שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ג: דין חמץ בערב פסח לאחר שש. ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין חמץ בערב פסח לאחר שש. ובו ג' סעיפים:
חמץ מו' שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה (אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו) (טור סי' ת"נ וריב"ש סי"ח) ואסרוהו חכמים ב' שעות קודם דהיינו מתחלת שעה חמישית ומיהו כל שעה חמישית מותר בהנאה ורשאי למכרו לעכו"ם אפי' הרבה ביחד שודאי לא יאכלנו קודם פסח ויכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ובלבד שיעמוד עליהם לראות שלא יצניעו ממנו ויבער מה ששיירו ממנו ומתחלת שעה ששית ולמעל' אסרוהו גם בהנא': הגה ובשנת העיבור שהיום ארוך אלו הארבע שעות לפי ענין היום ומותר לאכול חמץ עד שליש היום (רמב"ם בפירוש המשנה ריש ברכות ומהרי"ו) וי"א עד ב' שעות קודם חצות: (תה"ד סימן קכ"א):

ב

ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא בא בעליו ימכרנו לעכו"ם ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו:

ג

אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר מפני שחמץ אינו תופס דמיו:

א

חמץ מו' שעות כו'. הלכך אם קידש בו אשה אף אם קידש בחמץ דרבנן י"א דאינה מקודשת (רש"י והטור והרמב"ם וב"י):

ב

ואסרוהו חכמים כו' בע"פ ישכים כ"א לב"ה כדי שיגמור סעודתו קודם ד' שעות ביום דזמן היתר חמץ קצר היא:

ג

אם קנו שום דבר בחמץ אחר ו' שעות מותר לא שמות' לעשו' כן לכתחל' דהא מ"מ הוא נהנה מחמץ אלא ר"ל שאין חמץ תופס דמיו שיהיו החליפין בגוף האיסור ונ"מ שמותר לקנות החליפין בדמים אבל לא שיבואו ליד ישראל בחליפי חמץ או ר"ל בדיעבד מותר כדמשמע לקמן בסי' ת"ן ושני סברות הללו כ' הר"ן בפרק האיש מקדש:

א

אסור בהנאה. ומ"מ אינו עובר בב"י עד הלילה רק מ"ע דתשביתו. מ"מ פ"ג (ובב"ק כ"ט משמעות רש"י דעובר):

ב

ב' שעות קודם. אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובות ח"י וכ"כ ע"ש. מת בע"פ יוציאו לבה"ק ויחזרו ויאכלו ואח"כ יקברוהו מהרי"ל וכ"פ ח"י דלא כמ"א:

ג

הרבה. משמע אפי' כותח ויין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למוכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח הסכמת האחרונים. אבל הב"ח מחמיר דכל מידי ששם בעליו עליו אסור למוכרו ל' יום ק"פ והמחמיר תע"ב:

ד

עד שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה עד שליש היום וחושבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו שיש לסמוך אדעת י"א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ"א:

ה

ימכרנו. נ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן. מיהו אם הוא במקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה. מ"א:

ו

לבערו. אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד ואע"ג שאפשר שהמפקיד מכרה לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבערו ב"ח. וכתב המ"א ונראה דנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד שה"ל למוכרו קודם זמן איסורו וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקיימא לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ פשע שלא מכרו. ומיהו אם החמץ בעין אומר לו הרי שלך לפניך מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע הפסיד מעותיו ע"ש וט"ז כתב בפשיטות דההיזק של החמץ על הלוה ע"ש: והח"י חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם דמי הפקדון ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סי' י"ז. וכתב היד אהרן דהנפקד יכול לומר קים לי כמאן דפוטר ע"ש וכן בספר אבן העוזר חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם להמפקיד ע"ש בס' מ"א דפוס פרופס:

ז

מותר. כתב הב"ח דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית להנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו. וקצת מהאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן. אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין היינו דוקא כסות ופירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וע' בתשובת ש"א סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. דגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע גדוליו מותרים דחליפין כגדוליו דמי. ח"י ע"ש:

א

בריית' פסחי' כ"ח וכר' יהוד' טור בשם הרמב"ם בפ"א והרא"ש וש"פ

ב

משנה דף י"א וכר' יהודה גמרא שם

ג

משנה דף כ"א ובגמרא שם

ד

ברייתא שם וכב"ה

ה

שם במשנה

ו

כן פי' הרא"ש שם

ז

שם בגמרא:

ח

שם י"ג בעובד' דיוחנן חקוקא

ט

טור בשם ר"ת במעשה דשפחה עכו"ם אחת ותוספות בחולין ד"ד:

א

ס"א חמץ משש כו' בהנאה. הרמב"ם והרא"ש וכ' המ"מ שכן הסכימו כל הגאונים ואע"ג דלאחר זמנו קי"ל כר"ש בלפני זמנו קי"ל כר' יהודה דסתם מתני' כוותיה בר"פ כל שעה עבר זמנו אסור בהנאתו וכן רבי פסק כוותיה שאמר בחמישית צא ומוכרה לא"י ש"מ שמכאן ואילך אסור דאל"כ ה"ל להמתין עוד דאוקמיה שם כת"ק דאמר אפי' הן אבודין כו'. ועברא"ש וראיה דר"נ ורבא פסקו בפ"ב כר"ש לאחר זמנו בלפני זמנו פסקו כר"י דתולין כל חמש וע"ש י"ג א' ואע"ג דר"נ משמיה דרב קאמר ורב אף לאחר זמנו כר' יהודה ע"ל שם כ"ט ב' מ"מ ר"נ לא ס"ל אלא כר"ש ועפ"ג דשבת מ"ז א' ומי א"ר יוחנן הכי כו':

ב

אפילו חמצו כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב' בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' יוסי אמר אסור התיב ר' יוסי והתניא לא ישכיר ישראל את בהמתו לא"י להביא עליה חמץ פתר ליה בבא עמו והתניא לא ישכיר ישראל את ביתו לא"י ליתן בתוכו חמץ אית לך מימר בדר עמו וסלקא שמעתא כר' יוסי ואף להתוספתא פ"ב דתניא שם משכיר ישראל חמורו לנכרי להוליך עליה חמץ ממקום למקום מ"מ מ' דאסור בהנאה דאל"כ מאי קמ"ל הא אף איסורי הנאה שכרן מותר חוץ מיין נסך כמ"ש בע"ז ס"ב ע"ש וכ"מ בפ' כל שעה כ"ח וכ"ט דקאמר שם מני אי ר"י חמץ סתמא קאמר אפי' דא"י וה"ה לר"ש בתוך זמנו דבתוך זמנו ל"פ על ר"י והוא נמי חמץ סתמא קאמר ורב אסא ב"י דס"ל שם דחמץ של א"י מותר תוך הפסח הא הדר ביה כמ"ש שם והדר ביה כו' ראב"י אמר דכ"ע דבר הגורם כו' ומ"ד מעל כר"ש אלמא דאף לר"ש לא מעל אלא משום דבר הגורם אבל בתוך הפסח אסור:

ג

ואסרוהו. שם י"ג א' ד"ה כר"י:

ד

ורשאי כו'. מתני' שם ומוכרו כו' ואוקמוה בגמ' בשעה חמישית וכר"ג וה"ה לר"י דבחולין ל"פ ר"ג ור"י וכן הוא להדיא בגמרא י"ג א' מאי לאו כו':

ה

ויכול. גמ' רפ"ב לימא כו':

ו

ובלבד שיעמוד. כמ"ש שם ט' ומה שמשייר יניחנו כו' שלא יגרור חולדה ומ"ש בר"פ כ"ש אבל חיה דאי משיירא מצנע לה כו' ר"ל דילמא יעלים עיניו ממנה קמ"ל דלא חיישינן:

ז

ומתחלת. שם י"א וי"ג וכ"א ושם עבר זמנו כו' לא נצרכה אלא כו':

ח

ובשנת העיבור. כ"כ הרמב"ם בפי' בפ"ח דברכות דכל שעות הנזכרות במשנה הם שעות זמניות וכמ"ש בפ"ק דפסחים דף ב' דכ"ע משש שעות כו' וע"כ שעות זמניות קאמר כמ"ש שם ה' א' אך חלק וערש"י ד"ה אך ושם ר' א' מהכא לא תשחט כו' וערש"י שם וראיה מפ"ב דע"ז כיום תמים כו'. אגור. ואמרינן בסדר עולם פי"א דיום תקופת תמוז היתה:

ט

שליש היום. עמ"א ס"ק ג' וכ' הב"ח וכן פסק הרמב"ם וכמ"ש בש"ע ר"ס רס"א וסי' תנ"ט ס"ב ועמ"א שם ס"ק ג' אבל לא דק דזהו לעולא אבל כבר איפריך עולא וקי"ל כר' יהודה וכמ"ש בסי' רס"א ולפ"ז הוא ג' שמינית והוא פחות מב' חומשין א' מארבעים ולא דקינא ועתוס' דפסחים י"א ב' ד"ה אחד כו' וכן בי"ד סי' ס"ט ס"ו וכנ"ל ועמ"ש בסי' תנ"ט:

י

י"א עד. כמ"ש שם י"ב ב' משום טעות בשעה א' או שתים ורבא אמר דיהבו ליה רבנן שעה ללקט עצים ואע"ג דלמסקנא משום יום המעונן וד' זמן סעודה מ"מ לדינא לא הדר ביה ול"פ וכמ"ש בתוס' בכמה מקומות:

א

ואם לא מכרו כו'. למד זה ממ"ש ה' ב' אבל אתה רואה כו' וערש"י שם שפי' של אחרים א"י וכ"י בכ"מ מ' דבשל ישראל אסור מדל"ק אבל שאינושלך אתה רואה ואוקמי' שם בשלא קיבל אחריות וכן שם ו' א' חמצו של א"י עושה כו' וע' רש"י ד"ה חמצו כו' משמע דבישראל צריך לבער דלא כב"ח ומ"א:

א

ס"ג אם קנו כו' שחמץ. כמ"ש בחולין ד' חמצן של כו' ואף לר"י כמ"ש שם ואף שאמרו שם דילמא ר"ש היא היינו משום דלא תלינן שהחליפו ופרש"י שם דאף בפסח מותר כמ"ש בד"ה מפני. וי"א כו' ולכתחיל' ודאי אסור כמ"ש תוס' שם והר"ן בנדרים מהא דפ"ב דפסחים האוכל תרומת חמץ כו' והרא"ש בנדרים שם כת' ממ"ש בפסחים כ"ח ב' כ"מ שנאמר כו' כדרך שפרט בנבילה לעו"ג במכירה אלמא דבאיסורי הנאה אסור ובדיעבד מי התורה ודאי מותר כמ"ש בקדושין נ"ח א' וע"ג נ"ד ב' ס"ב א' אבל מדרבנן אסור לעצמו כמ"ש מ"ז בעי רמי ב"ח כו' וכ' הרא"ש והר"ן דה"ה בכל איסורי הנאה מדבעי למיפשט ומכרן וקידש כו' ואע"ג דבקידושין נהנה מהן עצמו עתוס' דע"ג נ"ד ב' והרא"ש כ' בקדושין שם דקדושין בדמיהן הוי חליפי חליפין וכ"כ הר"ן בנדרים נ"ז א' ד"ה בדבר והוכיח מכאן דחליפי חליפין מותרין וזש"ש מ"ז ב' דילמא לכתחלה כו' ר"ל לחלוף החליפין ואם חלפן מותרין אף לעצמן אבל לאחר אף החליפין מותרין כמ"ש בחולין כנ"ל וז"ש הטור שהשפחה קנתה כו' והביא ראיה מהא דחולין ולא הביא מהא דקדושין. אבל הר"ן בחולין שם כ' דאף לעצמו מותר והביא ראיה מירושל' שאמר קדשן בדמיהן מקודשת שאין דמיהן ור"ל בגזילה באו לידו ולא הוה דמי איסור כלל ואמרו שם אר"ח זאת אומרת שמקדשין בגזילה וכ"פ הרמב"ם בפ"ח מה' מ"א הלכה ט"ז ובפי"ג הל' ט"ו ואף שראיית הר"ן אינו מוכרח די"ל מ"מ לעצמו אסור משום קנסא מ"מ הר"ן אזיל לשיטתו שפ' בנדרים שם הבעיא לקולא והאי בעיא דשם לעצמו כנ"ל וכ"כ שם הר"ן ולאחר נמי לא מיבעיא ליה כו' דלא כב"י בי"ד סי' רי"ו שכת' דלהר"ן אף לחבירו אסור שלא כ' כן אלא במדיר על עצמו וע"ש וכ"כ שם סמ"ג בשם ר"י אבל הרמב"ם בספ"ה מה' נדרים כ' ה"ז ספק לפיכך אסור בחילופיהן ואם עבר ונהנה נהנה צ"ל דמ"ש שם לכתחילה כו' לא קאי אלא אנדרים אבל בשאר איסורי הנאה אף לכתחלה מותר ליהנות מהחליפין כמו שהקשו תוס' דהא בקדושין נהנה לכתחלה וקס"ד דמקשה דאף דיעבד אסור משום חליפי איסורי הנאה לכך פשיט מקדושין ודחי שהבעיא הוא לכתחילה משום דדמי לחילופי הקדש כמ"ש הר"ן וז"ש לכתחילה הוא ואי קאי אמתני' דקידושין הל"ל דילמא דיעבד הא לכתחלה לא ולכן סתם הרמב"ם דבנדרים אסור אף לחבירו שלא החליף וכן סתם בטוש"ע י"ד סי' רי"ו ס"ב וכן כו' ובשאר איסורים אפילו לעצמו מותר ועתוס' דפסחים כ"א א' ד"ה כל ושם כ"ב ב' ד"ה ואבר וכן סתם כאן בש"ע ובטוש"ע לקמן סי' ת"ן ס"ד:

א

אפי' חמצו של נכרי אסור ליהנות ממנו – כתבו האחרונים בסי' תמ"ח דלפ"ז אסור להריח גם פת חמה של עכו"ם. ובח"מ מפקפק בעיקר דינא דריח פת חמץ ואפילו בישראל לפי מה דקי"ל ביורה דעה סימן ק"ח דדבר שאינו עומד לריח מותר להריח בו וכמו כן לענין פת עיין בדבריו אכן באמת לא ברירא עיקר דבר זה אם פת אינו עומד לריח עיין לעיל סי' רי"ד בהג"ה ב' דעות בזה ועיי"ש בביאור הגר"א גם ביורה דעה סי' ק"ח גופא איתא לחד מ"ד דבחמץ בפסח דאיסורא במשהו אמרי' ריחא מילתא עיי"ש ובר מן דין יש לאסור מטעם אחר דשמא יבא לאכלו עיין במנ"י כלל ל"ו ס"ק ל"ח שהאריך בפרטים אלו והביא שם בשם הרוקח כעין זה ולעיל סי' רט"ז ס"ב בביאור הלכה ד"ה המוסק כתבנו בכגון זה לאיסור ובפרט בחמץ דלא בדילא מיניה כולא שתא:

ב

אסרוהו גם בהנאה – ופשוט דאז אסור למכור לנכרי דהמכירה גופא נחשב הנאה אכן בדיעבד אם מכר מצדד הפמ"ג בסימן תמ"ח במשב"ז סק"ו דמהני עכ"פ דלאחר הפסח לא יהא נקרא חמץ שעבר עליו הפסח וכן פסק בספר בנין עולם ובתשובת שואל ומשיב ח"ב סימן מ' ויש מאחרונים שמצדדין דאפילו אחר שש נמי בדיעבד אם מכר לא נקרא אח"כ חמץ שעבר עליו הפסח מאחר דלכמה פוסקים לא עבר על בל יראה עד הלילה עיין בנו"ב תנינא סימן ס"ג ובשאגת אריה סי' ע"ט ועיין בשע"ת סימן תמ"ח סקט"ו ובנשמת אדם בהלכות מכירת חמץ שאלה א'. והיכא שהשליך אחר חצות את חמצו לר"ה אם מותר אחר הפסח לחזור ולזכות בו עיין לקמן בסימן תמ"ח בשע"ת ובנ"א הנ"ל ובשדי חמד:

ג

וי"א עד ב' שעות קודם חצות – עיין מ"ב והטעם כתוב בתרומת הדשן דסמכינן אשינויא קמא דגמרא דאין אדם טועה יותר משתי שעות ואלו השעות מסתמא הם שעות בינוניות ולכאורה לדעה זו יצוייר לפעמים גם חומרא כגון במדינות שהימים שקודם פסח הם קצרים משלנו לא יהיה מותר באכילה שתי שעות קודם חצות ולדעה ראשונה דחשבינן שעות זמניות בודאי מותר אפילו בתוך ב' שעות כל זמן שהוא עדיין במשך שליש היום וכן משמע בנהר שלום ובמור וקציעה ולענ"ד אפשר לומר דבזה גם התה"ד מודה להקל שלא להחמיר יותר מדעה ראשונה דנהי דסמיך אתירוצא קמא דאין אדם טועה וכו' אבל הלא יש עוד אוקימתא משום דשעה רביעית זמן סעודה לכל היא ואין אדם טועה בה והני אוקימתי לא פליגי אהדדי כמו שכתב בתה"ד וא"כ אין לאוסרו באכילה בתוך שתי שעות משום דאתי לטעות עי"ז לאכול גם אחר חצות דהלא עד שליש היום זמן סעודה לכל היא דמסתמא במדינות שהיום קצר ג"כ זמן סעודה עד שליש היום אף שנמשך בתוך השתי שעות שקודם חצי היום וא"כ אין אדם טועה בה ולדינא בלא"ה אין נ"מ דבאופן כזה נוכל לסמוך אדעה ראשונה להקל ובפרט שהיא העיקר להרבה פוסקים:

א

ימכרנו וכו' – ומ"מ המפקיד ג"כ בכל מקום שהוא יראה למכרו לעכו"ם ולא יסמוך על הנפקד דשמא ישכח [אחרונים]:

ב

לנכרי – עיין מג"א שכתב דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן ואנו לא העתקנו כן דמשמע לכאורה דמחשש שמא יוזל מתיר למכור מקודם וכן פירשו איזה אחרונים ובאמת זה בודאי אי אפשר לומר כמו שכתב המקו"ח וע"כ העתקנו דברי המקו"ח דדוקא כשחושש שלא ימצא קונים כלל אח"כ וביאר שם שזהו כוונת מג"א ועיי"ש שגם בזה נשאר בצ"ע דמחושן משפט סי' רצ"ב סעיף י"ח מוכח דאפילו באופן זה שיפסד לגמרי לא ימכור אלא ימתין על הבעלים וכמו שכתב שם המחבר דלא יגע בפקדון אפילו יודע בודאי שיוזלו בזמן פלוני או יאנוס אותו השלטון שמא יבאו הבעלים קודם ויטלו ממנו ובאמת כבר עמד בזה הא"ר [ועיי"ש שתירץ דאפשר דכוונת המג"א דוקא קרוב ממש לשעה ה' עכ"ל ור"ל שרחוק הדבר שיבאו הבעלים בזמן מועט כזה אבל באמת אין זה ענין לדברי מג"א שתלה הטעם בשלא ימצא קונים בשעה ה'] ואעפ"כ לא רצינו לדחות לגמרי דברי מג"א דמסתבר טעמיה ודברי המחבר שם בחושן משפט בדין דאנסתו שלטון קשים בסברא דמדמה שם דין דאנסתו שלטון לסעיף הקודם דחמץ אסור למכור עד שעה ה' וגם שם גזירת אורייתא כאנסתו שלטון דמי ובאמת הוא ראיה לסתור לכאורה שהרי אדרבה משעה ה' ואילך התירו לו למכור ואין לו להמתין על הבעלים עד שעה ששית שיאנוס אותו אורייתא אלמא דהיכי שיפסד לגמרי אין לו להמתין שמא יבאו הבעלים. וא"כ לפ"ז אפשר ג"כ לומר עוד דאם משער שלא ימצא קונים בשעה ה' ואם כן יפסד לגמרי אין לו להמתין גם על שעה ה' ובשעה רביעית יכול למכור כשרואה שהבעלים לא באו וכדברי המגן אברהם ועיי"ש בסמ"ע ואפשר שכוון לדברינו דהיינו שגם שם אין צריך להמתין עד הזמן האחרון שיבוא השלטון מחמת הטעם שמא יבואו הבעלים אלא מרויחין ג"כ מעט זמן מקודם כמו בעניננו שעה ה' [ולפ"ז אין קושיא על המגן אברהם משם] אכן לשונו מגומגם וצ"ע:

א

אם קנו וכו' מותר – עיין מ"ב שהבאנו דעת המחמירים בזה ודע דלדידהו לאו דוקא לאחר שש דהוא איסור דאורייתא לרוב הפוסקים ה"ה לאחר פסח אם מכר חמץ שעבר עליו הפסח אסור ג"כ למוכר ליהנות מדמיו אע"ג דאין איסור החמץ עצמו אלא מדרבנן כמבואר בחולין דף ד' ע"ב ברש"י ותוס' ומסתברא דה"ה לפי"ז אם מכר בתחלת שש דג"כ איסורו מדרבנן הוא אסור לו להינות מן הדמים וכ"כ הגר"ז:

ב

אינו תופס דמיו – ודע דכ"ז אם כבר קיבל הדמים או חפץ חליפי החמץ אבל אם ולא קיבל עדיין הדמים אסור לו לקבל מעכו"ם הקונה לא מיבעיא אם לא היה שום קנין זולת הדמים דבודאי אסור שהרי בקבלתו הדמים עובר אאיסור דאורייתא של איסור הנאה של חמץ [ואפילו משך מקודם הרי לאיזה פוסקים משיכה לחוד לא קני בעכו"ם ונמצא כשמקבל המעות ממנו נגמר קנינו ועובר אדאורייתא אם היה בפסח ולאחר פסח מדרבנן] אלא אפי' כבר נקנה החמץ לעכו"ם בקנין גמור אסור לו לכתחלה לקבל המעות לכו"ע משום דעיקר הנאה הוא בשעת קבלת המעות וכדמבואר להדיא לקמן בסימן ת"נ ס"ד ועיין ביורה דעה בסימן קל"ב וקמ"ד ובאחרונים שם וכ"כ במשנה למלך פט"ז מה' מכירה במסקנתו ועיי"ש שהאריך בזה:

א

במג"א ס"ק ח' ב"ח. ונראה דהנפקד חייב וכו'. נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ק"ח [שם האריך לבאר דברי המג"א וכל הענין השייך לדין זה]:

ב

שם במג"א בס"ק ה' דהמפקיד פשע דהו"ל למוכרו, נ"ב עיין תוספות בב"ק דף ל' ע"א ד"ה חייב ובלשון הרא"ש שם. ולזה עוררני הרב הדיין מו"ה שלום פירדא נ"י, וי"ל שאני שומר שקיבל שמירה מהבעלים וק"ל:

ג

שם במג"א סס"ק ה' צריך לשלם לו וצ"ע, נ"ב צ"ע בתוס' ב"ק דף נ"ז ע"ב דבשומר אינו אומר הרי שלך לפניך ע"ש וש"ך חו"מ סימן שס"ג סק"ז והשמטות שעה"מ פ"ז מחובל ומזיק:

ד

שם במג"א ס"ק ו' ונ"ל דחמץ שרי אף לדידיה. נ"ב אבל בלא"ה אסור להמוכר כ"כ סמ"ע והש"ך סי' רל"ד ע"ש ודלא כהפר"ח כאן ועיין תשובות ח"ס או"ח סימן ק"ו [ע"ד עבריין אחד שהערים כאלו מכר חמצו ועבר עליו הפסח שהשטר היה חתום מהלוקח ולא מהמוכר והשטר עצמו נשאר ביד המוכר וכתוב בו שנתן דראה"ן גאב כ' צ"ל ושניהם מודים שלא נתן אך הישראל אמר לו שימכור יי"ש בפסח ולאחר הפסח ישלם לו שכר טרחתו, הנה אפילו אם השטר נכתב כדינו צריך שיחתום המוכר ושימסור המוכר ליד הלוקח וכו' עיי"ש היטב בכל דברי התשובה]:

א

סעיף א' חמץ משש שעות ולמעלה ביום י"ד אסור בהנאה וכו'. נ"ב וסיים הטור ואם קידש בו אשה אינה מקודשת. והנה האריכו בזה האחרונים ועיין בח"י מה שהאריך בזה ותמוה לי על כולם היאך לא ראו הירושלמי בזה וז"ל הירושלמי בפ"ב דפסחים [הלכה ד'] ר' מאיר או' משש שעות ולמעלה מדבריהם ר' יהודא או' משש שעות ולמעלה ד"ת מאי טעמא דר' מאיר דכתיב אך ביום הראשון זה חמשה עשר יכול משתחשך ת"ל אך ביום הראשון הא כיצד תן לו שעה אחת לפני שקיעת החמה וכו'. [והנה מזה יהיה ראיה לדעת הרמב"ם דעשה דתשביתו הוי קודם שש כמו דלר"מ הוי עשה דתשביתו קודם הלילה קודם זמן איסורו כן ה"נ לדידן דאסור מן התורה בשש דהוי תשביתו קודם זמן איסורו] רב אמר דברי ר"מ המקדש משש שעות ולמעלה לא עשה כלום ויאות אלו חטים קרטבניות במדבר [ופירש הק"ע היינו חמץ נוקשה] וכו'. הנה מדברי הירושלמי מבואר דנוקשה רק דרבנן ומבואר הוא דגם במקדש בחמץ בשעות דרבנן אינה מקודשת גם מבואר הוא דחמץ דאורייתא ושעות דרבנן וחמץ דרבנן ושעות דאורייתא שווין המה לענין קידושין ובשניהם אינה מקודשת. ותמוה לי על הרמב"ן שהביא הב"י והח"י דס"ל דבחמץ דרבנן ושעות דאורייתא אינה מקודשת וחמץ דאורייתא ושעות דרבנן חוששין לקידושין א"כ מאי מייתי הירושל' ראיה מחמץ דרבנן ושעות דאורייתא דאינה מקודשת לחמץ דאורייתא ושעות דרבנן דאינה מקודשת הרי י"ל כחילוק הרמב"ן הנ"ל וצע"ג בכ"ז. והנה בהיותי בזה ראיתי בק"ע שם ושיורי קרבן ד"ה וקדושו אין מקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים שתמות שם דהא הוי הקדש בדק הבית וכו'. ותמוה עליו היאך נעלם ממנו דברי הש"ס שלנו כפסחים [דף כ"ט:] דקא' שם בפודין את הקדשים להאכילן לכלבים קמפלגי והתוס' שם הקשו קושייתו של הק"ע ותירצו בזה דמדרבנן אין פודין והיא תמוה. עוד קשה לי על דברי הק"ע מה דקא' שם עשאו תרומה אינו תרומה שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד. ותמוה לי היאך יפרש המשנה שהביא הש"ס בפ"ב דפסחים [דף ל"ג:] והיא משנה במסכת תרומות דתנן שם אין תורמין מן הטמאה על הטהורה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ותירוץ הש"ס שם לא שייך בזה דמיירי מסתם חמץ ואליבא דר"מ וצ"ע בכ"ז. ועיין בח"י בסי' זה מה שהאריך בביאור לשון רש"י בב"ק [דף צ"ח:] לפלגו גבי גזל ולא נקט שומר ועיין מ"ש בזה בעזה"י בחיבורי על ב"ק דף צ"ח ע"ב ע"ש ודו"ק: והנה בדין מי שגזלו ממנו חמץ אם מהני ביטול שלו עיין בנוב"י מ"ק [סי' כ'] משמע דמהני ביטולו אך באמת לא כן הוא ועמ"ש לפרש דבריו בתשובתי לידידי הרב מוה' צבי הירש הורוויטץ ז"ל קנה מקומה דרך אגב בחיבורי ליו"ד מ"ה בסי' ק"ג ע"ש ודו"ק. וע"ע מ"ש על דברי רש"י הללו שהביא הח"י בחידושי לחו"מ סי' שס"ג במ"ג משנת תר"ג שם פלפלתי בעזה"י בסוגיא הנ"ל ודחיתי שם דברי הדדי באריכות ע"ש ודו"ק:

ב

שם (סעיף ג') אם קנו שום דבר אחר שש שעות מותר מפני שחמץ אינו תופס את דמיו. נ"ב יש לי כאן הרהורי דברים בעזה"י והנני פורטם. הנה גרסינן במס' בכורות [דף ט':] דקא' שם מאי טעמא דר"ש דלא מצינו שיהא דבר שהוא אסור ופדיונו מותר ופריך והרי שביעית וכו' ומשני שם דאחרון אחרון נתפס. ותמוה לי דלמה לא פריך ממשנה דפ"ב דקידושין דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת א"כ מוכח דדמי איסורי הנאה מותר והם אסורים וכן ברש"י פ"ק דחולין [דף ב':] גבי מפני שהן מחליפין שכתב שם דאין לך דבר תופס דמיו אלא הקדש וע"ז שביעית אבל חמץ דמיו מותרין והוא אסור. והנה מתחלה רציתי לו' דהכוונה דלא מצינו דבר שיהא אסור וע"י הפדיון יהיה מותר ופדיונו יהיה ג"כ מותר זה לא מצינו וא"כ אין ראיה מכל איסורי הנאה דהם נשארו באיסורן. אך א"כ קשה מה פריך משביעית הרי שביעית נמי הם נשארו באיסורן לעולם כפירש"י שם דהפירות עצמן נשארו באיסורן. והנה לכאורה עלה בלבי ליישב דמזה יהיה ראיה דאיסורי הנאה אין להם דמים ואינו מכירה כלל כמ"ש השעה"מ בשם הירושלמי בשאין דמיהן ע"ש שהאריך בזה וא"כ אתי שפיר דבשלמא בפטר חמור כיון דהותר ע"י פדיון א"כ יש לו דמים וכן בשביעית כיון דעכ"פ עד הביעור מותר באכילה א"כ יש לו דמים לכך פריך שפיר דהוא אסור ופדיונו מותר אבל בהני דאסורין לעולם וגם עתה אסורין אין להם דמים כלל וא"כ לא הוי זה דמיהן לכך מותרין הדמים. אך זה קשה ממכירת ס"ת ע"י ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר דמותרין הדמים וה"ז יש לו דמים ומכירה והוא אסור והדמים מותרים וצ"ע בזה ועיין מ"ש בתשמישי קרושה בהלכות בהכ"נ סי' קנ"ג בחיבורי לאו"ח משנת תרי"ב בתשובה לק"ק בורשטין ודו"ק היטב: והנה בדין המבואר בש"ע אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר מפני שחמץ אינו תופס את דמיו. זה דעת רבינו תם דחמץ אינו תופס את דמיו וראייתו מסוגיא דחולין דחמצן של עוברי עבירה מותרין מיד מפני שהם מחליפין וכו' ובחידושי מכבר תמהתי עליו לפמ"ש התוס' בע"ז וקיי"ל כן בש"ע יו"ד סי' קל"ב וסי' קמ"ד דהיכא דמשך הנכרי היין תחלה ואח"כ נתן דמים מותרין הדמים וא"כ מה ראיה דלמא לעולם חמץ תופס את דמיו רק התם אמרינן לא שביק היתירא ואכיל איסורא דמסתמא משך הנכרי החמץ תחלה ואח"כ לקח החליפין. והנה כעת ראיתי שדברי ר"ת מוכרחין בש"ם דבע"כ מפני שמחליפין הוי כפשוטו אבל ליתן להנכרי תחלה החמץ זה לא הוי בכלל לא שביק היתירא שמתיירא פן לא ישלם לו הנכרי אח"כ ואינו מאמין להנכרי בזה. תדע דאל"כ קשה מסוגיא דנדרים דף נ"ח ע"ב אלא מהא דתניא המנכש עם הנכרי וכו' רשב"ג או' אם ישראל חשוד הוא על השביעית וכו' עד ודלמא במדוכנין חשוד על השביעית קתני וקשה לכאורה דמה בכך שהוא חשוד מכל מקום כיון שאפשר במדוכנין לא שביק היתירא ואכיל איסורא ולא גרע ממומר לתיאבון דל"ש היתירא וכו'. אך ע"ז לק"מ דמטרח לא טרח כמ"ש בחולין וא"כ ה"נ לדוכן דהוי טירחא מיטרח לא טרח וכן נראה מדיוק לשון הר"ן שם. אך קשה הרי זה ברייתא מפורשת בחמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהם מחליפין א"כ מוכח דדרכם להחליף בזה מכח דלא שביק היתירא וא"כ ה"נ מה ראיה היא בגידולי היתר מעלין את האיסור דלמא לעולם אין מעלין והתם היינו טעמא שמותרין אף שהוא חשוד על השביעית מכל מקום אמרינן שהחליפו בשל נכרי ולכך מותר כמו חמצן של עוברי עבירה ולכך תלינן שהחליפו בשל נכרי. אך זה טעות דבשלמא בחמץ מהני ההיתר שהם מחליפין מכח דחמץ אינו תופס את דמיו אך בשביעית שתופסת דמיו א"כ הוו החליפין כמוהו למה מהני מה שמחליפין. אך אם נימא דמ"ש בחמצן של עוברי עבירה דמותר מפני שהם מחליפין היינו דנוטל הנכרי החמץ תחלה ואח"כ נותן הדמים וא"כ גם בשביעית מותר כהאי גוונא. והרי עיקר ראיית הפוסקים והתוס' בע"ז דאם משך הנכרי האיסור תחלה מותרין הדמים הוי מסוגיא זו דבי ר"י הוו אוזפי פירות בשביעית ופרעו בשמינית א"כ מוכח דגם בשביעית מותר בלקח השביעית תחלה ואח"כ לקח החליפין וא"כ נימא דנם בזה הוי כן שהחליפו ונתן לנכרי השביעית ולקח אח"כ פירות אחרים ומה ראיה דגידולי היתר מעלין את האיסור ובע"כ דע"ז חשידי ואין דרכם ליתן הפירות עד שיקבל הדמים ולכך בשביעית חשוד הוא על כך ולא מהני לו החליפין כיון דשביעית תופסת את דמיה ובחמץ דמותר בע"כ מכח שאינו תופס את דמיו. ואתי שפיר ראיית ר"ת שאם היה כוונתו שנותן החמץ תחלה קשה מ"ש חמץ ומ"ש שביעית וקשה על הש"ס מנ"ל דגידולי היתר מעלין וכו' דלמא הכוונה מכח שמחליפין כנ"ל כמו בחמץ ואתי שפיר ראיית הר"ת ודו"ק היטב: והנה בדין הנ"ל המפורש בש"ס בחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהם מחליפין עמ"ש בזה בחידושי מככר למה השמיטוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. וכעת ראיתי בב"י ביו"ד סי' קט"ו בסופו ד"ה כתב רבינו ירוחם הביא בשם בה"ע פירוש מחודש בברייתא זו ודבריו אין להם הבנה כלל אך עיין ביו"ד שם בחידושי מחדש מ"ש ביאור דבריו שם וישבתי בזה דברי הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו ג"כ ע"ש ודו"ק. ועיין בח"י מה שמחלק בין כסות כלים ופירות לדמים דהדמים מותרין לכ"ע ועיין בתשובתי למדינת רוסיא קנה מקומה בהלכות פסח סי' תמ"ח בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז ע"א ד' קכ"ח מ"ש ראיה ברורה דלא כדעת הח"י דאין חילוק בדבר דכולהו הוו חליפי חמץ ואסורים וכן כתב לי השואל דגם הפרי מגדים חולק עליו וכן הגאון מוהרש"ז בש"ע חולק עליו ואין לעיין בדבריהם אבל הנכון והברור הוא כמו שכתבתי בעזה"י ודו"ק היטב:

א

פי' דלדעת הלבוש אין בין דיעה קמייתא דס"ל שליש יום ובין דיעה בתרייתא דס"ל שני שעות קודם חצות אלא דבר מועט:

א

[א] אסור בהנאה וכו'. ולענין קידושי אשה יתבאר באבן העזר סימן נ"ח, ולעיל ריש סימן תל"א העליתי דאין עובר בבל יראה עד הלילה:

ב

[ב] אפילו הרבה וכו'. אפילו כותח ומין שרף אין להחמיר כלל (שיירי כנסת הגדולה):

ג

[ג] יעכבנו וכו'. ואם הוא דבר שלא ימצא בריווח קונים בשעה חמישית מותר למוכרו קודם לכן, מיהו אם הוא במקום דיכול למכרו לכותים שיודע שיחזור לו אחר הפסח אסור למכרו מכירה חלוטה (מגן אברהם). וצריך עיון בדין ראשון מה בכך שלא ימצא בריוח קונים ניחוש שמא יבוא בעליו ויאכל כדפירש רש"י בפסחים דף י"ג ואדם רוצה בשלו, וכן משמע סימן רצ"ב סעיף י"ח ואפשר דכוונת דוקא קרוב ממש לשעה חמישית ועיין בסמ"ע שם:

ד

[ד] ימכרנו וכו'. צריך עיון הא בסימן רצ"ב שם סעיף ט"ז בפקדון שנרקב שיודיע למפקיד אם הוא בעיר ואין צריך למוכרו והכא ודאי אין צריך להודיע דכולי עלמא יודעין שחמץ בפסח אסור ואי נאמר דמיירי הכא שאינו בעיר וחיישינן שמא אי אפשר לבוא וליטול מכל מקום הא אפשר למפקיד למכור לכותים שהוא שם בעיר שלא יעבור עליו, ונראה לי דחיישינן שמא שכחו, מיהו בסוף סימן רצ"ב שם מוכח דלא חיישינן להכי ואולי הכא משום איסורא שאני:

ה

[ה] ואם לא מכרו וכו'. והנפקד חייב לשלם כיון דחייב למכרו הוה ליה למוכרו, מיהו אם החמץ עדיין בעין אומר לו הרי שלך לפניך (מגן אברהם), ודעת גיסי דהנפקד פטור דהא כתב בחושן משפט סימן רצ"ב שאינו חייב מדין שמירה אלא מדין השבת אבידה, עד כאן, ואני אומר דצריך עיון שם בנרקב הפקדון ולא מכרו אם חייב וכן בסימן רס"ז גבי אבידה, ובהגהות אשירי פרק המפקיד משמע דחייב גם מסתבר דמכירה זו הידוע הוי כפשיעה ולא דמי לשאר מכירה וצריך עיון:

ו

[ו] [לבוש] אם החליפו וכו'. דוקא לאחרים אבל לדידיה אסור, ואם שפחה שלו קנתה בלי ידיעתו מותר גם לדידיה כן משמע בב"ח ובמגן אברהם, ומה שכתב עולת שבת דנראה מתוס' מסוף פרק ב' דקידושין דאף לעצמו מותר ליתא, אדרבא תוס' חולין דף ד' אוסרין לדידיה וכן נראה מרבינו ירוחם דף מ"ה וכן משמע בהרא"ש ועיין סימן ת"נ סעיף ד' וצריך עיון. ונראה לי דלאחר שעה שש עד הלילה יש להתיר אף לדידיה כיון דלקצת פוסקים אין איסורו מדאורייתא סמכינן על רמב"ן ור"ן דחולין דמתירין לדידיה, וזה נראה דעת השולחן ערוך שכתב אחר שש משמע אבל תוך הפסח אסור לדידיה כן נראה לי. וחליפי חליפין משמע בהרא"ש פרק ב' דקידושין ובנדרים דף מ"ז דמותר לדידיה אף תוך הפסח, והיינו דיעבד דוקא אבל לכתחילה אסור להחליף. כתב חק יעקב ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין תוך הפסח היינו דוקא פירות וכסות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אף לכתחילה וכן כתבו תוס' דף ד' ע"ב, ולעניות דעתי אין הפירוש בתוס' כך דאין חילוק כלל בין פירות וכסות לדמים אלא דמחלקי בין קונה בדמי חמץ מידי דאסור כיון דלקיחה ניכר ונראה ובין מקדש בדמי חמץ דבקידושין זה אין נראה וניכר מה שקנה דמקודשת אבל דמים עצמו שקיבל עבור חמץ ודאי דאסור וכן הוא פירוש פיסקי תוס' בחולין שם, ומיירי דמכר בדמי שקיבל איסור הנאה כסות וכלים ודו"ק, וכן משמע בהרא"ש סוף פרק ב' דקידושין והוא ברור. כתב מגן אברהם אם לקח כותים החמץ ואחר כך נתן לו המעות לכולי עלמא אף לדידיה מאחר שקנה הכותים היין במשיכה דלא הוי דמי חמץ, עד כאן, וצריך עיון, כתבו תוס' חמץ שעבר עליו הפסח ונזרע גידוליו דינו כחליפי חמץ:

א

מותר בהנאה. כ' הטור דאם קדש בו אשה אינה מקודשת וט"ז כ' אבל בנוקש' דהוי תרי דרבנן לרש"י אינה מקודשת ולר"ת חוששין לקידושין ועיין בא"ע סי' כ"ח דדעת ר"ת והרא"ש הם עיקר:

ב

לעכו"ם ואם לא מכרו חייב לשלם דהוי כש"ח דאפשר להציל ברועים ומקלות ט"ז ומ"א וח"י חולק ע"ש:

ג

מותר. וע' באר היטב ס"ק ז' וח' בי"ד סי' קפ"ב:

א

א) [סעיף א'] חמץ משש שעות ולמעלה. פי' סוף שש שעות דהיינו תחלת שבע. פר"ח. וכל האוכל חמץ מתחלת שעה שביעית ולמעלה ביום י"ד לוקה מה"ת. הרמב"ם פ"א דין ח' וכתב המ"מ שם דכ"ה דעת הגאונים וכן עיקר יעו"ש. וכ"ה דעת הרא"ש והטור ודלא כיש מקילין שמביא בטור כמ"ש באו' שאח"ז. ומ"מ אינו עובר בבל יראה עד הלילה רק על עשה דתשביתו. מ"מ פ"ג דין ז' מ"א סק"א. ומיהו דעת רש"י בבבא קמא כ"ט ע"ב דגם משש ולמעלה עובר בב"י וב"י יעו"ש. והביאו ח"י או' א' אמנם דעת הלבוש רסי' תל"א כדברי המ"מ דאינו עובר ב"י עד הלילה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. א"ר או' א' מק"ח או' א' חמ"מ או' א' ר"ז רסי' תל"א. ח"א כלל קכ"ג או' א' וכתב דגם בדברי רש"י יש לפרש כן יעו"ש. וכ"כ החמ"מ שם.

א

ב) שם. אסור בהנאה. מדאורייתא. הרמב"ם שם דין ט' וכן הסכים המ"מ שם בדין ח' יעו"ש. וכן פשט המנהג בכל ישראל לאוסרו בהנאה משש שעות ולמעלה והגס לבו בהוראה להתיהר בפני ע"ה להורות קולא בדבר על סמך בעל המאור ראוי לנזיפה דהא אפי' דברים המתירים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם כ"ש בדבר זה שכל חכמי ישראל אוסרים ואין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני רבים ועוד שהוא דבר שפשט איסורו בכל ישראל לפי שאבותיהם פסקו הלכה כדברי האוסרים. ב"י. וכ"פ הלבוש דאסור בהנאה מדאו' וכ"פ העו"ש או' א' מ"א סק"א. פר"ח. חק יוסף או א' חמ"מ או' א' ר"ז בסי' זה או' א' ובסי' תל"א או' ב' ח"א כלל קכ"ג או' א'.

א

ג) שם. אסור בהנאה. ואי לוקין על ההנאה בלא אכילה עיין פר"ח מה שהאריך בזה ומ"ש עליו המט"י והנה"ש או' א' יעו"ש. וכן הא"א או' א' הביא פלוגתא בזה אי לקי על ההנאה יעו"ש.

א

ד) שם. אסור בהנאה. ומשמע דאין חילוק דאפי' חמץ נוקשה ותערובת חמץ נמי אסור משש ואילך. עו"ש שם. חק יוסף או' ב ועיין לקמן או' ז',

א

ה) שם. הגה. אפי' חמצו של עכו"ם וכו' כן מסקנת הש"ס והפו' וכ"כ הטור סי' ת"ן וכן העלה מהריב"ש סי' ת' יעו"ש. ועיין באו"ה כלל ט"ל דין ל"ג בהגה בגליון שמסתפק בדין זה ואין ספיקו מוציא מידי ודאי. ח"י או' ב' ועיין לקמן או' י"ג וסי' תמ"ח או' ח'.

א

ו) שם. ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם וכו' דחיישינן שביום המעונן יטעו ב' שעות אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למטעי. מ"א סק"ב. והוא מן הגמ' פסחים י"ב ע"ב.

א

ז) שם. שתי שעות קודם וכו' ואפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובת ח"י או' ג' חמ"מ או' א' מיהו בתשו' נוב"י סי' כ"א כתב להקל באכילת חמץ נוקשה בשעה חמישית וגם כתב שם דמותר לאכול מצה עשירה ע"פ עד חצות אפי' לדעת רמ"א שכתב בסי' תמ"ד סעי' א' בהגה שאין נוהגין לאכול מצה עשירה יעו"ש.

א

ח) שם. מתחלת שעה ה' ואם יש מת בע"פ יוציאו המת לבה"ק ויחזרו לביתם ויאכלו ואח"כ יקברוהו. דרשות מהרי"ל. והמ"א סק"ב כתב דמוטב לאכול קודם ואח"כ יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יכלו אח"כ לאכול יאכלו מצה או בשר ודגים עכ"ל. מיהו הח"י או' ד' השיג על דברי המ"א הנז' והסכים כדברי מהרי"ל יעו"ש. ונראה דהולכין בזה כפי העת והזמן והמקום.

א

ט) שם. אפי' הרבה ביחד וכו' ואפי' כותח ויי"ש ואף שנקרא שם בעליו עליו מותר למכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח. כן הסכמת האחרונים דלא כב"ח שמחמיר בזה. ח"י או' ה' א"ר או' ב' חק יוסף או' ה'.

א

י) שם. ובלבד שיעמוד עליהם וכו' ואף אם מאכילה קודם שעה ה' צריך לזהר בזה דהיינו מליל י"ד. ר"ז בסי' זה אר ב' ובסי' תל"ג או' כ"ז,

א

יא) שם. ויבער מה ששיירו ממנו. היינו כשתגיע שעת הביעור. ר"ז שם.

א

יב) שם. אסרוהו גם בהנאה. משום דרובא טעו בין שש לשבע. רש"י פסחים י"א ע"ב.

א

יג) שם. אסרוהו גם בהנאה. לפיכך אינו יכול למכרו לעכו"ם ולא ליתנו לו במתנה ולא להפקירו ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף אפי' אינן שלו אלא של הפקר ואפי' חמצו של עכו"ם אסור בהנאה ולפיכך אסור להריח פת חמה של עכו"ם משעה ששית ואילך. ר"ז או' ג' ועיין לקמן סי' תמ"ז או' מ"ב וסי' תמ"ח או' ק"ז.

א

יד) שם. אסרוהו גם בהנאה. ואם קידש בו אשה אינה מקודשת. טור. מיהו עיין באה"ע סי' כ"ח סעי' כ"א שפסק דהמקדש בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או בחמץ דרבנן ושעות דאו' הר"ז ספק מקודשת יעו"ש.

א

טו) שם. אסרוהו גם בהנאה. ואם שכח למכור קודם ומכר בתחלת שש מועיל המכירה. שו"ת שואל ומשיב ח"ב סי' מ' וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה לה' פסח דמותר לאחר הפסח יעו"ש. וכ"כ בתשו' בנין עולם דאם מכר החמץ בשעה ששית דרבנן מותר לאחר הפסח כמו בחמץ נוקשה ומ"מ למוכר עצמו יש להחמיר יעו"ש. פ"ת. ועיין לקמן סי' תמ"ח או' צ"ט ואו' ק'.

א

טז) היה בידו חמץ של הקדש או של נכרי שלא קבל עליו אחריות ה"ז רשאי למכרו בשעת איסורו כמו שהוא רשאי לשמרו שאין הנאה זו שלי. שה"ג ר"פ כל שעה.

א

טוב) היה לו חמץ בע"פ במקום אחד והוא במקום אחר ובמקומו עדיין קודם התחלת שש והחמץ מונח במקום אשר לפי ערך שעות היום הוא אחר שש שעות אזלינן בתר מקום שהחמץ מונח שם. תשו' עונג יו"ט סי' ל"ו.

א

חי) מצה כפולה בע"פ נהי דלא אסרינן כל המצה אלא אותו מקום שנכפל מ"מ אסור בהנאה ובעי שריפה. ב"ח בשם מהרש"ל.

א

יט) שם שם הגה. ובשנת העיבור שהיום ארוך וכו' דכששנינו אוכלין כל ארבע היינו לומר שאוכלין עד שליש היום בין שהשנה פשוטה שהיום קצר בין שהשנה מעוברת שהיום ארוך. ב"י סי' תל"א. ולפ"ז גם במדינות שאצלם בימי ניסן היום קצר הולכים ע"פ מקומם ואין אוכלים רק עד שליש היום של המקום ההוא.

א

ך) שם בהגה. עד שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחלת שעה ששית ולהי"א שכתב אח"כ בהגה מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. עו"ש או' א' מ"א סק"ג. חק יוסף או' ז' מק"ח או' ד' מט"י. ח"א כלל קכ"ג או' ג' ועיין לקמן או' כ"ב.

א

כא) שם בהגה. עד שליש היום. כתב הלבוש בסי' רל"ג דשעות הללו חושבין מעת זריחת השמש עד עת השקיעה. וכ"כ בל"ח פ' תה"ש או' י"ד. וכן הסכים מנחת כהן בס' מבוא השמש מאמר ב' פ"ט דבכל דברים של דברי סופרים שהוזכר בהם שעות ראוי לנהוג כדעת הלבוש בין להקל בין להחמיר יעו"ש. וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא פ"ק דפסחים והביאו מחב"ר או' ב' וכ"כ הרב בית יהודה דף ק"ע ע"ד או' ס"ג בשם רבו. ר"ז או' ד'. אבל הב"ח סי' תל"א כתב דאלו השעות התחלתן מעה"ש עד צאת הכוכבים כמבואר בתו' פסחים דף ב ע"א ודף י"א ע"ב יעו"ש. וכ"כ בתה"ד סי' א' וכ"נ דעת העו"ש או' ב' וכ"כ הט"ז סק"ג דחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עה"ש יעו"ש. וכ"כ הפר"ח דשעות הללו התחלתן מעה"ש. וכ"כ בשו"ת בית יעקב סי' מ"ט. א"ר סי' תל"א או' ד' וכ"כ המט"י בשם מהר"ח אבולעפיא, וכ"פ ח"א שם, וכ"ה המנהג משום חומרא דחמץ חושבין שליש היום מעה"ש. ועיין לעיל סי' רל"ג או' ז'.

א

כב) שם בהגה. וי"א עד ב' שעות קודם חצות. ונקטינן לחומרא כסברא הראשונה. ב"ח סי' תל"א. וכ"כ הט"ז בסי' זה סק"ג דהעיקר כסברא הראשונה. וכ"פ הפר"ח. ח"י או' ו' מט"י. חק יוסף או' ז' מק"ח או' ד' נה"ש או' ד' מיהו אם שכח ולא מכר חמצו יש לסמוך אדעת י"א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ"א סק"ג א"ר שם. חק יוסף שם. מק"ח שם. חמ"מ או' ב'. מחב"ר או' ג' וכתב שכן הסכים המו"ק ומהרי"ש. ר"ז שם. ח"א שם.

א

כג) [סעיף ב'] יעכבנו עד שעה חמישית. ר"ל עד תחלת שעה חמישית שאז נאסרבאכילה מדרבנן כמ"ש בסעי' הקודם אבל קודם לכן לא ימכרנו שמא יבא בעליו ויאכל אותו. גמ' ופירש"י שם. ואם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למכרו קודם לכן מיהו אם הוא מקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למכרו מכירה חלוטה. מ"א סק"ד א"ר או' ב' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ו'.

א

כד) שם. ואם לא בא בעליו וכו' דאם היה הבעל כאן עליו לבער כדלעיל ססי' ת"מ. ט"ז סק"ד א"א או' ה' ואם הודיעו המפקיד שמכרו אין הנפקד רשאי ליגע בו ועושה לו מחיצה י"ט, א"א או' ד' ועיין לעיל סי' ת"מ או' מ"ו,

א

כה) שם. ימכרנו לעכו"ם. מפני השבת אבדה לבעלים. חו"מ סי' רצ"ב סעי' י"ז. ומ"מ המפקיד ג"כ בכל מקום שהוא יראה למכרו לעכו"ם ולא יסמוך על הנפקד שמא ישכח. אחרונים.

א

כו) שם. חייב לבערו וכו' ואע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערנו שלא יעבור עליו המפקיד ואע"ג דאפשר שהמפקיד מכרו לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מ"מ אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבערו, ב"ח. ואם לא ביערו חייב הנפקד לשלם דמי הפקדון למפקיד דהא שומר חנם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב ה"נ הו"ל למכרו קודם זמן איסורו ואין לומר דהמפקיד פשע שהו"ל למכרו לעכו"ם במקום שהוא דכיון דק"ל דאין הנפקד רשאי לסמוך ע"ז וחייב למכרו א"כ הו"ל למכרו ומיהו אם החמץ עדיין בעין א"ל הרי שלך לפניך. מ"א סק"ה. ח"א כלל ק"ך או' ה' מיהו הח"י או' ז' כתב על דברי המ"א הנז' דאין דבריו נכונים שהרי אמרו שאין הנפקד חייב למכרו אלא משום השבת אבידה לבעלים וא"כ אף בלא הרי שלך לפניך הוא פטיר יעו"ש. וכ"כ המט"י להשיג על דברי מ"א הנז' והסכים כח"י דאין חייב לשלם. וכן הסכים באבן העוזר. וכ"פ הר"ז או' ח' והי"א בהגה"ע כתב דלענין הלכה כיון שי"א שהנפקד חייב לשלם וי"א שפטור מלשלם המוחזק יכול לומר קים לי כמאן דפוטר ונפטר, ועיין זכ"ל ח"ב וח"ג בחלק חו"מ או' ק' דיני קים לי.

א

כז) ואם היה החמץ משכון אצלו והגיע זמן איסורו ולא ביערו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלוה לו וההיזק של חמץ על הלוה כיון שהגוף שלו וכן אם המלוה מוכרו לעכו"ם בע"פ שאז החמץ בזול הוי ההיזק על הלוה. ע"ז סק"ד. ח"י שם. מט"י שם. אכן דעת המ"א סק"ה דאין הלוה חייב לשלם ורק שמסתפק אם לא מכרו המלוה אם יוכל לומר ללוה הרי שלך לפניך ויתחייב לשלם לו חובו יעו"ש והר"ז שם פסק בפשיטות דאין הלוה חייב לשלם ואם הוא בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך ויפרע לו חובו יעו"ש. ועיין לעיל סי' תמ"א או' יו"ד.

א

כח) שם. גזל חמץ ועבר עליו הפסח ואח"כ אמר לנגזל הרי שלך לפניך אין החמץ נאסר. נוב"י סי' ך' ועיין לו במה"ת סי' ס"ה וסי' ע"ה, שע"ת או' ו' ומיהו עיין לקמן סי' תמ"ח או' ל"ח שכתבנו שם דדעת רוב הפו' לאסור יעו"ש.

א

כט) שם אפי' אינו חייב באחריותו. וה"ה קטן שהפקיד אצל גדול בלא אחריות צריך לבער. חקת הפסח או' ה'.

א

ל) [סעיף ג'] אם קנו שום דבר בחמץ וכו' ואעפ"י שהוא אסור מדאו' ואפי' תוך הפסח אינו תופס דמיו דק"ל דאין לך איסורי תורה שתופסין דמיהם כ"א ע"ז ושביעית וכמ"ש בסוף פ"ב דקדושין בדברי הרא"ש. עו"ש או' ג' וכתב הפר"ח דל"ד אחר שש שעות עד הלילה מותר אלא ה"ה בחו"ה של פסח יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' ה'. ר"ז או' ט'. ח"א כלל ק"ך או' ט'. ודלא כהא"ר או' ו'.

א

לא) שם. אם קנו שום דבר וכו' הב"ח כתב דדוקא אם שפחתו קנתה בלי ידיעתו אז מותר בעה"ב ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו וכ"ה דעת הט"ז סק"ה. א"ר או' ו' אבל מדברי הש"ע משמע דאפי' לעצמו מותר בדיעבד ואפי' לא ביטל עו"ש שם. מ"א סק"ו. פר"ח וכתב דכן עיקר. וכן הסכים בשו"ת מקום שמואל סי' ט"ז יעו"ש. וכ"ה דעת חק יוסף או' יו"ד. מט"י. מק"ח או' ז' נה"ש או' ו' והר"ז או' י"ב כתב דיש לסמוך ע"ז בהפ"מ אבל במקום שאין הפ"מ יש להחמיר אפי' לא מכרו והחליפו עד לאחר הפסח שאינו אסור בהנאה אלא מד"ס. ודע דגם לדעת המחמירין אם לקח העכו"ם החמץ ואכלו ואח"כ נתן המעות שרי אף לדידיה לכ"ע. מ"א שם. וכן חליפי חליפין בדיעבד שרי אף לדידיה לכ"ע. א"ר שם ח"י או' ח' וגם דע דהא דבדיעבד שרי ה"ד אם כבר קיבל המעות אבל לכתחלה אסור לקבל המעות וכמ"ש לקמן סי' ת"ן סעי' ד' יעו"ש.

א

לב) וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אפי' שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. ח"י שם. מק"ח שם. חמ"מ שם. ר"ז או' י"ג.

א

לג) שם. מפני שחמץ אינו תופס דמיו. וחליפיו מותרין. וה"ה בדגן שנתחמץ ועבר עליו הפסח ונזרע דגידוליו מותרין דחילופין כגידולין דמי. ח"י או' ט' א"ר או' ו' מיהו המק"ח שם כתב דגידוליו אסורין.

א

ט"ז סק"ב וצ"ל דזהו שמיירי בחמץ גמור בין לרש"י כצ"ל:

ב

שם לא חיישינן לקדושין דרש"י ולר"ת דוקא כצ"ל:

א

אסור בהנאה. מדאורייתא (רמב"ם פ"א) ומ"מ אינו עובר בבל ירא' עד הליל' רק על מצו' עשה דתשביתו (מ"מ פ"ג):

ב

ב' שעות קודם. דחיישי' שביום המעונן יטעו ב' שעות אבל ד' זמן סעודה לכל היא ולא אתי למטעי: מת בע"פ הוציאו המת לב"הק וחזרו לביתם ואכלו ואח"כ קברוהו (מהרי"ל) ועמ"ש ססי' תק"ו די"א דאסור לאכול קודם קבורת המת והכא שאני דהשעה עוברת וגם התחילו בהוצאתו ומ"מ תמי' לי דהא גבי ק"ש קי"ל אין מוציאין המת סמוך לק"ש ואם התחילו אין מפסיקין כמ"ש סי' ע"ב סעיף ב' וא"כ היאך יפסיקו לאכילה לכן נ"ל דמוטב לאכול קודם ואחר כך יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יכלו אח"כ לאכול יאכלו מצה עשירה או בשר ודגים:

ג

שליש היום. דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחלת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה, וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כסבר' קמיית' וחושבין מעלות השחר עד צ"ה כ"מ בתו' עכ"ל והלבוש ול"ח סי' רל"ג כתבו לחשוב מהנץ החמה עד סוף השקיעה ע"ש ואין ביניהם אלא דבר מועט ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו יש לסמוך אדעת י"א ואם היא יותר משעה עד חצות מותר למכרו ועיין ברלב"ח סי' קל"ח ובר"מ אלשקר סס"א:

ד

יעכבנו. ונ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למכרו קודם לכן מיהו אם הוא מקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה:

ה

אינו חייב באחריתו /באחריותו/. אף על גב דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערנו שלא יעבור עליו המפקיד ואף על גב דאפש' שהמפקיד מכרו לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מ"מ אין ספק מוצי' מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבער (ב"ח) ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד דהא ש"ח שהי' יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב ה"נ ה"ל למוכרו קודם זמן איסורא וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקי"ל דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ ה"ל למוכרו ומיהו אם החמץ עדיין בעין א"ל הרי שלך לפניך וכ"מ בב"ק ד' מ"ה מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר לו הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע דה"ל למוכרו הפסיד מעותיו ולכאורה נראה כיון דמלוה על המשכון דין שומר יש לו ובשומר אומר לו הרי שלך לפניך ה"נ במשכון והלוה צריך לשלם לו וצ"ע:

ו

אם קנו. והב"ח כתב דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבע"ה ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו ע"כ ורי"ו ח"ה כתב מחלוקת הפוסקים בזה ודעת הש"ע להתיר דהא לא כתב שקנאה שפחתו וכ"כ בסי' ת"ן ס"ד ובטור שם ועיין בב"ח שנדחק שם ועיין בחולין דף ד' ע"ב וכתוב בי"ד סי' קל"ב דאפי' ביי"נ דתופס דמיו אם לקח העכו"ם היין אצלו ואח"כ נתן לו המעו' שרי מאחר שקנה העכו"ם היין במשיכ' לא הוי דמי יי"נ מיהו לבעל היין אסורי' לעולם לפי שנהנה מדמי יי"נ כו' ע"ש ססי' קמ"ד נ"ל דחמץ שרי אף לדידיה לכ"ע אף להב"ח:

א

(א) אסור בהנאה – מדאורייתא ויליף בגמרא מדכתיב לא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן הפסח וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח דהיינו מחצות היום ואילך שהוא בין הערבים ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אכן עדיין אין על אכילתו חיוב כרת עד הלילה וכן לענין בל יראה ובל ימצא הסכימו כמה פוסקים דאין עובר במה שמשהה החמץ משש שעות ומעלה כ"ז שלא הגיע ימי הפסח גופא מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים ומ"מ אף שאינו עובר בבל יראה עובר בכל רגע ורגע שמשהה החמץ בביתו על מ"ע דחשביתו שאור מבתיכם דקאי על ע"פ משש שעות ולמעלה כמבואר בש"ס:

ב

(ב) ואפילו חמצו של נכרי – דהא באורייתא לא כתיב חמצך אלא חמץ סתמא בין דישראל ובין דעכו"ם והאי דינא עקרו הובא בפוסקים לענין פסח והרמ"א העתיקו הכא להשמיענו דה"ה דאסור גם משש שעות ולמעלה:

ג

(ג) שתי שעות קודם – הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות אז שתי שעות כיון שאין שמש זורחת ואפילו חמץ נוקשה שהוא חמץ דרבנן ג"כ אסור באלו השתי שעות וכ"ש חמץ ע"י תערובות ובתשובת נודע ביהודה סימן כ"א מיקל באכילת נוקשה בשעה חמישית:

ד

(ד) הרבה ביחד – אפילו דבר שנקרא שם בעליו עליו כגון שמכר אוצר של יין שרף לא גזרינן שיחשדוהו שמכר לו הישראל בפסח כשיראו שהעכו"ם מחזיק בהן בפסח כיון שמכר לו עכ"פ בשעה המותרת למכור [אחרונים דלא כב"ח]:

ה

(ה) ובלבד שיעמוד עליהם – ודין זה שייך ג"כ קודם אלו השתי שעות דמליל י"ד ואילך שמחוייב בבדיקת החמץ מחוייב להזהר בזה:

ו

(ו) אסרוהו גם בהנאה – גזירה אטו שעה שביעית דאסור מן התורה בהנאה וע"כ אסור אז למוכרו לעכו"ם ולא ליתן לו במתנה ולא להאכילו לבהמה חיה ועוף. אם יש לקבור מת בע"פ בבוקר אם יש שהות לקוברו וישאר זמן לאכילת חמץ יקברו המת קודם אכילה דהא אין נכון לבני החבורה לאכול קודם קבורת המת כמבואר בסימן תקכ"ו בט"ז סק"ו ואם הזמן דחוק ואפשר שלא ישאר זמן לאכילה מוטב לאכול מקודם ולקיים אח"כ ביעור חמץ בזמנו ואח"כ יתעסקו בצרכי קבורת המת:

ז

(ז) לפי ענין היום – היינו דלעולם חשבינן היום לשתים עשרה שעות וממילא בימים הארוכים משערים בשעות גדולות ולפיכך בשנת העיבור מותר לאכול עד שליש היום אע"פ שהיום ארוך יותר משתים עשרה שעות שלנו כגון שמגיע לשליש היום חמש שעות ודע דלפ"ז ה"ה במדינות שהימים שלפני הפסח קצרים מחלקין הי"ב שעות לשעות קטנות ואינו רשאי לאכול רק עד שליש אותו היום:

ח

(ח) עד שליש היום – וחושבין את היום מעלות השחר עד צאת הכוכבים כ"כ הרבה אחרונים וי"א דחושבין מהנץ החמה עד עת השקיעה ועד שליש מזה השיעור יהיה מותר לאכול חמץ והוא קולא בעניננו ודעת הגר"א כמותם ולכתחלה טוב להחמיר כדעה א':

ט

(ט) וי"א עד ב' שעות וכו' – היינו שעות בינוניות שכל אחת א' מכ"ד במעל"ע וע"כ אפילו אם היום ארוך מותר לאכול יותר משליש היום והיינו עד סוף שעה עשירית מחצות הלילה וכן לענין מכירת החמץ מותר לדעה זו עד סוף שעה אחת עשרה וכתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה ואין לאכול כ"א עד שליש היום וכן לענין מכירת חמץ שזמנו שעה אחת יותר חשבינן שעות זמניות ומ"מ בדיעבד אם לא מכר עדיין וההפסד מרובה יש לסמוך אדעה אחרונה ויש לו שהות למכרו עד שעה קודם חצות:

י

(י) יעכבנו עד שעה חמישית – ר"ל בתחלתו ולא ימכרנו מקודם שמא יבוא בעליו ויקחנו:

יא

(יא) ימכרנו לנכרי – דהו"ל כמשיב אבידה דהא אח"כ יאסר בהנאה. ואם הוא מסתפק שבשעה חמישית אפשר שלא ימצא קונים כלל מותר למכרו מקודם [כן ביאר המקו"ח דברי המ"א ועיין בביאור הלכה]. עוד כתבו המ"א וש"א דבמקום שיכול למוכרו לעכו"ם ויחזיר לו העכו"ם אחר פסח [כמנהג מכירת חמץ שלנו] אסור למוכרו מכירה חלוטה:

יב

(יב) חייב לבערו וכו' – דעת מ"א דאם היה באפשר לו למכרו ונתעצל ולא מכרו עד שהוצרך לבערו חייב לשלם אח"כ דמי הפקדון למפקיד אף שהוא ש"ח דפשיעה הוא דהו"ל למוכרו קודם זמן איסורו ובח"י מחלק בזה בין אם הוא ש"ח או שומר שכר ורוב אחרונים מסכימים דבין שומר חנם ובין שומר שכר פטור דזה לא נכנס בכלל שמירה שלא קיבל עליו אלא לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות אבל לא קיבל עליו למוכרו שהרי אדרבה במכירה זו מוציאו מרשות בעליו ואינו צריך למוכרו אלא מטעם מצות השבת אבידה ולא מצינו שמחוייב לשלם מי שאינו משיב אבידה. מיהו אם החמץ הוא ממושכן אצלו ועבר שעה ה' ולא מכרו ואח"כ כשהגיע זמן איסורו הוכרח לשרפו בזה מסתברא דהפסיד חובו עכ"פ וכדעת המ"א דדעת כל ממשכן הוא בודאי שכל זמן שלא יחזיר לו המלוה משכונו לא יוכל לתבוע ממנו חובו אא"כ יהיה המלוה אנוס באבדת המשכון כגון שיגזלו ממנו לסטים וכי"ב משאר אונסים אבל כאן שהיה אפשר להמלוה למכרו קודם הפסח ולא מכרו הרי עצלותו גרמה הפסד המשכון שנאסר בהנאה ואין זה אונס [ופשוט דאם מכרו בע"פ אע"פ שמכרו בזול אין עליו כלום וההפסד הוא על הלוה. ט"ז] מיהו אם המשכון הוא בעין כגון שלא בערו המלוה לאחר זמן הביעור והשהה אותו עד לאחר הפסח אפשר דיכול לומר לו הרי שלך לפניך אע"פ שאינו שוה עכשיו כלום דחסרון שאין ניכר הוא ולא הפסיד חובו:

יג

(יג) בזמן איסורו – בשעה ששית ואע"ג דאפשר שבעל החמץ מכרו לעכו"ם במקום שהוא באחד מדרכי הקנינים מ"מ כיון שיש כאן ודאי חמץ וספק מכרו בעליו לעכו"ם וספק לא מכרו אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לבערו:

יד

(יד) אפילו אם אינו חייב באחריותו – ואפילו אם לא קיבל עליו שמירה כלל [אחרונים] ואע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד דכל ישראל ערבים זה בזה [ב"ח ומ"א] ודעת הגר"א דיש עליו חיוב מן התורה לבער אף שהחמץ אינו שלו כיון שהחמץ בביתו והוא של ישראל וכן דעת הצל"ח ובית מאיר ע"ש:

טו

(טו) אחר שש שעות – ר"ל אע"ג דאז אסור בהנאה מן התורה לרוב פוסקים וא"כ הלא קעבר בקנייתו אדאורייתא אפ"ה בדיעבד אינו תופס דמיו דלא מצינו שיתפוס האיסור על הדבר שהחליף כ"א בע"ז והקדש ושביעית ולפי"ז ה"ה אלא מדרבנן כמבואר בחולין ד' ע"ב ברש"י ותוס' ומסתברא דה"ה לפי"ז אם מכר בתחלת שש דג"כ איסורו מדרבנן הוא אסור לו ליהנות מן בפסח גופא ג"כ אינו תופס דמיו:

טז

(טז) מותר – היינו אפילו למי שקנהו גופא וכ"ש דלאחרים שרי ליהנות מאותו דבר. ודע דדעת המחבר לאו דברי הכל הוא דיש מגדולי הפוסקים שסוברין דאע"ג דלאחרים שרי ליהנות מחלופי חמץ דחמץ אינו תופס דמיו בדיעבד מ"מ לבעל החמץ עצמו קנסו רבנן שלא יהנה מן הדמים כיון דעביד איסורא ואינו מותר לדידיה אלא בשמכרו או החליפו אחרים חמצו שלא בידיעתו ויש להחמיר כדעת פוסקים אלו שלא במקום הפסד מרובה. ודע עוד דאף לדעה זו אם עבר וקנה מן הדמים איזה דבר מותר ליהנות מאותו הדבר דהוי חליפי חליפין ושרי. עוד כתבו האחרונים דאפילו לפי דעת המחמירים בחמץ לאסור בחליפיו לדידיה גופיה מ"מ היינו דוקא שלקח חליפי חמץ בשעה שנתן החמץ אבל אם לקח את חליפי החמץ לאחר זמן לכו"ע מותר אף לדידיה דכיון שלקח הנכרי את החמץ לרשותו נקנה לו החמץ מיד ע"י לקיחתו ומה שניתן לו אח"כ דמיו או חליפיו הרי הם כמתנה בעלמא ואינם שייכים כלל לחמץ ולא מיקרי חליפיו:

יז

(יז) אינו תופס דמיו – והחמץ עצמו לעולם עומד באיסורו בכל מקום שהוא ואסור לכל אדם ליקח אותו מהעכו"ם אפילו חזר העכו"ם והחליפו באחר ואפילו מכר הישראל להעכו"ם אחר הפסח דכיון דחכמים הטילו איסור עליו הרי הוא כחתיכה דאיסורא. כתב ח"י דגן שנתחמץ ועבר עליו הפסח ונזרע גדוליו מותרין דגדולין הוי כחליפין ובספר מקור חיים חולק עליו ודעתו דגדולין גרע מחליפין ולכו"ע אסור ועיין בתשובת ח"ס או"ח סימן ק"ד:

א

(מ"א ס"ק ה) ובשומר אומר ב"ב כבר כתבתי לעיל בסימן ת"מ בשם יש"ש דבשומר לא אמרינן הרי שלך לפניך ע"ש:

א

מג"א סק"ב מצה עשירה. לכאורה תמוה. דהא הרמ"א כ' בסי' תמ"ד ס"א במדינות אלו וכו' וראיתי בשו"ת נ"ב סי' כ"א שהוציא מזה דהרמ"א אינו אוסר מצה עשירה אלא מחצות ואילך אבל בשעה ד' מותר וכוונת המג"א יאכל מצה עשירה עד חצות או בשר ודגים אחר חצות:

ב

מג"א סק"ג ונ"ל דאם שכח ולא מכר. לכאורה יש לדון דנהי דלענין איסור הנאה הוי שעו' דרבנן ובדרבנן סמכי' להקל מ"מ אחר שיגיע זמן שעות דאורייתא לענין חיוב תשביתו דשמא אזלי' בתר ערך היום ומכירתו לא היה מכירה ומחוייב מדאוריית' לבערו אף די"ל דאינו עובר על לאו דב"י די"ל בהשליכו לחוץ או מכרו לנכרי בפסח דאינו עובר בב"י כיון דאינו ברשותו ע' שאגת ארי' מ"מ אינו יוצא בעשה דתשביתו כשאינו מבערו מן העולם. ונראה דלק"מ דנ"ל בזורקו חוץ לרשותו דרך הפקר בשעה ו' אינו חל הביעור כיון דקודם זמן חיובו דביעור אין החמץ ברשותו אף דביטלו בשעה ו' לא מהני אפקועי חיובו דאורייתא היינו כיון שאינו שלו ולא חל הביטול וכלא ביטלו דמי אבל זרקו לחוץ שאין החמץ בגבולו מהני אף בשעה ו' ורק בזרקו אחר שעה ו' דכבר חל עליו חיוב הביעור מחוייב לבערו מהעולם דוקא גם י"ל כיון דבאמת הוי ס' דרבנן לענין הנאה וכיון דס' דרבנן לקולא הוי כמו וודאי מותר בהנאה והוי מכירה מעליא ודו"ק:

ג

מג"א סק"ה וכ"מ בב"ק דף מ"ה. הא דלא מדמי בפשוטו לגזל חמץ דמתניתן ערוכה היא דיכול לומר הרי שלך לפניך כדקי"ל בח"מ סי' שס"ג די"ל שומר גרע מגזלן כמ"ש תוס' בב"ק נ"ו ב' לענין הרקיבו מקצתו ולזה למד רבינו מסוגיא דבב"ק דמ"ה והיינו משור שנגמר דינו דלר"י דס"ל גומרי' דינו שלא בפניו יכול לומר הש"ל וה"נ לדידן בחמץ והא דבאמת דהרקיבו גרע מגזלן היינו דשומר דמוטל עליו לשומרו פשיעתו הוי כמזיק בידים וכי היכי דאם בידי' הרקיבם חייב מדין מזיק ה"נ פשיעתו משא"כ גזלן בכלל שמירה אבל בשור שנגמר וכן בחמץ דאף אם הוי כמזיק מ"מ הא הוי כהיזק שאינו ניכר דקיי"ל דל"ש היזק ואף דבהאביד בידים חייב מקנסא מ"מ יש לומר דבשומר דממילא לא קנסוה. אולם לענ"ד אין ראיה דשפיר י"ל דפשיעתו דהשומר הוי כמזיק ממש ואף בהיזק שאינו ניכר חייב מדרבנן ושאני בשור שנגמר דינו דל"ש שם קנסא דרבנן שלא יהא כל א' וא' וכו'. כדמוכח הכי מדברי תוס' שם בקושייתם דאם הוי היזק שא"נ גם באתפסי' בידים לפטר. ובמ"ל פ"ג מהל' גזילה תמה באמת דהא מדרבנן חייב כמו במטמא ומדמע והתו' שם בגיטין נזהר מזה דהכא ל"ש חששא שלא יהא כל א' וא' הולך עיי"ש הרי דשם גם בידים פטור אבל בעלמא י"ל דכל דע"י פשיעותא דהשומר ניזק בהיזק שא"נ הוי כמזיק והוא בכלל תקנת חז"ל לחייבו במזיד ולענין זה גרע שומר מגזלן כמו בהרקיבו. והא דאמרי' בב"ק א"כ לפלגו בחמץ בפסח י"ל בגזל חמץ דאם איתא דבשור דל"ש שלא יהא פליגי בהיזק שאינו ניכר אם יכול לומר הש"ל לפלגי בחמץ ובגזלן ולזה מוקי דפלוגתייהו בגומרים דינו שלא בפניו ובחמץ בגזלן לכ"ע יכול לומר הש"ל ובשומר ובחמץ י"ל דחייב דבשומר בהיזק שאינו ניכר חייב מקנס' כמו במזיק ומדוקדק לישנא דרש"י שכ' לפלגי בחמץ בגזל וע' באבן העוזר ולפי הנ"ל כ' רש"י כן בדקדוק: @44אמנם @55מ"מ נ"ל ראיה להמג"א דשומר שפשע פטור באינו ניכר ממה דפסקי' בש"ע יו"ד סי' קכ"ז דהפסד שכרו הוא מועט מש"ה א"נ לומר נתנסך יינך ואם נאמר דשומר שפשע חייב באינו ניכר הו"ל לחלק בנתנסך בפשיעה נאמן כיון דמפסיד כולו אע"כ כהמג"א וד"וק:

א

אסור. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' סמך וסי' ס"א שדחה דברי חכם אחד שרצה לו' דעשה דתשביתו אינו אלא בע"פ ולא בשאר ימות הפסח דהא אף אם בודק בתוך הפסח צריך לברך ולא נתקנ' הברכה על מניעת האיסור רק על עשיית המצוה ע"ש. ועיין לעיל סי' תל"ה ועיין מ"ש לעיל סי' ת"מ בשם השאגת אריה סי' פ"ג וסי' פ"ד:

ב

לבערו ע' בה"ט ועי' בשו"ת חינוך ב"י בנכרי שלקה תבואה של ישראל לעשות ממנה מאלצן בלא ידיעת הישראל אדרב' קודם שעשה שאל פי הישראל ומיח' בו ושוב הגיד להישראל כשראה וכעס עליו ולכן הלך הנכרי ולקחה מן המים ויבשה אם הקלקול ניכר בתבואה רשאי לקבל ממנו דמי התבואה בפרעון הזקו ואפי' אם אין ניכר יש לצדד בזה אלא שיש לפקפק בדבר ע"ש. ומ"מ אסור לשום ישראל לקנו' המאלץ מן הנכרי דקודם שנתקלקלה אכתי ברשות ישראל הוה קיימא והוה חמץ של ישראל שעה"פ ע"ש. וע' בשו"ת נ"ב ח"א כתב בגזלן שאמר לנגזל הש"ל אין החמץ נאסר וע' בנ"ב מ"ת סי' ס"ה וסי' ע"ה שכתב ליישב מה שהקשו לו ע"ז מכמה מקומות וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ז מ"ש בזה וע' בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' מ' באחד שהפקיד תיבה מסוגרת בלא אחריות והנפקד משום חשש שמא יש שם חמץ מכר בע"פ לנכרי אותו התיבה עם שאר החמץ שלו ונאבד הכל בפשיעות הנכרי ונשאל אם זה הוי פשיעה מה שמכר לנכרי ואת"ל שהו' פשיעה אם גם פשיעה בכלל התנאי שלא יתחייב באחריות והשיב דודאי הוה פשיעה שלא היה עליו חובת ביעור כיון שאין ידוע אם יש בתוכו חמץ אם לא אחזוקי בחמץ לא מחזקינן ומ"מ פטור מחמת התנאי דגם פשיעה בכלל וכמ"ש בח"מ סי' ע"ב ובסי' ש"ה ואף שבתשובת הב"ח סי' קל"ח ומהרי"ט חלק ח"מ סי' קי"ו חולקים אין נראה לדחות דברי מהר"מ מרוטבורג ע"ש וע' בשו"ת שער אפרים סי' ק"ח בראובן שתבע לשותפו שפשע ולא מכר החמץ בע"פ והוא טוען שכחתי והרב מהר"ל בן המחבר האריך אם טענת שכחתי פשיעה הוא ואפי' אם לא היה ש"ש היה חייב אך דמשמע משאלה שחמץ של ראובן לבד היה והפקיד אצל שותפו וה"ל פשיעה בבעלים דפטור ע"ש. ולא ידעתי למה כתב זה דאפי' אם היו שותפים בחמץ זה יש לפטרו משום פשיעה בבעלים כמבואר בח"מ בששניהם מתעסקים ומכ"ש להש"ך סי' שס"ג שחולק על רש"ל וס"ל דשומר כמו גזלן מצי אמר הש"ל כמו גזלן א"כ מצי למימר קים לי כהש"ך ע"ש:

ג

מותר. עכה"ט שהראה מקום לשו"ת שער אפרים סי' ד' שכתב שם כענין חמצו של ע"א וע' כשו"ת א"י סי' י"ג ובשו"ת כתר כהונה סי' כ"א וסי' כ"ב:

א

ב' שעות קודם. הטעם משום יום המעונן דאדם עשוי לטעות ב' שעות כיון שאין שמש זורחת:

ב

אסרו גם בהנאה. בטור כתב ואם קידש בו אשה אינה מקודשת ונ"ל דזהו שמיירי בחמץ בין לרש"י ורמב"ם ובין לר"ת שמביא ב"י דאין פלוגתא בין רש"י לר"ת אלא בתרתי דרבנן דהיינו קודם סוף ו' שהזמן ההיא מדרבנן וחמץ נוקשה שהוא דרבנן אפי' בזה לא חיישינן לקדושין ולר"ת דוקא בחדא דרבנן דהיינו או הזמן או החמץ וחדא דאורייתא אבל בתרתי דרבנן חיישינן לקידושין וא"כ הוה דברי הטור כאן לכ"ע דלא כב"י שכתב דכאן כתב אליבא דרש"י ורמב"ם אלא שהטור בא"ע ס"ס כ"ח כתב דאליב' דהרא"ש לשיטת ר"ת הזמן עיקר ואזלינן בתריה אי הוי דאורייתא או דרבנן והוא צריך עיון ויתבאר שם בסייעתא דשמיא:

ג

ר"א כו'. זה דעת ת"ה סי' קכ"א ודברי הרב תמוהין בזה דהכי איתא בת"ה שאלה הא דאוכלין כל ד' ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ד' יש עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימתי שרי לאכול חמץ אם עד ב' שעות קודם חצות לעולם א"ד דכי שלמי להו ד' שעות מתחלת היום לעולם אסור באכילת חמץ. תשו' יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמ' משום יום המעונן וד' זמן סעוד' לכל היא ובזה אין אדם טועה ולהך שינוי' יוכל לומר דלעול' אפי' בימי' הארוכי' זמן סעוד' היא בד' מתחלת היום ולאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם כו' עכ"ל משמע מדבריו דב' שעות שלנו קאמר דהיינו שאנו חושבים השעה שלנו א' מן חלק כ"ד ביום ולילה וכ"מ מדבריו בסי' קס"ז לענין שיעור מליחת בשר דמדמה שעות שלנו לשעות שבתלמוד וקשה ע"ז דא"כ הך ששנינו אוכלין כל ד' היינו ג"כ שעות שלנו וכי כתיבי שעות באורייתא דניזיל בתרייהו אלא ודאי דהשעות הם זמניות וכמ"ש בדיעה ראשונה והיא דעת הרמב"ם וזה מוכח מאד דהא איסור חמץ ושחיטת פסח שייכים זה לזה כמאמר הכתוב לא תשחט על חמץ דם זבחי ושחיטת הפסח תלוי בענין היום כדאי' ר"פ תמיד נשחט דאמרי' בע"פ נשחט התמיד בז' ומחצ' מפ' רבא דמצותו תמיד משינטו צללי ערב דמתחיל שמשה לערב כו' הרי מבואר דבתר היום אזלינן וכיון דהוה חצות היום ע"פ השמש קרוי' ו' שעות דאנן חשבי' כל יום א' ארוך וא' קצר לי"ב שעות ואותן שעות אמרו עליהם חכמים אוכלין כל ד' גם מ"ש חכמים ד' זמן סעוד' לכל היא היינו ג"כ לפי ענין היום שאדם רגיל לאכול סעודתו בשליש היום כל יום לפי מה שהוא כאשר היא מנהג בני אדם שודאי זמן הסעודה של יום ארוך אינו שוה ליום קצר אלא היא לפי ענין היום וא"כ אין כאן שאלה לגמרי דהא דאמרי' בגמ' אדם טוע' ב' שעות היינו לפי שעות היום כדאי' בהדיא דאמרי' א"ה בשית נמי ניכול א"ר אדא בר אהבה שית יומא בקרנתא קאי פי' השמש עומד באמצע הרקיע כו' ואין שייכות לשעות שלנו לענין החמה וא"כ גם לשנויא קמא דאדם טועה ב' שעות היינו זמניות וכי חשבי' ביום ארוך ב' שעות זמניו' קודם חצות הוה ממש שליש היום ודא ודא א' היא ודברי הת"ה הם תמוהים מאוד דתלה האיסור בשעות שלנו וזה ודאי אינו והב"י בסי' תל"א כ' שדברי ת"ה הם כדעת הרמב"ם א"כ היה מפ' ב' שעות דנקט ת"ה היינו זמניות והא ודאי ליתא דא"כ לא היו ב' צדדין לספוקי בהו ולא הי' ת"ה צריך לפלפל בזה ורמ"א הבין כמ"ש בת"ה דעל שעות שלנו קאמר ע"כ עשה מזה ב' דיעות כאן אבל האמת דדברי ת"ה בזה אינם ברורים דלפי דעתו יהיו דברי התנא נתלים בשעות שלנו ומה שייכות יש לנו לתלות האיסור בב' שעות שלנו קודם חצות ולמה נתן התנא שיעו' אכיל' עד ד' שעות ותו לא טפי היה לו לו' ג"כ עד ב' שעות קודם חצות דהי' דבר שוה בכל הזמני' אלא ודאי דזהו דבר בטל וכל השעות הם זמניות וחלילה לנו לאכול אחר שליש היום מן עלות השחר וכ"פ מו"ח ז"ל בסי' תל"א שיש להחמיר כדיעה הראשונ' דכאן ולעד"נ דהדיעה השניה היא לאו דסמכא כלל ועיקר הדין כדיעה הראשונ':

ד

ימכרנו לעכו"ם כו'. ואלו הי' הבעל כאן עליו לבער כדלעיל סי' ת"מ בסופו ואם הלוה ישראל לחבירו על חמץ נר א' לכאורה דעל המלוה לבער דדוקא בעכו"ם אמרי' בסי' תמ"א דעכו"ם מישראל לא קנה משכון וכן להיפך אבל ישראל מישראל קנה משכון כדאי' בפ' כל שעה מדכתי' ולך תהי' צדקה ואם אינו קונה משכון צדקה מנ"ל וא"ה הוה של המלו' וראייה עוד דהא אם קידש אשה במשכון שהלוה עליו הרי היא מקודשת כמ"ש בא"ע אלא דנלע"ד דמ"מ הוה גוף המשכון של הלוה דהא אי' בפ' הפרה מביא בח"מ סי' ע"ב במשכנו של ישראל אצל גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק במשכון דחייב להחזירו לישראל מטעם שגוף המשכון של ישראל רק להגר היה שיעבוד עליו וכיון שמת פקע שיעבודו א"כ גם כאן חייב הלוה לבערו דהגוף שלו וכ"ת דאין בידו לבערו כיון שזה יש לו עליו חוב לא יתננו לו בלא מעות מ"מ אם אירע איזה ענין שלא ביערוהו והגיע זמן איסורו נראה דחייב הלוה לשלם מה שהלו' לו וההיזק של החמץ על הלוה כיון שהגוף שלו וכן אם מלוה מוכרו לעכו"ם בע"פ שאז החמץ בזול כמ"ש רש"י בפ"ק ד' י"ד במעשה דיוחנן חקוקה הוה ההיזק על הלוה כנלע"ד:

ה

אם קנו שום דבר כו'. בטור כתב זה דרך מעשה שקנתה שפחה עכו"ם ירקות בעד חמץ בע"פ אחר ו' שעות והתירם ר"ת לפי שחמץ אינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מיד לפי שהן מחליפין וקשה שהרי דין זה של חמצן של ע"ע הוא בחולין דף ד' ופירש"י שם דלעצמן של ע"ע אסור מטעם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' גם התו' האריכו שם דאסור מדרבנן וא"כ צ"ל דההיתר של ר"ת היא כיון שעכו"ם קנתה בלי שליחות ישראל אבל בידיעת ישראל ודאי אסור ואפי' בלא ידיעת ישראל אלא שישראל אחר עביד איסור' וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולפ"ז לא ה"ל לכתוב כאן אם קנו דמשמע אפי' ישראל ותו דמשמע אפי' לעצמו של הקונה מותר וכבר נתבאר דלדידיה עכ"פ אסור:

א

אסור בהנאה. וכ' המ"א ומ"מ אינו עובר בבל יראה ובל ימצא עד הלילה רק מ"ע דתשביתו מ"מ פ"ג עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"ם ב"ב סי' קצ"ב וע' בתמים דעים סי' רמ"ה וע' בב"ק דף כ"ט ע"ב בפירש"י ד"ה משש שעות ולמעלה וכו' לעבור עליו בב"י וב"י מבואר להדיא דסובר דעד הלילה ג"כ קעבר בבל יראה ובל ימצא:

ב

אפי' חמצו של עכו"ם. כן מסקנת הש"ם והפוסקים וכ"כ הטור סי' ת"ן וכן העלה מהריב"ש סי' ת"א ע"ש וע' באו"ה כלל ל"ט דין ל"ג בהג"ה בגליון מסתפק בדין זה ואין ספיקו מוציא מידי ודאי:

ג

ואסרוהו חכמים שתי שעות קודם. אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסו' ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובת וכ"כ בע"ש:

ד

מתחלת שעה. לכן ימהר לאכול בשעה ד' וכ' במהרי"ל מת בע"פ יוציאו המת לבית הקברות ויחזרו לביתם ויאכלו ואח"כ יקברוהו עכ"ל ובמ"א מתמיה על מהרי"ל דאיך יפסיקו לאכילה ונעלם ממנו מנהג אשכנז שכן נוהגים אף בשאר ימים להוציא את המת לבה"ק וחוזרים לביתם עד שחפרו החופרים ושאר צרכי המת ואחר כך חוזרים וקורין לקבורת המת וא"כ ליתא כאן הפסקה כלל. ועוד דאם יאכלו קודם הוצאת המת ממילא ימשוך האכילה וביעורו עד זמנו ואחר כך ע"י הוצאת המת חוץ לעיר וקבורתו ימנעו מלהתעסק בצרכי י"ט ולישות המצות על כן הקדימו בהוצאתו והפסיקו לאכילה דאל"כ ימנעו לגמרי מלהתעסק בקבורת המת וק"ל:

ה

אפי' הרבה ביחד. ואפי' כותח או יין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח כן הסכמת האחרונים דלא כב"ח שמחמיר בזה והוא חומרא יתירה:

ו

ומתחלת שעה וי"ו ולמעלה אסרוהו גם בהנאה. וסיים הטור ואם קידש בו אשה אינה מקודשת וב"י מקשה דברי הטור שבכאן ואבן העזר אהדדי הב"ח והט"ז משוים להרב ב"י כטועה גמור גם בש"ע בא"ח סי' ך"ח מתמיהים מאוד האחרונים על הב"י בש"ע ולפע"ד דברי הב"י כאן ושם באה"ע נכונים בלי פקפוק כלל לכן אציע תחלה מקור הדין דגרסינן שם בפסחים דף ז' על הא דאמר ר"י הבודק צריך שיבטל וכו' ומקשה הש"ס ונבטלה בשית ומשני הש"ס כיון דאיסורא דרבנן עלה כדאוריי' דמי' ולאו ברשותיה קאי ולא מצית מבטל ליה דאמר רב גידל א"ר המקדש משש ולמעלה אפי' בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופירש"י משש שעות ולמעלה מתחלת שש דאיסורא דרבנן הוא עכ"ל והתוס' כתבו וז"ל ולא נהירא לר"ת דמשש שעות ולמעלה משמע מסוף שש שעות ומ"מ מייתי ראיה מחטי קורדנייתא שהן קשין והוי חמץ נוקש' שאין אסור נמי אלא מדרבנן. והנה האחרונים הבינו כאן ובא"ה דגם דעת רש"י דחטי קורדנייתא אינו אלא חמץ דרבנן דהוי נמי שעות דרבנן דהיינו תחלת שש אפ"ה לא הוי קידושין בתרי דרבנן באמת אין זה מוכרח כלל לע"ד בדעת רש"י דאפש' דגם דעת רש"י בתרי דרבנן לא הוי קידושין אך שס"ל דחיטי קורדניית' לא הוי חמץ נוקשה או שס"ל כמ"ד דחמץ נוקשה דאוריי' וכן צ"ל ראיה ברורה ומוכרחת מדעת רש"י פ' כל שעה (פסחים דף ך"ח) שכ' שם אהא דרב גידל וז"ל משש שעות על כרחיך מתחלת שש דאי לאחר שש אסור מדאורייתא מאי אתא לאשמעינן פשיטא דאין מקדשין באיסור הנאה הרי להדיא מדעת רש"י דחוטי קורדנייתא אם נחמצו הוי דאורייתא דאל"כ מה הוכיח רש"י דאי לאחר ששה אסור מדאורייתא מאי אתא לאשמועינן פשיטא הלא מ"מ אתי לאשמועינן בחמץ נוקשה דרבנן אלא ודאי דהוי חמץ דאורייתא וכך משמעות לשון התוס' דריש פסחים שהם חידוש דין זה דהוי חמץ דרבנן מעצמם ולא שיהיה כן דעת רש"י איבר' מתוספת דסוף פ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ח) בסוגי' בחולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת ומקשה הש"ס אלמא בחולין שנשחטו בעזרה לר"ש לאו מדאורייתא ורמינהו וכו' ומשני דהכא במאי עסקינן בשוחט ונמצא טריפ' דהוי שחיטה שאינה ראויה ואף שנשחטו בעזרה מותרים בהנאה וכתבו תוס' שם אלמא חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דאסור בהנאה דרבנן וקשה דאיך מקדש בהם והאמר רב גידל פרק קמא דפסחים המקדש משש שעות ולמעל' אפי' בחטי קורדנייתא דאינם אסורים אלא מדרבנן אין חוששין לקידושין י"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא לפי מה שפי' ר"ת התם אבל הכא ליכא אלא איסורא דרבנן ולפי' הקונטרס נמי לא קשה מידי למסקנא דהא אפי' לר"ש אינה מקודשת עכ"ל תוס' ומדכ' תוס' דלפרש"י לק"מ לפי המסקנא משמע דקודם המסקנא לא א"ש לפירש"י דאף בתרי דרבנן אינה מקודשת וכן פי' מהרש"א שם בדברי תוס' (וכן דעת הרע"ב ריש פרק כל שעה) ולפ"ז צריך לדחוק לפרש לשון רש"י בפ' כל שעה שכתבתי דה"ק מדקאמר אפי' בחטי דקורדנייתא משמע דהדין עצמו קאי אשעות דרבנן כי אי אפשר לומר דמיירי בשעות דאורייתא א"כ לאיזה צורך קאמר אפי' פי' אף בחטים קורדנייתא שהוא דרבנן הלא כל עצמו של הדין לא נאמר רק בשביל זה דחמץ דרבנן דאיסור הנאה דאורייתא מאי אתא לאשמועינן דאינה מקודשת אלא ודאי דמיירי משעות דרבנן ולהכי קאמר אפי' בתרי דרבנן ג"כ אינה מקודשת ואחר דברי תוס' אלו אפשר נמשכו האחרונים אך לדעתי ודעת הב"י הפי' זה דחוק ורחוק מאוד במשמעות פרש"י וכוונת התוס' דר"פ האיש מקדש יש לפרש דלרווחא דמלתא קאמרי התוס' וכוונתו דלשיטתייהו דחטי קורדנייתא הוא רק דרבנן וגם אם נפרש דברי רב גידל בשעות דרבנן כפרש"י מ"מ לפי המסקנא לק"מ אבל באמת דעת רש"י לחוד דמיירי בחמץ דאורייתא וכן על כרחיך צ"ל שזה דעת רש"י כי היכי דלא תיקשי לפרש"י מסתמא דסוגיא דקדושין דקאמר אלמא דסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא משמע דבאיסור הנאה דדבריהם מקודשת אף דלפי המסקנא לא קיימא היינו מטעם דר"ש סובר דחולין בעזרה דאורייתא ומוקי בשוחט ונמצא טריפה אבל בהא משמע מסתמא דש"ס מקודשת אלא ודאי דדעת רש"י דחטי קורדנייתא הוי חמץ דאורייתא וא"כ ל"ק מחולין בעזרה דליכא שום צד דאורייתא כתירוץ התוס' לר"ת ומ"ש תוספות שוב ולפ"ה וכו' הוא רק לרווחא דמלתא כמ"ש: (ואולי אפשר לפרש דברי התוס' עוד בדרך אחר וע"ש) ואל תטעך לשון הרא"ש דספ"ב דקדושין שכ' דלר"ת תרי דרבנן מקודשת וכו' וסיים ודלא כפרש"י ע"כ ע"ש אין זו ראיה כלל להמעיין הטיב דהרא"ש כ' ג"כ לפי שמדברי ר"ת מבואר כן להדיא דתרי דרבנן מקודשת וגם הוא מכריע שם דעיקר כפירוש ר"ת וזה שכ' דלא כפירש"י ע"כ ע"ש ולא קאי דלא כפרש"י אתרי דרבנן ע"ש. והעולה מזה כיון דלדעת רש"י מיירי מחמץ דאורייתא ושעות דרבנן וא"כ לכאורה תקשה באמת למה לא אמר רב גידל סתמא המקדש בחמץ דרבנן אינה מקודשת אלא צ"ל דדוקא קאמר משש שעות ולמעלה כיון דלבסוף אתא לידי צד איסור דאורייתא ולכך אין חוששין לקידושין משא"כ בחמץ דרבנן דלא אתא לידי שום צד דאורייתא לעולם הוי קידושין כסתמא דש"ס דקידושין באיסור הנאה דרבנן מקודשת זה נראה לשיטת רש"י וזה ג"כ דעת הרמב"ם ריש פ"ה מה' אישות שכ' ג"כ כלשון רש"י ולדעת ר"ת בכל ענין דהוי חד צד דאורייתא או בשעות דאורייתא או חמץ דאורייתא לא הוי קדושין עד דאיכא תרי דרבנן אז הוי קדושין. ודעת הר"ן בשם הרמב"ם הובא בב"י סי' זה להיפך מדעת רש"י דדוקא בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא לא הוי קדושין משא"כ בחמץ דאורייתא בשעות דרבנן חוששין לקדושין דדילמא אתי למטעי בשעות כל זה נ"ל פשוט שיטות הפוסקים לדעת הב"י על כן פסק בש"ע בא"ה סי' ך"ח וחושש לדעת כולם להחמיר דדוקא בתרי דרבנן מקודשת שהוא מוסכם מכל הפוסקים הנ"ל אבל בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן או חמץ דרבנן ושעות דאורייתא הוי ספק קידושין ונסתלק בזה תמיהות כל האחרונים על הב"י שם בש"ע שפסק בחמץ דרבנן בשעות דאורייתא דהוי ספק קידושין הא לכ"ע לא הוי קידושין ובאמת זה אינו ובבית שמואל שם רוצה לתרץ דעת הב"י בש"ע דחושש לדעת בעל המאור דלית הלכתא כרב גידל דאינו אסור עד הלילה מדאורייתא. ומ"מ בחמץ דאורייתא מסוף שש ולמעלה אינה מקודשת משום דמ"מ לדעתו אסור מדרבנן עד הלילה והוי חמץ דרבנן ושעות דאורייתא ע"ש דבריו יותר באורך. הנה מלבד שדבריו דחוקים שהרי הב"י כתב בסי' זה ואין דבריו של בעל המאור שהוא יחיד עומדים בפני רבים עכ"ל שדוחה לגמרי דבריו והתם יחוש לדבריו להחמיר אלא דבריו עצמו שם תמוהים לי דהוא עצמו סיים בלשון המאור מדרבנן אסור באכילה עד הלילה משמע דמותר בהנאה אף מדרבנן וא"כ למה פסק בחמץ דאורייתא מסוף שש לא הוי קידושין הא יש לחשוש לדעת בעל המאור דהוי קידושין כיון דלית כאן אף מדרבנן רק איסור אכילה כמו המקדש בשאר איסורי אכילה אכן כפי מ"ש הכל נכון בלי פקפוק כלל. וכבר כתבתי הדברים כהוייתן לבעל המחבר דבית שמואל בעצמו לק"ק שידלוב ותשובתו עדיין נשאר מעל. ועפ"ז דברי הב"י בסי' זה ג"כ נכונים כמה שמקשה דברי הטור אהדדי שכאן כתב כלשון הרמב"ם ורש"י דמשעה ששה אסור בהנאה ואם קידש בה האשה אינה מקודשת ובא"ה סי' ך"ט פסק כדעת הרא"ש ור"מ. וכל זה ברור ופשוט בכוונת דעת הב"י ונסתלק תלונת הב"ח והט"ז מעליו ומ"מ כדי ליישב דעת הטור דצריך לומר דכאן כיון שאין מקום עיקר הדין לכן לא דקדק לכתוב כל פרטי דין זה רק חדא מנייהו נקט אגב אורחיה בשעות דרבנן וחמץ דאורייתא וה"ה להיפך בחמץ דרבנן ושעות דאורייתא וסמך עצמו על מקום עיקר הדין באבן העזר סי' ך"ח ששם ביאר הדין להדיא כדעת הרא"ש ור"ח ודוק:

ז

וי"א עד ב' שעות קודם חצות. הסכמת האחרונים כדעת ראשונה עד שליש היום דחשבינן יום י"ב שעות זמניות בין שהיום קצר או ארוך וכן העלה הט"ז שכן עיקר. ובספר מנחת לכהן מסיק דלענין זה שהוא דרבנן חשבינן ליום מעלות השחר עד צאת הכוכבים:

ח

חייב לבערו בזמן איסורו. אף ע"ג דאין החמץ שלו מ"מ מוטל עליו לבערו שלא יעבור עליו המפקיד אם לא ידעינן שמכרו ואין ספק מוציאו מידי ודאי ב"ח. וכ' מ"א ונראה דהנפקד חייב לשלם דמי הפיקדון למפקיד שה"ל למכרו קודם זמן איסורו וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקי"ל דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה (כי אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לבערו) וחייב למכרו א"כ פשע שלא מכרו ומיהו אם החמץ בעין א"ל הרי שלך לפניך וכן משמע בב"ק דף מ"ה עכ"ל המ"א הנה בדין דהרי שלך לפניך יפה כיון כדאיתא להדיא שם בש"ך ובדף צ"ח אף שראיתי בתשובת שער אפרים סי' ך"ח מסתפק בדין זה לפי שמהרש"ל ביש"ש דפ' הגוזל קמא סי' ד' מחלק בין האי דהגוזל חמץ ובין שומר סיים שם הלכך בכל איסורי הנאה שבעולם אמרי' הש"ל גבי גזלן ולא גבי שומר עכ"ל מהרש"ל ברם הש"כ לח"מ סי' שס"ג השיג עליו עיין שם בשער אפרים עוד דבריו באורך להכריע בין הדעות אכן באמת שגגה גדולה הוא ובחנם טרח בזה דודאי מהרש"ל לא כתב להכריע שם דגבי שומר לא אמרינן הש"ל דהלכה כרבנן אלא גבי שור שנגמר דינו דאמר הוה מעריקנ' לאגמ' אבל בחמץ בפסח דאיסור ממילא כ"ע מודו דאמרינן הש"ל דאל"כ נפלגו בחמץ בפסח וכדאיתא שם להדיא בש"ס בשני מקומות וזה ברור להמעיין היטב בדברי מהרש"ל. אכן בעיקר הדין שכתב המ"א שאם החמץ אינו בעין כגון שביעורו תוך זמן איסורו דחייב הנפקד לשלם וכן משמע שם בתשובת שער אפרים סי' ך"ח אין דבריו נכונים דהרי הרמב"ם ובח"מ סי' רצ"ב כתבו דאין הנפקד מחויב למכרו רק משום השבת אבידה לבעליו וכן משמע קצת מפרש"י דב"ק דף צ"ח דפי' אדמפליג בשור לגבי שומר לפלוג נמי לגבי גזל חמץ ועבר עליו פסח ומדנקט לגבי חמץ גזל ולא נקט שומר אלא ודאי ששומר פטור אף בלא הש"ל ובתשובה לחכם אחד הארכתי יותר בביאור דין זה ואעתיקי בסמוך וע' בדברי אחרונים דה"ה אם משכן ישראל משכון אצל חברו ג"כ דינו לענין זה כמו גבי שומר וע' בהרא"ש ופסקי הרא"ש דפ' הגוזל עצים דהא דגזל חמץ ועבר עליו פסח דאומר הרי שלך לפניך מ"מ אם נשבע עליו לשקר אינו מתכפר עד שישלם לו ממון מעליה וצ"ע על שלא הוזכר דין זה בח"מ סי' שס"ג לענין גזילה וע' שם ביש"ש: ונשאלתי וז"ל מעשה שנעשה במדינה הסמוכה למדינת לבאמברג בישראל אחד שהפקיד חמץ שלו בסך ג' מאות שהוא חמץ גמור אצל ישראל חבירו שדר בעיר אחרת ונשתהה אצלו החמץ עד תוך הפסח ולא מכר הנפקד החמץ ההוא לעכו"ם והנה נגנב החמץ הנ"ל ממנו תוך הפסח שלא בפשיעתו ונסתפק לנו על מי מוטל ההפסד והנה לפי מ"ש המ"א ס"ס תמ"ג דדוקא אם הוא בעין יכול לומר הש"ל אבל אם נגנב שאין יכול לומר הרי שלך לפניך חייב הנפקד לשלם להמפקיד אך נ"ל פשוט דאף אם זה מקרי פשיעה שלא מכר החמץ מ"מ כשנגנב תוך הפסח פטור כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור כיון דלא פשע בגניבה והוא שומר חנם ועוד דעיקר הדין שכ' המ"א ולחייבו על שלא מכר משום דהוי פשיעה דחייב בו שומר חנם צ"ע. דמרש"י דב"ק דף צ"ח ד"ה אדמפלג בשור לפלגו בחמץ בפסח ופרש"י אדמפלגי בשור ושומר לפלוגי בגזל חמץ משמע דבשומר אין לחייבו כלל בחמץ על שפשע ולא מכר אותו דרמב"ם ובח"מ סי' רצ"ב סעיף י"ז כתב ז"ל המפקיד חמץ אצל חברו והגיע ערב פסח אחר חמשה יצא ומוכר בשוק מפני השבת אבידה לבעלים הרי שאינו חייב מדין שמירה אלא מדין השבת אבידה לבעלים אינו חייב באבידה לטפל במכירה כולי האי ושוב ראיתי בתשובת דברי ריבות סי' קך"ג גבי אפטרופוס שפשע שלא מכר נכסי יתומים דגרם הפסד וכ' זה לא מקרי פשיע' דגרמא בעלמא הוא עד כאן לשונו בכן בקשתי שטוח' שיורנו מר הדרך אשר נלך בה הקטן עוזר בלא"א הר"ר מאיר מלובלין לע"ע פה באמברג: ואף שהשואל האריך מאוד בלשון שאלתו ולפי שלע"ד אינם ענין לנדון זה כלל כאשר השבתו על דבריו באריכות. לכן קצרתי כאן ולא העתקתי רק מה שנוגע לעיקרא דדינא וזאת אשר השבתי אשר שאל יעקב בעזר בדין החמץ הנה סברתו ראשונה לפטור הנפקד כיון דעל מה שלא מכר החמץ פטור דהיזק שאינו ניכר הוא ואגניבה פטור דלא פשע ואם כן פטור הנפקד בנדון זה אף לדעת המ"א זה ודאי אינו אם זו פשיע' הוא על שלא מכר וא"כ אם היה תובעו תוך הפסח דאז לא הי' יכול לומר ליה הש"ל לפי שהכל מצוה עליו לבערו באותו פעם כאלו שרוף ועומד דמי נמצא שאינו מחזיר לו כלום ומה"ט נקטו הש"ס והפוסקים חמץ ועבר עליו פסח אומר הש"ל משא"כ תוך הפסח וכדאיתא שם בב"ק דף צ"ח גזל חמץ קודם פסח ובתוך המועד בא אחר ושרפו פטור דהכל מצויין עליו לבערו וא"כ אף שנגנב או שנאנס תוך המועד הוה כתחלתו בפשיעה וסופו באונס שחייב כדאי' בסי' רצ"א סעיף וי"ו ויע"ש בסמ"ע והכא ג"כ נוכל לתלות האונס ע"י הפשיעה דאלו מכר לעכו"ם שמחוץ לבית היה נשמר על ידו יותר ומכ"ש אם היה יכול למכור לעכו"ם ממש והכספים היה יכול לשמור בשמירתן אך במ"ש לדחות דעת המ"א דלא מקרי פשיע' מפרש"י דב"ק ומרמב"ם וח"מ סי' רצ"ב בזה שפתו ברור מללו וכוונתי ג"כ לזה בספרי בסי' רמ"ג סק"ז כהלכת' ולא כטעמו ועדיין צריך אני למודעי לפי מה ששמע מדבריו שהשיג על המ"א דאין לחייבו מטעם פשיעה כשומר חנם אבל אי הוה שומר שכר יש לחייבו וכן משמע בתשובת שער אפרים סי' ך"ח וא"כ אכתי הדרי הקושיא לדוכתא אפרש"י דפי' בב"ק לפלוגי לגבי גזל ואמאי לא פי' ג"כ בש"ש ובאמת על עיקר ראיה זו מפרש"י יש לפקפק ולומר דלכך פרש"י בחמץ בפסח בגזל לפי דבגזל מיירי המתני' וממתני' מוכח דלא פליגי וכמו שפרש"י בהדיא בב"ק דמ"ה בד"ה לפלוגי וכו' לכן דקדקתי בלשוני בספרי וכן משמע קצת מפרש"י כי ראיה גמורה אינה. תו מה שמבואר מתוך דבריו כיון דאינו מחויב למכור רק משום השבת אבידה אינו חייב באבידה לטפל במכירה כולי האי אין זה ברור כלל לע"ד דלדעת הרמב"ם מה' אבידה דשומר אבידה הוה ש"ש אי רואה שהאבידה הולך לאיבוד צריך לעשות תקנה שלא יתאבד כיון שכבר זכה באבידה וכל שלא עשה כן אע"ג דפשיע' לא הוי מ"מ אונס ודאי לא הוי וחייב לשלם לדעת הרמב"ם (וכן משמעות לשונו קצת בה' פקדון יע"ש) כדין ש"ש ולהחולקים הוי שומר חנם והוי ספיקא דדינא כמבואר בב"י סי' ע"ב וא"כ ה"ה הכא בנדון דידן אף על גב דהוי שומר חנם מ"מ בהגיע סמוך לשש דנתחייב מטעם השבת אבידה הוי כש"ש באותה שעה כיון שהפקדון בידו והו' באותה שעה כשומר אבידה והוי כש"ש לדעת הרמב"ם משום פרוטה דרב יוסף וכמ"ש בספרי תורת השלמים שאלה ט"ו יע"ש אם כן לדעת הרמב"ם לכאורה יש לחייבו מדין שומר שכר באותו שעה על שלא מכר ואל תשיבני מהא דכ' הרמב"ם ובש"ע ח"מ ס"ס רצ"ב דאם מכר הפקדון על פי בית דין יש לו רשות להשתמש במעות לפיכך הרי הוא עליהן ש"ש משמע דאי לא ה"ל רשות להשתמש במעות לא ה"ל ש"ש אמאי לא אמרינן דהוי כש"ש מכח שנעשה שומר אבידה בשעת דמכירה כיון שהולך לאיבוד אי משום הא לא תברא דודאי אחר שכבר מכר הפקדון אם כן כבר קיים השבת אבידתו לענין זה ואחר כך לא הוי רק על המעות כמו שהיה מתחלה על הפקדון שומר חנם אי לאו משום דיש לו רשות להשתמש בו וק"ל משא"כ באותו שעה שהולך לאיבוד הוי כשומר אבידה ממש. אך יש לפטרו מטעם אחר והוא מה שאיתא ב"ס ור' הרמב"ם ובש"ע ס"ס רצ"ב וז"ל בד"א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל היה עמו באותו ארץ הרי לא יגע בו אף על פי שיאבד עכ"ל מטעם דאיהו אפסיד אנפשי' וכאבידה מדעת דמי ואם כן ה"ה הכא ואף דלשון הרא"ש והטור דוק' שהו' עמו באותו עיר כבר כ' הסמ"ע שם דעיר לאו דוקא יע"ש ועוד דאי תימא דדוקא עיר היינו דוקא בהני שהולכין לאיבוד או ערקב או להחמיץ דכיון שהמפקיד לא היה בעיר ולא ה"ל לידע שפירותיו הולכין לאיבוד לכן על הנפקד לחייב בהשבת אבידתו מימשא"כ בחמץ בפסח כיון שהמפקיד ידע שחמצו הו' ביד הנפקד ויגיע זמן אסורו ה"ל למכרו במקומו אף שהיה רחוק מן החמץ אפשר לו לעשות תקנה בענין המכירה כמבואר בתשובת מהר"ס לוי סי' י"ב וע"ל סי' תמ"ח ואף על גב דהנפקד לא הי' יכול בסמוך על זה וה"ה מחוייב לבערו כמ"ש המ"א מ"מ ה"ל להודיע בכתב או על ידי שליח להנפקד ואם לא מכרו והודיעו לנפקד איהו דאפסיד אנפשיה ואבידה מדעת הוא ומכל מקום הנפקד מחויב לבערו כדי שלא יעבור המפקיד בב"י. אכן אם המפקיד היה במדינת הים בענין שאי אפשר להודיע ואם כן אף אם היה מוכרו במקומו מכל מקום על הנפקד לבערו על כן מחויב למוכרו משום השבת אבידה ואפשר לחייב אם לא מכרו לדעת הרמב"ם כמו שכתבנו אבל מ"מ פשיעה ודאי לא הוי כמו שהוכחנו ואפטרופוס שלא מכר החמץ ודאי אין לחייבו כיון שאינו חייב אלא בפשיעה כמבואר בח"מ סי' ר"ן יע"ש כנ"ל ברור:

ט

מותר וכ' מ"א בשם ב"ח דוקא אם שפחה קנא' בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית ליהנות ממנו אבל אותו האיש שקנאה אסור להנות ממנו ע"כ. וקצת מאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן וגיסי הרב בספרו א"ז כ' דאחר שש עד הלילה אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ול"נ דאף המחמיר לדידיה בחליפין תוך הפסח היינו דוקא כסות פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה כ"כ תוס' פ"ק דחולין דף ד' ע"ב ומבואר שם בפסקי תוס' שתירוץ זה עיקר להלכה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וכן משמעות התו' ריש פ' כל שעה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא כמשמעות הש"ס ופוסקים דחמץ של ישראל שעבר עליו פסח דאסור בהנאה דלא כמשמע שם בתשובת שער אפרים להתיר אף החמץ עצמו כה"ג בהנאה ובקונטרס אחרון הרגיש ג"כ גיסי הרב עליו בזה שהוא פשוט לאיסור:

י

שחמץ אינו תופס דמיו. וחליפיו מותרין ונראה לי דה"ה בדגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע דגדוליו מותרין דחליפין כגדולין ועיין בנדרים דף מ"ז וצ"ב נ"ז בסוגיא דש"ס ובפ"ק דשבת אע"ג דגדולי תרומה אסורין משום דדלמא משהי ליה ואתא לידי תקלה אבל בחמץ שעבר עליו פסח דרבנן לא גזרו האי בדבר שזרעו כלה וכ"כ בספרים ותוס' פ"ק דפסחים דגדולי איסורי הנאה מותר: