א
דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים:
ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול הילכך אסור לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר ואפי' בשיחת דברים בטלים אסור להרבות: הגה וב"א שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם מותר לספרם בשבת כמו בחול אבל מי שאינו מתענג אסור לאומרם כדי שיתענג בהם חבירו: (ת"ה סי' ס"א):
ב
אסור לשכור פועלים ולא לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים בשבת אע"פ שאין הישראל צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת שכל מה שהוא אסור לעשותו בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו אפי' לומר לו קודם השבת לעשותו בשב' אסור אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית דבר פלוני בשבת שעבר אף על פי שמבין מתוך דבריו שרצונו שיעשנו בשבת הבאה:
ג
אסור לתת לעכו"ם מעות מע"ש לקנות לו בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר השבת:
ד
מותר לתת לעכו"ם מעות מע"ש לקנות לו ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת: הגה וכן מותר ליתן לו בגדים למכור ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת (ב"י בשם סמ"ג) מי ששכר עכו"ם להוליך סחורתו ובא העכו"ם ולקחה מבית ישראל בשבת אסור וראוי לענוש העושה (ר' ירוחם חי"ב ב"י סי' ש"ו):
ה
דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין: הגה ולקמן סי' תקפ"ו פסק להתיר וע' לעיל סי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפי' במלאכה דאורייתא וע"ש ס"ג:
ו
אסור לחשוב חשבונות אפי' אם עברו כגון כך וכך הוצאתי על דבר פלוני ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו אבל אם פורעם כבר מותר:
ז
מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב אף ע"פ שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו אבל לא יאמר לו היה נכון עמי לערב:
ח
יכול לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר וכן מותר לומר לו לך עמי לכרך פלוני למחר כיון שהיום יוכל לילך ע"י בורגנין וכן כל כיוצא בזה שיש בו צד היתר לעשותו היום יוכל לומר לחבירו שיעשנו למחר ובלבד שלא יזכיר לו שכירות אבל בדבר שאין בו צד היתר לעשותו היום אפי' אם אין בו אלא איסור דרבנן כגון שיש לו חוץ לתחום פירות מוקצים כיון שאי אפשר לו להביאם היום אסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כדי שימהר בלילה לילך שם להביאם: הגה וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר [הרא"ש פ' השואל וע"ל ריש הסי'] אבל יכול להחשיך בסוף התחום כדי למהר לילך שם לשמרם שאפי' היום היה יכול לשמרן אם הם היו בתוך התחום ואם לא כיון להחשיך אלא לשמרם יכול אף להביאם:
ט
מותר להחשיך לתלוש פירות ועשבים מגנתו וחורבתו שבתוך התחום ולא אסרו להחשיך אלא בסוף התחום משום דמנכרא מילתא:
י
מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירותיך שבתחומי:
יא
השואל דבר מחבירו לא יאמר לו הלוני דמשמע לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב אלא יאמר לו השאילני ובלשון לעז שאין חילוק בין הלויני להשאילני צריך שיאמר תן לי: הגה וכשלוה בשבת ואינו רוצה להאמינו יניח משכון אצלו אבל לא יאמר לו הילך משכון דהוי כעובדא דחול [ב"י בשם אורחות חיים] כשם שאין לוין בשבת כך אין פורעין בשבת [אשירי סימן קט"ו]:
יב
זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם אסור לקרותו בשבת אפי' אם הוא כתוב ע"ג כותל גבוה הרבה משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות (דאפי' לעיין בהם בלא קריאה אסור) (הרא"ש ור"ן פ' השואל וטור) אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת מותר אבל בטבלא ופנקס אפי' אם הוא חקוק אסור לקרותו:
יג
שטרי הדיוטות דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרות של שאלות שלום אסור לקרותם ואפי' לעיין בהם בלא קריאה אסור:
יד
לקרות באיגרת השלוח לו אם אינו יודע מה כתיב בה מותר ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום טוב ליזהר שלא יגע בה:
טו
כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני אסור לקרות בשבת:
טז
מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק כגון ספר עמנואל וכן ספרי מלחמות אסור לקרות בהם בשבת ואף בחול אסור משום מושב לצים ועובר משום אל תפנו אל האלילים לא תפנו אל מדעתכם ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצר הרע ומי שחיברן ומי שהעתיקן ואין צריך לומר המדפיסן מחטיאים את הרבים: הגה ונראה לדקדק הא דאסור לקרות בשיחות חולין וספורי מלחמות היינו דוקא אם כתובים בלשון לע"ז אבל בלשון הקודש שרי וכן נ"ל מלשון שכתבו התוס' פרק כל כתבי וכן נהגו להקל בזה:
יז
אסור ללמוד בשבת ויום טוב זולת בדברי תורה ואפי' בספרי חכמות אסור ויש מי שמתיר ועל פי סברתו מותר להביט באסטרול"ב בשבת [ולהפכה ולטלטלה כדלקמן סי' ש"ח]:
יח
לשאול מן השד מה שמותר בחול מותר בשבת:
יט
סחורה הנפסדת בשבת ע"י גשמים או דבר אחר או אי אתי בידקא (פי' נחל או אגם מים) דמיא ומפסיד ממונו או שנתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד מותר לקרות עכו"ם אע"פ שודאי יודע שהעכו"ם יציל הממון [ולכסות סחורה או פירות או דבר אחר מפני הגשמים ע"ל סי' של"ח סעיף ז'] וכן מותר לומר לעכו"ם כל המציל אינו מפסיד כמו בדליקה שהתירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ויש מי שאומר שלא התירו אלא בדליקה דוקא [וע"ל סימן של"ד וש"ה ושל"ו ס"ט]:
כ
ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת מותר לו ליהנות בה לערב בכדי שיעשו:
כא
אסור לומר לעכו"ם בשבת הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך אפי' אין מזונותיו עליו: הגה אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו [הגהות מרדכי פ"ה ורמב"ן פרשת בא אל פרעה]:
כב
כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה כגון לומר לעכו"ם להדליק לו נר בין השמשות או אם היה טרוד והוצרך לעשר בין השמשות: הגה כל דבר שאסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת אסור לרמוז לו לעשותו אבל מותר לרמוז לו מלאכה לעשות אחר שבת (א"ז): עכו"ם המביאים תבואה בשבת לישראל שחייבים להם והישראל נותן לו מפתחו לאוצרו והעכו"ם נותנו לשם ומודדים ומונים יש מי שמתיר משום דעכו"ם במלאכת עצמו עוסק ואינו של ישראל עד אחר המדידה ויחשוב עמו אח"כ וכן עכו"ם העושים גבינות בשבת והישראל רואה יקנה אותם ממנו דמ"מ העכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד ואע"פ שהישראל עומד בעדר חדש או חדשים ואדעתא למכרם לישראל קא עביד שרי (בית יוסף בשם אגודה):
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
ובלבד שלא יאמר לו. ואם יום השוק בשבת דינו כאומר לו קנה בשבת (כ"י)
ב
וכן מותר ליתן לו בגדים כו' ע"ל סי' רמ"ה ס"ה:
ג
וכן מותר לו' כו'. וכן מותר להחשיך בסוף התחום ולילך בלילה שם כיון שיש בו צד היתר לעשותו היום על ידי בורגנין:
ד
משום דמינכר' מילתא כו' ולעיל בריש סימן ש"ו דאסור אפילו בתוך התחום התם נמי מינכר' מילתא (בית יוסף):
ה
ועל פי סברתו וכן מותר לפי סברתו לעיין בספר רפואות וללמוד בהם משום חכמה ולא דמי לשטרי הדיוטות:
ו
חבית של יין והולך לאיבוד. וכן כל כיוצא בזה שבא לאדם היזק פתאום:
באר היטב אורח חיים
ש״ז
א
אעשה. אפילו דבר מצוה ס"ח סי' רס"ו. אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת. אגודה. ובתשובת הב"ח סי' קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו עיין שם. אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון רשד"ם חו"מ סי' ק"ה:
ב
לספרם. ואסור לספר איזה דבר שמצער בו ס"ח סי' ק"י. והנשמר מלדבר כ"א בלשון הקודש בשבת תע"ב כי מחלליה נאמר על מי שמדבר ג"כ דברים בטלים בשבת עיין זוהר ובספר הכוונות. וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת לא יאמר לו כדרך שאומר בחול כגון צפרא טבא אלא יאמר שבת שלום או שבת טוב לקיים זכור את יום השבת. של"ה:
ג
לעכו"ם. ואסור לומר לעכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר לעשות לו מלאכה הגאון מוהר"ר גרשון ז"ל בשו"ת חות יאיר סי' מ"ט ובסי' נ"ג דעת חות יאיר להקל וכ"ש בשבות ע"ש. בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לומר לעכו"ם. הרד"ך מ"א:
ד
מע"ש. ואם יום השוק בשבת ואינו בנמצא לקנות אלא בו אסור. וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור. וכתב הט"ז ונ"ל דבכל הני דמתירין (ב"ה עם השמש) כגון נותנים כלים לכובס וכו' יש איסור אם נותן לו הכלי סמוך לשבת ואמר ליה ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפירוש שיכבסם בשבת וכן לענין אם נתן לו מעות בע"ש לקנות ואמר ליה שילך לדרכו במו"ש וע"ל סי' שנ"ב ס"ב. ובס"ח כתב דאל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא. ואם השוק אינו בשכונות היהודים שרי כנה"ג. וכתב עוד הט"ז נ"ל מה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל ע"ש:
ה
סחורתו. אפי' יחד לו מקום וקצץ ע"ל סי' רנ"ב ס"א מיהו אם העכו"ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אע"פ שמפליג בשבת שרי. מ"א:
ו
לענוש. בממון ואם אין לו במלקות ואם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג ר"א ששון סי' קנ"ז:
ז
סי' רע"ו. שם ס"ב פסק רמ"א דיש להחמיר ע"ש. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים ועיין מ"א:
ח
אצלו. פי' אפי' אם מסופק אם יש עדיין אצלו. ט"ז:
ט
לחבירו. ה"ה לעכו"ם עיין מ"א:
י
אני הולך. ודוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פאהרי"ן או רייטי"ן דהא אינו מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בזה החילוק והוא פשוט. ט"ז מ"א:
יא
בורגנין. אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר:
יב
חוץ לתחום. ה"ה בתוך התחום במוקצה ונקט חוץ לתחום משום דקבעי למתני וכן אסור להחשיך וכו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ"ש ס"ט מ"א וט"ז. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת עי' סי' שכ"ה ס"ח וס"י דאפי' בדיעבד אסור עיין מ"א:
יג
דמינכרא. נ"ל פשוט דמותר להחשיך כדי לילך בלילה ודו"ק:
יד
שמא יכתוב. ובמקום שנהגו שסתם הלואה אינה למ"ד יום רק רשאי לתבוע לאלתר כמו במדינתנו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמ' דוקא יין ושמן ודבש שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון מ"א ע"ש וע"ל סי' ש"ו ס"ק ו':
טו
תן לי. ומותר ג"כ לסיים ואתן לך. ט"ז:
טז
לקרותו. מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור ב"ח ושכנה"ג. וט"ז ומ"א מתירין. והצייכי"ן שמשלחין אחר השכר והיין בין שעושין מן הכתב ובין של אבר אסור. כנה"ג:
יז
שלא יגע בה. ומנהג פשוט ליגע בו דראוי לכרוך ע"פ צלוחיתו. ז"ל רמ"מ אם הוא חתום או קשור אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כ"ז שאינו פתוח ולא יאמר לפתחו. והמנהג כשהעכו"ם מביא הכתב מניחה על הקרקע או השלחן תחלה שלא יעשה ישראל המקבל גמר ההוצאה דהיינו העכו"ם העקירה וישראל הנחה עכ"ל. וכתב הט"ז ואין זה נ"ל דברה"ר דאורייתא אמרינן דאסור מדרבנן. אבל כרמלית אין איסור בזה ע"ש וע"ל סי' רס"ו ס"ז מש"ש:
יח
חולין. ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר"י כהן שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וכן שבט יהודה:
יט
הקודש. ודברי חשק ועמנואל אפי' בלה"ק אסור וכל שאסור לקרות אסור לטלטל ובעו"ה אפי' היראים קוראים הקירנ"ט בשבת ואין איש שם על לב. וגט מותר לטלטלו וכן אגרת שלומים בלשון הקודש שרי לקרות. מ"א וט"ז:
כ
באצטרול"ב. הוא כלי של חוזי כוכבים. וכן לעיין בספרי הרפואות עי' עטרת זקנים:
כא
לשאול. ז"ל רי"ו לשאול מן השד משום רפואה וכו' והרב"י דילג משום רפואה ונתן מכשול. מ"א:
כב
ויש מי שאומר וכו'. והמיקל לא הפסיד. מ"א:
כג
שיעשה. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סי' שכ"ה סי"ד וס"ס תרס"ד:
כד
לרמוז. וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה פסקי רקנ"ט סי' צ"ט. וא"כ אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ו אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה בעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סימן שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח. ועי' מ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין אומר שום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרות עכ"ל מ"א והיד אהרן פסק כהב"ח וכתב דהא הסרת הפחם אינו אלא איסורא דרבנן לישראל עצמו א"כ מותר לרמוז לגוי שיסיר הפחם כגון שיאמר לו שיקנח חוטמו ובזה יבין ויסיר הפחם וכ"כ הכנה"ג שרבו מהריא"ט לפעמים היה צריך לראות איזה דבר בספר והנר לא היה מאיר יפה היה אומר הנר אינו מאיר והיתה השפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה ע"ש:
כה
עצמו. עכו"ם שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפי' אסורים בטלטול שרי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו"ם. ואם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנות וה"ה בכל דבר המוקצה דה"ל שבות דשבות עיין מ"א. עכו"ם תפוס אצל השופט שהיה חייב ליהודי יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מהעכו"ם ויניח התפוס. אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות. דרשות מהר"ם עיין סי' שכ"ה ס"ג:
כו
בעדר. ואפי' אם העכו"ם אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ"ש רמ"א ס"ו כ"ש כאן. מ"א:
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
שבת ק"ג
ב
טור
ג
טור בשם הירושלמי ותוספות שם
ד
שם במשנה ק"נ
ה
מהא דעכו"ם שבא לכבות וכו' קכ"א
ו
רמב"ם בפרק ז'
ז
הרא"ש בפרק ז' דב"מ והר"ן בשם רבי סעדיה ורמב"ם פרק י' וש"פ
ח
סמ"ג וסמ"ק והגהות בפרק ו'
ט
רא"ש שם ור"י בפרק י"ב וש"פ
י
הגהות מרדכי פרק קמא דשבת והג"מ פרק ו'
יא
מרדכי פרק קמא דשבת בשם סמ"ג יסמ"ק
יב
טור בשם רמב"ם בפרק ד' מה"ש והרב המגיד שזה מוסכם מהגאונים והגהת מרדכי בשם ראבי"ה:
יג
שם בשם התוס' בגיטין ח' ובב"ק פ'
יד
שבת ק"ן
טו
שם רב אשי בפירוש המשנה
טז
רמב"ם בפכ"ד
יז
שבת שם
יח
שם בתוספות וש"פ
יט
טור ורש"י שם
כ
שם והרא"ש שם
כא
שם במשנה
כב
תה"ה בפ"ד בשם התוספות
כג
גמרא שם קנ"א
כד
שם במשנה קמא
כה
הר"ן בשם התוספות וסמ"ג
כו
) דין הלואה יום טוב ושבת אם ניתנה ליתבע בסימן תקכ"ה)
כז
שם במשנה
כח
שם בגמרא קמ"ו
כט
רבי ירוחם בס"ז
ל
הרי"ף והרא"ש שם
לא
בפי' רש"י שם וקי"ז
לב
תוס' שם ושכן משמע מהירושלמי והמרדכי בפ"ק דשבת וסמ"ג וש"פ
לג
שבת קמ"ט וכפי' רש"י
לד
רא"ש שם בשם ר' יונה ותו' בשם רבי יהודה קי"ו
לה
רמב"ם בפירוש המשנה בפרק שואל
לו
הרמב"ן והרשב"א
לז
רשב"א
לח
ר"י בת"ה בה"א דהגהת ק"א
לט
בעל ה"ג וכן היא הסכמת הרא"ש פרק כ"ב וכן הסכים הבית יוסף כיון דאיסור דרבנן הוא
מ
הרשב"א בתשובה סח"ג והתרומה
מא
הרמב"ם בפרק ו'
מב
הרא"ש בפרק י' דבבא מציעא
מג
טור בסי' ל"ב מהא דעירובין ס"ב ורמב"ם בפ"ו מהלכות עירובין
מד
שם בשם ר"י
מה
שם ברמב"ם
מו
דין חליבת הבהמה על ידי עכו"ם בסימן ש"ה) דין אמיר' לעכו"ם בשביל מת בסי' ש"ז ועוד לקמן בסי' שי"א ודין היתר נדרים והיתר חכמי הקהל בסי' שמ"א ודיני פייס גדול' וקטנה בסי' שכ"ב ודין אמר מלא לי כלי זה סי' שכ"ג):
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז:א׳
א
ס"א הלכך. רא"ש בסכ"ג סס"ו ועתוס' ק"נ ב' ד"ה אבל. וכ"מ בגמ' שם:
ב
להרבות. אבל בלא"ה מותר וכן בירו' שם דהוה משתעי סגי וכן לשון הרמב"ם וכ' בס"ו אבל אם פרעם כו' וכ' הרמב"ם שהוא שיחה בטלה:
ג
ובני אדם. כמ"ש בסי' ש"א ס"ב בחורים כו':
ש״ז:ב׳
א
ס"ב ולא לומר. גמ' שם פשיטא כו':
ב
אע"פ. שם דהא שכר הפועלים על מחר:
ג
שכל. שם פשיטא כו':
ד
אפי'. מההוא דשולח איגרת כו' ומי שהחשיך לפרש"י:
ה
אבל מותר. כמ"ש הנראה בעיניך כו' שמבין מדבריו כמ"ש רש"י שם ואע"ג שדוקא לערב אבל בשבת עצמו אסור כמ"ש בסכ"ב שאני התם שהאמירה בשבת משא"כ בחול מותר:
ש״ז:ג׳
א
ס"ג אסור ליתן. כנ"ל בס"ג אפי' לומר כו':
ב
אבל יכול. כמ"ש הרא"ש בשם תוספתא בפ' כל שעה לענין חמץ ע"ש:
ש״ז:ד׳
א
ס"ד מותר לתת. וכן מותר. מ' אפי' לא קצץ כמ"ש בב"י בשם סמ"ג ובסי' רמ"ה ס"ה פ' כסמ"ק דוקא בקצץ מותר וצ"ל דכאן מיירי דאפשר לקנות ולמכור מבע"י כמו באיגרת אם לא קצץ כדי כו' ואפשר דגם הסמ"ג וסמ"ק ל"פ כנ"ל:
ב
מי ששכר. כמ"ש י"ח ב' כדי שיצא מפתח כו':
ש״ז:ה׳
א
ס"ה דבר שאינו. עירובין ס"ז וס"ח ומפ' הרמב"ם דלאו ביום מילה היתה אלא משום צערא שרו התם וז"ש לרחוץ המצטער וה"ה במקום מצוה כמש"ש מהזאה ותי' ולא שני לך כו' וכפי' הרי"ף ורא"ש בפי"ט דשבת ע"ש:
ב
ויש אוסרין. שכ' דלא שרו אלא במילה שהיא עצמה דוחה שבת וכן משום יישוב א"י מ' אבל במצוה אחרת אסור ומדהוצרך לומר משום יישוב כו' וחילוק בין שבות לשבות אינו אלא במילה בלבד ותדע שאמרו בספ"ב דיו"ט אמימר כחיל עינא מנכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתך כו' אלמא אפי' שבות ע"י גוי אינו נעשה אלא משום חולה דמותר גם שבות גמור וע' רמב"ן:
ש״ז:ז׳
א
ס"ז אבל לא. דזהו דיבור ממש ואינו הרהור. ב"י:
ש״ז:ח׳
א
ס"ח וכן מותר. תוס' ד"ה לכרך כו':
ב
וכן כל. גמ' שם תנן כו':
ג
ובלבד שלא. דזה אין צד היתר היום:
ד
אפי' אם. שם בתיבנא סריא:
ה
וכן. מתני' וגמ' שם ושם:
ו
אבל יכול כו' ואם לא כו'. ואפי' פירות מוקצין מתני' וכמ"ש בגמ' בתיבנא כו':
ש״ז:ט׳
א
ס"ט מותר. תוס' שם ד"ה ואין מדקתני על התחום:
ש״ז:י״א
א
סי"א דמשמע לזמן כו'. רש"י שם:
ב
ובלשון לע"ז. כן מ' שם בגמ' והא כיון דבחול כו' א"ל כו':
ג
וכשלוה. מתני' שם:
ד
כשם שאין. גמ' שם קמ"ט א':
ש״ז:י״ב
א
סי"ב אפי'. שם כרבה:
ב
דהיינו. כפירש"י שם:
ג
דאפי' לעיין. רא"ש בשם התוספתא שם ע"ש:
ד
אבל אם כו' אבל כו'. שם והתניא מונה כו':
ה
שוקעת. עמ"א:
ש״ז:י״ג
א
שטרי הדיוטות. שם וקט"ז ב':
ב
דהיינו כו' ואגרות. רש"י קט"ז וכ"מ בגמ' דאסור כ' המהלך תחת כו' שם וכן מדאסר ר' נחמיה אפי' בכתבי הקדש וע"כ ל"פ רבנן אלא בכתבי הקודש. הרא"ש בפכ"ג:
ג
ואפי'. כנ"ל תוספתא כת' המהלך כו' אסור להסתכל בהן והביאו הרא"ש:
ש״ז:י״ד
א
ס"יד לקרות כו'. הנה כאן יש ד' חששות אחד משום שטרי הדיוטות דרש"י בפ' כל כתבי כת' וכן הסכים הרא"ש דאפי' אגרות אסור אלא שיש מתירין וסומכין על מ"ש רש"י בפכ"ג קמ"ט א' דדוקא שטרי מקח וממכר וחזר ממ"ש בפ' כל כתבי כמ"ש תוס' שם בשמו בד"ה וכ"ש. ושכן משמע בירושל' ותוס' מתירין אם אינו יודע מה כתיב בה דשמא צורך גדול בו ופיקוח נפש כמ"ש תוס' שם ע"ש. ועוד איסור ב' משום שהובא מחוץ לתחום. והנה המרדכי ספ"ק דיו"ט מתיר משום דהאיסור שמא יאמר לא"י להביא אבל כת' שהובא מעיר אחרת אין לחוש לזה שלא ידע מזה ושם כ' במרדכי שמא ילך בעצמו כדפרש"י וכ"ז ט"ס וצ"ל שמא יאמר וג"כ צ"ל כדפי' ר"י וכ"כ הרשב"א בתשובה והביאו ב"י בסי' תקט"ו וכמש"ל בש"ע ס"ס תקט"ו והנה זה לדעת ר"י ודוקא אבל לדעת רש"י אסור שהטעם שלא יהנה והנה מפורש בדבריהם הנ"ל שהוא דוקא לדעת ר"י כנ"ל ולפיכך דברי ש"ע תמוהים שהוא פ' כדעת רש"י ר"ס תקט"ו אבל ההיא דלקמן בה' שופר ואתרוג שהתירו אתיא אף לרש"י כמ"ש במרדכי פ' הדר סי' תקי"ד משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ושם הוא תשובת ר"ש וחשש לדברי שניהם אבל כאן דראבי"ה וס"ל כתוס' וכבר כ' תוס' בפ' כל כתבי שם דראוי לצור ע"פ צלוחיתו. ועוד חשש אחר משום מוקצה דחוץ לתחום כמו במחובר דיש בו ב' איסורים כמש"ש והנה כבר כת' הרא"ש בפ' אין צדין שם כיון דמותר לישראל אחר לית ביה משום מוקצה וכ"כ המרדכי בפ' הדר שם ובספ"ק דיו"ט שם אלא שהטור כת' בשם הרמ"מ שלא יגע בו דשאני התם דמותר לישראל אחר אפי' באכילה אבל הוא דוחק גדול וכן מתירין כמה פוסקים וכבר כ' ב"י דליתא וז"ש כאן טוב כו'. אבל הרב בהג"ר ס"ס תקט"ו כת' ג"כ דאסור בכה"ג בטלטול אבל כבר חלק המ"א עליו שם ומתיר ע"ש לפיכך ודאי בנגיעה מותר אבל הקריאה משום שטרי הדיוטות אסור אלא כיון שי' בלא"ה ותוס' מתירין אם אינו יודע מה כתוב בה כנ"ל ויש מתירין בעיון כמ"ש הרא"ש שם בשם י"א וכן מתיר במרדכי בפ"ק דשבת בהג"ה סי' שנ"ב וטעמם דהחיסור משום ממצוא חפציך ואמרי' שם ק"נ א' דיבור אסור הרהור מותר ולפיכך מתיר הש"ע בכה"ג אבל משום שלא יהנה אסור כנ"ל ואפשר שאף המתירין שהן הרמב"ם וסיעתו ביו"ט שני ס"ל ג"כ כדעת תוס' דהטעם משום שלא יאמר ומ"מ ס"ל דלא גזרו כולי האי לאסור ביו"ט שני דהא הרשב"א מן המתירין כמ"ש המ"מ ורי"ו ואפ"ה כת' בתשובה הנ"ל להתיר וכת' הטעם משום שלא יאמר וכאן ליתא כנ"ל וכמ"ש בב"י ס"ס תקט"ו אבל מ"א שם בסי' תקט"ו כת' דלכ"ע מותר כיון שאינו נהנה מן המלאכה עצמה ודבריו לקוחים מדברי המרדכי בפ"ק דשבת סי' שמ"ו וסמ"ג וסה"ת שכתבו ואין להתיר מטעם דהוי כמו קצץ כו' ע"ש ובסה"ת פ"ק דשבת ובתוספתא פט"ז קכ"ב א' ד"ה ואם כו' ול"ד כו' אבל דבריו אינם מובנים כלל דלא דמי לשם כלל וכלל דכאן באגרות י"ל כן אבל בסימן תקט"ו מ"ל הלקיטה או ההבאה מחוץ לתחום ואם כדבריו אפי' באו מחוץ לתחום יהא מותר אף לדידיה לרש"י שהטעם משום שלא יהנה וא"ל דחוץ לתחום טעמא אחרינא משום שמא יאמר א"כ ל"ל לרש"י במחובר שלא יהנה ועוד מאי פריך רש"י שם ודחק שם מ"ש חוץ לתחום ממחובר דמותר כיון דכאן טעמא אחרינא. וסוף דבר דבריו תמוהים מאד:
ב
ולא יקרא. כיון שיש מתירין בעיון כנ"ל טוב לצרף עם ההיתר של התוס':
ג
מליצות כו' ואף בחול כו'. מדאמרינן שם כת' המהלך כו' ודיוקנא כו':
ד
ונראה לדקדק. עט"ז:
ש״ז:ט״ו
א
סי"ה לשאול. בגמ' פ' חלק ק"א א' אמרינן אין שואלין מן השד בשבת ר"י אומר אף בחול כו' משמע דבשבת בכ"ע אסור ועמ"א:
ש״ז:י״ט
א
סי"ט סחורה כו'. מדמתירין לומר כל המכבה כו' כ"ש לקרות לו. הרא"ש שם בשם בה"ג וה"ה כ"ד שיש בו הפסד כמו בדליקה:
ב
ויש מי. מדאמרינן בריש המדיר ע' ב' בדליקה למעוטי שאר איסורין דשבת וס' הראשונה ס"ל דהיינו במקום שאין הפסד:
ש״ז:כ׳
א
ס"כ ישראל. כמו בעושה מאליו שאסור משום שמא יאמר לו:
ש״ז:כ״א
א
סכ"א אסור לומר. כמד חסום פרתי ודש בה ב"מ צ' א' וכפרש"י שם ד"ה חסום וע"ש בד"ה נכרי הדש כו' וכן כ' נ"י שם וכן כי' הרא"ש דלא כתוס' ע"ש ואפי' בתבואת נכרי שהוא הנאת נכרי למסקנא דתוס' שם ד"ה חסום:
ב
אבל. שהוא כמו חסום פרתך מדל"ק אלא חסום פרתי משמע דבחסום פרתך ודש בה ודאי מותר וז"ל נ"י שם וש"מ לעניין סוגיין דידן דישראל דאומר לגוי חסום פרתי ודש תבואתך או חסום פרתך ודש תבואתי אסור ול"ד להא דתניא במכילתא דבמלאכת הגוי ליכא משום אמירה לנכרי שבות דשאני שם שאינו עושה בשביל ישראל כו':
ש״ז:כ״ב
א
סכ"ב כל כו'. עסי' רס"א ס"א:
ב
כ"ד כו' אבל כו'. כריב"ק ק"נ א' ודוקא לערב:
ביאור הלכה
ש״ז:ב׳
א
אסור לשכור פועלים ולא לומר וכו' – היינו אפילו אם לא יקצוב להם סכום השכירות ויגמור עמהם המקח אלא שידבר הא"י עמהם מענין הפעולה ושאם רוצים להשתכר עצמם ג"ז אסור [תשובת חו"י סימן מ"ט ע"ש שהביא ראיה לזה מסימן ש"ו ס"ו דגם זה לא הותר אלא בחפצי שמים ע"ש]:
ב
ואפילו לומר וכו' לעשותו בשבת אסור – ואפילו קצץ לא מהני בזה כיון שמיחד לו הפעולה על השבת וכדלעיל בסימן רמ"ז ובסימן רנ"ב והנה הח"ס בחלק או"ח סימן סמ"ך מצדד לומר דדוקא לומר לא"י שיעשה בעצמו מלאכה בשבת אסור אף בחול לומר לו אבל לשכור לו פועלים דזה הוי אמירה דאמירה דהיינו שהישראל אומר לא"י שיאמר לפועלים לעשות לו מלאכה בשבת אין איסור בזה כשאומר לו בחול [ומיירי במלאכה שא"צ למחות כשרואה את הא"י עושה מעצמו בשבת וכמו שנצייר בסוף הסעיף במ"ב] והוא מלתא חדתי ומתשובת הרשב"א המובא בב"י בסעיף זה מוכח להיפוך ע"ש:
ש״ז:ג׳
א
אסור ליתן לא"י מעות מע"ש וכו' – ועיין בפמ"ג שמסתפק לאסור אפילו כשאין נותן לו מעות כיון דאומר לו שיקנה בשבילו:
ש״ז:ד׳
א
מותר לתת לא"י וכו' ובלבד וכו' – עיין במ"ב סקי"ד דדוקא בשקצץ לו שכר עבור זה ואם היה אפשר לו לקנות ולמכור מבעוד יום מותר אפילו בלא קצץ וכמו שמותר באגרת לעיל ברמ"ז אם יכול להגיע לבית הסמוך לחומה מבעוד יום אף שהוא הולך אח"כ בשבת [הגר"א וכתב דבאופן זה מיירי השו"ע ולכן לא הזכיר דוקא בשקצץ]:
ש״ז:ה׳
א
להביא מים דרך חצר שלא עירבו – וה"ה דרך כרמלית וכן מוכח ביורה דעה סימן רס"ו ס"ו דדוקא בר"ה אסור וכן הסכים בא"ר בשם כמה פוסקים ודלא כהג"מ שהובא בט"ז דס"ל דדרך כרמלית אסור:
ש״ז:ז׳
א
לחבירו – וה"ה לא"י [א"ר וכן משמע בפמ"ג ונתיב חיים ותמהו על המגן אברהם בסוף סקי"ב]:
ש״ז:ח׳
א
אסור לומר לחבירו שיביאם לו – היינו אם מבאר לו אותם הפירות אבל אם אמר לו סתם להביא לו פירות למחר שרי אף שידוע לכל שכונתו על פירות המוקצים מ"מ כיון דדבורו משמע נמי דבר המותר בשבת מקרי רק הרהור ושרי [תוספת שבת]:
ב
וכן לא יאמר אעשה וכו' – עיין במגן אברהם סקי"א שרוצה לצדד ולומר דהרבה פוסקים חולקים על הרא"ש ועיין בא"ר ובמאמר מרדכי שסתרו את דבריו וכן בפמ"ג מצדד דאין ראיה שהרמב"ן והרשב"א חולקים עליו וכן המחבר בריש הסימן כתב דאסור לומר דבר פלוני אעשה למחר והוא כדעת הרא"ש ועיין שם בביאור הגר"א דמשמע שהוא מסכים ג"כ הכי לדינא וכתב דכן מוכח מהגמרא וכעין זה כתב ג"כ הא"ר דאל"ה תשאר קושית התוספות בשבת ק"נ ע"א ד"ה מה ע"ש:
ש״ז:י״א
א
לזמן מרובה – עיין במגן אברהם שכתב דבמקום שנוהגין וכו' כמו שכתבתי במ"ב וק"ק דהא הגמרא מקשה דבשאלה נמי היה לנו לאסור דלא קפיד המלוה עליה ואתי למכתב ומשני דהכירא הוא במאי דמצרכינן ליה לומר השאילני דוקא וא"כ הכא לא שייך זה וכמו בלשון לעז שאסרו מטעם זה וכמו שכתב הגר"א:
ב
אלא יאמר לו השאילני – עיין בפמ"ג שמסתפק אם אומר לו השאילני לזמן מרובה אם מותר:
ש״ז:י״ד
א
טוב ליזהר שלא יגע בה – אבל הקריאה או עכ"פ העיון מותר כמבואר בב"י ורק על הנגיעה מחמיר לכתחלה דטוב ליזהר משום מוקצה ועיין בביאור הגר"א [וכן בשארי אחרונים] דמסקי דעל הנגיעה אין להחמיר דאין בזה משום מוקצה וכמו שכתבתי במ"ב אבל על עצם הקריאה או העיון מפקפק הגר"א מאד הלא נהנה מי שהובא בשבילו מחוץ לתחום ואף שמיישב לבסוף דהשו"ע יסבור כהפוסקים דס"ל דטעם האיסור שאסרו ליהנות בשבת מי שהובא בשבילו איננו מטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כ"א מטעם שלא יאמר לא"י להביא לכתחלה בשבת וזה לא שייך כאן וכמ"ש במ"ב ע"ש בהגר"א אבל נמצא לפ"ז דדין זה יהיה תלוי באשלי רברבי. היוצא מדברינו דעל הנגיעה אין להחמיר כלל אבל על הקריאה והעיון נכון מאד להחמיר מי שהובא בשבילו אם לא לצורך גדול דאז יש לסמוך על המקילין:
ש״ז:ט״ז
א
ועובר משום אל תפנו וכו' – בגמרא איתא אסור להסתכל בדיוקנאות וכתבו התוספות בשבת והרא"ש דדוקא בדיוקנא העשויה לשם עבודת כוכבים אבל לנוי שרי וכן משמע דעת שארי הפוסקים [א"ר] ויש מחמירין גם בזה [תוס' בע"ג דף נ'] וכתב המגן אברהם דדוקא הסתכלות אסור לדידהו אבל ראיה בעלמא שרי לכו"ע:
ב
מחטיאים את הרבים – אחז"ל כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה והעונש האמור בגמרא על המתלוצץ שמזונותיו מתמעטין ויסורין באין עליו ונופל בגיהנם בודאי נאמר גם עליהן שאפילו מי ששומע ושותק אמרו שעליו נאמר זעום ד' יפל שם וכ"ש מי שהביא לכמה מאות אנשים לכלל זה:
ש״ז:כ״א
א
הילך בשר זה וכו' – עיין במ"ב דכיון שאותו דבר וכו' ומותר ליתן לא"י נבלה בחול לבשל ולאכול דהתם לא שייך טעם זה דהא מותר גם בעצמו ליתן לפיו של א"י [תוס' ב"מ וכן מסיק המגן אברהם וא"ר] ועיין בפמ"ג דאסור ליתן לא"י בשר וחלב בחול ולומר לו בשל לך כיון שאינו יכול לבשלם יחד בעצמו הוא בכלל אמירה לא"י שבות [והוא פשוט עיין ביורה דעה סימן רצ"ז ס"ד במסקנת הש"ך שם וכ"כ הגר"א שם] ועי"ש עוד שמצדד דה"ה דאסור ליתן לו בשר שיבשל בכלי חולבת ב"י [ולא יצוייר דינו רק אם מצוהו שיבשל בכלי זה דוקא דאל"ה א"י כי קעביד אדעתא דנפשיה קעביד]:
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
שם במג"א ס"ק כ' משמע דאסור לומר לפותחה וכ"כ בספר זכרונות עמ"ש וכו'. נ"ב עיין לקמן סוף סי' ש"מ במג"א לכן אם אפשר להתיר החותם בלי שבירת האותיות ומבלי שיקרע הנייר פשיטא דמותר לומר לנכרי ואם א"א יכול נמי לו' לנכרי לקרוע הנייר סביב החותם שלא ישבר האותיות ועיין מ"ש א"ר סי' זה ג"כ להתיר ודלא כפר"ח ביו"ד סי' קי"ח ע"ש שמחמיר ועיין מ"ש ג"כ המג"א לקמן סימן תקי"ט ס"ק ד' להתיר באופן שכתבתי. שוב מצאתי בספר דגול מרבבה סי' זה דמייתי בשם חכם צבי סוף סי' ל"ט להתיר וכן נוט' דעת מ"ל ע"ש ומהריעב"ץ ח"ב סוף סי' ק"מ מתיר אפילו שבירת האותיות ע"ש:
ב
סעיף ט"ז במחבר מושב לצים. נ"ב עמ"ש המג"א סי' רכ"ד סק"ג בשם ספר האשכול ע"ש:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
ש״ז
א
סעיף ב' אסור לשכור פועלים. ג"ב הנה בדין אם מותר למכור איזה קנין בקרקע לנכרי לבנות בשבת עמ"ש דרך אגב בחיבורי ליו"ד מהדורא זיי"ן סי' נ"ט מ"ש שם. וחלילה לעשות כן ע"ש בטוב טעם גם בנדון הפארלייבען כתבנו שם ודו"ק:
ב
שם סעיף ה' דבר שאינו מלאכה וכו'. הנה בחיבורי ספר החיים נסתפקתי בעכו"ם לעכו"ם אם נחשב שבות דשבות ואח"כ מצאתיו בבאה"ט בשם החו"י כן ועיין מ"ש דרך אגב בחיבורי על יו"ד הל' בכור במהדורא ה' סי' קצ"ט ועיין מ"ש שם בדין של המה"א דבשליחות בשכר הוי דאורייתא דיש בזה שליחות לנכרי באם הנכרי הראשון שכר לנכרי אחר אם הוי לו דין פועל כתבתי ג"כ שם דגם השני יש לו דין פועל של הישראל ע"ש ודו"ק:
והנה בדין המפורש בש"ע דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לעכו"ם לעשותו בשבת וכו'. נ"ב הנה בא מעשה לידי ביו"כ שהיה מת בבית הסמוך למקום שמתפללין והיה מקצת הגג המכוסה בשינדלין מאהיל מבית שמתפללין להבית שמת בו ולא היו הכהנים יכולים לכנס שם לישא כפיהם והתרתי לומר לנכרי לעקור השינדלין בענין שלא יהיה אהל טפח מזה לזה והיינו כיון דעקירה הוי מקלקל ממש גם הוי מלאכה שאצל"ג וא"כ עיקר עקירה זו הוי דרבנן וע"י נכרי הוי שבות דשבות ומותר במקום מצוה כדי שישאו הכהנים כפיהם וזה ברור ונכון ודו"ק היטב:
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
(מחבר) ואם מותר לומר לגוי לפתוח החותם עיין פר"ח י"ד קי"ח ס"ק י"ח שאוסר וחכם צבי בתשובת סוף סי' צ"ט חולק עליו ועיין סי' תקי"ט במג"א ס"ק ד' ובט"ז ס"ק פ' בסופו:
ב
גוף הדין דמותר לטלטל גט בשבת כתבו רמ"א בש"ע אה"ע סוף סי' קל"ו בשם מרדכי וסמ"ג אבל הא דכתב מג"א שאילו כתב בלע"ז לא נתבאר שם אבל רמ"א כאן בד"מ הוכיח זה מכח קושיא דלמה הוצרך הסמ"ג והמרדכי ליתן טעם שיכול ללמוד ממנו הלכות גיטין תיפוק ליה שלשון הקודש בלא"ה שרי שהלשון מצד עצמו יש בו קדושה אלא ודאי שגט מיירי אפילו שנכתב בלע"ז:
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
[א] אעשה למחר וכו'. אפילו לדבר מצוה (ספר חסידים רס"ו מגן אברהם), נמשך אחר כנסת הגדולה ועולת תמיד וכן אני נמשכתי בספר אליהו זוטא שלי, אבל עיינתי בספר חסידים דמיירי כשאומר נישן כדי לכתוב ספר תורה למחר הבאתיו סימן ר"ץ ס"ק ב' דאז אין התענוג שינה בשביל כבוד שבת אבל אומר שיעשה מצוה למחר מנלן ואדרבה משמע בסימן ש"ו סעיף ו' דמותר וכן משמע ממה שכתב בשם הכלבו. עוד כתב ספר חסידים סימן רס"ב אל ידור אדם במקום ששוק של כותים בשבת, עד כאן, וצריך לומר דוקא כשהשוק בשכונת היהודים דאז אי אפשר שלא יחטא בדבריו, ועוד כתב לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור:
ב
[ב] או סחורה וכו'. לשון רמב"ם פרק כ"ד וסמ"ג לא ידבר לשותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני וכל כיוצא בזה אסור, עד כאן, ונראה לי דאורחא דמילתא נקט שותפו והוא הדין לאחר כמו שכתב רמ"א סעיף ח' וכן בכלבו השמיט שותפו ונראה נמי אפילו לא אמר לאחר כלל אלא בפני עצמו כדמשמע מסתימת השולחן ערוך ולבוש הכא ומהר"ש וכלבו אלא דמתסמא אומר לאחר דמה ליה לדבר בפני עצמו ובמגן אברהם ס"ק י"א מביא פוסקים דמותר אפילו לומר לחבירו אני אעשה וקשה דאם כן תיקשה קושיות תוס' ד"ה מה וכו' [שבת] דף ק"נ ע"א עיין שם ודו"ק. לעכב נכסי ראובן ביד שמעון אסור (כנסת הגדולה ורשד"ם):
ג
[ג] מותר לספרם וכו'. לאו משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו ואנשי מעשה נזהרים בזה שלא לדבר אפילו הכרחיים כי אם בלשון הקודש וקיבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאמר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא לקיים זכור את יום השבת (של"ה ול"ה) ובעיקר דין דסיפור שמועות נראה לי מב"ח שהבאתי סימן ש"א ס"ק ה' דלכתחילה אין להרגיל בהן שהרי בתרומת הדשן סימן ש"א למד זה מדין דבחורים המתענגים בקפיצתם:
ד
[ד] [לבוש] לצער וכו'. ולי נראה דאף שאין לו צער בזה אפילו הכי כיון שאין תענוג אסור לעבור על ודבר דבר וכן משמע בתרומת הדשן ורמ"א ואפשר דסבירא ליה כשאין מצער הוא בכלל חטא כדי שיזכה חבירך עיין סימן ש"ו ס"ק ל"ג גבי יבלת ולא נהירא ועיין בט"ז דנוסחא מוטעת נזדמנה לו ברמ"א:
ה
[ה] אסור לשכור וכו'. אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לומר לכותים (כנסת הגדולה), וצריך עיון:
ו
[ו] ואפילו לומר וכו'. תמיהני על קיצור של"ה הנדפס בשנת תנ"ג שכתב זה לשונו, לענין הטבת נרות או למלאות שמן בשבת צריך לאומרו לכותים קודם שבת עד כאן לשונו, וצריך לומר דכתב כן על הנוהגין להקל בסעודת שבת עיין סימן רע"ו:
ז
[ז] [לבוש] לעשות דבר זה וכו'. כלומר אפילו מלאכה שאין צריך לו אלא לאחר שבת (מלבושי יום טוב), וכן כתב הרמב"ם ריש פרק ו':
ח
[ח] אבל מותר וכו'. והטור כתב ומסתבר קצת לאיסור והוא תמוה מאי שנא מאמירת כל המכבה אינו מפסיד דשרינן בסימן של"ד (ט"ז), ולא קשה מידי דהתם משום פסידא שאני ועיין סימן נ"ו, ועוד יש לומר דהתם אינו אומר לנוכח אבל הכא הוי כמו ציווי לכותי זה, ומכל מקום לדינא לא שבקינן מסתבר דטור לפני ספר התרומות וסמ"ג וסמ"ק והגהות מיימוני המתירין ועוד דבתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן תקנ"ט דיש מתירין לומר אפילו קודם שבת לעשות כך בשבת ואף דבסימן ר"ב דחוהו לגמרי מכל מקום בזה כדאי לסמוך עליו וגדולה מזו התיר בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן רמ"ד אפילו שיודיענו קודם שאמירה לכותי מותר ומתוך כך הבין מדעתו וגם מותר לומר לו לא היית מפסיד שהייתי אני נותן לך שכרך:
ט
[ט] ובלבד שלא וכו'. ודעת הט"ז ועולת תמיד ומגן אברהם דאם אי אפשר לקנות כי אם ביום השבת כגון בכפרים שאין שכיח כלל כי אם ביומא דשוקא והשוק בשבת אפילו נותן סתם אסור ודלא כמשמע בבית יוסף, ובספר מנחת כהן פסק כבית יוסף אם לא שאומר לקנות ביום השוק דהוי כאומר לקנות בשבת ואינו עיקר אלא אפילו בסתם אסור. כתב מגן אברהם והוא הדין שאסור ליתן לו דבר למכור וכן כתב בספר משאת בנימין וכתב דברביעי וחמישי מותר כמו שכתב בסימן רנ"ג, עד כאן, וצריך עיון הא ודאי אסור אפילו מיום ראשון לומר לעובד כוכבים שיעשה בשבת וכדמשמע מלבוש ומשאת בנימין גופיה שם וכן מבואר ברמב"ם וטור שכתבו סתם דאסור לומר קודם שבת וכן משמע מדין דאמירת אחר שבת הנזכר לעיל וכן משמע בתשובת מהר"מ שם, וזה שאי אפשר למכור ולקנות אם לא בשבת הוי כאומר בפירוש לדידהו ולא דמי לסימן רנ"ב סעיף ב' דשם אינו מוכרח לעשות בשבת וכן באיגרת ריש סימן רמ"ז ואפילו הכי החמיר רמ"א שם. כתב הט"ז אפילו בכלים לכובס דמתירין ליתן לעובד כוכבים יש איסור אם נותן הכלים סמוך לשבת ואמר לו ראה שאני צריך להם במוצאי שבת דהוה ליה כאומר בפירוש שיכבסם בשבת וכן אם נותן לו מעות בערב שבת ליקנות ואמר לו שילך לדרכו במוצאי שבת, עד כאן, והוא פשוט ועיין סימן רנ"ב ס"ב. עוד כתב נראה לי דמה שהתירו אם לא זכר לו שיקנו בשבת מכל מקום לא יהנה ישראל באותו שבת אפילו בקצץ כמו בנר שהדליק בשביל ישראל, עד כאן, וצריך עיון מסימן רנ"ב סעיף ד' דמותר ללבוש ועיין ס"ק ט' שם ועוד דהתם מלאכה דאורייתא אבל הכא מקח וממכר דרבנן היא:
י
[י] וכן מותר וכו'. כתב עולת תמיד תימא דבסימן רמ"ז באיגרת פסק דוקא בקוצץ לו שכר וכאן הקיל, עד כאן, ואשתמיטתיה בסוף סימן רמ"ה ובשולחן ערוך סעיף ה' שם דגם בזה דוקא בקציצה מותר גם לט"ז דדייק הכא כן מסמ"ק אשתמיט שולחן ערוך שם וכן כתב מגן אברהם, אך צריך עיון על רמ"א ולבוש שחזרו וכתבו הכא וראיתי במלבושי יום טוב שכתב דאישתמיט להו דברי שולחן ערוך שם, עד כאן, ובעיני תמוה לחשוד לרמ"א בהכי ועוד למה התיר כאן בסתם לכן נראה לי דסבירא ליה לרמ"א מדהתירו הסמ"ג ומרדכי בסתם אלמא דאפילו לא קצץ מותר ולא דמי לאיגרת דכתב ניכר ביד ישראל וכדפירשתי בריש סימן שם (ובס"ק ג'), והסמ"ג אפשר דמיירי נמי כשבגדיו ניכרין ובהכא מיירי רמ"א בסימן רמ"א וצריך עיון, ובנותן לו מעות בערב שבת פשיטא דמותר אף בלא קצץ:
יא
[יא] וראוי להעניש וכו'. כתב בעולת תמיד סימן ש"ו דוקא במזיד אבל בשוגג אין להענישם בממון ויש אומרים דוקא בשכיר יום אבל בקציצות דמים מותר, עד כאן, ולא ידעתי מנא ליה דמשמע דמיירי בקציצה ואסור משום דנוטל מביתו של ישראל וכהאי גוונא איתא ריש סימן רמ"ד, שוב ראיתי בכנסת הגדולה שהביא כן בשם תשובות ר"א ששון סימן קנ"ו אבל סיים שלבו נוקפו בדבר גם מגן אברהם כתב דבסימן רנ"ב משמע דאפילו קצץ אסור, גם מה שכתב עולת תמיד אין להענישם בממון בתשובת ר"א ששון מבואר דאין להענישו כלל ושנאמן אם אין עדים ואמתלאות בדבר ועיין בחושן משפט סימן ל' סעיף כ"ד. כתב מגן אברהם נראה לי אפילו יחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל מיהו אם הכותים לקחה מבית ישראל קודם שבת אף על פי שמפליג בשבת שרי:
יב
[יב] מותר וכו'. כסברא זו פסק רמ"א וכן פסק לבוש סימן תקפ"ו סעיף כ"א בסתם וכן פסק הב"ח דנוהגין להקל וכן פסק ספר משאת בנימין ואפילו במקום פסידא התיר מטעם זה, ונראה דנעלם ממנו תשובת ריב"ש סימן שפ"ז שכתב דאף המתיר (למצא) [בדבר מצוה] אוסר במקום פסידא ועיין ס"ק י"ד:
יג
[יג] קצת חולה וכו'. דאילו בחולה ממש עיין סימן שכ"ח סעיף ט' דאפילו ישראל עושה לחד מאן דאמר:
יד
[יד] [לבוש] או המצטער וכו'. משמע צער גוף אבל לא במקום פסידא ומגן אברהם מקיל בהפסד גדול שבות דשבות ואין דבריו מוכרחים כי סמיך על חד שינוי דר"ן פרק חביות נגד גדולים הרבה שהזכיר האוסרים ועוד הא בר"ן גופיה סוף פרק ר' אליעזר דמילה משמע שלא סבירא ליה כהך שינוי וכן משמע בסעיף י"ט וכן משמע בפסקי רקנט"י סימן צ"ח:
טו
[טו] ויש אוסרים. דסבירא ליה דוקא במילה שרי שבות דשבות דהיא עצמה דוחה שבת וצריך עיון דבעירובין דף צ"א אמרינן דבשעת הסכנה היה מעלין ספר תורה מגג לחצר לקרות בו וצריך לומר דאין מדמין שבותין (מגן אברהם), ותמיהני הא יש אוסרין הם תוס' גיטין דף ח' ובבבא קמא דף פ' זה לשונו, אומר ר"י שאין להתיר משום מצוה אחרת כגון להביא ספר דרך כרמלית דדוקא מילה וכו', הרי דאסרו גם בספר, ואפשר לחלק בין ללמוד בו ובין לקרות בו, מיהו בהגהות מיימוני פרק ו' העתיק דברי תוס' להביא ספר תורה וספר תורה מסתמא לקרות בו הוא וכן כתב להדיא בחידושי רשב"א בגיטין שם להביא ספר תורה לקרות בו וצריך עיון, ועוד קשה הא אף סברא ראשונה מודה דעל ידי ישראל אסור והתם הישראל היו מעלין הספר תורה, והנה בתוס' הנ"ל שהם דעת יש אוסרין קשה לי אם איתא דיש חילוק בין מילה לשאר מצוות מאי פריך בעירובין דף ס"ח משבות דהזאה דפסח דאין דוחה על אמירה דמילה דדוחה גם יש לדקדק מאי האריכו תוס' לדקדק מש"ס שם דלא שרי אמירה לעובד כוכבים במלאכה דאורייתא הא בהדיא קאמר הש"ס שם דהא מר לא אמר לעובד כוכבים זיל אחים, מיהו בזה יש לומר כמו שכתב הר"ן סוף פרק ר' אליעזר דמילה ודו"ק עיין שם כי קיצרתי אבל קושיא ראשונה צריך עיון, עוד קשיא לי בתוס' גיטין שם במה שכתב מיהו בהלכות גדולות משמע דאפילו איסור דאורייתא שרי על ידי נכרי לצורך מילה דפירש דליתו מתוך ביתו דרך רשות הרבים לפי זה הא דקאמר נחים ליה אגב אימיה נוקמא תוך ז', עד כאן, וקשה דילמא דוקא דרך רשות הרבים הוא דשרי כהאי גוונא משום דיכול להביא על ידי מחיצות בני אדם כמו שכתב בית יוסף בשם הגהות מרדכי אבל להחם חמין יש לומר דמודה דאסור ויש ליישב זה ובחדושים יתבאר בארוכה אי"ה. כתב בית יוסף אפשר דלא התיר הגהות מיימוני אלא בדבר מצוה דוקא, עד כאן, ולעניות דעתי מוכח כן ממשנה מפורשת בשבת דף קכ"ב מילא מים בשביל ישראל אסור הא אפשר על ידי מחיצות בני אדם אלא דכיון שאינו דבר מצוה אסור, ומכל מקום קשיא כיון דבר מצוה אפילו אמירה לכתחילה שרי ראוי דמותר באין מצוה דבר בעשה הכותי בפני עצמו בלא אמירה בפרט לתוס' דשם דמתיר לישראל עצמו לשתות כיון שהיה יכול לירד לנהר לשתות שם, ועוד קשה אמאי לא עשה הש"ס צריכותא בזה ודו"ק, ולפירוש התוס' שאזכיר בסמוך יש ליישב. כתב בהגהות מרדכי שם היכא דאיכא למימר דילמא אתא לאחלופי ברשות הרבים אסור אמירה לכותים אפילו באיסור דרבנן אפילו לדבר מצוה כדאמרינן גבי ינוקא דאישתפיך חמימא עד כאן לשונו, והקשה בית יוסף הא מתיר ברישא אפילו ברשות הרבים משום דאפשר להביא על ידי מחיצות בני אדם, ותירץ בדרכי משה דהכא קאמר במקום דאיכא למיחש שיתירו שאר אמירות חוששין אפילו באיסור דרבנן ומצוה, והקשה בנחלת צבי אמאי התירו בעירובין להביא חמין מחצר לחצר שלא עירבו וכך הקשה ט"ז, ולעניות דעתי לא קשה מידי דפירשו בתוס' שם דדוקא במילה התירו ולא בשאר מצוות מדסלקא דעתך דמקשן לאסור אפילו במילה עיין שם ודו"ק, גם מה שדקדק הט"ז מחיצות בני אדם מועיל גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ותמה מזה על הב"ח הנזכר לעיל מצאתי כן בבית יוסף סימן שס"ב בשם ספר התרומות, ומגן אברהם מבית לבית שלא עירוב מבואר שם דלא מהני ובזה יש לכוין היטב דברי הב"ח ודו"ק, גם מגן אברהם ס"ק י"ב תמה על הב"ח בזה לחינם, ודעת הט"ז דהגהות מרדכי מיירי בכרמלית וכשאין שם בני אדם לעשות מחיצות ובעירובין דמתירין היינו דרך חצירות, עד כאן, ודעת הגהות מרדכי בזה הוא נגד כל הפוסקים הכא ובסימן של"א סעיף י' דמשמע דאף בכרמלית מותר לש"ס וכן מבואר בתוס' גיטין הנזכר לעיל במה שהתיר להביא ספר דרך כרמלית דדוקא במילה וכו', אלמא דסבירא ליה בש"ס מתיר נמי מכרמלית וכן מבואר מדקאמר הש"ס שבות שאין בו מעשה הוה ליה איסור דאורייתא וכן משמע בשלטי גיבורים דף קנ"ד ודברי עולת שבת סותרים למה שכתב בסימן שכ"ה ס"ק ל"ב ואין להאריך:
טז
[טז] שעדיין וכו'. ואפילו מסופק אם יש עדיין אצלו (ט"ז):
יז
[יז] [לבוש] והוה ליה ממצוא וכו'. וכמדומה שלא ראה ברמב"ם פרק כ"ג וסמ"ג דטעם גזירה שמא יכתוב:
יח
[יח] אם כבר וכו'. ומבואר ברש"י שאם יש צורך בחשבון לאחר גם כן אסור (ט"ז), וצריך עיון שראיתי דר"ן מתיר להדיא כגון שאומר הרוצה לבנות בנין זה כך וכך יש לי להוציא וכן פירוש ראשון דרש"י וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק ז' כך וכך צריך לפלוני בבנין זה או מהלך לכך וכך וכיון שהם גדולים אחרונים ולא הזכירו דברי רש"י להם שומעין, גם נראה לי להגיה ברש"י דף ק"נ שכתב לא לך ולא לאחר דצריך לומר אלא לאחר וקצת משמע הכי ממש דסיים כגון ההיא דפרישית ודו"ק עיין שם, והשתא ניחא דגם רש"י סבירא ליה כר"ן ורבינו ירוחם. כתב הרמב"ם שם חשבונות שאין בהן צורך מותר לחשבן כיצד כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית כמה דינרין הוציא בחתנות בנו כך וכך חיילותיו של מלך (רוקח קל"ג) וכיוצא באלו שהן בכלל שיחה בטילה שאין בהן צורך כלל, עד כאן, פירש המגיד כלומר שאין שיחה בטילה ראויה לירא חטא ולקמן יתבאר שאסור לכל אדם להרבות שיחה בטלה בשבת על כרחך פירוש ליראי חטא לא ידברו אפילו בחול אפילו מעט מזה אבל להרבות מזה אסור לכל אדם בשבת, וזה לשון ביאורי רש"ל אפילו בחול אינו כל כך יפה לתלמיד חכם דהוי כמושב ליצים ומבטל בהן לימודו:
יט
[יט] לחבירו וכו'. והוא הדין לעובד כוכבים (מלבושי יום טוב) וכן פסקו ב"ח ונחלת צבי ומגן אברהם:
כ
[כ] שמתוך כך מבין וכו'. הב"ח הקשה מזה על דין רמיזה בסוף סימן זה ולכן מתיר לומר לעובד כוכבים שיקנח חוטמו שיבין שיסיר הפחם מנר עיין שם, ואשתמיטתיה פסקי רקנט"י סימן צ"ט דמחלק דהכא הוא רמיזה לצורך מוצאי שבת אבל לעשות מלאכה בשבת אסור רמיזה וכן כתב בשלטי גיבורים פרק השואל:
כא
[כא] אבל לא יאמר וכו'. אם לא לדבר מצוה כגון לבית הכנסת או לבית המדרש (כלבו דף ל"ד) ועיין ס"ק א':
כב
[כב] לחבירו וכו'. זה לשון מגן אברהם מה שכתב הב"ח בשם תוס' דלחבירו לאו דוקא ליתא דכתבו כן אדין דסעיף ז', עד כאן, ולעניות דעתי היא היא דהא טעמא דתוס' התם כיון דהירהור שרי לא שנא כותי לא שנא ישראל אם כן והוא הדין בזה דאין בו משום דבר חול ועוד דבשני הדינים נקט לשון חבירו ואם איתא דהכא לעבודת כוכבים דאסור ליתני הכא הישראל וכן משמע בדין דמחשיכין לצרכי כלה בסימן ש"ו סעיף ז' דהוא הדין לעובד כוכבים עיין שם בר"ן, גם נראה לי ראיה מתוס' דף ק"נ לכרך וכו' תימא מאי איריא הוא אפילו לחבירו נמי יכול לאומרו לך לכרך פלוני וכו', עד כאן, הואיל לשון דרבותא נקט לדיוקא דאפילו לומר שילך הוא דוקא לחבירו מותר ולא לעובד כוכבים ואם נאמר דבזה באמת מותר לעובד כוכבים אפילו כיוון שאין אומר לעובד כוכבים בפירוש שילך מכל שכן נשמע דחבירו דנקט לאו דוקא ולקמן בסימן שכ"ה סעיף ז' אסור לעובד כוכבים היינו לעשות בשבת עצמו אבל לאחר שבת ודאי מותר הגהות מרדכי שהבאתי לעיל נמי סייעתא לזה:
כג
[כג] אני הולך וכו'. אבל לרכוב או לילך בעגלה אסור לומר דאין בורגינין מועיל זה:
כד
[כד] מוקצין חוץ לתחום וכו'. הוא הדין תוך התחום אלא משום סיפא דלהחשיך נקט הכי וכמו שיתבאר:
כה
[כה] בסוף התחום וכו'. דאילו בתוך התחום מותר ואפילו להחשיך לתלוש שבתוך התחום שרי כמו שכתב בשולחן ערוך משום דלא מינכרא מילתא ולא ידעתי למה השמיט מלבושי יום טוב ונראה דסבירא ליה כמו שכתב מגן אברהם דכיון שאסור לתלוש אסור לאזמוני לכך, מיהו בריש סימן ש"ו החזקתי דין זה, ומכל מקום לומר לחבירו או לעובד כוכבים אסור לומר לו שיתלוש למחר ואפילו להביא פירות מוקצין שבתוך התחום הסכימו ט"ז ומגן אברהם דאסור לומר:
כו
[כו] לזמן מרובה וכו'. דסתם הלואה שלושים יום אם כן במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר רשאי לומר הלויני:
כז
[כז] [לבוש] תן לי וכו'. ומותר גם כן לסיים ואחזיר ואתן לך (ט"ז):
כח
[כח] אין פורעין וכו'. בתוס' פרק חמישי דבבא מציעא ואגודה דאסור לומר לשון הלואה ופריעה אלא לשון שאלה וחזרה, עד כאן, ונראה לי דאף שכבר נכתב כיון שמזכיר לשון חזרה אדכר ולא אתא למחוק וכהאי גוונא כתבו תוס' ריש פרק שואל וכל זה בדבר שהוא מאכל לצורך שבת אבל בלאו הכי אסור בכל לשון עיין סימן ש"ו ס"ק י"ט:
כט
[כט] [לבוש] אף על פי שאין לאסור וכו'. תימא עליו הא קיימא לן ריש סימן רע"ה דאפילו הנר גבוה שני קומות אסור ובש"ס [שבת] דף קמ"ט מבואר דמאן דסבירא ליה הא סבירא ליה נמי הא, ועוד הא וכן מבואר בש"ס שם והרי"ף והרא"ש דקיימא לן דאפילו בכותל גבוה אסור משום שמא ימחוק וכן כתב סמ"ג רבינו ירוחם חלק ז' להדיא וכן כתב הר"ן גבי כתב תחת הצורה, ונראה דלשון השולחן ערוך אטעיה דכתב הטעם משום שמא יקרא וכו' ובאמת אפשר דסבירא ליה נמי טעם שמא ימחוק ולא כתב טעם שמא יקרא אלא משום יש בלא חקיקה דאין בו איסור שמא ימחוק:
ל
[ל] [לבוש] דשמא יקרא וכו'. כן כתבו טור ושולחן ערוך ועולת שבת השיג דמסקינן בש"ס דכותל בשטר לא מחליף גם הקשה לדעתם למה מותר בסיפא חקוק בכותל, עד כאן, ולא קשה מידי דדוקא חקוק בכותל לא מחליף בשטר אבל כתב בכותל מתליע וכן משמע בתוס' שם ורי"ף והרא"ש וכן משמע בסעיף ט"ו. על מה שנוהגין ששמש קורא לסעודה מתוך הכתב איסור גמור הוא (ב"ח), ומגן אברהם כתב דמנהג של ישראל תורה היא כיון שהוא מצוה ובסימן ש"ו סעיף י"ב דצרכי רבים שרי, עד כאן, וצריך עיון דאם כן תיקשי עיקר דזימון אורחיה וכו' אמאי אסור הא מצוה הוא אך פרק השואל כתב דשטרי הדיוטות ליכא בעסקי רבים מיהו מתיר שם גם באיגרת שלום אבל למאן דאוסר באיגרת נראה דאוסר גם בצרכי רבים וכן משמע בשלטי גיבורים בשם אור זרוע דף קס"ו שאוסר אפילו כתב באיגרת ללמוד תינוק ספר ואומנות ותינוקות לארוס וכן כתב דף קמ"ג ומהר"ם מינץ וכן בשיירי כנסת הגדולה פסק כב"ח וסיים וכן אין לקרות השליח ציבור מה שמתנדבין מתוך הכתב וכן מה שנוהגין לכתוב מתים שמתו באותו שנה והשליח ציבור עושה השכבות וכו' אבל לקרות השכבות ושמש מכריזין וביריד פולין ששמש קורא מתוך הכתב את מי שהוא מחרים מותר כיון שהוא פסידא וצרכי רבים על כן גם בדין אחרון צריך עיון להתיר:
לא
[לא] [לבוש] וכל איגרת וכו'. זה דעת רש"י אבל הרמב"ם סבירא ליה דאין בכלל שטר הדיוטות אלא מקח וממכר כמבואר בבית יוסף ונראה דפלוגתייהו דרש"י סבירא ליה משום ממצוא וכו' אבל הרמב"ם פרק כ"ג כתב הטעם שמא ימחוק ובאיגרת לא שייך שמא ימחוק עד כאן דברי ט"ז, ותימא הא הרמב"ם בפירוש המשנה אוסר באיגרת וכן פירש המגיד משנה דברי הרמב"ם והביאו בית יוסף ואין ספק דאטעיה מה שכתב בית יוסף דהר"ן כתב דרמב"ם מתיר באיגרת ולא דק דברור דטעות סופר הוא וצריך לומר רמב"ן דאם לא כן תיקשי דברי בית יוסף לרמב"ם אהדדי וכן ראיתי בר"ן גופיה פרק השואל שכתב כן בשם רמב"ן ולא רמב"ם ועוד תימא דהר"ן פרק כל כתבי כתב על איסור איגרת טעם שמא ימחוק, לכן נראה דשייך גם באיגרת שמא ימחוק, גם יש לומר דלא פליג רבנן דמחליף בשטר מקח וממכר גם דלא כב"ח ובספר שלטי גיבורים שם נראה דאיגרת שכתב בהן פסקים ודיני ופירושי התורה מותר לקרות לכולי עלמא אם הובאו מערב שבת ע"כ כתב עולת שבת בסימן שכ"ג דיש לאסור הציינין שעושין מכתב מה שחייב ליתן לו מן המשקה וכן הציינין שעושין מאבר ולמד כן ממה שכתב בתשובת הרא"ש כלל כ"ב מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותנין היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתבו בו סכום המעות, עד כאן, וכתב מגן אברהם משמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר דלא איקרי שטר הדיוטות אלא שטר שכתב בו איזה ענין, עד כאן ולא נהירא דמה דנקט הרא"ש סכום המעות היינו דהמעשה כך שרואה בו מפני הסכום מעות לידע כמה יתן לו ועוד דלא עדיף מכתב זה צורה פלוני בסעיף ט"ו כתב מגן אברהם שם גבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות וטוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו קדמונים, עד כאן, ולמאי דפרישית אף בגרעין אסור דהא צריך להסתכל אחר שם האיש היאך יניח ואפשר דסמכו בזה על דבר מצוה. הקשה מגן אברהם על הרא"ש הנזכר לעיל הא משמע פרק הבונה דאפילו רשימה בעלמא אסור לעשות לסימן וכן כתב רמב"ם סוף פרק י"א הרושם רשומים בכותל חייב ואם כן כל שכן לעשות נקב דאסור, עד כאן, ונראה לי דרמב"ם מיירי בהדיא כדרך שהציירים רושמים גם רשימה לסימן דוקא רשימה אבל לא נקב מעט, גם יש לומר שעושה נקב בדבר שאין מתקיים ועיין סימן ש"מ סעיף ה' ובפרישה שם מצאתי זה לשונו, צריך עיון למה מתיר עשיית נקבים ואפשר דבנקב כי האי שאין בו ממש ויש בו משום עונג שבת והפסד ממון לא הקפידו לאסור וגדולה מזו התירו לשבור דלתות ליקח אוכל:
לב
[לב] מותר וכו'. ואם מחותם או קשור יאמר לכותי אינני יכול לקרות זה כיון שאינו פתוח (אגודה), אבל אסור לומר או לרמוז לכותי שיפתח (כנסת הגדולה), ובספר צידה לדרך משמע דמותר קצת לומר לו שיפתח כיון שאינו יודע מה כתבו בו ושמא יש הצלת נפשות ובמהרי"ל פרק י"ט מתיר לישראל עצמו וכל זה דלא כפרי חדש סימן קי"ח שכתב שהוא איסור דאורייתא ועיין סיימן שי"ד סעיף י' וסימן ש"מ סעיף י"ד, גם מה שתמה פרי חדש שם על הנוהגין להתיר לפתוח חותם התנור על ידי כותי ולקמן דהוא אינו לקיום ודו"ק:
לג
[לג] [לבוש] לא ראיתי וכו'. המנהג שכותי מביא כתב מניחה על הארץ או על השולחן כדי שיעשה כותי הנחה וכן כששלח כותי להביא שכר חוץ לתחום ולעירוב לא יתננו בידו ולא יקחנה מידו מהר"ם מינץ ועיין סימן שכ"ה ס"ק ב':
לד
[לד] [לבוש] דהא ראוי וכו'. ואם מקפיד על איגרת מלצור על פי צלוחית אסור לטלטלו (אשרי ריש פרק שמיני דגיטין):
לה
[לה] [לבוש] וכן מטעם זה וכו' תוך התחום וכו'. ובמרדכי סוף פרק קמא דביצה דאפילו הובאה בשבילו חוץ לתחום מותר משום דלא שייך שמא ירבה בזה או שמא ילך בעצמו, מיהו באגודה כתב עלה ואני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו לו:
לו
[לו] או וילון וכו'. ברש"י ור"ן לא נזכר אלא כותל ובתניא כתיבה שעל גבי צורות או בכלי כסף וזהב, עד כאן, ואיכא בינייהו דכותל כשחוקקה שוקעת מותר דלא מחליף כותל בשטרא כדלעיל אבל בווילון או בכלי כסף אסור כמו טבלא ופנקס כתב עולת שבת דאפילו יצחק ועקידתו אסור:
לז
[לז] [לבוש] דהוי כמו שטרא וכו'. זה לשון בית יוסף ונראה דטעמא משום דהוי שטרות הדיוטות, עד כאן, ותימא הא פירש רש"י להדיא דף קמ"ט גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות וכן כתב הרא"ש ושבלי הלקט סימן ל"ג, גם ראיתי בסמ"ק ור"ן שכתבו טעם שמא ימחוק ולפי זה בחקיקה שוקעת אף בווילון מותר:
לח
[לח] ואף בחול וכו'. אבל בכתב שתחת הצורה דלעיל מותר בחול כיון דמועט הוא לא אתא לאמשוכי (מהרש"א פרק כ"ב), והולך למיני שחוק ותחבולות הרי זה מושב ליצים (עבודה זרה דף י"ח) ובפורים עושין זכר לאחשורוש (מגן אברהם):
לט
[לט] ועובר וכו'. צריך עיון דבשבת דף קמ"ט קאמר זה על דיוקנאות אבל במליצות אילו משמע דאין בהם מושב ליצים וכן מבואר בתוס' דף קי"ו דמייתא ברייתא זה וכתבו טעם דמושב ליצים, ואפשר דסבירא ליה כיון דיש בו מושב ליצים עובר משום בל תיפנו מדעתיכם ועיין פירוש ר"י שם וצריך עיון, גם הא כתבו תוס' דף קמ"ט בדיוקנא העשיות לשם עבודת כוכבים אבל לנוי מותר וכן כתב הרא"ש וכן כתב אגודה פרק כל הצלמים ורבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' וש"ך יו"ד סוף סימן קמ"ב, ואף שתוס' עבודה זרה דף נ' לא כתבו כן יחידאה הוא נגד פוסקים שהבאתי, ואפשר דספרי חשק גרע מדיוקנאות וצריך עיון:
מ
[מ] בלשון הקודש וכו'. דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה ולפי זה אף באיגרת הכתב בלשון הקודש שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה (מגן אברהם), ובזה מתורצים כל קושיות ט"ז בזה ודו"ק, מיהו גם הב"ח ושל"ה ומלבושי יום טוב ובאר שבע אוסרים אף בלשון הקודש אבל בחול מותרים וספר יוסיפון ודברי של ר"י הכהן וכיוצא בהן דיש ללמוד מספריהם כמה דברי מוסר ויראת שמים אפילו העתיקן בלשון לע"ז מותרים אף בשבת:
מא
[מא] וכן נוהגין. וירא שמים יחמיר כי הרמב"ן ור"ן אוסרים וכן משמע בספר צידה לדרך ואולי הרמב"ם שהתיר לטעמיה אזול דמתיר נמי באיגרת כדלעיל ודו"ק, ודין איצטרולוב עיין סימן ש"ח סעיף ו':
מב
[מב] [לבוש] רפואה וכו'. ועיין ביו"ד סימן קע"ט סעיף ד' מה דמותר אפילו שלא לרפואה מכל מקום בשבת אסור משום ממצוא חפציך:
מג
[מג] [לבוש] והמקיל וכו'. לקרות לכותי והוא יציל מעצמו לכולי עלמא מותר (עולת שבת), ולומר ליחיד אם תציל לא יפסיד לכולי עלמא אסור אבל בדליקה מותר (שלטי גיבורים דף קמ"ה):
מד
[מד] [לבוש] לא קנסינן וכו'. כן כתב בשולחן ערוך והוא דעת רמב"ם בבית יוסף ומה תימא על כנסת הגדולה שכתב דהשולחן ערוך לא הזכיר סברת הרמב"ם:
מה
[מה] [לבוש] תינוק קטן וכו'. כפול בסימן שכ"ח סעיף י"ז ורמ"א כתבו שם ולא הכא, כתב איסור והיתר הארוך כלל נ"ד אם אין שם תינוק רוצה לאכול כי אם על ידי אמו מותר להאכילו חלב שחלבו כותי אף דאסור משום מוקצה:
מו
[מו] [לבוש] שכיון וכו' נראה כשלוחו. כתב מלבושי יום טוב שלמד כן ממה שכתב הגמרא פרק חמישי דשבת ועוד תנן אין טוענין וכו' עד כדי שיצא מפתח ביתו לאו משום אמירה אך מאחר שמידו יצא נראה הדבר מבואר, עד כאן, ופירש דנראה כשלוחו, עד כאן, ובזה מיושב מה שהקשה הגמרא משולח אדם ירך עם גיד הנשה לכותים והיינו דהתם נמי מבואר הדבר ולפי זה קאי קושיא על מה דסמיך ליה, אבל במגן אברהם הבין דקאי למעלה ועל כן השמיט בהעתקתו הרבה ומקשה ומתרץ בדחוקים עיין שם, ונראה דפירש נראה הדבר מבואר היינו דהוא בעושה עקירה ועיין סימן שכ"ה:
מז
[מז] אבל מותר וכו'. במלבושי יום טוב האריך לאסור גם בזה שכן משמע מתוס' פרק הפועלים דף צ"ו והרא"ש שם עד כאן, אבל ראיתי בספר משאת בנימין שפירש שגם תוס' והרא"ש מודים כל שאינו של ישראל וכן משמע בש"ך ליו"ד סוף סימן רצ"ו, ומכל מקום ליתן לכותי נבילה לבשל ולאכול שרי כיון שמותר לעצמו ליתן לפיו של כותי מה שאין כן בישול ומלאכה בשבת שאסור לו לעשות אף לכותי ומשמע מיניה פרק הפועלים והרא"ש דאף בערב שבת אסור ליתן ולומר לו שיבשל בשבת לעצמו:
מח
[מח] לעשר בין השמשות וכו'. יעשר בעצמו ועיין ביו"ד סימן של"א סעיף ל':
מט
[מט] במלאכת עצמו וכו'. אבל אם התבואה של ישראל אסור לומר לכותי לפנותו וכן בכל דבר מוקצה דסבירא ליה שבות דשבות (מגיד ומגן אברהם), ואין להקשות מסימן רע"ו סעיף ב' דמותר לומר לכותי ליטול נר דלוק וכו', דשם יש צורך שבת וצורך הגוף עיין ס"ק ט' שם והט"ז סימן ש"ח סק"ו לא דק בזה:
נ
[נ] קעביד ושרי. ובאגודה פרק השואל מסיק דמבואר הדבר עובד כוכבים שהיה תפוס אצל שופט ליהודי שהיה חייב לו יכול לומר לשופט שיקבל ערבות מעובד כוכבים ויניח התפוס לצאת אבל לא יאמרנו שיכתבו בערבות (דרשות מהר"ש ומלבושי יום טוב). כתב הסמ"ע בחושן משפט סימן קל"א ס"ק י' דאם בא עובד כוכבים ליטול משכנו מישראל מותר לישראל להיות ערוב ובפרט בין השמשות, עד כאן, אבל מגן אברהם סימן שכ"ה אוסר משום ממצוא חפציך. כתב בתשובת ב"ח סימן קמ"ו ראובן שיש לו חוב אצל עובד כוכבים ובשבת נודע שילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו לפני השר שיפרענו דבמקום פסידא לא גזרו:
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
לקנות. הישראל ועכו"ם שנעשו שותפים לקנות דבר מבית המלך והמכירה היא בשבת פסק בתשובת בית יהודה סי' מ"ד דאסור לצות לעכו"ם לקנותו ול"ד להא דסי' רמ"ו ע"ש דהתם עושה העכו"ם בלי ציווי ואין העכו"ם מונע מעצמו משא"כ כאן אם אין ישראל שותפו לא קנה כלל ע"ש באריכות:
ב
לעשותו. ומטעם זה למד בתשו' שב יעקב סי' ט"ו זכות על מה שנהגו שהעכו"ם מכבה נרות ביה"כ כי הכבוי בעצמה אינה אלא שבות דהלכה כר"י דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואמירה לעכו"ם הוי שבות דשבות. ואף דאעפ"כ אסור לומר בשבת לכבות היינו משום גזירה דאדם בהול על ממונו. ומכ"ש ביו"הכ דעכו"ם עושה מעצמו ואדעתי' דנפשיה קא עביד ועיין לבוש סי' של"ד סכ"ח כעין זה. ועכ"פ יש לומר בתחילת שכירתו שאם יכבה הנרות לא יפסיד שכרו: ועוד בלא"ה מותר דכל מה שעשה מסתמא אינו אלא משום סכנת דליקה וכתבי קודש ובזה אפילו מותר להדיא לומר לעכו"ם לכבותו עיין מ"א סי' הנ"ל ס"ק למ"ד ובהגהות רמ"א:
ג
מפני מצוה. ביום א' של סוכות הביא גוי אתרוג חוץ מתחום ע"פ צוואת ק"ק א' באשר שנפסל אתרוג שלהם עיין תשובת ד"מ סי' ל"ו דמחלק בין הוא חוץ לי"ב מיל או לאו ועיין מרדכי פ' הדר ומסיק עכ"פ דאמירה לגוי להביאו ודאי שרי ועיין סי' תרנ"ה:
ד
ע"ג כותל. ומ"מ דבר שהוא של רבים ליכא חששא בי"ד סי' צ"ג:
ה
בדליקה דוקא. עכו"ם החייב לישראל ונגמר דינו להריגה בשבת אי מותר לדבר עם גוי אחר שידבר עמו בשביל הודאה על חובו מתיר בתשובת בית יהודה סי' י"ב בשביל שיודה לו ותהיה באופן שלא יזכור החוב להדיא אלא ידבר על לבו אם הוא חייב לאחרים ע"ש:
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז:א׳
א
א) [סעיף א'] ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת וכו' מוז"ל היה נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת לא בלילה ולא ביום זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטילה או דיבור של חול אפי' בלשון הקודש וכן היה נוהג בכל היו"ט כמו בשבת. שער הכוו' דף ע"ד ע"ד. פע"ח שער ח"י סוף פ' כ"א:
ש״ז:ב׳
א
ב) שם. ודבר דבר וכו' אמיה דרשב"י כד הוה משתעיא מותר מילין בשבתא הוה אמר לה שבתא היא והות שתקא. ויקרא רבא סוף פ' בהר. ובירושלמי אמרינן בטורח התירו בשאילת שלום בשבת תו' שבת קי"ג ע"ב:
ש״ז:ג׳
א
ג) שם. דבר פלוני אעשה למחר וכו' ואם הוא דבר מצוה מותר דלא כמ"ש האחרונים כאשר הוכיח במישור הא"ר או' א' ודחה ראייתם מס"ח סי' רס"ו יעו"ש. ברכ"י או' א' שע"ת או' א':
ש״ז:ד׳
א
ד) וכן אסור לקרות בס' בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגהה להגיה אותו למחר אבל אם הוא מכוין לקרות ואם ימצא טעות יגיה למחר מותר. הרדב"ז בתשו' סי' תר"ץ. ברכ"י או' ב' שע"ת שם:
ש״ז:ה׳
א
ה) לעכב נכסי ראובן ביד שמעון אסור. רשד"ם ח' ח"מ סי' ק"ה. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. א"ר א ו' ב':
ש״ז:ו׳
א
ו) לישב בחנות של גוי בשבת אסור ואפי' אינו שותפו. זקן אהרן בתשו' סי' ל"ג. רו"ח או' א':
ש״ז:ז׳
א
ז) לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור. ס"ח סי' ק"י. כנה"ג בהגה"ט. מ"א א"ר או' א':
ש״ז:ח׳
א
ח) אל ידור אדם במקום שהשוק של נכרים בשבת כי א"א שלא יחטא בדבריו או בשום דבר. ס"ח סי' רס"ב. והיינו דוקא כשהשוק בשכונות היהודים. כנה"ג שם. מ"א סק"ג. א"ר שם:
ש״ז:ט׳
א
ט) אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יוכל לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת. אגודה. מ"א סק"א. ובתשו' ב"ח סי' קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהאנס ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו יעו"ש. והביאו א"ר סוף סי' זה. ח"א כלל ס"א או' ג' ומ"מ אם אפשר יעשה ע"י גוי:
ש״ז:י׳
א
י) אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפי' לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או האיך יבנה בית זה ובאיזה סחורה ילך למקום פלוני כל זה וכיוצא בו אסור. הרמב"ם פכ"ד דין א' וכ"כ בסמ"ג. והב"ד א"ר או' ב' וכתב דשותפו דנקט אורחא דמילתא וה"ה לאחר כמ"ש רמ"א סעי' ח' וכן בכלבו השמיט שותפו ונראה נמי אפי' לא אמר לאחר כלל אלא בפני עצמו כדמשמע מסתימת הש"ע ולבוש ומהר"ש וכלבו אלא דמסתמא אומר לאחר דמה ליה לדבר בפני עצמו יעו"ש:
ש״ז:י״א
א
יא) שם בהגה. מותר לספרם בשבת וכו' לא משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו ואנשי מעשה נזהרין בזה שלא לדבר אפי' הכרחיים כ"א בלשון הקודש וקבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא לקיים זכיר את יום השבת לקדשו. של"ה. א"ר או' ג' וכ"כ המחב"ר או' א' דהוראה זו עיילוה למערתא דחסידי ולא קבלוה הגאון החסיד בעל של"ה ואחריו נמשך הרב החסיד בעל דעת חכמה פי"א דף י"ב ע"ב ואמור רבנן קדישי הנ"ז דלפי' ר"ת ופסקו הש"ע דאפי' שיחת חולין אסור להרבות גם זה אסור (וכצ"ל בש"ע ולא כמ"ש בדפוס ואפי' בשיחת דברים בטלים שהוא ט"ס אלא צ"ל ואפי' בשיחת חולין אסור להרבות) ומפורש בדברי הזוה"ק שהוא מחלל שבת כמ"ש הרב דעת חכמה שם בטוב טעם ודעת וכ"ש דמזה ימשך ודאי לדיבור אסור ובעל נפש יגדור גדר שלא יהיה בסוג מחלל שבת ח"ו. וריב לו להרב בעל דעת חכמה על מנהג שנהגו לבקר כתות כתות בש"ק לאוהביהם וכו' יעו"ש באורך דברי הקדושים חיים וקיימים עכ"ל ועיין לעיל או' א' שכ"כ בשם האר"י ז"ל:
ש״ז:י״ב
א
יב) [סעיף ב'] אסור לשכור פועלים וכו' דוקא לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר לשכור פועלים. ריא"ז עי"ש. ער"ה או' ב' מיהו ח"א כלל ס"א או' ב' כתב דגם לדבר מצוה אסור לשכור יעו"ש:
ש״ז:י״ג
א
יג) שם. ולא לומר לעכו"ם לשכור וכו' דוקא בדבר שלכל הפחות יש בו משום שבות אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא לא גזרו. הרד"ך בית כ"ב חדר ז' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ב. תו"ש או' ג':
ש״ז:י״ד
א
יד) שם. ולא לומר לעכו"ם לשכור וכו' ואפי' לומר לו בשבת שישכור פועלים לאחר שבת אסור. ח"א כלל ס"ב או' א' ופשיטא דאסור לומר לעכו"ם שיעשה לו מלאכה למחר. הרדב"ז בתשו' סי' תרפ"ד. ברכ"י או' ד':
ש״ז:ט״ו
א
טו) אסור לומר לעכו"ם שיאמר לחבירו עכו"ם לעשות מלאכה. מהר"ר גרשון אשכנזי בתשו' הובאה בשו"ת חו"י סי' מ"ט ונ"ג. וכן הסכים מהרי"ע בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב. ברכ"י או' ה' וכ"כ בס' שלחן עצי שטים סי' א' דישראל שאומר לעכו"ם. ועכו"ם לעכו"ם אחר הוי רק שבות אחד. וכ"כ בשו"ת שנות חיים סי' ל"ח וסי' קע"ה. אמנם בתפא"י על המשניות בכלכלת שבת בדמי אמירה לנכרי סי' ה' כתב דהוי שבות דשבות יעו"ש. ונ"מ לענין מ"ש לקמן סעי' ה' דשבות דשבות במקום מצוה או לצורך הרבה מותר יעו"ש. וא"כ כיון דרובא דרבוותא חשבה לה אמירת עכו"ם לחבירו לשבות אחת הכי נקטינן ורק אם יש עוד איזה צדדין להקל אפשר דיש לסמוך על המתירין ועיין שד"ח כללים מע' א' או' קע"ד:
ש״ז:ט״ז
א
טז) והנה בענין עיקר אמירה לעכו"ם בשבת. אם איסורו דאורייתא או מדרבנן עיין שד"ח כללים מע' א' או' קס"ד שהביא פלוגתא בזה יעו"ש:
ש״ז:י״ז
א
טוב) שם. ואפי' לומר קודם השבת וכו' משמע דאפי' לשכור לו פועלים לבנות בחול דהוי שבות אסור. וכן דעת ר' סעדיה ור"ש בר ברוך והסמ"ג והטור דאמירה לגוי בע"ש אפי' בשבות אסור יעו"ש. אבל מדברי הרשב"א סי' תתע"ה משמע דשרי לומר לעכו"ם בע"ש לשכור לו פועלים בשבת לבנות בחול. וכ"כ הרוקח סי' פ"ח והריב"ש סי' שפ"ז דף רצ"ז. וכ"כ הרי"א ששון סי' קנ"ו שכ"נ מלשון הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' קל"ב דלא אסרינן אמירה לגוי בע"ש אלא כשאומר לו לעשות מלאכה יעו"ש. ער"ה או' ג' ועי"ש:
ש״ז:י״ח
א
חי) וראיתי להרשב"ץ ח"ב סי' רפ"א דאסר לומר לגוי להביא חפצים מבית לבית בלא עירוב אפי' לדבר מצוה ואפי' א"ל כן קודם השבת יעו"ש. והוא אזיל לטעמיה דס"ל דלא התירו שבות דשבות אלא במילה שדוחה שבת כמ"ש סי' קצ"ז דאין הכל מודים להרמב"ם יעו"ש אבל לדידן דשרינן שבות דשבות במקום מצוה מותר וכ"ש כשאומר לו כן קודם השבת דאיכא מאן דמתיר אפי' שלא במקום מצוה, וכ"כ הרדב"ז דמותר מן הדין לומר לגוי בע"ש שיבא לנגן למחר דלא אסרינן אמירה לגוי מע"ש אלא במלאכה אבל הכה ישראל עצמו אינו אסור אלא משום גזירה ואיכא נמי מאן דמתיר לומר לגוי לנגן בשבת והבו דלא להוסיף עלה יעו"ש. ואע"ג דהרא"ש הביאו ב"י סי" תקי"ז אסר כה"ג גבי יונים לצורך ישראל ע"ש מ"מ סמכינן על הנך רבוותא להתיר בפשיטות מע"ש לצורך מצוה ואפי' מאן דמחמיר בשבות דשבות אפי' במקום מצוה לא יחמיר כ"כ מע"ש וכ"ש בכה"ג דהרי הגמ"ר כתב דבל"ה בר"ה שרינן אמורה לגוי משום דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם יעו"ש. ועיין מ"ש סי' תרנ"ה בשם ר"י וריטב"א דלא אסרו אמירה לגוי בשבות שאין בו מעשה בגוף הדבר כגון הוצאה מרשות לרשות יעו"ש. ער"ה שם:
ש״ז:י״ט
א
יט) שם. אבל מותר לומר לו אחר השבת למה לא עשית וכו' שרצונו שיעשנו בשבת הבאה. כ"כ בסה"ת והסמ"ג והגמ"י פ"י ודברים כפשטן הם תמוהים דמשנה שלימה שנינו פ' כל כתבי דאם הדליק העכו"ם מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו וכיוצא וכמ"ש לקמן סי' שכ"ה וכמו שתמה הגו"ר כלל ג' סי' כ"א ואחריו בס' י"א יעוש"ב. והרי תני בתוספתא פי"ד דבעכו"ם המכירו שעשה לעצמו אסור ליהנות מפני שמרגילו ועושה לשבת אחרת וא"כ איך הותר זה. ולכן נראה דאין להקל בזה אלא בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו וכמ"ש הגו"ר. או שכבר יש נר ואש ועכו"ם מוסיף כמ"ש י"א. ברכ"י או' ו' ומ"ש הט"ז או' ב' על הטור ונטה דעתו להקל כבר פקפק עליו המש"ז או' ב' יעו"ש. ולפ"ז בכל הני שריותא נמי דכתב הב"ח לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו והוא יבין שיקנח הפחם שבראש הנר וכן מ"ש שכנה"ג בהגה"ט או' ב' לומר הנר אינו מאיר והשפחה מבינה וחותכת ראש הפתילה או כשרוצה איזה ספר במקום שאין שם נר אומר לשפחה שתביא לו איזה דבר משם והיא תדליק את הנר וילך אחריה ונוטל הספר בכל זה אין להקל. וכ"כ עיקרי הד"ט סי' י"ד או' ק' בשם המו"ק יעו"ש וכ"כ כנה"ג בהגה"ט בשם שה"ג פ' שואל דהרמיזה בשבת עצמו לצורך השבת עצמו לכ"ע אסור. וכ"כ המ"א ס"ק ל"א דלא כהב"ח יעו"ש. ועיין לקמן או' ס"ד. ומיהו רק באומר הבית חשוך והשפחה תבין מאליה להסיר הפחם יש מתירין כמ"ש לקמן או' ה"ן:
ש״ז:כ׳
א
ך) [סעיף ג'] אסור ליתן לעכו"ם מעות מע"ש לקנות לו בשבת. וה"ה אם נותן לו מעות בשאר ימי החול לקנות לו בשבת אסור. לבו"ש. ואפי' קצץ לו מכר לא מהני כיון שמזכיר לו לקנות בשבת וכמ"ש רס"י רמ"ז. ועיין לקמן או' כ"ה:
ש״ז:כ״א
א
כא) שם. לקנות לו בשבת. ישראל ועכו"ם שותפים לקנות דבר מהמלך והמכירה בשבת אסור לצוות לעכו"ם לקנותו. בית יהודה סי' מ"ד. ברכ"י או' ז':
ש״ז:כ״ב
א
כב) שם. אבל יכול לומר לו קנה לעצמך וכו' ודוקא אומר קנה לעצמך הא לקנות לצורך ישראל אסור אף בלא נתינת מעות. א"א או' ג':
ש״ז:כ״ג
א
כג) שם. ואם אצטרך אקנה ממך וכו' בב"י כתב שזה נלמד מחמץ סי' תמ"ח סעי' ד' יעו"ש. וכתב בס' דברי צבי דף ל"ב דלפי מ"ש במ"א שם שמותר להבטיחו שוודאי יקנה ממנו וכ"כ במקו"ח שם. וט"ז כתב שם שיוכל לומר לו אתן לך ריוח וכ"כ הח"י שם א"כ ה"נ בשבת שרי לומר כן. א"ח או' ה':
ש״ז:כ״ד
א
כד) [סעיף ד'] מותר לתת לעכו"ם מע"ש לקנות לו וכו' ואם יום השוק בשבת אפי' אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות אלא בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות הו"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת. ט"ז סק"ג. וכ"כ העו"ש או' א' מ"א סק"ג. א"ר או' ט' תו"ש או' ה' מחב"ר או" ג':
ש״ז:כ״ה
א
כה) וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור מ"א שם. אמנם מ"ש שם המא בשם מ"ב דבד' וה' מותר כבר הקשה עליו הא"ר שם וכתב הא ודאי אסור אפי' מיום ראשון לומר לעכו"ם שיעשה בשבת וכתב להוכיח כן מכמה פו' יעו"ש. וכן הסכים הלב"ש:
ש״ז:כ״ו
א
כו) ונראה דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת ואומר לו ראה שאני צריך להם בעו"ש דהו"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת. וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות ואומר לו (ר"ל שהיהודי רוצה לילך משם במו"ש א"כ מצוהו שיקנה בשבת. לב"ש) שילך לדרכו במו"ש. ט"ז שם. והביאו א"ר שם וכתב שהוא פשוט. וכ"כ הרב ב"ד חא"ח סי' צ"ט שאסור לצוות לגוי בע"ש לילך למקום רחוק לקצוץ הדס ללולב ולהתנות עמו להביאם בא' בשבת קודם חשיכה דוקא דהגם שקצץ עמו מ"מ כיון דהגוי ילך חוץ לתחום ויעקור מן המחובר לצורך ישראל לא שייך לומר בדידיה קא טרח. והביאו הפתה"ד או' ד' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ה:
ש״ז:כ״ז
א
כז) וכתב עו"ש הט"ז דמה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"ף עשה בשביל ישראל וזה דומה לעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל ואפי' אם קוצץ לו שכר ע"ז לא מהני דמ"מ עושה המלאכה שהביל ישראל עכ"ל. ומיהו הא"ר והתו"ש שם הקשו על דברי בט"ז הנז' ונראה שדעתם להתיר להנות ממנו אף באותו שבת יעו"ש. אמנם עיין בס' חקר הלכה שכתב להליץ בעד הט"ז והביאו א"ח או' ז' וכ"נ דעת המש"ז להחמיר כהט"ז וגם נראה מדבריו שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו יעו"ש:
ש״ז:כ״ח
א
כח) עיר שרוב משא ומתן הוא במיני דגן והשר לא התיר להוציא החוצה אלא ביום השוק שעושים בכפר ובו ביום הותר להוציא סך דגן בפרוע פרעות ולקבל פתקא מבית המכס אי שרי לישראל למסור דגן בא' מימי השבוע לעכו"ם והוא יוציאנו מהכפר ביום השוק שהוא בשבת תמיד והעכו"ם הוא עושה הכל ויקח הפתקא מהמכס ולא יזכיר שם ישראל והעכו"ם בא בשכרו על דבר זה האריך הזר"א חא"ח סי' ל"ה וצדד בכמה צדדין ובצירוף כל צדדי ההיתר ושהוא במקום פסידא הסכים עם רב א' להתיר יעוש"ב. מחב"ר או' ד':
ש״ז:כ״ט
א
כט) שם. מותר לתת לעכו"ם מע"ש לקנות לו וכו' וכל זה מיירי בקצץ דבל"ה אסור בכל גווני כמ"ש סי' רמ"ה סעי' ה' והט"ז והעו"ש כתבו דין זה ממשמעות דברי סמ"ק ולא זכרו דברי המחבר בסי' רמ"ה. תו"ש או' ה':
ש״ז:ל׳
א
ל) שם הגה. וכן מותר ליתן לו בגדים וכו' והיינו בקצץ כמ"ש סי' רמ"ה סעי' ה' להדיא. תו"ש או' ז':
ש״ז:ל״א
א
לא) שם בהגה. ובלבד שלא יאמר לו למכרן בשבת. ועיין בשו"ת בית היוצר בא' ששולח סחורה לעיר אחרת לשפידיטער שם למכור שם בעת שיקרה קונה והשפידיטער הוא ישראל אך לא מיראי ה' ומוכר גם בשבת אם יש איסור על המשלח בזה. והעלה דמהיות טוב שיתנה המשלח בפירוש שלא ימכור בשבת ואם הוא באופן שא"א להתנות יש להקל יעו"ש. א"ח או' ח':
ש״ז:ל״ב
א
לב) שם בהגה. מי ששכר עכו"ם וכו' מע"ש או בחול. לבוש:
ש״ז:ל״ג
א
לג) שם בהגה. ולקחה מבית ישראל וכו' דע"כ לא שרי אלא מבע"י קצת אבל בשבת אסור. מ"א סק"ה. תו"ש או' ח' ואפי' קצץ לא שרי אלא מבע"י לא בשבת. א"א או' ה':
ש״ז:ל״ד
א
לד) שם בהגה. וראוי לענוש העושה. בממון לפי עשרו או במלקות אם אין לו. ב"י סי' ש"ו בשם רי"ו לבוש. מ"א סק"ו ועיין לעיל סי' ש"ו או' ק"א:
ש״ז:ל״ה
א
לה) שם בהגה. וראוי לענוש העושה. וכתב ר"א ששון סי' קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג. וי"א דהכא מיירי בשכיר יום אבל בקציצת דמים מותר והביא ראיות לדבר ועם כל זה לבי נוקפי עכ"ל. ומיהו בסי' רנ"ב משמע דאפי' קצץ אסור כיון שעושה בשבת. ונראה דאפי' ייחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית ישראל קודם השבת אעפ"י שמפליג בשבת שרי. מ"א סק"ו. תו"ש או' ט' והיינו בקצץ הא בלא קצץ אף זה אסור. א"א או' ו' ועיין לעיל סי' ש"ו או' ק"א ואו' ק"ב:
ש״ז:ל״ו
א
לו) [סעיף ה'] אלא משום שבות וכו' אבל דבר שאיסורו מה"ת אסור ע"י עכו"ם אפי' לדבר מצוה כלקמן סי' של"א סעי' ו' וע"כ אסור לומר לעכו"ם להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל. וכ"כ ח"א כלל ס"ב או' ו' ועיין לקמן או' ל"ט:
ש״ז:ל״ז
א
לז) שם. מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו' דהוי שבות דשבות דאמירה לעכו"ם אינו אסור אלא משום שבות וגם המלאכה בעצמה אינה אלא איסור דרבנן דהוי נמי שבות. ח"א שם:
ש״ז:ל״ח
א
לח) שם. מותר לישראל לומר לעכו"ם וכו' ומטעם זה למד זכות בתשו' שב יעקב סי' ט"ו על מה שנהגו שהעכו"ם בא לבהכ"נ ומכבה הנרות ליל שבת ויו"ט ויש עוד שם טעמים אחרים יעו"ש. והביאו הברכ"י בסי' של"ד או' ד', ובמחב"ר סי' תקי"ד או' א' ובשע"ת שם:
ש״ז:ל״ט
א
טל) ומה שנהגו באיזה קהלות לצוות לעכו"ם להדליק נרות בבהכ"נ משבת ליו"ט וכן ביוה"כ קודם נעילה. כתב הברכ"י בסי' תקי"ד או' ג' אי איישר חילי אבטליניה דרוב הפו' סוברים דלא הותר במקום מצוה אמירה לגוי אלא כשאינו מלאכה גמורה והחמירו האחרונים ובאלו אמרו שלא לסמוך על המקילין אפי' לצורך גדול כמבואר בסי' רע"ו בהגה ובדברי האחרונים וכ"ש לדידן דקבלנו הוראת מרן ומוכח שדעתו כמ"ד להתיר אמירה לעכו"ם במקום מצוה או חולי קצת בשבותין דוקא כמבואר סי' ש"ז. והביא שם דברי המלמד זכות על המנהג ודחה דבריו בטוב טעם יעו"ש. וכן הנוב"י בחא"ח סי' ל"ג קרא ערער על זה וביטל המנהג בקהלותיו יעו"ש. והביאו המחב"ר שם או' ג' יעו"ש. ומיהו עיין רב פעלים ח"ב סי' מ"ג שעשה איזה צדדים כדי להתיר להדליק עכו"ם נרות בבהכ"נ ולכבות והבאנו דבריו לעיל סי' רע"ו או' ח' יעו"ש:
ש״ז:מ׳
א
מ) שם. והוא שיהיה שם מקצת חולי וכו' דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סעי' י"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סעי' ל"ג. מ"א סק"ז. א"ר או' י"ג:
ש״ז:מ״א
א
מא) שם. מקצת חולי וכו' ונראה לי דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בל"ה אין להקל כלל. מ"א שם. תו"ש או' י"ב. מחב"ר או' ה' ער"ה או' ד' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש. ר"ז או' י"ב. ודוקא הפסד הבא פתאום אבל לא בהפסד שאין בא פתאום ומכ"ש אם היה יודע לפני השבת. א"א או' ז':
ש״ז:מ״ב
א
מב) בשבות דרבנן יש חילוק בין היכא דקא עביד מעשה להיכא דלא עביד מעשה. ת"ה סי' ס"ג. כנה"ג בהגה"ט:
ש״ז:מ״ג
א
מג) בשבות דרבנן יש חילוק בין מתכוין גמור ללא מתכוין בפסיק רישיה. מרדכי דשבת פ' הזורק ות"ה סי' ס"ז. כנה"ג שם:
ש״ז:מ״ד
א
מד) שם. או מפני מצוה. ה"ד לדבר מצוה לבו ביום לא למחר. נוב"י בתשו' ח"ב חא"ח סי' מ"ד יעו"ש. אבל הרב גזע ישי במע' א' או' קפ"א דקנ"ב ע"א חלק עליו וס"ל דאפי' למצוה דמחר שרי יעו"ש. רו"ח או' ה':
ש״ז:מ״ה
א
מה) שם. או מפני מצוה. ביום א' של סוכות הביא גוי אתרוג חוץ מתחום ע"פ צוואת ק"ק א' באשר שנפסל אתרוג שלהם עיין תשו' ד"מ סי' ל"ו דמחלק בין הובא חוץ לי"ב מיל או לא ומסיק עכ"פ דאמירה לגוי להביאו ודאי שרי יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ו ולקמן סי' תרנ"ה ודוק:
ש״ז:מ״ו
א
מו) שם. או מפני מצוה. אין לומר לנכרי להביא חמין או שכר בשבת מבית שנטמן החמין לבית שאוכלין שם. מהרי"ל בתשו' סי' קי"ו. כנה"ג בהגה"ט. ונראה דאם הוא דרך רשות היחיד או כרמלית מותר לדעת הש"ע משום דהו שבות דשבות מפני מצוה כדי לאכול סעודת שבת. ועיין לעיל או' ח"י ולקמן או' מ"ט:
ש״ז:מ״ז
א
מז) שם. אומר ישראל לעכו"ם בשבת לעלות באילן להביא שופר וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ו דין י' ומ"ש אומר ישראל לעכו"ם בשבת וכו' משום דלשטתיה אזיל שכתב בפ"ב דשופר דבזה"ז שחרב בהמ"ק כל מקום שיש ב"ד קבוע וסמוך בא"י תוקעין בו בשבת וכו' יעו"ש. אבל הטור לא כתב תיבת בשבת משום דפסק בסי' תקפ"ח שבת לאו זמן תקיעה הוא והגם דהרי"ף היה תוקע וסמך לו על מה דתנן משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ורוצה לפרש אפי' ב"ד של ג' כתב עליו הטור שם דלא נהגו כן ושכל המפ' פירשו ב"ד של כ"ג שהן סנהדרי קטנה יעו"ש. אמנם על הש"ע יש לתמוה כיון דפסק בסס"י תקפ"ח כהטור דבזה"ז אין תוקעין בשבת א"כ למה הזכיר כאן תיבת שבת ועיין מחה"ש שכתב דמיירי שחל ר"ה יום שבת ויום א' ומביאו לצורך יום א' יעו"ש. ועוד י"ל דהש"ע כתב ל' הרמב"ם כמו שהוא לדוגמא בעלמא ללמוד ממנו כמו אלו הענינים ולענין דינא דשופר בשבת סמך על מה שיכתוב בסי' תקפ"ח כי שם עיקר מקומו:
ש״ז:מ״ח
א
מח) שם. ויש אוסרין. דס"ל דדוקא משום מילה שהיא גופה דחיא שבת התירו אמירה לעכו"ם בדבר שאין בו אלא משום איסור שבות אבל משום מצוה אחרת אסור לומר לעכו"ם לעשותו ב"י. אמנם דעת הש"ע כסברה ראשונה כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב יש אומרים דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש. וכ"כ בסתם לקמן סי' תקפ"ו סעי' כ"א. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה. וכן סתם הלבוש לקמן סי' תקפ"ו. וכ"כ הב"ח דנהגו להקל כהרמב"ם. וכ"ה דעת האחרונים:
ש״ז:מ״ט
א
מט) ומכאן סמכו בעיר הזאת בשמחות וגיל או בגמילות חסד לחולים ולאבלים שולחים מתנות לבית החופה או מאכל לגמילות חסדים ע"י גוי דלכבוד חתן וכלה מצוה הוי. שכנה"ג בהגב"י או' ג':
ש״ז:נ׳
א
נ) וכל זה דוקא אמירה לגוי אבל לעשות ע"י עצמו וה"ה מה שגומלים חסד לחולים ולאבלים בהביאם בידיהם מאכל וכדם על שכמם לכ"ע אסור אפי' לדעת הרמב"ם וסיעתו ולא ניתן ליכתב לרוב פשיטותו. מהר"ם די בוטון סי' כ"א. שכגה"ג שם או' ד':
ש״ז:נ״א
א
נא) העוברים ע"ז אם לא התרה בהם חכם שדבר זה אסור אין ראוי לנדותם שהם שוגגין שחושבים אין איסור בדבר ומ"מ ראוי לעשות להם על מה שעברו על דרך מ"ש בפסקים וכתבים סי' נ"ה. ואם אחר ההתראה שהתרו בהם שהוא אסור חזרו ושגו באולתם מנדין אותם. מהר"ם די בוטון שם. שכנה"ג שם או' ה':
ש״ז:נ״ב
א
בנ) הא דשבות בדרבנן במקום מצוה התירו י"ל ע"י עכו"ם אבל ישראל שבות דשבות היכא דגזרו י"ל דאסור אפי' במקום מצוה. אורחים הוה מצוה והיינו הכניסם משדה לביתו. אבל הזמין אורחים מעירו י"ל לאו מצוה הוה ויש מקילין. סעודת שבת הוה מצוה. וכן לשמוח חתן וכלה. וא"כ לומר לעכו"ם למחוט הנר לסעודת שבת ביד ולא בכלי הוה שבות דשבות ובכלי י"ל הוה דבר תורה א"א או' ז' ועיין לקמן או' ק"ן:
ש״ז:נ״ג
א
גנ) ועיין בשו"ת זר"א סי' ל"א שצידד להתיר לשלוח עכו"ם לילך לפני היועצים בשבת להשתדל לגבות חוב מבע"ח גוי אם הוא הפסד מרובה דהגם שהעש"ג יכתבו בכתב שלהם הוא שבות ואם לא יעשה זה בשבת יפסיד יעו"ש. ובשו"ת שאלת יעבץ ח"ב סי' קל"ט צידד להתיר למסור לעכו"ם בע"ש פאקי"ט מרגליות והעכו"ם השליח ימסור בשבת לפוסט"א אף שהשליח צריך לכתוב יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ו' ואו' ז' והשע"ת. ועי"ש בגוף התשו' שכתב דדוקא במקום הפ"מ וגם יש לקצוץ עם העכו"ם ולפסוק דמי טרחתו ואי איכא טובת הנאה לעכו"ם א"צ יותר דאדעתא דנפשיה קעביד ודוקא אם אין הדבר ניכר ומפורסם שהוא של ישראל אבל בדבר מפורסם וניכר שהוא של ישראל אסור משום חשדא ובמקום שיש ספק הפסד המיקל לא הפסיד. ועי"ש ח"א סי' קס"ז שפסק לאסור להבטיח ספינה מטורפת בים ביום ש"ק אפי' במקום הפ"מ דגוף החיוב והשעבוד הוא קנין גמור והוי מו"מ בשבת יעו"ש. א"ח או' ט':
ש״ז:נ״ד
א
דנ) מי שמסר סחורה ביד עכו"ם מע"ש להוליכה בים או ביבשה ולא לקח כתב מוכסין מע"ש שפרע המכס אסור ליקח בשבת כתב מהמכס. לב חיים ח"ג סי' ס"א יעו"ש. ועיין עו"ש סי' ע"ט שכתב דמותר לישראל לילך בשבת אצל המושל לחבוש עכו"ם החשוד שהוא הבא במחתרת בליל ש"ק וגנב סך עצום ורב יעו"ש. א"ח סוף או יו"ד:
ש״ז:נ״ה
א
הנ) ומי ששכח בע"ש כיס של תפילין בבית העכו"ם והוא חוץ לתחום מותר לשלוח עכו"ם להביאם בשבת משום חשש שמא יעשה העכו"ם בזיון בהתפילין שישליכם למקום אשפה וכיוצא. לב חיים ח"ג סי' צ"ג יעו"ש. א"ח או' י"ב:
ש״ז:נ״ו
א
ונ) שם בהגה. דיש מקילין וכו' והיינו בעל העיטור. וכבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. ט"ז סק"ד. וכ"כ לעיל סי' רע"ו או' ל"ב יעו"ש:
ש״ז:נ״ז
א
זנ) [סעיף ו'] אסור לחשוב וכו' דוקא ע"י דיבור אסור אבל ע"י הרהור מותר כדלעיל בסי' ש"ו סעי' ח' ליקוטי פר"ח:
ש״ז:נ״ח
א
חנ) שם. ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו. שנמצא שצריך הוא לאותו חשבון לידע כמה הוא צריך ליתן להם. טור:
ש״ז:נ״ט
א
נט) שם ודוקא שעדיין שכר הפועלים אצלו. נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו אלא גם אם הוא מסופק אם יש עדיין אצלו וע"כ בא לחשבון ואע"ג שלפי החשבון אין להם כלום אצלו אסור כיון דהחשבון היה לצורך אצלו משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו נמצא דהחשבון ללא תועלת ובזה דוקא שרי דנקרא חשבון של מה בכך ומ"מ יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת. ומבואר ברש"י שאם יש צורך בחשבון לאחר ג"כ אסור. ט"ז סק"ה. ועיין א"ר או' ח"י שמצדד להתיר ביש צורך בחשבון לאחר ומ"מ מסיים משום שיחה בטילה אסור להרבות יעו"ש. והביאו המש"ז או' ה' ומיהו עיין תו"ש או' ט"ו מ"ש על דברי הא"ר הנ"ז והסכים כהט"ז יעו"ש:
ש״ז:ס׳
א
ס) שם. אם פורעם כבר מותר. דחשבונות שא"צ מותר לחשבם בשבת. מ"א סק"ט. וכבר כתבנו לעיל דמשום שיחה אסור ואפי' בחול יש ליזהר:
ש״ז:ס״א
א
סא) [סעיף ז'] מותר לומר לחבירו הנראה בעיניך וכו' דכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דיבור אסור הרהור מותר ב"י:
ש״ז:ס״ב
א
סב) שם. מותר לומר לחבירו וכו' אבל לעכו"ם אסור לפי שהוא רוצה לדעת אותה מלאכה. הג"א פ"ק דע"א. ד"מ או' ד' אבל בתו' בשבת דף ק"ן דוחין זה דטעמא דשרי משום דהרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל. מ"א סק"י. א"ר או' י"ט. תו"ש או' י"ז. ער"ה או' ו':
ש״ז:ס״ג
א
סג) שם. מותר לומר לחבירו וכו' ובשאלתות דרב אחא משבחא פ' בראשית ורי"ו בסוף ח"ז אוסרין לומר לחבירו הנראה וכו' והב"ד הברכ"י או' ט' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להתיר אפי' לומר לעכו"ם ורק אם אפשר יש ליזהר לצאת אליבא דכ"ע:
ש״ז:ס״ד
א
סד) שם. אעפ"י שמתוך כך מבין וכו' דרמיזה מותר. ודוקא לרמוז למלאכה הנעשית במו"ש אבל אין חילוק בין אמירה לרמיזה למלאכה הנעשית בשבת. הרדב"ז ח"א סי' קל"ב יעו"ש. ער"ה או' ז' וכ"כ א"ר או' ך':
ש״ז:ס״ה
א
סה) שם. אבל לא יאמר לו וכו' אם לא לדבר מצוה כגון לבהכ"נ או' לביה"מ כלבו דף ל"ד. א"ר או' כ"א:
ש״ז:ס״ו
א
סו) שם. היה נכון וכו' דהוי דיבור ממש ואסור תו"ש או' י"ת:
ש״ז:ס״ז
א
סז) [סעיף ח'] אני הולך לאחר. נראה דוקא בלשון זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פארי"ן דהא היום אין מועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בחילוק זה והוא פשוט. ט"ז סק"ו. וכ"כ המ"א ס"ק י"א דאסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל את חבירו ישאל אוחו אם ילך למחר עכ"ד. וכ"כ האחרונים:
ש״ז:ס״ח
א
סח) שם. וכן מותר לומר לו וכו' וכן מותר להחשיך בסוף התחום ולילך בלילה שם כיון שיש בו צד היתר לעשותו היום ע"י בורגנין. עט"ז:
ש״ז:ס״ט
א
סט) שם. ע"י בורגנין. ואפי' אין שם בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר אם היה שם בורגנין. ב"י. ט"ז סק"ז:
ש״ז:ע׳
א
ע) שם. ע"י בורגנין. פירוש סוכות שומרים שכל אחת מובלעת בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים של חבירתה שע"י כן יכולין לילך כמה פרסאות כמ"ש בעה"י. טור. ט"ז שם. ועיין לקמן סי' שצ"ח סעי' ה' וסעי' ו':
ש״ז:ע״א
א
עא) שם. שיש בו צד היתר וכו' היינו ע"י מחיצות. תו"ש או' כ"א. ור"ל דמותר לומר לחבירו הבא לי דבר זה למחר שאם היה מחיצות היה מביא היום וכמ"ש במ"א ס"ק י"ב. ופשיטא דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת לומר לחבירו או לנכרי לעשותו למחר אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת ואפי' בדיעבד אסור. מ"א שם ולב"ש:
ש״ז:ע״ב
א
עב) שם. חוץ לתחום פירות מוקצים וכו' ה"ה תוך התחום אלא משום סיפא דלהחשיך נקט הכי. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' כ"ד. תו"ש או' כ"ב:
ש״ז:ע״ג
א
עג) שם. פירות מוקצים וכו' מיהו אם אומר לו סתם להביא לו פירות למחר שרי אף שידוע לכל שכוונתו על פירות המוקצים מ"מ כיון שדיבורו משמע נמי דבר המותר בשבת מיקרי רק הרהור ושרי. תו"ש שם:
ש״ז:ע״ד
א
עד) שם. פירות מוקצים וכו' ונראה דבזה אסור אפי' אם צריך להם לצורך גופו או מקומו. תו"ש שם:
ש״ז:ע״ה
א
עה) שם. פירות מוקצים וכו' ופירות שאינם מוקצים אפי' הם חוץ לתחום ודאי שרי לומר לעכו"ם שיביאם לו כיון שיש היתר ע"י מחיצות כמ"ש לעיל (או' ע"א) ופשוט דאפי' הם רחיקים ממנו הרבה בענין שלא היה אפשר להביאם בשבת לית לן בה כיון שאין איסור שבת גרם לו. תו"ש שם:
ש״ז:ע״ו
א
עו) שם הגה. וכן לא יאמר אעשה דבר פלוני למחר. כ"כ הרא"ש וקמ"ל דלא נימא דדוקא כשמדבר עם חבירו בדרך עצה הוא דאסור כיון שיש לו צורך בדיבורו אבל לדבר בינו לבין עצמו שאין לו צורך בכך שרי קמ"ל. תו"ש או' כ"ג. ועיין לעיל או' ג':
ש״ז:ע״ז
א
עז) [סעיף ט'] מותר להחשיך לתלוש וכו' ומיירי שאינו עומד אצל הגינה דאי לאו הכי הא מינכר מילתא ע"י עמידתו שם שרוצה לעשות בה איזה דבר במו"ש וכדלעיל סי' ש"ו סעי' א' יעו"ש:
ש״ז:ע״ח
א
עח) שם. משום דמינכרא מילתא. אבל בתוך התחום לא מנכרא. ולא דמי דלעיל סי' ש"ו סעי' א' דאסור לעיין בנכסיו ואפי' הם בתוך התחום התם נמי מינכרא מילתא. ב"י. עט"ז:
ש״ז:ע״ט
א
עט) [סעיף יוד'] מותר לומר לחבירו שמור לי וכו' כיון שאין בשמירה שום צד איסור ומשום חוץ לתחום נמי אין איסור כיון שיש היתר ע"י בורגנין כמ"ש לעיל. תו"ש או' כ"ה:
ש״ז:פ׳
א
פ) [סעיף יא'] דמשמע לזמן מרובה וכו' דסתם הלואה ל' יום אבל שאלה זמנו לאלתר וא"כ במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתובעו לאלתר רשאי לומר הלוני. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' כ"ו. ר"ז או' י"ט. ועיין ח"מ רס"י ע"ג:
ש״ז:פ״א
א
פא) שם. ואיכא למיחש שמא יכתוב. וכתב הא"א או' י"ד בשם חי' הרשב"א ר"פ שואל דבהלואה אף אם אומר שיחזיר לאלתר אסור משום דלא פלוג רבנן. וכתב עו"ש הא"א דאף לצורך מצוה כגון סידור וספרים ג"כ לא יאמר בלשוו הלואה יעו"ש:
ש״ז:פ״ב
א
פב) שם. אלא יאמר לו השאילני. ואם שאל לזמן מרובה עיין תו"ש או' כ"ו שמצדד להתיר אבל הא"א שם כתב אפשר דאסור יעו"ש וע"כ יש ליזהר שלא להזכיר בשאלה לזמן מרובה:
ש״ז:פ״ג
א
פג) שם. ובלשון לעז שאין חילוק וכו' כ"כ הגהת סמ"ק והטעם כיון דמשמע נמי לזמן מרובה ואיכא למיחש שמא יכתוב לכך צריך לשנות דאז אית ליה היכרא. תו"ש או' כ"ז:
ב
פג) שם. ובלשון לע"ז שאין חילוק וכו' וכן נשים שאין מכירות בין הלויני להשאילני צריכות לומר תן לי וכיוצא בזה מלשונות שאין משמע לשון הלואה. חי' הרשב"א. פת"ע או' ל"א:
ש״ז:פ״ד
א
פד) שם. תן לי. נראה דמותר ג"כ לסיים ואחזיר ואתן לך דעיקר הטעם שמא יכתוב ולא חשו בזה אלא בלשון הלויני שהוא לזמן מרובה. ט"ז סק"ט. א"ר או' כ"ז. ר"ז או' ח"י:
ש״ז:פ״ה
א
פה) שם בהגה. יניח משכון וכו' ומשמע בגמ' דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ח. ר"ז או' ך':
ב
פה) שם בהגה. אבל לא יאמר לו הילך משכון וכו' אלא מניחו אצלו סתם. ב"י. לבוש:
ש״ז:פ״ו
א
פו) שם בהגה. כך אין פורעין בשבת. דאסור לומר לשון הלואה ופריעה אלא לשון שאלה וחזרה. תו' דב"מ דף ע"ה ע"א. ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בל"ה אסור בכל לשון. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' כ"ח. תו"ש או' כ"ט:
ש״ז:פ״ז
א
פז) שם בהגה. כך אין פורעין בשבת. והטעם שמא ימחוק כתוב מן הפנקס. לבוש. תו"ש שם. ואין חשש אלא אם מזכיר לשון פריעה אבל אם מזכיר לשון חזרה מידכר ולא אתי למחוק. לב"ש. וכ"כ א"ר שם:
ש״ז:פ״ח
א
חפ) וכתב הריב"ש אסור לפדות הבן דלא יהא אלא פורע חובו שאסור כדאמרינן (ב"מ ע"ה ע"א) משום לוין ופורעין ביו"ט עכ"ל והביאו מ"א ס"ק ט"ו. ועיין יו"ד סי' ש"ה סעי' י"א ובש"כ שם ס"ק י"ב:
ש״ז:פ״ט
א
טפ) [סעיף יב'] זמן אורחים וכו' ומה שנוהגים עכשיו בשמחות וגיל שכותבין מע"ש הקרואים מי ומי יבואו למחר וביום השבת נותנים הכתב ההוא לאיש אחד שיקראם והאיש קורא מן הכתב ומזמינם. וכן כותבין מע"ש מה שיתנדבו למחר בכתב וביום השבת נותנים אותו לש"ץ והש"ץ רואה אותו מתוך הכתב וקורא. וכן מה שנוהגין לכתוב מתים שמתו תוך שנה לומר להם השכבות והש"ץ קורא מתוך הכתב ואומר השכבות. וכן מה שנוהגין שכותבין המדליקין של השנה מי יהיה מדליק בשבוע זאת ומי יהיה בשבת אחרת והשמש או גזבר הקהל או הש"ץ רואה מתוך הכתב ההוא מי הוא מדליק באותה שבוע. וכן מה שנוהגין שעושין הסכמות וכותבין אותם בכתב מע"ש והשמש או הש"ץ מכריז ביום השבת מתוך הכתב שכל זה אסור גמור הוא. ובשלמא מה שמכריזין ההסכמות על פי הכתב איכא למימר דכיון דצרכי רבים הם התירו כדרך שהתירו להכריז קרקע בשבת וכמ"ש הריב"ש בתשו' אבל הנך אחריני איסור גמור הוא. וכ"מ בב"ח שקרא תיגר על השמש שקורא לסעודה מתוך הכתב וכבר ערערתי על כל זה פה אזמיר ובטלתיו ותקנתי שהמדליק ים יכריזו אותם יום ששי. שכנה"ג בהגב"י או' ח' מיהו מ"ש בשם הב"ח שקרא תגר על השמש שקורא לסעודה בתוך הכתב. כתב המ"א ס"ק ט"ז ואני אומר מנהג ישראל תורה היא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סי' ש"ו סעי' ו' ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש הכא דהיא גופא גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי כשל מצוה ועי"ש סעי' י"ב דצרכי רבים שרי עכ"ל. והביאו התו"ש או' ל"ד וכתב דלדידיה צ"ל מה שאסר בש"ס היינו סעודה מרעים שאינה של מצוה יעו"ש. והט"ז ס"ק י"א כתב דאין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב המזומנים לסעודה כי יש לנו לסמוך על מה שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן עכ ל והשע"ת או' ט"ז הביא ליישב המנהג משום דמעיקרא על השמש לא גזרו ואפי' לסעודת הרשות יעו"ש. ועיין להרב ב"ד סי' קכ"ח שכתב דיש ללמוד זכות על מה שנוהגין לכתוב שמות אנשי ההדלקה והש"ץ רואה ומכריז בשבת למי שמגיע לו הדלקה באותו שבוע דאע"ג דאסור לקרות כתב בשבת היינו ביחיד אבל בצבור לית לן בה משום דברבים ליכא חשדא יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ג ואו' כ"ד להתיר בכל מה שאסר השכנה"ג יעו"ש הטעם. ועיין עוד לקמן או' צ"ה ולעיל סי' ש"ו או' צ"ג ודוק:
ש״ז:צ׳
א
צ) שם. שמא יקרא וכו' והא דלא קאמר הטעם משום דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה גבי נר משום דטעם זה עדיף טפי דטעמא דמחיקה אינו אלא משום לא פלוג וטעמא דקריאה שייכי אף בגבוה הרבה. תו"ש או' ל':
ש״ז:צ״א
א
צא) שם. דהיינו שטרי חובות וכו' דאסור משום ממצוא חפציך לבוש. ועיין לקמן או' צ"ה:
ש״ז:צ״ב
א
צב) שם הגה. דאפי' לעיין בהם וכו' והטעם דא"א שלא ישא ויתן בענין ההוא. תו"ש או' ל"ב:
ש״ז:צ״ג
א
צג) שם. אבל אם חקק וכו' פי' דא"ז משום מחיקה ליכא למיחש ומשום שטרי הדיוטות נמי ליכא דגודא בשטרי לא מיחלף. עו"ש או' י"ג. אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלין מחלף בשטרי הדיוטות. ט"ז סק"י. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' ל"ד:
ש״ז:צ״ד
א
צד) שם. חקיקה שוקעת וכו' אבל בולטת אסור שמא ימחוק ואפי' גבוה הרבה דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או" ל"ג:
ש״ז:צ״ה
א
צה) [סעיף יג'] שטרי הדיוטות וכו' וטעם האיסור כתב הלבוש משום ממצוא חפציך. אבל הרמב"ם פכ"ג כתב משום שמא ימחוק:
ש״ז:צ״ו
א
צו) שם. ואגרות של שאלת שלום וכו' וכתב הרשב"א בתשו' לקרות אגרת שלום בשבת כבר ראיתה דעתי שהוא אסור ומ"מ מי שדעתו נוטה לדעת הרמב"ן אין בידינו לדתות אותו. והביאו ב"י והט"ז ס"ק י"א. ומיירי בשכבר קרא אותם אבל אם עדיין לא קרא אותם מבואר בסעי' שאח"ז:
ש״ז:צ״ז
א
צז) שם. ואפי' לעיין בהם וכו' ואע"ג דדוקא דבור אסור אבל הרהור מותר כמ"ש סעי' ז' אפ"ה אמרינן א"א כשמהרהר ומעיין בהם שלא ישא ויתן בעניני השטרות ואסור משום ממצוא חפציך. הגהת הלבוש לב"ש:
ש״ז:צ״ח
א
צח) [סעיף יד'] אם אינו יודע וכו' דשמא כתוב בו דבר שצריך לו ולא מקרי שטרי הדיוטות. ב"י בשם רי"ו. מ"א ס"ק י"ט. אבל אגרת של משא ומתן ודאי אסור ואף הרהור אסור בהם דא"א שלא ישא ויתן בהם והוה ממצוא חפציך א"א או' י"ט:
ש״ז:צ״ט
א
צט) שם. אם אינו יודע וכו' אבל כשנשתלחה לו קודם לכן שכב רוידע מה שכתוב בה וה"ה אפי' כשנשתלחה לו בשבת אם קראה כבר כיון שיודע מה שבתוכה אסור לקרותה משום שטרי הדיוטות. ב"י:
ש״ז:ק׳
א
ק) שם. ולא יקרא בפיו וכו' כדי לחוש לדברי האוסרים בקריאה ולכן יעיין בו דהרהור מותר. והלבוש כתב דנוהגין היתר לקרות. דשמא יש בו איזה דבר נחוץ:
ש״ז:ק״א
א
קא) שם. אלא יעיין בה. ואם היה בה פסקים ודינים ופי' התורה מותר לקרות בה לכ"ע אפי' אם הובא מע"ש ד"מ או' ז' בשם הגהת אלפסי עו"ש או' ט"ז:
ש״ז:ק״ב
א
קב) שם. טוב ליזהר שלא יגע בו. ולא ראיתי נוהגים כן אלא גם מי שנשתלח לו מטלטלו וקורא אותו. לבוש וכ"כ הרב"י שמנהג פשוט ליגע בו. מ"א סק"ך. והטעם כתב שם הלבוש משום שראוי לו לצור ע"פ צלוחיתו. ועיין לקמן או' ק"ה:
ש״ז:ק״ג
א
קג) וכתב מהר"ם מינץ סי' קט"ז עכו"ם המביא כתב חוץ לעירוב יש דעות חלוקות א"ז אוסר ומהר"ם וראבי"ה מתירין. ובאגודה כתב אני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו אולי יש בו צורך נפש ואם הוא חתום או קשור אני אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח עכ"ל אגודה (משמע דאסור לומר לפותחה וכ"כ בס' הזכרונות דף נ"ה) וכן נהגו עלמא כמהר"ם וראבי"ה דהם בתראי. ועתה באתי לפרש טעם האוסרים דחיישינן שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היהודי הכתב מידו לכן צריך להניחו על הארץ או על השלחן כדי שיעשה העכו"ם הנחה. וכן כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב לא יתננה בידו ולא יקחנה מידו עכ"ל מהר"ם מינץ. והביאו מ"א שם והט"ז ס"ק י"ב. ומיהו כתב שם הט"ז דאין זה נ"ל דבר"ה דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אעפ"י שאין עושה אלא עקירה לחוד או הנחה לחוד אבל בכרמלית אין איסור בזה עכ"ד אבל הא"ר או' ל"ג כתב כדברי מהר"ם מינץ דהמנהג כותי מניחו על הארץ או על השלחן. וכ"כ התו"ש או' ל"ז. ר"ז. או' כ"ז:
ש״ז:ק״ד
א
קד) ובעניין אם מותר לומר לעכו"ם לפתוח האגרת אם הוא חתום או קשור הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח או' ח"י כתב דקלקול הנייר כדי לפתוח הוי מתקן ולא שרינן אמירה לגוי באיסור דאורייתא אפי' לדבר מצוה יעו"ש. אבל הרב חכם צבי בתשו' סי' ט"ל חולק עליו וכתב דאסר את המותר וגם נשא ונתן עם הפר"ח פא"פ ולא מצא מענה יעו"ש. וכ"כ בשאלת יעבץ סי' ק"מ להתיר לפתוח אגרת חתומה וכתב שכך קבל ג"כ מהגאון אביו ז"ל יעו"ש. והב"ד השע"ת או' י"ז. וכ"מ בס' צל"ד דמותר לומר לו שיפתח כיון שאינו יודע מה כתוב בו ושמא יש הצלת נפשות. ובמהרי"ל הלכות יו"ט מתיר אפי' לישראל עצמו. והב"ד א"ר או' ל"ב והער"ה או' ט' יעו"ש. ועיין סי' תקי"ח במ"א סק"ד וטז סוף סק"ה מ"ש על דברי מהרי"ל הנ"ז יעו"ש. ולענין דינא נראה דלכתחלה יש לומר לגוי דאינו יכול לקרותו אם אינו פתוח כדי שיבין מאליו ויפתח וכמ"ש באו' הקודם אבל אם לא הבין אז יאמר לו שיפתח:
ש״ז:ק״ה
א
קה) ואם מקפיד על איגרת לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלו הרא"ש רפ"ח דגיטין. מ"א שם. והיינו שמקפיד שלא יתלכלך וכדומה אבל אם מקפיד לצור בו משום שכתוב בו דבר סתר מותר לטלטלו דהא מ"מ אפשר לצור בו ויניח הכלי והאגרת שעליו במקום מוצנע שלא תשורנו עין שם. מחה"ש:
ש״ז:ק״ו
א
קו) [סעיף טו'] כותל או וילון וכו' ברש"י ור"ן לא נזכר אלא כותל. ובתניא כתוב כתיבה שע"ג צורה או בכלי כסף וזהב ע"כ. ואיכא בינייהו דכותל כשחוקקה שוקעת מותר דלא מחליף כותל בשטרא כדלעיל אבל בוילון או בכלי כסף אסור כמו טבלא ופנקס. א"ר או' ל"ו. ועיין לקמן או, ק"ט:
ש״ז:ק״ז
א
קז) שם. כותל או וילון וכו' ואפי' יצחק ועקידתו אסור. עו"ש או' ח"י. א"ר שם:
ש״ז:ק״ח
א
קח) שם. אסור לקרות וכו' ואפי' לעיין בהם אסור. פרישה או' ח' עו"ש או' י"ט. ר"ז או' כ"ט:
ש״ז:ק״ט
א
קט) שם. אסור לקרות בשבת. וטעמא משום שטרי הדיוטת ב"י ולבוש. ובסמ"ק ור"ן כתבו הטעם שמא ימחוק ולפ"ז בחקיקה שוקעת אף בוילון מותר. א"ר או' ל"ז. ועיין לעיל או ק"ו. אבל לדעת הש"ע שהשוה כותל לוילון וכתב הטעם משום שטרי הדיוטות אפי' חקוקים אסור. ועיין א"א או' כ"א:
ש״ז:ק״י
א
קי) שם. אסור לקרות בשבת. אבל בחול מותר דכיון דדבר מועט הוא ליכא למיחש לאמשוכי. מהרש"א מ"א ס"ק כ"א. א"ר או' ל' תו"ש או' ל"ח. ועי' לעיל סי' ש"א או' י"ב:
ש״ז:קי״א
א
קיא) [סעיף טז'] מליצות ומשלים וכו' ס' יוחסין ח"א וצמח דוד ח"א הם נחשבים כספרי הקודש. וכן ס' יוסיפון העברי חלקיו הראשונים מעניני ישראל ונסים שנעשו להם מותרים לקרות אף בשבת ולא בקבע מפני ביטול בית המדרש. הרב מו"ק. מחב"ר בק"א או' א':
ש״ז:קי״ב
א
קיב) ס' הששי של יוסיפון מצוה לקרותו בין המצרים אך לא בשבת וכן יש לאסור קריאת ס' שבט יהודה בשבת אבל בחול נכון וראוי לקרותו. מו"ק שם. מחב"ר שם. והגם דהעו"ש או' ך' כתב להתיר אפי' בשבת נראה עיקר כדברי האוסרים:
ש״ז:קי״ג
א
קיג) ס' דברי הימים של ר' יוסף הכהן הב"ח והעו"ש שם כתבו להתיר אפי' בשבת אבל המו"ק שם כתב דרובו ככולו אסור הקריאה בו וח"ב של יוחסין וח"ב של צמח דוד אלא לעת הטיול דחליש ליביה מגרסא מו"ק שם מחב"ר שם:
ש״ז:קי״ד
א
קיד) שם. וכן ספרי מלחמות וכו' היינו סיפורי מלחמות שהיו בזמנים הקודמים אבל אם הוא זמן מלחמה נהגו להקל לקרות סיפורי מלחמה שהוא עתה דלפעמים יש צורך לידע את כל הנעשה. שב"י ח"ג סי' כ"ג. וכ"כ בשאלת יעבץ ח"א סי' קס"ב והוסיף דאפ' בלא צורך יש להקל שיש צער למנוע וגם מתענג בקריאתו. אבל כיון שבסופן נדפסין עניני המסחר דזה ודאי אסור לקרות בשבת דגם הרהור דמותר היינו באינו מהרהר מתוך הכתב וא"א ליזהר לקרות רק קצתו ולא השאר ובפרט לסוחרים שכל קריאתם רק לצורך זה לכן נכון לאסור לגמרי יעו"ש. וא"כ למי שאינו עוסק במסחרים הנדפסים שם יש לצדד להקל והמחמיר תע"ב. א"ח או' י"ט:
ש״ז:קט״ו
א
קטו) שם. משום מושב לצים וכו' וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקיסאות והם מיני שחוק כדאיתא בע"ז דף ח"י ומיני תחבולות. ולא ידענא מי התיר להם בפורים ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים לאחשורוש. מ"א ס"ק כ"ב. א"ר או' ל"ח. תו"ש או' ט"ל. ובפורים רק שחוק שעושין לאחשורוש שרי אבל לילך אסור אף בפורים. א"א ס"ק כ"ב:
ש״ז:קט״ז
א
קטז) שם. ועובר משום אל תפנו וכו' התו' והרא"ש כתבו (שבת קמ"ט) דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"ז עובר יעו"ש אבל בע"ז (דף ן') כתבו התו' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתה דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגים כס' ראשונה ונ"ל דראיה בעלמא שרי לכ"ע. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' מ'. ועיין לעיל רסי' רכ"ט ובדברינו לשם או' ה':
ש״ז:קי״ז
א
קיז) שם בהגה. אבל בלה"ק שרי וכו' דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה וגם לטלטל מותר ד"מ או' ח' וכ"כ בס' מט"מ. ולדעת רמ"א אפי' אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה. מ"א ס"ק כ"ד. אבל שטרי הדיוטות של חובות וחשבונות אפ' בלה"ק אסור שמא ימחוק. א"א או' כ"ד. אמנם בעיקר ההיתר שכתב מור"ם ז"ל השל"ה אוסר וכ"מ באגודה. וכ"כ הב"ח על דברי מור"ם הנ"ז דלשון הפו' לא משמע הכי אלא כל שטרי הדיוטות ומלחמות אפי' כתובים בלה"ק אסור לקרות בהן וכתב דהכי נקטינן ודלא כהרב בהגהת ש"ע יע"ש. וכן הסכים הט"ז ס"ק י"ג. וכ"כ המי"ט. וכ"כ פנים חדשות בשם באר שבע דף קי"ט. וכן המו"ק תמה על מור"ם ז"ל מאד וכתב דהתו' אסרום אף בחול והאריך בזה יעו"ש. מיהו דעת הב"ח להתיר בחול אם כתובים בלה"ק והביאו המש"ז או' י"ג. ובדברי חשק שמגרה בו יצה"ר לכ"ע אסור אפי' בלה"ק ואפי' בחול. אחרונים:
ש״ז:קי״ח
א
קיח) ונראה פשוט שכל שאסור לקרות בו אסור לטלטלו בשבת כמ"ש ב"י סס"י ש"ח בשם הרשב"א גבי אצטרלו"ב. ט"ז שם:
ש״ז:קי״ט
א
קיט) וגט מותר לטלטלו אעפ"י שכתוב בלע"ז דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ד"מ או' א'. מ"א ס"ק כ"ד. והא"א או' כ"ד כתב דאם אין מקפיד לצור על פי צלוחיתו שרי לטלטל ואף למ"ד גט יש בו משום קדושה י"א דמותר לכסות צלוחית בספר דמה לי שמונח בכאן או בכאן עכ"ל. ועיין בא"ה סס"י קל"ו דאיכא פלוגתא בזה דלדעת הש"ע אסור ולדעת מור"ם ז"ל בהגה מותר וע"כ הכריע לומר דאם אין מקפיד לצור ע"פ צלוחיתו מותר ועיין עוד לקמן סי' ש"ח או' מ"ט ודוק:
ש״ז:ק״כ
א
קך) [סעיף יז'] אסור ללמוד בשבת ויו"ט זולת בד"ת. טוב ללמוד בשבת קבלה כמו שהיו נוהגין הקדמונים והטעם הוא כי הקבלה בעולם האצילות אשר הוא משפיע בתחתונים ביום השבת. והנה עולם האצילות הוא קודש גמור אשר אין שם קליפה כלל וזה רמוז בפסוק השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ת קבלה והוא באצילות הנקרא קודש וכן השבת נקרא קודש והוא עולה עתה באצילות הנקרא קודש גמור אשר שם הוא סוד השתחויה לכן ירמוז בתיבות אלו קבלה. פע"ח שער ח"י פכ"א. ומ' שאינו יודע קבלה ילמוד זוהר או אדרא או תיקונים כידוע כי הקבלה היא מן הזוהר:
ש״ז:קכ״א
א
קכא) שם. ואפי' בספרי חכמות אסור. פי' מה שאינו נוגע לפי' תורתינו אבל ספרים שלנו הם בכלל פירושי התורה ומותר אליבא דכ"ע. עו"ש או' כ"ב. וכן מותר ללמוד בשבת אף בדברים שאינו רגיל בהם ואין אומרים שצער הוא לו ד"מ או' ט':
ש״ז:קכ״ב
א
קכב) שם. ויש מי שמתיר. מפני שחכמה היא ולא דמי לשטרי הדיוטות. ב"י בשם האגור:
ש״ז:קכ״ג
א
קכג) שם. ויש מי שמתיר. וכן נוהגין. לבוש וכ"כ הר"ז או' ל"א. אבל הא ר או' מ"א (מצויין בטעות וצ"ל על הלבוש על סעי' זה) כתב דירא שמים יחמיר כי הרמב"ם ור"ן אוסרין וכ"מ בס' צל"ד ואולי הרמב"ן שהתיר לטעמיה אזיל דמתיר נמי באגרת כדלעיל (או' ט"פ) ודוק עכ"ל וכבר כתבנו לעיל סי י"ג או' ז' דהיכא שסותה הש"ע ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש ואנן ק"ל כדעת הש"ע. ועיין לעיל או' קי"ח:
ש״ז:קכ״ד
א
קכד) שם. באצטרול"ב. היינו כלי של החוזים בכוכבים. מ"א ס"ק כ"ה. ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' ן':
ש״ז:קכ״ה
א
קכה) [סעיף חי'] לשאול מן השד וכו' משום רפואה. ב"י. לבוש. מ"א ס"ק כ"ו. ר"ז או' ל"ב. ועיין ביו"ד סי' קמ"ט סעי' ט"ז מה שמותר אפי' שלא לרפואה מ"מ בשבת אסור משום ממצוא חפציך. א"ר או' מ"ב:
ש״ז:קכ״ו
א
קכו) שם. מה שמותר בחול וכו' ר"ל שיש דברים שאסורים מפני הסכנה לדעת ר' יוסי כדאיתא בסנהדרין ק"א ע"א וע"כ אמר דדברים המותרים בחול מותר אף בשבת והיינו משום רפואה כמ"ש באו' הקודם:
ש״ז:קכ״ז
א
קכז) [סעיף יט'] מותר לקרות עכו"ם וכו' אעפ"י שיודע שבודאי יתקן הנכרי מעצמו את ההפסד במלאכה רק שיזהר שלא לומר לו שום רמז צווי לתקן. ר"ז או' ל"ג:
ש״ז:קכ״ח
א
קכח) שם. כל המציל וכו' כל המציל הפסד זה אינו מפסיד שכר טרחו. ר"ז שם:
ש״ז:קכ״ט
א
קכט) שם. כל המציל אינו מפסיד וכו' אבל לומר ליחיד אם תציל לא תפסיד לכ"ע אסור אבל בדליקה מותר א"ר או' מ"ג:
ש״ז:ק״ל
א
קל) שם. ויש מי שאומר וכו' והמיקל לא הפסיד לבוש. מ"א ס"ק כ"ז. וכ"מ דעת המחבר שכתב סברה א' בסתם. א"א או' ב' ועיין לעיל סוף או' קכ"ג. ונראה לי דלקרות לגוי והוא יציל מעצמו מותר אליבא דכ"ע דלא פליגי אלא שאסור לומר כל המציל אינו מפסיד. עו"ש או' כ"ה. א"ר שם:
ש״ז:קל״א
א
קלא) שם. בדליקה דוקא. עכו"ם החייב לישראל ונגמר דינו להריגה בשבת אם מותר לדבר עם עכו"ם אחר שידבר עמו בשביל הודאה של חובו עיין בית יהודה סי' י"ב שמתיר ותהיה באופן שלא יזכור לו חובו להדיא אלא ידבר על לבו שיודה אם הוא חייב לאחרים יעו"ש:
ש״ז:קל״ב
א
קלב) שם הגה. ועיין לקמן סי' של"ד. סעי' כ"ו ששם סתם המחבר כסברה א':
ש״ז:קל״ג
א
קלג) [סעיף ך'] ישראל שאמר לעכו"ם וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ו דין ח' ישראל שאמר לעכו"ם לעשות לו מלאכה זו בשבת אעפ"י שעבר ומכין אותו מכת מרדות מותר לו ליהנות באותה מלאכה לערב אחר שימתין בכדי שתעשה. ולא אסרו בכ"מ שימתין בכדי שיעשו אלא מפני דבר זה שא"ת יהא מותר מיד שמא יאמר לעכו"ם לעשות לו וימצא הדבר מוכן מיד. וכיון שאסרו עד שימתין בכדי שיעשו לא יאמר לעשות לו שהרי אינו משתכר כלום מפני שהוא מתעכב לערב בכדי שיעשה דבר זה הנעשה בשבת עכ"ל. וה"ה אם עשה העכו"ם מלאכה מעצמו בשבת בשביל ישראל אסור ליהנות באותה מלאכה עד מו"ש וימתין בכדי שתעשה. הרמב"ם שם דין ב':
ש״ז:קל״ד
א
קלד) שם. בכדי שיעשו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סי' שכ"ה סעי' י"ד וסס"י תרס"ד. הרמב"ם שם. מ"א ס"ק כ"ח:
ש״ז:קל״ה
א
קלה) שם. בכדי שיעשו. ונראה דאם אמר לעכו"ם לבשל לו הרבה חתיכות בשר בקדירה אחת אז צריך להמתין במו"ש עד כדי שיוכל לבשל ג"כ הרבה חתיכות כיוצא בהם אף שא"צ רק לחתיכה א' כדי שלא יהנה מאיסור שבת שהתבשיל משובח יותר כשיש הרבה בקדרה כמ"ש סי' תק"ג יעו"ש:
ש״ז:קל״ו
א
קלו) [סעיף כא'] אסור לומר לעכו"ם וכו' והטעם בזה דהא כיון שנותן לו לבשל א"כ הרי ניחא ליה בהכי והוי כשלוחו אף שאין מזונותיו עליו. תו"ש או' רדז. ר"ז או' ל"ה:
ש״ז:קל״ז
א
קלז) שם. אסור לומר לעכו"ם בשבת וכו' ואף במ"ש אסור ליתן לכותי ולומר לו שיבשל בשבת לעצמו. א"ר או מ"ז:
ש״ז:קל״ט
א
קלט) שם הגה. אבל מותר לומר וכו' פי' שמותר לומר לו עשה מלאכתך. וכ"כ בהגמ"ר. עו"ש או' כ"ז.
ש״ז:ק״מ
א
קמ) שם בהגה. אבל מותר לומר וכו' במי"ט האריך לאסור גם בזה וכתב שכ"מ בתו' פ' הפועלים דף צ' ע"א והרא"ש שם אבל בס' מ"ב פי' שגם התו' והרא"ש מודים כל שאינו של ישראל מו' וכ"מ בש"כ ליו"ד סי' רצ"ז סק"ד. א"ר או" מ"ז:
ש״ז:קמ״א
א
קמא) שם בהגה. אבל מותר לומר וכו' דכיון שאין הישראל נהנה מזה לא מחזי כשלוחו. וה"ה אם העכו"ם עושה איזה מלאכת ישראל בקציצה יכול איש אחר לומר לעכו"ם זה עשה מלאכתך דכיון שאין לו הנאה ממלאכה זו' דמיא למלאכת עכו"ם ממש. מיהו אם הוא שלא בקציצה אסור משום דהוי כמסייע ידי עוברי עבירה. תו"ש או' מ"ח:
ש״ז:קמ״ב
א
קמב) אסור ליתן בשר וחלב לעכו"ם בחול ולומר בשל לך וכן בקדירה חולבת בת יומה דלדידיה אסור. א"א או' כ"ט:
ש״ז:קמ״ג
א
קמג) כלי שמלאכתו לאיסור לטלטל ע"י גוי מחמה לצל ושלא יגנוב י"ל דשרי דאי בעי ישראל מטלטל בהיתר לצורך גופו. א"א שם ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' ג':
ש״ז:קמ״ד
א
קמד) שם בהגה. לעשות מלאכה לעצמו. או לצורך נכרי אחר. ואפי' אם מגיע לישראל הנאה מזה כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך וכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית ישראל וכל כיוצא בזה, ואפי' אם הנכרי עושה המלאכה לצרכו בכלים וחפצים של הישראל א"צ למחות בו כשרואהו בד"א כשהנכרי עושה כן מעצמו אבל אסור לישראל לומר לו טול כלים אלו או חפץ זה ועשה בו מלאכתך בשבת ואפי' אם הוא מקנה לו לגמרי את החפץ הזה שהמלאכה נעשית בו. ר"ז או' ל"ה:
ש״ז:קמ״ה
א
קמה) עכו"ם שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל מותר ואפי' אמר לו הניחן בזוית זו מותר הרמב"ם פ"ד דין כ"א. וכתב שם המ"מ נראה מלשונו דחפצים אלו הוא מפקידן אצל ישראל ואין בזה שום איסור ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים אסורים בטלטול כיון שהם ביד העכו"ם רשאי לומר לו לפניתן לאיזה מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד העכו"ם עכ"ד. והב"ד מ"א ס"ק כ"ט. ר"ז או' ל"ו:
ש״ז:קמ״ו
א
קמו) [סעיף כב'] כל שבות דרבנן מותר בה"ש וכו' ואם במו"ש בה"ש נמי לא גזור משום שבות עיין לקמן סי' שמ"ב:
ש״ז:קמ״ז
א
קמז) שם כגון לומר לעכו"ם להדליק לו נר וכו' עיין לעיל סי' רס"א סעי' א' ובדברינו שם בס"ד:
ש״ז:קמ״ח
א
קמח) שם. והוצרך לעשר וכו' ר"ל יעשר בעצמו כיון דאינו רק שבות. לב"ש. וכ"כ הא"ר או' מ"ח ועיין ביו"ר סי' של"א סעי' ל':
ש״ז:קמ״ט
א
קמט) שם. והוצרך לעשר וכו' כ"כ הטור בסי' שמ"ב וכתב עליו ב"י שם דדבריו סתומים שכתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות בה"ש ואי מוקמת לה בודאי קשיא מתני' דס"פ ב"מ דקתני ספק חשיכה אין מעשרין את הודאי ואי מוקמת ליה בדמאי קשה דלמה כתב או שהיה טרוד אפי' אינו טרוד נמי שרי דהא מתני' סתמא קתני מעשרין את הדמאי, ואפשר שהוא סובר דמתני' דקתני אין מעשרין את הודאי אבל מעשרין את הדמאי ע"כ לא במעשר לצורך השבת עסקינן דא"כ אפי' ודאי הוה שרי לעשורי דודאי כל לצורך השבת דבר מצוה הוא וכיון דבשלא לצורך השבת עסקינן לא הוה לן למשרי לעשר אפי' דמאי אם לא מפני הדוחק ולכן כתב או שהיה טרוד והוצרך לעשר פירות כלומר דמפני הטירדא דוקא שרי הא אם אינו טרוד לא ולפ"ז לא התיר כאן לעשר אלא דמאי דוקא. ויותר נראה לומר דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דק"ל דלא גזרו על שבות בה"ש בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיא כמאן דאמר גזרו על שבות בה"ש וכמו שפירש"י שם עכ"ל. מיהו הב"ח שם כתב על דברי ב"י הנז' דאין נראין דבריו ואין מעשרין את הודאי אפי' לצורך שבת אלא א"כ היה טרוד ונחפז לאותו דבר בשבת יעו"ש והביאו הט"ז שם. אבל הוא פירש דמ"ש הטור והוצרך לעשר הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי ומ"ש או שהיה טרוד קאי אשאר מילי יעו"ש. והמ"א כאן סק"ל כתב לפרש דברי הטור כדאיתא במשנה פ"ו דדמאי דאם שכח לעשר עד בה"ש יכול לקרות שם וכתב דדוקא במעשר פירות דרבנן או בחו"ל אבל בדגן ויין ושמן דהוי דאורייתא ק"ל דאין ברירה ולא מהני קריאת שם יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ נראה דיש לתפוש סברא מציעתא ואין להתיר לעשר בה"ש אלא א"כ היה טרוד ולא יכול לעשר קודם וגם נצרך לאותו דבר בשבת כדי שיהיה שבות דשבות במקום מצוה דהיינו בה"ש שבות ומעשר בזה"ז הוא דרבנן כמ"ש ביו"ד סי' של"א סעי' ב' הו"ל שבות דשבות ולצורך שבת הו"ל שבות דשבות במקום מצוה:
ש״ז:ק״נ
א
קנ) שם בהג"ה. אסור לרמוז לו וכו' וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין בתוך כך שיעשה מלאכה. פסקי רקנטי סי' צ"ט. וא"כ אסור לומר לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לומר לו דבר שיבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש סעי' י"ז אבל כשעושה בשבת אסור להנות ממנו כמ"ש סי' שכ"ה כ"ש לרמוז לו ודלא כהב"ח. מ"א ס"ק ל"א. א"ר או' ך' תו"ש או' ן' מאמ"ר ר"ז או' ז' ח"א כלל ס"ב או' ב' מיהו אם עשה כן הגוי מאליו ודאי שרי להנות ממנו דלא מיקרי הנאה כ"כ כיון דבל"ה היה יכול להנות ממנו. מ"ש שם. וכן מותר לומר לו שלא בלשון ציווי כגון שאומר הבית חושך והוא יבין ויסיר הפחם. ח"א שם. וכ"כ א"א או' ל"א. ועיין לעיל סיף או' ב"ן ואו' י"ט:
ש״ז:קנ״א
א
קנא) שם בהגה. עכו"ם המביאים תבואה וכו' גוי שהביא על עגלותיו סחורה לישראל ורוצה לפנות ולילך לו עם עגלותיו ולא ימתין עד מו"ש אם יכול הישראל לפתוח לו חדר ולשים שם הגוי הסחורות שאם לא יפתח ישליך הגוי הסחורה באמצע השוק שאינו משתמר מגנבים. על דבר זה נשאל הרב מהר"י אשכנזי ז"ל בעל ס' בי"ע בתשו' כ"י ודייק מדברי מור"ם הלזו לאסור דדוקא התם דהגוי מודד ומונה בשלו ולא בשל ישראל הוא דשרי הא אם הסחורה כבר היא של ישראל אסור משום אמירה לגוי הוי שבות דשבות וכמ"ש המ"א ס"ק ל"ב והגם שהיה מקום לומר דכיון דאיכא חשש גנבי שרי כדמוכח משני משניות דמו"ק אין נראה להתיר כיון דסתמא בידיה להושיב שומרים אצל הסחורה עד הלילה וכמ"ש הרב ס' התרומה סי' רכ"ו יעוש"ב. פתה"ד או' יו"ד. משמע כי לא אפשר בשומרים יש להתיר משום הפסד מרובה. ועיין לעיל או' מ"א:
ש״ז:קנ״ב
א
קנב) שם בהגה. במלאכת עצמו עוסק וכו' אבל אם התבואה של ישראל אסור לומר לעכו"ם לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצה דהו"ל שבות דשבות מ"א ס"ק ל"ב. א"ר או' מ"ט. תו"ש או נ"א. ואפי' אם הם מעצמם באים לפנות לתוך אוצרו צריך למחות בידם שכיון שהתבואה שלו אם יראה וישתוק לדעתו הם עושים כמ"ש בסי' רנ"ב. ר"ז או' ל"ז:
ש״ז:קנ״ג
א
קנג) שם בהגה. וכן עכו"ם העושים גבינות וכו' פי' דבכאן מותר אפי' ישראל אומר לגוי לעשות בשבת והטעם דהרי הוא כאומר לו עשה מלאכתך דמותר כיון שעדיין לאו ברשות ישראל הם אבל אם הגוי מעצמו עושה הגבינות אפי' הם של ישראל מותר כמ"ש לעיל סי' ש"ה סעי' כ"א יעו"ש. עו"ש או' כ"ח:
ש״ז:קנ״ד
א
קנד) שם בהגה. וכן עכו"ם העושים גבינות וכו' ובעל שה"ג ספ"ק דע"ז הוסיף דאפי' מוסר לו קיבה להקפיא הגבינה ואפי' בפרהסיא מותר וא"צ לומר אם הישראל מקבל אלו הגבינות בחובו דשרי לשמרם בשעת עשיתן ואפי' אין הנכרי עושה הגבינה זולת בשבת. ובחי' אגודה למס' שבת והובא בסוף תשו' מהרי"ו כתוב התירו הגדולים אדם הקונה עשרה גבינים או סכום אחר והנכרי מתקנם בשבת וישראל רואה ושומר ואינו מדבר אך דבר מכוער הוא. כנ"הג בהגב"י עו"ש שם. מ"א ס"ק ל"ג:
ש״ז:קנ״ה
א
קנה) שם בהגה. וישראל רואה וכו' את החליבה והגיבון כדי שיהיה מותר לישראל לאכלן ויוכל לקנותן אחר השבת לאכילה. ר"ז או' ל"ח ועיין ביו"ד סי' קט"ו סעי' ב' בהגה ובש"כ שם סק"ך שחולק על רמ"א שמתיר באכילה אבל הנוב"י מה"ת חא"ח סי' ל"ז הכריע כדעת הרמ"א. וכן הורה המנ"י כלל פ"א והפר"ת וכתב שכן פשט המנהג יעו"ש והש"ד הפ"ת שם או' ו':
ש״ז:קנ״ו
א
קנו) שם בהגה. ואע"פ שהישראל עומד בעדר וכו' ולא דמי למ"ש ססי' רמ"ד דהתם כבר נקרא ע"ש ישראל והוי כמהלך לתוך שדהו לראות מה צריכה אבל הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל, מ"א שם:
ש״ז:קנ״ז
א
קנז) שם בהגה. עומד בעדר וכו' והשוכרים שוואג וקונים גם הגבינות הנעשים בשבת מותר גם מחמת איסור הגביגות ואעפ"י שהכותי נותן הקיבה בתוך החלב בשבת ואין הישראל עושה כלום. ומ"מ אלו השוכרים שדעתם לקנות הגבינות הם מביאים קיבה משלהם וכיון שיש לישראל חלק קצת בגבינות אין קפידה מחמת איסור גבינות עכו"ם ואעפ"י שהעכו"ם עושים אותה. שו"ת נדב"י מה"ת חא"ח סי' ל"ז יעו"ש. שע"ת או' כ"ו:
ש״ז:קנ״ח
א
קנח) שם בהגה. ואדעתא למכרם לישראל קא עביד ושרי. ובאגודה פ' השואל מסיק דמבואר הדבר עכו"ם שהיה תפוס אצל שופט ליהודי שהיה חייב לו יכול לומר לשופט שיקבל ערבות מעכו"ם ויניח התפוס לצאת אבל לא יאמר שיכתבו הערבות. דרשות מהרי"ל ומי"ט. א"ר או' ן' ומזה למד בשו"ת לב חיים ח"ג ס' ק"ז במי שהוא אסור בבית האסורים ואין מוציאין אותו כ"א ע"י ערב דישראל חבירו יכול להיות ערב בעדו בשבת ואם מבקשים ממנו ערב בעד המעות שחייב לו מותר להיות ג"כ ערב בעד המעות יעו"ש. א"ח או' כ"ז. ובדין משכון עיין לקמן סי' שכ"ה סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:
ש״ז:קנ״ט
א
קנט) שם בהגה. ואדעתא למכרם לישראל וכו' ומי שדרכו לקנות חלב הרבה מעכו"ם ולפעמים מביאים לו החלב בשבת ונוסעים להמשקל ושוקלין שם ומודדין ואח"כ הביאום לבית היהודי הקונה והוא אינו עושה כלום רק נותן מפתח מאוצרו להניחם שם עיין בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"ף שכתב להתיר יעו"ש, א"ח או' כ"ח:
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
מ"א סק"א אפילו דבר מצו' והא דשרי בסי' הקודם סעיף וא"ו משום שיש צורך בדיבורו משא"כ בהא שהוא סיפור בעלמא:
ב
ט"ז סק"א והיה לו לכתוב הנוסחא ברמ"א היה מותר לאומרם אבל הלבוש העתיק אסור והט"ז מקיים גירסא הישינה ושיש חילוק בדבר:
ג
מ"א סק"ג אפילו בכולה שבוע אסור כצ"ל:
ד
שם וכ"כ בספר מ"ב וכ' דבד' וה' מותר כמ"ש סימן רמ"ז ורנ"ב כצ"ל ותימא הוא הא כיון דיום השוק בשבת ה"ל כאומר לו שיעשה בשבת וזה אסור בכל השבוע וכן הקשה הא"ר וכן עיקר שאסור וכן מוכח במג"א סימן רצ"ב סק"ח:
ה
ט"ז סק"ג שילך לדרכו במ"ש. ר"ל שיהודי רוצה לילך משם במוצאי שבת א"כ מצוהו שיקנה בשבת:
ו
שם ואפי' אם קוצץ לו. היינו כדיעה שניה בסי' רנ"ב ס"ד וע"ש במג"א:
ז
מ"א סק"ד עסי' רמ"ה ס"ה. הע"ש הקשה למה לא ביאר דדוקא בקצץ כמו בסי' רמ"ז באגרת וכמ"ש הט"ז כאן סוף ס"ק ג' וע"ז כתב המג"א דאישתמיטתיה דכך מבואר בש"ע סי' רמ"ה דבעינן קצץ:
ח
סק"ה כמ"ש סי' רנ"ב סעיף א' כצ"ל:
ט
סק"ו דאפילו יחד לו מקום. ר"ל דאף דברסי' רנ"ב יש מתירין ביחד מקום היינו דוקא לפי שהסחורה של נכרי שמכרה לו משא"כ הכא:
י
ט"ז סק"ד זלהביאו ע"י נכרי ר"ל ולמה א"כ אסר הגמרא האמירה לגוי:
יא
מ"א סק"ז כמ"ש סי' ש"ו סי"א כצ"ל:
יב
שם ומשמע מדבריו זהו ענין בפ"ע דהמ"מ לא גריס צורך הרב' אלא אפילו קצת צורך דהיינו קצת צער שרי אבל מראב"ד משמע דגריס ליה שהרי השיג אהרמב"ם במאי דמתיר ע"י נכרי הא אפי' הוא עצמו וכו' כגון צנור ולא משני דהתם בצנור הוא צורך הרבה וממילא הגירסא הנכונה הוא כמו שהעתיק בש"ע דבעינן צורך הרב' ואי משום קושית הראב"ד כבר תירץ הגמרא דשאני צינור דודאי לא יבא לעשות כן בידים ע"ש ואח"כ הביא שהריב"ש מחמיר יותר עד דמסיק לבסוף דכיון דיש מחמירין כ"כ לכן אין להתיר אלא במקום הפסד גדול זהו המשך דברי המג"א שכל כוונתו להחזיק גרסא שבש"ע דבעי דוקא צורך הרבה:
יג
סק"ח במילה דוקא שרי שבות וכו' כצ"ל. ור"ל מילה גופ' דחי שבת מש"ה אף מכשירין דידה דלא דחי שבת שרי ע"י נכרי לעשות שבות משא"כ שאר מצוה לא:
יד
ט"ז סק"ה ומבואר ברש"י שאם יש כצ"ל:
טו
מ"א סק"י לפי שהוא לדעת אותה מלאכה מהרש"א ז"ל בשבת דף ק"כ הגיה שהוא עושה לדעת אותה האמיר' ור"ל כשהנכרי עושה המלאכ' הוא עושה על דעת האמירה ההוא שמיד בשעת האמירה היה מוכן לעשות מיד רק שהישראל לא רצה שיעשה עד לערב וא"כ אהני האמירה דישראל משא"כ בפועל ישראל ששומר שבת כי עביד המלאכה לא עביד כלל על ידי האמיר' של שבת אלא על ידי מה שמדברים לערב:
טז
מ"א ס"ק י"א דשמא בלא זה וצ"ע דא"כ איך העתיק המחבר בסעיף א' לשון הטור דאסור לומר אעשה למחר ואפשר דהב"י מחלק בין אומר אעשה דמשמע שמכין א"ע לעשות ובין אומר אני חפץ לעשות דאין במאמר זה רק סיפור שהוא חושק בדבר אבל עדיין אינו יודע אם יעשה או לא ובזה אין סתירה מהרא"ש אבל המג"א אין רצונו בחילוק זה לכן כתב דהרא"ש אוסר בכל גווני:
יז
שם ואפשר דגם המ"מ. ר"ל דהמ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א מודים ג"כ להרא"ש ומה שכתבו פשיטא היינו דמוכח ממתניתין כמו שכתבו התוספות שם בד"ה אבל ואין להאריך כאן והמעיין שם יבין מעצמו ודוק ומ"ש המג"א דגם המ"מ ס"ל כן אינו שולל את הרמב"ן ורשב"א אלא שולל את הרמב"ם שהבי' דאיהו ודאי פליג ובתשובתי הארכתי:
יח
ט"ז סק"ח אלא לענין מחשיך ר"ל בש"ס לא קאמר זאת לענין אמירה לנכרי דבאמת אמירה אסור אף תוך התחום. רק לענין החשכה קאמר כך בש"ס וע"ז כתב ה"ה הטעם משום דלא מינכר' כו' אבל אמירה והחשכה אין תלוי זה בזה להא מילת' דאע"ג דאמר שם אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו הרי דאמירה והחשכה תלוים זה בזה היינו החשכ' במקום שאסור להחשיך דהיינו בסוף התחום דמינכר' מילתא לא שרי אלא היכא שמותר האמירה משא"כ תוך התחום דשרי החשכה משום דלא מינכר אין תלוי באמירה אלא אמירה אסור והחשכה מותר זהו המשך דבריו:
יט
שם סס"ק וזהו אפילו תוך התחום דהא גם תוך התחום שאין בו צד היתר היום:
כ
ס"ק י"ב דכלל' כייל. כל דבריו בזה הם כדברי הט"ז סק"ח ביארתם תחלה:
כא
שם ופשוט. זהו ענין בפ"ע דסברא דצד היתר אינו מועיל רק לומר לחבירו או לנכרי לעשותו למחר ולא לעשותו בשבת. וההוא דסעיף יו"ד דמותר לו' לחבירו שמור לי פירות שבתחומך בשבת עצמו אף שהוא עצמו אינו יכול לילך לשם אא"כ ע"י בורגנין התם טעמא אחרינא איכא ובלי סברא דבורגנין שרי כיון שחבירו הוא בתחום הפירות ולית ביה איסור שבת כלל שרי האמירה אף דאיהו אסור למעבדיה כיון שהוא מצוהו על דבר שמותר לעשות בשבת משא"כ כל אמירה לנכרי אסור כיון דיש בדבר ההוא איסור שבת רק שהנכרי אינו מצוה משא"כ בכה"ג דליכא בהך מילתא שום איסור שבת אצל השליח אף דגבי המשלח יש איסור שרי:
כב
שם דלחבירו ל"ד. ר"ל הא דריש סעיף זה דיכול לו' לחבירו ה"ה לנכרי. והשיג המג"א דדבריהם הם אהך דסעיף שקודם הובא במג"א סק"י ומיהו י"ל דשוים הם וכ"כ הא"ר:
כג
סקי"ג (מ"מ פכ"ד וכו'). ולשון הש"ע סעיף זה לקוח מדברי המ"מ אלו ומשיג המג"א אמ"מ שתלה הטעם בחשד. וז"א דהא בסוף התחום נמי ליכא חשדא. וטעם האיסור כפירש"י דאסור לאזמוני נפשיה משום ממצוא חפצך. אלא דבתוך התחום דלא מינכר כ"כ כמו בסוף התחום לא חמירא בזה כל כך אבל בסוף התחום אסור משום ממצוא חפציך אפילו אי לא מינכר דליכא חשדא מ"מ אית ביה משום ממצו' חפצך:
כד
ש"ע ס"י ואני אשמור כל סעיף זה הוא מימרא דשמואל וטעם הדבר בארתי באות כ' לא וק"ק לאיזה ענין אמר ואני אשמור וכו' הא עיקר מילתא לא קמ"ל רק שיכול לו' לחבירו שמור לי אף דאיהו גופיה לא מצי למיזל להתם משא"כ ואני אשמור אין שום רבותא דאע"ג דחבירו לא מצי לשמור אותן הפירות לפי שהן חוץ לחתומו מ"מ איהו מצי למינטר וחבירו ודאי לא עביד איסור דהא אינו מצווהו כלל ומדעתיה דנפשיה נטר להו ואפשר דקמ"ל דה"א דמיחשב כשוכר פועל בשבת כי הא דאמרינן שמור לי ואשמור לך שומר שכר:
כה
ט"ז סק"ח וזהו אפי' תוך התחום. צד היתר היא דהא גם יום בתוך התחום:
כו
מ"א בדבר שאין בו צד היתר. רצונו בדמיון זה משום דהחשכה ודיבור תלוים זה בזה כמו שאמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך וכיון דאינו זכאי באמירה לתלוש אסור ההחשכ' בסוף התחום אפי' אי לא מינכרא מילתא:
כז
ס"ק ט"ו הלואה ופריעה. איסור הפריעה בשבת שמא ימחוק החוב מן הפנקס ואין חשש אלא אם מזכיר לשון פריעה אבל אם מזכיר לשון חזרה מידכר ולא אתי למחוק:
כח
שם עמ"ש סי ש"ו ס"ז. ע"ש במג"א סוף ס"ק י"ז:
כט
ש"ע סי"ב משום גזירה. ה"ה דאסור משום לא פלוג כמו בסי' ער"ה גבי נר אלא דקמ"ל דאית ביה גופיה גזיר' שמא יקר' בשטרי הדיוטות וגזירה זו שייך גם בגובה הרבה וא"צ ללא פלוג ממילא איכא בהא ב' טעמים לאיסור ואם חקק בכותל שרי דשמ' ימחוק לא גזרינן דא"א אלא בטרח' ואדהכי מידכר וגזירה שמא יקר' נמי ליכא דכותל בשטר לא מיחלף אבל כתיבה בולטת אוסר המג"א שמא יקרא ומשום לא פלוג ופנקס אפילו חקוק אסור מטעם שמא יקר' דטבל' בשטר מיחלף:
ל
מ"א סקט"ז דשרי בשל מצוה רצונו דמנהג שלנו הוא בסעודת מצוה וא"כ ליכא למיחש משום שטרי חשבונות דהא חשבונות של מצוה שרי ודמצוה אטו דלאו מצוה לא גזרינן ודינא דהש"ס צ"ל דמיירי בסעודת מרעים וכה"ג:
לא
סקי"ח כיון שהוא חקק. ר"ל שהוא חקוק ואינו כתוב דהא בכתוב בכותל גזרינן שמא יקר' בשטרי הדיוטות אבל ודאי גם בולט לא מיחלף דמש"ה הוצרך (חסר ד' תיבות):
לב
ש"ע סי"ג לעיין בהם בלא קריא' אסו' אע"ג דהרהור מות' מ"מ א"א שלא ישא ויתן בהם בדברים לכן גם ההרהור אסור:
לג
מ"א סק"כ דאין כאן גזירה שמא ירבה וכו'. ר"ל אף על גב שהנכרי הבי' מחוץ לתחום שרי משום דבנכרי הביא מאכל לישראל מחוץ לתחום אין איסור בסי' תקט"ו אלא משום שמא ירבה בשבילו או שמא יאמר לו הישראל לך הבא וכאן לא שייך זה. ואי אית ביה משום מוקצה או לא מבואר במג"א ססי' תקט"ו:
לד
שם לצור על פי צלוחיתו אסור. דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס שמבואר בסימן ש"ח ס"א:
לה
סקכ"א ליכא למיחש לאמשוכי היינו ההוא דסעיף שאח"ז דהוי מושב לצים ע"ש והכ' לא חיישי':
לו
ש"ע סכ"א ובשל אותו לצרכך. עיין תשובת ב"ת החדשות סימן ב':
לז
במג"א סקכ"ט וסי' ש"ח ס"ג כצ"ל:
לח
ש"ע סכ"ב לעשר בין השמשות. ר"ל יעשר בעצמו כיון דאינו רק שבות:
לט
מ"א סס"ק ל"א שאומר לו שאינו יכול לקרותו. קשה דלא גרע מעושה הנכרי מעצמו דאסור ליהנות ממנו בשכר תוספות שבת דשאני התם דשבירות החותם חומרא בעלמא היא דהא אין בנין וסתירה בכלים:
מגן אברהם
ש״ז
א
אסור לספר בשבת איזו דבר שמצער בו (ס"ח ק"י): אעשה למחר. ואפי' דבר מצוה (ס"ח רס"ו) כתב האגודה אסור לעכב העכו"ם בשבת בשביל החוב אבל יכול לומר בחול לשופט מדוע לא עכבת העכו"ם בשבת, אסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון (רשד"מ ח"מ ק"ה):
ב
לשכור לו פועלים. אבל בדבר שאינו אלא חומרא בעלמא שרי לו' לעכו"ם (רד"ך ח"ב וע' בר"ש יונה נ"א):
ג
אסור ליתן. וז"ל הג"א /הגמ"י/ אסו' ליתן לעכו"ם מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק ול"ד למ"ש בסי' רנ"ב דשרי ובסימן רמ"ז דהתם אם ירצה העכו"ם לא יעשה עד למחר ביום החול אבל הכא א"א לו כי אם למחר ביום השוק עכ"ל משמע בהדיא דאפי' אינו או' לו לקנות בשבת אסור כיון דא"א לקנות כ"א בשבת דאי אומר לו לקנות בשבת אפי' בכל השבוע אסור כמ"ש בהג"מ דדמי לפוסק לשבות ע"ש שכ' שאין היתר אלא לומ' קנה לעצמך וכו' וזה ברור דלא כב"י וה"ה כשיום השוק בשבת אסור ליתן לו דבר למכור וכ"כ בס' מ"כ וכת' דבד' וה' מותר כמ"ש סי' רמ"ז ורנ"ב וכ' בס"ח אל ידור אדם בעיר שיום השוק בשבת כי א"א שלא יחטא ואם השוק אינו בשכונת היהודים שרי (כ"ה):
ד
וכן מותר ליתן. עסי' רמ"ה ס"ה והע"ש לא ע"ש:
ה
מבית ישראל. בשבת אסור דע"כ לא שרי אלא מבע"י קצת אבל בשבת אסור וכמ"ש סימן רנ"ב ועמ"ש סימן ש"ה סכ"א וסי' רמ"ז:
ו
לענוש העושה. לפי עשרו בממון או במלקות אם אין לו ממון [שם] וכתב ר"א ששון סימן קנ"ו דאם טעה שסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שעשה בשוגג וי"א דהכא מיירי בשכיר יום אבל בקציצת דמים מותר והביא ראיות לדבר ועל כל זה לבי נוקפי עכ"ל וע' בסימן רנ"ב משמע דאפי' קצץ אסור כיון שעשה בשבת עמ"ש שם ס"ב בשם הגמ"ר ונ"ל דאפילו יחד לו מקום אסור כיון שהסחורה של ישראל ומיהו אם העכו"ם לקחה מבית הישראל קודם השבת אף על פי שמפליג בשבת שרי:
ז
מקצת חולי. דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סל"ג: ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סי' ש"ו סי"א עכ"ד המ"מ פ"ו ומשמע מדבריו שהיה גורס בהרמב"ם מקצת חולי או מצטער (פי' קצת צער) [מ"מ] וכ"כ הטור בשמו ול"ג או יהיה צורך הרבה אבל מדברי הראב"ד משמע דגרס ליה שכתב וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא בעצמו עושה וכו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור כמ"ש סי' של"ו ס"ט עכ"ל ובהגמ"ר פ' ב"ט כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו ובריב"ש סימן שפ"ז כתב דאפי' לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפי' במקום פסיד' דהא כיבוי נמי הוא מלאכ' שא"צ לגופה וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אף על פי שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' ע"ש כמ"ש סי' שכ"ה והר"ן פ' חבית כתב ג"כ לחד שינויא דשבות כדרכו אסור אפי' ע"י עכו"ם במקום פסידא ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה לפיכך אסור אפי' ע"י עכו"ם ובסי' של"ד ס"ב כתב די"א דאפי' שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט:
ח
ויש אוסרין. דס"ל במילה שרי שבות דשבות דהיא עצמה דחי' שבת וצ"ע דבעירובין דצ"א אמרי' דבשעת הסכנה היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל חוץ לעירוב מפני קריאת התורה וצ"ל דאין מדמין בשבותין וכמש"ל:
ט
מותר. דחשבונות שא"צ מותר לחשבן בשבת:
י
לחבירו. אבל לעכו"ם אסור לפי שהוא [רוצ'] לדעת אותה מלאכה (הג"א פ"ק דע"א ד"מ) אבל בתו' בשבת דף ק"ן דוחין זה דטעמא דשרי משום דהרהור מותר ל"ש עכו"ם ל"ש ישראל:
יא
לכרך פלוני אני וכו'. ופי' הרמב"ן והרשב"א ז"ל שא"ל לשם אני הולך למחר בא עמי דאי לא מאי קאמר פשיטא עכ"ל המ"מ פכ"ד משמע דאם אמר דבר זה אעשה למחר אפי' בדבר שאין היתר לעשותו היום שרי וכ"מ מל' הרמב"ם שכ' אסור לדבר עם שותפו מה ימכור או יקנה למחר או היאך יבנה וכו' משמע דוקא כשמתיעץ ומתחשב מה יעשו אבל לדבר דבר זה אעשה שרי וכ"מ בב"י שכת' וז"ל כתב רוקח אינו יכול לומר אני חפץ לרכוב למחר כי אינו יכול להשכיר בשבת ע"כ ונ"ל בא"ל כן כדי שיזמין לו סוס לרכוב עליו מיירי עכ"ל ב"י משמע דבלא זה שרי אבל דעת הרא"ש לאסור כמ"ש רמ"א בהג"ה ואפשר דגם המ"מ ס"ל כן ע' בתוספות וא"כ אסור לומר אני ארכוב למחר רק יאמר אני הולך וכן כששואל אותו ישאל אותו אם ילך למחר:
יב
חוץ לתחום פירות. אבל בתוך התחום כיון דשרי להחשיך כמ"ש ס"ט שרי לומר לחבירו (ב"ח) ול"נ דא"כ יהא מותר לו' לחבירו שיתלוש פירות תוך התחום וזה פשיט' דאסור כמ"ש ס"ז דאפי' לומר לו היה נכון עמי לערב אסור דכללא כייל דכל שאני זכאי באמירתו רשאי להחשיך וכו' דמשמע שהם שוים קאי אסוף התחום ומשום איסור תחום שוים וכ"מ ברא"ש וברמזים וברי"ו ולכן נ"ל דנקט חוץ לתחום וכו' משום דקבעי למתני' וכן אסור להחשיך וכו' ופשוט דאפי' דבר שיש בו היתר בשבת אסור לומר לעכו"ם לעשותו בשבת ועסי' שכ"ה ס"ח וס"י דאפי' בדיעבד אסור ודברי הב"ח כאן צע"ג ע"ש גם מ"ש דע"י מחיצה של בני אדם אסור להוציא מרה"י לרה"ר זה אינו כדאיתא סי' שס"ב ס"ה ובגמ' דמחיצה מעלייתא היא ופשוט בגמ' דמותר לו' הבא לי דבר זה למחר שאם היה מחיצות היה מביא היום גם מ"ש בשם התו' דלחבירו ל"ד ליתא דכתבו כן אאידך דינא כמ"ש ס"ז:
יג
משום דמנכרא מלתא. ול"ד למ"ש סי' ש"ו ס"א דהתם הוא תוך שדה שהיה צריכה לחרוש ולעבוד מינכרא מילתא וכן מטייל לפתח המדינ' שהמרחץ שם מנכר' מילת' ואתי לידי חשד (מ"מ פכ"ד בשם התו' והרמב"ן ורשב"א ורמב"ם) וצ"ע דבפ"ג דעירובין אמרי' בהדי' דאפי' בסוף התחום לא מנכר' מלתא דאי צורבא מרבנן הוא אמרי' שמעת' משכתיה ואי ע"ה הוא אמרינן חמרא אירכס ליה וטעמ' דאסור פירש"י דכל מידי דאסו' ליה למיעבד בשבת אסר ליה לאזמוני נפשיה להאי מידי עכ"ל וה"נ כיון שאסור לתלוש פירות ליתסר לאזמוני נפשיה לכך וע"ז תי' התו' כיון דלא מנכרא מלתא כ"כ שרי אבל להחשיך בסוף התחום אפי' לא מינכרא מילתא אסרו חכמי' משום ממצוא חפציך כמו שאסרו הדיבור בדבר שאין בו צד היתר ודברי המ"מ צ"ע:
יד
לזמן מרובה. דסתם הלואה ל' יום אבל שאלה זמנו לאלתר וא"כ במקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבעו לאלתר כמו שנוהגין במדינתינו רשאי לומר הלויני ומשמע בגמרא דוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח משכון ועמ"ש סי' ש"ו ס"ו דקא' וכן ע"פ שחל וכו' מניח טליתו משמע דבשאר דברים אסור רק לצורך קרבן או אכיל' ושתיה וכ"מ בר"ן פ"ק דשבת שהקשה היאך מותר להתפיס מטלטלין לכתובתה הא הוי קונה קנין בשבת וכו':
טו
אין פורעין. ז"ל הריב"ש אסור לפדות הבן דלא יהא אלא פורע חובו שאסור כדאמרינן משום לוים ופורעין בי"ט עכ"ל, והתו' פרק ה' דב"מ כתבו דאסור לומר ל' הלואה ופריעה אלא ל' שאלה וחזרה עכ"ל ודוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלא"ה אסור בכל ל' עמ"ש סימן ש"ו ס"ז:
טז
זימן אורחים. כתב ב"ח מה שנוהגין שהשמש קורא לסעודה מתוך הכתב אסור נהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא מ"מ איכא למיגזר משום שמא יקרא כו' עכ"ל ואני אומר מנהג ישראל תורה הוא דהא חשבונות של מצוה שרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו ולא גזרינן אטו חשבונות שאינן של מצוה כ"ש הכא דהוא גופה גזירה אטו שטרי חשבונות דשרי בשל מצוה וע"ש סי"ב דצרכי רבים שרי:
יז
חקיקה שוקעת. אבל בולטת אסור דגזרינן שמא ימחוק ואפי' גבוה הרבה דלא פלוג כמ"ש סי' ער"ה:
יח
בטבל' ופנקס וכו'. דמחלף בשטרא אבל כותל בשטר לא מיחלף שכיון שהוא חקוק כ"כ הב"ח דלא כע"ש:
יט
מותר. דשמא כתב בו דבר שצריך לו ולא מקרי שטרי הדיוטות (ב"י רי"ו):
כ
שלא יגע. וכתב הלבוש ולא ראיתי נוהגין כן וכ"כ הרב"י שמנהג פשוט ליגע בו וז"ל רמ"מ סי' קי"ו עכו"ם המביא כתב חוץ לעירוב יש דיעות חלוקות א"ז אוסר ומהר"מ וראבי"ה מתירין ובאגודה כתב אני נהגתי לומר לאחר לקבלו ולקרותו אולי יש בו צורך נפש ואם הוא חתום או קשור אני אומר לעכו"ם איני יכול לקרותו כל זמן שאינו פתוח ע"כ (משמע דאסור לומר לפתחה) וכ"כ בזכרונות (ועמ"ש ססי' תקי"ט) וכן נהגו עלמא כמהר"מ וראבי"ה דהם בתראי ועתה באתי לפרש טעם האוסרין דחיישינן שמא טרם שעומד השליח לפוש יקח היהודי הכתב מידו לכן צריך להניחו על הארץ או על השלחן כדי שיעשה העכו"ם הנחה וכן כששולח עכו"ם להביא שכר חוץ לעירוב לא יתננה בידו ולא יקחנה מידו (ועמ"ש רסי' שכ"ה) עכ"ל רמ"מ וגם הג"מ פ"ב די"ט כתבו שהורה מהר"מ להתיר דאין כאן גזירה שמא ירבה בשבילו ומשום לך והבא נמי ליכא ומשום מוקצה נמי ליכא עכ"ל ואפשר דהאוסרין ס"ל דהוי מוקצה משום שלא היה דעתו עליו כמ"ש ססי' תקט"ו ובמוקצה דחוץ לתחום אפילו ר"ש מודה כמ"ש סי' תצ"ח ס"ג ועיין מ"ש ססי' תקט"ו ובגיטין רפ"ח כתב הרא"ש דאם מקפיד על איגרת לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלו עמ"ש סי' ש"ח:
כא
אסור לקרות בו בשבת. אבל בחול מותר דכיון דדבר מועט הוא ליכא למיחש לאמשוכי (מהרש"א):
כב
משום מושב לצים. וה"ה ההולך לטרטיאות וקרקסיאות והם מיני שחוק כדאיתא בע"א דף י"ח ומיני תחבולה ולא ידענא מי התיר להם בפורים ואפשר שנמשך להם משחוק שעושים זכר לאחשורוש ועבב"י בח"מ סימן קס"ג ס"ט:
כג
ועובר משום. התוס' והרא"ש כתב דדוקא בדיוקנא העשויה לשם ע"א עובר ע"ש אבל בע"א דף נ' כתבו התוס' דאפי' בכל דיוקנא אסור אלא בצורתא דזוזא שרי שרגיל לראות בה תדיר ולא שייך הפנאה והעולם נוהגין כסברא ראשונה ונ"ל דראיה בעלמא שרי לכ"ע ערסי' רכ"ט:
כד
בלה"ק שרי. דהל' בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת וגט מותר לטלטלו אף על פי שכתב בלע"ז דיכול ללמוד ממנו דיני גט (ד"מ וכ"כ המט"מ) אבל של"ה אוסר וכ"מ באגודה וב"ח כתב דבחול מותר ובשבת אסור אף בלה"ק ולדעת רמ"א אף אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הל' וגם כתובים בו כמה פסוקים של תורה:
כה
באצטרול"ב. היינו כלי של החוזים בכוכבים:
כו
לשאול. ז"ל רי"ו ח"ט לשאול מן השד משום רפואה כל דבר שמותר בחול מותר בשבת כך פשוט בפרק חלק עכ"ל נ"ל דדקדק משום רפואה משום דגרסינן בחלק אין שואלים מן השד בשבת (פרש"י כשאובדין שום דבר שואלין במעשי שדים והם מגידים להם אסור בשבת משום ממצוא חפציך) רי"א אף בחול אסור מפני הסכנה והלכה כר"י משמע דאפי' דבר שמותר בחול כמ"ש בי"ד סי' קע"ט סי"ו אסור בשבת משום ממצוא חפציך אא"כ משום רפואה כמ"ש סי' ש"ו ס"ז ע"ש והרב"י דילג משום רפואה ונתן מכשול למעיינים:
כז
ויש מי שאומר. והמקיל לא הפסיד (לבוש):
כח
בכדי שיעשו. ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא כמ"ש סימן שכ"ה סי"ד וססי' תרס"ד (הרמב"ם):
כט
אסור לו'. ז"ל הרמב"ם פ"ו דין כ"א עכו"ם שהביא חפציו בשבת והכניסן לבית ישראל אפי' א"ל הניחן בזוית זו מותר עכ"ל וכתב המ"מ דע שאמירה לעכו"ם לעשו' מלאכת העכו"ם עצמו שרי וחפצי העכו"ם אלו מפקידן אצל ישראל ואפי' יביאם לישראל ויהיו דברים שאסורין בטלטול כיון שהם ביד עכו"ם רשאי לומר לו לפנותן לאיזו מקום שירצה ואין כאן שבות דשבות כיון שהם ביד עכו"ם עכ"ל ועססי' זה וסי' ש"ח ס"ד, וכ"כ הרקנ"ט בפסקיו סי' ק"ב והגמ"ר פ"ה דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו מותר לעכו"ם לומ' לעשו' והא דאסור לומ' לו חסום פרתי ודוש בה אפי' הדישה של עכו"ם דהתם נהנה בו שמרבה לו שכר במה שחוסמו אבל חסום פרתך ודוש בה שרי (וע' בח"מ סי' של"ח) ויש לשאול דתנן שולח אדם ירך לעכו"ם אף על פי שגיד הנשה בתוכה אלמא מותר לומר לעכו"ם לאכול ג"ה ומעשים בכל יום שאנו מאכילין עבדינו טריפות וי"ל באכילת העכו"ם שהדבר מוכיח ונרא' שהעכו"ם להנאת עצמו קמכוין חשבינן כאומר לעכו"ם עשה מלאכתך עכ"ל, והנה לכאורה קשה מאי קא מקשה מדתנן שולח ג"ה לעכו"ם הא כבר כתב דבדבר שאין הישראל נהנה ממנו שרי וצ"ל דס"ל דכיון שהישראל נותן לו לאכול חשיב הנאה דהא כיון שנתן לו ע"כ ניחא ליה שיאכל וא"כ אסור ליתן לו בשר שיבשל לעצמו אבל מותר לומר לו בשל בשר שלך וכ"מ בא"ע ססי' ה' ובי"ד סי' רצ"ז וכ"כ בת"ח בשם רא"ם ומותר לומר לעכו"ם כבה דליקתך:
ל
לעשר ב"ה. הקשה הרב"י בסי' שמ"ב הא אין מעשרין כמ"ש סי' רס"א ואי מיירי בדמאי אפילו בלא טרד' שרי וע"ש שכתב שאפי' ודאי שרי לעשר אפי' שלא לצורך השבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דקי"ל לא גזרו על שבות ב"ה בשעת הדחק ול"נ דל"ש טרדא בזה דיכול לעשרן בא' בשבת ולכן נ"ל שכונת הטור כדאיתא במשנה פ"ז דדמאי דאם שכח לעשר עד ב"ה יכול לקרות שם וכ"כ התוס' בסוכה דף כ"ג ע"ש ונ"ל דדוקא במעשר פירות דהוי דרבנן או בח"ל אבל בדגן ויין ושמן דהוי דאורייתא קי"ל דאין ברירה ולא מהני קריאת שם ועיין ברמב"ם פ"א מתרומות דין כ"א ובכ"מ וביש"ש בב"ק פ"ה בדיני ברירה סי' י"ג ועבי"ד סי' של"א ססי"א:
לא
אסור לרמוז. וה"ה שאסור לומר לו דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה (פסקי רקנ"ט סי' צ"ט) וא"כ אסור לו' לעכו"ם שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר דדוקא לו' לו דבר שמבין שיעשה אחר השבת מותר כמ"ש ס"ז אבל כשעושה בשבת אסור דהא אפי' העכו"ם עשה מלאכה מעצמו לצורך ישראל אסור ליהנות ממנו כמ"ש סי' שכ"ה כ"ש לרמוז לו דלא כהב"ח ע"ש ועמ"ש סי"ד בשם רמ"מ דהתם אין או' משום ציווי לעכו"ם רק שא"ל שאינו יכול לקרותו:
לב
במלאכת עצמו כו'. אבל אם התבוא' של ישראל אסור לו' לעכו"ם לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצ' דה"ל שבות דשבות ועמ"ש סכ"א:
לג
עומד בעדר. דל"ד למ"ש ססי' רמ"ד דהתם כבר נקרא ע"ש הישראל והוי כמהלך לתוך שדיהו לראות מה צריכ' אבל הכא עדיין הגבינות אינן של ישראל ואפי' אם העכו"ם אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ואם לא יקבלם יפסיד חובו שרי כמ"ש סי' רמ"ד ס"ו וכ"ש כאן (ש"ג בע"א דף שנ"ה):
משנה ברורה
ש״ז
א
(א) אעשה למחר – ודוקא אם הוא דבר שאסור לעשותו בשבת ואפילו אם הוא רק איסור דרבנן. יש שכתבו דאפילו דבר מצוה כגון כתיבת ס"ת וכה"ג אסור לומר אעשה למחר אבל בא"ר וכן במאמר מרדכי וברכי יוסף חולקים עליהם וסוברים דכל לדבר מצוה שרי ומ"מ נכון לכתחלה להחמיר כשאין צורך לזה בדבורו היום [עיין בתו"ש] ואם מתיירא שיתרשל בדבר אז לכו"ע שרי לזרוזי נפשיה דאמירה לגבוה הוי כנדר [שם בתו"ש]. אסור לעכב האינו יהודי בשבת בשביל החוב דזהו הכל בכלל ממצוא חפצך אבל יכול לומר אח"כ בחול לשופט מדוע לא עכבת הא"י בשבת כדי שיבין ויעכבנו לשבת הבאה כשיזדמן לו ובתשובת הב"ח סימן קמ"ו מתיר מי שיש לו חוב אצל האנס ובשבת נודע לו שהוא ילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו אצל השר שיפרענו דבמקום פסידא לא גזרו. אינו יהודי שהיה תפוס אצל השופט בשביל יהודי שהיה חייב לו יוכל לומר להשופט שיקבל ערבות מאינו יהודי ויניח התפוס אבל לא יאמר לו שיכתוב בערכאות [אחרונים]. כתב בא"ר סימן רמ"ד אם אינו יהודי חייב לו וירא שמא יסע בשבת יכול להתראות אליו כדי שיתן בשבילו לחבירו הא"י. ואסור לעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשבת [אחרונים]:
ב
(ב) דברים בטלים – היינו שאין בהם זכר לעשיית מלאכה ולעסקים כלל וגם אין בהם דברי גנאי וקלות ראש דאל"ה אפילו מעט אסור:
ג
(ג) עונג להם – ואסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו:
ד
(ד) מותר וכו' – ומ"מ יזהר מלהמשיך הרבה בזה דאף בדבר שהוא עונג גמור כמו אכילה ושתיה ושינה מבואר בסימן ר"צ ובב"י בסימן רפ"ח דאין להמשיך הרבה דלאלו שאינם עוסקים בתורה בימות החול ניתן שבת עיקרו לד"ת ואפילו לת"ח היגעים בתורה כל ימות השבוע ג"כ איתא באחרונים שלא ירבו בו יותר מדאי משום בטול תורה:
ה
(ה) לספרם וכו' – לאו משנת חסידים היא והנשמר מלדבר דברי חול קדוש יאמר לו. ואנשי מעשה נזהרים ביותר מזה שלא לדבר בשבת אפילו דברים הכרחיים כ"א בלשון הקודש [ונראה שטעמם הוא למגדר מלתא כדי שלא יבואו לשיחה בטלה] כ"כ בא"ר. איתא בשל"ה קבלתי אדם המבקר לחבירו בשבת בשחרית לא יאמר לו כדרך שאומר בחול צפרא טבא רק יאמר לו שבת טבא [בלשון קודש או בלשון חול כמנהגנו היום] כדי לקיים זכור את יום השבת:
ו
(ו) כדי שיתענג וכו' – דאין לו לעבור על ודבר דבר בשביל חבירו ואם הוא מתענג במה שהם מתענגים אפשר דיש להקל:
ז
(ז) אסור וכו' – סעיף זה וכן הסעיפים דלקמן מה שאסור הוא משום ממצוא חפצך דהכל בכלל עשיית חפציו:
ח
(ח) לשכור לו פועלים – וה"ה כל דבר שאסור לישראל לעשות מצד הדין אסור לומר לא"י לעשותו אבל בדבר שאינו אלא מנהג וחומרא בעלמא שרי לומר לא"י לעשותו:
ט
(ט) בשבת – ואפילו אם יאמר לא"י שישכור לו פועלים אחר השבת ג"כ אסור [ח"א]:
י
(י) אע"פ שמבין וכו' – ר"ל אפ"ה מותר כיון שאינו אומר לו בפירוש רק דרך רמז ולא דמי למה שכתב הרמ"א בהג"ה בסכ"ב דאפילו דרך רמז לעשות בשבת אסור התם כשמרמז לו בשבת גופא ע"ז חמיר טפי:
יא
(יא) שרצונו שיעשנה וכו' – ומ"מ לא יהנה הישראל מאותה מלאכה עד אחר השבת כדין א"י שעשה מלאכה לצורך ישראל א"נ מיירי בדבר שאין גוף הישראל נהנה ממנו כגון שכבר יש נר ואש והא"י מוסיף דאל"כ הא אפילו אם הא"י הדליקה מעצמו אסור לישראל ליהנות ממנו [אחרונים]:
יב
(יב) מע"ש וכו' – וה"ה דאפילו מתחלת השבוע אסור כיון שייחד לו על שבת וכנ"ל בס"ב ואפילו קצץ לא מהני בזה אלא נקט מע"ש משום סיפא דאם אומר לו קנה לעצמך אפילו מע"ש מותר:
יג
(יג) אבל יכול וכו' – מקור דין זה נלמד מהא דלקמן סימן תמ"ח ס"ד לגבי חמץ ועיין בב"ח ובא"ר שמצדדים שם דאפילו אם מבטיחו שיקנה ממנו אח"כ ג"כ מותר כיון דעכשיו קונה לעצמו:
יד
(יד) מע"ש לקנות לו – ודוקא בשקצץ לו שכר עבור זה דאז עושה אדעתיה דנפשיה דבלא"ה אסור וכמבואר סימן רמ"ה ס"ה ועיין בבה"ל:
טו
(טו) ובלבד שלא יאמר וכו' – ואם יום השוק שם בשבת ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כ"א ביומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות הו"ל כמזכיר לו יום השבת בפירוש בין שמבקשו לקנות עבורו או שנותן לו למכור ואפילו בתחלת השבוע אסור ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא אם כן מזכיר בפירוש יום השבת וכן אם אמר לו הישראל ראה שאני צריך לילך לדרכי במו"ש הוי ג"כ כמזכיר יום השבת בפירוש. כתב הט"ז דמה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה הישראל ממנו באותה שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל דאף שמיירי בזה שקיצץ לו שכר כדלעיל בסקי"ד לא מהני אבל הא"ר והתו"ש חולקין עליו. כתב בס"ח אל ידור אדם בעיר שיום השוק הוא בשבת כי א"א שלא יחטא ואם השוק אינו בשכונתו שרי:
טז
(טז) מי ששכר וכו' – דאף שקצץ לו שכר עבור זה ולא יחד לו שיוליכנו בשבת וא"י אדעתא דנפשיה לוקח בשבת אפ"ה אסור כיון שלוקח מבית ישראל בשבת וכדלעיל בסימן רנ"ב ס"א. ובעניננו שהסחורה היא של ישראל אפילו יחד לו מקום והניח שם הסחורה לא מהני:
יז
(יז) מבית ישראל בשבת – אבל אם לקחה קודם שבת אע"פ שמפליג בשבת מחוץ לתחום שרי כיון שקצץ לו שכר ואדעתא דנפשיה קעביד כמו שנתבאר בסימן רנ"ב:
יח
(יח) העושה – לפי עשרו בממון או במלקות אם אין לו ממון ואם טעה וסבר שמותר אין עונשין אותו ונאמן לומר שוגג הייתי [אחרונים]:
יט
(יט) אלא משום שבות – אבל דבר שאיסורו מה"ת אסור ע"י א"י אפילו לדבר מצוה כדלקמן בסימן של"א ס"ו וע"כ אסור לומר לא"י להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל:
כ
(כ) והוא שיהיה שם וכו' – דכיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן ואיסור אמירה לא"י הוא ג"כ רק מדרבנן והוי שבות דשבות לא גזרו באופנים אלו:
כא
(כא) מקצת חולי – דאלו בחולי ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפילו ישראל עושה שבות לחד דעה כמ"ש סימן שכ"ח סי"ז ודע שאין מדמין דבר לדבר בענין השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לא"י במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן ש"ו סי"א:
כב
(כב) צורך הרבה – עיין במ"א שמסיק דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא"ה אין להקל כלל ובא"ר מפקפק אפילו באופן זה ועיין בסי"ט לענין סחורה הנפסדת ע"י גשמים:
כג
(כג) ויש אוסרין – דס"ל דוקא במילה שרי הגמרא שבות דשבות [כגון להביא דרך חצר שאינה מעורבת האיזמל ע"י א"י למול בו] משום דהיא עצמה דחיא שבת אבל לא לצורך מצוה אחרת ועיין בלבוש ובא"ר דהלכה כדעה א':
כד
(כד) אפילו במלאכה דאורייתא – ע"י א"י במקום מצוה מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר כי דעה זו היא רק דעת יחידאה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה ואך לענין מילה מצדד המ"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו ועיין בא"ר שם. ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא:
כה
(כה) ודוקא שעדיין וכו' – דהא בעי למידע כמה צריך ליתן להם והו"ל חשבונות שצריכין ואסור מטעם ודבר דבר וכנ"ל בריש הסימן:
כו
(כו) אצלו – ואפילו אם אח"כ נתברר לו ע"פ חשבונו שאין מגיע להם ממנו כלום מ"מ כיון דמתחלה לא נודע לו דבר זה והיה נצרך לחשבון לכך יש בו איסורא אבל אם גם מתחלה היה יודע שאין מגיע להם ממנו כלום הוי חשבונות של מה בכך ושרי ואם החשבונות האלו יש בהן צורך לחבירו וחושב החשבונות האלו לצרכו אסור:
כז
(כז) מותר – כתב הרמב"ם חשבונות שאין בהם צורך מותר לחשבן כיצד כמה סאין תבואה היה לנו בשנה פלונית כמה דינרין הוצאנו בחתונת בננו כך וכך חיילותיו של מלך וכיוצא באלו שהן שיחה בטלה שאין בהן צורך כלל עכ"ד ופי' המגיד משנה דרמז לנו שיש למנוע מזה מצד שיחה בטלה שאין שיחה בטלה ראוי ליראי חטא וגם בביאורי רש"ל כתב שאפילו בחול אינו יפה כ"כ לת"ח דהוי כמושב לצים ומבטל בהן לימודו [א"ר]:
כח
(כח) לחבירו – וה"ה לא"י:
כט
(כט) אע"פ שמתוך כך וכו' – כיון שאינו מפרש בהדיא רק בדרך רמז לצורך מו"ש הו"ל רק בכלל הרהור דמבואר לעיל בסימן ש"ו ס"ח דשרי ולא יאמר לו היה נכון עמי דזהו דבור ממש:
ל
(ל) יכול לומר וכו' – דהנה מבואר בריש הסימן דדבר שאסור לעשות בשבת אסור לומר שיעשה זאת למחר וקאמר הכא דאף דבשבת אסור לילך מחוץ לתחום מ"מ מותר לומר לכרך פלוני אני הולך למחר כיון דעל עצם הליכה אין איסור אלא שמחוסר בורגנין מיהו אסור לומר אני רוכב למחר או שילך בקרון שקורין בל"א פאהרי"ן כיון דדבורו הוא דבר האסור בעצם ואין מועיל עצה לזה רק יאמר אני הולך למחר:
לא
(לא) בורגנין – פי' סוכות של שומרים שעי"ז יוכל לילך בשבת אף כמה מילין אם הם מובלעים זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים כמבואר בסימן שצ"ח:
לב
(לב) וכן כל כיו"ב וכו' – כגון שיאמר לחבירו שיביא לו למחר מחוץ לתחום פירות שנתלשו מכבר שאין עליהם איסור מוקצה אף דא"א להביאם היום מטעם איסור תחומין ומשום איסור רשויות אפ"ה מותר לומר כיון שיש בו צד היתר דאלו היה מחיצות היה יכול להביאם:
לג
(לג) שיעשנו למחר – ולעשותו היום אסור אפילו לא"י לומר ואפילו בדיעבד אם הביא מחוץ לתחום אסור להשתמש מהם וכדלקמן בסימן שכ"ה ס"ח:
לד
(לד) חוץ לתחום פירות מוקצים – כתבו האחרונים דלאו דוקא בסוף התחום אלא ה"ה בתוך התחום כיון דא"א להביאם משום איסור מוקצה אלא דמשום סיפא נקט הכי דלהחשיך אינו אסור אלא בסוף התחום וכדלקמן בס"ט:
לה
(לה) לילך שם להביאם – היינו אלו הפירות שהם מוקצים אבל פירות שאינם מוקצים כיון שמותר לומר לחבירו שיביאם לו לאחר השבת מותר נמי להחשיך בשבילם [גמרא]:
לו
(לו) וכן לא יאמר וכו' – קאי על מה שכתב בתחלה דאסור לומר לחבירו שיביאם לו למחר וקמ"ל דלא נימא דדוקא כשמדבר עם חבירו ומתיעץ עמו הוא דאסור כיון שיש לו צורך בדבורו אבל לדבר בינו לבין עצמו שאין לו צורך בכך שרי קמ"ל כיון דהוא דבר האסור לעשות בשבת אף כשמדבר בינו לבין עצמו מקרי דבור חול ואסור וכנ"ל בריש הסימן:
לז
(לז) שאפילו היום וכו' – ר"ל נמצא שעצם השמירה הוי מלאכה המותרת בשבת ומחשיך בשביל דבר המותר ומה שהוא חוץ לתחום הלא היה יכול לילך ע"י בורגנין אם היה לו וכנ"ל:
לח
(לח) אף להביאם – היינו אפילו אם הם מחוברים וצריך לתלשם מבערב כיון שעיקר כונתו בהחשכה היה בתחלה רק בשביל השמירה:
לט
(לט) לתלוש פירות וכו' – ומיירי שאינו עומד אצל הגינה דאל"ה הרי מנכר מילתא ע"י עמידתו שרוצה לעשות בה איזה דבר במו"ש וכדלעיל בסימן ש"ו ס"א עי"ש במ"ב סק"א:
מ
(מ) משום דמינכרא מילתא – אבל בתוך התחום לא מינכרא מילתא על מה הוא מחשיך ולא דמי למש"כ סימן ש"ו ס"א דאסור לעיין בנכסיו כגון לילך בתוך שדהו וכדומה לזה לראות מה צריך לעשות למחר ואפילו אם היא בתוך התחום אסור שם דהתם מינכרא מילתא בכל גוונא שהוא מחשב לעשות בה איזה פעולה כגון שהוא סמוך לזמן חרישה או לזמן קצירה או לזמן ניכוש השדה וכדומה וזה אסור משום ממצוא חפצך ולכן אסרו ג"כ בגמרא לטייל על פתח המדינה כדי לצאת משחשכה למרחץ הסמוך לה [שהיה מנהגם להעמיד המרחץ אצל שער העיר בסופה] הכל מטעם זה משא"כ בעניננו לא מינכרא מילתא אלא כשמחשיך בסוף התחום שאז נראה שמחשיך כדי לעשות אח"כ במו"ש דבר שהיה אסור לעשותו בשבת ומ"מ אינו אסור אלא כשכונתו באמת לזה אבל אם כונתו להחשיך כדי לילך אח"כ בלילה מותר דעצם ההליכה אינו דבר איסור כדלעיל בס"ח:
מא
(מא) שמור לי – היינו אפילו היום וקמ"ל דלא נימא דהוי כמו ששוכרו:
מב
(מב) לזמן מרובה – דסתם הלואה ל' יום ויש לחוש שמא יכתוב המלוה הלואתו לזכרון אבל שאלה דזמנה לאלתר אין חשש שמא יכתוב. ובמקום שנוהגין שסתם הלואה רשאי לתבוע לאלתר כמו שנוהגין במדינתנו רשאי לומר הלויני [מ"א] ועיין בבה"ל שאין זה ברור:
מג
(מג) ואיכא למיחש וכו' – כתב הפמ"ג בשם הרשב"א דבלשון הלואה לא מהני אפילו אם מתנה עמו שמלוהו רק לזמן מועט דלא פלוג רבנן עוד כתב הפמ"ג דאפילו אם לוה ספרים שהוא דבר מצוה ג"כ לא יאמר לשון הלואה:
מד
(מד) תן לי – ומותר ג"כ לסיים ואחזור ואתן לך:
מה
(מה) יניח משכון אצלו – ודוקא יין ושמן ודבר שהוא צורך שבת אבל דבר שאינו צורך שבת אסור להניח עליו משכון:
מו
(מו) כך אין פורעין – היינו אפילו אם לוה ממנו כדי יין ושמן לזמן מרובה אסור לפורעם בשבת דכשם שבהלואה גזרינן שמא יכתוב כך בפרעון גזרינן שמא ימחוק החוב מן הפנקס והתוספות כתבו דאם אומר בלשון חזרה ולא בלשון פריעה מותר דאית ליה הכירא ולא אתיא דבר זה לידי מחיקה. וכ"ז דוקא בדבר שהוא מאכל וצורך שבת אבל בלא"ה אסור בכל לשון [אחרונים]:
מז
(מז) אסור לקרותו – בגמרא איתא שני טעמים אחד שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש וכן במיני מגדים ג"כ מתנחם לפעמים למעטם ועוד טעם שמא יבוא לקרות גם בשטרי הדיוטות וזה אסור כדלקמיה בסי"ג. ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה יש מחמירים דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו מ"מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות אך כשהסעודה היא של מצוה יש להקל הקריאה להשמש דהוי בכלל חפצי שמים דשרי כמ"ש סימן ש"ו ס"ו וכ"ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבהמ"ד מתוך הכתב אמנם בשערי תשובה הביא ליישב המנהג להקל להשמש לקרוא מתוך הכתב אפילו לסעודת הרשות דעל השמש מעיקרא לא גזרו כדי שלא יטעה ויביא לידי חורבן ותקלה כעובדא דקמצא ובר קמצא:
מח
(מח) גבוה הרבה – שאינו מגיע לשם למחוק:
מט
(מט) חקק בכותל – דמשום שמא ימחוק ליכא דחקיקה כיון שהיא שוקעת קשה להמחק ומשום שמא יקרא בשטרי הדיוטות נמי לא גזרינן דלא מיחלף בשטר [דאף דאם כתב בכותל גבוה אסור משום שמא יקרא התם מכתיבה לכתיבה מיחלף אבל הכא מחקיקת הכותל לא אתי לאחלופי בכתיבת השטר] אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מיחלף בשטרי הדיוטות:
נ
(נ) חקיקה שוקעת – אבל בולטת אסור דגזרינן שמא ימחוק ואפילו גבוה הרבה שאינו מגיע לשם למחוק משום לא פלוג וכמ"ש סימן ער"ה. והפתקאות ששולחין הקונים שכתוב בהן מע"ש סכום היין והשכר שלוקחין שלא כדין הוא דאסור לקרות בהן בשבת כ"כ בא"ר ונראה דאם כתב בהן רק סימנא בעלמא שרי:
נא
(נא) שטרי חובות וחשבונות – י"א משום ממצוא חפצך וי"א משום שמא ימחוק:
נב
(נב) שאלת שלום – משום דמיחלף בשטרי הדיוטות:
נג
(נג) ואפילו לעיין בהם – דא"א כשמעיין שלא ישא ויתן בעניני השטרות [לבוש] ומיירי כשיודע מכבר מה כתיב בה וכדמוכח לקמיה:
נד
(נד) מותר – דשמא יש בה דבר שהוא צורך הגוף ואינו דומה לשטרי הדיוטות שהם רק צורך ממונו והנה אף דיש שאוסרים גם באופן זה כמבואר בב"י סמך בזה להקל באופן שלא יקרא רק יעיין בלבד דבעיון בלבד ג"כ יש מתירים בשטרי הדיוטות:
נה
(נה) טוב ליזהר וכו' – משום מוקצה שהובא מחוץ לתחום [דמלבד זה אין שם מוקצה עליהן אף דאינו כלי דהלא ראוי לצור ע"פ צלוחיתו] אלא יפתחנו הא"י והוא יעיין בה ואף דדבר שהובא מחוץ לתחום קי"ל דאסור ליהנות ממנה מי שהובא בשבילו ואף הכא הלא הקריאה והעיון הנאה היא לו התם טעמו משום גזירה שמא יאמר לא"י שיביא לו מחוץ לתחום אבל הכא באגרת לא שייך לומר כן שאינו יודע מי ישלח לו וגם י"ל דלא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגופה של מלאכה:
נו
(נו) שלא יגע בה – והאחרונים הסכימו דאין בזה משום מוקצה כלל כדקיי"ל בסימן תקט"ו דדבר הבא מחוץ לתחום אין בה איסור מוקצה אפילו למי שהובא בשבילו דאסור ליהנות ממנו הואיל וראוי לישראל אחר ליהנות ממנה ואם מקפיד על אגרת להשתמש בו כדרך הסוחרים המניחים אגרת המסחר במקום המוצנע שלא יאבדו הם מוקצים ואסור לטלטלם. כתבו האחרונים נהגו שלא לקבל האגרת מיד הא"י המביא בשבת אלא אומרים לו שיניח ע"ג קרקע או ע"ג שלחן כי חוששין שמא טרם שיעמוד לפוש יטול הישראל האגרת מידו ונמצא שהישראל יעשה גמר ההוצאה מרשות לרשות שהא"י עשה עקירה וישראל הנחה. ואם האגרת היא חתומה אומר לא"י איני יכול לקרותו כ"ז שאינו פתוח וממילא יבין הא"י ויפתחהו ולא יאמר לא"י בהדיא לפתחו אם לא לצורך גדול ועיין לקמן בסוף סימן ש"מ בבה"ל:
נז
(נז) בשבת – גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות:
נח
(נח) חולין – ואין בכלל זה יוסיפון וספר יוחסין ודברי הימים של ר"י כהן ושבט יהודה שמהם ילמדו דברי מוסר ויראה וע"כ אפילו כתובים בלעז שרי:
נט
(נט) משום מושב לצים – וכ"ש ההולך לטרטיאות וקרקסיאות [והם מיני שחוק כדאיתא בעבודת כוכבים דף י"ח] ושאר מיני תחבולות וגם בפורים אין מותר רק השחוק שעושים זכר לאחשורוש [מ"א] ובעו"ה כיום נעשה דבר זה כהפקר אצל איזה אנשים לילך לבית טרטיאות והכתוב צוח ואומר אל תשמח ישראל אל גיל וכו' וגם איכא בזה משום מגרי יצה"ר בנפשם ואחז"ל כל המתלוצץ נופל בגיהנם שנאמר וגו' ויסורין באין עליו שנאמר ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם [ע"ש בגמרא עוד]:
ס
(ס) אל מדעתכם – אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם [רש"י ע"ש]:
סא
(סא) ואין צריך לומר המדפיסן – וכן מוכרי ספרים הסוחרים בענינים כאלו וממציאין אותם לקונים לקרות בהם הם בכלל זה ועיין בספר מחנה חיים בתשובה א' שהאריך בענין זה מאד ואחז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו שההורגו הוא רק בעוה"ז והמחטיאו הוא גם בעוה"ב:
סב
(סב) לקרות בשיחת חולין וכו' – ובדברי חשק שהוא מגרה יצה"ר לכו"ע אסור אפילו בלה"ק וכל שאסור לקרותו אסור אפילו לטלטלו [ט"ז]:
סג
(סג) אבל בלשון הקודש וכו' – דהלשון בעצמו יש בו קדושה ולומד ממנו ד"ת ולפ"ז גם אגרת שלום הכתובה בלה"ק שרי לקרות דיש ללמוד מתוכו הלשון וגם כתוב בו כמה פסוקים של תורה אך שטרי חובות וחשבונות גם להרמ"א אסור אפילו בלה"ק [פמ"ג]. וגט מותר לטלטלו אע"פ שכתוב בלשון לעז דיכול ללמוד ממנו דיני גט. ולענין קריאת צייטונגי"ן בשבת אף שבתשובת שבות יעקב מקיל בזה הרבה אחרונים אוסרין מפני שיש בהם ידיעה מעניני משא ומתן:
סד
(סד) שרי – אבל האגודה והט"ז והב"ח ועוד הרבה אחרונים חולקין ע"ז ואוסרין וכן הוא ג"כ דעת הגר"א ולפ"ז גם באגרת שלום אין נ"מ בין לשון לעז ובין לשה"ק:
סה
(סה) ויש מי שמתיר – וכן נוהגין להקל וכתב בא"ר דירא שמים ראוי להחמיר בזה כי הרמב"ם והר"ן אוסרים:
סו
(סו) מותר להביט באצטרלו"ב – הוא כלי של החוזים בכוכבים דמה לי להבין החכמה מן הספר או מן הכלי:
סז
(סז) מה שמותר וכו' – ר"ל דיש דברים שאסורים אף בחול מפני שהם בכלל כשוף ויש דברים שאסורים מפני הסכנה לדעת ר' יוסי כדאיתא בגמרא וע"כ אמר דדברים המותרים בחול מותר אף בשבת ועיין במ"א ושארי אחרונים שהסכימו דדוקא משום רפואה שרי אבל בלא"ה אסור משום ממצוא חפצך:
סח
(סח) סחורה הנפסדת וכו' – ומסיים ע"ז דיכול לקרות לא"י והיינו אפילו אם יצטרך לזה לעשות מלאכה דאורייתא כגון להוציא מרה"י לר"ה וכה"ג דאלו טלטול מוקצה בעלמא או מרה"י לכרמלית אפילו לצוות לא"י בהדיא שיעשה זה ג"כ מותר לפי המבואר לעיל בס"ה אם יש בזה הפסד גדול:
סט
(סט) מותר לקרות וכו' – וכן מותר דמתוך שאדם בהול על ממונו אי לא שרית ליה אפילו באופנים אלו אתי להציל בעצמו ולעשות מלאכה דאורייתא:
ע
(ע) כל המציל וכו' – ולומר לו בלשון נוכח אם תציל לא תפסיד אסור [א"ר שהביא זה מש"ג וכן משמע ביו"ד רכ"א ס"ח]:
עא
(עא) ויש מי שאומר וכו' – והמיקל לא הפסיד וכן סתם המחבר לקמן בסי' של"ד סכ"ו ולקרות לא"י להראות לו ולא לומר לו לכו"ע שרי:
עב
(עב) בכדי שיעשו – ולא קודם כדי שלא יבוא לומר לא"י לעשות מלאכה בשבת ואם היה בפרהסיא שידעו בו רבים שנעשה בשביל ישראל אסור לעולם אפילו עשה הא"י מעצמו בשבילו [מ"א בשם הרמב"ם] וכדלקמן בסימן שכ"ה סי"ד וע"ש מה שכתבנו דעת הט"ז בשם הר"ן בענין זה:
עג
(עג) אסור לומר לא"י וכו' – דכיון שאותו דבר שאומר לא"י לעשות בשביל עצמו הוא אינו יכול בעצמו לעשות הוא בכלל אמירה לא"י שבות ואסור אף על פי שאינו מתהנה הישראל כלל במלאכה זו ואעפ"כ מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו כגון שיאמר לו קח בשר שלך ובשל אותו לצרכך וכה"ג דכיון שלא היה הדבר מעולם של ישראל כלל והא"י עושה אותה ג"כ רק בשביל עצמו לא גזרו עליו איסור דאמירה לא"י:
עד
(עד) בשבת – עיין בא"ר שהוכיח מתוספות והרא"ש דאף בע"ש אסור ליתן לא"י ולומר לו שיבשל בשבת לעצמו:
עה
(עה) אם היה טרוד – עיין לקמן בסימן שמ"ב במ"ב:
עו
(עו) אסור לרמוז וכו' – דגם זה הוא בכלל אמירה לא"י כיון שע"י רמיזתו עושה בשבת וה"ה שאסור לומר לו בשבת איזה דבר שיבין מתוך כך שיעשה מלאכה וע"כ אסור לומר לא"י שיקנח חוטמו כדי שיבין שיסיר הפחם שבראש הנר אך כשאומר הרמיזה לא"י שלא בלשון צווי כגון שאומר הנר אינו מאיר יפה או איני יכול לקרות לאור הנר הזה שיש בו פחם ושומע הא"י ומתקנו שרי דאין זה בכלל אמירה ואין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הא"י בשבילו דאין זה הנאה כ"כ דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו [פמ"ג]:
עז
(עז) במלאכת עצמו וכו' – אבל אם התבואה של ישראל אסור לומר לא"י לפנותו וה"ה בכל דבר המוקצה דהו"ל שבות דשבות ואין מותר כ"א לצורך מצוה או קצת חולי וכנ"ל בס"ה [מ"א והט"ז לקמן בסימן ש"ח סק"ז חולק ע"ז ודעת הא"ר כהמ"א ועיין בפמ"ג מה שכתב אודות זה ובמה שכתבנו בסימן רע"ט ס"ד בהג"ה במ"ב]:
עח
(עח) עד אחר המדידה ושיחשוב וכו' – ר"ל קודם המדידה והחשבון אינם שלו. א"י שהביא חפציו בשבת לבית ישראל אפילו הם אסורים בטלטול והביאם בשביל ישראל כיון שהם ביד א"י רשאי לומר לו לפנותן לאיזה מקום שירצה [מ"א בשם המ"מ]:
עט
(עט) רואה ויקנה וכו' – ר"ל דאע"פ שהישראל עומד בעת עשיית גבינות ובעת חליבת החלב כדי שיוכל אח"כ לקנותם ממנו אפ"ה שרי דבעת העשייה הא"י אדעתיה דנפשיה קעביד:
פ
(פ) ואדעתא למכרם וכו' – ואפילו אם הא"י אינו עושה הגבינות כ"א בשבת אם הישראל מקבלם בחובו ושאם לא יקבלם יפסיד חובו שרי דבעת העשייה עדיין הם שלו:
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
מג"א ס"ק ג' אפי' בכולה אסור כמ"ש בהגמ"נ. אפי' בכל השבוע (מק"ח):
ב
סעיף ה' והוא שיהיה שם מקצת חולי בת' חו"י סי' מ"ו מסתפק. די"ל דדוקא באמיר' לנכרי לעשות מעשה אבל אמיר' לנכרי שיאמר לנכרי אחר י"ל דשרי לגתרי:
ג
שם שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. משמע דמצטער מותר לרחוץ אפי' גופו בחמין שהוחמו מע"ש וקיל יותר משאר שבותים. כיון שהוא רק מכח גזירה וכמ"ש הריא"ף פ"ב דביצה. ע' שו"ת דברי יוסף סי' ס"ד:
ד
סעיף י' מותר לומר. בתוס' עירובין מ"ג א' ד"ה הלכה. ומשמע דסייר פירא לית בי' איסורא דאפי' בשכר שרי כדאמרי' שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירות שבתחומך ע"ש. וק' לי הא להדיא מפורש ברייתא בב"מ כ"ח השוכר את הפועל לשמור זרעים וכו'. מבואר דאסור לשמור בשכר. והוא בש"ע סי' ש"ו ס"ג. וצ"ע:
ה
מג"א ס"ק כ' אני נהגתי לומר. ק' לי הא בלא קצץ ורואה שעושה מלאכה בשביל ישראל צריך למחות בידו. ה"נ אף אם הנכרי הוא שליח בשכר. מ"מ על הפתיחה אינו מקבל שכר. גם הא המג"א שם סק"ט כ' בשם הגמ"ר דלהבעיר בעצי ישראל דצריך ליטול רשות מבעל העצים ל"ש אדעתא דנפשי' עביד ומכ"ש בזה. ואפשר דהכא דהפתיחה אסור רק משום חומרא מקילין בזה. או די"ל דלעיל סי' רנ"ב הכל רק בנתן לנכרי בחול לעשותו אלא דלא א"ל לעשותו בשבת. אבל בלא אמר לו מעולם לעשותו אין לו למחות. וצ"ע וע' לקמן סי' זה במג"א סמ"ז:
ו
שם בא"ד משמע דאסור לומר לפתחה. וכן החמיר הפ"ח יו"ד סי' קי"ח סק"ח:
ז
מג"א ס"ק כ"ד דיכול ללמוד. ע' ש"ע אה"ע ססי' קל"ו:
ח
שם בא"ד וכן משמע באגודה. וכ"כ בבאר שבע בקונטריסו סוף הספר נקרא באר מים חיים אות ד':
ט
מג"א ס"ק כ"ט וי"ל באכילת העכו"ם. ולענ"ד י"ל דאמירה לעכו"ם דאסרו חז"ל דדמי לשליחות. דאף דאין שליחות לנכרי. ומ"מ כיון דבישראל כה"ג יש בו שליחות אסרו חז"ל. ובאכילה דאמרי' קדושי' דף מ"ג דאף למ"ד יש שליח לד"ע. מ"מ באכול חלב ובעול ערוה פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מחייב. מש"ה לא אסרו אמירה לנכרי:
י
שם בא"ד לומר לעכו"ם כבה דליקתך. ע' ת' ב"ח ח"ב סי' נ':
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
אעשה עבה"ט ובא"ר חולק דלדבר מצוה מותר וכן נראה דעת הבר"י ומ"ש בשם שו"ת הב"ח עיין בשאילת יעב"ץ סי' קס"ב כה"ג וכ' בר"י בשם רדב"ז שאסור לקרות בספר בשבת כדי להכיר מקום הצריך הגה להגיה אותו למחר. אבל אם מכוון לקרות ואם ימצא טעות יגיה למחר מותר:
ב
לספרם עיין בה"ט ועיין שו"ת מים רבים סי' ל':
ג
בש"ע סעיף ח' או יהיה צריך לדבר צורך הרבה וכ' בשאילת יעבץ ה"ב סי' קל"ט לצדד להתיר לעכו"ם פאקיט מרגליות והעכו"ם השליח ימסור בשבת לפוסטא אף שהעכו"ם צריך לכתוב ע"ש ובשו"ת זרע אמת מתיר לשלוח לעכו"ם לילך לפני ערכאות להשתדל לגבות חוב מהעכו"ם אם הוא הפסד מרובה הגם שהעש"ג יכתבו בכתב שלהם כיון שאם לא יעשה כן היו' יפסיד ועי"ן לעיל ס"ק א' ובסי' ש"ו ס"ק י"ט ע"ש ועיין לקמן ס"ק כ"ח:
ד
לקרותו עבה"ט עיין בשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' כ"א שכ' שעפ"י ישוב המג"א למנהג אין מיושב מה שנוהגין כן גם בסעודת הרשות וגם קשה משבת דף קמ"ט כו' ומסיק דבעה"ב אסור לקרות הקרואים מתוך הכתב אפי' לדבר מצוה כיון שאפשר בלא זה וכ"כ בתשו' הב"ח סי' קכ"ז והמנהג שהשמש קור' מתוך הכתב דעל השמש מעיקר' לא גזרו אפי' לדבר הרשות שיש לחוש לחורבה ותקלה כעובד' דבר קמצא לכך התירו לזמן מתוך הכתב שלא יטעה כן י"ל לתרץ המנהג ע"ש ועיין בשערי אפרים שער י' סעיף ל"ג ופתחי שערים שם:
ה
שלא יגע בה. עבה"ט ועיין שו"ת ח"צ סי' ל"ט בסופו שכ' על מ"ש הפר"ח ביו"ד סי' קי"ח דאסור אפי' ע"י עכו"ם וכ' שאסר את המותר וגם נשא ונתן עם הפר"ח בעצמו פא"פ ולא מצא מענה ועיין בשאילת יעב"ץ סי' ק"מ שהתיר לפתוח חתימה וכך קיבל מאביו הגאון ז"ל וכ"כ בא"ר להתיר וכ' דמהרי"ל מתיר בהל' יו"ט אפי' ע"י ישראל ע"ש ועיין בהר הכרמל סי' צ' ולדינא פוק חזי מה עמא דבר על ידי עכו"ם מתירין ולישראל אסור ומכ"ש אם הוא חותם שיש עליו אותיות בכתב אשורית:
ו
בש"ע סעיף כ"א אסור לומר כו' ועיין בשו"ת ב"ה החדשות סי' ב' ברופאים ההולכים לחולי עכו"ם אם אינו עושה ביד לעשות פיקטוזין באצבעו או לסוך וכיוצא רק מצוהו לעשות לעצמו שמן ומרקחת או סעלתא מותר אך דוקא אם מצוהו לעשות בשלו אבל אם הישראל צריך ליתן לו ימכור לו קודם שבת במכירה גמורה השמן כו' ואח"כ יצוה לעשות לעצמו או ע"י עבדו ע"ש. ועיין בק"א שם שכ"כ בשם הריטב"א בשם הרמב"ן:
ז
בעדר עבה"ט ובנ"ב מ"ת כ' השוכרים שוואג וקונים גם הגבינות הנעשים בשבת מותר גם מחמת איסור גבינות אעפ"י שהכותי נותן הקיבה תוך החלב בשבת אין הישראל עושה כלום ומ"מ אלו השוכרים שדעתם לקנות הגבינות הם מביאים קיבה משלהם וכיון שכבר יש לישראל חלק קצת בגבינות אין קפידא מחמת איסור גבינות עכו"ם אע"פ שהעכו"ם משים אותה. ועיין בפר"ח י"ד סי' קט"ו. ועיין לעיל רמ"ג בשם גו"ר:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
אבל מי שאינו מתענג אסור לאומרה כו'. ל' אבל אינו מתוקן והיה לו לכתוב אפי' מי שאינו כו' ובלבוש העתיק אבל מי שאינו כו' אסור לספרם כו' ובאמת איתא כן בת"ה סי' ס"א וז"ל אמנם ראיתי הרבה פעמים שמקצת בני אדם המתאספים לספר שמועו' הללו אינם מתענגי' בריבוי שמועות הללו אלא שעושין כן לרצון חביריהם הנאספים עמהם יש חשש איסור לאותם שאין מתענגים עכ"ל ונר' כוונתו דאותן המספרים אין להם חשק כלל לספר רק שמתכונים למלאות רצון חביריהם בזה יש חשש איסור אבל אם מתכונים שיהיה להם עונג מזה אין חשש דבזה יש גם לו עונג במה שמתענג חבירו מותר כנ"ל חילוק נכון:
ב
אע"פ שמבין כו'. והטור כ' ע"ז ומסתבר קצת לאיסור והוא תמוה מאד מ"ש מאמיר' כל המכבה אינו מפסיד דשרי בסימן של"ד וזהו אפי' בשבת גופיה וכ"כ מו"ח ז"ל דאפי' בשבת גופיה מותר לדבר בל' רמז שיבין לעשות איזה דבר וראי' מהא דמותר לו' לישראל הנראה בעיניך שתעמוד עמי לערב ולקמן סי' זה בסופו כתב רמ"א דאסור לרמוז לעכו"ם כל מה שאסור לומ' לו וכן עיקר:
ג
שלא יאמר לו קנה בשבת. ב"י הביא דברי הג"מ פ"ו וז"ל ול"ד לכל הני דשרי ב"ה עם השמש דכולהו אי בעי עביד מחר אי בעי ימתין ונמצא העכו"ם קעביד אדעתא דנפשיה אבל הכא א"א כי אם למחר ביום השוק עכ"ל. כ' ב"י ע"ז יום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמלת' נקט דאפי' אינו יום השוק כיון שהוא או' לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומ' לו שיעשה בשבת עכ"ל ונ"ל דנקט יומא דשוק' דבזה אפי' אם אינו מזכיר בפי' שיקנה בשבת אלא נותן לו מעות שיקנה לו סתם ובאותו מקום אינו מצוי לקנות כ"א בשבת שהוא יומא דשוקא כמו שרגיל בעיירות קטנות ה"ל כמזכיר יום השבת בפי' ובמקום שמצוי קצת גם בשאר ימים אין איסור אלא א"כ מזכיר בפי' יום השבת ונ"ל עוד דאפי' בהנהו דמתירין ב"ה עם השמש כגון נותנין כלי לכובס עכו"ם יש איסור אם נותן לו הכלים סמוך לשבת וא"ל ראה שאני צריך להם במ"ש דה"ל כאומר בפי' שיכבסם בשבת וכן לענין אם נותן לו מעות בע"ש לקנות וא"ל שילך לדרכו במ"ש כנלע"ד. ונ"ל עוד במה שהתירו אם לא זכר לו שיקנה בשבת מ"מ לא יהנה ישראל ממנו באותו שבת דעכ"פ עשה בשביל ישראל וזה דומה לעכו"ם שהדליק נר בשביל ישראל ואפי' אם קוצץ לו שכר ע"ז לא מהני דמ"מ עושה המלאכה בשביל ישראל וכתב בסמ"ק כי היכי דאין משלחין אגרת ביד עכו"ם אם יודע שנושאו בשבת אלא א"כ קוצץ לו דמים כן הוא בנותן לו מלבושים למכור משמע דבלא קצץ יש איסור בכל גוני כמו באגרת:
ד
דיש מקילין וכו'. והיינו בעל העיטור וכבר כ' רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. כתב ב"י בשם הגמ"ר וז"ל כתב עוד שם בשם ראבי"ה דאמירה לעכו"ם בדאורייתא נמי לא אסירה אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שריא אמירה לעכו"ם והיכ' דאיכא למימר דלמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לעכו"ם אפי' באיסור דרבנן אפי' לדבר מצו' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפך חמימיה עכ"ל והקש' ב"י ע"ז שזה סותר מ"ש קודם לכן בסמוך שאם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצת ב"א שרי וצ"ע עכ"ל ומו"ח ז"ל תי' דזה מיירי מחצר לחצר שלא עירבו ואתו לאחלופי להוציא מרה"י לר"ה ושם ליכא תקנתא דמחיצה של ב"א דאסור אמירה לעכו"ם כדמוכח מההוא ינוקא כו' עכ"ל ולעד"נ דמחיצ' ב"א מועלת גם בר"ה לענין הוצאה מרה"י דכל שעומדי' ב"א מן הפתח היוצא לר"ה ולהלן ה"ל כל אותו צד שבין האנשים כרה"י וא"כ מותר להוציא לשם מרה"י כדין מרה"י לרה"י ותו קשה דהא בעובדא דינוקא פ' הדר (עירובין דף ס"ח) מבואר דדרך חצירות שלא עירבו היה המעשה והורה רבה להביאו ע"י עכו"ם ונלע"ד לישב הדברים דמ"ש בעל הגמ"ר היתר בר"ה ע"י מחיצה של ב"א אין זה דומה למ"ש בסי' זה לקמן דמותר לומר לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר שהיום יכול לילך ע"י בורגנין והיינו אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שיש צד היתר אם היו שם בורגנין כמ"ש ב"י לקמן אבל כאן שיש היתר לו' לעכו"ם כיון שיש היתר ע"י מחיצה היינו ביש שם ב"א שאפשר לעשות מהם מחיצה דאז אין איסור טלטול רובץ עליו כלל שאפשר לעשו' בהיתר ע"כ מותר על ידי אמירה לעכו"ם אבל אם אין שם אפשרות לעשות מחיצה מב"א אסור אמירה לעכו"ם דהא עכ"פ עכשיו איסור גמור היום בלא אמירה לעכו"ם וכל שאסור לישראל אסור באמירה לעכו"ם לעשות היום משא"כ בההיא דלקמן שלא יעשה שום דבר היום על אמירה שיעשה למחר בזה מהני כל שאפשר בהיתר אע"פ שבאמת אינו וע"כ מתורץ שפיר בהגמ"ר דכל שאפשר לו להתחלף בר"ה דהיינו בכרמלית שיש לו דמיון לר"ה ואין לו בני אדם לעשות מהן מחיצה אז אסור אפי' באמירה דרבנן וע"ז כ' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה דכתב שם קודם לזה בהגהות פ"י וז"ל ואפי' לו' לעכו"ם להביא דרך כרמלית אסור וראיה מפרק הדר בינוקא דאשתפיך חמימיה דאמר התם ולימא לעכו"ם וניתי מגו ביתיה פי' דרך גגות חצירות וקרפיפות כו' עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה דדוקא דרך גגות חצירות וקרפיפו' מותר ולא דרך כרמלית והטעם דכרמלית יש לו דמיון לרה"ר ומבואר שם דבגמר' איירי דרך גגות וחצירות וקרפיפות דהם קילי מכרמלית דהלכה כר"ש דאמר רשות א' הן כנ"ל בזה:
ה
ודוקא שעדיין שכר כו'. נראה פשוט דלא בעינן ודאי אצלו אלא גם אם הוא מסופק אם יש עדיין אצלו ע"כ בא לחשבון ואע"ג שלפי החשבון אין להם כלום אצלו אסור כיון דהחשבון היה לצורך אצלו משא"כ אם קודם החשבון ברור לו שאין להם אצלו נמצא שהחשבון ללא תועלת ובזה דוקא שרי דנקרא חשבון של מה בכך מ"מ יש למנוע מזה מצד שיחה בטילה בשבת ומבואר בר"י שאם יש צורך בחשבון לאחר גם כן אסור:
ו
אני הולך למחר. נראה דוקא בל' זה מותר אבל אסור לומר שילך בקרון שקורין בל"א פארי"ן דהא היום אין הועיל בורגנין לזה והעולם אינם מרגישים בחילוק זה והוא פשוט:
ז
בורגנין. פי' סכות שומרים שכל א' מובלעת בתוך ע' אמה וד' טפחים של חבירתה שעי"ז יכול לילך כמה פרסאות כמ"ש בעזה"י וכבר זכרתי בסמוך שכאן מיירי אפילו אין שם באמת בורגנין אלא כיון שנוכל למצוא היתר וזהו על הליכה למחר כמ"ש בסמוך פי' הגמ"ר:
ח
פירות מוקצים כו'. קשה אפי' בתוך התחום נמי אסור לו' לו הביאם לי למחר כיון שא"א להביאם היום ובגמ' ליתא זה אלא לענין מחשיך על התחום דאסור בשביל תיבנא סריא דהיינו מוקצה או פירו' מחוברים וכ' ה"ה בשם התו' דבתוך התחום מותר להחשיך כדי לתלוש פירו' דלא מנכרא מלתא והא דתנן לא יהלך אדם בסוף שדהו כו' וכן לא יהלך לטייל על פתח המדינה כדי שתחשך וילך למרחץ מיד י"ל דהתם שהשדה צריכה לניר וכן ביש שם מרחץ מנכרא מלתא ואתי לידי חשדא עכ"ל ונזכר כאן בס"ט אבל כאן לענין אמיר' לחבירו דלא משום חשד' אסור אלא משום שיש איסור משום דבור של חול אפי' תוך התחום נמי אסור כל שאין לו היתר היום ע"כ נראה ברור דגם תוך התחום אסור באמירה זו אלא שהטור וש"ע נקטו אח"ז וכן אסור לו להחשיך בסוף התחום כו' דשם דוקא חוץ לתחום אסור כמ"ש ה"ה נקט נמי כאן תוך התחום ולאו דוקא הוא כאן ואף ע"ג דבגמרא אמרינן דאמירה ומחשיכין שווין הם היינו במידי דתלוי באיסור תחום אבל כמו איסור מוקצ' ודאי אסור באמירה טפי מחשיכה מטעם שאמרנו ומו"ח ז"ל כתב להשוו' זה להחשיך תוך התחום דמותר ול"נ כן וכ"מ גם כן מדברי הרא"ש שהביא רמ"א בסמוך וכן לא יאמר אעשה כו' פי' מה שאין בו צד היתר היום כ"כ הרא"ש וזהו אפי' תוך התחום:
ט
תן לי. נראה דמותר ג"כ לסיים ואחזיר ואתן לך דעיקר הטעם שמא יכתוב ולא חשו בזה אלא בל' הלויני שהוא לזמן מרובה:
י
חקק בכותל. דכותל בשטר לא מחלף אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מחלף בשטרי הדיוטות:
יא
ואגרות של שאלת שלום. זהו דעת רש"י אבל הרמב"ם ס"ל דאין בכלל שטרי הדיוטות אלא מקח וממכר כמבואר בב"י ונראה דפלוגתייהו תלוי בזה דהרמב"ם כת' טעם איסור זה משום שמא ימחוק כמבואר בפי' בפכ"ג ולכאורה י"ל ממ"ש בגמ' טעם מתני' דלא ימנה אדם מתוך הכתב רב ביבי אמר שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולהרמב"ם קשה הא כ"ע ס"ל שמא ימחוק בשטרי הדיוטות וא"כ במה הם חלוקים רב ביבי ואביי וצ"ל דר"ב אמר כאן במשנה הוי הטעם שמא ימחוק ודרך לכתוב בכותל את אורחיו וע"כ אין איסור אלא אם יכתוב בכדי שיכול למחוק אבל לא למעלה במקום שאינו יכול למחוק ואביי ס"ל אפי' למעלה אסור משום שאר שטרי הדיוטות שהגזרה בהם משום שמא ימחוק ומש"ה מותר באגרת שלום שאין שייך בו שמא ימחוק ורש"י ושאר מפרשים שמביא ב"י דאוסרים באגרת שלומים והוא בכלל שטרי הדיוטות ס"ל הטעם משום ממצוא חפציך ודבר דבר שלא יעשה כמעשה חול וא"כ אין לאסור האידנא לשמש שקורא בכתב הצעטיל המזומנים לסעודה כי יש לנו לסמוך על הרמב"ם ורמב"ן שכתב הרשב"א במי שקורא באגרת שלום בשבת שאין לגעור בו כיון שסומך על הרמב"ן:
יב
שלא יגע בה. המנהג שהעכו"ם המביא הכתב מניחה על הקרקע תחלה ומהר"מ מינץ בתשובה סימן קי"ז נתן טעם דלא יעשה ישראל המקבל הכתב גמר הוצאה מרשות לרשות דהיינו העכו"ם עושה עקירה וישראל הנחה. ואין זה נ"ל דבר"ה דאורייתא אמרינן ריש שבת דאסור מדרבנן אע"פ שאין עושה אלא עקירה לחוד או הנחה לחוד אבל בכרמלית אין איסור בזה ויתבאר עוד סי' שכ"ה:
יג
אבל בל' הקודש שרי כנ"ל מדברי התוס' כו'. היינו ממ"ש וז"ל ומיהו אותן מלחמות הכתובים בלע"ז נר' לר"י דאסור לעיין בהם דלא גרע מכתב שתחת הצורה וכו' עכ"ל ונר' דצ"ל דלא עדיף ומזה יליף רמ"א להתיר ל' הקודש ואינה הוכחה דתוס' נקטי כן למראה מקום על אותן מלחמות ונתנו בהם סימן שכתובים בלשון לע"ז אבל הל' בעצמו אין בו קדושה שהרי מצינו בפ"ק דשבת דבמרחץ אפי' דברים של חול יכול לספר בלה"ק ותו דאכתי לא יצאנו מן מושב לצים אע"פ שכתובים בלה"ק שזכרו התוס' במלחמות דבליצנות אין חילוק בל' וכבר חלק מו"ח ז"ל ע"ז וכן עיקר ונראה פשוט שכל שאסור לקרות בו אסור לטלטלו בשבת כמ"ש ב"י ססי' ש"ח בשם רשב"א בתשובה גבי אצטרול"ב:
יד
בכדי שיעשו. זה דעת רמב"ם וב"י הביא בשם רי"ו דאסור לו לעולם משום קנס כך דקדקו הפוסקים בפ' השוכר את הפועלי' עכ"ל ופסק כרמב"ם ולעד"נ לפרש מאמר אחד בפרק שואל כשיטת רי"ו דאמרינן ת"ר מעשה בחסיד א' שנפרצה לו פרצה בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה ונזכר ששבת היתה ונמנע אותו חסיד ולא גדרה ונעש' לו נס ועלת' לו צלף וממנו הית' פרנסתו וכו' ק' למה קראוהו חסיד במה שלא גדר בשבת ותו מאי נמלך דאמר מה ספק היה ליעץ ע"ז ונ"ל דתחלה ידע ג"כ דשבת היתה רק שנמלך לגדור ע"י עכו"ם כדאיתא בסמוך לענין להציל מההפסד וע"ז נזכר ואמר דזה אסור דשבת היא כלומר משום שבות דשבת ונמנע גם בחול מלגודר' כרי"ו דכאן ואע"ג דלא עביד מעשה ע"י אלא דמחשבה היתה זה היה החסידות שלו שפסק אנפשיה דמחשבה כמעשה. ועוד נראה לי לומר דבשבת היה מתיעץ האיך יגדור בחול והיה סבור שאין זה חטא ואח"כ נתחרט כיון שבשבת חישב על זה ובשביל זה לא גדר אפי' בחול כדי שלא יהנה ממחשבה זו וזה עיקר כי כן הוא בירושלמי בהדיא: כתוב בס"ח שאסור להזכיר בשבת מאוהב שלו שמת:
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ז
א
בט"ז ס"ק א' לשון אבל כו' הט"ז היה לפניו נוסחא בש"ע מותר לאומרם לכן כתב שהיה לכתוב אפי' כו':
ב
ס"ק ב' וכן עיקר לכאורה משמע שר"ל שכן עיקר כהב"ח וא"כ האיך מביא מדברי הרמ"א ראיה לסתור ועיין לקמן במג"א ס"ק ל"ח שדברי הרמ"א דהתם הם דלא כהב"ח אפשר שהט"ז מוכיח דדבור דרך רמז שרי טפי דאם נימא דהוי כרמז ממש דחשוב כדבור וכמ"ש הרמ"א א"כ אמאי שרי לומר הנראה כו' אעפ"י שמתוך כך מבין כו' כיון דרמז הוי כדיבור כמ"ש הרמ"א והרי אסור לומר הוה נכון לערב אלא ע"כ דרמז ע"י דבור קיל טפי ולכך יכול לומר הנראה כו' שהוא רמז ע"י דבור דרמז ממש אסור כיון דאסור לומר וכמו בעכו"ם דאסור רמז כדבור והלכך גם כאן יכול לומר לעכו"ם למה לא עשית כו' דגם בשבת גופו לדבר בלשון רמז מותר אף דרמז גופא אסור כנלענ"ד כוונתו וצ"ע:
ג
במ"א ס"ק ג' אסור ליתן ז"ל הגהמ"יי כו' דאי אומר לו לקנות בשבת אפי' בכולהו אסור כו' כצ"ל. ור"ל דהגהמ"יי כתב דלא דמי לכל הני דשרי ב"ה עם השמש דכולהו אי עביד כו' עיין בט"ז ולזה כתב המג"א דאם אומר לו לקנות בשבת אפי' בכולהו ר"ל בהך דסימן רמ"ז ורנ"ב אסור דהתם נמי צריך לפסוק שישבות:
ד
מ"א ס"ק י' לפי שהוא לדעת אותה מלאכה עיין בתוספות שבת שם איתא לשון זה וצריך ביאור ועיין באא"ז מהרש"א ובמהר"ם שם מ"ש להגיה בזה ולענ"ד יש להגיה וכן צ"ל לדעת איזה מלאכה כו' ור"ל דבנכרי כיון דודאי רוצה שיעמוד עמו על דעת שיעש' איזה מלאכה לכך אסור וע"ז כתבו דז"א דגם בישראל ג"כ מסתמא ע"ד מלאכה ואפ"ה שרי דאין זה הרהור וא"כ לעכו"ם נמי שרי:
ה
שם ס"ק י"ג וטעמא דאסור פירש"י כו' ר"ל בהך דלא יהלך אדם בשדהו כו' פירש"י בעירובין שם משום דאסור לאזמוני נפשיה כו' וע"ז תירצו התוס' משום דלא מינכר מלתא כ"כ ר"ל דהא בתוך התחום מותר לטיול ועונג רק האיסור מצד המקום אשר הוא שם אשר במקומו הוא מוכרע שמזמין עצמו על אחר השבת לעשות איזה מלאכה האסור' בשבת וזה אסור משום ממצו' חפציך אך דוקא היכא דמוכחא מלתא שמזמין עצמו לכך כגון שדה כו' משא"כ כשמחשיך לתלוש פירות אע"פ שגינתו וחורבתו שם מ"מ לא מוכח' כ"כ שהוא יושב שם בשביל כך ולכך שרי דזה לא מיקרי רק הרהור לבד דמותר אך כל זה בתוך התחום שאין איסור מצד ההליכה משא"כ בסוף התחום שאין דרך להלך מהלך רב כ"כ לטייל ולעונג זה אסור אם הולך כ"כ לצורך עובדא דחול משום דכתיב אם תשוב משבת רגליך כו' ממצוא חפציך. אע"ג דמצד המקום שהוא שם לא מנכר' מלתא. וגם יוכל להיות שהולך לפעמים דרך הזה לצורך דבר מותר דשמעתי' משכתי' כו' מ"מ כיון דכוונתו בשביל לעשות עובד' דחול אסור מצד ההליכה לצורך דבר האסור והא דאמרינן בעירובין שם דבסוף התחום מותר דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה א"נ חפצי שמים ומהאי טעמא לא פריך התם ממתני' דאין מחשיכין על התחום להביא פירות כו' דחפצי שמים שאני רק דקשי' דאסור מצד שמכין מיו"ט לשבת אע"ג דשתיק ולא אמר מידי מ"מ הו"ל הכנה דהא בהא דלא יהלך בסוף שדהו כו' נמי שותק ואפ"ה אסור דהוי כמזמן עצמו וה"נ הוי כמכין משבת ליו"ט וע"ז שפיר תירץ דהכא לא מוכחא מלתא דעביד בשביל העירו' ולכך כיון דשתיק לא הו"ל הכנה משא"כ בלא יטייל כיון דמוכחא מלתא וה"ל הזמנה אך כ"ז לענין עירוב דהו"ל חפצי שמים משא"כ היכא שרוצה לעשות חפצי עצמו בלא"ה אסור סוף התחום אף דלא מוכחא מלתא כיון דבאמת כוונתו בשביל חפציו וע"ז נאמר ואם תשוב כו' וזה מוכרח לענ"ד מתוספות דשבת דף ק"ן דבלאו הא דלא יטייל לא הוי קשיא ליה מאי שנא תוך התחום דשרי מסוף התחום דאסור וע"כ שהיו סוברין דתוך התחום אין איסור מצד ההליכה כלל כמ"ש משא"כ סוף התחום ומ"מ קשי' להו הא דלא יהלך שהוא בתוך התחום ואפ"ה אסור וע"ז תירצו דשם אעפ"י שאין האיסור מצד ההולך מ"מ האיסור מצד המקום אשר הוא עומד שם עתה דמנכרא מלתא כו' משא"כ להחשיך על הפירות לא מינכר' אבל לענין סוף התחום א"צ לחילוק זה כלל דכל שהאיסור מצד ההליכה עצמו אע"פ שיש לתלות שהולך לצורך דבר היתר מ"מ כיון דבאמת אין כוונתו לכך אסור ודברי ה"ה שכתב שהטעם משום דמנכר' ויבא לידי חשד צ"ע:
ו
ס"ק כ"ג התוספות והרא"ש כתבו כו' צ"ע דבש"ע אין מזכיר מדיוקנ' ובאמת שצ"ע על הש"ע שהעתיק הך אל תפנו על מליצה ומשלים ובשבת דף קמ"ט איתא על דיוקנאו' רק רבינו יונה כתב לאסור משום מושב לצים. ונראה שיש חסרון איזה תיבות במג"א וצ"ל ובשבת אמרינן האי טעמא על דיוקנ' שאף בחול אסור להסתכל בה וכתבו התוס' והרא"ש כו' ועיין מ"ש על דברי המג"א אלו בספרי שו"ת בית אפרים סי' ט"ו:
מחצית השקל על אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ז: דיני שבת התלויים בדיבור ובו כ"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הלכה
רשיון: Public Domain
מקור: he.wikisource.org
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מגן אברהם
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
משנה ברורה
מקור: he.wikisource.org
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מצווה לשתף את האתר בכל צורה אפשרית! © תשפ"ד כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לעשות נחת רוח ליצרנו ולעשות רצון בוראנו, לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו. בפרט לעילוי נשמת משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם ומחבר הזוהר הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, אדוננו מורנו ורבנו ראש בני ישראל רבנו רבי נחמן בן פייגא זיע"א אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך מחבר ספר תהילים הקדוש וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת. ולתיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם בפרט בעיות רוחניות.