שולחן ערוך, אורח חיים תמ״א: דין מי שהלוה על חמץ. ובו ב' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מי שהלוה על חמץ. ובו ב' סעיפים:
עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ומשכנו בידו ואמר ליה מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני והגיע הזמן ולא פרעו מותר אפילו לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח דכשהגיע הזמן ולא פרעו נקנה לו למפרע וה"ל חמצו של עכו"ם:

ב

ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו אם משכנו בידו ואמר ליה מעכשיו והגיע הזמן אפילו אחר הפסח ולא פרעו אפילו אין אחריותו עליו אסור משום דקני ליה למפרע אבל אם לא אמר ליה מעכשיו ואין אחריותו עליו מותר:

א

בידו. ואם הקנוהו לעכו"ם בקנין או אג"ק אע"פ שלא מסרו לו עד אחר פסח אם אינו באחריות הישראל שרי. ש"ג:

ב

מעכשיו. ואם לא הלוהו רק שאמר ליה אם לא אעשה דבר פלוני יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהוי ליה אסמכתא (ולדעת הראב"ד אין דין אסמכתא בעכו"ם). ודע דאם חסר אחת מאלו בבות אסור. פירוש שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אע"פ שהוא ביד עכו"ם וצ"ע אי לא אמר ליה מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו. דאם לא כן פורע חובו מאיסורי הנאה מ"א. וח"י כתב דראוי להחמיר לפדותו ע"ש. ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבד לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו:

ג

מותר. ואם מכוון בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור דה"ל כמטמין בידו. ט"ז ע"ש:

ד

אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחויב לבערו דעדיין היא ברשות עכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו. מ"א והח"י חולק עליו ע"ש. וישראל הממשכן לחבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון מחבירו בלא מעכשיו. מ"א. וט"ז בסי' תמ"ג ס"ק ד' כתב דהלוה חייב לבער:

א

משנה פסחים ל"א באוקימת' אליבא דרבא ל"א הסכמות הפוסקים

ב

טור בשם הראב"ד והרא"ש וכ"כ הר"ן

ג

שם במשנ'

ד

כ"כ הרא"ש וכ"פ הטור:

א

א ומשכנו. שם בשהרהינו אצלו כו' ל"ק הא דא"ל כו' ומשמע דקאי אהרהינו וכן בברייתא א"י שהרהין כו' ואם כו' ועמ"א:

ב

אפי' לא הגיע כו'. דאל"כ לא היה פריך לרבא ממתני' ול"ל מעכשיו. ודלא כהרמב"ם ור' אפרים שכתבו דוקא שהגיע זמן קודם פסח ודייקו מהתוספתא וע' רא"ש ומ"מ ומ"ש אפי' כו' משמע דגם הגיע זמן קודם פסח צ"ל מעכשיו והטעם משום אסמכתא כמ"ש בפרק א"נ ס"ו א' ב' ולמניומי קשיא מתני' אב"א דא"ל כו' וכ' המ"מ אע"ג שדעת הרמב"ם שאין אסמכתא במשכון כאן ישראל מא"י אינו קונה כו'. ור"ל דהרמב"ם כ' בפי"א מהל' מכירה ובש"ע ח"מ סימן ר"ז סי"א דבערבון במחול לך אין אסמכתא וע' ר"ן בנדרים כ"ז ב' בד"ה שאני הכא דאמר כו' מ"מ כאן ישראל מא"י כו'. ולכאורה דבריו צריך עיון דישראל מא"י לא קני קודם גביה אבל לקנות בשעתו אמאי לא וי"ל דהקשו עליו מהא דב"מ הנ"ל דדוקא בא"ל מעכשיו ותי' דשאני משכון דמטלטלי דקנה לה וע' תוס' שם ס"ז ב' ד"ה שביעית כו' וז"ש כאן ישראל כו' אבל הוא כ' שם ברפי"א המקנה בין קרקע כו' וכ"כ בש"ע שם ס"א וא"כ בטל התירוץ ההוא וע"ש במ"מ וכ"מ כמה תירוצים. אבל דעת הראב"ד כאן דקודם הפסח א"צ למעכשיו דאין אסמכתא לא"י ודוקא אחר הפסח צריך למעכשיו וראייתו ממ"ש בתוספתא קודם הפסח וע"כ צ"ל כמ"ש הר"ן דתוספתא מיירי בלא אמר מעכשיו ועיין במ"מ שם שנראה מדבריו שלא הסכימו עמו לדין הראשון ש"פ וס"ל אפי' בא"י צריך למעכשיו ונראה דה"ט שמפרשים מ"ש בתוספתא קודם פסח על אמר לו קאי כמש"ש הרא"ש אבל דברי הראב"ד הן עיקר ואין בדברי הגאונים הכרח לסתירתו שלא כתב אלא דין הגמרא אחר פסח ועמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ב דאין דעת הרמב"ם מש"ש בד"א בשקנה בא' כו' דאין מה שהוא תחת ידו אסמכתא בין קרקע בין מטלטלין כמש"ש המ"מ וכ"מ אלא טעמא אחרינא בדבר דתליא אי קני ליה בע"מ דהוי כא"ל מעכשיו מה שאין כן באמר אם וכדברי רב האי גאון ומ"ש לפיכך הנותן ערבון לא קאי אלא אסיפא דאם חזר בו המוכר וז"ש שם וכן מי שפרע כו' וכן כל תנאים כו' שכל האומר אם יהי' כו' משמע הכל דקאי אסמכתא דלא קנה ולכן דברי הרמב"ם וש"ע כאן נכונים:

ג

אם משכנו כו' וא"ל. שם אלא הב"ע כגון כו' אבל א"י שהלוה כו' אבל אם לא משכנו אע"ג שא"ל מעכשיו לא קנה ישראל כיון שלא קנו ממנו בקנין ועמ"א ס"ק ה' אפי' אין כו' ואין כו'. תוס' ד"ה שקנה כו' וכולה שמעתא כו':

א

ומשכנו בידו – עיין מ"ב לענין אם הקנו בקנין כתבנו להקל בשם כמה אחרונים וכתבו שיש מי שמחמיר והוא בפמ"ג וחשש לדעת רמ"א חושן משפט סי' ר"ז סי"ד דמעכשיו לא מסלק אסמכתא בלי ב"ד חשוב אא"כ היה ת"י ומעכשיו וכמו שכתב הסמ"ע ס"ק י"ח עיי"ש ובאמת אינו מוכח שם כלל דבעינן ת"י רק דבעינן בתורת הלואה ושעשה לו טובה וכמו שמבואר בתוס' ד' ס"ו וברא"ש וכ"כ בפסקי תוס' וא"כ ה"ה הכא היה בתורת הלואה ושיעבד לו משכנו אף שמונח עדיין ברשותו אם לא שסובר דכאן גרע מחמת שמונח ברשות הלוה וצ"ע:

א

אסור – עיין מ"ב במה שכתבנו דמחויב לבערו קודם הפסח והוא דעת כל האחרונים דלא כמג"א ועיין במקור חיים ובבגדי ישע וביד אפרים כתבו לקיים דברי מג"א. ותוכן דבריהם הוא כמעט אחד דאין צריך לבער ולהפסיד המשכון בידים ולהפסיד חובו ומוטב לו להמתין עד שיגיע הזמן שקבע לו העכו"ם ושמא ישלם לו חובו ויפדה משכונו ואם יראה אז שבעוד מעט יכלה הזמן והוא אינו פודה יכול אז למחול לו חובו ולומר הריני כאילו התקבלתי ודמי כמו שפרע העכו"ם ואיגלאי מילתא שהמשכון היה של עכו"ם ולא עבר בב"י אך אפשר דיש לחוש שמא ישכח לעשות תקנה זו קודם שהגיע הזמן ויבא לידי בל יראה אלא דבאמת יש לעשות תקנה זו בע"פ [דהיינו שימחול את החוב בפני ב"ד או בפני עדים שלא בפני העכו"ם דג"כ הוי מחילה וממילא אין המשכון שלו וא"כ אף כשיגיע הזמן ולא פדאו לא עבר על ב"י והמשכון ישאר ת"י כנ"ל בכוונת יד אפרים] ובאופן זה יהיה גם החמץ מותר לו לאחה"פ אלא דאפשר דהוי כהערמה וכההיא דסימן תמ"ח ס"ה עיי"ש:

ב

אבל אם לא אמר ליה – עיין מ"ש במ"ב דלפי דעת המחבר ה"ה בקודם הפסח בעינן מעכשיו ודייקנו זה מלשון המחבר שכתב אפילו וכמו שדייקו מג"א והגר"א בסעיף שקודם לזה ועוד מוכח כן לפי דעת הרה"ם אליבא דהרמב"ם דמתניתין בפ' כ"ש וכולי סוגיא איירי בקודם הפסח וא"כ כי מוקמינן מתניתין בדאמר ליה מעכשיו גם אסיפא דעכו"ם שלוה מישראל קאי. וגם שם דוקא בדאמר מעכשיו ואל"ה לא קני ישראל וכן מוכח עוד מההיא ברייתא שם דמייתי בש"ס בעכו"ם שהרהין פת פורני אצל ישראל דאינו עובר ואם אמר ליה הגעתיך עובר ומוקים ליה ברישא דלא אמר ליה מעכשיו ולהרמב"ם בודאי אלפני פסח קאי לפי דברי הרה"מ אלמא דגם בזה אי לא אמר ליה עכו"ם מעכשיו לא קני ישראל ומשום דהוי אסמכתא ולא ס"ל כסברת הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם. וראיתי לאחד מן האחרונים שכתב בהיפוך מזה ומוכח שם בדבריו דס"ל דע"כ לא פליגי אידך פוסקים אסברת ראב"ד אלא ברישא שהשכין ישראל ביד עכו"ם ומטעם דאע"ג דבדיני עכו"ם אינו נוהג אסמכתא מ"מ א"א לחייב הישראל ולהחליט משכונו ביד נכרי כיון דבדינינו הוי אסמכתא וכדאמרינן בעלמא ישראל ועכו"ם שבאים לדין אם אתה יכול לזכהו בדיני ישראל זכהו ואמור כך דינינו משא"כ בסיפא שהשכין העכו"ם ביד ישראל ובדיניהם נחלט כשהגיע הזמן ולא פדאו התם הסברא להיפך ובודאי בתר דיניהם אזלינן להעמיד המשכון ביד ישראל וכדאמרינן אם אי אתה יכול לזכות בדינינו וכו' וא"כ בזה לכו"ע אפילו לא אמר ליה מעכשיו אם הגיע הזמן קודם פסח נחלט ביד ישראל ועובר ולענ"ד נראה כמו שכתבנו דתלוי בפלוגתא הנ"ל וכמו שהוכחנו ממ"א והגר"א בדעת המחבר ומשום דיש לומר דהני דפליגי אראב"ד טעמייהו דאין סברא לחלק בזה בין עכו"ם לישראל דטעמא דאסמכתא לא קניא הוא משום דסמיך דעתו שלא יארע כן ולהכי לא גמר ומקני [וכמו שהקשה באמת הגרעק"א בסברא זו אדעת הראב"ד] ולפי זה אין נ"מ בין לוה ישראל על משכונו לבין לוה עכו"ם על משכונו ובתרווייהו לא אסקי אדעתייהו שלא יפדו ולא גמרו ומקני ומאי דהוכיח מהא דאמרינן אם אי אתה יכול וכו' זכהו ואמור לו לכך דינכם יש לומר דהאי סברא לא מהני לאוקמי ברשותיה אלא משעה שבאו לב"ד וב"ד מחליטים את המשכון ברשותיה דישראל ואה"נ אם באו לב"ד ואוקמי למשכונא בידיה לית מאן דפליג דהוא שלו ועובר עליו אכן בעניננו מיירי בסתמא שכלה הזמן איזו ימים קודם פסח ועד שהפסיקו לישא וליתן בזה ולגמור את הדבר בינם או בב"ד הגיעו ימי הפסח בודאי מעצמו אין נקנה המשכון אצלו מטעם הקנאתו דמעיקרא כיון דהוי אסמכתא והשתא בודאי לא ניחא ליה האי זכותא לזכות אותו לפי דיניהם ויאסר בהנאה ויפסיד חובו וכן מצאתי בפרמ"ג שכתב ג"כ בהדיא כדברינו דדין זה תלוי ג"כ בפלוגתא דראב"ד וש"פ:

א

במג"א ס"ק ב' בסד"ה ודע וכו' כדאיתא בחולין פי"א נמחק פי"א ונ"ב פ"י דף קל"א ע"א:

א

סעיף א' עכו"ם שהלוה ישראל על חמצו וכו'. נ"ב עיין מ"ש בזה בתשובה לק"ק נאדווארנע מה דהקשה לו ע"ד הרמב"ם דבעינן הגיע זמנו קודם הפסח קנה מקומה כהשמטות להלכות נדרים סי' רכ"א דרך אגב ע"ש בחיבורי עודנו בכ"י ודוק ועיין במג"א סק"ב מה שהביא דעת הראב"ד דאין אסמכתא לעכו"ם ועיין בחיבורי לחו"מ מהדורא ד' סי' מ"ז מ"ש ראייה לזה מגיטין דף מג ע"ב ע"ש ודוק וע' במג"א סק"ג מ"ש דחייב לעשר דדמי לאנס המלך וכו' ועיין בחיבורי על חו"מ סי' דמ"ג ובסימני הש"ע הוא בסי' שפ"ו מ"ש דלא דמי בלל זה לזה ע"ש. ובחיבורי להלכות פסח הארכתי בזה ביותר ע"ש בעזה"י ודוק. והנה גרסינן כירושלמי בפ"ב דפסחים הלכה ב' תמן תנינן עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו' היתב ר' חגי קומי ר' יוסי מתניתא פליגא על רב ישראל שהלוה לעכו"ם על חמצו לאחר הפסח מותר בהנאה וכו' ועיין בק"ע בשירי קרבן שהקשה אדמותיב מברייתא לסייע ממתניתין דתנן ישראל שהלוה לנכרי על חמצו לאחר הפסח אסור בהנאה ע"ש שנדק דמיירי במעכשיו והוא דוחק דכל כהאי גוונא הוה ליה לפרושי. אך היותר נראה דיש לו' דהמשנה מיירי דאחר הפסח דעתיה לשקועי ביד המלוה לכך לחומרא אמרינן ברירה והוברר דגם בפסח ברשות ישראל הוי קיימא ולכך אסור ולהיפוך בנכרי שהלוה לישראל ודעתיה אח"כ לשקועיה לכך מותר בהנאה. אבל הברייתא מיירי דאין דעתו לשקוע לכך מותר בהנאה אבל הברייתא דעבד שעשאו רבו אפותיקו מיירי בפירוש דאין דעתו לשקועי כיון דאמ' דשניהם יכולין לשחררר מוכח ראין דעתו לשקועי לכך שפיר פריך מהך מתניתא דמיירי נמי באין דעתו לאשקועי ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק:

א

וע"ש בש"ך ס"ק ל' דסובר דלא מהני חליפין וק"ס בעכו"ם:

ב

וברש"י ובפסחים דף ל"א ע"ב בד"ה הגעתיך לא משמע כן:

א

[א] ומשכנו בידו וכו'. ואם אמר לו מעכשיו והקנה בקנין או קרקע אף שלא מסרו ליד כותי שרי והוא שלא יהיה באחריות ישראל (שלטי גיבורים), ועיין בחושן משפט סימן ק' סעיף י"ד דצריך לקנות בסודר של כותי:

ב

[ב] מותר וכו'. ונראה דאם דעתו שלא יפדה לזמן שקבע אחר פסח מותר לכתחילה ללוות עליו באופן זה כמו שכתב ביורה דעה סימן ק"כ סעיף י"א לענין טבילת כלים, אבל להלוות בסתם באופן זה אסור לכתחילה ואם קבע זמן קודם פסח ולא פדה פשיטא דמותר אף שפודהו אחר פסח הוי כקנין חדש. כתב חק יעקב אם אמר בשעה שהגיע זמן ביעור שלא לפדותו אין עובר כלל:

ג

[ג] והוי ליה חמצו וכו'. ואם לא ביערו נראה דצריך לפדותו אחר פסח ולבער אבל אסור להניחו ביד כותי דהוי פורע חובו באיסור הנאה אבל אם לא הלוה עליו רק שנתנו לכותי במתנה, כגון שאמר ליה אם לא אעשה דבר זה ביום פלוני יהיה חמץ שלך מעכשיו, כתב מגן אברהם דחייב לבערו קודם פסח, דדוקא במשכון מהני מעכשיו ואם לא ביערו אין צריך ליתן דמיו אחר פסח ולבערו אבל אם הוא עדיין ביד ישראל אסור ליתנו לו:

ד

[ד] [לבוש] אפילו לא אמר לו מעכשיו וכו'. צריך עיון הא כתב מגן אברהם שדעת השולחן ערוך כמו שכתב המגיד שרוב המפרשים סבירא להו שהכל תלוי במעכשיו, וכן נראה מן ההלכות ובעל העיטור ור"י גיאות וכן עיקר עד כאן לשונו, והביאו גיסי הרב ולא הזכירו שהלבוש פסק להיפך, ועוד תמהתי הא כתב הבית יוסף דבעל העיטור מתיר קודם פסח אפילו לא אמר מעכשיו כראב"ד וכן כתב רבינו ירוחם בשם תוס' ועיטור, ועוד הא גם הרא"ש ור"ן וטור פסקו כראב"ד ודאי ראוי לפסוק כגדולים הנזכרים לעיל נגד המגיד. שוב עיינתי במגיד גופיה ולמדתי דלא כתב שהכל תלוי במעכשיו אלא לדעת ההלכות, אבל לרוב מפרשים ועיטור לא כתב, אלא דסבירא ליה כראב"ד דמתיר אחר פסח באמר מעכשיו, אבל בקודם פסח יש לומר דמודים דאף בלא מעכשיו מותר, לכן נראה לי עיקר כלבוש:

ה

[ה] אסור וכו'. מצאתי בכלבו פירש דאסור בהנאה אחר פסח ובתוך הפסח חייב לבערו שמא לא יפדה הכותי לזמן וכן כתבו הב"ח והט"ז והוא מפירוש רש"י, וכן משמע לי ברבינו ירוחם, ולכן צריך עיון על מגן אברהם שכתב דאין צריך לבערו שמא לא יפדנו לזמן, ואפשר דסבירא ליה דבזה סגי בביטול ורש"י מיירי בלא ביטל. כתב עולת שבת נראה דאם ביטל ישראל מהני לגבי חמץ זה גם כן עד כאן לשונו, ואפשר לפרשו לענין דיעבד אם לא ביערו דמותר בהנאה אחר פסח אף דקיימא לן בסימן תמ"ח בשאר חמץ אף שבטלו אסור בהנאה מחשש שמא יערים, מכל מקום בחמץ זה של כותי לא גזרו או דלעולם אסור כמו שאר חמץ אלא דקאמר דביטל גם בזה מהני ונפקא מינה היכי דמהני גם בשאר חמץ בדרך שיתבאר לקמן או דמיירי לכתחילה שאין צריך לבערו בפסח כיון שביטל כמו שכתב בפירוש במגן אברהם אבל אסור בהנאה כשלא פדה לזמן אף שביטל כמו שאר חמץ וצריך עיון לדינא. שוב מצאתי בכלבו דף מ"ז זה לשונו ויש אומרים שאין לנו לקונסו כל כך לאוסרו שהרי חמץ דכותי אבל ודאי עבר על לא יראה, וכן כתב בעל השלמה עד כאן לשונו, משמע אף שלא ביטול אין לאוסרו אם כן כדאי הן להקל בביטול כנ"ל, ועוד מצאתי בבעל הלכות גדולות ושבלי הלקט שפירשו הש"ס דלא כפירוש רש"י אלא דוקא שקבע זמן קודם פסח ואם כן על אחר פסח משמע דאין עובר ואף דקיימא לן כפירוש רש"י מכל מקום בענין שזכרתי כדאי הן לסמוך עליהם, ועיין סימן ת"מ ס"ק ב' ופשוט דאם בא כותי בפסח ונתן דמיו מותר להניחו ליטלו:

ו

[ו] דקני ליה וכו'. ואם כן אפילו לא משכנו בידו אם הקנהו לו מעכשיו אסור וכמו שכתבתי לעיל (מגן אברהם), פירוש שהקנהו בקנין עיין ס"ק א':

ז

[ז] [לבוש] דישראל מכותי וכו'. פירוש אף שנראה מדעת כותי שדעתו לשקוע בידו אפילו הכי אינו עובר כל זמן שלא מכרו בפירוש (מגן אברהם):

א

בידו. דוקא דקי"ל ב"ח מכאן ולהבא גובה:

ב

של עכו"ם. וא"ל כיון דבידו לפדות יהא עובר עליו כמ"ש גבי חלה כיון דמחוסר ממונא לא אמרינן הואיל. וח"י תי' דמהי"ת יפדנו ויהיה אסור בהנאה. ועיין תו' פסחים מ"ב ע"ב. וט"ז העלה דאם דעתו לפדותו אחר פסח אסור דהוי כמטמין ועמ"א שהקשה הלא כשנאנס המשכון חייב לשלם דמי הלואה ויהא אסור ותי' דעכ"פ לא גרע ממקבל אחריות אחמצו של עכו"ם בבית עכו"ם עח"מ סי' ר"ז:

ג

מותר. בס' ראש יוסף הקשה מסי' ת"מ דישראל שהפקיד אצל עכו"ם אחריות כו' תי' הח"י ודאי כשאין משכון בידו אינו כלום דאף בשכירת מעות אינו קונה מעכו"ם ח"מ סי' קנ"ד. ואפילו קנו מ"מ כאן אינו אלא אסמכתא ולא מהני בלתי משכון בידו ול"ד לענין טבילות כלים משום דעכ"פ נראה כשלו ועיין י"ד סי' ק"ך ודע אף נראה דעתו לשקעו אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו בפירוש מ"א ועיין ח"מ סי' ע"ג הרבה דינים וחלוקים במשכון:

א

א) [סעיף א'] עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו וכו' לכתחילה אסור להלות מעכו"ם על חמצו לפדותו אחר הפסח דהו"ל כמטמין ביד עכו"ם ועובר על בל יראה אבל אם נתכוין לפדותו קודם פסח ונמשך אח"כ שאינו פודהו קודם פסח אינו חייב לבער דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור, ט"ז סק"ב. חק יוסף או' א' ומשמע מדבריו שאם בדעתו שלא לפדותו כלל אף אחר הפסח מותר לכתחילה כיון שקבע זמן ואמר מעכשיו וכ"כ א"ר או' ב' וכ"פ הפר"ח דמותר אפי' לכתחלה ובתנאי כשיגיע ע"פ שיגמור בדעתו שלא לפדותו עוד יעו"ש. וכ"כ ח"י או' א' דאם אמר בשעה שהגיע זמן הביעור שלא לפדותו שוב אינו עובר ואין איסור בדבר כלל יעו"ש. והביאו א"ר שם. מק"ח או' א' מיהו ח"א כלל ק"ך סוף או' ז' כתב דראוי להחמיר ולפדותו קודם פסח.

א

ב) שם. ומשכנו בידו. אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על ישראל דאסור. הרא"ש ט"ז סק"א. מ"א סק"א. ואם א"ל מעכשיו והקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אע"פ שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי והוא שלא היה כל ימי הפסח באחריות של ישראל. ריא"ז והב"ד בשה"ג פ' כל שעה. כנה"ג בהגה"ט. מ"א שם. וכתב שם המ"א דצריך לקנות בסודר של העכו"ם כמ"ש בח"מ סי' קכ"ג סעי' ד'. אמנם הש"כ שם סק"ל כתב דלא מהני חליפין וקנין סודר בעכו"ם אלא רק בכסף או במשיכה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה יעו"ש. והסכים לדבריו הנה"ש בסי' זה או' א' ועיין לקמן או' ט'.

א

ג) שם. וא"ל מעכשיו וכו' פי' דא"ל קנה לך מעכשיו אי לא מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני דאין כאן שיעבוד משכון אלא קנין גמור שיהא לו מעכשיו בסלע שהלוהו עליו. ב"ח.

א

ד) שם. וא"ל מעכשיו וכו' אבל אם חסר אחד מכל אלו שאין המשכון ביד העכו"ם אלא ביד הישראל או שלא א"ל מעכשיו או שפרעו בזמנו ואפי' אחר הפסח הו"ל חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח ואסור. טור. לבוש ח"י או' ב' ח"א כלל ק"ך או' ז' מיהו אם אמר הישראל לעכו"ם בפי' שאינו מקבל אחריות ונתרצה העכו"ם אפי' לא הרהינו אצלו כיון שא"ל מעכשיו והגיע הזמן ולא פרעו שפיר דמי. פר"ח. מיהו הנה"ש או' ב' כתב דכל שלא הרהינו אצלו לעולם אסור ואפי' א"ל בפי' שאינו מקבל עליו אחריות חמצו יעו"ש. אבל הר"ז או' ח' ואו' ט' כתב כדברי הפר"ח אלא שכתב רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י"ט כמ"ש בסי' ת"מ יעו"ש.

א

ה) שם. וא"ל מעכשיו וכו' ואם הגיע הזמן קודם פסח אפי' לא אמר מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא (ר"ל אלא קונה בכל ענין. מחה"ש) לעכו"ם. הראב"ד. אבל המ"מ פ"ד כתב שדעת רוב המפרשים האחרונים שהכל תלוי במעכשיו וכ"נ מבעל העיטור והרי"ץ בן גיאת וכן עיקר עכ"ל. וכ"מ דעת הרב"י בש"ע. מ"א סק"ב וכ"פ הפר"ח וכ"כ ח"י או' ג' חק יוסף א' ג' נה"ש או' ג' ר"ז או' ד' ח"א כלל ק"ך או' ז' אמנם הלבוש פסק כהראב"ד וכ"ה דעת הט"ז סק"ב והעו"ש או' א' וכן הסכים א"ר או' ד' וע"כ לכתחלה יש להחמיר ובדיעבד יש לסמוך על המתירין.

א

ו) שם. וא"ל מעכשיו וכו' ואם לא הלוהו עליו רק שא"ל אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דהו"ל אסמכתא דדוקא במשכון מהני מעכשיו. מ"א שם. א"ר או' ג' מק"ח או' ב' ר"ז או' ט"ז. ומיהו אם דינא דמלכותא הוא שכה"ג נחלט החמץ לעכו"ם אזלינן בתר דיניהם והחמץ מותר. חמ"מ או' ג' אבל חק יוסף או' ד' כתב אף אם בדיניהם קנו לא מהני דדוקא לחומרא אזלינן בתר דיניהם אבל אם בדינינו אינו קונה לא מהני דיניהם. וכ"כ הר"ז שם. ועיין עוד מזה מ"ש לקמן סי' תמ"ח או' נ"ב.

א

ז) שם. והגיע הזמן וכו' ודע דאם חסר א' מאלו הבבות דאמרינן אסור פי' שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו חמץ אעפ"י שהוא בית העכו"ם וצ"ע אי לא א"ל מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו דאל"כ פורע חובו מאיסורי הנאה ואם הוא עדיין ביד ישראל רק ששיעבדו לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו אבל אם לא הלוה לו עליו רק שנתנו לעכו"ם במתנה כגון שא"ל אם לא אעשה לך דבר זה ביום פלוני יהיה חמץ שלך מעכשיו כמ"ש לעיל א"צ ליתן דמיו לעכו"ם ולבערו דאפי' אמרת לא קנהו העכו"ם מ"מ הישראל לא משתרשי ליה מידי אבל אם הוא ביד הישראל אסור ליתנו לו דהא אסור בהנאה ואסור ליתנו לאחרים, מ"א סק"ג והביאו א"ר או' ג' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' ה' ר"ז או' ד' וא' ט"ז. אמנם המק"ח או' ב' חלק על דברי המ"א הנז' וכתב דאין חייב לפדותו מהעכו"ם ואפי' עומד החמץ בביתו והעכו"ם לקחו מעצמו בחובו א"צ לפדותו רק לכתחלה אסור לישראל ליתנו מדעתו להחמץ בחובו ואם עבר ונתן והעכו"ם פטרו מחובו אין כופין אותו ליתן דמים אחרים ולפדותו יע"ש. ועוד נראה קצת להקל ממ"ש לעיל סי' ת"מ או' מ"ו די"א דכל שאין החמץ ברשותו אין עובר מה"ת יעו"ש.

א

ח) שם. והגיע הזמן ולא פרעו מותר. והטעם מבואר בש"ס משום דכיון דהגיע הזמן ולא פרעו נקנה לו למפרע והו"ל חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח ומותר אפי' באכילה. עו"ש או' א' ועיין לקמן רסי' תמ"ח.

א

ט) [סעיף ב'] אם משכנו בידו וכו' דאל"כ אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונות מעכו"ם עיין בחו"מ ס' קצ"ד ובש"כ שם סק"א. ועוד י"ל דאף לאותו דעת שמעות קונות בעלמא מ"מ הכא דהוא רק על דרך אסמכתא ואינו סומך דעתו על העכו"ם אפי' במעכשיו לא מהני אלא א"כ במשכנו בידו. ח"י או' ו' ומיהו אם הקנהו העכו"ם לישראל בדרך המועיל כמ"ש לעיל או' ב' הו"ל כמשכנו בידו ואעפ"י שלא מסרו יעו"ש.

א

י) שם. וא"ל מעכשיו וכו' אבל ישראל שהלוה לישראל חבירו ומשכנו בידו אפי' לא א"ל מעכשיו ולא קיבל עליו אחריות אסור וחייב לבערו דישראל מישראל קונה משכון ואפי' משכנו בשעת הלואתו ומ"מ גם הלוה עובר שהרי לא קנה המלוה קנין גמור אלא תורת משכון עליה. ב"ח עו"ש או' ב' מק"ח או' ג' וכ"כ הט"ז בסי' תמ"ג סק"ד. מיהו דעת הפר"ח שם בסעי' ב' דאין אחד מהם עובר משום דס"ל דאינו עובר מה"ת עד שיהיה שלו וברשותו יעו"ש. והגם דק"ל הלכה כרבים מ"מ נ"מ לעשות סניף אם יש עוד קולה אחרת. ועיין לעיל סי' ת"מ סעי' ד' ולקמן סי' תמ"ו סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יא) שם. אפי' אין אחריותו עליו אסור וכו' מבואר ברש"י במסקנא דסוגיא דהאי אסור לא לבד שהחמץ אסור בהנאה מאחר שלא פדהו העכו"ם והוי של ישראל למפרע אלא גם הישראל עובר עליו בפסח וצריך לבערו ואעפ"י שלא הגיע הזמן דשמא כשיגיע הזמן לא יפרע העכו"ם ונמצא עובר עליו למפרע בבל יראה. ב"ח וכ"כ הט"ז סק"ג ופר"ח ח"י או' ז' ר"ז או' יו"ד. מיהו המ"א סק"ד כתב דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשות העכו"ם דשמא יפדנו. וכן הסכים המק"ח או' ג' ח"א כלל ק"ך או' ח'. והעו"ש או' ב' כתב דאם ביטל ישראל דמהני גם לחמץ הזה כיון דלמפרע של ישראל הוא והביאו א"ר או' ה' וכתב דאפשר לפרשו לענין דיעבד אם לא ביערו דמותר בהנאה אחר הפסח יעו"ש.

א

יב) ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו. מ"א שם. א"ר שם. מק"ח שם. ח"א שם.

א

יג) שם. משום דקני ליה למפרע. ואם אין להעכו"ם לפדותו כשהגיע הזמן יכול ישראל המלוה להושיב ב"ד שיגבו לו מהמשכון כדי חובו בתורת פירעון ולומר הריני כאלו התקבלתי לפירעון או למחול התנאי ומותר החמץ. מק"ח שם.

א

יד) שם. אבל אם לא א"ל מעכשיו וכו' מותר משום דק"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון. הרא"ש. מ"א סק"ו. ומ"מ צריך התנאי שאין אחריות עליו דהיינו שהתנה בפי' אם יאבד המשכון דאם לא התנה בפי' אע"ג דלא קני משכון מ"מ מקרי שומר שכר עליו. נתיב חיים.

א

טו) שם. ואין אחריותו עליו מותר. ואעפ"י שנראה מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפי'. מ"א שם. א"ר או' ז' ר"ז או' י"ב.

א

טז) שם, ואין אחריותו עליו מותר. דאי אחריותו עליו בלא"ה אסור כמ"ש רסי' ת"מ.

א

טוב) שם. ואין אחריותו עליו מותר. בתשו' עמודי אור סי' ט"ו נסתפק בקנה חמץ מעכו"ם קודם פסח ולא קנהו מעכשיו רק שיהא קנוי לישראל אחר הפסח אי עובר עליו משום גורם לממון כממון דמי וכתב דאם החמץ ברשות העכו"ם מותר יעו"ש.

א

ומשכנו בידו. אבל אם לא משכנו ביד העכו"ם רק שהעכו"ם הלוה לו עליו והחמץ עדיין מונח ברשות ישראל אף על גב דאמר ליה מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריו' על ישראל דאסור (הרא"ש) ובש"ג כ' אם הקנהו לעכו"ם בקנין או אגב קרקע אף על פי שלא מסרו לעכו"ם עד אחר הפסח שרי והוא שלא יהא באחריות ישראל עכ"ל ועבח"מ סי' קכ"ג סי"ד דצריך לקנות בסודר של העכו"ם:

ב

וא"ל מעכשיו. ואם הגיע הזמן קודם פסח אפי' לא א"ל מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא לעכו"ם (ראב"ד) והמ"מ כ' שדעת רוב מפרשי' האחרונים שהכל תלוי במעכשיו וכן נראה מן ההלכות וב"ה והר"י אבן גיאת וכן עיקר עכ"ל וכ"מ דעת הרב"י בש"ע: ואם לא הלוהו עליו רק שא"ל אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם ר"ח ניסן יהא החמץ שלך מעכשיו אסור דה"ל אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע דדוקא במשכון מהני מעכשיו ועמ"ש סי' תמ"ח ס"ג אי אזלי' בתר דיניהם:

ג

ולא פרעו מותר. וקשה נימא הואיל ובידו לפדותו בפסח עובר עליו כדאמרי' גבי חלה הואיל ואי בעי מתשיל עליה וי"ל דהכא כיון דמחוסר ממונא לא אמרי' הואיל (ר"ן) ונסתפק הב"ח אם מותר לכתחלה ללות עליו מעכו"ם באופן זה דלא מהני תי' זה אלא בדיעבד: קשה הא אפי' הניחו ביד עכו"ם מ"מ אלו נאנס המשכון היה הישראל חייב לשלם כדאי' בח"מ סי' ע"ב וא"כ ה"ל ברשות ישראל וי"ל דה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש סי' ת"מ א"נ בדיניהם דיינינן ליה כמש"ל: ודע דאם חסר א' מאלו הבבות דאמרי' אסור פי' שאסור לכל בר ישראל ליהנות מאותו החמץ אף על פי שהוא ביד העכו"ם וצ"ע אי לא א"ל מעכשיו אם מחויב לפדותו מן העכו"ם ולבערו דאל"כ פורע חובו מאיסורי הנאה ודמי למי שאנס המלך גורנו בחובו שחייב לעשר כדאי' בחולין פי"א: ואם הוא עדיין ביד הישראל רק ששיעבדו לעכו"ם פשיטא דאסור ליתנו לו: אבל אם לא הלוה לו עליו רק שנתנו לעכו"ם במתנה כגון שא"ל אם לא אעשה לך דבר זה ביום פלוני יהיה חמץ שלך מעכשיו כמש"ל א"צ ליתן דמיו לעכו"ם ולבערו דאפי' אמרת דלא קנהו העכו"ם מ"מ הישראל לא משתרשי ליה מידי אבל אם הוא ביד הישראל אסור ליתנו לו דהא אסור בהנאה ואסור ליתנו לאחרים:

ד

אין אחריותו עליו אסור. נ"ל דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשו' העכו"ם דשמא יפדנו ואפי' בא העכו"ם בפסח ונתן דמיו מותר להניח לעכו"ם ליטלו וכמ"ש סי' ת"מ:

ה

משום דקני ליה. וא"כ אפי' לא משכנו בידו אם הקנהו לו במעכשיו אסור וכמש"ל:

ו

אבל אם לא א"ל וכו' מותר. דקי"ל ישראל מעכו"ם ועכו"ם מישראל לא קני משכון (הרא"ש) ול"ד למ"ש בי"ד סי' ק"כ ס"ט לענין טביל' כלים דספיק' הוא דהתם טעמ' משום דנראה כשלו ועבח"מ סי' רנ"ג סס"כ בהג"ה נ"ל אף על פי שנרא' מדעת העכו"ם שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כל זמן שלא מכרו לו בפי' ועבח"מ סי' ע"ג ומשמע מזה דישראל הממשכן ביד חבירו המלוה עובר עליו דישראל מישראל קונה משכון, ועמ"ש סי' תמ"ג:

א

(א) מעכשיו יהא שלך – ר"ל דאמר ליה קני לך מעכשיו אם וכו' ולא בתורת שעבוד למשכון בעלמא:

ב

(ב) והגיע הזמן ולא פרעו וכו' – והטעם דכיון דהגיע הזמן ולא פרעו נקנה לו למפרע והו"ל חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח ומותר אפילו באכילה ולהכי בעינן שיאמר לו מעכשיו וגם שיהיה החמץ ת"י דאם לא אמר לו מעכשיו הרי היה בפסח החמץ של ישראל אלא שאח"כ משהגיע הזמן ואילך נקנה להעכו"ם ואסור אפילו בהנאה לכל ישראל וכן אם לא היה החמץ ת"י לא נקנה לו החמץ כלל אפילו ע"י מעכשיו דבמאי קנה הרי לא משך אצלו. אמנם אם הקנה לעכו"ם את החמץ בקנין ומעכשיו אם לא יפרע לזמן פלוני דעת כמה אחרונים דבזה אפילו נשאר המשכון ת"י ישראל מותר אם התנה ישראל שאין מקבל עליו אחריותו של המשכון ויש מי שמחמיר בזה ועיין בבה"ל:

ג

(ג) מותר – היינו שהחמץ מותר להסתפק ממנו ומ"מ לכתחלה נסתפקו הפוסקים אם מותר לישראל ללוות באופן זה אפילו בלבו שלא לפדותו שכיון שבידו לפדותו בפסח א"כ אפשר דאעפ"כ עובר עליו ולכן ראוי להחמיר ולפדותו קודם פסח וכ"ש כשמכוין בשעת הלואה לפדות אחר הפסח בודאי אסור דהו"ל כמטמין בידו [ט"ז] וכתב בח"י אם אמר בשעת ביעור להעכו"ם שלא יפדהו עוד שוב אין איסור:

ד

(ד) אפילו לא הגיע וכו' – ר"ל אף שבתוך הפסח הדבר היה בספק שמא יפדהו מ"מ אין לאסור מחמת זה אחר הפסח וכדמסיים דכשהגיע וכו'. ומשמע מדעת המחבר שכתב אפילו דה"ה אם הגיע הזמן קודם הפסח ולא פדה ג"כ אין מותר אא"כ אמר לו בשעה שמשכן החמץ בידו שיהא שלו מעכשיו אם לא יפדהו והטעם דבלא מעכשיו לא קנה הנכרי את משכונו אפילו הגיע הזמן שקבעו ולא פדה משום דהו"ל אסמכתא בעלמא וממילא החמץ של ישראל הוא ואסור אפילו לאחר הפסח משום חמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ כמה אחרונים ויש מקילין בזה ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק וכ"ז הוא רק לענין לאסור החמץ אם כבר עבר הפסח אבל אם הוא עדיין קודם פסח דהוא חשש דאורייתא בודאי יש לחוש לדעת המחמירים דהוא רק אסמכתא וע"כ יראה להחליטו להעכו"ם בשעה שהגיע זמן של הביעור:

ה

(ה) דכשהגיע הזמן ולא פרעו וכו' – וכתבו האחרונים דהא דמעכשיו מהני היינו דוקא כמו בנידון דידן שהלוהו מעות והחמץ היה בתורת משכון ובזה אמרינן דמעכשיו מהני [דבודאי נתרצה להקנות לו באמת שהרי עשה לו טובה והלוהו] אבל בלי הלואה רק בתנאי בעלמא כגון שמסר לו חמצו ואמר לו אם לא אעשה לך דבר פלוני קודם פסח יהא החמץ שלך ולא קיים התנאי אע"פ שאמר לו מעכשיו ג"כ הוי אסמכתא להרבה פוסקים [אא"כ הקנה בב"ד חשוב וכפי המבואר בחו"מ סימן ר"ז סי"ד בהג"ה] והחמץ עדיין של ישראל הוא וצריך לתת את החמץ לעכו"ם במתנה גמורה קודם הפסח מיהו בדיעבד אם עבר עליו הפסח נראה שאין להחמיר לאסור החמץ:

ו

(ו) למפרע – קודם הפסח משום דאמר מעכשיו וכנ"ל ומסתפק המג"א בלא אמר לו מעכשיו דאסור החמץ לעולם אי מחויב לפדותו מן העכו"ם לאחר הפסח ולבערו דאל"כ הרי מתהנה שפורע חובו להעכו"ם באיסורי הנאה ובבית מאיר ובספר מקור חיים הסכימו להיתר שהרי אינו פורע חובו בידים רק הוא נשאר ביד העכו"ם מאליו ומה שאין העכו"ם תובעו בשביל זה הנאה דממילא הוא ולית לן בה אמנם בחמץ ביד ישראל ושיעבדו לנכרי ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה וכנ"ל בזה פשיטא דאסור ליתנו להעכו"ם דזה הנאה ממש הוא:

ז

(ז) בידו – דאל"ה לא נקנה לו המשכון שהרי לא משך אם לא שהקנהו לישראל בקנין המועיל ומעכשיו וכנ"ל במ"ב סק"א:

ח

(ח) אסור – דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנאה משום דעבר בב"י. ודע דהמחבר נקט דיניה לענין איסור החמץ ובלאחר הפסח וה"ה קודם הפסח לענין איסור ב"י שמחויב לבערו או למכור חמץ זה בזמן המכירה כשאר חמץ שלו דשמא לא יפדה העכו"ם כשיגיע הזמן כשקבעו ונמצא למפרע שהחמץ היה שלו ועובר עליו בב"י ועיין בבה"ל ואם עבר ולא ביערו ובא העכו"ם תוך הפסח לפדותו רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו [אחרונים]:

ט

(ט) אבל אם לא אמר לו וכו' – דקיי"ל ישראל מנכרי ונכרי מישראל לא קני משכון ונמצא שלא היה ברשותו עד לאחר הפסח ומשמע מדעת המחבר דה"ה בכלה זמנו קודם הפסח ולא פרעו ג"כ מותר החמץ לאחר הפסח אם לא אמר ליה מעכשיו דאסמכתא לא קניא וכבר כתבנו לעיל דיש מי שחולק על זה דאין זה אסמכתא ולדעה זו נעשה חמץ של ישראל וצריך למוכרו קודם הפסח או לבערו ויש ליזהר בזה דרבים עומדים בשיטה זו אכן אם עבר עליו הפסח אפשר שיש לסמוך אדעת המחבר בזה ומותר וכנ"ל בס"א:

י

(י) ואין אחריותו עליו – דאי אחריותו עליו בלא"ה אסור דלא גרע מאם היה חמץ של עכו"ם אצלו בפקדון בעלמא באחריות דעובר עליו וכדלעיל סימן ת"מ:

יא

(יא) מותר – ואפי' אם נראה מדעת הנכרי שדעתו לשקוע בידו אפ"ה אינו עובר עליו כ"ז שלא מכרו לו בפירוש, וכ"ז באם היה המשכון בין ישראל לנכרי אבל ישראל הממשכן ביד ישראל חבירו אפילו בלי מעכשיו נמי קני המלוה ועובר עליו משום דישראל מישראל קונה משכון ועיין לעיל סוף סימן ת"מ דגם הלוה עובר כיון דגוף החמץ שלו:

א

(מ"א סק"א) ובש"ג כתב. נ"ב ואני אומר שהרא"ש ג"כ מודה שהקנין מהני והארכתי בזה דלא כהב"ח:

ב

(ס"ק ו'.) לא קני משכון. נ"ב ומ"מ צריך התנאו שאין אחריות עליו דהיינו שהתנה בפי' אפי' אם יאבד המשכון דאם לא התנה בפי' אף ע"ג דלא קני משכון מדר"י מ"מ מקרי ש"ש עליו משום הך דשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אע"ג דשמואל איירי בדפריש מ"מ נגד המשכון הוי כפריש כמ"ש תוס' בפ' האומנין ד' פ"ב ד"ה לא וכו' ע"ש:

א

מג"א ס"ק ב' אסמכתא לעכו"ם לאו משום דקנין מדיניהם מהני אלא כיון דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא גמר ומקנה כ"כ המג"א לקמן סי' תמח ס"ד ובעניי לא זכיתי להבין הא יסוד דאסמכת' לא קניא אף דמכח התנאי היה ראוי לקנותו ויודע דאם לא יהיה המעות יקנה זה מ"מ אמרי' דהוא חושב בדעתו שבודאי יהיה לו מעות ולא יבא לכלל זה שיקנה זו ולא גמר ומקני א"כ מה בכך דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא מ"מ הא דנין רק באם לא ישלם יקנה והוא חושב בדעתו שישלם ולא גמר ומקני דהרי גם בדיניהם היה ראוי לקנותו באם לא יפרע לו ואעפ"כ אמרי' דהוא לא גמר ומקני דחושב בבירור שבודאי יפרע ומה אלמותא בזה במה דבנכרי אין דנין דין אסמכתא ואם לא יפרע יקנה זה הא מ"מ לדעתו שבודאי יפרע ולא גמר ומקני וצ"ע:

ב

מג"א סק"ג היה הישראל חייב לשלם דאף דקני הנכרי החמץ למפרע היינו ברוצה להקנותו דהלוה קנס עצמו שאם לא יפרע יקנה החמץ למפרע אבל מ"מ המלוה יכול לו' אין רצוני לקנותו ויכול לכופו לפרוע חובי דהתנאי אינו לחובת הלוה רק לחובת המלוה ומה דלא הקשה המג"א ביותר דאם יאנס ממילא לא ירצה הלוה לקנותו והוי למפרע חמצו של ישראל וגם זה אינו מתורץ בתירוץ של המג"א דהוי חמצו של נכרי בבית נכרי דהא הוי חמצו ש"י היינו דבאמת בפסח עובר הישראל בספק דשמא יכוף הלוה אותו לפרוע אלא דמ"מ עתה אחר הפסח דהנכרי מתרצה לקבל החמץ בחובו ואיגלאי מלתא למפרע דהי' החמץ של נכרים ומותר בהנאה ולזה הקשה המג"א רק דנהי דאגלאי דהיה חמצו של נכרי מ"מ עכ"פ היה באחריות של ישראל ולתסר אחר הפסח כדין חמץ של נכרי בפקדון ביד ישראל וקיבל אחריות דאסור אחר הפסח כדס"ל להמג"א ר"ס ת"מ וכמ"ש להדיא הרמב"ם וכדמוכח ג"כ מדברי הרא"ש והש"ע ס"א דאם לא הרהינו אסור אחר פסח משום אחריות [זהו דלא כח"י] וע"ז שפיר תירץ המג"א דהוי חמצו של נכרי בבית נכרי דהא השתא דלא כפה אותו לשלם אגלאי מלתא דהוי חמץ של נכרי ולפ"ז מ"ש המג"א תחלה ונסתפק הב"ח אם מותר לכתחלה ללות עליו מעכו"ם וכו' לכאורה אין כאן מקום ספק דודאי אסור דשמא יכוף אותו הגוי לשלם והוי חמץ ישראל ועבר עליו ודוק אבל לפ"ז קשה על סעיף ב' ישראל שהלוה וכו' דקני למפרע הא יכול המלוה ישראל להציל חמצו ולהפקיר אסורו שיאמר אין רצוני לקנותו ויחזיר החמץ לנכרי ויכוף אותו לפרעו וצ"ע:

א

בש"ע סעיף ג' אסור. עבה"ט ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"ה שי"ל בגומר בדעתו שלא לפרוע ויהיה של נכרי למפרע אפשר דאף בפסח גופא ליכא איסורא וע"ש באורך אי שייך לו' ענין זה הוברר הדבר למפרע ע"ש ולקמן סי' תמח כמה דינים בענין קבלת אחריות כשעה"פ ע"ש שם כתבתי משו"ת מאיר נתיבים בענין מי שלקח שעבוד מנכרי על יי"ש ע"ש:

א

ומשכנו בידו. דאל"כ אין היתר דב"ח מסתמא מכאן ולהבא הוא גובה פי' ולא חשבי' ליה למפרע כאלו היתה של עכו"ם בפסח דהא בעי' שיאמר הישראל מעכשיו דאל"כ לא קני ליה עכו"ם וקם ליה ברשותיה דישראל ואסור וכן נמי אם לא משכנו בידו אע"ג דא"ל מעכשיו לא גרע מחמצו של עכו"ם ברשות ישראל והאחריות על הישראל כ"כ הרא"ש:

ב

מותר אפי' לא הגיע כו'. אבל הגיע הזמן קודם הפסח מותר אפי' בלא מעכשיו כ"ד הראב"ד והרא"ש ודלא כרבינו אפרים ולענין היתר הלואה מעכו"ם על חמצו לכתחלה נלע"ד באם הוא מכוין בשעת הלואה לפדותו אחר הפסח ודאי אסור להלות דזה ה"ל כמטמין ביד עכו"ם דכ' רמב"ם רפ"ד ת"ל שאור לא ימצא בבתיכם אפי' הטמינו או הפקידו ביד עכו"ם ואם נתכוין לפדותו קודם הפסח ונמשך אח"כ שאינו פודיהו קודם הפסח נראה שאין זה בכלל מ"ש ס"ס ת"מ דהמפקיד חייב לבערו כפי שביארנו בו לדעת הרמב"ם והר"י דשם אינו אלא פקדון וכ"ז שירצ' ישראל יוכל ליקחנו משא"כ כאן בהלואה עליו דאין סברא לומר שנכריחנו לפדותו שמא ירצה לפדותו אחר הפסח דלמה נכריחנו לפדותו דאם לא יפדה קודם פסח שוב א"א לו לפדותו אחר הפסח דאז יהיה אסור דלמפרע הוא שלו וא"כ הוי כאלו נחלט מהיום לעכו"ם בעד מעותיו כנלע"ד:

ג

אפי' אין אחריותו עליו כו'. בגמרא אמרי' עכו"ם שהשכין פת אצל ישראל אינו עובר עליו ופירש"י בפסח דסבר גם ישראל מעכו"ם לא קני משכון ואם א"ל הגעתיך עובר עליו ומפרשי' לה דאמר מעכשיו הגעתיך ופירש"י מעכשיו קאמר אם לא אפרע לך עד יום פלוני עובר ואע"ג שלא הגיע הזמן שמא כשיגיע לא יפרע ונמצא עובר למפרע בבל יראה עכ"ל ולפ"ז ק' על הטור שזכר הדין שאחר הפסח ולא זכר הדין ששייך בפסח דחייב לבערו אם א"ל העכו"ם מעכשיו אע"ג דאין האחריות עליו ונראה שהטור כלל דבר זה במ"ש שאם האחריות על ישראל אפי' בפיקדון בעלמא חייב לבער והיינו בימי הפסח וא"כ ק"ו הוא למ"ש באומר העכו"ם מעכשיו ואע"פ שאין בו אחריות דחייב לבער בפסח דהא ספק הוא בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וחמיר טפי מאחריות של ישראל דשם אין שום צד שיהיה החמץ עצמו של ישראל כנלע"ד:

א

שהלוה לישראל על חמצו בט"ז פסק מ"מ לכתחלה אסור להלות לעכו"ם על חמצו לפדותו אחר פסח דבפסח מיהו קעבר בבל יראה ונ"ל מ"מ אם אמר בשעה שהגיע זמן הביעור שלא לפדותו שוב אינו עובר ואין איסור בדבר כלל וכן משמעות הש"ס וכן נראה מסקנת הב"ח ואף חשש הערמה ליכא למיחש כאן כמו לק' בסי' תמ"ח דחיישינן שמא יערים לו' שביטלה אע"פ שלא ביטל דהתם עושה כן שלא לאסור ולהפסיד בדיעבד חמצו משא"כ כאן דבדיעבד ודאי ליכא אסור והפסד כיון שאינו פודה החמץ באמת נקנה לעכו"ם למפרע והוכיח סופו על תחילתו שלא היה בדעתו לפדותו שוב משהגיע זמן הביעור דלמה יפדה כיון שנאסר לו:

ב

משכנו בידו וא"ל מעכשיו. אבל אי לא א"ל מעכשיו אף שהרהינו אצלו עכו"ם מישראל אינו קונה משכון וכן היכא שא"ל מעכשיו ולא הרהינו אף שהזמן הוא קודם פסח מ"מ כיון שהוא ביד ישראל הוא על אחריותו ולא גרע מעכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל על אחריותו דחייב לבער כדלעיל סי' ת"מ כל זה מבואר בש"ס ופוסקים וזה גם כן דעת הרא"ש והראב"ד אך שהשיג על הרמב"ם במה דהצריך הרמב"ם מעכשיו ודעתייהו דאם הגיע זמן קודם פסח אף בלא מעכשיו החמץ מותר כיון דאין אסמכתא לעכו"ם אבל הרהינו אצלו מיהו בעי וכן משמע קצת בש"ס דפ' כל שעה בהא דמקשה הש"ס שם לרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ממתני' דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו דמותר לאחר פסח מכלל דלמפרע הוא גובה ומוקי האי מתני' כשהרהינו אצלו ולא מוקי האי מתני' אף בלא הרהינו ובהגיע זמן קודם פסח ולא יצטרך לאוקומי האי מתני' ג"כ בדאמר מעכשיו לדעת הרא"ש והראב"ד ז"ל וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ש במה שמדחיק שם לאוקמי התוס' ע"ש ולא מוקי בשלא הרהינו אצלו לכך בעינן הגיע זמן קודם פסח אלא ודאי בהגיע זמן קודם פסח מ"מ בעינן הרהינו אצלו ואל תשיבני מהא דפירש הרא"ש בנדרים דף פ"ו דהא דאמרינן חמץ מפקיע מידי שיעבוד ופירש הרא"ש שם ישראל שעשה חמצו אפותיקי לעכו"ם שאם לא יפדה אותו לזמן ידוע אחר פסח שיהא שלו עבר הזמן ולא פרעו אסור בהנאה כי ברשות ישראל היה עד זמן פדיה ואיסור חמץ הפקיע שיעבוד העכו"ם ע"כ משמע דוקא שקבע זמן אחר פסח אבל קודם פסח אינו מפקיע שיעבוד עכו"ם (אף דהתם מיירי בלא הרהינו אללו רק שעשה אפותיקי וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש וכן פירש"י בכתובות דף נ"ט) י"ל דאע"ג דאינו מפקיע שיעבוד עכו"ם ממש כיון שהוא של עכו"ם קודם פסח מ"מ חל עליו חיוב לבערו כיון שהוא תחת ידו ואחריותו וכל זה ברור ופשוט להמעיין היטב בדבריהם דלא כב"ח שפירש דברי הרא"ש והראב"ד סעיף ב' בדרך אחר וכתבו האחרונים בשם הש"ג דאם הקנהו לעכו"ם בקניו או אגב קרקע אע"פ שלא מסרו לעכו"ם עד אחר פסח שרי והוא שלא יהא באחריות ישראל עכ"ל וכיצד יהיה קנין עכו"ם ע' בח"מ סימן קכ"ג ובדברי אחרונים שם וע"ל סי' תמ"ח:

ג

וא"ל מעכשיו. דעת הב"י על פי' המ"מ שכן הסכמת רוב הפוסקים דהכל תלוי במעכשיו בין הגיע זמן קודם פסח או לאחר פסח אם לא אמר מעכשיו נאסר החמץ ואם אמר מעכשיו מהני ולא הוי אסמכתא כיון דאמר מעכשיו דמהני גבי משכון אי לא הוי משכון לא מהני מעכשיו לאפוקי מדין אסמכתא כמבואר בח"מ סי' ר"ז בסמ"ע וכ"כ המ"א:

ד

מעכשיו יהא שלך. כ' המ"א צ"ע דאם לא אמר מעכשיו שהחמץ אסור אם מחויב לפדותו מן העכו"ם וכתב עוד כמה חלוקי דינים בזה וע' מ"ש בסי' ת"מ ס"ק ד' וראוי להחמיר ולפדותו כיון שהחמץ מפקיע מידי שיעבוד נמצא פורע חובו מאיסורי הנאה:

ה

והגיע זמן ולא פרעו מותר ולא אמרינן הואיל ובידו לפדותו עובר עליו בפסח משום בל יראה כיון דמחוסר ממו נא לא אמרינן הואיל וכ"כ הר"ן פ' אלו עוברין ועוד נלע"ד כיון שעבר עליו שעת איסור ונאסר אם יפדה לא אמרי' הואיל כיון דודאי לא יפדה כדי לאסור החמץ ולהפסידו וכה"ג מחלקים התוספת בפ' אלו עוברין (פסחים דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל וכמש"ל סק"ה סברא זו ע"ש:

ו

אם משכנו בידו. בראש יוסף הקשה לפי דעת הרא"ש והר"ר יונה הבאתי לעיל סי' ת"מ ס"ק י"ד דישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם אע"פ שקבל עליו האחריות עכ"ז אסור א"כ אע"פ שהחמץ ביד עכו"ם נאסר כיון שהישראל קני ליה למפרע ה"ל כהפקיד אצל עכו"ם עכ"ל ול"נ דלק"מ דמ"מ הוצרכו לומר שמשכנו בידו דאל"כ אף במכירה ממש לא אמרינן מעות קונה מעכו"ם עיין בח"מ סימן קל"ד ובש"כ שם ס"ק א' ועוד י"ל אף לאותו דעה שמעות קונה בעלמא מכל מקום הכא דהו' רק על דרך אסמכתא ואינו סומך דעתו על העכו"ם אפי' במעכשיו לא מהני אא"כ במשכנו בידו ועיין בח"מ סי' ע"ג סעיף י"ז וכ"כ שם ס"ק ג':

ז

משום דקני ליה למפרע. וממילא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא לכן צריך ביטול וביעור כמו חמצו וכן משמעות הפוסקים וכ"כ הב"ח ודלא כמ"א שכ' דבפסח אין ישראל מחויב לבער ובע"ש כ' דביטול לבד מהני ולא ידעתי מאין יצא להם קולות אלו:

ח

ואין אחריותו עליו. ובסתם משכון מעכו"ם אין אחריות על ישראל וכמ"ש לעיל ס"ס ת"מ וע' בתו' פ"ק דקדושין דף ח' ע"ב ובגיטין דף ל"ז ד"ה שאני משכון מבואר דינים אלו אין חלוק בין משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו ע"ש:

ט

מותר. משום דישראל מעכו"ם אינו קונה משכון ועיין לקמן סי' תמ"ג מדין משכון ישראל: