שולחן ערוך, אורח חיים תנ״ג: דיני החטים וטחינתן למצות ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני החטים וטחינתן למצות ובו ט סעיפים:
אלו דברים שיוצאים בהם ידי חובת מצה בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון (והמנהג ליקח לכתחלה חטים) (מהרי"ל) אבל לא באורז ושאר מיני קטנית וגם אינם באים לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל: הגה ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה) והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד אם נפלו תוך התבשיל וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג) וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ועני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות ומותר לאכלן בפסח כן נראה לי:

ב

העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו בפסח:

ג

אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר אין בכך כלום: הגה וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר: (הגהות מיימוני בשם סמ"ק ות"ה סימן קי"ד):

ד

החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן שלא יפלו עליהם מים משעת קצירה ולפחות משעת טחינה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק:

ה

האידנא אסור ללתות בין חטים בין שעורים:

ו

שקים שנותנים בהם קמח כל השנה אם רוצה ליתן בהם קמח ומכבסים אותם יפה צריכים להתיר קודם הכבוס כל התפירות שבהם בקצוות או אם הם מטולאים:

ז

כשמוליכים השקים שיש בהם קמח מהרחיים אסור להניחם על גבי בהמה שאין אוכף או עור עב תחת השק: הגה וכן יזהר לכתחלה שלא להניח הרבה שקין עם קמח זה על זה במקום שאפשר (מרדכי ס"פ אלו עוברין):

ח

נוהגים לנקר הריחים משום דזמנין נתנו בהם תבואה לתות' לסולת ונוהגים שקמח הראשון שנטחן אחר הניקור שומרים אותו עד לאחר הרגל: הגה ואנשי מעשה רגילים לילך בעצמם אל מקום הריחיים לראות הם בעצמם לטחינת קמחיהם: (מרדכי)

ט

צריך לטחון החטים יום או יומים לפני הלישה ואם טחנו ערב פסח יש אומרים שאסור ללוש מצה בו ביום לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ:

א

מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ כו'. מורי פסק שאין נשיכת עכברים משום חימוץ כרשב"א וגם קמח בקמח מתערב יפה ולא כמ"ש מהרמ"י שכ' דגן שצמח צריך לאפות קודם הפסח דליתא. ודבריו סותרין מ"ש בסי' תמ"ד דקמח הוי כמו לח בלח ומ"מ כל בעל נפש יחוש לעצמו בפרט בדגן שצמחו וצריך לשמור הקמח משעת טחינ' עד אחר האפי' לפחות כ"כ רש"י בחולין. דף ז' ע"א ע' שם:

ב

צריכין להתיר כו' וי"א דאפילו אין שם תפיר' וטלאים נמי אין ליתן בהם קמח של פסח והכי נהוג ולא כמ"ש בש"ע כאן ובסימן תנ"א להתיר:

א

קטניות. ה"ה טטרק"י וטעקרש"י וויי"ץ אינם מחמיצים:

ב

התבשיל. אפילו ליכא ס' ג"כ מותר באכילה מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מקרי תערובות כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י. כל מיני הריפות שקורין גרופי"ן העשויים מה' מינים אסור להשהותן בבית שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. ואם עבר עליו פסח אסורין בהנאה עח"י:

ג

להדליק. ומהרי"ל אוסר במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל. (כי כותשין במדוכה שכותשין בהם שעורים וד"מ שדא ביה נרגא דאפ"ה מותר המאכל דבטל ק"פ וא"ל שקיבל טעם מחמת דוחקא דזה אינו אלא בדבר חריף י"ד סימן צ') עמ"ש ס"ס תמ"ז ומשמ' ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית בפסח. מ"א ע"ש:

ד

ומותר. ומ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם אחד מה' מינים. כתב בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עניס וקימל עד יום אחרון של פסח כי א"א לבררם יפה וט"ז כתב שמעתי שמחלקים אותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאים אותו ממדינות אחרות אסור שגרעינן דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח. והח"י כתב לע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמ' הוא והבו דלא לוסיף עלה:

ה

טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ:

ו

עכבר. דמעט רוק שבפי עכבר אין מחמיץ חטה קשה ולכן אפילו אין ס' נגדו שרי בדיעבד (ולא הוי כמבטל איסור לכתחלה דאין כוונתו לבטלו אלא לטחנן) רשב"א ורמב"ן והקשה פר"ח הלא מבטלו ק"פ וכולה היתר הוא. ומסיק הואיל ומערבו על מנת לאכול בפסח הוי כמבטל איסור ע"ש וח"י כתב ע"ש רמב"ן דנשיכת עכבר הוי כמי פירות ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ מ"א וע"ל סי' תס"ו סעיף ד':

ז

לראות. קאי אדגן שצמח. וא"צ לאפותו ק"פ דקמח בקמח מיקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור ת"ה וב"ח והח"י כתב ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל ק"פ. ומ"מ ודאי דמותר לבשל מן אותן המצות תוך הפסח ע' מ"א בסימן תנ"ח ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהני ביטול אפילו לאפות ק"פ כמבואר לקמן סימן תס"ז. ח"י:

ח

מצת מצוה. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפילו שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ובפוסקים מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת ליש':

ט

מים. אם העכו"ם שלקח ממנו החטים אמר שרחץ אותם אי מהימן ליה אסורי' עמ"א סימן תס"ז ס"ק ג' וע"ש בח"י:

י

השוק. דלא מחזקי' איסורא שמא נגע במים ונראה דאפי' במקום שנוהגי' ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ ט"ז. אכן בתצ"צ סי' ל"ב החמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתית' אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה עמח"צ דמי ע"ש (ואם המוכר מביא לבית ישראל מותר דכל דפריש כו'. ועיין פר"ח) וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילין לרחוץ החטין ושוהין אותן במי' אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב וכ"פ כל חכמי פראג ע"ש ובח"י כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים שאין ליקח מהם אבל מותר ליקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים ע"ש הטעם ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מהר"ש ז"ל היה פ"א דחוק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר בפרט במצה שאינ' של מצוה כמ"ש ס"ק ח'. וכתב הט"ז דבמקום שטוחנין החיטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אפי' בשעת הדחק אסור כי חמץ גמור הוא והח"י כ' עליו לעד"נ דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב. ודאי דנתערב ונתבטל ק"פ. מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל ק"פ. והח"י מביא ראיה כשנפל פרורי פת בקמח דמהני ליה הרקד' ע"ש:

יא

ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים. והערוך פי' לתת שרייה ולפי שאין אנו בקיאין בלתית' לכן אסרו הגאונים. ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתית' כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש סי' תס"ז סעיף ט' והיינו דוקא בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר ח"י. וכתב הט"ז דאסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה:

יב

שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכיכי אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע משא"כ בחטים כמ"ש בס"ק י"א ח"י. ושיפון מין שעורים לענין זה. מ"א:

יג

השנה. ה"ה בנותן בו פעם אחד אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמש"ל סי' תנ"א ס"ק ל"א:

יד

ומכבסים. כתב הט"ז וטוב לקנות חדשים ע"ש ועח"י:

טו

בהמה. כי הקמח נתחמם בזיעת הבהמה ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת. מ"א ע' ח"י:

טז

שקין. ואם עבר והניח השקין זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה ח"י ועמ"א ס"ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדיעבד. ח"י וכ"כ נ"צ:

יז

לנקר. כתב בתנ"ש סי' י"ב דל' יום ק"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הרחיים ע"ש ובסי' י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחיים הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור ע"ש ומ"מ יאפה הכל קודם הפסח. ח"י:

יח

שומרים. כתב א"ז ועתה נוהגין לכסות הרחיים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף הקמח הראשון ע"ש וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחיים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפי' ברחיים אחרת כי האבק פורח ומתערב והח"י כתב ולא ראיתי נזהרים בזה ע"ש. וע"ל סי' תמ"ז ס"ק כ' מש"ש. קטן לא ישמור הרחיים. מ"צ:

יט

יומים. פי' לכתחלה יטחון שני ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום אחד לפני הלישה. ונ"ל דלא בעי מעת לעת רק לינת לילה מ"א והח"י כתב דמל' הפוסקים משמע דבעי מעת לעת. ומהרי"ו כתב ג' ימים. ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדיעבד. ח"י:

כ

רותח. וכתב כנה"ג ששמע מחכם אחד דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר ואיני סומך על שמועה זו ע"ש: חטים שטוחנים ברחיים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים. אבל טוב להחמיר הלק"ט מ"א סי' י"א וע' כנה"ג מ"ש בשם הרדב"ז:

א

משנה פסחים ל"ה

ב

שם בגמרא

ג

מהא דרב הונא שם

ד

משנה פ"ג דחלה וכתבו הרמב"ם בפ"י

ה

לדעת הטור ותשוב' הרמב"ן בסי' ע"ג

ו

טור בשם הרי"ף מימרא דרבא שם מ'

ז

כמ"ש הרא"ש ממימרא דרב הונא שם

ח

טור בשם גאון

ט

הרי"ף ורא"ש בפ"ב דפסחים רמב"ם בפ"ה

י

תה"ד

יא

שם

יב

האגור' בשם מהר"י מולין ותשו' אשכנזים

יג

שם

יד

האגור ע"פ הירוש'

א

א והמגהג. וכ"מ בגמרא נ"ג א' אבל חיטי כו' ובירושלמי פ"ק דב"ב לחיטי דפסחא כו':

ב

וגם. שם:

ג

ומותר. שם קי"ד ב':

ד

ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורב בהן וא"א נבררו יפה לכך נהגו לאסור וסמך להמנהג ממ"ש מ' ב' ר"פ שרי כו' א"ר איכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה רבא ונראה לר"י כו' ואף שעדשים מין קטניות משום אחלופי כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר:

ה

והמנהג כו' כמ"ש בפסחים נ' ב' כבר קבלו אבותיכם כו' וירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונהיג בו איסור כו':

ו

מיהו כו' וכן כו' וכן. דבהא לא גזרינן וליכא מנהג:

ז

להשהות כו'. ר"ל אע"ג שנפל עליהן מים. ד"מ:

ח

ואג"ס כו'. עיין לעיל סימן ר"ד ס"א והשבת כו' וכסבר כו' שם:

א

ס"ב העושה כו'. וכ' הראב"ד והוא שיש בו כזית בכא"פ ובהלכות חלה כ' הראב"ד בעינן שיהא בו דגן כשיעור כרשב"ג דפסק הלכתא כוותיה מיהו לא בעינן רוב דגן ור"ל כמ"ש בתוספתא פ"ב דחלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז רשבג"א אינה חייבת בחלה עד שיהא בו דגן כשיעור ואין אדם יוצא בו י"ח בפסח עד שיהא בו כשיעור ובירושל' שם פ"ג הלכה ו' מתניתין דלא כרשב"ג דרשבג"א כו' ר"י בר אידי בשם רשב"ל הלכה כרשב"ג א"ר הילא בין כרבנן דהכא ובין כרבנן דהתם אמרינן עד שיהא רובה דגן וטעמא דגן רב הונא אמר טעמא דגן אע"פ שאין רובה דגן כו' ע"ש ופסק כרב הונא שכן אמרו בגמ' דזבחים ע"ח אר"ל הפיגול כו' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ותי' רבא העושה כו' אימא סיפא כו' אלא מין בשאינו מינו כו' אלמא אע"ג דרובא אורז ודוקא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס כמ"ש בע"א ס"ז אר"י כל שטעמו וממשו כו'. ופירש"י בד"ה טעמו חלב נימוח שנפל כו' ור"ל אפילו יש בו כזית בכא"פ אין אסור מדאורייתא דקי"ל טעם כעיקר לאו דאורייתא כמ"ש בחולין צ"ח וצ"ט רבא אמר ל"צ אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור כו' אבל בחולין מותר וע"ש ברש"י ושם ק"ח א' אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא כו' א"ל דרך כו' ומ"ש בפסחים מ"ד משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא דנזיר וגיעולי מדין ב' כתובים א"נ נזיר להיתר מצטרף לאיסורי וגיעולי מדין חידוש הוא רש"י שם צ"ח ב' ותוס' שם ובע"ג שם הקשו על רש"י מהא דזבחים הנ"ל בחטים ואורז דנ"ט ברוב דאורייתא ושם אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא וע"כ מדאורייתא דומיא דרובא ופי' בשם ר' אליהו דמ"ש בע"א טעמו וממשו היינו כזית בכא"פ ואפילו אין ממשו כגון שנימוח וטעמו ולא ממשו היינו שאינו כזית בכא"פ וכ"כ בחולין שם בתי' השני וכ"כ הרא"ש שם ובהלכות חלה בשם ר' חיים. אבל ר"ת פי' דטעמו ולא ממשו דאין לוקין היינו במין במינו אבל בשאינו מינו דאורייתא ולדבריו אפילו בפחות מכא"פ וכן תי' תוס' בחולין שם בתי' הראשון. וע' רא"ש שם אבל קשה ממ"ש בפסחים מ"ד וא"א כבא"פ דאורייתא כו' וע' תוס' שם ד"ה איתביה כו' וי"ל כו' אבל תוס' בחולין צ"ט א' סד"ה רבא תי' דשם במין במינו ע"ש. וכ' מיהו ק' כו' וי"ל דהמ"ל וליטעמיך וכן תי' ביבמות פ"ב א' סד"ה אלא. וצ"ל דתוס' דפסחים הנ"ל הוא לתי' ר"ח אבל צ"ע ההיא שתי מדוכות דשם וכן בכותח הבבלי דהוא מין בשא"מ וכן ק' לדברי הרשב"א שכ' אף לתי' הר' חיים אף בפחות מכא"פ הוא דאוריי' כמו כל חצי שיעור לר' יוחנן וההיא סוגיא דשם הוא לר"י ומדברי הרא"ש בחולין שם לא משמע כן שכ' והשתא לפסק ר"ת אם נשפך כו' ולא כ' ג"כ לדברי ר"ח משום דלדידיה חילוק בין כא"פ או לא ומ"ש בטי"ד סימן צ"ח ר"ח צ"ל ר"ת וכ"כ פר"ח וע' בראב"ד בפ"ה מה' נזירות שכ' דאף אם אין כזית בכא"פ אסור מדאורייתא וכ"כ הטור בסימן צ"ח בי"ד וכ' דעל כזית בלבד חייב אם יש כזית בכא"פ דההיתר נהפך לאיסור וכ"כ הרא"ש בה' חלה שמטעם זה העושה עיסה מן החטים ומן כו' אבל הרמב"ם סתם כאן וכן בה' חלה ומ' אפילו אין בו כזית בכא"פ ואין בו כשיעור וכ"כ הרמב"ן והביאו הרא"ש בהל' חלה והמ"מ שם וכ' משום גרירה ודוקא בחטים ואורז דאורז נגרר אחר חטים והטעם כמו דקים להו שאין בא לידי חימוץ אלא ה' מינין ולכך אין יוצא י"ח בפסח ואין חייב בחלה וכן קי"ל דאורז נגרר אחר חטים אפילו אין בו כזית בכא"פ ומתחמץ ולכן יוצא כו' וחייב בחלה וכן אמרו בירושלמי ריש חלה אין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ודכוותה אין לך מגרר עם כולן אלא חטים ושעורים בלבד ר' הילא בשם רשב"ל לא שנינו אלא העושה כו' ואינו נגרר אלא עם החטין בלבד. והרמב"ם לטעמיה אזיל שפי' טעמו וממשו שיש כזית בכא"פ ודוקא שאכל כל הפרס עד שאכל הכזית בתוכו בכא"פ ואז לוקין עליו ואם לאו אין אסור אלא מדרבנן כמ"ש בפט"ו מה' מ"א ובפ"ה מה' נזירות וכ' שם וע"ז נאמר וכל משרת כו' וכאן העושה עיסה כו' משמע דאף האוכל כזית ממנה יצא י"ח ולשיטתו דוקא בשאכל כל הפרס וע"כ צ"ל מטעם גרירה ובירושל' פ"ב דערלה ה' ז' ופ"ו דנזיר ה' א' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני טעם אין לוקין עליהם חוץ מנ"ט של נזיר א"ר זעירא כל נ"ט אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור ובנזיר אפילו לא טעם ממשו של איסור א"ר אבא בר ממל כל נותני טעם אין איסור והיתר מצטרפין ובנזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייע לר"ז כזית יין שנפל לקדירה אכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה ע"ד דר' אבא בר ממל כיון שאכל ממנה כזית חייב כו' ע"ש ופלוגתא דר"ז ור"א הוא בפלוגתא דר"ע וחכמים בפ' וכל משרת כמ"ש בפסחים ובנזיר רק שבגמרא שלנו אמרו דלחכמים יליף כל התורה כולה מנזיר ובירושלמי אף לחכמים אינו רק בנזיר בלבד ולפיכך אפילו יש כזית בכא"פ אינו חייב רק בנזיר בלבד וז"ש כל נ"ט אין לוקין כו' ור"ל כפירש"י דוקא שנפל גוף האיסור ולא נמחה כיון דלירוש' אין טעם כעיקר רק בנזיר אבל בנזיר דטעם כעיקר דאורייתא אפילו נמחה האיסור חייב רק שיהא כזית בכא"פ ואכל כל הפרס כמ"ש מתניתא כו' וא"כ לגמרא דידי ה"ה לכל האיסורים וזהו כדברי הרמב"ם וז"ש הרמב"ם בהל' נזירות שם דבר המותר אינו מצטרף לדבר האיסור בנזיר כו' עד שיהא מדבר האיסור כזית בכדי כו' ור"ל דלא כר"א בר ממל דלדידיה אף אם אכל כזית בלבד חייב וכמ"ש בגמ' שם ושם לר"ע וז"ש הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ אין חייבין כרת אלא על עצמו של חמץ אבל על עירוב חמץ כו' אם אכלן לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו בד"א כשאכל כזית בכא"פ אבל כו' אלא מכין אותו מכת מרדות וכן כ' במל"ת קצ"ח והשיג עליו הרמב"ן א' למה פ' כר"א ועוד דלר"א אפילו פחות מכזית בכא"פ לוקה כמ"ש בפסחים שם דע"כ ל"פ רבנן עליה אלא באין בו כבכא"פ ועוד כבכא"פ אפילו כרת ליחייב. אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפסק כן בכל האיסורין בפט"ו מהמ"א שבתערובות אפילו כזית בכא"פ אין בו כרת רק מלקות וכ"מ ברי"ף שם ע"ש שכ' אבל כו' אפילו לרבנן לקי וכמ"ש בע"א כל שטעמו וממשו כו' לוקין אבל פ' כחכמים דכזית בכא"פ מודים לר"א ואע"ג שאמרו שם דלרבנן לא קאי קרא דכל מחמצת אתערובות רק אנתחמץ מחמת דבר אחר וכן לר"א רק דר"א דרש כו' וחכמים לא דרשי היינו לס"ד דרבנן פליגי אפילו בכזית בכא"פ וכמ"ש שם א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כו' וכזית בכא"פ דאורייתא כו' אבל למסקנא רבנן מוקמי לקרא בכזית בכא"פ וע"כ צ"ל כן דאל"כ אמאי אמרו בע"א שם לוקין עליו משמע דאין בו כרת או כרת ליחייב או ליפטר גם כן אף מלאו כמו שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם אלא דכולם יליף מחמץ ובחמץ מפורש שהוא בלאו ואין בו כרת כמ"ש בפסחים שם ת"כ דר"י כל מחמצת כו' לרבות כו' יכול יהא ענוש כרת כו' ומזה ילפינן לגוף האיסור מעורב בו ואם אין בו רק טעמו ילפינן ממשרת ושניהם צריכי דה"א דאם גוף האיסור מעורב אף כרת ליחייב וז"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נזירות דבר היתר כו' וכן כו' וע"ז נאמר וכל משרת חילקו לשני בבות ברישא שגוף האיסור מעורב בו וקמ"ל דאין היתר מצטרף לאיסור ולכן לא כתב במנין המצות נתחמץ מחמת ד"א שאם דעתו לפסוק כר"א לר"א עיקר הפסוק ע"ז נאמר ותערובות יליף מריבויא דכל ומ"ש בפ"ד תערובות חמץ עוברים עליה משום בל יראה ובל ימצא ומ' מדבריו אפילו אין בו כזית בכא"פ מדלא חילק וסתם וכמ"ש המ"מ שם בשם הרמ"ך לא משום דפ' כר"א שהרי פסק שם דאף על נוקשה בבל יראה כמ"ש שם בגדים שכבסו אותן כו' וכן ניירות כו' ואין בהם משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע דבלא"ה עובר על חמץ נוקשה בבל יראה ובחמץ נוקשה מודה ר"א דאין לאו באכילתן כמ"ש בגמ' שם ואין לומר דפ' כר"מ שהרי סתם מתנ' שיאור ישרף כו' דלא כר"מ וכן לא מנה במנין לאוין חמץ נוקשה ולא כללו ג"כ בתערובות אלא שפי' מ"ש מאן תנא קאי רק על סיפא הרי אלו באזהרה ולכן מציין על הרי אלו כו' אבל עובר על תערובות ונוקשה אף לחכמים דתערובות אף אם אין כזית בכא"פ מ"מ הרי לא בטיל ואיתא לאיסוריה רק באכילה אינו עובר כיון שא"א לאכול בכא"פ דאף בעיניה אינו עבר בכה"ג וכן נוקשה דבטלה דעתו האוכלו כיון דאינו ראוי לאכילה וכמ"ש בכותח אי בעיניה כו' ולכן שיאור ישרף ולא כמ"ש שישרף מרבנן דפשטא דמתני' משמע מדאורייתא כמו בסיפא והאוכלו פטור דמ"מ אסור רק פטור מדאורייתא וה"ה לרישא:

א

ג אם לא. עמ"א דמעט כו'. שהרי אף בלתיתה בחיטין שרי מדינא:

ב

מיהו צריך כו'. עמ"א. וראיה דקמח מקרי לח בלח ממ"ש במנחות כ"ב ב' תנן רי"א כו' מין במינו הוא כו' וע"ש בתוס' בד"ה מכאן. וא"ת בפ' הניזקין כו' וי"ל דדבר לח כו' בסוף מ' ביצה כו' וע' בתוס' יבמות פ"ב א' ד"ה ר' יהודה לס' הראשונה של תוס' שם:

א

ס"ד החטים. כמש"ש ואפ"ה לא הדר ביה רבא כו':

ב

ולפחות. דרא"ש כ' דרבא מחמיר ע"ע היה וה"ק ואפ"ה שנדחו דברי רבא מ"מ לא הדר ומחמיר על עצמו ומביא ראיה מדקאמר שם מר בריה דרבינא כו' משמע דשאר החכמים לא היו עושין כן רק הוא לבדו היה מחמיר וכ' לשומרן משעת טחינה שאז מקרבין אל המים ואמרינן שם ודילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור כו' וכ"פ הר"ן אלא שכתב כן לשיטת הרי"ף דרבא מדינא קאמר וס"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא מ"מ ל"ד משעת קצירה רק קודם לישה כמ"ש בגמ' שם שימור מעיקרא בעינן וכ"כ רש"י בחולין ז' א' ד"ה דבמצוה:

ג

ובשעת הדחק. שעיקר שימור הוא מלישה כמ"ש שם ה"נ שימור דלישה הוי שימור ושם בציקות של א"י כו' דוקא בציקות דלא הוו להו שימור דלישה אלמא דלא מחזקינן איסורא שמא נגע בהו מים בטחינה וערא"ש שם וכ"כ הר"ן בשם גאון דלא מחזקינן איסורא ומ"ש בגמ' דשימור דלישה לאו שימור הוא היינו לכתחלה. וכ"ז כ' לשיטת הרי"ף דקי"ל דשימור דלישה לאו שימור הוא. ובירושלמי הביאו הרא"ש בריש פ"ג די"ט מ' דשימור דקרא מלישה ואילך כמ"ש שם מנין שאין טוחנין כו' ת"ל אך כו' ושמרתם את המצות כלומר מלישה ואילך כו' וע"ש פ"א הלכה י':

א

ס"ה האידנא. ר"ל אף שמדינא דגמ' אין אסור אלא שעורים אבל חטים מותר ללתות הגאונים אסרוה לפי שאין בקיאין וכמ"ש הרי"ף:

א

ס"ו שקים כו'. כמ"ש בע"א ע"ה ב' ואי אית ביה קטרי שרי להו ובנדה נ"ו ב' א"נ דאשתכח בסטרא כו' בסטרא לא מתכבס:

ב

ומכבסים כו'. ר"ל כמ"ש תוס' בע"א שם ד"ה דכיתנא ושמא יש לחלק כו' ע"ש:

א

ס"ז כשמוליכים כו'. שמתחמם מהבהמה כמ"ש בנדה י"ד א' וז"ש שאין אוכף ואמר או עור עב כמ"ש בפ"ט דכלאים הכרים וכסתות כו' וטעמא משום דקשין הם כמ"ש בסוף פ"ק די"ט אלא בקשין וכמ"ש בי"ד סימן ש"א ס"א אבל בכרים וכסתות שהן קשים כו'. ואיסור הנתינה שלא יתחמם נלמד ממ"ש בהג"ה וכן כו':

ב

וכן יזהר כו'. ירושלמי פ"ג סוף הלכה א' ר' אבהו מפקיד לטחונייא דלא מיתן קופינא ר"ל שקים אלין על אלין דלא ירתיחן ויחמען וכ' המרדכי אפשר דוקא לדידהו דלתתי אבל לדידן ליכא למיחש ומ"מ טוב ליזהר אם אפשר וז"ש יזהר לכתחלה כו':

א

ס"ח ואנשי' מעשה. ירושלמי שם ר"ח בר פפא אזיל לגבי טחונייא:

א

ס"ט צריך כו' לפי שהקמח כו'. כן למדו מירושלמי הנ"ל מפקיד לטחונייא כו' דלא ירתיחן. ר"ל שלא ירתיח אחד מחבירו שהקמח רותח:

א

ויש אוסרים – עיין במ"ב הטעם. ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו להרמב"ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז"ל אח"ז מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא"ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא"ש וקורין אותה ויצא"ש פארמנטל"ש וע"כ אסרו כל קטניות עכ"ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים:

א

אם לא ביררו החטים וכו' – מלשון זה משמע דלכתחלה צריך לברר אותם הנשוכים מעכברים אבל בטור וכן בלבוש איתא שא"צ אפילו לכתחלה וכ"כ המאמר מרדכי ואפשר דמיירי המחבר כשאין ס' נגדם ולהכי נכון לכתחלה לבררם [פמ"ג]:

א

טוב לשמרן וכו' משעת קצירה – ודעת הפר"ח להכריע דשימור משעת קצירה מדינא הוא ולעיכובא ואפילו בדיעבד וכדבריו נמצא בכמה ראשונים דשימור הוא משעת קצירה ואף דאם לא ימצא מצה ששמור מעת הקצירה לשם מצה בודאי נוכל לסמוך על דעת השו"ע ולברך ברכת אכילת מצה מ"מ לכתחלה בודאי נכון להחמיר למצה של מצוה ליקח דוקא מצה שמורה מעת הקצירה ובשם הגר"א הביאו ג"כ שהחמיר מאוד שלא לאכול רק מה ששמור משעת קצירה והוא היה נזהר בזה כל ימי הפסח ומטעם שמא ירד עליהם מים במחובר לאחר שנתייבש התבואה:

ב

ולפחות משעת טחינה – ואם מותר לשלוח קמח שמורה על הבאהן בלי שומר ישראל עיין בספר תוספות ירושלים שמסתפק בזה דאף דלא נחוש לאיחלופי ולירידת הגשמים מ"מ שמירה להדיא לא הוי ורחמנא אמרה ושמרתם וא"כ אפשר דאין כדאי לשלוח בלי שומר ועיין שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן י"א אות ו' שהאריך בענין זה:

ג

ובשעת הדחק וכו' מן השוק – עיין במ"ב ואפילו בשעת הדחק טוב יותר ליקח קמח שיפון או של שבולת שועל למצות מקמח חטים משוק כי זה לתתו וזה אין לתתו [פמ"ג]:

ד

מן השוק – מסתימת הלשון משמע דאפי' מן העכו"ם מותר דלא מחזקינן איסורא אלא שצריך לרקדן מתחלה שמא יש בהן פירור חמץ וכמבואר בשיבולי לקט בסימן ר"י בשם רש"י וכן מפורש בכמה ראשונים. אמנם בחידושי ריטב"א לפסחים מחמיר מאוד בזה וז"ל מסתברא דקמחן של עכו"ם אסור בפסח דהא ע"י טחינה בריחיים של מים שכיח למיעל בהם מים וכן דעת הרא"ה ז"ל ואפילו קמח של ישראל הנשאר משאר ימות השנה שלא נזהרו בו כראוי מפקפק שם ומ"מ בסוף מסיים ובקמח של ישראל לא אסרינן בדיעבד אבל בשל עכו"ם אסור דההיא ודאי מניחן במקום התורפה כמו שאפשר לו ורבותיו הסכימו דאפילו בשעת הדחק אין מתירין אותם כלל והגאונים ז"ל כתבו דמותר ליקח קמח מן השוק בשעת הדחק ולא מחזקינן איסורא ויוצא ידי חובתו בזה. וכתב הוא ז"ל ע"ז כל היכא דלית ליה קמחא אחרינא בשום צד כלל עושה מצה מקמח של עכו"ם ואוכל ממנה כזית למצוה דהאי חששא מאיסור משהו דרבנן הוא ובמקום מצות מצה של תורה לא חיישינן ואע"פ שב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו דוקא היכא דאיכא איסורא ודאי אבל הכא חשש רחוק הוא ואפשר דליכא איסורא עכ"ל ומשאר ראשונים משמע דלא מחמרינן בדיעבד ואפילו כל ימי הפסח מותר ועיין ב"ח:

א

במג"א ס"ק א' לידי חימוץ טטרקי נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' נ' וסי' קכ"א בענין חיטא תוגרמא:

ב

(שם במחבר סעיף א' בהג"ה) והמנהג באשכנז נ"ב ועיין תשובות ח"ס או"ח סי' קכב: [אודות מנהיגי מדינתו ועסטפאלען אשר התירו לאכול מיני קטניות ביו"ט של פסח והאריך לדבר בענין הזה ע"ש היטב:

ג

(שם במג"א ס"ק ז') אותן על המים נ"ב חיטים הבאים בספינ' עיין לקמן סי' תס"ז ס"ג ומכל מקום הרדב"ז בח"א בשניות סי' רפו כתב שומר נפשו ירחק משום שכשיחסר המדה שופכי' הספנים מים למלאות חסרונם ועכ"פ נראה לפענ"ד דאין ליקח מהם מצה של מצוה דבעי שימור לשמה משעה שנקרב אל המים דלא גרע מרחיים של מים וכן הוריתי הלכה למעשה בח"ס או"ח סי' קלד ועיין במג"א סי' תסו סק"ט ועיין לקמן סי' תסז ס"ו מ"ש על הגליון:

א

סעיף א' אבל לא באורז ושאר מיני קטניות וכו' נ"ב הנה בדין להתיר קטניות בפסח בעת הדחק כתבנו בחיבורינו כמה פעמים לפלפל בזה אם שייך בזה לו' אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו והנה כעת האיר ד' את עיני ומצאתי עוד היתר בזה מן הש"ס דפ"ק דמ"ק דף ג' ע"ב א"ל ר' זירא לר"א וא"ד א"ל ר"ל לר"י ר"ג וב"ד היכי מצו מבטלי תקנתא דב"ש וב"ה והא אנן תנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אשתומם כשעה חדא א"ל אימור כך התנו ביניהם כל הרוצה לבטלו יבוא ויבטל וכו'. והנה מזה מבואר דדוקא היכי דידעינן דלא התנו כן אז אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אבל בלא ידעינן כן יש לתלות דאולי הם התנו כן דיוכלו לבטלו ומותר לבטל והיינו כיון דהוי רק תקנתא דרבנן הוי ספק דרבנן ולהקל דהנה כן מורה לשון אימור כך תקנו משמע דהוי ספק ומכח ספק הקילו דאין לו' הכוונה דאימור ר"ג וב"ד ידעו לכך תקנו דא"כ לא הוי ליה לו' אימור כיון דידוע דר"ג וב"ד בטלו התקנה בע"כ דהם ידעו שכך התנו וא"כ הו"ל למימר כך הותנו ביניהם או הו"ל למימר הם ידעו דכך הותנו ומדאמר לשון אימור מוכח דהוי להם נמי ספק ומכח ספק התירו ומה דפריך הש"ס במס' מגילה דהא אין ב"ד יכול לבטל וכו' ולא משני אימור כך הותנו ביניהם היינו מכח דהתם הוי דברי קבלה וכד"ת דמיא והוי ספיקא לחומרא ומה דפריך במס' גיטין גבי פרוזבול כן היינו דהתם הוי חזקת חיוב דהלוה ודאי היה חייב וספק אם נפטר ע"י השמטה או לא והוי כמו איני יודע אם פרעתיך דחייב ולכך פריך שפיר דמספק לא היו יכולין לבטל הפרוזבול ולפטור הלוה ומה דפריך במס' ע"ז דף לו גבי שמן אף דהתם הוי רק דרבנן היינו דהתם פריך ב' קושיות תחלה פריך דהא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ואחר כך פריך והא אמר רבב"ח א"ר יוחנן בכל יכולין לבטל ב"ד דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר וכו' ולכאורה תמוה דאיך יכול ר' יוחנן לחלוק על המשנה דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו והרי תנא סתם דמשמע בכל דבר אין ב"ד יכול וכו' אך לפי הנ"ל דהמשנה נקטה דוקא באם ידוע שלא הותנו תחלה שמי שירצה לבטל יבטל אז בשום דבר אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אך ר' יוחנן מיירי בספק אם הותנו תחלה ור' יוחנן לשיטתו דלחד לישגא ר' יוחנן הוא דמתרץ כן במס' מ"ק דאימור כך הותנו או אף לפי הגירסא שם ר' אבוהו מ"מ י"ל דר' יוחנן נמי סובר כן ולכך בספק אם הותנו תחלה בזה ס"ל דבכל דבר ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו רק בי"ח דבר אף דהוה ספק א"י יכול לבטל וא"כ אתי שפיר דתחלה למה דלא ידע דברי ר' יוחנן הוי ס"ל באמת דאף בספק א"י לבטל דברי ב"ד חבירו אך אח"כ שמביא דברי ר' יוחנן אז ידע דגם ספק יכולין לבטל רק דפריך דשמן הוה מי"ח דבר וא"ש והעולה מזה דהיכי דהוי ספק אם הותנו יכולין לבטל דברי ב"ד חבירו ומכ"ש בתקנות אחרונים הוי כן ויכולין לבטל מספק וא"ש וז"ב לפענ"ד וע' בחיבורי על יו"ד בהלכות טריפות סי' לג מהדורא ו' סי' רז מ"ש דרך אגב השייך לדין זה ע"ש ודוק היטב:

ב

(שם סעיף ג' בהג"ה) וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח מיהו צריך לראות שאין בו כל כך שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר נ"ב הנה בדין אם אין סמ"ך בחטין נגד הצומחין אם מותר להוסיף עליו ליתן בתוכו מין אחר כגון טרטקי וכדומה נראה דאסור לא מיבעיא לצאת ידי חובת מצה ודאי דאסור חדא דיש לחוש להסוברים דאף בכא"פ אינו יוצא ידי מצה רק באורז ולא בשאר מינין ואף להסוברים דמותר גם בשאר מינים מ"מ יש לחוש אולי בצירוף החמוצים עם הטרטקי לא יהיה בכא"פ כזית מן הכשרים למצה בלבד ועוד הרי י"ל אף להסוברים דמהני בכא"פ היינו כיון דעכ"פ יש טעם דגן כדמפורש במשנה אם יש בו טעם דגן והיינו אם הטעם הוי רק מן הכשר לפסח אז כיון דהטעם נרגש הוי כאילו הוא בעינא אבל בזה כיון דיש בו חמוצים ג"כ והוא נמי מין דגן א"כ ממ"נ בהחמוצים אינו יוצא בו ידי מצה ומן הטעם אין ראיה לו' דהוי כאילו הוא בעינא דדלמא הוא בצירוף החמוצים לכך לצאת ודאי אינו יוצא בו י"ח רק אף להיתר אכילה כך אינה נראה והנה דעת הב"ח הובא במג"א סי' תמ"ז בסופו דאסור לערב אף קודם פסח לאכלו בפסח וכן מוכח דעת הצמח צדק שהביא המג"א שם ואף המג"א החולק אינו רק מכח דאינו מכוין לערב בו כדי לאכלו בפסח הא אם היה מערבו כדי לאכלו בפסח היה מודה דאסור וכן משמע מדברי הח"י סי' תמ"ב סקי"ח וסי' תנ"ג ס"ק יד ומלשון הטור שהביא שם ואף לדעת הט"ז דמתיר בסי' תמ"ז יש לעיין בזה ואען ואומר הנה בש"ע הלכות שבת סי' רסד ס"ד כתב אפי' נתן מעט שמן וכו' אין מדליקין בהם וע"ש בט"ז ובמג"א הטעם מכח דגזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינא מיהו י"ל דדוקא אם נתן בידים מעט שמן כדי שיהיה מותר להדליקו זה אסור מכח הך גזירה כיון דעושה כן בכוונה אבל אם נתערב ממילא שלא מדעת לא גזרינן והרי באמת לכתחילה אין מבטלין איסור וי"ל מה"ט גופא דאנן גזרינן דלמא אתי לאכלו בעינא אך זה קשה למה באיסור דרבנן מותר להוסיף עליו ולבטלו לדעת המחבר ומ"ט לא נגזור דלמא אתי לאכלו בעינא והרי בשמן נמי הוא גופא דרבנן וגזרינן דלמא אתי לאכלו בעינא ולכאורה היה נראה דהתם מיירי שנתן רק מעט מן הכשר והפסול היה רוב לכך גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו וכן מצאתי בפרי מגדים הלכות שבת שכתב כן אך המעיין בש"ס מוכח להיפוך דא"כ קשה מה פריך הש"ס מרשב"ג נימא דרשב"ג מיירי דהרוב הוי מן דברים שמדליקין בהן לכך מדליקין והוא מיירי רק במיעוט היתר ורוב איסור ועוד מוכח יותר מן התוס' שם שכתבו בד"ה שמחת בית השואבה שאני וז"ל כיון דאין מן הכשירים בו אלא רביע בטיל בשאר מינין והוי כאלו אין בו פשתן כלל א"כ מוכח להדיא דהיכי דהוי מועט מן ההיתר א"צ לגזירה שמא ידליק בעיניהו רק בלא"ה אסור אף במקדש אף דשם ל"ש גזירה זו וא"כ תמוה למה קאמר הש"ס בהבעיא דמהו שיתן לתוכה שמן כל שהוא הטעם מכח גזירה הרי מדינא אסור בלא"ה כיון דהשמן מועט ובע"כ דדוקא אביי להס"ד הוי מספקא ליה דאפשר אפי' כל שהוא הוי כאילו הוא בעיניה אבל רבה דקאמר ליה הטעם לפי שאין מדליקין בע"כ דאוסר אפי' הרבה לכך הוצרך לה"ט דבשביל כל שהוא בלא"ה הי' אסור מדינא ובפרט הפוסקים דנתנו טעם מכח דלמא אתי לאדלוקי בעיניהו ואיך חולקין על סתמא דהש"ס דס"ל דכל שהוא הוי כאילו לא היה בו כשר כלל ובע"כ דברוב מיירי [והנה מדי דברי בזה נראה דמדברי התוס' הנ"ל יהיה ראיה לדעת ר"ח הכהן דמיעוט היתר ברוב איסור מצטרף ההיתר לאיסור ולוקין עליו ע"ש ודוק והפוסקים חולקין עליו וצ"ע מכאן והבן] והנה לפ"ז כיון דברוב נמי גזרינן דלמא אתי לאדלוקי בעינייהו קשה כנ"ל למה איסור דרבנן מותר להוסיף עליו ומוכרח לחלק דהתם שאני דמיירי בדרבנן שאין בו דררא דאורייתא וליכא חשש איסור תורה לכך לא גזרינן גזירה לגזירה אבל בהלכות שבת כיון דיש בו דררא דאורייתא שמא יטה לכך גזרינן גזירה לגזירה או דיש לחלק בין אם מוסף עליו ממין שבתחלה דבזה הוי הדרך לערב לפעמים אף בלי כוונת ביטול בזה לא גזרינן אטו שמא יבוא להשתמש בו בעינא אבל בשמן מיירי במערב בו שאר שמן שאינו ממינו דזה אין דרך לערבם יחד וניכר שעושה כן רק כדי לבטל האיסור לכך גזרינן שמא אתי להשתמש בו בלבד וא"כ הכא לענין חמץ בפסח דמן התורה אסור בפסח בפחות מסמ"ך לכך ניהו דהט"ז מתיר לערב בזמן היתר היינו להוסיף עליו ממינו דבזה אין ניכר דכוונתו לערב לבטלו דכמה פעמים דרכו לערב כך חיטים בחיטים אבל אם מערב דבר שאין דרכו לערבן יחד אז ניכר דכוונתו רק לבטל ודאי אסור ומה מהני מה דהוי בזמן היתר אי חיישינן דלמא אתי לאשתמושי בעינא וכאן הוה איסור דאורייתא אם ישתמש בו בלי ביטול בסמ"ך והרי בשבת נמי הוי התערובות וההדלקה בזמן היתר ועדיף מיניה דחמץ יש דיעה דהוה שמו עליו והוי תמיד באיסור אבל בשמן ודאי הוי בע"ש בזמן היתר וגזריגן ומכ"ש בזה ולכך נראה דאסור להוסיף עלי' מין אחר דבזה י"ל דאף הט"ז מודה דאסור לערב ובפרט דרבו האוסרים לבטל קודם פסח ע"מ לאכלו כנלפענ"ד בזה ודו"ק היטב: והנה ע"ד הבצלים השכיחין בחטים אם כשרים לפסח הנה בחיבורי על הלכות פסח מה"ק בסימן זה כתבתי להתיר בסמ"ך וסמכתי ע"ד הפר"ח בה ע"ש אך זה דוקא בשעת הדחק ולא בלא"ה. והנה עכשיו ראיתי דאף בלי דחק אם עכ"פ המה מעט דמעט עד שהוי ניתר באלף לכ"ע י"ל דמותר דיש לצרף בזה דעת הרשב"א הובא בב"י סי' ק' דבריה בטל בתתק"ס הרי חזינן דיש ביטול בקרוב לאלף אף במה שאינו בטל בסמ"ך ואף החולקים עליו מ"מ הם מפרשים דברי הירושלמי דמיירי בטעמו א"כ חזינן דיש טעם דאינו בטל בסמ"ך ובטל בתתק"ס א"כ ה"נ אף אי נימא דמי פירות לא מהני ביטול היינו בסמ"ך אבל באלף בטל הוא וכמו דבבריה כיון דאינו מפורש דאינו בטל אפי' באלף ס"ל להרשב"א דדוקא בסמ"ך אינו בטל אבל בתתק"ס בטל כן י"ל בדבר חריף כן ובפרט בענין הבצלים שאין ברור כל כך שיהיה נחשב דבר חריף או מי פירות לכך נלפע"ד להקל בזה כנלפענ"ד נכון ודו"ק:

א

אין זה נתבאר במהרי"ל ואולי כיון שהחמיר הרב מהרי"ל כ"כ בשאר שמנים מחמיר בשמן זית על כ"פ לאכלו דלמא אתי לאחלופי אכן לדעת הד"מ ודאי שאין לגזור שמן זית אטו שאר שמנים ואעפ"כ לא ראיתי מנהג שיאכלו שמן זית בפסח ועוד נל"ד חומרא בשמן זית שהרי הזיתים כותש במכתש' כדאי' במנחות דף פ"ו ע"א במשנה ובגמ' והזתים מקרי דבר חריף ע"ל סי' תמ"ז ס"ח וע' סי' תנ"א סט"ז במדוכה וא"כ יש לחוש אולי נכתשו במכתשת שכתשו בו חמץ והד"מ בשאר שמנים לא חש לקבלת טעם ממכתשת משום ששאר שמנים אינם נעשים מדבר חריף אבל זית הוא חריף ואם כן נהפוך הוא ושמן זית גרע טפי משאר שמנים ואף דלענין דיעבד נלע"ד שאין אוסר תערובת אבל לכתחלה אסור ליתן שמן זית לתוך תבשיל:

א

[א] כוסמין. פירוש טונקי"ל שיבולת שועל שקורין האבר"ין שיפון קאר"ין או רוקי"ן (מהרי"ל :

ב

[ב] אבל לא באורז וכו'. שקורין ריי"ז והיר"ז וטיטר"קי או היידי"ן כן משמע ביורה דעה סימן פ"ד ולעיל סימן קס"ח, אבל גרויפ"ן אסור להשהותן שעשויין משעורין ונותנין במים להסיר קליפתן והוא לתיתה בסעיף ה', ושמעתי שהתיר זקיני הגאון זכרונו לברכה אחד ששכח ושהא גרופ"ן למוכרן לכותי, ולכאורה תמוה ואפשר שמשום שמדינא דש"ס לתיתה מותר דיעבד ואפילו בשעורים כל שלא נתבקע כמו שכתב טור סימן תס"ז סעיף ה', ועיין במגן אברהם שם שכתב דאף דמונח נייחי אינו אלא ספק חימוץ עיין ס"ק ט'. כתב חק יעקב שמעתי מה שקורין במדינת אלו טירקש"ין וויי"ץ מין קטנית הוא:

ג

[ג] מיהו נוהגין וכו'. ואל יאמר אדם כיון שאין איסורו מדאורייתא אין לחוש כל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה, ועובר על וכו' מהרי"ל:

ד

[ד] אם נפל וכו'. דוקא ברוב היתר ועיין סימן תס"ז. בשמנים וכו', אפילו נתכתשו במכתשת ששורין בו שעורים דדוקא בדבר חריף אמרינן אגב דוחקא בלע:

ה

[ה] מותר להשהות וכו'. אפילו נפל עליהם מים והוא הדין דמותר ליהנות מהם:

ו

[ו] ועני"ס וכו'. וצריכין בדיקה שלא יהיה בהם אחד מחמשת מינים, כתב הט"ז פעל"ד קימ"ל מותר קרא"ם קימ"ל אסור שגרעינן דומין לדגן וגיסי בחק יעקב מתיר בכולן:

ז

[ז] [לבוש] ואתי רובה וכו'. וכן כתב בשולחן ערוך ליו"ד סימן שכ"ד סעיף ט' ומדלא כתב רבותא טפי אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס משמע דסבירא ליה כרשב"א וראב"ד דכזית כדי אכילת פרס בעינן, מיהו אפשר לדחוק בדוחק ודו"ק. ובאליהו זוטא כתבתי שכן משמע בבית יוסף והיינו מדסיים שרשב"א הסכים לראב"ד, וזה נראה לי גם כן כוונת מגן אברהם, ולפי זה בשאר מינים רוב דגן בעינן. וגיסי בחק יעקב פסק כרמב"ן דבאורז אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס סגי ובש"ך ליורה דעה שם משמע דפסק כן בכל המינין וכן משמע ברבינו ירוחם דף מ"ב בשם הרא"ש משום דטעם כעיקר דאורייתא, ומכל מקום לענין שיהא יוצא ידי מצוה ודאי ראוי להחמיר ובחלה הוי גם כן חומרא:

ח

[ח] [לבוש] ודוקא אורז וכו'. משמע דאורז עם כל חמשת מינים יוצא כטעם דגן, וצריך עיון דבבית יוסף בשם רמב"ן משמע דוקא דחיטים באורז וכן משמע בלבוש יו"ד שם, גם תמוה לי הא רבינו ירוחם דף מ"ב כתב בשם ז"ל חיטה ושעורה גוררין לבוא לידי מצה וחמץ המין המתערב עמהם ולא כוסמין ושיבולת שועל ושיפון, עד כאן. הרי להדיא דאין חילוק בין אורז לשאר מינין רק בין חיטים ושעורים ובין כוסמין ושיבולת שועל ושיפון:

ט

[ט] [לבוש] החיטה הקשה וכו'. ולכן אפילו אין ששים נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חיטה אבל שעורה ממהר להחמיץ עיין סעיף ה' (מגן אברהם), ולעניות דעתי לאו דוקא חיטה קאמר דלא מצינו בגמרא דף מ' חילוק בין חיטה לשעורה אלא ללתות לכתחילה אבל בדיעבד אין חילוק ובשניהם מותרין דיעבד כל שלא נתבקעו, וכן מבואר להדיא בתשובת רמב"ן סימן ק"נ ותשובת רשב"א תכ"ח דמתיר מטעם שאנו רואין שאין מתבקעין אם כן על כרחך גם בשעורין מותר, ואדרבה מצינו סברא בגמרא שחיטן גרע כיון שאינה חלקה כמו שעורה, ומטעם זה יש הרבה פוסקים שאסרו בחיטים אפילו לא נתבקעו כמו שכתב בית יוסף סימן תס"ז. גם נראה לי מה שכתב הפוסקים החיטה קשה היינו יותר מקמח או לעיסה כמו שכתב הטור להדיא בסימן תס"ז בחיטה בעיסה:

י

[י] [לבוש] יען וכו'. גם הב"ח וט"ז הבינו כלבוש דמצריך שיאפה קודם פסח ולא ראו הגה זו, ולדינא כתב הב"ח דבעל נפש יחמיר לעצמו לאפות קודם פסח דהרבה פוסקים דקמח בקמח לא מיקרי לח בלח ועיין בתשובת מהרי"ל סימן צ"ז, עד כאן. ומכל מקום נראה לי בדין עכברין דלעיל שאין להחמיר כלל כי קרוב לודאי שאין מחומץ כלל כדאמרן. כתב הב"ח עכברים שנשכו השק אם קודם פסח צריך לנהלו והפרורים שנשארו בנפה זורקן והקמח מותר להשהותו עד אחר הפסח, עד כאן, וכתבתי באליהו זוטא דאף דקמח לח בלח הוא ובטל בששים קודם פסח מכל מקום פירורים שנתייבשו הוי כיבש וכן משמע בתשובת הב"ח וכן כתב הדרישה וכן כתב סימן תס"ו, וצריכין לחלק בהא שכתב מגן אברהם בסימן ש"י סק"ח דאפר באפר הוי לח בלח כלבוש סימן תס"ו, ושיירי כנסת הגדולה לא משמע הכי. אך קשה הא אפשר לאפות הכל קודם פסח וכהאי גוונא כתב מהר"ם מלובלין סימן קי"ט. עוד כתב מהר"מ דשאר קמח שרקדו בנפה שרוקדו בו מקמח זה מותר אף באכילה. עוד כתב הב"ח ואם נמצא כך בפסח הכל אסור בהנאה ואין מועיל לו ניהול, עד כאן, וחק יעקב הקשה ממשנה פרק ט' דפרה שאין ריר יוצא מפיהם ולא דמי לחיטים שאכלה עכבר שהוא דבר גוש, עד כאן, וכן משמע בתשובת ב"ח הנדפסת מחדש, אך כתב לחלק דשמא דוקא לענין שתיה כן דרכן אגב דצליל אבל לא בענין אכילה, ומכל מקום מסיק להקל אם אינה נראה לעין שהוא שהיה לחלוחית דמותר להשהותו בלא ניהול. עוד כתב הב"ח ואם השק מונח במקומו שלא נענע ולא נתערב הקמח יאחז בידו מקום הנישוך ויקשור השק תחת הנשיכה עם קצת קמח וינעור הקמח שבשק וינהלו ומותר להשהותו ואסור לאוכלו, עד כאן, וכתב השיירי כנסת הגדולה דחומרא יתירה הוא כיון שנקשר מותר לאכלן וכן פסק הט"ז סימן תס"ו ומגן אברהם כתב דהני עכברין רשיעי הן והולכין בכל השק ואוכלין. ולעניות דעתי להקל על כל פנים קודם פסח, ובתוך הפסח נראה לי להקל כשלא נמצא שם לחלוחית דאז הוי ספק ספיקא ואם רואין שם לחלוחית ועדיין לח עיין סימן תס"ו סעיף ו'. עוד כתב הב"ח וכל זה כשנראה כשאכלה העכבר קצת מקמח אבל אם נשכה רק השק וספק שמא לא אכלה כלום אפילו נמצא בפסח מותר להשהותו אבל אסור לאכלו אפילו נמצא כך קודם פסח, עד כאן, וכתב מלבושי יום טוב ואני תמה דודאי אכלה שהרי סורן רע דאפילו גלימי גייצי וכל שכן דגייצי שק וקמח, ודוחק לומר דדיי בגייצי השק, עד כאן. ואני אומר דלתשובת הב"ח שכתבתי דמתיר להשהותו אף שאכלה מקמח כל זמן שאין רואין לחלוחית אם כן כאן שאין רואין שאכלה כל שכן שמותר, ומיהו באכילה נראה להתיר, ומכל מקום בתוך הפסח אפשר להחמיר באכילה כזה וכשיש ספק אם נעשה הנקב על ידי העכבר יש להתיר אף באכילה ועיין סימן תס"ו ס"ק מה שכתבתי בשם דרישה:

יא

[יא] קמח וכו'. וסלתות (שבלי הלקט וכלבו וריא"ז בשלטי גיבורים), ולפי זה מה שכתב בתרומת הדשן סימן קי"ט דאנו מחזיקים הסולת לחמץ גמור מפני שלותתים החיטים והכותים אינם נזהרין בלתיתה, עד כאן, מיירי בסולת נקיה כגון קרפ"ט מע"ל וכמו שכתב במהרי"ל:

יב

[יב] [לבוש] דאחזקי וכו'. מזה דייק בתשובת צמח צדק דהיכי דאיתחזק איסורו שידעינן ודאי שמקצת מוכרי קמח מכבסין תמיד החיטין אפילו מיעוטן אסור ליקנות מהם, ואפילו להשהותן אסור ואפילו שלא ממקום קביעתן נמי אסור כשכבר ידוע שמכבסין אבל פירש קודם שנודע האיסור מותר אם לא שרוב מכבסין. אבל הט"ז כתב דאף דבמקום שנוהגין ללתות החיטים אימור לא לתתו כדרך שנתחמץ, עד כאן, ובאמת שזה סותר לתרומת הדשן שהבאתי בס"ק הקודם וכן מגן אברהם פוסק בשם הרבה פוסקים גדולים לאיסור, אבל בשבלי הלקט כתב זה לשונו חטין שנגע בהם מים אם אינן לתות ולא נשתנו מראיהם והן קשות מותר לאכול בפסח דמחזיקא איסורא לא מחזיקין, עד כאן, אלמא אף דנגע בו מים לא מיקרי אתחזיק איסור, מיהו יש לחלק דהתם רואין שהחיטים קשות, מה שאין כן בקמח הנזכר לעיל, ואף דאין להקל כלל מכל מקום אפשר לסמוך בהפסד מרובה כשכבר שהא למכרן לכותים כיון שאינו אלא משום קנסא כמו שכתב בסימן רמ"ח ועיין מה שכתבתי ריש סימן זה. כתב חק יעקב דבשעת הדחק מותר לקנותן מן הכפרים קמח בכל יום דאין סולת נקייה. כתב בתשובת צמח צדק מעולם הייתי מפקפק על הנוהגים לקנות קמח מנחתומים בעיר לינץ, והכל יודעים שהנחתומים מכבסים קודם הטחינה ומוטב להם לקנות קמח של דגן, ואפשר שסברי שאין שם נחתום ידוע שיעשה כן תמיד לכבס אלא לפעמים, או יש לומר שלא מיחו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. כתב הט"ז במקום שטוחנין המלצי"ן לבשל השכר או יי"ש אסור אפילו בשעת הדחק, עד כאן, וגיסי בחק יעקב מיקל לאפות קודם פסח דבטל בששים ואם נפל פירורי פת בקמח יש להתיר בהנאה על ידי ניהול וכן משמע בסימן תמ"ז ס"ק י"ד:

יג

[יג] [לבוש] אנן אסרינן וכו'. עיין סימן תס"ז סעיף ב'. גם נתבאר לעיל גם הט"ז לכך אסור ליקח חיטים מבעל הרחיים דרגילין הטוחנים להדיח תחילה:

יד

[יד] [לבוש] וכן שעורים וכו'. פירוש שעורים מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דשיפון מין שעורים הם:

טו

[טו] [לבוש] ועוד וכו'. והב"ח תמה דאפילו אין שם תפירה וטלאי נמי אסור דקשה להעביר הנילוש והכי נהוג עד כאן לשונו וכן משמע בט"ז, וזקני הגאון ז"ל נהג להתיר כמשמעות השולחן ערוך ולבוש וכן כתב שיירי כנסת הגדולה דכן נוהגין, ומה שתמה הב"ח נראה לי דלא קשה מידי דודאי כשמכבסין יפה יכול להעביר אלא דכיון שקשה להעביר נשאר בתפירות ועיין סוף סימן תמ"ב:

טז

[טז] [לבוש] זיעת הבהמה וכו'. ובדיעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת (מגן אברהם), אך ללוש בו צריך עיון דכיון שנתן בו מים הוי כמי פירות עם מים כמו שכתב בהג"ה סמ"ק באכילת העכבר, וחק יעקב כתב כיון שנתייבש המי פירות בתוכו שוב אינו מחמיץ, ואני אומר דלא גרע מבשר יבש שמזיע בסימן תס"ב וכן משמע בתשובת ב"ח סימן קט"ו דאסור ללוש:

יז

[יז] שאפשר וכו'. משמע דבדיעבד פשיטא אין איסור אפילו לכתחילה דוקא כשלוש באותו יום כמו שכתב בסוף סימן זה מגן אברהם. כתב מעגלי צדק אין להשים באפרכסת אלא משא אדם בשלושה פעמים הביא ראיה מהא דשקים:

יח

[יח] לנקר הרחיים וכו'. ועתה נוהגין בבגד פשתן ולפי זה אפשר להתיר אף הקמח ראשון מכל מקום אי אפשר לכסות תוך הרחיים עצמו ובתשובת נחלת שבעה סימן ב' כתב דקודם פורים מותר לטחון בלא ניקור ובלא פריסת סדינים ולא נהירא, וכן משמע בלחם רב דצריך לכסות מיהו מה שכתב דבשעת הדחק שאי אפשר לנקר מותר אף סמוך לפסח בלא ניקור יש לסמוך עליו:

יט

[יט] [לבוש] שהוא חמץ וכו'. וכשטוחנין אותו לא יטחנו באותו בית אפילו ברחיים אחרת שהאבק פורח ומתערב (מעגלי צדק ומגן אברהם), ובדיעבד אין איסור שנתבטל אך תוך הפסח יש ליזהר (חק יעקב):

כ

[כ] ונוהגין שהקמח וכו'. ואם נאפה נראה להתיר דנתבטל קודם פסח וכן משמע בתשובת נחלת שבעה סימן י"ג:

כא

[כא] צריך לטחון וכו'. אף שטוחן על ידי בהמות ואף שמרקד הקמח לא אמרינן דמקרר הקמח, כנסת הגדולה ודלא כמגן אברהם:

כב

[כב] יום או יומים וכו'. ומגן אברהם כתב דלא בעינן מעת לעת רק לינת לילה וכן משמע מלבוש במה שכתב ואם טחנו בערב פסח וכו', וכן משמע בשבלי הלקט מקור דין זה:

כג

[כג] אסור וכו'. צריך עיון דמשבלי הלקט מבואר שדינו כדין שקין דלעיל ושם כתב אם אפשר ואם נאפה בו ביום פשיטא דאין להחמיר כנ"ל:

א

חטים. ואם אין לו יקח החביב עליו:

ב

לידי חימוץ וכת' בתשובה בי"ד סי' וי"ו פולין חדשות אפשר דמותרין בפסח מהא דקי"ל הנודר מירק אסור בפולין לחים וא"כ דוקא הישנות הוי מידי דמידגן:

ג

ואין לשנות הפר"ח העלה לחומרא זו קצת ראיה מש"ס דידן ע"ש אלא שסיים דאין מנהגינו כ"א באותו שנמצא בה פ"א גרעין חיטין:

ד

מותר להשהות. אבל לא מיני הריפות לפי שמלחלחים התבואה במים:

ה

משעת טחינה. אין לחלק בין ריחים לריחים דאפי' בשל רוח וכדומ' יש לחוש:

ו

צריכים וה"ה מצות אל יעשה על מפות שהניחם פ"א על קמח א"ל בכיבוס והתיר תפירות וטוב יותר על שלחן חלק ט"ז ופר"ח וכן מהרי"ל הזהיר שלא לאכול בפסח על מפה שהונחו על שק של קמח:

ז

הרחיי' בצפ"ת תוב"ב טוחנים בריחי' של מים וקודם הטחינ' מסלקין האבן ומכבדין אותו יפה שלא ישאר מקמח כל השנה כלום. ואירע שנה אחר שנה שנמצאו בשעת הריקוד פרורים קטנים יבשות ונסתפקו בטיט מעפר לבן שבצפת. ובדקוהו והעל' עשן וריחו נודף כפת אחר שריכתן נתברר ע"י שהוא חמץ נוקשא אך אין כזית בכדי א"פ עיין דינו ת' בי"ד סי' נ"ט וסי' למ"ד ע"ש:

א

א) [סעיף א'] אלו דברים שיוצאין בהם וכו'. משום חובת מצה בלילה ראשונה שהוא מחוייב לאכול מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות. רש"י פסחים ל"ה ע"א. ועיין לקמן סי' תע"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ב) שם. בחטים ובשעורים וכו' דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה יצאו אורז ודוחן שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סרחון. גמ' שם. ופי' רש"י אורז ודוחן אין עושין חמץ ואם מחמיצין אותן מסריחין עכ"ל וכ"כ הלבוש. ועיין לקמן או' ז'.

א

ג) שם. בחטים ובשעורין ובכוסמין וכו' כוסמין מין חטים שיבולת שועל (שיבולת שלה עשוי מזנב בועל. רש"י במשנה שם.) ושיפון מין שעורין. גמ' שם.

א

ד) שם. בחטין ובשעורין וכו' נקט חטים ברישא לפי שהוא מוקדם בפסוק ארץ חטה ושעורה וכו' ונקט שעורים קודם כוסמין אעפ"י שהוא מין חטים לפי שהשעורין הוא ממין ז' ולפיכך הוא קודם לכוסמין כמ"ש לעיל סי' קס"ח סעי' ד' והקדים כוסמין לשבולת שועל ושיפון לפי שהכוסמין הוא מין חטים. מיהו במשנה שם הג' שיפון קודם לשבולת שועל וכ"כ לעיל סי' קס"ח או' י"ט דשיפון קודם לשבולת שועל יעי"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

ה) שם הגה. והמנהג ליקח לכתחלה חטים. שהוא המובחר ומוקדם למצוה. לבוש. ואם אין לו חטים כתב ח"י או' ב' דכאן אליבא דכ"ע מין החביב עליו קודם כדי לקיים יותר מצות אכילת מצה לתיאבון יעו"ש. וכ"כ חמ"מ או' א' ר"ז או' ב' אמנם אם כולם שוים עליו בחביבות אז יקח על סדר שכתבנו באו' הקודם.

א

ו) שם. אבל לא באורז. והוא מה שקורין ריי"ז או היר"ז וכן טטרק"י שקורין הייד"ן. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח. ח"י או' ג' א"ר או' ב' ושמעתי דמה שקורין במדינות אלו (בערי אשכנז) טירקיש"ן וויי"ץ אינם בכלל חטים כלל רק למיני קטניות יחשב. ח"י או' א' א"ר שם. א"א או' א' ר"ז או' ג'.

א

ז) שם. וגם אינם באים לידי חמוץ. ואפי' לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הר"ז מותר באכילה שאין זה חמץ אלא סרחון. הרמב"ם פ"ה דין א' וכ"כ הכלבו בסי' מ"ח. ר"ז או' א' וכ"מ מדברי הטור והש"ע שכתבו וגם אינם באים לידי חימוץ משמע דאינם באים לידי חימוץ כלל בכל גוונא. וכ"מ ממ"ש לעיל או' ב' בשם רש"י ולבוש. וכ"מ מדברי רי"ו נ"ה ח"ג שכתב ומותר לעשות מהם כל מיני תבשיל יעו"ש. ומ"ש שם בהרמב"ם השגות הראב"ד דאין דבר זה פשוט ולא הכל מודים בו וכו' היינו על דין ב' אם לש במי פירות וכמ"ש במ"מ שם שהעתיקו בדין ב' וכ"כ י"א בהגה"ט. וכ"מ מדברי מרן כ"מ שלא דבר כלום על השגות הראב"ד הנז' משום דסמך על דברי המ"מ וגם משום דאמת הוא כן דאין הכל מודים בלש במי פירות כמ"ש בטור וב"י סי' תס"ב יעו"ש. ועיין ח"י או' ד'.

א

ח) שם. ומותר לעשות מהם תבשיל. יר"ש לא יאכל אורז מאחר שנתפשט איסורו בכמה קהלות. הרב מהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' וכן נהגו שלמים וכן רבים. ברכ"י או' א' ועיין לקמן או' יו"ד.

א

ט) שם הגה. ויש אוסרים. כ"כ בהגמ"י פ"ה בשם סמ"ק עלה קטניות כגון פולין ועדשים יש נוהגין איסור לאכלם בפסח וכן ה"ר שמואל מאיבר"א אבל ה"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר וקשה מאד הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור. ונראה שלא נהגו בהם איסור משום חימוץ דלא טעו אינשי בזה דתינוקות של בית רבן יודעין אותו דבפי' אמרינן בגמ' דאינו בא לידי חימוץ אלא ה' מינין בלבד אלא אסורות משום דדגן מעשה קדירה וקטניות מעשה קדירה גזירה הא אטו הא וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי בדייסא שהוא מעשה קדירה אבל מיני ירקות דלא דמי לדגן כלל לא אתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורבת בהם וא"א לבררו יפה והחרדל כמו כן יש לאוסרו בפסח משום דהוא מידי דמידגן אע"ג דבימיהם היה מותר מ"מ עתה יש להחמיר בדורות הללו שאינם בקיאים כ"כ באיסור והיתר כדורות הראשונים כפי' רב סעדיה גאון עכ"ל. וכ"כ המרדכי פ' כל שעה כ"ז בשם סמ"ק. והב"ד ב"י וכתב ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים. וכ"כ ד"מ או' ב' ואנחנו בני האשכנזים נהגנו להחמיר. וכך הם דבריו כאן בהגהת ש"ע שכתב והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות. וכ"כ הלבוש. וכ"כ הב"ח. וכ"כ הר"ז או' ג' דנהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחן ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניות אפי' ביו"ט אחרון. וכ"כ ח"א כלל קכ"ז או' א' דנהגו כל תפוצות הגולה האשכנזים וכן במדינות פולין שגם הם נחשבים מבני האשכנזים לאסור ואפי' לבשל קטניות ורעצק"ע ואורז ודוחן שלימים אסרו הכל מפני הטעות יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תס"ד בהגה שגם החרדל המנהג באשכנז שלא לאוכלו כלל בפסח יעו"ש. וכ"כ הלבוש והב"ח ושאר האחרונים.

א

י) שם הגה. ויש אוסרים וכו', וכתב המו"ק וז"ל ומעידני על אבא מארי הגאון זצ"ל כמה צער נצטער אותו צדיק על זאת וכו' היה מתרעם ואומר אי איישר חילי אבטיליניה למנהג גרוע הלז שהיא חומרא דאתי' לידי קולא ונפק מינה חורבא ומכשול באיסור חמץ כי מתוך שאין מיני קטניות מצויין להמון לאכול ולשבוע צריכין לאפות לחם מצה הרבה בפרטות העניים וכו' מתוך כך אינם נזהרים בעיסה כראוי וכו' קרוב הדבר שנכשלים באיסור כרת ר"ל וכו' דהוה חש להמון רבת עם שלא תלעוז עליו מדינה וכו' ועי"ש שהאריך הרבה והביאו מחב"ר או' א'. וכן בתשו' בשמים ראש סי' שמ"ח תמה על האוסרים לאכול קטנית ואורז וכתב שהוא מנהג בטעות וכו' יעוש"ב. אמנם הפר"ח כתב סמך למנהג מהש"ס וסיים וז"ל לפיכך יש לתפוש לאסור כל מידי דדמי לדגן משום דמחלף להו בדגן אבל אין כן מנהגינו (הספרדים) זולתי באורז ששנה אחת אחר שנבדק ג"פ יפה נמצא בו גרעין חטה ומאותו יום והלאה לא אכלנוהו בפסח עכ"ל. וכ"כ הגאון חיד"א בס' טוב עין סי' ט' או' ו' דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות אמנם באורז נהגו בעיה"ק ירושת"ו מרבית הת"ח ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח שהעידו דהוה עובדא שביררו האורז כמה פעמים ושוב אחר שבישלוהו נמצאת חטה ולכן נמנעו מלאוכלו אבל אין מוחין ביד האוכלים ובפרט כי בעיה"ק הוא מזון העניים והתנוקות יעו"ש. ועיין בספר פקודת אלעזר לעיל סי' נ"א דף ס"ד ע"ד שכתב דעכשיו נוהגין גם הספרדים בירושת"ו לאסור הקטניות בפסח יעי"ש. אמנם עתה בזה"ז נתרבו האכלוסים יותר ויותר ממה שהיו מקדם קהלות מרובות וכל אחד ואחד מחזיק במנהגו יש אוכלין קטניות בפסח ויש שאין אוכלין ואין בזה משים לא תתגודדו כיון דכל אחד קהלה בפ"ע וכמ"ש לקמן בסי' תס"ח בס"ד.

א

יא) שם בהגה. והמנהג באשכנז להחמיר וכו' ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאו' אין לחוש דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר וכו' דרשות מהרי"ל ה' מאכלות אסורות בפסח א"ר או' ג' וכ"כ החיד"א בשיו"ב ובספרו טוב עין שם דבאשכנז ופולין שקיבלו עליהם כמה מאות שנים חומרא זו קצת גדולי ישראל אין להקל להם והמיקל הוא פורץ גדר וכו' יעו"ש. והב"ד שע"ת או' א' וכ"כ ח"א כלל קכ"ז או' א'.

א

יב) ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו. שע"ת שם.

א

יג) ואם הוא שעת הדחק ושנת רעבון וכמעט לא ימצאו העניים מה לאכול עיין שד"ח מע' חו"מ סי' ו' או' א' שהביא פלוגתא בזה והוא ז"ל מכריע כדעת המתירין ודוקא לעניים ולחיי שעה ולא לזולתם יעו"ש וכ"כ ח"א שם דבשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול אלא בדוחק גדול מותר לבשל קטניות ושאר דברים ומ"מ כל מה שאפשר   ליזהר מאורז ודוחן (שקורין בערבי דוכ'ון) ורעצק"י שקורין טארטאק"י יזהר מהם כי הם דומין יותר לה' מינים עכ"ל ועיין עוד מזה מ"ש בספרו נ"א סי' י"ט יעו"ש.

א

יד) ועיין בשו"ת מכתם לדוד סי' ך' באחד שהגיע בע"פ לכפר ישמעאל והתיר לו לאכול קטניות בימי הפסח אף אם אין מנהגו לאכלם ובלי התרה אם אין איש אתו להתיר לו ואם יש לו שאר מיני קטניות חוץ מאורז יזהיר עצמו מאורז דגרע מכלהו יעו"ש. והביאו ברכ"י סי' תפ"כ או' ה' עיקרי הד"ט סי' י"ט או' א' פ"ת. ובכ"מ שיש להתיר מ"מ לכתחלה יחליטנו ברותחין דכל מה שאפשר לתקן מתקנינן. תשו' חת"ס סי' קכ"ב והביאו השד"ח שם ופ"ת.

א

טו) ואותם הנוהגים שלא לאכול אורז בפסח אם נהגו כן מפני שסוברים דאורז מחמיץ מתירין להם בשאלה והתרה ואם יודעים שהאורז אינו מחמיץ אלא שרצו להחמיר עליהם משום תערובת או משום גזירה דדלמא אתי לאחלופי בדייסא אסור להתיר להם אפי' בשאלה ואם החזיקו בני בניהם במנהג זה אעפ"י שהם סוברים שטעם החומרא היא משום דהוה ס"ל לאבתייהו דאורז מחמיץ מאחר דהמתחילין בתחלה לנהוג שלא לאוכלו לא היה מפני שהיו סוברין שמחמיץ אלא מטעם העירוב או מטעם הגזירה אין מתירין להם. מהר"י לוי סי' ל"ח כנה"ג בהגה"ט. מיהו הפר"ח בסי' תצ"ו חלק עליו וכתב דאם נהגו כן מפני שסברו שהאורז מחמיץ הוי מנהג בטעות ומודיעין להם שמותרים לאכלו בלא התרה. ואם רצו להחמיר על עצמן מתירין להם ע"י חרטה ולבנים מתירין להם בכל גוונא ג"כ ע"י חרטה יעו"ש. והביאו י"א בסי' זה בהגה"ט. אבל הרב חת"ס בסוף סי' קכ"ב כתב לקיים דברי מהר"י הלוי יעו"ש. ועיין עוד מזה ביו"ד סי' רי"ד וגם עי"ש שיש הפרש בין קבלת רבים ליחידים יעו"ש. ועיין להרב לב חיים ח"ב סי' צ"ד שכתב דבעירם אזמיר וכל סביבותיה נהגו איסור שלא לאכול אורז כלל והו"ל ממש דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור דאין אדם רשאי להתיר להם כמ"ש ביו"ד סי' רי"ד אלא דכיון דהוי הענין שנהגו איסור משום גדר וסייג משום חומרא בעלמא בודאי ע"י התרה שרי עכ"ל יעו"ש. וכ"כ הרב רב פעלים ח"ג סי' ל' מי שנהג איסור באכילת אורז ומחמת סיבה רוצה לאכלו הן מחמת שאינו בקו הבריאות הן מחמת סיבת אחרת המנהג פשוט בעירינו לעשות התרה ע"י חרטה ולאכול כי עושין לו פתח מתוך חרטה יעו"ש.

א

טז) והנוהג שלא לאכול תבשיל של אורז ומיני קטניות אם יכול לבשל לאחרים ביו"ט עיין בחקת הפסח או' א' שהביא דברי מהרי"ו סי' נ"ה (והביאו מור"ם ז"ל לקמן סי' תקכ"ז סעי' ך' בהגה) שכתב מי שמתענה בר"ה וכו' כיון דאינו יכול לאפות ולבשל לעצמו אינו יכול לבשל לאחרים וכו' וכתב הוא ז"ל דוקא מי שמתענה (לפי שאינו יכול לבשל לעצמו) אבל מי שנהג איסור במין א' מותר לבשל אותו לאחרים כמו שמותר לאפות חלה לקטן וכו' יעו"ש. וכ"כ בספרו ער"ה או' ד' וכ"נ דעת המחב"ר בסי' תס"ז או' ו' יעו"ש. אמנם הרב רב פעלים שם כתב אע"ג דלפי טעם של מהרי"ו יש להתיר משום שהוא מותר בשאר מיני תבשיל ולא דמי למתענה דאינו יכול לבשל כלל אלא דמי להך דחלה מ"מ לפי טעם המ"א בסי' תקכ"ז ס"ק כ"ב שכתב שאין להתיר לכתחלה משום הואיל ה"ה בנ"ד אע"ג די"ל הואיל ובעי מתשל לא שרינן לכתחלה משום הואיל ואסורין אלו הנוהגין איסור באורז לבשל לאחרים וכתב ונראה דטעם זה מוסכם לכ"ע ותמה על הרב חקת הפסח שלא זכר טעמו של מ"א יעו"ש. וכ"כ בספרו בן א"ח פ' צו או' מ"א. וכתב שם ודומה לדין זה תמצא גם בשאר יו"ט שאם זה המבשל אכל בשר ביו"ט אסור לבשל חלב לאחרים אלא א"כ יש שהות ביום שיעבור זמן שש שעות אחר אכילת הבשר כדי שיהא ראוי שיאכל זה מן התבשיל ההוא בו ביום אבל אם לא יש שהות ביום שיאכל הוא עצמו ממנו אסור לבשל לאחרים עכ"ד. מיהו עיין בשד"ח מע' חו"מ סי' ו' או' ו' שהביא כמה פו' דמתירין לבשל אורז ביום ז' של פסח שחל ביום ו' כדי לאכול בשבת למקילין לאכול בח' והוא מטעם הואיל דמקלעי ליה אורחים דחזי להו ביום ז' יעו"ש ואם היה אסור לבשל לאחרים כפי דברי הרב הנז' הא אפי' אם היו אורחים מצויים אסור לבשל להם וא"כ היאך נתיר הואיל ומקלעי אלא צ"ל דס"ל מתענה שאני שאינו יכול לבשל לעצמו לא כן מי שאינו מתענה וכטעם מהרי"ו וכמו שחילק הער"ה. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וא"כ כיון דרוב הפו' מתירין לבשל האורז בז' שחל בע"ש וכמ"ש השד"ח שם ועוד דגם לפי טעם המ"א אינו אסור אלא לכתחלה כנז' א"כ בעת הצורך יש להקל כגון שהיא משרתת שמוכרח לה לבשל וכדומה שיש הכרח בדבר אבל במקום שלא יש הכרח יש להחמיר.

א

טוב) וכתב שם רב פעלים דאם עדיין לא נתבשל האורז מותר לטלטלו ביו"ט אותו שנוהג בו איסור ולא חשיב לגבי דידיה מוקצה יען דיכול לקלותו באש על האסכלה בלי מים דאין כאן חימוץ ולגבי האשכנזים כתב דיש להסתפק דאפשר דאינו מותר להם לקלות ולבשל האורז משום מראית העין יעו"ש. משמע דדוקא אם עדיין לא נתבשל האורז דראוי לקלותו ולבשלו ולאוכלו מותר לטלטלו אבל אם כבר נתבשל דאסור לו לאוכלו עוד אסור לטלטלו מיהו לדעת הפו' שכתבנו לעיל דכיון דמותר לבשל לעצמו מותר לבשל לאחרים א"כ לית ביה מוקצה כלל. בין חי בין מבושל בין לספרדים בין לאשכנזים. אמנם אפשר דלאשכנזים חיישינן משום מראית העין וכמ"ש הרב הנז' ולפ"ז גם בחו"ה אסור לבשל לאחרים שלא יחשדנו שעובר על תקנת חכמים אלא א"כ יש איזה היכר שאינו מבשל לעצמו. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תס"ז סעי' ח' בהגה וסי' תקכ"ז סעי' ך' בהגה יעו"ש.

א

חי) שם בהגה. ואין לשנות. אבל מותר לטחון ולאפותן העין מצות ולאכלם. ח"א כלל קכ"ז או' א' ומיהו אפשר דיש לחוש שמא יטעו לצאת בהם י"ח מצה וע"כ המנהג להחמיר בכל גוונא.

א

יט) שם בהגה. ואין לשנות. פולין לחים נראה שמותרין. ב"ד סי' רי"ו. ולי נראה דיש לפקפק לבני אשכנז שנהגו להחמיר אפי' בחרדל שדומה לקטניות וראיית הרב"ד יש לדחות. ברכ"י או' ב'.

א

ך) ויש נוהגין שלא לאכול שום בפסח ואיני יודע טעם למה ומ"מ עתה אין להקל בפני ע"ה ובצנעא לת"ח אין להחמיר. א"א סי' תס"ד. מיהו ח"א כלל קכ"ז או' ז' כתב דמה שיש נוהגין שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח ומותר להתיר להם בפשיטות דודאי בזה לא שייך שום סייג עכ"ל. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קל"ד.

א

כא) ומה שקורין ערד עפיל (תפוחי אדמה. כ"כ בס' עמק הלכה ה' פסח סי' קל"ד) כמדומה שנוהגין היתר כי אין בכלל קטניות וגדולים הם ולית בהו תערובת תבואה. וקאוי נוהגין היתר. א"א סי' תס"ד. וכ"כ במש"ז בסי' זה או' א' דשתיית הקאפ"ע נוהגין היתר כי עירוב לית בהו ואין דומין לדגן לאיחלופי ואין לאסור במקום שנוהגין היתר וה"ה מה שקורין ער"ד טאפלון או ערד עפיל דשרי אם לא במקום שנהגו איסור יעו"ש. ועיין עוד באו' שאח"ז.

א

כב) קאהב"י אם חרכום קודם פסח יש להתיר הרב שבו"י ח"ב סי' ה' והרב חק יוסף בדין זה חלק עליו ואסר שכן הורה הגאון חמיו מהר"ר אברהם ברודא ולי מסתברא כהר' שבו"י והבו דלא לוסיף עלה שהקאב"י הוא אילן ונעשה משקה. ברכ"י או' ג' ועיין בספרו טוב עין סי' ט' או' ו' שכתב שגדול אחד היה מחמיר אף בקאהב"י אע"ג דודאי פרי עץ הוא ונראה שרצה להחמיר לפי שההמון לא ידעו מה הוא וידמו שהוא ג"כ מין קטניות ויתירו הכל ויפרצו גדר הראשונים ומ"מ אף במקומות שקיבלו חומרא זו בקאהב"י ג"כ אם חרכו אותו קו"פ יש להקל וכמ"ש בשבו"י ח"ב סי' ה' ודלא כחק יוסף יעו"ש. והביאו שע"ת או' א' וכתב דבמקומות אלו נוהגין היתר פשוט בקאפ"י ואעפ"י כן זריזין מקדימין לחרוך את הקאפ"י קו"פ וגם לעיין קודם שקולים אותם לברר משם תערובות אורז ושאר מינים להיות נקיה מכל משום חומרא דפסח וברכת טוב תבא עליהם עכ"ל. והרב עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ל"ד כתב דאצלם המנהג פשוט לשתות הקאוי אף אם לא נחרך קו"פ יעו"ש. ועיין לעיל סי' תנ"א או' קפ"ט ואו' ר"ט.

א

כג) אכן בט"ע שמעתי שרבים פורשים שלא לשתותו בפסח לפי שיש חשש רמאות שמשתמשים בט"ע ואח"כ חוזרין ומייבשין אותו למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלמים וכן רבים וכן שומר נפשו ירחק מהם. שבו"י שם. ברכ"י או' ד'. ומ"מ נראה דאין לחוש לכלים שנתבשל בהם טיי"א או נשפך מהטייא לתוך המאכל ויש נוהגין היתר בטיי"א שבאה מן התגרים אשר במדינות גידולם וגם הבקיאים מעידים שהוא כשר לפסח ע"י שמכירים במראה וטעם וריח שיש הבדל בין טיי"א שנתבשלה ונתייבשה לבין הטיי"א הבאה כדרך גדילתה ולא שלט בה אור לבשלה כלל. שע"ת או' א'. והרב עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ל"ד כתב אך עשב הטי"י שמעתי שיש נזהרין שלא לקנותו מהחניות אם כבר נפתח הכלי מהבאים מאולנדי"א אך אם הם סגורים כאשר מובאים משם מקילין ליקח ממנו ולשתותו כי לא יחושו רק לסוחרי הארצות הללו ולא לסוחרי אולנדיא עכ"ל ועתה מקרוב שמענו מאחד יר"ש שספר שאחד היה שם בבית מסחר הגדול שעושין הטיי"א וראה חדר אחד שכתוב עליו הכניסה אסור ועבור שהיה אהוב לבעל ראש המסחר נכנס שם בלא רשות וראה שם כיסים מלאים טיי"א מבושלים שלוקחים אותן מן המסיבות אחר שבישלו אותם ולקחו טעמם ושאל לבעל המסחר מה זה וא"ל שזה מערבין אותו עם עשב הטי"י החדש שאלמלא כן לא היו יכולין להתעסק במסחר הזה שלא היו משתכרין אלא שאמר אותו היר"ש אפשר שיש מסאר שאין מערבין ומי יודע וע"כ שומר נפשו ירחק מהם אלא א"כ אחר דרישה וחקירה.

א

כד) ואם מותר לעשות יי"ש ממיני זרעים וקטניות דעת ח"א בנ"א סי' ל"א לאסור אפי' אם בדקו היטב שאין בו שום גרעין ואפי' אם נעשה היי"ש מדבש והוא הרוב והמיעוט היה מהקטניות אפ"ה אסור יעו"ש אבל בשו"ת עמק הלכה בה' פסח סי' קל"ד התיר ביי"ש הנעשה מתפוחי אדמה ומעורב בו מיני קטניות אך צריך ליזהר שיהא מלוקט אותו קטניות מתבואה של חמשת המינים וגם צריך לקנותו ממוחזק בכשרות וזה צריך ליזהר בכל יי"ש שקונים לפסח שנעשה ממע"ד וכיוצא לקנותו ממוחזק בכשרות יעו"ש. והביאו השד"ח מע' חו"מ סי' ו' או' י"א יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

כה) שם בהגה. אם נפלו תוך התבשיל. מלשון הרב משמע דאפי' ליכא ס' ג"כ מותר אפי' באכילה וכן משמעות האחרונים אכן בתה"ד סס"י קי"ג משמע דדוקא בתערובת משהו אין לאסור אבל פחות מס' יש לאסור באכילה ועיקר נראה כדעת האחרונים כיון שבלא"ה הוא חומרא והרחקה בעלמא ומ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מיקרי תערובת כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו ח"י או' ו' וכ"כ א"ר או' ד' דדוקא אם נתערבו ברוב היתר וכ"כ הזר"א ח"ג סי' מ"ח דאם נתערבו ברוב שרי יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' א' ר"ז או' ה' ח"א כלל קכ"ז או' א' והיינו דוקא בדיעבד כמ"ש רמ"א אבל לא לכתחלא דילפינן לה מדמאי דתערובתו מותר בדיעבד ולא לכתחלה כדאמרינן בפ"ק דחולין יעו"ש ודלא כמ"ש הפר"ח דלא עדיף מחלת חו"ל דמשמע אפי' לכתחלה מותר לבטל כמו חלת חו"ל. ער"ה או' ב' וכ"כ בספרו חקת הפסח או' א' יעו"ש.

א

כו) והא דבטל ברוב אם אינו בעין אבל מה שהוא ניכר יזרוק. ח"א שם.

א

כז) ולענין כלים שנתבשלו בהם מיני קטניות לנוהגין איסור במיני קטניות לאחר מעל"ע מותרים. זר"א שם. וכ"כ מהרלנ"ח סי' קכ"א. פר"ח סי' תצ"ו או' כ"ד. ער"ה שם. חקת הפסח שם. וכתב עו"ש הזר"א דאפי' א' מעיד שנוהגין איסור בקטניות מתארח בעיר אחרת שנוהגין בהם היתר יכול לאכול בכליהם וא"צ לשאול אם בישלו באותה קדירה קטניות באותו יום יעו"ש. וכ"כ מהרלנ"ח שם דאפי' בסתם שאינו יודע שאינו ב"י מותר לבשל בו לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שם. ער"ה שם. חקת הפסח שם. מיהו מ"ש שם הזר"א דאף אם בישלו בכלי שנתבשל בו קטניות באותו יום עכ"ז יכול המתארח לאכול מאותו תבשיל יעו"ש עיין במהרלנ"ח שם דף קפ"ה שכתב שלא לבשל בכלי המתיר כשידוע בודאי שהוא ב"י וגם שלא לאכול המאכל שנתבשל בו יעו"ש. והביאו חקת הפסח שם. אמנם דעת חקת הפסח שם דבדיעבד אם בישלו אפי' הכלי ב"י התבשיל מותר משום דודאי יש בתבשיל רוב נגד הבלוע אבל לכתחלה מצדד בזה וכתב דאפשר דאסור כמו שאסור לערבו כדי לאכלו לכתחלה יעו"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' כ"ז.

א

כח) שם בהגה. וכן מותר להדליק וכו' חמאה מבושלת של עכו"ם שדרך ליתן בתוכו קמח שיקלוט כל הפסולת אסור להדליק בה בפסח מטעם שסתם קמח של עכו"ם היא לתותה וגם יש קצת טעם לאסור מאחר שמתיכין אותה בכלי חמץ ואף שסתם כלי עכו"ם אינם ב"י לגבי איסור חמץ לא אמרינן סתם כלי עכו"ם אינם ב"י. שו"ת שע"א סי' ו' ומיהו עיין ח"י סי' תמ"ז או' כ"ז שהשיג על טעם זה שנתבשל בכלי חמץ אבל חק יוסף שם או' ל"א וי"א בהגב"י שם הסכימו לדברי שע"א יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' קל"ו ואו' קל"ז.

א

כט) שם בהגה. וכן מותר להדליק בשמנים וכו' ובדרשות מהרי"ל כתב שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשין אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהם מתחמצות מכח השמן יעו"ש. מיהו בד"מ כתב דאפי' שאר שמנים מותר לתלותן (כן הגיה מחה"ש והלב"ש בדברי מ"א) אפי' במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל דאין אוסרין בדיעבד אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורין דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קו"פ ואין לומר שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרינן אגב דוחקא בלע כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא. מ"א סק"ב. וכ"כ ח"י סי' תמ"ז או' כ"ז ובסי' זה או' ז' א"ר או' ד' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' א' ר"ז או' ה'.

א

ל) שם בהגה. וכן מותר להדליק בשמנים וכו' וכיוצא בזה נוהגין בארץ הצבי המחמירין שלא לאכול שמן שומשמין להדליק בו. ומיהו לפי מה שכתבנו לעיל סי' תמ"ז או' י"ד דיש צד לומר דמאן דחש לסברת חו"נ יבערו השמן שומשמין טוב הדבר להדליק בשמן זית מסונן יפה ולא להדליק בשמן שומשמין דשכיח טובא גרגירי חטים בו. ברכ"ו או' ה ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ו.

א

לא) ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית. מ"א סק"ב. חק יוסף או' ו' חמ"מ או' א' מיהו הדג"מ כתב לא ראיתי מנהג שיאכלו שמן זית בפסח ועוד נראה חומרא בשמן זית שהרי הזתים כותש במכתשת והזתים מקרי דברי חריף כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' ח' וא"כ יש לחוש אולי נכתשו במכתשת שכתשו בו חמץ יעו"ש. אמנם עיין במחה"ש סק"ב שכתב דבזתים אין לחוש שכתשו במכתשת שכותשים בו שעורים דידוע שיש להם כלים מיוחדים לשמן זית יעו"ש, וכן הרב חיד"א בס' טוב עין סי' ח"י או' פ"ב תמה על זה כי ידוע שהשמן זית נעשה בבית הבד יעו"ש. וכ"כ השו"ג בסי' תמ"ז או' כ"ג בשם רי"ו נ"ח ח"ה דשמן מותר יעו"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ז או' קמ"ד ודוק.

א

לב) שם בהגה. וכן מותר להדליק וכו' אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפי' באכילה. ר"ז או' ה' והיינו אם אין בהם חששות כנז'.

א

לג) שם בהגה. ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל. פי' אף שלותתין תחלה הזרעונים קודם שעושין מהם שמנים וא"כ קרוב הדבר שנתחמצו אפ"ה שרי. כ"כ בתה"ד שם וזהו כוונת הרב שהכפיל הדברים, ח"י או' ז' ר"ז או' ה'.

א

לד) שם בהגה. וכן מותר להשהות וכו' וה"ה דמותר להנות מהם. תה"ד שם. מ"א סק"ג. א"ר או' ה' חק יוסף או' ז' ר"ז שם. ח"א כלל קכ"ז או' י"א.

ב

לד) הדור"א והוא מ"ש הרמב"ם פ"א דכלאים משנה א' והטופח גרענין לבנים. נהגו פעה"ק להאכילם לתרנגולים בפסח משום דאינו מחמיץ וכן נהגו קמאי דקמאי. מזבח אדמה ד"ד ע"ג ועיין חיים שאל ח"ב סי' מ"ז.

א

לה) שם בהגה. וכן מותר להשהות וכו' קצת קשה מה קמ"ל בזה דהלא גם ה' מיני דגן מותר להשהותן בבית ואפשר דאצטריך לאשמעינן דמותר להשהותן בבית ולא חיישינן דאתי למיטעי לבא לידי תקלה לבשלם ולאכלם כיון שאין בהם איסור מדינא ובה' מיני דגן דלא חיישינן שיבשלם משום שהוא חמץ גמור ומיבדל בדילי אינשי וגם אין דרך לבשלם ולאכלם כך. ח"י או' ח'.

א

לו) שם בהגה. וכן מותר להשהות וכו' ופשוט דכל מיני הריפות העשויין מה' מיני דגן אסור להשהותן בבית מפני שמלחלחין אותם במים קודם כתישה. מ"א סק"ב ח"י שם. א"ר או' ב' חק יוסף או' ח' חמ"מ או' א' ר"ז שם. ואם שהה ועבר עליו הפסח אסורים לפי שמיד אחר שנתלחלחו במים כותשים אותם וניתז מהם הסובין ואבק קמח ונמצא שהוא חמץ גמור. ח"י שם. ומ"ש שם הא"ר ששמע שהתיר זקנו הגאון ז"ל לא' ששכח ושהה מיני הריפות למכרם לכותי עיין ח"י שם שכתב כבר היה נושא ונותן עם גיסי הנז' בדין זה ואמר שהוא ג"כ עמד על החקירה שהוא חמץ גמור והשומע שמע וטעה יעו"ש. והביאו הא"א או' ב' וכתב וכ"ה ברור יעו"ש. וכ"כ החמ"מ שם דאם השהה אותם אף דיעבד אסור דדינם החמץ. גמור שעבר עליו הפסח יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם דאם עבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אלא א"כ ברי לו שלא נתלחלחו במים קודם כתישה.

א

לז) שם בהגה. ועני"ס ואליינד"ר וכו' עני"ס הוא השבת (שקורין בערבי שבנת) ואליינד"ר הוא הכסבר. ר"ז או' ד' ועיין כלאים פ"א משנה ב' ומעשרות פ"ד משנה ה' וברע"מ שם.

א

לח) שם בהגה. ועני"ס ואליינד"ר וכו' וצריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם אחד מה' מינים. ט"ז סק"א. ח"י או' ט' א"ר או' ו' ר"ז או' ו' ונכון שכל בעה"ב יבדוק ולא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים. ח"י שם. ובי"נ כתב טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל (כמון) עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה. מ"א סק"ג. ר"ז שם.

א

טל) שם בהגה. ועני"ס ואליינד"ר וכו' וקצת שקורין קימ"ל (כמון. ר"ז) שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל שמביאין אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומה לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ט"ז שם. ר"ז או' ד' מיהו ח"י שם כתב דאין להחמיר יותר דגם קטניות עצמן חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה. והביאו א"ר שם. והחמ"מ או' א' כתב דבכ"ז הולכין אחר המנהג בין להקל ובין להחמיר.

א

מ) לא תתגודדו ליכא בחומרות דפסח וגם אין לחוש ליוהרא כי משפחה ומשפחה מנהג אבותיהם בידיהם בין בשתיית הקאב"י במקום אחר ובין במיני מתיקה שעושים וכן שלא לסעוד אצל אחרים. ואפי' מי שאינו נוהג חומרות כשרידים אשר ה' קורא אפ"ה מה טוב דבימי הפסח יקיים אשרי יושבי ביתך טפי משאר ימות השנה. מועד לכל חי סי' ב' או' טו"ב. ועיין עוד לקמן סי' תס"ז או' ע"א.

א

מא) שם בהגה. אינם מיני קטניות. אלא מיני בשמים. לבוש.

א

מב) [סעיף ב'] העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ו דין ה' וכתב שם הראב"ד והוא שיש בה דגן כזית בכדי א"פ ויאכלנו (ר"ל שיאכל כדי א"פ כדי שיהא באכילתו כזית דגן) עכ"ל. והמ"מ שם כתב אבל מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפי' אין שם כזית בכדי א"פ יוצא בה לפי שמדין גרירה הוא שהחטין גוררין את האורז וזהוא שהזכירו חטין ואורז בדוקא וכן מבואר בירושלמי והאריך בזה (הרמב"ן) בהלכות בכורות וגם רבינו (הרמב"ם) פ"ו מה' בכורים עם שאר מתנות כהונה כתב משנתינו בדין החלה בקמח חטים וקמח אורז ומשמע דדוקא באלו וכן עיקר עכ"ל. וכ"נ מדברי הרא"ש בהלק"ט סוף ה' חלה דהגם דליכא כזית בכדי א"פ יוצא בה אם יש בה טעם דגן וגם משמע מדבריו שם דאף אם אינו אוכל רק כזית מן התערובת יוצא בה י"ח דהו"ל כעיסת חטים ממש יעו"ש אמנם הרשב"א בפסקי חלה שלו כתב שדברי הראב"ד נ"ל עיקר. והב"ד ב"י. וכ"כ מ"א סק"ד ודוקא שיש בו כזית בכדי א"פ כנ"ל להחמיר עכ"ל וכתב עליו היא"פ ולפ"ז צריך שיאכל שיעור פרס כמבואר בפסקי חלה להרשב"א עכ"ל. מיהו הח"י או' יו"ד פסק כדברי הרמב"ן דבאורז אפי' אין בו כזית בכדי א"פ סגי וכתב על דברי המ"א הנז' דהוא חומרא יתירא נגד משמעות הראשונים והסכמת אחרונים כאן וביו"ד סי' שכ"ד יעו"ש. אבל הא"ר או' ז' כתב דלענין שיהא יוצא ידי מצה ודאי ראוי להחמיר ובחלה הוי ג"כ חומרא יעו"ש. וכ"כ המק"ח דדוקא שיש בו כזית בכדי א"פ. והר"ז או' ז' הביא שתי הסברות וסיים ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה לסברא האחרונה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז.

א

מג) ואם עירב אורז עם אחד מה' מיני תבואה הנז' בסעי' הקודם דעת הטור דגם בזה יוצא בה ידי חובת מצה (באכילת כזית מן התערובת. פר"ח) אם יש בה טעם דגן אעפ"י שרובה אורז. אבל דעת הרמב"ן בהלכות חלה דוקא אם עירב קמח חטים בקמח אורז אעפ"י שאין כזית בכדי א"פ יוצא בה משום דקמח חטים גורר את קמח האורז להיות כמותו אבל אם עירב שאר מינים עם ה' מיני תבואה או אפי' אורז עם שאר ד' מיני תבואה חוץ מין החטים אזלינן בתר רובא ואי לית בה רוב דגן לאו לחם הוא יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ז' דבשאר מינים רוב דגן בעינן. וכ"כ המק"ח או' א' ער"ה או' ה' מיהו הרב ח"י או' יו"ד כתב על דברי הא"ר הנז' דזהו לדעת הרשב"א אכן לדעת הרמב"ם וסיעתו דבאורז אפי' אין בו כזית בכדי א"פ יצא א"כ בשאר מינים סגי כדי א"פ. וכ"כ הר"ז או' ז' וכתב שם הר"ז ולענין הלכה יש לחוש לכתחלה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על המתירין.

ב

מג) ודע שבענין זה שעירב שאר מינים עם ה' מיני תבואה או אורז עם ד' מיני תבואה חוץ מן החטים ויש כזית דגן בכדי א"פ לדעת הר"ז אם אוכל כזית מן התערובת יוצא י"ח בשעת הדחק אבל הפר"ח כתב צריך שיהא בתערובת זה כזית בכדי א"פ ושיאכל ממנו א"פ הא לאו הכי אינו יוצא י"ח וכתב וכ"ה דעת המ"מ וזה נראה בדעת הש"ע והכי נקטינן יעו"ש. ועוד עיין מזה לעיל סי' ר"ח סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

א

מד) [סעיף ג'] אם לא ביררו החטים וכו' משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה יש לחוש לסברת הר"ף שהביא הטור שכתב יש נוהגין לברר החטין מאכילת עכבר אבל מדברי הטור ותשו' הרשב"א סי' תפ"ח משמע דאפי' לכתחלה א"צ לברור יעו"ש. וכ"כ הלבוש והר"ז או' ח' וי"ל דהש"ע מיירי באין ס' כנגדם. א"א או' ה' ועיין לקמן או' מ"ז.

א

מה) והנוהגין לברור אין חיוב חל על בניהם וכדכתב הרב משא מלך דנ"ז זולת אם הוא מנהג כל העיר חל המנהג על הבאים אחריהם ודוקא כשנהגו סתם חל על הבנים אחריהם אבל אם פירשו שמקבלים על עצמם לבד אין הבנים חייבים אחריהם אלא א"כ נהגו בו הבנים אחר מיתת אביהם וה"ה בחיי אביהם. ב"ד סי' רי"ח. י"א מ"ב בהגה"ט או' א'.

א

מו) שם. אין בכך כלום. דחששא רחוקה היה זו לומר שתחמיץ חטה קשם במעט רוק שבפי העכבר ועוד אפי' אם יש בהם נשוכין אינו אחד מאלף ומתבטלין הם כשוטחן ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלה. טור. ונ"מ בין שני הטעמים דלטעם הראשון דחששא רחוקה היא שתחמיץ אפי' אין ס' כנגדן שרי בדיעבד אבל לטעם שני שההיתר הוא משום ביטול אפי' בדיעבד אסור אם אין ס' כנגדם ועוד נ"מ לטעם שני שהוא משום בעול ה"ד למ"ד אינו חו"נ כמ"ש לעיל סי' תמ"ז סעי' ד' יעו"ש. אמנם דעת האחרונים כטעם הראשון דחששא רחוקה היא שתחמיץ חטה קשה במעט רוק שבפי העכבר וע"כ כתבו בדיעבד שרי אפי' אין ס' כנגדם כמ"ש באו' שאח"ז.

א

מז) שם. אין בכך כלום. דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה. ולכן אפי' אין ס' נגדן שרי בדיעבד. מ"א סק"ה. ח"י או' י"ב. א"ר או' ט' חק יוסף או' י"א. ר"ז או' ח' ומשמע הא לכתחלה יש לבררם אם אין ס' כנגדם וכ"כ הר"ז שם דאם אין בחטים השלמים ס' כנגד הנשוכים לא יטחנם עד שיברור מהם הנשוכים העודפים על המתבטלים בס' ואם לא ביררם וטחן הכל ביחד ה"ז מותר יעו"ש.

א

מח) וכתב שם המ"א ואפשר דדוקא חטה (יש להתיר בדיעבד אפי' אין ס' כנגדן) אבל שעורה ממהרת להחמיץ. וכ"כ ח"י שם. חק יוסף שם. ר"ז שם. מיהו הא"ר שם כתב דה"ה שעורה. והביאו א"א או' ה'. ועיין מעם לועז פ' בא דנ"ה ע"א שכתב דצריך להסיר השעורים כשבוררים החטים והיינו טעמא משום דאי נפל עליו מים או על נבלע בה יותר מהחטה יעו"ש שציין לדברי המ"א וח"י הנז' והביאו הזכ"ל על סי' זה. ועיין לקמן או' ס"ו.

א

מט) שם בהגה. וכן אם לא ביררו ממנו אותו דגן שצמח וכו' כ"כ בהגמ"י פ"א בשם סמ"ק על הדגן שצמח מלחלוחית הארץ אומר ר' יחיאל שזהו חמץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה שיהא ס' מאותו שלא צמח יעו"ש והביאו ב"י. ומיהו מ"ש שם הסמ"ק וגם צריך שתהא האפייה קו"פ עיין ב"ח שכתב דלענין הלכה קמח הוי כמו לח בלח ואם נתערב קו"פ אינו חו"נ (והיינו כדעת מור"ם ז"ל לעיל סי' תמ"ז סעי' ד' בהגה שכתב דבתערובת לח בלח לא אמרינן חו"נ יעו"ש) ומותר לאפות אפי' בפסח אבל למעשה כל בעל נפש יחמיר לעצמו ולאפות הכל קו"פ יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' פ"ד יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לשם או' רנ"ו ורנ"ז יעו"ש.

א

נ) שם בהגה. מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ וכו' קאי אדגן שצמח מ"א סק"ו. ח"י או' י"ג. חק יוסף או' י"ב. ור"ל דכאכילת עכבר אפי' אין ס' כנגדן בדיעבד שרי כמ"ש לעיל או' מ"ז.

א

נא) שם בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו' ואם אין ה' כנגדן יכול לברור מאותן שצמחו עד שיתמעטו ויהיה ס' כנגדן מאותן שלא צמחו כמ"ש לעיל או' מ"ט וכ"מ בתה"ד סי' קי"ד וח"י או' י"ד יעו"ש. אבל אינו יכול להוסיף עליהם עד ס' כדי שיתבטלו ולאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה כמ"ש לעיל סי' תמ"ז או' רנ"ו יעו"ש. וכ"כ הר"ז בסי' זה או' יו"ד. וצריך לבערם קו"פ כמ"ש הר"ז שם. ואם לא ביערם עיין לעיל סי' תמ"ז או' רנ"ח.

א

בנ) שם בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו' ואין כאן מבטלין איסור לכתחלה שאינו טוחן כדי לבטלן. טור. תה"ד סי' קי"ד. וכ"כ בפסקים וכתבים סי' קמ"ו בשם א"ז. מיהו הב"ח כתב דהסמ"ק ס"ל דטחינה הו"ל מבטל איסור לכתחלה אעפ"י שאינו טוחן כדי לבטלן וכדעת מהר"ם שכתובה בתשו' הרשב"א סי' תתל"א וכ"ה דעת הר"ן בפ' כל שעה בההיא ארבא דטבעה בחישתא ובתשו' סי' נ"ז ונ"ט אבל לענין הלכה פסק הב"ח כדעת הטור יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ד. חק יוסף או' י"ג. ר"ז או' ח' וכ"כ הפר"ח אלא שכתב שמטעם אחר יש לאסור לטוחנן ביחד מטעם שכתב הרשב"א בתשו' סי' תפ"ה דכל איסור ניכר ושהוא בעין אפי' דבר מועט בתוך היתר מרובה ואפי' באלף לא בטיל וחטים הללו הרי אפשר לבודקן ולפיכך אסור לטחנן יעו"ש. אמנם הנה"ש סוף או' א' כתב על דברי הפר"ח הנז' דאינו רואה כדי לחלוק על דינו של הטור ורמ"א ז"ל דאינהו נמי מודו דכל שהאיסור ניכר אין לו ביטול אלא צריך לבדוק ולהוציאו וזה שטוחנו ועושהו בזה שלא יהא נוכר הו"ל מבטל איסור וקאמר הטור שאינו בכלל מבטל איסור כיון שאינו טוחן כדי לבטל יעו"ש וע"כ נראה דלכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים ולברור קודם טחינה כיון שהוא ניכר ובדיעבד יש לסמוך על דעת המתירין. וכ"ז לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סי' תמ"ז סעי' ד' בהגה דבתערובת לח בלח לא אמרינן חו"נ ולמ"ד קמח בקמח הוי לח בלח אבל לדעת המחמירין אפי' לח בלח אמרינן חו"נ אפי' בדיעבד יש לאסור אם לא ביררו אותו דגן שצמח ואפי' טחנו ואפו אותו קודם פסח ואפי' יש ס' כנגד אותו דגן שצמח משום חו"נ.

א

גנ) שם. בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו' עיין נ"א שאלה י"ח שאם טחנו החטים ולא נבדק אם יש בו ס' דתליא אי מקרי מין במינו ספיקו לקולא ואם אינו מינו דהוי ספק דאורייחא ספיקו לחומרא והביא מחלוקת בזה אי מקרי מין במינו והניח בצ"ע יעו"ש. אבל בתשו' עמודי אור סי' ט"ו העלה דבעינן ס' בבירור ואין להקל בספיקו יעו"ש. פ"ת. וכ"כ חמ"מ או' ד'.

א

דנ) שם בהגה. שלא יהא ס' כנגדן וכו' הדירה והכנה שבתבואה אף לכתחלה א"צ לברר החטים המתולעים כדמוכח מדברי הרמב"ן הביאו מרן בב"י לקמן סי' תנ"ד ודלא כדמשמע מדברי הרב שכנה"ג בסי' זה דחטים מתולעים יש בהם חשש חימוץ. ברכ"י או' ו' ובספרו מחב"ר או' ב' יעו"ש. וכ"כ הזר"א סי' נ"ז דבאכילת תולעת ליכא חשש חימוץ יעו"ש. והביאו המחב"ר שם. וכן הרב חזון נחום בפ"א דכלים דף כ"ו הוכיח דאכילת תולעת אין בו חשש חימוץ דלא כהרב שכנה"ג יעו"ש. והביאו הער"ה או' ו' ומיהו לענין בירור קודם טחינה משום איסור תולע מדברי מרן ז"ל בש"ע יו"ד סי' פ"ד סעי' י"ד משמע דא"צ לברר אבל הש"כ שם ס"ק ט"ל כתב דאם הם מתולעים ברוב בענין שא"א לבררם זהו החטים אסורים לגמרי אבל אם אינם מתולעים ברוב צריך לבררם קודם טחינה וכיון שלא נשאר אלא חששא דיש שם תולעים מותר לטחנן יעו"ש, וכ"כ הכנה"ג שם בהגב"י או' צ"י. פר"ח שם או' ט"ל. שפ"ד שם או' ט"ל. מנ"י כלל מ"ו או' ל"ו. חכ"א כלל ל"ח או' כ"ד.

א

הנ) והטעם שמותר לטוחנן מפני שבורחין התולעים לחוץ דרך דופני האפרכסת ועוד דאף אם יטחנו התולעים בטילים בס' בתוך הקמח ולכן לכתחלה אין לטחון אלא בריחים גדול שיש בו אפרכסת ובדיעבד מותר לטחון גם בריחים של יד. ש"כ שם סק"מ כנה"ג שם או' צ"ה. פר"ח שם או' מ' בל"י שם או' כ"ז. שפ"ד שם או' מ' חכ"א שם.

א

ונ) ואלו שני התקנות שבירחים התולעים מקול הרחיים ומ"ש שם בש"ע והוא שירקד הקמח לאור היום לא מהני אלא באלו מין התולעים השחורים או האדומים שאם לא יהיה להם מקום לברוח הם נכרים בקמח ומתבררים ומה שנטחן מהם מתבטל אבל תולעים הדקים הלבנים שאלו אינם בורחים וגם אינם נבררים בריקוד אין לטחון ומ"מ אם עבר וטחן בדיעבד מותר שחזקתן שנימוחי. פר"ת שם או' כ"ו.

א

זנ) וכ"ש קמח שהתליע ונתהוו מילבי"ן בתוכו שאסור לטוחנו ולא דמי לחטים דשם לא הוי מבטל איסור משום דכוונתו לטחון משא"כ בקמח. מש"ז שם או' י"ח ושפ"ד או' ט"ל. ועיין עוד מזה בשד"ח מע' חו"מ סי' י"א או' ה'.

א

חנ) [סעיף ד'] החטים שעושים בהם מצת מצוה טוב לשמרן וכו' ואסמכוה אקרא דכתיב ושמרתם את המצות. לבוש, עי"ש או' ד'.

א

טנ) שם. שעושים בהם מצת מצוה וכו' דאמר להו רבא להנהו דמהפכי כיפי (העומרים וקושרין את העומרים בימות הקציר) כי מהפכיתו הפיכו לשם מצוה. מר בריה דרבינא מנקטא ליה אימיה (חיטין מתחלת קציר לצורך הפסח ועבדא להו שימור מעיקרא) בארבי. פסחים מ' ופירש"י שם. וכ"כ הרי"ף בסוף פ' כל שעה והביאו הטור וב"י. וכ"כ הרמב"ם פ"ה דין ט' והרוקח סי' רס"ג. ומשמע מדברי הרמב"ם שם דכל מצה שאדם אוכל בפסח לכתחלה צריך שימור משעת קצירה. וכ"מ קצת מדברי הרי"ף שם. וכ"כ הברכ"י או' ח' משם מהר"י זיין וז"ל לכתחלה צריך שימור משעת קצירה כל המצה שאוכל בכל הפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם וקצת מהגאונים ולאו דוקא מצת מצוה עכ"ל. אבל הטור כתב על שם הרי"ף דוקא למצת מצוה צריך שימור משעת קצירה. וכ"כ השה"ג על הרי"ף שם בשם הריא"ז. וכ"כ הר"ן שם. וכ"כ ב"י ולזה כתב בש"ע החטים שעושים בהם מצת מצוה וכו'. וכ"כ הלבוש. ב"ח. ח"י או' ט"ו. חמ"מ או' ה'.

ב

טנ) וכתב ח"א כלל קכ"ח או' ל' וז"ל ואף שמצד הדין א"צ שמירה זו אלא לכזית של חובה מ"מ נוהגין החרדים וכן ראוי שיהיו כל המצות משומרים משעת קצירה שיש כמה חששות מביאת מים על החטים וגם לפעמים שמניחין לייבשן במחובר יותר מדאי מפני שאין להם פנאי לקציר וזו שקורין שמירה עכ"פ ממהרין לקציר בעוד שהם לחים קצת ואדונינו הגר"א החמיר מאד בזה שלא לאכול רק מצה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח והיינו מטעם זה ומכ"ש כשמוליכין החטין יורד לפעמים גשמים מרובים על השקים עד שכמעט נשרה כל השק במים ואסור מדינא עכ"ל. ועיין לקמן סי' תס"ז או' ל"ח.

א

ס) שם. שעושין בהם מצת מצוה וכו' משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק ואפי' שימור דלישה ואפייה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ופו' מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה. ח"י שם. ומיהו כבר כתבנו לעיל דיש מן הגאונים סוברים דכל מצה שאדם אוכל בפסח לכתחלה צריך שימור משעת קצירה יעו"ש.

א

סא) שם. שעושין בהם מצת מצוה וכו' ברוב קהלות המפורסמות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה ועושין לכל בני העיר שיזכו במצת מצוה משעת קצירה. ובארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה. מחב"ר סי' ת"ס או' ג' והביאו שע"ת בסי' זה או' ח'.

א

סב) ראוי שלא להניח לעשות קצירה למצה כ"א לת"ח שהוא בר הכי לידע הדינים כדי להזהר בהם וגם שהוא ידוע לרבים מיראי ה' וחושבי שמו דאם הוא מיקל באיסורים אין להניחו שימכור חטים משעת קצירה. ומן הראוי הוא להכריז שלא יוכל שום מוכר חטים למצה אפי' שאינה משעת קצירה אם לא ילך אצל חכם בתחלה להראות לו החטים ולהודיע לו מהיכן קנס אותם ויחקור עליו מאין באו. מועד לכל חי סי' ג' או' ז'.

א

סג) יש נוהגין לאכול כל המצה שאוכל בפסח שיהיו החטים שמורים משעת קצירה ואין בזה לא משום יוהרא ולא משום מחלוקת ולא משום לא תתגודדו. הרב דברי יוסף סי' מ"ה ועי"ש שהאריך בכל פרטי הדינים והחומרות יעו"ש. ברכ"י או' ז' שע"ת או' ח' מל"ח שם או' ה' וכתב שם המל"ח ולא יחוס על הדמים כי ביוקר עמדו לו החטים דגם ה' ביוקר עמדו לו ישראל כדי להוציאם ממצרים כמ"ש רז"ל ע"פ הבן יקיר לי אפרים דידוע החשבון דמוע"ד דאם מוסיף מוסיפין לו עכ"ד. וכ"כ ח"א כלל קכ"א או' ל' דהגר"א החמיר מאד בדבר שלא לאכול רק מה שמשומר משעת קצירה כל ימי הפסח יעו"ש.

א

סד) מי שנהג לאכול כל המצה משעת קצירה א"צ התרה. פר"ח סי' תצ"ו בד"ה הראשון בסופו. אבל הרב נחפה בכסף בביאורו לרא"ם דף קנ"ה ס"ל דצריך התרה והביאו הברכ"י או' ט' וכתב וכן דעתו נוטה. וכתב שם הרב נחפה בכסף דגה מי שנהג שלא לאכול מצה אלא פירות בשאר ימי הפסח אף דיש נצדד לאסור בזה וגם בנוהג לאכול כל המצה משעת קצירה דאין להתירו העיקר הוא דסגי בהתרה דחרטה יעוש"ב. ברכ"י שם. שע"ת או' ח'.

א

סה) וכתב שם השע"ת והנכון דכל מי שרוצה לנהוג פרישות בחומרות אלו או כיוצא בהם יש לו להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו לנהוג כן תמיד רק בפעם הזאת דזימנין מתרמי דלא אפשר ליה למיעבד הכי ואתי לאקלקולי ואם שכח להתנות נראה דסגי ליה בהתרה דחרטה כמ"ש הברכ"י בשם מורו ז"ל עכ"ד. ואם מותר להטמין בתנור אחד מי שנזהר לאכול משעת קצירה עם מי שאינו נזהר וכן אם מותר להשתמש בכליו עיין לעיל סי' תמ"ז או' כ"ז.

א

סו) מה שנהגו לברר השעורים מתוך חטי דפיסחא עיין להרב חק"ל ח"ב ליו"ד בשיורי א"ח סי' ט"ו שנתן טעם למנהג לפי שהמנהג בחטים שנעשו שמירה בעת הקצירה והרי השעורים מתבשלות קודם ונמצא שלא נעשו להם שמירה ראויה ואגב נשתרבב המנהג בכל מיני חטים למצה והוא טעם נכון עכ"ל והביאו הרו"ח בסי' זה או' ח' ועיין לעיל או' מ"ח.

א

סז) חטים מן השונ"ה שבמצרים שומר נפשו ירחק ליקח מהם לפסח שבאים בספינות והספנים נותנים עליהם מים כדי שלא יחסר המדה שנותנים להם וגם השונ"ה אינה מקורה ויורדים עליהם גשמים. הרדב"ז בתשובות החדשות ח"א סי' רפ"ו ועי"ש שהאריך בכל הצדדין. ברכ"ו או' יו"ד. ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ג'.

ב

סז) חטים שנקצרו בעודם לחים למצה שמורה וכדי שלא יתעפשו נתנם בתנור חם ונעשו שם יבש כמו קליות אם יוצאים בהם י"ח מצה. עיין נ"א שאלה י"ד שכתב דתלי במחלוקת דלרמב"ן לא יצא ולדעת הרמב"ם יוצא כיון שהוא ממין הבא לידי חימוץ וסיים דדכי הוא הרמב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק יעו"ש. מיהו אם יבשו אותם בבית שמחממין אותו אין לחוש. נ"א שאלה ט"ז. ועיין עוד מזה בשד"ח מע' חו"מ סי' יו"ד או' כ"א.

א

סח) שם. טוב לשומרן וכו' כ"כ הר"ן סוף פ' כל שעה על דברי הרי"ף שם ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומביאו ב"י וכ"כ שם השה"ג בשם הריא"ז. וכ"כ הכלב בסי מ"ח. וכ"כ הלבוש. ר"ז או' י"ט. מיהו הפר"ח כתב דכזית מצה של חיוב של לילה ראשונה אינו יוצא אלא א"כ הוא שמור משעת קצירה ואף בשעת הדחק ודלא כהש"ע יעו"ש. אבל המק"ח השיג על דברי הפר"ח הנז' וכתב עליו שהוא נגד כל הפו' ראשונים ואחרונים והביא ראיה מירושלמי דחלה דאינו מעכב אף שלא נשמר משעת קצירה יעו"ש. וכן הנה"ש או' ב' כתב להשיג על דברי הפר"ח הנז' מכמה פו' וסיים דפסק הש"ע נכון וקיים. וכ"כ הנוב"י במה"ת סי' ע"ט דלית דחש להא דהפר"ח רק המהדרין מן המהדרין יעו"ש. והביאו שע"ת או' ח' וכתב והאדנא רבים שתו עצמם כמהדרין ומחזירין על הגרנות שיהיה להם חטים שמורים משעת קצירה עכ"פ לצאת י"ח מצת מצוה עכ"ד. ועיין לעיל או' ס"א.

א

סט) שם. משעת קצירה. דקודם קצירה בעודם מחוברים א"א להם לבא לידי חימוץ. לבוש. ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ה'.

א

ע) שם. ולפחות משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים שטוחנין בריחיים של מים. הרא"ש והביאו הטור וב"י, משמע שבמקום שטוחנין בריחים של חמור או שהרוח מוליך הריחים א"צ שמירה. מיהו גה שם רגילין לרחוץ החטים. מ"א סק"ז. ור"ל דבמקום שרגילים לרחוץ החטים אף שטוחנין בריחיים של חמור או שהרוח מוליך. הריחיים צריך שמירה.

א

עא) שם. ולפחות משעת טחינה. ואם מסרם לחטים להוליכם לטחון ביד עכו"ם או חש"ו אינו יוצא בה י"ח. טור בשם השאלתות וב"י.

א

עב) ומותר לטחון בריחיים של מים אפי' בתוך הפסח. הרשב"ץ ח"ג סי' קי"ז. י"א מ"ב בהגה"ט או' ג' ברכ"י או' י"ד. שע"ת או' ח' וכתב שם השע"ת וכן נוהגין אפי' אותן שאוכלים כל הפסח משעת קצירה דלא עדיף ממצת מצוה דאע"ג דרובא מהדרין שיהיה שמור משעת קצירה מ"מ אין מקפידין לטחון בריחים של יד רק יש שנוהגין סלסול בעצמם גם בזה ואין בזה משום יוהרא כמ"ש לעיל (או' ס"ג) וכן שמעתי שנוהגין כן בא"י מאן דאפשר ליה בהכי עכ"ד. ועיין עוד מזה לקמן או' ק"ה יעו"ש. ואם מותר לטחון ע"י עכו"ם ית' לקמן סי' ת"ס סעי' א' בס"ד.

א

עג) אם הניח קמחא דפסחא אצל נכרי בלי שומר פסק בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס' שמותר בדיעבד כר"ש. ואם מותר לשלוח קמחא דפסחא למקום רחוק כמה ימים ע"י נכרי בחותם בתוך חותם בלא שומר ישראל עיין בשד"ח מע' חמץ ומצה סי' י"א או' ו' שמצדד בזה יעו"ש.

א

עד) שם. קמח מן השוק. דלא מחזקינן איסורא. טור בשם גאון. ט"ז סק"ג. מ"א סק"ח. ומשמע דאפי' מעכו"ם מותר דלא מחזקינן איסורא. אמנם בחידושי ריטב"א לפסחים החמיר מאד בזה ליקח מעכו"ם יעו"ש. וע"כ כל היכא דאפשר לא קנינן מעכו"ם אפי' במקום דליכא חשש לתיתא.

א

עה) שם. קמח מן השוק. כלומר דסגי בשימור משעת לישה ואילך ומשמע שם בגמ' דאי לא עביד שימור משעת לישה כ"א משעת אפייה אינו יוצא בה י"ח משום מצת מצוה. עו"ש או' ד'. ועיין לעיל או' ס'.

א

עו) שם קמח מן השוק. ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימור לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנחנו בקיאין. ט"ז סק"ג. אמנם המ"א סק"ח כתב בשם גדול אחד דבמדתינו שרגילין לרחוץ החטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדין שנטבע כמ"ש סי' תס"ז סעי' ב' ועוד ראיה ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם התה"ד (סי' קי"ט) שמחזיקין הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים וכתב וכן פסקו כל חכמי פראג יעו"ש. וח"י או' ט"ז כתב נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים דיש להם סולת נקייה שאין ליקח מהם אבל מותר לקנות מן בני הכפרים דאין להם סולת נקייה יעו"ש. ומיהו המחה"ש סק"ח כתב דבזה"ז כולם אפי' בני הכפרים לותתים. ועיין עוד באו' שאח"ז.

א

עז) שם. קמח מן השוק. פי' מסתמא תלינן שהמוכרים אינם לותתין אבל אם ידע שאחד מהמוכרים לותת אסור לילך לחנות לקנות דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אבל אם המוכר מביא לבית הישראל למכור מותר ליקח ממנו כיון שרוב המוכרים אינם לותתים וכל דפריש מרובה פריש פר"ח. אבל הרב צמח צדיק סי' ל"ב כתב דאפי' הגוי מחזר בשוק אסור לקנות ממנו דכיון דאין האיסור ניכר במקומו דלא ידעינן מי הוא לותת גזרינן שמא יקח מן הקבוע כמ"ש הטור ביו"ד סי' ק"י יעוש"ב והביאו הער"ה או' ט' יעו"ש וכ"כ א"א או' ה'.

א

עח) שם. קמח מן השוק. ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא. ט"ז סק"ג. אבל ח"י או' י"ז כתב דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דאף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתערב ונתבטל קו"פ וכ"ש כשאינו ידוע ודאי שטחנו המלצי"ן קודם לא מחזקינן איסורא בשעת הדחק כמ"ש כל הפו' ומ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל קו"פ עכ"ל והביאו א"ר או' י"ב.

א

עט) שם. קמח מן השוק. ואין לחוש שמא נתערב פירורי חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו. כלבו ותניא וש"ל. ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורי חמץ לתוך הקמח שיש לו תקנה ע"י הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספיקא בעלמא ראיה לודאי נתערב ומ"מ עכ"פ יש להתיר בהנאה לקיימו עד אחר הפסח. ח"י שם. א"ר שם.

א

פ) שם. קמח מן השוק. קמח שלקחו מעכו"ם ויצא ערעור שעכשיו העכו"ם שבסביבות העיר קצת מהם לותתים החטים ובדקו החטים הלתותים ולא נתבקעו רק שרכים קצת שאסור לפסח ומותר לשהותו לאחר הפסח משום ס"ס ספק אם אלו לתותים וספק אם באו לידי חימוץ. מעיל שמואל סי' ה' פ"ת.

א

פא) שם. קמח מן השוק. ומנהגינו שאין לוקחין קמח מן השוק אפי' בשעת הדחק וצריכין ליזהר שלא יבא מים או גשמים על החטים דאז אפי' לא נתבקעו אסורות ח"א כלל קכ"ו או' ד' ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' ב'.

א

פב) [סעיף ה'] האדנא אסור ללתות וכו' סי' לתיתה כתב הרמב"ם פ"ה שבוללים החטים במים להסיר סובן והערוך פירש לשון שרייה (ורש"י פירש (פסחים ל"ו ע"א) שורן במים מעט ולכותשן במכתשת להסיר מירסנן כדי שתהא סולתן נקיה) ולפי שאין אנו בקיאין בלתיתה לכן אסרו הגאונים ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרים החטים בלתיתה כל שאינו קרוב להתבקע כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' ש יה"ד בשרייה או רחיצה מועטת אבל בשרייה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר שנת' ברסי' תס"ז. וכ"כ מהרי"ל בתשו' סי' נ"ט דאי משהו להו במ"א הוי חמץ גמור עכ"ל. ח"י, או' ח"י ועיין לקמן או' פ"ז.

א

פג) שם. האדנא אסור ללתות וכו' וע"כ אסור ליקח חטים מן בעל הרחיים שלוקח מדות כל השנה דרגילים הטוחנים להדיח החטים תחלה. ט"ז סק"ד. ח"י שם. א"ר או' י"ג.

א

פד) שם, בין חטים בין שעורים. כ"כ הרי"ף והרא"ש פ' כל שעה דבימות הגאונים אסרוהו גם בחטים דבזמן חכמי התלמוד היה לתיתה מותר דוקא בחטים שקשים הם אבל לא בשעורים הדר אתו גאונים וראו שאין אנו בקיאין בלתיתה ואסרוהו בכל ענין. עו"ש או' ה'.

א

פה) שם. בין חטים בין שעורים. הלשון אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם ובאמת שעורים כיון דרכים הם אף מדינא דש"ס אסור ללתות כמ"ש באו' הקודם אבל לשון הטור יותר מדוקדק שכתב הלכך אין לנו ללתות כלל לא בחטים וכ"ש בשעורים עכ"ל וכ"כ הלבוש ואסור ללתות חטים וכ"ש שעורים שהן רכין עכ"ל.

א

פו) שם. בין חטים בין שעורים. והשעורים ושבולת שועל ושיפון אסור מדינא דש"ס אבל החטים והכוסמת מותרים מדינא דש"ס אלא האדנא אסור, ער"ה או' ד'.

א

פז) שם. בין חטים בין שעורים. ומ"מ לא אסרו אלא באכילה אבל מותר להשהות החטים הלתותים רק שיזהר לטחנם מיד אחר הלתיתה אבל אם לא טחנם מיד אלא שהו בלחלוח במים שעליהם כדי הילוך מיל אסור להשהותם כמ"ש בסי' תס"ז יעו"ש. ר"ז או' כ"א. ומשמע ה"ד חטים משום דקשים הם אבל שעורים דרכיכי אפי' לא שהו שיעור מיל קודם טחינה אסור להשהותם. וכ"כ החמ"מ או' ו' דמסקנת האחרונים שחטים לתותים מותר להשהותם בפסח אבל שעורין לתותים אסור להשהותם דכיון דרכיכי ממהרות להחמיץ והיה ספק קרוב לודאי שהוחמצו עכ"ל. מיהו ח"א כלל קכ"ו או' ג' כתב דחטים שלתתו אותם במים וכן שעורים אע"ג דזה אינו מחמיץ בודאי שהרי עוסקים בהם בשעת רחיצה ואינו דומה לדגן שנטבע בנהר דהתם מונח בלא עסק כלל מ"מ אסיר אפי' לקיימו בביתו דאין אנו בקיאין בלתיתה והוי ספק חמץ אלא מוכרם כדין מכירת חמץ יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט' דלתיתה שלנו אסיר לשהות בביתו ואי שהה משמע דאסור בהנאה עכ"ל ומיהו נראה כיון דאינו אלא ספק חמץ כ"ז שלא נתבקעו בדיעבד אה שהם ועבר עליו הפסח יש להתיר בהנאה כיון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן ובספיקו יש להתיר. ומיהו ס"ד בחטים ושעורים אבל במיני הריפות אפי' בדיעבד יש לאסור וכמ"ש לעיל או' ל"ו יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן סי' תס"ז סעי' א' יעו"ש.

א

חפ) [סעיף ו'] שקים שנותנים בהם קמח כל השנה וכו' וה"ה בנותן בו פעם אחת אפי' קמחא דפסחא אם רוצה לכבסה צריך להתיר התפירות כמ"ש לעיל סי' תנ"א ס"ק נ"ב. ח"ו או' ך' ועיין בדברינו לשם או' רט"ז ומשם ואילך עד או' רי"ט יעו"ש.

א

פט) שם. צריכין להתיר קודם כיבוס וכו' מפני שמה בתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס ועוד שהדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו. ב"י בשם תה"ד סי' קי"ו לבוש.

א

צ) שם. צריכין להתיר קודם כיבוס וכו' אבל הב"ח כתב דאפי' אין שם תפירה וטלאי נמי קשה להעביר כל הנילוש בשק בנקבי האריגה ע"כ אין ליתן בהם קמח של פסח והכי נהוג ודלא כמ"ש כאן בש"ע ובסי' תנ"א להיתר עכ"ל. והביאו הפר"ח וכתב ולכתחלה יש לחוש לזה, וכ"כ הט"ז סק"ה דמצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח יעו"ש. מיהו השכנה"ג בהגב"י או' ו' כתב על דברי הב"ח הנז' דאין כן מנהגם אלא כדברי התה"ד. וכ"נ דעת מ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ו. ח"י בסי' זה או' כ"א. וכ"כ א"ר או' ט"ו דזקנו הגאון ז"ל נהג להתיר כמשמעות הש"ע ולבוש יעו"ש. והר"ז או' כ"ה כתב דכ"ז מעיקר הדין אבל מצוה מן המובחר למי שאפשר לו שיקנה חדשים. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ו' דטוב לעשותן חדשים. אמנם החמ"מ בסי' תנ"א או' ל"ג כתב דנהגו העולם כהב"ח והט"ז והפר"ח לקנות חדשים דוקא.

א

צא) גם המפות שעושין עליהן המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות המצות על השלחן החלק בלא מפה וכל יר"ש לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר. ט"ז שם. ואשרי מי שנזהר לעשות מצה בדפין חלקין מעץ קשה שהוחלק ברהיטני ולהפוך על צד השני ולהדיח צד הראשון ולגרר היטב וכן יעשה תמיד ולא יבא לידי חימוץ. מש"ז או' ה'.

א

צב) [סעיף ז'] אסור להניחם ע"ג בהמה וכו' מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ותו דרגילות הבהמות להזיע תחת כובד המשא ולא ברירא לן אי זיעת הבהמה מחמצת ואע"ג דלפי הסברא דמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמץ מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא ב"י בשם תה"ד סי' קי"ח. לבוש' מיהו הפר"ח בסי' תס"ו סעי' ג' כתב דודאי אינו מחמיץ וחלק על דברי התה"ד הנז' יעו"ש. אמנם הנה"ש בסי' זה או' ד' כתב על דברי הפר"ח הנז' דאין להקל במה שנסתפקו הראשונים כי אין לו להפר"ח ראיה מכרעת עכ"ל. וכן הסכים השו"ג או' י"ב דלא כפר"ח יעו"ש. ועיין לקמן סי' תס"ו סעי' ה' בענין זיעת האדם אם מחמיץ ובדברינו לשם בס"ד.

א

צג) ובדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת מ"א סק"ו. מיהו הח"י או' כ"ב מסתפק אם מותר ללוש מהם מצות משום דאפשר דהוי כמי פירות עם מים דממהר להחמיץ וגם בנתייבשו המי פירות בתוכו ואח"כ ללוש אותו הביא פלוגתא בזה אם ממהר להחמיץ יעו"ש והא"ר או' ט"ז פשיטא ליה דגם זה ממהר להחמיץ יעו"ש. אמנם החק יוסף או' ע"ז כתב כדברי מ"א דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת. וכ"כ הר"ז או' כ"ז. אלא שכתב ומ"מ צריך שיהיה שהות יום או יומים בין הולכה זו להלישה לקרר הקמח שנתחמם מגוף הבהמה עכ"ל. ומ"מ כתבו האחרונים דאם נראה מקום המלוחלח מהזיעה לכתחלה יש להסיר אותו קמח המלוחלח. ובענין אם נתייבשו המי פירות בתוך הקמח ית' עוד לקמן סי' תס"ב סעי' ב' ובסי' תס"ו סעי' ה' יעו"ש.

א

צד) שם. אסור להניחם ע"ג בהמה וכו' ואם עבר והניחם לא ילוש בו כדלקמן בסעי' ט' פר"ח. ור"ל שיניחם יום או יומים עד שיתקרר ואח"כ ילוש כמו בטחינה לקמן סעי' ט' וכ"כ באו' הקודם בשם הר"ז.

א

צה) שם הגה. וכן יזהר לכתחלה שלא יניח הרבה שקים וכו' וגם צריך ליזהר שלא ישב ע"ג השק של קמח. פר"ח. חמ"מ או' ז' ר"ז או' כ"ח. ואם ישב ויש לחוש שנתחמם יעשה כמ"ש סעי' ט' חמ"מ שם.

א

צו) שם בהגה. וכן יזהר לכתחלה שלא יניח וכו' ואם עבר והניח השקים זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה. מ"א ס"ק ט"ו. ח"י או' כ"ג. חמ"מ שם. ר"ז שם. ומיהו מ"ש שם המ"א וצ"ע דבירושלמי וכו' עיין מ"ש י"א בהגב"י בסוף סי' זה בשם השה"ל ובאו' שאח"ז.

א

צז) שם בהגה. וכן יזהר לכתחלה שלא יניח וכו' פי' אבל בדיעבד אין לאסור ואע"ג דבירושלמי משמע דאסור ה"ד לדידהו דהוו לותתין אבל לדידן ליכא למיחש. עו"ש או' ז' וכ"כ ח"י אי' כ"ג דאם עבר ולש (ר"ל קודם שהיית יום או יומים) אין איסור בדיעבד כמשמעות לשון הרב. וכתב שכ"כ הנ"ץ. וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ז' ואו' ה' יעו"ש.

א

צח) [סעיף ח'] נוהגין לנקר הריחים וכו' וכתב הרו"ח או' ז' דמנהג עירם אזמיר יע"א לילך המרביץ תורה לראות ניקור הריחים ויהיה גם הוא ע"ג לראות אבני הריחים שיהיו נקיות ואח"כ נוהגין לשרפם בקש ובגבבא עכ"ל וכ"כ הזר"א סי' נ"ח שנוהגין להסיר הרכב כדי לנקר השכב דהיינו הריחים מהחטים שבחורי השכב מלבד הכיבוד בכל כלי הטחינה והגם שאצלם ליכא חשש תבואה לתותה יעו"ש.

א

צט) שם. נוהגין לנקר הריחים וכו' ועיין סמא דחיי סי' ב' וסי' ו' שכתב דפשוט דצריך לנקר כל הכלים של הטחינה ולהסיר האבק שעל התקרה שלא יפול מקול הטחינה להחטים והקמח יעו"ש. וכתב עו"ש שאותם הריחים שהם מכוסים סביבם בנסרים ועליהם כמין תקרה מנסרים מכוסה על אבן הריחים צריך להסירם קודם הטחינה לפי שמזיע מחמת חום הטחינה ונעשה בצק. וכן יש להרחיק העקלים של ברזל הסביב להאבן הטוחן עד שלא יבא הברזל לתוך הקמח שכ"ז מזיעה ונעשה בצק יעו"ש.

א

ק) שם. נוהגין לנקר הריחים וכו' ניקור הריחים לאו מדינא הוא ולכן אם ניקרו הריחים כמנהג ושוב טחנו חטי דספק חמץ א"צ לנקרם בעת הדחק. שו"ת נחלת שבעה ח"ב סי' י"ג והרב ב"ד פקפק בדבריו בסי' רי"ז ועי"ש בסוף סי' רי"ח. ברכ"י או' י"ג. שע"ת או' י"ז. ועיין באו' שאח"ז.

א

קא) שם נוהגין לנקר הריחים וכו' וכתב בתשו' נחלת שבעה ח"ב סי' י"ב דשלושים יום קו"פ מותר לטחון אף בלי ניקור הריחים יעו"ש שהאריך בהיתר זה. ובשאלה י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הריחים כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור יעו"ש. והביאו ח"י או' כ"ד. חק יוסף או' ז' זר"א סי' נ"ח. ר"ז או' ל"א. וכתב שם ח"י ומ"מ יאפה הכל קו"פ. וכ"כ הר"ז שם. מיהו בשאילת יעב"ץ ח"א חולק ע"ז וכתב דכיון שנהגו לנקר הריחים אפי' קודם ל' יום נמי ולא אמרו למ"ד יום אלא לענין חלות חובת ביעורו וכו' ואצ"ל במצה דמצוה דבעי שימור וכן מ"ש בשם מהרי"ל שא"צ לברור מן החטים הצמוחות קודם פורים ג"כ יש להחמיר דלא גרע קמח דמצוה משאר דברים הנעשים לשם פסח שנזהרים במשהו אף קודם ל' יעו"ש והביאו שע"ת או' י"ז. זכן בס' בית מאיר בסי' זה האריך הרבה בדברי נחלת שבעה הנז' במה שלחלק יצא בין תוך ל' לקודם ל' ואין רוח חכמתו נוחה הימנו ומסיק לכן הברור בעיני דדינו לאו דסמכא ומכ"ש שעושין ממנו מצת מצוה בודאי אין שים צד להקל אף קודם שלושים עכ"ל והביאו השד"ח במע' חו"מ סי' יו"ד או' א' יעו"ש. וכ"כ המחה"ש סק"ח על דברי נ"ש הנז' דבזה"ז דלותתין כל התבואות אין לסמוך על היתר זה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח"י על מ"ש הנ"ש דקודם פורים מותר לטחון בלי ניקור ובלא פרישת סדינים דלא נהירא אכן על מ"ש דבשעת הדחק שא"א לנקר מותר אף סמוך לפסח בלא ניקור כתב דיש לסמוך עליו. וכ"פ ח"א כלל קכ"ח או' ד' דבדיעבד או בשעת הדחק שא"א לנקר הריחים מותר לטחון בלא ניקור רק שיאפה הכל קו"פ וכן אם טחנו באותו ריחים שטחנו בו תבואה לתותה אין לאסור בדיעבד כיון שהוא קו"פ דאז בטל עכ"ל ועיין לעיל סי' תמ"ז או' פ"ד ודוק.

א

קב) שם. נוהגין לנקר הריחים וכו' בשנת תק"א לאלף הששי פה פראג אירע מעשה שבשעת טחינת הקמח למצות היה מזיע אותו כלי ריחים שהקמח נופל לתוכו ושהיו מעידים נאמנים שהרגישו כמה טיפות בהכיסוי מלמעלה. ונוסף לזה שהודבק בפשתן המתוח בדפנות אותו כלי מחמת הזיעה אבק הקמח כמו עיסה עב כעובי אצבע. והספק היה אם מחמת לחלוחית התבואה שבאותו השנה שלא נתבשלה ונתיבשה כל צרכה על פני השדה והוי מי פירות או שבא מחמת אויר קר ולח שהיה בעת הטחינה וחום הריחים והוי תולדה דמים. ופסקו הב"ד ע"פ צירוף שאר לומדים וחכמי הקהלה ליקח המכסה העליון כדי שלא יהיה חם כ"כ ולמתוח פשתן עליה גם להחליף הפשתן תמיד אם נראה בו עיסה. והיו מעמידים נאמנים לרקד הקמח ריקוד אחר ריקוד גסה ודקה ולאפות הכל קו"פ ומפני הפ"מ כמה מאות זהובים סמכנו על אותם הפו' דמהני הריקוד. ועם כל זאת מנעתי לאכול מאותן מצות גם שאר שרידי עדה. ק"נ כל הרא"ש פ"ב דפסחים סי' כ"ב.

א

קג) שם נוהגין לנקר הריחים וכו' עיין נ"א שאלה כ"א בנמצא עיסה בריחים בדופני התיבה שהקמח הנטחן מונח בתוכו ובעלי הריחים אמרו שזיעה בא מחום הטחינה ומאויר הקר ונעשה עיסה. וכתב שבצק זה שנדבק בתיבה תלוי בפלוגתא דלהרא"ש מותר לגמרי ולהרוקח דינו כמים ממש וכו' ומסיק במקום דאיכא דחק יש להקל לטחון אפי' לכתחלה אבל במקום שאינו דחק יש לטחון דוקא חצי חבית בפעם אחת שאז אינו חימום כ"כ ולא ימצא בצק וכן אמרו הטוחנים הבקיאין יעו"ש.

א

קד) ובענין ריחם של קיטור אם מותר לטחון בה חטי דפסחא עיין בשד"ח מע' חו"מ או' ג' שהביא דעת הפו' המדברים בזה שהללו אוסרים והללו מתירים וסדר הניקוי והטחינה של חטי דפסחא שנטחנין שם יעו"ש. ועכ"פ אף במקום שנהגו להתיר חיובא רמיא על הב"ד של אותו מקום למנות אנשים נאמנים מרביצי תורה ע"ז לראות סדר ניקיי המקום של מושב הריחים וכלי הריחים והריחים וגם לישב שם שומר ת"ח כל זמן הטחינה של חטי דפסחא לראות ולהשגיח תמיד בקמח ובכלי הריחים שמא יזיעו ויעשו עיסה ואם נמצא עיסה צריך לתקן תיכף ולעשות כפום דינא.

א

קה) ובענין ריחים של מים עיין בשד"ח שם או' ב' שכתב כי קשה מאד לנקות היטב את כל הכלים שלא ישאר בהם שום עיסה דבוקה יעו"ש אמנם באו' ג' שם ד"ה שוב וד"ה והנה הביא דעת המתירין בזה כדברי הרשב"ץ שהבאנו לעיל או' ע"ב יעו"ש וע"כ הכא נמי במקום שנהגו היתר חיובא רמיא על בי דינא להשגיח ע"ז כמ"ש באר הקודם.

א

קו) וכתב השע"ת או' י"ז בשם שאלת יעב"ץ ח"א שמצריך לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הריחים וכן הנהיג א"מ הגאון ז"ל במקומו יעו"ש. וכ"כ מור"ם ז"ל לעיל בהגה לסי' תנ"א סעי' ח"י יעו"ש. אמנם עיין בשד"ח שם או' ג' ד"ה ועל הנפה שכתב בשם חיים של שלום סי' פ"ה בנידון הכיסים של ריחים שהיא גזירה שבעלי הריחים אין יכולין לעמוד אלא כעין חדתא עבדינן שמנקין אותם יפה יפה משיורי קמח ומכבדין במכבדות של שער היטב וגם כי הרמ"א סי' תנ"א סעי' ח"י כתב שמנהג לנקות כיסים חדשים וכן נפה ודלא כהמחבר שכתב דמהני בהי שפשוף כבר כתב הח"י שם או' נ"א דשעת הדחק הוי כדיעבד ומהני שפשוף ואין דחק גדול מזה דלקנות אחרים צריך להוציא סך רב יעו"ש.

א

קז) שם. משום דזמנין וכו' כשטוחנין בריחים תבואה לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפי' בריחים אחרת כי האבק פורח ומתערב. מ"צ. מ"א ס"ק י"א. ולא ראיתי נזהרין בזה וטוחנין באותו בית לפסח שטוחנין בו קמח אחר וצ"ל משום דאיכא לספוקי שמא התבואה אחרת ג"כ אינה לתותה ואת"ל שהיא לתותה שמא לא לתת בדרך שנתחמץ. גם בדיעבד ליכא איסור כיון שנתבטל קו"פ אכן תוך הפסח יש ליזהר בזה. ח"י או' כ"ה. וכ"כ א"ר או' י"ט דבדיעבד אין איסור שנתבטל קו"פ אך תוך הפסח יש ליזהר. וכ"כ הר"ז או' ל"ב דאם אין הדבר ידוע בבירור שאותה תבואה לתותה נהגו להקל אם טוחנן קו"פ ועו"ש. ומ"מ לכתחלה ודאי צריך ליזהר ולכן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ממטה עד התקרה. ח"א כלל קכ"ח או' ג'.

א

קח) שם. תבואה לתותה לסולת. וכ"ש במדינות הללו שטוחנין בהם חטים ושעורים השרויין במים הרבה שעושין מהם שכר והוא שקורין לו מאל"ץ בל"א שהוא חמץ גמור וטוחנין אותו בעודו לח קצת ונדבק הרבה בריחים שאסור לטחון בה עד שינקרו אותה היטב. לבוש. ר"ז או' כ"ט.

א

קט) שם. שומרים אותו וכו' שחוששין שמא לא נקרו אותם היטב ונשאר דבוק בהם מעט קמח חמץ ונתערב ממנו לתוך קמח זה הראשון לפיכך מצניעין אותו עד לאחר הפסח או אוכלין אותו קודם הפסח. ר"ז או' ל'.

א

קי) שם. שומרים אותו וכו' וכתב בא"ז ועתה נוהגין לכסות הריחים בפשתן ולפ"ז אפשר להתיר אף קמח הראשון עכ"ל. והביאו ח"י או' כ"ה. וכ"כ בספרו א"ר או' ח"י אלא שכתב ומ"מ א"א לכסות תוך הריחים עצמו עכ"ל מיהו הר"ז שם פסק כדברי הא"ז.

א

קיא) שם. שומרים אותו וכו' ואם נאפה נראה להתיר דנתבטל קו"פ וכ"מ בתשו' נ"ש סי' י"ג. א"ר או' ך'.

א

קיב) שם הגה. ואנשי מעשה רגילים לילך בעצמם וכו' כ"כ הרוקח בסי' רס"ג כל ישראל צריך לילך עם החטין לטחון כדאמרינן במס' חולין (ז' ע"א) גבי ר' פנחס בן יאיר ההוא גברא דהוה דרי חיטי לפסחא אמר חלוק נמי להאי (פי' אמר לנהר לחלוק מימיו כדי לעבור בו אותו האיש) דבמצוה קא עסיק. וגם המרדכי כתב בפ' אלו עוברין דאיתא בירושלמי ר' חנינא בן פזי אזיל לגבי טחוניא משמע התם דאפי' האמוראים היו הולכים לבית הריחים עכ"ל. ב"י וכ"כ מט"מ סי' תק"ע. וכן איתא במד"ד ס' בא סוף פי"ז הן היו עסוקין במצות שהיו טוחנין ולשין והקב"ה עוקר נטיעתן של מצרים שנאמר קומה ה' באפך. והביאו הרו"ח או' ז'.

א

קיג) שם הגה. רגילים לילך בעצמם וכו' שמצוה בו יותר מבשלוחו. מ"א ס"ק י"ב. ועכ"פ ראוי להניח בריחים שומר איש יר"ש ובקי בדינים קצת ולא להניח שקים ע"ג שקים וכדומה. א"א או' י"ב. וקטן לא ישמור הריחים. מ"א ס"ק י"א בשם מ"צ, ועיין לעיל או' ע"א.

א

קיד) יזהר כשנותן הקמח בשק שיהפך השק כדי שלא יהא חשש חיטה אפי' שינערנו היטב וגם צריך להזהיר להיושבים בריחים בין לבעלים בין לשומרים שירקדו הקמח היטב ויתנו דעתם דאם ניקב הנפה דתכף יקחו אחרת ויהיו שם ד' או ה' מוכנות דאם לא יקפידו ע"ז איכא למיחש דימצא חיטה בשעת לישה ואפיה ואשרי איש דיש לו שני שקים אחד לחטים ואחד ליתן בו אח"כ הקמח. וגם מה טוב מי שאינו מרקד הקמח בבית הריחים בבלבול ובחפזון אלא בביתו בשובה ונחת דיוצא מכל החששות. מל"ח ס' ג' או' י"א.

א

קטו) [סעיף ט'] צריך לטחון החטים יום או יומים וכו' ומהרי"ו סי' קצ"ג כתב ג' ימים. ד"מ או' ה' ט"ז סק"ג. כנה"ג בהגב"י. ח"י או' כ"ו.

א

קטז) שם. יום או יומים וכו' פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעינן מע"ל רק לינת לילה. מ"א ס"ק י"ג. מיהו הח"י או' כ"ו כתב להוכיח מדברי הפו' דבעינן מע"ל וכתב ודלא כמ"א דלא בעי מע"ל רק לינת לילה יעו"ש וכ"כ ח"א כלל קכ"ח או' ה' דעכ"פ יטחון מע"ל קודם האפייה אבל הא"ר או' כ"ב הביא דברי מ"א הנז' וכתב דכ"מ מלבוש ובשה"ל דמשם מקור דין זה. וכ"כ חק יוסף או' ך' ליישב דברי מ"א וכתב דבחנם השיג עליו ח"י יעו"ש. והר"ז או' כ"ו כתב דאם א"א לו שיהיה ביניהם שהות ב' ימים ישתדל שיהיה שהות ביניהם יום א' מע"ל ולפחות תהא מפסקת ביניהם לינת לילה שהלילה מקרר הקמח שהיה רותח בשעת הטחינה יעו"ש.

א

קיז) חטים שטוחנין ברחים של יד אין שם חימום כלל וא"צ להמתין יום או יומים אבל טוב להחמיר הלק"ט ח"א סי' י"א. י"א בהגב"י.

א

קיח) שם. יום או יומים וכו' לדעתי אין לחוש לחששא זו כלל כי שמא במקומם היו טוחנים במים שמוליכין את האבן בכח גדול ומחממת הקמח אבל במקומנו אין טוחנין אלא בבהמות ואני בדקתי כמה פעמים ומשים ידי בנקב שיורד ממנו הקמח ומקבלו ואינו חם אלא כל שהוא ומיד מתבטל אותו חמימות כשיורד לתוך הכלי וכו' ועוד כי בעוד שמרקדים את הקמח מצטנן לגמרי וכו' כללא דמילתא איני רואה טעם לחששא זו במקומני והנסיון יוכיח אבל לא תתמה על האוסרים שהרי יש להם על מה שיסמוכו. הרדב"ז בתשו' החדשות ח"א ס' ת"ץ. וכ"כ כנה"ג בהגב"י ששמע משם החכם והוא הרב עזריא יהושע כמ"ש בשכנה"ג הגב"י או' ט' (וכבר תמהו עליו האחרונים כיון שהביא תשו' הרדב"ז למה לא הביא זה מהרדב"ז יעו"ש בדבריהם) שעתה שאנו מרקדין הקמח בנפה א"צ להמתין אלא שכתב עליו שאינו סומך על שמועה זו יעו"ש. וכ"ה דעת ח"י או' כ"ז וכ"כ הרב תורת חסד סי' רצ"ב דאין לסמוך על הריקוד יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"א דאף שטוחן ע"י בהמות ואף שמרקד הקמח לא אמרינן דמקרר הקמח ודלא כמ"א.

א

קיט) שם. י"א שאסור וכו' בב"י לא הביא פלוגתא בזה אלא שכך הוא לשון האגור שהביא בב"י שכתב יש רוצים להוכיח מן הירושלמי וכו' וע"כ כתב זה בש"ע בלשון י"א.

א

קך) שם. י"א שאסור ללוש וכו' ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדעבד ומשמרו היטב מן החימוץ ח"י או' כ"ו. וכ"כ א"ר או' כ"ג דאם נאפה בו ביום פשיטא דאין להחמיר יעו"ש. וכ"כ תורת חסד סי' רצ"ב. ב"ד סי' ר"י. א"א או' י"ד. כס"א או' ה' ר"ז או' כ"ו. ח"א כלל קכ"ח או' ה' וז"ל הברכ"י או' טו"ב הרב תורת חסד סי' הנז' ומהר"י זיין בתשו' שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ב' והא"ר הסכימו דבדיעבד מותר והכי נקטינן דהרי הרדב"ז סי' ת"ץ כתב דאם נטחן ע"י בהמות אין לחוש כמש"ל וא"כ תסגי לן לאסור לכתחלה עכ"ל משמע דהא דמסכים להתיר בדיעבד ה"ד אם נטחן ע"י בהמות אמנם מסתמיות שאר הפו' שכתבנו לעיל משמע דבכל קמח יש להתיר בדיעבד אם כבר עבר ולש ומ"מ הסברא נותנת דאף בדיעבד אין להתיר אלא א"כ עבר איזה שעות שכבר נתקרר הקמח אי שריקדו אותו.

א

קכא) אותן נשים שמרקדות קמח בפסח צריך לשומרן שלא ישיחו על הקמח שלא ינתז רוקן על הקמח ויחמיצו שם משהו ואפי' קודם זמנו. ריטב"א. פת"ע או' כ"ג. ועיין עוד לקמן סי' תס"ו או' מ"ע.

א

מ"א סק"ב ובד"מ כ' דאפי' שאר שמנים מותר לתלותן אפי' במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל דאין אסורים וכו' כצ"ל:

ב

ט"ז סק"ב כדי לבטלם עיין מ"י כלל ס' סק"א:

ג

מ"א סק"ז מיהו גם שם רגילין לרחוץ החיטים. ולמצה של מצוה בלא"ה צריך שימור משעת טחינ' ולא מהני הטחינה של נכרי ולדעת המקילין בסי' ת"ס בטחינת נכרי צריך עכ"פ ישראל עע"ג ע"ש בח"י סק"ב:

ד

ט"ז סק"ה ואמרינן בפ' כל הבשר כצ"ל:

א

לא באורז. דאין יוצאין ידי חובת מצה בליל' הראשונה אלא בדבר הבא לידי חימוץ, טטרק"י אינו מחמיץ (מור"ם לובלין):

ב

מותר להדליק בשמנים. ומהרי"ל כ' שלא להשתמש בשמן במקום שיש לחוש שיפלו לתבשיל כי כותשים אותו במכתשת ששורין בו שעורין ואפי' שמן זית לא ידליק בפמוטות שמשתמשין בהם כל השנה שהן מתחמצות מכח השמן עכ"ל ובד"מ כ' דאפי' שאר שמנים בדיעבד אין לאסור אפי' ידוע שכתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים דאפי' נתערב בו משהו בטל בס' קודם הפסח וא"ל שקיבל טעם מהמכתשת דדוקא בדבר חריף אמרי' אגב דוחקא בלע כמ"ש בי"ד סי' צ"ו אבל בדבר שאינו חריף לא ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית: ופשוט דכל מיני הריפות העשוים מה' מינין אסור להשהותן בבית שמלחלחין אות' במים קודם כתישה:

ג

מותר להשהות. וה"ה דמותר ליהנות מהם (ת"ה) כת' בי"נ טוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה:

ד

טעם דגן. ודוקא שיש בו כזית בכא"פ כנ"ל להחמיר עבב"י:

ה

מאכילת עכבר. דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה (טור וב"ח) ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ עס"ה ועמ"ש סי' תס"ו ס"ד:

ו

מיהו צריך לראות. קאי אדגן שצמח וא"צ לאפותו קודם פסח דקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור (ת"ה וב"ח) ועמ"ש סי' תמ"ז ס"ד וסי"א בשם הרשב"א:

ז

משעת טחינה. לפי שאז מקרבין אותן אל המים (הרא"ש) משמע שבמקום שטוחנין ברחיים של חמור או שהרוח מוליך הרחיים א"צ שמירה מיהו גם שם רגילין לרחוץ החטים:

ח

קמח מן השוק. דלא מחזקי' איסורא שמע נגע בו מים (ש"ל ותניא) וכ' הגאון מוהר"ר יצחק ז"ל מגומבין שהי' אב"ד דק"ק ליסא דבמדינתינו שרגילין לרחוץ החיטים ושוהין אותם במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע כמ"ש סי' תס"ז ס"ב ועוד ראי' ממ"ש הב"י סי' תמ"ב בשם ת"ה שמחזיקים הסולת לחמץ גמור משום שלותתין החטים (עס"ח) וכן פסקו כל חכמי פראג שפעם א' הור' מור' א' ליקח מן השוק קמח וחזר בו וגזר תענית על שגגתו כ"ז שמעתי מפי מורי מוהר"ר חיים כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד בק"ק פוזנא עכ"ל וכ"כ בספר צ"צ ע"ש:

ט

בין שעורים. בטור משמע דשעורים מדינא דגמרא אסור ללתות ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה עבי"ד סי' שכ"ד:

י

ע"ג בהמה. שנתחמם מבהמה ועוד דלא ברירא לן אם זיעת בהמ' מחמצת ואף על גב דלפי הסברא אין מחמצת כמו זיעת אדם מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא כ"כ (ת"ה) ונ"ל דבדיעבד יש להורות דזיעת בהמה אינה מחמצת:

יא

משו' דזמנין כו'. כשטוחנין ברחיים תבוא' לתותה לא יטחנו באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת כי האבק פורח ומערב וקטן לא ישמור הרחיים (מ"צ) עסי' תנ"ח סי"ח:

יב

לילך בעצמם. שמצוה בו יותר מבשלוחו:

יג

יום או יומים. פי' לכתחלה יטחון ב' ימים לפני הלישה ואם א"א עכ"פ יטחון יום א' לפני הלישה ונ"ל דלא בעי' מע"ל רק לינת לילה (ועבח"מ סימן ש"ו ס"ח ובסמ"ע):

יד

י"א שאסור ללוש. ובמקומינו אין חוששין לזה ואפשר כיון שמרקדים הקמח מתקרר (כ"ה):

טו

ומחמם המים. משמע דברתיח לבדה לא מחמיץ בלא מים וכ"מ בגמרא שהיו רגילין לעשות קמחא דאבישונא וכמ"ש סי' תס"ג וא"כ מ"ש ס"ז שלא להניח הרבה שקין זע"ז היינו קרוב ללישה אבל יום או יומים קודם לכן שרי וצ"ע דבירושלמי לא משמע כן עב"י:

א

(א) שיוצאים בהם וכו' – בליל ראשון של פסח:

ב

(ב) והמנהג וכו' – משום דהוא חביב לאדם ביותר ואיכא משום הידור מצוה ואם אין לו חטים יקח למצות מאחד מהד' מינים החשוב לו ביותר כדי שיאכל לתיאבון:

ג

(ג) אבל לא באורז – וה"ה דוחן ויליף לה בש"ס מקרא דאין יוצאין ידי חובת מצה בלילה הראשונה שהוא חובה אלא בדבר הבא לידי חימוץ ואלו אינן מחמיצין וכדמסיים לקמיה:

ד

(ד) ושאר מיני קטניות – וטטרקי שקורין אצלנו (גריקע) וקאקערוזי שקורין אצלנו (טירקישע ווייץ) ג"כ מיני קטניות הן (אחרונים):

ה

(ה) לידי חימוץ – ואפילו לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנפחה כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחון ומותר באכילה:

ו

(ו) ויש אוסרים – לא מעיקר הדין הוא אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:

ז

(ז) ואין לשנות – ואפילו באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ בשעת הדחק שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א:

ח

(ח) אם נפלו וכו' – דבהא לא נהגו להחמיר ומ"מ אותן גרגרין שמוצאין צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר:

ט

(ט) תוך התבשיל – ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר דאל"כ לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:

י

(י) וכן מותר להדליק – ר"ל אפילו לתתו אותם מקודם במים דבכה"ג בה' מיני דגן מתחמצים מ"מ שרי דלא נהגו איסורא אלא באכילה ולא בהנאה:

יא

(יא) ואינן אוסרין אם וכו' – ר"ל שאין צריך לדקדק לתלות הנר של שמן במקום רחוק מן השלחן משום חששא שמא ינטף על מאכל דאפילו ניטף אין לאסור דבכגון זה לא נהגו להחמיר כן מבואר בד"מ ומסיים עוד שם דאפילו כתשו אותן השומשמין שעושין מהן השמן במכתשת שכותשין שם חמץ נמי לית לן בה והטעם דאפילו נתערב בו משהו נמי בטל בששים קודם הפסח ואין לומר שמקבל טעם מהמכתשת של חמץ דהא צונן אין מפליט ומבליע. מיהו כ"ז בשמן שומשמין וכדומה שאינם חריף אבל בשמן זית אם כתש הזיתים בכלי שלתתו בו וכדומה בודאי נקלט בו טעם מכוסמת חמץ דהא זית הוא חריף כמבואר לעיל בסימן תמ"ז ס"ח ובדבר חריף אמרינן אגב דוחקא דכתישת המכתשת נותנת טעם בזיתים וליכא ס' בזיתים נגד הטעם וכדלעיל בסימן תמ"ז ס"ח עי"ש וע"כ בשמן זית לכו"ע צריך ליזהר שלא לתלות הנר בקרוב לשולחן שלא יטיף ל מיני מאכל:

יב

(יב) וכן מותר להשהות וכו' – ר"ל אפילו נפלו עליהן מים דבשאר תבואה כה"ג אסור להשהות בהא לא גזרינן דלא קבלו עלייהו רק לאסור אכילתן. וה"ה דמותר ליהנות מהן:

יג

(יג) ומותר לאכלן בפסח – ומ"מ צריכין בדיקה שלא יתערב בהן אחד מה' מינים וע"כ י"א דטוב להחמיר שלא לאכול עני"ס וקימ"ל עד יום האחרון כי א"א לבררם יפה ועיין בט"ז וח"י בזה:

יד

(יד) אם יש בה טעם דגן – ומשמע דאפי' אין בעיסה שיעור חטים שיהא כזית בכדי אכילת פרס ג"כ יוצא בה כשאוכל כזית מן העיסה אע"פ שהעיקר בו הוא האורז ובאורז אינו יוצא משום מצה כדלעיל שאני הכא כיון שמחוברים ביחד טבע האורז להיות נגרר אחר החטים וכשמתחמץ החטים מתחמץ ג"כ האורז ולהכי דינו כחטים וכ"ז בחטים ואורז אבל אם עירב קמח חטין עם קמח דוחן וכה"ג או אם עירב קמח של שאר מיני דגן עם קמח אורז ועשה ממנו מצה אינו יוצא בה ידי חובתו בשיש בה טעם דגן אא"כ יש בה קמח דגן שיהא כזית בכדי אכילת פרס דהיינו שבכל פרס ממנה יהא בה כזית מקמח דגן שבשיעור כזה חשבינן כל העיסה כולה כדגן ויוצא ידי חובתו בשאוכל כזית מן העיסה. וי"א שאפילו בחטין ואורז אין יוצאין ידי חובת מצה אלא בשיש חטים באורז כדי אכילת פרס ובשאר מיני דגן אפילו בכדי אכילת פרס נמי לא מפני לאחשובי כל העיסה ככולא דגן אינו אא"כ יש רוב דגן ומיעוט אורז או שאר מינים דאז בטל האורז ברובא והוי ככולא דגן ולכתחלה נכון להחמיר בשל תורה כסברא האחרונה ובשעת הדחק יש לסמוך אסברא ראשונה:

טו

(טו) חטים – וה"ה שאר מיני דגן:

טז

(טז) אין בכך כלום – שאין הגרגיר מחמיץ ממיעוט רוק שבפי העכבר ולכן אפילו אין ששים נגדן שרי בדיעבד ועיין לקמן סימן תס"ו מדין אכילת עכבר בקמח ומש"כ שם:

יז

(יז) וכן וכו' – שצמח (שקורין אויס גיוואקסין) ר"ל דאף שדגן שצמח מחמת לחלוחית הארץ הוא חמץ גמור מ"מ כשלא בירר אין לאסור לפי שמתבטלין בתוך החטים הכשרים ומותר לטוחנן הכל ביחד. והסכמת הרבה אחרונים דמותר לאפות אפילו בפסח ואף דבפסח איסורו במשהו כבר נתבטל קודם פסח בששים וקמח בקמח מקרי לח בלח ואינו חוזר וניעור מיהו בעל נפש יחמיר לעצמו לאפות קודם פסח כשיש מצומחים:

יח

(יח) מיהו צריך לראות וכו' – קאי רק אדגן שצמח ולא אדלעיל:

יט

(יט) שאין בו כ"כ וכו' – ואם יראה לו שאין ששים כנגדו צריך לברור המצומחים ואינו מחויב לנקות כולם אלא לפחות מהם עד שיהו ששים כנגדם:

כ

(כ) ששים כנגדו – דאם ליכא ס' כנגדם אפילו בדיעבד אסורים בהנאה דדגן שצמח הוא חמץ גמור [ואפילו אם ספק אם היה ס' נגד המצומחים ג"כ אסור]. וצריך לבערם קודם הפסח ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערם ימכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ואם לא היה ס' נגד המצומחים י"א שמותר להוסיף עליהם עוד חטים כשרים כדי לבטלן בששים ולטחנן קודם פסח ולא מקרי זה מבטל איסור לכתחלה שאסור כיון דהוא קודם פסח ועדיין לא הגיע זמן איסורו ורוב הפוסקים אוסרין דכיון דמערב אדעתא דלאכול אותם בפסח הו"ל כמבטל בזמן איסורו. ומ"מ בשעת הדחק אפשר דיש לסמוך על המקילין:

כא

(כא) שעושין בהם מצת מצוה – ר"ל המצות שאוכלין בשתי הלילות הראשונות לקיים בהן מצות בערב תאכלו מצות הם צריכין שמירה יתירה ולא די לנו במה שאין לנו ריעותא של חשש חימוץ אלא שצריך שימור יתירה לשם מצות מצה דכתיב ושמרתם את המצות והיינו שצריך שישמור לשם מצה:

כב

(כב) משעת קצירה – ר"ל שישמור מעת ההיא והלאה שלא יפול עליהן מים לשם מצת מצוה אבל קודם קצירה שעדיין היו מחוברים אין לחוש אפילו שידעינן שירד עליהן גשמים. ועיין לקמן סימן תס"ז ס"ה דאפילו מחובר אם נתייבשו לגמרי ואין צריך עוד לקרקע מקבל חימוץ אם ירדו עליהן גשמים וע"כ המנהג לקצור דגן של שמורה בעודן לחין קצת:

כג

(כג) משעת טחינה – לפי שאז מקרבין אותן אל המים וצריך שמירה:

כד

(כד) מותר ליקח וכו' – דסמכינן אהני פוסקים דסבירא ליה דעיקר שמירה הוא מלישה ואילך וקודם לישה לא בעינן שישמור להדיא אלא אפילו בסתמא נמי לא מחזקינן איסורא ואפילו במקום שלותתין החטים דמסתמא אין שורין עד שתחמיץ אלא מציפין עליהן מים ומדיחין אותן וטוחנן מיד ואע"ג דפסק המחבר בס"ה דהאידנא אסור לו ללתות שאני הכא דהוא שעת הדחק וגם שמא לא לתתו אלו החטין. וכתבו האחרונים דעכשיו שהמנהג לכבס את החטים ולהשהות אותם במים אסור ליקח קמח חטים מן השוק אפילו בשעת הדחק דהוי ממש כדגן שנטבע המבואר בסימן תס"ז ס"ב דאפילו בדיעבד אסור מדינא דש"ס וגרע מלתיתה ואפילו לכל ימי הפסח אסור וכ"ש ליקח מהם למצת מצוה ויש הרבה פוסקים דס"ל דאפילו לשהות אותם בבית אסור משום בל יראה וכההיא דסימן תס"ז ס"ב בהג"ה שם. ואף אם עבר ושהה יש אוסרין ובא"ר בשם זקנו מתיר למכרם לעכו"ם לאחר פסח דעכ"פ אינו אלא ספק חמץ:

כה

(כה) קמח מן השוק – וחטים מותר ליקח אפילו שלא בשעת הדחק דיקיים שמירה משעת טחינה ואילך אכן ליקח חטים מבעל הריחיים שלוקח מדות כל השנה בשכר טחינתו אסור אפי' בדיעבד דהא רגילים הטוחנים לכבס אותם במים תחלה ויש להזהיר לההמון (ט"ז) עוד כתב הט"ז דבמקום שטוחנין החטים בריחיים שטוחנין המלצי"ן אסור ליקח קמח מן השוק אפילו בשעת הדחק (ואפילו במקום שאין דרך ללתות אותם מתחלה) דמלצי"ן חמץ גמור הוא ומתערב בהם והאחרונים כתבו דבשעת הדחק אף זה מותר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצי"ן ונתערב ודאי דנתבטל קודם פסח וקמח בקמח הוי לח בלח ואין חוזר וניעור (וצריך לרקד אותם שמא נשאר פירור של המל"ץ בתוכם) מ"מ הנכון בזה לאפות הכל קודם פסח וכנ"ל בס"ב במ"ב. כתבו האחרונים דאף דמדינא א"צ שימור לשם מצה רק למצות של לילות הראשונות אבל לשארי ימים די כשאין בהם חשש חמץ ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור לשם מצה בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה ועיין לקמן סימן ת"ס במה שכתבנו בזה:

כו

(כו) האידנא וכו' – ר"ל דאף דבזמן הש"ס לא אסרו רק ללתות השעורים מפני שהן רכים [וה"ה שבולת שועל ושיפון ג"כ בכלל שעורים לענין זה] וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה אבל חטים שהן בטבען קשים אינם ממהרין להחמיץ ומותר ללותתן והאידנא אסרוה מפני שאין אנו בקיאין בלתיתה וכדלקמיה:

כז

(כז) אסור ללתות – פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים וטוחנין אותם מיד ורש"י פירש לשורן במים מעט קודם הטחינה להסיר מורסנן כדי שתהא סולתן נקיה ואסרו הגאונים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפה שלא יבואו לידי חמוץ בשעת הלתיתה ועוד שמא יבואו לשהות מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבוא לידי חימוץ. ואם עבר ולתת אסור לאוכלן וליהנות מהן בימי הפסח ומ"מ להשהות קמח החטים הלתותים מותר בפסח אם שרן במים מעט וטחנן מיד אחר הלתיתה אבל שעורים אפשר דאפילו באופן זה אסור להשהות לכתחלה דאפשר כיון דרכיכה נתחמצו ע"י הלתיתה:

כח

(כח) בין חטים בין שעורים – והריפות שקורין גאגעלא"ך או גרויפי"ן העשויין מחמשת המינים אסור להשהותן לכו"ע ששורין אותן הרבה במים קודם כתיתתן ונעשים חמץ גמור ואף אם עבר והשהה אותן יש אוסרין למכור לעכו"ם אחר הפסח ובא"ר בשם זקנו מצדד להתיר למכור לגוי אחר הפסח אם לא נתבקעו ע"י שרייתן שכל שלא נתבקעו אינו ודאי חמץ אלא ספק חמץ ויש להקל בעבר עליו הפסח שאינו אלא איסור דרבנן ע"ש ומ"מ בגרויפי"ן שעושין משבולת שועל ששורין את הש"ש מקודם הרבה עד שמתבקעים הוא חמץ ודאי לכ"ע וע"כ אפילו למכרו לעכו"ם אחר הפסח אסור:

כט

(כט) קמח כל השנה – ה"ה בנותן בו פעם אחת צריך להתיר התפירות [אחרונים]:

ל

(ל) ומכבסים אותם יפה – והכבוס לפסח צריך להיות דוקא בשפשוף בחמין ולא בצונן וגם באפר וחביטה:

לא

(לא) צריכים להתיר וכו' – הטעם שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא ע"י כיבוס וגרע עוד יותר שהמים נכנסים שם במקצת ומרטיב להקמח הנמצא שם ונדבק שם בהקמטים ויוכל להתערב אח"כ משהו מהם בהקמח וכתב המ"א בסי' תנ"א סקל"ו דגם צריך לגרור בסכין היטב את החמץ קודם הכבוס במקום שהיו התפירות:

לב

(לב) בקצוות – וה"ה אימרא שקורין זוי"ם [אחרונים]. כתבו האחרונים דלכתחלה יותר טוב לקנות חדשים דאפילו כל השק קשה לכבסו היטב שלא ישאר בו מעט חמץ בנקבי האריגה. ובדיעבד אפילו לא התיר התפירות כלל קודם הכביסה ונתן קמח אין לאסור הקמח וכתב הח"א דאם נמצא בתוך התפירות כמו עיסה שנתייבש אפילו בדיעבד אסור אפילו קודם פסח שהרי פרורין לא נקרא לח וחוזר וניעור ולענין אם מהני ריקוד הקמח בזה עיין לקמן בסימן תס"ו ס"ד במ"ב ובה"ל שם:

לג

(לג) מטולאים – וה"ה שק שנתן בו פ"א קמח של פסח ורוצה לכבסם וליתן בהם קמח צריך להתיר ג"כ התפירות והטלאים דאל"כ יתחמץ הקמח שבתוך הקמטים ע"י הכביסה:

לד

(לד) ע"ג בהמה – כי הקמח מתחמם מגוף הבהמה שהוא חם ועי"כ הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישה ועוד שרגילות הבהמה להזיע תחת כובד המשא ואפשר שזיעת הבהמה מחמצת כמו מים ואם עבר והניח ע"ג בהמה אין לאסור בדיעבד ועכ"פ צריך להמתין מעל"ע עד הלישה שיתקרר הקמח וכדלקמן ס"ט:

לה

(לה) וכן יזהר וכו' – ג"כ מטעם שמתחמם הקמח וכנ"ל ואם הניח צריך ג"כ להמתין מעל"ע וכנ"ל:

לו

(לו) זה על זה – וה"ה שלא ישב על השקים של קמח וכנ"ל:

לז

(לז) לנקר הרחיים – וגם לכסות כל הכלים בבגד פשתן או שירחצו את הכלים היטב שלא ישאר בהם קמח מחומץ מכל השנה ונכון לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הרחיים וכ"ש שאין משתמשין בכיס ישן אפילו ע"י הדחה ושפשוף והגעלה וכדלעיל בסימן תנ"א סי"ח בהג"ה ואין חילוק בכל זה בין אם הוא טוחן לצורך פסח אחר פורים או קודם פורים [כ"כ כמה אחרונים]:

לח

(לח) משום דזמנין וכו' – וכן צריך ליזהר ג"כ כשטוחנן ברחיים תבואה לתותה לא יטחון באותו בית לפסח אפילו ברחיים אחרת שהאבק פורח ומתערב יחד ואפילו אם נאמר דיש ששים מ"מ לכתחלה יש ליזהר ולכן יעשה מחיצה ביניהם מן הקרקע ממטה עד התקרה:

לט

(לט) לסולת – וכ"ש במקומות שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ) ועודם לחים קצת ונדבקין ברחיים [לבוש] וכתבו האחרונים שמכל מקום בדיעבד או בשעת הדחק שא"א לנקר הרחיים כי הוא סמוך לפסח וכיו"ב מותר לטחון בלי נקור רק שיאפה הכל קודם פסח [ונראה דעכ"פ צריך לרקד הקמח שמא נתערב איזה פירור יבש בתוך הקמח] וה"ה אם טחנו לפסח ובאותו בית טחנו בריחיים תבואה לתותה אף שהאבק נתערב יחד אין לאסור בדיעבד כיון שהוא קודם פסח דאז בטל:

מ

(מ) שומרים אותו וכו' – או אוכלים אותו קודם פסח והטעם בכ"ז שמא נתערב בהם מעט ממה שנדבק בריחיים:

מא

(מא) לילך בעצמם – שמצוה בו יותר מבשלוחו. ועכ"פ ראוי להניח ברחיים שומר איש ירא שמים ובקי בדינים קצת ולא ע"ה כדי שלא יביא הדבר לידי חשש חימוץ וכ"ש שלא יושיב קטן לשומר:

מב

(מב) יום או יומים – ועכ"פ לינת לילה לפחות ואפילו בנטחן ע"י בהמות ג"כ צריך להמתין דבזה ג"כ הקמח חם ואפילו אם מרקד הקמח לא אמרינן דמתקרר עי"ז:

מג

(מג) שאסור ללוש – ואם עבר ולש אין לאסור בדיעבד רק שישמרנו היטב מחימוץ דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר מבשאר עיסות:

א

מ"א סק"ב שמשתמשין בהם כל השנה. ק' לי הא הוי ג' נ"ט מהשעורים למכתשת וממכתשת לשמנים ומשמנים לפמוטות ומשם לשמן דבזה שרי כדלעיל רסי' תנ"ב:

ב

מג"א סק"ו מקרי לח בלח ואינו חו"נ. אם נטחן גם עם סובים י"ל דלא נבלל יפה וצריך לרקד הקמח יפה שיהא נבלל יפה ואז הוי לח בלח. אם קלו קאפע בכלי חמץ ב"י ונתערב עם קאפע אחר. י"ל דלא מהני טחינה דאינו מתערב יפה לדונו ללח בלח. כ"כ במשבצות זהב סימן תס"ז סק"ח:

א

קטניות עבה"ט ועי' במור וקציעה ושאלת יעב"ץ ח"ב סי' קמז ובקונטרס טוב עין להגאון האזולאי ז"ל בסוף ספר וועד לחכמים שם כתב דבאשכנז ופולין שקיבלו עליהם זה כמה מאות שנים חומרא זו קצת גדולי ישראל אין להקל להם והמיקל הוא פורץ גדר כו' ודודי מ"ו הגאון ז"ל בתשו' כת"י כ' שהמין שקורין במדינתינו פאסוליש פשוט שהוא מין קטניות והביא ראיות מהרע"ב בפירוש המשניות ואף במקום שיש קצת דוחק אין להתירם במדינות אלו שלא יבואו לפרוץ גדר וכן עמא דבר וע' בלקוטי מהרי"ל אחר שהביא המנהג קלז שכתב האוכלם בפסח עובר בלאו דלא תסור וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה כו' ע"ש ובמקום אחד עמדו קצת מהחכמים שרצו לפרוץ בזה ולא עלתה בידם לפי שחכמי הדור מגדולי אשכנז חרדו לקראתם ועמדו בפרץ וקיימו דברי חכמים והחליטו האיסור במדינות אלו ואין ללמוד ממקומות שנוהגים היתר מאז ומקדם שלא נתפשטה ביניהם גזירת הגדולים ותקנתם בזה וכמו לענין חרם לישא ב' נשים וכיוצא וע' בקונטרס הנ"ל שגדול אחד היה מחמי' אף בקאפ"י אע"ג דודאי פרי עץ הוא נראה שרוצה להחמיר לפי שההמון לא ידעו מה הוא וידמו שהוא ג"כ מין קטניות ויתירו הכל ויפרצו גדר הראשונים ומ"מ אף במקומות שקיבלו חומרא זה בקאפ"י גם כן אם חרכו קודם הפסח יש להקל וכמ"ש בשבו"י ח"ב סי' ה' ודלא כהחק יוסף עכ"ד ובמקומות אלו נוהגים היתר פשוט בקאפ"י ואף על פי כן זריזין מקדימין לחרוך הקאפ"י קודם פסח וגם לעיין קודם שקונים אותם לברר משם תערובות אורז ושאר מינים להיות נקיה מכל משום חומרא דפסח וברכת טוב תבא עליה' וע' בשבו"י שם שכתב בטיי"א שמעתי שרבים פורשים לפי שיש חשש רמאות שמשתמשין בטיי"א ואח"כ חוזרים ומייבשים אותם למכור ושמא נשתמש תחלה עם חמץ וכן שמעתי משלימים וכן רבים לכן שומר נפשו ירחק מהם כי בפסח צריך הרחקה טפי כו' ע"ש ומ"מ נראה שאין לחוש לכלים שנתבשל בהם טיי"א או נשפך מהטיי"א לתוך המאכל ויש נוהגין היתר בטייא שבאה מן התגרים אשר במדינות גידולם וגם הבקיאים מעידים שהוא כשר לפסח על ידי שמכירים במראה וטעם וריח שיש הבדל בין טיי"א שנתבשלה ונתייבשה לבין הטיי"א הבאה כדרך גדילתה ולא שלט בה אור לבשלה כלל:

ב

מותר, עבה"ט וכתב בתשו' חיים שאל ח"ב סי' ל"ח שיש מין אחד נראה כמו קמח ונקרא בערים האלה סאג"י וזה נעשה ממוה עץ של הינדיא ומותר בפסח אך בעיר לונדרוס נתחכמו לעשות כדמותו והוא מקמח חטים ונקרא ארינייה די סאג"ו ושל לונדרוס ניכר לבקיאים שנעשה מקמח זה שמעתי מגביר משכיל כו' ע"ש וכתבתי זה למען דעת לדקדק בדבר כי לפעמים חכמי הרופאים מצוין למי שיש לו חולי ומיחוש לאכול סאג"ו וצריך לדקדק בפסח שהוא אותו הבא מעץ אינדיא לא זולת:

ג

טעם דגן. וע' בספר שו"ת בית אפרים סי' י"ג שהארכתי בענינים אלו ובסי' ר"ח כתבתי המורם משם פסקי דינים בקצרה ומשם תלמוד לכאן:

ד

לראות עבה"ט וע' במקום שמואל סי' נ"ז מ"ש בזה:

ה

מצוה עבה"ט ועיין בש"ת דברי יוסף סי' מ"א שיש נוהגין שכל המצה שאוכל בפסח תהיה מחטים שמורים משעת קצירה ואין בזה לא משום יוהרא ולא משו' מחלוקת ולא משום לא תתגודדו ע"ש והביאו בר"י ועיין בפר"ח סי' תצ"א במנהגי איסור סעיף א' שכתב אותן הנוהגים לאכול מצה כל הפסח משעת קצירה לא מיקרי סייג אלא מלתא יתירת' הוא דעביד ואם רוצה לאכול ממצה שאינו שמורה משעת קצירה בכל ימי הפסח חוץ מלילה הראשונה א"צ התרה ובבר"י הביא בשם נחפה בכסף דצריך התרה ושם כתב דגם מי שנהג שלא לאכול מצה אלא פירות בשאר ימי הפסח אף דיש לצדד שאין להתירו וכן בנוהג לאכול כל המצה משעת קצירה מ"מ העיקר הוא דסגי בהתר' בחרטה ע"ש וע' ביו"ד סי' רך"ח והנכון דכל מי שרוצה לנהוג פרישות בחומרות אלו או כיוצא בהם יש לו להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו לנהוג כן תמיד רק בפעם הזאת דזמנין מתרמי דלא אפשר לי' למעבד הכי ואתי לקלקולי ואם שכח מלהתנות נראה דסגי ליה בהתר' דחרט' כמו שכתב המח"ב בשם מורי ז"ל ועיין בתשב"ץ ח"ג סי' קי"ז דחיטי בפסחא מותר לטחון ברחיים של מים ע"ש וכן נוהגים אפי' אותן שאוכלים כל הפסח משעת קצירה דלא עדיף ממצת מצוה דאע"ג דרובא מהדרים שיהיה שמור משעת קצירה מ"מ אין מקפידין לטחון ברחיים של יד רק יש שנוהגים סלסול בעצמם גם בזה ואין בזה משום יוהרא כמש"ל וכן שמעתי שנוהגים כן בא"י מאן דאפשר ליה בהכי ועיין כפר"ח שדעתו דבמצות מצוה דלילה ראשונה אין יוצאין ב"א בשמירה משעת קצירה ובנ"ב מ"ת סי' ע"ט נשאל אם יש לחוש לחומרת הפר"ח בזה והשיב הלא יראה מנהגם של ישראל בכל מדינות פולין לית דחש לה כי אם המהדרין מן המהדרין כו' ולהרמב"ם הוא אסמכתא והרא"ש והרבה גדולים מקילים ובדרבנן שומעים להקל עכ"ל והאידנא רבים שתו עצמם כמהדרים ומחזירין על הגרנות שיהיה להם חטים שמורים משעת קצירה עכ"פ לצאת י"ח מצת מצוה וכ"כ מח"ב סי' ת"ס דברוב הקהלות המפורסמות נהגו דמצת מצוה היא משעת קצירה ובארץ הצבי רבים נהגו כי כל המצה של פסח תהיה משעת קצירה וע"ש לענין הטחינה ע"י עכו"ם דברחיים של יד יש להקפיד ע"ש:

ו

לנקר. עבה"ט בשם נ"ש ובשאילת יעב"ץ ח"א חולק ע"ז וכ' דכיון שנהגו לנקר הרחיי' אפילו קודם ל' נמי ולא אמרו למ"ד יום אלא לענין חלות חובת ביעורו כו' ואצ"ל במצה דמצוה דבעי שימור וכן מ"ש בשם מהרי"ל שא"צ לברור מן החיטים הצמוחות קודם פורים גם כן יש להחמיר דלא גרע קמח דמצות משאר דברים הנעשים לשם פסח שנזהרים במשהו אף קודם ל' וע"ש שמצריך לעשות כיס חדש לרקד בו הקמח לצורך פסח ולא להצניע משנה לשנה כיס הרחיים וכן הנהיג א"מ הגאון ז"ל במקומו ע"ש וגם בא"ר כתב על דברי הנ"ש דלא נהירא ע"ש ומ"ש בנ"ש דניקור הרחיים לאו מדינא ולכן אם ניקרן כמנהג ושוב טחנו חיטי דספק חמץ א"צ לנקרו בשעת הדחק ע"ז כתב בבר"י שבספר בית דוד פקפק בזה שאין להורות כן ע"ש:

ז

רותח. עבה"ט ועיין א"ר בדיעבד מותר וכ"כ בשו"ת תורת חסד סי' רצ"ב עיין בכה"ג שכתב בנטחן ע"י בהמות אין לחוש ונראה דגם בזה טוב להחמיר:

א

ויש אוסרין. הטעם בטור לפי שמיני חטין מתערבין בהם ובסמ"ק כ' הטעם כיון שראוי לעשות עיסה מהן אתי לאחלופי בשאר עיסה של חמץ וכ"ז איננה אלא חומרא בעלמא ואין לשנות מפני שנהגו כך. ועני"ס ואליינד"ר צריך בדיקה רבה שלא יהיה בהם א' מה' מינים. וקצח שקורין קימ"ל שמעתי מחלקין דאותו שקורין קרא"ם קימ"ל מביאי' אותו ממדינות אחרות אסור בפסח שגרעיניו דומין לדגן אבל אותו הנקרא פעל"ד קימ"ל מותר בפסח לפי שאין צורתו כדגן. ובסי' תס"ד כ' רמ"א שחרדל אין אוכלין בפסח ואיני יודע למה ישתנה מעניס. ונר' הטעם לפי שגידול החרדל הוא בשרביטי' דומה לגידול קטניות ע"כ הוי בכלל איסור קטניות ומ"ש כאן דאם נפלו בתבשיל אין אוסרין מ"מ אם נמצאו במצה אפוי' אסור' ע' הטעם בסי' ת"ס ס"ז:

ב

אין בכך כלום. הטעם בטור וז"ל ועוד אפי' אם יש בה נשוכים אינו א' מאלף ומתבטלים הם כשיטחון ואין כאן מבטלין איסור לכתחל' שאינו טוחן כדי לבטלם וזה דלא כהגהות סמ"ק שכ' וז"ל צריך לבררו יפה שיהא בו ס' מאותן שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפיה גם צריך שתהא האפי' קודם הפסח דאי בשעת הפסח אפי' כל שהוא אסור. וע"כ נכון ליזהר שלא יהי' כלל מאותה חטה שצמחה מעורב בתבואה של פסח לפי שרגילות הוא לאפות בפסח עכ"ל. הרי שסובר דאין הקמח מתערב עם הקמח לשויה כחד ממש כלח בלח אלא אחר האפיה שאז נעשה חתיכה א' ממש ומ"ה הצריך לאפות קודם פסח וכ"כ הת"ה סי' קי"ד דלא קי"ל כסמ"ק אלא כסמ"ג דס"ל קמח בקמח מתערב והוו כלח בלח וכ"מ בתו' ע"א דף מ"ד ד"ה איתיבי' כו' שכתבו וי"ל דמיירי בקמח חטין וקמח שעורין שאינו ניכר פי' וע"כ אינו בטל ברוב כיון דהוי מין בשאינו מינו ממילא משמע אבל במינו בכה"ג שפיר בטל ברוב מן התור' וצריך מדרבנן ס' בכל מין במינו בלח. ומ"ה כאן ביש שם ס' מותר לאפותו אפי' תוך הפסח כיון שנתבטל קודם הפסח דאינו חוזר וניעור כמו בלח סי' תמ"ז אלא דקשה ממ"ש הש"ע סי' תס"ו דאם קודם הפסח נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמיפרך ומתערב ואסור לאוכלו והוא מדברי מרדכי בשם מהר"י מוינ"א. וכבר נזכר שם במרדכי בשם הר"י מוינ"א דמה שנתבטל קודם פסח אינו חוזר וניעור וא"כ צ"ל דבדין דנתייבש הלחלוחית לא נתבטל כלל דקמח בקמח אינו מתערב כדעת הסמ"ק שזכרנו וא"כ פסקי הש"ע סתרי אהדדי. וצריך לחלק דס"ל דקמח בקמח אינו מתערב שיהי' נחשב כחתיכ' א' אלא אם יטחון אותם ביחד כמו שהוא ל' הטור שכ' ומתבטלים הן כשיטחון כו' דמשמע הטחינ' עושה תערובות כאלו הם חתיכה א' וזה הוי כאפיה לדעת הסמ"ק כמ"ש מ"ה התיר בש"ע ורמ"א כאן אם יש ס' כיון שנעשה התערובות קודם הטחינה אבל בסי' תס"ז דבא החימוץ אחר הטחינה דנתייבש הלחלוחית שעל השק ונעשה חמץ וא"כ בתוך הפסח אסור לאפותו לעשותו כחתיכה א' מ"ה גם קודם פסח אסור לאפותו דודאי אתי לאפותו גם בפסח ובזה מחמיר טפי מסמ"ק שמקיל באפייתו קודם הפסח כנ"ל ליישב דעת הש"ע שכאן הוא מיקל בצד א' יותר מסמ"ק ובסי' תס"ו מחמיר מצ"א יותר מסמ"ק דהיינו במקום שהיא מותר אז מותר אפי' תוך הפסח ובמקום שיש איסור אסור אפי' קודם הפסח. אבל מדברי התוס' שזכרתי מבואר שקמח בקמח מתערב תכף שנפל שם ע"ש ממילא יש היתר כשנתערב קודם הפסח אפי' אחר הטחינ'. ובלבוש פסק כאן כסמ"ק שיש לאפות קודם פסח בדגן שצמח קצתו. והנלע"ד כתבתי שנכון כפסקי הש"ע:

ג

ועכברים שאכלו במקום אחד משק של קמח דינו מבואר בסי' תס"ו שיש לאחוז המקום ההוא ביד והשאר יאכל כמ"ש אי"ה בסי' תס"ו (ג) קמח מן השוק. הטעם דלא מחזקי' איסורא ונראה דאפי' במקום שנוהגים ללתות החטים אימר לא לתת בדרך שנתחמץ אף שאין אנו בקיאין ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא:

ד

האידנא אסור ללתות כו'. ע"כ אסור ליקח חיטים מן בעל הרחיי' שלוקח מדות כל השנה דרגילי' הטוחנים להדיח החיטים תחלה ויש לגלו' דבר זה להמון עם למען ידעו שיש איסור בזה:

ה

צריכים כו'. ומצוה מן המובחר ליקח חדשים שלא היה בהם קמח כי ע"י כיבוס יש לחוש שנדבק הקמח בשק טפי כנ"ל גם מן הדין נ"ל דאסו' וראיה ממ"ש הרא"ש בפ' כ"ש כ' אבי עזרי מעש' היה ששרו מעט מורסן ושפשפו בהן אווזא בפסח ואסרו א"א משום דאית בעור נקבי' ואמרי' בהעור והרוטב ואי אית בי' פילי אסור וכ"ש בשקי' שעשוי נקבים באריגתם ודאי נדבק שם הקמח ע"י הכביסה ואינו יוצא משם. גם המפות שעושין עליהם המצות יש חשש זה ויותר טוב לעשות מצות על השולחן החלק בלא מפה וכל ירא שמי' לא יסמוך על הכביסה ואשרי מי שנזהר:

ו

שאין אוכף כו'. כי הקמח מתחמם בזיעת הבהמה:

ז

יום או יומים. ומהרי"ו כת' ג' ימים:

א

בחטים. ושמעתי דמה שקורין במדינות אלו טירקיש"ן ווייץ אינה בכלל חטים כלל רק למיני קטניות יחשב:

ב

והמנהג ליקח לכתחלה חטים. לכאורה היה נראה דאם אין לו חטים יקח כפי הסדר שהם שנוים במשנה וכה"ג כתב הטור לקמן סי' תע"ג לגבי מרור אבל באמת אין ראיה מזו כלל דהתנא נקיט כסדר המקרא והמוקדם בפסוק וכן יש קצת הוכחה לזה מלשון מהרי"ל שכת' וז"ל מהרי"ל דרש עיקר המצוה ליטול חטין דלא משתמיט שום תנא בלישנא כ"א חטין לפסח עכ"ל ולא קאמר מדהתנא נקט חטין ברישא אלא ודאי דהתנא נקט רק הסדר המינים דכתיבי בקרא וע"ל בטור סי' ר"ח דכוסמין בכלל מין חטין הוא ובסי' רי"א דכל הקודם בפסוק מוקדם לברכה מ"מ נ"ל דכאן אליבא דכ"ע מין החביב עליו קודם כדי לקיים יותר מצות אכילת מצה לתיאבון ואפשר דמהאי טעמא נקט ג"כ התנא בכל מקום חטין לפסח לפי שמסתמא הוא החביב לרוב בני אדם:

ג

באורז ודוחן. והוא מה שקורין ריי"ז או היר"ז וכן טטר"קי שקורין הייד"ן (ש"ת מהר"ם מלובלין סי' ע"ח):

ד

אינם באים לידי חימוץ. וכת' הרמב"ם פ"ה מהל' חמץ דין א' וז"ל ואין איסור משום חמץ בפסח אף אם לש קמח אורז ונתפח כמו בצק שהחמיץ ה"ז מותר באכילה ע"כ ובספרי הרמב"ם דפוס ווינציא' נרשם שם השגת הראב"ד וז"ל ואין איסור א"א אין זה דבר פשוט ולא הכל מודים לו נהי דאין עושה חמץ גמור ואין חייבין על חמוצו כרת אבל נוקשה מיהו הוי ואסור עכ"ל וצ"ע דדברי הראב"ד הוא להדיא נגד מסקנת הש"ס וכל הפוסקים וע' בפסחים דף קי"ד. וממגיד משנה שם נראה מבואר שהשוה דעת הראב"ד למה שכת' הרמב"ם שם בדין ב' לענין מי פירות אבל באמת לפי מה שנרשם השגות הראב"ד שם ולפי משמעות הלשון משמע דאמיני קטניות קאי וצ"ע:

ה

ויש אוסרין. הטעם מבואר בשם הפוסקים דאסרו משום דדגן מעשה קדרה וקטניות מעשה קדרה גזרה הא אטו הא וגם פעמים שעושין פת ואתי לאיחלופי בדייסא וגם פעמים תבוא' מעורבת בהם וא"א לבררו יפה ובת"ה סי' קי"ג כתב וז"ל ואסרי ליה משום דמידי דמידגין אינון ואתי לאחלופי בדגן ולפ"ז באורז היה לנו להתיר דלאו מידי דמידגין הוא ול"ד לקטניות בהא כדאיתא בש"ס דנדרים ד' נ"ה גבי הנודר מן הדגן ע"ש אך ממשמעות הפוסקים דאין לחלק בין אורז למיני קטניות וע' בב"ח דהסברא נותנת יותר להחמיר באורז לדעת רבי יוחנן בן נורי כדאיתא בפ' ערבי פסחים אך לית מאן דחש לה והסכמת הפוסקים דכל זה הוא חומרא בעלמא אך היכא דנהוג איסור נהוג ואין לשנות וכן כתב הט"ז:

ו

אם נפלו תוך התבשיל. מלשון הרב משמע דאפי' ליכא ס' ג"כ מותר אפי' באכילה וכן משמעות האחרונים אכן בת"ה ס"ס קי"ג משמע דדוקא בתערובות משהו אין לאסור אבל פחות מס' יש לאסור באכילה ועיקר נ"ל כדעת האחרונים כיון שבלא"ה הוא חומרא והרחקה בעלמא כמ"ש בס"ק ה' מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מיקרי תערובת כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו:

ז

ואינם אוסרים אם נפלו תוך התבשיל פירוש אף שלותתן תחלה הזרעונים קודם שעושין מהם שמנים וא"כ קרוב הדבר שנתחמצו אפ"ה שרי כ"כ בת"ה שם וזה כוונת הרב כאן שהכפיל הדברים וע' במ"א שכת' בשם הד"מ דמותר להדליק בשמנים אלו אף אם כתשו אותן במכתשת ששורין בו שעורים ואינם אוסרין בדיעבד אם נפלו לתוך התבשיל כיון שכבר נתבטל קודם פסח ומשמע ממהרי"ל דמותר לאכול שמן זית עכ"ל וע"ל סי' תמ"ז סעיף ה' בהג"ה בס"ק כ"ז מ"ש שם מדין הפמוטות של כל השנה כיצד לנהוג בהם בפסח וע"ש:

ח

וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית וקצת קשה מאי קמ"ל בזה דהלא גם ה' מיני דגן מותר להשהותן בבית ואין לומר דבא לאשמועינן דאפי' לתתו ונשרו במים ג"כ שרי להשהותם הלא זה ג"כ נשמע ממה שהתיר אפי' בהנאה ולהדליק מהשמנים אף שלתתו תחלה וכמ"ש בס"ק ז' גם עיקר הרבותא חסר מן הספר ואפשר דאצטריך לאשמועינן דמותר להשהותן בבית ולא חיישינן דאתי למיטעי לבא לידי תקלה לבשלם ולאכלם כיון שאין בהם איסור מדינא ובה' מיני דגן דלא חיישינן שיבשלם משום שהוא חמץ גמור ומיבדל בדילי אינשי גם אין דרך לבשלם כן ולאכלם רק מיני הריפות שקורין גרו"פין והם בלא"ה אסורין להשהותם כמ"ש המ"א לפי שמלחלחין אותם במים קודם כתישה וכפי מה ששמעתי שמיד אחר שנתלחלחו במים מיד כותשין אותם וניתז ממנו הסובין ואבק קמח נמצא שהוא חמץ גמור ואם עבר עליו פסח אסורים ומ"ש גיסי הרב בסא"ז בשם שמעתי שהתיר זקינו הגאון למכרם לעכו"ם עכ"ל כבר הייתי נושא ונותן עמו בדין זה ואמר שהוא ג"כ עמד על החקירה שהוא חמץ גמור והשומע שמע וטעה עכ"ל:

ט

ועניס אלינדיר אינם מיני קטניות ומוחר לאכלם בפסח. וכת' הט"ז מ"מ צריכין בדיקה שלא יהא בהם מא' מחמשה מינים וכן נוהגין כשנותנים אותם לתוך המשקה שקורין לקריץ ונכון שכל בעל הבית בעצמו יבדוק ולא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים ע' בספרי מ"י כלל מ"ו ס"ק ל"ב גם בכמון שקורין קימ"ל נוהגים היתר וקצת מחמירים באלו המינים וע' בתשובת מהרי"ל סי' כ"ה שכת' שני דעות בכמון והט"ז כתב לחלק בין כמון לכמון וז"ל קרא"ם קימ"ל אסור פעל"ד קימל מותר עכ"ל. ולע"ד אין להחמיר יותר דגם קטניות עצמו חומרא בעלמא הוא והבו דלא לוסיף עלה וע"ל סי' תס"ד מדין החרדל:

י

אם יש בה טעם דגן. אפי' אין בו כזית בכדא"פ והוא כדעת הרמב"ם והרמב"ן והרא"ש והטור והמ"מ דלא כהרשב"א והראב"ד דסוברין דבעינן דוקא כזית בכא"פ (ובמ"א סי' ר"ח ס"ק ט"ו נפל טעות בדפוס שכת' בשם הרשב"א להיפך וע' בב"י) וכת' גיסי הרב בסא"ז מדכתב הב"י בשם הרשב"א דבאורז בעינן דוקא כזית בכדא"פ ובי"ד סי' שכ"ד כתב בשמו דכל זה דוקא באורז וחטים ולפי זה בשאר מינים בעינן דוקא רוב דגן ודלא כע"ש וצ"ע עכ"ל. ובאמת לדעת הרשב"א דבריו נכונים וכן ראיתי בדברי הרשב"א להדיא בפסקי חלה שלו והוציאו כן מהירושלמי ועיש אכן לדעת הרמב"ם וסייעתו דבאורז אפי' אין בו כזית בכא"פ יצא אם כן בשאר מינים סגי כא"פ וכן מבואר ומשמע להדיא מלשון המ"מ מובא בב"י וזה כוונת בעל ע"ש ע' בו ובמ"א פסק דיש להחמיר דבעינן כזית בכא"פ אף באורז והוא חומרא יתירה נגד משמעות הראשונים והסכמת אחרונים כאן ובי"ד סי' שכ"ד:

יא

יוצא בה. ולא אמרינן דאורז מבטל טעם דגן כמו דאמרי' לענין מרור שמבטל טעם מצה וע"ל סי' תע"ה ובתו' במנחות דף כ"ג ע"ב ד"ה קס"ד:

יב

מאכילת עכבר. משום דמעט רוק שבפי עכבר אינו מחמץ חטה הקשה (ועוד די"א דהוי כמי פירות דאינו מחמיץ וע' בתשובת רמב"ן סי' ק"נ) וכת' המ"א ולכן אפילו אין ס' נגדן שרי בדיעבד ואפשר דדוקא חטה אבל שעורה ממהר להחמיץ עכ"ל וע"ל סי' תס"ו מדין אכילת עכבר בקמח ומ"ש שם:

יג

שלא יהא בו ס' כנגדו מן ההיתר. זה קאי רק אדגן שצמח וכ"כ המ"א והסכמת האחרונים דעיקר כדעת הפוסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח ומתערב ומתבטל קודם פסח ומותר לאפות אפי' תוך הפסח דלא כדעת הסמ"ג (וע' בת"ה סי' קי"ד ובפסקיו סי' קמ"ו מ"ש בשם סמ"ק נראה כסותר למ"ש בשמו בסי' ק"צ לענין חלה ומשמע דשוים וע"ש) ובעל נפש יחמיר לעצמו לאפות הכל קודם פסח ועמ"ש לעיל סי' ת"ל ס"ק. א' ומ"מ ודאי דמותר לבשל מאותן המצות תוך הפסח ודלא כע"ש וכמו שהשיג עליו המ"א לקמן סי' תנ"ח ע' שם ובנתלחלח הקמח ונעשה פירורין לא מהכי ביטול אפילו לאפות קודם פסח כמבואר לקמן סי' תס"ז:

יד

יהא בו ס'. ולא מקרי מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כוונתו לבטל כ"כ הטור והברירה יותר מוכחת שאין כוונתו לבטל כ"כ בת"ה סי' קי"ד ע' שם וע' בספרי מ"י ריש כלל ס"א:

טו

מצת מצוה טוב לשמרן. משמע דוקא מצת מצוה צריך שימור כדי לאכול לילות ראשונות משא"כ שאר מצות א"צ שימור כלל ושרי ליקח קמח מן השוק אפי' בלא דחק וע"ל ר"ס תקס"ז ואפילו שימור מלישה ואפיה ג"כ לא בעינן כמבואר בש"ס ופוסקים דאפי' בציקותיהם ממלא כריסו רק שיאכל כזית מצה ולדעת ר"ח והוא הסכמת הפוסקים היינו דוקא שלשה בפני ישראל במים שלנו ווראה שלא עירב בה שאור אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה וכה"ג אפי' אם היתה האפיה ג"כ על ידי עכו"ם וישראל עומד ע"ג ג"כ מותר רק שלא הוי מצה שמורה לצאת בה ידי חובת לילה ראשונה וכמבואר לקמן סימן ת"ס וע' בב"י תנ"ד והא דנקט בציקותיהם ולא נקט מצה שיהא במשמע שנאפה היינו לרבותא דסיפא דאף שהאפיה היה ע"י ישראל מ"מ שימור לאפיה לבד לא שמיה שימור וצריך לאכול כזית מצת מצוה באחרונה ועי"ל דלכך נקט בציקות משום דמצה אסור משום גזירת פתם משא"כ בצק דמותר (וכמ"ש הפר"ח בי"ד ר"ס קי"ב והשיג על הר"ן שם וע' בתוס' פ"ק דחולין גבי חמצן של עוברי עבירה) אבל ודאי אף אפיות שאר מצות לא בעי שימור וכן הלישה וכן יש להוכיח מסוגיא דש"ס חולין ריש פ"ק גבי מצות כותי יע"ש רק שישראל צריך להיות אצל הלישה והאפיה שלא יתערבו בו חמץ וכל זה פשוט וברור דלא כע"ש שלא דק מיהו כל זה מדינא אכן ישראל קדושים הם ונהגו לעשות שימור בכל המצות משעת טחינה ולפחות משעת לישה לכן כתבו הפוסקים דכל המצות שלנו בחזקת שמורה כמבואר לקמן סימן תע"ז:

טז

קמח מן השוק. משמע דוקא קמח אבל סולת נקיה אסור ליקח דהוי חמץ גמור כמ"ש בת"ה סימן קי"ט דלתתי' ואינם זהירין בלתיתה דידהו והובא בב"י סי' תמ"ב אכן לשון הכל בו דף נ"א ע"ב לוקחין סלתות מן השוק ויותר תמוה לכאורה דאיך פסקו בפשיטות דלוקחין קמח מן השוק בשעת הדחק משום דלא מחזקינן איסורא דהרי מבואר להדיא פ"י דמכשירין משנה ב' וברמב"ם פ"ז מטומאת אוכלין דכל הקמח והסלתות מן השוק בחזקת לתותין וצ"ל דה"ק דלא מחזקי' איסורא שלתתו בדרך שנתחמץ דהרי מדינא דש"ס מותר ללתות אך שהגאונים גזרו ואסרו ובשעת הדחק לא גזרי וכה"ג כתב הט"ז אכן בתשובת צ"צ סי' ל"ב מחמיר בענין זה וכתב כשידוע בבירור בודאי שמקצתן מכבסין תמיד החטין שהוא גרע מלתיתה אף שרוב המוכרים אין מכבסין אסור משום קבוע כמחצה על מחצה דמי ואפי' להשהותה אסור ומנחתומין אין ליקח כלל שודאי מכבסין וסיים אמנם מנהגי שלא לאסור להשהות הקמח וגם לא לאסור לאכלו בפסח בשעת הדחק משום דאינו ידוע בודאי שמקצתן מוכרי קמח מכבסין תמיד א"כ אין הקבוע ניכר במקומו אבל מנחתומים אין ליקח שודאי מכבסין אבל קמח של דגן לוקחין מהם עכ"ל וכ"כ המ"א בשם גדול א' דבמדינתנו שרגילים לרחוץ החטים ושוהין אותן במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוי ממש כדגן שנטבע וכן פסקו כל חכמי פראג ופעם אחת שגג מורה אחד שהורה ליקח קמח מן השוק וגזר תענית על שגגתו עכ"ל ולע"ד נראה לחלק דדוקא מן אותן הטוחנין שבעיר או המוכרי קמח בקביעות אין ליקח וכ"ש מן הנחתומים דיש להם סולת נקיה שאין ליקח מהם אבל מותר לקנות מן בני הכפרים דאין להם סולת נקיה וכדאיתא להדיא בפרק כל שעה (פסחים דף מ') מעיקרא מ"ט לא משום דלא לתתי ואם לתתו לא מחזקינן איסורא שלתתו בדרך שנתחמצו וגם לא שייך גבייהו הטעם של צ"צ מדין הקבוע דכולהו ניידי בכל יום הני אזלי והני אחריני נינהו כולם פירשו ממקום קביעותייהו וכן הדבר נראה לעין שאין סולתן נקיה כ"כ. ושמעתי שגם בימי מוח"ז הגאון מוהר"ש זצ"ל היה פעם אחת דחק בקמחא דפסחא והתיר לקנות מן השוק ואפשר דג"כ בדרך שכתבתי ואין להחמיר נגד משמעות פוסקים ראשונים ואחרונים כולי האי ובפרט במצות שאינם של מצוה ע"ל ס"ק ט"ו וכת' מהרי"ל ואותו קמח שעושין הרוכלים וקורין קראפ"ט מע"ל חמץ גמור הוא:

יז

מן השוק. וכת' הט"ז ובמקום שטוחנין החטים ברחיים שטוחנין המלצי"ן אסור אפי' בשעת הדחק כי חמץ גמור הוא עכ"ל ולע"ד דבשעת הדחק אף כה"ג יש להתיר דהא אף אם נשאר איזה דבר מן המלצין ונתערב ודאי דנתערב ונתבטל קודם פסח וכ"ש בשאינו ידוע ודאי שטחנו המלצין קודם לא מחזקינן איסורא בשעת הדחק כמ"ש כל הפוסקים מ"מ הנכון הוא בשעת הדחק לאפות הכל קודם פסח וכמ"ש בס"ק י"ג כתב הכל בו והתניא וש"ל ואין לחוש שמא נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח הואיל והמנהג שמרקדין הקמח בנפה ואם יש חמץ הנפה קולטתו עכ"ל ויש ללמוד מזה דאם נתערב פירורין חמץ לתוך הקמח שיש לו תקנה על ידי הנפה לנפותו אך אין שעת הדחק וספיקא בעלמא ראיה לודאי נתערב ומכל מקום עכ"פ יש להתיר בהנאה לקיימו עד אחר פסח:

יח

האידנא אסור ללתות. פי' לתיתה כתב הרמב"ם שבוללין החטים במים והערוך פירש לשון שריה ולפי שאין אנו בקיאים בלתיתה לכך אסרו הגאונים ומ"מ נראה דמותר לקיימם בביתם החטים כיון דמדינא דש"ס מותרין החטים בלתיתה כל שאינו קרוב להתבקע כמבואר לקמן סימן תס"ז סעיף ח' וע"ש והיינו דוקא בשריה או רחיצה מועטת אבל בשריה מרובה הוי חמץ גמור כמו דגן שנטבע בנהר שנתבאר בר"ס תס"ז וע"ש בב"י וכן משמע בת"ה סימן קי"ט ובצ"צ סי' ל"ב ובשאר אחרונים ועמ"ש בס"ק ט"ז וכ"כ מהרי"ל בתשוב' סי' נ"ט דאי משהו להו במיא הוי חמץ גמור עכ"ל. וכ' הט"ז ואסור לקנות החטים מבעל הרחיים דרגילין להדיח החטים תחלה עכ"ל:

יט

בין חטים בין שעורים. לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורי' שוים הם ובאמת שעורי' כיון דרכיכ' אף מדינא דש"ס אסור ללתות ואפשר דהאידנא אסור לקיים בבית כשהן לתותים אף שאינם קרובים להתבקע מה שא"כ בחטים ועמ"ש לקמן סי' תס"ז ס"ק ז' וכ"ו וע"ש בטור ובש"ס דפסחים דף מ"ו שיפון מין שעורים לענין זה עבי"ד סי' שכ"ד מ"א:

כ

קמח כל השנה. ה"ה בנותן בו פעם א' אפילו קמחא דפסחא אם רוצה לכבסם צריך להתיר התפירות כמ"ש לעיל סי' תנ"א ס"ק נ"ב:

כא

ומכבסין אותם. וכ' הט"ז וטוב לקנות חדשים גם מה"ד נ"ל דאסור ע"י כיבוס וראיה מ"ש הרא"ש שאם שפשפו אווז במורסן כיון דאית ביה נקבים אסור וכ"ש בשקים שעשוי נקבים באריגתם וכן המפות שעושין עליהן המצות ע"כ תוכן דבריו. ולא ידעתי למה ממרחק הביא לחמו ואינו מביא ראיה מנפה ורי"ב איי"זן וסלים שמביא הרב עצמו לעיל סי' תנ"א סעיף י"ט בהג"ה שאינו מועיל הגעלה וכ' שם ובשקים נוהגין היתר אלא ודאי דשאני שקים שמתכבסים היטב זה בזה במשמוש היד מבפנים ומבחוץ מה שא"כ בנפה וכה"ג וכ"ש באווזא דלא שייך כיבוס כיון שהחמץ נכנס מבפנים ע"י שפשוף וק"ל. ועמש"ל סי' תנ"א ס"ק נ"ב ונ"ג ופוק חזי מה עמא דבר:

כב

אסור להניח ע"ג בהמה. הטעם כתב בת"ה סי' קי"ח לפי שהקמח מתחמם בגוף הבהמה ועוד דלא ברירא לן אי זיעת בהמה מכשרת ומחמצת אף ע"ג דלפי הסברא אינו מכשיר ומחמצת כמו זיעת האדם מ"מ אין להקל במלתא דלא פשיטא עכ"ל ולפ"ז היה נראה בדיעבד יש לאסור הקמח שנתלחלח מזיעת הבהמה מספק אכן המ"א כתב וז"ל ונ"ל דבדעבד יש להורות דזיעת הבהמה אינה מחמצת עכ"ל נ"ל עיקר דמה שמסתפק בת"ה אי זיעת הבהמ' מכשיר זה ודאי אינו להמעיין בפ"ב ופ"ו דמכשירין וברמב"ם פ"י מהל' טומאת אוכלין וע"ל סי' תס"ז ומ"מ צ"ע אם מותר ללוש מהן מצות דמי פירות כשמערבין בה מים מחמיץ אף דאפשר לומר דהוא תולדה בפני עצמו וגם כשנתייבש המי פירות בתוכו שוב אינו מחמצת ונ"ל זה טעם הי"א שבטור בסי' זה דבאכילת עכבר דהוי מי פירות ואינו מחמצת אכן בהגהות סמ"ק שהביא בב"י בשם הר"פ משמע דאף כה"ג מחמיץ וע"ל סי' תס"ב ותס"ו ומ"ש שם ס"ק ז' וח' ע"ש.

כג

וכן יזהר לכתחלה ואם עבר והניח השקים זה על זה יש עוד תקנה שישהה אותם יום או יומים קודם לישה וכן משמע מדברי הש"ל שמדמה דין הניח הרבה שקין זה על זה ללש באותו יום שנטחן הקמח וכן מבואר במ"א ס"ס זה ואם עבר ולש אין איסור בדעבד כמשמעות לשון הרב וכ"כ בצ"ץ:

כד

נוהגין לנקר הרחים. וכתב בתשו' נחלת שבעה סימן י"ב דשלשים יום קודם פסח מותר לטחון אף בלי ניקור הרחים ע"ש שהאריך בהיתר זה ובשאלה י"ג כתב דאם לא יוכלו בקל לנקר הרחים כי הוא סמוך לפסח או שאר הכרח גם לדידהו הוי כשעת הדחק ושרי לטחון בלא ניקור עכ"ל ומ"מ יאפה הכל קודם פסח כמ"ש לעיל בס"ק י"ג ועכ"פ יטחון הכל קודם פסח:

כה

שומרין אותו. וכתב גיסי הרב בסא"ז ועתה נוהגין לכסות הריחים בפשתן ולפ"ו אפשר להתיר אף קמח הראשון עכ"ל וכתב המ"א בשם מ"צ כשטוחנין ברחים תבואה לתות' לא יטחנו באותו בית באותו פעם אפילו ברחים אחרת כי האבק פורח ומתערב וקטן לא ישמור הרחים עכ"ל. ולא ראיתי נזהרים בזה וטוחנין באותו בית לפסח שטוחנין בו קמח אחר וצריך לומר משום דאיכא לספוקי שמא התבואה אחרת ג"כ אינה לתותה ואת"ל שהיא לתותה שמא לא לתת בדרך שנתחמץ וכמ"ש לעיל ס"ק ט"ו גם בדיעבד ליכא אסור כיון שנתבטל קודם פסח כמבואר לעיל סעיף ג' אכן תוך הפסח יש ליזהר בזה נ"ל:

כו

יום או יומים. וכתב מהרי"ו בתשובה סי' קצ"ג מנהג כשר שלא לטחון לצורך פסח תוך ג' ימים קודם ע"פ והמחבר שכתב יום או יומים כונתו מע"ל וכמו שפירש"י בפ' משפטים גבי יום או יומים יעמוד וכה"ג דקדקו בל' הפוסקי' כמבואר ביו"ד סי' ע' ובת"ה כלל ו' וע"ש בספרי מ"י סק"ט וע' בח"מ סי' ש"ו ס"ח בסמ"ע כל זה נ"ל ברור ודלא כמ"א שכתב דלא בעי מע"ל רק לינת לילה ונראה דמדמה למים דבעינן לינה ולע"ד נראה מלשון הפוסקי' כמ"ש ואם עבר ולש נראה דאין לאסור בדעבד ומשמר היטב ועיין בס"ק כ"ג:

כז

בשעת טחינה רותח. וכתב בכה"ג ששמע מחכם א' דאין חוששין לזה דכיון שמרקדין הקמח מתקרר. ואינו סומך על שמועה זו והוא נגד משמעות הפוסקי' עכ"ל: