שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ב: דין תערובת חמץ. ובו י"א סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין תערובת חמץ. ובו י"א סעיפים:
תערובת חמץ עוברים עליו משום בל יראה ובל ימצא כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים אבל דבר שיש בו תערובות חמץ ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו בפסח כגון עריבת העבדנין שנתן לתוכו קמח ועורות אפי' נתנן שעה אחת קודם הביעור ה"ז מותר לקיימו ואם לא נתן העורות ונתן הקמח קודם ג' ימים לשעת הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש תוך ג' ימים חייב לבער וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק"ה שנתן לתוכן חמץ מותר לקיימן בפסח שהרי נפסד צורת החמץ:

ב

הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב ומלוגמה שנסרחה אינו חייב לבער:

ג

בגדים שכבסו אותם בחלב חטה וכן ניירות שדבקו אותם בחמץ וכל כיוצא בזה מותר לקיימן בפסח שאין צורת החמץ עומדת: הגה ולכן מותר לדבק ניירות בחלון תוך שלשים לפסח ויש מחמירים אם נראה מבחוץ. (תה"ד סימן ק"י ופסקיו סימן קמ"ט ומהרי"ו):

ד

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריא"קה וכיוצא בו אף על פי שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא ה"ז אסור לאכלו: הגה ולקמן סי' תמ"ז סעיף ד' בהגה יתבאר דיש חולקים ומתירים אם נתבטל קודם הפסח והכי קי"ל:

ה

שכר שעושים מחטים ושעורים חייבים לבערו וכן אם העמיד גבינות בחלא משכר שעורים או חטים חייב לבערם:

ו

נהגו לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם חמץ ויש להם על מה שיסמוכו ואם יש חמץ בסדק שאינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט:

ז

בצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה או לסתום בו נקב בטל במיעוטו ואם לאו חייב לבער:

ח

היו בו שני חצאי זתים בב' מקומות וחוט של בצק ביניהם רואים כל שאלו ינטל החוט ניטלין עמו חייב לבער ואם לאו אינו צריך לבער במה דברים אמורים בעריבה אבל בבית אע"פ שאם ינטל החוט אין ניטלין עמו חייב לבער מפני שפעמים מקבץ אותם היה חצי זית בבית וחצי זית בעלייה חצי זית בבית וחצי זית באכסדרה חצי זית בבית זה וחצי זית בבית שלפנים ממנו הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים בכותלים או בקורות או בקרקעות אינו חייב לבער אלא מבטלו בלבו ודיו:

ט

חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב או ששרפו באש (קודם זמנו) (ר"ן) ונחרך עד שאינו ראוי לכלב או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט מותר לקיימו בפסח:

י

דיו שהוא מבושל בשכר שעורים מותר לכתוב בו:

יא

עריבות שלשין בהם חמץ אין לסמוך על מה שרוחצין אותן בחמין ומנקרין החמץ מהן כי אי אפשר לנקרן שלא ישאר בהן בין הכל כזית והכלי מצרפו וצריך ליתנן במתנה לעכו"ם עד לאחר הפסח או לטוחן בטיט וה"ה לבצק שבכלי נסרים שאינו יכול להוציאו: הגה וטוב לעשות כן בכלים שמניחין בהם קמח כל השנה (מהרי"ו) וכן בכלים שמניחים בהם פת כל השנה ומפה שהיתה מונחת על שק קמח לא מהני ניעור וצריכה כבוס כדי להשתמש בפסח: (מהרי"ל)

א

תערובת חמץ כו' דוקא שיש בהן כזית חמץ בכדי אכילת פרס אז עוברין בבל יראה ובל ימצא (גמ' פרק אלו עוברין מהררמ"י):

ב

שכר שעושים מחטים ושעורים כו' מפני שיש בו כזית בכדי אכילת פרס ויותר (מהררמ"י) מעשה הי' בוורמיז' ביהודי אחד שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הא' היה מחומץ בשמרים של שכר וזה שבישל מתה היה הרביעי לו והתי' לו רבינו יעקב בן רבי' יצחק להניחו עד אחר פסח ולמכרו ונחלקו עליו חכמי דורו וטעמיה הוא משום דלא קניס ר"ש היכ' דלית' בעינא והוא ז"ל כ' עליו דתמוה בעיניו דבר המעמיד הוא כמאן דאיתא בעינ' דמי וא"כ שמרים נמי שהחמיץ בהן כמאן דאיתנהו בעין דמי ע"כ. ולפי מה שפירשתי אין לתמוה כלל דאותן שמרים של שכר שנותנים במי דבש לאו לטעמיה עבידי ואין נותנין אותן לתוכו אלא כדי שיהי' תוסס ויעמוד מהר כמ"ש התוס' בע"א דל"ד גם האי דקאמר האי חלא דשיכר' דארמאי אסור כולו לכך לא חשיבא כמאן דהוי בעין ובטלי בס' מיהו מי דבש שנותנים בו שמרים של שכר עצמן נראה דצריך לבערו ולא מטעמי' אלא משום דשמרים יורדים למטה בשולי החבית ואין מתערבין בתוך מי דבש ולכך חשיבי שמרים כמאן דאיתנהו בעין ונותן טעם בתוך הפסח ולא בטלי ואע"ג דמתערבי' למטה בתוך השמרי' אמנם כן לפי מה שכתבתי לקמן בדף קל"א ע"א שהשכר בטל אפילו בתוך הפסח בס' פשיט' דמותר עכ"פ למכור ודוק:

ג

בצק שבסדקי כו' ודוקא כשאין לשין באותה עריבה חמץ כל השנ' אז בטל במיעוטו אבל אם לשין כל השנה אז אין מועיל אפילו רחיצה בחמין ולנקר' אלא צריך ליתנה במתנה לעכו"ם או לטוחן בטיט ע"כ (הגה בשם מהרנ"ש) ז"ל תימה דמה בכך אם נשרה הקיבה מע"ל בכלי חמץ כיין דלא נעשה כבוש אלא אחר מע"ל ואחר מע"ל נעשה הכלי פגום ועיין בי"ד סי' ק"ה ס"א ובש"כ סק"ב שהאריך בזה להתיר וק"ל עכ"ד. ונוראות נפלאתי נפלאים על מעשה הרב הנ"ל שלא היה מן הראוי ומן הדין להשיב את האר"י החי אחר מותו ולסתור דברי מו"ח נ"י כי רב הוא בחכמה ובפלפול וכל הפוסקים האחרונים היו שגורי' בפיו וכי לא ראה גם הוא דברי האחרונים בסימן ק"ה הנ"ל אדרבה במחילת כבודו הוא שגג בראי' בש"ע י"ד סי' קל"ז ס"א גבי יין נסך עיין שם דמוכח בהדיא כדברי מו"ח וגם נתעלמה ממנו הלכה למעשה שפסק בעל בית הילל בסימן ס"ט ורסי' ק"ה דלא כהאחרונים הנ"ל ע"ש וגם לא ראה חבורי חקי חיים מ"ש בחל' חקי דעת באות ך' סי' ט"ו בשם הגאון מוה' יעקב מלובלין שמו"ח שמע בשמו שיש חילוק אם הכלי עומד ריקם אז נעשה הכלי פגום ומעתה בחנם הכה על קדקדו של מו"ח בתמיהתו וק"ל: בסימן זה במגן דוד ס"ק ה' וע"כ דכל הנהו חיובים אינם אלא למלקות וכו' ואם כן למה ליה להטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפק' מיניה מזה וצ"ל דיש נ"מ גדול מזה גם בזמן הזה לענין קידושי אשה דאם אסור מן התורה וחייב מלקות עליהם אינה מקודשת ועוד שארי חילוקים וק"ל:

א

עוברים. הסכמת אחרונים אפי' דלית בה כזית בכדי אכילת פרס (הוא ד' ביצים מ"מ וכן עיקר) עובר בבל יראה ודוקא מין בשא"מ דאינו בטל מדאורייתא ברובא. אבל מין במינו מדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר להשהותו מדאוריית' אך מדרבנן אסור להשהותו דלא יבא לאוכל ממנו בפסח וצריך לבערו מ"מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח כיון דלא עבר על ב"י כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ז ע"ש בדברי האחרונים. וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי. ומשום פליטת כלים דהיינו שנתבשל בכלי חמץ ב"י א"צ ביעור ומותר להשהותו דבפליטת כלים לא מקרי רק איסור משהו ונתבטל קוד' פסח. והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד אסור להשהותו מדרבנן (ואפי' למ"ד טעם כעיקר דאורייתא היינו לאכילה ילפינן ממשרת ולא לעבור בב"י ח"י) וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהות' רק מדרבנן נאסר להשהות' לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן. אם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סי' תמ"ז. והעולת שבת כתב בטעמו ולא ממשו דעובר על ב"י ובפליטת כלים שאסור להשהותם לכתחלה ע"ש. והח"י חולק עליו ופסק כמ"ש. וחמץ נוקשה ע' סי' תמ"ו סעיף י"ב דינו. וע' יד אהרן פלפול ארוך ובפר"ח:

ב

ושכר המדי. וכולם על ידי תערובת מים דאל"כ מי פירות אינן מחמיצין:

ג

וכל כיוצא. הרב בעל מ"ב סי' נ"ב והרב בעל ש"א חא"ח סי' י"ב ובס' ח"י סי' זה כולם שוים לטובה דביין שרף הנעשה משעורים שרויים במים וחייב בבל יראה וכ"כ רוב האחרוני' דלא כתשובת יד אליהו סי' כ"ו ע"ש וע' יד אהרן:

ד

מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל. משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק. אחרונים:

ה

שעיפש'. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער. מ"מ ראב"ד:

ו

בחלב חטה. וכתב המ"א ומ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה. וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך הבגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל ע"כ ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם ל' יום. והח"י כתב דאין קפידא כי אין דרך לפרר מהן שום דבר עיין שם:

ז

נראה מבחוץ. ולא נעשית קודם ל' יום. וט"ז כתב שהבצק יהא דק שלא יהא ממשיות כלל כשיתיבש ואז אפילו אם נראה מבחוץ לית לן בה. ואם יש ממה שבחלון פחות מכזית א"צ לבער בכל ענין כמ"ש ס"ו מ"א. והמחמיר לטוחו מבחוץ בטיט תע"ב:

ח

אסור לאכול ומותר בהנאה. (דלא גרע מפת שעיפשה. מ"א):

ט

נתבטל. וט"ז כתב דאפי' להיש חולקים יש לאסור באכילה בזה דשמא החמץ מעמידו דלא מהני הביטול קודם פסח ע"ש והח"י חולק עליו ומתיר אפילו באכילה ע"ש:

י

לבערו. ואית ביה כרת ובל יראה (אם אית ביה כזית בכא"פ) ואם נתערב בדבר אחר אסור כמו שאר תערובות חמץ. מהרי"ל סי' (צ"ז) [צ"ג]:

יא

בחלא. אפי' שיש בהם ס' נגד החלא לא בטל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. וה"ה אם שופכין לתוכו חומץ או שכר או יין שרף. וכן כתב בתשובת נחלת שבעה סי' ל"ה שאם נתן בגבינה יין שרף כדי שיהיה הגבינה חריף וחזק ולא מכר אותם קודם פסח שאסור בהנאה משום דלטעמא עבידי ולא בטלי וכ"כ מהר"ם מלובלין בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר וכן הוא הסכמת האחרונים. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' ט"ז ובפנים מאירות סי' ק"ז. כתב הט"ז ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרי' של שכר אסור כל המע"ד בפסח ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמבואר בי"ד ס"ס פ"ז ונ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח ע"ש שהאריך והעלה דיש מקילין לשתות בי"ט אחרון של פסח מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט אחרון. ונראה דזהו משום דהוי ספק אם היה בן יומו כשבשל בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י. רק דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י אבל בי"ט אחרון אמרינן אפי' בחמץ סתם כלי אינו ב"י. אבל אם ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו ב"י ואם כן אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו"ט אחרון וכ"ש מליקח המע"ד מעכו"ם ביום טוב אחרון דשמא מעורב בו שכר עכ"ל וכתב הבאר היטב אשר לפני ואם לקח המע"ד קודם פסח מהשמרים יש להקל עיין שם. ולדעתי הוא צע"ג. גבינות שהעמיד בקיבה שהיתה בכלי בלוע מחמץ אסור לאוכלו ומותר להשהותו רדב"ז כנה"ג. ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה מ"א נ"ל שהיתה הקיבה מעל"ע בכלי חמץ כמ"ש בי"ד ס"ס פ"ז. וע"ל ס"ק א' וכ' הבאר היטב אשר לפני ונ"ל שהעמיד בפסח ודו"ק. ולא ידעתי למה:

יב

אלא מבטל. ואם אירע שלא ביטל חמץ חייב לבער בכל גוונ'. ט"ז:

יג

לכתוב. ודיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. ואם נפל דיו או חמץ שנפסל מאכילת כלב למאכל אפי' ברוב בעלמא בטיל. ח"י:

יד

לבצק. וכן המנהג לעשות לדפי מוליית' ועצי' מגלגלין וכל הכלים ששמשו בעיסה מהרי"ל. וכ' שכנה"ג ונשי דידן מנקרין אותן היטב ומצניעין ואפי' עריבה שלשין בה נראה מב"ח דאינה אלא חומר' ועריבות העשויו' מחתיכה אחת ואין בה שום סדק פשיטא דיכול לנקרן:

טו

בכלים. היינו סלים של נצרים:

טז

שק. כ' לבוש אבל שקין עצמן לא סגי בניעור וכיבוס. כתב א"ז ה"ה שק חדש שנותנין בו קימחא דפסח' אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קימח' דפסח' צריך להתיר התפירות וכל הטלאים וכך היה דורש זקני הגאון ז"ל. וצ"ע אם נתנו בו קמח בדיעבד בתוך הפסח בלי היתר התפירות אם יש להתיר אפי' באכילה ובב"ח ס"ס תנ"ב החמיר אף בשק ישן שאין בו טלאים ותפירות וזקני ז"ל נהג להקל כמשמעות הש"ע וכן שכנה"ג כ' שנהגו כן ע"כ. וכתב מ"א ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבה הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה. וטובא"ק דרך לשרותו בשכר וצריך לסגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו. וכן כרכום עמ"א סי' תס"ז ס"ק י'. ונ"ל הכל לפי המדינה:

א

משנה פסחים מ"ב וכר' אליעזר עור בשם הרמב"ם:

ב

בריית' שם מ"ה כר' נתן

ג

תוספת כתבה הרי"ף שם וטור בשם בעל העיטור וכ"כ הרמב"ם בפרק

ד

ברייתא שם דף מ"ה

ה

תוספות שם וש"פ

ו

טור בשם רמב"ם ושם

ז

שם ושם

ח

הרא"ש בשם ר"ת פ"ג דפסחים

ט

טור בשם ראב"ן על פי סמך מן הירוש'

י

משנה שם דף מ"ה ולישנא בתר' דרב יהודה הרי"ף ורמב"ם בפרק ב'

יא

שם מימרא דשמואל

יב

בעיא שם ולא נפשטא

יג

רמב"ם בפ"ב וטור בשם בעל העיטור ואביו הרא"ש

יד

ברייתא שם:

טו

תרומת הדשן

טז

טור בשם רבי יחיאל מפרי'ש

יז

רוקח:

א

ס"א תערובת כו'. כל ד' סעיפים הראשונים לשון הרמב"ם ספ"ד:

ב

עוברים עליו. כפי' רש"י וכן פי' הגאונים וכתב המ"מ דוקא שיש בו כזית בכא"פ הלא"ה כיון שאין לאו באכילתו כמ"ש פ"א ה"ה בבל יראה ויש מן הגאונים שסוברין שאפי' בפחות מכאן עובר וכן פי' הרמ"ך דברי רבינו אבל הוא חלק עליו וע' מ"מ ספ"ד ודוקא בחמץ שיש בו כזית בכא"פ כו' אבל דברי הרמ"ך הן עיקר מדנקט כותח הבבלי ושכר המדי דאמרי' בגמ' דאין בהם כבא"פ ועוד מדחילק בפ"א באכיל' וכאן לא חילק ש"מ שבכ"ע הוא חייב וכ"כ כ"מ ומה שדימה המ"מ לאכילה הרמב"ם לא ס"ל כן שגם בחמץ נוקשה כתב ספ"ד בגדים שכבסו כו' וכן ניירות שדבקו ואון בהן משום לא יראה ולא ימצא שאין צורת החמץ עומדת משמע הא לא"ה עובר אע"ג שהם חמץ נוקשה כמ"ש במתני' קולן של סופרים כו' וע' מ"מ שם וראב"ד שם בהשגות:

ג

כגון המורייס. ע' רש"י בע"ג כ"ט ב' ד"ה המורייס ועיין ברא"ש כל שעה ס"א ובפ"ב די"ט ט"ז ב' משמע דנותנים לתוכו קמח:

ד

וכותח כו. מתניתין.

ה

וכל כיוצא. שם:

ו

והתריאק"ה. כ"כ ר"ה גאון ולמד מהנ"ל והביאו הרא"ש. וכ' כ"ש מן מלוגמא:

א

ס"ב הפת כו' ונפסלה שם מ"ה ב' ת"ר הפת כו' וכ' הרי"ף הא אם נפסלה מלאכול לכלב א"צ שריפה וכמש"ש כמאן כו' כלל אמרו כו' ועיין תוס' כ"א ב' ד"ה חרכו:

ב

ומלוגמא. תוספתא פ"ג ואע"פ שבירוש' פ"ב הלכה ו' דוקא בשנסרחה ואח"כ נתחמצה התם מיירי שנסרחה בתוך הפסח. מ"מ. וע"כ צ"ל כן דהא עריבת העבדנין שלא נתן עורות ופת שנתעפשה כולן נתחמצו קודם. אלא בתוך הפסח וכמ"ש בס"ט דבעינן דוקא קודם זמנו ע"ש אבל דעת הראב"ד ורא"ש וטור דאף קודם הפסח דוקא שנסרחה ואח"כ נתחמצה וכתב הטור ומה שלא חילקו בתוספתא בקילור ורטיה ואספלנית ג"כ משום דמיד הן מסריחין:

א

ס"ג בגדים כו'. למד מקדירות שמותר להשהותן אע"פ שבלועין זהו סברת יש מחמירין בהג"ה אבל ס' הראשונה בהג"ה ס"ל כמ"ש המ"מ שלמד מעריבה שנתן עורות וכ"מ לשון הרמב"ם שאין צורת כו' וכמ"ש בס"א אצל קילור שהרי נפסד כו' ושם החמץ בעין:

ב

וכן. כמו הקילור כו' ול"ד לקולן של סופרים דהתם מיירי קודם שדיבקו הניירות. מ"מ:

ג

ולכן. מדברי המ"מ שכ' שלמד מעריבת העבדנין כו':

ד

ויש מחמירין. וכן משמע מדברי טור בשם ראבי"ה שכ' הטעם משום שאז ניכר לכן מפרש דברי הרמב"ם באינו נראה וע' תה"ד ועיין ב"י ועיין מ"א:

א

ס"ד דבר כו'. מדקאמר שם ושם אינו חייב לבער משמע דבאכילה אסור שם כ"א ומותר בהנאתו פשיטא ל"צ שחרכו כו' אבל באכילה אסור:

ב

ואע"פ שאין. ס"ל דאף שנתבטל קודם פסח בס' בפסח חוזר וניעור במשהו וכן דעת הרבה גאונים. מ"מ ע"ל סי' תמ"ז ס"ד:

א

ס"ה ושכר שעושין. דאף שכר המדי דרמי ביה שערי חייב לבער כמ"ש בס"א כ"ש זה שעיקרו משעורים ואף רבנן מודו בזה שהוא חייב כמש"ש מ"ד א' דרבנן מודו בכזית בכא"פ ואף לר"ת דמפרש מתניתין עוברין מן השלחן אבל אינו חייב לבער מודה כאן. הרא"ש:

ב

וכן אם. ר"ל אף לר"ת כנ"ל משום דכאן בעיניה הוא ולא תערובות כמ"ש בע"ז ל"ה א' הכא כיון דאוקומי קא מוקים כו'. וכ"ז הס' קמ"ל לדעת ר"ת:

א

ס"ו נהגו. וסמך לזה בירושלמי פ"ב הלכה ב' רב אמר הטח ביתו בצק חייב לבער. ראב"ן ס"ז:

ב

ואם יש חמץ. כמ"ש בגמ' מ"ה ב' אם טח כו' וע"ש ומרדכי וטור וכ"ה בירישלמי שם על מילתי' דרב כו' חייב לבער תניא ארשב"א בצק שעשאו כופה בטל פתר לה או חלוקין על רשב"א או אהן כופת מאוסה ור"ל שטח בטיט כמ"ש בגמ' וכ"פ הראב"ן וע' מרדכי:

א

ס"ז בצק כו'. כרב הונא שם דאמר סמי קילתי' כו' דתי' דאביי אתיא דלא כהלכתא דאוקים כרשב"א ואמרו שם דאין הלכה כרשב"א ורב אשי לפרושי מילתא דאביי קא אתי ולא לקבוע הלכה ועיין רז"ה וס' המלחמות:

ב

או לסתום. כפי' ר"ח והראשונים שפי' העשוי לחזק היינו בצק שנתמלא ופ' ר"ח כאבי' וכ"ד רש"י ותו' וע' טור וע' ס' המלחמות ואין חילוק בין בפנים בין מבחוץ או אשפתה או למטה אלא דלאביי בחוץ קי"ל כלישנא קמא ובפנים דיש לחוש שלא ידבק בליש' מחמרינן כלישנא בתרא וכ"כ התוס' ד"ה כאן כו' ושיטת הרז"ה כפרש"י דג' חילוקים שוליים ודפנות ושפה העליונה ולפרש"י שלא במקום לישה חמיר טפי דהיינו שפתה העליונה וכ"ט דפנות מבחוץ כמ"ש בגמ' שם אלא שהרז"ה וס' המלחמות אף ע"פ שפ' כאביי מ"מ בהא דאף כזית אין חייב לבער לא קי"ל כרשב"א כמ"ש בכופת אין הלכה כרשב"א נמצאו ד' שיטות רש"י ותו' ורז"ה ורמב"ן ודעת הרי"ף ורמב"ם כר"ה ואין חילוק כלל בין מקום למקום ועוד יש שיטה ששית הר' יחיאל מפרי"ש לפרש"י כמ"ש בסי"א:

א

ס"ח בד"א בעריבה. עמ"א ס"ק א':

ב

אע"פ שאם. ל"ד דאפי' בלא חוט כלל כמ"ש רש"י שם וכ"מ בגמ' מדאבעי' להו בבית ועלייה ושני בתים כו':

ג

הואיל כו'. כ' כן לתרץ קושיות תוס' ד"ה כאן דלדעת התוס' שלא במקום לישה דאין חשש שיתערב אפילו אין עשוי לחזק פחות מכזית בטל וה"ה לבית משא"כ להרמב"ם לכך כ' הואיל כו' והוי כעשוי לחזק וע' מלחמות שכ' כיון שדבוקה אין מקפיד כו' ע"ש:

ד

מבטלו. דספיקא דרבנן לקולא:

א

ס"ט חמץ כנ"ל ס"ב ודעת הראב"ד דשאור לעולם חייב לבער וכמ"ש בי"ט ז' ב' אבל כופת שאור גי' הראב"ד פת שאור כו' ואין הלכה כרשב"א. וכ"ז יש לדחות דמיירי שלא נפסל לאכול לכלב אבל בתוספתא והביאו הגמ' שם שאור מחמץ אחרים חמץ שנתחמץ מאחרים מאימתי קרוי שאור משיפסל מלאכול לכלב וע"ש בראב"ד:

ב

קודם זמן כו' או ששרפו כו' קודם. כ"א ב' חרכו קודם זמנו כו':

ג

ונחרך עד. תוס' שם ולמדו מפת שעיפשה כנ"ל ושם מ"ה ב' הפת שעיפשה חייב לבער כו' וכגון שלא נפסל מכלב. הרא"ש שם:

ד

או כו' וטח. גמ' שם ודלא כרשב"א:

א

ס"י דיו כו'. כמו חרכו קודם זמנו שמותר בהנאתו לאחר זמנו ול"ד לדיו מיי"נ שאסור בהנאה דהתם כחרכו לאחר זמנו וכמו מלוגמא בתוך הפסח שנתחמצה ואח"כ נסרחה שאסור לקיימו כמש"ל ואף שכ' בשם תו' דע"א פ"ב דלא מיבעיא לדעת האוסרין סתם יינם בהנאה אסור הדיו אלא אפי' לדעת ר"ת דמתיר סתם יינם בהנא' אסור הדיו דשמא יתן הקולמס לתוך פיו וה"ה כאן דמ"מ אסור באכילה כמ"ש בס"ד מ"מ האיסור אינו אלא כיון דבעי למיכליה אחשבה ולדידיה לא נפסל אפי' מאדם וערא"ש ר"פ כ"ש משא"כ כאן בלא כוונה ועי"ד סי' קל"ג סי"ג:

א

סי"א והכלי מצרפו. לשון הר"י מפריש וכשיטתו שכתב בהגהת סמ"ק ע"פ שיטת רש"י דשלא במקום לישה כגון בשפה העליונה מבחוץ דאף פחות מכזית חייב לבער היינו דאיכא פלגי זיתים טובא והכלי מצרפן אף בלא חיבור חוט והא דבעינן חיבור חוט היינו בדפנות דאין הכלי מצרף בדפנותיה מבחוץ וכמ"ש למטה ובזה מתורץ קושית תוס' ד"ה כאן דבית אע"ג דדמי לשפה העליונה מ"מ אין הבית מצרף כמו כלי וצריך לטעם זימנין דמיכנש ועב"ח. וכ"מ במתני' דקאמר אם יש כזית במקום א' פחות מכאן כו' משמע שאינו במקום א' וע"ז אמרו ל"ש אלא כו' וכ"ה בירושלמי שם ר' ירמיה בשם ר"ז שני חצאי זיתים בתוך הבית אין הבית מצרף בתוך הכלי הכלי מצרף ודוקא בתוך אבל מבחוץ בדפנות לא וכנ"ל והוא כסוגיא דגמרא רק שבגמ' חששו זימנין דמיכנש ויש ליישב דהירושלמי ס"ל ג"כ לחשש דמיכנש רק שחשש מיכנש אינו אלא בבצק לח דמידבק אהדדי ונעשה כזית א' ובההיא מיירי שני חצאי זיתים דגמ' כמ"ש אם נטל החוט ונוטלין עמו וא"א אלא בלח כמ"ש בירושלמי כמש"ל וירושלמי לא איירי בבצק לח ושם אין מועיל וכמש"ש על מתני' כזית במקום אחד כו' בנקלף כולו כאחת ואע"פ שאמרו שם עד כדון לח יבש מאחר שאילו היה לח היה נקלף כולו כאחת התם שכבר מדובק כאחת אלא שאם נקלף היה מתפרד ובההיא ניחא מ"ש בפ"ק אי נימא משום פירורין כו' ולדעת הרמב"ם כל שאינו דבוקים בכותלים כו' אפילו כ"ש חייב לבער ולא בטלי אבל לפ"ז ניחא דדוקא מחמת צירוף אין הבית מצרף ואף גזירה דמיכנש לא שייך בדבר יבש ודלא כהרמב"ם שמצריך דבוקים וכ"ה בירושלמי שם שהקשה על מ"ש בתוך הכלי הכלי מצרף והא תנינן פחות מכאן בטל במיעוטו וזה ראיה לפי' הרי"ם שמתניתין מיירי בכה"ג דאיכא פלגי זיתים טובא כנ"ל ומשני כאן בתלוש כאן במחובר דמתניתין במחובר והירוש' בתלוש אלמא אף בתלוש בבית א"צ לבער בלא טעמא דמיכנש והירושלמי לא נחית לחלק בין עשוי לחזק או לא ובין במקום לישה' או לא שלא הזכירו מזה כלום שם מ"מ יש ליישב הסוגיא דירושלמי לפי הסוגיא שלנו דמה שחילקו בין תלוש ובין מחובר לשיטת רש"י היינו בדפנותיה וכענין שאמרו שני חצאי זיתים וחוט כו' דמיירי בדפנותיה כנ"ל ובתלוש בכ"ע הכלי מצרף אבל הבית בכ"ט אין מצרף. וכן שיטת התוס' שכל הראשונים הסכימו לפירושם יש לפרש ע"ד הרי"מ אע"ג דמתוספת לא משמע כן מ"מ לדינא יש לפרש שיטתם לפי הירושלמי דבמקום לישה ואין עשוי לחזק דאף פחות מכזית חייב לבער היינו דאיכא פלגי זיתים טובא וכן שיטת הרי"ף בכ"מ שאין עשוי לחזק ג"כ דאיכא פלגי זיתים טובא וא"צ לדחוק דשני חצאי זיתים בבית מיירי בדבוקים שדבוקים הוה כמו עשוי לחזק וגם ההיא דפירורים א"א ליישב אלא כפי' הרי"מ וכן עיקר כשיטת הרי"ף דרשב"א יחידאה הוא וכפי' הרי"מ:

ב

וצריך ליתנן. כמ"ש בסימן תס"ח ס"ג מהתוספתא ועמ"א:

ג

או לטוחן. כנ"ל מהא דכופת כמ"ש בס"י וס"ט:

ד

וה"ה לבצק. לרש"י דוקא בשפה העליונה ומבחוץ אבל להרי"ף בכ"מ כיון שאין עשוי לחזק וכן לשיטת התוס' כיון שהוא במקום לישה ואין עשוי לחזק:

ה

ומפה שהיתה כו'. ע' סוף ע"א ע"ה א' ב' הני דקולי כו' ועתו' שם ד"ה דכיתנא כו' וז"ש המ"א בס"ק י"ט נ"ל כו' הבצק נדבק כו' ואף שבתוס' לא כ' לחלק בין נדבק אלא בדבר רותח וע"ש ברא"ש והג"א מ"מ מסוגיא דזבחים ע"ט ב' מ' אף בתשמישו בצונן וע"ש רש"י ד"ה ואפי' וד"ה שאני:

א

ויש מחמירין אם נראה מבחוץ – מסתימת האחרונים נראה דנקטינן לכתחלה כדעת היש מחמירין זולת הפר"ח כתב דהעיקר כדעה הראשונה [וגם מהט"ז משמע דלדינא עיקר כדעה ראשונה] דאין קפידא אם נראה מבחוץ כיון שנתייבש ובזה הוא נפסל מאכילת כלב ע"ש ולענין כיבוס בגדים מבואר כן גם בטור בשם ראשונים להתיר מטעם זה ומדכלל שם גם דין דניירות דבוקים משמע דהכל מטעם אחד כדברי הפר"ח. והנה מה שמדבקין כורכי ספרים הניירות בדבק של חמץ אף קודם פסח לדעה ראשונה בודאי מותר דמתייבש תיכף וכנ"ל ולדעת היש מחמירין נמי י"ל דמותר דהא אין ניכר החמץ מבחוץ ומש"כ התה"ד בדעת היש מחמירין לעשות בלילה רכה י"ל דדוקא בחלונות כ"כ כדי שיהא נבלע בין הסדקים ולא יבצבץ מבחוץ ובפרט לפי מה שכתב הח"י דכיון דעיקרו הוא חמץ נוקשה אינו אסור אלא בשנראה מחוץ ולא הזכיר התנאי שיהא בלילתו רכה וכן בח"א לא הזכיר תנאי זה ע"ש. ובר מכל זה אפשר לומר דעניננו אינו דומה לחלונות דשם סופו עומד לגרר החמץ מן החלונות וכן לענין ניירות דבוקים אפשר ג"כ שיפרידם משא"כ לענין כורכי ספרים דמכוסה מבחוץ ונעשה לכתחלה ע"מ שישאר כך אפשר דהוא בכלל חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבואר:

א

חמץ שנתעפש וכו' ונפסל מאכילת כלב – דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המגן אברהם ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו אכן לענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל] אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר וביותר מזה מצאתי בכ"מ שם בפ"א מחמץ ומצה שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב פטור על אכילתו ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו לא חייבתו התורה וכנ"ל ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככ"מ אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב אינו חייב בין באכילה ובין בביעור:

ב

עד שאינו ראוי לכלב – ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן]:

א

במג"א ס"ק א' בד"ה ונ"ל דאם נתערב וכו' ודברי הב"י צע"ג. נ"ב במ"ש להטור אליבא דרבנן אסר עכ"פ מן התורה והטור כתב בעצמו להרי"ף ליכא אלא איסור דרבנן ותו שכתב להטו' טעם הבדיקה משום דעובר על בל יראה ובסי' תל"א כת' הטור בעצמו הטעם דלמא אתי למיכל מיניה. וכן הקשה בספר אלי' זוטא:

ב

שם באותו ס"ק הנ"ל בד"ה והמץ נוקשה וכו' וביו"ד סי' קל"ד כתב בשם הרשב"א משקין. נ"ב עיין תשובה זו בביאור בש"ג ע"ז דף של"ח ע"א והר"ן שם בשם הראב"ד אסוגיא דחביות בחביות בש"ס דף ע"ד ע"א וע"ש ע"ג ע"א אמתני' דיין במים בנ"ט אי' בירושלמי במקום שמוכרים מים במדה ה"ה ביין ונראה לי דהוא ט"ס וצ"ל דמוסכים מים במדה ומוסכים הוא לשון מוזגים כדאיתא שם בבבלי דף נ"ח ע"ב ע"ש וס"ל כל שמוזגו בכוונה לא בטלי המים:

ג

שם במג"א ס"ק ט' כתוב בסי' ח'. נ"ב צ"ל והראב"ן בסי' ח' דף ע"ב ע"א ומ"ש שם מחמיר' דבני חילא מיירי שסלקו השאור:

ד

שם באותו ס"ק הנ"ל והתיר ר' יעקב. נ"ב בן רבינו יצחק ע"ש ואין זה ר"ת ועיין תשובות ח"ס יו"ד סי' ע"ט:

ה

שם באותו ס"ק הנ"ל ודוקא שהיתה הקיבה. נ"ב ועמ"ש לקמן סי' תמ"ז סס"ק ט"ז:

ו

שם במחבר סעיף י"א א"א לנקרן. נ"ב ואם לשו בהם מצה בלי ניקור הרי פרורי עיסה החמה נעשו שאור ויש לחוש שנתחמץ העיסה ואפילו אם נוקרים מכל מקום כיון שלא הגעילם כח הכלי מחמיץ העיסה וכך כתב הפרי מגדים באשל אברהם סי' תנ"א ס"ק מ' וכ"כ בספר חיי אדם כלל קכ"ה אות ג':

א

סעיף א' תערובת חמץ עוברים עליו וכו'. נ"ב הנה בדין היתר מצטרף לאיסור כגון שנתערב מיעוט היתר ברוב איסור אם לוקין בכזית מן ההיתר והאיסור יחד ועמ"ש בחידושי למס' נדה דף כ"ז ע"ב גבי אפשר שלא ירבו ב' פרידות תרקב על פרידה עפר ונפיש ליה שיעוריה ושם הוכחתי דגם ההיתר המיעוט מצטרף לרוב לטמאות הבית וה"ה לענין איסור יש בזה יהיו מחולקין המקשן והתרצן שם ע"ש ודו"ק: והנה עיין בלשון הב"י בסי' זה שכתב בשם מ"כ על דברי רבינו בלשון זה יראה הסתירה בלשון הספר מדידיה אדידיה וכו' עם הסוף וקודם שאשיב הנה לשון זה אינו מובן גם גוף תירוצו אין לו הבנה. ונראה דיש כאן ט"ס ותחלה צריך להיות וקודם שאשיב אקדים כי הטעם שחילק המחבר וכו' וכוונתו בהקדמה זו מיישב קושיא הראשונה דאף שהביא תחלה שלהשהותו קיל חד דרגא מאכילה מביא אח"כ לשון הרמב"ם דעוברין בבל יראה על תערובות מכח דתחלה הולך הטור בשיטת המפורשים דאלו עוברין היינו מעל השולחן ולהך [פירוש] י"ל דשהייה קיל מאכילה בחד צד. אבל הרמב"ם דמפרש אלו עוברין בבל יראה לכך ס"ל דדין ביעור ואכילה הן שווין ממש ונסתלק תמוה הראשונה ואח"כ צריך להיו' ומה שאפשר לו' בהיתר סתירה ב' דהיינו דכעת בא ליישב קושיא השנייה דהיינו דמה שפסק הרמב"ם כחכמים היינו לענין אכילה אבל לענין בל יראה פסק כחכמים ולדידיה חמור ביעור מאכילה והיינו עפ"י פירוש הרמ"ך ולכך לענין שיהיו עוברין בבל יראה אף דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל לענין אכילה אינו לוקה באין בו כדי אכילת פרס ובזה סיים וכזה יוותרו שתי הסתירות שזכרתי היינו סתירה הראשונה הותר בהקדמה ראשונה וסתירה השנייה הותר בהקדמה זו. כן נראה כוונת המ"כ וזולת זה אין לדבריו הבנה ודו"ק ועיין במג"א ס"ק א' מ"ש תערובות חמץ וכו' והכ"מ הסכים לי"א. והנה הב"י ביאר יותר הדבר דלענין בל יראה פסק הרמב"ם כר"א כיון דסתם מתניתין כוותיה והיינו כיון דעכ"פ החמץ בביתו אבל לענין אכילה פסק הרמב"ם כחכמים. ונשאלתי מאיש אחד דא"כ מי דחקו להש"ס לו' דמתניתין כר"א הרי יש לו' דאתיא אף כרבנן והם לא פליגי רק לענין אכילה אבל לענין ביעור מודים. והשכתי דלק"מ דניהו דרישא דמתניתין י"ל דהכוונה לענין בל יראה כפירש"י כמשנה מכל מקום הסיפא דסיים הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת בע"כ לענין אכילה מיירי כפירש"י בעצמו דאם לענין בל יראה מה זה שסיים ואין בהם כרת הרי אפילו בחמץ בעין אין כו כרת לבל יראה ולמה קמ"ל זה בתערובות גם מה"ת הוי ס"ד לו' שיהיה כרת בב"י ובע"כ לאכילה מיירי. ולכך מכח הסיפא מוכרח לו' דאתיא כר"א ודוקא הרישא נחשב סתמא כיון דנקט תחלה סתם הוי סתמא אבל הסיפא דהרי אלו באזהרה אין זה סתמא די"ל דזה הוי הסיום דברי ר"א דא' תחלה במשנה ר"א או' אף תכשיטי נשים והוי כל שאחר זה דברי ר"א לכך לא נחשב סתמא לכך פסק הרמב"ם בזה כחכמים וז"ב ופשוט לפענ"ד ודו"ק. ומ"ש המג"א שם בשם הרשב"א דכל דבר שדעתו לעשות כן אינו בטל עיין מ"ש עליו בחיבורי לאו"ח משנת תר"א בחידושי לפסחים בפ"ב בסוגיא דאין מבשלין הפסח במים ע"ש מ"ש לתמוה עליו הרבה ודו"ק שם ועיין מ"ש עוד בדברי המג"א הללו מ"ש וביו"ד סי' קל"ד כתב בשם הרשב"א וכו' וכתבנו ליישב קושייתו בחיבורי לאו"ח משנת תר"ז בתשובתי לק"ק סטאניסלאב קנה מקומה בהשמטות לספר החיים לקונטרס מיני מטעמים וע"ש מ"ש בזה ודו"ק: והנה עיין במג"א ס"ק א' מ"ש וז"ל כתב המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך א"פ וזה העיקר. וי"א שאעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו ואעפ"י שהוא מעורב בכמה זיתים עובר דהרי יש שם כזית חמץ והכ"מ הסכים להי"א עכ"ל המג"א. והנה לדעתי נראה להכריע [כדעת] הה"מ מן הירושלמי פ"ק דביצה הלכה ב' וז"ל על המשנה דב"ש אומרים שאור בכזית וכו' וזה"ל ר' אבוה בשם ר' יוחנן בין בביעורו כין לאכילה כזית קם ר' מנא עם ר' חזקיה א"ל הן שמע רב הדא מלתא א"ל מן ר' אבוה א"ל ואף אנן אמרינן ר' אבוה בשם ר' יוחנן בין לביעורו בין לאכילה כזית דילא כן ניתני שלשים ושבע כריתות בתורה עכ"ל. והנה הירושלמי הזה הוא כספר החתום והק"ע עשה בו ט"ס וצ"ל בין בביעורו בין לאכילה בכותבת. והנה מלבד שקשה לשבש הספרים אף גם פירושו תמוה. חדא מה שתמה עצמו בשיורי קרבן דמה קושיא דלמא אתיא דלא כב"ש ואני תמה ביותר דאף לולא ראייתו שם דהמשנה לא הוה ככ"ע רק גם אם נימא דהוי ככ"ע קשה בשלמא אם הוה ענין שהיה יכול למתני אליבא דכ"ע הוה קשה למה הכניס במחלוקת הו"ל למיתני מה דהוי ככ"ע אכל כאן הרי אם יהיו שוגין ל"ז כריתות הוה רק כב"ש לא כב"ה א"כ סוף סוף יהיה כתנאי ולמה יעזוב דברי ב"ה וליתני כב"ש. ועוד תמוה דהרי שם בכריתות לא נקט השיעורים רק המינים על מה חייב כרת וחטאת וא"כ הרי מונה ואוכל חמץ ומה לי אם אוכל כזית חמץ או ב' זיתים וא"כ הי' בידו למיתני שאכל כמה זיתים חמץ ובע"כ דלא נקיט רק המין ואם כן ה"נ מה לי חמץ מה לי שאור ומה בכך שזה בכזית וזה בככותבת. ודוחק לו' כיון דהוו חלוקין בשמן ובדינא לב"ש לכך הוי לי' למנותן דזה דוחק להקשות כן דמה קושיא. לכך נראה הגירסא בפשוטו ותירוץ הדבר הוא עפ"י מה שכתבתי בחידושי להלכות פסח סי' תל"א והוא בחיבורי לאו"ח משנת תר"ט דף מ' בביאור לשון הירושלמי בפ"ה דפסחים והעולה משם דמה דס"ל לב"ה דזה וזה בכזית ומפרש הש"ס הטעם דילפינן ביעור מאכילה אין הכוונה דרך דבמה מצינו דודאי אין ראיה דהרי אכילה חמירה רק הכוונה בדרך הק"ו דב"ה ס"ל דלכך הוי בכל השיעורין בכזית מכח דהלמ"מ הוי דלשון אכילה בכזית וממילא היכי דלא כתיב אכילה הוי בכ"ש וא"כ בביעור כיון דלא כתיב אכילה הוי ראוי להיות בכ"ש רק דילפינן קולא מאכילה וקולא שפיר ילפינן מאכילה בתורת ק"ו וכיון דמק"ו ילפינן ביעור מאכילה דבעינן גם בביעור שיעור ממילא ראוי לו' דיו לבא מן הדין להיות כנדון דלכך הוי גם בביעור ככזית ע"ש שהארכתי בזה. והנה הנ"מ בזה הוי בפלוגתת הה"מ והב"מ דילפינן ביעור מאכילה במה מצינו א"כ ראוי לו' דון מינה ואוקי באתרה דבשלמא באכילה אם לא הוי בכדי אכילת פרס אינו אוכל ביחד אלא בביעור כיון דסוף סוף החמץ בביתו אכל אם הוי בתורת ק"ו א"כ ה"נ דיו לבא מן הדין להיות כנדון וכיון דבאכילה אינו חייב רק אם מעורב בכא"פ ה"ה בביעור כן. וזה הוי כוונת הירושלמי דהנה אם נימא דילפינן ביעור מאכילה במה מצינו קשה נלמוד נמי לענין כרת להיות חייב על בל יראה. ואין לו' דהאמת כן דהרי במשנה ר"פ אלו עוברין תני הרי אלו באזהרה ואין בהם כרת אך מזה לבדו לא הוי ראיה דיש לו' דהתם מיירי דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאז אין ללמדו מאכילה דהרי באכילה נמי פטור כהאי גוונא. וניהו דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא דעובר אף שאינו בכדי אכילת פרס מבל מקום אם נא' אוקי באתרא הרי בו לא נא' כרת רק לאו אבל היכי דהוי תוך כדי אכילת פרס בענין דבאכילה חייב כרת יש לו' דאף בביעור חייב. לכך אמר בירושלמי דזה אי אפשר לו' דא"כ ליתני שבע ושלשים כריתות גם בביעור היכי דהוי בכדי אכילת פרס ובע"כ דבביעור בכל ענין פטור מכרת ובע"כ דלא ילפינן במה מצינו ביעור מאכילה רק בק"ו וממילא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואינו עובר בבל יראה רק בכדי אכילת פרס וז"ש הירושלמי בין בביעור בין באכילה כזית היינו דבעינן כזית ביחד בכדי אכילת פרס וראי' דבע"כ דב"ה דילפי ביעור מאכילה הוי בע"כ בתורת ק"ו דא"ל במה מצינו דא"כ לחייב כרת אף על הביעור ואין לו' דאמת היא כן דחייב אם הוי בכדי אכילת פרס ומשנה דקתני דהרי אלו באזהרה הוי ביותר מכדי אכילתו פרס דא"כ ליתני ל"ז כריתות ואתי שפיר בעזה"י. והנה עוד ראיה לדברינו ממ"ש בסמ"ע בחו"מ ריש סי' ע"ב דעפ"י הרוב הוי בין האחרון פשוט יותר מבין הראשון ואם נגרום כגרסת הק"ע בין בביעור בין באכילה בככותבת א"כ יהיה הבין הראשון פשוט יותר ודוחק להגיה גם זה דלהיפוך תני בין באכילה בין בביעור בככותבת דזה דוחק להגיה כ"כ ובע"כ כמ"ש ודו"ק היטב:

ב

שם (סעיף ה') וכן אם העמיד גבינות בחלא משכר שעורים וכו'. נ"ב עיין במג"א מ"ש בשם תשובת הרמב"ן וכו'. מבואר מדבריו דאף בשביעי או חמישי עדיין יש איסור משכר הראשון ועיין בחידושי ליו"ד סי' קט"ו בט"ז בסוף הסי' מה שתמהתי בדברי הב"י וט"ז שם ומה שקשה משם לכאן ועמ"ש ביאור דבריו בעזה"י שם שהם תמוהים גם הוכחתי שם דזוז"ג לא הוי רק אם באמת נעשה כעת ע"י שני גורמים אכל אם באמת לא נעשה רק ע"י איסור אך דאף אם לא היה האיסור הי' נעשה כן בעצמו ברבות הימים מכל מקום לא נחשב בכך זוז"ג דבתר השתא אזלינן ועתה בא רק ע"י איסור ונחשב רק גורם איסור ודו"ק ע"ש:

ג

שם (סעיף ט') חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ט מ"ש דדעת הטור דמעמיד אינו בטל מן התורה ועיין מה שהקשיתי ע"ז בחיבורי מי נדה בהשמטות עודנו בכת"י דף קנ"ג ע"ש מה שהבאתי ראייה דלא כהטור ע"ש ודו"ק: והנה המל"מ בהלכות חמץ נסתפק כמה דקיי"ל אכילה בכזית אם הכוונה דלשון תורה הוי בכזית או הכוונה דלשון תורה הוי בכ"ש רק הלמ"מ דאין לוקין רק בכזית. כבר דברתי הרבה מזה בעזה"י בכמה מקומות. וכעת עלה ברעיוני לפשוט ספק זה מפ"ק דביצה [דף ז'.] דקא' ב"ש שאור בכזית וחמץ בככותבת דל"ל למכתב שאור. וקשה מנ"ל למדרש לקולא דלמא הוי לחומרא דחמץ בכזית ושאור בכ"ש ובשלמא אם הוי הלמ"מ דלשון אכילה בתורה הוי בכזית והרי כאן נא' לשון אכילה בשאור ואי אפשר לו' דהוי בכ"ש דהרי כתיב אכילה ובע"כ הוי לקולא דחמץ בככותבת אבל אם לשון אכילה הוי בכ"ש רק דהלמ"מ דאין לוקין רק בכזית א"כ נימא לחומרא דגלי קרא כאן דבשאור לוקין אף בכ"ש דהלמ"מ לא הוי על שאור דהרי אף השתא לא הוי הלמ"מ על כולם דהרי הלמ"מ בכזית וכאן בככותבת ובע"כ שלא יהיה הלמ"מ על חמץ וא"כ נימא להיפוך דלא הוי הלמ"מ על שאור ולוקין בב"ש ובע"כ דלשון אכילה הוי בכזית היינו דהלמ"מ הוי רק דלשון אכילה אינו פחות מכזית ורק למעט הפחות אבל יתכן שיהיה הכוונה על יותר מכזית לכך ס"ל חמץ בככותבת וזה ראיה ברורה לפענ"ד ואח"כ דקאמר דפליגי בביעור אין להקשות דבזה לא נא' אכילה ונימא שאור בכ"ש זה ל"ק דא"כ יהיה ביעור חמור מאכילה וזה אינו דאכילה חמורה דעל אכילה חייב כרת ועל ביעור רק בלאו. לכך אי אפשר לפרש כן. אבל להס"ד באכילה שפיר היה לו לו' כן וללמוד לחומרא בע"כ מוכח כמ"ש וזה נכון בעזה"י ודו"ק. עוד נראה לפענ"ד לפשוט ספק זה של המל"מ ממ"ש הרמב"ם בהלכות טומאת מת פ"ב [הלכה ב'] וז"ל אעפ"י ששיעור כולן הלכה למשה מסיני הם אמרו חכמים תחלת ברייתו של אדם הוי בכזית לפיכך שיעור טומאת בשרו בכזית עכ"ל. והנה אין לדברים הללו הבנה כיון דהוי הלמ"מ כן ל"ל מאמר חכמים ולכך יהיה מוכח מזה דס"ל להרמב"ם דאם הוי לשון אכילה בכ"ש לא הוי כח בהלמ"מ למעט שלא יתחייב רק בכזית רק דהלמ"מ הוה דלשון תורה גופא הוי אכילה בכזית וא"כ תינח בלשון אכילה אבל בטומאה דכתיב ביה אדם ולא כתיב רמז ביה דהוי בכזית אם משמע דאדם בכ"ש לא הוי כח ביד הלמ"מ לו' דהוי ככזית לכך אמרו מתחלה דאדם בתחלת ברייתו הוי בכזית א"כ הוי נמי הלמ"מ גבי טומאה כמו גבי אכילה דהלמ"מ הוי דלשון אדם הוי בכזית דכן תחלת ברייתו כזית והוי ממש כעין בכ"מ דגלי הלמ"מ כוונת הכתוכ בלשון אכילה כן ה"נ מגלה כאן הלמ"מ כוונת לשון אדם ואף אם נא' דלשון אדם בתם מורה על אדם בשלימות מ"מ אתי שפיר דכוונתו הוי כך דלכאורה אין הלמ"מ דומה דגבי כל השיעורין הוי הלמ"מ להקל דכל הלמ"מ הוי אפי' ככ"ש ואתא הלמ"מ להקל וכאן יהיה להיפוך דלשון הכתוב משמע דוקא כל אדם מטמא באוהל אבל כזית אינו מטמא ואתא הלמ"מ להחמיר לכך אמר דהלמ"מ הוי שוה בכל מקום דבא לפרש כוונת המקרא דהתם מפרש כוונת הכתוב דלשון אכילה הוי בכזית והכא מפרש דלשון אדם הוי בכזית. ועכ"פ מוכח דהלמ"מ הוי לפרש כוונת המקרא דאל"כ למה לי מאמר החכמים להלכות למ"מ ואתי שפיר ודו"ק: והנה כבר הבאתי דברי הא"ר לעיל בסי' זה ועיין במג"א ועיין במק"ח להגאון מליסא זצ"ל בסי' זה ובחיבורי על הלכות פסח מה שישבתי דברי הטור בזה בסי' זה ע"ש והנה נשאלתי ממשכיל א' על זה דקשה ממ"נ אם ס"ל להטור טעם איסור השהייה מכח דלמא אתי למיכל מיניה אף בהנאה יהיה אסור ואם ס"ל מטעם בל יראה אף באכילה יהיה מותר. וזה אשר השבתי לו קושייתו מעיקרא לק"מ מתרי טעמי. חדא דודאי הטור ס"ל כדעת רוב הפוסקים מכח דלמא אתי למיכל מיניה. מיהו אין הקנס חמור מגוף האיסור דהיכא דהחמץ גופא בפסח אסור בהנאה אז קנסוהו דגם אחר הפסח יהיה אסור בהנאה כמו בפסח עצמו אבל היכא דבפסח עצמו מותר בהנאה רק דאסור באכילה לא חמיר הקנס מגוף האיסור ובפרט דבשאר חמץ כמו דהוצרכו ביעור מכח דלמא אתי למיכל מיניה כן יש חשש דלמא אתי להנות ממנו כיון דגם בהנאה אסור מן התור' לכך שוב קנסוהו באכילה אטו אכילה ובהנאה אטו הנאה וכל חד משום לתא דידיה נאסר אבל דבר דבפסח גופא אינו אסור בהנאה רק באכילה א"כ עיקר איסור שהייתו הוי מכה חשש אכילה לכך די לאסרו באכילה לא בהנאה דמה פעולה של הנאה לכאן ועוד באמת אין כוונתו מכה דהתערובות אסור בשהייה דיש לו' דהתערובות וודאי דמותר בשהייה רק הרי גוף החמץ ודאי הוה צריך ביעור ואין לו היתר רק מכח שנתערב והרי הוא מערבו בידים ואין מבטלין איסור לכתחלה ואף דהוי בזמן היתר מכל מקום כיון דחמץ שמו עליו נקרא לפעמים איסור' בלע ולפעמים נקרא היתירא בלע ולכך עשו חז"ל כן דאם ערבו בידים על אחר הפסח יהיה דינו כמו נתערב ממילא בפסח והרי אם נתערב ממילא היה עכ"פ אסור באכילה בפסח עצמו לו יהא דאחר הפסח היה מותר מכל מקום עתה דערבו בידים כדי להשהותו נידון אחר הפסח באלו נתערב ממילא בפסח לענין פסח עצמו והוי אחר הפסח כאלו היה היום פסח אבל לענין הנאה כיון דאם הוי היום פסח ונתערב ממילא היה מותר בהנאה לא גרע אחר הפסח בערבו בידים מאם נתערב ממילא בפסח לענין פסח עצמו. ובזה תבין דברינו באר היטב שם ודו"ק ועיין במג"א סק"ט מ"ש בענין המי דבש ובסי' תמ"ז וכו'. מכולם משמע דהשמרים בדבש הוי תורת מעמיד עליו. אך עיין בספר ת"ח מס' ע"ז [דף ל"ד:] ד"ה הני דורדאי מבואר שם דס"ל דשמרים במי דבש אין עליו תורת מעמיד כלל כי אינו רק להיות תוסס ע"ש שהאריך בזה ויש לצרף דעתו בזה לעת הצורך ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ה' בזמן אחר לטייל בדבריו יותר ודו"ק:

א

וסובר הואיל והותר הבערה לצורך הותר נמי שלא לצורך אבל לאפותו אסור דבאפי' לא אמרינן הואיל ומותר לצורך וכו' ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות יום טוב וסובר הטור כפשטן של דברי הרמב"ם שם דדוקא בהוצאה והבערה אמרינן מתוך ולא בשאר מלאכות אפילו באוכל נפש עצמו ודלא כדעת הרב המגיד שם ועוד אפילו לדעת הה"מ לא הותרו שאר מלאכות רק שאינו לוקה מטעם הואיל ומקלעי אורחים וכמבואר ברמב"ם שם דין ט"ו מה שא"כ הוצאה והבערה הותרו מן התורה לגמרי אפילו שלא לצורך כלל. ומ"ש הט"ז ססי' תמ"ו ס"ק ג' בשם הטור שאפי' לא ביטלו אסור לשורפו בי"ט הט"ז העתיק תחילה דברי הטור שכת' כן בשם יש אומרים אבל במסקנ' מסיק הטור בשם אחיו הר"ר יחיאל שאין לשורפו בי"ט אם לא ביטלו וכ"כ נוקש' זה א"א לבטלו אפי' בעודו נוקש' שאסור בהנאה מדרבנן ואינו ברשותו דלבטלו:

ב

וכן מוכח מתוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי בסוף הדבור דאל"כ איך הוכיחו דמשה' חמץ כדי לבערן אינו עובר הרי מעילה בשוה פרוטה ובל יראה בכזית ודלמא מיירי דלית ביה כזית ואית ביה שוה פרוטה אלא ודאי דגם לענין בל יראה חצי שיעור אסור מן התורה ועיין במסכת שבועות דף ט"ז ע"ב בתוס' ד"ה מה"מ ודוק דמשמע דלא אמרינן במה שאינו איסו' אכילה חצי שיעור אסור מן התור' ואולי בבל יראה הואיל והוא בדבר מאכל אמרינן כשם שלענין אכילה חצי שיעור אסור מן התורה ה"ה לענין בבל ירא' והיותר נלע"ד דבדבר שאינו איסור אכילה חצי שיעור אינו אסור מן התורה אבל אסור מדרבנן וא"כ דברו תו' בשבועות דף ט"ז ע"ב עולים כהוגן וגם דברי התו' בפסחים דף כ"ט ע"ב צדקו דגם מה שאסור מדרבנן שוב אין בו מעילה שהרי כתבו שם דהך דאין פודין הוא רק מדרבנן ואיהו לא מעל:

א

[א] [לבוש] ויש אומרים שחייב וכו'. בשולחן ערוך סתם ופסק כסברא זו, ובכסף משנה פרק ד' הסכים דאפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס כיון דמכל מקום יש בו כזית חמץ עובר בל יראה. כתב מגן אברהם אם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח דבטל ברוב מדאורייתא שרי גם להשהותו מדאורייתא, עד כאן, ואם עבר ושהה אם נזכר תוך פסח צריך לבערו מדרבנן ואם לא ביערו עיין סוף סימן תמ"ז מה דינו לאחר פסח. כתב עולת שבת שומן מדייסא שאין בו ממשו אלא טעמו עובר עליו בבל יראה דטעם כעיקר דאורייתא, עד כאן, ודעת גיסי בספר חק יעקב דדוקא לאכילה טעם כעיקר אבל לא להשהותו אך מדרבנן דאסור להשהותו ואם עבר ושהה מותר בהנאה אחר פסח. כתב עולת שבת ושומן שנתבשל בקדירה בן יומא יש לאסור לכתחילה להשהותו לעניות דעתי דחמץ שמו עליו ולא הוי נותן טעם בר נותן טעם, עד כאן, ועיין סימן תמ"ז ס"ק. ונראה דמיירי שהכלי בן יומו היה בלוע מחמץ הרבה עד שידוע שאין ששים במה שנתבשל בתוכו דבזה מודה תוס' דף ל' כמו שכתב חק יעקב סימן תמ"ז ס"ק י"ט ובזה מתורץ השגתו כאן, ועיין באליהו זוטא הקושיא שהקשיתי בזה על בית יוסף, ועוד יש בידי ולא הבאתיו כיון שאין נוגע לדינא:

ב

[ב] אבל דבר וכו' שגם איסור וכו'. והא דנוקשה אסור להשהותו אף שהוא דרבנן כמו שכתב בסוף סימן תמ"ז צריך לומר דבתערובות הקילו יותר מנוקשה בעיניה ודלא כעולת שבת:

ג

[ג] וכן הקילור וכו' מותר לקיימא וכו'. אבל באכילה אסור לכולי עלמא דמיירי הכא הרמב"ם שאין בו ששים. ובזה מיושב תמיהת גיסי על המגיד בפירוש דברי ראב"ד דאי מיירי הראב"ד מזה הוה ליה לכתוב השגתו בסוף פרק ד' דמיירי בנתבטל בששים והיינו מה שכתב הלבוש סעיף ד' ולא הכא עיין שם ודו"ק:

ד

[ד] ומלוגמא וכו'. פירוש תחבושת עשוי מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס אותן על גבי המכה או שלועס חיטים ומיירי שנסרח אפילו לכלבים כמו בעיפשה אבל בראוי לכלבים אף שאין ראוי לאדם חייב לבערו:

ה

[ה] [לבוש] קודם זמן וכו'. דאחר זמן איסורו צריך לשרוף לעפר ודוקא שנתחמצה קודם שנסרחה או עיפשה אבל נסרחה קודם שנתחמצה אפילו אחר זמן מותר להשהותו דלא חל איסורו עליו:

ו

[ו] בגדים וכו'. ומכל מקום אסור להציען על השולחן, וכל שכן שאסור ליתן בהם קמח בפסח וגם צעיפי נשים הרגילין לתקן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל (מגן אברהם :

ז

[ז] שאין צורת וכו'. פירש בתרומת הדשן שאין מבחוץ ואף דאיסור בל יראה הוא אפילו במטמיני שאני חמץ נוקשה (חק יעקב), והלבוש סיים בטעמו יותר דאין ראוין לכלב וכו' ועיין סעיף ו':

ח

[ח] [לבוש] ויש מתירין בנתערב וכו'. לכאורה קשה בטרייאק"ה פשיטא בתערובת חמץ מיירי וצריך לומר דהכי קאמר דוקא טרייא"ק שהוא דבר שנתערב אבל דבר שאין נתערב צורת החמץ עומדת שהזכיר קודם אסור לכולי עלמא מכל מקום אינו מדוקדק למה לי לומר נתערב הא בלאו הכי נשמע מדאמר כיון שנתבטל ובאינך לא שייך לומר נתבטל בששים, ונראה לי דאתי לאפוקי במערב במזיד כדי להשהותו דאסור כמו שכתב סימן תמ"ז סעיף ב' ושם יתבאר:

ט

[ט] דיש וכו' שנתבטל וכו'. הקשה גיסי בחק יעקב סימן תמ"ז הא הטור פסק דאין חוזר וניעור ואפילו הכי פסק דין דרמב"ם בטרייק"א אלא צריך לומר דמודה בטרייק"א דחוזר וניעור כיון שממשות חמץ בתוכו ואין מתערב יפה כמו שכתב ראש יוסף עד כאן דבריו. ואני מצאתי בפרישה שפירש להדיא דהטור לא סבירא ליה כרמב"ם בטרייק"א ולא הביאו אלא להוכיח דיש חילוק בין אכילה לניעור, עד כאן, ועוד מצאתי להדיא כדברי רמ"א ולבוש במגיד סוף פרק ד' דהמתירין לקמן מתירין הכא גם כן וכן כתב כסף משנה [בבית יוסף] סימן תמ"ז בד"ה ומה שכתבו דחוזרת וכו' וכן כתב הוא גופיה בשם הכלבו גם הט"ז שכתב בטרייק"א לא נתבטל דהוא מעמיד אשתמיטתיה פוסקים הנזכרים לעיל ועיין סימן תמ"ז ס"ק י':

י

[י] שכר וכו'. ואם נתערב בדבר אחר נידון כמו שאר תערובת חמץ:

יא

[יא] אם העמיד וכו'. דדבר המעמיד לא נתבטל אפילו באלף, והוא הדין אם שפכו לתוכו חמץ או שכר או יין שרף כדי שיהא חריף אף שכבר נעשה הגבינה והועמד בקיבה מכל מקום הוי לטעמיה ולא בטל ואפילו שהה עד אחר הפסח אסרו בתשובת נ"ש סימן ל"ה. וכתב חק יעקב אף דדבר המעמיד ומילתא דלטעמיה עביד לא בטל רק מדרבנן מכל מקום הוי כמו בעין ואסור בשהה אחר הפסח, ומכל מקום אפשר דלא גרע מנתערב פחות מששים שעבר עליו פסח דסגי בהשלכת הנאת איסור לים המלח כמו שכתב סימן תמ"ז סעיף י"א, אך מגן אברהם כתב בשם רמב"ן דכולו אסור, ומכל מקום בהפסד מרובה יש להקל בהנאת איסור לים עד כאן לשונו. וקשה דברמב"ן לא כתב דהוי בעיניה אלא לענין דאסור להשהותו, אבל בעבר ושהה לא מצינו דאסור כיון שהוא דרבנן, ומהר"ם מלובלין בתשובה דאסור לעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו פסח שאני דעבר פסח על שמרים בעין ממש, אך מצאתי בספר אמרכל שלו בשם ראבי"ה דבש שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו ואם עבר ושהה אסור אחר הפסח דבאכילתו יש איסור דאורייתא כמו כותח עד כאן לשונו, ופשוט דאם היה גם כן דבש היתר הוי זה וזה גורם ומותר, ואם באחד לבד להחמיץ עיין ביורה דעה סוף סימן פ"ז. ודע דמה דלטעמיה עביד דוקא כשנתן הרבה עד שנתן טעם כמו שכתב ביו"ד סוף סימן צ"ח. גם דבר המעמיד צריך שיהא בו כדי להחמיץ. כתב רדב"ז גבינה שהעמידה בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאכלה ומותר להשהותה, עד כאן, ודוקא שהיתה הקיבה מעת לעת בכלי חמץ וכמו שכתב ביורה דעה סוף סימן פ"ז (מגן אברהם), וצריך עיון דהוי נותן טעם לפגם אחר מעת לעת, ואפשר דהוי חריף ולא משמע שם הכי ועיין סימן תמ"ז סעיף ה' בשומן בכלי חמץ. כתב מגן אברהם בשם תשובת רמב"ן סימן ח' דבש שבישל עתה היה רביעי או חמישי מדבש שחמצו משמרי שכר ואסרו, עד כאן, וכן כתב ראב"ן דף ע"ב, ומזה תמהתי באליהו זוטא בסוף סימן תמ"ז על מה שהתיר בשיירי כנסת הגדולה לעשות מחלב שלישי שנעשה מחמץ עיין שם באריכות, ולדינא אפשר להקל בעבר ושהה. והנה בעולת שבת כתב על דין דמהר"ם הנזכר לעיל בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר וכו' זה לשונו, אינו ברור לדינא דלכאורה אינה דומה לדבר שלטעמיה עביד, עד כאן. ותמיהני הא מהר"ם סימן קכ"א מביא ראיה ממרדכי וכן פסק בשולחן ערוך ביורה דעה סימן קכ"ג סעיף ט"ו המחמיץ בשמרי יין כל עיסה אסור בהנאה ואפילו באלף לא בטיל:

יב

[יב] [לבוש] תוך שלושים וכו'. והוא הדין תוך שלושה והא דנקט תוך שלושים היינו לדיוקא דקודם שלושים אף בבצק עמה מותר כדמשמע מפסקי מהרא"י סימן קמ"ט, ומבואר שם דאף שאין כזית חייב לבער עם עשה עבה תוך שלושים משום דלפעמים יש כזית באורך (דלא כמגן אברהם):

יג

[יג] [לבוש] טוב לטוח וכו'. כן כתב תרומת הדשן על הרמב"ם (וגן נטע טעה וסבר שרמב"ם כתב כן):

יד

[יד] ואם לאו וכו'. דוקא כשראוי לאכילה קצת אבל מטונף קצת ופחות מכזית אין צריך לבער ועיין תשובת בית יעקב סימן ק"ו:

טו

[טו] אלא מבטל וכו'. ואם לא ביטל קודם זמן איסור צריך לבער:

טז

[טז] דיו שהוא מבושל וכו'. קודם פסח אבל נתבשל בתוך הפסח אסור עיין סעיף ב':

יז

[יז] מותר וכו'. ואפילו ליתן קולמוס לתוך פיו כדי להחזיקו דלא חיישינן שיטעום דאף שטועם אינו מכוין (תרומת הדשן), ואם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב במאכל בטל ברובא, והוא הדין לדיו שמדפיסין בו (חק יעקב):

יח

[יח] [לבוש] וחוט וכו'. נתחכם שלא לכתוב בלשון השולחן ערוך שכלי מצרפו משום דקשה ליה בסעיף ח' דמצריך חוט בצק ולא קשיא דהתם הם במקום דבטלין במיעוטין (מלבושי יום טוב), ועיין ב"ח ונחלת צבי:

יט

[יט] במתנה וכו' גמורה וכו'. שלא על מנת להחזיר, וכן המנהג לעשות לדפי מוליתות ועצי מגלגלין וכל כלים ששמשו בעיסה (מהרי"ל). כתב בשיירי כנסת הגדולה דאין כן מנהגינו אלא שגוררין אותו מבצק שם ומצניעין אותו במקום צנוע, עד כאן, ואפילו בעריבה שלשין בו, נראה מב"ח דאינו אלא משום חומרא ולא מצד הדין, וכל זה בעריבות העשויות מנסרים אבל עריבה קטנה העשויה מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק כתב מגן אברהם דפשיטא דיכול לנקרן, עד כאן, ומכל מקום אין ללוש בהם בפסח, ואם עבר ולש בה אחר הגעלה יש להתיר:

כ

[כ] [לבוש] שמשתמשים בהם פת וכו'. היינו בכלים של נצרים (מגן אברהם):

כא

[כא] [לבוש] אבל השקין וכו'. עיין סימן תנ"א סעיף י"ח וסימן תנ"ג סעיף ו' שכתב שקין ישנים, ונראה דלאו דוקא אלא הוא הדין שק חדש שנתנו בתוכו קמחא דפסחא אם רוצים לכבסו ולחזור וליתן בו קמח לפסח צריך להתיר התפירות וטלאים וזכורני שכך היה דורש זקיני הגאון ז"ל, וצריך עיון אם נתן קמח בלא התיר תפירות אם יש להתיר אפילו באכילה אפילו בשקים ישנים כיון דליכא אלא חששא, עד כאן לשוני באליה זוטא וגיסי (סמך אנפשיה) והתיר בחק יעקב סימן תנ"א:

כב

[כב] כיבוס וכו'. בחמין ואפר וחביטה (מגן אברהם) התפירות וכו' אף האימרא שהוא שולי השק (חק יעקב):

א

שנסרחה. ומזה אוסר הפר"ח לשואלו הנחל' בכאב ראש תדירי להניח קילור של חמץ וסממנים על צדעיו אפי' כשהוא פחות מכזית בכדי א"פ:

ב

לאכלו. אפילו לדעת המתירין בסי' תמ"ז מודים הכא דשמא החמץ שבתוכה יעמידו ט"ז וח"י כ' דאין ספק שלו מוציא מידי ודאי של הראב"ד:

ג

לבערם. עמ"ש באר הטיב ס"ק י"א בשם מהר"ם מלובלין. והקשה ט"ז מסי' פ"ז בי"ד דאמרי' כשהעמיד בקיבות כשרה בטלה בס' וה"נ לבטל ק"פ דשא"ה דיש כח בהמעמיד ליתן טעם בפסח הנה רש"ל ס"ל דדבר המעמיד עכ"פ מותר לשהותו אך רשב"א ושארי גדולי פוסקים אוסרים ומטעם זה אוסר הרמב"ן בישול מי דבש מבושל מבישול כל השנה והראשון היה מחומץ עם שמרי שכר וזהו הי' רביעי או חמישי לו:

ד

בטל כשאינ' במקום לישה. פר"ח וכתב הרא"ש ולא הארכתי בדינים אלו דישראל קדושים וגוררין כל חמץ אפילו משהו והקשה ט"ז ת"ל מדינא מחוייבים לדעת תוס' דלמא אתי למיכל ע"ש שתי' בדוחק:

ה

מותר. לדעת מ"מ ה"ה שאור ולראב"ד שאני דראוי להחמיץ בו ועוד שיחדו לישיבה או טחו בטיט לא בטיל איסורו:

ו

לקיימו. מדאורייתא מותרין באכילה דאפילו ביה"כ פטור באוכל מאכל שאינו ראוי אלא מדרבנן גזרו דהוא משוה ליה אוכל רא"ש:

א

א) [סעיף א'] תערובת חמץ עוברים עליו וכו' אין לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אעפ"י שעבר על שני לאוין אינו לוקה מה"ת מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות. הרמב"ם פ"א דין ג' ואופן התיקון למי שעבר עיין לעיל סי' של"ד.

א

ב) שם. תערובת חמץ עוברים עליו וכו' לשון הש"ע הוא כלשון הרמב"ם פ"ד דפסק כר' אליעזר דעל תערובת חמץ בלאו ועל חמץ נוקשה בלא כלום לכן לא כתב ג"כ דעוברים על חמץ נוקשה כסתם מתני' דפ' אלו עוברים וכן מבואר לקמן סי' תמ"ז סעי' י"ב יעו"ש. ומ"מ לכתחלה אסור להשהותו בפסח. ח"י או' ב' ואם שהה אותו אינו נאסר אחר הפסח כמ"ש לקמן סי' תמ"ז סעי' י"ב יעו"ש.

א

ג) וכתב המ"מ שם דהרמב"ם פסק פ"א שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אלא א"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס (והוא ג' ביצים כמ"ש הרמב"ם פ"א וכ"ה דעת הש"ע אלא שי"א ד' ביצים כמ"ש לעיל סי' שס"ח סעי' ג' וסי' תרי"ב סעי' ד' יעו"ש) ובודאי לדבריו ה"ה כאן שאינו עובר עליו אלא בתערובת שיש בו כזית בכדי אכילת פרס וזהו הפסק הוא העיקר. ויש מן הגאונים סוברים שאפי' בפחות מכאן עובר עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי הרמב"ם כך שאעפ"י שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואעפ"י שהוא מעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו יעו"ש. וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ שם דלענין זה לא שני לן בין יש בו כזית בכדי אכילת פרס לאין בו יעו"ש. וכתב העו"ש או' א' דכ"מ מדברי הר"ן וכן עיקר. וכ"נ דעת מ"א סק"א וא"ר או' א' וכ"כ ח"י או' א' דהסכמת אחרונים כדעת הפו' אפי' דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה. וכ"כ המק"ח או' א' וכ"כ הגר"א ר"ז או' א' ח"א כלל קכ"א או' א' ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברים דטעם כעיקר דאו' אבל מין במינו (כגון קמח מתבואה חמוצה שנתערב בקמח תבואה שלא נתחמצה) דמדאו' ברובא בטל ומותר לאוכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאו' אך מדרבנן אסור לשהותו דילמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו מ"מ אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח (אפי' באכילה ר"ז או' י"ג) כיון דלא עבר על ב"י וב"י (כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ז בדברי האחרונים) וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשא"מ דינא הכי. ח"י שם. וכ"כ חק יוסף או' א' ועיין לקמן סי' תמ"ז או' רמ"ד. וקמח חטים עם קמח שעורים וכדומה מין בא"מ מקרי. א"א או' א'.

א

ד) ואם אין שום ממשות חמץ רק טעם חמץ (כגון תבשיל שנתבשל בכלי א' עם חמץ וקבל טעם חמץ ואין בו כלום ממששו ר"ז) כתב שם העו"ש דאסור להשהותו בפסח ועובר עליו בב"י. וכ"ה דעת חק יוסף שם. אבל ח"י שם כתב דמשמעות הפו' אינו כן ואף למ"ד טעם כעיקר דאוריותא ה"ד לענין אכילה דילפינן ממשרת אבל לא לעבור בב"י וסיים דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן וצריך ביעור בנמצא תוך הפסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור ועכ"פ יש להתירו בהנאה ואיסור אכילה בזה אינו אלא חומרא בעלמא. וכתב דכן הדין בכל הני שמותרין מדאו' להשהותם ורק מדרבנן נאסר להשהותם לכתחלה וישרוף תוך הפסח מדרבנן אם עבר ושהה מותר. וכ"כ המק"ח או' א' ר"ז או' ז'.

א

ה) וכתב עוד שם העו"ש דגם בנתבשל בכלי ב"י (ר"ל שבישלו בקדירה שבישלו בה חמץ באותו היום) יש להחמיר שלא להשהותו בפסח יעו"ש. מיהו גם בזה חלק עליו ח"י שם וכתב שאין להחמיר בזה כלל ומותר להשהותו יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. ר"ז או' ח' ח"א כלל תכ"א או' א' ומיהו בתשו' חת"ס סי' ק"ח העלה דבדבר חריף אסור להשהות ובשאר דברים מותר יעו"ש. וכתב שם המק"ח ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח עכ"ל ונראה דמ"ש לכלי פסח הוא ל"ד אלא ר"ל לכלי שראוי להשתמש בו בפסח והוא כלי שאין משתמשין בו חמץ אלא בצונן וכמ"ש לקמן סי' תכ"א סעי' כ"ב יעו"ש. ועיין בשו"ת הר הכרמל סי' י"ד שכתב דמרקחת או שומן העומדות בקדירות חמץ מותר להשהותם יעו"ש. והביאו שע"ת או' א'.

ב

ה) ואם בישל או נכבש בפסח אפי' בכלי אינו ב"י צריך לבער. ח"א שם. וזה לדעת האוסרים טעם לפגם בפסח כמ"ש לקמן סי' תמ"ז סעי' יו"ד בהגה אבל לדעת הש"ע שם מותר אפי' באכילה כמבואר בדברינו לשם בס"ד ולענין דינא עיין בדברינו לשם או' רל"א יעו"ש.

א

ו) וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מה"ת מותר לערבו לכתחלה ולהשהותו. וכ"כ הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן. מ"א סק"א. וכתב דכ"ה דעת הש"ע יעו"ש. ועיין לקמן סי' תמ"ז או' רמ"א.

א

ז) ובמין במינו אפי' לח בלח בפחות מס' מותר לקיימו. וחמץ שהוא מעמיד אפי' בדיעבד אסור אח"פ מ"א כאן ובסי' תמ"ז ס"ק י"א. מק"ח או' א'.

א

ח) שם. עוברים עליו וכו' ישראל שיש לו ריחים וטוחן כל השנה סולת וכו' חייב לבער הכל ואם לאו עובר על בל יראה ובל ימצא. הרדב"ז בתשו' הנדפסות בפירדא סי' תקפ"ט מחב"ר או' ב'.

א

ט) שם. כגון המורייס וכותח הבבלי וכו' כותח הבבלי שמפררין בו פירורי לחם להחמיצו. ושכר המדי שנותנין בו שעורים ומים ומחמיץ. טור. והמורייס יש בה ג"כ תערובת חמץ. לבוש.

א

י) שם. כגון המורייס וכותח הבבלי וכו' וכולם ע"י תערובת מים דאל"כ הא ק"ל מי פירות אין מחמיצין. כ"כ הרי"ף והרא"ש והב"ד ב"י. ועיין לקמן רסי' תס"ב.

א

יא) שם. וכל כיוצא באלו וכו' דהיינו חומץ האדומי וזיתום המצרי וכל הני דקחשיב במתני' ר"פ אלו עוברים. ח"י או' ד'.

א

יב) שם. וכל כיוצא באלו וכו' וגם יין שרוף הנעשה מתבואה חמוצה כתב בתשו' מ"ב סי' נ"ח דהוי חמץ גמור וגרע מתערובת חמץ יעו"ש. וכ"כ הר"מ מטקטין בתשו' נדפסת בריש הרי"ף דפוס קראקה בסדר נשים יעו"ש. ח"י שם. וכ"כ בשו"ת שער אפרים סי' ד' וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' רצ"ה ופסק"ו בש"ע יו"ד סי' קכ"ג סעי' כ"ד ומור"ם שם בהגה דיין שרוף שעושין מיין נסך אעפ"י שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו יעו"ש. וכתב בס' בית הילל שם דה"ה לענין חמץ בפסח שעושין יין שרוף מן התבואה אסור בפסח ואעפ"י שאינו רק זיעה מן התבואה אפ"ה הרי הוא כאיסור חמץ עצמו יעו"ש. וכ"כ נחלת שבעה ססי' ל"ז דיין שרוף של חמץ עובר ב"י וב"י ומקדשין עליו קידושא רבא דכמשקה הוא חשוב יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בית יעקב סי' נ"ז יעו"ש והב"ד י"א בהגה"ט וכתב ודלא כתשו' יד אליאו סי' נ"ו שהניח בצ"ע יעו"ש. ואין חילוק בין הנעשה מתבואה חמוצה או הנעשה משמרי שכר. ח"י שם. חק יוסף או' ג' מק"ח או' ב' ועיין לקמן סעי' ה' בעניין השכר וחילוק יש דשכר היינו ששורין החטים או השעורים לבדם או עם דברים אחרים עד שמפיג טעמם במים והוי כמו יין ושותין אותו וכמו שעושין יין מצמוקין אבל יין שרוף הוא מן הזיעה ומיהו לפעמים קורין גם ליין שרוף שכר וכמ"ש לעיל סי' קנ"ח או' ל"ז יעו"ש.

א

יג) מים שרופין שמוציאין מגרוגרות בכלים של חמץ ועוד שלשין אפר וקמח ומדבקין הכסוי עם הכלי כדי שלא יצא הרוח אם מותר לשתותן בפסח. עיין בתשו' בית יהודה סי' מ"ז שהעלה דאין טעם להתיר אלו המים שרופין לשתותן בפסח ואפי' ביו"ט האחרון אין להקל יעו"ש. והביאו הברכ"י סי' תמ"ז או' ח"י. מיהו השע"ת סי' תס"ב או' יו"ד כתב נראה להקל ביו"ט אחרון יעו"ש ועיין בתשו' הנז' שסיים ואין תקנה אלא לדבק בטיט וכיוצא בלא שום עירוב קמח כלל יעו"ש והביאו השע"ת שם ועיין לעיל או' ה' ולקמן סי' תמ"ז או' קמ"א ודו"ק.

א

יד) יין שיש בו ספק שנפלו חטים קודם פסח מותרים אפי' לד' כוסות מכתב שלמה סי' ד' ועיין להרב משחא דרבותא דל"א על חיטה שנמצא בפך השמן דאין לבטל מאותו שמן בפסח יעו"ש. רו"ח או' ב'.

א

טו) שם. ואינו ראוי לאכילה. דהו"ל כנוקשה ע"י התערובת. מ"א סק"ב. חק יוסף או' ד'.

א

טז) שם. מותר לקיימו בפסח. ולא גזרינן דילמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ בחמץ נוקשה דאסיר ליה להשהותה לכתחלה אעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק. ח"י או' ה'. מק"ח או' ג'.

א

טוב) שם. אפי' נתנן שעה אחת וכו' ומשמע לאו דוקא אלא אפי' בפחות משעה נמי ודומיא דקילור דלקמן ומיהו נראה להחמיר דשעה א' דוקא ובפחות משעה צריך לבער. פר"ח. אמנם ר' יונה על הרי"ף ריש פ"ה דברכות כתב דבהרבה מקומות כשאומר שעה אינו ר"ל שעה דוקא אלא זמן מועט יעו"ש. וכן הרב חק"ל חא"ח סי' קי"ד דף ר"מ ע"ב תמה על דברי הפר"ח הנז' דאיך לא ראה דברי ר"י והתו' שכתבו דשעה לאו דוקא יעו"ש והביאו היפ"ל בסי' זה יעו"ש. ומיהו נראה דהכא הוא לפי הענין דכל זמן שראינו שנפסד ונבאש החמץ א"צ לבער אם יהיה בפחות משעה או יותר.

א

חי) שם. הרי זה מותר לקיימו. מפני שע"י העורות מסריח החמץ ונפסד.

א

יט) שם. תוך ג' ימים חייב לבער. דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמן סעי' ב' לענין פת שעיפשה יעו"ש. מ"ב או' ז'.

א

ך) שם. וכן הקילור וכו' והטעם בכל הני כתבו האחרונים משום דליכא למיגזר דילמא אתי למיכל מיניה כיון שאינו ראוי לאכילה משא"כ חמץ נוקשה שאעפ"י שאינו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק יעו"ש והתריאק"ה אעפ"י שמשמע לקמן סעי' ד' דאיכא קצת אנשים אוכלים אותה מ"מ אינו ראוי לרוב בני אדם אפי' ע"י הדחק שהרי אינה אלא לרפואה למי שנשכו נחש או חמת זוחלי עפר ודמיה יקרים ואינו נעשה אלא למלכים כמ"ש הר' מנוח פ"ד הילכך אין לגזור דילמא אתי למיכל מיניה. מאמ"ר או' ג'.

א

כא) שם. וכן הקילור וכו' קילור ואספלנית של עכו"ם בפסח מותרת דשלא כדרך הנאתו קעביד אעפ"י שאם היתה של ישראל היתה אסורה משום בל יראה אבל בשל עכו"ם של אחרים אתה רואה ואף שנתן לו העכו"ם רשות אין דעתו של ישראל לקנותה ואין אדם קונה על כרחו. כ"כ צרור המור ששמע מפי הרשב"א והביאו הברכ"י או' ג' ועיין לקמן רסי' תס"ו.

א

כב) שם. מותר לקיימן בפסח וכו' אבל באכילה אסור כמ"ש לקמן סעי' ד'.

א

כג) שם. מותר לקיימן בפסח. וכל דבר שמותר לקיימו מותר להנות ממנו בפסח כגון למכרו לעכו"ם או שאר מיני הנאות. ר"ז או' כ"ד.

א

כד) וכתב בשו"ת פני יהושע סי' ט"ו באחד ששכח בלילות צוקר מחופה שקדום וענים ושאר מיני גרעינין ונזכר תוך הפסח וכתב ששאל לאומנים ואומרים שמבשלים הצוקר במים ומחפים אותם בצוקר וצריך קמח לזה שא"א לחפותו בלא"ה וא"כ הוי מי פירות עם מים ואינו אלא חמץ נוקשה והסכימה דעתו דחמץ נוקשה מותר לשהותו יעו"ש. מיהו השע"ת או' א' חלק עליו וכתב דאין להתיר בזה להשהותו ואם נזכר תוך הפסח צריך לבער אמנם אם דרך עושי המלאכה שאין נותנין הקמח עד שהמים רותחין היטב אפשר קצת להקל משום חליטה יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"ז.

א

כה) [סעיף ב'] הפת עצמה שעיפשה וכו' ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער. מ"א סק"ג. ח"א כלל קכ"א או' ד' ומשמע דאחר זמן איסורו היינו אחר שש וכ"כ הר"ז או' כ"א. מיהו המק"ח או' ד' כתב דוקא כשנסרח בפסח אבל אחר שש מותר לקיימו ומותר לאח"פ יעו"ש.

א

כו) שם. ונפסלה מלאכול הכלב. אבל אם לא נפסל רק מאוכל אדם חייב בביעור מדאו' אם לא שנסרח ולבסוף נתחמץ. מק"ח שם.

א

כז) שם. ונפסלה מלאכול הכלב. ודוקא פת שעיפשה דכשהיה פת היה אוכל גמור בעינן שיופסד מאוכל כלב אבל עיסת חמץ שעיפשה בנפסל מאוכל אדם לבד מיקרי חמץ נוקשה דמעולם לא היה שם אוכל עליו. מק"ח סוף או' ב' בביאורים. אבל בס' מגן האלף אוסר אפי' עיסה שבתחלת עשייתה לא היתה ראויה לאדם מפני שראוי לחמץ בה עיסות אחרות ועבר עליה בב"י אף שאינה ראויה לאדם ואינה קרויה נבילה. פת"ע או' ה' ועיין לקמן או' צ"ד.

א

כח) שם. ומלוגמא. פי' תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם. שאדם לועס ונותן ע"ג מכה. והרמב"ם בפי' המשניות פ"ח דשביעית משנה א' ובפ' כ"ד דכלים משנה ג' פי' מלוגמא הוא מלא לוגמא. שלועס חטין ע"ג מכתו. ח"י או' ז' א"ר או' ד' ועיין לקמן רסי' תס"ו.

א

כט) שם. ומלוגמא שנסרחה וכו' ומיירי שנסרח אפי' לכלבים כמו בעיפשה אבל בראוי לכלבים אף שאין ראוי לאדם חייב לבערו. א"ר שם.

א

ל) שם. ומלוגמא שנסרחה וכו' פי' שנסרחה קודם פסח ואעפ"י שנתחמצה קודם שנסרחה כיון שנסרחה קודם פסח א"צ לבער. ב"ח. מאמ"ר או' ד' אבל נסרחה בפסח אם נסרחה ולבסוף החמיצה א"צ לבער ואם החמיצה ואח"כ נסרחה צריך לבער. ירושלמי פ' כל שעה דף ט' ע"ב. וכ"כ הר"ן והביאו ב"י וב"ח יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח' חק יוסף או' ז' חמ"מ או' ח'.

א

לא) [סעיף ג'] בגדים שכבסו אותם וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ד ומשמע שם מדברי המ"מ דאפי' תוך ג' ימים מותר בכה"ג שהרי כתב דדומה כעריבה שנתן לתוכה עורות ובעריבה כבר ביאר דבריו המחבר בסמוך דאפי' תוך ג' ימים מותר ולפ"ז מ"ש הרב בהגה תוך שלושים לפסח ל"ד אלא ה"ה אפי' תוך ג' מותר. עו"ש או' ג' וכ"כ א"ר או' י"ב.

א

לב) שם. בגדים שכבסו אותם וכו' ומ"מ אסור להציע אותם הבגדים על השלחן דחיישינן שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה. וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יכרך קצת מהן לתוך מאכל. מ"א סק"ד. א"ר או' ו' חק יוסף או' ח' מיהו ח"י או' י"א כתב דנוהגין באותן הבגדים שמכבסין בחלב חטה ללבשן בשעת אכילה ואין קפידה כי אין דרך לפרור מהן שום דבר והמ"א מיירי בענין שמתקנין אותן עם קמח עד שהוא עב קצת שדרך לפרור כמבואר בלשונו עכ"ד. וכ"כ הר"ז או' כ"ו וח"א כלל קנ"א או' ה' דהא דצריך להסירן בשעת אכילה היינו אם יש בהן ממשות קצת ויש חשש שיפרך מהם לתוך המאכל יעו"ש. ועיין לקמן ססי' תמ"ז בהגה.

א

לג) ואם נפל בגד זה למאכל י"ל אף אין ס' שרי כיון דנפסל מכלב. וה"ה אם שם קמח בשק הנכבס עם חלב חטה אף בפסח יש להתיר הקמח וירקד בנפה כל מה שיש לברר. א"א או' ד' ועיין לקמן או' ק"א.

א

לד) שם. שכבסו אותם בחלב חטה. וכ"כ רבינו אב"ן על כרים וכסתות שטחין אותם במי סובין שא"צ לבער שאין שם אוכל עליו שמאוס הוא ואינו ראוי לכלב. טור וב"י. וכן בגדים ששורין בסובין לאחר כיבוסן מותר ללבשן בפסח דבטל חימוצן. רוקח סי' רמ"ו. ח"י או' ט' ועיין לקמן סי' תע"ג או' קכ"ד.

א

לה) שם. וכן ניירות וכו' ואפי' בניכר החמץ לחוץ שרי ב"י. אמנם הב"ח כתב דכוונת הרמב"ם דאין החמץ נראה וניכר וכסברת התה"ד (שהביא בהגה) אבל אם נראה מבחוץ אסור יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם מהרי"ו סי' קצ"ג דחלונות שדבקו בהם נייר בקמח צריך להסירם כיון שהחמץ נראה בעין עכ"ל מיהו הפר"ח הסכים כדעת הב"י דאפי' ניכר ונראה מבחוץ מותר כיון שנתייבש קודם זמן ביעור יעו"ש. וכ"כ השו"ג. זכ"ל. וה"ד בנדבק תוך שלושים אבל קודם שלושים לכ"ע שרי כמ"ש לקמן או' ט"ל ואו' מ"א.

א

לו) שם ובן ניירות וכו' הכובעים והבוניטי"ש שמדביקים אותם בבצק מותרים בפסח. גו"ר כלל ד' סי' י"א. שע"ת או' ז' וכן נוהגים בשאלוניק"י לדבקם אפי' בערב פסח קודם זמן הביעור. שו"ג. זכ"ל. ומזה אתה למד לכורכי ספרים שמדבקים הניירות בבצק דכל שנעשה קודם זמן הביעור מותר.

א

לז) שם. שאין צורת החמץ עומדת. ואינם ראויין לאכילה אפי' לכלב והוי כעפרא בעלמא ואין איסור חל עליהם. לבוש.

א

לח) שם בהגה. תוך ל' לפסח. ל"ד אלא דה"ה תוך ג' ימים כמ"ש לעיל או' ל"א.

א

לט) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' דאז צורת החמץ עומדת אבל אם נעשה קודם ל' כבר נתקשה ושרי. תה"ד. מ"א סק"ה. א"ר או' י"ב. חק יוסף או' יו"ד. ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קכ"א או' ו'. והא דסגי כאן בל' יום ולקמן סי' תמ"ז סעי' ה' בהגה כתב מור"ם ז"ל גבי חבית שדבקו נסריו בבצק בעי ב' חדשים תירץ מ"א באו' הנז' דשאני התם דחיישינן שיתן טעם ביין וישתה משא"כ כאן דאינו אלא לענין איסור שהייה. והי"א בהגב"י סי' זה תירץ דשאני התם דהבצק שרוי ביין ונשארת בלחותה אבל כאן שאינו שרוי מתיבש במהרה יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' תמ"ז או' קע"ב.

א

מ) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירין לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם שלושים יום. מ"א סק"ה. והיינו אם יש קצת ממשות מחלב חטה. וכמ"ש לעיל או' ל"ב יעו"ש.

א

מא) שם בהגה. ויש מחמירין אם נראה מבחוץ. ולא נעשה קודם ל' יום. וסיים בתה"ד שם והמחמיר לטוחן טיט מבחוץ תע"ב. והמדקדקים נוהגין להסיר כל הבצק ולתקן החלונות קודם פסח. ח"י.

א

מב) שם בהגה. אם נראה מבחוץ. והט"ז סוף סק"ב כתב שהבצק יהא דק שלא יהא ממשות כלל כשיתייבש ואז אפי' אם נראה מבחוץ לית לן בה יעו"ש. ואם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכ"ע. מ"א סק"ה. מיהו הא"ר או' י"ב כתב דבפסקי מהרא"י שם בסי' קמ"ט מבואר דאף שאין כזית חייב לבער אם עשה עבה תוך ל' יום משום דלפעמים יש כזית באורך ודלא כמ"א עכ"ל. ומשמע דאם אין בכל הדיבוק כזית אף במה שתחת הנייר לכ"ע א"צ לבער אף אם נעשה תוך ל' ונראה מבחוץ. וכ"ז לדעת המחמירין שכתב בהגה אבל דעת הש"ע כבר כתבנו לעיל או' ל"ה יעו"ש. וכתב הר"ז סוף או' כ"ה דטוב לחוש לסברת המחמירין וכ"נ דעת ח"א כלל קכ"א או' ו' ודעת המדקדקים כבר כתבנו לעיל או' מ"א יעו"ש.

א

מג) [סעיף ד'] דבר שנתערב בו חמץ. פי' חמץ גמור בעודו משובח. מ"א סק"ו. ור"ל דאם נתקלקל ונעשה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטל בס' כמ"ש המ"א לקמן סי' תמ"ז סק"ה ולמה אוסר כאן באכילה אפי' נתערב בו כל שהוא.

א

מד) שם. או שאינו מאכל כל אדם וכו' אלא לחולים לבוש. וכ"כ לעיל או' ך'.

א

מה) שם. אעפ"י שמותר לקיימו. שהרי נפסד טעם החמץ והו"ל כפת שעיפשה ומלוגמא שנסרחה דסעי' ב'.

א

מו) שם. אסור לאכלו וכו' אבל בהנאה מותר. מ"א סק"ז. ח"י או' י"ג. חק יוסף או' י"א. מק"ח או' ז' ואפי' יש בו הרבה מותר בהנאה. חמ"מ או' ג'.

א

מז) שם. אלא כל שהוא ה"ז אסור לאכלו. והגם דלקמן סי' תמ"ז סעי' ד' סתם כמ"ד אם נתערב קודם פסח אינו חוזר וניעור י"ל דהתם מיירי בנתערב ואינו ניכר אבל הכא מיירי בנתערב וניכר אלא שנפסד טעמו ע"י התערובת והו"ל כמו פת שעיפשה ומלוגמא שנסרחה דסעי' ב' דאסור לאוכלה ומותר לקיימה. ועוד עיין בדברי האחרונים מ"ש בזה

א

מח) שם. ה"ז אסור לאכלו. היינו מדרבנן דמשהו אינו אלא מדרבנן ודוקא בפסח עצמו אבל קודם פסח משש ולמעלה מותר דאז חמץ בס' עו"ש סוף או' ד' ונותן טעם לפגם. אף אין ס' שרי. א"א או' ו' ועיין לקמן סי' תמ"ז סעי' ב'.

א

מט) שם הגה. ולקמן סי' תמ"ז סעי' ד' בהגה ית' דיש חולקין ומתירין וכו' בא לבאר ור"ל דלא בכל תערובת חמץ קודם פסח נאסר באכילה דבנתערב ואינו ניכר יש חולקין ומתירין. מ"ש והכי ק"ל ר"ל כמ"ד אינו חוזר וניעור אבל לא בכל דבר אלא דוקא אם נתערב לח בלח וכמ"ש בהגה שם ומה שלא ביאר סמך על מה שכתב שם. ועיין פר"ח סי' תמ"ז סעי' ד' ואחרונים מ"ש בזה שם וכאן והנלע"ד כתבתי.

א

נ) [סעיף ה'] שכר שעושין מחטים וכו' היינו ששורין החטים או השעורין במים לבדם או עם דברים אחרים ומהפכין אותם בכל יום עד שמפיג טעמם במים והוי כמו יין ושותין אותו וכמו שעושין יין מצמוקין, ועיין באו' שאח"ז ולעיל או' י"ב.

א

נא) שם. שכר שעושין מחטים וכו' דבאותו שכר איכא תרתי לריעותא חדא דעיקרו משעורין ואפי' לא הוי ביה אלא טעמא לחוד טעם כעיקר דאורייתא ועוד דאפי' לא היו נותנין השעורין אלא לקיוהא כמו שכר המדי אפ"ה אית ביה הרבה יותר מכדי אכילת פרס הלכך חייב לבערו. ב"ח. מיהו מ"ש אפ"ה אית ביה הרבה וכו' הלכך חייב לבערו כבר כתבנו לעיל או' ג' דהסכמת הפו' אפי' דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס חייב לבערו יעו"ש. ומ"ש טעם כעיקר דאו' איכא פלוגתא בזה דלדעת רש"י (חולין צ"ח ע"ב) טעם כעיקר אין אסור אלא מדרבנן וכ"פ הרמב"ם בה' מאכלות אסורות פט"ו דין ב' אלא שדעת התו' שם (ובע"ז ס"ז ע"א) דהוי דאו' וכ"ה דעת הטור כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"ה דעת המ"א סק"ח והפר"ח. חק יוסף או' י"ג. שו"ת ח"צ סי' ך'. ועיין עוד מזה בב"י יו"ד סי' צ"ח יעו"ש.

א

בנ) שם. חייבין לבערו. ואם אינו מבער עובר ב"י וב"י. עו"ש או' ה' ח"י או' ט"ו. מק"ח או' ט'.

א

גנ) שם. חייבין לבערו. ואפי' נתערב בדבר אחר אותו התערובת אסור בפסח. מהרי"ל סי' צ"ז. ננה"ג בהגה"ט. עו"ש שם. מ"א שם. ח"י שם. א"ר או' יו"ד. חק יוסף שם. מק"ח שם.

א

דנ) השכר שקורין באשכנז מע"ט א"צ לבערו מן הבית אלא יעשה מחיצה י"ט בהרחקה יתירה ומה שאין שותין אותו משום עירוב קמח. וכן נהגו שלא לבער שליהי"ץ קומפוש"ט מה"ט ומ"מ יצניע אותו ויעשה היכר דלא ליתי למיכל מיניה. מהרי"ו סי' קצ"ג כנה"ג שם.

א

הנ) העושין יין צמוקין וכדי לעשות מראה וצבע ליין מסננין אותו על נייר של צוקר הצבוע בלא"ה כידוע אסור לשתותו בפסח אבל מותר להשהותו לאחר הפסח. נשמת אדם שאלה כ"ה.

א

ונ) יי"ש הנעשה ממאלץ אסור ד"ת דאף שנשתנה טעם המאלץ מ"מ כיון שעיקרו של המאלץ לעשות היי"ש הו"ל כפירות עפוצים מאד שאין ראוים לאכילה כשהן חיים ונאכלין ע"י בישול במים או עם דבש וצוקר דאף שנשתנה טעמם ע"י בישול וטיגון במלתייהו קיימי. שו"ת ח"צ סי' ך' והביאו שע"ת או' ג' יעו"ש.

א

זנ) מיני מרקחת מבלילות סוקר ודבש ומחפין בבלילה זו מיני קטניות וגרעינין נראה דיש לחוש שמא נזדייפו בקמח שעירבו במקום הסוקר ואם עירבו בו קמח ודאי סולת נקייה נתערב בהם דדמי טפי לסוקר ואנן מחזיקין הסולת לחמץ גמור מפני שלוחתין החטים במים קודם טחינה אמנם כמדומה לי דלא נהוג עלמא לאסור וראוי להורות לתת לעכו"ם מחוץ לבית במתנה גמורה ויחזור ויזכה בהם לאחר הפסח. תה"ד סי' קי"ט. ב"י. ועוד יש לחוש שיתחמץ הקמח במים כשמערבים אותו עם הצוקר ומי פירות עם מים ממהרין להחמיץ כמ"ש לקמן סי' תס"ב סעי' ב' יעו"ש ועוד יש מיני בלילות שמחפין אותן בעיסה מלמטה וצוקר מלמעלה ויש עוד מיני מתיקה שצריך לערב עמהם חלב חטה שקורין בערבי נש"א וע"כ כל מיני מתיקה שיש בהם חשש שמעורב עמהם קמח או חלב חטה צריך לבערם קודם פסח דהיינו למוכרם או ליתנם לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה כנז' ואם הוא בעה"ב ולא ידע שאלו המתיקה מעורב עמהם קמח או חלב חטה ושהה אותם אצלו בפסח ולא ידע עד לאחר הפסח אז צריך לשאול לאומנים אם לא יש ס' אסורים בהנאה ואם יש ס' מותר כמ"ש לעיל או' ג' יעו"ש. ועוד עיין לעיל או' כ"ד.

א

חנ) קוונפיסיס נהגו לתתם לגוי מחוץ לבית במתנה גמורה ואחר הפסח לוקחם ממנו דיש לחוש לזיוף בסולת או חלב חיטה. מהריק"ש בהגהו' מחב"ר או' ח' כס"א או' ג'.

א

נט) שם. וכן אם העמיד גבינות וכו' ואפי' יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל. עו"ש או' ה'. מ"א סק"ח. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' יו"ד. מאמ"ר או' ו' ר"ז או' יו"ד. ח"א כלל קכ"א או' ב'.

א

ס) והא דק"ל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל אינו אלא מדרבנן. כ"כ האו"ה כלל כ"ה והביאו מ"א שם. וכ"כ העו"ש שם. וכ"כ הפרח. חק יוסף שם. ח"א שם. ומ"ש שם המ"א דבטור משמע דס"ל דאסור מדאו' כתב עליו ח"י או' ט"ז דאין דבריו מוכרחים וכ"כ חק יוסף שם דכל הפו' ס"ל דאינו אלא מדרבנן. ואע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמיה עבידי דלא בטיל הוא מדרבנן מ"מ כיון דדבר המעמיד הוי כמו בעין לכן נאסר אפי' בדיעבד אם השהה אותם לאחר הפסח. ומיהו במקום הפ"מ אפשר להתירו בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח. ח"י שם. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם. ועיין לקמן סי' תמ"ז או' רנ"ה.

א

סא) חומץ שנתחמץ בשמרי שכר יש לו למכרו לגוי קודם פסח ולומר לו אם תשמרהו לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר. הרשב"א בתשו' סי' תת"ן כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ה' מ"א סק"ט.

א

סב) אם בישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו אסור להשהותו בפסח. תשו' הרמב"ן סי' ח' והביאו מ"א שם וכתב וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר הו"ל. זה וזה גורם ושרי כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ט"ז. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. ר"ז או' י"א. ח"א כלל קכ"א או' ב' ועיין בט"ז ובש"כ שם דאם היה באיסור לבד כדי להחמיץ אפי' יש גם בהיתר לבד כדי להחמיץ אינו נקרא זוז"ג ואסור יעו"ש. מחה"ש. ומיהו יש מקילין בזה אעפ"י שאין שם מעמיד אחר ממ"ש ב"י ביו"ד ססי' קט"ו במי שהעמיד חלב בחלב חמוץ של עכו"ם דלאחר ג"פ כלה האיסור יעו ש ועיין חמ"מ או' ט"ו ומאמ"ר או' ו' ונה"ש או' ג' וע"כ נראה אם עבר ושהה אין לאסור אחר הפסח וכן הסכים המק"ח שם. וכ"כ בשע"ת או' י"א.

א

סג) גבינה שהעמידו אותה בקיבה שהיתה מלוחה בכלי הבלוע מחמץ אעפ"י שאסור לאכלה מותר להשהותה. הרדב"ז ח"ב סי' קמ"ד. ובחדשות ח"א סי' תפ"ז כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ה' ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ עיין סי' תמ"ז סעי' ה' (ר"ל דכל מה שמקיל רמ"א שם בדבר שנתבשל בכלי חמץ הי"ה הכא. מחה"ש) ודוקא שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז. מ"א סק"ט. חק יוסף שם. מק"ח שם. חמ"מ או' יו"ד. ח"א שם.

א

סד) שם. וכן אם העמיד גבינות בחלא וכו' וה"ה אם שופכין לתוכו חמץ או שכר או יי"ש כדי להעמידו הוי ג"כ דבר המעמיד. וכ"כ בתשו' נחלת שבעה סי' ל"ה דאם לא מכרו קודם פסח הגבינה ששפכו לתוכו יי"ש יש לאוסרו משום דלטעמיה עבידי ולא בטילי. וכ"פ בתשו' מהר"ם מלובלין בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח. וכן הסכימו האחרונים סי' תמ"ז סעי' י"א יעו"ש. ח"י או' ט"ז. א"ר או' י"א. חק יוסף או' י"ד. מק"ח או' יו"ד. ודע דמה דלטעמיה עביד דוקא כשנתן הרבה עד שנתן טעם כמ"ש ביו"ד ססי' צ"ח יעו"ש. גם דבר המעמיד צריך שיהא בו כדי להחמיץ. א"ר שם. וכבר כתבנו לעיל או' ס' דבכ"ז דבר המעמיד או לטעמיה עביד אם בדיעבד השהה אותם לאחר הפסח ויש הפ"מ סגי בהשלכת הנאת המעמיד לים המלח יעו"ש.

א

סה) ובענין מי דבש שקורין מע"ד עיין ט"ז סק"ד מה שהאריך בזה ומסיק דיש מקילין לשתות ביו"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז סעי' ה' בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל ביו"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוי ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן ק"ל סתם כלים אינם ב"י וביו"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בפל השנה ביורות שעושין בו יי"ש דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' ביו"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם ביו"ט האחרון דשמא מערב בו שכר עכ"ל. והביאו ח"י או' ט"ז. מ"א סי' תמ"ז ס"ק כ"ה. א"ר שם או' כ"ב. חק יוסף שם או' ל"ו. ר"ז שם או' מ'.

א

סו) שם. אם העמידו גבינות בחלא וכו' חמאה התוכה שנותנין בתוכה קמח או סולת בעודה רותח והחמאה קולטת טעם הקמח ועי"כ מתקיים ימים רבים ואח"כ מסננין החמאה והחמאה נשאר נקי מכל קמח ושכח למוכרו עם החמץ. עיין בתשו' עולת שמואל סי' נ"ו שכתב דזה לא מקרי דבר המעמיד דהא ההיתוך אפשר בלא קמח והקמח הוא רק שלא תסריח וגם הקמח לא ליתת ולא נתחמץ והחמאה הוא מי פירות ויצא הדבר להיתר בעני והפ"מ יעו"ש. והביאו פ"ת. ועיין לקמן סי' תמ"ז או' קמ"ח.

א

סז) חמאה ששרה בה פת וקמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת והקמח לנהר וימכור החמאה לכותים. א"ר סי' תמ"ז או' מ"ה. והביאו ח"י בסי' זה סוף או' א' וכתב דמיירי שהקמח היה סולת או שנתערב מים עם החמאה דאל"כ בלא"ה מי פירות אין מחמיצין.

א

סח) אם נתנו יין בחביות של יי"ש והחביות היו ישנות מזמן רב ושתו מן היין והרגישו טעם יי"ש יש מי שאסר אותו אחר הפסח אבל הרב פמ"א ח"ב סי' ע"ה התירו אחר הפסח. י"א מ"ב בהגה"ט או' ו' ברכ"י סי' תמ"ז או' י"ט. שע"ת שם או' מ' ועיין לעיל או' י"ג.

א

סט) [סעיף ו'] ויש להם על מה שיסמוכו. ר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירה אלא יש סמך למנהג מן הירושלמי. מאמ"ר או' ו'.

א

ע) שם. יטיח עליו וכו' וזה מהני אפי' יש במקום ההוא כזית ויותר כדלקמן סעי' ט' יעו"ש.

א

עא) [סעיף ז'] בצק שבסדקי עריבה וכו' והיינו בעריבה שאין לשין בה כל השנה אבל עריבה שלשין בה עיין לקמן סעי' י"א.

א

עב) שם. אם יש כזית במקום אחד וכו' ואע"ג דודאי מבטל ליה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל. רש"י. ר"ז או' כ"ז.

א

עג) שם. חייב לבער. ואם אינו יכול לחטט אחריו יטיח עליו מעט טיט כמ"ש בסעי' הקודם.

א

עד) שם. אם היה עשוי לחזק וכו' ואין חילוק אם היה זה בשולי העריבה או בשפתה. כ"ה לדעת הש"ע שפסק כהר"ף והרמב"ם שפסקו כלישנא בתרא ולא כאביי דמחלק כמבואר בב"י. ועיין בביאורי הגר"א.

א

עה) שם. אם היה עשוי לחזק וכו' ואעפ"י שיש בעריבה הרבה חצאי זיתים בהרבה סדקים אם הם עשויים לחזק שברי העריבה או לסתום נקבים הרי הם בטילים לגבי העריבה. ר"ז שם.

א

עו) שם. בטל במיעוטו. ואין שייך לומר הכלי מצרפו דכיון דעשוי לחזק הכל בטל לגבי כלי. עו"ש או' ו' והיינו שביטלו או שעדיין רוצה לבטלם כגון שהוא קודם שעה ששית בע"פ. ר"ז שם.

א

עז) שם. ואם לאו חייב לבער. ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו אפי' אין עשוי לחזק וכמ"ש סעי' י"א כן מוכח בסמ"ק. אבל דעת הרבה פו' דאם אין עשוי לחזק אפי' פחות מכזית חיוב לבער. מ"א סק"י. ח"י או' י"ז. חק יוסף או' ט"ז. והוא שראוי לאכול קצת אבל אם הוא פחות מכזית והוא מטונף קצת כיון דאיכא תרתי לריעותא אינו חייב לבער. הגמ"י פ"ב בשם הרא"ם. ב"י. מ"א שם. א"ר או' י"ד. חק יוסף שם.

א

עח) שם. ואם לאו חייב לבער. והרא"ש כתב דלא האריך לברר בדינים אלו לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא ואפי' הדבק בכותלי הבית. והביאו הטור וב"י, ח"י שם.

א

עט) [סעיף ח'] היו בו שני חצאי זיתים וכו' והיינו נמי שעשוים לחזק או לסתום בו נקב דאל"כ בכל ענין צריך לבער כמ"ש בסעי' הקודם.

א

פ) שם. כל שאלו ינטל החוט וכו' ואף אם הוא יבש דעי"ז אינו ניטל דמיפרך ואלו היה לח היה נקלף כולו כאחד חייב לבער. חידושי רע"א בשם הירושלמי. פת"ע או' י"ז.

א

פא) שם. חייב לבער. דחוט מצרפן והוי כזית במקום אחד. רש"י. וכזית במקים אחד אפי' עשוי לחזק חייב לבער כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ העו"ש או' ז' ופשוט דבזה החוט מצטרף עמהם כיון דהו"ל כזית במקום אחד.

א

פב) שם. חייב לבער. ואעפ"י שביטלן. ר"ז או' כ"ז. ועיין לעיל או' ע"ב.

א

פג) שם. א"צ לבער. והיינו שעשוי לחזק כמ"ש לעיל או' ע"ט. וכ"כ מ"א ס"ק י"א. חק יוסף או' י"ז. וגם מיירי שביטל אי שרוצה לבטל כמ"ש לעיל או' ע"ו.

א

פד) שם. א"צ לבער, וה"מ דלא בעי להשתמש בעריבה בפסח וגם הבצק הוא במקום שעשוי לחזק העריבה ואז בטל אבל אי בעי להשתמש בה אע"ג דעשוי לחזק וחשיב כעריבה צריך לבער משום דלא יערב ליה בהדי דההוא דמשתמש בו ויאסר ואי בעי למילש בה בפסח צריך להגעילו בשפיכת רותחין עליה שהרי נשתמש בה חמץ כשלש בה חמץ. ראב"ן דף ע"ב. חקת הפסח או' ו' ועיין לקמן סי' תנ"א סעי' י"ז.

א

פה) שם. אבל בבית וכו' ואפי' מדובק בגומות חייב לבער. המ"מ פ"ב דין ט"ו. ב"י.

א

פו) שם. מפני שפעמים מקבץ אותם. כשמכבד את הבית והוי כזית במקום אחד. גמ' ופירש"י שם.

א

פז) שם. הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים וכו' וכתב הרא"ש דל"ד נקט דאפי' אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית. אבל המ"מ (שם דין ע"ז) והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים דהו"ל כמו עשוי לחזק. מ"א ס"ק י"ב. וכן הסכים מער"ק על הרמב"ם פ"ב דין ט"ז. וכ"פ החמ"מ או' י"ד. ר"ז או' כ"ט. ופשוט דאפי' פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם (ר"ל קודם זמן איסורו) צריכים ביעור. מ"א שם. ועיין א"א או' י"ב שכתב באין דבוקים קאי אבל הר"ז שם כתב דגם אדבוקים קאי.

א

חפ) שם. הואיל ואלו החצאי זתים דבוקים וכו' י"א שאף בבית א"צ לבער אלא פירורין של עיסה אבל פירורין של פת אינן נחשבים לכלום ואני אומר שאף פירורין של פת מבערין אותם בתחלה כשהן נראין לעין כדרך שאמרו בפירורין של עיסה. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' אלו עוברין. כנה"ג בהגה"ט. עי"ש או' ז'.

א

טפ) שם. אלא מבטלו בלבו ודיו. דזהו בעיא בגמ' ולא אפשיטא אם מצערפין ואם ביטל הו"ל ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק אבל אם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן איסורו שאין יכול לבטל חייב לבער בכל גוונא דאז הוי ספיקא דאו' ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' י"ט. מק"ח או' י"ב.

א

צ) [סעיף ט'] חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל וכו' ר"ל שנתעפש ונפסל מאכילת הכלב קודם זמן איסורו. וכ"כ הלבוש. חמ"מ או' ז' ח"א כלל קכ"א או' ד' ומשמע אבל אם לא נפסל קודם זמן איסורו רק מאכילת אדם ואח"כ נפסל גם מאכילת הכלב חייב לבער כיון דבזמן הביעור היה ראוי לכלב. ועיין לעיל או' כ"ה.

א

צא) שם. ונפסל מאכילת הכלב. דמשנפסל מאכילת הכלב נפיק ליה מתורת אוכל והו"ל עפרא בעלמא. ב"י בשם הרי"ף.

א

צב) שם הגה. קודם זמנו. אבל לאחר זמנו לא פקע איסוריה עד דשריף ליה לגמרי. ב"י בשם הר"ן. וה"ה לחמץ שנתעפש אעפ"י שנפסל מאכילת הכלב אם נפסל לאחר זמנו לא פקע איסוריה בהכי. פר"ח. ועיין לקמן סי' תמ"ה סעי' ב'.

א

צג) שם. שאינו ראוי לכלב. ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות. ב"י בשם הר"ן. מ"א ס"ק י"ד.

א

צד) שם. שאינו ראוי לכלב. ואין חילוק בין חמץ לשאור. הרמב"ם פ"א והמ"מ שם דלא כראב"ד. מ"א שם. אבל הפר"ח כתב שהעיקר כראב"ד דשאור אעפ"י שהוא נפסל מאכילת הכלב חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו לחמץ בו כמה עיסות אלא א"כ יחדו לישיבה וטח פניה בטיט וכ"נ עיקר יעו"ש. וכ"נ דעת הנה"ש או' ה' יעו"ש.

א

צה) שם. או שיחדו לישיבה וכו' כלומר דאז אעפ"י שלא נפסל מאכילת כלב. עו"ש או' ח' וכ"ה בתו' פסחים מ"ה ע"ב.

א

צו) שם. וטח אותו בטיט וכו' ומשמע דתרתי בעינן יחדו לישיבה וגם טח אותו בטיט וכ"מ מפירש"י אבל הב"ח כתב דאי לא טחו בטיט אפי' יחדו לישיבה חייב לבער אבל טחו בטיט אפי' לא יחדו לישיבה שפיר דמי דמשום דמאיס נתבטל ממילא יעו"ש. וכ"כ העו"ש שם.

א

צז) שם. וטח אתו בטיט וכו' משמע שצריך לטוח אותו מכל צד וכ"כ קרבן נתנאל פ' אלו עוברין לדעת הרא"ש יעו"ש ומיהו גם לפירש"י שכתב שטח פניה לתקנה לישיבה נוכל לפרש ג"כ מכל צד ומ"ש פניה ר"ל כל צד הנראה שכל הנראה נקרא פנים.

א

צח) שם. מותר לקיימו בפסח. וכן מותר בהנאה. טור.

א

צט) שם. מותר לקיימו בפסח. אבל באכילה אסור דכיון דאכיל ליה אחשביה כמ"ש הטור בשם ר"י אברצלוני והרא"ש, וכ"כ רי"ו נ"ה חי"ג דהרוב הסכימו דאסור באכילה. וכן דקדק התה"ד סי' קכ"ע ממ"ש הרמב"ם בדין הטריאק"ה דאסור לאכלו ודלא כפר"ח והרשב"ץ במאמר חמץ דף כ"ז ע"ב יעו"ש. ער"ה או' ה' וכ"כ הב"ח דאנחנו נוהגין כהרא"ש. וכ"ה דעת הש"ע שסתם כדעת הטור. וכ"ה דעת האחרונים. ומיהי גם לדעת הרא"ש ודאי דאין חיוב דאו' בזה דהא ביוה"כ כי אכל אכילה שאינה ראויה פטור. ט"ז סק"ח. ונראה דה"ד בחמץ שנתעפש או נחרך דבטיל ליה מתורת אוכל אבל בחמץ שיחדו לישיבה וטחו בטיט חיובא דאו' נמי איכא אי אכיל מניה בפסח כיון דאיתיה בעיניה ולא פטרו אותו אלא דוקא מן הביעור משים דביטליה ע"י יחוד וטיחה.

א

ק) [סעיף יוד'] דיו שהוא מבושל וכו' והוא שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו. תה"ד סי' קכ"ט והביאו ב"י. אבל דיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת כלב קודם זמנו. עו"ש או' ט' ח"י או' י"ט. א"ר או' ט"ז. חק יוסף או' כ"ג. חמ"מ או' ד' ר"ז אד ל"ד. ח"א כלל קכ"א או' ז'.

א

קא) שם. מותר לכתוב בו. ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכוונה אסור דאחשביה. תה"ד שם. מ"א ס"ק ט"ו. ולפ"ז פשוט דאם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפי' ברובא בעלמא בטל כיון דעפרא בעלמא הוא ולא אחשביה באכילתו בזה כי אין כוונתו רק לאכול המאכל וזה פגום לגמרי מעיקרו. וה"ה לדיו שמדפיסין בו שנעשית ע"י פתיתי חמץ ופגום מאד הוא. ח"י או' י"ט. א"ר או' י"ז. מק"ח או' י"ד. חמ"מ שם. ר"ז או' ל"ג. ומיהו עיין בתשו' הרשב"א סי' תצ"ט שכתב דפת שעיפשה ונפסלה מאכילת כלב אפי' נתערב במחצה על מחצה או יותר מותר באכילה יעו"ש אבל י"ל דזהו משום דס"ל כמ"ד כיון שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו הו"ל כעפרא בעלמא ושרי אפי' באכילה כמ"ש לעיל או' צ"ט והא שכתב מחצה על מחצה או יותר הוא משום דאינו נאכל לבדו כיון שהוא פגום אבל אין הכי נמי אפי' לבדו שרי אבל לדעת הסוברים דאסור באכילה כמ"ש באו' הנז' צריך ליבטל ברובא.

א

קב) דיו שעשה עכו"ם לעצמו מכולו שכר אסור לישראל בהנאה דחמץ עכו"ם אסור בהנאה בפסח (כמ"ש לקמן סי' תמ"ג סעי' א' בהגה) ואם לקח מעכו"ם דיו בחו"ה דפסח ויש ספק שמא נעשה משכר כולו ובפרט ברגילין בו אף שזה מדרבנן אסור. ספרים הנכרכים ע"י אומן עכו"ם תוך הפסח מחמץ גמור ואח"כ מערבין בו דבק אף שנפסל עתה מכלב מ"מ חל שם חמץ עליו מקודם ואסור וא"כ אסור לקיים הכריכה שנעשית בפסח וכ"ש ליתן לעכו"ם בחו"ה דפסח לכריך דהוה כרוצה בקיומו של איסור. גם אותם כלים שמתקנים האומנים עכו"ם בדבק עם קמח ומים בפסח יש לאסור להשתמש בו בפסח ליתן בו טוב"ק ואם נתערב בהרבה שנעשו קודם פסח י"ל דהוי דשיל"מ ולא בטיל. א"א או' ט"ו.

א

קג) [סעיף יא'] אין לסמוך וכו' לא מיירי הכא לענין להגעילן ולהשתמש בהם בפסח דא"כ למה הוצרך לאסור משום צירוף כזית דהא אפי' במשהו אסור אלא מיירי הכא לענין להצניען. ט"ז סק"ט. ועיין לקמן סי' תנ"א סעי' י"ז.

א

קד) שם. כי א"א לנקרן וכו' ל"ד אלא ר"ל דרוב פעמים א"א לנקרן כראוי ולכן יש להחמיר ליתנן במתנה לעכו"ם וכו' ט"ז שם,

א

קה) שם. כי א"א לנקרן וכו' אבל הרדב"ז ח"א סי' תפ"ח כתב דזו חומרא יתירא ולא נהגו בה אבותינו ולא אנחנו אחריהם דהני נשי דידן זהירי ובקיאי ומבקרין שלא ישאר בהם כלל. כנה"ג בהגה"ט. והמ"א ס"ק ט"ז כתב דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשים בהם פת שיש חריצים בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיכול לנקרן עכ"ל. והביאו ח"י או' ך' א"ר או' י"ט חק יוסף או' כ"ה. מק"ח או ט"ו. חמ"מ או' ט"ז. ר"ז או' ל"א. ומ"מ אין לשין בהם בפסח ואם עבר ולש בה אחר הגעלה יש להתיר. א"ר שם. והיינו לפי מ"ש מור"ם ז"ל לקמן סי' תנ"א סעי' י"ז דהמנהג שלא להשתמש בפסח בעריבות וכו' יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' קצ"ד.

א

קו) שם. והכלי מצרפו. כלומר דכיון דלא עשוי לחזק ודאי דהכלי מצרפן. עו"ש או' יו"ד וכתב על דברי הלבוש דלא דק יעו"ש.

א

קז) שם. עד לאחר הפסח. לא שיאמר לעכו"ם כן (ר"ל לא שיאמר לו עד לאחר הפסח) אלה יתנם לו במתנה גמורה (ר"ל בלי שום תנאי כמ"ש לקמן סי' תמ"ח סעי' ג') ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו. מ"א ס"ק י"ז. ואע"ג דבכל עקום מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה בר מקדושי אשה שמא גבי חמץ החמירו הערמה. ואם ירע עינו ושמא אינו מאמין יטחנו בטיט ואז בטל החמץ שבו, וכן המנהג לעשות לדפי מולייתות ועצי מגלגלין וכל כלים ששמשו בהם מעיסה מה"ט. דרשות מהרי"ל והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ד' ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' כ"ו. ר"ז שם. מיהו השכנה"ג שם כתב על דברי מהרי"ל הנז' דאין כן מנהגינו אלא שגוררין אותן מהבצק שבו ומצניעין אותם במקום צנוע. והביאו א"ר שם.

א

קח) שם הגה. שמניחין בהם קמח וכו' דיש לחוש שמא בא עליו מים ונתחמץ ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו ושאין בו דבר שצריך לפסח ואותם שלשים כל השנה בבתיהם צריכים לגרור הכותלים במקום הלישה. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט,

א

קט) שם בהגה. שמניחים בהם פת. היינו בסלים של נצרים. מ"א ס"ק י"ח. א"ר או' ך'.

א

קי) שם בהגה. על שק קמח וכו' ודין השקים עיין לקמן סי' תנ"א סעי' ח"י בהגה וסי' תנ"ג סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קיא) שם בהגה. וצריכה כבוס וכו' ולא מהני הדחה בעלמא דאדרבא הבצק נדבק בו וצריך כבוס בחמין ואפר וחביטה. מ"א ס"ק י"ע. ח"י או' כ"א. א"ר או' כ"ב. חק יוסף או' כ"ח. ונראה דצריך ג"כ להתיר התפירות והטלאים קודם כיבוס כמ"ש לקמן סי' תנ"א סעי' ח"י בהגה לענין שקים יעו"ש.

א

שם ויתבטל בס' ע"כ אסור. תיבת ע"כ אין כאן מקומו וצ"ל מקודם אבל לר"א אסור צ"ל אבל לר"א ע"כ אסור:

ב

מ"א סק"ט דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטל כו' עיין מ"י כלל ע"ט סק"ג:

ג

ט"ז סק"ד ויש מקילין לשתות ביום טוב האחרון מע"ד וכו' עיין כנ"י ס"ס י"ד:

א

תערובת חמץ. כ' המ"מ פ"ד דוקא שיש בו כזית חמץ בתוך אכילת פרס וזה עיקר (עסי' תרי"ב) וי"א שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעור אף על פי שהוא מעורב בכמה זתים עובר הוא שהרי יש שם כזית חמץ עכ"ל והכ"מ הסכים לי"א: ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מדאוריי' מותר לאכלו לכתחל' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח ומכ"ש דשרי לשהותו מדאוריית' אבל מין בשא"מ אף על גב דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בבת א' אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממילא וע"ש בטור לדעת רש"י וכתב הטור דכל דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר לערבו לכתחלה ולשהותו (ודברי הב"י בכאן צע"ג) וכן כתב הסמ"ק אבל בתו' ריש פסחים כתבו דאסור דלא פלוג רבנן והוכיחו כן ממתני' דשיאור ישרף ואף על גב דהוי נוקשה ואין איסור דאורייתא באכילתו וכ"ש בשהייתו ואפ"ה ישרף מדרבנן וכ"כ הר"ן ולדעת הטור צ"ל דההיא דשיאור מיירי בי"ט שא"א לאפותו דהא אסור באכיל' מדרבנן ואם יניחנה כך תחמיץ גמור וצונן לא מהני כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף ודעת הש"ע כדעת התוס' שהרי פסק בססי' תמ"ז דחמץ נוקשה וכו' לא עבר עליו בבל יראה מן התורה א"כ ס"ל שאין לאו ג"כ באכילתו דהא פסק כהרמב"ם ורש"י אלו עוברין בבל יראה וכר"י דתניא כוותי' כל מחמצת לא תאכלו וכו' ואלו נוקשה בעיניה לא קאמר משמע דנוקשה אינו בכלל לאו דלא תאכלו וכסתם מתני' שיאור האוכלו פטור ואפ"ה פסק חמץ נוקשה אסור להשהותו אלא שאם השהא אותו אין אסור בהנאה כיון שלא עבר עליו בבל יראה ובתערובת חמץ פסק הש"ע כסתם מתני' דאלו עוברין וכדעת הרמב"ם ודוק בב"י: וחמץ נוקשה היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור ורש"י ור"ן פירשו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ הסמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסורה עד שיפסל מלאכול לכלב כמ"ש ס"ב וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכיל' קצת דהא כ' הר"ן דגזרי' דלמא אתי למיכל מיניה וכ' הטור ודוקא שאין בתערובות טעם חמץ כגון כל אלו שאין נותנין אותו בו אלא לקיוהא בעלמא (ולכן בעי' כזית בכא"פ) אבל אם יש בו טעם חמץ חייבים עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל (עס"ה) ומיירי במין בשא"מ וכמש"ל ועמ"ש סס"י תמ"ז ובי"ד סי' קל"ד כ' בשם הרשב"א המשקין הנעשים מחומץ יין ודבש אסורים וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו זה אינו דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינ' (היינו כותח הבבלי כו') דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו ככבשי' שדרכן לתת לתוכן יין וכו' ע"ש ותימא דהא בגמ' מוקי דכותח הבבלי מיירי שיש בו כזית בכא"פ הא לאו הכי שרי וצ"ל דס"ל דמדאורייתא שרי ומדרבנן אסור ורי"ז כתב וז"ל נתערב קודם הפסח בטל בס' ודוקא שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לתקנו ולעשותו עם חמץ כגון אלמוד"י שכתבתי למעלה אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם פסח אבל בע"א מותר עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא עירבו בכוונה אדעתא לשהותו אסור וכ"כ הרא"ש וטור עמ"ש ס"ח עססי' תמ"ז:

ב

ואינו ראוי לאכילה. דהוה ליה כנוקשה ע"י תערובות עיין במ"מ ספ"ד ועמש"ל:

ג

שעיפשה. ואם נתעפש ונסרח אחר זמן איסורו חייב לבער (מ"מ ראב"ד):

ד

בגדים. נ"ל דמ"מ אסור להציע אותן הבגדים על השלחן דחיישי' שיפרך קצת מהן לתוך המאכל דלפעמים יש בהם קצת ממשות מקמח חלב חטה וכ"ש שאסור ליתן קמח בפסח לתוך בגדים המכובסים בחלב חטה וגם צעיפי נשים הרגילים לתקנן עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרך קצת מהם לתוך המאכל וראיי' ממ"ש בס"ס תמ"ז:

ה

ויש מחמירין כו'. דאז צורת החמץ עומדת אבל אם נעשה קודם ל' כבר נתקשה ושרי כמ"ש סמ"ק גבי חבית (ת"ה) ולפ"ז לפי מ"ש רמ"א בסי' תמ"ז סס"ה כהמרדכי דבעי' ב' חדשים א"כ למה פסק כאן ל' יום וי"ל דשאני התם דחיישי' שיתן טעם ביין וישתה משא"כ כאן דאינו אלא לענין איסור שהייה בביתו: ובימי חורפי ראיתי גאונים מחמירים לעשות ג"כ צעיפי נשים קודם שלשים יום וצ"ל דס"ל דמקרי נראה מבחוץ נ"ל דאם יש בחלון פחות מכזית א"צ לבער לכ"ע כמ"ש סס"ח וסי' תמ"ז ס"ה:

ו

שנתערב בו חמץ. פי' חמץ גמור בעודו משובח:

ז

אסו' לאכלו. אבל בהנא' מות' דלא עדיף מפת שעיפשה (ת"ה) ולענין רפואה עסי' תס"ו:

ח

שכר שעושי' כו'. דטעם כעיקר דאורייתא עמ"ש ס"א ואפי' נתערב השכר בד"א אותו התערוב' אסור בפסח (מהר"י סי' צ"ז):

ט

אם העמיד. אפילו יש בהם ס' נגד החלא לא בטיל דדבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דמדאוריי' בטיל אלא מדרבנן אסור אבל הטור כת' דחשיב כמו בעיני' משמע דס"ל דאסור מדאוריי' דאל"כ לא היה צריך לבערו לדעתו וכמ"ש ס"א וביש"ש פ"ח דחולין סימן ק"ו חולק ופסק דדבר המעמיד בטל ובחמץ עכ"פ מותר להשהותו ע"ש ודבריו בטלים נגד כל הני רבוות' וגם בתשו' הרשב"א סי' תת"ן מביא בשם מהר"מ חומץ שנתחמץ בשמרי שכר אסור להשהותו והרמב"ן כ' בסי' ח' מעשה בא' שבישל דבש והחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ בשמרי שכר וזה שבישל עתה היה רביעי או חמישי לו והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמוכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכא דאיתי' בעיני' ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד חשוב כאלו הוא בעיניה ועוד דלא שרי ר"ש אלא כששהא חמץ ואחר הפסח נתערב אבל כשנתנו לפני הפסח אסור להשהותו כדתנן ואלו עוברין וכו' עכ"ל ועמ"ש ס"א וצ"ל דאין שם מעמיד אחר רק החמץ דאם היה שם ג"כ שמרי דבש היתר ה"ל זוז"ג ושרי כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכתב רדב"ז ח"ב סי' תפ"ז גבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכל' ומותר להשהות' (כ"ה) ונ"ל דדינו כדבר שנתבשל בכלי חמץ ע' סימן תמ"ז ס"ה ודוק' שהיתה הקיבה מע"ל בכלי חמץ וכמ"ש בי"ד ססי' פ"ז:

י

ואם לאו חייב לבער. ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבער אפי' אין עשוי לחזק וכמ"ש סעיף א' כן מוכח בסמ"ק אבל דעת הרבה פוסקים דאם אין עשוי לחזק ואפי' פחות מכזית חייב לבער ועס"ח ומ"ש סי' ת"ס ס"ג וכ' הג"מ בשם הרא"מ דדוקא כשראוי לאכילה קצת אבל מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער:

יא

א"צ לבער. ודוקא במקום העשוי לחזק עס"ז:

יב

הואיל ואלו וכו'. כתב הרא"ש דל"ד נקט דאפי' אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית והמ"מ והרמ"ך והכ"מ כתבו דוקא כשדבוקים דה"ל כמו עשוי לחזק ופשוט דאפי' פחות מכזית צריך ביטול ואם לא ביטלם צריכים ביעור וע' מ"ש סי' ת"ס ס"ג:

יג

מבטלו בלבו. כיון דזה היא איבעיא בגמ' אם מצטרפין ולכן כיון שביטל ה"ל אח"כ ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק ועמ"ש סי' תל"ט:

יד

שאינו ראוי לכלב. אף על גב דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ דאפי' אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרים (הר"ן) ואין חילוק בין חמץ לשאור [רמב"ם ספ"א ומ"מ דלא כראב"ד] כ' הרא"ש ואלמוד"י שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר הפסח שחמץ ע"י תערוב' שעבר עליו הפסח מות' בהנא' ועוד שהרי חרכו קוד' זמנו ומותר בנא' לאחר זמנו ואנן לא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לעירובי ולשהויי לא (עמ"ש ס"א) ומשום שחרכו נמי לא אימור לא חרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו ועוד דלא אמרי' חרכו קודם זמנו מותר באכילה לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחא למיכל פת חריך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור עכ"ל, משמע מסוף לשונו דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"כ הטור אבל קשה דהא הי"א נמי לא אמרו אלא מותר בהנאה וא"כ במאי קמפלגי לכן נ"ל דה"פ דהרא"ש בא להוכיח דאין היתר בחרכו אלא בדבר שאינו ראוי לאכילה דאי אמרת כיון דחרכו אפילו ראוי קצת לאכילה תו ליכא שם חמץ עליו א"כ הל"ל מותר באכילה לאחר זמנו אלא ע"כ מיירי שחרכו עד שאינו ראוי לאכילה כלל אבל גבי מורייס שראוי לאכילה ליכא היתר בחרכו וה"ל כשאר חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה כנ"ל ברור בפי' הרא"ש ומהתימא על הטור שכתב אסור לאכלו דאפי' בהנאה אסור:

טו

מותר לכתוב בו. ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה דכיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכונה אסור דאחשביה (ת"ה) ועבי"ד ססי' קל"ד ס"ג:

טז

א"א לנקרן. ורדב"ז ח"ב סי' תפ"ח כתב חומרא יתירא היא זו ולא נהגו בה אבותינו דהני נשי דידן מנקרין אותן היטב עכ"ל, ול"נ דהכא מיירי בעריבות העשוים מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצים בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה א' ואין בהם שום סדק פשיטא דיכול לנקרן עסי' תנ"א סי"ז:

יז

עד לאחר הפסח. ולא שיאמר לעכו"ם כן אלא יתנם לו במתנה גמור' ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו עסי' תמ"ח:

יח

שמניחים בהם פת. היינו בסלים של נצרים וכתב מהרי"ו ונ"ל להטמינם בחדר שאין רגיל בו:

יט

כבוס. נ"ל דלא מהני הדחה בעלמא דאדרב' הבצק נדבק בו וצריך כיבוס בחמין ואפר וחביטה ועבי"ד סי' קל"ח ס"ח ובש"כ שם:

א

(א) תערובת חמץ וכו' – הנה המחבר לא איירי כ"א לענין הלאו דבל יראה ובל ימצא דלענין זה ס"ל דעובר על לאו זה אפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס ואף דלענין אכילה אינו חייב כרת לכולי עלמא אלא אם כן יש בו כזית בכדי אכילת פרס ויש דסבירא ליה דאפילו לאו אין בו כ"כ דליכא בתערובות שיעור כזית בכדי אכילת פרס מכל מקום לענין בל יראה ובל ימצא עובר עליו כיון שכל חלקיו מונחין בכלי אחד הרי הן מצטרפין זה עם זה כיון שיש שם ביחד כזית חמץ ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברובא לדעת הסוברין דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן מ"מ אסור לשהותו דלמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו קודם הפסח ואם נזכר בפסח צריך אז לבערם ומ"מ אם עבר ושהה עד לאחר הפסח מותר כיון דלא עבר בב"י ובב"י כמבואר לקמן סוף סימן תמ"ז. וכן היכא דאיכא ששים אף מין בשאינו מינו דינא הכי דאף דאיסורו במשהו הרי אינו רק מדרבנן וה"ה שארי דברים שאין בהם איסור דאורייתא להשהותם רק מדרבנן צריך לבערם בע"פ ואם שכח ונזכר בפסח צריך אז לבערם ואם עבר ולא ביערם עד לאחר הפסח מותרין באכילה ואם אין בו חמץ בעין אלא טעם חמץ כגון שבישל איזה דבר עם חמץ והסיר החמץ ולא נשאר בו אלא הטעם דלא היה בו ששים לבטלו אף דאסור לאכלו מדאורייתא משום טעם כעיקר מ"מ לענין בל יראה מצדד הח"י דאינו עובר כיון דאין בו ממשו של איסור ומ"מ מדרבנן בודאי אסור לשהותו וצריך ביעור בנמצא תוך פסח ואם עבר ושהה עד אחר הפסח אין לאסור בהנאה דכיון שלא עבר על איסור של תורה במה שהשהה אותו לא קנסוהו חכמים לאסרו ובאכילה אפשר שכדאי להחמיר ויש חולקין וס"ל דכיון שאסור באכילה מן התורה חייב בביעור ג"כ מן התורה וממילא אם עבר ולא ביערו גם לאחר הפסח אסור בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להקל כדעה הראשונה. וכל זה בתבשיל שקיבל טעם החמץ עצמו אבל תבשיל שנתבשל קודם הפסח בקדירה שבישל בה חמץ בו ביום אע"פ שאין בתבשיל ששים כנגד חמץ שנפלט לתוכו מן הקדירה מותר להשהותו עד אחר הפסח [ויזהר להצניעו בחדר שאינו רגיל לילך לשם כמו שיתבאר בסימן תנ"א] ורק באופן שלא יהיה כבוש בתוך הפסח בכלי חמץ דהיינו שהורק לכלי פסח. ואם נתבשל או נכבש לכתחלה בתוך הפסח בכלי חמץ אפילו אינו בן יומו צריך לבער [ח"א]:

ב

(ב) עוברים עליו וכו' – אבל חמץ נוקשה אינו עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא ורק מדרבנן צריך לבערו ונוקשה מקרי דבר שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקין בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה או שאינו ראוי לאכילה רק קצת [ודוקא שמעולם לא היה ראוי לאכילה אבל אם נתקלקל בעינן עד שיפסל מלאכול לכלב וכדלקמן בס"ב] ואם עבר עליו ולא ביערו עיין לקמן. בסוף סימן תמ"ז:

ג

(ג) המורייס – מין מאכל הנעשה משומן דגים עם קמח קלוי מעט ומים וכותח נעשה ממלח וממי חלב ומתערב בתוכו גם פירורי פת ושכר המדי נותנין בו שעורין ומים להחמיצו:

ד

(ד) וכל כיוצא באלו וכו' – כגון חומץ האדומי ושארי דברים דקחשיב במשנה (דף מ"ג) שיש בהם תערובות חמץ. ויין שרף הנעשה מחמשה מיני דגן הסכימו האחרונים דהוי חמץ גמור וגרע מתערובות חמץ ועיין בח"י ובמקו"ח דה"ה אם נעשה משמרי שכר ועיין בפמ"ג:

ה

(ה) ואינו ראוי לאכילה – ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ חמץ נוקשה דראוי לאכילה קצת אסור להשהותה:

ו

(ו) הרי זה מותר לקיימו – שהעורות גורמין שמסריח מיד:

ז

(ז) חייב לבער – דעדיין ראוי לאכילה הוא כשמגיע זמן הפסח וכיון שנתחייב בביעור אף אם לא ביערו ונשתהא עד תוך הפסח חייב לבער אף שאז כבר נתקלקל וכדלקמיה בס"ב לענין פת שעיפשה:

ח

(ח) מותר לקיימן בפסח – ולענין אכילה יתבאר לקמן בס"ד:

ט

(ט) שעיפשה וכו' – ודוקא שעיפשה קודם זמן איסורו דאם עיפשה אחר זמן איסורו אף שעיפשה כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מ"מ חייב לבער כיון שנתחייב בה קודם שנתעפשה:

י

(י) מלאכול הכלב – דאז אינו חייב בביעור דהוי כעפרא בעלמא אבל אם לא נפסל מאכילת כלב אף שלאדם נתקלקל ואינו ראוי מ"מ עדיין חייב לבער כחמץ גמור מפני שראוי לחמע בה עיסות אחרות:

יא

(יא) ומלוגמא – היינו תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס ונותן ע"ג המכה:

יב

(יב) שנסרחה – והיינו נמי דוקא שנסרחה מאכילת כלב כמו בפת הנ"ל. ואם החמיצה ולבסוף נסרחה אינו מותר לקיימה אלא כשנסרחה קודם פסח כנ"ל גבי פת ואם נסרחה קודם שהחמיצה אפילו בפסח שרי דכיון שנפסדה קודם שנתחמצה הו"ל כפת שנתעפש קודם זמן איסור:

יג

(יג) שכבסו אותן וכו' – ר"ל אפילו סמוך לפסח:

יד

(יד) בחלב חטה – היינו אפילו אם נראה עליהן קצת ממשות החמץ:

טו

(טו) וכן ניירות וכו' – היינו ג"כ אפילו אם ממשות החמץ נראה קצת מבחוץ והטעם בכל אלה מפני שכבר נפסדה צורתו וכמו שמפרש:

טז

(טז) מותר לקיימן – מ"מ אסור להציע בגדים המכובסים בחלב חטה על השלחן דלפעמים נמצא עליהן קצת ממשות מהחמץ ויש לחוש שמא יפרך קצת מהן לתוך המאכל וכ"ש שאסור להניח בתוכן קמח של פסח וצעיפי נשים הרגילין לתקנן עם קמח עד שנעשין עבין קצת שדרך ליפרך מהן אין ללובשן בשעת אכילה והמדקדקים נוהגים שלא לכבס בגדים וצעיפים בתוך ל' בחלב חטה אלא בשאר מינים שאינם מחמשה מיני דגן:

יז

(יז) ויש מחמירין וכו' – דס"ל דכשניכר מבחוץ מקרי צורת החמץ עומדת עדיין אף שנתייבש ואין היתר לדידהו לענין דיבוק ניירות בחמץ אלא באופן שאין נראה מבחוץ ממשות החמץ. ובדיבוק הניירות בחלון צריך לדידהו לעשות הבצק בלילתו רכה מאד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהיה מבצבץ לחוץ כלל. מיהו אם נעשו קודם שלשים יום לכו"ע אין לחוש אף שנראה מבחוץ מפני שבודאי כבר נתקשו ומאיסי ודמיין לפת שנתעפש עד שנפסל מאכילת כלב וכן אם כל הדיבוק של חמץ בנייר היה פחות מכזית אף בתוך ל' יום א"צ לבער לכו"ע:

יח

(יח) שנתערב בו – ר"ל קודם הפסח ואפ"ה אסור לאכלו דחוזר וניעור בפסח:

יט

(יט) חמץ – היינו חמץ מעליא ורק ע"י שנתערב אינו ראוי למאכל דאי היה חמץ נוקשה קודם שנתעפש מותר להרבה אחרונים לאכול ואפילו כשנתערב תוך הפסח:

כ

(כ) כל אדם – רק לחולים:

כא

(כא) אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו – ואף שאינו ראוי לאכילה מ"מ כיון דהוא אכלו אחשביה:

כב

(כב) הרי זה אסור לאכלו – ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח וכמו בפת שעיפשה לעיל בס"ג. ולענין רפואה עיין בסימן תס"ו שם באחרונים:

כג

(כג) דיש חולקים ומתירים וכו' – ס"ל דכיון שכבר נתבטל קודם פסח לא אמרינן דחוזר וניעור אך מה שסיים והכי קיי"ל הוא פלא דהרי הוא כתב שם דהמנהג להקל בזה ולומר שכבר נתבטל הוא רק דוקא כשנתערב לח בלח ולא כשנתערב יבש ביבש אח"כ מצאתי שכבר התעורר בזה החמד משה:

כד

(כד) חייבים לבערו – ועובר משום בל יראה אם לא ביערו. וגם יש בו כרת בשתייתו אם איכא כזית בכדי אכילת פרס ואפילו אי לית ביה שיעור זה עכ"פ טעם חמץ יש בו וקי"ל טעם כעיקר דאורייתא. אם נתערב השכר בדבר אחר אותו התערובות אסור בפסח ועיין בפמ"ג מה שכתב בזה:

כה

(כה) אם העמיד – אפילו יש בהגבינות ששים נגד החלא לא בטיל החלא דדבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל ולא עוד שכל דבר המעמיד הרי הוא חשוב כאלו הוא בעין ממש ולפיכך מי דבש (שקורין מע"ד) שהחמיצו בשמרי דבש שבישל כל השנה ודבש הראשון שבישל היה מחומץ משמרי שכר וזה שבישל עתה רביעי או חמישי וכן לעולם חייב לבער אפילו מי דבש האחרון שכל אחד מהן ע"י המעמיד נעשה כולו חמץ ובזה אין להקל לשתות אפי' ביו"ט אחרון של פסח רק באותו מע"ד שאין בו חשש זה רק שנתבשל בכלי חמץ יש מקילין ביו"ט אחרון לשתותו מטעם דסתם כלים אינן בני יומן [אכן במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שמבשלין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונותנין טעם לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו בן יומו ועיין סי' תמ"ז ס"ה בהג"ה ובמ"ב] וכל זה כשמע"ד הראשון הועמד בשמרי שכר לבד [וכן מי דבש השני בשמרי מי דבש הראשון בלבד וכן כולם] אבל אם בשמרי שכר בלבד לא היה די להעמידו וערבו בו גם דבר אחר המעמיד שאינו חמץ ובהצטרפותם הועמד הרי הוא מותר אף בשתיה בפסח אם יש בו ס' כנגד שמרי השכר דכל זה וזה גורם (פירוש איסור והיתר) להעמידו הרי זה מותר אם אין בכח האיסור בלבד להעמידו כמו שנתבאר ביו"ד סימן פ"ז:

כו

(כו) בחלא וכו' – או ביי"ש הנעשה מתבואה שהעמידוה בשמרי שכר. אם העמיד הגבינה ע"י קיבה והיא נכבש תחלה בכלי חמץ מעל"ע אסור לאוכלה ומותר להשהותה [רדב"ז] ועיין באחרונים שמצדדים דאם הועמד קודם פסח אין לאסור רק אם לא היה בגבינה ששים נגד הקיבה ובפסח דאיסורו במשהו אסור בכל גווני:

כז

(כז) חייב לבערם – בע"פ וכן אם שפכו על הגבינות אחר שנעשו כבר יי"ש כדי לחזקם חייב לבערם אף שיש ס' בגבינות כנגדם דלטעמא עבידי ולא בטלי ומיהו כ"ז אינו אלא מדרבנן ובדיעבד אם שכח ולא ביערו בין בדבר המעמיד בין בדבר דלטעמא עבידא ועבר עליו הפסח יש להתיר במקום הפסד מרובה בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח וכן בעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שחייב לבערה מן הדין אפילו יש בעיסה ששים נגדה ומטעם מעמיד דאין בטל אפילו באלף וכנ"ל אם שכח ולא ביערה ועבר עליה הפסח יש להתיר במקום הפסד מרובה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח:

כח

(כח) ויש להם ע"מ שיסמוכו – ר"ל דאין ללעוג על המנהג לומר שהוא מנהג שטות וחומרא יתירא אלא יש לזה סמך מן הירושלמי דאיתא שם הטח ביתו בצק חייב לבער:

כט

(כט) יטיח עליו וכו' – וזה מהני אפילו יש במקום ההוא כזית ויותר וכדלקמן בס"ט ע"ש:

ל

(ל) אם יש כזית וכו' – ר"ל אף דבודאי מבטל ליה כשעשוי לחזק בו שברי העריבה אפ"ה כיון דחשיב לא בטיל:

לא

(לא) עשוי לחזק בו וכו' או לסתום וכו' – ואין חילוק בין אם היה זה בשולי העריבה או למעלה בשפתה:

לב

(לב) בטל במיעוטו – היינו אע"ג דאיכא פלגי זיתי טובא בשטח כל העריבה כיון דאינן במקום אחד בטל כל אחד במיעוטו לגבי הכלי:

לג

(לג) ואם לאו חייב לבער – ודוקא כשיש בין הכל כזית דאז הכלי מצרפו אבל כשלא נשאר בין הכל כזית א"צ לבערו ואפילו אין עשוי לחזק וכדמוכח בסי"א אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפילו פחות מכזית צריך ביעור ודוקא כשראוי לאכילה קצת אבל אם היה מטונף קצת ופחות מכזית א"צ לבער לכו"ע:

לד

(לד) כל שאילו ינטל החוט וכו' – דהיה החוט עב וע"כ הוא מצרפן והוי כזית במקום אחד ולכן אינו מועיל אפילו היה עשוי לחזק:

לה

(לה) אינו צריך לבער – ודוקא בשהיו במקום העשוי לחזק העריבה דאל"ה הכלי מצרפן וכנ"ל:

לו

(לו) שפעמים מקבץ אותם – בעת שמכבד הבית והוי במקום אחד:

לז

(לז) דבוקים וכו' – ר"ל בגומות שיש בהן כדי להשוותן והוי כמו עשוי לחזק דמבואר לעיל בס"ז דבזה אינו חייב לבער אא"כ יש כזית במקום אחד וי"א דאפילו אין דבוקים א"צ לבער כיון דהוי פחות מכזית כ"א ואחד במקומו ולא חיישינן בזה שיתקבצו במקום אחד. ומ"מ ביטול צריך לכו"ע ואם לא ביטל קודם זמן איסורו צריך לבער אח"כ:

לח

(לח) מבטלו בלבו ודיו – דזהו בעיא בגמרא אם מצטרפין ולכן כיון שביטל אח"כ הו"ל ספיקא דרבנן וא"צ לבדוק:

לט

(לט) קודם זמן איסורו ונפסל וכו' – ר"ל שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו דאם קודם פסח לא נתקלקל רק מאכילת אדם ובתוך הפסח נתקלקל ביותר עד שאינו ראוי לאכילת כלב היה חייב לבער כיון שבשעה שהגיע זמן חיוב הביעור היה ראוי עדיין לאכילת כלב:

מ

(מ) קודם זמנו – לאפוקי לאחר זמנו לא נפקע איסורו עד דשריף ליה לגמרי:

מא

(מא) או שייחדו לישיבה וכו' – שהיה לו גוש עבה של חמץ בין עיסה קשה ובין פת וייחדו לישיבה קודם פסח ואף דבדעתיה סילקו מתורת אוכל ובטלו רק לזה אפ"ה כ"ז שלא טח בטיט לא מהני ביטולו. וטח בטיט לחודיה לא מהני כ"ז שלא ייחדו לישיבה:

מב

(מב) וטח אותו בטיט – ובזה מהני אפילו לא נפסל החמץ מאכילה והטעם משום דבטליה עי"ז משם אוכל. והנה מלשון המחבר משמע דצריך לטוח אותו מכל צד אבל בגמרא איתא וטח פניה בטיט ואולי דמפרש פניה היינו פני הפיכת שאור מכל צד:

מג

(מג) מותר לקיימו בפסח – וה"ה דמותר בהנאה אבל באכילה אסור מדרבנן עד אחר הפסח ואע"ג דאכילה שאינה ראויה היא דהא נפסל לכל מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול אסור דהא אחשביה ודוקא בזה דאחשביה אבל אם נפל ממילא חמץ זה שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפילו רק ברובו אין לאסור לאכול אותו המאכל דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא. ואלמוד"י שעושין משומן דגים עם לחם קלוי קודם הפסח אם ידוע לו שהלחם היה קלוי כ"כ עד שאינו ראוי לאכילת כלב מותר לקיימו בפסח ולמכור לעכו"ם אבל אסור לאכלה ואם אינו ידוע לו אסור אף לקיימו וליהנות ממנו:

מד

(מד) דיו שהוא מבושל וכו' – ר"ל קודם זמן הביעור והטעם דעפצים ושאר דברים המרים שנתערב בו בודאי פגמוהו להשכר עד שאינו ראוי לשתיה אף לכלב ולכך מותר לכתוב בו במועד אבל אם בישל נכרי בפסח את הדיו הנ"ל אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל השכר מאכילת כלב קודם זמנו:

מה

(מה) מותר לכתוב בו – ולא חיישינן שמא ישכח ויתן קולמוסו לתוך פיו כדרך הסופרים וחמץ שנפסל מאכילת כלב הלא אסור באכילה וכנ"ל דזה דוקא כשאכלו בכונה ומשום דהוא אחשביה משא"כ בזה שהוא שלא בכונה אין קפידא [מ"א בשם תה"ד]:

מו

(מו) אין לסמוך וכו' – לא מיירי לענין להגעילן ולהשתמש בהן בפסח דבזה א"צ לצירוף כזית דהא אפילו ישאר משהו אסור אלא מיירי לענין להצניען:

מז

(מז) אי אפשר לנקרן – לאו דוקא אלא ר"ל דברוב הפעמים לא יוכל לנקרן כראוי ולכן יש להחמיר משום חומרא דחמץ בכל גווני וכתבו האחרונים דהכא מיירי בעריבות העשויות מנסרים גדולים שלשין בהם פת שיש חריצין בין נסר לנסר ומצוי שם חמץ אבל עריבות קטנות העשויות מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיוכל לנקרן כדי להצניען אבל לא להשתמש בהן בפסח ואם עבר ולש בהם בפסח אחר הגעלה מותר:

מח

(מח) עד לאחר הפסח – לא שיאמר לנכרי כן אלא יתנם לו במתנה גמורה אלא שאחר הפסח יכול לחזור וליתנם ממנו וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח:

מט

(מט) וה"ה לבצק וכו' – וכתב מהרי"ל דכן המנהג בדפי מולייתא ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בם עיסה לטוחן בטיט או למכור לנכרי. ולפי מה שכתבו האחרונים הנ"ל אם עשויות מחתיכה אחת די כשמנקרן היטב ומצניען במקום צנוע:

נ

(נ) בכלים שמניחין בהם קמח – דשמא יש עליהם חשש חימוץ ונכנסו בין הסדקים:

נא

(נא) בכלים שמניחים בהם פת – היינו סלים של נצרים עפני שיש בהם גומות וא"א לנקרן ויש להטמינם בחדר שאינו רגיל לילך שם:

נב

(נב) וצריכה כיבוס – היינו כיבוס יפה בחמין ואפר וחביטה [אחרונים] ועיין לקמן סימן תנ"ג ס"ו ובמ"ב שם:

א

(מ"א ס"ק א') כיון שהתחיל להחמיץ לכן ישרף נ"ב ר"ל דישרוף אח"כ כשנעשה חמץ וכמו שפסק הב"ח דחמץ גמור הנעשה בי"ט מבערו בי"ט ע' לקמן סימן תמ"ו מ"ש ססק"א. והרשב"א ס"ל כאידך פוסקים דאסרי לבער בי"ט מ"ה מוכרח לו' דלא פלוג רבנן:

ב

(ט"ז. ס"ק א'.) וראיה לזה מדכתי נ"ב ונר' דיש לתקן לשון הטור דבודאי גבי תערובות כתב דוקא שאין לאו בתערובות משמע הא אסור' דאוריי' איכא. ומ"ש אלא איסור דרבנן נמשך על ולא חמץ נוקשה וא"ת אם מרבינן מכל א"כ נוקשה נמי נרבי לאיסור י"ל דמסתבר לאוקמי' אתערובו' לאיסור כיון דבלא"ה כשהוא בעין אסור מדאורייתא דחצי שיעור הוא:

ג

(מ"א ס"ק י"ד) ומהתימ' על הטור נ"ב ולי לק"מ דהטור אוסר באכילה משום דאחשבי' אפי' למאן דלא ס"ל הך סברא מ"מ אסור באכילה מטעם שמא לא נחרכו יפה אבל מפני התערובות אזיל לשיטתיה דמסיק בס"ס תמ"ז דמותר לערב לכתחלה חמץ אדעת' דלשהותו וכ"פ בסי' תמ"ב בשיטת הרי"ף וזהו דעת הי"א שהביא הרא"ש אמנם פי' מ"א צריד לימוד היאך מוכח דאסור בהנאה מדלא קתני מותר באכילה ונראה דה"פ די"א הא' ס"ל דמורייס מותר באכיל' מטעם זה דחמץ' גמור ע"י תערובת מותר בהנא' וחירוך קודם זמנו אפי' בעין מותר בהנאה וחירוך ע"י תערובת מעלינן חד דרג' שמותר אפי' באכילה וחולק עליו דמוכח דאסור באכילה דא"כ הל"ל רבותא יותר חירוך קודם זמנו מותר באכילה ולפ"ז צדקו דברי הטור ונכון:

א

מג"א סק"ז דלא עדיף מפת שעיפש' במק"ח תמה דהא בפת שעיפשה מיירי דנפסל לאכול לכלב וכ' דצ"ל דלא עדיף מנוקשה ע"י תערובות וע"ש:

ב

סעיף ז אם יש כזית במקום אחד ואם מיעטו מכזית מבעי' בירושלמי אם בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער כולה:

ג

סעיף ח כל שאלו ינטל החוט ואף אם הוא יבש דעי"ז אינו ניטל דמפריך מאחר דאלו היה לח היה נקלף כולו כא' אפי' יבש חייב לבער הירושלמי:

א

עוברים. עבה"ט ועיין במג"א מה שהקשה מהא דשיאור ישרף ומ"ש בחידושי אה"ע ובס' מק"ח ובשו"ת כתר כהונה ובשו"ת בית אפרים סי' ל' להעמיד דברי המג"א על מכונ' וכ' בשו"ת פ"י סי' טו באחד ששכח לבער בלילות צוקר מחופה שקדים וענים ושאר מיני גרעינן ונזכר תוך הפסח וכ' ששאל להאומנים ואומרים שמבשלין הצוקר במים ומחפי' אותם בצוקר וצריך קמח לזה שא"א לאפותו בלא"ה וא"כ הוי מ"פ עם מים ואינו אלא חמץ נוקשה והסכימ' דעתו דחמץ נוקשה מותר לשהותו ע"ש ולדידי צ"ע שי"ל שהקמח נתחמץ קודם שנימוח הצוקר והמים הם גורמים חימוץ להקמח מבלי היות שם ערוב מלחלוחית הצוקר ואם נתבשל כבר הצוקר במים ואח"כ נותנין הקמח לשם לכאורה י"ל דדמי ליין צמוקי' המבואר בסי' תס"ב. אך הח"צ חולק גם שם וס"ל דלאו מ"פ הוא ע"ש. וע' עוד בסי' תס"ב מ"ש שם בענין מ"פ עם מים אי הוה נוקשה וגם דעת אחרונים דנוקשה חייב לבערו מדרבנן וא"כ כשנזכר תוך הפסח צריך לבער בפסח וא"כ אין להתיר בזה להשהותו. ואם דרך עושי המלאכה שאין נותנין הקמח עד שהמים רותחין היטב אפשר קצת להקל משום חליטה ועיין לקמן תל"ד ס"ק ג' ומ"ש בשם הח"י דאין בפליט' כלים משום איסור שהיה בפסח עיין בהר הכרמל סי' יד דמרקחת או שומן העומדים בקדירות חמץ מותר להשהותם ע"ש:

ב

וכל כיוצא. עבה"ט ועיין בשו"ת ח"צ סי' כ' שכתב שיי"ש הנעשה ממאלץ אסור ד"ת דאף שנשתנה טעם המאלץ מ"מ כיון שעיקרו של המאלץ לעשות היי"ש והו"ל כפירות עפוצים מאוד שאין ראוים לאכילה כשהם חיים ונאכלין ע"י בישול במים או עם דבש וצוקר דאף שנשתנה טעם ע"י בישול וטיגון במלתייהו קיימי כו' ע"ש ובפ"י בק"א לקידושין בענין חדש שהאריך בזה דבשו"ת שב יעקב חלק י' סי' מא ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מט תשובה אחת להגאון מוה' יושע ז"ל בעהמ"ח מנ"ש שכתב להחזיק במעוז היתר דיי"ש מחמת זיעה בעלמא ובספר באר יעקב שהאריך לישא וליתן עם חביריו הגאונים נ"ל ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' סד שנראה מדבריו שלא רצה לתקוע עצמו לדבר הלכה להתיר מחמת טעם זה ואפילו בצירוף היתר הביטול ועיין בשו"ת בית אפרים מ"ש בשם הגאון בעהמ"ח ס"י שצידד להתיר במכירת מאלץ דמאלץ הוא חמץ נוקש' ע"ש וא"כ מה דמשמע מראש דברי הח"צ דעובר בב"י וגם דאסור מה"ת אינו מוכרח לדעת כמה פוסקים דנוקשה מדרבנן ומ"מ שם ביארתי שהכל לפי הענין אם נתקלקל הרבה עד שאין ראוי לאכילה כלל אם לא ע"ש וא"כ י"ל דהח"צ מיירי במאלץ שנשתנה טעמו אלא דמ"מ עדיין ראוי לאכילה קצת אחר שיטחנו אותו אך ממה שמדמה ליה לפירות עפוצים לא משמע הכי וצ"ע:

ג

נראה. עבה"ט ועיין בגו"ר כלל ד' סי' י"א מה שנוהנים בכובעים שמכסה הבגד פנימה טוחין בבלילה רכה קרוב לשיעור שני ביצים ואח"כ מחברין עליו בגד העליון ותופרין אותו ומשימי' אותו על החימום עד שמתיבש ונעשה כובע אין לחוש לאיסור חמץ אע"פ שבאה העיסה לכלל שאור כיון שעשה מעשה וביטלו וכיסה אותו בתפירות ע"ש. ועיין בשו"ת מו' זוסקינד רוטנברג (שהשואל שם העתיק לשון הט"ז וכמש"ל סי' תל"ב) שכת' ליישב דלא תיקשי ממטמין דכאן שאינו נראה מבחוץ מהני ביטול אלא דמ"מ מתה"ד מבואר דטעם אין נראה מבחוץ משום שנתבטל צורת החמץ ע"ש:

ד

בחלא. עבה"ט עיין בשו"ת פנים מאירות סי' ק"ז שתמה על המג"א בס"ק ט' בשם הראב"ן (בפ"מ ובש"י העתיקו הרמב"ן והוא ט"ס) דאפי' הדבש החמישי לזה שנתחמץ בשמרי שכר אסור שהרי בי"ד סי' קי"ב וסי' קט"ו בשם רי"ו מתירין לאחר ג' פעמים וכן בפמ"א ח"ב סי' ע"ה כ' ג"כ על דברי המג"א ע"ש ולכן כ' כה"ג להתיר למי שנזהר באיסור חדש (אך לא מלאני לבי להתיר לשהות) בפסח אבל להשהותו נראה דמותר ע"ש ובש"י ח"ב סי' ע"ז דחה זה שלא הקילו אלא בפת וחלב שלהם דקליש אסורייהו משא"כ איסור חמץ דהמיר ולכן יש להחמיר אף בשהי'. אך אם עבר ושהה יש להתירו בהנאה אחר הפסח בצירוף הטעם שכתבו מקצת פוסקים דעכשיו שכולם מבטלים אין להחמיר כולי האי ע"ש ועיין לקמן סי' תמ"ז ס"ק י"ד מ"ש שם על מ"ש בבה"ט משו"ת ב"ח. עיין סי' תמ"ח בענין שמרים מחמץ שעה"פ:

ה

אלא מבטל. ועבה"ט ועיין במג"א ס"ק א' לענין חצי שיעור אם אסור מה"ת לענין ב"י ובשו"ת ח"צ סי' ע"ו כת' דלמ"ד בשאין החצאי זתים דבוקים בכתלים ג"כ א"צ י"ל דדוקא באיסורי אכילה גלי לן קרא דכל חלב דחצי שיעור אסור כו' דטעמא דחזי לאצטרופי לחוד לא מהני א"נ י"ל דדוקא בעושה מעשה שמחשיבו לאותו חצי שיעור אבל בפחות מכזית מה שמניחו בביתו ואינו מבערו אינו עושה דבר שמחשיבו לא אמרינן בי' חזי לאצטרופי ע"ש. ובשאגת ארי' סוף סי' פ"א כתב בטעם הדבר דבאיסור אכילה אם אוכל כזית בכא"פ מצטרף וחייב עליו נמצא מה שאכל תחלה באיסור אכל למפרע דהא מיהו מצטרף ומשלים שיעור האכיל' לחיוב אבל לענין ב"י אפי' אם ישלים אחר זמן לכזית יעבור מכאן ולהבא וכ"ז ששהה אצלו פחות מכזית ליכא איסור' למפרע אפי' לבתר שהשלימו לכזית וכיון דא"א שיבוא לאיסור ב"י למפרע בשהיית ח"ש זה לא שייך טעמ' דחזי לאצטרופי ע"ש. והדברים עתיקים מדבש מתוקים ואילו ואילו דברי אלהים חיים ועיין בשו"ת פ"י סי' ט"ו שהאריך ג"כ בענין זה אם שייך ח"ש לענין איסור ב"י:

א

תערובת חמץ וכו'. בטור השוה נוקשה לתערוב' חמץ לר"א שהן בלאו והקשה ב"י דהא תניא כוותיה דר"י דלר"א ל"ל נוקשה והאריך לתרץ בדוחק לסתו' הת"כ ונלע"ד דלק"מ דלפי האמת לרב יהודה מתני' כר"מ דס"ל בתרווייהו בלאו ולא בא הת"כ אלא לסתור דברי ר"נ דרוצ' להוכיח בלא דר"מ דר"א ס"ל דגם נוקש' בלאו וזה אינו מוכח הת"כ מדלא חשיב שם נוקש' אבל אחר שמוכח דר"מ ס"ל בתרוייהו בלאו ניחא לן לומר דגם ר"א ס"ל כן ולא לעשות ג' מחלוקות דהיינו ר"מ ס"ל תרווייהו בלאו ורבנן ס"ל תרווייהו בולא כלו' ור"א ס"ל בתערוב' כר"מ ובנוקשה כרבנן דא"כ ה"ל לחשוב פלוגת' דר"מ ור"א ג"כ אלא ודאי דר"א ור"מ שוין הם ור"א בברייתא דת"כ לא נקיט נוקש' דשוין הם וחדא מינייהו נקט משא"כ לר"נ שאינו מביא מר"מ אלא מר"א לחוד ובזה נסתר דבריו ומאי דקאמר בגמרא מתרתין כר"מ ולא קאמר כר"א משום דלא מצינו כן בהדיא במילתיה דר"א כנלע"ד: תו כתב הטור כל אלו לדברי ר"א הן בלאו כו' ולדבריו אסור להשהותן בפסח אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס בחמץ ע"י תערובות ה"מ שנתערב אחר הפסח אבל היכא שאיסורו בעין כמו שהיה מעיקרא חמיר טפי עכ"ל נ"ל ביאור דבריו אחר שנבין דעת רבינו הטור בסוף סי' תמ"ז במה שתמה על הר"י שם ודעת רבינו שם אליבא דחכמים דאם הוא דבר שעוברין על תערובתו דהיינו בדבר שיש נתינת טעם או כזית בכא"פ ואע"פ שנעשה התערובות קודם הפסח מ"מ לא נתבטל בס' ממילא יש איסור דאורייתא בשהייתו בפסח בזה ודאי אסור אפי' אחר הפסח דהוה ממש כמו בעין אלא מהני ליה הביטול מחדש בס' אחר הפסח בשוגג אבל דבר שאין עוברים מן התורה כגון מידי דלא הוי אלא לקיוהא בעלמא ואינו נותן טעם אע"ג דמדרבנן יש בו איסור כגון כותח הבבלי וכיוצא בו לחכמים וכן דבר שיש בו טעם ומבטלו בס' דג"ז אסור עכ"פ בפסח אף שעושה כן קודם פסח דהוה מבטל איסור לכתחלה מ"מ תערובת זה יכול לעשות אפי' במזיד קודם הפסח כדי להשהותו אחר הפסח ולזה אמר רבינו כאן דלר"א דהוי גם במילי דקיוהא איסור מן התור' לא מהני לזה גם אחר פסח דאע"ג דלר"ש לא קניס אחר הפסח בתערובו' היינו מצד שאותו תערובות שהיה אסור בפסח נתערב אחר הפסח ונתבטל בס' כדין כל ביטול תערובות דזה מהני אפי' לחמץ בעין תוך הפסח כיון שנתבטל אח"כ בס' משא"כ בזה שלא נתבטל אחר הפסח אלא נשאר כמו שהיה בפסח ואותו תערובות היה בו איסור דאורייתא לר"א אע"ג דאינו אלא לקיוהא גם אחר הפסח אסור כ"ז שלא נתבטל בס' וא"כ אסור לעשות כותח הבבלי לר"א אלא אם יכלה קודם הפסח אבל לא אדעתא להשהותו גם אחר הפסח ולחכמים דפליגי על ר"א בזה כיון דאינו אלא לקיוהא מותר לעשות הרבה אדעתא דלשהותו אחר הפסח וא"כ דברי הטור כפשוטן דלר"א אסור להשהות הכותח הבבלי ונוקשה עד אחר הפסח מן התורה ולא הוצרך הטור לזכור איסור השהי' כיון שכבר כ' שיש בו לאו לר"א אלא להורות דאחר הפסח ג"כ אסור כיון דיש איסור בשהייה ה"ל חמץ שעבר עליו פסח וקנסי' לו וע"ז שייך שפיר ואע"ג דלר"ש לא אסרו חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מ"מ תערובות דכאן ל"ד לזה דשם הוא ההיתר מכח התערובות שלאחר הפסח כדין כל תערובות איסור שהוא בס' משא"כ בתערובות דכאן שהוא באיסור לר"א מן התורה ולא היה כאן ס' אלא דלחכמים דפליגי עליה מותר מצד שאין נותן טעם אלא לקיוהא ואע"ג דאסור באכילה מדרבנן מ"מ כיון שעושה כן קודם פסח הוא מותר להשהותה אף אם לא נתערב כלל בס' לא אח"כ ולא קודם הפסח אבל לר"א אסור אפי' אחר הפסח אם לא יתערב עוד ויתבטל בס' ע"כ אסור לשהותו תוך הפסח והב"י נדחק בפי' דברי הטור במ"ש אע"ג דקי"ל כר"ש כו' כלו' ל"ת כיון דמיקל ר"ש כו' הוא ללא צורך וכן מ"ש אח"כ בשם מ"כ בחילוקים שבין קודם פסח גם אח"כ כ' בשם הכותב דהך אסור להשהותו שזכר הטור הוא מדרבנן ומכח זה הקשה הטור דידיה אדידיה גם מו"ח ז"ל האריך להקשות דגם בקודם פסח מועיל התערובות בביאורו דברי הטור וכ"ז אך למחסור לפע"ד דאין חילוק לדעת הטור בין קודם פסח לאחריו אלא לענין מזיד דקודם פסח מותר אפי' במזיד כדי להשהותו ואחר פסח דוקא שוגג והיינו בביטול בס' או אפי' בפחות מס' והוא דבר שאינו אלא לקיוהא ואין בו כזית בכא"פ והיינו לחכמים אבל לר"א הוי קיוהא כמו שאר איסורים ותערובתו אסור מן התורה ממילא אסור אפי' אחר הפסח אם נשאר כמו שהיה אם לא שיתערב לגמרי ויתבטל בס' אחר הפסח בשוגג כמו בשאר איסורים לרבנן כ"ז הוא ברור לפע"ד: כתב ב"י ומ"ש רבינו דלרבנן דלית בהו אלא איסורא בעלמא ולדבריהן מותר להשהותן תימא דמשמע דלרבנן נמי תערובות חמץ אסור מן התורה דהא קתני על עירובו ולא כלום דאל"כ הל"ל עירובו מותר וכן נראה מדברי רבינו שכ' איסורא בעלמא וכיון דאסור מן התורה מהי תיתי לן דמותר לשהותו ותי' דרבינו סבר דטעם הבדיקה ולא סגי בביטול משום חומרא דבל יראה ע"כ כאן דאין בל יראה א"צ בדיקה אבל לטעם שני של חיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה אסור להשהותן אף לרבנן ודברי ב"י תמוהים דהא כ' הטור סי' תל"א דטעם חיוב בדיקה כטעם השני וא"כ סתרי אהדדי דברי הטור. ויותר יש לי לתמוה במ"ש ב"י דאיסור דאורייתא יש אפי' לרבנן בתערובות זה מהיכן אנו לומדים זה לרבנן דהא לר"א צריך לימוד מכל מחמצת לתערובות זה ורבנן דלא דרשי כל היכן רמיזא איסור דאוריית' לתערובות ותו תימה גדולה עליו דאמאי מוקמי' למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקמינן לה אפי' כרבנן דהא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין וקשיא דהא שפיר אתיא אפי' לרבנן דיש בהו עכ"פ איסורא כשישנן בעולם אע"פ שאין בו מלקות כמו שאתה אומר לענין אכילה לדעת ב"י והל"ל דאלו עוברין עוברין אאיסורא קאמר וכ"ש לפי' ר"ת ר"פ אלו עוברין מעל השלחן אבל בל יראה ליכא דשפיר טפי אתיא כרבנן ותו דבהדיא כתבו התוס' על מאי דאמרי' מאן תנא וז"ל משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסורא לא היה בו כו' ותו דהטור עצמו כ' בסי' זה דלרבנן אין לאו לא בתערובות חמץ ולא בנוקשה אלא איסור דרבנן: ונפלאתי על הרב שלא ראה דברי הטור האלו תוך כדי דיבור ואמת אין כאן קושיא כלל מ"ש ב"י דודאי לרבנן אפי' איסור אין בהו מן התורה והטור דזכר איסורא בעלמא היינו מדרבנן וע"כ מותר לשהותה פי' שקודם הפסח יכול לעשות תערובות זה ולשהותו עד אחר הפסח וזה אפי' לטעם השני שחיוב הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה דכיון דגם האכילה אינה אלא מדרבנן כיון דאינה אלא קיוהא בעלמא לא גזרו על השהיי' וכן במידי דנותן טעם ובטלו בס' קודם הפסח לשהותו עד אחר הפסח שרי אע"פ שבפסח אסור בזה דהוי מבטל איסור לכתחלה מ"מ על השהייה לא גזרו בזה וכמש"ל מזה בסמוך: עוד כתב הטור וכן יראה דעת רב נטרונאי וכו' וצריך לבאר למה כ' וכן יראה שמשמע שאינו מבואר בדבריו שפוסק כר"א והלא מבואר הוא בדבריו שכ' צריכים לבערו והב"י דחק לתרץ מאד ונ"ל דהטור ס"ל דגם לרבנן שמותר להשהותה היינו אם נעשה התערובות קודם הפסח וכמש"ל אבל אם נתערב בפסח ודאי אסור להשהותו וראיה מדכ' אחר דברי הרי"ף שפוסק כחכמים וז"ל ולפ"ז מותר לערבו בתחלה לפני הפסח ולהשהותו עד לאחר הפסח משמע דבתוך הפסח אסור ואפי' נתערב ממילא דא"ל דלא חמיר תוך הפסח אלא לענין שאין לערב לכתחלה דהא לא מיירי מזה לענין הפלוגתא שבין ר"א לרבנן ותו דבסי' תס"ז כ' הטור דדוקא מה שנעשה בי"ט האחרון מותר להשהותו ולא מה שנעשה תוך הפסח ולפ"ז אין ראיה מרב נטרונאי דשמא מיירי שנעשה התערובת תוך הפסח וע"כ כ' צריכים אתם לבערו ומ"ש אם נעשה קודם הפסח היינו שהתערובת נעשה קודם פסח אבל מה שנסחט לתוך מי הצמוקין הוא נעשה בפסח אלא דאין משמעות התשו' כן אלא נעשה הכל קודם פסח ואפ"ה אסור להשהותו בפסח והיינו כר"א: עוד כ' הטור ומיירי נמי שאין בו כזית כו' הב"י חילק בדברי הטור דאיסור דטעם כעיקר מיירי באין שם ממשות והיינו בנותן טעם ואיסור כזית בכא"פ מיירי בממשות ואפילו בקיוהא ואיני יודע מי הכניסו לכך דודאי גם באין ממשות שייך כא"פ שהרי כ"כ אח"כ על שכר של אשכנז ושם אין ממש כלל אלא פשוט דה"ק דרבנן מודים לר"א בנ"ט ול"פ על ר"א אלא בקיוהא לחוד ואפי' בקיוהא מודים אם יש שם תערובות כא"פ דהיינו אם לא היה נימוח גם עכשיו שנימוח חייבים עליו וזה פשוט לע"ד: נחזור לדברי הש"ע שכתב תערובת חמץ עוברים עליו והוא מדברי הרמב"ם פ"ד ולא חילק כאן בין כא"פ או פחות כמו שחילק בפ"א הטעם דשם מיירי לענין אכילה דאין מצטרף החמץ להדדי אם יש טפי מכא"פ כיון שיש שיעור בין תחילת האכילה לסופה הוה התחלה כאלו לא היא אבל כאן לענין בל יראה אף על גב דהוי טפי מכדי אכילת פרס מצטרפים שהרי תמיד הם לפנינו כל החמץ דתערובת זה לא נתבטל כלל אף שהוא מפוזר הרבה כך כתב המ"מ בשם הרמ"ך אלא שהרחבתי קצת ביאורו:

ב

וכן ניירות כו'. ז"ד רמב"ם וקשה מ"ש מקולן של סופרים שאסרו במשנה תירץ ראבי"ה שמביא הטור נ"ל דקולן היינו שהנייר בעצמו מיתקן בכן כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו שמדביקין הקלף על הטבלא ואינו ניכר שרי והמ"מ תי' דקולן היינו קודם שדבקו בו הניירות הוה נוקשה בעיניה ואסור לקיימה. אבל הרמב"ם מיירי אחר שדבקו בו הניירות והוה ליה כעריבה שנתן לתוכה עורות וז"ש שאין צורת החמץ עומדת ודבר ברור הוא שאחר שדבקו מותר לקיימן עכ"ל וכ' ב"י בזה אין אנו צריכים לדברי ראבי"ה שמביא הטור ולע"ד תמוה חילוק של ראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה הוא שייך אפילו אם הוא מטמינו בבור שאין רואהו ובת"ה סי' קי"ז כ' ולכן נראה שיש להחמיר אם בא לדבק החלונות תוך ל' יום לפסח ידבק בבצק שבלילתו רכה מאוד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יהא מבצבץ לחוץ בזה כ' הרמב"ם שאין צורת החמץ עומד' והמחמיר לטוחו בטיט תע"ב וזהו יש מחמירין שמביא רמ"א כאן והיינו כדעת ראבי"ה והוא תמו' מטע' שכתבתי ותו ק"ל דגם בבגדי' מכובסי' במי קמח הרב' פעמי' נרא' על הבגד מחוץ קצת ממשות של המי קמח אלא ודאי דאע"ג שנרא' קצת אינו אוסר דמ"מ אין שם חמץ עליו כלל כדע' המ"מ ע"כ נ"ל דהרוצ' להחמיר יסיר גם מה שהנייר מכסהו דאין חילוק בזה ומה שמועיל טיחה בטיט בס"ו היינו לחומרא בעלמא דהא בלא הטיח' נמי שרי התם כיון שאין יכול לחטט אחריו וה"ל כחמץ שנפלה עליו מפולת משא"כ כאן שאתה בא לתקן איסור ע"י הטיחה וזה אין מסתבר אלא שמ"מ מועיל הטיחה שעל חמץ שהיא מבטל' צורתו וטעמו מחמת הטיט ודבוק הנייר בחלון יש לנהוג כמ"ש ת"ה תחלה לכסותו בבצק דק מאוד שלא יהא ממשות כלל אחר שיתייבש ואין חילוק בין נראה לחוץ או מה שבפנים כנ"ל נכון:

ג

ולקמן יתבאר כו'. ולעד"נ דאפי' להחולקים יש לאסור באכילה בזה הטריא"קה דשמא החמץ שבתוכה הוא מעמידו וכענין העמדת גבינות דבסמוך דלא מהני הביטול קודם הפסח:

ד

וכן אם העמיד גבינות כו'. הטעם כיון דהוא מעמידו ודבר המעמידו הוא כאלו הוא בעין ומטעם זה אם העמיד המי דבש שקורין מע"ד בשמרים של שכר אסור כל המע"ד בפסח וכמ"ש לענין יי"נ בי"ד סי' קכ"ג סט"ו דכל העיס' אסור ואם העמידו גם בשמרים שאינם חמץ ה"ל זוז"ג ומותר כפי הדין שנזכר בי"ד סי' פ"ז לענין קיבה וכפי שבארנו שם וק"ל הא אמרינן בי"ד סימן פ"ז דאם העמיד גבינות בקיבה כשירה בטל בס' והכי נמי לבטל בס' קודם פסח וצ"ל דכאן בחמץ חמיר טפי כיון שיש כח של מעמיד תוך הפסח אמרי' חוזר וניעור אע"ג דלא אמרי' גבי חמץ חוזר ונ עור מ"מ גבי מעמיד אמרינן וראוי לעיין בענין מע"ד שלנו בשאר ימות השנה שנראה שהוא חמץ גמור מטעם שמבשלים אותו ביורה שמבשלי' בו שכר ממילא נעשה כל המע"ד חמץ אלא א"כ יש מן הבישולים מע"ל דאז אין איסור חימוץ במע"ד דנ"ט לפגם מותר קודם לילה הראשונה של פסח שנית שמחמיצין אותו בשמרים של שכר ממילא אסור כל המע"ד כמו בכל העיסה בי"ד סי' קכ"ג וע"כ צריך כל המבשל מע"ד לפסח שיראה להחמיצו בשמרים שאינם של חמץ דאפילו השמרים של מע"ד הם חמץ מטעם שזכרנו שאותו מע"ד נתחמץ בשמרי שכר גם אם מחמיצים אותו בכלי המיוחד לזה נקרא בל' רוסיא קווסני"ק שאותו כלי מחמץ כל המע"ד ששופכים לתוכו מ"מ הכא הבלוע המחמץ שבאותו הכלי הוא מחמת המע"ד החמץ שהיה בו אמנם יש קולא בענין היורה כל שיש ספק בישול שכר במע"ד אם הוא מע"ל אי לאו דקי"ל בי"ד סי' קכ"ב דסתם כלים אין ב"י ואפי' כלי ישראל כמ"ש שם מטעם ס"ס ודיינין ליה כנט"ל ונט"ל מותר בדיעבד וא"כ יש להתיר אם החמיץ המע"ד בשמרי מע"ד של כל השנה אלא דבסי' תמ"ז ס"ה יתבאר דלגבי חמץ לא אמרינן סתם כלי אינן ב"ו אכן החשש השני שזכרנו מחמת שהמע"ד של כל השנה נתחמץ בשמרי שכר לפעמים ממילא הוה כל המע"ד חמץ ושמרים שלו חמץ והיאך יחמיץ בהם מע"ר של פסח ואף על גב דרגילים הרבה לחמץ כל השנה המע"ד בכלי הנ"ל בלא שמרי שכר מ"מ כיון דגם זה הוא מצוי מאוד שמחמץ בשמרי שכר הוי ספק דאורייתא ולחומרא אפילו בי"ט האחרון וכבר נהגו ליזהר מלחמץ המע"ד של פסח להחמי' ובכלי שהגעילוהו או ממלאין אותו ג"פ בכל פעם יום שלם מים אחרים כמ"ש בי"ד סי' קל"ה סי"ב לענין כלי יי"נ ויש מקילים לשתות בי"ט האחרון מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בכל דבר שמבשלים בכלי חמץ שיש להקל בי"ט האחרון ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומו כשבשלו בו ואנן קי"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט האחרון אמרינן כן אבל ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט האחרון וכ"ש מליקח מע"ד מעכו"ם בי"ט האחרון דשמא מערב בו שכר:

ה

ואם לאו אם היה עשוי לחזק כו'. כצ"ל ובש"ע ד"ק יש כאן ט"ס. וקשה לי בכל הני דסי' זה שדינם שאין חייב לבער אא"כ יש שם כזית הניחא לטעם של הבדיקה דחמץ משום חומרא דבל יראה וזה אינו אלא בכזית אלא לטעם התוס' דרפ"ק משום שמא יאכלנו וח"ש אסור מן התורה אף שאין בו מלקות א"כ אפילו בפחות מכזית בכל גווני חייב לבער מטעם זה. וע"כ דכל הנהו חיובים דכאן אינם אלא למלקות ואין הכי נמי דפטור ממלקות בפחות מכזית וא"כ ל"ל לטור וש"ע להביא דינים אלו דאין לנו נפקא מינה מזה. גם על הרא"ש שמביא הטור קשה דכת' לא הארכתי לבאר מקום הלישה כו' לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' כל שהוא אפי' דבוק לכותל עכ"ל למה תלה הדבר בקדושתן של ישראל תיפוק לי' מדינא דחייב לבער משום דילמא אתא למכלי' וזה אסור מן התורה אפי' בחצי שיעור וא"ל דמיירי בענין דלא שייך חשש אכילה קשה דבדיקה ל"ל לפי טעם זה. ותו דבהדי' כ' ב"י בשם הגהות בשם ריא"ז דמיירי שראוי לאכול קצת כו' וי"ל דמיירי מענין שמונח במקום שיהיה נדרס ברגלי אדם אלא דמ"מ בכזית חייב לבער משום דבל יראה אפי' רגע א' קודם שיהיה נדרסת עובר:

ו

הואיל ואלו כו' דבוקים. אבל אם אינם דבוקים חייב לבער דשמא יתגלגלו להדדי:

ז

אלא מבטלו כו'. דזה הוה בעיא בגמרא ולא איפשטא ולקולא אם ביטלו ואם אירע שלא ביטל כלל חמץ שלו ונודע לו זה אחר זמן שאין יכול לבטל נראה דחייב לבער בכל גווני דאז הוי ספיקא דאורייתא:

ח

מותר לקיימו. אבל באכילה אסור אע"ג דאינו ראוי לאכיל' מ"מ איהו אחשביה ליה לאכיל' כ"כ הרא"ש. ונראה לדידיה דודאי אין חיוב דאורייתא בזה דהא בי"כ כי אכל אכילה שאינה ראוי' פטור:

ט

א"א לנקרן כו'. א"ל דה"ק אין לנקרן ולהגעילן להשתמש מהם בפסח דאם כן למה הוצרך לצירוף הכלי לכזית דהא אפי' בפחות מכזית אסור דחמץ במשהו אלא ודאי דה"ק אין לנקרן ולהצניען דאכתי יש חשש שמא יש שם כזית ויעבור על בל ימצא. ולענין להשתמש בפסח לא מיירי כלל ובהא ניחא לי מה דקשה שכאן הביא הטור קודם לזה דעת אבי העזרי דכתב כל זה מיירי בעריבה שאין לשין בה אבל אם לשין בה צריך לגורדה ולהגעילה ואח"כ מביא דברי הר"י מפר'"ש שכ' הדברי' שהעתיק כאן בש"ע משמע דלהר"י לא מהני הגעלה ובסי' תנ"א כתב הטור עריבה שלשין בה כל השנה צריכ' הגעלה אלמא דניתרת בהגעל' וניחא לי דגם הר"י מפרי"ש ס"ל שאפש' בהגעלה דהיינו כל מי שרוצה להשתמש בפסח ודאי טרח אנפשיה וגורד כל מה דאפשר בעולם כי אימת אכילת חמץ עליו ע"כ יש אפשרות לנקרו היטב שיהי' חלק ולהגעילו אלא שמי שאינו רוצה רק להצניעו אינו מטריח כ"כ רק שסומך על הניקור בזה כ' שא"א לנקרן כו' ולשון א"א הוא לאו דוק' גם בסמ"ק כ' בלשון זה משום דרוב פעמים א"א לנקרם כו' משמע דאינו מן הנמנע שינקרם כראוי והטור לא הביא דברי הר"י לחלוק על אבי עזרי רק שמביא חומרא של כל א' דאבי עזרי החמיר בענין הגעלה והר"י מפרי"ש מחמיר לענין אם רוצה להצניעם כנלע"ד ליישב דברי הטור אע"פ דלענין הלכה לא קיימא לן כן:

א

תערובת חמץ. הסכמת האחרונים כדעת הפוסקים אפי' דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס עובר בבל יראה ודוקא מין בשאינו מינו דאינו בטל מדאורייתא ברוב' לדעת הסוברים דטעם כעיקר מדאורייתא אבל מין במינו דמדאורייתא ברוב' בטל ומותר לאכלו מכ"ש שמותר לשהותו מדאורייתא אך מדרבנן אסור לשהותו דילמא יבא לאכול ממנו בפסח וצריך לבערו ע"מ עבר ושהה מותר לאחר פסח כיון דלא עבר על בל יראה ובל ימצא (כמבואר לקמן סי' תמ"ז ותס"ו ע"ש בדברי האחרוני') וכן היכא דאיכא ס' אף מין בשאינו מינו דינא הכי והיכא דליכא שום ממשות חמץ רק טעם חמץ בלבד כת' בע"ש ג"כ דעובר בבל יראה ובל ימצא. ולדעתי ראוי להסתפק בדין זה מאד דמשמעות הפוסקים אינו כן וכ"כ במנחת כהן ספר תעריבות דף ס"ג ע"ב ונ"ל דאף למ"ד דטעם כעיקר אף בלא ממשות דאורייתא היינו דוקא לענין אכילה דילפינן ממשרת אבל לעבור בבל יראה כיון שאין כאן צורת חמץ כלל ואע"ג דבית הלל יליף ביעור מאכילה בריש ביצה דף ז' ע"ב מ"מ לאו לכל מילי הושוה ועיין בתשובת הרשב"א סי' ל' דרוצה להתיר השואל כה"ג על ידי ששים אפי' באכילה וכן מבואר מדברי הרב נטרונאי שהובא בטור בסימן זה (כן משמע בתשובת מהרי"ט חלק מ"ח סי' א') ומ"ש הטור אבל אם יש בו טעם חמץ מחוייבין עליו דטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל האי מחוייבין עליו אאכילה קאי ולא לענין להשהותה ועי"ל דקאי אכל הני שגוף החמץ מעורב בהן ולית בהן כזית בכדי אכילת פרס דלא כמ"ש הב"ח בזה וכ"כ הב"ח וראש יוסף ודברי הב"י תמוהים (ומה שיש לתמוה בדברי הטור וב"י בר"ס זה עיין בדברי אחרונים שהאריכו בזה כבר העליתי מה שעולה מדבריהם לדינא) גדולה מזו כ' בע"ש דגם בנתבשל בכלי ב"י יש להחמיר שלא להשהותה ולא ידעתי מאין יצא לו חומרא זו ואדרבה האגודה ריש פסחים כ' בפירוש דמשום פליטת כלים א"צ ביעור ובפרט דלדעת הרבה פוסקים בכל תערובות חמץ אין עוברין בב"י וב"י וגם לדעת רש"י וסייעתו טעם כעיקר לאו דאורייתא וגם י"א דקודם פסח שהוא שעת היתר מקרי נ"ט בר נ"ט לענין פליטת כלים וכ"ש לפי מה שמבואר לקמן סי' תמ"ז דלדעת רש"י ותוס' דפ' כל שעה דפליטת כלים לא מיקרי רק איסור משהו שנתבטל קודם פסח וא"כ אף נימא בטעמא ולאו ממשו דעובר בב"י וב"י מ"מ בפליטת כלים אין להחמיר כלל ומותר להשהותו. ונשאר טעמו ולא ממשו נ"ל דעכ"פ אסור להשהותו מדרבנן וצריך ביעור בנמצא תוך פסח אבל אם עבר ושהה אין לאסור ועכ"פ יש להתירו בהנאה ואיסור אכילה בזה אינו אלא חומרא בעלמא וכן הדין בכל הני שמותרין מדאורייתא להשהותה רק מדרבנן נאסר להשהותה לכתחלה וישרוף תוך פסח מדרבנן ואם עבר ושהה מותר כמבואר לקמן סימן תמ"ז וכ"כ המ"א ומה"ט הורה הגאון המפורסם חמי זקני ז"ל הובא בדברי גיסי הרב בספרו א"ז סימן תמ"ז ס"ק כ"א בחמאה ששרה בו פת וקמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים והחמאה התיר בהנאה ונ"ל דמיירי שהקמח היה סולת או שנתער' מים עם החמאה דאל"כ בלא"ה מי פירות אינו מחמיץ ושכר שלנו דעוברין עליה בב"י וב"י כמ"ש הרא"ש היינו לפי שעיקרו משעורי' דהוי טעמו וממשו וגם לטעמיה עבידי וכמ"ש הרא"ש כלל ב' לענין איסור חדש יע"ש:

ב

עוברין עליו. לשון הש"ע הוא כלשון הרמב"ם דפסק כר' אליעזר דעל תערובות חמץ בלאו ועל חמץ נוקשה בלא כלום לכן לא כת' גם כן דעוברין על חמץ נוקשה כסתם מתני' דפ' אלו עוברין וכן מבואר לקמן סי' תמ"ז סעיף י"א ולכתחלה מ"מ אסור להשהות ועיין מ"ש שם:

ג

ושכר המדי. וכולם ע"י תערובות מים דאל"כ מי פירות אינו מחמיץ כ"ה בירושלמי וכ"כ הרא"ש ואע"ג דמים עם מי פירות הוי חמץ נוקשה כבר הרגישו תוס' בזה בפ' כל שעה (פסחים דף ל"ה ע"ב) ד"ה מי פירות ותרצו ששורין החטים או שעורים תחלה במים שמחמיצין ע"ש ואשתמיט תוס' אלו להראש יוסף:

ד

וכל כיוצא בדברים אלו היינו חומץ האדומי וזיתים המצרי כל הני דקחשיב במתני' ר"פ אלו עוברים וגם יין שרף הנעשה מתבוא' חמוצה שקורין מאלץ כת' בתשובת מ"ב סי' נ"ח דהוי חמץ גמור וגרע מתערובת חמץ ע"ש מילתא בטעמו וכ"כ הר"מ בטיקטין בתשובה נדפסת ריש הרי"ף דפוס קראקא בסדר נשים ע"ש ואין חילוק בין הנעשה מתבואה חמוצה או הנעשית משמרי שכר ודלא כמו שעלה על דמת חכם אחד כמו שאעתיק בשמו שאלתו אלי. וז"ל השאלה אחת שאלתי ואותו אבקש ממעלתו דמר להשיבני על מעשה שבא לידי בהיותי במדינת אשכנז נשאלתי על ראובן שהיה לו יין שרף הנעשה משמרים של שכר שעורים ושכח מלמכור קודם פסח ובתוך המועד הוזכר שלא מכרו והיין שרף היה בבית עכו"ם שישראל הנ"ל היה לו חדר בבית העכו"ם ונשאלתי מה דינו של היין שרף שהוא הפסד מרובה לערך שני מאות ר"ט והנה לפום ריהטא הוא דין פשוט לאסור דה"ל חמץ שעבר עליו הפסח וצריך לבער מהא דתנן בגמ' דף מ"ב ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וכו' ופירש"י אלו עוברין בב"י וב"י וכן פי' ריב"א וכ' הרא"ש בשם ר"ת דוקא שכר המדי דרמו ביה שערי אבל שכר שלנו העושים באשכנז שעיקרו משעורים הוא חמץ גמור ויש כזית בכא"פ וכ"כ הטור וכל האחרונים וה"ה ביין שרף העשויה מתבואה הוא איסור חמץ גמור שיש בהם כזית בכא"פ וכן פסקו כל האחרונים והכי קיי"ל שהיין שרף הוא חמץ ולא כמ"ד דהוי זיעה בעלמא ולפ"ז בנ"ד ה"ל חמץ שעבר עליו הפסח ואסור בהנאה אכן נ"ל לצדד אי זה היתר ולהציל ממון של ישראל ונ"ל לחלק בין הי"ש הנעשה מתבואה ובין הי"ש הנעשה מן השמרים מאחר דקי"ל כר"ת דפ' אלו עוברין היינו מן השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בב"י וב"י ליכא גבי תערובת חמץ ובטור סי' תמ"ב איתא כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהן כרת ולדבריו אסור להשהותה ולרבנן אפילו לאו אין בהם אלא איסור בעלמא ולדבריהם מותר להשהותו וכ"פ הרי"ף והרא"ש והכי קי"ל ולפי מה דאיתא בגמ' דב"ב דף צ"ו ע"ב ת"ר א' שכר תמרים ואחד של שעורין ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נ"ב אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם ב"פ הגפן וקי"ל דהלכתא כת"ק עוד התם בעי מניה ר"נ מר' חייא שמרים שיש בהם טעם יין מאי פרש"י לברכת היין קא מבעי ליה וברייתא לא הוי שמיע' ליה דאלת"ה הל"ל הלכה כאחרים או לא עכ"ל פירש"י. והשיב לו מי סברת חמר' הוא קיוה' בעלמ' הוא ע"כ וכתבו תוספת מי סברת חמר' הוא קיוה' בעלמא הוא מכאן הורה ר"ח בדיעבד אם רחץ גוי חביות של שמר ייין דשרי לאו חמרא הוא אלא קיוהא בעלמא הוא עכ"ל וכן פי' תוס' בד"ה שמרים של מעשר דלכל מילי הוי רק קיוה' בעלמא רק בהקדש החמירו ע"ש וכן אית' באשר"י בשם הר"ר יונה ע"ש א"כ ה"ה גבי חמץ דיש להקל כיון שהוא רק קיוה' בעלמ'. ואין לומר דיש להחמיר בשמרים יותר מבתבואה משום דה"ל דבר המעמיד ומחמיץ אפילו באלף לא בטיל. זה אינו ה"מ אם נותן השמרים בעין לתוך העיסה או לתוך הדבש לעשות משקה מע"ד להחמיץ הוא דאסור וכדאיתא בתשובת מהר"ם לובלין לאפוקי הכא דלא העמידו בהשמרים שום דבר רק יוה' בעלמ' שיצא מהשמרים הוא ממש רק זיעה בעלמ' וכדאית' בתוס' פרק המוכר דף ס"ב בד"ה אחד שכר תמרים ע"ש. ולא עדיפ' שמרים שהם רק קיוה' בעלמ' מהמעמיד בשרף העלין והעיקרן דמותר כדאיתא בפ"ק דערלה וכדאיתא בש"ס דעכו"ם דף ל"ד ול"ה ובודאי אין להם כזית בכא"פ וכת' הטור בשם הרא"ש בסי' תמ"ב דכל דבר שאין נוהגין בו אלא לקיוהא בעלמא שרי להשהותו עד לאחר פסח ואף ע"ג דקי"ל שמברכין על שמרי יין בפה"ג כדאיתא בא"ח ע"ש בב"י תירץ על סוגיא ז' דב"ב הא איתא התם בב"י דאיירי דוקא ביינות שלהם שהיו חזקים לאפוקי יינות שלנו מכ"ש שמרי שכר וע"ש ועוד מאחר שהבע"ד היה שוגג ושכח מלמכור אין לקנסו כר"ש דקנס לאחר הפסח וכדאיתא בהר"ן סברא זו גבי תערובת חמץ ועוד נראה לצדד היתר מאחר שביטל חמצו והפקר מועיל בשוגג כדאיתא בע"ש בשם מהר"ם מראקאנטי ואע"ג דכבר השיג ע"ז בתשובת מ"ב ע"ש אמת שדינא הכי שאינו מועיל הביטול הנ"ל כשאמר כל חמיר' כי לבו בל עמו אפילו הכי בנ"ד בשוגג נראה דמועיל וכדאיתא בטור סי' תל"א מדאורייתא בביטול בעלמא סגי וכנ"ל אלא שחכמים הצריכו להוציא מהבית וכו' ואף שהרמב"ם ז"ל כת' שהוא מדאורייתא כבר השיג עליו הב"י ואסיקנן דמדרבנן הוא ושרי להשהותה בפסח ומכ"ש הי"ש הנ"ל לא היה בבית ישראל. ואע"ג דקי"ל המפקיד חמצו אצל העכו"ם הישראל עובר בב"י וב"י שאני הכא שביטל חמצו וגם הוא רק קיוה' בעלמ' לכן היה נ"ל מכל הלין טעמי להתירו בהנאה עכ"פ ואח"כ הראה לי חכם אחד תשובת מהר"מ מטיקטין הנדפסת בריש סדר נשים להרי"ף ז"ל ושם נאמר לאיסור בין הנעשים מתבואה חמוצה או שנעשה משמרי שכר אך יש לחלק בנדון דידן דשם היה במעשה שהחכם הורה לכתחלה להשהות היין שרף בביתו לאפוקי בנדון דידן היה הדבר בשוגג ועוד שלא היה בבית ישראל לכן נ"ל שהוא מותר וכן הסכים עמי הרב הגדול מוהר"ר שמואל אב"ד דק"ק פירדא מפני קצת צדדי היתר שכתבתי והפסד מרובה ובתנאי כפול שיסכים עוד עמו א' מהמורים ובאם לאו יהיו דבריו בטלים בכן יורינו מר דעתו בזה נאם ה"ק מאיר בן א"א מוהר"ר משה הנקרא ר' מאיר ר' קאפלס מפוזנא: תשובה אף שאין דעתי מכרעת. ובפרט בדין החמור שבאיסור חמץ ואנכי יעקב תולעת. ואיך אפתח פה במקום גדילים כלי יקר שפתי דעת אשר כבר עלה אל ההרים וירד בקעות. אל בית פמיאל הרמתה והסכים עמו בטעם ודעת אך כדי שלא להשיב פניה ריקם אמרתי להסיר מסוה בושה מעל פני והאל לנו אל למושעות ותתן אמת ליעקב ושלא לבא ח"ו לידי טעות. וזה יצא ראשונה. הנה מ"ש מכ"ת צד להיתר מאחר דקי"ל כר"ת דב"י וב"י ליכא גבי תערובת חמץ וכו' לא ידעתי איך פשוט לו דבר זכי' דהרי בש"ע ר"ס תמ"ב פסק להדיא דעוברין בלאו על תערובת חמץ אפי' לית ביה כזית בכא"פ דהרי קחשיב כותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ כדאיתא בש"ס להדיא הנח לכותח הבבלי דלית ביה כזית בכא"פ ואי דקא שריף ואכל (פי' שאכלו יחד בלי טיבול) בטלה דעתו אצל כל אדם ואף דאיכ' למימר דמ"מ מיירי באכילתו בבת א' כדי אכילת פרס לכן חייב לבערו והא דקאמר בש"ס אי דקשריף ואכל בטלה דעתו אצל כל אדם ה"ק בטלה דעתו ולא מיירי התנא מזה אבל אם אירע שאכל כך חייבין עליו וכ"כ בתשובת מהר"מ מטראני סי' רמ"ו בשם הר"י בי רב ותמצא ג"כ פי' זה בתוס' דמס' נזיר יע"ש מ"מ סתימות לשון הש"ע משמע דעיקר דבכל ענין חייבין על תערובת חמץ אף דליכ' כזית בכא"פ וכן הסכמות כל האחרונים (וכאשר עיינתי בדין זה בדברי ראשונים ואחרונים שהאריכו מאד בדינים אלו ראיתי תמיה' קיימת וגדולה בדברי הט"ז בר"ס רמ"ב במה שמתמיה על הב"י שכת' דלרבנן אף שאין עוברין בתערובת חמץ בלאו דבל יראה מ"מ אסור להשהות' עכ"פ מדאו' וכת' הט"ז וז"ל ותו תימא גדולה עליו דאמאי מוקמי למתני' דאלו עוברין כר"א דס"ל דיש לאו בזה אמאי לא מוקים להמתני' אפילו כרבנן הא מתני' לא קתני לוקה אלא עוברין ופרש"י עוברין מן העולם ואתי שפיר כרבנן דיש בה עכ"פ איסור' כשישנן בעולם אף על פי שאין בו מלקות עכ"ל הט"ז ולא ידעתי איך נעלם ממנו המתני' דקתני להדי' הרי אלו באזהרה מוכח שיש לאו בביעורו ולא אתי' כרבנן כלל וע"ז קאמר הש"ס שם ואין בזה אפילו קצת קושיא על הב"י) . ותו דאפילו אי נימ' דבתערובת חמץ בעינן כזית בכא"פ מ"מ הכא בי"ש לא מיקרי תערובת חמץ רק חמץ ממש כמו השמרים עצמם דזיעה היוצא מן המשקה כמשקה כדמוכח מכמה משניות דפ"ב ופ"ה דמכשירין ופכ"ה וכמבואר בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' כ"ו ובריב"ש בסי' רצ"ה יע"ש וכ"כ בפשיטות בתשו' מ"ב סי' נ"ח די"ש שנעשה מחמץ הוי חמץ ממש ולא תערוב' חמץ עיין שם וכ"כ בתשו' מהר"מ מטיקטין דקחשי' כאיסור בעיני' והוי דבר המעמיד ולא לזיעה בעלמ' ע"ש. אך מה שהעלה מכ"ת לחלק ולו' דדוק' אותו י"ש הנעש' מתבוא' חמוצ' יש חשש איסור משא"כ הנעש' משמרים לפי שהשמרים עצמם קיוה' בעלמ' הם כדאית' להדי' בש"ס דב"ב הנה אף דלכאורה חילוק זה נכון אף שיש בו חומר' לענין יין נסך גם לענין ברכה מ"מ אפשר לחלק ולומר לענין נ"ד הוה רק קיוה' כמשמעו' הש"ס ותו' שם ד"ה ה"ה בירר מכדי מדתו וכו' ובד"ה מי סברת יע"ש: איבר' מעיקר' דדינ' פירכ' מאין יצא לו לדמות שמרי שכר לשמרי יין שאין ענין זה לזה כלל כאשר יעיד החוש והשכל דודאי שמרי יין שהיין בעצמו הוא הדבר הצלול והשמרים הם באים רק ע"י פסולת החרצנים והזגים שנצללו למטה ואין בהם טעם רק קיוה' בעלמ' מה שא"כ בשמרי שכר שמיד שקבלו טעם החמץ הם צלולין והשמרים הם באים על ידי הכישות והחטים והשעורים שנטחנו ונצלל למטה והם הם עיקר החמץ בטעם ומראה ומחמיצין בהם רוב העיסות ואין בהם רק קיוה' של השכר אבל הן הן עיקר החמץ והקמח. ואף גם מה שמצדד מכ"ת להקל מכח שהיה בבית העכו"ם דלדעת כמה פוסקים אין עוברין בב"י וב"י הנה מלשון השאלה שכת' מכ"ת משמע שהיהודי היה לו חדר מושכר בבית העכו"ם וא"כ הוי כשלו ועוד דהא דדעת קצת פוסקים דאין עוברין בב"י וב"י אם הוא בבית העכו"ם היינו אם העכו"ם קבל עליו אחריות מה שא"כ בלא קבל עליו אחריות והוא פשוט כמבואר בב"י ס"ס ת"מ יע"ש ומכ"ת מסתם קא סתים בלשונו אי קיבל עליו אחריות. ומשום שהיה בשוגג אין להקל כלל דחמץ שעבר עליו הפסח בין בשוגג בין באונס אסור בהנאה כמבואר בסי' קמ"ח. ומ"ש מכ"ת בדין הביטול בפני עדים לא רציתי לכתו' מזה כאשר כבר ביארתי דין זה בספר תורת השלמים הנדפס בשאלה וי"ו ומה לי לכפול הדברים כי נתבאר שם כל חלקי התשובה בזה כה דברי הקטן יעקב:

ה

ואינו ראוי לאכילה מותר לקיימו. ולא גזרינן דלמא אתי למיכל כיון שאינו ראוי לאכילה כלל משא"כ בחמץ נוקשה דאסור ליה להשהותה לכתחלה אף על פי שאונו מאכל אדם מ"מ ראוי לאכילה ע"י הדחק אחרונים בשם הפוסקים:

ו

נפסד צורת החמץ. ובכל בו כתב זה דעת הרמב"ם אבל הראב"ד חולק דמותר אף לאוכלו תוך הפסח כיון שכבר נתבטל קודם זמנו עכ"ל וזה כוונת הראב"ד בהשגותיו בפ"ה מהלכות חמץ אלא שלשונו מגומגם מכח איזה טעות שנפל בדפוס והמ"מ והלחם משנה לא ירדו לשוף כונ' דעתו בהשג' זו ואין ספק שכוונתו כמ"ש הכל בו להדיא בשמו וילמוד הסתום מן המפורש וא"כ מ"ש הרב בסמוך סעיף ד' בהג"ה המתתלת ולקמן וכו' קאי ג"כ אכל הני שהורו כאן וק"ל:

ז

ומלוגמא פירש תחבושת עשויה מקמח ותאנים וכיוצא בהם שאדם לועס ונותן ע"ג מכה והרמב"ם בפי' המשניות פ"ח דשביעית משנה א' ובפ' כ"ד דכלים משנה ג' פי' מלוגמא הוא מלא לוגמא שלועס חטין ע"ג מכתו וע"ל ר"ס תס"ו:

ח

שנסרחה. ודוקא בנסרחה קודם פסח או נסרחה ואח"כ נתחמצה וכן הדין בחמץ שעיפשה כמבואר בסעיף ט':

ט

שכבסו אותם. וכתב הרוקח סי' רמ"ו בגדים ששורין בסובין לאחר כיבוסן מותר ללבשן:

י

וכן ניירות. ז"ל המ"מ זה אינו מה שנזכר בגמרא קולן של סופרים דאסור לקיימו והוא קודם שדבקו בו הניירות שהוא נוקשי בעיני' ואסור לקיימו אלא דברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות דה"ל כעריבה שנתן לתוכו עורות עכ"ל. והטור כתב בשם הראבי"ה חילוק אחר וז"ל קולן של סופרים נ"ל שהנייר בעצמו מיתקן בכך כגון עיבוד וניכר החמץ אבל אנו מדבקין בו הקלף על הטבלה ואינו ניכר שרי עכ"ל ובדברי המחבר שהוא כלשון הרמב"ם ג"כ יתפרשו כ"א משני הפירושים מה שמחולקים המ"מ עם הראיב"ה (ודלא כב"ח שכ' בשם הב"י שהרמב"ם עצמו מחולק עם הראבי"ה) והט"ז ס"ק ב' כ' וז"ל ולע"ד תמוה חילוק של הראבי"ה דאם יש כאן איסור חמץ מה מועיל מה שמכסין אותו בנייר והלא איסור בל יראה שייך אפי' מטמינו בבור שאינו נראה ושוב מתמיה כן על ת"ה שנמשך לדעת הראבי"ה והעלה כמה דינים דלא כותייהו עיין דבריו באורך ולע"ד אין כאן אפי' קצת תימא דודאי קולן של סופרים דהוי חמץ נוקשה אף שניכר החמץ מ"מ אינו עובר בב"י כמ"ש לעיל מסקנת הפוסקים דנוקשה בעיניה ולא כלום אלא דמ"מ אסור לקיימו דדילמא יבא לאכלו ממנו וזה דוקא היכי דניכר החמץ משא"כ בקלף הנדבק על גבי טבלא כיון שאינו ניכר החמץ תו ליכא למיחש שיבא לאכלו ממנו כיון דליכא אסור בב"י וזה פשוט כוונת הראבי"יה והט"ז לפי שהבין דיש אסור בל יראה לדעת הראבי"ה לכן נתקשה לו דאפילו מטמין בבור קעבר ובאמת זה אינו:

יא

מותר לקיימן. וכתב המ"א ומ"מ אסור להציע אותן הבגדים המכובסין בחלב חטה (שקורין בל"א שקראפף) על השלחן או לשום בתוכם קמחא דפסחא וגם צעיפי נשים שרגילין לתקנם עם קמח יש להסירן בשעת אכילה דשמא יפרד קצת מהן לתוך המאכל עכ"ל ונוהגין באותן בגדים שמכבסין בחלב חטה ללבשן בשעת אכילה ואין קפידא כי אין דרך לפרור מהן שום דבר והמ"א מיירי בענין שמתקנין אותם עם קמח עד שהוא עב קצת שדרך לפרור כמבואר בלשונו:

יב

ויש מחמירין אם נראה מבחוץ. ולא נעשה קודם שלשים יום וסיים בת"ח שם המחמיר לטוחן טיט מבחוץ תע"ב והמדקדקים נוהגים להסיר כל הבצק ולתקן החלונות קודם פסח:

יג

אסור לאכלו ומותר בהנאה:

יד

והכי קיימא לן. הטורי זהב כתב וצ"ל דאפי' להיש חולקים יש לאסור באכילה בזה דשמא החומץ מעמידו דלא מהני הביטול קודם פסח עכ"ל וכל זה גרם לו שלא ראה דברי הראב"ד הבאתי לעיליי ס"ק ו' ואין ספיקו של הט"ז מוציא מידי ודאי של הראב"ד ורמ"א:

טו

חייבים לבערו. ואית בו כרת ובל יראה ואם נתערב בדבר אחר אסור כמו שאר תערובת חמץ. מהרי"ל סי' צ"ז:

טז

אם העמיד גבינות בחלא. וה"ה אם שופכין לתוכו חמץ או שכר או יין שרף כדי להעמידו הוי ג"כ דבר המעמיד ובתשובת נחלת שבעה סי' ל"ה כתב ג"כ אם לא מכרו קודם פסח הגבינה ששפכו לתוכו יין שרף יש לאסרו משום דלטעמיה עבידי ולא בטילי וכן פסק בתשובת מהר"מ מלובלין בעיס' שנתחמצ' בשמרי שכר שעבר עליו פסח וכן הסכמות אחרונים סי' תמ"ז סעיף י"א ע"ש וכ"ה בגליון הנ"ץ בסי' זה בשם הרב מהר"ן כ"ץ במי דבש שהועמד בשמרי שכר וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תת"ן אפי' אם העמיד מי דבש בשמרי מי דבש שכבר הועמד בשמרי שכר ועיין בט"ז שהאריך בדין מי דבש כיצד לנהוג ומסקנא דמלתא דיש מקילין לשתות בי"ט אחרון של פסח מע"ד של כל השנה וכמ"ש רמ"א סי' תמ"ז ה"ה בכל דבר שמבשלים ככלי חמץ שיש להקל בי"ט אחרון. ונראה דזהו משום דהוה ספק אם היה בן יומא בשבשלו בו ואנן קימ"ל סתם כלים אינן ב"י ובי"ט אחרון אמרינן כן אבל אם ספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אין מקום להקל בו וכ"ש במקומות שמבשלין המע"ד בכל השנה ביורות שעושין בו יין שרף דהוי דבר חריף וחזק ונ"ט לשבח במע"ד כידוע לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק כלל ע"כ שומר נפשו ירחק מזה אפי' בי"ט אחרון וכ"ש מליקח המע"ד מעכו"ם בי"ט אחרון דשמא מערב בו שכר עכ"ל. ואף ע"ג דדבר המעמיד ומילתא דלטעמיה עבידי דלא בטיל היא רק מדרבנן כמ"ש התוס' פ' כל הזבחים והאו"ה מ"מ כיון דדבר המעמיד הוה כמו בעין לכן נאסר אפי' בדיעבד אם השהה אותו עד לאחר פסח ואפשר שזה דעת הטור והמ"א כחב דדעת הטור דדבר המעמיד מדאורייתא לא בטיל ואין דבריו מוכרחים וכ' בספר בית הילל וז"ל פעם אחת שאלתי על הכלי שקורין בל"א מרו"ג (או טשישי) שמיוחד ללוש בו עיסה ונותן בעיסה שאור ואופין פת קודם פסח ונשאר בה דבוק מעט עיסה ושכחו ולא רחצו יפה וגם לא מכרו ועבר עליו פסח ואחר הפסח שכחו ולשו בו עיסה ואפו מהעיסה פת מה דינו משום שהדבק מחמץ את העיסה והוא חמץ שעבר עליו פסח. והשבתי יראה שהפת מותרת באכילה כמבואר בא"ח סי' תמ"ז סעיף יח וא"כ גם כאן בטיל בס' ואם הדבק בדפנות הוא פחות מס' ישליך דמיו לנהר אע"ג דשאור לטעמיה עבידי ואפי' באלף לא בטיל אע"פ דהעיסה מבטל השאור כדאי' בת"ה סי' ק' וז"ל אע"ג דשאור לטעמיה עבידא לא בטיל העיסה לגבי שאור עכ"ל א"כ משמע בהדי' שהשאור בטל אע"ג דלטעמיה עבידא והא דאי' בחולין דף לט שאני שאור דחימוצו קשה היינו בק"א אבל באלף בטיל ואין חימוצו קשה כ"כ שלא לבטל באלף ע"כ תוכן דברי ב"ה שם בקצת אריכות לשון ע"ש וכל דבריו בזה תמוהים מאוד חדא דדבריו בעצמם סותרים דמתחלה כ' לבטל בס' ואח"כ חזר וכ' דבאלף בטיל ועוד דמייתי ראיה מת"ה והוא נגד הש"ס וכל הפוסקים דמחמץ ומתבל אוסר בכל שהוא כמ"ש הרמב"ם בר"פ ט"ז מהמ"א והוא הסכמת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים ואף באיסורי דרבנן כמבואר בב"י ר"ס קי"ב והסכמת אחרונים בסי' צ"ט וע' שם בפר"ח בס"ק ז' וסק"ח. ומה שהביא ראיה מת"ה הוא ממילא נפרך דהוא לא כ' רק דעיסה לא בטיל לגבי השאור דחייב בחלה משא"כ השאור ודאי לא בטיל וכמ"ש לעיל הסכמת הפוסקים אך אם לא היה בהשאור כדי להחמיץ דבטיל כמבואר להדי' בי"ד סי' צ"ח סעיף א' ובס"ס פ"ז דזה וזה גורם מותר כל שאין באיסור לבד כדי להחמיץ וכן הסכמות אחרונים כמבואר שם בט"ז ובש"כ ופר"ח ע"ש וכן בהני דלטעמיה עבידי שאוסרין היינו כל זמן שמרגישין טעמו ע' בי"ד סי' צ"ח סעיף ח' ובפר"ח ס"ס ך"ד ומ"מ נ"ל דאפשר דכל הני דאמרינן מידי דלטעמיה עבידי לא בטילי או משים דבר המעמיד לא גרעו מנתערב פחות מס' שעבר עליו הפסח דסגי בהשלכת הנאת האיסור לים המלח כמבואר לקמן סי' תמ"ז סעיף י"א בהגה אכן מדברי קצת אחרונים שהבאתי מבואר דכולו אסור דהוו כמו בעיניה וכמ"ש הרמב"ן בסי' ח' הובא במ"א סי' ה' וק"א ע"ש ומ"מ במקום הפסד מרובה אפשר להתירו בהנאה ע"י השלכת הנאת המעמיד לים המלח וכתבו האחרונים בשם תשובת רדב"ז דגבינה שהעמיד מקיבה שבלוע מכלי חמץ אסור לאכלו ומותר להשהותו:

יז

ואם לאו חייב לבערו. והיינו שיש ע"י צירוף כזית דאם לא כן אינו חייב בבעורו וכן משמע מדברי המחבר בסעיף ח' וכ"כ בפשיטות בפסקי מהרא"י סי' קס"ד דפחות מכזית א"צ ביעור אכן באמת יש מחלוקת בין הפוסקים בזה דדעת הרבה פוסקים דאפי' פחות מכזית צריך ביעור וע' בב"י וב"ח (ועמ"ש לעיל ס"ס תל"ח סק"י) שהאריכו בזה גם הט"ז כתב דלטעם דחיישינן שמא יבא לאכלו א"כ אפילו פחות מכזית חייב אפי' היכ' דליכא ב"י מחומרת חכמים וכמ"ש תוספת ריש פסחים בשם הרשב"א ואין להאריך בדינים אלו כמ"ש הרא"ש שא"צ לבאר דינים אלו לפי שישראל קדושים הם וגוררין כל החמץ הנמצא אפי' הדבק בכותלי בית וע' סעיף י"א בהג"ה:

יח

או ששרפו באש וכתב הרא"ש ואלמודי שעושין מורייס ומשימין בו לחם קלוי י"א שמותר אחר פסח שחמץ ע"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנא' לאחר זמנו ויש מרבוות' אומרים דלא קי"ל הכי דלא שרי ר"ש אלא כגון דערוב שלא בכוונ' אבל לערובי ולשהוי' לא ומשום שחרכו נמי אימר לא נחרכו יפה יפה דלא אסיק אדעתיה פסח בשעת עשייתו עוד דלא אמרו חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא מותר בהנא' קאמר דלאו אורחי' למיכל פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס אורחיה למיכל הכי אסור עכ"ל הרא"ש ומתמיה המ"א על הטור שמשמע מדבריו שפסק כדעת היש אומרים ובאמת לדעת היש אומרים שכתב הרא"ש אסור אפילו בהנא' ולמה פסק הטור דאסור באכילה והניח בתימה ולי יותר תימא לדעתיה בכוונת הטור דפסק כי"א דאסור לערובי ולשהויי דהרי הטור דפסק להדיא להיפך בב' מקומות דלא כוותיה חדא שבסי' זה כתב להדיא שאין לאו בתערובת חמץ רק איסור דרבנן ולפ"ז מותר לערבו לכתחל' לפני פסח ולשהותה (אף שהטור סיים ודוק' שאין בתערובת טעם חמץ כגון אלו שאין נותנים בו אלא לקיוה' בעלמא אבל אם יש בו טעם חמץ מחויבין עליו דטעם כעיקר דאורייתא וכן אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס מ"מ ע"כ צריך לומר דהאי מורייס לית ביה טעם כעיקר ולא כזית בכדא"פ דאל"כ אפילו נתערב ממילא ג"כ אסור לדעת הטור כמ"ש להדיא בס"ס תמ"ז) ועוד שבס"ס תמ"ז חולק הטור להדיא אמאן דפסק דאסור לערב לכתחלה כדי להשהותה לכן נ"ל דבחדא מתרצה חבירתה דדעת הטור לפסוק כדעה ראשונה דמותר בהנאה ואסור לאכול וכן משמע מדבריו בקיצור פסקי הרא"ש ע"ש ריש פ' כל שעה אך קשה דלמא באמת לדעה ראשונה אסור באכילה דהא חמץ ע"י תערובת מותר אף באכילה לאחר פסח כמו שפסק הטור עצמו ס"ס תמ"ז ואפשר לומר דאף דעה ראשונה עצמו מסתפק אי מיקרי חמץ ע"י תערובת דלמ' יש בו טעם כעיקר או כזית בכדי אכילת פרס. והש"ע השמיט לגמרי דין זה ואפשר לפי שסובר הרא"ש וסייעתו אזלי לשיטתייהו שפסקו דתערובת חמץ אין עוברין בבל יראה. אכן המחבר בש"ע סתם בר"ס זה לשון הרמב"ם דמורייס הוא בכלל תערובת' חמץ דעוברין עליה בב"י וב"י וזה המורייס ג"כ בכלל והוי כשאר חמץ שעבר עליו פסח וע' מ"ש ר"ס זה כל הדינים אלו:

יט

מותר לכתוב בו וכ' שם בת"ה סי' קנ"ט ולא חיישינן שיתן קולמסו לתוך פיו וחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה עכ"פ כיון שנותן שלא בכוונה ליכא קפידא דדוקא לאכלו בכוונה אסור דאחשביה לאכילה עכ"ל ונ"ל לפ"ז פשוט דאם נפל דיו או שאר חמץ שנפסל מאכילת כלב לתוך המאכל אפי' ברובא בעלמא בטל כיון דעפרא בעלמא הוא ולא אחשביה באכילתו בזה כי אין כוונתו רק לאכול המאכל וזו פגום לגמרי הוא מעיקרו וע"ל סי' תמ"ז. נראה דה"ה לדיו שמדפיסין בו שנעשית ע"י פתיתי חמץ ופגום מאוד הוא ודיו שבישל עכו"ם בפסח אסור לכתוב בו כיון שלא נפסל מאכילת לכלב קודם זמנו כ"כ בת"ה שם וע' בי"ד סי' קל"ד:

כ

כי א"א לנקרן. לכאורה משמע דדוקא רחיצה בחמין וניקור לא מהני אבל גרירה מהני ובזה אפשר ליישב ג"כ מה שהקשה הט"ז דברי הטור אהדדי וכן מבואר ומשמע מלשון הטור אף מסוף לשונו שסיים כלשון המחבר וצריך ליתנם במתנ' לעכו"ם וכו' ולא כ' תקנה דגרירה משמע קצת דלא מהני וכן מבואר לקמן סי' תנ"א לענין הגעלה וע' בט"ז והמ"א מחלק בין העריבות שלשין בהן פת שיש חריצין בין נסר לנסר אבל עריבות קטנות שעושין מחתיכה אחת ואין בהם שום סדק פשיטא דיכולין לנקרן וכ' מהרי"ו סי' קכ"ג ובמהרי"ל הל' פסח דכן המנהג לעשות לדפי מוליית' ועצים מגלגלין וכל הכלים ששמשו בעיסה למכור לעכו"ם או לטוחן בטיט וסיים מהרי"ו ויש להטמינם בחדר שא"צ בפסח וכ' מ"א לא שיאמר לעכו"ם כן אלא יתנם לו במתנה גמורה ואחר הפסח יחזור ויטלם ממנו (ע' סי' תע"ח):

כא

כבוס. וכ' במ"א דהיינו בחמין ואפר וחביטה וע"ל סי' תנ"א מדין השקים לקמחא דפסח ומ"ש שם: