ב

ג

רש"י ובעל הלכות גדולות ושאר רוב הפוסקים

ד

תשו' הרשב"א

ה

טור בשם אביו הרא"ש

ו

אורחות חיים:

ז

אורחות חיים בשם הראב"ד

ח

בית יוסף

ט

שם בגמרא מ"ב

י

כפי' רש"י שם

יא

שם וכרב אשי

יב

טור בשם הרי"ב והרי"ץ גאות לפירושו דבמים שלא לנו פליגי וכ"כ הרמב"ם בפ"ה

יג

טור לפירוש רש"י וכ"כ הרא"ש שם

יד

שם בשם אבי העזרי ור' ירוחם

טו

סמ"ג בשם ר' יחיאל וסמ"ק

טז

טור וב"י

יז

רמב"ם בפ"ה ורא"ש והמרדכי בפ"ג דפסחים מהא דמנחות כ"ג

יח

טור בשם רוקח ושם כ' ופלפלין ואיסור התבלין כתב הכל בו בשם הראב"ד

א

א אין לשין. רש"י כ' הטעם מפני שבימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולי רקיע והמעיינות רותחין כמש"ש צ"ד ב'. ורא"ם כ' הטעם מפני שבלילה חמה מהלכת למטה מן הקרקע וא"ר שם ונראין דבריהם מדברינו שביום מעיינות צוננים ובלילה רותחין. והרי"ף פי' מ"ש בסוף פ' כ"ש הגרופין שנשאבו בו ביום ומשמע מדבריו דהשאיבה מהמחובר הוא מחממתם וצריך לינה ולכן קרי להו גרופין דשאיבה מחממתן וער"ן. לדעת רש"י כל ששהה י"ב שעות בתלוש אפילו מבוקר עד ערב ש"ד ולרא"ם דוקא שלא היה בלילה במחובר ולדבריו אפילו לאחר תחילת הלילה מותר ללוש בהן כל שלא היה בתחילת הלילה במחובר אבל הר"י בר נתן כתב וכן סמ"ק בשם ר' יצחק והג"מ פ"ה דסוף הלילה גורם צינון דרוח צפונית מנשבת מחצי הלילה ואילך עד ע"ה כמ"ש בריש ברכות והיא קרה כמ"ש בב"ב כ"ה ב' וממזרים קרה זו רוח צפונית ולפיכך צריך לשהותן כל הלילה וכ"כ הרשב"א שצריך לשהותן כל הלילה:

ב

בין כו'. דלרש"י דוקא מי בורות ומעיינות אבל בנהרות אין חשש דדוקא מעיינות רותחין כמ"ש בגמרא מעינות רותחין והטעם שהן סמוך ליציאתן מן המקור וכן לפי' רא"ם וכתב רש"י ומ"מ אין לפרוץ גדר של ראשונים אבל לפי' הרי"ף מדינא אסור:

ג

מבע"י כו'. דר"א מזרחי כ' דלפי' ר"א ממיץ צריך דוקא לשואבן בה"ש שיהיו כל היום במחובר דביום מעיינות צוננין כמש"ש וכ"כ סמ"ק ויש מחמירין לשאוב בין יום ובין לילה ויש מחמירין לאסור כשנשאבו מבע"י אף שלנו אח"כ הלילה ודחה בסמ"ק שם מדלא הזכיר כ"א לינה ש"מ דאין לחוש מתי נשאבו רק שלנו כל הלילה וכן הב"י דחה דברי הרא"ם וז"ש מבע"י או בה"ש ר"ל רק שלא ישאבו אחר התחלת הלילה אבל ב"ה חשש להמחמירין וכ' סמוך לבה"ש ולא מבע"י אבל מסתימת כל הפוסקים וכן מלשון הגמ' משמע כדעת הש"ע וכן מלשון הרי"ף שכתב שנשאבו בו ביום:

ד

ואין לשין כו'. לחוש לדעת ריב"נ כנ"ל:

ה

ויכולין. לכל הפירושים הנ"ל:

ו

ואם הזמן. לקררם בפרט לפי' הרי"ף שהטעם שנתחמם בשאיבה וצריך לקררם:

ז

וצריך כו'. כמ"ש סוף כ"ש אין לשין בחמה:

ח

ואפי'. כמ"ש רפ"ג דיומא יומא דעיבא כולא שמשא למנ"מ לכדרש רבא אשה לא תלוש כו':

ט

ואם לא. כמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תנ"ט ס"ח ועמ"ש שם:

י

וכשמוליך כו'. עמ"א:

יא

כשחל. דאין שבת מכינה ליו"ט כמ"ש בריש י"ט ואזיל לטעמיה שפסק שצריך לשואבן בה"ש דוקא או סמוך לה ועמ"א:

יב

לכתחלה כו'. כנ"ל שהמעיינות רותחין משא"כ בנהרות:

יג

אבל כשהנהרות. כמ"ש שם שהחמה מהלכת בניסן בהרים כדי לפשר את השלגים והם פושרין:

יד

אין לשפוך. כמ"ש שומר מצוה לא ידע דבר רע ועט"ז:

טו

וגם אסור. דמכשירי מצוה הוא וע"ל סי' ת"ס מש"ש:

טז

ואף. משום שלא יתן לתוכו חמץ:

יז

ונוהגין ליקח. כמ"ש במ"ס לענין נ"ח ודוקא בכ"ח ועמ"ש בסי' נ"ג ס"ג:

א

ס"ב י"א שמים. עמ"א:

ב

ואין להקל. שמ"מ מתחממין מחמת חיבורן לקרקע ועב"י:

א

ס"ג אין ללוש. פסחים לו א' ושוין שאין כו':

ב

אפי'. שם מ"ב א':

ג

ולא במים. שם:

ד

בין במים. לפי' הרי"ף דמים הגרופין היינו שלא לנו והאיבעיא קאי ג"כ אשלא לנו:

ה

ויש חולקים. לפירש"י שפי' הגרופין מדוד כו' כנ"ל וא"כ האיבעיא לא קאי כלל אמים שלא לנו:

ו

וי"א דבשוגג כו'. דעבר מ' במזיד כמ"ש בפ"ב די"ט י"ז איבעיא להו עבר ואפה כו' ושם איירי במזיד כמש"ש ת"ש כו' ובלבד שלא יערים כו' שאני הערמה כו' ת"ש המבשל כו' וסברא הראשונה ס"ל דמצינו ג"כ עבר בשוגג כמ"ש בפ"ג דשבת איבעיא להו עבר ושהה מאי וכפי' הרי"ף שם דאיבעיא להו על מצטמק ויפה אם אסור בשוגג ועיין תוס' שם וראיה מבציקות של א"י ולא חיישינן לכה"ג אבל רש"י והרא"ש דחו שם ואמרו משום דקרוב למזיד הוא וכ"ש להמפ' שלשו א"י בפנינו וערא"ש סכ"ו:

ז

ואפי' בלא כו'. כיון דיש מתירין אפי' במזיד כנ"ל:

א

ס"ד מים שלא כו'. ול"ד בתרי אלא ברוב כמ"ש בסמ"ג והג"מ והטעם כיון דרובו צונן מתקרר וכמ"ש תוס' בשבת מ"ב א' ד"ה נותן. אלא נראה כמו שאומר ר"ת כו':

א

ס"ה נוהגין כו' ואפי'. שמביאין ראיה לאסור ממ"ש בפ"ח דשבת ובגיטין מצה דלא מליח ובחולין אמרו מליח כרותח והוי כנילוש בחמין וכנ"ל בס"ג ובפ"ד דשבת ולא במלח שמוסיף הבל וכן בפ"ב דב"ב מרחיקין את המלח משום חמימות וכמ"ש שם בגמ'. וז"ש ב"ה ואפי' בדיעבד כו' וכ"כ המרדכי וכנ"ל בס"ג אבל הרבה פוסקים מתירין ודוחין ראיותיהם ההיא דלא מליח ר"ל שמחוסר תיקון כמו דלא עפיץ וההיא דמליח כרותח אמרינן שם בהדיא דוקא שאין נאכל מחמת מלחו ועי"ד סי' צח וסי' קה וכן ההיא דשבת וב"ב שיש מלח הרבה וערשב"א סי' רכד דלא הוי כרותח אלא להבליע ולהפליט כו' אבל להחם כו'. והר"ן מביא ראיה להתיר ר"פ כ"ש ממ"ש ותיקא במיא ומילחא אסור משמע דוקא ותיקא אדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא וכ"כ הרשב"א אלא שכ' שנוהגין להחמיר:

א

ס"ו כיון שיש. בגמ' שם אמרינן דוקא דאפיש לה קמח וכ' תוס' דסוגיא זו פליגא על ההיא דזבחים שאמרו אע"ג דרובא אורז דנ"ט ברוב דאורייתא וקי"ל כסוגיא דזבחים דטעם בשא"מ בכא"פ דאורייתא לחייב עליה כמ"ש התוס' וכן פ' הטור בי"ד וז"ש הטוש"ע כייון כו':

ב

ומ"מ. שהראב"ד בפי"ב מהל' מעה"ק אוסר בתבשלין שהן מחמיצין ומ"ש במנחות תיבלה כו' וכן בתוספתא וירושלמי פרק כ"ש יוצאין במצה מתובלת איירי שתבלה לאחר אפייה אבל בירושלמי פ"ב הלכה ד' לא מ' כן שאמרו שם ר' סימון בשם ריב"ל אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יבוא בו משקין כו' והתניא יוצאין במצה מתובלת אע"פ שאין בו טעם דין והוא שיהא בה רובה דגן סברין מימר מתובלת משקין. נאמר מתובלת שומשמין מתובלת אגוזים אלמא דמותר אף קודם אפייה דלאחר אפייה לא שייך משום מצה עשירה וכמש"ל בסי' תס"ב ס"ד וכ"כ הראב"ד בהל' מצה פ"ו משום מצה עשירה אסור:

ג

ופלפלין. דאין נקרא תבלין כמ"ש תוס' בפ"א די"ט בשם תוספתא והפלפלין ה"ה כתבלין ועיין תוס' דפסחים קטו א' ד"ה אתי כו'. והוא מחמם כמ"ש בנדה אכלה פלפלין וראתה וע"ש בש"ע סי' קכט:

ד

וכן. כמ"ש בפ"ג דשבת ופרק ב' דב"ב:

א

מבעוד יום – דע דמה שכתב בהג"ה סמוך לבין השמשות לאו לדעת המחבר כתב כן אלא דעת עצמו הוא וכמו שמבואר בדרכי משה אבל להמחבר מותר לכתחלה לשאוב ביום בכל שעה שירצה ובלבד שימתין מללוש בהם עד למחר וכמו שמבואר דעתו בב"י וכן נקטו לעיקר הגר"א בביאורו והפר"ח והמאמר מרדכי ולהכי כתב המאמר מרדכי דהיכא דאיכא קצת דוחק ש"ד למימלא ביממא בעוד היום גדול כיון שלדעת מרן ז"ל ש"ד למעבד הכי לכתחלה:

א

מדוד גדול – עיין מ"ב הטעם ועיין פמ"ג שזהו שייך דוקא שהמולייר עדיין פושר קצת שהועתק מאש סמוך זמן מה הא נתקרר זמן רב פשיטא שאין לחוש:

ב

ומים שבתוכו פושרין – אבל אם ציננן לגמרי לכו"ע מותר בזה [אפילו לדעת המחמירים בחמי האור שנצטננו] כיון שלא היה מתחלה חמי האור וכמ"ש בס"ק כ"ט [אחרונים]:

ג

יש לסמוך עליהם – והנה הב"ח מחמיר בכל גווני אך כמה אחרונים כתבו כדעת השו"ע והרמ"א ואפילו לדעת הב"ח אם נשאבו מן הנהרות יש לסמוך להקל בדיעבד בשוגג דידוע דלדעת רש"י עיקר הדין דמים שלא לנו קאי דוקא אמעינות וכן במים שלנו אך שהיו חמין שציננן שלש בהם בשוגג ג"כ יש להקל אפילו לדעת הב"ח וכ"כ הא"ר:

ד

מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי וכו' – ומים חמין או פושרין שנתערבו בהרבה מים צוננין עד שנצטננו דעת ע"ש וח"י וא"ר [וכן העתיק הגר"ז] להקל כיון שנתבטלו בצונן וחק יוסף ובגדי ישע מחמירין בזה וכן משמע במגן אלף וכן הפמ"ג מפקפק בזה דלא מצינו ההיתר כ"א במים שלנו וע"כ לענין ללוש בהם לכתחלה בודאי יש ליזהר אכן בדיעבד במקום הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט יש להקל כ"כ בבגדי ישע:

א

נוהגין וכו' ונכון הדבר – הנה מלשון זה משמע דאינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור וע"כ דלא פסיקא להו דמלח מעט שנותנין במצה כדי ליתן טעם יהיה מחמם העיסה [דאף דקי"ל דמליח הרי הוא כרותח הוא דוקא כשאינו נאכל מחמת מלחו] ולא חש לדברי המחמירין רק לענין לכתחלה והרמ"א בהג"ה שהוסיף לאסור אף בדיעבד הוא דאזיל לטעמיה שכתב בד"מ דלפי מה שכתב הטור לקמן בסימן תס"ב דמי מלח הוי מי פירות א"כ הוי מי פירות עם מים דקי"ל דממהרות להחמיץ אם לא שיאפה מיד ולכן כתב הכא דאפילו בדיעבד אסור ור"ל אם לא היה נזהר לאפות מיד [והיינו שהעסק שעוסקין בה בידים אינה מצילה מידי חימוץ] וכן פסק הח"י [וכן משמע גם ממ"א] דאם היה נזהר לאפות מיד אין לאסור בדיעבד המצה במה שנתן לתוכה מעט מלח וכ"כ בא"ר ודע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמן בסימן תס"ב בד"מ דהטור לא מיירי כ"א במלח שחופרין מהקרקע אבל במלח שנעשה ממי הים כמו מים שלנו לכו"ע הוי כמים א"כ אין לאסור בדיעבד במלח שלנו בכל גווני (אם לא שנתן מלח מרובה) ואפילו לפי מה שמשיג המגן אברהם עליו לקמן שם דהטור מיירי במלח שלנו ואפ"ה ס"ל דמי פירות הן הלא מ"מ לדינא מסיק שם הב"י בשם הר"ן והגהת מיימוני דלא כהטור וכן נפסק בהשו"ע שם דהוא בכלל מים וא"כ ע"כ לא יצוייר דינו דהרמ"א לאסור אף בדיעבד רק במלח שחופרין מהקרקע אם לא נאפה מיד. ודע עוד דאף אם נפרש דהרמ"א בשו"ע שסתם להחמיר בדיעבד אינו מטעם דהוא מי פירות אלא דחשש לדעת המחמירין מטעם חימום העיסה מ"מ להלכה יש לעיין אחרי דהרבה פוסקים מקילין בזה כמו שכתב הגר"א וכן מוכח בחידושי ריטב"א על פסחים שדעתו דבדיעבד בודאי אין להחמיר במעט מלח שנתן לתוכה וכן דעת מהר"ם חלאווה בחידושיו להקל במעט מלח. ובפרט אם היה שוגג בזה בודאי אין להחמיר דאפילו בלש בחמין יש פוסקים שמקילים בשוגג בדיעבד וכנ"ל בס"ג וכ"ש בעניננו דבלא"ה יש כמה מקילין בודאי יש לסמוך עליהם כנלע"ד. ועיין בפר"ח שחולק על הרמ"א ומסכים להמחבר להקל בדיעבד:

א

(שם בט"ז ס"ק ג) שומר מצוה וכו' והא דלא מייתי האי קרא בפרק ערבי פסחים דף קט ע"ב משום דלא הוי להו לרבנן לתקן מצוה חדשה ולסמוך על זה כמ"ש הסמ"ע סי' ס"ז ס"ק ב' כהאי גונא ע"ש:

ב

במחבר ס"ה בהג"ה יש לאסור נ"ב ע' תשובותי ח"ס או"ח סי' קכ"ג:

ג

(שם ס"ו בהג"ה) ופלפלין נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סימן קט [ע"ד חטים שנמצאו ביניהם כעין שומים קטנים חדים וחריפים כשומים וכשנטחנים עם החטים איכא למיחש למי פירות ולדברים חריפים הגורמים חימוץ אלא שהוא דבר מועט וכו', וכתב בסוף התשובה וז"ל ובנידון שלפנינו אם החטים נטחנים ובתוכם דבר הנסחט ומתלחלח אפי' טפה אחת אינו מתערב שנא' שנתבטל ברוב או בטל חורפייהו כ"א מצא מעט קמח בצדו ומתגבל ונעשו עגולים קטנים וכיון שהוא דבר חימוץ ואם שוהה יום או יומים יש לחוש שיהיו נעשים שאור לחמץ העיסה ועוד שאינם מתערבים בלישה ונשארים בעין במצה ובפסח פוגע בו ואוכלו ע"כ טוב לברר החיטים יפה ואח"כ לנפות הקמח לאט לאט באופן שאם יש בו עגולים כאלו ישארו למעלה בנפה ומ"מ אם לא נעשו כן אין להחזיק ריעותא ולאסור בדיעבד ויאכלו ענוים וישבעו] ועיין עוד תשובות ח"ס או"ח סי' קכ"ט:

א

סעיף ד' מים שלא לנו שנתבטלו חד בתרי במים שלנו לשין בהם נ"ב הנה מה שדוקא נקט חד בתרי ולא במקום אחר עמ"ש בחיבורי על יו"ד סי' קט ישוב נכון בעזה"י והוא בחיבור הנרשם ס"ו ע"ש ודו"ק:

א

[א] אין לשין וכו'. מצאתי כתב שלנו בקמץ תחת הל' אבל אין לקרותו בפתח כי יהיה אז מדבר בעדו כמו לנו בגבעה, עד כאן:

ב

[ב] בין השמשות וכו'. או סמוך לבין השמשות (רמ"א) וכתב הב"ח דאם נשאבו מבעוד יום ולנו אם נשאבו לאחר התחלת הלילה ולנו מותר אפילו לכתחילה, עד כאן. ונראה לי דוקא קודם שנשאבו חצות לילה אבל לאחר חצות לילה אסור דסמכינן על הסמ"ק דלינה הוא מחצות לילה עד עמוד השחר והיינו שדקדק וכתב לאחר התחלת הלילה, גם נראה לי דאחר עמוד מותר מיד אף שעדיין אינו שתים עשרה שעות משאיבה וכן משמע בב"ח סוף סימן ד' להדיא וחק יעקב לא הבין כן. כתב בהג"ה סמ"ק נכון להמתין ללוש עד שיאיר היום הרבה פן יטעה באור הלבנה:

ג

[ג] [לבוש] קודם שיזרח וכו'. ואם לא הכניסם בהשכמה אם לא עמדו כל כך עד שהוחמו אינו מזיק (רמ"א) ואפילו עמד בשמש (מגן אברהם), והלבוש שהשמיטו נראה דסמך על מה שכתב בסוף הסעיף ובזמן מועט אין לחוש כל כך. מעשה באחד ששם מי מצות בבית החורף חם ושאל לזקני הגאון זכרונו לברכה אם הכלי היה חם כשלקחו ממנו וענו לאו והתיר:

ד

[ד] וכשמוליך וכו' תחת האויר וכו'. צריך עיון ואי מיירי ללוש הא כתב בסוף הסעיף ואי כששאבן הא כתב דאין צריך לכסותן, ואולי מיירי הכא בלילה כשרוצה להניח במקום אויר יכסנו שאז אף ישכח למחר ליכא חשש. ונוהגין תמיד להניחן בלילה מכוסה אף שהוא תחת התקרה ולא חיישינן שיתחמם מכיסוי זה, וטעמא נראה לי דחיישינן שלא יפול דבר לתוכו ואף שכתב בתרומת הדשן שזה זהירות יתירה נראה לי דהיינו בשעה שמוליכין מנהר לביתו שעוסק בה אבל במקום שעומד כל הלילה יש לחוש ביותר:

ה

[ה] [לבוש] לימים הרבה וכו'. ואם ערב פסח בשבת נתבאר בריש סימן תמ"ד:

ו

[ו] [לבוש] והוא בנין וכו'. כתב חק יעקב אין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קסטין משום דכל שעה זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותו מותר לשאוב תחת הצינור כמו מקסטי"ן עצמו, עד כאן, ויש לדקדק קצת דגם בסיסטרנ"א תמיד נובע מים מתהום:

ז

[ז] [לבוש] אפילו לנו וכו'. בתשובת רמ"א סוף סימן ל"ה דלא מהני צונן לחמי אור דלא אישתמיט שום פוסק לפרש התקנה, והיה נראה לי שאינו צריך לפרש דלשון חמין משמע דצונן מותר אלא חלילה לסתור דבריהם בלא ראיה (מלבושי יום טוב), וחק יעקב כתב דלבוש מיירי שעדיין חמין אבל כשהוא צונן מותר, עד כאן. מכל מקום כיון דיש פוסקים דאין תקנה אפילו למים שלא לנו וכמו שראיתי בסמ"ק והגהות מיימוני מביאים דעת זו ואם כן מנא ליה להקל בחמין לכן אין להקל בזה:

ח

[ח] ואם עבר וכו'. והב"ח אוסר אף בשוגג אף על ידי הדחק וסיים מיהו דוקא באכילה אבל בהנאה שריא מיד קודם שתבוא לידי חימוץ כמו שכתב בהגהות מיימוני, עד כאן. ותימא דבהגהות מיימוני כתב וזה לשונו ישרפו או יאכלם או ימכרם לכותי קודם שעה רביעית בערב פסח, עד כאן, נראה דמה שכתב ישרפם היינו לאחר חמישית אסור בהנאה, ומה שכתב ימכרם בשעה חמישית ויאכלם היינו קודם רביעית וכן מצאתי בתשובת מהר"ם מרוטנבורק סימן קע"ח דאסורות בהנאה ושכן הורה הר"ש במעשה והשליכם לנהר, עד כאן, מיהו בכלבו כתב בשם הר"ש דמותר בהנאה, ועיין סימן תס"ב ס"ק ג' וצריך עיון. והנה דעת אחרונים נראה שמסכימין לרמ"א שמתיר בשוגג אפילו בלא דחק, ועיין במגן אברהם דצריך לומר שיש טעות סופר בדבריו שכתב בשם הב"ח, ובאמת נראה לי דברי הב"ח עיקר להחמיר כאשר מברר בדעת הפוסקים וכן משמע ברמזים סוף פרק כל שעה, ומכל מקום נראה לי להקל ולסמוך על משמעות השולחן ערוך דמתיר בשוגג ושעת הדחק בלילה ראשונה לצאת ידי מצוה כשאין לו מים אחר מתיר הט"ז אפילו לכתחילה. גם נראה לי דכל זה מבאר ומעיינות אבל מנהרות דיש פוסקים דאפילו לכתחילה מותר יש לסמוך עליהם בשוגג, ואם עבר ולש במים חמין מבואר בשיירי כנסת הגדולה דמותר בשוגג ושעת הדחק ושכן דעת השולחן ערוך, מיהו לדעת הב"ח דלעיל אסור ואם צינן כדלעיל יש להקל בזה:

ט

[ט] שלא לנו וכו'. וכן מים חמין שנתערב חד בתרי עד שנצטנן:

י

[י] חד בתרי וכו'. דעת הבית יוסף דאין בטל ברוב רק חד בתרי דוקא וכן פסק גיסי הרב בחק יעקב, ונראה אף דביו"ד סימן צ"ח וקי"א משמע דבטל ברוב מכל מקום הכא שאני דאין מצטנן בפחות חד בתרי וכדמסיים טעמא דקים להו לחז"ל וכו', כתב מגן אברהם דנראה דמותר לערבן לכתחילה וצריך עיון, עד כאן. מאגודה שכתב אם נתערבו התיר ר"י לכתחילה ללוש וכו' לא משמע קצתו הכי, ובשעת הדחק יש להקל ובמים בסיסטרנ"ה סעיף ב' נראה להקל לכתחילה לערוב:

יא

[יא] [לבוש] מותר וכו'. הואיל ונתבטלו כבר קודם הלישה והותרו (בית יוסף), משמע דאם לא נתבטלו כבר אסור ליתן בעיסה אף שנותן תרי משלנו ובדיעבד צריך עיון ואפשר לסמוך בזה על יש אומרים בשיירי כנסת הגדולה דמקילין בשוגג, מיהו מסימן תס"ב ס"ק ב' יש ראיה קצת ועוד ראיה מש"ס דף ל"ו דפליגי בלש ביין במעורב במים כמו שכתבו התוס' והרא"ש וקאמר עלה ושוין שאין לשין בפושרין:

יב

[יב] ומלח וכו'. ואם נפל לתוכו גרגיר מלח תאפה מיד ואי משום מחמם יש לסמוך על הכלבו שכתב דמעט מלח אינו מחמם (מגן אברהם), ולעניות דעתי גם המרדכי מקור זה מיירי במרובה שהרי מייתי ראיה ממליח כרותח ומאין טומנין במלח וכולם מיירי במרובה ועוד דהרבה פוסקים מתירין לגמרי כמו שכתב בטור:

יג

[יג] אפילו בדיעבד וכו'. דוקא באכילה אבל בהנאה מותר כמו במים פושרין (חק יעקב), ולפי מה שכתבתי לעיל אסור בהנאה:

יד

[יד] מכל מקום אין ליתן וכו'. הוא דברי הרא"ש עצמו והוא ברור גם הרמב"ם בהגהות מיימוני פרק ה' ומגיד פרק ו' מתירין אף לכתחילה ואף שראב"ד שהביא הכלבו ובית יוסף כתב שאין ליתן תבלין וכו' נראה דוקא לכתחילה קאמר, ותדע שהרי מראב"ד פרק ו' מבואר דמותר כמו שכתב בית יוסף וכן משמע בהשגותיו פרק ה' שלא השיג בזה על הרמב"ם ואם כן תקשה דברי ראב"ד אהדדי אלא כדאמרן וכן בספר צידה לדרך שנמשך אחר הרא"ש והטור בכל מקום שפסק דמותר לאכלה, גם נראה לי דאף אם נאמר שכוונת הרא"ש לאסור היינו במרובה אבל לא בקורט כדמשמע בכלבו וכדקיימא לן ביו"ד סימן צ"ה וסימן צ"ח וכמו במלח הנזכר לעיל, גם אפשר דדוקא פלפלין קאמר הרא"ש והטור וכן משמע בב"ח ולא בשאר תבלין, מיהו ברבינו ירוחם משמע דבכל תבלין קאמר וכן משמע מהרא"ש גבי בית שאור עיין מה שכתבתי ריש הלכות פסח. ולענין לצאת בלילה ראשונה משמע בשולחן ערוך דיוצא במתובלת וכן כתב הכלבו בשם הרמב"ם, וקשה על מה שכתב מגן אברהם דמשמע מרמב"ם להיפך, מיהו לדינא עיקר כראב"ד ומגיד שהביא בית יוסף ורוקח הנזכר לעיל דאינו יוצא וכן פסק בספר צידה לדרך ואחר שנאפה יוצא במתובלת כמו שכתב הראב"ד שם:

טו

[טו] פלפלין וכו'. אפילו חד קורט עושה כל העיסה חמץ והוא הדין מעט סיד (דרכי משה והרי"ב), ונראה לי דוקא כשנילוש בתוכו אבל נפל עליו יסלקנו ומותר, וברמזים משמע דפלפלין שרי בדיעבד מכל מקום אין להקל כמו שנתבאר גבי מלח (מגן אברהם), ואני אומר דעל כרחך מלח חמיר שהרי המרדכי מתיר אף לכתחילה בכל מיני תבלין ואוסר במלח וכן מבואר להדיא בהגהות מיימוני פרק ה' דאין ללמוד זה מזה. גם תמיה גדולה לי על הטור שכתב בשם רוקח לאסור בפלפלין, וליתא דבהדיא מתיר הרוקח בסימן רפ"ג וכן בסימן רע"ג כתב דאין יוצא בלילות ראשונות ומבואר דמותר ואינו מחמיץ, ואין ספק שלא עיין הטור ברוקח גופיה רק בהרא"ש פרק כל שעה שכתב זה לשונו, כתב רוקח תיבלה בכל מיני תבלין כשרה מכל מקום אין ליתן פלפלין במצה מפני שהוא חד, עד כאן, והבין הטור דכולא מילתא הוא מרוקח וכן הבין הבית יוסף וב"ח והאריך להשוות הרוקח עם המרדכי עיין שם, וליתא אלא דרישא לחוד הוא ברוקח שם:

טז

[טז] [לבוש] אין צריך לשפוך וכו'. כתב מהרש"ל לסמ"ג דף ס"ו ע"ב על מה שכתב הסמ"ג מעשה שהתיר ר"י ללוש ביין מפני שזרקו מים שלנו מפני מת, עד כאן, אבל במרדכי כתב שאין צריך לשפוך, ויש לומר דדוקא למצות של מצוה אבל לשאר מצות בודאי צריך לזרקן עד כאן לשונו, והקשיתי עליו באליהו זוטא הא המרדכי סוף פרק כל שעה סיים וכן בשאר לילות של פסח וזה ודאי אין של מצוה, ועוד תמהתי מאי הקשה דנראה לי דסמ"ג מודה למרדכי דאם באו לימלוך מורין לו שאין צריך לזרוק אלא דמעשה דר"י היה שלא ידעו הדין ולכן זרקו ופסק ללוש ביין וראיה ברורה ממרדכי שם זה לשונו תשובת ר"י שאם נשפכו כל המים עבור המת אין בידי להתיר מים שלא לנו על ידי הדחק, וכן בא המעשה לפנינו ואמרו שאין לשפוך המים עד כאן, ולכאורה תמוה דמביא מעשה לסתור אלא על כרחך דרישא מיירי כשעברו ושפכו והשאלה היה אם להתיר מים שלא לנו, גם נראה לי שתשובת ר"י הנזכר לעיל הוא מעשה דר"י בסמ"ג והיינו שהוצרך להתיר ללוש ביין משום דהיה אוסר במים שלא לנו, לכך נראה לי ברור שאין צריך לשפוך המים אף בשאר מצות וכן משמע בלבוש ופוסקים. עוד כתבתי באליהו זוטא דאף במצות אין להתיר אלא כשאי אפשר לו לשאול באותו העיר מים שלנו כמו באגודה סוף פרק כל שעה. ועתה נדפס הט"ז וכתב דאסור לשפוך מים מצד מצוה דהוי כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מתקלה, עד כאן, וכמדומה שלא ראה באגודה הא קיימא לן דשכיחא היזקא שאני, גם לדבריו לא יניח לכתחילה בו ברזל אלא דאין סומכין על הנס כמו שכתב מהרי"ל. כתב חק יעקב דאגודה מיירי בעיר קטנה אבל בעיר גדולה אין צריך לשאול רק משכניו ומיודעיו וכהאי גוונא, וכן משמע מלשון הט"ז דאף בשאר כל ימות השנה אין להחמיר אם אי אפשר לו בקלות להיות בלי אותן המים עד כאן לשונו, וקשה דהט"ז לא קאמר אלא בשאר לילות דפסח דאיכא נמי על כל פנים מצוה כמו שכתב במרדכי שם וט"ז סוף סימן תס"ו אבל בשאר כל ימות השנה לא קאמר כלל, והקשיתי לזה לגיסי הרב ואמר שאמת אתי וצריך להגיה, כתב במעגלי צדק צריך ליזהר שלא לאכול מאותו מצות קודם פסח. ובספרי ליורה דעה סימן קט"ז הקשיתי דברי רמ"א אהדדי דשם משמע דדוקא בשעת התקופה אין לשתות ושם הארכתי עיין שם:

יז

[יז] [לבוש] ברזל וכו'. בחוט אבל לא ישליך לתוכו ברזל שיטלו אחר כך ביד ויתחמם המים, ודוקא יתד חדש או מחט וכהאי גוונא ולא ברזל אחר שמא ידבק בו מאומה ויבוא לתוך המים (מהרי"ל). כתב הגהות מיימוני פרק ה' מעשה שאירע פסח באחד בשבת ונפלה התקופה בליל ששי שלפניו ואף על פי כן לא חשו ולשו במים שנשאבו בליל חמישי ושום אחד לא אפה אלא לצורך יום ראשון דאין יום טוב מכין לחבירו, אבל טעו קצת בני אדם שאפו ביום ומשום דחביבה מצוה בשעתה, עד כאן. הבאתי המעשה זה להראות התמיה הגדולה על בית יוסף וכל האחרונים שתמהו כמעשה דמרדכי, ובגדולת מרדכי הגיה עיין שם, ולא עיינו בהגהות מיימוני הנזכר לעיל שהכל מעשה אחד, ובספר אמרכל כתב שהמעשה היה בשנת תתקס"ו למחזור רס"ב ונפלה התקופה באותו מוצאי שבת שש שעות בלילה, עד כאן, וזה תימא דאם כן היה להם לאפות קודם שש שעות דהא חיובא לאכול קודם חצות, ואפשר שהוא טעות סופר וצריך לומר באותו ליל שבת, והרוצה לחשוב התקופות יוכל לבוא אל האמת אימת נפלה בשנת תתקס"ו הנ"ל:

יח

[יח] [לבוש] אסור לשאוב. היינו לכתחילה (חק יעקב):

יט

[יט] [לבוש] כלי חרס וכו'. אפילו מצופין עיין סימן תרע"ג סעיף ג' (מגן אברהם), ולפי זה כל שכן בכלי מתכת דמותר וכן באבן שיש כמו שכתב בכלבו. כתב במטה משה ובכלי נחושת שמעתי שהיה מעשה ואסרו דנחושת מחמם, עד כאן, ובדיעבד אין להחמיר, ונוהגין ללוש בעריבות של נחושת דדוקא מים בעינן לצנן. כתב מטה משה אין ליקח כלי שהיה בו מי פירות כי מי פירות עם מים ממהרין להחמיץ, עד כאן, ובדיעבד נראה להקל עיין סימן תס"ב ובהגעלה מתיר מגן אברהם לכתחילה:

א

א) [סעיף א'] אין לשין אלא במים שלנו. אפי' מצה שאינה למצוה משום דהחשש משום חימוץ. הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל' ובתשו' ח"ב סי' פ"ז. והביאו הברכ"י או' א' והכס"א או' א' והשע"ת רסי' זה. וכ"כ הרא"ש סוף פ' כ"ש והמ"מ פ"ה דין י"א. והב"ד ב"י. וכ"כ הכלבו דף ל"ח ע"א שכן הסכימו הגאונים ורוב החכמים דלא כרי"ז גיאת יעו"ש. והב"ד הער"ה או' א' וכ"כ הר"ז או' א'.

א

ב) שם. אין לשין אלא במים שלנו. מ"כ שלנו בקמץ תחת הל' אבל אין לקרותו בפתח כי יהיה אז מדבר בעדו כמו ולנו בגבעה ע"כ. א"ר. או א' ור"ל דאם הוא בקמץ יהיה רפה כמו גבע מלון לנו שחוזר על אחרים וגם כאן חוזר על המים אבל אם הוא בפתח יהיה בדגש כמו ולנו בגבעה שמדבר על עצמו.

א

ג) שם. אין לשין אלא במים שלנו. וספק מים שלנו לא ילוש בהם ואם לש מותר. מהר"י בואינו הביאו הרב מזבח אדמה. ועיין מ"ש מור"ם ז"ל בהגה ססעי' ג' מחב"ר בקו"א או' א'.

א

ד) מי שקלט מים מהגשמים מותר ללוש בהם מצה וא"צ לינה אליבא דכ"ע ובלבד שלא יניחם במקום שתפוג צינתן. הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים קע"ב. והביאו הברכ"י או' ד' שע"ת או' ט' אמנם הלק"ט ח"א סי' צ"ז לחלק יצא דאם נקלטו ביום צריך לינה אבל אם נקלטו בלילה א"צ לינה יעו"ש. והביאו י"א בהגה"ט והברכ"י שם, ועוד עיין לקמן או' ס"ד מ"ש בזה יעו"ש.

א

ה) מותר ללוש במים שאמר העכו"ם מסיח לפי תומו שלנו בביתו דלא אתחזק איסורא והוא מידי דרבנן והמחמיר תע"ב. הרב החסיד מהר"י מולכו זלה"ה בתשו' כ"י סי' ק"ג. ברכ"י או' ה' ונראה דודאי אין לצאת במצות אלו י"ח דהרי אין כאן שימור וגם לשאר מצות ג"כ למיחש מיהא מיבעי שמא נפל לתוכו דבר המחמץ וכיוצא ובשעת הדחק יש להתיר ע"י סינון. שע"ת שם.

א

ו) שם. אין לשין אלא במים שלנו. ר"ל שלנו בתוך כלי אחר שאיבתן והטעם פירש"י (פסחים מ"ב ע"א) מפני שבימי ניסן המעיינות חמין שעדיין ימות הגשמים הם ובימות הגשמים חמה מהלכת בשיפולו של רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות חמין הלכך מלינן בלילה ומצטננין עכ"ל. ויש מפרשים הטעם לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ ומחממת המעיינות הלכך אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר כמבואר בב"י יעו"ש. ובדרשות מהרי"ל כתב שצריך שיצטנן המים כ"ד שעות קודם לישה י"ב שעות היום בהיותם מחוברים בבאר שהשמש רחוקה מהם וי"ב שעות בלילה אחר שאיבתן יעו"ש.

א

ז) שם. בין שהם מי בורות ומעינות בין שהם מי נהרות. ומיהו יותר טוב לשאוב מן הנהרות מלשאוב מהבורות ומעינות אם אפשר כמ"ש לקמן בהגה ויתבאר הטעם בדברינו לשם בס"ד.

א

ח) שם. ושואבין אותם מבע"י (הגה) סמוך לבין השמשות. הדבר ברור דלדעת מרן ז"ל אפי' בעוד היום גדול ש"ד לשאבן לכתחלה ולטעמיה אזיל שפי' בב"י דעת הר"א ממיץ דאותם שנשאבו ביום מותרים ללוש בהם לכתחלה כל שעבר עליהם לילה א' ודלא כפי' הר"א מזרחי ז"ל ועפי"ז פסק בב"י ובש"ע לשאבן מבע"י או בה"ש ולהלינן לילה א' דבזה אתי שפיר בין לפירש"י בין לפי' הר"א ממיץ והיינו אפי' מבע"י ממש ומור"ם ז"ל שהגיה סמוך לבה"ש לטעמיה אזיל שכתב בד"מ דאין לשאבן מבע"י ונחלק על ב"י יעו"ש ועפ"ז פסק לקמן בהגה דכשחל פסח בא' בשבת יש לשאוב אור י"ג כדי ללוש בליל פסח ולא ישאבם בע"ש מבע"י. ונ"ל פשיט דלכתחלה יש לחוש ולשאבן ביה"ש או סמוך לו לחוש לסברת הרא"ם ז"ל וסברת מור"ם ז"ל וסברא שלישית שהביא הגמ"י כמ"ש בב"י אבל בדאיכא קצת דוחק וכיוצא ש"ד למימלא ביממא בעוד היום גדול כיון שלדעת מרן ז"ל אפי' לכתחלה שרי למיעבד הכי ואף שהט"ז מסיק דעדיף טפי לאחר מלהקדים כדעת מרן ז"ל עיקר ובתריה גררינן. מאמ"ר או' ב' וכ"כ הגר"א דמ"ש הש"ע מבע"י או ביה"ש ר"ל רק שלא ישאבו אחר התחלת הלילה אבל בעל הגה חשש להמחמירין וכתב סמוך לביה"ש ולא מבע"י אבל מסתימת כל הפו' וכן מלשון הגמ' משמע כדעת הש"ע וכ"מ מלשון הרי"ף שכתב שנשאבו בו ביום עכ"ל. וכ"פ הפר"ח דיכול לשואבן ביום אימתי שירצה ורק צריך שילינו כל הלילה וכתב וזה דעת הש"ע יעו"ש. וכ"כ א"א או' א' דלדעת הש"ע אף בחצי היום ש"ד ודוקא שלא לאחר בלילה והרב שהגיה סמוך לביה"ש וכו' פליג עליה יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו דדבר פשוט הוא דלכתחלה יש לחוש לסברת מור"ם ז"ל ודעמיה ולשואבן דוקא ביה"ש או סמוך לו. וכ"ה דעת האחרונים.

א

ט) שם. ושואבין אותם מבע"י וכו' יש מי שר"ל שמה שנהגו לשאבם מבע"י הוא להקל ושמצוה מן המובחר לשאבם בחצי היום אבל הרמ"ע בסי' ל"ב האריך להוכיח שאינו כן וכתב ובמקום שנהגו לשאוב ביה"ש אין להקל לשאוב מבע"י אלא בשעת הדחק והפ"מ יעו"ש. כנה"ג בהגב"י.

א

י) שם הגה. סמוך לביה"ש לכאורה היה נראה דחצי שעה קודם ביה"ש נקרא סמוך וכמ"ש לעיל סי' רל"ב או' ט"ז בענין סמוך למנחה אמנם בד"מ או' א' כתב בהדיא דהמנהג לדקדק לשואבן ביה"ש או סמוך לו ממש מטעם דלא ניתנה תורה למה"ש דיכולין לכוין ביה"ש ממש יעו"ש.

א

יא) שם. או ביה"ש וזמן ביה"ש עיין לעיל סי' רס"א או' א' שכתבנו שמנהג העולם ע"פ סברת הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל יעו"ש. וא"כ הה"נ לזמן השאיבה שמתחיל תכף אחר השקיעה דהיינו שאין השמש נראית עוד על הארץ עד שיעבור י"ג מינוט וחצי שהוא ג' רבעי מיל דשיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל' כמ"ש לעיל רסי' רס"א בהגה יעו"ש ועיין מחב"ר או' ב'.

א

יב) שם. או ביה"ש, וכתב ב"י דאם שאבן אחר תחלת הלילה אין להם תקנה ואסורים המים לעולם אליבא דרא"ם יעו"ש מיהו הב"ח כתב דבדיעבד אם נשאבו מבע"י או אחר התחלת הלילה מותר ללוש בהם ביום. מ"א סק"א. ח"י או' א' א"ר או' ב' חק יוסף או' א' ר"ז או' ו' וכתב שם הא"ר ודוקא שנשאבו קודם חצות לילה אבל לאחר חצות לילה אסור יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם. ומשמע בב"ח דמותר ללוש בהם מיד אחר עלות השחר וא"צ להמתין י"ב שעות מעת שנשאבו יעו"ש. וכ"כ א"ר שם. אבל הח"י שם כתב בשם האחרונים דאין ללוש בהם עד לאחר י"ב שעות. וכ"כ חק יוסף שם ר"ז שם. מיהו דעת הח"א כלל קכ"ח או' ח' נראה להחמיר בנשאבו בלילה ואין ללוש בהם אף לאחר י"ב שעות וכ"ה דעת החמ"מ או' א וע"כ היכא דאפשר באחרים אין ללוש בהם,

א

יג) שם. או ביה"ש. עיין בט"ז סוף סק"א שכתב דיותר טוב לאחר השאיבה מלהקדים (כגון שספק לו ביה"ש כמו ביום המעונן וכדומה) אכן מהרי"ל כתב להיפך היותר טוב להקדים קצת משיאחר ודבריו נראים נכונים וכן משמעות מ"א. ח"י שם. וכן הסכים מגן האלף וכתב ודלא כט"ז יעו"ש. וכ"ה משמעות דברי האחרונים ועיין לעיל או' ח'.

א

יד) שם. ואין לשין בהם עד שיעבור הלילה כולה. עיין ב"י שכתב דג' חלוקות בדבר דלדעת הר"א ממיץ אם נשאבו ביה"ש מותר ללוש בהם מיד ולדעת רש"י כל ששהו י"ב שעות אחר שנשאבו מותר ללוש בהם ואם נשאבו מבע"י מותר ללוש בהם אחר י"ב שעות אפי' אם הוא קודם עה"ש ולדעת הריב"ן בין שנשאבו ביה"ש או בתחלת היום וכיוצא צריך שילינו כל הלילה בבית משום דסוף הלילה דהיינו קודם עה"ש גורם הצינון ולפיכך אסור לאפות קודם עה"ש ואם אפה ראוי לאסור יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח לפי' ב"י וכתב ודלא כהב"ח יעו"ש. ולפ"ז השואב ביה"ש ואינו לש בו עד שיעבור י"ב שעות ועה"ש זהו אליבא דכ"ע. ואם שאבו מבע"י ואינו לש בו עד עבור הלילה כולה דהיינו י"ב שעות ועה"ש זה מותר רק לדעת רש"י וריב"ן וזהו פסק הש"ע. ואם שאב ביה"ש ולש אחר עה"ש קודם ששהה י"ב שעות כגון שהללות קצרים זה מותר רק לדעת הרא"ם וריב"ן ולא לדעת רש"י וע"כ לכתחלה יש לשאוב דוקא ביה"ש ואין ללוש בו עד לאחר שיעבור עליו י"ב שעות ועה"ש כדי לצאת אליבא דכ"ע. ובשעת הדחק יש להתיר אחר עה"ש אעפ"י שלא עברו י"ב שעות וכ"כ האחרונים. ואם יש הכרח לאפות קודם עה"ש צריך לשאוב ביה"ש של הלילה שלפניו.

א

טו) שם. עד שיעבור הלילה כולה. ונכון ליזהר להמתין ללוש עד שיאיר היום הרבה פן יטעו באור הלבנה. ב"י בשם סמ"ק סי' רכ"א. א"ר או' ב'.

א

טז) טוב שלא תגע אשה נדה במים ששואבין למצת מצוה וכמ"ש בחיים לראש. בן א"א פ' צו או' י"ז. וה"ה שלא תלוש או תעסוק בבצק ויש נזהרין שלא להניחה ליגע במצה של מצוה גם אחר אפייה.

א

טוב) שם. יניחם במרתף וכו' ואם אין לו מרתף יניחם בתוך הבית. ר"ז או' ז' ומאוד צריך ליזהר שלא יעמיד המים בחדר שיש בו תנור בית החורף או תנור שאופין בו מצות שבלילה סותמין הנקב שהעשן יוצא ואז הבית חם. ולפעמים מחמת הקור נקרשו המים ואסור להעמידו אצל תנור חורף שיפשר. ח"א כלל קכ"ח או' ח'.

א

חי) שם קודם שיזרח השמש וכו' כדי שלא יתחממו מחום השמש וה"ד אם השמש זורחת עליו אבל אם אין השמש זורחת עליו כגון שמונח אצל כותל מזרח וצל הכותל מגין עליו שלא יבא עליו השמש עד כמה זמן אין לחוש כ"כ להכניסם בהשכמה ומ"מ יש לחוש שמא יהא היום מעונן ויומא דעיבא כוליה שמשא כמ"ש לקמן רס"י תנ"ט יעו"ש.

ב

חי) ואם מותר להכניס ביום השבת הכד והחבית לתוך הבית מחמת חום השמש שהיו בלילה תחת אויר הרקיע עיין בתשו' בית יהודה סי' נ"ז שכתב להתיר אלא שכתב דיותר טוב לשתות ממנו מעט בשבת או יניחנו במקום שא"צ לטלטלו יעו"ש. והביאו ברכ"י או' ז' שע"ת או' ד'.

א

יט) שם בהגה. עד שהוחמו. ואם נעשו פושרין כהוחמו דמי כמ"ש לקמן סעי' ג' ופושרין היינו כחמימות הרוק כמ"ש ח"י או' ט"ו. ועיין שע"ת או' א' שכתב בשם ספרו בית אפרים שכל שנתחממו חמימות קצת אעפ"י שאינו כחמימות הרוק אין ללוש בהם וכתב ויש לחוש לזה ולהעמיד במקום קר שלא יבואו לידי חמימות כלל יעו"ש.

א

ך) שם בהגה. אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש. ב"י בשם הרא"ש. מ"א סק"ב. א"ר או' ג' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ח'.

א

כא) שם בהגה. אינו מזיק אם לא נשתהו שם עד כדי שיוחמו המים כחום השמש אלא מצאן צוננים. ר"ז שם. ואם הוחמו מן השמש אם מותר ללוש בהם אחר שיצטננו עיין לקמן או' ס"ח.

א

כב) מעשה באחד ששם מי מצות בבית החורף חם ושאלו לזקני הגאון ז"ל ושאל אם הכלי היה חם כשלקחו ממנו וענו לאו והתיר. א"ר שם.

א

כג) שם בהגה. ויותר טוב להעמידם תחת התקרה וכו' ונוהגין תמיד להניחם בלילה מכוסה. אף שהוא תחת התקרה ולא חיישינן שיתחמם מכיסוי זה וטעמא נ"ל דחיישינן שלא יפול דבר לתוכו ואף שכתב בתה"ד שזה זהירות יתירה נ"ל דהיינו בשעה שמוליכין מנהר לביתו שעוסק בה אבל במקום שעומד כל הלילה יש לחוש ביותר. א"ר או' ד' וכ"כ א"א או' ג' דהעולם נוהגין לכסות אף כשמעמידין בבית שמא יפול לתוכו דבר המחמיץ ומ"מ רק בפשתן דקה כי טוב יותר להיות מגולין שיצטננו יותר עכ"ל.

א

כד) שם בהגה. וכשמוליך המים וכו' יש לכסותן. שלא יפול דבר לתוכן אבל אין לחוש שיתחממו שכבר שקעה החמה. מ"א סק"ג. ומשמע דקאי אשעת שאיבה שהיא אחר שקיעת החמה אבל ח"י או' ג' כתב דכוונת רמ"א כשמוליך המים ביום תחת אויר הרקיע אל מקום בית הלישה יכסה אותם במפה (אם הוא יום המעונן או שמוליכן במקום זריחת השמש. ר"ז) כדי שלא יתחממו אבל לעת ערב בשעה ששואבין שכבר שקעה החמה א"צ לכסותן כלל רק ממנהג וזהירות יתירה שלא יפול לתוכו שום דבר המחמם יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' וכתב דמטעם זה נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה בבגד לבן ונקי עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ח' דהמנהג לסנן המים שלא יפול לתוכו איזה גרעין וכן להיות מכוסה מטעם זה עכ"ד. ועיין לקמן או' ל"ג.

א

כה) שם בהגה. יש לכסותן. ודוקא בכלי חרס ועץ וכה"ג מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי דכיון דזורח השמש תוך הזכוכית מבעיר יותר משהם מגולים וכדאיתא בש"ס ביצה ל"ג ע"א ועיין בפירש"י שם ולקמן סי' תק"ב. ח"י או' ד' והיינו כיסוי על גביהן לבד לא מהני לכלי זכוכית אלא צריך לכסות המפה על הדפנות שכנגד זריחת השמש ואם הוא יום המעונן צריך לנסות על כל הדפנות. ר"ז שם.

א

כו) שם בהגה. כשחל פסח באחד בשבת וכו' והיינו לנוהגים לאפית מצה של מצוה בליל ט"ז כשחל ע"פ בשבת כמבואר הטעם בט"ז סי' תנ"ח וכ"כ הר"ז בסי' זה או' י"א. וגם היינו לדעת מור"ם ז"ל ודעמיה דאין לשאוב מבע"י דאלו לדעת הש"ע מותר לשאוב בע"ש מבע"י וא"צ להקדים לאור י"ג כמ"ש לעיל או' ח' יעו"ש. וכ"כ בתשו' בית יהודה סי' נ"ז והביאו הברכ"י או' ז' שע"ת או' ד'.

א

כז) שם בהגה. אור י"ג דהיינו בליל ה'. אע"ג דאור י"ג הוא ליל ו' שפיר קרי ליה אור ה' כדאיתא בגמ' פ"ק דפסחים (דף ד' ע"א) אורתא דתליסר נגהי ארביסר. פר"ח. ור"ל דהכא נמי ביה"ש של ליל ששי נקרא על שם יום ה' ויום ו' משום שהוא ספק אם הוא של יום שעבר או של ליל להבא ולכן נקרא אור י"ג וליל ה' ודוק.

א

כח) שם בהגה דהיינו בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בע"ש דצריכין לשאוב ביה"ש ואין שבת מכינה ליו"ט לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' ב"י. וא"כ אף האופין ביו"ט שני אסורין לשאוב ביה"ש ביו"ט דאין יו"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבע"י או יצוה לעכו"ם לשאוב ביה"ש או יקח מים השאובים בביתו אעפ"י שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בענין אחר. מ"א סק"ד חק יוסף או' ג' ח"א כלל קכ"ח או' י"ב. ומיהו ח"י או' ה' כתב דיותר טוב לשאוב בעצמו או ע"י שלוחו באותו יום סמוך לביה"ש דאין שום חשש איסור כמו בשאר דרכים יעו"ש וכ"כ הר"ז או' י"ב דאם שכח ולא שאב בביה"ש של ליל ו' ישאוב ביום ו' סמוך לחשיכא קודם ביה"ש מעט שיש לסמוך על האומרים שמותר לשאוב המים אפי' מבע"י.

א

כט) ואם שכח לשאוב עד שנעשה ביה"ש של ליל שבת עיין ר"ז מה שכתב דיש לשאוב ע"י עכו"ם אפי' אין בור בחצירו וצריך להוליכן דרך רה"ר שאמירה לעכו"ם שבות וביה"ש לא גזרו על שבות במקום מצוה אבל אם יש לו בביתו מים שאובים מבע"י אף שלא נשאבו לשם מצוה יקח אותם ללוש בהם ולא יאמר לעכו"ם לשאוב אם צריך להוליכן דרך רה"ר אבל אם א"צ להוליכן אלא דרך כרמלית יאמר לעכו"ם לשאוב לו ואל יקח מביתו שנשאבו מבע"י ואצ"ל אם יש לו בור בחצירו שיאמר לעכו"ם לשאוב ביה"ש יעו"ש. ונראה דאף כששואב ע"י עכו"ם כנז' י"ל בשעת שאיבה שזה המים ששואב לי העכו"ם הוא לשם מצת מצוה. וכן היכא דלא אפשר ורוצה לקחת ממים השאובים בתוך ביתו י"ל עליהם בביה"ש זה המים יהיו לשם מצת מצוה. ועיין לקמן או' מ"ב.

א

ל) שם בהגה, דהיינו בליל ה'. וה"ה לאנשים שאופין הרבה ימים קודם פסח כשאופין ביום א' יזהרו לשאוב בליל ה' א"א או' ד'.

א

לא) שם בהגה. לכתחלה יש לשאוב מן הנהרות וכו' דרש"י כתב בתשו' דעיקר הקפידה במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחים אבל לא נהרות שבניסן אין החמה מהלכת במים אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות והכלבו כתב ע"ז דאין זה כלום שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומתחממין וע"כ טוב עכ"פ לכתחלה לשאוב מהנהר כ"ז שאפשר. ט"ז סק"ב. ועיין טור וב"י שהביא דברי תשו' רש"י הנז' ודברי הכלבו יעו"ש. ועיין לעיל או' ו'.

א

לב) שם בהגה. אבל כשהנהרות גדולות מהפשרת שלגים וכו' דהפשרת שלגים וגשמים לעולם רותחים. מ"א סק"ה. והיינו שרותחין יותר ממי הבארות. ר"ז או' כ"ב. ועיין כר"ש שכתב דה"ד משום שכבר ירדו לנהרות ונתחממו שם אבל לקלוט מן האויר כאשר ירד הגשם והשלג לא כיונו מהרי"ו והרמ"א להחמיר יעו"ש. ועיין לעיל או' ד'.

א

לג) שם בהגה. טוב יותר לשאוב מן הבארות. מנהג יפה הוא לנקות ולטהר המעיין תחלה ואם א"א ישאב מתוכו מים הרבה קודם ישאב מים למצות אולי ימצא שום חמץ שהיה בו וכל הבארות שבבתים סתמן ששאבו מהם מים רבים בו ביום. דרשות מהרי"ל הלכות פסח. ומנהג שלנו להשים ע"ג הקנקן בגד פשתן לבן מלובן כדי שאם יהיה איזה שום חמץ ישאר בבגד והמים ירדו משומרים לכלי. שכנה"ג בהגב"י או' י"ב. ח"י או' ו' וכתב שם ח"י וכל זה הוא רק חומרא לכתחלה. ולענין מים שלנו שנתגלו בלילה של ע"פ ואינו מוצא אחרים ולא שכיח נחשים יש להקל. מל"ח סי' ג' או' ג' ועיין ביו"ד רסי' קט"ז.

א

לד) שם בהגה. אין לשפוך מים שלנו מכח מת. כ"כ המרדכי בסוף פ' כ"ש דבא מעשה לפנינו ע"פ ואמרו שאין לשפוך המים שלנו בשביל המת דליל שמורים לה' וכן הייתי אומר בשאר לילות של פסח דשומר פתאום ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם עכ"ל והביאו ב"י בסוף הסי' ומ"מ נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים משא"כ בליל דקודם פסח דהם של מצת מצוה אסור לשפוך אותם דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו שמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה וקל בעיניו מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע. ט"ז סק"ג. ר"ז או' ט"ז מיהו בס' א"ז כתב דאף במים לשאר מצות ג"כ אין להקפיד מפני התקופה או מת ומ"מ סיים בשם האגודה ס"פ כ"ש דאף במצה של מצוה אין להתיר אלא כשא"א להשאיל לו באותו עיר מים שלנו משום היכא דקביע היזקא שאני יעו"ש וכ"כ בספרו א"ר או' ט"ז יעו"ש. והביאו ח"י או' ז' וכתב דאף האגודה דמחמיר לא קאמר אלא בעיר קטנה ואנשים בה מעט אבל בעיר גדולה ודאי לא מחייבו לחזור ולשאול על הפתחים עבור מים רק אצל שכניו ומיודעיו וכה"ג וסיים דהמנהג להקל בכל ענין יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' יו"ד דאין לשפוך מים שלנו מפני התקופה או מת בין ששאבן ללוש מצות או שאר מצות עכ"ל ונראה דאם לבו נוקפו יכול לשפוך אם יש לו מים אחרים. מש"ז או' ג'.

א

לה) שם בהגה. אין לשפוך מים שלנו וכו' כתב שכנה"ג בהגב"י או' י"ג בלשון איבעית אימא דהכא מיירי במים שנשאבו ע"פ ללוש בליל פסח דשייך ביה לומר ליל שמורים אבל אם הלישה אינה בליל פסח שופכין אותם יעו"ש מיהו העו"ש או' א' כתב על דברי שכנה"ג הנז' דמשמעות דברי הרב לא משמע הכי עכ"ל וכ"מ מדברי הט"ז שכתבנו באו' הקודם דכל שנשאבו לשם מצוה אין לשפוך אותם ואפי' אם תהיה האפייה קו"פ יעו"ש.

א

לו) שם בהגה. או תקופה הנופלת. וביו"ד סי' קי"ו סעי' ה' בהגה כתב שלא לשתות מים בשעת התקופה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל דאין סכנה במים רק לשותה אותן בשעת התקופה. והטעם כתב שם בד"מ בשם הרד"א משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה למים אבל בשם החכם בן עזרא כתב שאלו חכמי קיראו"ן להרב האי למאי נוהגין ישראל שמערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה והשיב כי ניחוש בעלמא הוא יעו"ש והביאו הט"ז שם סק"ד נמצא דג' מחלוקות בדבר דלדעת הרד"א ומהרי"ל לא יש סכנה כ"א בשותה בשעת התקופה ולדעת הרב בן עזרא גם בשותה בשעת התקופה לא יש חשש ולדעת המרדכי ודעמיה שכתבו דאין לחוש במים שלנו של מצת מצוה משום תקופה משמע הא במים אחרים שאינו של מצוה יש לחוש ואעפ"י שלשין בו אחר התקופה. ועיין מחב"ר או' א' שכתב דאנן בארץ הצבי וכל גלילות טורקיא"ה וערי איטאלי"ה נזהרים שלא לשתות מים בשעת התקופה דוקא אמנם אחר זמנה שותים מאותם מים שהיו בתלוש בשעת התקופה ואין פוצה פה ועי"ש שהביא סמך למנהג זה יעו"ש.

א

לז) שם בהגה. או תקופה הנופלת. ובמים שהיו מחוברים בעת התקופה פשיטא דאין חשש. מאמ"ר או' ה' וכ"מ מדברי הפר"ח סוף הלכות ר"ח. וכ"מ מסתמיות דברי הפו' דאין תשש רק במים שהיו שאובים בשעת התקופה אבל אם הוי מחוברים במקוה בשעת התקופה ואח"כ שאבן ליכא חשש כלל וכבר כתבנו באו' הקודם דגם אם היו שאובים בשעת התקופה אחר התקופה המנהג להקל לשתותם ורק לכתחלה יש ליזהר כמ"ש לקמן.

א

לח) שם בהגה. ומ"מ טוב לכתחלה להשים בהם ברזל. ויקח ברזל חדש ויתלה בחוט או משיחה אל תוך המים ואל ישליכנו שם דכשיוציאנו צריך להכניס ידו תוך המים ויתחממו ויהיה שם כל זמן התקופה ואז אין רשות למזיק. דרשות מהרי"ל הלכות לישת המצות. ט"ז סק"ד. מ"א סק"ט. ח"י או' ז' ר"ז או' ט"ז ואו' י"ז. וטוב להוציאו משם מיד שנפל התקופה פן יתחממו המים מן הברזל. ד"מ או' ז' ר"ז שם.

א

טל) ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם. מ"א שם. ועיין ד"מ או' ז' שכתב או להחתימם במפה משמע דכשחותם במפה אין רשות להזיק כדאשכחן כל מידי דצייר וחתי. וכו' מש"ז או' ד'.

א

מ) שם בהגה, להשים עליהם ברזל. וכן נוהגים העולם להניח ברזל על כל המשקים ומאכלים ועל מאכלים ומשקין מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה וטוב להחמיר בזה להניח ברזל עליו. ש"כ ביו"ד סי' קט"ז סק"ו. לה"פ שם או' ז' בל"י שם או' י"א. וכשמשים הברזל בתוך המים כה יאמר בזכות האמהות בלהה רחל זלפה לאה שהעמידו י"ב שבטי י"ה יעמוד לנו להצילנו מכל גזרות קשות ורעות. וכ"כ בס' קב הישר פמ"ז יעו"ש. רו"ח או' ג'.

א

מא) ועיין ברקנטי ובהגהות ציוני בפ' בראשית ומשם תבין סוד התקופה דסדקי קרנות העולם באשר שא"א לצמצם ממשלתם נשארו פנויים בלי שומר ומלאך בין תקופה לתקופה והוא רגע כשמשתנות המשמרות בין תקופה לתקופה כי לפעמים יכולין לנשוב הרוחות רעות בעולם תוך סדקי הקרנות ולזה בא סוד הציצית בד' כנפות וסוד זריקת הדם בד' קרנות המזבח לבטל הרוחות רעות מתוך סדקי הקרנות יעו"ש. לחם הפנים שם.

א

מב) שם בהגה. גם אסור לשאוב מים ע"י עכו"ם וכו' היינו לכתחלה. ח"י או' ח' א"ר אר ח"י. חמ"מ או' ד' ר"ז או' ח"י.

א

מג) שם בהגה. ע"י עכו"ם וכו' הורה מהר"ש צרור לשאוב ע"י עכו"ם יום שבת ביה"ש ואין בו משום מכין לחול וכן עשו מעשה. בית יהודה דף ק"ח ע"א. מחב"ר או' ג' מיהו השע"ת או' ד' כתב דצ"ע בזה וע"כ לסקל אלא בשעת הדחק.

א

מד) שם בהגה. ע"י עכו"ם וכו' ולא ע"י חרש שוטה וקטן, ד"ז שם. ועיין לקמן רסי' ת"ס.

א

מה) שם בהגה. ואף לשאר מצות ישאב ישראל. דהא אם נאבד האפיקומן סומכין על שאר מצות. דרשות מהרי"ל הלכות לישת המצות. והגר"א כתב הטעם משום שלא יתן לתוכו חמץ.

א

מו) שם בהגה. ישאב ישראל. ואם טורח הוא לו כגון זקן או חולה מ"מ יטריח את עצמו לשאוב מי המצות שצריך לסדד. וכן המרדכי הוא בעצמו שאבם וביירינו"ס נזהרים בכך וגם מייחדים מי המצות לכל לילה בפ"ע, דרשות מהרי"ל שם מט"מ סי' תקמ"ז. ור"ל לבני חו"ל שעושין ב' ימים שואבים מים למצת מצוה לכל לילה בפ"ע וכמ"ש לקמן או' מ"ח יעו"ש.

א

מז) שם בהגה. ונוהגים ליטול מים מיוחדים וכו' ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה. דרשות מהרי"ל שם מט"מ שם. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. א"י או' ט' חמ"מ או' ד' ר"ז או' כ"א. והיינו שיאמר בשעת שאיבה הריני שואב מים לשם מצת מצוה. וכ"ה בר"ז שם. ועיין עוד לקמן סי' תנ"ו בהגה ססעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

מח) שם בהגה. מים מיוחדים וכו' ונוהגים ליקח שני כלים כלי אחד למצות ליל ראשונה ואחד למצות ליל שני ונוהגים לומר בשעת שאיבה זה למצות ליל ראשונה וזה למצות ליל שני. חק יוסף או' ו'.

א

מט) שם בהגה. ונוהגין ליקח כלי חרס וכו' ואין ליקח כלי לשאוב בו מים שהיה בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש לקמן סי' תס"ב. מט"מ סי' תקמ"ט. ונ"ל דע"י הגעלה שרי. מ"א סק"ט. ח"י או' יו"ד. א"ר או' י"ט. חק יוסף או' ז' ונראה דלחומרא בעלמא כתב זה דודאי בהדחה וניגוב סגי. מק"ח או א' וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' יו"ד דלא יתנם בכלי שהיה בו דבש וכו' אלא א"כ רחצם היטב ולכתחלה שוב להגעילן עכ"ל. וכ"מ מדברי הר"ז או' י"ט שכתב טוב ליזהר שלא לשאוב בו אלא א"כ הגעילו מקודם משמע דאין זה אלא לכתחלה על צד היותר טוב אבל בהדחה וניגוב סגי ליה בדיעבד.

א

נ) ואם לקח כלי שהיה בו דבש או מי פירות כתב החמ"מ שם דאפי' בדיעבד יש לחוש אבל הא"ר שם כתב דבדיעבד נראה להקל, ועיין לקמן סי' תס"ב סעי' ב'.

א

נא) וכל המשקין חוץ ממים נקרא מי פירות לענין זה כמ"ש לקמן בסי' תס"ב. ר"ז שם. ואין חילוק בזה אם שואב למצת מצוה או לשאר מצות כיון שהוא משום חימוץ. וכ"כ החמ"מ שם.

ב

נא) יזהר כששואב מים למצה שלא יהיה ממעיין מים שתקנו מחדש הצינורות משום דנותן האומן שמן ויהיו במים טעם שמן ויכנם בספק. מל"ח סי' ג' או' ג'.

א

בנ) שמעתי שר"י הלבן לא היה מניח ללוש בפסח במים שהיו בכלי נחושת לפי שהנחושת מחמם ושמעתי שהיה מעשה ואסרו שאר רבנים כמו כן. מט"מ סי' תקמ"ח. שכנה"ג סי' תנ"ו או' ב' עו"ש שם או' ג' אלא שכתב שם העו"ש שאין להחמיר בדיעבד. וכ"כ ח"י בסי' זה או' יו"ד. א"ר או' י"ט. וכ"כ הפר"ח דבדיעבד אם כבר עברו ולשו עיסה בהם יוצאין בה י"ח יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ד' יעו"ש, וכ"כ החמ"מ או' ד' אבל הר"ז או' י"ט כתב דבדיעבד אפי' נשתהו המים בתוכו ימים הרבה מותר ללוש בהם עכ"ל ונראה דהיינו נמי כגון דליכא אחרים וגם כגון שרואין את המים שהוא קר וע"כ בדליכא אחרים שרי.

א

גנ) ומיהו ראיתי נוהגין ללוש בעריבות של נחושת וכ"כ בסמ"ג יעו"ש. מ"א סק"ט. ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' ח' ר"ז או' ך' וטוב יותר לליש בקערת בדיל כי יכול לנקות היטב. א"א או' ט'.

א

דנ) שם. בהגה. כלי חרס חדשים וכו' מפני שהם משמרין קרירתן. לבוש סעי' ז' אבל לא ישנים אפי' הם של פסח שעבר אלא א"כ הם מציפים שכלי חרס ישנים שאינם מצופים אינם הידור למצוה. ר"ז או' י"ט. ועיין עוד לקמן או' נ"ו.

א

הנ) שם בהגה. אבל בשל עץ אין להקפיד. אם הם ישנים ובלבד שלא נשתמש בהם אלא במים בלבד. ר"ז שם.

א

ונ) שם בהגה. אבל בשל עץ אין להקפיד. וה"ה כלי חרס המצופין. מ"א סק"י. ולפ"ז כ"ש בכלי מתכת דמותר וכן באבן שיש כמ"ש בכלבו. א"ר או' י"ט. ומיהו בכלי נחושת וברזל יש להחמיר כמ"ש לעיל או' נ"ב ואו' ל"ח יעו"ש.

א

זנ) [סעיף ב'] י"א שמים המכונסים בסוסטירנ"ה וכו' והוא מה שקורין בלשון הש"ס דות שהוא מים המכונסים בבנין שבקרקע תחתיו וסביבותיו והרי הם כמכונסים בכלי ואין מרתיחין מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק בינם לקרקע וגם אין החמה מכה עליהם. כ"כ ב"י אלא שכתב שהוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו בי באר וע"כ כתב דאין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק יעו"ש. והב"ד הט"ז סק"ה והאחרונים.

א

חנ) שם. בסוסטירנ"ה וכו' ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קסטי"ן אעפ"י שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתן משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין בל"א רע"ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטי"ן עצמו אם היא מכוסה. ח"י או' י"א. חמ"מ או' ג'.

א

טנ) מי הבארות ומערות ומרתפות צריכין ג"כ צינון לילה א' קודם הלישה שהרי הם מעלין הבל בימות הגשמים וימי ניסן עדיין מימות הגשמים הם. הרשב"ץ ח"ב סי' פ"ז. ר"ז או' כ"ג.

א

ס) מים שנתמלאו בבריכות בלילה אין ללוש בהם. הרשב"ץ בתשו' הנז' ברכ"י או' ג' שע"ת ריש הסי'

א

סא) ופלומב"ן שמכוסה למעלה ולמטה אין מפסיק ודאי צריך לשאוב סמוך לביה"ש ובשעת הדחק י"ל הואיל ואין השמש מכה עליהם ביום שרי דיעבד בלא י"ב שעות וצ"ע. א"א או' י"א.

א

סב) שם. אם לא בשעת הדחק. וכ"כ הלבוש. חמ"מ או' ג' ר"ז או' כ"ג.

א

סג) שם. אם לא בשעת הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו ביום או בלילה. ח"י או' י"ב. חמ"מ שם.

א

סד) שם אם לא בשעת הדחק. וכן מי גשמים שנלקטו בלילה אין להקל אם לא בשעת הדחק שהרב הלק"ט ח"א סי' צ"ז בדרך אפשר אמרה. הרב מזבח אדמה מחב"ר בקו"א או' ב' ועיין לעיל או' ד'.

א

סה) [סעיף ג'] אין לשין במים חמין. ואפי' נעשו פושרין כמ"ש אח"כ.

א

סו) שם. אין לשין במים חמין וכו' אפי' לנו כל הלילה ולא נתחממו אלא בחמה. לבוש.

א

סז) שם. אפי' לא נתחממו אלא בחמה. וי"מ חמי חמה חמי טבריה שהמקור שלהם חם בסיבת השמש וכו' וקמ"ל שאין הפרש בין הוחמו בידי אדם להוחמו בידי שמים ולענין הלכתא איתנהו להני תרי פירושי לאיסורא. ה"ר מנוח יעו"ש. חקת הפסח או' ב'.

א

סח) שם. אפי' לא נתחממו אלא בחמה וכו' ואי מהני צינון לחמי האור עיין בשו"ת הרמ"א סס"י ל"ה שכתב דלא מהני צינון לחמי האור וכתב עו"ש דאל תטעה במה שאסרו מים הגרופים מן המוליי"ר ותידוק מזה דדווקא הגרופים מן המולייר אבל בל"ה שרי דזה אינו דבגרופים מן המוליי"ר לא מיירי שנתחממו על האש ואח"כ עמדו במוליי"ר אלא מיירי בלא היה שם אש מעולם ואסורים מפני שהמוליי"ר שומר חומו יעו"ש והביאו מ"א ס"ק י"ב והפר"ח כתב דאף לחמי חמה לא מהני צינון יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ח' מיהו ח"י או' י"ג כתב דגם לחמי האור מהני צינון וסיים דהרוצה להחמיר עכ"פ יש להתיר בהפ"מ יעו"ש. אמנם הא"ר או' ז' כתב על דברי ח"י הנז' דאין להקל. וכן חק יוסף או' יו"ד כתב להשיג על דברי ח"י הנז' ומסכים לדברי הרמ"א והפר"ח יעו"ש. והר"ז או' כ"ז כתב דיש לסמוך על המתירין בשעת הדחק או בהפ"מ כגון שעבר ולש בהם מצות הרבה יעו"ש.

א

סט) שם. שנחשתו עבה וכו' פירש"י שהשוליים שלו עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס. מ"א ס"ק י"ג ח"י או' י"ד. חק יוסף או' י"ב. חמ"מ או' ח' ר"ז או' כ"ו.

א

ע) שם. ומים שבתוכו פושרין וכו' דהיינו כחמימות הרוק ח"י או' ט"ו. ר"ז שם.

א

עא) שם ומים שבתוכו פושרין וכו' ואם נתחממו כחמימות הרוק או כמים ששואבין בקיץ מן הנהר שמיד הם חמין ויש להן דין מים פושרין ולש בהם תשרף מיד. פר"ח סי' תנ"ט סעי' ה' וכ"כ א"ר או' ח' בשם מהר"ם מרוטנבורק סי' קע"ח. אמנם השש"א בסי' זה השיג על דברי הפר"ח הנז' וכ"כ ב"י דמשמע מדברי א"ח דכל הנך דאמרינן עברה ולשה אסור ה"מ באכילה אבל בהנאה מותר ואפי' בחמין עכ"ל. וכ"כ הכלבו בשם הר"ש. וכ"כ הב"ח דדוקא באכילה אבל בהנאה שריא מיד קודם שתבא לידי חימוץ. וכ"כ ח"י או' ט"ו דמבואר בטור וב"י דבהנאה לכ"ע מותר אף בלש בחמין. וכ"פ הר"ז או' כ"ז. ח"א כלל קכ"ח או' י"ג. וכתב שם הר"ז דגם להשהותו עד לאחר הפסח מותר לדברי הכל.

א

עב) שם. ומים שבתוכו פושרין וכו' והפושרין שנצטננו מותר ללוש בהם. ר"ז שם. וכ"כ ב"ה בשם האחרונים דאם ציננן לגמרי לכ"ע מותר אפי לדעת המחמירין בחמי האור שנצטננו יעו"ש.

א

עג) שם. ואם עבר ולש וכו' אסור. פי' באכילה ודלא כהר"י גיאת ובעל העיעור שפירשו דוקא למצה משומרת מים אלו אסורים. מאמ"ר או' ח' ועי"ש.

א

עד) שם. ויש חולקין ומתירין בלש במים שלא לנו. פי' אפי' במזיד. פר"ח.

א

עה) שם. וי"א דבשוגג מותר. אכולהו קאי אף בלש במים חמין. שכנה"ג בהגב"י או' ג' פר"ח. מאמ"ר או' ט' ר"ז שם, מגן האלף או' ד' ורק שיזהר לעסוק בה בזריזות יתירה. ר"ז שם.

א

עו) שם. ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם. והב"ח כתב דגם בשעת הדחק אין להתיר יעו"ש. אמנם הר"ז או' כ"ז פסק כדעת הש"ע דאפי' לש בחמין בשעת הדחק יש להתיר באכילה אם לש בשוגג. וכ"פ ח"א כלל קכ"ח או' י"ג. ורק שיזהר לעסוק בה בזריזות יתירה כמ"ש באות הקודם.

א

עז) שם. ובשעת הדחק וכו' ואין להתיר אלא אם לש בדיעבד ואין לו עיסה אחרת. מ"א ס"ק י"ד. חק יוסף או' י"ג.

א

עח) שם הגה. ואפי' בלא דחק יש להתיר וכו' הרא"ם וסמ"ג וסמ"ק מתירין אפי' לכתחלה במקום שא"א בענין אחר ונראה דבלילה ראשונה יש לסמוך עליהם כדי שלא יבטל מ"ע דאכילת מצה כיון דבשוגג מותר אבל לא בשאר הימים אלא יאכל דברים אחרים. ט"ז סק"ו. וכ"כ הר"ז או' כ"ה דבשעת הדחק שא"א לו לקיים מצות אכילת מצה אלא א"כ ילוש במים שלא לנו כגון שא"א לו למצוא מים שלנו וגם א"א לו למצוא מצה אחרת וגם א"א לו להמתין מללוש עד שישאב מים וילינם כגון שהוא ע"פ מותר לו ללוש לכתחלה במים שלא לנו כדי לקיים מצות אכילת מצה שהוא מה"ת ומ"מ אם אפשר טוב לשאוב בע"פ בביה"ש של ליל יו"ט וילוש בהם מיד בתחלת הלילה שהרי י"א שמים הללו הם חשובים כמים שלנו כמ"ש למעלה עכ"ל ועיין לעיל או' ו"ד.

א

עט) שם בהגה. ואפי' בלא דחק יש להתיר וכו' כיון שיש מתירן אפי' לכתחלה כמ"ש באו' הקודם.

א

פ) שם בהגה. יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' כ"כ ב"י בשם רי"ו וכתב ב"י דהכי נקטינן להתיר אם לשה בשוגג במים שלא לנו עכ"ל ועיין לקמן או' פ"ג.

א

פא) שם בהגה. יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' וה"ה באומר מותר. מגן האלף סוף או' ד' ועיין לעיל סי' שי"ח או' י"ט.

א

פב) שם בהגה. יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' פי' אעפ"י שיש לו עיסה אחרת וכיוצא. מאמ"ר או' יו"ד.

א

פג) שם בהגה. יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' מקצת אחרונים מחמירין קצת בזה ואין לזוז מפסק הרב ומ"מ אין ליקח אותה לצאת י"ח מצות ללילות ראשונות ח"י או' ט"ז. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' י"ג. והיינו אם אפשר באחרים לצאת בהם י"ח מצת מצוה אבל אם לא אפשר באחרים אפי' לכתחלה מותר ללוש במים שלא לנו כדי לצאת י"ח מצה וכמ"ש לעיל או' ע"ח יעו"ש.

א

פד) מי שאין לו רק מי מעין שלא לנו ויין איזה מנייהו עדיף ללוש בו את המצה כדי לצאת י"ח ילוש במי מעיין משום שצריך לאכול לחם עוני. הלק"ט ח"א סי' צ"ז. י"א בהגה"ט.

א

פה) [סעיף ד'] מים שלא לנו שנתבטלו וכו' וה"ה לחמי האור מהני האי צינון אם נתקררו ע"י כך גם לדעת רמ"א בתשו' (עיין לעיל או' ס"ח) דס"ל דלא מהני צינון לחמי האור. עו"ש או' ג' ח"י י"ז. א"ר או' ט'. ר"ז או' כ"ח. מיהו הרב חק יוסף או' ט"ו השיג על דברי העו"ש וח"י הנז' וכתב דלא מהני ביטול אלא דוקא למים שלא לנו יעו"ש. וכן הא"א או' ט"ו כתב על דברי העו"ש וח"י הנז' צ"ע וכתב ואף דיעבד י"ל דאסור יעו"ש וע"כ לכתחלה ודאי יש ליזהר ובדיעבד ויש הפ"מ יש לסמוך על המתירין.

א

פו) שם. שנתבטלו חד בתרי וכו' משמע דבבציר מהכי לא בטיל כ"כ ב"י אבל בסמ"ג וסמ"ק כתבו דבטיל ברוב וכ"מ ביו"ד סו' צ"ח וקי"א יעו"ש. מ"א ס"ק ט"ו. וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' ק"ט סק"ו. וכ"כ הפר"ח שם סק"ד וכאן והסכים לדבריו הפר"ת שם סק"ב. וכ"כ בביאורי הגר"א. וכ"פ הר"ז או' כ"ח. מיהו דעת ח"י או' י"ז כדברי ב"י דצריך דוקא חד בתרי. וכ"כ א"ר או' יו"ד דאף דביו"ד סי' צ"ח וקי"א משמע דבטל ברוב מ"מ הכא שאני דאין מצטנן בפחות חד בתרי יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ב' וכתב ודלא כהפר"ח יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט"ו. והרב ח"א כלל קכ"ח או' י"א כתב דלכתחלה דוקא חד בתרי ממש אבל אם רואה שלא יספיק לו סגי ברוב.

א

פז) שם. שנתבטלו חד בתרי וכו' משמע דוקא בדיעבד אבל אין לבטלם לכתחלה כדי ללוש בהם. עו"ש או' ג' והמ"א ס"ק ט"ו כתב לכאורה נראה דמותר לערבם לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא כשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע עכ"ל. והביאו ח"י או' י"ז. מיהו הא"ר או' יו"ד כתב דמהאגודה לא משמע הכי אלא דוקא אם נתערבו מותר ללוש בהם לכתחלה וכתב דבשעת הדחק יש להקל ובמים שבסוסטירנ"ה דסעי' ב' נראה להקל לכתחלה לערב עכ"ל. והר"ז או' כ"ח כתב דאפי' לכתחלה נוהגין היתר לערב מים שלא לנו ברוב מים שלנו ואף שיש חולקין ע"ז מ"מ אין למחות ביד המקילין אבל לעצמו טוב להחמיר אם אפשר בקל למצוא עוד מים שלנו או ללוש ביום אחר יעו"ש. וכ"כ ח"א שם אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו מותר לשפוך נתוכו מים שלא לנו עכ"ל ונראה דהיינו נמי אם א"א בקל למצוא עוד מים שלנו.

א

חפ) שם. שנתבטלו חד בתרי וכו' ומשמע מלשון הפו' שהובא בב"י דאם נתערב תוך הלישה אינו בטל' דדוקא נתערב קודם לישה בעינן ובס' א"ז העלה להתיר בדיעבד אף כה"ג. ח"י שם. וכ"כ בא"ר או' י"א יעו"ש ומיהו החמ"מ סוף או' ז' כתב ולא נראה כן מרוב הפי' ראשונים ואחרונים ולכן אין להקל עכ"ל ומ"מ לא גרע מלש במים שלא לנו שהתיר מור"ם ז"ל בהגה בסעי' הקודם אם לש בשוגג יעו"ש ובדברינן לשם.

א

טפ) שם. שנתבטנו חד בתרי וכו' ומותר לערב ביו"ט מים שלא לנו חד בתרי וליכא בזה משום מתקן, א"א או' ט"ו ובספרו שפ"ד על ש"כ יו"ד סי' צ"ט או' י"א יעו"ש.

א

צ) [סעיף ה'] נוהגין שלא ליתן מלח וכו' כ"כ הטור דהרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן נוהגין בכל אשכנז ואין טעם ברור לאוסרו (כלומר אעפ"י שיש קצת טעם מפני שמחמם העיסה מ"מ אינו ברור. ב"י) ומ"מ אין לשנות משום אל תטוש תורת אמך עכ"ל. וכ"כ ב"י דעכשיו פשט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל ונכון הדבר עכ"ל כך הם דבריו כאן בש"ע.

א

צא) שם. שנא ליתן מלח וכו' המרדכי כתב שיש ליזהר שלא ליתן מלח והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ מפני שהמלח מוסיף חום בעיסה. והגמ"י כתב בפ"ה שרשב"ט היה רוצה להתיר למלוח מצה בפסח חוץ מיום ראשון וחביריו אוסרין דמליח הרי הוא כרותח והוי כמו לש בפושרין. והכלבו כתב בשם הראב"ד שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן לא יצא דבעינן לחם עוני וזה מצה עשירה היא וצ"ע אי מיקרי מצה עשירה משום מלח ועכשיו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצוה ולא באחרות ואין לשנות המנהג עכ"ל. ב"י. ונראה דמ"ש וזה מצה עשירה אין ר"ל דהוי כשלושה במי פירות אלא ר"ל דהוי עשירה כשאר פת שנותנין בו מלח ואינו לחם עוני. ועוד י"ל ע"פ מ"ש הטור ססי' תס"ב דמי מלח הוי בכלל מי פירות יעו"ש. ועיין לקמן או' צ"ד.

א

צב) שם. שלא ליתן מלח וכו' ועיין בתיקונים תיקון ס"ט ד"ה ועוד ותוסף ללדת טעם בסוד למה אין מניחין מלח במצת מצוה יעו"ש.

א

צג) שם. ונכון הדבר. משמע דאין זה רק לכתחלה וכ"כ המאמ"ר או' י"א לפרש בדעת הטור דהיינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד יוצא בה אף בלילה ראשונה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דבדיעבד פשיטא דיש להכשיר ופליג על מור"ם ז"ל יעו"ש אמנם דעת שאר האחרונים להחמיר כדברי מור"ם ז"ל וכאשר יבואר לקמן.

א

צד) שם הגה. ואפי' בדיעבד יש לאסור. וכ"כ הלבוש. וכ"פ הב"ח. וז"ל ד"מ או' ה' דלפי מ"ש רבינו לקמן סי' תס"ב דמלח הוי מי פירות א"כ פשיטא דאסור דהוי כמי פירות עם מים ולכן נ"ל דאפי' בדיעבד יש לאסור אע"ג דהרבה גאונים מתירים מ"מ מאחר שנהגו להחמיר אף בדיעבד יש לאסור וכ"כ המרדכי האוכל מצה מלוחה כאלו אוכל חמץ עכ"ל. ולפ"ז שמדמה אותה למי פירות עם מים א"כ מ"ש מור"ם ז"ל דאפי' בדיעבד יש לאסור היינו אם לא אפאה מיד אבל אם אפה מיד יש להכשיר בדיעבד כמו מי פירות עם מים לקמן סי' תס"ב סעי' ב' יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

צה) שם הגה. ואפי' בדיעבד יש לאסור. ואם נפל לתוכה גרגיר מלח תאפה מיד כמ"ש סי' תס"ב ואם משום שמחמם יש לסמוך על הכלבו (עיין לעיל או' צ"א) שכתב דמעט מלח אינו מחמם. מ"א ס"ק ט"ז. ח"י או' ח"י. א"ר או' י"ב. חק יוסף או' ט"ז. ר"ז או' ל' ואם לא אפאה מיד יש להחמיר כדעת רמ"א ולאוסרו באכילה. ר"ז שם. וכמה הוא מיד ית' לקמן סי' תס"ב סעי' ב' יעו"ש.

א

צו) מעשה שאפו המצות בתנור חדש שהושם מלח בתחתית התנור כנהוג וכשאפ' המצות התחיל המלח לבצבץ ולצאת החוצה ונדבק במצות והעלינו דאם הוא דבר מועט במעט המצות דיש להתיר דהגם דנימא דהוי המלח דין מי פירות הרי ק"ל דתאפה מיד ואין לך נאפה מיד כמו שהוא בתוך התנור עצמה. רו"ח או' ח' יעו"ש.

א

צז) שם הגה. ואפי' בדיעבד יש לאסור. היינו באכילה אבל בהנאה ודאי דמותר. ח"י או' ח"י. והא"ר או' י"ג כתב ולפי מ"ש לעיל אסור בהנאה עכ"ל ור"ל לפי מ"ש לעיל או' ח' בשם מהר"ם מרוטנבורק דאם לש בפושרין אסור בהנאה יעו"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל או' ע"א דדעת רוב הפו' להתיר בהנאה יעו"ש וא"כ ה"ה   לכאן. וכ"מ מדברי הר"ז שכתבנו לעיל או' צ"ה שכתב יש להחמיר ולאוסרו באכילה משמע הא בהנאה מותר. וכ"כ א"א או' י"ט. ח"א כלל קכ"ח או' ט"ז. ועוד הא כתבנו לעיל או' צ"ג דלדעת הטור והש"ע והפר"ח בדיעבד מותר אפי' באכילה וא"כ די לנו אם נחמיר באכילה.

א

צח) שם הגה. ואפי' בדיעבד יש לאסור. וכ"ז אם לש במים אבל אם לש במי פירות פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד. ח"י שם. אבל לכתחלה יש להחמיר שלא ליתן מלח בעיסה אפי' נילושה במי פירות. ר"ז או' ל"א.

א

צט) נהגו כל ישראל שלא לקטף אפי' במלח לבדו אפי' לאחר אפייה בלילה הראשונה ומיהו בדיעבד אין לחוש אם קטף פניה לאחר אפייה אפי' במי מלח וביצים ובשמים. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' ה' ועיין לקמן או' ק"ג.

א

ק) [סעיף ו'] לש המצה בקצח. קימ"ל בל"א. אחרונים. בבגדי ישע בשם רש"ל כתב דהוא אני"ס בל"א. פת"ע או' כ"ב.

א

קא) שם. כשרה. ומיהו צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין. מ"א ס"ק י"ז. חק יוסף או' י"ז ובעינן דוקא שיאכל כזית מצה ועוד חלק ס' מכזית ואז דוקא יצא ובלא"ה לא יצא. מק"ח או' ב' ועד כמה יהא מעורב בה ותקרא לחם עיין לעיל סי' תנ"ג או' מ"ג יעו"ש וכ"ז לדעת הסוברים דע"י התבלין לא נעשית מצה עשירה ויוצאין בה י"ח אבל יש חולקין בזה כמ"ש באו' שאח"ז.

א

קב) שם. כיון שיש בה טעם מצה. משמע דיוצאין בה י"ח בלילה הראשונה. וכ"כ ב"ח לדעת הטור וכ"כ מ"א ס"ק י"ח דכ"מ דעת הש"ע. וכ"כ א"ר או' י"ד דכ"מ דעת הש"ע וכ"כ א"א או' י"ח דכ"ה דעת הש"ע. אבל הראב"ד בסי' תמ"ד ס' כ"ז כתב דמלח ותבלין הוו מצה עשירה יעו"ש. וכ"כ א"ח או' קי"ו והכלבו דאם נתן בה מלח או תבלין אפי' מעט לא יצא שאין דרך עוני בכך יעו"ש. וכ"כ הרוקח סי' רע"ג והרב צל"ד בכלל ג' פ"ט וכ"כ מ"א שם דבהרמב"ם משמע דהו"ל מצה עשירה. וכ"כ הער"ה או' ג' להוכיח כי כ"ה דעת הרמב"ם דהוי מצה עשירה יעו"ש. וכ"כ א"ר שם לענין דינא דאינו יוצא בה יעו"ש וח"י או' י"ט כתב דאין יוצאין בה י"ח מצה ואין לאכול אותה בע"פ כדין מצה עשירה כיון דלדעת הרבה פו' יוצאין בה. וכ"כ א"א שם. ר"ז או' ל"ג.

א

קג) ומיהו במצה מתובלת אחר אפייה יוצא בה דיש בה טעם מצה. א"ר שם. ער"ה שם. אבל נילושה ביין ושמן ודבש אחר אפייה אע"ג דאינה נקראת מצה עשירה מ"מ ליכא טעם מצה ולא עדיף משרוייה במי פירות דלא יצא י"ח אף דיעבד. ער"ה שם. ועיין לעיל או' צ"ט. ומ"ש ולא עדיף משרוייה במי פירות וכו' ית' לקמן סי' תס"א סעי' ד' יעו"ש.

א

קד) שם. ומ"מ אין ליתן בה תבלין וכו' ואין לחוש לתת מסטיק"א בתוך העיסה. ומיהו במצה של מצוה אין לתת שום דבר כלל כדי שלא יטעום בה זולת טעם מצה לבד. הרדב"ז בתשו' ח"ג שנדפסו בפיורד"א סי' תקפ"ב. מחב"ר או' ה'.

א

קה) שם. ומ"מ אין ליתן בה תבלין וכו' ר"ל לכתחלה אין נכון ליתן בה תבלין.

א

קו) שם הגה. ופלפלין אפי' בדיעבד אסור. וכתב מהרי"ב דחד קורט פלפל עושה כל העיסה חמץ. ד"מ או' ו' ודוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר. מ"א ס"ק י"ט ח"י או' ך' א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' ח"י. ר"ז או' ל"ד. ח"א כלל קכ"א או' ט"ז.

א

קז) שם הגה. ופלפלין אפי' בדיעבד אסור. וברמזים משמע דפלפלין שרי בדיעבד ומ"מ אין להקל. מ"א שם. מיהו דעת הא"ר שם להתיר בדיעבד וכ"כ הפר"ח דכל שאפו מיד אין לחלק בתבלין ואפי' בפלפלין יש להכשיר בדיעבד בדבר מועט יעו"ש, וכן מדברי הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל' ע"ב נראה דדיעבד שרי כדעת הפר"ח. ברכ"י או' ח' אמנם הלבוש כתב כדברי מור"ם ז"ל דאפי' בדיעבד יש לאסור, וכ"נ דעת ח"י שם. וכ"פ הר"ז שה ובאו' ל"ב. ח"א שם. וה"ד באכילה אבל בהנאה שרי, ח"י שם. א"א או' י"ט ר"ז שם. ח"א שם. וכן מותר להשהותם עד לאחר הפסח. ר"ז שם.

א

קח) שם הגה. ופלפלין אפי' בדיעבד אסיר. וה"ד בלש במים אבל אם לש במי פירות לבד אין להחמיר אפי' בפלפלין. עו"ש או' ג' ועיין לעיל או' צ"ח ובאו' שאח"ז.

א

קט) עיסה שנילושה ביין ונתערב בה מעט שכר כתב שכנה"ג בהגב"י או' ז' כיון שאין שם מים אין להקפיד עי"ש. והביאו י"א בהגה"ט. אלא שכתב דמטעם אחר יש לאסור העיסה והוא אם לא נזהרו בשמירתה ודנוה כמי פירות אבל אם נזהרו בשמירתה כמו מי פירות עם מים מותרת וכמ"ש לקמן סי' תס"ו בהגה"ט או' ו' יעו"ש. ויתבאר זה בדברינו לקמן סי' תס"ב או' ל' יעו"ש.

א

קי) שם הגה. ופלפלין אפי' בדיעבד אסיר. ונ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום. מ"א ס"ק י"ט. מיהו בס' א"ז פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין וכן נ"ל עיקר דהפו' לא הזכירו רק פלפלין. ח"י או' ך' וכ"כ הר"ז או' ל"ב דזנגבי"ל וכרכו"ם ונעללי"ך דינם כשאר תבלין שאינם אוסרין בדיעבד. וכ"נ דיש להקל בזה בדיעבד דהא אפי' בפלפלין יש מתירון בדיעבד כמ"ש לעיל או' ק"ז אלא רק שצריך לאפות מיד כנז"ל.

א

קיא) אבל קצח ושומשמין וכיוצא בהם ממיני זרעים שאין בהם חריפות כלל אפי' לכתחלה מותר לערבם בתוך העיסה אלא שלכתחלה יש לכיתשם קודם שישימם בעיסה ואל ישימם בתוכה כשהם שלימים לפי שיש מי שאומר שאפי' דברים קטנים מעכבים את האפייה כמ"ש בססי' ת"ס. ר"ז שם ובססי' ת"ס. מיהו דעת הלבוש דקצח הוי מן התבלין החדים ואין ליתן אותו לכתחלה בעיסה של כל ימי הפסח יעו"ש.

א

קיב) שם בהגה. וכן אם נפל בה סיד. ואפי' מעט. ד"מ או' ו' בשם מהרי"ב. מ"א ס"ק י"ט. והא דסיד מחמיץ היינו סיד ממש שהוא בפ"ע אבל סיד שבכותל שכבר נתיבש וכלה כל הלחלוחית ונתקשה כאבן נראה פשוט דאינו אוסר. שבו"י ח"ב סי' י"ג. י"א בהגב"י.

א

ש"ע ס"ג אין ללוש במים חמין וכו'. שיעור החמימה ע' פר"ת סי' תנ"ט ס"ח שהוא כחמימות הרוק או כמים ששואבין בקיץ מן הנהר ואם לש בהן תשרף מיד ע"ש:

א

סמוך לבין השמשות. דמן הדין לשואבן בה"ש ממש כדי שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום שהמעיינות צוננין ביום וי"ב שעות באויר בליל' כמ"ש מהרי"ל אלא שא"א לכוין ממש ב"ה רשאי לשאוב סמוך לב"ה ואין להקל לשאוב ביום דלדעת רא"מ אינו נכון כ"ש שלא לאח' לשאוב בלילה דבהא כ"ע מודו וכ' ב"י דאם שאבן אחר תחלת הלילה אין להם תקנ' ואסורי' המים לעולם אליבא דרא"מ עכ"ל ד"מ וב"ח כ' דבדיעבד אם נשאבו בלילה יש להקל ללוש בהן ביום ועסי' רס"א שיעור ב"ה:

ב

אינו מזיק. ואפי' עמדו בשמש (ב"י א"ח) עסי' תנ"ט ס"ה:

ג

יש לכסותן. שלא יפול דבר לתוכן אבל אין לחוש שיתחממו שכבר שקעה החמה (ת"ה):

ד

בליל ה'. פי' לאותן שאופין במ"ש ואין יכולין לשאוב במ"ש ולא בע"ש דצריכין לשאוב ב"ה ואין שבת מכינה לי"ט לכן ישאבו בליל ה' השייכה ליום ו' (ב"י) ועס"ס תרס"ז וא"כ אף האופין בי"ט שני אסורין לשאוב ב"ה בי"ט דאין י"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד ועסי' תנ"ח ונ"ל דאם שכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבע"י ערסי' זה או יצוה לעכו"ם לשאוב בין השמשות עיין סי' ש"ז וסי' ת"ס או יקח מים השאובין בביתו אף על פי שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בע"א:

ה

מן הנהרות. מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע ולכן הבארות רותחין אבל הפשרת שלגים וגשמים לעולם רותחין:

ו

ולא מן הבארות. שהחמה מהלכת תחת הקרקע:

ז

אין לשפוך. דשומר מצוה לא ידע דבר רע:

ח

או תקופה הנופלת. ובי"ד סי' קי"ו כ' שאין סכנה אלא כששותה בשעת שהתקופ' נופלת (וכ"ה בס"ח):

ט

ברזל. ולא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם רק יתלנו במשיח' (מהרי"ל) ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם (הגמ"נ ד"מ): נוהגין לסנן המים (מהרי"ל) כ' מט"מ שאין ליקח כלי לשאוב מים שהי' בו דבש או מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ כמ"ש סי' תס"ב: (ונ"ל דע"י הגעלה שרי) גם לא יהא בכלי נחושת שמתחמם עכ"ל, ומיהו ראיתי נוהגין ללוש בעריבות של נחושת וכ"כ בסמ"ג ע"ש:

י

בשל עץ כו'. וה"ה כלי חרס מצופין עסי' תרע"ג ס"ג:

יא

בסיסטירנ"ה. דהבנין מפסיק בינו לקרקע וגם מלמעל' הוא מכוסה והוי כאלו הן שאובין:

יב

מדוד גדול. שחום הדוד מחזיק חומו (רש"י) ולא מיירי שנתחממו המים על האש דא"כ אפי' נצטננו לגמרי אסור אפי' אינו במולייר אלא שנתנו מים למולייר אף בלא אש אסורי' שהמולייר שומר חומו וכ"כ האגור בהדי' (תשובה רמ"א סי' ל"ה):

יג

שנחשתו עבה. פרש"י שהשוליים שלו עבה ואין חילוק בין נחושת לחרס ע' בשבת דף כ"א:

יד

ובשעת הדחק. פי' הב"ח שאם אין לו מים אחרים מותר ללוש בהם וחלק על הש"ע ול"נ דאף הש"ע לא נתכוין להתיר אלא אם לש בדיעבד ואין לו עיסה אחרת וע"ז קאי רמ"א וכ' ואפי' בלא דחק יש להתיר אם עבר בשוגג וכו' ועמ"ש ס"א:

טו

חד בתרי. משמע דבבציר מהכי לא בטיל (ב"י) אבל בסמ"ג וסמ"ק כתבו דבטיל ברוב וכ"מ בי"ד סי' צ"ח וקי"א ע"ש ולכאור' נרא' דמותר לערבן לכתחלה דהא אין הטעם משום איסור אלא שכשלא לנו הם חמין וכשנתערבו נעשו צוננין וא"כ מותר לצננן לכתחלה וצ"ע:

טז

יש לאסור. ז"ל ד"מ ולפימ"ש סי' תס"ב אפי' בדיעבד יש לאסור וכ"פ המרדכי דהאוכל מצה מלוחה כאוכל חמץ עכ"ל, ונ"ל דאם נפל לתוכה גרגיר מלח תאפה מיד כמ"ש סי' תס"ב ואי משום שמחמם יש לסמוך על הכל בו שכ' דמעט מלח אינו מחמם ועבי"ד סי' צ"א:

יז

כשרה. ומיהו צריך לאכול כזית מצה חוץ מתבלין עיין במנחות דף כ"ג ע"ב בתו':

יח

כיון שיש בה. משמע דיוצאין בה י"ח בליל' הראשונ' ומיהו ברמב"ם משמע דה"ל מצה עשיר' וכ"כ המ"מ פ"ו:

יט

ופלפלין. אפי' חד קורט עושה כל העיס' חמץ וה"ה מעט סיד (ד"מ מהרי"ב) ונ"ל דוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר, וברמזים משמע דפלפלין שרי בדיעבד ומ"מ אין להקל עמ"ש ס"ה גבי מלח, ונ"ל דזנגביל דינו כפלפל ואפשר דה"ה נעגליך וכרכום:

א

(א) אין לשין וכו' – בין מצת מצוה בין שאר מצות:

ב

(ב) אלא במים שלנו – היינו לינה בכלי לאחר שאיבתן והטעם כתב רש"י בגמרא שהמעינות בימי ניסן הם חמין מפני שהחמה הולכת באותו זמן בשיפולי רקיע סמוך לארץ ומחממת המעינות ויש מפרשים מפני שבלילה החמה מהלכת למטה מהקרקע ומחממת המעינות ולפיכך אסרו חכמים להשתמש בהם לצורך לישה תיכף משיוציאן מן הארץ [דהוי להו כעין מים חמים שאסור ללוש בהם וכדלקמן סעיף ג'] עד שיעמדו בכלים ויצטננו מחמימתן ושיעור עמידתן בכלים וזמן שאיבתן מן הבאר יתבאר לקמיה:

ג

(ג) בין שהם מי נהרות – אף שאינן נמשכין ממעינות ולא שייכי הטעמים שכתבנו מ"מ יש להחמיר גם בזה לצננן לפי שהכה עליהם חום השמש ביום ונתחממו מעט:

ד

(ד) סמוך לבין השמשות – דלכתחלה ראוי ונכון לשאובן בין השמשות ממש כדי שיצטננו המים במחובר י"ב שעות ביום שהמעינות צוננין ביום וי"ב שעות באויר בלילה אלא מפני שא"א לכיון ממש בין השמשות רשאי לשאוב סמוך לבין השמשות ואין להקל לכתחלה לשאוב הרבה מבעוד יום וכ"ש שלא לאחר לשאוב אחר כניסת הלילה ומ"מ בדיעבד שנשאבו הרבה מבעוד יום אין להחמיר ויכול ללוש בהם לכתחלה אחר לינת לילה ועיין בה"ל וכן אם שאבן בלילה קודם חצות מותר ללוש בהם למחר לכתחלה אך צריך להמתין י"ב שעות מעת ששאבן:

ה

(ה) או בין השמשות – כדי שיעבור על המים לילה שלמה שתלישה מן המחובר. ובין השמשות הוא לאחר שתשקע החמה עד צאת הכוכבים וביום המעונן יותר טוב להקדים מלאחר:

ו

(ו) הלילה כולה – ובשעת הדחק יש להקל ללוש בהם אחר עמוד השחר אע"פ שלא עמדו י"ב שעות:

ז

(ז) יניחם במרתף שהוא קר – ואם אין לו מרתף יניחם בתוך הבית ודוקא בחדר שאין מסיקין בו:

ח

(ח) כי המרתף הוא חם – ואם העמידן במרתף או בבית שמסיקין בו יבואר לקמיה בהג"ה:

ט

(ט) קודם שיזרח השמש – שלא יתחממו בחום השמש ומיירי שהמים עומדים מבחוץ במקום שהשמש עולה משם דאם יעמדו במקום שלא יוכל לראות פני השמש אין לחוש וכדלקמן בסימן תנ"ט ס"א עי"ש מיהו ביום המעונן בכל גווני צריך לדייק להכניסם קודם שעת הזריחה דיומא דעיבא כולו שמשא:

י

(י) עד שהוחמו – ואם נעשו פושרין כהוחמו דמי וכדלקמיה בס"ג. ופושרין נקרא כשנעשו כחמימות הרוק ועיין בשע"ת שכתב שכל שנתחממו חמימות קצת אע"פ שאינו כחמימות הרוק אין ללוש בהם ע"ש:

יא

(יא) אינו מזיק – ואפילו עמדו בשמש כל שלא הוחמו מותר ללוש בהם:

יב

(יב) וכשמוליך המים וכו' – ר"ל כשמוליכן בבוקר מן המרתף לבית הלישה כדי שלא יתחממו מהשמש. וכתבו האחרונים דטוב לכסותן גם בעת שמוליכן מן הנהר לביתו אף שכבר שקעה חמה כדי שלא יפול לתוכן שום דבר חימוץ ומטעם זה נוהגין לסנן המים בשעת השאיבה בבגד לבן ונקי:

יג

(יג) יש לכסותן – ואם מוליך המים בכלי זכוכית אין מועיל מה שמכסה במפה מלמעלה כי השמש יוכל לחמם דרך עובי הזכוכית אא"כ יכסה במפה על הדפנות:

יד

(יד) יש לשאוב וכו' – לפי מה שכתב המחבר בסימן תנ"ח דיום י"ד שחל להיות בשבת לשין בע"ש אין רבותא כלל ודברי בעל הג"ה נאמרין לאותן שנוהגין לאפות בליל פסח במוצאי שבת וכמבואר שם בטור:

טו

(טו) דהיינו בליל ה' – דבע"ש בין השמשות אין יכולין לשאוב דאין שבת מכין ליו"ט וביה"ש ספק שבת הוא ומבעוד יום סמוך לבין השמשות ג"כ אין נכון שמא יאחר ויעשה זה ביה"ש [וה"ה אף האופין בליל יו"ט שני אסורין לשאוב בין השמשות של יו"ט ראשון דאין יו"ט מכין לחבירו וצריכין לשאוב אור לי"ד] ואם שכח לשאוב בליל ה' יכול לשאוב בע"ש מבעוד יום אפילו בעוד היום גדול וכל זה ה"ה לאנשים שאופין הרבה ימים קודם פסח כשאופין ביום א' יזהרו לכתחלה להכין מים בליל ה' בדיעבד בע"ש מבעוד יום. אמנם אם שכח להכין מבעוד יום יכין ביה"ש ע"י עכו"ם ויש שמתירין אפילו ע"י עצמו:

טז

(טז) מן הנהרות – מפני שהחמה מהלכת ביומי ניסן תחת הקרקע ולכן הבארות רותחין קצת משא"כ בנהרות נהי דבמקום נביעתן הן רותחין מ"מ כשנמשכו למרחוק מתקררים:

יז

(יז) מהפשרת שלגים וכו' – דאז מי בארות מתקררין יותר מהם דבניסן החמה מהלכת בהרים כדי לפשר השלגים והם נעשין פושרין:

יח

(יח) ואין לשפוך וכו' – דשומר מצוה לא ידע דבר רע ולאו דוקא במצת מצוה דה"ה בשאר מצות שצריך לפסח ומ"מ אם אפשר לו בקל להשיג מים אחרים שלנו נכון לעשות כן בשאר מצות ומים שהכין למצת מצוה אין נכון לשפכן אף אם אפשר לו בקל להשיג מים אחרים שנראה כמזלזל במה שכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע [ט"ז] וכ"ז שייך ג"כ לענין תקופה:

יט

(יט) טוב לכתחלה – היינו קודם שהתקופה נופלת:

כ

(כ) ברזל – ויקח ברזל חדש או נקי ויתלה במשיחה תוך המים אבל לא ישים ידו תוך המים שהיד מחמם המים ובשאר ימות השנה יניח מלח או חותם [ד"מ מ"א]:

כא

(כא) גם אסור לשאוב וכו' – דמכשירי מצוה הוא והוא רק לכתחלה:

כב

(כב) ואף לשאר מצות וכו' – משום שלא יתן לתוכו חמץ ומ"מ אין בזה קפידא משום שהמנהג לסנן:

כג

(כג) למצה של מצוה – ויאמר בשעת השאיבה לשם מצת מצוה [אחרונים]:

כד

(כד) כלי חרס חדשים – אבל לא ישנים אפילו אם היו של פסח והטעם דכ"ח ישנים מאיסי ואין זה הידור:

כה

(כה) בשל עץ וכו' – וה"ה של אבן או כלי חרס מצופין (שקורין גלייזיר"ט) והנה כ"ז דוקא שלא נשתמש בהם אלא במים בלבד אבל אם היה בהם מי פירות (פי' כל המשקין חוץ ממים נקראין מי פירות לענין זה) טוב ליזהר שלא לשאוב בו אא"כ הגעילו מקודם לפי שמי פירות כשמתערב מעט מהם במים ממהרין המים להחמיץ העיסה שנילושה בהם כמו שיתבאר בסימן תס"ב ופשיטא דראוי לאסור מה שלוקחין חביות גדולות שמחזיקין בהם דבש ומדיחין אותן ומשימין בהם מים למצות בבתי האפיה דאיסור גמור הוא דמפליט המי פירות. ולכתחלה טוב ליזהר שלא לשאוב בכלי נחושת ואפילו הוא חדש לפי שהנחושת מחמם אבל בדיעבד אין לחוש ואפילו נשתהו הרבה ימים בתוכו המים מותר ללוש בהם ואפילו לכתחלה נוהגין היתר ללוש בכלי נחושת ואין נזהרין אלא שלא לשאוב בהם מים שהמים צריכין צינון לילה א' וכשהם בכלי נחושת אינן מצטננין בכלי נחושת כמו בשאר כלים:

כו

(כו) בסיסטירנ"ה – הוא מין באר הבנוי תחתיו וסביבותיו וגם מלמעלה הוא מכוסה והרי הם כמכונסין בכלי ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע וגם מלמעלה אין החמה מכה אותם:

כז

(כז) ואין להקל וכו' – שהרי אנו רואין שהמים שבתוכו אינו צונן כלל ויש לומר כיון דהבנין מחובר לקרקע אף שהוא מרוצף מ"מ מתחמם מחום השמש שמהלך מתחת הקרקע וע"כ צריך לינה כמו בשאר מימות אם לא בשעת הדחק. וכ"ז בשאין המים נובעין מתחת הרצפה אבל אם נובעים לתוכו מתחת הרצפה או שיש סילון השופך מים לתוכה תמיד כמו הרע"ר קאסטי"ן ששופך תמיד לתוכו מן הצנורות אין להקל אף בשעת הדחק שהרי המים שבתוך הבנין מתחברין עם המים שבקרקע. ומים שבפלומ"פ ודאי אין להקל אפילו בשעת הדחק שהרי אין מכוסה רק מלמעלה ולא מלמטה פמ"ג:

כח

(כח) הדחק – ומ"מ אם יש לו מים שאובים שלנו בתוך ביתו טוב יותר שיקח אותם אף שיש לחוש שנשאבו מבעוד יום או אחר תחלת הלילה. מי גשמים שנקלטו מן האויר אין צריכים לינה שכבר נתקררו באויר דרך ירידתם מיהו אם אינו לש תיכף בהם צריך שלא יעמידם במקום שתפוג צינתם וכדלעיל בס"א:

כט

(כט) במים חמין – אפילו נעשו פושרין וכדלקמיה ואף אם נצטננו לגמרי יש אוסרים ללוש בהם כיון שהיו פעם אחת חמין ויש חולקים בזה ומתירים ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק או בהפסד מרובה כגון שעבר ולש בהם הרבה מצות:

ל

(ל) מדוד גדול – ואפי' לא נתחממו אותן המים כלל בתוכו כי טבע זה הדוד לפי שתלוי תמיד על מקום האש להחזיק חומו בתוכו ולעשות המים ששופכין לתוכו פושרין:

לא

(לא) שנחשתו עבה – היינו שהשולים שלו עבה ואין חילוק בין נחשת לחרס:

לב

(לב) פושרין – דהיינו כחמימות הרוק או כמים ששואבין בקיץ מן הנהר:

לג

(לג) אסור – היינו באכילה אבל בהנאה מותר אפילו לש בחמין:

לד

(לד) דבשוגג מותר – אכל הני דחשיב בזה הסעיף קאי כיון דאין ניכר בו סימני חימוץ לא קנסוהו בשוגג:

לה

(לה) ובשעת הדחק וכו' – ר"ל דבדיעבד אם לש בשוגג בכל אלו ואין לו עיסה אחרת סומכין להתיר וע"ז קאי רמ"א וכתב דבמים שלא לנו אפי' בלא דחק יש להתיר אם לש בשוגג משום דיש מתירין בדיעבד אפילו בלש בהם במזיד וכנ"ל ובשאר דברים מודה להמחבר דאין להקל כ"א בשעת הדחק:

לו

(לו) אם עבר וכו' – כתבו האחרונים דהיינו דוקא אם עבר ולש בדיעבד אבל לכתחלה ללוש בהם אסור אפילו אין לו מים אחרים ויאכל בפסח דברים אחרים אמנם בלילה ראשונה כדי שלא יבטל מ"ע דאורייתא יש להקל ללוש בהם:

לז

(לז) בשוגג ולש וכו' – ומ"מ אין ליקח אותם לצאת י"ח מצה לילה ראשונה אלא ישתדל להשיג מצות אחרות:

לח

(לח) חד בתרי – לאו דוקא בתרי אלא ברובא והטעם כיון דרובו צונן מתקרר וכתבו האחרונים דאף לכתחלה יכול לערב אם רואה שלא יספיק לו המים שלנו:

לט

(לט) לשין בהם – ודוקא אם נתערב המים קודם הלישה ונתבטלו אבל ליתן בעיסה חד בתרי במים שלנו אסור ואפילו בדיעבד יש לעיין אם עירב במזיד:

מ

(מ) נוהגין שלא וכו' – לפי שי"א שהמלח מחמם את העיסה ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ:

מא

(מא) במצה – היינו קודם אפייה אבל אחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצה במי המלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בחוה"מ ומ"מ למצת מצוה בשתי הלילות יש ליזהר:

מב

(מב) ואפילו בדיעבד וכו' – ועיין באחרונים שהסכימו דאם נתן בה מעט מלח ואפה אותה מיד (דהיינו לא כשאר מצות דקי"ל בהו שהעסק שעוסקין בם בידים אינו מניחם להחמיץ) אין נאסר בדיעבד ועיין בבה"ל שכתבנו דבמלח שלנו שהוא תולדות המים אפשר דאין לאסור בדיעבד אפי' לא אפה אותה מיד:

מג

(מג) יש לאסור – והפר"ח חולק וסובר דאין להחמיר בדיעבד במעט מלח ונראה דאם היה שוגג בזה בודאי יש לסמוך להקל. וכ"ז לענין אכילה אבל לענין הנאה אפילו להרמ"א שרי בדיעבד:

מד

(מד) בקצח – קימ"ל בל"א:

מה

(מה) כשרה כיון וכו' – מלשון זה משמע דאפילו אין בה רק כזית בכדי אכילת פרס ויש בה טעם מצה יוצא בה ועיין בפר"ח ובמ"א שדעתם דצריך לאכול כל אכילת פרס כדי שיהיה בזה כזית מצה חוץ מתבלין ועיין לעיל בסימן תנ"ג ס"ב במ"ב שם לענין תערובות דגן עם שאר מינים דלכתחלה בעינן שיהיה רוב מן הדגן וה"נ בעניננו:

מו

(מו) שיש בה וכו' – משמע דיוצאין בה י"ח בלילה הראשונה משום דלא חשיבא מצה עשירה וממילא אסור לאכלה בע"פ ומיהו י"א דאינה כשרה אלא בשאר ימים דאין בה משום חימוץ משום התבלין אבל היא בכלל מצה עשירה ואין יוצאין בה י"ח בשני לילות הראשונים ויש להחמיר:

מז

(מז) ומכל מקום אין ליתן וכו' – ר"ל דלכתחלה אין נכון:

מח

(מח) ופלפלין וכו' – אפילו קורט אחד עושה כל העיסה חמץ וכן מעט סיד ודוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר:

מט

(מט) אסור – היינו באכילה ולא בהנאה. וזנגבי"ל דינו כפלפלין ואפשר דה"ה נעגעלי"ך וכרכום וי"א דכל מיני תבלין חוץ מפלפלין וסיד מותר בדיעבד אפילו באכילה:

נ

(נ) סיד – היינו סיד חי אבל סיד שבכותל שכבר נתייבש ונתקשה כאבן נראה פשוט דאין אוסר:

א

(ט"ז ס"ק א') אלא העיקר דיש חימום ביום ובלילה. נ"ב אגב שיטפיה כ"כ דהא קתני בברייתא בהדיא בימות הגשמים חמה מהלכה בשיפולי רקיע לפיכך כל העולם צונן ומעיינות רותחין ע"ש:

א

סעיף א' ישאב ישראל. וראוי לומר בפה ששואב לשם מצוה ד"מ:

ב

מג"א סק"א דבהא כ"ע מודו. ר"ל דגם הב"י מודה להר"א מזרחי דלשטת הרא"ם אין לו תקנה אבל בנשאבו ביום בזה חולק הב"י עם המזרחי וס"ל להב"י דגם להרא"ם יש לו תקנה להמתין עד אחר הלילה עיי"ש:

ג

סעיף ג' בין במים שלא לנו אסור. כ' הב"י דמשמע מדברי א"ח. דכל הנך דאמרי' עברה ולשה אסור. היינו באכילה. אבל בהנאה מותר ואפילו בחמין עכ"ל:

ד

סעיף ה' מים שלא לנו שנתבטלו. ואם נתערב מעט מים שלנו תוך מים שלא לנו. י"ל דבעי' אח"כ רוב נגד כל המים. דכבר נתחממו גם אותן שלנו. אשל אברהם לעיל סימן ק"נ סק"ז:

א

לבה"ש. עבה"ט וע' פר"ח סי' תנ"ט סעיף ה' שכתב דאע"ג דביו"ד סי' ל"ו איתא דכשעמדו קצת בבית מיקרי פושרין מ"מ מים שלנו הם קרים ביותר ומ"מ אם נתחממו כחמימות הרוק או כמו מים ששואבין בקיץ מן הנהרות יש לו דין פושרין ותשרף מיד עכ"ל ועי' בס' בית אפרים על טריפות בקונטרס התשובה סי' ך' באורך בביאור ענין זה ושם מבואר דדוקא בעמידתן בבית בקיץ קפדינן עלה משא"כ ביומי ניסן שכתב רש"י בפסחים שעדיין ימות הגשמים כו' ע"ש ושם מבואר שי"ל שכל שנתחממו חמימות קצת אע"פ שאינו כחמימות הרוק אין ללוש בהם ע"ש ויש לחוש לזה ולהעמיד במקום קר שלא יבואו לידי חמימות כלל וע' במור וקציעה שבמדינות שלנו שהם בארצות צפוניות שבימי ניסן הוא זמן קר יש להקל עכ"פ במים שלא לנו בדיעבד בשעת הדחק ע"ש ונראה שהכל לפי ראות עיני המורה לפי העת והזמן.

ב

בליל ה' עבה"ט. וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ב שמי שרוצה לאפות ביום א' משום שביום א' הוא ביתרון הכשר כי השלחן והכלים נקיים ביותר שבמוצאי שבת רוחצין הכל היטב ומגעילין ומלבנים את כלי המעשה וגם העוזרים בלישה וגלגול ואפי' ידיהם מתקררים ומחליפים כח ע"י ששבתו ונחו ביום שבת זהו בגדר צורך מצוה ויש להקל להתיר לשאוב מים בע"ש אפי' אם כבר הגיעו זמן בה"ש ובסמוך לבה"ש יש להתיר אפי' במקום שאין בזה יתרון הכשר ע"ש ועיין בבית יהודה סי' נ"ז כתב גם כן דמותר לשאוב ע"ש ולהקדים קצת מזמן בה"ש וע"ש שאם הניחם תחת אויר הרקיע רשאי להכניסם בבוקר מפני החמה ואין זה שלא לצורך וכמכין לחול כיון שראוי היום לשתיה וטוב שישתה מעט ממנו ע"ש וע' בבית יהודה דף קח בשם מהר"ש צרור שהתיר לשאוב על ידי עכו"ם יום שבת בין השמשות וכן עשו מעשה והביאו הח"ב ע"ה וצ"ע בזה:

ג

ברזל. עבט"ז מ"ש בזה על דברי הב"י וע' בא"ר שם ובספר שו"ת בית אפרים סי' לב כתבתי פירוש נכון בדברי הב"י בעזה"י ע"ש:

ד

הדחק. עבה"ט ובר"י כתב בשם הרדב"ז להקל בקלט מים מהגשמים בלבד שיניחם במקום שלא יפיג צינתן וע"ש בשם מהר"י מולכו בתשוב' כת"י שמותר ללוש במים שעכו"ם אומר מסל"ת שלנו בביתו דהוא מידי דרבנן והמחמיר תע"ב ע"ש ונראה דודאי אין לצאת במצות אלו י"ח לילה ראשונה דהא בעי' שימור לשם מצוה והרי אין כאן שימור ומ"ש לעיל ס"ק ו' לענין להביא מים על ידי נכרי דהיינו לכתחלה שם שפיר היו משומרים מהישראל משא"כ כאן ודין שימור המים לשם מצת מצוה כמו שימור הקמח אך לשאר מצות גם כן למיחש מיבעי כיון שלנו הלילה אצל העכו"ם שמא לא נשמרו יפה ונפל שמה דבר המחמץ ואפשר שאין לחוש כ"כ שמא נפל בתוכו מים חמוצי בעינ' או שכר וכיוצא די"ל דגם אינהו קפדי אמיא שלא יתערב בתוכו ד"א וגם דמוקמינן להו אחזקתייהו ומ"מ שומר נפשו ירחק מזה ומכ"ש במקום שיש לחוש שעמדו שם מעל"ע ואולי נפל שמה חטה או פתיתי פת וכיוצא ובשעת הדחק יש להתיר על ידי סינון המים:

ה

בשוגג. עבה"ט וע' בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ז ועיין בשאלתות דר"א גאון ובשאילת שלום שם אות ק"ה שתמה על הגאון ובספר שו"ת בית אפרים סי' י"ז השבתי לו ז"ל בזה ע"ש:

א

אין לשין כו'. וז"ל הרא"ש מפני שבימי ניסן המעיינות רותחין ועדיין ימות הגשמים וחמ' מהלכת בשיפולי הרקיע הילכך ממלא מבערב ומצטננין עד למחר. כ' אבי עזרי לפי טעם זה השואב בבוקר ומניחן עד הערב שפיר דמי אבל רא"מ הי' מפרש לפי שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ הלכך אין להם תקנ' אלא שלא יהיו בליל' במחובר ולפ"ז השואבין בתחילת הלילה מותרים מיד ואסור לשואבן אחר תחילת הלילה עכ"ל וז"ל סמ"ג אומר הר"א ממי"ץ ואפילו לכתחילה לשין בהן היכא דלא אפשר כדאמר בשילהי כ"ש דרש רב מתנא בפפוניא אשה לא תלוש אלא במים שלנו למחר אייתו כ"ע חצבייהו לגבי' שהיו סבורים שלנו היינו המים של רב מתנא אמר ליה אנא במים דביתו קאמינא פי' שהיו מלינים בלילה ולא מצינו שהתענו מלאכול ופירש"י הטעם דמים שלנו לפי שהחמ' מהלכת בימי ניסן שהוא עדיין ימות הגשמים כו' ולפי טעמו השואבן בבוקר ומשהן עד ערב מותר ומההיא דפפוניא אין ראיה אך צ"ל הטעם לפי שהחמה מהלכ' בלילה תחת הקרקע: ולפ"ז השואבן בתחילת הלילה מותר מיד ולפ"ז אסור לאחר שאיבתן לאחר התחלת הלילה עכ"ל הר"מ והר"י בר נתן פסק בפי' בפסחים אסור לאפות קודם ע"ה ואם אפו ראוי לאסור האפוי דאימור סוף הליל' גורם הצינון אמנם אין שייך איסור זה אלא לפירש"י ולא לפי' הרא"מ עכ"ל. הר"מ המזרחי כ' על מ"ש הסמ"ג ולא מצינו שהיו מתענין מלאכול נראה שהי' בתוך הפסח שהיו לשים במים שלא לנו וכשא"ל אנא בדביתו קאמינא מסתמא התיר להם ללוש במים שלא לנו שא"ת שבאותו יום לא אכלו מצה אלא פירות למה לא הזכירו זה בתלמוד ללמדינו זה וליכא למימר שהתיר להם המצות האפויות שהיו שוגגין בלישתן דדוקא עברה ולשה הוא דאסר רב אשי אבל שוגג לא ולא שיתיר להם לכתחלה דהא מסתמא ביערו כל המצות שלהם קודם שהלכו אצלו משום איסור חמץ (ולפ"ד לא היה צריך לזה דא"כ גם ע"ז קשה ה"ל לתלמוד להזכיר חידוש זה דשוגג מותר) שאם היה בשבת שלפני הפסח מאי ולא מצינו שהתענו דקאמר והלא בע"פ כבר אכלו חמץ ד' שעות ובערב כבר יכלו ללוש במים ששאבו בבוקר שכבר עברו עליהם י"ב שעות כדעת רש"י או שישאבו בתחילת הליל' שהן מותרים מיד כדעת הרא"מ כו' אך ק' מנ"ל דההיא דרשה היתה בתוך הפסח דלמא בשבת שלפני פסח הית' והתיר להם בע"פ משום קיום מצות דאכילת מצה ולא בתוך הפסח דאין שם קיום מצוה ע"כ דברי המזרחי. ומהתימא עליו לפי סברתו שהקש' דלמא בשבת שלפני פסח היתה למה הוצרך להקשות משום קיום מצות מצה ה"ל להקשות דלמא דרש להם בשבת שלפני פסח דלא ישאבו אלא במים שלנו וסברו מים של רב מתנא ולמחר בע"פ אמר להם שישאבו בע"פ בתחלת הליל' כדעת רא"מ דלא יצטרך לחלק בין לילה ראשונ' בין שאר הפסח דזהו חילוק דחוק כמ"ש עליו ב"י דכל שיש איסור חמץ אין חילוק בזה או ה"ל להקשו' מ"ש הוא עצמו להוכיח שסובר הרא"מ דהיה הדרש' בפסח ולא בשבת שלפני פסח וע"ז ה"ל להקשות מנ"ל להרא"מ באמת שלא היה בשבת שלפניו וכבר הרגיש בזה בב"י ולע"ד נרא' דאדרבא ס"ל להרא"מ דבשבת שלפניו הית' הדרש' כדרך כל הרוצה ללמוד וללמד הל' פסח קודם פסח ומ"ש המזרחי דהא כבר אכלו חמץ ד' שעות בע"פ ולערב ישאבו ויאפו תמהתי למה לא דקדק הרב מזרחי ל' הרא"מ שאמר שהתענו מלאכול ולמה לא אמר שהתענו לחוד והאי מלאכול שפת יתר הוא לכאור' אלא נראה דלאו תענית גמור כל היום קאמ' אלא על זמן האכיל' שהוא תחל' הליל' ממש דממהרין לאכול שלא ישנו התינוקות כמ"ש סי' תע"ב ותו דס"ל כמ"ש הטור בסי' תנ"ח בשם הר"י הכהן שבליל י"ט אין לטרוח ביו"ט לאפו' מצה מ"ה ניחא כאן וה"ק שא"ת ששאבו בתחלת ליל פסח ויתעכבו בשאיב' ובליש' ועריכה ואפיה יתבטל זמן אכיל' שהוא ע"פ הדין וע"כ אמר ולא מצינו שהתענו מלאכול פי' זמן האכילה הראוי' אלא ודאי שהתיר להם ללוש מיד במי' שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראי' דאיכ' למימר שהיו להם מים אחרים בבתיה' והיו ממתינים עד אחר חצות ואפו מצות אחר י"ב שעות ואכלו בערב אבל לפי' רא"מ יש ראי' כמ"ש ובזה מתורצים גם קושית אחרות של המזרחי שהביא ב"י ע"ש. כ' עוד המזרחי לדעת הרא"מ צ"ל שהוא סובר שאם שאבן קודם תחילת הלילה בעוד השמש על הארץ אין ללוש בהם מפני שצ"ל ביום מחוברין בקרקע שהקרקע ביום קרה ומקררתן דאלת"ה אין ראי' מפפוניא אף לפי דבריו דמצינו למימר שלשו מה שנשאבו ביום וכ"נ מדאמר השואבן בתחלת הלילה משמע הא אם שאבן קודם תחלת הלילה או אחריו לא עכ"ל. והב"י חולק ע"ז דא"כ היכי קאמ' דאין לשין אלא במים שלנו דלילה מאי עבידתי' דאם נשאבו בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אפי' לנו אסור. ואם נשאבו בתחילת הלילה אפי' לא לנו מותר אלא ה"ל למינקט אין לשין אלא בנשאבו בין השמשות וע"כ פי' דלדעת רא"מ ג' חלוקים יש בדבר נשאבו ב"ה מותרין מיד נשאבו אחר תחילת הלילה צריך להמתין עוד יום ולילה נשאבו ביום צריך להמתין אותו יום ולילה שאחריו והיינו דאמר במים שלנו עד שילינו לילה א' שלימ' ויתקררו בקרירת' וכשנשאבו אחר תחילת הלילה הטעם מפני חום השמש שתחת הקרקע וכשנשאבו ביום אע"פ שהקרקע היא קר מ"מ אינם מתקררין מרתיחתן עד שיעבור עליהם י"ב שעות וכיון שהעולם חם ביום והמים מתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כמ"ש הרי"ף והר"ן אינם מתקררין עד ליל' א' אבל בנשאבו ב"ה אע"פ שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן סובר הרא"מ כיון שהעולם קר באותה שעה מיד הם מתקררים. ולפ"ז הא דאמר השואבן בתחלת הלילה מותרי' מיד ה"ק דאז הם מותרים מיד אבל אם שאבן קודם תחלת הלילה בעוד השמש על הארץ או אחר תחילת הלילה אסור עד שיעבור לילה שלימה והא דאמר אין להם תקנה אלא שלא יהיו בלילה במחובר לאו למימרא דאין להם תקנ' לעולם אלא ה"ק דתקנ' די"ב שעות בתלוש לא אהני להו כשישאבו ביום או אחר תחילת הלילה אלא ליל א' שלימ' עכ"ד הב"י וק"ל טובא בפי' הרב"י דהא קפידת הלילה היא מא' משני דרכים דהיינו או מפני שבשיעור ליל' יצטנן הרתיח' שבה כבר כפירש"י או שבליל' עצמה יש בה רתיח' כפי' הרא"מ ולפי דברי הב"י של הרא"מ בנשאבו ביום נתחממו מחמת תנועתן ויצטרך להמתין ליל' אחת כדי שיתקררו ובשואב בלילה הם רותחים מצד הלילה להרא"מ א"כ יסבור הרא"מ תרי כוחות יש בליל' הא' קירור ותיקון על רתיחת' שנשאבו ביום והשני רתיחת המים במחובר בלילה למה כ' הרא"מ בנשאבו ב"ה שמותרין מיד מנליה הא כיון שעכ"פ יש רתיחה מחמת תנועת השאיבה ודאי גם בזה צריך לילה אחד שלימה לקרר כמו ביום. ומ"ש בית יוסף בזה כיון שב"ה קר מיד הם מתקררים הוא דבר תמוה מאוד דמנליה לר"מ שהרתיחה יתקרר ברגע א' כמימרא מיד כששואבן. ותו כיון שרתיחת היום ע"י תנועתן ורתיחת ב"ה שוין הם למה לא סגי בשואב ביום במה שימתין עד ב"ה ויתקררו כמו דסגי בנשאבו ב"ה. ואדרבה ק"ו הוא שיועיל קירור ב"ה לרתיחת שאיבה ביום שהוא זמן מרובה כיון שיועיל קירור ב"ה למה שנשאב ב"ה כיון שהרתיחות שוין ואיני יודע מקום ליישב דברי רבינו בעל ב"י בזה ומה חשש על ככה: ותו מה שדחק עצמו לפ' לשון אין להם תקנ' שזכר הרא"מ ועל מה שקשה מאי מייתי הסמ"ג ראיה מפפוניא מכח פי' הרא"מ ולא מפרש"י הא גם להרא"מ אין ראיה דשמא שאבו בתחלת הלילה פי' ב"י דהראיה של הסמ"ג היא מדאיצטריך הגמ' למיכתב האי עובדא דבפפוניא שהוא שלא לצורך ש"מ דקמ"ל דהיתר ללוש במים שלא לנו בשלמא לרש"י אין ראיה די"ל דקמ"ל דיש היתר כשישאבו בבוקר וימתינו עד הערב משא"כ לרא"מ דלא סגי בכך א"כ ודאי נכתב בגמ' האי עובדא כדי להשמיענו דמותר מים שלא לנו היכא דלא אפשר אלו דבריו של ב"י אף שאין זה לשונו: ותמהתי למה נטה הרב כאן מדרכו דרך האמת בכל מקום ונטה עצמו לצד פלפלתא חריפתא ולפ' מה שלא עלה על דעת הרא"מ דהרי זכר הוכחתו מחמת שלא מצינו שהתענו מלאכול והרב"י השליך הוכח' זו וכ' הוכחה אחרת דהיינו למה הוצרך למיכתב האי עובדא בגמ' מה שלא נזכר בדברי הרא"מ ותו דלפי פלפול הב"י אף אנו נאמר דגם להרא"מ אין ראי' די"ל דקמ"ל תלמודא דהאי מים שלנו היינו מים דביתו פי' לילה ממש בעי' ולא שיעור לינה כמו לפירש"י דמהני אפילו ביום וזהו ודאי ראוי להודיענו בתלמוד ומו"ח ז"ל פי' ג"כ דלהרא"מ מהני לינת ליל' לנשאב יום ושיכל את ידיו לפ' גם דברי המזרחי שסובר כן והתרעם על ב"י שפי' בדברי המזרחי פי' מוטעה אלא דגם המזרחי ס"ל כן אלא דבשואב בליל' פי' דאין להם תקנה לעולם ותמוה הוא דהא בהדיא כת' המזרחי הא אם שואבן קודם תחילת הלילה או אחריו לא הרי מבואר דקודם הוי כלאחריו ממש ואין חילוק ביניהם. ותו דאין שום סברא לעולם לחלק בין פסול דמחמת רתיחת היום ובין פסול דרתיחת הלילה דמה נשתנה זה מזה ומי הוא הנביא שיגיד לנו שיש חילוק בזה דבגמ' לא הוזכר מזה כלל אלא לנו בעינן בלי שום תנאי. והנלע"ד דפי' הרב המזרחי בדעת הרא"ם הוא האמת הברור והוא בדרך הזה דלרש"י אין רתיחות לליל' מצד שהוא ליל' כלל אלא מצד שעדיין ימות הגשמים הם והמעיינות רותחים תמיד ביום ובליל' ולא בא הליל' אלא לתיקון הרתיחה והיינו שבזמן לילה יתקרר וא"כ ג"כ בממתין ביום שיעור לילה די בכך והרא"ם ס"ל דליל' דנקטו כאן היא בשביל שיש בה רתיחות מצד שהשמש הולכת תחת הארץ וביום פשיטא דיש חום השמש על הארץ ובודאי יש רתיחו' אלא דקמ"ל בגמ' דגם בלילה יש רתיחות כמ"ש ורתיחות הלילה ודאי אין לנו לו' דוקא כשהם מתחממים כל הליל' כולה דוקא יש רתיחות הא אם נפחת משיעור כל הלילה לא אין לנו לו' כן דא"כ למה הקפידו על לינת לילה שיהיה בתלוש הלא די במה שיהיו מקצת הלילה בתלוש אלא ודאי דגם במקצת הלילה יש חימום ועכ"פ ברוב הלילה. ודבר זה א"א להתברר ע"כ הרחיקו חכמים שיהיו תלושי' כל הלילה וגם זה לא ממש כל הלילה אלא אם בהתחלת' ממש נשאבו לא קבלו עדיין רת חות באותו משהו שהי' בלילה ולזה נקט הרא"מ היתר בנשאבו תחלת הליל' דמשמע בליל' ממש אלא שהוא שיעור קטן. והטור כ' והשואבן בערב עד שקיעת החמה מותרין מיד הוא בא להרחיק מן העביר' עוד ביותר שיזהר מלשאוב אפי' בהתחלת הלילה משום הטועין ונמצא דלק"מ מ"ש הב"י הל"ל אין לשין אלא במי' שנשאבו ב"ה דהאמת אין כן דאף שנשאבו בהתחלת הלילה מותר דג"ז מקרי מים שלנו ואין איסור אלא בנשאבו חלק גדול קצת בלילה וביום פשיטא ליה להרא"מ דאסור ולא מטעם שזכר הרב המזרחי לשיטת הרא"מ דבעי' שיהיה כל היום קריר מחמת קור הקרקע דע"ז ודאי יש להשיב כשישאבו ביום וישימם במרתף או במערה יתקררו ג"כ כמ"ש ב"י בזה. ותו דאם יש חימום ביום מה מועיל קרירת הקרקע אין זה אלא תימה אלא העיקר דיש חימום ביום ובלילה דביום השמש על הארץ ומחמם המים ובלילה השמש תחת הארץ ומחמם ונמצא שאין היתר אלא בשעה שאין חימום והיינו בתחיל' הלילה וכ"ש ב"ה שקודם לו וכל הנאסר דנשאב בשע' שיש רתיח' הן ביום הן אחר תחלת הליל' אין לו תקנ' כלל דה"ל כמים חמין שאין צינון מועיל בהם כלל וכל זה למד הרא"מ מל' התלמוד אין לשין אלא במים שלנו דא"ל דביום מותר הל"ל אלא בנשאבו ביום וגם א"ל דבמקצת הלילה אפי' בהתחלה אסור דהל"ל אלא בנשאבו ב"ה או אין לשין במים שנשאבו בלילה אלא ודאי דגם בליל' יש היתר דהיינו בהתחלת' ולזה אמר שלנו דהיינו כדרך הלינה שהיא קרוי' ע"ש רוב הלילה שזה קרוי לינה גם אצל האדם ובזה אנו לומדין שאם שאבן בתחלת הליל' קרוי' שפיר מים שלנו ונמצא דברי הרא"מ וסמ"ג נכונים וברורים דהרא"מ אמר דיש ראיה דלכתחלה יש להתיר במים שלא לנו היכא דלא אפשר דאל"כ מה עשו בני פפוניא אחרי שנודע להם האיסור כדי לאכול בערב בשעת אכילת מצה דהיינו בהתחלת הלילה תיכף דאז היה צריך לשאוב וללוש ולאפות ואין דבר זה כדאי להסתירו והיה לבעל התלמוד להשמיענו דדחינ' המצוה בזמנ' עבור זה אלא ודאי שזה אינו דמותר אפי' לכתחלה היכא דצריך לכך ודברי הסמ"ג במ"ש הר"י בר נתן שכ' דאסור לאפות קודם ע"ה דשמא סוף הלילה גורם הצינון וכ' ע"ז אמנם אין שייך איסור זה אלא לרש"י עכ"ל מדתלי ענין הליל' בצינון משמע שיש להריב"ן פי' אחר בדברי רש"י דהיינו שיש רתיחות מצד שהם ימות הגשמים והמעיינות רותחין וצריך צינון והצינון לא תלוי בזמן אלא דוקא בליל' שאז יש צינה אלא שגם בלילה עצמה י"ל דוקא סוף הלילה גורם הצינון כיון שרוח צפונית מנשבת אז כמ"ש הסמ"ק ע"כ כתב הסמ"ג אמנם אין איסור זה אלא לרש"י לשון אמנם משמע דלא ס"ל לריב"ן כרש"י שהביא הסמ"ג תחלה שבי"ב שעות תליא מלתא אלא דוק' בלילה דבצינון דלילה דוקא מישתרי אבל להרא"מ אין שייך איסור זה דסוף הליל' משום גורם הצינון דלהרא"ם לא תלינן צינון בלילה כלל אלא הליל' משתמש' לאיסור דוקא וא"כ מה לי לסוף הליל' או לתחילת' דאם נשאבו אחר תחל' הליל' תיכף נאסרו לעול' ואם בהתחל' הליל' אין כאן איסו' כלל א"כ מה לנו לעמוד השחר ונשא' עלינו לתרץ קושי' הרב"י על הרב המזרחי דבהג"מ אח' דברי הרא"ם ויש אוסרין כשנשאבו מבע"י אף כי לנו אח"כ כל הליל' ולדעת המזרחי היא סברת רא"מ ומאי ויש אוסרי' עכ"ל ותמהתי ע"ז דהא ב"י דחה אותה סברא שיהי' אסור אף בלינת לילה כשנשאבו מבע"י בכמ' הוכחו' לפי דעתו והרי בפירוש מצינו סבר' זו ליש אוסרי' וא"כ למה לא נייחס סבר' זו גם לרא"מ ולשון יש אוסרי' שזכר הגמ' הנ"ל אין מזה סתירה לדברי המזרחי כי בדברי רא"מ לא נזכר בפירוש איסור מבע"י כמ"ש היש אוסרים וכן תמצא בדברי הטור סי' תס"א אחר שכ' דברי ר"ת כתב ויש אוסרים ור"ת עצמו אלא שלא זכרו בפי' והדברים שזכרנו נזכרים בפי' בסמ"ק סי' רנ"א וז"ל ואין לשין אלא במים שלנו ויש מחמירין לשאוב המים בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר לא ניתנה תורה למלאכי השרת ועוד דה"ל למיתני שלנו כל הלילה אלא אין לינה רק מחצי לילה עד ע"ה שאז רוח צפונית היא מנשבת עכ"ל הרי מבואר כמ"ש דהיש מחמירין הוא דעת הרא"מ דבתחלת הלילה מותר רק מחמירין שלא לשאוב אפי' בתחלת הלילה רק בין היום ובין הלילה ומורי הר"ר יצחק אומר כיון שמצד הדין מותר בתחלת הלילה ואנן אינן מלאכי שרת לכוין איזה זמן מיקרי התחלה ע"כ בודאי מצד הדין הוא מחצי לילה עד ע"ה: ולענין הלכה כ' ב"י נקטי' לשאבן מבע"י או ב"ה ואין לשין בהם עד שיעבור עניהם הלילה כולם עכ"ל מ"ש מבע"י הוא לשיטתו שפי' דברי הרא"מ דבנשאבו ביום יש להם תקנה בלילה אח"כ אבל לפי' הרב המזרחי דבנשאב ביום ונשאב בלילה אחר תחלת הלילה אין תקנה לעולם ופי' זה הוא האמת גמור כמ"ש א"כ אין לנהוג לשאוב מבע"י אע"ג דאין לאסור השואבן מבע"י ומלינן אח"כ דיש לו לסמוך על דברי רש"י מ"מ לכתחלה ראוי להתרחק מלשאוב עד כי תשקע החמה והמתאחר קצת הוא מרויח טפי כי אפי' בתחלת הלילה יש היתר גמור כמ"ש וא"כ כל שספק לו בשקיעת החמה יאחר ולא יקדים עצמו ויוצא לד"ה וכ"כ המרדכי בפ' כ"ש וז"ל ועוד כתבו קדמונינו נהגו לשואבן אחר שקיעת החמה ובה"ג כ' מצוה למימלי מיא ביני שימשי וכוכבי עכ"ל וכן יש לנהוג הלכה למעשה:

ב

לכתחלה יש לשאוב כו'. דרש"י כ' דעיקר הקפידה במים שלא לנו הוא במעיינות ובורות דהם רותחין אבל לא נהרות שבניסן אין החמה מהלכת במים אלא שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות והכל בו כ' ע"ז ואין זה כלום שאף בנהרות המושכים מכה עליהם חום השמש ביום ומחממן ע"כ טוב עכ"פ לכתחלה לשאוב מהנהר כ"ז שאפשר:

ג

אין לשפוך כו'. הטעם במרדכי דליל שמורים הוא לה' וכ' עוד ואפי' בשאר לילות של פסח דשומר פתאים ה' וחלילה שיארע דבר תקלה במצות השם עכ"ל ומ"מ נראה דבשאר לילות יוכל לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים משא"כ בליל דקודם פסח דהם של מצות מצוה אסור לשפוך אותם דהוי מזלזל במצות ומראה עצמו כמחזיק בדעתו שאין המצוה מגנת עליו מהתקלה וקל בעיניו מאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע:

ד

ברזל. הברזל שמשים תוך המים יזהר שישים אותו בענין שלא יצטרך להכניס ידו בשעת לישה כי ידו מחמם המים גם יהי' הברזל נקי (כ"כ מהרי"ל):

ה

בסיסטירנ"ה. הוא חדר הבנוי תחתיו וסביבותיו והרי הם כמכונסים בכלי ואינם מרתיחים מחמת חמה המהלכת תחת הקרקע שהרי הבנין מפסיק ביניהם לקרקע אלא שכ' ב"י שהוגד לי שמים אלו בחורף הם חמין כמו מי באר וע"כ אין להקל בדבר אם לא בשעת הדחק דהיינו סמוך לשאיבתן:

ו

ואפי' בלא דחק כו'. הרא"מ וסמ"ג וסמ"ק מתירין אפי' לכתחלה במקום שלא אפשר בענין אחר ונראה דבלילה ראשונ' יש לסמוך עליהם כדי שלא יבטל מ"ע דאכיל' מצה כיון דבשוגג מותר אבל לא בשאר הימים אלא יאכל דברים אחרים: הב"י הביא דברי המרדכי שכ' וז"ל מעשה אירע בפסח שחל בא' בשבת וגם נפל' התקופה בליל ה' שלפניו ואעפ"כ לא חשו ולשו במי' השאובין בלילה וכ' רי"ח דאין להקפיד דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע וכת' אח"כ המרדכי שלא אפו רק לצורך יום א' דאין י"ט מכין לחבירו גם הרוקח הביא דין זה אלא ששם כתוב שבליל ו' נפל' תקופ' רק ששם כתוב מעשה שהיה פסח בשב' ובודאי הוא ט"ס דמוכח וצ"ל בא' בשבת ודברי ב"י בזה מחוסרי' הבנ' לכאור' ורבי' מסתפקים כו' ונ"ל דבריו דהוא הבין שבליל שבת נפלה התקופה והיו שואבים מים בליל' ואפו מצות בליל מ"ש דהיינו ליל א' דפסח ובדרך זה מתפרשים דברי המרדכי ולא היו רוצים לשאוב בליל מ"ש דס"ל כרש"י דלעיל דבעי' י"ב שעות בכל גווני ולא חששו להתקופה שהיתה בשעת השאיב' וכת' בזה ר"י חסיד דשפיר עבדי דשומר מצו' כו' וממילא ס"ל דאופין בליל י"ט שחל בא' בשבת דאל"כ אלא אופין בע"ש אין מקום לפרש דברי המרדכי וכ' ב"י עוד דאפילו לפ"ז לא מתיישבים שפיר דברי המרדכי דיש לתמוה למה עברו על סכנת התקופה ולא שאבו מע"ש ביום ותירץ דשמא ס"ל דביום אין לו תקנ' כדעת הרא"מ וכפי' המזרחי בו וז"ש ב"י ואפשר דס"ל כמי שאומר דכל כה"ג לא חשיבי מים שלנו והיינו המזרחי אח"כ הקשה ב"י למה נסתפקו שם בשאיבת ליל שבת מחמת התקופה דמשמע דבלאו התקופה לא ה"ל לשום ספק הא אפי' בלא"ה יש איסור מחמת שאיבה בשבת וא"ת דכה"ג הותר בשבת תקשה לך הא ה"ל אפשרות להיות נזהר גם מהתקופה דה"ל לשאוב בע"ש ב"ה קודם התקופ' שהיתה בליל' מאי אית לך למימר דהיו מתייראין מאיסור שבת א"כ כ"ש קשה איך שאבו אח"כ בלילה ועוד למה היו חוששי' מהתקופה כלל כיון שלא היתה בשעת הליש' וע"ז השיב דס"ל דכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה יש סכנ' אפי' אח"כ ולא בא לתרץ בזה אלא קושיא אחרונה לאוד כנ"ל לפרש דברי ב"י לפי הבנתו. ומו"ח ז"ל כ' דרך אחר לפרש דבריו לפי הבנת ב"י ולא נייח לי כלל אבל האמת בדברי המרדכי דלא כדרך הב"י אלא דשאבו המים בליל מוצאי יום ה' רק שאח' שאיבתן היתה התקופה בלילה ההוא או בליל שבת דאין בזה נ"מ ומ"ה לא כ' המרדכי בליל ו' אלא בליל ה' שלפניו ואפו המצות בליל י"ט וקמ"ל שם שני דינים הא' מצד התקופה שאין מזקת במה שלשו מהם מצות אף שעבר' עליהם בתלוש שנית שבאותו ליל' לא היו אופי' רק לצורך יו"ט א' והני תרי דינים לא תלוים זה בזה אלא במעשה ההוא נתחדשו שני דינים ע"כ כ' המרדכי וגם נפלה כו' כלו' שעוד חידוש היה שם אבל בשבת פשיטא שאין שואבין כמ"ש הרוקח דדמי לממלא מים לגינתו וחורבתו בשילהי עירובין וא"כ כל קושיות של ב"י לא שייכים כלל להקשותם כנלע"ד:

א

או בין השמשות. דעיקר הזמן לשאוב בה שהוא בין שקיעת החמה לצאת הכוכבים טרם שתזרח הלבנה באדמה וכ"כ מהרי"ל וע"ל סי' רס"א שיעור בין השמשות ולפי שאין הכל יודעין לכוין שיעור בין השמשות לכן שואבין אותו סמוך לבין השמשות אחר שקיעת החמה ובדיעבד אם שואבין בעוד יום או ששאבן אחר תחילת הלילה נראה מדברי האחרונים שיש להקל ללוש בהם אחר י"ב שעות. ובתשובה מ"ע סי' ל"ב כתב דאין להקל אלא א"כ בשעת הדחק או הפסד מרובה ע"ל סעיף ג' ועיין בט"ז שכת' שיותר טוב לאחר השאיב' מלהקדים. אכן מהרי"ל כתב להיפך וז"ל יותר טוב להקדים קצת משיאחר כי אין הלינה הוזכר בתלמוד להדיא עכ"ל ודבריו נראים נכונים וכן משמעות מ"א:

ב

תחת התקר'. והא דלא נקט לכסותו במפה כמ"ש בסמוך משום דצריכין להיות במקום מגולה שאויר שולט כמ"ש המחבר בשם א"ח ואם יכסנו במפה נתחממו ולפי זה אינו נכון מה שנזהרין העולם לכסות המים דוקא אף בעת הקר וצריכין לומר דלכך לא מהני הכסוי בלילה דחיישינן שמא ישכח להכניסם עד זמן רב ביום ויתחמם דרך המפה או הכיסוי אם לא יכסנו בטוב מה שא"כ בסמוך שמוליך המים רק דרך העבר' בעלמא מהני כיסוי כל דהוא:

ג

וכשמוליך המים תחת אויר הרקיע. וקאי אדלעיל שכת' טוב להעמידו תחת התקרה כדי שאם ישכח להכניסן בהשכמ' שלא יזרח השמש עליה. ומה"ט כ' והזהיר גם כן כשמוליך המים ביום תחת אויר הרקיע אל מקום בית הלישה יכסה אותה במפה כדי שלא יתחממו כמ"ש הסמ"ג וסמ"ק ובת"ה סי' קט"ו להדיא וכ"כ הלבוש בפי' דביום קאי דלעת ערב בשעה ששואבין שכבר שקעה החמה א"צ לכסותן כלל והוא רק מנהג וזהירות יתיר' שלא יפול לתוכו שום דבר המחמם כמ"ש בת"ה שם וכל זה פשוט וברור דלא כמ"א שפי' דקאי אשעת שאיבה:

ד

יש לכסותן. ודוקא בכלי חרס ועץ וכה"ג מהני כיסוי אבל אם הם בכלי זכוכית לא מהני כיסוי דכיון דזורח השמש תוך הזכוכית מבעיר יותר משהם מגולים וכדאיתא בפ"ב דביצה דף ל"ג ע"א ע"ש בפירש"י וע"ל סי' תק"ב וק"ל:

ה

אור י"ג דהיינו בליל ה'. דאלו בליל ו' חיישי' שמא יקדים קודם הערב שמש או יאחר ויחלל שבת כן הוא לשון המרדכ ספ"ק פסחים משמע מזה דבדיעבד אם שכח לשאוב בליל י"ג דמותר לשאוב בע"ש מבע"י סמוך לב"ה או אפילו בין השמשות דלא חיישינן לחילול שבת דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליה בין השמשות במקום מצוה כמבואר לעיל סי' רס"א וש"ז ע"ש. אכן מדברי הרוקח סי' רס"ה והובא בדברי אחרונים שכת' וז"ל כשחל י"ד בשבת שואבין ליל י"ג מן הנהר או באר ואינו שואב מן הבור בחצרו בשבת ללוש כי צריך הרבה ונרא' כממלא לגינתו ולחרבתו כדאיתא בעירובין דף ק"ד עכ"ל משמע דאף בדיעבד אסור לשאיב ובאמת לכאורה דבריו תמוהים דמאי חשש איסור יש בזה דנראה כממלא דהא התם מבואר דדוקא על ידי גלגל אסור לפי ששואב הרבה ושואב בקל ואפי' בגלגל שלנו יש מתירין כמבואר לעיל סי' של"ח סעיף וי"ו וכ"ש מה ששואבין עכשיו ליחיד בביתו כד אחת או שנים שהוא דבר מועט וגם הוא בין השמשות דלא גזרו על שבות אם כן מה חשש איסור יש בזה ובאמת דברי הרוקח אפשר ליישבו בדוחק דכוונתו אם רוצה לשאוב בשבת עצמו וכן משמע קצת בלשונו ולא בבין השמשות מיירי וגם מיירי כשרוצים לשאוב הרבה בני החצר וכה"ג אבל לא בנשכח ליחיד דמותר לשאוב כד או שני כדים בחצירו בין השמשות או אפילו בנהר במקום שמותר לטלטל (אכן מדברי האחרונים שהביאו הרוקח לא משמע כן) ויותר היה נ"ל דיש חשש איסור שמכין משבת ליום טוב: (נמצא מ"ש בע"ש ס"ס זה היתר ע"י כלים קטנים ואנשים הרבה לטעם זה לא מהני) והוזכר חשש זה ג"כ בב"י ובמ"א ומסיק דמי ששכח לשאוב בליל ה' ישאוב בע"ש מבעוד יום או יצוה לעכו"ם לשאוב בין השמשות או יקח מים השאובין בביתו אע"פ שלא נשאבו לשם מצוה כיון דא"א בענין אחר עכ"ל והיותר טוב לשאוב בעצמו או ע"י שליחו באותו יום סמוך לבין השמשות דאין שום חשש איסור כמו בשאר דרכים וע"ל ס"ק א' ובתשובת מ"ע סי' ל"ב כתב וז"ל נתפשט המנהג שלא ללוש מצה לאחר השבת אלא במים שנשאבו אור ליום ו' שאפשר לצמצם בו לשאבן ביני שמשי וככבי משא"כ בתרי בין השמשות של ע"ש ומ"ש ובמקום שנהגו אין להקל אא"כ בשעת הדחק או הפסד מרוב' עכ"ל ומ"מ היכא דליכא מנהג אין להחמיר ולנהוג כמ"ש:

ו

לשאוב מן הבארות. וכת' מהרי"ל מנהג יפה הוא לנקות ולטהר המעיין תחלה ואם א"א לנקות כולו מתוך ריבוי מקור מימיו מ"מ ישאבו מתוכו מים הרבה טרם השאיבה וכל הבארות שבבתים סתמא נשאבו בו מים רבים לנקות הכלים לימי הפסח עכ"ל וכת' בשכ"ג דמנהג שלנו לסנן המים ע"י בגד לבן כדי שלא יפול בהם שום דבר עכ"ל. וכל זה הוא רק חומרא לכתחילה וע"ל סי' תמ"ז ס"ק י"ב וסי' תס"ז סעיף י"ב:

ז

ומ"מ טוב לכתחלה להשים בהם ברזל. ויקח ברזל חדש ויתלה במשיח' מהרי"ל ואחרונים. וכת' במ"א כ' בד"מ בשם הג"מ דבשאר כל ימות השנה יניח מלח או חותם עכ"ל והט"ז כתב וז"ל נראה דמ"מ דבשאר לילות אם לא שם בתוכו ברזל לשמור מפני התקופה יכול לשפוך אותם אם אפשר לו בקלות להיות בלי אותם מים משא"כ במים אלו של מצת המצוה אסור לשפוך דנראה כמזלזל במאמר הכתו' שומר מצוה לא ידע דבר רע עכ"ל וכה"ג כתב מהרש"ל בביאורו לסמ"ג וגיסי הרב בסא"ז השיג עליו במה שמשמע מדבריו דדוקא במצת של מצוה יש להתיר המים אלא דאף במים לשאר מצות ג"כ אין להקפיד מפני התקופה אי מת ומ"מ סיים בשם אגודה דאף במצה של מצוה אין להתיר אלא כשא"א להשאיל לו באותו עיר מים שלנו עכ"ל. ול"נ פשוט דאף אגודה דמחמיר לא קאמר אלא בעיר קטנה ואנשים בה מעטים אבל בעיר גדולה ודאי לא מחייבנו לחזור ולשאול על הפתחים עבור מים רק אצל שכניו ומיודעיו וכה"ג וכן משמע מלשון הט"ז דאף בשאר כל ימות השנה אין להחמיר אם א"א לו בקלות להיות בלי אותו מים וכ"ש במים אלו והמנהג להקל בכל ענין:

ח

גם אסור לשאוב. היינו לכתחלה וכן מבואר להדיא במהרי"ל שחומרא יתירה היא לכתחלה וכ"כ הש"ל:

ט

ונוהגין ליטול מים מיוחדים. ויאמר בשעת השאיבה לשם מצות מצוה מהרי"ל ומהרי"ו סי' קצ"ג וכ' עוד במהרי"ל דיש נוהגים ליטול מים מיוחדים לכל לילה בפני עצמו:

י

כלי חרס חדשים וכו'. בכל ספרי הש"ע כתב כן בשם הבל בו ולא מצאתי כן בדבריו וכת' המ"א וז"ל כ' המט"מ שאין ליקח כלי שהיה בו מי פירות כי מי פירות עם מים ממהר להחמיץ. (ונ"ל דע"י הגעלה שרי) גם לא יקח בכלי נחושת שמתחמם עכ"ל ומיהו ראיתי נוהגין ללוש בעריבות של נחושת עכ"ל המ"א ובאמת יש לחלק דמים שלנו דבעינן לצנן אותן ובכלי נחושת אפשר דאינו מצונן משא"כ לענין הלישה ועיין בהג"ה מנהגים אוסר ג"כ לשאוב בכלי נחושת וכן נוהגין ובדעבד אין לאסור וכ"כ בע"ש ס"ס תנ"ו וכן נראה עמ"ש בסעיף ג' בנחשתו עבה:

יא

בסיסטיר"נה. והוא מה שקורין בלשון הש"ס דות שהוא מים מכונסין בבכין שבקרקע שהבניין מפסיק בינו להקרקע וגם מלמעלה הוא מכוסה דהוי כאלו הן שאובין ואין לדמות לזה מה שאנו קורין רע"ר קאסטי"ן אע"פ שהוא מכוסה למעלה אין לשאוב ממנה להשתמש בהם סמוך לשאיבתו משום דכל שעה ורגע זב לתוכו מן הנהר אכן אם רוצה להלין אותם כמו שאר מים ולשאוב בזמנו מותר לשאוב תחת הצינור או מה שקורין יבל"א רע"ר כמו מהנהר או הבאר שנמשך ממנו וכן מהקסטי"ן עצמו אם הוא מכוסה:

יב

אם לא בשעת הדחק. ואם יש לו מים שאובין שלנו בתוך ביתו יקח אותם אף שיש לחשש שנשאבו ביום או בלילה ועיין בב"י ובדברי הרא"ם ובב"ח ר"ס זה ועיין מ"ש לעיל ס"ק א' וס"ק ה' מ"ש בשם המ"א:

יג

אין ללוש במים חמין. הלבוש כ' אפילו לנו כל הלילה ולא נתחממו אלא בחמה ע"כ כוונתו אף שלנו כל שעדיין הם חמין אסור ללוש בהם מה שא"כ אם הם צוננין לפנינו דמה"ט בעי מים לינה להפיג חמימתן מהחמה כמבואר בש"ס ופוסקים וה"ה בחמי האור אם נצטננו כמשמעות הפוסקים והמחבר שכת' ומים שבתוכו פושרין משמע דוקא כשהן פושרין עדיין אכן בתשובת רמ"א סימן ל"ה כ' וז"ל דחמי האור אפילו לאחר צינון יש לאסור דעבד לא מבעיא להר"א ממיץ דאפילו מים שלא לנו לא מהני צינון וכ"ש מים חמין ואף לדעת רש"י מכל מקום בחמי האור אין לו תקנה ולכן לא מצינו לשום פוסק שכת' שיש תקנה לחמי האור עכ"ל ובאמת משמעות המחבר אינו כן וכמ"ש הע"ש וכ"כ גיסי הרב בסא"ז משם מי"ט ולא הוצרכו הפוסקים לכתו' תקנה דהא חמי האור קתני וכל שנצטננו תו לא מיקרי חמי אור וכיון שהם צוננים לפנינו מה חשש איסור יש בזה ואדרבא שמעתי שלפעמים מים שנתבשלו ונצטננו הם צוננים יותר משאר מים גם מ"ש דלהר"א ממיץ לא מהני צינון למים שלא לנו אין זה מוכרח ועיין בב"י אף שהמי"ט שהביא גיסי הרב בסא"ז סיים וז"ל אלא חלילה לסתור דבריהם בלי ראיה עכ"ל נראה מדבריו שהבין שגם דעת הלבוש במ"ש אפילו לנו כונתו אפילו נצטננו לכן לא בא לסתור גם דבריו ובאמת כוונת הלבוש פשוט כמ"ש וגם הראי' ברור' מלשון הש"ס והפוסקים והמחבר דנקטו דוקא חמין או פושרין והרוצה להחמיר עכ"פ יש להתיר בה"מ:

יד

שנחושתו עבה. וכ' המ"א וה"ה חרס:

טו

פושרין. דהיינו כחמימות רוק ואיתא בירושלמי פכ"ש הלכה ז' אף דבמנחות נילושת בפושרין ומשמרות שלא יחמיצו משום דכהנים זריזין הם ובמצה אף הכהנים עצמן לא ילושו בפושרין שלא תחלוק בין מצה למצה ע"כ ועיין במנחות דף נ"ה ע"א ומבואר בטור וב"י דבהנאה לכ"ע מותר אף בלש בחמין:

טז

אם עבר בשוגג ולש. מקצת אחרונים מחמירין קצת בזה ואין לזוז מפסק הרב ומ"מ אין ליקח אותם לצאת ידי חובת מצות ללילות ראשונות עיין בטור:

יז

חד בתרי. משמע דוקא חד בתרי ועיין בספרי מ"י כלל נ"א ס"ק ו' ועיין במ"א ומשמע מלשון הפוסקים הובא בב"י דאם נתער' תוך הלישה אינו בטל דדוקא נתערב קודם הלישה בעינן. וגיסי הרב בסא"ז העלה בדיעבד להתיר אף כה"ג ועמ"ש בס"ק ט"ז וכתב במ"א דמותר לערבם אפילו לכתחלה כדי לצננם וצ"ע וה"ה לתמי האור מהני האי צינון אליבא דכ"ע וכ"כ הע"ש ועיין בס"ק י"ג. אבל לאחר אפייה ודאי שרי לקטוף פני המצות במי מלח ולהתזיר' לתנור כמו שעושין בח"ה. ודוקא בח"ה שרי לקטוף אבל בשני לילות הראשונות אסור (עטרת זקנים):

יח

יש לאסור. היינו באכילה אבל בהנאה ודאי דמותר שהרי הכ"ב מדמי ללש בחמין ואם נתן בה מעט מלח אם תיאפ' מיד מותר באכילה עכ"ל וכל זה אם לש במים אבל אם לש במי פירות פסק הב"ח דאין לאסור בדיעבד:

יט

כשרה. ומ"מ אין יוצאים בה ידי חובת מצה ואין לאכול אותו בע"פ כדין מצה עשיר' כיון דלדעת הרבה פוסקים יוצאין בה וע"ל סי' תס"ב ותע"א:

כ

ופלפלין. כ' המ"א אפילו קורט אחד אוסר ודוקא כשנילוש בתוכו אבל אם נפל עליו יסלקנו ומותר וזנגביל דינו כפלפלין ואפשר דה"ה נעגלך וכרכום עכ"ל וגיסי הרב בס' א"ז פסק להתיר באכילה בכל מיני תבלין וכן נ"ל עיקר דהפוסקים לא הזכירו רק פלפלין והכי אמרי' טבא פלפלא חריפתא ופי' בערוך לפי שהוא חריף מכל מיני תבלין וא"כ אין לדמות לו שאר מיני תבלין ואף בפלפלין אין לאסור רק באכילה כמו במלח כמ"ש בס"ק י"ח וכ"כ הב"ח והע"ש דשוים הם: