שולחן ערוך, אורח חיים ת״מ: דין חמצו של עכו"ם שהופקד אצל ישראל. ובו ד"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין חמצו של עכו"ם שהופקד אצל ישראל. ובו ד"ס:
עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו חייב לבערו: הגה ואפי' חזר והפקידו ביד עכו"ם אחר (הגהות אלפסי פ"ק דפסחים) וי"א שאפילו אינו עליו אלא שומר חנם שחייב בפשיעה חייב לבערו ואפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבערו ויש חולקים:

ב

ואם אינו חייב באחריותו אינו חייב לבערו אפי' אם כבוש תחת ידו כגון שהוא גר תושב ושרוי עמו בחצר וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים כדי שלא ישכח ויאכלנו: הגה ועכו"ם שהניח חמץ בבית ישראל בלא רשותו כופה עליו כלי (ריב"ש סי' ת"א) (ודוקא בי"ט אבל אם הוא קודם י"ט צריך לעשות מחיצה) (ע"ל סי' תמ"ו סעיף א'):

ג

עכו"ם שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו אינו זקוק להוציאו אע"פ שהישראל רואה חמץ של עכו"ם אין בכך כלום אבל אסור להעלותו עמו על השלחן ואפי' בהפסק מפה:

ד

ישראל שהפקיד חמצו אצל ישראל חבירו או אצל העכו"ם אף על פי שקבל עליו הנפקד אחריות עובר עליו אף המפקיד:

א

אם הוא חייב היינו באם א"ל הישראל הנה הבית לפניך הניחו במקום שתרצה אבל אם וחד לעכו"ם קרן זוית המיוחד בתוך ביתו להניחו שם אינו זקוק לבער אפילו קיבל הנפקד עליו אחריות דכיון שהשאיל לו מקום מיוחד הוי כאלו אינו ברשותו וכאלו שומר חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם וה"מ בחנם אבל בשכר אסור דהא משתכר באיסורי הנאה מכל מקום בדיעבד שקבל שכרו מותר בהנא' (מהרמ"י):

ב

ואפי' חזר והפקידו ביד עכו"ם אחר כו' הגהות אלפסי פ"ק דפסחים. ונ"ל דזהו בודאי פשיטא אם מתחלה נתן העכו"ם חמצו ברשות העכו"ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות א"צ לבערו כמ"ש ב"י דאם יחד לו קרן זוית כו' מכל שכן הכא דמתחלה הניח שם חמצו אפי' קיבל עליו ישראל אחריות ויש להביא על זה כמה ראיות ואם אינו חייב באחריות אינו חייב לבערן וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י' אפי' יחד לו מקום יש להחמיר וצריך מחיצה י' טפחים: כת' מהרי"ץ וזה לשונו במחיל' מכבוד תורתו נ"ל דאין להביא ראיה כלל משם דהתם באשר שהבעלים של חמץ הוא ישראל א"כ גם להיפוך יש מקום קפידא לחול דאם לא יאמר להבעלים הרי שלך לפניך רק הגזלן ישלם לבעליו תמורת החמץ שלו אם כן הבעלים של החמץ יהיה להם הנאה מהחמץ שעבר עליו הפסח דהא יקבל תשלומין מן הגזלן עבור החמץ שלו ולכן אמרי' דאומר לו הרי שלך לפניך זיל שקול חמצך מאי אמרת דהגזלן יקיים מצות ביעור חמץ וכשיהי' מבוער אז יהיה חייב לשלם כמו שהדין הוא בנאבד ולא יהי' חששא דאית לבעלים הנאה בהחמץ בהתשלומין אליו דהא החמץ אינו בעולם. זה אינו רוצה הגזלן לעשות ואמר להיפך להבעלים הרי המצוה לפניך של ביעור חמץ ואתה תקיים המצוה והרי שלך לפניך ואני איני רוצה לשלם לך ממון לשתהיה לך הנאה בממון ומכבדו בהמצות של ביעור חמץ לבעליו של החמץ משא"כ כאן בנידון דידן שאם יחזור ישראל להעכו"ם לא יקוים בו מצות ביעור חמץ ויהא לישראל הנאה במה שיחזיר' להעכו"ם החמץ שלא יהא צריך לשלם ובאמת אין אסור בהנאה ודו"ק:

א

חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כתב המ"א אם בא העכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח ע"כ. והח"י חולק עליו וכתב דמות' לומר לו הרי שלך לפניך ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו:

ב

עכו"ם אחר. ואם קיבל העכו"ם השני אחריות דגניבה ואבידה שרי. מ"א. והח"י חולק עליו ומחמיר ועיין בפר"ח. ואם הפקידו ביד בעליו שרי וה"ה אם העכו"ם נתן חמצו ברשות עכו"ם ושם קיבל עליו ישראל אחריות. הסכמת הפוסקים:

ג

ויש חולקים. ובדיעבד יש לסמוך על דיעה ראשונה. (וכן הסכמת ח"י ע"ש). ואם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא מחוייב לבער לכ"ע. ח"י:

ד

אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפילו בלא אחריות כלל. ח"י:

ה

כלי. ואע"ג דאפשר לעשות מחיצה ע"י סדין טוב לעשות בכפיות הכלי מע"י סדין דסדין הולך ובא. מ"א:

ו

אבל אם הוא קודם י"ט. וה"ה בחה"מ יש לעשות מחיצה אע"פ שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניח אלא לחצי יום יש להקל בכפיות כלי מ"א. וח"י כתב דיבער אותו אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בחה"מ ע"ש:

ז

השלחן. ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על שולחנו רק שינקה יפה השלחן אח"כ. מג"א:

ח

אף המפקיד. עיין ח"י ובתשו' חכם צבי סי' ל"ט ובתשובת פנים מאירות סי' מ"ו:

א

ברייתא וגמרא פסחים ה'

ב

טור בשם בה"ג והרא"ש

ג

שם בשם רמב"ם בפ"ד מהל' חמץ ומצה

ד

שם בברייתא וגמרא

ה

מימרא דרב שם ו'

ו

ברייתא שם

ז

הרשב"א בתשובה

ח

טור בשם ר"י והרא"ש והרמב"ם.

ט

כן מוכח מדבריו שהרי כת' בס"א שאם קבל עליו הנפקד אחריות דעובר עליו וחייב לבערו וכן פסק הב"ח ע"ש:

א

ס"א א"י שהפקיד כו'. השמיט דין ייחד לו בית כו' משום דס"ל כפי' הר"ן דהפקיד סתמא ה"ל ככנוס כו' וצ"ע שהרי אמעוט של א"י משמירה כמ"ש בח"מ סי' ש"א ס"ט וע' תוס' דשבועות מ"ד א' סד"ה שומר וכן קשה על הרא"ש שכת' מכאן מ' כו':

ב

מגניבה ואבידה. רמב"ם ורא"ש בשם ר"י וכמ"ש בגמ' דאילו מגניב או מתביד כו'. ולשיטת רמ"א בח"מ סי' ע"ב ס"ב צ"ל דוקא באונסין כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל ואף שבפסחים שם כתבו וכולה שמעתא כו'. ר"ל בסתמא שלא קבלו בפירוש אבל סתם אחריות בתורת משכון מסתמא חייב:

ג

בין כו'. שם מניין ליתן את כו':

ד

ואפילו חזר כו'. עמ"א וכמ"ש בגמ' כדילכין דמי ועס"ד אבל ביד בעליו שרי כמ"ש מ"א וכן משמע בגמ' שלא אמרו אלא לקבל פקדונות וקבל אחריות:

ה

וי"א שאפי'. דמגניב או מתביד ל"ד כמ"ש הרא"ש ע"ש וראייתם ממ"ש שם הפקידו אצלו וסתם פקדון ש"ח וכ"ש לפי' רש"י דייחד לו בית בלא קיבל אחריות מיירי. ופי' הר"ן דבריו הפקידו אצלו דכיון שקיבלו ברשותו הוי כמ"ש כנוס שורך ברשותי דחייב לרבנן בב"ק מ"ז מ"ח וייחד לו בית הוי כמ"ש כנוס שורך ברשותך וז"ש שם למימרא דשכירות כו' וכת' הרשב"א שהרי"ף ס"ל כדעת רש"י ולכן השמיטה וכן ראוי להחמיר וכ' הר"ן שכ"נ מדברי הרמב"ם ולכן השמיטו ש"ע ג"כ:

ו

ואפי' אם כו'. שם בעירו חמירא כו' דאילו מיגניב כו' וע"פ הדין אינו נעשה שומר לא"י כמ"ש בח"מ סי' ש"א ס"ט וכן מ"ש הפקידו אצלו וכו' מיירי ג"כ בכה"ג ובזה מתורץ קושיית הרא"ש ודבריו תמוהין מש"ש דסתם כו':

ז

ויש חולקין. הראב"ד דס"ל דתשלומין אלו היה מן הדין ושחוק המלכות עליהם:

א

ס"ב וצריך לעשות. כפירש"י ד"ה חמצו דבלא קיבל אחריות אזיל לשיטתו דבאחריות לא מהני יחוד וכ"ד הרמב"ם ורי"ף דלא כרמב"ן ובע"ה דס"ל אפי' בקיבל אחריות מהני דס"ל כר"ת בתוס' שם ד"ה ייחד שלפי' בקבל אחריות אבל בלא אחריות לא בעינן מחיצה י' אלא מפנהו לכ"מ כדי שלא יכשל בו ועב"י:

ב

וא"י שהניח כו'. ודוקא כו'. גמרא שם המוצא כו' חמצו כו' ומשמע דהמוצא אפי' חמצו של א"י מדאמר אם של הקדש וע' רש"י ד"ה עושה:

א

ס"ג א"י. שם ת"ר א"י כו' וע' רש"י ד"ה אין זקוק כו':

ב

אבל אסור. כמ"ש בפ' כל הבשר:

ג

ואפי'. ע' מ"א וע' בפ"ד דע"ג נ"ט א' ולכן אע"פ שמהתחלת דברי הרשב"א מ' דוקא במכירין אבל לפי מה שאסר אפי' בהפסק מפה אין חילוק ולכן סתם בש"ע:

א

ס"ד ישראל שהפקיד. כמ"ש ל"א א' אבל א"י כו' ד"ה עובר ואף דהתוס' שם ב' ד"ה שקונה כתבו וכולה שמעתא כו' לא כתבו אלא אחמצו של א"י וכ"מ שם מדפריך ממתני' לרבא תנן א"י כו' ולא קאמר דמתני' בשקיבל אחריות להכי ברישא מותר ובסיפא אסור ואע"ג דחמצו של א"י יכול לאוקמי באחריות מ"מ מדרישא לאו מטעם אחריות צ"ל ג"כ בסיפא דלאו משום ה"ט הוא ושם כ"א א' ומוכרו לא"י פשיטא לאפוקי כו' וע"כ ל"פ ב"ה אלא במכירה. ר"ן. וא"ל א"כ אמאי אמרינן שם אי א"י קני משכון דאינו עובר כבר כ' בשבועות ד"ה הנ"ל דשאני התם דקני ליה ואדרבא משם מוכח דלשיטת הרא"ש דמחייב אפי' בש"ח מאי פריך תנן א"י נהי דא"י שומר שכר לא הוה דלא שייך ביה פרוטה דר"י מ"מ ש"ח הוא לכ"ע והר' יונה הביא ראיה לזה ממ"ש וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא הבנתי ראייתו ונראה לי דה"ק דר"ש פליג על ת"ק ואמר קדשים שחייבין באחריותן היינו מבית האיש וע' ב"ק ע"ו א' ולא קי"ל כוותיה:

ב

עובר עליו. לכאורה ראיה ממתני' א"י שהלוה לישראל כו' ואוקמינן אף שהרהינו אצלו דוקא בדא"ל מעכשיו ואף שיש לדחות דמתני' מיירי בדלא קיבל אחריות דומיא דישראל שהלוה כמש"ש בתוס' מ"מ מדדחיק בגמ' ולא אוקמוה כה"ג ש"מ דעובר. אבל הרמב"ן בחומש פ' בא כ' דמפקיד אצל א"י אינו עובר עליו מד"ת כמ"ש במכילתא רק מד"ס אסור ולכן ייחד לו בית אפי' קיבל אחריות מותר כדברי ר"ת אע"ג דהוי כשלו כיון דייחד לו בית הוי כביתו של א"י ובכה"ג אפי' מדרבנן מותר וכ' שפשט המקרא מוכיח כן דאם תאמר שעובר בכ"מ ועל של א"י אינו עובר אף בביתו א"כ בבתיכם וגבולכם שכ' התורה ל"ל דהא אין חילוק בין ביתו לבתי אחרים ע"ש ומה שפירש הרא"ש המכילתא בהלוה על חמצו דבריו תמוהים דא"כ מאי קאמר יצא חמצו של א"י בבית ישראל כו' הא בכה"ג חייב לבער:

א

ואפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר – עיין בשאגת אריה סימן פ"ה שהסכים דבקבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קבל עליו אחריות שרי בהנאה אחר פסח והעתיקו בשע"ת:

א

כדי שלא ישכח ויאכלנו – מסתימת הפוסקים משמע דל"ד פת שאפשר לאכלו תיכף בנטילתו כמו שהוא אלא אפילו מיני חמץ שא"א לאוכלם כ"א אחרי אפיה ובישול ג"כ חיישינן שמא ישכח ויקחו ויבשלו וצריך מחיצה ול"א דאדהכי והכי יזכור שהוא חמץ וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם שכתב שמא ישכח ויסתפק ממנו עיי"ש ועיין בספר אשל אברהם להגאון מבוטשאטש שכתב להקל בכגון זה אם הקמחים אינם ודאי חמץ רק חשש חמץ עיי"ש שמגבב איזה קולות בזה. ודע עוד דאפילו במקום שנוהגין איסור בפת עכו"ם ג"כ צריך מחיצה ול"א דבלא"ה בדילי מיניה דלא אמרו כן בש"ס אלא בחמץ של הקדש ומשום דהקדש חמירא דאית ביה מעילה וכולי עלמא זהירי ביה ולא כן בפת גוי שאינו אלא חומרא בעלמא כ"כ ר' מנוח וכן הסכים במאמר מרדכי שלא כרא"מ שרצה להקל בזה עיי"ש:

א

עובר עליו אף המפקיד – עיין מ"ב. והרא"ש כתב עוד ואע"ג דכתיב בתיכם כיון דהשאיל לו הנפקד ביתו לשמירת ממונו דמפקיד קרינן ביה בתיכם דמפקיד ע"כ והוציא מזה הגר"ז בש"ע שלו דאם הניח אדם חמצו ברשות חבירו שלא מדעתו שלא השאיל לו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מה"ת כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץ אלא שמד"ס חייב לבערו ועיין שם בקונטרס אחרון שמפקפק שם על דברי הט"ז שמוכח ממנו בהיפך מדעתו ועיין בפמ"ג במשב"ז ס"ק ד' שאין דעתו כן וכן במקו"ח ס"ק ה' ג"כ מצדד כט"ז וצ"ע:

א

שם במג"א ס"ק א' קרן זוית בביתו אבל וכו' קרן זוית וב' מבביתו נסגר ונ"ב כנ"ל להגיה דמבואר בב"י דביחד קרן זוית שרי לכולי עלמא וכמדומה לי שכן ראיתי בגליון המג"א לאמ"ו נ"י:

ב

שם במג"א סק"א וכ"מ בח"מ סי' שס"ג ועיין ח"י דעתו להתיר ועיין ברמב"ם פ"ד מהלכות חמץ ומצה הלכה ג' שכתב בלא קיבל אחריות מותר אחר הפסח. נראה דבקיבל אחריות אסור לאחר הפסח כהמג"א ועיין [מהגאון כ"ס]:

ג

במחבר סעיף ד' עובר עליו אף המפקירן. עיין צל"ח פסחים דף ה' ע"ב [מהגאון כ"ס]:

א

סעיף א' עכו"ם שהפקיד חמצו וכו' נ"ב עיין במג"א מה שנסתפק אם מותר להחזיר החמץ לנכרי או אסור מכח חשש שיחזור וימכרנו לישראל והח"י כתב בפשיטות כיון שאינו מוכר לו רק מחזיר לו את שלו אין לחוש שיחזור וימכרנו לישראל וכו' ונראה לפע"ד ראיה לדברי הח"י ממשנה מפורשת במס' דמאי פ"ג משנה ב' וז"ל הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר שאינו מחוסר אלא מנין ופירש שם הרע"ב דכיון שהיה ידוע כך וכך אגודות בפרוטה והוי קיצי דמיו ולכך כיון דאגב אינהו נעשה שלו וחייב לעשרן וכו' והנה הך חייב לעשרן הוי רק כדי שלא להוציא מידו דבר שאינו מתוקן כדי שלא יבשלו בו אחרים רק כדמפורש שם במפורשים בפרק ההוא וקשה מאי איריא שנמלך עליהם להחזיר דמשמע דתחלה לקחם ע"ד בבירור שיהיו שלו רק אח"כ נמלך להחזיר תיפוק ליה דאפי' אם לקחם מתחלה על הספק כדי לבקרו נמי ראוי שיהא חייב לעשרו ביון דאמר שמואל במס' ב"ב [דף פז] דהלוקח כלי מבית האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב ולאו דוקא כשהלך משם רק אף גם בעודו שם חייב באונסין כשהגביהו כדמוכח שם בש"ס גבי מעשה דאומצא ע"ש וא"כ קשה כיון דהוי קיצי דמי הירק ונטלו לבקרו כבר חייב באונסין ואיך רשאי להחזיר דבר שאינו מתוקן ול"ל ונמלך אלא ודאי ניהו שנתחייב באחריותו כיון שאינו מוכר לו רק מחזיר את שלו אין עליו חיוב לתקן התקלה רק כשלקחו תחלה ע"ד לקנותו בבירור אז נעשה שלו ואסור לו להוציא תקלה מתחת ידו אך אם עדיין אינו שלו רק באחריותו אין לו לחוש לתקלה אף שהוי באחריותו כאונסין מכ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח דאין לו לחוש בכך לשמא ימכרנו לישראל מיהו יש לדחות ראיה זו דהתם אין האיסור נמשך ממנו ולכך אם אין הדבר שלו לגמרי לא חייבוהו לתקן כיון שלא הוא גרם התקלה ולא על ידו נתחייב במעשר אך בנ"ד כיון שלולא הוא לא היה נאסר החמץ אחר הפסח דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר ולא הוי חשש תקלה רק על ידו שהי' באחריותו נאסר בהנאה וא"כ נמשך התקלה. ע"י לכך מה לי אם גוף הדבר הוי שלו או אינו שלו סוף סוף כיון דהתקלה נמשך ממנו עליו לתקן את התקלה הנעשה ע"י ושפיר נסתפק המג"א ובהיות כן נראה להכריע כדעת המג"א ולא כהח"י דמ"ש הח"י דאינו מחויב לקנות ממנו החמץ הוא אינו הכרח דתינח אם לא הוי התקלה ע"י אז ודאי לא היה מחויב לקנות כדי לתקן מחשש שמא ימכרנו לישראל אך כיון דתקלה ע"י א"כ הרי עיקר החשש שמא ימכרנו לישראל מה דחיישינן לזה דכל האיסורים הוי הכל כי ראוי שלא יומשך תקלה ע"י ואסור לו להוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן א"כ מה בכך אם גוף האיסור שלו או אינו שלו סוף סוף כיון שהתקלה והאיסור נעשה ע"י צריך לתקן שלא יבוא התקלה ע"י לישראל אחר א"כ ה"נ כיון שע"י שהיה באחריותו ולא עשה לו תקנה קודם פסח נמשך איסור זה עליו לתקן שלא יבוא על ידו תקלה זו ולכך נראה נכון כדעת המג"א וא"ש ודוק היטב ועיין בח"י עוד שהעלה דבעינן קבלת אחריות בפירוש בקנין כדין דאין דין שמירה לנכרי ועיין מ"ש בזה בחידושי לחו"מ סי' ש"א במה"ת דאין זה דין ברור וי"ל דמקבל מן הנכרי לא בעינן קנין ודי בקבלת אחריות בפירוש לבד ע"ש ובתשובתי ליו"ד הלכות בכור סי' ש"כ לק"ק קאליש במהדורא ג' כתבנו עוד דיש לו' דבש"ש אף כלא התנה הוי כהתנה וישבתי כזה דעת הר"ן כאן שהביא הח"י כאן ע"ש ודוק. והנה העולם אומרים משמי' דגברא רבא הוא הגאון בעל מק"ח שטוב יותר למכור החדר שבו החמץ מלהשכיר מכח דאם משכיר הרי הוי כאחריות ישראל מכח שאם נאבד החמץ לא ישלם לו הנכרי החמץ והוי כחמץ של נכרי בבית ישראל באחריות ישראל משא"כ אם מוכר החמץ הוי מקבל אחריות על חמץ נכרי בבית נכרי וכו' והיינו מכח דחושש לדעת הסוברים דאף באלמות היינו אם העכו"ם אלם נמי נחשב באחריות וכו' כן שמעתי. והנה כבר מבואר בחיבורי על הלכות פסח שאין בזה בית מיחוש וכעת אבאר עוד בעזה"י דהנה אף הסובר דאף באלמות הוי נמי קבלת אחריות היינו דק כעין חמירא דבני חילא דאם יאבד יצטרך לשלם ממון מחדש מביתו אבל מה שלא יצטרך לשלם מחדש רק שמפסיד חובו אין זה גורם לממון כיון דהפסד חוב אינו ממון ממש כיון דמכאן ולהבא הוא גובה ואינו מפסיד מביתו ממש ותדע דלא מצינו בשום מקום שיהי' אסור למכור לנכרי אלם החמץ מחשש כיון דהוא אלם בלא"ה לא ישלם לו ובע"כ הטעם כיון דהוא רק הפסד חוב אין זה גורם לממון רק כעין גורם דגורם והטעם עוד דהרי באמת קיי"ל דגורם לממון לאו כממון דמי ואף אם הוי כממון הרי באם פטור מן הדין ואין לו חיוב רק מכח אלמות ודאי לא הוי כממון רק בחמץ גלי קרא דלא ימצא א"כ אין לך בו אלא חידושו אם מכח האלמות יצטרך לשלם ממון ממש מביתו אבל מה שמפסיד רק חובו זה ודאי לא נחשב גורם לממון כנלפענ"ד נכון ואין חילוק בין מכירה לשכירות בזה ודוק ואתי שפיר. והנה הרא"ש כתב בפ"ק דפסחים כיון דהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו [ביתו] דהמפקיד קרינן ביה והנה היה נראה לי להביא ראיה לדבריו ממה דאיתא בב"ק בפ"ד דף מ' ע"ב וז"ל הועד בבית שומר והחזירו לבעלים בעלים משלמין חצי נזק והשואל פטור מכלום סיפא רשות משנה ורישא רשות אינה משנה אר"י תברא מי ששנה זו לא שנה זו. וקשה לי מאי פריך הרי זה מבואר הוא דכשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין ובלא משיכה לא נעשה שומר וגם זה ידוע דכל קנין בטעות אינו קנין וא"כ הרי לעיל מינה פריך הש"ס למה חייב השואל חצי נזק לימא ליה תורא שאילנא מינך אריה לא שאילנא מינך ומשני דידע בו שהוא נגחן מוכח דאם לא ידע בו היה פטור מלשלם כלום דהוי שאילה בטעות וא"כ לענין מועד הוי כלא זכה בו השומר ונשאר עדיין ברשות בעליו ולכך אין רשות משנה אבל בסיפא כיון דהיה תם ולא הוי שאילה בטעות א"כ הוי ברשות השואל וכשמחזירו אחר כך לבעלים הוי רשות חדש לכך שפיר רשות משנה ואף דאפשר לו' דגם ברישא הרי אם נימא רשות משנה א"כ פסק מלהיות מועד א"כ שוב לא הוי שאילה בטעות דאכתי מנ"ל דלמא אזלינן בתר איפכא כיון דבאמת היה מועד מחזקינן ליה אחזקה דמעיקרא ואמרינן כיון דהוי מועד הוי שאילה בטעות ולכך אין כאן רשות חדש ובע"כ מוכח כדברי הרא"ש דכיון דהשאיל השואל ביתו להמשאיל ביתו דמשאיל קרינן ביה דודאי גם במשאיל ס"ל להרא"ש כן דאל"כ בשואל חמץ מחבירו יהיה פטור מלבערו מכח לימוד המכילתא ולמה לא חלקו בזה הפוסקים וגם למה הוצרך הרא"ש לאוקמי המכילתא בישראל שהלוה לנכרי הוי ליה לומר דמיירי בשואל או שוכר דהוי החזקת החפץ לעצמו ובע"ב דאף בשואל או בשוכר נחשב המקום של המשאיל ומשכיר וא"כ פריך הש"ס שפיר אם נחשב רשות משנה גוף הקרקע של מי הוא במקום שעומד השור ממש וא"כ גם ברישא הוא עומד ברשות השומר והבית שעומד בו של השומר הוא ואז לא אזלינן בתר הקרקע שעומד בו באמת רק אחר הרשות גם בסיפא כיון דהשאיל לו ביתו להמשאיל ביתו דמשאיל הוא וכשמחזירו לו הוי רשות אחד וגם בבית השומר הוי כאילו הוא בבית המשאיל ואף דהוי באחריות השואל הוי כאילו היה השואל מקבל אחריות על שור של המשאיל שהוא בבית המשאיל בודאי לא נחשב רשות משנה ע"י קבלת אחריות בלבד ואתי שפיר ודוק ועמ"ש בחיבורי לחו"מ מה"ג סי' קנ"א ע"ש ודוק. והנה הרא"ש שם הביא דברי רבינו יונה וכו' וראייתו מוגונב מבית האיש וכו' ועיין בט"ז ס"ק ד' כאן מ"ש בזה ועיין בשו"ת ח"צ. אמנם אנכי ביארתי כוונתו בטוב טעם בעזה"י בחיבורי על מס' ב"ק בפרק מרובה (בבא קמא בדף ס"ח) ע"ש בעזה"י גם בדף ס"ט בסוגיא דצנועין הבאתי ראיה ברורה להרא"ש דבית הנפקד בית המפקיד קרינן ביה גם ראיה דהמפקיד עובר בבל יראה ע"ש בעזה"י ודוק. ועיין גם מ"ש בזה בתשובה בחיבורי על או"ח משנת תר"א לק"ק בארשטשוב מ"ש בביאור לשון המכילתא בע"א בעזה"י וביאור כוונת הרא"ש וחידושי דינים היוצאים מזה ע"ש ודוק היטב:

א

[א] [לבוש] וקבל וכו'. משמע דקיבל בפירוש אבל מסתמא לא הוי כקיבל, וכן משמע ממה שכתב לקמן ואפילו לא קיבל וכו', אבל בטור נזהר וכתב אפילו אם אין חייב באחריותן. אלא שהכותים אלם וכו' משמע דהכי קאמר שקבל הפיקדון בענין שכתב בחושן משפט ריש סימן רצ"א שאמר הנח לפניך דאין חייב באחריות או אפשר אפילו כשאמר בפירוש שאין מקבל אחריות לא מהני כיון שהוא אלם אבל בסתם חייב באחריות וכן משמע בשולחן ערוך ובית יוסף וב"ח, וכן משמע בלחם משנה פרק ד' מהלכות חמץ ואף הא בכותי שהפקיד קיימא לן בחושן משפט סוף סימן ש"א דאין חייב באחריות אלא במקבל בקנין, הא מגן אברהם שם דבפשיעה חייב בלא קנין או דלענין חמץ דינו כישראל ולא גרע מאלם:

ב

[ב] חייב לבערו וכו'. ואם עבר ולא ביערו כתב מגן אברהם בפשיטות דאסור בהנאה אחר הפסח, אבל גיסי הרב מייתי פלוגתא בירושלמי בזה כיון שהוא חמצו של כותי ודעתו נוטה להקל, ואני מצאתי בראב"ן דף ע"ב דאסור באכילה ומותר בהנאה, ומיהו משמע שם שפירש כן מתניתין דפסחים דף כ"ח חמץ של כותי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה היינו בחמץ של כותים שחייב הישראל באחריות אבל מכל שאר פוסקים בסימן תמ"ח משמע שפירשו כפשטיה בחמץ כותי שלא קיבל ישראל אחריות ועוד הא טעמא דאסרו חמץ של ישראל ולא של כותים משום שלא עבר בשהייתו כמו שכתב ריש סימן תמ"ח והיכי שקיבל אחריות עבר, מיהו יש לומר דלא קנסוהו אלא בשלו אבל לא בשל כותים וכן מצאתי בכלבו הבאתיו בסימן (תמ"א) ס"ק ה'. כתב מגן אברהם דאסור ליתנו לכותי אחר הפסח שמא יחזור וימכרנו לישראל, עד כאן, ודעת גיסי להקל, וצריך לומר דעת מגן אברהם כיון שהוא גרם האיסור אין להוציא בענין שאפשר לבוא לידי מכשול אף שהוא של עכו"ם ועיין בפסחים דף ו' דקאמר הואיל וכי איתיה הדר בעיניה וכו' ועיין ביו"ד סוף סימן נ"ז:

ג

[ג] לכותים אחר וכו'. אף שאותו כותי מקבל אחריות, אליהו זוטא. ודעת מגן אברהם דאם הכותים מקבל אחריות גניבה ואבידה אין צריך לבער ולא נהירא, וכן הסכים עמי בספר חק יעקב. עוד כתב אף שחזר והפקידו לכותים זה חייב לבערו, ולא דמי לחמץ של כותי בבית כותי דאף דישראל קיבל אחריות אין חייב לבער בס"ב, התם לא בא לרשות ישראל מעולם וצריך עיון בתשובת ריב"ש [סימן] ת"א:

ד

[ד] אלא שומר חינם וכו'. בשולחן ערוך כתב שתי דעות בזה, ומשמע דסבירא ליה עיקר כרמב"ם, דדוקא קיבל בגניבה ואבידה הוא דחייב לבער. והלבוש שסתם דאפילו שומר חינם וכו' נראה לי משום דראה בבית יוסף דהרא"ש ור"י הסכימו לסברא זו, ומכל מקום בדיעבד בשכח לבער נראה לי לסמוך על ר"י ורמב"ם דמותר לאכלו אחר הפסח כי ראיתי לסמ"ג וסמ"ק וכלבו וריא"ז בשלטי גיבורים פסקו כרמב"ם, ועוד דהא לקצת פוסקים דוקא קבלת אונס בעינן:

ה

[ה] [לבוש] שהכותי אנס וכו'. בשולחן ערוך כתב על זה ויש חולקין, ונראה לי דיפה עשה הלבוש שסתם כרמב"ם שכן הסכימו הטור וצידה לדרך ורבינו ירוחם ומהרי"ל וכל גדולי אחרונים. ומה שפסק הב"ח כבעל הלכות גדולות ור"י שדקדקו מדנקט הש"ס מיגנב או שנאבד חולקין על הרמב"ם, דאם כן על כרחך מיגנב לאו דוקא דהא לוקחים אף באונס, עד כאן. ולעניות דעתי לא פליגי דקיימא לן דהש"ס מיירי דאין אלם כל כך לשלם ממנו אף כשנאנס רק שהוא אלם ליטול מה שהוא קרוב לשורת הדין, דהא הרמב"ם פסק נמי כר"י, ובזה ניחא תמיהת הב"ח על מהרי"ל שכתב על דין אלם שיראה לו חדר וישימנו לשם הא מכל מקום נוטל באלימות, דלא קשה מידי דמסתמא אין אלם כל כך כדאמרן, ופשוט דאם חייב מחק ערכאות באחריות דלכולי עלמא חייב לבער:

ו

[ו] מחיצה וכו'. ולא סגי לי בכפיית כלי כל שבעה שהכלי ניטל לצורך רש"י:

ז

[ז] [לבוש] אלא שייחד וכו'. לא דק דמשמע מרי"ף ורמב"ם ושולחן ערוך שהשמיטו זה דקיימא לן דיחוד בית לא מהני וכן מוכח מרמ"א שכתב שאפילו הפקיד אצל כותים אחר אינו מועיל מכל שכן בייחד בביתו (עולת שבת), והוא לא דק שהרי ריא"ז בש"ג פסק כלבוש, ופסק נמי דין דהפקיד ביד עכו"ם אחר דאינו מועיל, אלא על כרחך שאני התם דבתחילה שקיבל אחריות הוי כשלו, וכשמפקיד לכותי אחר הוי כמפקיד חמץ שלו. ומה שכתב מדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם ושולחן ערוך דין דיחוד מקום, ליתא דהא פירש הב"ח דברי בית יוסף דפשיטא הוא דמהני ייחד דלא גרע מחמצו של כותים ברשות כותים, אך תמיהני על הב"ח ולבוש דהא הבית יוסף קאי אליבא דרש"י ופירש רש"י בלא קיבל אחריות והיינו שכתב הבית יוסף הרי הוא חמצו של כותים לגמרי וכו', ומכל מקום לדינא עיקר כר"ת כמו שכתבו תוס' דף ו' דסברא הוא דהוי כשומר חמצו של כותים בבית כותים וכו' לכך לא הוצרכו הרי"ף והרמב"ם לכתבו דסברא הוא, והרשב"א בתשובות בסימן קע"ד כתב דמשום חומרא השמיטו משמע דעיקר כר"ת ועוד דהרא"ש והטור ור"י וצידה לדרך וריא"ז פסקו כר"ת, לכן נראה לי להקל על כל פנים בדיעבד לאכול ממנו אחר פסח אף בלא ייחד קרן זוית רק אמר הנח במקום שתרצה הנה ביתי לפניך ואף שמקבל אחריות בפירוש:

ח

[ח] כופה וכו'. בפסחים דף ו' המוצא חמץ בביתו ביום טוב כופה עליו כלי (פירוש רש"י) משום דלא אפשר במחיצה, ומשום חד יומא סגי ליה בכפיית כלי ובלילה יבערנו עד כאן לשונו, וקשה למה ליה לרש"י ומשום חד יומא, הא כבר תירץ דאי אפשר ביום טוב במחיצה ובר"ן כתב לשני תירוצים ומרש"י לא משמע הכי. ונראה לי דבא להורות דאף בחול המועד שאפשר במחיצה לא צריכין בחד יומא בחמצו של כותים, אבל כשיודע שאין הכותי נוטל עד למחר עושה מחיצה ואין צריך לבערו כיון שאינו שלו, וכן משמע בתשובת רשב"א שם והשתא נסתלקה השגת ספר חק יעקב מן מגן אברהם. גם יש לומר דמיירי מגן אברהם בענין שמחויב ישראל לשלם לכותי אם יבערו, מיהו עיקר דאף שאין מחויב לשלם אין צריך לבער כדמשמע מסתימת רש"י ופוסקים שהבאתי וכן משמע בסימן תמ"ח גבי דורון, וכן מסתבר:

ט

[ט] כלי וכו'. ומחיצת סדין לא מהני דהולכין תחתיו:

י

[י] אסור וכו'. כיון שמכירין זה את זה וכו'. רשב"א שם, אבל בעולת שבת העתיק לשונו אפילו אין מכירין אסור משום פירורין, עד כאן, והוא מן התימא, ואי סבירא ליה כן מסברא להחמיר לכתחילה לא היה לו לעשות לשון הרשב"א. כתב מגן אברהם ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לכותים לאכול על שולחן שלו:

יא

[יא] אצל ישראל וכו'. אף שלא אמר מעכשיו ולא קיבל עליו אחריות חייב לבערו ומכל מקום גם הלוה עובר דלא קנהו המלוה לגמרי רק מתורת משכון (ב"ח סוף סימן תמ"א), ויש לכוין לזה דעת הלבוש ולא קאמר אלא דאף המלוה עובר ועולת שבת השיג לחינם על הלבוש. ולענין לחייב הלוה לפרוע אף שהפסידו החמץ המשכון עיין סימן תמ"ג ס"ק ה':

יב

[יב] [לבוש] כמו שהשאיל וכו'. הקשה ט"ז אם כן כותי שהפקיד אצל ישראל נמי יהא כמשאיל ויהא הישראל פטור עיין שם באריכות ולמה שאפרש דגם הנפקד עובר לכולי עלמא לא קשה מידי:

יג

[יג] [לבוש] נראה שאין הנפקד וכו'. עולת שבת השיג דגם הנפקד עובר מדאורייתא דאם לא כן מאי פריך הש"ס דף ה' הא אמרת אבל אתה רואה של אחרים, דילמא מיירי כשהפקיד אצלו ישראל אחר, דאז הנפקד אינו עובר, עד כאן. וגיסי מתרץ דברי לבוש דסבירא ליה כשמפקיד כאן חל עליו חובת ביעור אבל כשאינו לפנינו חל על הנפקד חובת ביעור, עד כאן. ולא תירץ כלום דאכתי קשה לוקמיה הש"ס במפקיד לפנינו, ועוד דמשמע ממה שכתב הלבוש אבל מדרבנן חייב וכו' מיירי אפילו באין המפקיד לפנינו אין חיוב על המפקיד מדאורייתא, אם כן נשאר עליו הקושיא, לכן נראה לי עיקר דלעולם גם הנפקד עובר וכן משמע ברבינו ירוחם דף מ"ה ע"ג:

יד

[יד] המפקיד עובר וכו'. ואם עבר ולא ביערו כתב הר"ן דאסור בהנאה לאחר פסח אף להפוסקים דאין עובר מדאורייתא בבית כותי. ועיין ברמב"ן פרשת בא דמשמע דסבירא ליה שלא קיבל כותים אחריות אין עובר דאורייתא, ובזה מתורץ מה שהקשה בספר חק יעקב בסימן תמ"ב בסוף התשובה:

א

וחייב באחריותו. הלבוש דייק מלשון הרמב"ם דבעינן שקנו מיניה על האחריות אף דהר"ן חולק מהא דקי"ל בח"מ סימן רצ"א דמסתמא הוי כקיבל ע"ש כבר תי' בח"י דבעכו"ם אין הדין כן דבשומרים רעהו כתיב. ודע לדעת רש"י א"ח לבער כ"א שחייב נמי באונסין ועיין ש"כ ח"מ סימן ע"ב דדחיק מאוד לתרץ דבריו:

ב

ברשותו. ואם יחד לו מקום לא מהני ב"י בשם רשב"א וא"ח הכריע בדיעבד אין להחמיר:

ג

אחר. באר היטב ס"ק ב' וח"י כ' דרבותא אשמועינן אפילו כשאינו מקבל אחריות לא מהני וזה לא שייך בבעליו דהפוכו מטרתא למה:

ד

מפה. וכשאין מכירו או מקפידין זע"ז אפשר דמותר לאכול עמו על שלחן א' ח"י ופר"ח אך סיימו מ"מ אין להקל אפי' בשאר איסורין:

ה

המפקיד. וא"ל מהא דאמרינן ביתך ברשותך כו' יצא חמצו של ישראל ביד עכו"ם. ונ"ל דש"ס איירי בהלוה עליו. רא"ש וט"ז שדא ביה נרגא ע"ש וח"י תי' דהא דאחריות על המשכון. משום דהוי שומר שכר עליו ואינו אלא בישראל מישראל:

א

א) [סעיף א'] אם הוא חייב באחריותו וכו' דהכי איתא בפסחים ה' ע"ב. לא יראה לך שאור, שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרי ת"ל לא ימצא בבתיכם. ואוקי אח"כ בגמ' הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות יעי"ש.

א

ב) שם, אם הוא חייב באחריותו וכו' כגון שאמר לו הישראל אם יגנב או יאבד ממני אשלם לך וקנה ממנו העכו"ם בקנין סודר שלא יחזור בו או אפי' לא קנה ממנו אלא שדין המלך הוא שישלם לו כיון שאמר לו כן בפי' בשעת הפקדון. ח"י או' א' ר"ז או' ט'. אבל חק יוסף או' א' כתב דחייב באחריותו היינו מדינא דמלכותא דמאי בזה אי חייב בדין ישראל או לא דוודאי יתבע הגוי בדיניה יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' א'. ולי נראה דהכל לפי הזמן דאם שכיח שיתבע הגוי בדיני ישראל ונתחייב הישראל באחריות בדיני ישראל אז חייב לבער ואם לא שכיח שיתבע הגוי רק בדינא דמלכותא אז אינו חייב לבער כ"א אם הוא חייב בדינא דמלכותא.

א

ג) שם. מגניבה ואבידה. עיין תו' פ' האומנין ופ' שבועות הדיינין שכתבו לדעת רש"י אינו חייב לבער אלא א"כ קבל עליו אחריות דאנוסין ועיין בש"כ לח"מ סי' ע"ב שכתב הרבה פו' חולקין על רש"י וטרח לתרץ דברי רש"י יעו"ש. ח"י או' ב' וכ"ה דעת האחרונים כדברי הש"ע.

א

ד) שם. בכל מקום ברשותו וכו' ואם יחד לו בית בפ"ע אם חייב לבער עיין לקמן או' כ"ז.

א

ה) שם. חייב לבערו. ולא מהני ביטול והפקר בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות ואין זה דרך מוציאתו מלעבור על בל יראה ובל ימצא ואין לו תקנה אלא שריפה. שו"ת שאגת אריה סי' ע"ז. מחב"ר או' א' שע"ת או' א' וכ"כ א"א סי' תמ"א או' ד' וסיים גם א"א למוכרו בלי רשות העכו"ם יעו"ש ומיהו י"א דמהני ליה ביטול וגם יכול למוכרו כמ"ש לקמן או' יו"ד יעו"ש. ועיין שדה חמד מע' חמץ ומצה סי' ה' או' ל"ג שהביא דעת החולקים על שו"ת שאגת אריה הנז' יעו"ש. ואם יחד לו בית בפ"ע וביטלו ג"כ אפשר דיש לסמוך על המתירין אבל לכתחלה לא יעשה כן לקבל חמץ מעכו"ם באחריות אם יודע שישאר אצלו בפסח.

א

ו) גם בחמץ של אחרים שקבל עליו אחריות איכא עשה דתשביתו. שו"ת הנז' סי' ע"ח. מחב"ר או' ג' שע"ת שם.

א

ז) אם מוציא חמצו מרשותו אפי' תוך הפסח סגי ליה מה"ת לענין שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא אבל לענין עשה דהשבתה לא מהני ליה עד שיבערנו. שו"ת הנז' סי' פ"ג ופ"ד. מחב"ר או' ו' שע"ת שם. והיינו לדעת הרמב"ן ודעמיה כמ"ש לקמן או' מ"ה יעו"ש.

א

ח) שם חייב לבערו. היינו אם אין העכו"ם מצוי כאן אבל אם הוא מצוי מחזירו לו קודם שיגיע זמן האיסור.

א

ט) שם. חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו ובא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו ומ"מ י"ל דאסור ליתן לעכו"ם דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח. מ"א סק"א. אבל הח"י או' ד' כתב דמותר להחזיר לעכו"ם ואין להחמיר משום שמא ימכרנו לישראל יעו"ש. וכ"כ מק"ח או' ג' י"א בהגה"ט חקת הפסח א' ד' ר"ז או' י"ז: וכתבו שם הר"ז דהמחמיר לבערו ולשלם לעכו"ם דמיו כדי שלא תבא תקלה לישראל אחר על' ידו תע"ב. מיהו בתשו' כתב סופר סי' פ"ד מסיק דלישראל הנפקד בעצמו אסור אפי' בהנאה ולאחרים מותר אפי' באכילה כיון שאין גוף החמץ של ישראל יעו"ש. ולפי"ז מותר להחזיר לעכו"ם אעפ"י שיודע שימכרנו לישראל.

א

י) שם. חייב לבערו. ואם בא למוכרו לעכו"ם אינו יכול למוכרו רק סמוך לזמן ביעור. וכן יכול לבטלו בזמן ההוא. מק"ח שם. מיהו מדברי הר"ז בק"א או' י"א משמע דיכול למוכרו אימתי שירצה ובענין הביטול כתב דאינו יכול לבטל כ"א לאחר שיתכוין לזכות בו יעו"ש. ועיין לעיל או' ה'.

א

יא) שם הגה. ואפי' חזר והפקידו ביד עכו"ם אחר. שאינו בעליו שהרי הוא כשלו והו"ל כמפקיד חמצו ביד עכו"ם. שה"ג. ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר. מ"א סק"א. ואפי' לא קבלו עליו הבעלים אחריות, מק"ח או' ד' וכן הסכים חק יוסף או' ה' כדברי מ"א והשיג על ח"י יעו"ש, וכן הסכים הגר"א. וכ"כ ח"א כלל ק"ך או' א'.

א

יב) שם, בהגה. ואפי' חזר והפקירו וכו' זהו לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו אבל לשיטת ר"ת א"צ לבער. פר"ח אמנם דעת האחרונים כדברי מור"ם ז"ל.

א

יג) שם בהגה. ואפי' חזר והפקידו וכו' ואם מתחלה נתן העכו"ם חמצו ברכות עכו"ם ושם קבל עליו ישראל אחריות א"צ לבערו. עט"ז. מ"א שם. ח"י או' ו' חק יוסף שם. מק"ח שם. ח"א שם. ר"ז או' י"ד.

א

יד) שם בהגה. ביד עכו"ם אחר. ואפי' אותו כותי קבל עליו אחריות אינו מועיל וחייב לבער. עו"ש או' א' ח"י או' ה' א"ר או' ג' חק יוסף או' ד' מיהו המ"א סק"א כתב דאם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר וקבל עליו העכו"ם השני אחריות מגניבה ואבידה שרי יעו"ש. וכ"פ המק"ח או' ד' וכ"נ דעת הנה"ש או' ב' וע"כ נראה דלכתחלה יש להחמיר דהיינו שיחזירנו לבעליו אם אפשר או שימכרנו לעכו"ם אחר קודם זמן איסורו ובדיעבד כגון שאין בעליו כאן והגיע זמן איסורו שאינו יכול למוכרו יש לסמוך על המתירין. וכ"פ הר"ז או' ע"ז.

א

טו) שם בהגה. ואפי' חזר והפקידו ביד עכו"ם אחר. ומ"מ לאחר הפסח שרי בהנאה. שאגת אריה סי' פ"ה. מחב"ר או' ח' שע"ת או' ב'.

א

טז) וחמץ נוקשה של עכו"ם ביד ישראל וקבל עליו אחריות ועשה לו מחיצה י"ט שרי. א"א סי' תמ"ב או' י"ז.

א

טוב) אחד לקח חמץ מחבירו ונתן לו מעות ולא משך והלוקח מכרו לעכו"ם אצל הב"ד שבעירו והמוכר לא מכרו לא נאסר. תשו' עונג יו"ט סי' כ"ה, פת"ע או' ג'.

א

חי) עכו"ם המעמידים קמח (של חטים לתותין) אצל ישראל בבית ונותנים שכירות בכל שבוע דבר קצוב ואחריות על ישראל אין תקנה אלא או שהמפקיד יתן רשות למוכרו או יפקדנו אצל עכו"ם אחר ויקבל עכו"ם השני אחריות והמקום ימכור לי. מש"ז או' א' ועיין לעיל או' ה' ודו"ק.

א

יט) שם. וי"א וכו' הוא דעת בה"ג והרא"ש. ואפי' אם אינו חייב וכו' הוא דעת הרמב"ם בפ"ד. ויש חולקין הוא דעת הראב"ד בהשגות דפליג על הרמב"ם וס"ל דאונס אינו כדין אחריות כמבואר כ"ז בטור וב"י יעו"ש.

א

ך) שם. אלא שומר חנם וכו' ובס' א"ז הכריע דלכתחלה אף בשומר חנם חייב לבער ובדיעבד אם שכח לבער יש לסמוך על דיעה ראשונה דכל שאינו חייב באחריות גניבה ואבידה אינו מבער. ח"י או' ז' ח"א כלל ק"ך או' ב' ר"ז או' ט"ז ובק"א או' ו'.

א

כא) שם. שהעכו"ם אלם וכו' ולכן במכירת חמץ שזוקפין הדמים במלוה וכשיאבד לו החמץ לא ישלם לו העכו"ם הוי כעכו"ם אלם וצריך למכור לו החדר שהחמץ בתוכו דאז הוי כקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם אבל להשכיר החדר אסור דיחד לו בית לא מהני לכתחלה (כמ"ש לקמן או' כ"ז) אבל מי שדר בבית בשכירות יכול להשכירו להעכו"ם ג"כ. מק"ח או' ח' ועיין לקמן סי' תמ"ח או' נ"ה.

א

כב) שם. ויש חולקין. הוא דעת הראב"ד כמ"ש לעיל או' י"ט יעו"ש.

א

כג) שם. ויש חולקין. ודעת גדולים כו' כדעה ראשונה והיא עיקר. ח"י או' ח' ור"ל בדיעבד אם לא ביער יש לסמוך על דעה ראשונה דאם אינו חייב באחריות דגניבה ואבידה אינו נאסר אחר הפסח דהא אפי' בשומר חנם כתב ח"י לכתחלה חייב לבער כמ"ש לעיל או' ך' יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ד' דדעת הש"ע משמע דס"ל עיקר כהרמב"ם דדוקא קיבל בגניבה ואבידה הוא דחייב לבער ומ"מ בדיעבד בשכח לבער יש לסמוך על ר"י והרמב"ם דמותר לאוכלו אחר הפסח יעו"ש וכ"כ מק"ח או' ו' ר"ז או' ט"ז. ח"א כלל ק"ך או' ב' ומיהו אם הוא חייב באחריות מדינא דמלכותא לכ"ע חייב לבער. ח"י שם. א"ר או' ה' מק"ח שם. ח"א שם. ועיין לעיל או' ב'.

א

כד) [סעיף ב'] אינו חייב לבערו וכו' ומותר לשהות בביתו. וה"מ בחנם אבל בשכר אסור דהא משתכר באיסור הנאה מיהו בדיעבד שקבל שכרו מותר. לבוש. וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' קמ"ז. חק יוסף או' ז' ועיין לקמן סי' ת"ן סעי' ה' בהגה.

א

כה) שם. אינו חייב לבערו וכו' אבל בפסח (וה"ה בערב פסח משעה ששית ולמעלה. ר"ז או' ז') אינו יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפי' בלא אחריות כלל. ח"י או' ח' חק יוסף שם. מק"ח או' ז'.

א

כו) שם. כגון שהוא גר תושב. שיד ישראל שולטת עליו. מ"א סק"ב. וגר תושב היינו שקבל עליו ז' מצות בני נח כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ד סעי' ב'.

א

כז) שם וצריך לעשות לפניו מחיצה וכו' ומשמע מדברי הש"ע דמיירי בלא קיבל עליו אחריות ואפ"ה צריך מחיצה י"ט כדי שלא ישכח ויאכלנו אבל בקיבל עליו אחריות לא מהני מחיצה ויחוד בית בפ"ע אלא דוקא צריך ביעור. וכ"כ הט"ז סק"ב והעו"ש או' ב' והמאמ"ר או' ד' וזהו דעת רש"י והרמב"ם והרי"ף והרשב"א אבל דעת ר"ת והרא"ש ובטל העטור והרמב"ן דבלא קיבל עליו אחריות לא בעי מחיצה יו"ד אלא מפנהו לכל מקום כדי שלא יכשל בו וקיבל עליו אחריות די לו ביחוד בית או במחיצה יו"ד דכיון דיחד לו בית לאו ברשותו הוא ואע"ג דקיבל עליו אחריות כמבואר בב"י יעו"ש. וכ"פ בשו"ת שאגת אריה סי ע"ח כדעת ר"ת וסייעתו יעו"ש. והביאו מחב"ר או' ב' ושע"ת או' א' אמנם ח"י או' ג' כתב דהאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית ובדיעבד אין להחמיר. וכ"כ מק"ח או' ב' ר"ז או' ט"ז ובק"א או' ח' ח"א כלל ק"ך או' א',

א

כח) ואם הוא חייב באחריותו מדינא דמלכותא כתב חק יוסף או' ב' דאף לדעת ר"ת וסייעתו לא מהני יחוד בית יעו"ש מיהו משאר דברי הפו' נראה דאין חילוק דאף אם חייב בדינא דמלכותא מהני יחוד בית לר"ת וסייעתו,

א

כט) ואם בשעה שבא העכו"ם להפקידו אצלו וקבל עליו הישראל אחריות יחד לו קרן זוית שאמר לו הנח חמץ שלך בזוית זו כתב ב"י דהוי זה כחמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם ואין זקוק לבער לכ"ע אבל הב"ח חולק וכתב דלדעת רש"י ודעימיה גם בכה"ג צריך לבער יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל דדעת הפו' להקל בדיעבד ולסמוך על ר"ת וסייעתו.

א

ל) אע"ג דחמץ משש שעות ולמעלה אפי' של עכו"ם וקבל עליו אחריות איתיה בעשה דתשביתו אפ"ה אם לא יחד לו בית או עשה מחיצה עד לאחר שש שעות אע"ג דעובר עליו בהשבתה שרי בהנאה לאחר הפסח. שו"ת שאגת אריה סי' ע"ט. מחב"ר או' ד' שע"ת או' א' ועיין לקמן סי' תמ"ח או' ק'.

א

לא) אם לא עשה תקנות הנז' אפי' אחר שש שעות קודם פסח אלא עשה תוך הפסח אסור בהנאה אחר הפסח. שו"ת הנז' סי' ף' מחב"ר או' ה' שע"ת שם.

א

לב) אם חמץ של ישראל בבית נכרי דאין ישראל עובר מה"ת אם יחד לו הנכרי בית לא מהני להחמיר. שו"ת הנז' סי' פ"ו. מחב"ר או' ט' ועיין לקמן או' מ"ה.

א

לג) שם. וצריך לעשות לפניו מחיצה וכו' והא דלא סגי כאן בכפיית כלי לפי שעושה זה לכל ימי פסח לפעמים נוטלין את הכלי לצורך לכן לא סגי בכפיית כלי כן פירש"י. ח"י או' יו"ד. א"ר או' ו' חק יוסף או' ח'.

א

לד) שם. לפניו מחיצה וכו' ואין לעשות מחיצה ע"י סדין לפי שהולכין ובאין תחתיו. ח"י שם. ומשמע דאם קשרו מלמטה בענין שאי אפשר להלוך ולבא תחתיו שפיר דמי. ועיין לקמן או' ל"ז.

א

לה) שם. לפניו מחיצה וכו' ואפי' חמץ שאינו נאכל כמו שהוא כ"א ע"י בישול צריך ג"כ לעשות לפניו מחיצה. כ"מ מדברי הרמב"ם פ"ד דין ב' שכתב שמא יבא להסתפק ממנו משמע דבכל גוונא שראוי לאכילה או לשתייה חיישינן וצריך לעשות לפניו מחיצה. ואפי' במקום שנזהרין מפת עכו"ם והפקיד אצלו פת ג"כ צריך לעשות לפניו מחיצה. מאמ"ר או' ה' בשם הר' מנוח יעו"ש.

א

לו) שם. כדי שלא ישכח ויאכלנו. משום דלא בדילי מיניה כולי שתא משא"כ בשאר איסורין א"צ מחיצה דבדילי מינייהו. מ"א סק"ג.

א

לז) שם בהגה. כופה עליו כלי. ואע"ג דאפשר לעשות מחיצה בסדין כמ"ש רסי' שט"ו מוטב לעשות בכפיית כלי מע"י סדין דסדין הולכין ובאין תחתיו. מ"א סק"ד. מיהו אם היה הסדין קשור למטה שלא יהא נע ונד עדיף מכלי. א"א או' ד'.

א

לח) שם בהגה. ודוקא ביו"ט וכו' ומשמע דבחו"ה לא הטריחוהו חכמים לעשות מחיצה. עו"ש או ב' וכ"כ ח"י או' י"א דאם הוא בחו"ה יכול לטלטלו ולזרקו מהבית ע"י דבר אחר או לבערו לגמרי אם אינו מחוייב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בחו"ה יעו"ש. אבל הט"ז סק"ג כתב דגם בחו"ה יש לו לעשות מחיצה. וכ"כ מ"א סק"ה. א"ר או' ח' חק יוסף או' יו"ד. מק"ח או' ט' ר"ז או' ה' ח"א כלל ק"ך או' ד' מיהו אם לא הניחו אלא לחצי יום יש להקל בכפיית כלי. מ"א שם. מק"ח שם. חמ"מ או' ז' ר"ז או' ו' ח"א שם.

א

טל) שם בהגה. אבל אם הוא קודם יו"ט וכו' וה"ה במוצאי יו"ט לערב מיד יעשה לפניו מחיצה כהלכתה ולא יסמוך על כפיית כלי גזירה שמא ינטל הכלי לצורך תשמישו ויתגלה החמץ וישכח ויאכלנו. ר"ז או' ה'.

א

מ) [סעיף ג'] אינו זקוק להוציאו וכו' וליכא למיחש שיאכלנו דהא העכו"ם משמרו וגם אינו מסור בידו. מ"א סק"ו. ומה שנהגו לגעור בעכו"ם הנכנס ברשות ישראל מטעם דשמא יפלו פירורין מידו ופעמים יבא בהן לידי איסור. ח"י או' י"ב בשם שה"ל כלל ז' ומה"ט לא יניח לאכול אם מפרר. א"א א' ו' ונראה דאם העכו"ם אוכל על מפה שלו ואח"כ לוקח אותה עם הפירורין ויוצא לחוץ אין להקפיד אפי' אם מפרר בשעת האכילה,

א

מא) שם. אבל אסור להעלותו עמו על השלחן. ואפי' השלחן הוא גדול אסור דלא פלוג רבנן. ח"א כלל ק"ך או' ד'.

א

מב) שם. אבל אסור להעלותו עמו על השלחן. ואם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו. מ"א סק"ז. א"ר או' יו"ד. ורק שינקה יפה השלחן אח"כ מק"ח או' יו"ד. ר"ז או' ד' ח"א שם, וכן צריך ליזהר כשילך העכו"ם מביתו שיטול כל חמצו עמו ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל. ר"ז שם.

א

מג) שם. ואפי' בהפסק מפה. ואעפ"י דאם א' אוכל בשר וא' חלב שרי בהפסק מפה (כמ"ש ביו"ד סי' פ"ח) הכא כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' של עכו"ם בשל ישראל ואסור משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. תשו' הרשב"א סי' קע"ז. מ"א שם.

א

מד) שם ואפי' בהפסק מפה. ל"מ אם מכירין זה את זה דאסור דקרוב הדבר לבא לידי פשיעה אלא אף אין מכירין זא"ז אסור דכיון דחמץ במשהו רחוק שלא יתערב פירור א' משלו בשל ישראל. עו"ש או' ג' ואפי' במקפידין זה על זה אסור. חק יוסף או' י"ב. וכתב וכ"נ מדברי הש"ע ורמ"א שלא ירדו לחלק בין מכירין לשאין מכירין ובאין מקפידין למקפידין כמ"ש ביו"ד סי' פ"ח ודלא כח"י דמתיר יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אי' ז' א"א או' ז' ר"ז או' ג' הגר"א.

א

מה) [סעיף ד'] אעפ"י שקבל עליו הנפקד אחריות וכו' דין זה במחלוקת שנוי דלדעת הרמב"ן ושאר פו' אינו עובר המפקיד כיון שאינו ברשותו אך מדרבנן מיהא חייב לבער ולדעת הרמב"ם והר' יונה והרא"ש המפקיד עובר והטעם כתב הרא"ש דאעפ"י שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא וכיון. שהשאיל הנפקד ביתי לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו של המפקיד ולפיכך עובר המפקיד כמבואר כ"ז בטור וב"י ופסק בש"ע כדעת הרמב"ם והר"י והרא"ש דעובר המפקיד. ועיין עוד באו' שאח"ז.

א

מו) שם. עובר עליו המפקיד. אבל הנפקד אין עובר עליו אם הוא ישראל אך מדרבנן חייב לבערו בשהגיע שעה ששית כדלקמן סי' תמ"ג סעי' ב' כ"כ הלבוש וכ"ה דעת הט"ז סק"ד וח"י או' י"ד יעו"ש. אבל העו"ש או' ד' כתב דמ"ש עובר עליו המפקיד לאו לאפוקי להנפקד שהרי כתב בסעי' א' שאם קיבל עליו אחריות דנפקד עובר עליו וחייב לבערו אלא ע"כ דתרווייהו עברי עליו יעו"ש. וכ"כ בבאה"ג. א"ר או' י"ג. מאמ"ר או' ח' ר"ז או' א' ח"א כלל ק"ך או' ה' וכ"כ בשו"ת שאגת אריה סי' פ"ה והביאו מחב"ר או' ז' ושע"ת או' ח' מיהו הפר"ח פסק דתרתי בעינן לעבור עליו שיהא שלו וברשותו הא לאו הכי אינו עובר עליו ורק מדרבנן מיחייב לבעורי ואם הוא בעיר אחרת שאינו מצוי בידו לבערו אפי' ביטול לא בעי יעו"ש. ונ"מ לענין תיקון אם עבר ולא ביער או לענין אם נאסר בהנאה אחר הפסח כאשר יבואר לקמן בסי' תמ"ב סעי' א' ובסי' תמ"ז סעי' י"ב ובסו' תמ"ח סעי' ג' יעו"ש.

א

מז) ראובן שנתן מעות לשמעון בעד החמץ קודם הפסח ונשאר בבית שמעון ולא משך העלה הרב בני יעקב דף קכ"ז דברשות המוכר קאי ולא הפסיד הלוקח מעותיו דהעמידו דבריהם לענין איסור דלא סגי בלא משיכה יעו"ש. ער"ה או' ד'.

א

ש"ע ס"א נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל וכו'. עיין עצי ארזים סי' כ"ח ס"ק ל"ז:

א

ביד עכו"ם אחר. שאינו בעליו שהרי הוא כשלו וה"ל כמפקיד חמצו ביד עכו"ם עכ"ל ש"ג ומשמע דאם הפקידו ביד בעליו אינו עובר ועבח"מ סי' ע"ב ס"ג דאפי' חזר והפקידו ביד בעליו שני כש"ח והראשון חייב בגניב' ואבידה ע"ש מ"מ ה"ל כמקבל אחריות חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם דשרי כמ"ש הטור בשם ר"ת ע"ש ואף על גב דלא קי"ל כר"ת היינו כשהישראל ייחד לו קרן זויות בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי: ואם הישראל הפקידו אצל עכו"ם אחר וקיבל עליו העכו"ם השני אחריות נ"ל דשרי דהא י"א דאפי' חמצו של ישראל שהפקידו ביד עכו"ם וקבל העכו"ם אחריו' שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של עכו"ם שרי כנ"ל ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריו' גניב' ואביד' ואף על גב שהעכו"ם תובע הישראל והישראל תובע לעכו"ם השני ל"ל בה ובכ"מ דישראל חייב לבערו ועבר עליו ולא ביערו אם בא העכו"ם אחר הפסח רשאי ליתן לו החמץ דהא חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטעם קנס ובזה לא קנסו וכ"כ בח"מ סי' שס"ג דהגוזל חמץ ועב' עליו הפסח א"ל הרי שלך לפניך ואם נאבד צריך לשלם דמיו נמצא דנהנה במה שמחזיר לו החמץ ואפ"ה שרי ה"נ כן ואפשר דאפי' בא העכו"ם בפסח מותר להניח ליטלו דאומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך בב"ק דף צ"ח ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתן לעכו"ם דשמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו הפסח וכ"כ בהג"מ סוף ה' חמץ ועסי' תס"ז:

ב

גר תושב. שיד ישראל שולטת עליו:

ג

כדי שלא ישכח. משום דלא בדילי מיניה כולי שתא משא"כ בשאר איסורים א"צ מחיצה דבדילי מינייהו:

ד

בי"ט. ואף על גב דאפשר לעשות מחיצה בסדין כמ"ש רסי' שט"ו מוטב לעשות בכפי' כלי מע"י סדין דסדין הולכין ובאין תחתיו:

ה

קודם י"ט. ואם הניחו בח"ה צריך לעשות מחיצה וכ"מ מל' רש"י אף על פי שעתיד ליטלו למחר אבל אם לא הניחו אלא לחצי יום יש להקל בכפית כלי:

ו

אינו זקוק. וליכא למיחש שיאכלנו דהא העכו"ם משמרו וגם אינו מסור בידו:

ז

ואפי' בהפסק מפה. ואף על פי דאם א' אוכל בשר וא' חלב שרי בהפסק מפה הכא כיון דחמץ במשהו א"א שלא יתערב פירור א' של עכו"ם בשל ישראל ואסור משום לך לך אמרי' נזיר' סחור סחור לכרמ' לא תקרב (שם) ונ"ל דאם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו ועבי"ד סי' פ"ח וסי' שכ"ג:

א

(א) אם הוא וכו' – דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם משמע אפילו השאור אינו שלו לגמרי ג"כ אסור מן התורה מיהו עכ"פ מיירי בשקיבל עליו אחריות ואחשביה קרא כשלו עי"ז דבפקדון בעלמא שלא באחריות ליכא איסורא להשהות מדכתיב קרא אחרינא לא יראה לך ודרשינן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים:

ב

(ב) חייב באחריות וכו' – מיירי שקיבל עליו אחריות בהדיא וקנו מידו דאל"ה אין דין שומרים לעכו"ם כדמבואר בחו"מ סימן ש"א ס"א וס"ד. ואם דין המלכות שמתחייב באחריות אפילו בסתמא משעה שנעשה שומר אף בלא קנין נמי הוי ברשותא דישראל ואפילו לא התנה שיהא חייב באחריות גניבה וכדמבואר לקמיה:

ג

(ג) בכ"מ ברשותו – ואפילו השכיר או השאיל לו מקום בפ"ע לחמצו בביתו או בחצירו נמי לא מהני אם קיבל עליו אחריות דקיי"ל שכירות לא קניא וא"כ הרי מונח החמץ בביתו של ישראל. מ"מ בדיעבד אם השהה אצלו החמץ עד לאחר הפסח יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דהיכא שמיחד לו מקום לחמצו אינו עובר בבל יראה אף שקיבל עליו אחריות דבעינן שיהא החמץ מצוי תחת ידו של ישראל כפקדון בעלמא שהוא תחת רשותו לטלטל ולהניח בכל פנה שרוצה ובייחד לו מקום בפ"ע לא מיקרי מצוי ומותר החמץ לאכול וליהנות ממנו. ויחוד מקום מיקרי כשמיחד לו בפניו בית או חדר או זוית בתוך ביתו בשכירות או בשאלה אבל אם קיבל ממנו פקדון בלי יחוד מקום ואח"כ יחד לו מקום שלא מדעת העכו"ם בעל הפקדון לא מהני דשמא העכו"ם אינו חפץ שיהיה מונח חמצו אלא ברשות ישראל ואפילו עשה מחיצה ג"כ לא מהני:

ד

(ד) חייב – בשעה שהגיע זמן הביעור אם אין העכו"ם כאן שיחזירו לו ואם מהני בזה ביטול ומכירה כמו בחמץ שלו יש דעות באחרונים דהרבה מהם ס"ל דלא מהני כיון שאין גוף החמץ שלו והרבה מהם מקילין בדבר (עיין בספר שדי חמד במערכת חמץ ומצה סימן ה' אות ל"ג) ולפי דעת מ"א בסק"א יש תקנה שיחזור ויפקידו ביד עכו"ם אחר או שימכור הבית שהחמץ מונח בו לעכו"ם והעכו"ם יקבל עליו אחריות של גניבה ואבידה והנכון שיעשה שניהם דהיינו מכירת הבית וגם מכירת החמץ:

ה

(ה) לבערו – ואם עבר ולא ביערו ועבר עליו הפסח דעת הרבה פוסקים דאסור באכילה ובהנאה כמו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ומכ"מ אם בא אותו הנכרי אחר הפסח רשאי להחזיר לו החמץ ולא איכפת לן במה שנהנה מזה שפורע חובו ובמקום דיש לחוש שיחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח י"ל דאסור להחזיר לו ויש מקילין בעיקר דין זה ולדידהו לא גזרו חכמים בחמץ שעבר עליו הפסח אלא בחמצו של ישראל ולא בחמצו של עכו"ם המופקד ביד ישראל ויש לסמוך עלייהו עכ"פ לענין היתר הנאה:

ו

(ו) ואפילו חזר והפקידו וכו' – שהרי הוא כשלו מכיון שקיבל עליו אחריות וא"כ הו"ל כמפקיד חמצו ביד נכרי דאסור כמבואר בס"ד. ואפילו אם הנכרי האחר קיבל עליו כל האחריות שהיה על הישראל אעפ"כ אסור דהא לא נפקע עי"ז האחריות מן הישראל לגבי עכו"ם ראשון ויש מקילין בזה כיון דמ"מ גוף החמץ אינו שלו וגם אינו בביתו ואי משום דקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה הרי כנגדו קיבל העכו"ם השני על עצמו. ולדעתם הוא הדין כשמכר החדר שהחמץ מונח בו לעכו"ם ג"כ שרי אם העכו"ם זה קיבל עליו אחריות של גניבה ואבידה [פמ"ג]:

ז

(ז) נכרי אחר – שאינו בעליו לאפוקי כשחזר והפקידו ביד בעליו דשרי דהו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם דשרי:

ח

(ח) וי"א וכו' – ולכתחלה יש לחוש לדעה זו לפיכך אם העכו"ם בעל הפקדון לפניו צריך להחזיר לו ואם אין העכו"ם כאן יעשה מכירת חמץ ויבטל ג"כ (ואף דלהרבה פוסקים אין מועיל מכירה ובטול בחמץ שאין הגוף שלו מ"מ בכגון זה יש לסמוך על המקילין) אך בדיעבד כשכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למוכרו לעכו"ם כמו שיתבאר בסימן תמ"ג יש לסמוך אסברא ראשונה ואין הישראל חייב לבערו מן העולם אלא מותר להשהות חמץ זה עד שיביא בעליו העכו"ם לעיר אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצו מיד בבואו כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהיה זו לפי סברת הי"א (רק שיזהר שלא יגע בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"ד) ואחר הפסח מותר לאכול ממנו אפילו לא החזירו לבעליו:

ט

(ט) ויש חולקים – דכיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות והוא פטור מדין התורה ומדין המלכות אין החמץ נחשב כשלו ע"י כפיית העכו"ם. ומ"מ העיקר כדעה הראשונה ועיין לעיל ס"ק ד' ומ"מ אם עבר עליו ולא ביערו ועבר עליו הפסח אין להחמיר ואפילו באכילה מותר:

י

(י) אינו חייב לבערו – אבל בפסח אינו רשאי לכתחלה לקבל כלל פקדון חמץ אפי' בלא אחריות ואפילו בחנם (אחרונים):

יא

(יא) כגון שהוא גר תושב – ר"ל שנתיישב בארצך ויד ישראל שולטת עליו והו"א שממונו כממונך וצריך אתה להוציא פקדונו מרשותך קמ"ל דלא:

יב

(יב) מחיצה – ומחיצה של סדין לא סגי לפי שהולכין ובאין תחתיו:

יג

(יג) כדי שלא ישכח וכו' – ואע"ג דבשאר איסורי אכילה והנאה לא בעינן מחיצה הכא שאני משום דלא בדילי מיניה כולי שתא חיישינן שלא יבא לאכלו להכי בעינן מחיצה להיכרא ובכפיית כלי ע"ג החמץ לא סגי דדילמא ינטל הכלי לצורך תשמישו ויתגלה החמץ ולא התירו כפיית כלי [בסימן תמ"ו ס"א] אלא במוצא חמץ בביתו ביו"ט שא"א לעשות מחיצה וגם שאינו אלא לזמן מועט דבלילה יבערנו:

יד

(יד) ונכרי שהניח וכו' – אשמעינן דגם בעכו"ם שהניח בלי רשותו כלל ג"כ דינא כמו בחמצו או בחמץ של נכרי שהופקד תחת ידו דקודם יו"ט צריך לעשות מחיצה דוקא וביו"ט שא"א לעשות מחיצה צריך עכ"פ כפיית כלי והטעם דגם בזה חיישינן שמא יבא לאכלו:

טו

(טו) אבל אם הוא קודם יו"ט וכו' – שאפשר לעשות מחיצה וה"ה במוצאי יו"ט דהיינו בלילה הראשון של חול המועד מכיון שאפשר לו בעשית מחיצה צריך לעשות מחיצה וכן אם הניח העכו"ם בחול המועד ג"כ צריך מחיצה עשרה אפילו יודע שהעכו"ם יחזור ויקחהו אחר יום או יומים מיהו אם יודע שהעכו"ם יחזור ויקחהו באותו יום גופא יש להקל דדי בכפיית כלי:

טז

(טז) אין בכך כלום – דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים. ולשמא יבא לאוכלו ליכא למיחש (כמו שחששו במופקד בידו והצריכוהו משום זה לעשות מחיצה) דהא החמץ הוא תחת יד העכו"ם והוא משמרו:

יז

(יז) להעלותו עמו – ר"ל שלא יאכלו יחדו על השלחן שמא יתערב חמץ במאכלו של ישראל:

יח

(יח) ואפילו בהפסק מפה – ואע"פ דאם א' אוכל בשר וא' אוכל חלב על שלחן א' שרי אם מפה מפסקת חמץ שאני שהוא במשהו ורחוק הדבר שלא יתערב פרור אחד של העכו"ם בשל ישראל ואסור והסכימו האחרונים דאפילו אם אין לו היכרות עם עכו"ם זה דאין לחוש שמא ישכח ויאכל מחמצו ג"כ אסור ומטעם הנ"ל שמא מתערב פרור חמץ מעצמו במאכלו של ישראל. וכ"ז שאוכלים בשעה אחת אבל בשעה שאינו אוכל מותר לו להניח לעכו"ם לאכול על שלחנו רק שיזהר הישראל לנקות השלחן ולהדיחו יפה אחר אכילת העכו"ם שלא ישארו שם פרורין מחמצו וכן צריך ליזהר כשילך העכו"ם מביתו שיטול כל חמצו ולא ישתייר ממנו מאומה:

יט

(יט) אע"פ שקבל עליו וכו' – שהרי מ"מ גוף הממון הוא שלו ולא אמרו לעיל בס"א דקבלת אחריות נחשב כשלו אלא לענין זה דע"י קבלת אחריות יש לו שייכות וזכות בגוה אע"ג שאינו שלו בעצם ומשום זכות זה חייביה רחמנא בביעור אבל בהיפוך היכי שהדבר הוא שלו רק שאחר קיבל עליו אחריות בזה אין סברא לומר דהחמץ נפקע מרשותו ע"י קבלת אחריות של אחר:

כ

(כ) עובר עליו – עובר עליו אף המפקיד כצ"ל. דהנפקד ג"כ עובר אף שאינו שלו דהא קיבל עליו אחריות ויש לו שייכות בגוה וכההיא דלעיל ס"א וכנ"ל ואם אין המפקיד בביתו כיצד יעשה הנפקד בערב פסח יתבאר לקמן סימן תמ"ג עי"ש:

א

(מ"א ס"ק א'.) רשאי ליתן לו החמץ. נ"ב ואני מצאתי ראיתי ביש"ש פ"ט דב"ק סי' ך' דדוקא בגזלן אמרינן הרי שלך לפניך אבל לא בשומר ע"ש:

א

סעיף א' אם הוא חייב באחריותו. היינו בקיבל בפירוש דהא קי"ל אין דין שומרים לנכרי. ואף בקיבל בפי' להתחייב בתשלומין י"ל דלענין פשיעה מהני בלא קנין אבל לענין גו"א צריך קנין. עי"ש בגליון ח"מ סי' רצ"א סכ"ז וע' במחנה אפרים הל' שומרים סי' ח':

ב

מג"א סק"א דאפילו בא העכו"ם מותר בפסח ולענ"ד י"ל כיון דהישראל עבר על ב"י כשבא הנכרי בפסח אין הישראל יכול להניחו ליטלו. נהי דלא מקרי נהנה. מ"מ הישראל מחוייב לבערו לתקן הלאו דהא הלאו דב"י ניתק לעשה כדאיתא פסחים דף צ"ה. וא"כ מחוייב לשרפו ולשלם להנכרי מעותו:

ג

שם מותר להניח. בפסח:

א

חייב לבערו. עיין בה"ט ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' פז וע"ח דלא מהני ביטול והפקר בחמץ של אחרים שקיבל עליו אחריות ואין דרך זה מוציאתו מידי ב"י וב"י ואין לו תקנה אלא שריפה או לייחד לו בית או לעשות לו מחיצה י' טפחים קודם פסח. וכתב בסי' עט ובסי' פ' שאם לא עשה תקנה זו דיחוד בית או מחיצה עד תוך הפסח אסור בהנאה לאחר הפסח אבל אם עשה התקנה בע"פ אחר שש אע"פ דאפי' בשל נכרי וקע"א איתי' בעשה דתשביתו משש ולמעלה מ"מ אע"פ שעבר עשה דהשבתה שרי בהנאה לאחר הפסח וע"ש שכתב דלענין שלא יעבור בב"י מה"ת סגי במוציא חמצו מרשותו אפי' תוך הפסח אבל לענין עשה דהשבתה לא מהני לי' אפי' מה"ת עד שיבערנו כו' ע"ש סי' פג וסי' פד ע' בשו"ת בית אפרים סי' מא מ"ש להציל את הארי החי הגאון ז"ל ממה שהשיג עליו שארי הגאון ני' בפתיחת ספרו מקור חיים וע' שם בסי' לז באחד שמכר חמצו ובתוך הפסח הלך אחד מאנשי הבית למרתף ולקח הברז' מחביות יי"ש ושפך ממנו אל כלי והעמידו במקום מוצנע שיהיה לו לשתות אחר הפסח. ואחר הפסח שחזר הישראל ולקח מהנכרי מצא הבעה"ב הכלי עם היי"ש ולמיחש מיבעי' דמדאגבי' האיש ההוא קנאו ונתחייב באחריותו וע"פ כמה צדדי היתר המבואר שם באורך נראה להקל בהנאה עכ"פ לא בשתיה כיון שאינו הפ"מ ולרווחא דמלתא יש לערבו חד בתרי דהיתרא ולמכרו כך ובהפ"מ אפשר להתירו אף בשתי' ע"י תערובות חד בתרי וע"ש בבית אפרים סי' לח בנכרי שגנב חמץ מישראל קודם הפסח ובתוך הפסח השליכהו בלילה לפני בית הישראל ולא רצה הישראל ליטלו ונטלוהו למבצר ואחר הפסח החזירוהו לו יש לצדד להתיר אך אין להתיר רק בהנאה ולא באכילה וע"ש בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ע"ז באחד שגבה חוב מא"י ע"י פקידת השר שבא תוך הפסח לקחת מהנכרי בעד החוב כל הנמצא ובתוך הנמצא היה דגן ואת הכל לקח ואחר הפסח העידו יהודים שאותו דגן היה מתחתית הבור ומרוחצים והא"י אומר שמרוצה ליקח בחזרה וליתן דמים תמורתו והעלה בהפ"מ להתיר להחזירו להא"י ולקבל הדמים ובתנאי שהדגן לא היה ניכר בו בקוע וגם דוקא אם בשעה שלקחם לא הרגיש שהם רחוצים והוי משיכה בטעות אבל הדגן עצמו אין להקל להתירו אפילו בכה"ג ע"ש:

ב

עכו"ם אחר. עבה"ט ועיין בשאגת אריה סי' עה בקע"א של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קע"א שרי בהנאה אחר הפסח:

ג

ויש חולקים. עבה"ט ור"ל דאף שבזה אין לסמוך על הי"ח לענין העכו"ם אלם אפי' בדיעבד מ"מ על דעה ראשונה שסוברים דדוקא אחריות דגניבה ואבידה בעינן שפיר יש מקום לסמוך בדיעבד וכן מבואר בח"י ע"ש כן השבתי לשואלי דברי בה"ט אלו וע' בשאגת ארי' סי' פ"ח בקיבל רק אחריות פשיעה אף שחייב לבער קודם פסח מ"מ היכא דעבר ולא ביערו שרי בהנאה אחר הפסח ע"ש:

ד

אינו. עיין בה"ט ועיין בתפארת צבי שאם אנשי חיל עומדים בבית ישראל וא"א לעשות לו מחיצה מכל מקום אין צריך לילך מביתו דכל שאינו בתורת פקדון לא חיישי' דאתי למיכל מיניה כמ"ש בשם הרשב"א ואף אם אינו בביתו כיון שהוא בעיר כמו במפקיד יין וביום שאינו בא לביתו באמת יכפה עליו כלי כיון דא"א במחיצה ע"ש:

ה

אף המפקיד. עבה"ט ועיין בשאגת ארי' סי' פ"ה שהאריך בענין זה ודעתו שאין האחריות שקיבל עליו הנפקד מציל את המפקיד מלעבור בב"י כיון שעיקר הממון שלו ועיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' ק"ס ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל"ט באיש בליעל שמכר בפסח יי"ש חמץ בחזקת של פסח ונודע הדבר וברח והקונים השהו היי"ש לחקור מה היה ונמשך עד קודם הפסח בשנה שאחריה ונפשם לשאול איך להתנהג. והנה מן הדין היו צריכים לשפכו במקום מדרון שהרי אין לך מקח טעות גדול מזה והכל מצווין עליו לבערו אך לפי שנתגלגל הדבר שנמשך עד קודם פסח יש למצוא תקנה לערב קודם פסח ביי"ש אחר הרבה ולמכרו ביחד חוץ מדמי איסור שבו ואז כשיחזור ויקחנו אחר הפסח מהנכרי שרי כדין חמץ שעה"פ שנתערב ואין בזה משום מבטל איסור כיון שאינו נהנה כעת מהביטול שהרי מערב ע"מ למכור חוץ מדמי איסור וכן אין חשש שיחזור וימכרנו לישראל דבפסח גופיה שום אדם לא יקנה ממנו ואחר הפסח אם יחזור ויקנה בזול אין בכך כלום כדין כל תערובות חמץ שעה"פ שמותר אף באכילה ונכון לחוש לזה לדעת הטור לערבו בס' לכתחלה ואם א"א שאין לו יי"ש כ"כ יערבנו ברוב וכשיחזור ויקננו מן העכו"ם אחר הפסח מותר להוסיף עליו עד ס' לכתחלה ע"ש וע"ל ביד אפרים הבאתי סיוע לסברא זו דכל שהתערובות מעיקרא אינו ע"ד לאכול האיסור שרי ע"ש והנה בכל חמץ שעה"פ יש מקום להמציא תקנה זו אך אם יעשה כן מיד אחר הפסח מה ירויח בזה ואם לפי שיחזור לקנותו בשער הזול כיון שהוא דבר שבכל השנה ואין דרך התגרים בכך למכור בזול בערך השליש ולחזור ולקנותו ויהיה בעיני הקונה כמתעתע, ואם יסביר פני' לקונה שמוכר לו כדי להפקיע האיסור ויחזור ויקנה ממנו פשיטא שאין זה דרך מו"מ והערמה גלויה ומבוררת לכל הוא ולכן קשה לעשות תקנה זאת ואם נאמר שישהנו עד ע"פ שדרך העולם בכך למכור ולחזור ולקנות פשיטא דאסור לשהותו זמן מרובה דאתי לידי תקלה אך בכגון זו שאירע הדבר כן מעצמו שנמשך עד יום או יומים קודם פסח שפיר דמי לעשות כן מאחר שגלוי לכל העמים להיות היהודים עתידים לחזור ולקנות מהם מה שהם מוכרים קודם פסח בזול שפיר דמי לעשות כן אם הפ"מ בדבר:

א

אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם כו' ויש חולקים. בב"י הביא אלו שתי דעות דהיינו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם ס"ל דאם העכו"ם אלם כו' הרי הוא כאלו שלו וחייב לבערו מפני שהוא מפרש דהא דאמר רבא לבני מחוזא בעירו חמיר' דבני חילא כיון דאלו מיגנב או מיתבר בעיתו לשלומי כו' תשלומין אלו היו שלא מן הדין אלא באונס ואעפ"כ נקרא חמץ שלהם והראב"ד ס"ל שאחריות מן האונס לא נקראת אחריות שיתחייב לבערו בשבילו והא דאמר רבא בעירו חמירא דבני חילא כו' זה האחריות היה מן הדין ומחוק המלכות שהיה עליהם לפרנס אנשי חיל שהיו שומרים את העיר ויש להקשות בזה על הרמב"ם דא"כ מאי פריך בגמ' לאידך לישנא על מאי דאמר דלא ימצא אצטרך לאשמועי' דהיכא דחייב באחריותו כדידיה דמי פריך בגמ' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו אצטריך לאשמועי' דגבי חמץ מיהא מיתסר אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי מאי פריך הא אצטריך לאשמעי' דגבי אונס ג"כ אם ידע שבאונס ישלם אף שאינו חייב לשלם מ"מ כדידי' דמי ותו קשה מאי דאמר רבא בעירו כו' קשה באיזה אופן קאמ' דאין לו' שישרפנו דא"כ הו"ל למימר שימכרנו לאחר ודי בזה ואין לו' שיתן לעכו"ם אחר הא לא מהני בזה וכ"ש לפי מ"ש רמ"א אפי' חזר והפקידו כו' וגם למה ליה לרבא למימר בעירו מבתייכו הל"ל בקיצור בעירו חמירא דבני חילא כמ"ש בתלמוד בכ"מ בשלמא להראב"ד לק"מ דה"ק בעירו מבתייכו ר"ל שיתן לעכו"ם אחר ויפטור מחוק המלך שחוק המלך הוא שחייב באחריותו מי שהחמץ בידו הן ביד עכי"ם הן ביד ישראל וא"כ כיון שיתן לעכו"ם אחר פטור מאחריותו אבל להרמב"ם דמיירי באונס וא"כ אף אם יתן לעכו"ם אחר מ"מ יכפהו לשלם קשה שפיר וע"ק דקא' בגמ' הא דקביל עליו אחריות ואז אסור אף חמץ של אחרים כדא"ר בעירו כו' דמל' שקיבל עליו אחריו' לא משמע שישראל עצמו קיבל עליו אחריות לא באונס וא"כ היאך מייתי ראי מרבא ע"כ נראה מי שפוסק כהראב"ד בזה לא הפסיד מחמת אלו הקושיות שזכרנו:

ב

וצריך לעשות וכו'. ואע"ג דלא קבל עליו אחריו' אבל אם קבל עליו אחריו' לא מהני מחיצ' ואף יחד לו בית לא מהני זה סברת הרמב"ם ורש"י ז"ל ור"ת ס"ל אפי' אם קבל עליו אחריות נמי מהני יחד לו בית גם מחיצה נמי מהני ובלא קבל א"צ כלל מחיצה ואין לו' לפ"ז דמהני יחד לו בית אף בקבל עליו אחריות א"כ למה אמר רבא לבני מחוזא בעירו מבתייכו הוי ליה למימר למקום המיוחד וי"ל שבאמת אמר להם כן שיבערו מבתיה' המיוחד להם ויוציאו למקום המיוחד לבני חילא וצריך עתה להבין החילוק בפי' מאי דקאמ' יחד לו בית אינו עובר עליו שרש"י פי' על זה וז"ל כלומר הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצה דאין לפרש שיחד לו זויות ממש דהא מיירי בלא קבל עליו אחריו' דאי בקיבל עליו אחריות לא מהני אף אם יחד לו זויות ממש אלא ע"כ דמיירי בלא קבל ובזה א"צ לפ' זויות מיוחד דמהני אף בלא יחד לכן צריכין אנו לפרש שאמר הנה הבית לפניך כו' משא"כ לפי' ר"ת דמיירי בקיבל עליו אחריות דאנו צריכין לפרש שיחד לו בהדיא על איזה מקום דאי לא יחד אלא שא"ל הנה הבית לפניך כו' כיון שקבל עליו אחריות אז הי' חייב לשלם אם לא יחד וא"ל שיחד לו כל הבית באיזה מקום שירצ' ולכשיברר לו אמרי' הוברר דהא קיי"ל דלא אמרי' בריר' במידי דאוריי':

ג

אבל קודם י"ט כו'. ה"ה בחול המועד ג"כ יש לו לעשות מחיצה כל דהו גבוה עשרה:

ד

ישראל שהפקיד כו'. באשר"י פ"א דפסחים כתב וז"ל י"א ישראל שהפקיד כו' הנפקד חייב בביעורו ואע"פ שהיא של המפקיד כיון שאינה ברשותו דהמפקיד והביא ראיה ממכילתא דתני התם בבתיכם למה נאמר לפי שנא' בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו יצא חמצו של ישראל ברשות עכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו והר"י כתב דהחיוב על המפקיד וראייתו מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ולא הבנתי ראייתו וגם לא כתב לפרש המכילתא ונ"ל דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דהמפקיד קרינא ביה וההיא דמכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל וקשה לפ"ז גם בבא קמייתא דמכילתא בחמץ של עכו"ם אצל ישראל מיירי נמי בהלואה וא"כ למה לא חייב לבער והא קי"ל כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואם היא באחריות המלוה ותו ק"ל דלפ"ז דמה שהשאיל לו ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד לחמצו אצל ישראל נימא כך וה"ל ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן בגמרא הפקיד העכו"ם אצל ישראל זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם ה"ל כביתו של עכו"ם ול"ל יחוד ונלע"ד לתרץ דברי הר"ר יונה שהמפקיד חייב לבער דאמרי' דף ה' הניחא למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"ה אם החמץ באחריות ישראל חייב אלא למ"ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר ומשני שאני הכא דא"ק לא ימצא מזה ראינו דהתורה באה כאן להוציא ממה דקי"ל בעלמא לאו כממון דמי מ"מ כאן כממון דמי לענין חמץ מכח לא ימצא ולפ"ז למ"ד לאו כממון דמי הא דאמר הכתוב בבתיכם קאי על החידוש דכאן שזה החידוש אינו אלא בבתיכם ולא בבית עכו"ם נמצא דלא חילק הכתוב בין בית ישראל לבית עכו"ם אלא שהחמץ של עכו"ם והאחריות על ישראל כיון שהוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו משא"כ באם חמץ ממש של ישראל דזה אינו חידוש דהוא ממון ממש של ישראל אין חילוק זה דאפי' בבית עכו"ם אסור אבל למ"ד גורם לממון כממון דמי והיינו ר"ש בפ' מרובה אין כאן חידוש מחמת לא ימצא נמצא דכי מיעט רחמנא בבתיכם ולא בית עכו"ם קאי אכל מילי הן על ממון ממש הן על גורם לממון דהא שוין וע"כ חמצו ממש של ישראל בבית עכו"ם פטור ולפ"ז שפיר כתב הר"ר יונה לחייב המפקיד כי הוא פוסק כמ"ד גורם לממון לאו כממון דמי אבל תנא דמכילתא ס"ל כר"ש דאמר גורם לממון כממון ממילא יש קולא על המפקיד בבית הנפקד וא"כ שחמץ ממש של ישראל בבית העכו"ם פטור ה"ה נמי חמץ עכו"ם בבית ישראל פטור דבעי' תרתי לגריעותא דוקא כן כ' הרמב"ן בפי' התורה להלכה: ועפ"ז ניחא לע"ד לפרש דברי הר"ר יונה במ"ש ראייה מפ' מרובה והיינו שקי"ל גורם לממון לאו כממון דמי דהא אמרי' וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ואפי' אם הוא באחריות המקדיש פטור הגנב מכפל דהוה גונב הקדש ואי גורם לממון כממון ליתחייב הגנב דהא המקדיש הוא חייב באחריות אלא ודאי דקיימא לן לאו כממון דמי וכאן היא חידוש מכח לא ימצא ובזה דוקא בבתיכם ולא של עכו"ם ובזה ניחא שפיר מ"ש הר"ן בפ"ק בברייתא דעכו"ם שנכנס לבית ישראל ובצקו בידו וז"ל אבל הרמב"ם כתב בפ"ד מחמץ ישראל שהפקיד חמץ אצל עכו"ם עובר בבל יראה ולא ידעתי מנין לו דהא דאמרי' לקמן עובר עליו היינו מדרבנן דאל"כ אמאי קאמר אחר הפסח עכ"ל. ולפי מ"ש ניחא דכבר פסק הרמב"ם כמ"ד גורם לאו כממון וא"כ חייב ישראל בחמצו אפי' בבית עכו"ם דע"ז לא קאי מיעוט דבתיכם כמ"ש וזה נכון מאוד בס"ד. ונראה פשוט דזה היא לענין חיוב אם המפקיד לפנינו אבל אם אינו כאן חייב הנפקד לעשות כמ"ש בסי' תמ"ג ס"ב ועמש"ש:

א

אם הוא חייב באחריותו. כן הוא לשון הטור אכן הרמב"ם בפ"ד כת' אם קבל עליו אחריות וכן פירש"י בפ"ק דפסחים משמע דבעינן קבל אחריות בפירוש אבל מן הסתם הוי כלא קבל אחריות וכ"כ הלבוש אכן הר"ן הובא בב"י פירש לאו למימרא שקבל עליו אחריות להדיא אלא ה"ק הפקידו אצלו הרי הוא כמו שקבל אחריות דמי כדאמרינן בב"ק כנוס שורך ברשותי חייב עכ"ל וכ"כ הב"ח וגיסי הרב בספרו א"ז דהדין בזה כאשר נתבאר בת"מ סי' רצ"א דבסתמא הוי כקבל עליו אחריות אם לא שאמר הנח לפני ודלא כלבוש ע"ש ובאמת הדין כן הוא גבי ישראל מישראל כמבואר שם בח"מ אכן לפי מה שמבואר שם בסימן ש"א דבעכו"ם שהפקיד אין דין שומרים ופטור מלשלם דרעהו כתי' והוא מרמב"ם בשם המכילתא ע"ש בב"י א"כ ע"כ צ"ל דהכא מיירי בקבל אחריות והיינו בקנו מידו כמבואר שם בב"י או י"ל דהכא אפי' בלא קנו מידו מ"מ כיון דהתנה בפי' וקבל אחריות אע"ג דמדינא אין חייב לשלם מ"מ כיון דמחק ודין המלכות חייב באחריות מחויב לבער אליבא דכ"ע אף לדעת היש חולקים שבסמוך כמבואר בדברי המ"מ הובא בב"י גם לדעת הי"א שבסמוך דאפי' היכי דחייב בפשיעה חייב לבער וא"כ לאותו דעה שהובא בח"מ דאף שאין בעכו"ם דין שומרים מ"מ מחייב בפשיעה וא"כ הכא מחויב לבער אבל לדעה ראשונה דאינו מחויב לבער כל שאינו מחויב באחריות גניבה ואבידה א"כ בעכו"ם שאין לו דין שומרים אינו מחויב לבער אא"כ פירש וקבל עליו אחריות.

ב

מגניבה ואבידה. עיין בתוס' פרק האומנין ופ' שבועת הדיינים שכתבו דלדעת רש"י אינו חייב לבער אא"כ קבל עליו אחריות דאונסים ועיין בש"כ לח"מ סי' ע"ב שכת' הרבה פוסקיס חולקים על רש"י וטרח לתרץ דברי רש"י ועיין בספר בית לוי שהשיג על הש"ך:

ג

בכל מקום ברשותו. ואפי' יחד לו בית בפני עצמו אפ"ה חייב לבער שכן ראוי להחמיר כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בתשובה והאחרונים הכריעו דלכתחלה יש להחמיר אף ביחד לו בית ובדיעבד אין להחמיר ועיין סק"ד:

ד

חייב לבערו. ואם עבר ולא ביערו כת' המ"א אם בא עכו"ם אחר פסח רשאי ליתן לו החמץ כדאמרינן הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר הרי שלך לפניך ומ"מ י"ל דאסור מה"ט ליתנו לו שמא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ויכשל ישראל בחמץ שעבר עליו פסח ע"כ תוכן דבריו משמע מדבריו דפשיטא ליה דחמץ זו אסור אחר פסח ולע"ד אין זה דבר פשוט דכיון דחמץ הוא של עכו"ם הנפקד והדרי ליה בעינא אף שישראל עבר עבירה על שלא ביערו מ"מ ה"ל חמץ של עכו"ם שעבר עליו פסח דמותר בהנאה. ושוב מצאתי און וראיה ברורה לדברי מירושלמי פרק כל שעה הלכה ב' עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל רבי יונה אומר מותר ר' יוסי אומר אסור א"ר יונה חמצו של עכו"ם הוא ישראל הוא שעבר עליה ע"כ הרי דמסיק בירושלמי כר' יונה דמותר מטעם שכתבתי ואף את"ל דהוא ספיקא דפלוגתא מ"מ בחמץ שעבר עליו פסח דהוא דרבנן אזלינן להקל כמבואר לקמן סימן תמ"ט ועוד י"ל דכיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם רק שמחזיר לו את שלו אם כן אף אם יהיה שום צד איסור לישראל לאכול ממנה מ"מ מותר לחזור לאותו עכו"ם דהוא אינו מחויב לשלם לעכו"ם ולקנותו ממנו החמץ כדי שלא יכשל בו ישראל אחר כיון שהוא אינו מוכר לו רק שמחזיר לו ואומר הרי שלך לפניך ואין להחמיר כולי האי דפן ואולי ימכר לישראל וק"ל נ"ל:

ה

ואפי' חזר והפקידו. משמע אף שהפקידו ג"כ כדרך שהפקידו העכו"ם ראשון אצל ישראל על אחריות ישראל חזר והפקידו הוא אצל העכו"ם על אחריותו אפ"ה על ישראל לבערו כיון שהוא כשלו ה"ל כחמצו של ישראל שהפקידו אצל העכו"ם וכן משמע מלשון הגהות אלפסי פ"ק דפסחים וכן משמעות סתימות לשון הרב ולא כמ"א שכת' בפשיטות בלי ראיה דאם קבל העכו"ם שני האחריות דא"צ לבער ולע"ד כמ"ש:

ו

ביד עכו"ם אחר. וכ' המ"א מדמדקדק וכת' ביד עכו"ם אחר משמע אבל אם חזר והפקידו אצל עכו"ם זה אף שאחריות הוא על ישראל אינו חייב לבערו כמו בקיבל עליו אחריות מחמץ של עכו"ם בבית עכו"ם אף החולקים על ר"ת היינו ביחד לו בית בביתו אבל בבית העכו"ם לכ"ע שרי עכ"ל. הנה אף שסוף דינו נכון בקיבל עליו אחריות בחמץ של עכו"ם בבית העכו"ם שלא קיבל ברשותו מעולם דשרי לכ"ע ועיין בב"י משא"כ בקבל הישראל הפקדון דה"ל כחמצו לענין ביעור א"כ אף שחזר והפקידו אחר כך לאותו עכו"ם ה"ל כישראל שהפקיד חמצו דמ"ל אותו עכו"ם או עכו"ם אחר ול"ד ליחד לו בית מתחלה והא דנקט הרב ביד עכו"ם אחר היינו משום דאתי לאשמועינן אפי' קבל עכו"ם השני אחריות עליו כמ"ש בס"ק ה' מה שא"כ בעכו"ם ראשון אם חזר וקבל עליו אחריות ה"ל כהחזירו לו לגמרי חמצו כיון שאין לישראל על חמץ שום אחריות ורשות משא"כ בהפקידו ביד עכו"ם אחר כיון דאחריות על ישראל רק שהוא חוזר ותובע לעכו"ם שני: ועי"ל והוא עיקר דנקט דבר ההוה ורגיל להיות משא"כ לעכו"ם ראשון מהיכי תיתי שיתן לו בתורת פקדון אם מחזיר לו מסתמא מחזיר לו לגמרי כי הפוכי מטרתא למה לי וק"ל:

ז

אלא ש"ח. וגיסי הרב בספרו א"ז הכריע דלכתחלה אף בשומר חנם חייב לבערו ובדיעבד אם שכח לבערו יש לסמוך על דעה ראשונה דכל שאינו חייב באחריות גניבה ואבדה אינו מבערו:

ח

ויש חולקים. ודעת גדולי הפוסקים כדעה ראשונה והיא עיקר ואם הוא חייב באחריות מחק ודינא דמלכותא אף אליבא דהחולקים מחויב לבער כמבואר בדברי הראב"ד והמ"מ עיין בב"י:

ט

אינו חייב לבערו. אבל בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ אפי' בלא אחריות כלל וכ"כ הרוקח סי' קס"ז ואם הניח חמץ בלא רשותו נתבאר בהג"ה כיצד ינהוג עצמו:

י

מחיצה גבוה עשרה. וכ' המ"א ואין לעשות מחיצה ע"י סדין לפי שהולכין ובאין תחתיו והא דלא סגי כאן בכפיית כלי לפי שעושה זה אכל ימי פסח ולפעמים נוטלין את הכלי לצורך לכן לא סגי בכפיית כלי כן פרש"י:

יא

אבל אם הוא קודם י"ט. דאפשר לעשות ע"י מחיצה עושין משא"כ בי"ט שהוא רק ליום א' שאפשר ע"י כפיית כלי וא"א במחיצה גם לטלטלו אסור ע"כ סגי בכפיית כלי ואם הוא בחול המועד יכול לטלטלו אותו ולזרוק אותו מהבית ע"י דבר אחר או לבערו לגמרי אם אינו מחויב לשלם לנכרי ואין לטרוח לעשות מחיצה בח"ה וכן כת' בע"ש והוא פשוט דלא כמ"א שכת' דאף בח"ה יש לעשות מחיצה וזה אינו ומה שהוכרח המשמעות מפירש"י המעיין שם יראה שאין שום משמעות בדבריו כלל וכן משמעות דברי הרב שכת' קודם י"ט עושה מחיצה אבל לא בי"ט ולא בח"ה:

יב

אינו זקוק להוציאו. וסיים בש"ל כלל ז' סימן ס"ב ומה שנהגו לגעור בעכו"ם הנככס ברשות ישראל מטעם דשמא יפלו פירורין מידו ופעמים יבא בהן לידו איסור עכ"ל:

יג

על השולחן וז"ל הרשב"א דקרוב הדבר לידי פשיעה כיון שמכירין זה את זה כמו שישראל אינו מקפיד על העכו"ם שלא יאכל משלו כן העכו"ם לא יקפיד עליו ואפילו בהפסק מפה אסור הכא כיון שחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור אחד משלו בשל ישראל עכ"ל משמע מתחלת לשונו דבאין מכירין זה את זה מותר להעלות עמו על השלחן משום דגם על התערובות פירורין לא חיישינן אלא שעל ידי שמכירין אף שפסקו מפה ויהיה היכר שלא יבא ישראל לאכול עם העכו"ם מ"מ העכו"ם יאכל משל ישראל וע"י כך יתערבו הפירורין משל עכו"ם משא"כ באין מכירין ליכא למיחש למידי וכ"כ גיסי הרב בסא"ז ודלא כע"ש שלא העתיק יפה ללשון הרשב"א ומשמע ג"כ מלשון דכל שמקפידין זה על זה אף במכירין מותר וכמ"ש ג"כ בספרי מנחת יעקב כלל ע"ו ס"ק כ"כ כדעת מהרש"ל ובחנם השיג עליו הט"ז שם גם בספר פרי חדש נמשך אחר דברי הט"ז וגרם לו לפי שעדיין לא הגיע לידו ספרי כי באמת ישבתי בזה דברי מהרש"ל על נכון בלי פקפוק כלל ע"ש ומ"מ אין להקל לכתחלה כמ"ש שם וכ"ש כאן לענין חומרת חמץ נכון להחמיר אפילו באין מכירין זה את זה ומקפידין לכתחלה:

יד

אע"פ שקבל עליו הנפקד אחריות הטעם כת' הרא"ש פ"ק דפסחים לדעת הר"ר יונה כיון דעיקר הממון של הבעלים הוא והנפקד השאיל בית לשמירת ממונו של המפקיד לכן עליו מוטל לבערו. והא דאיתא במכילתא מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל שהוא בביתו ואין יכול לבערו שאינו שלו יצא חמצו של ישראל ברשות העכו"ם שהוא שלו ואינו ברשותו צריך לומר דההיא מכילתא מיירי בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו עכ"ל הרא"ש וראיתי שהט"ז מתקשה הרבה בדברי הרא"ש תרי תמיהי חדא דאי המכילתא מיירי בהלואה א"כ בחמצו של עכו"ם אצל ישראל מיירי ג"כ בהלואה למה לא חייב לבערו דהא כל שהוא באחריות ישראל חייב לבער וכ"ש זה שהלוה עליו וסתם הלואה הוא באחריות המלוה ותו קשה דלפ"ז מה שהשאיל ביתו למפקיד קרוי ביתו גם בעכו"ם שהפקיד אצל ישראל נימא דהוי ביתו של עכו"ם ואמאי אמרינן שזקיק לבער ובשביל תמיהות אלו תפס לעצמו שיטה אחרת בזו ולע"ד דברי הרא"ש נכונים בלי פקפוק כלל ומה שהקשה על האי דמכילתא דאי מיירי בהלואה א"כ בחמצו של עכו"ם אצל ישראל למה לי חייב לבערו דהם סתם הלואה הוא באחריות המלוה הא ודאי לא קשיא ולא מידי דאף על גב דסתם הלואה האחריות המשכון הוא על המלוה היינו במלוה לישראל מדין שומר כמבואר בח"מ סימן ע"ב משא"כ במשכון של עכו"ם שאין לו דין שומר וכמ"ש לעיל סק"ח וכ"כ תוס' להדיא בפרק שבועת הדיינים ד"ה שומר אבידה ע"ש והקושיא השני' ג"כ לא ק"מ דודאי היכא דמפקיד כאן והוא בר ביעור עליו מוטל חובת ביעור מה שא"כ במפקיד עכו"ם דאינו בר ביעור או שהמפקיד אינו לפנינו אז על הנפקד חל חובת ביעור כיון שהוא ברשותו כמבואר בסימן תמ"ג וזה ג"כ דעת הלבוש ובחנם השיג עליו הע"ש גם מה שמקשה מסוגיא דש"ס המעיין שם יראה דלק"מ דודאי אם המפקיד כאן חל חובת ביעור על המפקיד וכ"פ הט"ז ע"ש וע"ל סי' תמ"ג ומ"ש שם בתשובה: