שולחן ערוך, אורח חיים ש״ח: דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת ובו נב"ס: – עם 21 מפרשים

א

דברים המותרים והאסורים לטלטל בשבת ובו נב"ס:
כל הכלים נטלים בשבת חוץ ממוקצה מחמת חסרון כיס כגון סכין של שחיטה או של מילה ואזמל של ספרים וסכין של סופרים שמתקנים בה הקולמסים כיון שמקפידים שלא לעשות בהם תשמיש אחר אסור לטלטלו בשבת ואפי' לצורך מקומו או לצורך גופו: הגה ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים אסור לטלטלו (מהרי"ל) וה"ה לקורנס של בשמים שמקפידים עליו שלא ילכלך: הגה וה"ה כלים המיוחדים לסחורה ומקפיד עליהם. [ב"י בשם מיי' פ' ה' והמגיד פכ"ז]:

ב

כל כלי אפי' הוא גדול וכבד הרבה לא נתבטל שם כלי ממנו לא מפני גדלו ולא מפני כבדו:

ג

כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו [ואם נשתמש לאיסור בבין השמשות כגון נר שהודלק ע"ל סי' רע"ט] בין לצורך גופו כגון קורנס של זהבים או נפחים לפצוע בו אגוזים קורדום לחתוך בו דבילה בין לצורך מקומו דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה אבל מחמה לצל דהיינו שאינו צריך לטלטלו אלא מפני שירא שישבר או יגנב שם אסור: הגה כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטולו אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי ולכן מותר ליגע במנורה שבבית הכנסת שנרות דולקות עליו או בתנור שדולק בו אש וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על דבר מוקצה [מרדכי פרק כל הכלים וריש ביצה ורבי ירוחם חי"ג והמגיד פרק כ"ה ות"ה סי' ס"ו וכל בו סוף דיני שבת] וכן מותר לטלטל דבר מוקצה ע"י נפוח דלא הוי טלטול אלא כלאחר יד ולא מקרי טלטול [תשובת מהרי"ו סי' רכ"ו]:

ד

כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אפי' אינו אלא לצורך הכלי שלא ישבר או יגנב אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו: וכתבי הקדש ואוכלים מותר לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל: הגה ותפילין אין לטלטלם כי אם לצורך (תרומת הדשן ועיין בב"י) ושופר אסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו (הגהות אשירי סוף פרק במה מדליקין):

ה

יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפי' מחמה לצל ע"י ככר או תינוק:

ו

כל הכלים שנשברו אפילו בשבת מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסו' בה החבית ושברי זכוכי' לכסות בה פי הפך אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה לא: הגה ואם נשברו במקום שיכולין להזיק כגון כלי זכוכית שנשברו על השלחן או במקום שהולכין מותר לטלטל השברים כדי לפנות' שלא יזוקו בהם: (כל בו והגהות מרדכו וב"י בשם אורחות חיים):

ז

חתיכת חרס שנשברה בחול מכלי וראוייה לכסות בה כלי מותר לטלטלה אפי' במקום שאין כלים מצויים שם לכסותה בה ואם זרקה לאשפה מבע"י אסור לטלטלה כיון שבטלה מהיות עוד כלי: הגה ואפי' חזי לעני הואיל והקצוהו הבעלים שלהם אע"פ שהם עשירים דמוקצה לעשיר הוי מוקצה לעני כמו שיתבאר סוף הסי' (ר"ן פ' במה אשה) ודוקא חתיכ' חרס משום דאתיא משברי כלים אבל דבר שאין בו שייכו' כלי כגון צרורות או אבנים אע"פ שראוים לכסות בהם כלי אסור לטלטלם: הגה דכל דבר שאינו כלי כלל אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו כל שכן לצורך מקומו (מרדכי פרק קמא דיום טוב):

ח

כל הכלים הנטלים בשב' דלתותיהן שנתפרקו מהם נטלים בין נתפרקו בחול בין נתפרקו בשב':

ט

דלת של שידה תיבה ומגדל יכולים ליטלה מהם ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע ושל לול ושל תרנגולים אסור בין ליטול בין להחזיר דכיון דמחובר לקרקע אית ביה בנין וסתירה:

י

כסוי בור ודות אין ניטלים אא"כ יש להם בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי ושל כלים אפי' הם מחוברים בטיט יכולים ליטלם אפי' אין להם בית אחיזה והוא שתקנם ועשה בהם מעשה והכינם לכך או שנשתמש בהם מבע"י וכיסוי חביות הקבורו' בקרקע לגמרי צריכו' בית אחיזה:

יא

מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ ניטל חודה או חור שלה אסור וחדשה שלא נקבה עדיין מותר:

יב

שירי מחצלאות מותר לטלטלם דחזי לכסות בהו טינופא ואם זרקם לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם:

יג

שירי מטלניות שבלו אם יש בהם ג' אצבעו' על ג' אצבעו' מותר לטלטלן ואם לאו אסור ויש מתירין אפי' אין להם ג' על ג' ובלבד שלא יהו טליתו' של מצוה:

יד

מנעל חדש מותר לשמטו מעל הדפוס אף על פי שמלאכתו לאיסור כיון דשם כלי עליו מותר לטלטלו לצורך מקומו:

טו

סנדל שנפסק רצועה הפנימי' עדיין תורת כלי עליו ומותר לטלטלו נפסקה החיצונה בטל מתורת כלי ואסור לטלטלו ואם הוא בכרמלי' מות' לכרוך עליו גמי לח שהוא מאכל בהמה לתקנו שלא יפול מרגלו ובחצר שהוא נשמר שם אסור:

טז

חלוק שכבסו אותו ותחבו בו קנה לתלות בו לייבשו יכול לשמטו מעל הקנה אבל ליקח הקנה מתוכו אסור לפי שאינו כלי ואם תחבו בו כלי מותר ליטלו מתוכו אפי' הוא מלאכתו לאיסור כירה שנשמט' אפי' אחת מירכותיה אסור לטלטלה: הגה וכן ספסל ארוך שנשמט אחת מרגליה כ"ש שתים דאסור לטלטלה ולהניחה על ספסל אחרת ולישב עליה אפי' נשברה מבעוד יום [תרומת הדשן סי' ע"א] אא"כ ישב עליה כך פעם א' קודם השבת [ב"י ס"ס שי"ג] גם אסור להכניס הרגל לשם משום בנין [ב"י ססי' שי"ג]:

יז

לבנים שנשארו מהבנין מותר לטלטלם דמעתה לא קיימו לבנין אלא למזגא [פירוש להסמך ולשבת עליהן] עלייהו ואם סדרם זה על זה גלי אדעתיה שהקצם לבנין ואסור לטלטלם:

יח

קוץ המונח ברה"ר מותר לטלטלו פחות פחות מד' אמות ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא משום דחיישינן שמא יזוקו בו רבים ובמקום היזקא דרבים לא גזר רבנן שבות :

יט

סולם של עלייה שהוא גדול ועשוי להטיח בו גג אסור לטלטלו אבל של שובך מותר לנטותו ממקום למקום אבל לא יוליכנו משובך לשובך כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לצוד:

כ

חריות [פי' ענפים] של דקל שקוצצים לשריפה מוקצים הם ואסור לטלטלם ישב עליהם מעט מבעוד יום מותר לישב עליהם בשבת וכ"ש אם קשרם לישב עליהם או אם חשב עליהם מבעוד יום לישב עליהם אפי' בחול:

כא

אבל נדבך של אבנים אף ע"פ שחשב עליו מבעוד יום אסור לישב [עליהם] אא"כ למדום [פי' סדרום]: הגה וי"א דדין אבנים כדין חריות וכן עיקר (מרדכי פ' במה טומנין והמגיד פ' כ"ה בשם הרי"ף וכן יש לפרש הרא"ש):

כב

אסור לכסות פי החבית באבן או בקעת או לסגור בהן את הדלת או להכות בהן בברזא [פי' הקנה שמשימין לחביות להוציא היין ממנו] אע"פ שחשב עליה מבע"י אסור אא"כ ייחדה לכך לעולם אבל ייחדה לשבת זו בלבד לא וה"מ בדבר שאין דרכה לייחדה לכך כגון הני דאמרן אבל בכל מידי דאורחיה בהכי כגון לפצוע בה אגוזים ביחוד לשבת אחת סגי ויש מי שאומר דלא שנא י"א שצריך שיעשה בה שום מעשה של תיקון מבעוד יום [וע"ל סי' רנ"ט דביחוד סגי]:

כג

מותר לחתוך ענף מן הדקל מבע"י ומותר להניף בו על השלחן בשבת להבריח הזבובים כיון דלצורך חתכו עשאו כלי גמור:

כד

פשתן סרוק וצמר מנופץ שנותנין על המכה אם חשב עליהם מבעוד יום לתתם על המכה או שישב עליהם שעה אחת מבעוד יום או שצבען בשמן דגלי דעתיה דלמכה קיימי או שכרכה במשיחה ליתנה על המכה בשבת תו לית בהו משום מוקצה ומשום רפואה נמי ליכא שאינו אלא כמו מלבוש שלא יסרטו בגדיו [במכה] וי"א דלא סגי במחשבה לחוד:

כה

עורות יבשים בין של אומן בין של ב"ה מותר לטלטלם: הגה וי"א דוקא עורות בהמה גסה דחזי לישב עליהם אבל מבהמה דקה אסור אא"כ חשב לישב עליהם מבעוד יום [רש"י פרק במה טומנין]:

כו

נסרים של בה"ב מותר לטלטלן ושל אומן אסור אא"כ חשב עליהם מבע"י ליתן עליהם פת לאורחים או תשמיש אחר:

כז

עצמות שראויים לכלבים וקליפים שראוים למאכל בהמה ופרורים שאין בהם כזית מותר להעבירם מעל השלחן אבל אם אין הקליפים ראוים למאכל בהמה אסור לטלטלם אלא מנער את הטבלא והם נופלי' ואם יש פת על השלחן מותר להגביה הטבלא ולטלטלה עם הקליפים שאינם מאכל בהמה שהם בטלים אגב הפת ואם היה צריך למקום השלחן אפי' אין עליה אלא דברים שאינם ראוים למאכל בהמה מותר להגביה ולטלטלה:

כח

חבילי עצים וקש שהתקינן למאכל בהמה אפי' הם גדולים הרבה מותר לטלטלן:

כט

כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצוים מטלטלין אותו ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצוים אם יש לו מאותו מין חיה או עוף מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין ואם לאו אסור: הגה ולפ"ז מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מע"ש אם ראוים לכלבים דהא כלבים מצוים [ב"י דלא כהר"ן]:

ל

גרעיני תמרים במקום שמאכילים אותם לבהמה מותר לטלטלן ואדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי:

לא

בשר חי אפי' תפל שאינו מלוח כלל מותר לטלטלו משום דחזי לאומצא וכן אם הוא תפוח [פי' מסריח רש"י] מותר לטלטלו משום דראוי לכלבים:

לב

דג מלוח מותר לטלטלו ושאינו מלוח אסור מפני שאינו ראוי:

לג

קמיע שאינו מומחה אף על פי שאין יוצאין בו מטלטלין אותו:

לד

כל דבר מטונף כגון רעי וקיא וצואה בין של אדם בין של תרנגולים וכיוצא בהם אם היו בחצר שיושבים בה מותר להוציאם לאשפה או לבה"כ ואפי' בלא כלי ואם היו בחצר שאינו דר שם אסור להוציאם ואם ירא מפני התינוק שלא יתלכלך בה מותר לכפות עליה כלי:

לה

אע"פ שמותר להוציא גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור להחזירם אא"כ נותן לתוכם מים:

לו

אין עושין גרף של רעי לכתחילה דהיינו להביא דבר שעתיד לימאס כדי להוציאו לכשימאס ואם עבר ועשאו מותר להוציאו:

לז

במקום דאיכא פסידא מותר להכניס מטתו אצל גרף של רעי ולקבוע ישיבתו שם כדי להוציאו:

לח

מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו עפר ומייחד לו קרן זוית ועושה בו כל צרכיו בשבת כגון ליטול ממנו לכסות צואה או רוק וכיוצא בזה אבל לא ייחד לו קרן זוית בטל אגב עפר הבית ואסור לטלטלו: הגה ולכן מותר ליקח פירות הטמונים בחול כי אין אותו עפר מוקצה [ב"י ססי' שי"א בשם שבלי לקט]:

לט

אסור לטלטל בהמה וחיה ועוף ואע"פ כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו ובעודם עליו אסור לטלטלו:

מ

כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדין ומוליכן אם צריכין הבעלי חיים לכך ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ דמוקצין הם ואסור לטלטלן חוץ מתרנגולת שאין מדדין אותה מפני שמגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל דוחים אותה מאחוריה בידים כדי שתכנס:

מא

האשה מדדה את בנה אפי' ברשות הרבים ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו אחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת:

מב

דבר שהוא מוקצה מותר ליגע בו ובלבד שלא יהא מנענע אפי' מקצתו [וכבר נתבאר ר"ס זה]:

מג

מותר לטלטל מוקצה ע"י נפיחה [וכבר נתבאר ר"ס זה]:

מד

כלי שנתרועעה לא יטלו ממנו חרס לכסות בו או לסמוך בו:

מה

אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור: הגה ויש מתירין ונהגו להקל [תוס' פ"ק דביצה]:

מו

אסור לשאת תחת אציליו זרע התולעים שעושין המשי מפני שאסור בטלטול ועוד שהוא מוליד בחומו:

מז

יש אוסרים לטלטל בגד שעטנז ויש מתירים:

מח

מותר לטלטל מניפה בשבת להבריח הזבובים:

מט

מכבדות שמכבדים בהם הקרקע מותר לטלטלם:

נ

הרשב"א מתיר לטלטל האיצטרלו"ב בשבת וכן ספרי החכמה ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בדבר:

נא

מה שמורה על השעות שקורין ארילוז"יו בין שהוא של חול בין שהוא של מין אחר יש להסתפק אם מותר לטלטלו [וכבר פשט המנהג לאסור]:

נב

מוקצה לעשירים הוי מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין:

א

לטלטל. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עי' סוף סי' ש"י:

ב

ומקפיד. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עי' סי' ש"י ס"ב:

ג

וכבד. וה"ה אבן גדולה או קורה גדולה אם יש תורת כלי עליה מותר. רמב"ם:

ד

לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת:

ה

נשתמש. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו:

ו

שירצה. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ"א. איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו. מ"א:

ז

לצל. ואם חישב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כוונתו מחמה לצל ירושלמי פ"ה דביצה:

ח

להיתר. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר:

ט

וכתבי הקודש. ונייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כיון דעומד לכתיבה. ש"ג:

י

כלל. וכוסות וקערות וצלוחית וסכין קטן שע"ג השלחן מותרין גם כן אפי' שלא לצורך כלל. שכנה"ג:

יא

ותפילין. עיין ט"ז ומ"א דאין לטלטלם כ"א לצורך גופו ומקומו וע"ל סי' כ"ט מש"ש:

יב

ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל מ"א. והט"ז כ' דאין להקל בזה ע"ש ועי' סי' שי"א ס"ה:

יג

לשום מלאכה. ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה. וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו עיין סי' תצ"ה:

יד

זכוכית. ושל חרס אסור לפנותו אפי' דורס עליהם ומשברן דבר שאין מתכוין הוא. מ"א:

טו

בחול. ה"ה בשבת כמ"ש ס"ו עיין מ"א וט"ז:

טז

צרורות. פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי אסור לטלטלו ואפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת אם לא שעשה בו קצת תיקון מעשה קודם שבת ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור מוקצה כמ"ש בסי' רע"ו ס"ג לענין טלטול נר ט"ז. ופתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות ואם כן מותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה לצורך גופו ולצורך מקומו כמ"ש ס"ג עיין מ"א:

יז

דלתותיהן. ודלתות של בית אסור. רמב"ם:

יח

דמחובר. וא"כ גם החלונות אסור ליטול או להחזיר מ"א עי' סי' שי"ג ס"ה:

יט

בטיט. פי' הכלי מחובר למטה לקרקע בטיט:

כ

חור. ואם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש הוי כלי ושרי ט"ז. וכלים מוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצים אסורים לטלטל מ"א בס"ק י"ח:

כא

מצוה. שאדם בודל מהם מלהשתמש בהם תשמיש מגונה:

כב

כלי. על הדפוס:

כג

ואסור לטלטלו. ומנעלים שלנו עדיין חזי ללבישה ומותר לטלטלן. מ"א:

כד

לח. וחוט או משיחה אסור דילמא מבטל ליה והוי קשר של קיימא. מ"א:

כה

אסור. ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ"א:

כו

הקנה. ואם מיוחד לכך שרי. מ"א:

כז

מבע"י. הטעם שמא יתקע. ולפ"ז דוקא בנשמט יש חשש זה אבל בנשבר לא שייך שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ורמ"א דנקט נשבר לאו דוקא אלא נשמט קאמר. ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד בזה שהוא חומרא דרבנן בפרט במקום שהוא צורך בשבת. ט"ז:

כח

בנין. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו:

כט

קוץ. דוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף ריב"ש סי' ת"א ועיין סימן תקי"ח ס"ג ועיין מ"א (במה שתמה על תשובת הריב"ש ומה שהעלה להלכה. אבל בספר אליהו רבה דחה דבריו ע"ש גם מה שהעלה במ"א דלא התיר אלא בדבר שלא היה מונח מע"ש לא נהירא דקוץ משמע דמונח בע"ש):

ל

לשריפה. משמע דסתמא לא אסירא. זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש רמב"ם ומשמע דבקשה שרי:

לא

חריות. עיין מ"א:

לב

הזבובים. וה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית עיין ט"ז:

לג

אא"כ. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד ע"ס רנ"ט:

לד

מנער. וה"ה שמותר לגררם ע"י סכין מן המפה כיון דלא נגע בה הוה ליה טלטול מן הצד ט"ז. וקשה דבסי' שי"א ס"ק ב' אוסר הט"ז לדחוף דבר שהוא מוקצה ע"י קנה ע"ש:

לה

שהתקינן. וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה. מ"א:

לו

חי. ואם הוא בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כגון שומן צונן. (אבל בספר אליהו רבה העלה כללא דמלתא אף שאינו ראוי לאכול חי כיון דראוי לכלבים שרי). כתב ש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול ועי' סי' ש"י ס"ב בהג"ה. ואסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבשול אפי' ע"י עכו"ם דאפשר לאכלו צלי מ"א בסי' שכ"א ס"ק ז' ע"ש. ובא"ז בשם זקינו הגאון ז"ל הורה להתיר בשעת הדחק אפי' ע"י ישראל ועיין בס' עדות ביעקב סי' א':

לז

שאינו. ואם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים. מ"א:

לח

אסור. ואם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות. מ"א:

לט

אסור. ובעודו בידו מותר להחזירו. מ"א:

מ

מים. ודוקא שהן ראוין לשתיית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן. ב"י:

מא

להכניס. אפילו הוא בחצר מקום שאין דירה שם. ב"י:

מב

אסור. ואם היה עליו בה"ש אסור. לבוש:

מג

בחצר. אבל בר"ה אסור עיין סי' שט"ו מאלו הדינים בסי"ב:

מד

תגררהו. וקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב והמוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה. רמב"ם עיין מ"א:

מה

ויש. עי' סי' תקי"ח ס"א שהט"ז ומ"א אוסרים ע"ש:

מו

ויש. רש"ל ספ"א דביצה אוסר לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו. ובאגודה אוסר אפי' לצורך גופו ומקומו:

מז

מותר. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור. ב"י ש"ג:

מח

מין אחר. כגון שרואין בצל:

מט

לעשירים. כתב הט"ז הכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקן כבר לאשפה ע"ש:

א

שבת ק"כ שם במשנה וגמרא

ב

לפירוש תוספות שם

ג

הרא"ש שם

ד

הרא"ש בתשובה וכן נראה מדברי הטור ורמב"ם בפרק כ"ה

ה

עירובין ק"ב

ו

שבת קכ"ד במשנה כדמפרש לה רבא

ז

שם במשנה כדמפרש לה רבי חייא א"ר יוחנן קנ"ג

ח

הרב המגיד בפרק כ"ה המפרשים

ט

שבת קכ"ד.

י

שם

יא

הרב המגיד לדעת רמב"ם בפרק כ"ה

יב

הר"ן כל הכלים

יג

הרא"ש בתשו' ושכן נראה לראב"ן

יד

שבת קכ"ד במשנה וכת"ק

טו

שם

טז

שם בתוספת

יז

שם כרבא

יח

שם

יט

רמב"ם פ' כ"ה והמרדכי בפ' מ"א די"ט וכ"נ מדברי הטור

כ

שבת קכ"ב במשנה ובגמרא

כא

שם בגמרא

כב

שם קכ"ו במשנה ובגמרא וכת"ק לפי' הר"ן כדעת הרי"ף ורמב"ם בפכ"ה וה"ה שם בשם הרשב"א:

כג

שם במשנה קכ"ב

כד

שם קכ"ג וכרבי

כה

שם

כו

שם קכ"ח

כז

ה"ה בשם רמב"ם

כח

שם בגמרא לפירוש רמב"ם בפכ"ו

כט

ה"ה שם בשם הראב"ד וקצת מפרשים והר"ן בשם ראב"ד

ל

שבת קמ"א וכרבנן

לא

שם בגמרא

לב

שם קי"ב בברייתא וכר"י

לג

שם

לד

שם וכר' יוסף הרי"ף והרא"ש

לה

שבת ק"ח

לו

שם קל"ח וכרב

לז

שם קכ"ד וביצה ל"ב

לח

שבת מ"ג

לט

) ודין גחלת בר"ה עיין בסי' של"ח

מ

ביצה מ' במשנה ובגמ'

מא

כב"ש שם לענין י"ט ורמב"ם בפכ"ו וטור

מב

שבת נ' בבריי' כרשב"ג וכר"א הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפכ"ה

מג

שם וכשמואל ר"ן שם ובשם רב האי ור' יונה וכ"כ הרא"ש והרמב"ם בפכ"ה

מד

הרמב"ם שם מעובדא דר' ודר' אמי שבת קכ"ה

מה

הרשב"א בתשו' והביאו ר"ן בפי"ד דשבת:

מו

שבלי הלקט בשם ר' ישעיה

מז

מרדכי ס' פט"ז דשבת ור"י

מח

שם בשה"ל

מט

שבת נ' בברייתא

נ

כשמואל שם

נא

שם איתא יצא אבל הב"י כ' דה"ה ישב

נב

רש"י שם

נג

כן הוא בטור)

נד

ר"ן ור"י שם

נה

שם במשנה מ"ט לפי' ר"ח

נו

כר"י שם

נז

שם בברייתא

נח

שם במשנה קמ"ג וכרב נחמן שם בגמ'

נט

לפי' התוספות שם

ס

רא"ש בתשובה לפירוש הב"י

סא

ב"י ומבואר בסי' ש"ט

סב

שם במשנה קכ"ו

סג

שם בברייתא קכ"ח וסמ"ג

סד

שם במשנה לפי' רמב"ם בפרק כ"ו כמ"ש הר"ן שם

סה

שם פשוט בגמ' קכ"ה

סו

שם קמ"ג

סז

שם קכ"ח

סח

שם

סט

שם

ע

טור בשם הרמב"ם בפרק כ"ו וכתב ה"ה שהוא בתוס' פרק ט"ו

עא

לשון הרמב"ם שם ממשנה וגמרא שבת קכ"א כפי גירסת הרי"ף

עב

טור מהא דביצה ט"ו

עג

שם כ"א

עד

הרמב"ם בפ' כ"ה

עה

שם בעובדא דאביי וכרבא וכפי' התו' וה"ה בפרק כ"ה

עו

שבת נ'

עז

שם ברש"י

עח

ה"ה בפ' כ"ה מהא דשבת קכ"ח בברייתא

עט

שם במשנה

פ

שם בגמרא

פא

שם קכ"ח במשנה גמר'

פב

כאביי שם ועפי' רש"י

פג

שם במשנה

פד

שם במשנה

פה

שם בברייתא

פו

ר"ן שם ורבי ירוחם בנתיב א

פז

הר"ן בסוף פרק כ"ב בשם הרמב"ם

פח

מהרי"ל בתשובה

פט

רמב"ם בפכ"ו מהא דמגופת החבית שבת קכ"ד

צ

אגור בשם שבלי הלקט

צא

תשובת הרשב"א

צב

ר"י בחלק י"ג והמרדכי בשם אור זרוע

צג

שם

צד

כל בו

צה

רמב"ם שם

צו

כל בו בתשובה

צז

פירוש כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה)

צח

ציינתיו בסי' שז

צט

תשובת מהרי"ל בשם מהר"ש פייבש

ק

הר"ן מהא דקרטין בי רבי שבת מ"א:

א

ס"א כל. מתניתין קכ"ב ב':

ב

חוץ. קנ"ו א':

ג

כגון. גמ' קכ"ג ב' וכפי' תוס' שם ד"ה וסכינא. וי"מ כו':

ד

או. הרא"ש נלמד מהנ"ל:

ה

ואפי'. תוס' שם בד"ה הנ"ל וכ"ה בגמ' שם א' קסבר דבר שמלאכתו כו' איתביה כו' כיון דשמעה כו' וכ' בתה"א וכ"ש לצורך מקומו דחמיר יותר. וכ"ה שם אמר אביי התירו כו' וקכ"ד א' אמר רבה לצורך כו':

ו

ואפילו תחובים. עמ"א:

ז

וה"ה לקורנס. שם קכ"ג א' כר"ח ב"א הרי"ף ורא"ש וכדרכם בכ"מ דקאמר מ"ד כו':

ח

וה"ה כלים. מ"ט ב' נסרים כו' שאני כו' אבל שלחין דלא קפיד מותר כמ"ש אבא שלחא הוי וערש"י שם וז"ש כלים כו' ומקפיד:

א

ס"ב כל כלי כו' לא כו'. קכ"א קכ"ב ואמרינן שם קרונות של בית רבי כו' ופי' התוס' ספ"ב ל"ה א' ד"ה ואפי'. בגדולות דהיינו בשני ב"א מהא דחוליות מ"ו א' ואמרינן בירושלמי שהוא נוטלו בב' מותר לטלטלו בשלשה בחמשה אסור א"ר זעירא מכיון דתימא מותר לטלטלו אף בד' וה' מותר ודלא כפירש"י שם ספט"ז דקטנות היו דלפרש"י קשה כיון דפשיט ליה דבב' ידים דאסור מאי קמבעיא ליה בב' ב"א ועוד דהא אפי' אביי דמחמיר ברפי"ז מתיר בב' ידים וכ"ש לרבא שם דאפי' בב' ב"א שרי וכן ראיית תוס' ממנורה דדוקא חוליות וחדקי וע' תוס' הנ"ל וע' הגמ"ר סי' קמ"ו:

ב

ולא. עירובין ק"ב א':

א

ס"ג או נפחים. קכ"ב ב':

ב

קורדום. שם:

ג

בין. קכ"ג וקכ"ד:

ד

ומותר לו. מ"ג א' א"ר יצחק כו' מיתבי כו' ת"ש כו' בצריך למקומו וע' הג"א ריש יו"ט ושם בשבת קכ"ד א' לרבה אליבא דר' נחמיה כו' והא ע"כ מסלקינן מכולא בית כמש"ש מידי דהוה אגרף של רעי וא"כ גם לרבא קשה לר' נחמיה:

ה

או יגנב. שם ב':

ו

כל מוקצה כו'. מתניתין קנ"א א' סכין כו':

ז

וכן מותר ליקח. עירובין פ"ד א' ושבת ק"מ ב' האי כיתניתא כו' וכמש"ל סט"ז ושם קמ"א ב' הב"ע ברפוי:

ח

וכן כו' ולא כו'. שבת קכ"ג א':

א

ס"ד כלי. קכ"ג וקכ"ד:

ב

אבל. שם וחזרו והתירו אפי' כו' ול"ק והתירו לגמרי וכן שם ואפי' מחמה לצל ול"ק שלא לצורך כלל:

ג

וכתבי. שלא היו בכלל הגזירה דנחמיה ועתוס' ד"ה מקצוע:

ד

ותפלין. גיטין פ' הניזקין האי ספרא דאפטרתא כו':

ה

ושופר. ע' תוס' ל"ה ול"ו ד"ה והתניא כו' וד"ה הא ר"ש ובירושלמי מטלטלין את השופר להשקות בו את התינוק:

ו

כ"א לצורך. ספ"ק דיו"ט ר"ש שרא לשדורי תפילין כו':

א

ס"ה יש מתירין. קכ"ד א' איתביה אביי לרבא מדוכה כו' ועמ"א ומ"ש ולא אמרו ככר כו' היינו בדבר שאסור לטלטלו לגמרי ואין תורת כלי עליו והרשב"א חולק ע"ז ועט"ז שהשיג על הש"ע בסעיף זה אבל אין קושייתו כלום דמנורה שהדליקו מוקצה מחמת איסור דדחייה בידים ואפי' לצורך גופו אסור וה"ה כמו ארנקי אבל מ"מ האמת כדבריו וכמ"ש דלא התירו ככר כו' וכמש"ל סי' שי"א ס"ה ומדוכה שאני כמ"ש הרשב"א בעבודת הקודש מ"ו א' בזמן שיש שום למה מטלטלה והלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד לפי שלא נאסרה המדוכה אלא מחמת מלאכה זו של שחיקת שום וכיוצא ועכשיו ה"ה משמשת היתר במלאכתה נמצא האוסרה מתירה כקדירה המטלטלת עם התבשיל עכ"ל ולפ"ז אין מטלטלין אלא אם יש בתוכו דבר המיוחד לו וכן דייק לשון הברייתא שום דוקא וכן פסק בחידושיו רפי"ז שם ע"ש:

א

ס"ו אפי' בשבת. גמ' שם וכת"ק:

ב

ואם. מ"ב א':

א

ס"ז בחול. ל"ד ועמ"א:

ב

מכלי. כמ"שו:

ג

ואפי' חזי. מ"ז א':

ד

ודוקא חתיכת כו'. כמ"ש בכל הני דשמעתין שירי פרוזמיות וכן בכולהו ועמש"ש:

ה

משום דאתי' כו'. דאל"כ וכי עדיפא מכיסוי כלים:

ו

צרורות. מ"ו א':

ז

או אבנים. יו"ט י"ב א':

ח

דכ"ר שאינו. קכ"ד א'.

א

ס"ח הנטלים. עתוס' ד"ה כל:

ב

בין. גמ' שם:

א

ס"י כיסוי. אפי' לר"י וע' רש"י שם:

ב

ושל כלים. אפי' לת"ק:

ג

אפי'. שם קכ"ה א' כראב"י וכרבינא ובהא מודה ת"ק:

ד

והוא. ר"ל דוקא באותן שא"צ בית אחיזה:

ה

שתקנם. כפי' תוס' שם ד"ה וכ"ת:

ו

או. הר"ן מהא דחריות נ"א וכרב אסי דקי"ל כוותיה כמ"ש בס"כ וכ' דלכך הצריך הרי"ף בקנה ובכיסוי כלים תיקון כלי ולא הוצרך בפקק לפי שסתמא נשתמש בה מבע"י שצריך להיות מכוון למדתו של חלון ועסי' כ"ב וסי' שי"ג ס"א:

ז

וכסוי חביות הקבורות. רמב"ם וכת"ק דאינהו נמי ס"ל הא דראב"י אלא דמיירי בכה"ג ולכן פסק הרי"ף כת"ק וכראב"י. ר"ן:

א

סי"ב ואם זרקן. כמש"ל בס"ז:

א

סי"ג ויש מתירין כו' אח"כ. שמפ' בכה"ג וכ"מ ברש"י שם דאל"כ לא גרע משירי מחלצאות וחרס קטנה ועתוס' ד"ה מחצלת:

א

סט"ז ואם תחבו כו' אפי'. שם:

ב

וכן. נלמד מכירה אע"ג די"ל דספסל ראוי לסמוך דהא גם כירה ראוי לסמוך מדשרי ת"ק באחת:

ג

אא"כ ישב. קמ"א ל"ש אלא כו' ועמ"א:

ד

גם. שם קל"ח ב' שמא יתקע:

ה

משום. עסי' שי"ג ס"ט:

א

סי"ט של שובך. דל"פ ב"ה על ב"ש אלא משום שמחת יו"ט כמ"ש שם ב' אלמא כו':

א

ס"כ וכ"ש. דבהא כ"ע מודו:

ב

אפי' בחול. מדקאמר ונמלך כו' ורשב"ג אמר כו' דמ' אפי' בחול ואמרינן שם ושמואל דאמר כרשב"ג וע' רא"ש:

א

סכ"א אבל נדבך. כמ"ש ואזדו לטעמייהו כו' וקי"ל כרבה שם וע' קמ"ב ב':

ב

וי"א. עמ"א:

א

סכ"ב אסור לכסות כו' אע"פ כו'. שם ורב יוסף כו' אבל במניח נעשה כו' ולא קי"ל כוותיה כנ"ל ובחידושיו הקשה דשם א"ר אסי דבהנחה בעלמא סגי וכן אמר שם צאו ושפשפום ובספי"ז אמר והוא שיש תורת כלי עליו ותי' דשם חשב מבע"י והתקינם לשבת לתשמיש זו וסגי לרב אשי ביחוד לשבת א' ולכן הביא ההיא דנדבך ששם ג"כ אין מיחדן לישיבה לעולם כמ"ש בפ"ג גבי לבנים דחזי למזגי עלייהו וגבי אבנים משני במקורזלות אלא אין אדם מיחדן לישיבה וכמ"ש בירושלמי שהן קשים לישיבה ואנן קי"ל כרבה:

ב

או בקעת או כו'. יו"ט ל"ב ב' ושם קכ"ד א':

ג

אע"פ שחשב כו'. שם צאו וישבו כו' ולא קי"ל כוותיה כנ"ל:

ד

אא"כ. כמו בעפר נ' א'. רשב"א וע' רש"י ס"ה ב' ד"ה אתאן כו':

ה

וה"מ בדבר כו'. הר"ן כמו בחריות דמחשבת לצורך מחר לבד סגי דאי לעולם לא היה פליג ת"ק ועוד דאמרי' שם ומאן תנא כו' שנשב עליהם למחר והר"ן אזל לשיטתו שכ' בפ' ניטל ל"ש אלא בשוכח כו' וא"ת מ"ש מחריות כו' וי"ל דחריות עבידי לישיבה אבל אבן לא עבידא לכיסוי חביות:

ו

ויש מי. הרשב"א ול"ד לחריות:

ז

וי"א שצריך. כמ"ש בסכ"א ול"ד לעפר דהוא קל יותר מחריות דאפי' ת"ק מודה וההיא דפורפת מפ' בתיקון מעשה קצת:

א

סכ"ד אם חשב. אפי' בחול כמ"ש בס"כ והא דקאמר צבען תיקון מעליא נקט. הרא"ש שם:

ב

או שישב. תוס' שם ד"ה אבל דל"ד יצא:

ג

תו לית. תוס' ד"ה הנ"ל דל"ד אין יוצאין דאף לטלטלם אסור:

ד

ומשום. רש"י שם:

ה

וי"א. לתרץ קושית תוס' ד"ה ואם וכ' דמחזי כמוציא בשבת ולפ"ז הא דקאמר שם ואין יוצאין בהם דוקא וה"ה ואם יצא דוקא ועסי' ש"א ס"נ:

א

סכ"ה עורות יבשים. כפי' ר"ת שם בתוס' מהא די"ט י"א ושבת קי"ז א':

ב

וי"א. כתי' רש"י שם:

ג

אא"כ. מהא דפורסין עור ק"כ א' לפירש"י ועתוס':

א

סכ"ז שראויים כו'. כפי' תוס' דבאינם ראויין אף ר"ש מודה כמ"ש שם מעבירים כו' וסתמא כר"ש:

ב

אבל אם. דבהא ל"פ:

ג

ואם יש. קמ"ב א':

ד

ואם היה צריך. שם ב' וכמ"ש תוס' בריש י"ט דהני עצמות וקליפין הוו כשוכח מדמתיר לנערם:

א

סכ"ט כל שהוא כו' אם יש. קכ"ח א' פילין לא שכיחא אי אית ליה פילין כו' ואע"ג דאין הלכה כרשב"ג דשום דנעמיות לא שכיחי אלא בבני מלכים כמ"ש בגמ' שם וכ' הר"ן דת"ק דמתני' ות' ק דברייתא ל"פ אהדדי אלא מר כי אתריה כו' באתריה דת"ק דברייתא שכיחי יונים ע"ש:

ב

ולפ"ז. ז"ל הר"ן בפ' נוטל וכי קשרי ר"ש לטלטולי עצמות הראויין לכלבים כו' אע"פ שנתפרקו העצמות בשבת אבל אם נתפרקו מע"ש אפי' ר"ש מודה וכ' בד"מ הואיל ואין לו כלבים ולדעת האומרים דבאין לו אפי' מצוים אסור וז"ש כאן ולפ"ז כו' אבל דברי ב"י נכונים שהגיה אפי' ר"י מודה כמ"ש בנבלה קנ"ו ב' וכ"כ תוס' קכ"ח א' בד"ה מטלטלין כו':

א

ס"ל ואדם חשוב. ע' תוס' שם ד"ה שמואל:

א

סל"א דחזי לאומצא. ר"ן וכ"ה ברמב"ם וכגי' הרי"ף ורא"ש וכן הכריח הרשב"א אתמר בשר חי מותר לטלטלו בשר תפוח רה"א כו' אבל בשר תפל אפי' ר"י מודה משום דחזי לאומצא כמש"ש וקמ"ב ב' וי"ט ל"ב א' וכל בשר חזי לאומצא כמ"ש בפ"ק דחולין ושאר מקומות ול"ב שם וסתמא כר"ש והטור שכ' דחזי לכלבים הוא כפי גי' איתמר בשר תפל וע' בתוס' שם ד"ה דג:

א

סל"ד כ"ד מטונף. ל' הרמב"ם:

ב

בין של אדם. ר"ן לפי' ברי"ף וז"ל הרי"ף ורא"ש ואוקימנא שלתרנגולים ובחצר אחרת אבל צואה של תרנגולין ושל ב"א באותה חצר מותר כו' ופי' הר"ן הא דנקט ברישא תרנגולין דסתמן הן בחצר אחרת ע"ש וצ"ל לפ"ז דלא היה לרי"ף גי' הגמ' שלנו וכל שקלא וטריא ממעינות הנובעים וכ"ז דוחק גדול וכן מה שהתחיל הרי"ף בתרנגולין וסיים בתרנגולין וב"א דלפי' הר"ן לא ה"ל להזכירן כלל אלא לחלק בין חצר אחרת ויותר קשה על הב"י שרוצה לפ' דברי הטור כפי' הר"ן והטור לא הזכיר רק של תרנגולין וכגי' שלנו דשל ב"א בכ"ע מותר וכ"כ בהדיא ברמזים וע"כ צ"ל שמפ' כן דברי הרי"ף ורא"ש אבל באמת שדברי הרי"ף ג"כ כדברי הרמזים רק שצ"ל אבל של ב"א ושל תרנגולים וקאי באותה חצר אתרנגולים והוא כגי' שלנו רק שכ' במקום באשפה שבחצר בחצר אחרת והכל א' וכ"כ ב"ח שמצא כגי' זו ב"א קודם לתרנגולים כנ"ל:

ג

ואפי'. שם:

ד

אם ירא. מתני' שם:

א

סל"ו ואם. מדקאמר וכי עושין כו' ואם אסור אף בדיעבד אין איסור בעשייתן:

א

סל"ז במקום. כב' התי' של תוס' שם לחומרא. טור. וכדרכו בכ"מ:

א

סל"ח ולכן. ול"ד לתבן קכ"ג א' דהתם בתבן שהכניסו לאוצר וע' גמ' נ' א' בגזי הפתק וע"כ צ"ל כן וקש שע"ג המטה שם:

א

סל"ט אסור. מהא דלמטה ובעודם עליו כו' מהא דס"מ:

א

ס"מ דהיינו. רש"י:

ב

אם צריכין. דאל"כ אסור מהא דמת קנ"א א' ובלבד כו':

ג

ובלבד. מתני' שם וכמ"ש בעירובין פ' ב' כ"מ שאר"י כו':

א

סמ"ה אסור לשחוק. ירושל' פ"ב דתענית:

ב

ויש. והירושלמי איירי בר"ה משום הוצאה וע' בתוס' פ"ק די"ט י"ב א':

ג

סמ"ז יש אוסרים. סוף פ"ק די"ט אלא כלאים כו':

ד

ויש. שקושית הגמ' משום דתנן שם כל שנאותין בו כו':

א

סמ"ט מכבדות. ר"ל אפי' מחמה לצל ומה שאסרו שם קכ"ד ב' היינו לפי הברייתא שם צ"ה א' אבל לפי המסקנא דשם וכפי' הרי"ף ובה"ג שם דה"ה בכיבוד מותר בטלטול. הרי"ף וכ"פ הרמב"ם לפי שיטתם שמותר במרוצף ועסי' של"ז ס"ב:

א

סנ"א מה שמורה. דדמי למדידת הזמן או הצל והוי מלאכתו לאיסור דמדידה של רשות אסור כמ"ש קנ"ז ב' אימור דאמרי רבנן כו':

א

חוץ ממוקצה מחמת ח"כ וכו' – בגמרא חשיב עוד כמה דברים שהוא ג"כ בכלל זה כגון סיכי זיירי ומזורי [הם כלי אורגין] ומסר הגדול [הוא מגירה גדולה שקוצצין בה קורות] ויתד של מחרשה והעתיקם הרי"ף ורא"ש ובכולהו הטעם דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום:

א

כלי שמלאכתו לאיסור – אפילו איסורו הוא רק מדרבנן [פמ"ג] ועי"ש עוד לענין קנא"ק האל"ץ בית קיבול ועץ תקוע ע"י שרויף ונותנים שם אגוזים כדי לשברם האריך בזה ולבסוף צידד להקל:

ב

קורדם לחתוך וכו' – במשנה חשיב שם עוד מגירה לגור בה את הגבינה ועוד כמה דברים עי"ש והנה רש"י פירש שם שהוא סכין מלא פגימות ומשמע לכאורה דמגירה ממש אין חילוק בין גדולה לקטנה דבכולהו מקפיד שלא יפגמו ומיחד להו מקום והוא בכלל מסר הגדול שנזכר שם במשנה אכן מפירוש המשניות להרמב"ם משמע דמגירה קטנה הוא רק בכלל כלי שמלאכתו לאיסור וצ"ע בטעם הדבר. ודע דכתב הפמ"ג והעתקתיו במ"ב דכלי שרוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל כלי שמלאכתו לאיסור והביא ראיה מרשב"א לענין קדירה עי"ש ולענ"ד היה נראה דזה דוקא אם עיקרה הוא רק למלאכת איסור ורק לפעמים משתמש בה להיתר ולענין זה יש ראיה מקדירה דמשמע מרשב"א דהיא כלי שמלאכתו לאיסור דעיקרה נעשה לתבשיל אבל אם דרך הכלי להשתמש בה לשניהם ורק שלאיסור משתמשין בה יותר מנלן דמקצה דעתיה מניה דהלא עשויה למלאכת היתר ג"כ וצ"ע:

א

כלי שמלאכתו להיתר – עיין במ"ב לענין קדירה ומ"מ נראה דאף כשפנוה מהתבשיל ועומדת בבית מותר לטלטלה ולסלק לצד חוץ דהוי כגרף של רעי עיין בשבת קכ"ד לענין קערה וכן משמע במאירי:

א

כל הכלים שנשברו וכו' – עיין בפמ"ג במ"ז סקי"ד שמצדד דזה הדין קאי אף על כלים שמלאכתן לאיסור שמותר לטלטלן לצורך גופן ומקומן דגם בזה סגי כשהם ראויין לשום מלאכה:

ב

לשום מלאכה וכו' – כתב המגן אברהם דלפי מה שכתב בסימן תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת בעינן כשנשבר בשבת שיהא ראוי למלאכתו הראשונה דוקא כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן אבל הרבה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר ותו"ש] כתבו דכיון דעדיין ראוי לשום מלאכה לאו נולד הוא ובכלל מוכן הוא אך אם א"י עשה כלי בשבת זה ודאי נולד הוא ואסור לטלטלו לדעה זו:

ג

כגון שברי עריבה וכו' – ואז אפילו מחמה לצל מותר ככלי שמלאכתו להיתר ובאינם ראוים לשום מלאכה אפילו לצורך גופו ומקומו אסור [וכן מצדד הפמ"ג בכמה ראיות עי"ש]:

א

שנשברה בחול – עיין מ"ב ומ"מ לדעת הי"א בסימן תצ"ה דנולד אסור בשבת מחמירין איזה אחרונים [הב"ח וט"ז וא"ר] כשנשברה בשבת שלא לטלטל בר"ה מקום שאין מצויין כלים לכסות עי"ש טעמם ולדעת המגן אברהם הנ"ל גם בחצר אסור לדעה זו וכנ"ל אך כ"ז אם החרס היא קטנה שאין ראוי למלאכתו הראשונה כלל אבל אם הוא ראוי כגון שברי עריכה לצוק לתוכן מקפה וכה"ג וכנ"ל זה לכו"ע לאו נולד הוא ומותר לטלטל בר"ה אפילו כשנשברה בשבת כן מוכח בגמרא:

ב

ואם זרקה וכו' – היינו אפילו כשהיא עדיין ראויה למלאכתו הראשונה וראיה מלקמן סי"ב גבי שירי מחצלאות דשם ראוי למלאכתו הראשונה כדאיתא בגמרא ואפ"ה אסור כשזרקה [ולא אמרינן דזה חשיב ככלי שלם דשם אינו נעשה מוקצה בזריקתו משום דבטלה דעתו כדמוכח בתוד"ה מחצלת ע"ש]:

ג

לאשפה – נראה דלאשפה לאו דוקא דה"ה אם זרקה מפתח ביתו לרחוב ואורחא דמילתא נקט דאין דרך לזרוק לרחוב מקום הילוך ב"א ואפשר דאם הניחו אחורי הדלת ג"כ בכלל אשפה הוא לענין טלטול כמו לענין טומאה לדעת ר"י ור"ע בדף כ"ט [אך הרמב"ם פסק שם כר"א היפך ממה שפסק בפי' המשנה דהלכה כר"י] אך לפי מה שפירש"י שם ד"ה ומקולי מטלניות יש לדחות:

ד

מבע"י – ואם המוצא אינו יודע אם נזרקה בע"ש או בשבת אפשר דיש להקל עיין בחידושי רע"א דלא ברירא ליה מילתא בזה וכ"ז אם הוא מוצאה באשפה אבל אם הוא מוצאה בר"ה או בכרמלית שלא במקום באשפה בודאי יש להקל אחד דשמא לא נזרקה כלל מבית דלימא שבטלה בזה רק שאחד שבר כלי במקום הזה גם דשמא היום נזרקה וכן מוכח בגמרא בשמעיה דרבא דשקל חספא בר"ה לכפר בו מנעליה דרבא ולא חשש שמא נזרקה מבע"י:

א

אין נטלים – עיין במ"ב שכתבנו בשם המגן אברהם דהכונה אפילו בטלטול בעלמא וכן מוכח משבת קכ"ה אמר רבינא כמאן מטלטלינן האידנא משמע מזה דכיסוי בור ודות אפילו בטלטול אסור וכן מוכח מהרמב"ם והר"ן וכ"כ בלבושי שרד ולפלא על הפמ"ג שכתב במ"ז להיפוך [ובאשל אברהם מסתפק בזה] וכ"כ בדה"ח כדברינו אך האמת שדחקו להפמ"ג דלמה יאסר בטלטול אחרי דתורת כלי עליו ולענ"ד נראה פשוט דאחרי שבור ודות הם ענין קרקע השוו כיסוי בור ודות לדלתות הבית וכבר ידוע מה שכתב הרמב"ם בדלתות הבית דאע"פ שהם כלים מ"מ אסורים בטלטול לפי שלא הוכנו לטלטל ר"ל שהם עומדים רק למלאכתן להתחבר עוד להבית ולא להשתמש בהן וה"נ בעניננו הם עומדים רק לכיסוי הבור ולא להשתמש בהן. והנה הרב המגיד כתב שם על דברי הרמב"ם וז"ל אבל רש"י כתב בר"פ כל הכלים ואינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן שאינן כלי עכ"ל הרה"מ ומשמע דאלו היה על הדלתות שם כלי גם הם היו מותרים בטלטול ונ"ל שמסוגיא זו גופא הוכיח הרמב"ם את דינו בדלתות היינו מדאסרו כיסויי קרקעות בשאין להם בית אחיזה אף שתורת כלי עליהן וע"כ דבדבר דשייך לקרקע דלת או כיסוי לא שייך שם כלי להבטל ממנה שם מוקצה וכן משמע דעת הר"ן להדיא דבשאין להם בית אחיזה אף שיש תורת כלי עליהם אסור והנה לדעת רש"י הנ"ל בדלתות וגם בכיסוי קרקעות יהיה מותר בטלטול היכא דתורת כלי עליו אף כשאין לו בית אחיזה והסוגיא שאוסרת איירי רק ליטלה מן הבור והא דקאמר לעיל דף קכ"ה כמאן מטלטלינן האידנא וכו' ל"ד הוא והכונה לטלטלה מן התנור א"נ דהכונה אפילו היכא שנתפרקה מן התנור בשבת דזה אסור אם היה אסור ליטול מן התנור משום מיגו דאיתקצאי לביה"ש אבל כ"ז הוא דוחק קצת ולכך הוכיח הרמב"ם מזה להחמיר גם בדלתות וכנ"ל:

ב

והוא שתקנם וכו' – עיין בביאור הגר"א שכתב דזה קאי על אלו שאין להם בית אחיזה וכונתו דאלו היה להם בית אחיזה הרי זה גופא הוא הכנה שיהיה כיסוי להכלי ומה צריך עוד דבשלמא לדעת רש"י דתורת כלי היינו שיהיה ראוי לתשמיש לד"א ניחא אבל לפי מה שפסק השו"ע כדעת התוספות דדי במה שיהיה מוכן לכיסוי דבזה לבד הוסר מעליהן שם מוקצה הלא די במה שיש להן בית יד לאחוז בו לכסות אבל ראיתי בא"ר שהקשה ע"ז מגמרא מפורשת קכ"ו ריש ע"ב דמשמע שם דאף שיש להן בית אחיזה בעינן שיהא תורת כלי עליהן ואולי לדעת הגר"א קאי ר' יוחנן רק על סיפא דמילתא דר"י בסתם כלים והא דמביא הגמרא ריש המשנה הוא כמו שהיה כתוב תיבת וכו' והרבה איתא כעין זה בש"ס א"נ דהגמרא איירי רק בשיש להן בית אחיזה בתולדה וכמו שנזכר במפרשים סברא זו אבל זהו דוחק ויותר טוב כמו שכתבנו:

א

הקוץ – משנה ריש פרק כל הכלים והא דלא העתיק המחבר סיפא דמתניתין ושל שקים לפתוח בו את הדלת משום דכלל זה בריש הסעיף דכל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו אך בזה אשמועינן דלא חיישינן דלמא חביל משום דמקלקל הוא וגם היא מלאכה שאין צריך לגופה ובמקום צערא לא גזרו רבנן כדאיתא בסנהדרין פ"ה ע"ש בגמרא. ודע דהמגן אברהם כתב לקמן בסימן שכ"ח ס"ק ל"ב ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא רפ"י דסנהדרין עכ"ל ור"ל שלא יעשנה בענין שיהיה פסיק רישא להוצאת דם ובזה יוסר מה שהקשה עליו הא"ר ומ"מ אפילו בזה חלק עליו בעל חמד משה וסבירא ליה דמותר דבמקום צערא לא גזרו רבנן אף באופן זה וכן משמע בסה"ת כהחמד משה:

ב

וחדשה שלא ניקבה וכו' – נסתפקתי אם ה"ה באין לה חוד בעת חידושה הוא ג"כ מותר בזה או אפשר דעדיין לא חזיא אף לנטילת קוץ בזה ומהגמרא קכ"ג ע"א בסוגיא משמע קצת ג"כ הכי וצ"ע:

א

שירי מטלניות שבלו – מרמב"ם איתא סתם שירי בגדים ואפשר דהטור ושו"ע ג"כ אורחא דמלתא נקטו דהא הטעם דבפחות מזה לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים כדאיתא בגמרא וזה שייך בכל גווני:

ב

וא"ל אסור – היינו אפילו לצורך גופו ומקומו שאין ע"ז שם כלי כן הוא פשטא דמילתא ועיין בפמ"ג:

א

מנעל חדש וכו' – עיין בגמרא דהטעם דמותר המנעל בטלטול משום שיש שם כלי עליו כיון שנגמר אף שעדיין לא הוסר מעל הדפוס וכרבנן דר"א ולפי מה שמבואר לעיל בסימן ש"ג סי"ג דאשה אסורה לצאת במנעל חדש בשבת כשלא נסתה ללכת בו מאתמול ואפילו בבית יש מחמירין בזה ע"ש בסי"ח אפשר דצריך ליזהר ג"כ שלא תשמטנו מעל הדפוס אחרי שאסורה לצאת בו אם לא שצריכה להמנעל להשתמש בו לאיזה דבר אחר דלא גרע עכ"פ משאר כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו:

א

דאסור לטלטלה ולהניחה וכו' – וה"ה דסתם טלטול אסור ג"כ אצלה כמו גבי כירה אלא לרבותא נקט כדמוכח בתה"ד שהובא בב"י בסימן שי"ג ע"ש ומ"מ נראה דבעת שנשמט הרגל ממנה וירא שלא תפול הספסל ויזיק לאדם מותר לטלטלו ולפנותו משם וכנ"ל בס"ו בהג"ה וממילא דמותר אז לסמכו על ספסל אחר ולישב עליו אך שיזהר שלא יטלטלנו בישיבתו:

ב

גם אסור להכניס וכו' – עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא יתקענה וכו' הוא מט"ז ופשוט ומש"כ דסתם רגלי הספסלין דרכן להיות מהודקין הוא בב"י סוף סימן שי"ג וע"כ דין זה שהבאתי במ"ב בשם המגן אברהם לא ברירא לענ"ד כ"כ דמנלן דתליא באדם זה שאצלו דרכו להיות רפוי דילמא תליא בדעלמא וע"כ אין ראיה מה שהביא המגן אברהם מסימן שי"ג ס"ו:

א

קוץ המונח וכו' – עיין במגן אברהם שהביא בשם הריב"ש דדוקא קוץ שאינו נראה וכו' וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה והשיג ע"ז המגן אברהם משפוד של עץ המבואר בסימן תקי"ח דמותר בטלטול ולא אבין קושיתו דבאמת שפוד נעשה חד מלמעלה כדי לתלות עליו הבשר צלי והוא ג"כ כעין קוץ. וקושיא שניה שלו כבר תירצה בתו"ש ע"ש וכתב המג"א בסוף דבריו ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר דלא הי"ל לסלקו מאתמול דאל"כ היה מותר לסקל אבנים בשבת והנה בא"ר השיג עליו וכתב דמגמרא משמע דהקוץ היה מונח שם מכבר ע"ש ומ"מ נראה לענ"ד ברור דהדין עם המגן אברהם ולאו מטעמיה כי נראה דלא התירו בשבת כ"א קוץ מפני שעלול מאד להזיק בעוקץ החד שלו משא"כ בסתם אבן אפילו אבן קטן שאין נראה לעינים דאף דלענין נזקין אמרינן דאבנו סכינו ומשאו הוא בכלל בור שם שאני דהחמירה התורה ביותר [ותדע דחרסית הוא ג"כ בכלל בור ואלו לענין טלטול לא שרינן בר"ה כ"א מפני דחזי לקנח בו מידי עיין שבת קכ"ד ע"ב] ומש"כ הריב"ש דאבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה ר"ל אפילו אם יש לו עוקצין חדין כנ"ל:

א

סולם של עליה וכו' – הוא דעת הרמב"ם והטור פוסק דיש להקל בשבת עיין בב"י טעמו ועיין בביאור הגר"א לקמן בסימן תקי"ח שמצדד לדינא כהרשב"א דלא אסרו חכמים כלל רק להוליכו ממקום למקום אבל לא בטלטול בעלמא ועיין בספר א"ר בסימן זה:

א

אבל נדבך וכו' – כתב הפמ"ג נדבך של אבנים א"י מהו דרש"י קכ"ה ע"ב פירש נדבך סדורות ומוקצות לבנין משמע דאם אישתייר מבנין הוי כלבנים ובר"ן לא משמע הכי וכמו שכתב המ"מ דעיקר החילוק דאבנים לא קיימי כלל לישיבה ואף בלא נדבך וסדורות ואף אישתייר מבנין צריך למדום מעשה וכו' דיש חילוק בין לבנים שהם שפים וחלקים וקיימו ג"כ לישיבה הלכך אישתייר מבנין מותרים דעומדים לישיבה ואבנים שאין משופים וחלקים צריך למדום כי לא קיימי לישיבה וצריך מעשה עכ"ל וכן משמע במאירי כמו שכתב בשם הר"מ. ודע דאף שהחמיר הפמ"ג בנשתיירו מבנין היינו בסתם אבנים אבל אם הם אבני גזית שהם משופים וחלקים כתב הפמ"ג בסקמ"א די"ל דדינם כלבנים שנשארו מבנין וא"צ מחשבה כלל ועי"ש שסיים שצ"ע בכל זה:

א

ביחוד לשבת אחת סגי – זו היא דעת הר"ן שלמדה מדין חריות ע"ש ולפ"ז אפילו אם לא יחדה כלל רק שפצע בה אגוזים מבעוד יום סגי כמו בחריות אם ישב עליהן מבע"י וכנ"ל בסעיף כ':

א

מנער את הטבלא – עיין לקמן בסימן של"ז במגן אברהם דמן הארץ מותר לכבד בכנף של אווז. ודע דבמשנה איתא מסלק את הטבלא כולה ומנערה ואיתא במלחמות דהיינו שמטלטלה עם הקליפין שעליה עד מקום התנור ומנערה שם ומשו"ע משמע וכן מסמ"ג המובא בב"י דאסור להגביה הטבלא אלא לנערה במקומה והדבר הזה תלוי בשני תירוצים המובא ברשב"א בחידושיו ע"ש:

א

ב"י דלא כהר"ן – כ"ז הוא לפי מה שביאר דעת הר"ן בד"מ אבל לפי מה שכתב הב"ח והגר"א גם הר"ן מודה בזה וכ"כ בספר מאמר מרדכי וכתב עוד דמ"ש בד"מ דרבים חולקים על סברא זו שכתב הר"ן לדעת הרי"ף והרמב"ם דכל שהוא מאכל לחיה ועוף המצוים אף שאין לו מותר ע"ש לא מצא מי שיחליק בזה וגם בשו"ע לא הגיה הרמ"א כלום אדעת המחבר:

א

גרעיני תמרים וכו' – ולענין גרעיני שאר פירות אפשר דמודה השו"ע למה שמשמע ברמב"ם דסגי שיהיה עכ"פ ראוי למאכל בהמה דז"ל בפכ"ו כל הקליפין והגרעינין הראוין למאכל בהמה מטלטלין אותן ושאינן ראוין אוכל את האוכל וזורקן לאחריו ואסור לטלטלן וגרעינין של תמרים שאני משום דאינן נאכלין אף לבהמה כ"א ע"י הדחק כמ"ש בלבוש ולפיכך החמיר בזה שיהא דרך אותו המקום להאכיל לבהמה אף דהרמב"ם כלל כל הגרעינים בחדא מחתא. וגרעיני תפוחים ואגסים בלא"ה אפשר דיש להקל דהם ראוין אף לאכילת אדם ולפעמים אוכלים אותן ביחד עיין ברי"ף לענין תמרי ארמייתא וכ"ש גרעיני הפירות [שקורין פלוימען] שיש בתוכן אוכל בודאי מותר לטלטל לד"ה אף שאין בדעתו לאכלן:

א

דחזי לאומצא – עיין מ"ב שהרבה אחרונים מקילין גם בבשר בהמה ואף שאין טעמם שוה דטעם הט"ז דלדידן דפסקינן כר"ש אף אם נימא דלא חזי כ"כ לאומצא מ"מ שרי וטעם הגר"א וכן מצדד הא"ר ג"כ בתירוצו השני דכל בשר חזי לאומצא [וכן בספר מאמר מרדכי ובספר קרבן נתנאל הסכימו ג"כ כן] מ"מ הלא לדינא כולם שוים דאפילו בשר בהמה שרי לטלטולי והראיות שהביא המגן אברהם מכמה ראשונים דחו בספרי אחרונים דאין מוכח כלל מהם והעיקר דגם בשר בהמה חזי לאומצא כמו בשר עוף וכדמשמע מסתימת הרמב"ם ושו"ע [ומה דמשני שאני בר אווזא דחזי לאומצא ר"ל דבזה אפילו לר"ח חזי לאומצא אפילו בתפוח] ולכך סתמנו דבמקום הדחק נוכל לסמוך עליהם. והנה לקמן לענין שומן צונן סתמנו כהמגן אברהם דאסור בטלטול אף דבדין הראשון סתמנו להקל כהט"ז משום דהרשב"א גופא שממנו העתיק הגר"א וכן שארי אחרונים דחזי לאומצא שייך בכל בשר כתב בהדיא בטעם דדג תפל כהסכמת המגן אברהם דדבר דלדידיה לא חזי משום כלבים לא שרינן דמאי דחזי ליה אח"כ מקצה ליה מכלבים וממילא גם בשומן אסור וכן הוא דעת הרז"ה בס"פ נוטל ע"ש וכן הוא דעת הרה"מ [בפכ"ו ע"ש מה שכתב בדין ט"ז לענין חרדל] וכן הוא דעת הר"ן ג"כ ע"ש מה שכתב בטעם דדג תפל וקאי אף לדעת ר"ש כמו שפסק הרי"ף בהדיא וכ"כ הריטב"א בחידושיו וכ"כ במאירי וע"כ אף דהתוספות בחד תירוצא והטור כתבו דטעם דג תפל משום דאינו ראוי לכלבים משמע הא אם היה ראוי לאכילת כלבים אף דלא קאי לזה היה מותר ולפ"ז גם בשומן צונן אינו אסור בטלטול דהא ראוי הוא לאכילת כלבים לא נוכל לסמוך ע"ז למעשה משום כל הראשונים הנ"ל:

ב

וכן אם היא תפוח – היינו אפילו אם נתפח בשבת וכדעת ר"ש בנבילה שנתנבלה בשבת [אחרונים]. בהמת א"י שנשחטה אפילו בשבת שרי לטלטלה מידי דהוי אנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטלה כדלקמן בסימן שכ"ד [מ"א ע"ש עוד]:

א

אין עושין גרף וכו' – עיין בביאור הגר"א דס"ל דדעת השו"ע הוא דאפילו במקום הפסד אסור לעשות לכתחלה ולא הותר כ"א במה שמביא בסעיף שאח"ז שהוא מביא עצמו אל הגרף:

ב

כדי להוציאו – עיין מ"ב והוא מהמגן אברהם ומ"ש דבר שיהיה בודאי אח"כ מאוס כן נראה פשוט דאם הוא ספק שיהיה מאוס אין לאסור אפילו להמגן אברהם וכ"ש נהט"ז ודלא כמ"ש בספר לבו"ש:

א

בטל אגב עפר הבית – עין במ"ב מש"כ אפילו וכו' כן מוכח מרש"י בשבת נ' ד"ה מכניס ע"ש וכאשר כתבתי בשער הציון וראיתי בחידושי רע"א שהביא בשם גזירות שמשון שכתב דאם יש רצפת אבנים או נסרים שרי ולענ"ד יש לעיין בזה טובא אחד דרש"י כתב דהוא בטל לקרקעית הבית כיון שנתנו למדרס רגלים והוא מוקצה וא"כ אף שהקרקע מחופה ברצפת אבנים או נסרים גם הוא בכלל קרקעית הבית הוא ובטל לגביה ובכלל מוקצה הוא כיון שהקצה אותו מדעתו וכן מוכח קצת מלקמן סימן תצ"ח סי"ז שכתב דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכיו בעי לה משמע אבל אם שטחו אסור בכל גווני. ואפילו להטור שכתב אגב עפר הבית אפשר ג"כ דכוונתו כמו שכתבנו לפירש"י ועוד נ"ל דאפילו אם נסבור כהנז"ש ג"כ אינו מותר רק בשהכניסה עפר וחול לכתחלה לאיזה תשמיש ואח"כ פזרו בביתו למדרס רגליו בזה אמרינן כיון שאינו בטל לגבי קרקע ממילא הוא בכלל התירו כדמעיקרא אבל אם הכניסו לכתחלה רק לפזר בבית למדרס רגליו ופזרו בודאי אסור להגביהו בשבת ולטלטלו כיון שלא ייחד לו מבעוד יום קרן זוית במה הוסר מעליו שם מוקצה שיש על סתם עפר וחול וכן מוכח שם דף נ' בגמרא דסתם עפר וחול שם מוקצה עליו כ"ז שלא יחדו לאיזה תשמיש והשו"ע שהוצרך לומר בטל אגב עפר הבית ולא אסרו מטעם שלא היה יחוד עליו מיירי נמי כמו שכתבתי במ"ב אפילו אם בעת שהכניסו היה בשביל איזה תשמיש וא"כ יש שם יחוד עליו אפ"ה אסור מטעם דבטל והרי הוא כמו שהקצה אותו עתה מדעתו:

א

שלא תגררהו – עיין במ"ב שכתבתי בביאורו מפני שנושאתו כ"כ רש"י ואף דהמגן אברהם כתב זה בשם הר"ן הנה אף שהר"ן כתב כן במשנה לדברי רש"י מ"מ אינו הכרח שהר"ן גופא יסבור כן [וכן נמצא כמה פעמים] ובפרט שמהר"ן גופא בד"ה אבל אם היה גורר וכו' משמע דהוא בעצמו סובר דגרירה אינו אסור אלא מדרבנן דאל"ה למה לו לומר שם דבקטן כזה שגורר שתי רגליו לא מודו ליה רבנן לר"נ תיפוק ליה דמדרבנן בלא"ה אסור אפילו לר"נ אם נאמר דגרירה הוא כמו נשיאה ממש א"ו דגרירה אינו אסור אלא מטעם שלא יבוא לישא אותו על כתפו וע"כ לר"נ לא מחמרינן בזה כמו בלמדד לרבנן ומשו"ה הוצרך הר"ן לומר דבקטן כזה שגורר שני רגליו לא מודו רבנן לר"נ ולישא אותו הוא איסור דאורייתא וע"כ החמירו רבנן אף בגרירה [ואף שהא"ר כתב שיש לו שני ביאורים בדברי הר"ן ומסתפק בזה כבר הכריע בספר מאמר מרדכי כדברינו דגרירה לדידיה הוא מדרבנן] ולכך רשמתי על טעם זה כ"כ רש"י ומה שכתבתי דיש מקילין בזה הוא מדברי הר"ן הנ"ל דס"ל דמה שאסרו גרירה הוא בקטן שאינו יכול לילך בעצמו כלל שאז חייב כשנושאו ולכך אסרו גרירה כדי שלא יבא לישאנו על כתפו ולפ"ז לדעת הב"י שמתיר לדדות בהמה וחיה בכרמלית אין להחמיר בו בגרירה בכרמלית [וכ"ש דאין להחמיר בגרירה כלל לדעתו למי שיכול לדדות בעצמו] אבל לישא אותו על כתפו והיינו למי שאינו יכול לדדות בודאי גם בכרמלית אסור כיון דבר"ה הוא איסור דאורייתא ממש [לרוב הפוסקים כמו שכתב הפמ"ג] לישא אותו ממילא בכרמלית הוא איסור דרבנן ואף דדעת התוספות בשבת ק"ל ע"א משמע דאפילו בקטן בן ח' ימים הוא רק איסור דרבנן דחי נושא את עצמו הלא כמה גדולי הראשונים פליגי עלייהו והם הרמב"ן בחידושיו בריש פרק ר"א דמילה והרשב"א והר"ן והמאור [הוא סובר דאפילו יכול לדדות חייב כשנושאו] והמאירי כולם סוברים דקטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת הוא איסור דאורייתא להנושאו כ"ז דברנו במי שאינו יכול לדדותו. ואפילו למי שיכול לדדותו דס"ל לכמה פוסקים דהנושאו הוא איסור דרבנן ג"כ אין להקל בכרמלית כיון דמדרבנן נשיאת החי הוא כמו שאר דברים ממש שוב אין חילוק בזה בין כרמלית לר"ה [ואינו דומה למה שאסרו מטעם גזירה כמו לקמן בסימן ש"נ ס"א דלא יעמוד אדם ברה"י ויוציא ראשו לר"ה וישתה שם ובכרמלית מותר דהתם הוא רק מטעם גזירה דחיישינן שמא יביאם אליו ויבוא לעבור על איסור דאורייתא ובכרמלית לא גזרו משא"כ בעניננו בעת שאסרו לישא בכרמלית לא חילקו בענין ואסרו בו כל דבר שאסור לישא אותו בר"ה] כן מוכח מהמגן אברהם בריש ס"ק ע"א דאפי' בקטן שיכול לדדותו יש על נשיאתו איסור דרבנן דהא המחבר שכתב שלא תגררהו קאי על מי שיכול לדדותו ואפ"ה משמע מהמגן אברהם דנשיאתו אסור בכרמלית וכ"כ הח"א והגר"ז ובפרט לדעת המאור והמאירי גם בקטן שיכול לדדותו יש איסור דאורייתא בר"ה להנושאו כל זמן שאינו יכול לילך בעצמו לגמרי וממילא צריך להחמיר בכרמלית:

א

סעיף ד' במחבר וכתבי קודש נ"ב עיין באהע"ז ס"ס קלו מענין טלטול גט בשבת לעיל בסימן זה במג"א ס"ק כד:

ב

(שם) במג"א ס"ק כב ע"ש וא"כ גם חלונות אסור נ"ב עיין ט"ז סי' שיג:

ג

(שם) ס"ק נ"א ומשמע מזה נ"ב ומשום הכי טוב להניח חתיכת פת בקערה ולקלוף עליה קליפת הבצים בשבת או קליפי אגוזים:

ד

(שם) בהג"ה סעי' נא וכבר פשט המנהג לאסור נ"ב וכבר פשט המנהג להתיר עיין שו"ת פנים מאירות ח"ב ושיעב"ץ ח"א דף עב ע"ב וח"ב סי' ס"ג ובתשובות שבסוף ספר משנת דר"ע ומיהו כלי שעות של חול אוסרים אפילו ליגע בו שאי אפשר שלא יורד החול מחלק העליון לתחתון:

ה

(שם) ס"ק עט לכל וכו' ובתוס' פ' מפנים וכו' נ"ב עיין פירש"י סוכה דף מב ע"א והגהת אשר"י שם נראה דס"ל דלמ"ד נשים אין סומכות רשות הו"ל לולב לגבי נשים דבר שמלאכתו לאיסור ולא הוי שרי לנשים אע"ג דחזי לאנשים וא"כ ע"כ מתני' כמ"ד נשי' סומכות רשות דמשום הכי שרי להם לטלטל משום דחזיא לאנשים ועיין שער המלך פ"ז מהלכות לולב בסופו והשתא אי ס"ד דמברכין וציונו על מצות עשה שהזמן גרמא א"כ מה חידושו שמחזרת במים עיין וק"ל זה נראה לי כוונת הג"ה שם:

א

סעיף ג' ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה. נ"ב הטעם מפורש במג"א דכל דבר המוקצה כל זמן שהוא בידו מותר להוליכו יותר ועיין בחידושי לאו"ח סי' תרנ"א שם רציתי לו' דמותר ליתנו גם לחבירו וחבירו יוליכו למקום שרוצה כיון דהוא מותר לטלטלו מותר ליתן גם לשני. והנה נראה ראיה לזה מן הירושלמי סוף פ"ג דסוכה שהבאתי שם דקאמר שם כך היה מנהגן של אנשי ירושלים וכו' הולך לבה"כ ולולבו בידו וכו' לישא את כפיו ולקרות בתורה נתנו לחבירו הניחו על הארץ אסור לטלטלו א"כ הרי נאמר בפירוש דאם מניחו על הקרקע אסור לטלטלו והוי מוקצה ובע"כ מה דבעודו בידו מותר לטלטלו היינו דכל זמן שבעודו בידו מותר לטלטלו ואעפי"כ מפורש דאם נושא כפיו ועולה לתורה מותר לתנו גם לחברו אף שאם היה מניח על הארץ היה אסור לטלטלו. א"כ ה"ה בכל מוקצה הוי כן וז"ב. גם כתבנו שם דהיינו רק אם לקחו דרך היתר או בשוגג אבל אם במזיד לקחו שלא כדין אז אסור לטלטלו יותר אם נמלך רק צריך להניחו מידו ע"ש וז"ב ונכון לדעתי ודו"ק. שוב ראיתי אחר כך בספר תוספת שבת סי' רס"ו שמתיר לתנו לחבירו. ולדעתי נראה להכריע כמו שכתבתי. גם י"ל דהתו"ש לא מיירי רק בנטלו במזיד ולא בשוגג ודרך היתר וז"ב ודו"ק:

ב

שם סעיף ד' בהג"ה ותפילין אין לטלטלן כי אם לצורך וכו'. נ"ב הנה הב"י הביא בשם ס' המקדש ראייה לזה ממה דאמרינן במס' ביצה דתפילין מותרין לשדורי ביו"ט מזה מוכח דאפילי שלא לצורך גופו ומקומו נמי מותר ונשאלתי מאיש אחד מנ"ל כן הרי י"ל כיון דקיי"ל דמוקצה בעודו בידו מותר לטלטלו אם כן דלמא מיירי התם דנטלן לצורך מקומן ואז מותר לטלטלן לשלחן לאחר. והשבתי דלק"מ כיון דעיקר הרבותא הוי דמשלחין ביו"ט דלא הוי טירחא דלא צריך לטלטלו שלא לצורך כיון דאין ניאותין בו ביו"ט וא"כ תינח אם מיירי שהיו מונחין והוא נוטל רק כדי לשלחן לכך הוי ס"ד דאסור כיון דהוי טלטול שלא לצורך היום לכך קמ"ל דמותר והוי רבותא אבל אי נימא דמיירי שכבר היה בידו א"כ כיון דבלא"ה יכול להוליכו למקום שירצה א"כ אם הוי דעתו שרוצה להניחו בבית פלוני שם היה מותר בודאי כיון דמותר להוליכו לאיזה מקום שירצה וכן מפורש בסי' רס"ז דיכול לילך עמו לאיזה חדר שירצה ובשוק דאסור היינו מטעם אחר דהוה מטלטל ד' אמות ברה"ר או במקום שאין עירוב אבל בלא"ה אף בשוק היה מותר להוליכם לאיזה בית שירצה וכדמשמע מקושית המג"א משופר שהיה ראוי שיהיה מותר להוליכו למקום שירצה וא"כ מה בכך שהוא מתכוין שיהיה לחבירו ג"כ כיון דבלא"ה היה לו היתר להניחם שם והרי אם תפילין אסורין בטלטול באמת לא יוכל חבירו לקבלן בידיו ממנו רק שהמוליך אותם יניחנו שם וא"כ פשיטא דשרי ובע"כ דמיירי דלא היה בידיו רק דנטלן כדי להוליכן שם זה שפיר הוי רבותא דלא הוי טלטול וטרחא שלא לצורך וא"ש ודו"ק:

ג

שם סעיף כ"ג מותר לחתוך ענף מן הדקל בעוד יום וכו'. נ"ב כ' המג"א דהיינו כיון שיחדו לכך והקשה עליו הק"ע בשירי קרבן פ"ג דסוכה ממה דאמרינן שם רבנן אמרי ערבה מותר להניף בה לחולה בשבת מוכח דאף בלא יחדו לכך מותר והניח בצ"ע. ולפענ"ד לק"מ דגבי ענף בדעת האדם תליא מלתא לכן אם לא יחדו לכך הוי מוקצה. אבל בלולב קודם שאסרו חז"ל לצאת בו בשבת היה מותר לצאת בו גם בשבת וא"כ אז הי' מותר גם להניף בו לחולה. לכך ניהו דאה"כ תקנו חז"ל שלא ליטלו בשבת מכל מקום להניף בו לחולה לא אסרוהו ונשאר כדמעיקרא והרב הנ"ל בעצמו סיים ויש ליישב ואפשר כוונתו כנ"ל וק"ל:

ד

שם סעיף מ"א האשה מדדה את בנה וכו'. נ"ב נשאלתי אם מותר לישא קטן שאינו יכול לילך ברגליו לו' קדיש בשבת במקום דליכא עירוב הנה נראה לפענ"ד כדעת השואל שמותר אך לא מטעמו כיון דנשיאת תינוק הוי מלאכה דאורייתא מה בכך דהוי כרמלית הרי הוי רק שבות אחד ואסור אף במקום מצוה ולא הותרה רק בה"ש ולא בשבת עצמו רק מטעם אחר נראה לי להתיר כיון דהוצאה זו הוי רק לו' קדיש הוי מלאכה שאצל"ג ולרוב הפוסקים הוי רק דרבנן ועיין במג"א סי' ער"ח ולכך שוב הוי בכרמלית שבות דשבות וזה שפיר מותר במקום מצוה וזה ברור ופשוט ודוק היטב:

א

ודבריו תמוהים דלמה הוצרך למילף שבת מק"ו דחוה"מ והלא הש"ע לעיל סימן ל"א פסק בהדיא שאסור להניח תפילין בשבת משום שהוא זלזול לאות שבת וכן מ"ש המג"א אחר כך דאל"כ לדידיה וכו' מחוסר הבנה:

ב

היינו שנתפרקו בשבת על השלחן ולכן כדי לפנות מעל השלחן מתירין ואף על פי שאין לו כלבים אם עכ"פ ראוין לכלבים אבל אם אינו על השלחן ופשיטה דנתפרקו בשבת גרע טפי מנתפרקו בע"ש דנתפרקו בע"ש הוה רק מוקצה ונתפרקו בשבת הוה נולד ועיין ב"י ועיין ד"מ:

א

[א] [לבוש] ועוד כשיבקר וכו'. בריש סימן ש"א כתב טעם ראשון לבד ועיין ב"ח שם:

ב

[ב] כגון וכו'. וכן כלי מנוקב שמעשנין בו הכלים ומזלפין בו המים וכן סכינא דאישכבתא וחצינא דנגרא (ר"י):

ג

[ג] של מילה וכו' אפילו הם תחובין וכו'. פירש מגן אברהם הם עצמן אסורין בטילטול דהוה אמינא הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קא משמע לן דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטילטול דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר, עד כאן, אבל לשון מהרי"ל אין מתירין מוקצה מתוך הואיל לא משמע קצת הכי ועיין סוף סימן ש"י וסעיף ה' שם ועיין ס"ק [ט']:

ד

[ד] קורנס של בשמים וכו'. זה לשון הפרישה ונראה דהוא הדין דאסור לשתות במדוכה מהאי טעמא ועיין בדרישה, וזה לשון הדרישה צריך עיון אם יש היתר טפי בקורנס של נפחים שלנו שהוא של מיני מתכות ובקל מדיחין אותו אף אם יתלכלך כי שמעתי בשם מורי ורבי שהתיר לפצוע בו אגוזים עד כאן לשונו, ונראה [דצריך לומר] בשמים במקום נפחים וכהאי גוונא צריכין לתרץ תמיהת בית יוסף מרמב"ם עיין שם וכן כתב שלטי גיבורים, ובעיקר הדין נראה לי ודאי אם רואין שאינו מקפיד מותר כדסיים הלבוש מיהו בכלי וכו' וכן בסכין שחיטה ואינך הנזכרים לעיל אם אינו מקפיד מותר. כתב שלטי גיבורים פרק ח' נייר חלק הוי מוקצה וצריך לומר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו (מגן אברהם), ולכאורה הנייר מוקצה מחמת גופו כמו אבן דדוקא בכלי שייך מוקצה מחמת חסרון כיס, ונראה לי כיון דראוי לצור על פי צלוחיתיה הוי ככלי, שוב ראיתי ברקנט"י סימן צ"ה זה לשונו, גט מותר לטלטלו שראוי ללמוד ממנו הלכות גט והוא הדין לכל הקליפיות הראוית לצור על פי צלוחיתו לבד המוקצה לכתיבה, עד כאן. תימא לי בתשובת הרא"ש כלל כ"ב ובאגודה פרק כל הכלים שכתבו קורנס הזהבים ובשמים אסור וכו' והוא נגד הש"ס שם ופסקו הרא"ש גופיה דזהבים מותר וכן רבינו ירוחם נתיב י"ב הביא תשובת הרא"ש הנזכר לעיל וצריך עיון:

ה

[ה] וכבד הרבה וכו'. אפילו אין דרכו כלל לטלטל בחול (מגיד), הוא הדין אבן גדולה או קורה גדולה אם יש תורת כלי עליה (רמב"ם):

ו

[ו] שמלאכתו לאיסור וכו'. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת:

ז

[ז] [לבוש] וכיון וכו'. ונראה לי דאפילו שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר ועיין סימן רס"ו סעיף י"ב. איתא בשבת דף קכ"ו שמותר לטלטלה מוקצה ברגליו דרך הילוכה (מגן אברהם), וצריך עיון דהתם כדקאמר טעמא כדי שיכנס ויוצא ועיין סימן של"ג:

ח

[ח] שמלאכתו להיתר וכו'. הוא הדין שמלאכתו לאיסור ולהיתר שלטי גיבורים:

ט

[ט] [לבוש] מיהו וכו'. בשל"ה דף קל"ו הזהיר כי אף היראים לא שמים עיניהם על זה. כתב ט"ז צריך עיון היאך נושאין סכינים בנדן שלהם תלוים בחגורה בשבת והולכין עמהם לבית הכנסת שאין שם צורך בהם ואין לומר דהוי שלא כדרך הוצאה דהא בסעיף א' אוסר אפילו תחובין בנדן עם שאר סכינים, ונראה לי דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל יום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי, עד כאן, ולפי מה שכתבתי ס"ק ב' לקמן מסכינים בנדן דמיירי התם לטלטל הסכין לבד גם יש לומר דהתם מטלטל הנדן ביד ממש מה שאין כן הכא תלוי בחגורה:

י

[י] כתבי הקודש וכו'. וכן כוסות וקערות וצלוחות ומוקצע של דבילה וזוהמא לסטירן של קדירה וסכין קטן שעל גבי השולחן (שלטי גיבורים קמ"ד), ומרמב"ם פירוש המשנה פרק כל הכלים משמע קצת דכוסות וקערות אינן ככתבי הקודש וכן משמע בכלבו דף ל"ג אבל בתוס' דף קכ"ג משמע כשלטי גיבורים וצריך עיון וכל אחרונים לא העירו מזה, מגילת פורים נראה דהוא כמו כתבי הקודש:

יא

[יא] ותפילין וכו'. האחרונים החמירו דדוקא לצורך גופו או מקומו מותר כיון דלדידן אסור להניחם בשבת ויום טוב עיין סימן ל"א. ושופר וכו'. והוא הדין חצוצרות ועיין סוף סימן תקפ"ח. כתב מלבושי יום טוב לא ידעתי למה השמיט הלבוש מה שכתב רמ"א. כל מוקצה וכו'. ותימא על מלבושי יום טוב שלא ראה בסעיף שאחר זה שכתב הלבוש:

יב

[יב] ויש מתירין וכו'. ולא דמי לסימן רע"ט סעיף ג' דשם השמן חשוב ביותר מלחם כמבואר שם והט"ז עיין סימן שי"א תירץ דשאני הכא דמותר לצורך גופו ומקומו:

יג

[יג] על ידי ככר וכו'. והוא הדין אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל (מגן אברהם), ועיין סעיף ל"ה וכן משמע בסוף פרק הנוטל דרבא הניח סכינא על בר יונה לטלטלה:

יד

[יד] כל הכלים וכו'. דוקא הניטלים בלשון המשנה אבל כלים המוקצים מחמת חסרון כיס אף דהשברים אינן מוקצין אסור אפילו לצורך גופו ומקומו כיון דאתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולה יומא והוא הדין כלי שמלאכתן לאיסור והשברים מלאכתן להיתר אין לטלטלו רק לצורך גופו ומקומו והוא הדין איפכא דאם הכלי מלאכתו להיתר והשברים אינן ראוין אלא למלאכת איסור אסורים אם לא לצורך גופו ומקומו (עולת שבת), ומה שכתב דמש"ס [שבת] דף קכ"ה מוכח להיפך מדין אחרון דאם היה בין השמשות ראוי מותר לכל השבת, עד כאן, ליתא דרב זוטרא מקשה על זה ומסיק דאסור ועיין מגן אברהם ס"ק י"ח:

טו

[טו] [לבוש] אפילו אינן וכו'. עיין סימן תצ"ה דיש אומרים דנולד אסור בשבת ולפי זה בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכו שמן (מגן אברהם), ואינו נכון דילמאי דקיימא לן כתנא קמא לא הוי נולד כיון דראוי לשום מלאכה כמבואר בש"ס שם ופוסקים וזה ברור מיהו אם עובד כוכבים עושה כלי בשבת אסור לטלטלו ליש אומרים הנזכרים לעיל. הקשה הט"ז אמאי פסקו הפוסקים כתנא קמא הא רבא דפסק כר"י דאין מסיקין בשברי כלים קאמר כשם דסבירא ליה כר' יהודה ובסימן תק"א פסקו הטור והרמב"ם כרבא והאריך לתרץ דסבירא ליה דלהמסקנא גרע להסקה דאינו כלי כלל, ולעניות דעתי אזלי לטעמייהו בסימן תצ"ה דפסקו כר' יהודה ביום טוב ובשבת כר' שמעון ולקמן בסימן תק"א ביום טוב מיירי וכן מצאתי מבואר בספר עבודת הקודש לרשב"א דף מ"ו:

טז

[טז] [לבוש] ואסור וכו'. נראה דלצורך גופו ומקומו מותר הואיל דאתא מתורת כלי כמו שכתב הרא"ש בקליפת אגוזים וכו' שמותר לצורך מקומם (פרישה), וכן משמע ממה שכתב הלבוש ועוד דהיינו וכו':

יז

[יז] כגון זכוכית וכו'. אבל של חרס אסור לפנותן אף שדורס עליהם ומשברן דבר שאין מתכוין הוא (מגן אברהם), ובכלבו וארחות חיים מקור דין זה משמע לכאורה דגם בשל חרס מותר דלפעמים נתקל בה:

יח

[יח] [לבוש] אי נמי דוקא וכו'. כן כתב הב"ח ודרכי משה וכן הסכים מגן אברהם, ותמיהני הא בשלטי גיבורים פרק כל הכלים דחה זה בשתי ידים עיין שם, גם קשה דברמזים לא הזכיר דין דזרק לאשפה ואפילו הכי כתב נשברה בחול ואז קשה נמי על תירוץ ראשון ובלאו הכי דחוק, לכן נראה לי דשאני הכא כיון שאין כלים מצוין לו לכן כשהוא ברשות הרבים אין היתר בנשבר בשבת כן נראה מסקנות הב"ח וט"ז וכן כתב לחם משנה פרק כל הכלים:

יט

[יט] [לבוש] ויש להחמיר וכו'. כל האחרונים חלקו על בית יוסף דאין חילוק בזה:

כ

[כ] כגון צרורות וכו'. וכן עששית של ברזל וטבלא ובקעת. כתב ט"ז רבים נכשלים וסומכים בחתיכת עץ איזה דף שישכב עליו גם תוקעין במקום בריח לדלת והוא אסור מיהו על ידי עובד כוכבים שרי בכל איסור טילטול מוקצה כמו שכתב סימן רע"ו סעיף ג', עד כאן, ואין נכון הוא אלא אסור על ידי עובד כוכבים כדפירשתי סימן ש"ז ס"ק מ"ט וכן כתב תשב"ץ סימן נ"ד. כתב שלטי גיבורים פרק הנוטל דאם המעות או אבנים בכלי עם דבר ההיתר אף על פי שאינו בטיל לגבי היתר מותר לטלטל הכלי לצורך מקומו ועיין סימן ש"י:

כא

[כא] דלתותיהן וכו'. כתב הרמב"ם פרק כ"ה דלתות הבית אף על פי שהן כלים לא הוכנו לטלטל, עד כאן, פירוש אף שראויה לתשמיש אחר והוי כלי גמור מכל מקום כיון שלא הוכנו לכך אסור בין נתפרקו בשבת בין בערב שבת מה שאין כן בדלתות הכלים ככיסוי כלים הן אין צריך הכנה למלאכה אחרת ומבואר באגודה דדלתות של לול של תרנגולין דינו כדלתות הבית גם בזה:

כב

[כב] דכיון וכו'. ולכך אסור ליטול החלונות בשבת בסעודות גדולות כדי שיכנס בהם אויר השמים ואפילו על ידי כותים (ב"ח), וכן להחזיר וכן כתב ט"ז סימן שי"ג:

כג

[כג] דאז מוכח וכו'. ולא הוי נמי כבנין וסתירה כיון דמוכח דלמשקל ולאהדורי עבידא, ומשמע לכאורה סוף פרק כל הכלים דאף שיש לו בית אחיזה אין היתר אלא בתיקנו לכך ודו"ק וכן משמע ברמב"ם אלא דמשולחן ערוך ולבוש לא משמע הכי אלא דוקא בכיסוי של כלים שאין להם בית אחיזה צריך תיקנו לכך וצריך עיון:

כד

[כד] [לבוש] גלוים וכו'. כלומר שרק למטה מחוברין בטיט:

כה

[כה] והכינם לכך וכו'. פירוש לכסות הכלי ועיין בשלטי גיבורים וצריך עיון דיהא סגי במחשבה כמו בחריות דסעיף כ' ואם נחלק בינייהו תיקשי על מה שדייק הר"ן סוף פרק כל הכלים דנשתמש מבעוד יום מועיל כיון דמהני בחריות האש חילוק ועוד תיקשי למה הוצרך הש"ס [שבת] דף קכ"ו דר' יותנן פליג ארבי שמעון בן גמליאל דמתיר בחריות עיין שם ודו"ק:

כו

[כו] ומותר לטלטלה וכו'. לצורך גופה או מקומה כדין דבר שמלאכתו לאסור וליטול את הקוץ לצורך גופה מיקרי כן משמע בספר התרומות סימן רנ"ז והגהות מיימוני:

כז

[כז] ניטל חודה וכו'. ונראה באם יחדה מבעוד יום לאיזה תשמיש דהוי כלי (ט"ז), וכבר נשמע להדיא מדברי שולחן ערוך ולבוש סימן ש"ג סעיף י"א ולענין טומאה כתב מגן אברהם דנראה לו דעיקר כמו שכתבו תוס' בזבחים דף צ"ד דאם יחדה למיתוח טמאה בלי שום תיקון וכן פסק הרמב"ם פרק י"א דכלים ודלא כתוס' שבת דף מ"ט, עד כאן, ולעניות דעתי עיקר כתוס' שבת דצריך תיקון כי תוס' דזבחים תמוה לי מה ראיה שהביאו עצמן תחילה מש"ס דזימנין דמימלך וכו' הרי דכל דמהני מחשבה לטומאה מותר בטילטול אפילו בלא מחשבה גם קשה קושיות תוס' דשבת משברי כלים ומה שפירש מגן אברהם כיון דרגילין להשתמש בהן תשמיש אחר שרי דחוק גם עיקר חסר מן דברי תוס', ועוד דלפי זה צריך לומר דעור לח אינו רגיל ועוד דבתוס' שבת דף קכ"ג מבואר נמי דצריך תיקון וכן משמע במרדכי פרק כ"ט וכן כתב ברטנורא פרק י"ג דכלים ומהרמב"ם הנזכר לעיל אין ראיה כלל דלשון הגמרא נקט כדרכו: (ועיין במגן אברהם):

כח

[כח] מותר וכו'. אפילו אין בהן שלוש על שלוש (רמב"ם):

כט

[כט] ומותר וכו'. דוקא לעניים ולא לעשירים (רבינו ירוחם נתיב י"ב), ואפילו לעשירים בבית עניים מותר תוס' דף קכ"ז ואם הוא שלושה טפחים על שלושה טפחים אף לעשירים בביתם מותר (רש"י דף מ"ז):

ל

[ל] [לבוש] אדם בודל וכו'. היינו בפחות משלושה על שלושה אבל שלושה על שלושה ראויה למידי דחשוב והיינו לעניים כדלעיל:

לא

[לא] מנעול חדש וכו'. קא משמע לן דאף חדש מיקרי כלי וכל שכן ישן:

לב

[לב] דשם כלי וכו'. וכיון שכן אף להוציא הדפוס מתוך מנעל נמי שרי כדלקמן סעיף ט"ז (מלבושי יום טוב) וכן כתב הב"ח, וקשה דהא פירש הב"ח גבי חלוק אם תחבו בו כלי דמיירי שמלאכתו להיתר אם כן אין ראיה להכא דמיירי בכלי שמלאכתו לאיסור, והנה הט"ז כתב ונראה דאם היה רפוי אין צריך שישמוט המנעל ממנו אלא נוטל להדפוס מן המנעל כמו גבי חלוק אלא כאן מיירי בחדש שהוא מהודק שפיר אי אפשר ליטול הדפוס אלא אם כן שומט מנעל להכי נקט שומטו במנעל, עד כאן, וצריך עיון הא פירש רש"י סוף פרק תולין שהוא רפוי המנעל נשמט מאיליו ואין צריך לטלטל האימוס, עד כאן, אם כן אמאי יטלטל האימוס בחינם, וצריך למקומו דמותר אפשר באי אפשר בענין אחר ובהכי מיירי בחלוק או דאי אפשר לשמוט החלוק אם לא שיטלטל הכלי עמו לכך מותר בהשמטת הכלי לחוד כיון דעל כל פנים מטלטלה, ומלבושי יום טוב וב"ח הנזכרים לעיל אפשר דמיירי נמי בהכי וגדולה מזו מצאתי בדרישה זה לשונו לא התירו אלא מה שהוא לצורך דהיינו לטלטל הדפוס אגב המנעל בשעת השמטת המנעל ממנו אבל ליגע וליקח הדפוס אפשר דאסור הואיל ואפשר זולתו, עד כאן, ועיין ס"ק [ל"ז]:

לג

[לג] בטל תורת כלי וכו'. דלא חזי מידי (רש"י באלפסי), ונראה לי דקשה לו מאי שנא משברי כלים דשרי בסעיף ו' וקל להבין, ולמגן אברהם אישתמיט זה, ומכל מקום קשה קושיתו דאמרינן סנדל המסומר מותר לכסות כלי ולסמוך כרעי המטה, ונראה לי דאפשר לדמות לכדור שיתבאר בסעיף מ"ה מיהו הרמב"ם ומגיד פרק י' דגם הסנדל זה חזי ומותר כמו שברי כלים וכן משמע בבית יוסף בשם ר' משה כהן:

לד

[לד] בכרמלית וכו'. בדרישה מסתפק אי מותר גם ברשות הרבים ובזה נראה לי לתרץ מה שהקשה בלחם משנה על המגיד עיין שם ודו"ק:

לה

[לה] נמי וכו'. ונראה לי דבחוט או במשיחה אסור דילמא מבטל להו והוי קשר של קיימא (מגן אברהם), ואינו מוכרח דיש לומר דלא היה ככרמלית רק גמי גם קא משמע לן דמותר לטלטלה גמי לזה. כתב מגן אברהם נראה לי דבמנעלים שלנו אף שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללובשה ותורת כלי עליה דדוקא מנעלים שלהם שהם פתוחים וכו':

לו

[לו] נשמר וכו'. ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות כמו שכתב סוף סימן י"ג (מגן אברהם):

לז

[לז] יכול לשומטו וכו'. קשה הא בסעיף י"ד היה אסור אי לאו דדפוס כלי הוא וקנה זה לאו כלי ויש לומר דהכא מיירי שיכול לשמוט בלי טילטול הקנה עמו:

לח

[לח] [לבוש] אבל אסור וכו'. ובקנים שלנו המיוחדים ליתלות שרי (מלבושי יום טוב ומגן אברהם וב"ח):

לט

[לט] [לבוש] דהא הוה וכו'. בטור ושולחן ערוך לא סיים הכי:

מ

[מ] ואם תחבו וכו'. כן כתב הטור הקשה הב"ח מאי קא משמע לן פשיטא דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך מקומו ויש לומר קא משמע לן אף דאפשר בהשמטת הכתונת מותר לישמוט הקנה ועיין ס"ק [מ'], והב"ח תירץ דמיירי בקנה של אורגים והוה אמינא דמוקצה מחמת חסרון כיס הוא קא משמע לן דלא חשיבי אפילו מלאכתו לאיסור כיון שאין מקפיד עליהם להשתמש תשמיש אחר, עד כאן, ובחינם דחק כל כך דהא הרמב"ם ריש פרק כ"ו פסק להדא דקנה אורגים הויין מלאכתו לאיסור אף שאינו קפיד מכל מקום מיוחד לאיסור וכן הסכים המגיד שם דלא כפירוש רש"י ואם כן יש לומר דטור סבירא ליה נמי הכי וכן מבואר מלבוש שכתב דהא הוי כמו צריך מקומו. והנה בשלטי גיבורים דף קמ"א כתב דמשמע מפירוש רש"י דשרי לטלטלו אפילו לצורך גופו, עד כאן, והוא תמוה מאי רבותא כיון דלאו מלאכתו לאיסור נקרא ואפשר כונתו לצורך גופו מחמה לצל:

מא

[מא] שנשמט אחת וכו'. אבל נשבר רגל דלא שייך שמא יתקע וכן אפילו בנשמט אלא שאין כאן אותו רגל כלל מותר לסמכו על ספסל אחר (ט"ז):

מב

[מב] אלא אם כן ישב וכו'. הטעם כיון שישב עליה כך מבעוד יום שוב לא יתקע וכן כתבו עולת תמיד ומגן אברהם ודלא כמלבושי יום טוב, ועוד הא בלאו הכי עיקר דין דספסל אינו אלא חומרא בעלמא כמו שכתב בתרומת הדשן סימן ע"א ובישיבה לחוד אם אינו מטלטל פשיטא דמותר לטלטל לכולי עלמא ועיין סימן שי"ג סעיף ו' עוד מזה:

מג

[מג] דמעתה וכו'. משמע דמסתמא עומד לכך ואין צריך מחשבה לזה וכן משמע בש"ס [שבת] דף קכ"ד וצריך עיון דבתשובת הרא"ש כלל ר"ע זה לשונו, ליבני דאישתייר מבנינא דחזי למיזגא עלייהו סגי להו בנמלך לזה משום דלהכי נמי עבידי, עד כאן, הרי דמחשבה בעינן ועיין ס"ק, [מ"ח] ומכל מקום משמע דבסיפא דסדרן מחשבה אינה מועלת, גם נראה לי ראיה לזה מדפריך בביצה דף ל"א ע"ב מדין דסדרן ולא משני דמתניתין מיירי בחישב עליהו וצריך עיון ואסור וכו' אפילו לצורך גופו ומקומו (פרישה) וכן מצאתי במגן אברהם משמע דברישא דמותר היינו לצורך גופו ומקומו וצריך עיון:

מד

[מד] קוץ וכו'. כתב ריב"ש סימן ת"א דוקא קוץ שאינה נראה וכן גחלת של מתכות אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בו בו כח לשרוף אבל בגחלת של עץ כל זמן שיש בה כח לשרוף תהיה אדומה ויכירו בה כן כתב בעל הלכות גדולות והוא הדין אבן גדולה הנראה לעינים, עד כאן, וצריך עיון דאמרינן בגמרא שפוד של עץ שרי לטלטלה שלא יזוקו בו וכמו שכתב סימן תקי"ח סעיף ג' וכן פסק בסוף סימן של"ד דאפילו בשל עץ שרי (מגן אברהם), ואשתמיט ליה דברי הר"ן פרק כירה דכל זה לר' יהודה אבל לר' שמעון דקיימא לן כוותיה דמלאכה שאין צריך לגופו אינו אלא איסור דרבנן גם בשל עץ אף שאין הזיקה מצוי אית לן למישרי ותדע דאם לא כן תיקשי לבה"ג מאי פריך הש"ס דף מ"ב על שמואל עיין שם ודו"ק, ועיין בעל הלכות גדולות פרק מי שהחשיך:

מה

[מה] מותר וכו'. נראה דלא התירו אלא בדבר שלא היו מונח מערב שבת דאם לא כן יהיה מותר לסקל אבנים בשבת (מגן אברהם). ולא נהירא דקוץ משמע דמונח מערב שבת גם מפירוש רש"י ריש דף מ"ב משמע הכי בגחלת של מתכת:

מו

[מו] אסור וכו'. והטור מתיר דאין חשש רואין בשבת כיון שאסור להוציא לחוץ וכן פסק רש"ל פרק קמא דביצה סימן כ"ו וכן עיקר כי ראיתי בפסקי תוספות שם וסוף פרק חלון ורבינו ירוחם וספר צידה לדרך שפסקו הכי:

מז

[מז] לשריפה וכו'. משמע דמסתמא מותר (מגן אברהם ועולת שבת), ועיין סעיף י"ז ס"ק [מ"ג], מיהו בעצים שלנו שאין עומד לישיבה כתב מגן אברהם דמעשה בעינן כמו בסעיף כ"ב:

מח

[מח] אפילו בחול וכו'. וצריך עיון דהא הרא"ש כתב בשם התוס' דמחשבה לחול אסור עד שמחשב לשבת אלא שהרא"ש חולק עליהם מסברתו ואם כן ראוי לנו לפסוק כתוס' וכן ראיתי דרבינו ירוחם נתיב י"ב פסק כתוס' אף שהוא תלמיד הרא"ש ונמשך אחריו וכן מבואר בתשובת הרשב"א סימן תשנ"ז ובר"ן פרק במה טומנין על תשובת הרשב"א עיין שם ודו"ק, ועוד הא הר"ן כתב בשם רמב"ן דמחשבה לא מהני לגמרי דרב אסי דאמר ישב אף על פי דלא חישב כל מקום ישב דוקא בעינן ואף שר"ן כתב שלא נראה לו דבריו מכל מקום למה נקיל אפילו במחשבה חול, ועוד דשלטי גיבורים פרק במה טומנין הביא דברי רמב"ן, ויותר תימא לי דבתשובת הרא"ש כלל כ"ב מבואר דפסק כרמב"ן דמחשבה לא מהני והוא סותר מה שכתב בפסקיו:

מט

[מט] [לבוש] ויש אומרים דבאלו וכו'. בשולחן ערוך, וכתב מגן אברהם צריך עיון דהא הר"ן בשם ר"י לא אסר אלא לצאת בהן דלא מוכחא מילתא דמיחדו למנותו ומיחזי כמוציא בשבת אבל לטלטלן לכולי עלמא סגי במחשבה כמו חריות בסעיף כ', עד כאן, ואשתמיט ליה תשובת רשב"א סימן תשנ"ו דכתב לטלטל אבן לפצוע אגוזים צריך שישתמש בו מבעוד יום כמו בפוקרין וציפה וכו' כי היכי דליהוי בו היכירא הרי להדיא דאף לענין טילטול בעינן מעשה וכן מבואר בר"ן פרק במה טומנים כמו שכתב על הרשב"א והביאו בית יוסף בקצרה עיין שם ור"ן בשם ר"י קאי על הש"ס מיירי ביציאה לכך הזכיר נמי דין הוצאה וזה ברור, ועוד ראיה ממה שכתבו תוס' דף נ' אבל לא לצבען בשמן אין יוצאין לאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטלן אין יוצאין אלא נקט אין יוצאין אגב רישא וכו' ואם איתא נימא דדוקא תנא אין יוצאין אבל טילטול מותר אף שלא צבען רק במחשבה מיהו בזה יש לומר דתוס' לטעמייהו אזלי בד"ה ואם וכו' דלא סבירא ליה כר"ן אלא כסברא ראשונה דגם במחשבה מותר לצאת, ומכל מקום נשמע דלא ידעינן דאסור בטילטול אלא אם נאמר דאין יוצאין לאו דוקא ואם כן לר"ן דאין יוצאין היינו אפילו במחשבה אם כן ודאי דהוא הדין בטילטול ודו"ק:

נ

[נ] אסור לישב וכו'. זה לשון מגן אברהם מה שכתב העולת שבת מסימן ש"ז לא הבין דשם לא שרי אלא להטות ולנער עד כאן לשונו, ודבריו תמוהין דבבית יוסף מבואר דמאן דאמר דבעינן סדרום אף להטות ולנער אסור כמבואר בשלטי גיבורים דף קכ"ה לפירוש בית יוסף כאן ובסימן ש"ט, ולעניות דעתי בלאו הכי לא קשה מידי דלקמן מיירי שרוצה לסלק בשבת ולדעת ספר התרומות מותר בזה ואף דבית יוסף כתב שלא משמע כדבריו מכל מקום הביא דעתו לקמן בשם יש אומרים וזה ברור:

נא

[נא] [לבוש] ויש אומרים שדינם וכו'. וכן עיקר (מגן אברהם), והלבוש שהשמיט נראה משום שראה שהבית יוסף תמה על המגיד דעל כרחך יש חילוק בין חריות לאבנים דהא רב אסי גופיה דאמר גבי חריות ישב אף על פי שלא חישב אמר גבי נדבך צאו ושפשפום, עד כאן, ובאמת אין תמוה על הבית יוסף שלא ראה בתוס' דף קכ"ה בד"ה ואזדו וכו' שהקשה זה מתרצן דהתם רב אסי גרס ועיין במהרש"א, גם נראה לי דעל תירוץ שני של תוס' שהוא כסברת בית יוסף דיש חילוק בין חריות לאבנים, וקצת קשה מאי פריך הש"ס בדף קכ"ו מחריות על קנה וכיסוי כלים דילמא נמי יש חילוק ובפרט לסברת המגיד לדעת הרמב"ם ודו"ק, ועוד נראה לי לתרץ עיקר קושית תוס' דר' אסי דאמר צאו ושפשפום היינו משום שנמאסות בטיט הוצרך לומר כן והוא הדין דהיה סגי במחשבה או כשישב עליה ובזה מיושב מה שהקשה התוס' שם היכי הוי רב אסי לטעמיה וכו', ועוד יש לומר דרב אסי קאמר הכי אליבא דר' יוחנן שם ור' יוחנן לטעמיה בסוף פרק כל הכלים דפליג אר' שמעון בן גמליאל דמהני מחשבה ודו"ק, וכן במרדכי ואגודה פרק במה טומנים משמע דשוין הן ובאבנים גדולים דאי אפשר להזיזן מותר לישב עליהם בכל ענין אבל באבנים קטנים צריכין מעשה לשפשפן וזולת זה אסור לישב עליהן דודאי יבוא לסדרן בשבת ובזה נסתלקה כל מה שכתב מגן אברהם בזה:

נב

[נב] ויש אומרים שצריך וכו'. ועייין לעיל סימן רנ"ט דביחוד בעלמא סגי (רמ"א) והיינו דיחוד לעולם בעינן כן כתבו מלבושי יום טוב ועולת שבת:

נג

[נג] להבריח וכו'. ובלבד שיזהר שלא יהרוג הזבובים (כלבו), זמורה שיש בראשה עקמומית שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אם קושרה לדלי בערב שבת מותר אף שזמורה מחובר לקרקע למטה משלושה טפחים כגון לשאוב מן המעיין שאינו עמוק דמותר להשתמש באילן למטה משלושה אבל לא קשרו אף שחישב והוא תלוש אסור גזירה שמא יקטום [שבת] דף קכ"ה:

נד

[נד] הזבובים וכו'. הוא הדין לאיים על התינוקות שיכם בהם אבל אסור לומר לכותי שיתלוש לו ענף ממכבדות שמכבדין את הבית בהן:

נה

[נה] [לבוש] שאין הקפדתן וכו'. ליתא אלא בשבת דף מ"ט מבואר הטעם דאין האומנין מקפידין (נחלת צבי), ולעניות דעתי דקדק הלבוש כן מפירוש תוס' שם דאמר הביאו שולחן בשבת ואם כן לא נזכר בש"ס שאין האומנין מקפידין אדרבא לבעל איבעיא פשיטא ליה דמקפידין ומכל מקום צריך לומר דאין מקפידין כל כך כמו בנסרים ודו"ק, מיהו ברי"ף ורמב"ם פרק כ"ו כתבו נמי טעם משום דאין מקפידין:

נו

[נו] ויש אומרים וכו'. וסברא ראשונה נראה לי עיקר שכן הסכים אגודה ור"ן ואם כן אפילו בדקה מותר ביבשין:

נז

[נז] אלא אם כן חישב וכו'. והוא הדין אם ישב עליו מבעוד יום ומשום הכי בעורות לחים נמי אם חישב או ישב מותר לטלטל (נחלת צבי) וכן מצאתי באגודה, אבל עולת תמיד כתב ונראה דבלחים לא מהני מחשבה דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין דרך למזגא עלייהו, עד כאן, ולא הזכיר מדברי נחלת צבי, גם מגן אברהם לא הזכיר ממחלוקת זה לכן צריך אני לברר אל מי מקדושים אפנה ועיינתי דבר"ן פרק כל כתבי פירש פורסין עור גדי לח וסותר דבריו פרק במה טומנים שאוסר בלח, אלא נראה לי דהתם מיירי בחישב אף דבתוס' דף מ"ט משמע מדכתבו צריך לומר לפירושו דמיירי כמו יחדו וכו' משמע לפי ר"ת דמחלק בין לחין ליבישין לא מיירי ביחדו אלא מיירי התם ביבש נראה דהיינו דאין צריך לאוקמי התם ביחדו אבל באמת מודו דיחדו מותר אך ראיתי בתוס' זבחים דף צ"ד דתירצו עוד דבדליקה הקילו ואם כן יש לומר הכי בר"ן ודו"ק, אך ראיתי באגודה פרק במה טומנים דמתיר ביחדו וכן נראה לי ראיה מביצה דף י"א דקאמר חזי למיזגא עלייהו ועל כרחך מיירי שם בלחים ודו"ק:

נח

[נח] חשיב וכו'. ואם נתנן לאוצר לסחורה וצריכין יחוד כמו שכתב ריש סימן רנ"ט (מגן אברהם) וצריך עיון:

נט

[נט] [לבוש] מוקצין וכו'. בש"ס שם משום דקפיד עלייהו האומן:

ס

[ס] ומותר להעבירם. היינו למאן דאמר נולד שרי (מגן אברהם), עיין סוף סימן תצ"ה:

סא

[סא] אם אין הקליפין. והוא הדין עצמות, וכתב בשיירי כנסת הגדולה והוא הדין בקליפי ביצים לכך נוהגין לשברן תוך הכלי, עד כאן, ובשלטי גיבורים דף קס"א כתב דנוהגין האידנא לטלטל קליפי אגוזים ושקידים ובטנים קשים דסמכין על רש"י, עד כאן, מיהו הב"ח כתב דגם רש"י מודה למסקנא דאסור:

סב

[סב] מנער וכו'. כתב הט"ז נראה דהוא הדין אם מעבירן על ידי דבר אחר כגון שמגרר אותם על ידי הסכין מן המפה דטילטול מן הצד מותר כמו שכתב סימן ש"י, עד כאן, וצריך עיון דבסימן שי"א כתב לדחוף מוקצה על ידי קנה אסור והא דמקילין בניעור היינו כיון שאינו בסיס כלל כמו שכתבו הפוסקים, אך צריך עיון מסימן של"ז שכתב בית יוסף ואחרונים אפילו יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים הם מותר לכבדם בכנף אווזא דהוה ליה לדידיה כגרף של רעי, ויש לחלק דבקרקע מאיסי יותר מעל השולחן או דהכא כיון דאפשר במנער לא התירו על ידי דבר אחר:

סג

[סג] [לבוש] מיהו סתמן וכו'. וקש שלנו מסתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה (מגן אברהם), כן כתב ט"ז סימן שי"א סק"ט:

סד

[סד] ראוי וכו'. כגון תורמוס יבש שהוא מאכל לעיזים וחצב מאכל צביים חרדל מאכל יונים שברי זכוכית מאכל לבנות היענה חבילי זמורות מאכל פילים לוף מאכל עורבים כל אלו במקום שמצוין מותר לטלטל (רמב"ם פרק כ"ו), ועיין בירושלמי פרק מפנין ונראה שכן דעת הרמב"ם אלא שמגיד ור"ן ובית יוסף לא הבינו כן גם הירושלמי לא הזכירו וצריך עיון, וצריך לומר מפני שסותר משמעות ש"ס דילן בדף קכ"ח וצריך עיון:

סה

[סה] [לבוש] אפילו מערב שבת. הקשה מלבושי יום טוב ונחלת צבי דאדרבה יותר רבותא בשבת דהוי נולד ונראה דעת הלבוש דכל שכן בנתפרקו בשבת כיון שהוא ראוי בין השמשות אגב בשר:

סו

[סו] דרך שינוי. כגון להחזיר פניו ולהשליכו אחר המטה או לזרקן בלשונו או לטלטלן אגב הפת רבינו ירוחם דף פ"ה:

סז

[סז] [לבוש] מפני וכו'. עיין בבית יוסף מה שכתב בשם תשובת הרא"ש ועיינתי בתשובה גופיה כלל כ"ב וליתא כן וצריך עיון ועיין בפסקיו פ"ב דביצה גם על הלבוש צריך עיון ואין להאריך:

סח

[סח] מותר וכו'. אף ששחטה כותי בשבת (שלטי גיבורים), מזה משמע דמותר להדיחה בשבת כדי לאכול חי דאם לא כן אסור משום דם שבחוץ כמו שכתב ביו"ד סימן ס"ז וכן משמע ממגן אברהם סימן שכ"א סק"ו:

סט

[סט] דחי לאומצא וכו'. הב"ח השיג על בית יוסף ושולחן ערוך דבשבת דף ק"ח קאמר דוקא בר אווזא חזי לאומצא ולא שאר בשר אלא טעם היתר בשר חי משום דקיימא לן כר' שמעון בסימן שכ"ד גבי נבילה דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, עד כאן, ותימא גדולה על גדול שכמותו שלא ראה ברמב"ם פרק כ"ו ור"ן ושלטי גיבורים וריא"ז פרק מפנין סימן שס"ו ורבינו ירוחם דף ע"ז שכתבו טעם דשולחן ערוך דחזי לאומצא והט"ז תמה עליו מרמב"ם ולא הרגיש נמי משאר גדולים שהזכרתי גם האריך לדחוק דהש"ס קאמר שאני בר אווזא לרב חסדא אבל לרב הונא כל בשר מותר דאף דלא חזי כמו בר אווזא מכל מקום ראוי הוא וכן כתב בנחלת צבי, וקשה דמפוסקים הנזכרים לעיל מבואר דלכולי עלמא מותר בבשר גם משמע דחזי לגמרי כמו בר אווזא. שוב עיינתי וראיתי שהיה לפוסקים הנזכרים לעיל גירסא אחרת בש"ס וזה לשונו איתמר בשר חי מותר בשר תפוח רב הונא אמר מותר רב חסדא אמר אסור וכן הוא ברי"ף ורא"ש והראב"ן שם וכן מבואר במגיד שם ואם כן ודאי טעמא דבשר חי דמותר לכולי עלמא מפני דחזי לאומצא ונראה דלא היה נמי בגרסתם קושיא לרב חסדא נמי מבר אווזא דאם לא כן תיקשו המימרא גופיה מאי שנא בשר חי מאי שנא בשר תפוח אלא ודאי דסלקא דעתיה דבר אווזא היה תפוח ודו"ק וזה ברור, מיהו לגירסת שולחן ערוך דילן איתמר בשר מלוח מותר לטלטלו בשר תפל רב הונא אמר מותר וכו' ודאי צריך לומר טעם הב"ח משום דמוכן לאדם הוי נמי מוכן לכלבים והיינו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון אך תימא דהרא"ש פרק קמא דחולין כתב זה לשונו אמרינן בפרק מפנין דבשר תפל אסור לטלטלו אבל בר אווזא שרי דחזי לאומצא עד כאן לשונו, מבואר דסבירא ליה נמי כגירסת ש"ס דילן וצריך עיון, ולדינא לגירסת דילן ולפי תוס' שם אף דבשר לא חזי לאומצא מכל מקום מותר לר' שמעון כיון דחזי לכלבים אבל לגירסת רי"ף ורא"ש משמע דכל דלא חזי לאומצא אסור אף לר' שמעון דמתיר בנבילה שאני בשר חי דאינו עומד לכלבים, מיהו יש לומר דגם הם מודו דמותר והא דכתבו טעם דחזי לאומצא היינו דלכולי עלמא מותר מטעם זה, ועוד יש לומר דסבירא ליה דכל בשר חזי לאומצא אף דבספר יראים כתב דוקא של אוזן דרכיך מכל מקום מרי"ף ופוסקים הנזכרים לעיל לא משמע הכי, ומה שהביא מגן אברהם ראיה מהרא"ש לאו ראיה דזה לר' יהודה אבל לר' שמעון אפשר דמודה דמותר כמו שכתבו תוס' כמבואר בש"ס שם דרב חסדא קאמר הכי דסבירא ליה כר' יהודה וכן מוכח בסוף פרק דף קמ"ב דקאמר טעמא דחזי לאומצא הא לא חזי לאומצא לא למימרא דרבא כר' יהודה סבירא ליה והאמר וכו' אלמא דלר' שמעון מותר אף דאין עומד לכלבים וראיתי שבעל המאור פירש הא לא חזי לאומצא היינו שנסרח בו ביום דלא חזי לאדם כלל ולעניות דעתי הלשון לא משמע הכי כלל, ועוד דאם כן מנא ליה לש"ס להקשות דילמא כוונת רבא על מה דחזי לאדם לכן הוצרך הטעם משום דחזי לאומצא ודו"ק, ועוד דבעל המאור לטעמיה אזיל דדג תפל ראוי לכלבים עיין שם, אבל כבר כתבו תוס' דאין ראוי וכן כתבו הטור וספר צידה לדרך וכן ראיה (מתשובת מהרש"ל) [מים של שלמה] פרק קמא דחולין שהביא מגן אברהם קשה דבהדיא כתב שם דוקא לר' יהודה, ובאמת צריך עיון שם סימן ל' וסימן ל"א בים של שלמה ואין להאריך, גם נראה לי ראיה מסעיף כ"ט דקיימא לן דחרדל מותר מפני שהוא מאכל יונים אף דעומד לאדם כמו שכתב המגיד פרק כ"ו בשם הרשב"א כללא דמילתא אף דברים שאינם ראויים לאכול חי לאדם מותרים כיון דראוי לכלבים:

ע

[ע] משום דראוי וכו'. כן כתב הטור ותוס' שם אבל ברי"ף וגדולים שהבאתי לעיל מבואר שהוא סרוח כולי האי עד שאינו ראוי לכלבים אלא דמותר מפני שהוא ראוי לחיה ונראה לטור דקשיא ליה עליהם דהא לא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל דכל ישראל בני מלכים הם לגדל חיות וכן כתבו תוס' שם, ולעניות דעתי מיירי בענין שנתבאר בסעיף כ"ט דאם חיות מצוים באותו המדינה. נשאלתי בשר שנזכר בשבת שיהא שלושה ימים משחיטה בלא מליחה והדחה אם מותר להדיחו בשבת, והשבתי בסימן שכ"א סעיף י"ב מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש כדרך שמותר לטלטלן אם כן הוא הדין בשר זה דמותר בטילטול דמותר בהדחה וכמדומה שמעשה כזה בא לפני זקיני הגאון זכרונו לברכה והורה להדיח על ידי עובד כוכבים ומכל מקום כיון שאין לי בירור נראה לי להתיר אף על ידי ישראל כשאי אפשר על ידי עובד כוכבים עד כאן תשובתי, שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב בסימן שכ"א בשם גאון אחד שהתיר נמי מראיית תלוש שהבאתי והנאני אך הוא זכרונו לברכה כתבו דנראה לו דאסור דמתקן הבשר שיתרכך כמו שכתבתי לעיל בשם הר"ן אבל גבי ירקות אינו מתקן כלום, עד כאן, ולא נהירא דגם בירקות הוי תיקון זה לרככו שלא יכמוש אלא שזה לא הוה תיקון והר"ן מיירי להדיא במליחה ועוד דבשבת דף ק"מ קאמר לרכוכי כתונא קא מכוין ושפיר דמי ודוחק לחלק בין אוכלים לבגדים, ובתשובת פני משה סימן ב' התירו לקצבים ששחטו בערב פסח שחל ביום רביעי לשרות הבשר ביום ששי שהוא יום טוב לצורך חול דלא מתקן הוא כיון דחזא כך לאומצא ולצלי ובלבד שמילוי המים יעשנו מערב יום טוב משום טירחא:

עא

[עא] [לבוש] לכלבים לאו אדעתיה וכו'. לדעת שכתבתי לעיל מותר לר' שמעון אלא צריך לומר טעם (דמותר) [דאסור] משום שאין ראויה לכלבים, הקשה מהר"א שטיין בסוף סימן מ"ג הא עינינו רואות דחתול אוכלת דגים חיים ואמרינן בגמרא דמטלטלי מים מגולים אף שאין ראוי אלא לחתול, עד כאן, ונראה לי דמכל מקום ודאי לאו אדעתיה למשדי לחתול מה שאין כן בשר תפל לפעמים משליכו לכלבים:

עב

[עב] [לבוש] מותר וכו'. עיין סימן ש"א ס"ק מ"ד:

עג

[עג] שיושבין בה וכו'. פירש מגן אברהם כשהוא מקום דריסת רגל אבל אם מונח באשפה שבחצר שאחורי בתים אם אינו יושב שם אסור לפנותם ואם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין:

עד

[עד] אסור וכו'. ואם הוא מלא ואי אפשר לפנות עליו מותר להוציא ולהחזירו (מגן אברהם):

עה

[עה] [לבוש] ואף על גב וכו'. ועולת שבת כתב הטעם דהוא כמו אבן שאסור לטלטלו כי אם לצורך מקומו, עד כאן, ולא דק דאבן אסור אפילו לצורך מקומו עיין סעיף ז', ונראה לי דהוא הדין גרף או עביט:

עו

[עו] [לבוש] שראוי וכו'. דאם לא כן אף המים גרף הן (רשב"א), כתב מגן אברהם עיין סעיף ג' דבעודו בידו מותר להחזירו אף בלא מים, עד כאן, וצריך עיון דאם כן אמאי התירו סופו משום תחילתו הא יש תקנה שיהא בידו וכן בש"ס וכל הפוסקים לא משמע לכאורה הכי ואפשר דבדבר מאוס כזה לא התירו וצריך עיון:

עז

[עז] [לבוש] אפילו שלא לצורך וכו'. ונראה לי דאם במקום אשפה הוא מקום המשתמר אסור להחזירו אפילו על ידי מים אם לא שצריך לפנות עליה או להוציא בה צואה, ועל דרך זה נראה לי דלא פליג רשב"א ור"י עם הרא"ש שהביא בית יוסף ודו"ק וכל אחרונים לא ירדו לזה:

עח

[עח] [לבוש] אף על גב וכו'. ולי נראה דלא קשה מידי דכלי שרי כמו שכתבתי לעיל סעיף ה', עד כאן, ולעניות דעתי לחלק דשאני כלי זה דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו:

עט

[עט] ומיחד וכו'. ולא דמי לאבנים בסעיף כ"א דעפר לאו בר מיעבד מעשה הוא:

פ

[פ] מפני שמגבהת וכו'. ורמב"ם וסמ"ג כתבו מפני שגפיה נשמטין וצריך לומר דהוי כפסיק רישיה וכו' ומגן אברהם תמה לחינם בזה:

פא

[פא] אבל דוחין וכו'. פירש הב"ח אפילו ברשות הרבים וכן ראיתי בתוספתא פרק ט"ז אין עוקרין בהמה חיה ועוף ברשות היחיד ואין צריך לומר ברשות הרבים אבל דוחין וכו', ונראה לי ספרא דגירסא ברשות הרבים שהביאו תוס' דף קכ"ח גורסים כמו בתוספתא הנזכר לעיל ואם כן יהיה מיושב למעיין כל קושיות תוס' ודו"ק, והא דמותר לדחות דוקא בחצר ורשות הרבים משום פסידא אבל בבית אוסר הב"ח אם לא שברחה מביצים וכן משמע בספר לחם משנה פרק מפנין:

פב

[פב] [לבוש] דחיישינן וכו'. היקשה עולת שבת הא קיימא לן דחי נושא את עצמו, עד כאן, ולא ראה בש"ס [שבת] דף צ"ד דדוקא באדם אבל בבהמה לא אמרינן חי נושא וכו' וכן פסקו הרמב"ם וברטנורא שם וכן משמע מפירוש רש"י ור"ן פרק מפנין שם, ומשמע מסתימת שולחן ערוך ולבוש דאף בבהמות גדולות אסור ברשות הרבים ובכרמלית וכן משמע בבית יוסף ושלטי גיבורים:

פג

[פג] [לבוש] או בכרמלית וכו'. הקשה בית יוסף הא קיימא לן כרבא דלא גזרינן כרמלית אטו רשות הרבים מה שאסור ברשות הרבים עצמו משום גזירה ועיין סימן שכ"ה סעיף [ט"ו ס"ק כ"ט מה] שכתבתי מכל מקום מבואר. והב"ח תירץ דנלמד מסוף סעיף מ"ה מבהמה שנפלה לאמת המים אסור להעלותה אלמא דעקירה אסור אפילו בכרמלית, עד כאן, ולא ירדתי לסוף דעתו דעקירה אסור אפילו בבית דהוי טילטול ממש והכא מיירי במדרון:

פד

[פד] [לבוש] דחי נושא וכו'. ואם הוא חולה או כפות חייב. כתב עולת שבת דקטן כל כך שצריך לגררו אם נשאו חייב חטאת ובלבוש כתב שאינו אלא מדרבנן ואינו נכון, עד כאן, והוא תמוה דלא כתב כן לבוש כלל ונראה כוונתו דמדכתב מגן אברהם גורר אסרו וכו' משמע מדרבנן, ולעניות דעתי יש לומר דמיירי כשגורר תינוק שיכול להגביהו רגל אחד ויניח השניה דבזה אסור מדרבנן כמו שכתב טעמא דגורר אסור מגביהה ובהגביה אף בגדול אסור מדרבנן, גם צריך עיון דבאמת תוס' שבת דף צ"ד כתבו דבקטן חייב ומה שהוקשו התוס' שם מפרק מפנין צריך עיון דיש לומר דהתם מיירי בתינוק שיכול להגביה רגל אחד או גדול מזה וכן משמע מתשובת רלב"ח סימן ס' וכן משמע בר"ן שהביא בית יוסף, אך מרבינו ירוחם שהביא בית יוסף משמע דסבירא ליה דאף בקטן פטור וכן כתבו תוס' גופיה דף ק"ל ד"ה ר"א וכו' דאפילו תינוק בן שמונה ימים אמרינן חי נושא עצמו מיהו בדברי ר"י שמפרש כמו שפירשתי דעת הלבוש:

פה

[פה] [לבוש] גרע וכו'. בבית יוסף שהביא הר"ן יש לפרש שתי פירושים אחד דגורר בקטן גמור אינו אלא איסור דרבנן מגזירת הגבהה שהוא איסור דאורייתא ואחד שגורר בקטן גמור הוא כנושא ממש שאסור מדאורייתא וזה עיקר, ובזה מיושב מה שכתב בית יוסף וכן כתב ר"י על הר"ן דלכאורה תמוה אלא הכי פירושו דכמו דר"י סבירא ליה דגורר דינו כמגביה ממש לענין איסור דרבנן הוא הדין לר"ן מדאורייתא ודו"ק, ומכל מקום מצינו למאן דאמר דלא גרע גורר מהגבהה וצריך עיון:

פו

[פו] [לבוש] שאין שם כלי וכו'. זה לשון שבלי הלקט דמחשבת התינוק שחישב לשחוק בו לא משוי לו כלי מכל מקום כן יש תורת כלי וכו' אסור לשחוק בו ולטלטלו שהרי אין צורך בטלטלו ואפילו לכסות, עד כאן, ומגן אברהם חיסר מדבריו וטעה בהבנותו ודו"ק:

פז

[פז] ויש מתירין וכו'. ורש"ל בים של שלמה סימן ל"ז פרק קמא דביצה כתב לגדולים מנהג רע הוא ולקטנים מניחין, עד כאן, וזה לשון ספר תניא מצינו במדרש איכה טור שמעון אמאי חרב אם תאמר משום זנות והלא נערה אחת היתה שם והוציאוהו אמר ר' הונא על ידי שהיו משחקין בכדור בשבת, עד כאן, ועיין בית יוסף דאשתמיט ליה זה:

פח

[פח] ויש מתירין וכו'. וסברא ראשונה נראה לי עיקר שכן כתב אגודה סוף פרק קמא דביצה ותשובת רמב"ן סימן רי"א ותשב"ץ סימן מ"ו, ונראה לי דאפילו לצורך גופו ומקומו אסור דהא לא חזי כלל נקטו בלשונם ולא כים של שלמה:

פט

[פט] להבריח וכו'. עיין סעיף כ"ז:

צ

[צ] [לבוש] אף על גב וכו'. עיין סימן של"ד ודעת רש"ל לאסור מטלטלין וכן נוטה הדעת מגן אברהם ומלבושי יום טוב, מיהו לצורך גופו ומקומו מותר לכולי עלמא:

צא

[צא] האצטרולב וכו'. הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמאי שנא ממטה רפוי בסימן שי"ג סעיף י"ד (מגן אברהם בשם רשב"א סימן תשע"ב), ומה שפירש שהוא כלי שחוזין בו הכוכבים ליתא ברשב"א אלא דברי עצמו הן ובגליון באר הגולה פירש שהוא כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה:

צב

[צב] [לבוש] ויש מסתפקין וכו'. עיין סימן ש"ז סעיף י"ז ונראה דספקו לרמב"ם איזה מחליף בשטרי הדיוטות, ולכאורה משמע בבית יוסף ושולחן ערוך דספקו אל איסור טילטול אבל להביט פשיטא ליה לרמב"ם דאסור כמו ספרי חכמות אלא דאם כן הוה ליה לכתוב הספק גם בספרי חכמות:

צג

[צג] פשוט המנהג וכו'. מיהו לצורך גופו ומקומו מותר דהא כלי הוא ועיין סעיף ג'. כתב עולת שבת לצורך החולה כמו שמשערין הרופאים על פי משך הזמן אפשר להתיר:

צד

[צד] [לבוש] גם לעניים וכו'. דוקא בבית עשיר אבל לעניים בביתם מותר (מלבושי יום טוב וב"ח ושלטי גיבורים בשם תוס' דף קכ"ו), אבל הט"ז ומגן אברהם פירשו דברי תוס' דאף לעניים בביתם אסור כיון שהוא של עשיר וכבר הקצה אותו מיהו מה שהוא של עניים אסור לעשירים בביתם ואין היתר לעשיר אלא בבית עני כתבו התוס' נדרה הנאה מככר אפילו היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחזי לאחרים אלא אם כן אסרתה על כל העולם ועיין סימן שכ"ה סעיף ח', מיהו בגרוגרת וצימוקים אסיח דעתו מיניה אסורים לכל דדנינן הכי דעת כל אדם בסתר והוא הדין לכל כיוצא בזה:

א

מותר. ומטעם זה מתיר בת' ב"י סי' נ"ז להכניס בשבת את מים הנשאבי' ללישות המצות:

ב

לטלטל בהמה שנפל' לבאר וא"א להביא כרים וכסתות שרי להעלות' בידים דצער ב"ח דאורייתא ואין לחוש לשבות ריא"ז:

ג

לאסור. וכלי שמלא אותה חול כשיעור י"ב שעות וכשהוא ריק מהפכין אותה אסור להפכה בשבת אפילו כשצריכה ליה לסימן מתי יהיה חצות לילה לעשות התיקון עיין תשו' בי"ד סי' קכ"ז:

א

א) [סעיף א'] כל הכלים נטלים בשבת וכו' בסי' זה והבאים אחריו עד סוף סי שי"ב נתבארו דיני המוקצה. וטעם איסור טלטול מוקצה כתב הרמב"ם בס"פ כ"ד שהוא כדי שלא יהא טלטול שבת כטלטול של חול והראב"ד כתב שם הטעם דטלטול מוקצה אסור משום הוצאה עכ"ל בקוצר ועיין ב"י שהביא דבריהם באורך. וכתב הב"ח נראה דאפי' הרמב"ם מודה דאיסור מוקצה משום הוצאה אלא כדי ליתן טעם לסמיכות דין איסור מוקצה לדין איסור הילוך כתב דכי היכא דהזהיר הנביא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ה"נ לא יהא טלטול של שבת כטלטול של חול יעו"ש:

א

ב) והנה כלל הדברים המוקצים שאסורים לטלטל מתחלקים לששה חלקים. הא' כלי שהוא מוקזה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגם כגון סכין של שחיטה ומילה ושל ספרים. הב' כלי שמלאכתו לאיסור. הג' כל דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים ומעות וקנים ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובעלי חיים וגרוגרות וצמוקים שהם מונחים במקום שמיבשים אותם וכל כיוצא בדברים אלו דלא חזו וזהו מוקצה מחמת גופו. הד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו אחד מהדברים המוקצים מחמת גופם כגון חבית שיש עליה אבן וכר שיש עליו מעות ואפי' הוסרו אח"כ כיון שהיו עליהם בה"ש מגו דאתקצו לבה"ש אתקצו לכולי יומא. הה' דבר שהיה בה"ש מחובר או מחוסר צידה הו' מוקצה מחמת מצותו כגון עצי סוכה ונויה. ב"י לב"ש ומיהו יש באיזה חלקים מאלו איזה צדדי היתר כאשר יבואר כל אחד במקומו:

א

ג) שם. כל הכלים נטלים וכו' פי' אפי' כלי גדול וכבד הרבה כמ"ש סעי' ב' ואפי' כלי שמלאכתו לאיסור אם הוא לצורך גופו ומקומו כמ"ש סעי' ג' וכאשר יבואר דינם לקמן לאיזה צורך נטלים אבל שלא לצורך כלל אפי' כלי שמלאכתו להיתר אסור לטלטל כמ"ש לקמן סעי' ד' יעו"ש:

א

ד) שם. חול ממוקצה מחמת חסרון כיס וכו' דכיון שמקפיד עליהם קובע להם מקום שלא יזיזם ממקומם. תו"ש או' ב':

א

ה) שם. כגון סכין של שחיטה וכו' וכן כלי מנוקב שמעשנין בו הכלים ומזלפין בו המים וכן סכינא דאשכבתא וחצינא דנגרא. ר"י א"ר או' ב' וכ"ה בב"י:

א

ו) שם. או על מילה, כשאינו צריך לו למול מיירי אבל כשהוא מטלטלו לצורך המילה אינו מוקצה ובעוד שהוא בידו יכול לרחצו ומיהו איסורא איכא כיון שאינו לצורך השבת. הר"מ מטראני ח"ג סי' פ"ד ופ"ט. כנה"ג בהגב"י, מ"א סי' של"א סק"ה:

א

ז) וכתב רי"ו בשם הרמב"ם נ"א ח"ב מותר לטלטל הכלי ולהחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזה מקים שירצה אעפ"י שאין לו תינוק אחר למול עכ"ל. והביאו ב"י ביו"ד סי' רס"ו וכתב בד"מ שם, ובמהרי"ל מחמיר דמיד אחר מילה יזרוק האזמל מידו משום מוקצה וה"ה כל צרכי מילה וכן ביו"ט. ולי נראה דברי רי"ו דמאחר שלא הוקצה בה"ש יוכל לטלטלה לאיזה מקום שירצה יעו"ש. וכ"פ בהגהת ש"ע שם סעי' ב' וכ"כ רש"ל בתשו' סי' מ' דשרי לטלטל האיזמל ולהצניעו דכל שהיה מוכן בה"ש אפי' עבר אח"כ היתרו לית ביה איסור מוקצה יעו"ש. מיהו הט"ז שם בסי' רס"ו סק"א הקשה על דברי מור"ם ורש"ל הנז' וכתב דאין לטלטל האיזמל אחר המילה אם לא להצניעו באותו חדר שמל בו ותו לא ואפי' לפני המילה אין לטלטלו בחנם כל שאינו לצורך המילה יעו"ש. וכ"כ בא"ח סי' ש"י סק"ג. והמ"א סי' של"א סק"ה כתב דיש להחמיר שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו להצניעו יעו"ש. והביאו א"ר שם או' ה' וכתב ולפ"ז כשיש מוהל אחד וע"כ צריך להניח הסכין כדי שיפרע אסור לטלטלו לכן טוב שיתן ליד אדם אחר יעו"ש. אמנם בנה"כ שם בסי' רס"ו ישב קושיית הט"ז ונראה שדעתו לפסוק כמור"ם ורש"ל ז"ל ומ"מ כתב דמשמע מדברי מור"ם דלא התיר אלא כדי להצניעו בחצר המעורב אבל לטלטלו בחנם לא יעו"ש. וכן הא"ר שם דחה קושיית הט"ז ומ"א ומסיק להקל כדעת מור"ם ונה"כ יעו"ש וכ"פ בתשו' רב פעלים ח"ג סי' ח"י כדעת רי"ו יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' נ"ה:

א

ח) לא הותר לטלטל צרכי מילה ואיזמל לאחרים רק למוהל כשחלה מילה ביום ש"ק דלדידיה מיקרי דלא אתקצאי ונדמ יש להקל במסייעי מילה דהיינו כפי מנהג איזה קהלות שמוכרים בהכרזה צרכי מילה דהיינו שא' בידו טס של כסף עם כל כלי המילה ומושיט למוהל את אשר צריך לו דנוכל לומר דגם לו לא אתקצאי וגם אפשר לומר דדוקא למוהל הוי האיזמל מוקצה מחמת חסרון כיס ואין לו לטלטלו אחר שעשה מצותו אבל לאחרים אינו אלא כשאר סכינים דעלמא. והגם דהרב"י בא חסי' ש"ח כתב בשם הר"ן דמוקצה לעשירים הוי מוקצה לעניים הא איכא תו' פ' מפנין ד"ה כיון דחזייה לכהן כתבו דמוקצה לעשירים לא הוי מוקצה לעניים ואפי' לעשירים בבית עניים. עיקרי הד"ט סי' י"ד או' נ"ב בשם פחד יצחק או' ש':

א

ט) שם. ואפי' לצורך מקומו או לצורך גופו. וכ"כ בתא"ו ני"ב ח"ג ודלא כמרדכי ס"פ כירה דמתיר, ד"מ או' א' ובס' נזירות שמשון כתב דיש להתיר עכ"פ לצורך מקומי יעו"ש. והביאו א"ח או' א' אמנם אנן ק"ל כדעת מר"ן ומור"ם ז"ל דבין לצורך גופו ובין לצורך מקומו אסור ומיהו נ"ל דאם גילה דעתו בחול שאין מקפיד עליהם כגון שעושה בהם לפעמים ג"כ מלאכה אחרת לכשיצטרך כגון לחתוך פירות וכדומה דמותר לטלטלן בשבת לצורך גופו ומקומו. ואח"כ ראיתי שכ"כ בא"ר או' ד' ועיין לקמן או' י"ד:

א

י) שם. ואפי' לצורך מקומו וכו' מיהו ודאי ע"י טלטול מן הצד שרי. תו"ש או' ג':

א

יא) שם בהגה. אסור לטלטלו. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסוס לאיסור ולהתר כמ"ש ססי' ש"י יעו"ש. מ"א סק"א:

א

יב) שם בהגה. אסור לטלטלו. כמו שהוא אלא צריך לנער את האיסור לבד ואם הוא חשוב יותר מסכינים דהיתרא אסור גם בניעור כדין דבר הבסיס לאיסור ולהיתר בסי' ש"י יעו"ש. תו"ש או" ד':

א

יג) שם. לקורנס של בשמים וכו' אבל של זהבים שרי כמ"ש סעי' ג'. תו"ש או' ה':

א

יד) שם. שמקפידין עליו וכו' אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי כמ"ש סעי' ג'. מ"א סק"ב. ואפשר דלשון במקום שאין מקפידין שכתב מ"א הוא ל"ד דאפי' מקפידין באותו מקום אותו אדם שאינו מקפיד עליו מותר. מחה"ש. וכ"מ בא"א או' ב':

א

טו) שם בהגה. ומקפיד עליהם. אבל אם אינו מקפיד עליהם אעפ"י שהם מוקצים לסחורה מותר לטלטלם ב"י. לבוש מ"א סק"ג. ובכל דבר שדמיו יקרים אסור אפי' לא נתנן לאוצר ובדבר שאין דמיו יקרים דוקא אם נתנן לאוצר אסור והוא שמקפיד עליו. מ"א שם ומחה"ש. תו"ש או' ו':

א

טז) שם בהגה. ומקפיד עליהם. ואפי' כלי סעודה כגון קערות וכלי זכוכית וסכינים ונ"ל דדוקא בחנוני שאין דרכו להשאיל כלים אבל מי שדרכו להשאיל כלים חדשים אין בהם מוקצה אעפ"י שנתנן לאוצר שהרי אינו מקפיד עליהם. ח"א כלל ס"ה או' ג' ד"ה פן ז':

א

טוב) [סעיף ב'] כל כלי אפי' הוא גדול וכו' וה"ה אבן גדולה או קורה גדולה אעפ"י שהיא ניטלת בעשרה בני אדם אם יש תורת כלי עליה (ודהיינו שיחדה לתשמיש) מטלטלים אותה, הרמב"ם פכ"ה דין ו' מ"א סק"ד. ועיין ב"י שהביא מהגמ' דהוה מדלו לה בי עשרה ושדו לה אדשא יעו"ש:

א

יח) שם. וכבד הרבה וכו' ואפי' אין דרכו כלל לטלטל בחול. א"ר או' ה' א"א או' ד':

א

יט) [סעיף ג'] כלי שמלאכתו לאיסור. כלומר שמייחדת לדבר שאסור לעשות בשבת מ"א סק"ה. ואם לא עשה עדיין בה המלאכה כ"א חדשה והזמינה ועומדת לכך כגון מדוכה חדשה אע"ג דהזמנה לאו מלתא היא מ"מ אינה עומדת כ"א למלאכת אסור. ומלאכתו לאיסור אף דרבנן והעד שופר. א"א או' ה' ועי"ש עוד לענין קנא"ק האל"ץ בית קיבול ועץ תקוע ע"י שרויף ונותנים שם אגוזים כדי לשברם שהאריך בזה ולבסוף צידד להקל יעו"ש:

א

כ) שם. מותר לטלטלו. אבל דבר שאינו כלי כגון אבנים ומעות וקנים וקורות וכיוצא בהם אסור לטלטלן ואפי' לצורך גופן ומקומן. ב"י. ר"ז או' ח':

א

כא) שם. מותר לטלטלו. ואפי' מוקצה מחמת מיאוס יכול מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו. הרשב"א בתשו' סי' תנ"ו. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לקמן סעי' ל"ד ול"ה ולעיל סי' רע"ט סעי' ו':

א

כב) כלי שמלאכתו לאיסור ולהיתר מותר לטלטלו מחמה לצל. שה"ג פ' כל הכלים. כנה"ג שם. עו"ש או' ו' אבל אם ראוי למלאכת היתר אבל אינו מיוחד לכך מלאכתו לאיסור קרוי. עו"ש שם. ואם אפשר באחר אין לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו. כ"כ האחרונים:

א

כג) שם הגה. ואם נשתמש לאיסור בבה"ש וכו' פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכת איסור בקורנס בה"ש פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו. מ"א סק"ו וא"א:

א

כד) שם בהגה. ועיין לעיל סי' רע"ט ובדברינו לשם בס"ד:

א

כה) שם. כגון קורנס של זהבים או של נפחים. זו וא"צ לומר זו קתני. עו"ש או' ז' ובטור כתב איפכא וכ"ה לשון הרא"ש:

א

כו) שם. ולהניחו באיזה מקום וכו' דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר. ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר מ"א סק"ז. מיהו התו"ש או' י"א כתב על דברי המ"א הנ"ז דאינו מוכרח יעו"ש. ועיין באה"ע סי' רס"ו שכ' דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור שתורת כלי עליו ורשאי עכ"פ לטלטלו לצורך מקומו לכן כשבאו לידו יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה אבל במוקצה גמור אפי' בא לידו מע"ש ושכח כשהגיע שבת צריך להניחו מיד יעו"ש. והביאו שע"ת או' ו' וכ"כ הר"ז או' י"ג דיש מי שאוסר במוקצה גמור וראוי לחוש לדבריו אלא א"כ במקום הפסד עכ"ד:

א

כז) ונראה פשוט דאף דרשאי להחזיק מוקצה בידו כל זמן שירצה מ"מ אסור להניחו מידו האחת לידו השנית דהוי טלטול חדש. תו"ש בהקדמת הסי':

א

כח) שם. באיזה מקום שירצה. משמע אפי' מחדר לחדר וכ"כ בא"א או' ז' בשם התו' והרא"ש אבל בשם רש"י ור"ן כתב משמע דוקא באותו חדר יעו"ש ואיתא בשבת פ' מפנין דאם יש לו לאדם תבואה המוקצה מותר לעשות שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו דהוי טלטול כלאחר יד לצורך דבר המותר דהיינו לצורך הליכתו. תו"ש או' י"א וכתב דלדעת הרא"ש דס"ל דטלטול ע"י גופו עדיף משאר טלטול מן הצד ושרי אף לצורך המוקצה צ"ל הא דנקט בכניסתו וביציאתו אורחא דמלתא נקט דמסתמא עושה בשביל הילוכו וה"ה נמי לצורך המוקצה נמי שרי יעו"ש. ועיין לקמן סי' שי"א סעי' ת' ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבא להפסד. מ"ב או' י"ג:

א

כט) שם. אבל מחמה לצל וכו' וכשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל מ"א סק"ח בשם ירושלמי פ"ה דביצה. ר"ז או' י"ב:

א

ל) שם בהגה. אבל בנגיעה בעלמא וכו' הרב אזיל לשיטתיה שכתב ברס"י תקי"ג דמוקצה אינו אסור בנגיעה אפי' כשהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה אבל לדעת המחבר בסי' ש"י סעי' ו' לא שרי אלא דוקא כשהנגיעה היא לצורך היא דבר ההיתר. תו"ש או' י"ג:

א

לא) שם בהגה. במנורה של בהכנ"ס וכו' ואם המנורה תלוייה אסור לדעת רמ"א ברסי' תקי"ג דשמא יתנדנד מחמת נגיעתו ונמצא מטלטלה אבל לדעת הב"י בסי' ש"י אפשר דשרי בכה"ג דלא חיישינן להכי מיהו אם איזה דבר היתר מונח עליה ודאי שרי ליטול משם דאף אם יתנדנד קצת הוי טלטול מן הצד לצורך דבר היתר אבל אם נר של שמן דולק עליו אסור דשמא יתנדנד מנגיעתו ויטה כמ"ש סי' רס"ה יעו"ש. תו"ש או' י"ד:

א

לב) שם בהגה. וכן מותר ליקח וכו' אף שיתנדנד קצת כמ"ש בסמוך. תו"ש או' ט"ו:

א

לג) שם בהגה. ע"י נפוח וכו' דדמי לטלטול ע"י גופו כדמשמע במהרי"ל שהביא בב"י ססי' זה יעו"ש תו"ש או' ט"ז ועיין לקמן או' רנ"ג:

א

לד) שם בהגה. ע"י נפוח וכו' והפרחת נוצה בהבל פיו נראה דלכ"ע אין בזה משום מוקצה כי גרע מטלטול דכלאחר יד ואינו טלטול כלל, א"ח או' ג' בשם א"א מהגה"ק:

א

לה) [סעיף ד'] כלי שמלאכתו להיתר וכו' פי' שמיוחד למלאכת היתר אעפ"י שראוי ג"כ למלאכת איסור. עו"ש או' ט' וה"ה שמלאכתו לאיסור ולהיתר. מ"א סק"ט בשם שה"ג וכבר כתבנו אותו לעיל או' כ"ב יעו"ש, ואם הרוב לאיסור אזלינן בתריה ע"ד כל הכלים הולכין אחר רוב תשמישן. א"א או' ט' וקדירה שמלאכתה לבישול ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור אם לא כשיש בה תבשיל א"א שם בשם חידושי הרשב"א. ומ"מ נראה דאף כשפנה מהתבשיל ועומדת בבית מותר לטלטלה ולסלקה לחוץ דהוי כגרף שלרעי ועיין שבת קכ"ד לענין קערה. וכ"מ במאירי ב"ה:

א

לו) קסת הסופר והוא כלי שיש בו בית קיבול דיו ובית קיבול נייר ולכתבים יש מי שרצה לומר שהוא כלי שמלאכתו לאיסור והרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרע"ד כתב שאין זה כלי שמלאכתי לאיסור כ"א כלי שנעשה בס"ס להיתר ולאיסור וכפ"ז פהק בציבור שנתקבצו לפקח על עסקי רבים והיו כתבים שהיו צריכים לקרא בהם והיו מונחים בקסת הסופר שמותר לטלטל הכלי ולהביאו לפניו ולהוציא הכתבים יעו"ש. י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ח' ודוק:

א

לז) שם. מותר לטלטלו וכו' מטעם זה מתיר בתשו' בית יהודה סי' ר"ז להכניס בשבת את המים הנשאבים ללישת המצות ומ"מ מסיק דיותר טוב לשתות ממנו מעט בשבת או יניחנו במקום שא"צ לטלטלו דלמעט בטירחא טפי עדיף יעו"ש

א

לח) שם. אבל שלא לצורך וכו' בשל"ה דף קל"ו הזהיר כי אף היראים לא שמים עיניהם ע"ז א"ר או' ט':

א

טל) שם. אבל שלא לצורך וכו' ונראה דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי. ט"ז סק"ב. ולפ"ז אחר מנחה שאין דרך שוב לאכול היה אסור וכמ"ש סי' שכ"ג סעי' ו' לענין הדחת כלים אמנם אם נושאן אצלו שלא יגנבו בלא"ה שרי מחה"ש סק"ט:

א

מ) שם. וכתבי קודש וכו' פי' ספרים שמותר לקרות בהם דלא כעו"ש מ"א סק"י. תו"ש או' י"ט ר"ז או' י"ז

א

מא) וכתב בשה"ג פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו. מ"א שם. א"ר או' ח' תו"ש שם. א"א או' יוד מחב"ר או' ב' ר"ז או' ו':

א

מב) מצת מצוה בע"פ שבת אין לו דין אוכלין. א"א שם. וכ"כ ברס"י תמ"ד דמצת מצוה אסור לטלטל בשבת ע"פ דאסור באכילה מדרבנן בע"פ והוה מוקצה ושאר מצה יכול ליתן לעופות או לעכו"ם משא"כ זו אין רוצה וכו' עכ"ל והביאו הפתה"ד בסי' זה או' ד' וכתב דלפ"ז לא יפה הם עושים המשלחים בשבת זה שמורות שעושים לצורך אחרים לסדר הלילה דמטלטלין מוקצה בשבת יעו"ש. מיהו מ"ש דמדברי מרדכי משמע דגם שאר מצות הוו מוקצה כיון דלא חזו למיכל לאותו שבת וכו' יעו"ש נראה דחזו למיכל לתינוקות שאין יודעין מה שמספרים בלילה וכו' כמ"ש סי' תע"א סעי' ב' בהגה יעו"ש וא"כ כיון דחזו למיכל התינוקות לא הוי מוקצה אבל מצת מצוה כיון דבעי להו לסדר הלילה וחס עליהם מליתן לתינוק הוו מוקצה. וע"כ נראה דה"ה במצת מצוה אם יש לו הרבה ממה שצריך לסדר הלילה ואינו חס עליהם מליתן מהם לתינוק דלא הוו מוקצה:

א

מג) וה"ה אוכלי בהמה אין להם דין אוכלין. א"א שם. ונראה דר"ל דאין להם דין אוכלין כמו אוכלי אדם דשרי לטלטלם אפי' שלא לצורך כלל אבל לצורך מותר לטלטלם כמ"ש לקמן סעי' כ"ח וכ"ט יעו"ש:

א

מד) שם. וכתבי הקודש וכו' וכן כוסות וקערות וצלוחות ומקצוע של דבילה וזוהמא לסטירן של קדירה וסכין קטן שע"ג השלחן. שה"ג. ומיהו מהרמב"ם פי' המשנה פ' כל הכלים משמע קצת דכוסות וקערות ככתבי הקודש. וכ"מ בכלבו דף ל"ג. אבל בתו' דף קכ"ג משמע כשה"ג וצ"ע. א"ר או' יו"ד. והר"ז או' ט"ז ואו' י"ז כתב כדעת הרמב"ם והכלבו דכוסות וקערות וסכין אינן ככתבי הקודש אלא ככלי שמלאכתו להיתר ואינן ניטלין אלא לצורך עצמן אבל לא שלא לצורך כלל יעו"ש וכ"פ כן א"ח פ' מקץ או' א' ולכן כתב דאדם היושב על השלחן שעליו כוסות וקערות וסכין ומזלג אסור לטלטל א' מכלים אלו מכאן לכאן בלא צורך כ"א מפני שידים עסקניות יעו"ש:

א

מה) שם. ואוכלים וכו' ואוכלים המוקצים כגון טבל ומחובר וכה"ג אפי' לצורך גופו ומקומו אסור כמ"ש הה"מ בפ"ד דעירובין תו"ש או' ך':

א

מו) שם הגה. ותפילין אין לטלטלם כ"א לצורך. ר"ל לאיזה צורך שיהיה ואפי' אין צורך גופו ומקומו כמו כלי שמלאכתו להיתר וכמ"ש בב"י מיהו בב"י הביא משם ס' הנקרא מקדש דאין לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א ס"ק י"א. וכ"כ א"ר או' י"א. תו"ש או' כ"א. ר"ז או' י"ט. חס"ל או' ג' וכתב דיש ליזהר לכתחלה להסיר הטלית מן הכיס מע"ש שלא יהא עם התפילין ואם שכח להוציא מע"ש ובא ביום שבת להוציא הטלית ויצא עמו התפילין יטלנו ע"מ לישב במקומו וישב במקומו דלצורך מקומו. מותר כנ"ז:

א

מז) וכתב המש"ז או' ג' דלפי מ"ש בסי' ש"א סעי' מ"ב במקום שאין משתמרין מכניסן זוג זוג אלמא דליכא איסור תורה עכ"פ במניח תפילין בשבת והתירו משום בזיון תפילין ה"ה כאן דשלא יגנבו הוי כבזיון ושרי מדרבנן הטלטול עכ"ד. וכ"מ מהר"ז שם דבגנבי עכו"ם דאיכא בזיון שרי ומותר להצניען שלא יגנבו:

א

מח) ואם מותר לטלטל המגילה בשבת. השכנה"ג בהגב"י בסי זה או' ד' ובסי' תרפ"ח הגהבי"ט או' ב' נסתפק בזה יעו"ש. והא"ר בסי' זה או' יוד כתב בפשיטות דמותר דהוא כמו כתבי הקודש. והפר"ח בסי' תרפ"ח או' ו' כתב לאסור אמנם המט"י כתב על דברי הפר"ח הנ"ז וז"ל ונראה דלסברתו אין איסור זה אלא באותו שבת שחל ט"ו להיות בו דיש בו חובת הקריאה אבל בשאר שבתות השנה דליכא שום חיוב לא שייכא גזירה דרבה ולמה יאסר לקרות בה ולא יהיה דינו כקורא בתורה שהרי ניתנה ליכתב וכיון דליכא איסור בקריאה כ"ש בטלטול דאין סברה לומר בשביל שבת א' שנאסר בה קריאה יהיו נאסרין כל השבתות וכו' ושוב ראיתי להשכנה"ג שדעתו נוטה להכשיר וכ"נ מנהג העולם להקל וכו' יעו"ש. והביאו הש"ץ בש"ח דף שכ"ו ע"א. שע"ת סי' תרצ"ג או' ב' וכתב שם השע"ת אמנם לענין הבאה לבהכ"נ קודם הלילה הייתי מונע מזה משום הכנה משבת לחול ע"ד שנתבאר סי' תרס"ח ויש להחמיר שלא להביאה ע"י קטן אלא ימתין עד שתחשך או יביאנה בצנעה מבע"י לבהכ"נ ומעיין בה קצת שם דרך לימור דאז לא מיחזי כ"כ כהכנה יעו"ש:

א

מט) ולענין אם מותר הגט בטלטול עיין בא"ה סס"י קל"ו. מיהו בפסקי רקנאט"י סי' צ"ה ושה"ג בשם סמ"ג פסקו להתיר גט בטלטול מפני דיש ללמוד ממנו כמה דינים, ומהרש ל פ"ה סי' ו' פסק לאסור הגט בטלטול. ונראה להקל לצורך מאחר דמלתא דרבנן היא ומסתברא דעת המתירין. וכל זה מיירי בגט שעדיין לא נתן לאשה ומזומן ליתן שאינו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו אבל אם כבר קבלה האשה את הגט שראוי לצור ע"פ צלוחית מותר בטלטול, וכ"כ הרשב"א בחידושי גיטין. עו"ש או' י"ג, ועיין לעיל סי' ש"ז או' קי"ט ודוק:

א

נ) שם בהגה. ושופר אסור לטלטלו וכו' והטעם מבואר בהג"א משום דשופר מלאכתו לאיסור הוא. וכתב בא"ז דוקא שופר דכלי הוא ולפיכך מותר לצורך גופו ומקומו אכל חצוצרות דלאו כלי הם אפי' לצורך גופו ומקימו אסור. עו"ש או' י"ג. ול"נ דזהו לר"י אבל לדידן דק"ל כר"ש שרי. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"א. תו"ש או' כ"ב. א"א או' י"ב. ר"ז או' ך' וה"ה שאר כלי שיר אסור לטלטלם כ"א לצורך גופם או מקומם כדין כלי שמלאכתו לאיסור שאסר לתקוע או לזמר בכלי שיר בשבת כמ"ש סי' תקפ"ח ושל"ט. ר"ז שם. ועיין עוד בססי' תקפ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

נא) שם בהגה. כי אם לצורך גופו וכו' וה"ה נמי דשרי לטלטל הלולב לצורך גופו או מקומו. ט"ז סי' תרנ"ח סק"ג. א"ר שם או' א' אמנם התו"ש בסי' זה או' כ"ב תמה על דברי הט"ז הנ"ז דאיך כתב כן בפשיטות ולא שת לבו לדברי רמ"א שם שכתב דהוי כאבן והוא מדברי הר"ן והה"ע ומשמע דאסור לטלטלו גם לצורך גופו כמו אבן וטעמו של דבר נראה בפשיטות משום דהו"ל כמוקצה מחמת חסרון כיס דמסתמא מקפידין עליו שלא להשתמש בו שום תשמיש כדי שלא יפסל מחמת תשמישו וליכא לדמויי לשופר כלל עכ"ל. וכן הרב חמד משה שם או' ב' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דלא דק והסכים לדבריו המחה"ש שם סק"ב יעו"ש. וכן השיג עליו המש"ז שם או' ג' ער"ה שם או' ב' ח"א כלל ס"ו או' י"ג. וכ"ה הסכמת האחרונים דלולב אסור לטלטל בשבת אפי' לצורך גופו ומקומו משום דאין עליו תורת כלי כלל ולענין אתרוג עיש בסי' תרנ"ח סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

בנ) [סעיף ה'] יש מתירין וכו' הא דכתב יש מתירין משום דיש אוסרין כמ"ש בב"י יעו"ש. וע"כ כתב הט"ז סק"ד נראה דאין להקל בזה. וכ"כ הגר"א. ומ"מ במקום הפ"מ יש לסמוך ענ המתירין ר"ז או' כ"ב. וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכא ששוחקין בה או קצת תבשיל בקדירה לכ"ע מותר לטלטל הכלי אגב האוכל אפי' מחמה לצל כ"מ בב"י:

א

גנ) שם. ע"י ככר וכו' ואע"ג דק"ל דלא התירו ככר או תינוק אלא למת בלבד לא אתי למעוטי אלא הנך דברים הדומים למת שהם מוקצים מחמת גופם כמת כגון מעות ואבנים הדומים להם אבל כלים כיון דיש להם בל"ה היתר טלטול לצורך גופו ומקומו לכך מהני להו ככר או תינוק להתיר אף מחמה לצל. תו"ש או' כ"ג. לב"ש. וכ"ה בב"י. וכ"כ הט"ז בסי' שי"א סק"ה יעו"ש:

א

דנ) שם. ע"י ככר וכו' דה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטלו. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"ג:

א

הנ) שם. ע"י ככר וכו' ועיין מש"ז או' ד' שנסתפק במוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר לטלטל ע"י ככר או תינוק למאן דמתיר. ובתשו' רע"א סי' כ"ב כתב לאסור ורק באיזמל כיון דיש לו היתר לטלטל לצורך מילה כתב דיש להתיר אחר מילה לטלטל ע"י ככר או תינוק משום דדמי לכלי שמלאכתו לאיסור והיינו דוקא לטלטל האיזמל ע"י דבר שמותר בטלטול אבל לשומו בתיק המיוחד לסכין ולטלטלו אח"כ ע"י התיק ההוא אינו נראה דהא גם התיק עצמו מוקצה דהוי בסיס לדבר האסור יעו"ש. ועיין לעיל או' ז':

א

ונ) [סעיף ו'] כל הכלים שנשברו וכו' במשנה איתא כל הכלים שנשברו שבריהן ניטלין אם עושין מעין מלאכה אפי' אינו מעין מלאכתן הראשונה כגון שברי עריבה לכסות פי חבית וכו' ור' יהודה פליג וס"ל דבעינן דוקא מעין מלאכתן הראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה וכו' ופסקו הרי"פ והרא"ש והרמב"ם כת"ק כמ"ש בב"י וזהו פסק הש"ע. אבל אם אינם ראויים לכיסוי פי חבית אעפ"י שראויים לכסוי פי כלי קטן מחבית אין תורת כלי עליהם כלל. ר"ז או' כ"ט:

א

זנ) ונראה דלהכי נקט המשנה כל הכלים הניטלין בשבת לאפוקי כלים שאינם ניטלין כגון שהם מוקצה מחמת חסרון כיס דאסור לטלטל שבריהם אפי' לצורך גופן ומקומן. וה"ה דאם מתחלה היו הכלים מלאכתן לאיסור ועכשיו הם ראוים למלאכת היתר אפ"ה אין בהם היתר טלטול אלא לצורך גופו ומקומו. וה"ה אפכא דאם מתחלה היה מלאכתו להיתר ועכשיו אינו ראוי אלא למלאכת איסור אסורים השברים לטלטל מחמה לצל אלא רק לצורך גופו ומקומו עו"ש או' י"ד א"ר או' י"ד:

א

נח) שם. אפי' בשבת וכו' וכ"ש כשנשברו מע"ש דאז כבר הוכנו למלאכה אחרת מבע"י ובזה גם ר' יהודה מודה דשרי דלא מקרי נולד. תו"ש או' כ"ה. וכ"ה בב"י:

א

נט) שם. מותר לטלטל וכו' ועיין בסי' תצ"ה בהגה די"א דנולד בשבת אסור אמנם אנן ק"ל כמ"ד נולד בשבת מותר כמ"ש לקמן סעי' כ"ז אבל ביו"ט ק"ל להחמיר בנולד כמ"ש שם בסי' תצ"ה בהגה יעו"ש וכ"כ הר"ז או' כ"ג מיהו לפעמים אסרו איזו נולד גם בשבת:

א

ס) שם. עריבה לכסות בה. ולמ"ד נולד אסור בעינן שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן. וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעה זו. מ"א ס"ק ט"ו, מיהו הא"ר או' ט"ו והתו"ש או' כ"ו השיגו על דברי המ"א הנז' וכתבו דלת"ק דק"ל כוותיה לא מקרי נולד כיון דראוי לשום מלאכה יעו"ש אבל המחה"ש מיישב דברי המ"א וכ"פ הר"ז או' כ"ד כהמ"א וע"כ כתב דשברי עריבה לכסות פי חבית וכו' הרי זה נולד וביו"ט אסור אלא א"כ נשברו בעיו"ט יעו"ש. מיהו במ"ש המ"א לענין עכו"ם שעשה כלי בשבת וכו' גם הא"ר מודה לו דהוי נולד והתו"ש שם כתב ע"ז דהיינו אם עשה העכו"ם מקב של ישראל ואז אפי' אם התחיל מע"ש וגמרו מקרי נולד כיון שנגמר ע"י אדם יעו"ש. ומ"מ לדידן בשבת מותר וביו"ט אסור. וכ"כ הר"ז או' כ"ג. ועיין לעיל סי' רנ"ב או' מ"ז ודוק:

א

סא) שם. ושברי זכוכית לכסות וכו' אפי' מונחין במקום שאין לחוש שיזוק אדם בהם, פרישה או' ה' ועיין לקמן או' ס"ג:

א

סב) שם. אבל אם אינם ראויים וכו' נראה דהיינו דוקא לטלטלן לצורך גופן שלא יגנבו אבל לצורך גופו או למקומו מותר הואיל דאתי מתורת כלי כמ"ש הרא"ש בקליפי אגוזים שמותר לצורך מקומו. פרישה או' ו' והביאו א"ר או' ט"ז וכתב שכ"מ מלבוש:

א

סג) שם בהגה. ואם נשברו במקום שיכולין להזיק וכו' אעפ"י שאינם ראויים למלאכה כלל ניטלים מידי דהוה אקון בכרמלית. ב"י בשם א"ח. ועיין לקמן סעי' ח"י.

א

סד) שם בהגה. מותר לטלטל וכו' ונראה דאם יכולין לטלטל בטלטול מן הצד יטלטלם ולא יטלטלם בהדיא. עו"ש או' ט"ו:

א

סה) שם בהגה. שלא יזוקו בהם. אבל אם הוא של חרם אסור לפנותן ואעפ"י שדורס עליהן ברגלים ומשבר מ"מ דבר שאין מתכוין הוא וכמ"ש סי' של"ו סעי' ג' מ"א ס"ק ט"ז. ובכלבו ובא"ח מקור דין זה משמע לכאורה דגם בשל חרס מותר דלפעמים נתקל בה. א"ר או' י"ז. א"א או' ט"ז. וכ"ז לפנותן בידים אבל לדחותם ברגליו לכ"ע מותר כדלקמן סי' שי"א סעי' ח' דטלטול מוקצה בגופו מותר יעו"ש:

א

סו) [סעיף ז'] חתיכת חרס שנשברה בחול וכו' זהו לשון הטור והא דלא קאמר אפי' נשברה בשבת כבסעי' הקודם. כתב ב"י דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה וכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון וחתיכה זו שנשבר ממנו לא היתה ראויה לשמש בפ"ע הוי נולד עכ"ל. וא"כ לפי דבריו דוקא אם נשבר בחול מותר לטלטלו אבל אם נשבר בשבת אסור לטלטלו משום דהוי נולד גמור ולא דמי לסעי' הקודם. וכ"כ הלבוש דיש להחמיר כדברי הב"י. וכן הסכים הי"א בהגב"י כדברי מרן ז"ל יעו"ש. אמנם מורים ז"ל בד"מ או' ד' כתב על דברי הטור הנ"ז דהא דנקט נשברה בחול לאו דוקא אלא נקט משום סיפא דבעינן זרקה לאשפה מבע"י אבל אם לא זרקה עד שחשכה מאחר שבקידוש היום הוי מוכן לא פקעה מיניה תו שם כלי יעו"ש. וכ"כ הב"ח. מ"א ס"ק י"ז. א"ר או' י"ט. תו"ש או' כ"ח. ר"ז או' כ"ט הגר"א. חס"ל או' ה' ומ"מ נראה דיש ליזהר לכתחלה לחוש לדעת האוסרים או לדחותה ברגליו אם אפשר כמ"ש באו' הקודם:

ב

סו) וכתב שם הב"ח דדוקא אם נשבר בחצר מותר לטלטלה אפי' נשבר בשבת כיון דחזי לכסות בה מנא אבל אם נשבר בר"ה אין לטלטלו אלא א"כ נשבר מבע"י יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח"י. תו"ש שם. אבל המ"א שם כתב דאפי' נשבר בשבת בר"ה שרי לטלטל יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ט. והיינו לטלטלה בר"ה פחות מד"א. ר"ז שם:

א

סז) שם חתיכת חרס שנשברה וכו' אפי' היא קטנה דדרך הוא לפעמים לייחדה לכיסוי פי כלי קטן לפיכך יש תורת כלי עליה אעפ"י שלא יחדה עדיין. ר"ז או' כ"ט:

א

סח) שם. כיון שבטלה וכו' פי' ואז הוי דינו כמו עפר וצרורות ואעפ"י שראויין לכסות בהם כלים אסורים לטלטלם. עו"ש או' י"ז:

א

סט) שם בהגה. דמוקצה לעשיר וכו' מסתימת לשון הרב משמע אפי' שאינם בבית העשירים. אבל הב"ח פסק דוקא לעניים שהם בבית העשירים אבל לעניים שאינן בבית העשירים לא הוי מוקצה יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' ק"ג ואו' רפ"ב:

א

ע) שם. אבל דבר שאין בו שייכות כלי וכו' כגון עששית של ברזל וטבלה וכן בקעת. אבל פתילה מקרי כלי כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם ת"ה וכ"כ התו' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות וא"כ מותר לטלטל פתילה שלימה לצורך גופו ומקומו. וכמ"ש סעי' ג' מ"א ס"ק ח"י. והתו"ש או' כ"ט כתב דמוכח מת"ה סי' פ"א דאפי' הודלק קצת ממנה מקרי כלי וכ"מ מתו' וסי' תק"א יעו"ש. וכ"כ המחה"ש. וכתב עו"ש המ"א ונ"ל דמכאן מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה ומ"מ טועין הן דאינו מותר אלא כשצריך לו לדבר היתר כמ"ש סעי' ג' עכ"ל. והמו"ק כתב כיון דלא חזי למאכל ותשמיש הו"ל כאבנים וצרורות ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור. יעו"ש. והביאו שע"ת או' ט"ז. אמנם דעת האחרונים כהמ"א והתו"ש דלצורך גופו ומקומו שרי:

א

עא) וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבהכ"נ מביא נר שעוה בידו אפי' בשבת אין בו איסור טלטול כיון שמע"ש חשבו להביאו דמחשבה מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש סעי' ך' ע"כ. ול"נ דאין הנידון דומה לראיה דהתם ראויה להשתמש בהן בשבת משא"כ בנר של שעוה עכ"ל. ונ"ל טעם המקומות כיון שהקטן נוטלו בידו ליכא איסורא ומ"מ יש להחמיר. מ"א שם. ובשו"ת אדרת אליהו קובו ח"ב סי' ו' כתב דאין בדבר איסור לא מצד טלטול השעוה ולא מצד המקדיש בשבת ויו"ט יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט סי' י"ד או' כ"ד. ועיין לקמן סי' ש"ט סעי' א':

א

עב) שם. כגון צרורות או אבנים וכו' פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו אפי' לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת כמ"ש סי' שי"ג אם לא שעשה בו קצת מעשה תיקון קודם שבת כמ"ש המרדכי ס"פ כל הכלים וכ"כ בסי' זה סעי' כ"ב. וה"ה אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב עליו. ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל אסור טלטול מוקצה כמ"ש סי' רע"ו סעי' ג' לענין טלטול נר. ט"ז סק"ז. מיהו הא"ר או' ך' כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאינו נכון אלא גם ע"י עכו"ם אסור יעו"ש. והמש"ז או' ז' כתב דכוונח הט"ז להתיר לצורך העכו"ם או טלטול מן הצד יעו"ש. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' ה':

א

עג) וכתב השה"ג פ' נוטל דאם המעות או אבנים בכלי עם דבר ההיתר אעפ"י שאינו בטל לגבי היתר מותר לטלטל הכלי לצורך מקומו. א"ר שם. ועיין סס"י ש"י:

א

עד) [סעיף ח'] כל הכלים הנטלים בשבת דלתותיהן וכו' אבל דלתות הבית אעפ"י שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותן. הרמב"ם פכ"ה דין ו' ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אין מוקצין (ר"ל שראויים לתשמיש אחר והוי כלים) אסורין. מ"א ס"ק י"ט. ומבואר באגודה דדלתות של לול של תרנגולים דינו כדלתות של בית גם בזה. א"ר או' כ"א. ועיין בסעי' שאח"ז:

א

עה) שם. דלתותיהן שנתפרקו וכו' בין שהדלת הוא מן הצד בין שהוא כיסוי ע"ג הכלים. ר"ז או' ל"ד:

א

עו) שם. בין נתפרקו בחול וכו' פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנים הן אגב אביהן כי עייל שבת אלא אפי' בחול מותר. ולא דמי להא דשברי כלים בסמוך דשרי טפי בנשבר בע"ש מבשבת דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתחבר עם הכלי משא"כ בשברי כלים שאינן כלי אלא מחמת שראוי למלאכה אחרת דאז גרע טפי כשנשברה בשבת דהו"ל נולד. כ"כ התו' ר"פ כל הכלים. ט"ז סק"ח:

א

עז) בין נתפרקו בחול וכו' ואפי' מחמה לצל מותר לטלטלן. מש"ז או' ח':

א

עח) [סעיף ט'] דלת של שידה וכו' שיכולין ליטלה הימנה ולהחזירה שאינה מחברת להם כשלנו. לבוש ור"ל שאינם תקועים בהם בחוזק כמ"ש באו' שאח"ז:

א

עט) שם. יכולין ליטלה מהם. דאין בנין וסתירה בכלים. ב"י. לבוש. עו"ש או' ך' מ"א סק"ך. ועיין לקמן רס"י שי"ד. והיינו אם אינם תקועים בהם בחוזק אבל אם הם תקועין בחוזק יש בפריקתן משום סותר. ר"ז בסי' שי"ג או' ט"ז:

א

פ) שם. ואסור להחזירה גזירה שמא יתקע. רש"י פירש אין מחזירן מדרבנן גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין ויתדות והו"ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש. אבל הרמב"ם פכ"ב דין כ"ה כתב דתוקע חייב משום בונה וכמ"ש בב"י יעו"ש. וכתב העו"ש או' כ"א דדברי הש"ע הם ע"פ פרש"י וכן משמעות הסוגיא דהתם יעו"ש. אבל המ"א ס"ק כ"א כתב על דברי הש"ע דאפי' בכלי שייך בנין גמור אם יתקע ודלא כהעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל"ב. ומשמע דמפרשים דברי הש"ע כדעת הרמב"ם דאע"ג דאין בנין וסתירה בכלים היכא שתוקע בחוזק חייב משום בונה. ועיין עוד לקמן סי' שי"ג סעי' ה':

א

פא) שם ושל לול של תרנגולים וכו' וצ"ל דלול דהכא מיירי כגון שבנאה מתחלה במחובר לקרקע דאם היתה מתחלה כלי בפ"ע אלא שחברה אח"כ לקרקע דינו כמ"ש לקמן סעי' יו"ד בכלי המתובר לקרקע בטיט יעו"ש. תו"ש או' ל"ג. אמנם המש"ז או' יו"ד כתב דשאני התם דהוא כיסוי בעלמא ומשו"ה מהני ניה בית אחיזה אבל הכא דיש ציר להדלת חמיר טפי ואפי' כשיש בית אחיזה להדלת אסור יעו"ש:

א

פב) שם. דכיון דמחובר לקרקע וכו' ומחייב משום בונה. הרמב"ם פ"י ומ"מ פכ"ב. מ"א ס"ק כ"ב. תו"ש או' ל"ג:

א

פג) שם. דכיון דמחובר לקרקע וכו' ומה שנוהגין בסעודות גדולות כדי להכניס אויר נוטלין בשבת ע"י נכרי סתימת העששית מן החלון נראה דאסור דדמי ללול של תרנגולים דאיכא משום בנין וסתירה כיון דמחברי בארעא דעיקר הוא כדעת רוב הפו' דכל מחברי בארעא איכא הכא משום בנין וסתירה אע"ג דאינו תוקע, ב"ח, וכ"כ ט"ז סי' שי"ג סק"ה מ"א בזה הסי' ס"ק כ"ב. א"ר או' כ"ב, תו"ש או' ל"ג. ומיהו עיין בשו"ת גוא"י אא"ח סי' קל"ה שהאריך להוכיח דליכא בזה חיוב חטאת אלא דאיכא משום שמה יתקע אם אינו רגיל בכך בכל יום אבל ברגיל בכך בכל יום גם איסור דרבנן ליכא ויש להקל לצורך גדול ובפרט ע"י עכו"ם. ועיין בס' החיים בדין התריסין שקורין לאדען דיש להתיר להסירן ולהחזירן אבל בכתבי הדע"ק השיג עליו ומ"מ אם עשה כן כמה פעמים קודם שבת יש להקל וכן בנטילת החלונות והחזרתן. א"ח או' יו"ד. ונראה דהטעם שכתב להקל אם עשה כמה פעמים קודם שבת הוא מפני שנעשה רפוי וליכא למיחש עוד לשמא יתקע. ומ"מ נראה דיש להחמיר משום דאין אנו בקיאין איזה נקרא רפוי ועוד מפני הרואין דאינם יודעין לחלק בזה. ועיין עוד באו' שאח"ז ולקמן בסי' שי"ג או' נ"ט ודוק:

א

פד) דלתות החלונות הם כדלתות הבית שהרי מחוברות לקרקע והוא שידות הדלת נכנסת בנקב המשקוף העליון והתחתון שהם מחוברים לקרקע ואף הדלתות שאין להם ציר מתוך עצמם אלא רצועה של ברזל תחובה בהן ונקובה בראשה ליכנס דרך בה ציר של ברזל הואיל ואף ציר זה תחוב בכותל מחובר לקרקע הוא ואסור אף ברפויין ויש מקילין שלא לדין את זו כמחובר לקרקע ומ"מ אף לדעת זה בדלתות הבית הגדולות העשויות בדרץ זה אסור שכבדן קובעתן. מאירי. פת"ע או' כ"ו:

א

פה) [סעיף יוד'] כסוי בור ודות. בור בחפירה דות בבנין בתוך הקרקע. רש"י עירובין ק"ב ע"ב, וכ"מ בגמ' ב"ב דף ש"ד ע"א. וכן פי' רשב"ם שם. אבל הרמב"ם בפי' המשנה לשם פירש דות בנוי על הקרקע. וכן פי' הרע"מ שם בפי' המשנה. אמנם הרמב"ם בחיבורו לה' מכירה פכ"ה משמע שחזר כפי' רשב"ם יעו"ש. וכ"כ התיו"ט שם בפי' המשנה יעו"ש. ונראה שלכך חזר משום דלשון הגמ' משמע כפי' רש"י ורשב"ם. ועיין עוד לקמן רס"י תקפ"ז בס"ד:

א

פו) שם. כסוי בור ודות וכו' ר"ל שאינו מחובר כלל אלא מונח בלי חיבור כדי לכסות וכשנוטלו אין שייך בנין וסתירה ואפ"ה כיון שהם כסוי קרקעות מיחזי כבונה למראית עין משא"כ כשיש להם בית אחיזה מוכחא מילתא דלמשקל ואהדורי עביד ולא מחזי כבונה. לב"ש:

א

פז) שם. אין בטלין וכו' משמט דוקא ליטול הכסוי מבור ודות אסור באין בית אחיזה דהוי כסותר ובונה הא אם מונחים במקום אחר שרי לטלטל אף באין בית אחיזה דלאו מקצין הם. מש"ז או' יוד. והיינו אם ייחדן או הכינם לכך כמ"ש בא"א או' כ"ג. אבל הר"ז או' ל"ז כתב דאף אם ייחדם או הכינים אם אין לו בית אחיזה אסור לטלטלו ומשמע דאפי' אינו על הבור אסור לטלטלו כל שאין בו בית אחיזה כיון שמיוחד לבור ודות יעו"ש. וכ"כ הלב"ש:

א

פח) שם. דאז מוכח שהוא כלי. ומשמע לכאורה ס"פ כל הכלים דאפי' שיש לו בית אחיזה אין היתר אלא בתיקנו לכך וכ"מ ברמב"ם אלא דמש"ע ולבוש לא משמע הכי אלא דוקא בכיסוי של כלים שאין להם בית אחיזה צריך תיקנו לכך וצ"ע. א"ר או' כ"ג:

א

פט) שם. אפי' הם מחוברים בטיט. פי' הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה. ט"ז סק"י. א"ר או' כ"ד תו"ש או' ל"ה. והיינו שהיה מתחלה כלי ואח"כ חיברו בטיט דאלו מחובר מתחלתו אסור לב"ש:

א

צ) שם. והוא שתקנו וכו' דהיינו שיתקנו בענין שיהא נראה עומד לכך. עו"ש או' כ"ד:

א

צא) שם. שתקנו ועשה בהם מעשה וכו' ולא דמי לחרס בסעיף ז' משום דהתם היה מתחלה תורת כלי עליו קודם שנשבר משא"כ בזה ולהכי בעינן שתקנו או שנשתמש בהם מבע"י דומיא דחריות בסעי' ך' וכ"ש חשב דמהני דעדיף טפי מנשתמש כמבואר בסעי' ך' והא דנקט ועשה בהם מעשה תיקון מעליא נקט. תו"ש או' ל"ו:

א

צב) שם. הקבורות בקרקע לגמרי וכו' פי' שאינו מגולה ממנה אלא פיה וגזרו בה משום דאיכא למיחלף בכסוי בור ודות. עו"ש או' כ"ו, תו"ש או' ל"ז, ר"ז או' ל"ז.

א

צג) שם. צריכות בית אחיזה. וכן תנורים שלנו הבנויים ע"ג קרקע דין כיסויים ככסוי הדות שצריך בית אחיזה. ר"ז שם:

א

צד) [סעיף יא'] מחט שלימה מותר לטלטלה וכו' לצורך גופה או מקומה כדין דבר שמלאכתו לאיסור. וליטול את הקוץ לצורך גופה מקרי. כ"מ בסה"ת סי' רנ"ז וג"מ, הא"ר או' כ"ו, לב"ש. וכ"ש שמותר לטלטלה אם מונחת במקום שיכולין להזיק ובזה אפי' אם ניטל חודה או חורה שבטלה מתורת כלי מותר וכמ"ש לעיל סעי' ו' בהגה:

א

צה) שם. ליטול בה את הקוץ. אבל מחמה לצל אסור מפני שמחט מלאכתה לאיסור. עו"ש או' כ"ז ועיין לעיל סעי' ג':

א

צו) שם. ליטול בה את הקוץ. ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה כדאיתא ריש פ"י דסנהדרין. מ"א סי', שכ"ח ס"ק ל"ב. והיינו היכא דאפשר ליזהר אבל אם א"א להזהר מ"מ מותר כיון דעכ"פ ליכא כ"א איסור דרבנן ובמקום צער מותר. מחה"ש שם:

א

צז) שם ניטל חודה וכו' דשברי מתכות אדם זורקה לבין שברי מתכות ובטל שם כלי מעליה. ב"י בשם רש"י. לבוש, ט"ז סק י"א. ונראה דאם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש דהוי כלי. ט"ז שם. והביאו א"ר או' כ"ז וכתב וכבר נשמע זה להדיא מדברי הש"ע ולבוש סי' ש"ג סעי' י"ט יעו"ש:

א

צח) שם. ניטול חודה וכו' ובנשבר חודה או חורה ויחדה לתשמיש אחר שרי לטלטלה אפי' מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר. מש"ז או' י"א. ועיין לעיל סעי' ד':

א

צט) שם. וחדשה שלא ניקבה וכו' דזימנין דמימלך עלה ולא נקיב לה ומשוי לה מנא כמו שהוא ולנטילת קוץ ב"י, לבוש ט"ז שם:

א

ק) [סעיף יב'] שיירי מחצלות וכו' מדברי הרמב"ם פכ"ו משמע דאפי' אין בהם שלש על שלש שרי במחצלות דלא בעינן שלש על שלש אלא במטלניות. עו"ש או' כ"ט, א"ר או' כ"ח' תו"ש או' מ' מש"ז או' י"א. ואפי' מחמה לצל מותר לטלטלם. מש"ז שם:

א

קא) שם. מותר לטלטלם וכו' דמחצלת גופא למאי חזיא לכסויי ביה עפרא הני נמי חזיין לכסויי בהו טינופת. שבת קכ"ה ע"א. תו"ש שם:

א

קב) שם. ואם זרקם לאשפה מבע"י וכו' דהו"ל כצרורות שבחצר ודמיא לשברי חבית שזרקן לאשפה מבע"י דאסירי. הה"מ פכ"ו בשם הרמב"ן ב"י. ולפ"ז נראה דמחצלת שלימה אפי' זרקה מבע"י לאשפה מותר לטלטלה כיון דעדיין שם כלי עליה:

א

קג) [סעיף יג'] אם יש בהם ג' אצבעות וכו' דחזיא לעניים. והיינו בביתעניים ואפי' לעשירים שבבית עניים לא הוו מוקצה שהכל נמשך אחר דעתו של בעל הבית וכ"כ התו' להדיא פ' מפנין (שבת דף קכ"ז ע"ב) ד"ה כיון דחיזא לכהן. ב"ח א"ר או' כ"ט. ואם הוא ג"ט על ג"ט אף לעשירים בביתם מותר א"ר שם. תו"ש או' מ"א ר"ז או' מ"א. והא דמותר לטלטלם היינו כ"ז שלא זרקם לאשפה מבע"י וכמ"ש בסעי' הקודם:

א

קד) שם. ואם לאו אסור. דכיון שאין בהם ג' על ג' לא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ב"ח. והו"ל כאלו זרקה לאשפה ובטלה מהיות עוד כלי. תו"ש או' מ"ב. ומשמע דאפי' לצורך גופם ומקומם אסור לטלטלם וכ"כ המש"ז או' י"ב. אבל באו' י"א דקדק מלשון הרמב"ה דדוקא מחמה לצל אסור אבל לצורך גופו ומקומו שרי הואיל והוה שם כלי עליו ולא דמי לאבן וצרור יעו"ש. ועיין לעיל או' ס"ב:

א

קה) שם. ויש מתירין וכו' משום דחזו לקינוח ולא גרעי מחרס קטן. ב"י. לבוש. מ"א ס"ק כ"ו ומשמע אפי' מחמה לצל שרי. א"א או' כ"ו ומש"ז או' י"ב. והעיקר כסברה ראשונה אלא א"כ יחדם לכך שרי. ר"ז או' מ"א. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז':

א

קו) שם. טליתות של מצוה. לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש תשמיש מגונה כגון קינוח ומבטלם בדעתו שלא להשתמש בהם כלל והרי בטל תורת כלי מעליהם ואסור לטלטלם לבוש. והיינו בפחות מג' על ג' אבל ג' על ג' ראויה למידי דחשוב והיינו לעניים כדלעיל. א"ר או' ל'. וכ"מ בר"ז או' מ"א:

א

קז) שברי התנור מותר לטלטלם והרי הם ככל הכלים שמלאכתן להיתר. הרמב"ם פכ"ו דין ו' והיינו בנשברו בע"ש דאע"ג דהתנור מלאכתו לאיסור: השברים מלאכתו להיתר אבל נשברו בשבת הוו מוקצה. מש"ז או' י"א:

א

קח) [סעיף יד'] מנעל חדש וכו' הא דנקט חדש לאשמעינן רבותא דאפי' מנעל חדש שע"ג הדפוס ואינו רפוי דאיכא למימר לאו גמר כלי הוא כל זמן שמחוסר הוצאה ולענין שבת אסור לטלטלו וכר"א קמ"ל דליכא איסורא אפי' בחדש ואצ"ל בישן' שע"ג הדפוס דכבר היה כלי מקמי שניתן הדפוס בתוכו דפשיטא דשרי. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ג:

א

קט) שם. מותר לשמטו וכו' וה"ה דמותר ליקח הדפוס מתוכו כיון שהוא כלי וכמ"ש בסמוך לגבי חלוק. ב"ח. ט"ז שם. מיהו הא"ר או' ל"ב כתב דאם אפשר ליקח המנעל מעל הדפוס אסור ליקח הדפוס מתוך המנעל יעו"ש. וכן התו"ש או' מ"ו פקפק בדברי הב"ח והט"ז הנ"ז ומ"מ לענין דינא מסכים עמהם וכ"פ הר"ז או' מ"ב. מש"ז או' י"ג. ח"א כלל ס"ו או' ה':

א

קי) שם. כיון דשם כלי עליו וכו' פי' הדפוס הוא כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך מקומו כלומר לצורך המנעל שהדפוס נתון לתוכו. ב"י. ב"ח. ט"ז שם:

א

קיא) [סעיף טו'] סנדל שנפסק רצועה הפנימית וכו' פרש"י שהסנדל יש לו שני מקומות שקבועים בו הרצועות אחד מבחוץ ואחד מבפנים לבין הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואעפ"י שתיקונו ניכר וגנאי הוא מ"מ לצד פנים לא מתחזי וכשנפסק החיצונה אינו הגון שוב לתקנו עכ"ל. ונראה מ"ש כעין שיש למנעלים שלנו הם המה שאין להם עור ע"ג הרגל רק רצועה א' מחברם זה לזה והרצועה חוגרן מע"ג הרגל יחד בחגור שמחובר בראש אחד מן הרצועה ונקראין בל"א פאנטאפ"ל וכן פרש"י בהדיא אסנדל פ' אלו קשרים (שבת דף קי"ב ע"א) יעו"ש. פרישה או' י"ב ועיין באו' שאח"ז:

א

קיב) שם. בטל מתורת כלי וכו' דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ. ונראה דבמנעלים שלנו אעפ"י שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא מנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת ע"ג הרגל כמ"ש רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו, מ"א ס"ק כ"ח. א"ר או' ל"ה תו"ש או' מ"ז. ר"ז או' מ"ה:

א

קיג) שם. לכרוך עליו גמי לח וכו' ונראה דבחוט או משיחה אסור דלמא מבטיל ליה והוי קשר של קיימא. מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' מ"ח. ר"ז או' מ"ד. והיינו דוקא בקשירה אבל בעניבה מותר. א"א או' כ"ט:

א

קיד) שם. שלא יפול מרגלו. דבכרמלית לא מינטר התירו זאת שלא יאבד. לב"ש:

א

קטו) שם. ובחצר שהוא נשאר שם אסור, ונראה דאם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות. מ"א סק"ל. א"ר או ל"ו תו"ש או' מ"ט:

א

קטז) [סעיף טז'] יכול לשומטו מעל הקנה. ואף שמטלטל את הקנה ע"י טלטול מן הצד שרי כיון שהוא לצורך החלוק שהוא דבר המותר כמ"ש סי' שי"א סעי' ח' תו"ש או' ן' והגם דלעיל סעי' י"ד אסור לשמוט המנעל אם לא דדפוס כלי הוא והכא קנה לאו כלי הוא י"ל דהתם איכא טלטול מעליא מפני שהוא מהודק ולפיכך אם לא היה תורת כלי על הדפוס היה לנו לאסור אבל הכא שהוא רפוי הרבה לא יש כי אם קצת טלטול מן הצד ולצורך דבר המותר שרי כנ"ז:

א

קיז) שם. אבל ליקח הקנה וכו' וא"ת כיון שנשתמש בו מבע"י לשתרי כמ"ש סעי' ך' וי"ל דאינהו לא הוה ארחייהו ליחודי קנים לכתונת. ר"ן. וא"כ בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי. מ"א ס"ק ל"א. וכ"כ האחרונים:

א

קיח) שם. לפי שאינו כלי. והוי מוקצה מחמת גופו דאסור אף לצורך מקומו. לב"ש:

א

קיט) שם. אפי' הוא מלאכתו לאיסור. כגון קנה של אורגים דחשיב מלאכתו לאיסור כמ"ש הרמב"ם ריש פכ"ו וכן הסכים הה"מ שם ולצורך מקומו שרי וכמו במנעל לעיל סעי' י"ד:

א

קך) שם. כירה שנשמטה וכו' גזירה שמא יתקע. גמ' ופרש"י והוי בונה. וכ כ העו"ש או' ל"ד. מ"א ס"ק ל"ב. ר"ז או' מ"ז:

א

קכא) שם. אפי' אחת מירכותיה וכו' וכ"ש אם נשמטו שתים טור. ופרש"י ירכותיה. פטפוטים שלה כעין רגלים:

א

קכב) שם הגה. וכן ספסל ארוך שנשמט וכו' ונראה דדוקא בנשמט קאסר דבזה אפשר לחברו ואין בו איסור רק אם יתקע וע"כ אסרו אפי בלא תקע דשמא יתקע אבל אם נשבר רגל אחד דלא שייך בזה שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר לזה לא חיישינן. ורמ"א דנקט כאן אפי' אם נשברה מבע"י לאו דוקא הוא אלא נשמטה קאמר. ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל ההוא אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע ובפרט במקום שהוא צורך בית המשתה בשבת דיש להקל. ט"ז ס"ק י"ד. א"ר או' מ"א. תו"ש או נ"ו. ולכן נ"ל דמותר להניח דף על ספסלים או על חתיכת עץ שהכינם מע"ש לכך דל"ש בזה שמא יתקע. ח"א כלל מ"ד או' ו':

א

קכג) שם בהגה. אלא א"כ ישב עליה וכו' דלא גרע מחריות של דקל כמ"ש סעי' ך' דימ סס"י שי"ג. והטעם כיון דישב עליה כך מבע"י שוב לא חיישינן שמא יתקע. עו"ש או' ל"ו. מ"א ס"ק ל"ג, א"ר או' מ"ב וכתב ודלא כהמי"ט תו"ש או' נ"ה. ר"ז או' מ"ז:

א

קכד) שם בהגה. גם אסור להכניס וכו' פי' אפי' שלא בחוזק משום חשש בנין אם יתקע. ט"ז ס"ק ע"י. והיינו אף שישב עליו בע"ש בסמיכה דמותר לטלטלו אפי"ה אסור להכניס הרגל כך ברפוי גזירה שמא יתקע. מש"ז או' ט"ו. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סי' ש"ג סעי' ו' מ"א ס"ק ל"ד תו"ש או' נ"ו ר"ז שם ועיין עוד לקמן סי' שי"ג סעיף ח':

א

קכה) [סעיף יז'] לבנים שנשארו מן הבנין וכו' משמע דמסתמא עומד לכך וא"צ מחשבה לזה אבל בתשו' הרא"ש כלל כ"ב כתב דבעינן מחשבה לזה. א"ר או מ"ג. וכ"כ התו"ש או' נ"ז:

א

קכו) שם. אלא למזגא עלייהו. והוי תורת כלי עליהם. ב"י בשם רש"י. מ"א ס"ק ל"ה ומותר אף מחמה לצל. א"א או' ל"ו. ומשמע דאם נשברו כל שראוי למידי הוה כדין שברי כלים בסעי' ו' וסעי' ז' יעו"ש א"א או' ל"ה:

א

קכז) שם. אלא למזגא עלייהו. ומיהו אי לא הוי חזו למזגא עלייהו היה צריך לעשות מעשה כבסע"י ך' תו"ש או' נ"ז:

א

קכח) שם. ואסור לטלטלם. ואפי' לצורך גופו כגון לכסות בו הפך אסור דאינו דומה לשברי כלים דאתיא מכלים וכ"ש לצורך מקומי. פרישה או' י"ז, ולא מהני מחשבה. א"ר או' מ"ג. א"א או' ל"ו. ודינייהו כדין אבנים דסעי' כ"א וסעי' כ"ב:

א

קכט) [סעיף חי'] קוץ המונח בר"ה וכו' ודין גחלת המונח בר"ה הלא כתוב בסס"י של"ד:

א

קל) שם. קיץ המונח בר"ה וכו' כתב הריב"ש סי' ת"א דוקא קוץ דק שאינו ניכר הוא דהתירו חז"ל משום הזיקא אבל קוץ גדול ודאי לא התירו בזה כיון דניכר לכל וממילא ישמרו את עצמם ממנו והביא ראיה מהא דכתב בה"ג דאף בגחלת של מתכת נמי שייך איסור דאורייתא משום מצרף כמ"ש הר"ן (ועיין לקמן ססי' של"ד) אלא דמשום סכנה התירו בזה כיון דאין חומה ניכרת כ"כ דאף בתר דאזיל סומקא יש בו כח לשרוף ולכך שרי אבל בשל עץ דכל זמן שהוא שורף הוא אדום וניכר לכל לכך אינו מותר אלא לר"ש דס"ל שאינו אלא מדרבנן וכו' וה"ה לדידן נמי דלא ס"ל כבה"ג יש לחלק בהכי בין ניכר לאינו ניכר עכ"ד. והסכים לדבריו התו"ש או' נ"ט וכתב דהמ"א הביא הדברים בקיצור ותמה עליו ועי"ש מה שתירץ לכל קושיות המ"א יעו"ש. ומיהו הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' קל"ז כתב דזה החילוק בין דברים הנראים לשאינן נראים אינו נכון לאסור שבות במקום היזק דהא אמרינן פ' המניח שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים ומוצאין ממון כ"ש שנדחה שבות יעו"ש והביאו ברכ"י או' א' אמנם הער"ה או' ח' כתב דבחי' הרשב"א מוכח בהדיא כהריב"ש דאפי' שבות דרבנן אסור יעו"ש:

א

קלא) שם מותר לטלטלו וכו' וצ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר שלא יהא מונח שם מע"ש דלא הו"ל לסלקו מאתמול דאם לא כן היה מותר לסקל אבנים בשבת אלא כדאמרן. מ"א ס"ק ל"ז. ולא נהירא דקוץ משמע דמונח מע"ש וגם מפרש"י ריש דף מ"ב משמע הכי בגחלת של מתכת. א"ר או' מ"ה. ומ"מ דעת האחרונים כהמ"א ולאו מטעמיה אלא משום דלא התירו אלא דבר שיש. בו היזק כמו קוץ ולא באבן:

א

קלב) שם. מותר לטלטלו וכו' ואם יש נכרי עדיף לטלטלו ע"י נכרי. פרישה או' ח"י:

א

קלג) שם. פחות מד' אמות. עד שיסלקנו לצידי ר"ה. רש"י שם, ר"ז או' מ"ט:

א

קלד) [סעיף יט'] אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי. רמב"ם פכ"ו דין ז' ונ"ל דטעמא דהוי כאחד מדלתות הבית וכמ"ש סעי' ח' מ"א ס"ק ל"ח, תו"ש א' ס"א. ומשמע אף לצורך גופו ומקומו אסור ושל שובך לצירך גופו מותר. א"א או' ל"ח:

א

קלה) שם. מותר לנטותו וכו' וסולם שהיה מחובר לקרקע ונפרד ביום שבת אסור לטלטלו כמ"ש לעיל או' ע"ד לגבי דלתות הבית יעו"ש:

א

קלו) שם. מותר לנטותו וכו' וה"ה דמותר להוליכו ממקום למקום אלא רק משובך לשובך אסור שמא יבא לידי צידה. פרישה או' ו' וא"כ משמע כ"ש סולמות קטנים העשויים ליטלטל בבית מזוית לזוית דמותר לטלטלם:

א

קלז) [סעיף ך'] חריות של דקל שקצצם לשרפה וכו' משמע הא קצצם בסתמא לא אסירי משום דאיכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכשקצצם לעצים נאסרו אבל בסתם לא נאסרו. כ"מ בהה"מ פכ"ה דין כ"א. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' מ"ז. תו"ש או' ס"ב. ומיהו בעצים שלנו שאין עומדים לישיבה כתב מ"א סק"מ דמעשה בעינן כמו בסעי' כ"ב א"ר שם, תו"ש שם:

א

קלח) זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אעפ"י שחושב עליו מע"ש למלאות בו אסור למלאות בו בשבת אלא א"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש. הרמב"ם פכ"ג ובגמ' ד' קכ"ה. מ"א שם. ומשמע דאם היא קשה דליכא חשש שמא יקטום סגי אם יחדה לכך מבע"י ומותר לטלטלה. ומשמע שם בגמ' דמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אלא א"כ קשר ולא מהני מחשבה. מ"א שם. ור"ל דמבואר בסי' של"ו דמותר להשתמש במחובר שהוא פחות מג' והיינו כגון לישב עליו אבל להשתמש ממנה אסור משום מוקצה אלא א"כ קשורה בדלי לב"ש. וכגון לשאוב מן המעין שאינו עמוק. א"ר או' ג"ן. וכן פרש"י שם בגמ':

א

קלט) שם. ואסור לטלטלם. היינו טלטול ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי. כ"כ המאירי, ואפי' כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א ס"ק מ"א להקל משום דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזם בידים וכן הסכים המאירי רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה. וכ"כ מ"ב או' פ"ב. ועיין לקמן או' קמ"ה:

א

קמ) שם. מותר לישב עליהם וכו' היינו אפילו לטלטלם כדי לישב עליהם. ר"ז או' נ"א:

א

קמא) שם. או אם חשב וכו' אכ"ש דלעיל קאי לומר דגם אם חשב עליהם הוי נמי כ"ש דשרי דאם ישב מהני כ"ש חשב ולא זו אף זו קתני דלא זו דקשרן הוי כ"ש דשרי אלא אפי' חשב הוי כ"ש דשרי דחשב עדיף מושב. תו"ש או' ס"ג. ואע"ג דהזמנה לאו מילתא היא שאני הכא דאיסורא משום מוקצה ובמחשב עליה גלי דעתיה דלא מקצי דעתיה מיניה. פרישה או' כ"א:

א

קמב) שם. אפי' בחול. פי' שחשב עליהם שישב עליהם בחול ולא חשב שישב עליהם בשבת. פרישה או' כ"ב מיהו בא"ר או' מ"ח כתב בשם כמה פו' דבמחשבה לחול לא מהני אלא א"כ חשב לישב עליהם בשבת יעו"ש:

א

קמג) [סעיף כא'] אבל נדבך של אבנים וכו' שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותה כלי. ט"ז ס"ק ט"ז ומיהו אם יחדה לכך לעולם מועיל כמ"ש לקמן סעי' כ"ב ובדברינו לשם או' קנ"ב:

א

קמד) שם. אסור לישב עליהם וכו' דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבה שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה. ב"י בשם הה"מ פכ"ה. מ"א סק"מ:

א

קמה) שם. אסור לישב עליהם וכו' דהיינו לטלטלם כדי לישב עליהם דישיבה לחודה ודאי שרי בכל עניין דטלטול ע"י גופו לא שמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א סעי' ח'. מ"א ס"ק מ"א, תו"ש או' ס"ד, ר"ז או' נ"ב:

א

קמו) שם. אלא א"כ למדום. ואין מעשה הסידור מועיל אלא לטלטול של צורך הישיבה אבל לצורך מקומו או לצורך אחר אסור. ר"ז שם:

א

קמז) שם הגה. ויש אומרים וכו' הוא דעת המרדכי דס"ל כבה"ג דנדבך דמיא לחריות דגם נדבך איכא דקאי לישיבה ולא דמי לאבך בסעי' כ"ב. תו"ש או' ס"ה:

א

קמח) שם בהגה. דדין אבנים וכו' פירוש דמועיל מחשבה כמו שמועיל בחריות. עו"ש או' מ"ג:

א

קמט) שם בהגה. וי"א דדין אבנים וכו'. הלבוש לא העתיק דברי הגה זו כדרכו הנהוג להעתיק דברי רבו וכן הר"ז לא הביא דברי מור"ם ז"ל ומשמע דדעתם לפסוק כהרמ"ם שהם סתם הש"ע דיש לחלק בין אבנים לחריות. וכ"נ דעת מ"א ס"ק מ"א. וכ"נ דעת האחרונים:

א

קנ) [סעיף כב'] אסור לכסות פי החביות וכו' ר"ל אסור לטלטל אבן או בקעת עץ לכסות בהם פי החבית או לסגור וכו' ר"ז או' ג"ן:

א

קנא) שם. אעפ"י שחשב וכו' ואף אם כבר נשתמש בהם תשמיש זה פעמים רבות בחול וגם חשב עליהם מבע"י להשתמש בהם תשמיש זה בשבת אין זה מועיל כלום אלא א"כ יחדם לכך לעולם שאז ירד עליהם תורת כלי ע"י שנתיחדו לתשמיש זה לעולם. ר"ז שם:

א

קנב) שם. אלא א"כ יחדה לכך לעולם. ודע דגם בנדבך סגי ביחוד לעולם אף לדעת הרמב"ם והמחבר כמו באבן על פי החביות לדעת הרשב"א והר"ן והא דכתב דצריך מעשה אורחא דמלתא נקט לפי שאין דרך לייחדה לכך לעולם אבל באמת סגי ג"כ ביחוד לעולם. תו"ש או' ס"ו:

א

קנג) שם. אבל יחדה לשבת זו בלבד לא. אלא א"כ עשה מעשה וכמ"ש סעי' כ"א. מ"א ס"ק מ"ב. ואז מותר לטלטלם לצורך אותו דבר שהוכנו לו אבל לא לצורך אחר. ר"ז או' נ"ג:

א

קנד) שם. ביחוד לשבת אחת סגי. ולא דמי לסעי' כ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי. וכ"מ סי' ש"ג סעי' כ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורחא בהכי ולהכי מהני יחוד. מ"א ס"ק מ"ג ומותר לטלטלה גם לכל צרכיו. ר"ז שם:

א

קנה) שם. ביחוד לשבת אחת סגי, וכן אם נשתמש בה כבר תשמיש זה מבע"י אפי' פעם אחת. בלבד הוכנה לכך אעפ"י שלא חשב עליה לשבת זו. ר"ז שם:

א

קנו) שם. ויש מי שאומר דלא שנא. ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם. והי"א מוסיפים באבן דכיסוי דבעינן מעשה. לב"ש וכ"כ התו"ש או' ס"ו יעו"ש:

א

קנז) שם הגה. ועיין לעיל סי' רנ"ט דביחוד סגי. היינו מ"ש שם סעי' א' גבי מוכין דסגי ביחוד לעולם. ולפי דעת המרדכי (היא סברת י"א שהביא הש"ע שצריך מעשה של תיקון) צ"ל דהא דסגי שם ביחוד והוא ש"ס ערוך היינו דוקא יחוד ע"י מעשה. תו"ש או' ס"ז. ומיהו מ"ש התו"ש דצריך יחוד לעולם כבר כתבנו לשם או' ה' דא"צ לעולם יעו"ש. ובענין אותם אבנים שמטמינים בהם אפי' לדעת המרדכי א"צ תיקון של מעשה אלא ביחוד לעולם סני כמ"ש המ"א ס"ק מ"ד. יעו"ש וכ"כ התו"ש שם. וכ"פ הש"ע בסי' רנ"ט סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ט"ז:

א

קנח) [סעיף כג'] להבריח הזבובים. ובלבד שיזהר שלא יהרוג הזבובים. כלבו. עו"ש או' ן' א"ר או' נ"ג. ועיין לקמן סי' שט"ז או' ל"א:

א

קנט) שם. להבריח הזבובים. וה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם. ט"ז ס"ק י"ז. א"ר או' נ"ד. ובהא סגי ביחוד לשבת אחת דאורחיה בכך ואם אין אורחיה בכך צריך יחוד לעולם. תו"ש או' ס"ח אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית (להכות בו התינוקות) אלא א"כ הוציאו מן המכבדות ויחדו לכך מע"ש. ט"ז שם. א"ר או' נ"ד. ר"ז או' נ"ה ומ"ש שם התו"ש על דברי הט"ז הנ"ז עיין מה שמיישב המש"ז:

א

קס) שם. כיון דלצורך חתכו וכו' והיינו כיון דיחדו לכך וכמ"ש סעי' כ"ב. מ"א ס"ק מ"ה. ור"ל דלאו דוקא חתכו מדקל לשם זה דעשה מעשה אלא דה"ה אם היה מונח ענף מדקל ויחדה לכך שרי כבסעי' כ"ב ואף אם קצצן לשריפה ויחד לזבובים אח"כ מהני כבסעי' ך' חריות וכו' הואיל וראוי לכך מהני ביחוד לשבת א' ולי"א לעולם יעו"ש. א"א או' מ"ה. וכ"כ הלב"ש:

א

קסא) שם. עשאו כלי גמור. ומותר לטלטלו כשאר כל הכלים ר"ז או' נ"ה:

א

קסב) [סעיף כד'] אם חשב עליהם וכו' והטעם כיון שחשב עליהם הוסר מהם איסור מוקצה וכמ"ש לעיל או' קמ"א גבי חריות יעו"ש. ולענין אם מותר לצאת בהם לר"ה עיין לעיל סי' ש"א סעי' ן':

א

קסג) שם. או שצבען בשמן וכו' היינו שטבלן. דתרגום וטבל וצבע. רש"ל. תו"ש או' ס"ט. לב"ש:

א

קסד) שם. ליתנם על המכה בשבת. ולפי מה שכתוב לעיל סעי' ך' נראה דה"ה אם חשב ליתנם על המכה בחול ועיין בדברינו לשם או' קמ"ב:

א

קסה) שם. ומשום רפואה נמי ליכא וכו' ואם מותר ליתן קורי עכביש על המכה בשבת עיין לקמן סי' שכ"ח סעי' מ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

קסו) שם הגה. במכה. וכ"ה בטור:

א

קסז) שם. וי"א דלא סגי במחשבה לחוד. ומ"ש המ"א ס"ק מ"ו צ"ע על הש"ע ודעתו לומר דלכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בסעי' ה' יעו"ש עיין תו"ש או' ס"ט ונ"ח מה שיישבו יעו"ש:

א

קסח) [סעיף כה'] עורות יבישים וכו' זהו דעת ר"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה אלא רק בין יבישים ללחים וסברה שנייה היא דעת רש"י דמחלק בין גסה לדקה כמבואר בב"י ולדעת רש"י אפי' בלחין שרי כמ"ש המ"א ס"ק מ"ז וכתב הב"ח לענין הלכה לא שריא אלא בעור בהמה גסה וביבישה אבל דקה אפי' יבישה או לחה אפי' גסה אסור דיש להחמיר כשני הפירושים דרש"י ודר"ת דשקולין הם בגדולתן עכ"ל. אמנם הא"ר או' נ"ו כתב דסברה ראשונה עיקר שכן הסכים אגודה והר"ן וא"כ אפי' בדקה מותר ביבישין עכ"ל וכ"ה דעת התו"ש או' ע' וכתב ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' נ"ח:

א

קסט) שם. עורות יבישים וכו' בין עבודין בין שאינן עבודין מותר לטלטלם מפני שראויים להסמך ולשבת עליהם ויש תורת כלי עליהם. ר"ז שם:

א

קע) שם. עורות יבישים וכו' ועורות של עכו"ם מבהמה ששחט בשבת אסור לטלטלן משום נולד למ"ד נולד אסור. תו"ש סוף או' מ"א. ועיין לעיל או' כ"ט ואו' ס' ודוק:

א

קעא) שם. בין של אומן. דקפיד עלייהו אפ"ה מותר לטלטלן שאין הקפדתו מבטלן מהיות כלי שסתמן עימדין להכי לבוש. עו"ש או' נ"א:

א

קעב) שם הגה. אלא א"כ חשב וכו' דכיון דחשב עליהם מבע"י חל עליהם תורת כלים ומותר לטלטלם. ונראה דבלחים לא מהני מחשבה דבטלה דעתו אצל כל אדם דאין דרך למזגא עלייהו כשהן לחין. עו"ש או' נ"ב. אמנם התו"ש או' ע"ג השיג על דברי העו"ש הנ"ז וכתב דלכ"ע בין לרש"י ובין לר"ת מהני מחשבה גם בלחין יעו"ש. וכ"כ הלב"ש דמהני מחשבה גם בלחין:

א

קעג) שם בהגה. אלא א"כ חשב וכו' וה"ה אם ישב עליהם מעט מבע"י כמ"ש לעיל סעי' ך':

א

קעד) שם בהגה. אלא א"כ חשב וכו' ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכין יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט. מ"א ס"ק מ"ח. תו"ש או' ע"ג:

א

קעה) [סעיף כו'] נסרים של בעה"ב וכו' דסתמן להשתמש בהן הן עומדים ותורת כלי עליהן. אבל של אומן אסור שהקצן למלאכתו, לבוש, ובש"ס שם הטעם משום דקפיד עלייהו האומן שלא יתקלקלו. א"ר או' נ"ט. וא"כ נסרים של סוחרים שנתנום לאוצר צ"ע אם מותר לטלטל בשבת דקפיד עלייהו שלא יתקלקלו ויתעקמו כמו אומן אע"ג דלא החליקן ברהיטני וכו' א"א או' מ"ח:

א

קעו) [סעיף כז'] עצמות שראויים לכלבים וכו' שנתפרקו בשבת. וכן אם נתפרקו בע"ש כמ"ש בב"י וכ"ה לקמן סעי' כ"ט בהגה יעו"ש:

א

קעז) שם. מותר להעבירם מעל השלחן. היינו למ"ד נולד שרי. מ"א ס"ק מ"ט. א"ר או' ס' תו"ש או' ע"ה ר"ז או' ס' אבל ביו"ט יש להחמיר בנולד ולהזהר שלא להעבירן מעל השולחן אלא כמו שיתבאר (ר"ל בקליפין שאין ראויין לאכילה) לקמן. ר"ז שם. ועיין לעיל או' נ"ט:

א

קעח) שם. מותר לטלטלם וכו' אפי' בידים ב"י בשם רש"י. לבוש:

א

קעט) שם. אבל אם אין הקליפים ראויים וכו' כגון קליפי אגוזים וכל כיוצא בהם. לבוש, ובשה"ג פ' נוטל כתב דמנהג העולם לטלטל קליפי אגוזים ושקדים וכו' שאינם ראויים לאכילה כלל לא לאדם ולא לבהמה כי סומכים על רש"י יעו"ש והביאו כנה"ג בהגה"ט. מיהו הב"ח כתב דגם רש"י מודה למסקנה דאסור. א"ר או' ס"א. ואם נשאר מעט בשר בעצמות או מעט פרי בקליפות אף לר' יהודה מותר לטלטלם ואפי' ביו"ט, מאירי, פת"ע:

א

קפ) שם. אבל אם אין הקליפים ראויים וכו' מכאן נראה דאסור לטלטל קליפות הביצה שאוכלין ביום השבת דלא חזו למאכל בהמה ונראה שמכאן נתפשט המנהג לרוב בני אדם לשבר הבצים תוך הכלי ונופלים שם קליפתן שכנה"ג בהג"ט או' ו' עו"ש או' נ"ו א"ר שם:

א

קפא) שם. מנער את הטבלה וכו' דק"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך דבר המותר ומכ"ש ניעור דגרע מטלטול מן הצד כמ"ש התו' ריש נוטל. תו"ש או' ע"ו, לב"ש:

א

קפב) שם. מנער את הטבלה וכו' והא דלא הוי הטבלה בסיס לדבר האסור כתבו התו' ריש ביצה משום דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום. א"נ כיון דהוו שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר. ועוד דאין זה מניח בכוונה דאינו חושש היכן יפלו עכ"ל. וכ"כ התו' בשבת דף מ"ד ע"ב דאפי' מניח בשבת אסור לנער ולפי מ"ש סי' רס"ו סעי' ט' לא הוי בסיס אלא א"כ היו עליו בה"ש יעו"ש ומ"מ אף התו' מודו דאם נטלו המוקצה משם מותר לטלטלו דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו בה"ש (דאין מקצה לחצי שבת) וכ"ה בהדיא בגמ' מ"א סק"ן, תו"ש שם. ועיין לקמן סי' ש"ט סעי' ד' וסי' ש"י סעי' ג' ודוק:

א

קפג) שם. מנער את הטבלה וכו' או אוכל את האוכל וזורק את הפסולת בלשונו לאחריו כמ"ש הרמב"ם פכ"ו דין ט"ז. והביאו מ"א שם. תו"ש שם:

א

קפד) שם. מנער את הטבלה וכו' נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם והו"ל טלטול מן הצד ומותר כמ"ש סי' ש"י. ט"ז ס"ק ח"י. וכ"כ ב"י סי' של"ז דאפי' יש בבית קליפי אגוזים דמוקצים מותר לכבדם דהו"ל ליה כגרף של רעי יעו"ש. והביאו מ"א שם סק"ד. והא דכתב הט"ז בסי' שי"א סק"ב דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה התם מיירי בשאינו מונח לפניו וא"כ לא הו"ל כגרף של רעי ולכך אסר. א"נ התם מיירי כשאינו נצרך למקומו והכא מיירי בנצרך למקומו וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי כמ"ש בסי' שי"א סע"י ח' וכ"כ האחרונים:

א

קפה) שם. שהם בטילים אגב הפת. כלומר אע"ג דבכל מקום דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סי' ש"ט סעי' ג' ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א ססעי' ה' שאני הני שהם בטילים לגבי פת אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת. כ"כ הרא"ש בתשו' ורי"ו חי"ג. ומשמע מזה דמותר להניח אצלם ככר או תינוק דומיא דמת. אבל בפסקיו פ"ב די"ט כתב דוקא לזורקו בפיו כשאוכלה לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו מטלטלו עמו וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לדבר אסור ולתסרי י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוה בסיס עכ"ל. מ"ח ס"ק נ"א: וכה"ג כתב הט"ז סי' ש"י סק"ח דאם בה"ש לא הוה בסיס רק בשבת שרי להניח היתר אצלו והוי בסיס להיתר ולאיסור ולטלטלם דאין מוקצה לחצי שבת יעו"ש. ולתו' ריש ביצה דלא הוה בסיס הואיל ואין מקפיד היכן נפלו אף שהיו בה"ש על השלחן שרי (להניח דבר היתר אצלם ולטלטלם) דלא הוי בסיס. א"א או' נ"א:

א

קפו) שם. ואם היה צריך למקום השולחן וכו' שלא יספיק לו הניעור דשמא יפלו למקום שצריך לו. תו"ש או' ע"ח ועיין סס"י ש"ט:

א

קפז) שם. מותר להגביה וכו' דלא הוי בסיס לדבר אסור וכמ"ש לעיל (או' קפ"ב) בשם התו' והמאור. מ"א ס"ק נ"ב:

א

קפח) [סעיף כח'] חבילי עצים וקש וכו' וכתבו התו' ריש כירה דקש נקרא היינו מה שנשאר בשדה אחר הקצירה וכ"כ בפ' ניטל ובב"מ פ' המקבל. אבל מה שקוצרין עם התבואה נקרא תבן ותבן תליא במנהג מקומות יש מקומות שעומדין לשכיבה או למאכל בהמה ויש מקומות שעומדות להסקה. תו"ש או' ע"ט ור"ל דבמקום שעומדים להסקה צריך הזמנה כדי שיוכל לטלטלן בשבת:

א

קפט) שם. שהתקינן למאכל בהמה וכו' והיינו. שחישב עליהם מע"ש כמ"ש סס"י שי"א וכן פירש"י שהתקינן שהזמינן אבל סתמא עומדין להסקה. תו"ש שם ודע דלדעת הש"ע אין חילוק בין קשים לרכים כמבואר בב"י וא"כ אף ברכים צריך הזמנה והגם דהב"ח מיקל ברכים אנן ק"ל להחמיר כדעת הש"ע וכ"ה דעת האחרונים:

א

קצ) שם. שהתקינן וכו' אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה ולא למאכל בהמה. ב"י בשם הה"מ. ט"ז ס"ק י"ט מ"א ס"ק נ"ג וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה מ"א שם. ור"ל דמותר לטלטלו בלא הזמנה. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דהכל תלוי במנהג המקומות ואם לא יש מנהג שמיוחד לשכיבה או למאכל בהמה צריך הזמנה:

א

קצא) [סעיף כט'] כל שהוא ראוי למאכל חיה וכו' כיצד מטלטלין התורמים היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל אבל לא את הלח. את החצב (מין עשב שבו תיחם יהושע את הארץ. רש"י שבת קכ"ח ע"א) מפני שהוא מאכל לצבאים. את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. הרמב"ם פכ"ו דין ט"ז:

א

קצב) שם. שאינם מצוים. כגון שברי זכוכית אע"פ שהם מאכל לנעמיות (בת היענה) ולא חבילי זמורות אעפ"י שהם מאכל לפילים. ולא את הלוף אעפ"י שהם מאכל לעורבים. הרמב"ם שם דין י"ז:

א

קצג) שם. שאינם מצויים וכו' פי' שאינם מצויים באותו מקים אבל אם הם מצויים באותו מקום אעפ"י שאינם בביתו מותר לטלטל מה שראוי לאותו מין עו"ש או' נ"ו:

א

קצד) שם בהגה. שנתפרקו מן הבשר מע"ש וכו' כלומר וכ"ש שנתפרקו בשבת כיון שהיו ראויין בבה"ש אגב הבשר שהיו עליהן ולאפוקי מדעת הר"ן דס"ל דכשנתפרקו מע"ש אסור אלא א"כ יש לו כלבים והב"י חלק עליו דהא כלבים מצויים. תו"ש או' פ"א:

א

קצה) שם בהגה. דהא כלבים מצויים. ופשוט דאם אין כלבים מצויים בכל ענין אסור. מ"א ס"ק נ"ד. תו"ש שם. ולכן חסור לטלטל העצמות במקום שאין כלבים מצויים כגון אם שובת בשדה או במלון [או בספינה] שאין שם כלב בין שנתפרקו מן הבשר בשבת ובין שנתפרקו מע"ש. ועצמות קשים כל כך שאף לכלב אינן ראויים אסור לטלטלן בכל מקום כעצים וכאבנים ר"ז או' ס"ה:

א

קצו) שם בהגה. דהא כלבים מצויים. ובמקום שאין נמצאים כ"א חותם מין כלבים שאין אוכלין עצמות חשוב אין כלבים מצויין:

א

קצז) [סעיף ל'] גרעיני תמרים וכו' היינו למ"ד נולד שרי דמקרי נולד. תו"ש או' פ"ב:

א

קצח) שם. ואדם חשוב צריך להחמיר וכו' מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נראה דוקא גרעינין משום דיש מקומות שאין מאכילין אותם לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות מ"א ס"ק נ"ה. תו"ש או' פ"ג. ר"ז או' ס"ו. והלבוש כתב הטעם משום דאינם נאכלין גם לבהמה אלא ע"י הדחק. וא"כ משמע הא שאר גרעינין הראוין לבהמה בכ"מ ובלא דחק אף אדם חשוב א"צ להחמיר:

א

קצט) שם. אלא דרך שינוי. כגון להחזיר פניו ולהשליכן אחר המטה או לזרקן בלשונו או' לטלטלן אגב הפת רי"ו דף פ"ה. א"ר או' ס"ו:

א

ר) [סעיף לא'] בשר חי וכו' וכ"כ ביו"ד סי' ס"ז סעי' ב' וסי' ע"ו סעי' ג' דמותר לאכול בשר חי בהדחה בלי מליחה משום דק"ל דם האברים שלא פירש ולא נצרר מותר יעו"ש:

א

רא) שם. בשר חי וכו' ומשמע מזה דמותר להדיח בשר בשבת וכ"כ מ"א סי' שכ"א סק"ז. א"ר בס"י זה או' ס"ח. תו"ש שם או' י"ג. אבל אסור להדיח בשר שחל יום ג' שלו להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו ריצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל כיון דליכא פסידא דאפשר לאכלו צלי. מ"א שם. אמנם הא"ר או' ט' כתב בשם זקנו הגאון להתיר ע"י עכו"ם והוא ז"ל כתב להתיר אף ע"י ישראל כשא"א ע"י עכו"ם יע"ש וכ"כ האחרונים להתיר ע"י עכו"ם שבו"י חא"ח ח"ג סי' כ"ב. נוב"י מה"ת חא"ח ס" כ"ז א"א סי' שכ"א או' ז' נה"ש שם או' ד' מאמ"ר שם או' כ"ד. ח"א כלל ל"ב או' יו"ד. ועיין ביו"ד סי' ס"ט סעי' י"ב וי"ג ודוק:

א

רב) וכתב שם הנוב"י דאם בל"ה צריך ליטול ידיו פשיטא דיכול להערים וליטול על הבשר. וכ"כ עיקרי הד"ט חי"ד סי' ז' או' ט' גם יכול לטלטלו כלאחר יד ולשומו במקום הגשמים או לדחפו ברגלים או בדרך אחר ע"י שינוי תוך כלי של מים, עיקרי הד"ט שם. מיהו בשר שנמלח בע"ש ונשכח במלחו ונזכר בשבת אסור להדיחו אפי' ע"י עכו"ם דהו"ל כדיעבד ומותר למו"ש. לה"פ על יו"ד סי' ע' או' י"ז. בל"י שם או' ח"י. ועיין בש"ע שם סעי' ה' ודוק:

א

רג) ובקצב חנוני המוכר לאחרים שנשאר לו בשר הרבה ואם ישהה ג' ימים בלא מליחה צריך לזלזל במכירתו כיון שהקונה אינו יכול לאכול מבושל כרצונו כ"א צלי זהו פסידא גמורה יחשב וגם המ"א ז"ל מודה דיכול ע"י גוי כיון דאיכא פסידא. שבו"י שם:

א

רד) ואם חל יום ג' ביו"ט מותר להדיח משום שהוא ראוי לבשל בו ביום לית ביה משום תיקון. נוב"י חא"ח מה"ת סי' צ"ב. וכן הפר"ח בא"ח סס"י ת"ק התיר ורק שעשה עוד תנאים יעו"ש:

א

רה) ואם חל יו"ט יום ה"ו ואם ישרה הבשר וימלח קודם יו"ט אזי לא ימצא קונים לבשר זה אחר יו"ט אז ישרה קודם יו"ט בבה"ש של יו"ט לערך שעה או יותר אחר יציאת הכוכבים ואז יקח הבשר מן המים ובמו"ש לערך חצי שעה קודם זמן שהיה שורה בתחלת הלילה ביו"ט ראשון ואז תכף ישרה כדינו וימלח. בל"י ביו"ד סי' ס"ט או' נ"ח שפ"ד שם או' נ"ג:

א

רו) שם משום דחזי לאומצא. שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי. ר"ז או' ס"ח. וכתב בס' יראים דף ע"ה דמיירי במין דרכיך דחזי לכוס. וכ"כ המאור בפ"א דאם לא חזי לאומצא אסור לטלטלו משום דכל מידי דבר אכילה הוא ולא חזי למיכל עד מו"ש ולכלבים נמי לא קאי לא מטלטלו ליה דהא לא חזי מידי עכ"ל, והב"ד מ"א ס"ק נ"ו. וכתב וא"כ בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כיוצא בו כגון שומן צונן ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' פ"ד. ר"ז או' ס"ח. וכתב הער"ה או' י"א דכ"ה דעת הרשב"א והר"ן בפ' מפנין ובפ' נוטל דאם אינו ראוי לאדם לאכול חי ולא קאי לכלבים אסור לטלטלו אף לר"ש אלא שהוכיחו דכל בשר בהמה חזי לאומצא כבר אווזא יעו"ש וכ"כ נתיב חיים דס"ל לש"ע אפי' בשר בהמה חזי לאומצא ומן ס' יראים אין ראיה שהוא ס"ל כפי' רש"י יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' י"ד דכל מין בשר שרי בטלטול וכתב שכ"ה לדעת הרמב"ם והרא"ש יעו"ש. וכ"נ דעת הט"ז סק"ך. וכ"כ הפתה"ד או' ט':

א

רז) ועי"ש בפתה"ד שנסתפק בענין בני מעים מליאות בשר אם מותר לטלטלן בשבת והגם דבשר תפל מותר לטלטל משום דחזי לאומצא התם משום דחזי לאומצא כמו שהוא אבל הכא לא חזי עד שיסיר עור הדקין מעל הבשר וע"כ נחית לבית הספק יעו"ש:

א

רח) וכתב בשה"ג בשר של עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול מידי דהוה אנבלה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום עכ"ל. מ"א שם. ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ב' בהגה וסי' שכ"ד סעי' ז':

א

רט) שם. וכן אם הוא תפוח וכו' כתב רבי' ישעיה כגון שהסריח בשבת דלא הוה חזי לבהמה בה"ש וק"ל כר"ה דמתיר דקאי כר"ש. וכ"כ הרשב"א בחי' דפליגי בתפח בשבת דהו"ל נולד יעו"ש. וא"כ למאי דק"ל כר"י ביו"ט בשר שתפח ביו"ט אסור לטלטלו. ער"ה או' י"ב:

א

רי) [סעיף לב'] דג מלוח מותר וכו' מפני שהוא ראוי לאוכלו חי ע"י הדחק. לבוש וה"ה דג מעושן. תו"ש או' פ"ה:

א

ריא) שם מפני שאינו ראוי. ולכלבים לאו דעתיה למשדייה. ב"י בשם רש"י. לבוש. עו"ש או' ס' ר"ז או' ס"ט:

א

ריב) [סעיף לג'] קמיע שאינו מומחה וכו' בין שהוא של כתב בין שהוא של עיקרין. ר"ז או' ע"א:

א

ריג) שם. מטלטלין אותו. משמע דלצאת בו לכרמלית אסור ודלא כרש"ל בתשו' שכתב דאף באינו מומחה הוי תכשיט ושרי לכרמלית וכ"כ התניא שאפי' במקום שאין ר"ה אסור להוליך המטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה ואין בהם חותם אם לא נתמחו היטב. וכ"מ בסה"ת ובס"ח סי' אלף קי"ד. מ"א ס"ק נ"ז. מיהו התו"ש או' פ"ו מצדד כרש"ל וכן הא"ר פסק להתיר כרש"ל כמ"ש לעיל סי' ש"א או' קל"ו יעו"ש:

א

ריד) [סעיף לד'] כל דבר מטונף וכו' בגמ' איתא דעכבר מת הנמצא מותר לאחזו בזנבו ולהוציאו משום גרף של רעי. והובא ברי"ו נתיב ד' ח"א וכתב ט"ז דוקא אם הוא מונח במקום שמאוס בעיניו יעו"ש:

א

רטו) שם. בחצר שיושבים בה וכו' פי' שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצרות לפני הבתים (וגם עתה יש מקומות שיש להם חצירות לפני הבתים) והיה במקום דריסת הרגל אבל אם מונח באשפה שבחצר אסור לפנותם. כ"ה בגמ' וה"ה בחצר שאחורי הבתים אם אינו יושב שם אסור. ונראה דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין. מ"א ס"ק נ"ח. א"ר או' ע"ד תו"ש או' פ"ח. ר"ז או' ע"ב:

א

רטז) שם. ואפי' בלא כלי משום דהוי כמו צריך למקומן. עו"ש או' ס"ב:

א

ריז) שם. אסור להוציאם. וה"ה גרף או עביט בלא רעי ומי רגלים אסור להוציאם כיון שהם במקום שאין דר שם. א"ר או' ע"ה:

א

ריח) שם. אסור להוציאם. ואם הוא מלא וא"א לפטת עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות מ"א ס"ק נ"ט. א"ר או' ע"ד. תו"ש או' פ"ט. ר"ז שם. ח"א כלל ס"ז או' כ"א:

א

ריט) שם. מותר לכסות עליה כלי. קמ"ל דלא חיישינן שמא יבא להוציאם. תו"ש או' ץ' ועיין לעיל סי' רע"ז או' כ"ד ודוק:

א

רך) [סעיף לה'] אעפ"י שמותר להוציא גרף וכו' גרף ועביט כלי חרס הן אלא של רעי קרוי גרף ושל מי רגלים קרוי עביט. ב"י בשם רש"י:

א

רכא) שם. אסור להחזירם וכו' דמאיס כ"כ דלא חזי אפי' לכסות בו מנא. ב"ח מ"א ס"ק ס' ולהוציאם הוא דשרו ליה מפני כבודו. ב"י בשם רש"י וכתב שם המ"א דבעודו בידו מותר להחזירו עכ"ל. ור"ל אפי' בלא מים מיהו הא"ר או' ע"ו כתב על דברי המ"א הנ"ז אפשר דבדבר מאוס כזה לא התירו. וכ"כ נתיב חיים דדוקא במוקצה התירו אבל לא בגרף. ועיין לעיל סעי ג':

א

רכב) שם. אסור להחזירם אלא א"כ וכו' וכתב רי"ו בנ"ד ח"א וכשהוא מחזירו פי' כשמחזירו לצורך להוציא בו צואה או' מ"ר דאם לא כן אסור לטלטלו שלא לצורך אפי' יש בתוכו מים דלא אמרו ככר אלא גבי מת. וכ"כ מהרי"א ז"ל בסי' תקי"ח בשם הרשב"א אלא שכתב שהרא"ש לא חילק בזה יעו"ש. והב"ד ב"י. וכתב המ"א ס"ק ס"א מדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' א"צ לפנות עליו שרי להחזירי וכמ"ש בשם הרא"ש. וביש"ש פ"ה דביצה סי' ה' פסק כרי"ו דדוקא כשצריך לפנות עליו שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה עכ"ד המ"א. וכ"כ העו"ש או' ס"ה מדסתם המחבר משמע דאפי' א"צ לגרף מותר להחזירו ע"י המים וגם משמע דאין לחלק אם הגרף מונח במקום המשתמר או באשפה דבכל גונא מותר להחזירו ע"י מים דוקא עכ"ל. וכ"כ בהגהת הלבוש. והר"ז או' ע"ג כתב דיש להחמיר ורק במקום הפסד כגון שהגרף הוא חשוב קצת ויש הפסד אם יניחו באשפה ויגנב משם יש לסמיך על המתירין:

א

רכג) שם. לתוכם מים. ודוקא כשהן ראוים עדיין לשתות בהמה כשהן בגרף דאם לא כן אף המים גרף הן. ב"י בשם הרשב"א. מ"א שם:

א

רכד) [סעיף לו'] אין עושים גרף של רעי וכו' עיין בביאור הגר"א דס"ל דדעת הש"ע אפי' במקום הפסד אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה ולא הותר כ"א במה שכתוב בסעי' שאח"ז שהוא מביא עצמו אל הגרף יעו"ש:

א

רכה) שם. כדי להוציאו וכו' הלשון אינו מדוקדק דאפי' לא עשה כדי להוציאו אסור דהא אמרינן בגמ' אין מזמנין העכו"ם בשבת משום שיירי כוסות של יי"נ דהוי כגרף של רעי וה"ה לכל כיוצא בזה. מיהו בהא לא ק"ל הכי ומותר לזמן העכו"ם בשבת. מ"א ס"ק ס"ב. ועיין לקמן רסי' שכ"ה מיהו הר"ז או' ע"ה כתב דאם אין בדעתו בתחלה שיוציאנו אח"כ מותר לעשות כן אף לכתחלה ואח"כ אם נמלך להוציאו הרי זה מותר עכ"ד:

א

רכו) שם. כדי להוציאו לכשימאס. משמע הא אם יש ספק אם ימאס מותר. וכ"מ בהדיא מדברי הט"ז ס"ק כ"א שכתב דלא יעשה לכתחלה דבר שיהיה בודאי אח"כ מיאוס משמע הא אם יש ספק מותר. והלב"ש כתב על דברי המ"א דגם בספק אסור אבל הרב מ"ב בב"ה כתב דגם להמ"א אם יש ספק אם ימאס מותר ודלא כהלב"ש:

א

רכז) [סעיף לז'] במקום דאיכא פסידא וכו' כגון שיתקלקל או יפסד אם ישאר הגרף שם והוא מונח בחצר וכיוצא במקום שאין שם דירה כמ"ש בב"י דאם מונח במקום דירה בל"ה מותר להוציאו כמ"ש סעי' ל"ד. כ"כ האחרונים:

א

רכח) שם. ולקבוע ישיבתו שם. וכו' כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו לאכול שם אבל ישיבה גרידה לא חשיבא להוציא הגרף ע"י כך דאמרינן ליה קום פוק כיון דמעיקרא לא היה יושב שם ועכשיו נכנס דרך עראי. ב"י וכ"כ האחרונים:

א

רכט) [סעיף לח'] מכניס אדם מבע"י מלא קופתו עפר וכו' אפי' למ"ד בסעי' כ"א דבעי מעשה ה"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי. גמ' מ"א ס"ק ס"ה. א"ר או' ע"ט:

א

רל) שם. ועושה בו כל צרכיו וכו' ומיירי בענין שאין בו חשש גומא (דהיינו שיטול בשוה או כגון שבעפר רק או תחוח דמיד כשנוטל נופל תוך הגומא וסותמו) תו"ש או' צ"ז. ר"ז או' ע"ז. ועיין לקמן סי' תצ"ח סעי' י"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

רלא) שם. בטל אגב עפר הבית וכו' ואם יש רצפת אבנים או נסרים שרי. הגרע"א:

א

רלב) שם בהגה. כי אין אותו עפר מוקצה. כיון שהכינו לכך עו"ש או' ס"ז. ועיין לקמן סס"י שי"א:

א

רלג) [סעיף טל'] אסור לטלטל בהמה וכו' אפי' לצורך מקומו דלא אתמר הך כללא אלא במידי דהוי כלי אבל עדי דלא הוי כלי לא שרינן ליה. הרב מהר"ם ן' חביב בעל גט פשוט בתשו' כ"י סי' יו"ד. ברכ"י או' ד':

א

רלד) שם. אסור לטלטל בהמה וכו' בהמה שנפלה לבור וא"א להביא כרים וכסתות שרי להעלותה בידים דצער ב"ח דאורייתא ואין לחוש לשבות. ריא"ז. ועיין בשו"ת חת"ס חא"ח סי' פ"ב שכתב דחכמים העמידו דבריהם אפי' במקום השבת אבידה שהיא מ"ע דהיכא דלדידיה אסור גם לאחר אסור יעו"ש. ועי"ש בסי' ק' שכתב במי שפגע קן צפור והאם יושבת על הבנים בש"ק דהוא מוקצה דאסור לשלח האם כדי לקיים המצוה והמתחסד בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו יעו"ש. מיהו בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות או' ך' העיר עליו ממהרי"ט קדושין כ"ט ומד"ר קהלת ז' יעו"ש. וכ"כ בס' מנחת פתים דף ס"ז ע"ב דלדברי שעה"מ פ"ב מ"ה יו"ט דין ח"י היה מקום להתיר כיון דמקיים המצוה תיכף בשעת שילוח יעו"ש. וכ"כ בשו"ת ס' יהושע חא"ח סי' י"ט דטלטול מוקצה לצורך מצוה מותר כל שהטלטול כמצוה גופא יעו"ש. והב"ד א"ח או' כ"ג:

א

רלה) שם. אסור לטלטל בהמה ועוף וכו' וה"ה התרנגולים שבביתו. ט"ז ס"ק כ"ב. וכן מוכח מסעי' שאח"ז. ואפי' עופות המצפצפים בקול נאה בכלוב ועומדים לכך אפ"ה אסור לטלטלם. שו"ת מהר"ח או"ז סי' פ"ב יעו"ש. א"ח או' כ"ד:

א

רלו) שם. מותר לכפות את הסל וכו' זהו משנה פח"י דשבת ודייק מינה הרב קול הרמז על המשניות שם דאסור לכפות הסל אחר מנחת שבת בזמן שדרך התרנגולים ליטפס ולעלות למקום גבוה ללון שם דלהכי תנן שיעלו וירדו דהיינו בעוד היום גדול לאפוקי קרוב לזמן עלייתן להשאר שם עליו דאז מבטל כלי מהיכנו עכ"ד. והביאו הפתה"ד או' טו"ב והביא סמוכות לדבריו יעו"ש:

א

רלז) שם. מותר לכפות את הסל וכו' משום דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. לבוש. ולא הוי מבטל כלי מהיכנו משום דבידו להפריחם ולהבריחם משם. תו' שבת מ"ג א' ד"ה עודם עליו. א"א או' ס"ו ר"ז או' ע"ח:

א

רלח) שם. אסור לטלטלו. ואם היו עליו בה"ש אסור לטלטלו כל השבת אע"ג שירדו ממנו דמגו דאתקצאי לבה"ש אתקצאי לכולי יומא. ב"י לבוש. מ"א ס"ק ס"ו:

א

רלט) [סעיף מ'] כל בהמה וכו' משמע בין גדולים בין קטנים דוקא בחצר וכמ"ש בב"י לדעת הטור והרמב"ם דלא כהר"ן דמחלק ומתיר בגדולים אפי' בר"ה. וכ"כ א"ר או' פ"ב, א"א או' ס"ז:

א

רמ) שם. מדדין אותם בחצר וכו' אבל לא בכרמלית וכ"ש וכר"ה. טור, וכ"כ בהגהת הלבוש. ומה שתמה ע"ז מרן ז"ל בב" כבר ישבו האחרונים ומשמע דהכי ס"ל כדעת הטור דגם בכרמלית אסור. וכ"נ דעת מרן ז"ל דהגם שתמה ע"ז בב"י מ"מ לענין דינא נראה דמסכים לדברי הטור שהרי הביא לו סמוכות בב"י וגם בש"ע לא הזכיר כ"א חצר משמע הא בכרמלית אסור וכדעת הטור. וכ"כ א"ר או' פ"ב. וכ"פ הר"ז או' ף':

א

רמא) שם. מדדין אותם בחצר וכו' אבל בר"ה אסור דגזרינן שמה יגביהם ויתחייב דגבי בהמה לא אמרינן חי נושא את עצמו וכ"כ הרמב"ם פי"ח דלא כעו"ש. מ"א ס"ק ס"ז. א"ר או, פ"ב. תו"ש או' ק"א. ר"ז שם:

א

רמב) שם. אם צריכים הבעלי חיים לכך. מפני צער ב"ח דאם לא כן כשם שאסור כולו כך אסור לטלטל מקצתו כמ"ש סי' שי"א סעי' ז'. ר"ן, ט"ז ס"ק כ"ג. מ"א ס"ק ס"ח. ועיין סי' ש"ה סעי' ח"י:

א

רמג) שם. מפני שמגבהת עצמה וכו' ורמב"ם וסמ"ג כתבו מפני שגפיה נשמטין. וצ"ל דהוי כפסיק רישיה וכו' ומ"א תמה לחנם בזה. א"ר או' פ' וכ"כ התו"ש או' ק"ג. וכ"כ האחרונים דטעמא דהרמב"ם משום דהוי פסיק רישיה:

א

רמד) שם. מפני שמגבהת עצמה וכו' אבל אווזין כשאוחזין בגפיהן הן מהלכין ברגליהם, ב"י בשם רש"י:

א

רמה) שם. אבל דוחין אותה וכו' ואם א"א לדחות אותה יכול לדדות אותה דמשום צער ב"ח יש להתיר טלטול מיהו לפי' הרמב"ם אסור לכ"ע דלא התירו אלא טלטול לחוד, תו"ש או' ק"ד:

א

רמו) שם. אבל דוחין אותה וכו' פי' הב"ח אפי' בר"ה וכן ראיתי בתוספתא ספרא פט"ז, והא דמותר לדחות דוקא בחצר ור"ה משום פסידא אבל בבית אוסר הב"ח אם לא שברחה מביצים. א"ר או, פ"א. א"א או' ס"ט:

א

רמז) [סעיף מא'] האשה מדדה את בנה אפי' בר"ה. דהא אפי' תגביהנו פטורה דחי נושא את עצמו. ואם נושא כפות או חולה חייב. הרמב"ם פי"ח דין ט"ז. מ"א סק"ע. א"ר או' פ"ד. תו"ש או' ק"ה. והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה. מ"א שם. ועיין בדברינו לסי' רע"ח או' א' ודוק:

א

רמח) שם. ובלבד שלא תגררהו וכו' מפני שנושאתו. ר"ן. משמע דס"ל דהוי כמו שנושאתו וא"כ אפי' בכרמלית אסור. מ"א ס"ק ע"א. תו"ש או' ק"ו. ר"ז או' פ"א ועיין בשו"ת רע"א סי' כ"ח שהביא דברי פרי תבואה שדחה דברי מ"א והתיר בכרמלית והוא ז"ל השיג עליו וכתב ליישב דברי מ"א יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בנין ציון סי' ך' שאסור לשאת תינוק לכרמלית רק מוטב שיהיו שוגגין יעו"ש:

א

רמט) שם. ובלבד שלא תגררהו וכו' ואותם שאומרים שמותר לישא תינוק כשגורר שתי רגליו דהחי נושא את עצמו טעות הוא בידם דלא אמרו חי נושא וכו' אלא לפוטרו מחטאת אבל אסור כל זמן שיגרור אותו. ב"י בשם רי"ו. וכ"כ התו' (שבת ק"ל ע"א ד"ה ר"א) דאפי' תינוק בן ח' ימים אמרינן חי נושא את עצמו. והב"ד א"ר או' פ"ד. וכתב הנה"ש או' י"ט דכ"ה דעת רש"י והרמב"ם יעו"ש ומיהו המ"א או' ע"א כתב בשם העו"ש דקטן כ"כ שצריך לגוררו אם נשאו חייב חטאת. ובשם המאור ריש פכ"א כתב דאפי' בתינוק שנוטל אחת ומניח אחת אם נושאו חייב יעו"ש. וכתב הא"א או' ע"א דרוב הפו' ס"ל כל שאינו יכול להניח א' ולגרור א' חייב. ועיין מ"א סי' של"א סק"ה שכתב דמ"מ ע"י עכו"ם שרי השתא דליכא רה"ר יעו"ש:

א

רנ) המוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משם הכיס שאין הכיס טפילה לתינוק. אבל אם הוציא את הגדול אעפ"י שהוא מלובש בכליו וטבעותיו בידו פטור שהכל טפילה לו. היו כלים מקופלים על כתיפו הנושא אותו חייב. הרמב"ם פי"ח דין י"ז. מ"א שם. תו"ש או' ק"ו. ומשמע דתינוק מלובש אף בן ח' ימים הסמרטוטין טפילה לו ודוקא כיס אין בטל. וה"ה לגדול אין כיס בטל לו וטבעותיו מלובש באצבעו טפל לו הא נושאן בידו הנושא חייב. א"א או ע"א. והנושא תינוק מת בכיס התלוי בצוארו פטור דאגב מרריה מבטל ליה. תו' פ' נוטל. תו"ש שם. ועיין לקמן רס"י ש"ט:

א

רנא) שם. ובלבד שלא תגררהו וכו' ואף אם הוא גדול כ"כ שיכול לילך ברגליו לבדו אסור לישא אותו אפי' בכרמלית שלא אמרו החי נושא את עצמו אלא לפטור מחטאת אבל עכ"פ אסור מד"ס משום שבות ובכרמלית הוא שבות דשבות ר"ל ואז יש להתיר אם יש צורך הרבה או קצת חולי כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ה' יעו"ש:

א

רנב) [סעיף מב'] הגה. וכבר נתבאר סעי' ג' ר"ל בהגה של סעי' ג' ועיין בדברינו לשם בס"ד. ולפני הט"ז לא היה כתוב סעי ג' רק וכבר נתבאר וכמ"ש בש"ע הנדפס עם עו"ש ולפיכך כתב מה שכתב יעו"ש:

א

רנג) [סעיף מג'] מותר לטלטל וכו' דטלטול מן הצד וע"י שינוי כלאחר יד שרי ואין לך כלאחר יד גדול מזה. ב"י בשם תשו' מהרי"ל:

א

רנד) שם הגה. וכבר נתבאר וכו' בהגה סוף סעי' ג':

א

רנה) [סעיף מד'] לא יטלו ממנו וכו' משום דמתקנו להיות כלי בשבת והוי מכה בפטיש. לבוש. ולשון לא יטלו שכתב בש"ע אינו מדוקדק דלשון הרמב"ם הובא בב"י לא יחתוך ממנו והיינו דבמעשה החתיכה הוי מכה בפטיש. וה"ה אם כבר נפל החרס אלא שהוא מתקנו להתיר בליטותיו ועוקצין שבו הוי ג"כ מכה בפטיש כמ"ש רש"י ז"ל אבל ליקח החרס שנשבר מהכלי ולכסות בו מנא בלי שום תיקון ודאי שרי כמבואר לעיל סעי' ו' ז' לב"ש:

א

רנו) [סעיף מה'] אסור לשחוק בשבת וכו' והטעם כתב ב"י בשם שה"ל משום שאינו ראוי לצור ע"פ צלוחית דמאוס שמטונף ע"י טיט ועפר. ובשם הירושלמי פ"ב דתענית כתב דטור שמעון למה חרב י"א מפני הזנות וי"א מפני שהיו משחקין בכדור ע"כ. וכ"כ ס' התניא בשם מד' איכה דטור שמעון אמאי חרב ע"י שהיו משחקין בכדור בשבת. והביאו א"ר או' פ"ז: נמצא לפי טעם ראשון אם היה זה הדבר שמשחקין בו ראוי לצור ע"פ צלוחיתו מותר לטלטל ולשחוק בו ולטעם השני גם אם הוא דבר שראוי לצור ע"פ צלוחית אסור לשחק בו משום זלזול כבוד שבת דמתעסק בו בדברים בטילים. ועיין באו' שאח"ז:

א

רנז) שם. לשחוק בשבת ויו"ט בכדור. ואסור לטלטל הכדור דבמחשבתו לא משויליה כלי שה"ל. מ"א ס"ק ע"ב. ואם שחק בע"ש מבע"י י"ל הוכן לכך וצ"ע. א"א או' ע"ב הכדור אין שם כלי עליו והוי כאבן שהוא מוקצה מחמת גופו ואינו כלי מחמת שראוי לשחוק בו וע"ז כתב המ"א דאפי' לטלטלו לצורך איזה תשמיש אסור דמחשבתו לא משוי ליה כלי. לב"ש. ולפ"ז. לדיעה זו שפסק מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור וכדומה מינין שמשחקין בהן בעלי קוביא וגם אסור לטלטלן משום מוקצה:

א

רנח) שם הגה. ויש מתירין וכו' ופשוט הוא דאף למאן דשרי מ"מ אסור לשחק ברה"ר בשבת ואפי' בכרמלית דבקל הוא שנופל לחוץ מד' אמות ואתי לאתויי וכ"ש אם השחוק הוא בדרך שמוציאו דאסור אבל ביו"ט מותר לשחוק אפי' בר"ה וכ"כ התו' פ"ק דביצה די"ב ע"א. ד"מ או' י"א. ועיין באו' שאח"ז:

א

רנט) שם בהגה. ויש מתירין וכו' ורש"ל ביש"ש סי' ל"ז פ"ק דביצה כתב דגם התו' סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל. וכתב עו"ש דלגדולים מנהג רע הוא ולקטנים מניחים יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק ע"ג וא"ר או' פ"ז. וכ"כ הט"ז סי' תקי"ח סק"ב ומ"א שם סק"ד יעו"ש. וכל מי שיראת ה' על פניו יתבונן במ"ש ז"ל לא נתנו שבתות ויו"ט לישראל אלא לעסוק בהם בתורה וא"כ איך יעזוב ביום הקדוש הזה את התורה הקדושה אשר לא יערכנה זהב וכו' ולעסוק בהבלים המטמאים את נפש הקדושה ומי יודע כמה עולה שכר לימוד השבת ויו"ט יותר מן החול והמשכיל יבין. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' י"ז ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' של"ח סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

רס) [סעיף מו'] מפני שאסור בטלטול. שאינו כלי. לבוש:

א

רסא) שם. ועוד שהוא מוליד בחומו. התולעים ומלאכת מחשבת הוא ואסור. ב"י בשם תשו' הרשב"א ולבוש:

א

רסב) [סעיף מז'] יש אוסרין לטלטל וכו' ויש"ש ספ"א. דביצה פסק דאסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו דהוי כלי שמלאכתו לאיסור יעו"ש ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל. מ"א ס"ק ע"ד. ועיין באו' שאח"ז:

א

רסג) שם. ויש מתירין. וסברא ראשונה נ"ל עיקר שכ"כ אגודה ספ"ק דביצה ותשו' רמב"ן סי' רי"א ותשב"ץ סי' נ"ו ונ"ל דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור דהא לא חזי כלל נקטו בלשונם ודלא כיש"ש. א"ר או' פ"ח. וא"כ משכנות של עכו"ם דמקפיד עליהם שלא לצור ע"פ צלוחיתו אסור לטלטלם בשבת. א"א או' ע"ד. יעיין ביו"ד סי' ש"א סעי א' איזו כלאים מותר לישב עליהם וה"ה דמותר לטלטלם בשבת:

א

רסד) [סעיף מח'] מותר לטלטל מניפה וכו' דכלי הוא ובלבד שיהא זהיר שלא להרוג הזבובים. ב"י בשם בשבת כדי שתלך. הנה הרב פנים מאירות הכלבו. ועיין לעיל סעי' כ"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

רסה) [סעיף מט'] מכבדות שמכבדין בהם וכו' שהרי הן ככלי שמלאכתו להיתר שהרי מותר לכבד בשבת. הרמב"ם פכ"ו דין ב' ולדברי האוסרים לכבד אפי' קרקע המרוצף כמ"ש הטור בסי' של"ז פשיטה דהוי מלאכתו לאיסור. ב"י. וכ"כ מ"א ס"ק ע"ה בשם השה"ל ויש"ש וכתב ודלא כלבוש. וכ"כ האחרונים. מיהו לצורך גופו ומקומו מותר לכ"ע. א"ר או' ץ'. ר"ז או' פ"ז ועיין לקמן סי' של"ז סעי' ב' בהגה:

א

רסו) [סעיף נ'] הרשב"א מתיר לטלטל האיצטורל"ב וכו' הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמ"ש ממטה רפוייה בסי' שי"ג סעי' ז' מ"א ס"ק ע"ו בשם רשב"א סי' תשע"ב. ומה שפי' שהוא כלי שחוזין בו הכוכבים ליתא ברשב"א אלא דברי עצמו הן ובגליון באר הגולה פי' שהוא כלי העשוי להבין מתוכו חכמת התכונה. א"ר או' צ"א:

א

רסז) שם. יש להסתפק בדבר. כמ"ש סי' ש"ז סעי' י"ז שאסור ללמוד בספרי החכמות וא"כ אסור לטלטלם יעו"ש. ב"י. תו"ש או' קי"ד:

א

רסח) שם. יש להסתפק בדבר. ונהגו להקל. לבוש, ועיין בביאור הגר"א שדעתו דאפי' להרמב"ם מותר בטלטול יעו"ש:

א

רסט) [סעיף נא'] מה שמורה על השעות וכו' בלבוש פי' כלי שמורה השעות ע"י שמראה הצל הוי כמו מדידה שמודד הצל והוי מלאכתו לאיסור. וכן אותו כלי שיש בו חול שקורין אותו סתם שעה יש להסתפק אם מותר לטלטלו שהרי הוא כלי או שמא יש לאוסרו משום דמלאכתו לאיסור דהוי כמו מדידה שמודד שיעור הזמן ופשט המנהג לאסור עכ"ל ועיין לקמן או' רע"א:

א

רע) שם. יש להסתפק אם מותר וכו' דדמי למדידת הזמן או למדידת הצל והוי כלי שמלאכתו לאיסור. וא"ת דהוי מדידה של מצוה שלומד על ידו ושרי כמ"ש סי' ש"ו סעי' ו' שאני הכא דהמדידה אינה מצוה ואי משום שלומד על ידה א"כ יתלה לימודו באיסור ויהא שרי חלילה. מהרי"ל בתשו' סי' רכ"ח. ב"י. מ"א ס"ק ע"ח. מיהו אם הוא לצורך החולה כמו שמשערין הרופאין ע"פ משך הזמן השעות אפשר להתיר מאחר שאינו מדידה ממש. עו"ש או' ע"ז. א"ר או' צ"ג פתה"ד או' כ"א:

א

רעא) שם. יש להסתפק אם מותר וכו' כלי המורה על השעות בב' עששיות זו ע"ג זו כל אחד מי"ב שעות העששית הא' מלאה חול כשיעור י"ב שעות והחול יורד מעששית אחת לחברתה בי"ב שעות כל החול כולו בלילה א' וביום מהפכין העששית שנתמלאה חול למעלה והוא יורד וכלה מן העליונה ב"יב שעות וכן חוזרין חלילה אסור להפכה בשבת בתחלת הלילה כדי לידע אם הגיע חצות לילה לקרא תיקון חצות. בי"ד סי' קכ"ג. ועיין מש"ז סי' רנ"ב או' ז' שכתב להתיר אבל מדברי הלבוש שכתבנו לעיל או' רס"ט משמע דיש לאסור כמ"ש הרב בי"ד יעו"ש:

א

רעב) שם בהגה. וכבר פשט המנהג לאסור. מיהו לצורך גופו ומקומו מותר דהא כלי הוא. א"ר או' צ"ג:

א

רעג) בלישבונה עיר גדולה לאלהים היו מניחין בשבת כלי שמשערין השעה בחול לפני הדרשן בתיבה. מחב"ר או' ג':

א

רעד) כלי מדה של אמה גופה שמודדים בו מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. מו"ק מחב"ר או' ד' שע"ת ומדת אמה של אומנים כגון חייטים ובונים דקפדי עלייהו אסורים בטלטול שע"ת, ועיין לעיל או' ע':

א

רעה) כלי השעות הגדולות העומדות כתיבות על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו מו"ק מחב"ר או' ה' שע"ת שם:

א

רעו) כלי המורה שעות שקורין אוהר. הרב פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ב התיר לטלטל וכתב דכמה גאוני עולם המפורסמים בתורה ובחסידות ביומא דשבתא שעתא קיימא להו בידייהו. וגם הרב מהריק"ש בתשו' ב"י סי' ק"ד התיר טלטול רילו"ג וכתב שנתפשט ההיתר במקומו. ובס' מים רבים סי' ל"א האריך להוכיח איסור טלטולו ועריכתו אך המעיין ראה דיש לדחות כל ראיותיו. ומיהו בערי אטלייא רבים נהגו שלא לטלטלו ונהרא נהרא ופשטיה. ברכ"י או' ה' והביאו השע"ת או' מ"ט. וכן מסיק בספרו יוסף אומץ ססי' ט"ז לדחות הוראת הרב שבות יעקב ח"ג סי' כ"ו דאסר הטלטול דליתא בשכבר גדולי עולם התירו כמ"ש הרב פ"מ ושבזמנינו פשטה הוראה להקל יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ס"ק ע"ח. וכ"כ הרב פרי האדמה ח"ד דע"ג להתיר טלטולו וגם מטעם שרוב בני אדם תולין אותו לנוי ולתכשיט יעו"ש. וכ"כ א"א או' ע"ח, וכ"כ הפתה"ד או' כ"א דכבר נתפשט ההיתר בינינו לטלטל כלי השעות בשבת בלי שום סרך מצוה ופוק חזי מאי עמא דבר יעו"ש. ובאו' כ"ג כתב דאף כלי שעות של הת"ח שאינו מיופה ואינו של כסף שעשוי לתכשיט אפ"ה מותר לטלטל דלא פליג ולא דמי למורה השעות שנסתפק בו הש"ע יעו"ש ועיין בשו"ת אהלי יעקב סי' ק"ד שהתיר לטלטל לצורך מצוה ואפי' במקים שנהגו לאסור טלטולו יעו"ש:

א

רעז) ונראה דאפי' להמתירין לטלטל אם לא ערכו מע"ש או שערכו ונתקלקל אסור לטלטלו משום מוקצה מחמת חסרון כיס. חס"ל או' ך' ועיין לקמן סי' ש"י סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

רעח) והא דמותר לטלטל כלי המורה שעות ה"ד במקום שיש עירוב אבל במקום שאין עירוב אסור לצאת בו ואעפ"י שיש בו רביד זהב לתכשיט כמ"ש לעיל סי' ש"א או' ס"ז יעו"ש:

א

רעט) ולענין אי שרי להמשיך השלשלת של המורה שעות שם בח"ב סי' קכ"ב כתב להתיר משום דהו"ל כמטה רפויה יעו"ש. והא"א בסי" זה או' ע"ח השיג עליו וכתב דלא דמי למטה רפויה וכדומה שזה אין כלי כלל בלא המשכה והוי כמכה בפטיש או אסור מדרבנן דהוי כמודד בשבת ורק ע"י עכו"ם אפשר להקל ולחולה הצריך לכך אפי' ע"י ישראל באי אפשר בעכו"ם יעו"ש. וכן הרב שם חדש עמוד זמנים דע"ג ע"ג האריך להוכיח מדברי הפו' דאיסור עריכת המורה עות הוי איסור תורה והביא גם דברי הא"א הנ"ז יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל מ"ד או' י"ט. ורק בעודו ערוך כתב דיש להתיר ע"י עכו"ם ולצורך מצוה דוקא יעו"ש. ובשאלת יעב"ץ סי' מ"א כתב דאסור ממנהגא. ומיהו בשו"ת הר הכרמל כתב דשרי להעריכו בעודו הולך ודעתו נראה להתיר ביו"ט שני והמתיר בראשון אין להעריכו מיו"ט לחבירו וכתב דאין לסמוך עליו למעשה יעו"ש, והביאו שע"ת סי' של"ח או א' וכתב ונראה שגם מי שמיקל לעצמו ביו"ט שני מ"מ אין להעריכו רק לצורך היום אבל לא לצורך יום שאחריו בין אם יום שאחריו יחול אז שבת ולמעשה נראה להתיר לצורך חולה בעודו הולך אף ע"י ישראל אם בקושי למצא עכו"ם ואם עושה ע"י עכו"ם יש להתיר בכל גונא וכן עמא דבר עכ"ל. ובשו"ת בנין עולם סי' י"א דעתו יותר נוטה להתיר בכל ענין יעו"ש. ובתשו' כתב סופר סי' נ"ה כתב דרבו המתירין להמשיך באותן שאינם מקשקשין ומ"מ כבר נהגו איסור אפי' באותן שאינן מקשקשין השעות ובאותן המקשקשין השעות לכ"ע אסור משום משמיע קול ואין להתיר כ"א ע"י עכו"ם ודוקא בעודו הולך יעו"ש. נמצא שאתה הראת לדעת כי רבו הדעות בזה ולענין דינא כיון דאיכא דס"ל דיש חיובא דאורייתא בשבת יש לאסור להמשיך אפי' בעודו הולך ואפי' המורה שעות הקטנים שאינן מקשקשין השעות וביו"ט שני יש להקל דוקא בעודו הולך ולצורך אותו היום. ולצורך חולה שאין בו סכנה יש להתיר ע"י עכו"ם בכל גוונא ואפי' בשבת ואם לא נמצא עכו"ם אז יש להתיר ע"י ישראל בעודו הולך דוקא. ועוד ית' מזה לקמן סי' של"ח סעי' ג' יעו"ש:

א

רפ) ואם מורה השעה חסירה איזה דקים על שאר המורה שעות נוהגין בעה"ק לאסור להוליך הברזל הדק כדי להשוותה עם שאר מראה שעות:

א

רפא) [סעיף נב'] ואפי' עניים אין מטלטלין. שכבר הוקצה מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל. ב"י בשם הר"ן. מ"א ס"ק ע"ט:

א

רפב) שם. ואפי' עניים אין מטלטלין. דוקא בבית העשיר אבל לעניים בביתם מותר. מי"ט וב"ח ושה"ג בשם התו' (שבת קכ"ז ע"ב ד"ה כיון דחזיא לכהן) אבל הט"ז ס"ק כ"ה ומ"א ס"ק ע"ט פירשו דברי התו' דאף לעניים בביתם אסור כיון שהוא של עשיר וכבר הקצה אותו. מיהו מה שהוא של עניים אסור לעשירים בביתם ואין היתר לעשיר אלא בבית עני. א"ר או' ל"ד. וכן הסכים התו"ש או' קט"ו וכתב ודלא כהב"ח. וכ"פ הר"ז או' פ"ט. ועיין לעיל או' ס"ט ואו' ק"ג וק"ד

א

רפג) וכתבו שם התו' דהיכא שהדבר ראוי לכ"ע אלא דאיסורא הוא דרביע עליה כגון תרומה ביד ישראל מותר לכל לטלטלו. וגם בדף מ"ו כתבו התו' דהיכא דנדרה הנאה מככר אפי' היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחי לאחרים אלא א"כ אסרתה על כל העולם. וכ"מ לקמן סי' שכ"זה סעי' ח' מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

א

ש"ע ס"א נטלים בשבת. דע דמכאן עד ססי' שי"ב נתבארו ד' חלקים של מוקצה. חלק א' מוקצה מחמת ח"כ דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל. חלק ב' דבר שאינו לא כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים יקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בהן דלא חזי מקרי מוקצה מחמת גופו. חלק ג' כלי שמלאכתו לאיסור בסעיף ג'. חלק ד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה ואפילו הוסרו בשבת כיון שהיה עליו ביה"ש מגו דאיתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולא יומא (ויש עוד ב' חלקים מוקצה א' דבר שהיה ביה"ש מחובר או מחוס' צידה וזה יתבאר בהלכות יו"ט שנית מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה וזה יתבאר בהל' סוכה) וביאר דינים אלו מכאן עד ססי' שי"ב כ"כ הב"י לכן המעיין בסימנים אלו יבין כל דין ואיזה חלק מוקצה הוא ויש בכל אחד מחלק המוקצה אלו צדדי ההיתר כגון חלק ג' יש לו היתר לצורך גופו או מקומו וכן שאר חלקים יש בהם כמה צדדי היתר לטלטלם משא"כ מוקצה מחמת חסרון כיס. וזהו דכתב המחבר כל הכלים ניטלים ר"ל אפילו כלים שמלאכתן לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו ומקומו חוץ ממוקצה מחמת ח"כ והטעם דכיון דמקפיד עליהם קובע להם מקום שלא יזיזם ממקומם לשום צורך:

ב

מ"א סק"ב כמ"ש ס"ג. ר"ל דהכל תלי בדעת האדם וכמו קורנס זהבים בסעיף ג' דמסתמא אין מקפיד לא מיקרי מוקצה מחמת ח"כ ה"נ בקורנס בשמים ודומיהם אם אינו מקפיד שרי:

ג

סק"ז ברגליו דרך הילוכו. דין זה הבי' המג"א בסי' של"ג סק"ג דמי שיש לו תבואה המוקצה מותר לו לעשות שביל ברגליו דרך הילוכו משום דהוי טלטול מן הצד כלאחר יד לצורך דבר המותר דהיינו לצורך אכילתו וכמבואר ססי' שי"א דטלטול מן הצד לצורך דבר המותר שרי. לא אסור אלא א"כ לצורך המקצה עצמו:

ד

שם סי' ש"ה סי"א. ר"ל דשם במ"א סק"ט הביא דין טלטול ע"י גופו שלא בידיו דלהר"ן דינו כשאר טלטול מן הצד אבל לשאר פוסקים ס"ל דעדיף משאר טלטול מן הצד ע"ש ולדידהו שרי לעשות שביל אפילו לצורך המוקצה:

ה

מ"א ס"ק י"א כמ"ש התוספות ספ"ק דיו"ט. שכתבו דמשום הכי התיר רב ששת לשלוח תפילין בי"ט (כמבואר לקמן סי' תקט"ז) משום דאפילו להניח אין איסור אבל בשבת דף ס' משמע בתוספות דרב ששת מודה דאסור להניח תפילין אלא דס"ל לרב ששת דכלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלוח בי"ט:

ו

שם מדקתני לא יצא בתפילין בשבת דס"א מוקי הא דתניא במתני' לא יצא בתפילין בין למ"ד שבת זמן תפילין בין למ"ד לאו זמן תפילין ומשמע דבבית שרי אפילו למ"ד לאו זמן תפילין וסותר זה למ"ש התוספות במנחות. ע"ז תירץ המג"א דכוונת התוס' דדוקא למ"ד זמן תפילין מותר בבית דל"ח שמא ישכח ויצא לרה"ר כיון דחייב למשמש מידכר דכיר משא"כ למ"ד לאו זמן תפילין לפ"ז כיון דקי"ל שבת לאו זמן תפילין אסור אף בבית משום גזירה (והמשנה שאמרה לא יצא עיק' איסורא קתני ובאמת בבית נמי אסור משום חשש הוצאה ועיין) ה"ל מלאכתו לאיסור כך נ"ל המשך דברי המג"א:

ז

ס"ק י"ב ובגמרא שם דמוקי הא דתני חצוצרות אין מטלטלין כר"י והא דתני מטלטלין כר"ש. הרי לר"ש חצוצרות אינן כשופר ושרי והיינו לצורך גופו או מקומו כשיטת התוספות הם:

ח

ש"ע ס"ה ע"י ככר. אע"ג דקי"ל לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד בסי' שי"א לא אתי למעט אלא דברים הדומין למת והיינו מוקצה מחמת גופו אבל בכלים שמלאכתן לאיסור שרי ע"י ככר או תינוק:

ט

ס"ו לטלטל שבריהם. שברי כלים הם מחלק ב' שבמוקצה משום דכשנשברו דמי לצרורות והוי מוקצה מחמת גופו אלא כיון שבאו מכלי לא בטל שם כלי מהם כל זמן שראוים לשום דבר כגון לכסות. משא"כ בצרורות דאעפ"י שראוים לכסות לאו מנא הם כמבואר בסעיף שאח"ז:

י

ט"ז רסק"ה אגב אביהן כלומר כשקידש היום היה קיים הכלי ולא היה מוקצה:

יא

שם מסיקין בכלים ביו"ט שהרי ראוין לטלטל ויתנם לתוך האור אבל שברי כלים מוקצה הם ואסור לטלטלם:

יב

שם כי מוקי פלוגתייהו ס"ד דהט"ז דבהא פליגא דר"י סבר נולד אסור ות"ק הוא ר"ש דס"ל דנולד שרי ולכן הקשה קושייתו ומתרץ דת"ק לאו היינו ר"ש וס"ל ג"כ דנולד אסור אלא בהא פליגי דר"י סבר כל שאינו מעין מלאכה ראשונה ה"ל נולד ות"ק סבר כיון דראוי לשום מלאכה לא הוי נולד אבל אם אין ראוי לשום מלאכה אסור משום נולד מש"ה בשברי כלים להסקה דלכ"ע הוי נולד אסור לכ"ע:

יג

שם בהגה שלא יזוקו. דבמקדם היזק דרבים לא גזרו שבות בסעיף ח':

יד

מ"א סקט"ו למלאכתו ראשונה. ס"ל למג"א כס"ד דהט"ז שביארתי באות י"ג דת"ק הוא ר"ש אבל למ"ד נולד אסור בעינן שיהיה ראוי מעין מלאכתו הראשונה דאל"כ הוי נולד כיון דלא עמדה אתמול למלאכה זו הוי כאילו נעשה כלי בשבת:

טו

ט"ז סק"ה לא תכנס לדיר עצים. דין זה מבואר בסי' תקס"ז סעיף ג':

טז

שם דרבא כר"י ס"ל. כוונתו מנ"ל דס"ל כר"י הא גם לת"ק יכול להיות אמת דאין מסיקין בשברי כלים וכן הקשה אח"כ על דברי הטור סימן תק"א ובאמת היה יכול לתרץ כפשוטו דכוונת הש"ס והטור שאמרו כר"י היינו לאפוקי מר"ש דלית ליה נולד אלא ניחא ליה להט"ז לפרש כר"י דוקא ולא כת"ק דידיה וק"ל:

יז

מ"א סקט"ו אסור לטלטלו. עיין דין זה במג"א סי' תק"א ס"ק י"ב:

יח

סקטז של חרס אסור. דאין מצוי כ"כ היזק:

יט

שם עיין סמ"ד. ר"ל דאין האיסור שם אלא לפי דמתקן אותו לכלי אבל אם שובר שלא לשם כלי מבוא' בסי' שי"ח במ"א:

כ

שם ומיהו בסי' של"ז סס"ב כצ"ל:

כא

ט"ז סק"ו בסמוך בקושי' נ"ל דהתוספות ס"ל כס"ד דהט"ז שביארתי אות י"ג:

כב

שם דהתם בכלים שנשברו. והואיל והשברים ראוים למלאכה מטלטלים לאותה מלאכה שראוים להשתמש תחת שימושם הראשון ולא ה"ל נולד כיון שאין כאן רק שימוש א' כמו שהיה להם קודם שנשברו אבל הכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה והכלי משמש עדיין תשמישה הראשון והחתיכה משמשת שימוש חדש חוץ משימושה הראשון ה"ל נולד לאותו שימוש:

כג

שם הולך בשיטת התוספות כלל תירוצו דת"ק לא מתיר אלא בחצר דשכיחי כליה ומטלטל השבר לכסות הכלי מש"ה לא הוי נולד אבל כאן מיירי ברה"ר דלא שכיחי כלים והוא נוטל השבר לנקות מנעליו כמו שהעובדא דין זה בש"ם ואין מותר שם אלא משום דבחצר תורת מנא עליה לא פקע מיניה שם כלי גם ברה"ר והוי עכ"פ נולד ואסור. וקשה הא כ' הט"ז תחלה דהתוספות ס"ל דת"ק הוא ר"ש דמתיר נולד וכמו שכתבתי אות כ"א א"כ גם ברשות הרבי' לישתרי וצ"ל דעכשיו חזר בו מזה אלא דגם התוספות ס"ל טעמא דת"ק דלא הוי נולד אלא שאסרו התוספות ברה"ר דשם הוי נולד. ומ"ש הט"ז כאן דהטור הולך בשיטת התוספות רצונו לאפוקי הרא"ש שלא הביא דברי התוס' וק"ל:

כד

שם להיתר כמ"ש בסמוך. ר"ל בס"ד בש"ע מיהו לסניף בעלמא אמר' הט"ז דהא גם לצורך הכלי וא"כ ליכ' ראיה גמורה וק"ל:

כה

מ"א ס"ק י"ז אך מ"ש הב"ח כתב כדברי הט"ז סק"ו דהתוספות ברה"ר מיירי דהוה ליה נולד והמג"א לא רצה בזה דהא המג"א ס"ל דהת"ק הוא ר"ש דמתיר נולד כמ"ש באות ט"ז וא"כ כיון דפסקינן כר"ש מותר גם ברה"ר וא"כ אין מיושב דברי הטור בתירוץ זה ודברי התוס' נכונים כפשוטם דהם כתבו דבריהם לרבא דאיהו ס"ל דלא כת"ק אבל הטו' דפסק כת"ק קשה. אלא ע"כ דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה:

כו

ט"ז סק"ה דהוי ליה נולד. משא"כ בנשבר בע"ש כבר הוכן למלאכ' אחרת מבעוד יום:

כז

מ"א ס"ק י"ט אע"פ שהם כלים ר"ל שראוים לתשמיש אחר והוי כלים מ"מ כיון שלא הוכנו לכך אסור לטלטלם:

כח

שם וצ"ע מאי אפי' ולא ניחא ליה ע"פ דברי התוספות שהביא הט"ז ס"ק ח' משום דהתוספות כתבו דבריהם בדלתות הכלי' שהם היו מוכנין אגב אביהן בטלטול משא"כ דלתות הבית לא היו מוכנין אגב אביהן בטלטול. לכן הוצרך המג"א לתרץ דהוי אמינא דבפתיחה והנעילה הוא ג"כ כמו טלטול וא"כ היה מוכנין אגב אביהן בטלטול. ובעל תו' שבת שגה וגם חמד משה שגה בזה:

כט

שם דעכשיו אינו מוקצה. דגם הדלת עכשיו שנתפרק' מהבית הוא כלי אלא דכיון דקודם שנתפרקה היתה מוקצה לטלטול אסורה גם אחר שנתפרקה והטעם הדבר בסי' ש"י ס"ג דמיגו דאיתקצאי לביה"ש וכו'. ומ"ש המג"א עיין ס"א ר"ל יצוייר דבר זה במוקצה מחמת ח"כ בכשנשברה שוב אין מקפיד שלא לעשות בשם תשמיש אחר א"כ עכשיו אינה מוקצים:

ל

מ"א ס"ק כ"א שמא יתקע. ר"ל שיתקע בחוזק דאז הוי בנין אף בכלי ולא כפירש"י שהובא בט"ז דהטעם משום מכה בפטיש וחולק רמב"ם על רש"י דלרש"י אף בחוזק לא הוי בנין: ט"ז סק"ט דלא פסיקא מילתא. דכיון שהם כלים אע"ג דמחוברין לקרקע הם לא פסיקא מילתא למימר דשייך בהו בנין וסתירה עכ"ל הב"י:

לא

ש"ע ס"י כסוי בור. ר"ל שאינו מחובר כלל אלא מונח בלי חיבור כדי לכסות וכשנוטלו אין שייך בנין וסתירה. אפ"ה כיון דהם כסוי קרקעות מיחזי כבונה למראית עין משא"כ כשיש בית אחיזה מוכחא מלתא דלמשקל ואהדורי עביד ולא מיחזי כבונה. וכסוי כלים שהיו מתחלה כלים בפ"ע אעפ"י שחיברן אח"כ בטיט (דאלו מחובר מתחילתו אסור כמ"ש ט"ז סק"ט) לא מיחזי כבנין וסתירה:

לב

שם או שנשתמש בהם. ר"ל שהכינם לכסות הכלי בעוד יום או שתקנם או שנשתמש בהם: שם חביות הקבורות. ר"ל החבית טמונה כולה בקרקע ואינה נראת כלל מש"ה הכיסוי המונח עלי' דינה ככיסוי קרקעו'

לג

מ"א ס"ק כ"ג פי' אסור לטלטלן חידש לנו המג"א דלא תימא אסור ליטול מהבור או להחזירן משום בנין וסתיר' אבל בטלטול מותר היכא דעבר ונוטלו מהבור או שלא הניחו על הבור בשבת רק תקנו לכיסוי מבעוד יום או שנשתמש בו מבע"י דאינו מוקצ' קמ"ל מג"א דבטלטול נמי אסור והטעם הוא דלא מבעיא כשהיה מונח על הבור ועבר ונוטלו משום דהא איתקצא בה"ש משום סותר איתקצאי לכולא יומא ודומה לדין דלתות הבית שבמג"א ס"ק י"ט אלא אפי' לא הונח כלל בשבת על הבור אלא שתקנו או נשתמש מבע"י אסור ג"כ לטלטלו כיון דמצד עצמו הוא מוקצה ולא הותר אלא מפני שעשאו ותקנו לכיסוי לא עדיף מאם כיסה בו שהי' אסור בטלטול ומש"ה מש"כ המחבר אין נוטלין פירושו שגם בטלטול אסור וסיים אא"כ יש לו בית אחיזה. ר"ל שאו מות' גם בטלטול בין שכבר כיסה בשבת ובין שלא כיסה אלא שתקנו (במ"ש המחבר והוא שתקנום קאי גם אכיסוי בור ודות אם יש להם בית אחיזה דבעינן ג"כ שהכינם מבע"י לכיסוי) וה"ה נמי במ"ש המחבר והוא שתקנם ר"ל דאם לא תקנם אסור בטלטול משום מוקצה מש"ה גם איסורא דרישא בדליכא בית אחיזה יש לנו לפרש דגם בטלטול אסור משום מוקצה זהו כוונת המג"א ואח"כ הקשה אהני תרי איסורא דמשום מוקצה מאי שנא מחרס דאינו מוקצה מחמת שראוי לכסות כו כלי א"כ הני נמי כיון דראוין לכסות אינם מוקצין וא"כ דכיסוי בור ודות בדליכא בית אחיזה אין לאסור בטלטול אלא כשהיה הכיסוי של הבור בה"ש משום מגוי דאיתקצאי אבל כשלא היה בין השמשות על הבור שרי והטעם שכתבתי תחלה כיון דמצד עצמו הוא מוקצה ליתא דהא אינו מוקצה כלל וכדאמרן. וכן קשה באיסורא דלא תיקנן הרי מ"מ כיון דראוי לכיסוי אינו מוקצה ואהא תירץ דלא שרינן מטעמא דראוי לכסוי אלא כשבא מכלי וכמו שכתבתי באות ט' משא"כ זה שאינו בא מכלי ואהא סיים המג"א לכן בעינן שתקנם ר"ל ונתיישב קושיא ב' ואח"כ כתב ובמחובר כו' לכן בעינן בית אחיזה ר"ל ונתיישב קושיא א' דכשאין בית אחיזה אסור בטלטל משום מוקצה אע"פ שלא הונח בשבת על הבור. ונתבארו המשך דברי המג"א ונתיישב כל מה שנתקשו האחרונים בדבריו ודו"ק היטב:

לד

ש"ע ס"יא מחט שלימה. מחט מיוחד לתפירה והוי כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך גופו דהיינו ליטול הקוץ:

לה

מ"א ס"ק כ"ד ומ"ש משברי כלים. ר"ל דבשברי כלים קי"ל דאם ראוים לשום מלאכה מותר לטלטל אע"ג דלענין טומאה לאו מנא הוא כשנשבר אלא ע"י יחוד וה"נ מחט שניטל חודה או חורה תנן בפ"ג דכלים דאם התקינה למיתוח (האורגי' לוקחים מחט שבורה ונותנים אותה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיה). ותירצו דדוקא היכא דלענין טומאה מהני יחוד בלי תיקון מותר לטלטל בשבת אף בלי יחוד משא"כ במחט דבעי תיקון ולא מהני יחוד לבד לטומאה מותר לשבת בלא יחוד אבל בזבחים כתבו דעור לח אסור בשבת בלא יחוד אע"ג דמהני יחוד לטומאה וכתבו דה"ט דמחט א"כ משמע דבמחט נמי א"צ תיקון למיתוח אלא יחוד ואפ"ה אסור בשבת כיון דרגילין לזרקן:

לו

ס"ק ס"ה דזימנין דמימלך. ר"ל אע"ג דלענין טומאה לאו מנא הוא דכיון דדעתו לנוקבה לא נגמרה מלאכתו מ"מ לענין שבת מיקרי מנא כיון דזימנין מימלך שלא לנקבה ושיהיה כלי בלי נקב לנטילת קוץ ומהני בי' יחוד זה לטומאה מש"ה הוי מנא לענין שבת בלי יחוד כיון דרגילות הוא כך לפעמים ליחדה לזה וק"ל:

לז

ט"ז ס"ק י"ג לצורך מקומו. מקומו דהדפוס היינו המנעל:

לח

שם רפוי דוקא. דס"ל דאם אינו רפוי הואיל שצריך טרחא להוציא המנעל לא הוי המנעל עצמו כלי כלל:

לט

ש"ע סעיף ט"ו שלא יפול מרגלו. דבכרמלית לא מינטר התירו זאת שלא יאבד:

מ

מ"א ס"ק כ"ח ועמ"ש סי"א כוונתו לתרץ כמ"ש המג"א ס"ק כ"ד בשם תוספות דדוקא בשברי כלים דרגילין וכו'. אבל מנעל כזה דרך לזורקו:

מא

ש"ע סט"ז יכול לשמטו אע"ג דבע"כ מטלטל גם הקנה ה"ל טלטול מן הצד דשרי לצורך דבר המותר בסי' שי"א ס"ח כ"כ בעל תוספות שבת וקש' הא בסעיף י"ד הוי אסור אי לאו דדפוס כלי הוא א"כ צ"ל דטלטול מעליא מיקרי ולכן צ"ל כמ"ש הא"ר דהכא מיירי שיכול לשמוט בלי טלטול הקנה עמו:

מב

שם שאינו כדי. והוי מוקצה מחמת גופו דאסור אף לצורך מקומו:

מג

שם מלאכתו לאיסור דכל שמלאכתו לאיסור שרי לצורך מקומו וכמו במנעל בסעיף י"ד:

מד

מ"א ס"ק ל"ח ועיין ס"ב. ר"ל דמשו' כבודו לא נתבטל מתורת כלי אלא ע"כ משום דדמי לדלתות כיון דמיוחד לצורך העליה לילך בה להגג:

מה

ס"ק ל"ט אפי' למטה מג' ר"ל דמבואר בסי' של"ו דמותר להשתמש במחובר שהו' פחות מג' היינו כגון לישב עליה. אבל להשתמש ממנה אסור משום מוקצה אא"כ קשורה בדלי:

מו

סק"מ ולפיכך צריך מעשה להוכיח כצ"ל. וא"כ בעצים שלנו. ר"ל שאינו עומד בשום פעם לישיבה:

מז

סס"ק מ"א דמנענע הקש בגופו מותרים דטלטול ע"י גופו לא חשוב טלטול וא"כ אפי' באבנים קטנים שרי. לכך תי' דצריך לסדרם כדי שלא יצטרך ליגע בהם דהיינו לטלטלם בידיו לצורך הישיבה:

מח

ש"ע סכ"ב דלא שנא. ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם והי"א מוסיפין באבן דכיסוי דבעינן מעשה:

מט

שם דביחוד סגי. דמבואר שם סעיף א' דבמוכין סגי ביחוד לעול':

נ

מ"א ס"ק מ"ד דהא הרשב"א מייתי. הוא היש מי שאומר שבש"ע דס"ל דאבן דפציעה לאו בר מיעבד מעשה ואפ"ה ס"ל דבעינן יחוד לעולם. כדיעה ראשונה דפליג היינו משום דס"ל דאבן דפציעה אורחא הוא. ויש חילוק בין אורחא ללאו אורחא וא"כ במידי דלאו אורחיה כ"ע בעי יחוד לעולם אפי' במידי דלאו בר מעשה ובאורחי' פליגי:

נא

שם ומשמע במרדכי. הוא דיעה ג' שבש"ע דס"ל דהוי מידי דבעי מעשה:

נב

שם ובהא כ"ע מודו. זה ענין בפ"ע ולא קאי אמרדכי אלא קאי על ב' דיעות הראשונים דאע"ג דס"ל דא"צ מעשה מ"מ יחוד לעולם בעינן משום דהני לאו אורחייהו. וכ' זאת לביאור על דברי הש"ע במאי פליגי:

נג

ט"ז סקי"ז דממ"נ אסור קשה למה הוצרך לממ"נ הוי ליה למימר כיון דבעי יחוד מבע"י כמ"ש המחבר וי"ל דדברי המחבר בענף מיירי וא"כ מכבדות הוא כלי כשתולשין ענף מן המכבדות ה"ל שברי כלי וקמ"ל בסעיף זיין דבכה"ג (אף שהכלי נשאר שלם ודלא כמג"א כמ"ש שם סק"ו) אם השבר ראוי לשום מלאכה מותר וכאן ג"כ ענף שבא מהמכבדות שראוי להפחיד התינוק שרי לכאורה לטלטלו אף שלא יחדו מע"ש. איברא שברי כלי לא שרי אלא א"כ רגילות הוא להשתמש בהן אותו התשמיש כמובא במג"א ס"ק כ"ה וענף מהמכבדות לא נתבאר לנו בפוסקים אם אורחיה או לא לכן אסרו הט"ז בממ"נ אם אינו כלי ר"ל דלאו אורחיה דענף ליחדו להפתיד התינוק א"כ אסור לטלטלו ואם תחשבנו לכלי מצד מכבדות הוא א"כ נעשה זה השבר מנא חדשה עכשיו בשבת דהא מעיקרא לא היה עומד לזה אותו המכבדות מש"ה לא שרי אלא שמיחד הענף בע"ש והיינו יחוד לעול' ע"ד שכתבתי בסעיף הקודם וק"ל וזה קרוב לדברי הפמ"ג:

נד

ש"ע סכ"ד או שצבען. פי' שטבלן בשמן תרגום וטבל וצבע:

נה

מ"א ס"ק מ"ה דכיון דיחדן לכך. ר"ל לאו דוקא אי חתכו לצורך אלא אפי' חתכו לשרפה והוי מוקצה ואח"כ יחדו לכך אם אורחיה הוא מהני יחוד לשבת זו ואם לאו אורחיה בעי יחוד לעולם וכמו שנתבאר בסעיף כ"ב:

נו

ש"ע סכ"ה עורות יבשים. בין של גסה בין של דקה אבל לחים דלא חזי לישיבה אסור בשניהם אא"כ חישב ודיעה ב' י"ל דאין חילוק דבין ביבשים ובין בלחים שריבגסה אבל בדקה בעינן חשב בין לחים בין יבשים:

נז

סכ"ו ושל אומן אסור דאומן יקפיד עלייהו שלא יתקלקל:

נח

סכ"ז מנער את הטבלא. כיון דאינו נוטל את המוקצה עצמו אלא ע"י הטבלא הוי טלטול מן הצד דקי"ל דשרי לצורך דבר המותר וה"נ הוי טלטול מן הצד ושרי לצורך דבר דהיינו הטבלא:

נט

מ"א סק"נ בסיס לדבר איסור. וא"כ גם הטבלא אסור לטלטל:

ס

שם דאם נטלו המוקצה משם מותר לטלטל. דאם מוקצה לחצי שבת משא"כ כשהיה בה"ש אמרי' מגו דאתקצאי:

סא

שם בש"ע למקום השלחן. כמו שנתבאר ססי' ש"ט:

סב

מג"א סקנ"א ולא הוי עליה תורת כלי. הוא דעת הרא"ש ודעימיה דמתיר כלי שמלאכתו לאיסור ע"י ככר או תינוק מובא בש"ע ס"ה:

סג

שם דמותר להניח אצלו ר"ל אפי' אם הם מונחים לבד על השולחן מ"מ מותר להניח אצלם פת ובטלו לגבי פת דהא יהיב הרא"ש טעמא כיון דבטלי לגביה מותר בזה כמו במת ובמת ברסי' שי"א מבואר שמביאין אצלו פת אבל הרא"ש לא התיר אא"כ זורקין בפיו למקום שכבר יש לחם ע"ש דף כ"א אהא דאמר הש"ס דמטלטלין סופלי אגב ריפת' (הובא לקמן סי' תקנ"ב בט"ז סק"ח) הקשה הרא"ש הא לא התיר ככר או תינוק אלא למת ותירץ דדוקא זורקין בפיו לסל מלא לחם והרמב"ן ור"ן ס"ל דאם המוקצה מונח עם ההיתר שרי לטלטלו ולא אמרינן כלל שההיתר נעשה בסיס לאיסור ומה שאמרו בריש סעיף כ"ו והוא מהש"ס מנער את הטבלא אין הכוונה כדרך שפירשתי באות ס"ג אלא ר"ל שלוקח את הטבל' ומוליכה למקום שירצה ושם ינער אותה כך ראיתי שפי' בעל תוספת שבת ואח"כ כ' שהו' תמיה דא"כ בטל לדבריהם דין בסיס לדבר איסור שהו' בש"ס ומובא בש"ע סעיף ג' וסעיף ד' ובעו"ה אין ספרי' בידי וצ"ע:

סד

שם ליהוי הריפתא. לשון זה אין לו מובן דהרמב"ן והר"ן לא ס"ל בסיס כלל אפילו בלא ריפתא וכמ"ש תחלה. וכמדומה שלשון זה הוא שלא במקומו ומקומו אחר דברי הרא"ש בפיסק' וק"ל ותיבת עכ"ל הוא שייך על דברי הרמב"ן ור"ן והסיום שסיים ודברי הרב"י צ"ע כ' בעל תוספת שבת שנראה שכך צריך להיות ודבריהם צ"ע (וקאי אדברי רמב"ן ור"ן) דבריהם צ"ע דא"כ בטל דין בסיס:

סה

סקנ"ד דכשנתפרקו מע"ש: דס"ל דבעינן שיהיה לו מאותו המין ולכן לא מהני אא"כ נתפרקו בשבת דהוי חזי בין השמשות אגב אביהן ועכשיו עדיין ראוי לכן כ' כאן ולהמחבר דסגי במצוי שרי אף נתפרקו מע"ש. ולכן הוסיף המג"א מדעתו דפשוט דאם אין כלבים מצויין כלל וגם אין לו אסור. אפי' נתפרקו בשבת דכיון דאינו מצוי כלל הוי כאלו אין ראוי כלל למאכל בהמה והוי מוקצה כמבואר בסוף למ"ד גרעינין במקום שאין מאכילין לבהמה הוי מוקצה וסתמא מיירי אפי' אכל התמרים בשבת וכן בסעיף כ"ז שאוכל בשבת ונשארו העצמות שאסור לטלטלם אם אין ראוי למאכל כלבים ובהמה ואם כן ה"ה בראוים לכלבים אלא שאינם מצוים:

סו

מ"א ס"ק נ"ו דרכיך וחזי לכוס. חולק אהט"ז וסבירא ליה דאפי' לר' שמעון אסור דבר הראוי לכלבים אם אינו מחזיקו לכך והוי מוקצה מחמת גופו כמו אבן ודומיהן והכא מיירי בבר אווזא וכדומה:

סז

ט"ז סק"ב דטעם זה. ר"ל הטעם שכ' הטור שראוי לכלבים:

סח

שם ובתוספות כתבו הטעם הביא זאת לראיה לדבריו דאף דבר שראוי לכך אם אינו מתזיקו לכך הוי מוקצה דהא מש"ה הוצרכו התוספות' לומר שהוא מאכיל לתי' לפי שכל ישראל מחזיקים אותו לחיה:

סט

שם דלענין היתר מוקצה. ר"ל דהאי כללא שהוא ראוי ואינו מחזיק כמו שכתבתי תחלה לא נאמר אלא לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש די כשהו' ראוי אע"פ שאינו מחזיקו ולכן מותר בשר תפל מטעם אומצא אף שאינו מחזיקו לאומצא:

ע

ט"ז שם ואחר זה נמשך ב"י וש"ע. כוונת הט"ז בזה משום דקשה א"כ למה הוצרך הב"י לפרש בדברי הטור דראוי לכלבים קאי אתפוח. אבל בתפל הטעם משום אומצא הא גם בתפל שרי דראוי לכלבים אף שאינו מחזיקו לכלבים לכן כ' דב"י וש"ע נמשך אחר דברי הרמב"ם שכ' מפני שראוי לאדם והרמב"ם חדא מתרתי נקט וה"ה מטע' דחזי לכלבים שרי וק"ל:

עא

שם אמרינן בגמרא וסתמא כר"ש הוקשה על דעת רש"י דהא לר' שמעון אפי' לאו דעתי' למישדי' לכלבים שרי:

עב

ש"ע סעיף ל"ב מפני שאינו ראוי. להט"ז בסעיף הקודם ר"ל דאינו ראוי אפי' לכלבים ולהמג"א אפילו ראוי לכלבים אסור משום שאינו מחזיק לכלבים:

עג

ש"ע סל"ד מותר לכפות. קמשמע לן דלא חיישינן שמא יבוא להוציאם ובשבת דף מ"ג ובתוספות שם משמע בענין אחר עיין שם:

עד

מ"א ס"ק נ"ט נראה לי דאם הוא מלא בגרף מיירי וההית' משום כבוד הבריות:

עה

ש"ע סל"ה להוציא גרף. כלי זה אף על פי שהוא כלי מכל מקום הוא בכלל מוקצה מחמת גופו משום דמאיס כ"כ ולא חזי לכלום וחמיר מכלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו משא"כ גרף הוא כאבן ודומיהן ולהוציאן התירו משום כבוד אבל להחזירן צריך מים דאז מטלטל הגרף על ידי המים:

עו

מ"א סקס"א דכלי שרי. סבירא להמג"א דאע"ג שהוא מוקצה מחמת גופו וגרע מכלי שמלאכתו לאיסור מכל מקום הואיל וכלי הוא מותר להרא"ש ע"י ככר או תינוק כמו במלאכתו לאיסור בסעיף ה' אבל הט"ז בסי' שי"א סק"ה לא סבירא ליה כך:

עז

שם כשצריך לפנות. ומ"מ בלא מים אסור כיון דאפשר ע"י מים:

עח

סקס"ב כדי להוציאו. ואע"ג דפי' הט"ז על סמך שלבסוף יוציאנו מ"מ קשיא לי דאפי' אינו סומך ע"ז אלא חושב שלא ימאס בעיניו ולא יצטרך להוציאו אפ"ה אסור דחיישינן שמא ימאס ויצטרך להוציאו:

עט

סס"ק ס"ה עמ"ש לעיל. כוונתו למ"ש בס"ק מ"ד דאפילו מידי דלאו בר מעשה מ"מ בעינן יחוד לעולם אי לאו אורחיה ובאורחיה פליגי ע"ש וא"כ משמע דלהרשב"א שהביא שם בעינן הכא יחוד לעולם. מיהו יש לו' דהכא לא שייך יחוד לעולם. דהא כל פורתא עפר שמכסה בו רוק שוב לא חזי למידי וא"כ כל פורתא שבו אינו חזי אלא לשבת א' וכי תימא דבעינן דוקא שיהיה מיוחד כל הקופה ולכן בעי' יחוד לעולם עד שתכלה ז"א דהא בדרבנן יש ברירה וא"כ כל דשקל בשבת ההוא שיחדה לאותו שבת הוברר הדבר דהאי פורתא הוא שייחד ולמה לו להנשאר ודו"ק וכ"כ בעל תו"ש:

פ

סקס"ו ואם היה עליו בה"ש אסור אף על פי שירדו כצ"ל. דמגו דאתקצאי לבה"ש וכו':

פא

סקס"ח כמ"ש סי' שי"א סעיף ז' (ר"ן) עסי' ש"ה סי"ח כצ"צ:

פב

מ"א סק"ע דחי נושא את עצמו. ולית ביה אלא איסור דרבנן והוי גזירה לגזירה:

פג

ט"ז סקכ"ד כמ"ש בסעיף מ' לא היה כתוב ברמ"א שלפני הט"ז תיבות ס"ג:

פד

ס"ק ע"א תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב. דהוי כאלו עצמו נושאו אבל גדול מלובש פטור שהבגדים טפלים לו ועליו אינו חיוב דחי נושא את עצמו ומ"מ אסור מדרבנן:

פה

ש"ע סמ"ד לא יטלו ממנו חרס. דמתקן אותו לכלי והוי מכה בפטיש. ולשון לא יטלו שכת' בש"ע אינו מדוקדק דלשון הרמב"ם הובא בב"י לא יחתוך ממנו והיינו דבמעשה החתיכה הוי מכה בפטיש וה"ה אם כבר נפל החרס אלא שהוא מתקנו להתיר בליטותיו ועוקצין שבו הוי ג"כ מכה בפטיש כמ"ש רש"י אבל ליקח החרס שנשבר מהכלי ולכסות בו מנא בלי שום תיקון ודאי שרי כמבואר לעיל סעיף וא"ו ז'.

פו

שם סמ"ה בכדור. הכדור אין שם כלי עליו והוי כאבן שהוא מוקצה. מחמת גופו ואינו כלי מתמת שראוי לשחוק בו ועל זה כת' המג"א דאפילו לטלטלו לצורך איזה תשמיש אסור דמחשבתו לא משוי ליה כלי:

פז

מ"א סקע"ד לצורך גופו או מקומו. דהוי כלי שמלאכתו לאיסור:

א

אסור לטלטלו. פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דה"א הואיל ותחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל דהא נעשה בסיס לאיסור ולהיתר עססי' ש"י:

ב

שמקפידין עליו. אבל במקום שאין מקפידין עליו שרי כמ"ש ס"ג:

ג

ומקפיד עליהם. אבל אם אינו מקפיד עליו שרי עסי' ש"י ס"ב [ב"י] ועסי' רנ"ט דבכל דבר שדמיו יקרים אסו' ובדבר שאין דמיו יקרים אם נתנן לאוצר אסור עסכ"ה:

ד

וכבד הרבה. וה"ה אבן גדולה או קורה גדול' אם יש תורת כלי עליה מותר (רמב"ם) ועסי' ש"ז סכ"א:

ה

שמלאכתו לאיסור. כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת:

ו

ואם נשתמש לאיסור. פי' שהיה מונח עליו דבר האסור דנעשה בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו:

ז

ולהניחו באיזו מקום. דכיון שהוא בידו רשאי לטלטלו יותר ונ"ל דאפי' שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלו יותר ועמ"ש סי' רס"ו סי"ב: איתא בשבת דף קכ"ז שמותר לטלטל מוקצה ברגליו דרך הילוכו וכ"כ במלחמות שם עמ"ש סי' ש"ה סי"א:

ח

אבל מחמה לצל. ואית' בירוש' פ"ה דביצה כשמחשב עליו לתשמיש מותר לטלטלו אפי' עיקר כונתו מחמה לצל וע' בשבת דף קכ"ד ע"ב:

ט

שמלאכתו להיתר וכו'. וה"ה כשמלאכתו לאיסור ולהיתר (ש"ג פי"ז כ"ה):

י

וכתבי קדש. פי' ספרים שמותר לקרות בהם דלא כע"ש עסי' של"ד סי"ג כתוב בש"ג פ"ח דנייר חלק הוי מוקצה ונ"ל דהוי מוקצ' מחמת חסרון כיס דכיון דעומד לכתיבה קפיד עלייהו עמ"ש סי' ש"ז סי"ד:

יא

ושופר כו'. משמע דתפילין אפי' שלא לצורך גופו כלל שרי לטלטלו אלא דלא הוי ככתבי קדש דשרי לטלטלו שלא לצורך כלל אבל תפילין שרי ולא הוי ככלי שמלאכתו לאיסור דשבת א"צ אות אבל אם ירצה להניחם אין איסור בדבר כמ"ש התו' ספ"ק די"ט [ב"י] ותימא דבסי' ל"א פסק כהזוהר דהמניח תפילין בח"ה חייב מיתה כ"ש בשבת, וגם התוס' בשבת דף ס' משמע דס"ל דאסור להניח תפילין אלא דס"ל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לשלחו וכמ"ש סי' תקי"ו ע"ש דאל"כ לדידיה למה אין מניחין תפילין בשבת ומה שדייק הב"ח מדקתני לא יצא בתפילין מכלל דבבית שרי ובתו' מנחות דף ל"ו שכתבו שם דלמ"ד שבת לאו זמן תפילין אפי' בבית אסור וכ"כ המרדכי ה' תפילין ויש ליישב דה"ק דכיון דלאו זמן תפילין הוא לא מחייב למשמש בהן וחיישי' שמא יצא לר"ה ועיין בסנהדרין ריש דף ס"ח ומ"מ הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו כ"מ בתו' שבת דף מ"ו מיהו בש"ג רפ"ו דשבת כ' בשם הפוסקים דשרי בטלטול עסי' ש"ג סי"ח ומ"ש סל"ג:

יב

אסור לטלטלו. כתב הע"ש בשם הא"ז דחצוצרות אסור לטלטלן כלל דלאו כלי הוא עכ"ל ול"נ דזהו לר"י אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי ע' בתו' ד' ל"ו ובגמ' שם וליכא למימר דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס דבהא אף ר"ש מודה:

יג

ככר. וה"ה אם נתן בה דבר אחר המותר לטלטל:

יד

כל הכלים. ועסי' תצ"ה די"א דנולד אסור בשבת ולכן אכתוב כ"מ שיש נולד:

טו

לכסות בה. ולמ"ד נולד אסור בעי' שיהא ראוי למלאכתו ראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכה מקפה ושל זכוכית לצוק לתוכה שמן וה"ה אם עכו"ם עושה כלי בשבת אסור לטלטלו לדעת זה:

טז

שלא יזוקו בהן. אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן ואעפ"י שדורס עליהן ברגלים ומשברן מ"מ דבר שאין מתכוין הוא וכמ"ש סי' של"ו ס"ג ועוד דליכ' איסורא בשבירתן ע' סמ"ד וסי' שי"ח סי"ב ומיהו בסימן של"ו סס"ב משמע דאסור ע"ש ואפשר דשאני התם דשובר כלי בידים אבל הכא הוי ממיל':

יז

שנשברה בחול. וה"ה שנשבר בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה כיון שב"ה היה תורת כלי עלי' כמ"ש המ"מ עכ"ל ד"מ וכ"כ הב"ח דלא כהרב"י שכתב דבנשבר' בשבת אסור לטלטלה אא"כ הוא ראוי למלאכתו ראשונ' דקשה לבדות חלוקים שלא נמצאו בתלמוד ובפוסקים אך מ"ש הב"ח בפירוש התוספות צ"ע דדברי התוס' התם כפשטן ע"ש דרבא ס"ל דנולד אסור ואליבי' פי' התו' כן ולדינא אין חילוק דאפי' בר"ה שרי אא"כ זרקה לאשפה מבע"י:

יח

שאין בו שייכות כלי. כגון עששית של ברזל וטבלא [מ"מ פ"ד מעירובין] וכן בקעת עסכ"ב ופתילה מקרי כלי כמ"ש הב"י סי' תקי"ד בשם ת"ה ועמ"ש ססי' תק"א וכ"כ התו' בשבת דף מ"ז דפתילה שלימה מקרי כלי ושברי פתילה מקרי צרורות וא"כ מותר לטלטל פתיל' שלימ' לצורך גופו ולצורך מקומו וכמ"ש ס"ג: ונ"ל דמכאן מרגלא בפומיה דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או של שעוה ומ"מ טועין הן דאינו מות' אלא כשצריך לו לדבר היתר כמ"ש ס"ג וכתב ב"י כתב בנו של הרשב"ץ על מקום שנוהגין שפעם ראשונה שמכניס אדם בנו לבה"כ מבי' נר שעוה בידו אפי' בשבת אין בו איסור טלטול כיון שמע"ש חשבו להביאו דמחשב' מתרת לטלטל המוקצה כמ"ש ס"ך ע"כ ול"נ דאין הנדון דומה לראיה דהתם ראוי' להשתמש בהן בשבת משא"כ בנר של שעוה עכ"ל. ול"נ טעם המקומות כגון שהקטן נוטלו בידו ליכ' איסור' ומיהו יש להחמיר ערסי' ש"ט וסי' שמ"ג:

יט

דלתותיהן. כ' הרמב"ם פכ"ה דלתות הבית אף על פי שהן כלים לא הוכנו לטלטל לפיכך אם נתפרקו אפי' בשבת אין מטלטלין אותם עכ"ל וצ"ע מאי אפי' דקאמר אדרבה אם נתפרקו בחול הוכנו למלאכה אחרת מבע"י כמ"ש ס"ו וכ"ה בגמרא וצ"ל דה"א כיון דב"ה היה מטלטלו כשפותח ונועל גם עתה לישתרי קמ"ל ומזה יש ללמוד דה"ה כלים המוקצים שנשברו בשבת אף על גב דעכשיו אין מוקצי' אסורים עס"א וסי' ש"י ס"ג:

כ

ליטלה. דאין בנין וסתירה בכלים עסי' שי"ד:

כא

שמא יתקע. ואפי' בכלי שמיה בנין גמור דלא כע"ש:

כב

דכיון דמחובר לקרקע כו'. ומחייב משום בונ' (רמב"ם פ"י ומ"מ פכ"ב) וא"כ גם החלונו' אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם:

כג

אין ניטלין. פי' אסור לטלטל ול"ד לחתיכ' חרס בס"ז דהתם היה תורת כלי עליו מעיקר' משא"כ בכסוי לכן בעינן שתקנן (ר"ן) ובמחובר לקרקע יש לחוש משום בנין לכן בעי' בית אחיזה:

כד

או חור שלה אסור. מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא, וא"ת ומ"ש משברי כלים כמ"ש ס"ז וי"ל דהתם מהני בהו יחוד לטומאה משא"כ במחט דלא מהני ביה יחוד אא"כ עשה בו שום שינוי ותיקון למיתוח (תו' דף מ"ט) ובזבחים דף צ"ד כתבו וז"ל עור לח אף על גב דמקבל טומאה במחשבה כיון דלא מיחדו לישיב' בעוד שהוא לח אסור לטלטלו וכן צ"ל גבי מחט שניטל חודה או עוקצה דאסור לטלטלה אף ע"ג דאם התקינה למיתוח טמאה עכ"ל, וכונת' דדוקא בשברי כלי' דרגילין להשתמש בהם תשמיש אחר שרי לטלטלם משא"כ במחט דרגילין לזורקו בין הגרוטאות כשנשברה כדאית' בגמרא וכן נלע"ד עיקר דפשטא דמתני' משמע דאם התקינה למיתוח טמאה בלא שום תיקון וכ"פ הרמב"ם פי"א מכלים:

כה

מותר. דזמנין דמימלך עליה ומשוי לה מנא (גמ') ודברי הע"ש תמוהים:

כו

ויש מתירין. דחזי' לקנח בו מידי:

כז

מותר לטלטלו. פי' להדפוס:

כח

בטל מתורת כלי. דגנאי הוא לתקנו כיון שניכר מבחוץ והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי הכלים דשרי כמ"ש ס"ו וי"ל דלא חזי לכסות כלים משום דממאיס (ב"י) וצ"ע דאמרי' סנדל המסומר שרי לטלטלו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המט' ועוד דמי בעינן שיהיה דוקא ראוי לכסות בו כלי הא אפילו חזי לתשמיש אחר שרי ועמ"ש סי"א בשם התוספות ונ"ל דבמנעלים שלנו אף על פי שנפסקה הרצועה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליו דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת על גבי הרגל כמו שכתב רש"י ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ שלנו:

כט

גמי לח. ונ"ל דבחוט או במשיחה אסור דלמא מבטיל ליה והוה קשר של קיימא וכ"מ מל' הרמב"ם שם וע' בכ"מ בשם הרמ"ך ודו"ק כי צ"ע בגמרא לישבם:

ל

נשמר שם אסור. ונ"ל דאם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות כמ"ש ססי' י"ג:

לא

ליקח הקנה וכו'. וא"ת כיון שנשתמש בו מבע"י לישתרי כמ"ש ס"ך, וי"ל דאינהו לא הוי אורחייהו ליחודי קנים לכתנות (ר"ן) וא"כ בקנים שלנו המיוחדין לתלות עליו שרי:

לב

אסור לטלטלה. דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם והוי בנין:

לג

אא"כ ישב. דלא גרע מחריות של דקל כמ"ש בס"כ (ד"מ) ולכאור' צ"ע דהתם הטע' משום מוקצה ולהכי מהני ישב משא"כ הכא דגזרינן שמא יתקע, ונ"ל דכיון שישב עליה כך פעם א' בלא רגל שוב לא יתקע:

לד

אסור להכניס. ואם הוא לעולם רפוי שרי כמ"ש סימן שי"ג ס"ו:

לה

למזגא עלייהו. והוי תורת כלי עליה:

לו

ואסור לטלטלם. דליכא תורת כלי עליה עסס"ז:

לז

קוץ המונח. כתב הריב"ש סי' ת"א ודוקא קוץ שאינו נראה וכן גחלת של מתכת אין חומה ניכר שאף בתר דאזיל סומקא יש בה כח לשרוף אבל גחלת של עץ כל זמן שיהיה בה כח לשרוף תהיה אדומה ויכירו בה כ"כ בה"ג וה"ה אבן גדולה הנראה לעינים אסור לטלטלה עכ"ל, וצ"ע דאמרינן בגמ' שפוד של עץ שרי לטלטלה שלא יזוקו בו וכמ"ש סי' תקי"ח ס"ג וכ"פ בססי' של"ד דאפי' גחלת של עץ שרי ומ"מ צ"ע אם יש להתיר באבן כי נראה דלא התירו אלא בדבר שלא היה מונח שם מע"ש דלא ה"ל לסלקו מאתמול ועסי' שכ"ב סס"ד דאל"כ יהא מותר לסקל אבנים בשבת אלא כדאמרן:

לח

אסור לטלטלו. שאין עליו תורת כלי (רמב"ם) ונ"ל דטעמא דהוי כאחד מדלתות הבית וכמ"ש ס"ח ועס"ב:

לט

שקצצן לשריפה. משמע שסתמ' לא אסירי עסכ"א, זמורה שיש בראשה עקמומית כעין מזלג שראוי לתלות בו דלי ולמלאות בו אף על פי שחישב עליה מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היה קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהיה ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש (רמב"ם פכ"ג) ובגמרא דף כ"ה ומשמע שם בגמרא דבמחובר לקרקע אפי' למטה מג' אסור להשתמש ממנה אא"כ קשר ול"מ מחשבה עסי' של"ו:

מ

אסור לישב. דבשלמא חריות איכא דקיימו לישיבה ואיכא דקיימו לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשריפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך צריך מעשה להוכיח שהן לישיבה (מ"מ פכ"ה) וא"כ בעצים שלנו נמי בעינן מעשה וכמ"ש סכ"א וסכ"ב: מ"ש הע"ש מסי' ש"ט ס"ד, לא הבין דשם לא שרי אלא להטות ולנער ועמ"ש סכ"ב:

מא

וי"א דדין אבנים כו'. ז"ל ד"מ במרדכי פ"ד כתב דאין חילוק ואדרבה כתב שם די"א דוקא בחריות פליגי אבל אבנים שרי דאין מזיזן וקצת משמע כן בהר"ן ספי"ז וכן י"ל דעת הרא"ש עכ"ל ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א וצ"ע דאיך אפשר לומר דלא פליגי באבנים הא פליגי בהדיא בגמרא דף קכ"ה לכן נ"ל ודאי היכא דאין מזיזן ודאי שרי לישב עליהן לכ"ע דמוקצה אינו אסור בנגיעה וכמ"ש הר"ן בפשיטות וכ"כ רש"י דף נ' וז"ל חריות וכו' צריך לקשר אם לא קשר אסור לטלטלן למחר וכ"כ דף קכ"ה סדרו אבנים כדי שלא נצטרך ליגע בהם למחר לפי שאין הזמנה מועיל לאבן לעשות כלי עכ"ל הרי דמותר לישב עליהם אף על פי שהם מוקצים אלא דבחריות מסתמא כשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אבל אבנים כשהן כבדים מותר לישב עליהם לכ"ע והרמב"ם מיירי באבנים שאין גדולים כ"כ וכשיושב עליהם מזיזן ולכן אסור אא"כ עשה בהן מעשה מאתמול וכמ"ש המ"מ וס"ל דכשסדרום הוי מעשה ומ"ש בד"מ שכן דעת הרא"ש מיירי ג"כ בישיבה שאינו מזיזן אבל לטלטלן בעי מעשה וכמ"ש הרא"ש בתשובה וכ"מ סכ"ב ומיהו צ"ע דבסי' שי"א ס"ח אמרי' דמנענע הקש בגופו ומותר לשכב עליו ומכ"ש לישב עליו וצ"ע וכ"מ בעירובין דף ל"ז ע"ב לכן נ"ל דגם דעת הרמב"ם שצריך לסדרם היום כדי שלא יצטרך ליגע בהן למחר כדעת רש"י אבל מותר לישב עליה' בלא סידור:

מב

יחד' לשבת כו'. אא"כ עשה בה מעשה וכמ"ש סכ"א:

מג

ביחוד לשבת א' סגי. ול"ד לסכ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי וכ"מ סי' ש"ג סכ"ב דמיירי נמי באבן עגולה דאורח' בהכי ולהכי מהני יחוד:

מד

ועסי' רנ"ט דביחוד סגי. ואותן אבנים שמטמינים בהן לא בעי תיקון ולא שייך בהו תיקון להטמין בהם והוי כקופת עפר דשרי ביחוד (וכמ"ש סל"ח) כיון דלאו בר מיעבד מעשה הוא ה"נ ל"ש (מרדכי ספי"ז) וכ"כ הרא"ש בתשוב' דליבני דאשתייר מבנין ודומיהן דלאו בני מיעבד מעשה נינהו לשויי עלייהו תורת כלי ומ"ה שרי כמ"ש סי"ז עכ"ל וכ"ה בגמרא ומיהו אפי' במידי דלאו בר מעשה בעינן יחוד לעולם בדבר שאין דרכה ליחדה לכך ובמידי דאורח' פליגי כמ"ש דהא הרשב"א מייתי ראיה מקופת עפר דשרי והתם לאו בר מיעבד מעשה הוא כדאיתא בגמר' ומשמע במרדכי ספי"ז דלכסות בו פי חבית או לסגור הדלת או להכות בברזא בר מיעבד מעשה היא שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שעומד לכך ובהא כ"ע מודו שבעי' יחוד לעולם לפי שאין דרכו של אבן ליחד אותה לכיסוי חבית ודו"ק:

מה

דלצורך חתכו. והיינו כיון דיחדו לכך כמ"ש סכ"ב:

מו

וי"א דלא סגי. צ"ע דהא הר"ן בשם הר"י לא אסר אלא לצאת בהן משום דלא מוכח' מילת' דמיחדו למכתו ומחזי כמוצי' בשבת אבל לטלטלן לכ"ע סגי במחשבה כמו חריות בס"כ והרב"י שפתח בטלטול וכתב וי"א כו' דבריו צ"ע לישבם:

מז

וי"א דוקא וכו'. לדידהו אפי' לחין שרי:

מח

אא"כ חשב. ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכים יחוד וכמ"ש רסי' רנ"ט:

מט

מותר להעבירם. היינו למ"ד נולד שרי עססי' תצ"ה:

נ

מנער את הטבלא. תימא והלא הוא בסיס לדבר האסור וי"ל דלא הוי דעתו להניחו שם כל היום (עסי' ש"ט ס"ד) א"נ כיון דהוי שם אוכלין הוי בסיס לאיסור ולהיתר ועוד דאין זה מניח בכונה דאינו חושש היכן יפלו עכ"ל תוס' ריש ביצה וכ"כ התוס' בשבת דף מ"ד ע"ב דאפי' מניח בשבת אסור לנער ולפמ"ש סי' רס"ו סעיף ט' לא הוי בסיס אלא א"כ היו עליו ב"ה ע"ש וכ"מ רסי' שי"א ומ"מ אף התוס' מודו דאם נטלו המוקצ' משם מותר לטלטלו דלא הוי בסיס כיון שלא היו עליו ב"ה וכ"ה בהדיא בגמ' וכ' הרמב"ם אם רצה זורקן בלשונו לאחוריו:

נא

שהם בטלים. כלומר אף על גב דבכ"מ דהוי בסיס לאיסור ולהיתר אם יכול לנער צריך לנער כמ"ש סי' ש"ט ס"ג ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א סס"ה שאני הני שהן בטילים לגבי פת אבל כל מידי דלא בטיל לגבי פת ולא הוי עליה תורת כלי אין מטלטלין אגב פת [הרא"ש בתשובה וכ"כ רי"ו ח"ו] ומשמע מזה דמות' להניח אצלם ככר או תינוק דומי' דמת אבל בפסקיו פ"ב די"ט כתב דוקא לזרקו בפיו כשאוכל' לתוך הסל שהלחם בו אבל להניח לחם עליהם כדי לטלטל אסור דלא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד והרמב"ן במלחמות והר"ן כתבו דהא דאסור בשאר מילי בככר היינו כשמטלטל האיסור ממש אבל כשמטלטל ההיתר והאיסור מונח עליו מטלטלו עמו וא"ת ליהוי הריפתא והסל בסיס לד"א ולתסרי י"ל כיון שכל עצמו אינו עושה כן אלא לזורקן לא הוי בסיס עכ"ל ודברי הרב"י צ"ע בתשובת הרא"ש:

נב

מותר להגביה. דלא הוי בסיס לד"א וכמש"ל בשם התוס' והמאור:

נג

שהתקינן. אבל סתמא עומד להסקה וקש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה:

נד

מע"ש וכו'. בד"מ כתב דהר"ן ס"ל דכשנתפרקו מע"ש אסור אא"כ יש לו כלבים ולכן כתב כאן דשרי אבל כשנתפרקו בשבת פשיטא דשרי ופשוט דאם אין כלבים מצויין בכל ענין אסור ועס"ל וסכ"ז:

נה

ואדם חשוב. מדלא כתבו הטור והמחבר בשאר נולד שצריך להחמיר נ"ל דוקא גרעי' משום דיש מקומות שאין מאכילין אותן לבהמה ולכן יש להחמיר גם בשאר מקומות כנ"ל עסי' תצ"ה:

נו

דחזי לאומצ'. כתוב בספר יראים דף ע"ה דמיירי במין דרכיך וחזי לכוס וכ"כ המאור רפכ"א וז"ל דאם לא חזי לאומצ' אסור לטלטלו משום דכל מידי דבר אכילה היא דלא חזי למיכל עד מ"ש לכלבים נמי לא קאי ולא מטלטלין ליה דהא לא חזי מידי עכ"ל וכ"כ הרא"ש פ"ק דחולין ורי"ו ח"ח וש"ג והר"ן ורמב"ם וכ"כ יש"ש בחולין פ"ק סי' ל' וא"כ בשר דלא חזי לאכול חי אסור לטלטל וה"ה שאר דברים כיוצא בו כגון שומן צונן דלא כהב"ח וכ' בש"ג בשר עכו"ם שנשחט היום שרי בטלטול מידי דהוי אנבילה שמתה בשבת וכ"ש בדבר של עכו"ם דאין מוקצה והכנה לעכו"ם שאין העכו"ם מקצה מדעתו כלום עכ"ל ועסי' ש"י ס"ב וכ"מ ס"פ כ"ד גבי טריפה:

נז

מטלטלין אותו. משמע דלצאת בו לכרמלית אסור דאל"כ למה איצטרך למימר שמטלטלין וכ"מ מל' רש"י וז"ל ולא בקמיע שאינו מן המומחה הא במומחה שרי דתכשיט הוא לחולה משמע דשאינו מומחה לאו תכשיט הוא אלא דאינו חייב חטאת דשמא היא מרפאת ורש"ל בתשו' כתב דאף באינו מומחה הוי תכשיט ושרי לכרמלית (עמ"ש ס"ד) וצ"ע דא"כ אף לרה"ר לישתרי וע"ק דבהמה לישתרי עסי' ש"ה סס"ז אלא כמ"ש הוא עיקר וכ"כ התניא שאפי' במקום שאין ר"ה אסור להוליך הטבעות שכתובין בהן אותיות לרפואה ואין בהם חותם אם לא נתמחו היטב וכ"מ בסה"ת ובס"ח סי' אלף ק"ד:

נח

שיושבים בה. פי' שדרים בה כמו בימיהם שהיו החצירות לפני הבתים והיה במקו' דריסת הרגל אבל אם מונח באשפ' שבחצר אסור לפנותם [כ"ה בגמ'] וה"ה בחצר שאחורי הבתים אם אינו יושב שם אסור ונ"ל דאם מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדין:

נט

אסור להוציאם. נ"ל דאם הוא מלא וא"א לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות כמ"ש סי' שי"ב ועוד דלגירסתינו מותר לטלטל צואת אדם להדי' משום דחזיא לכלבים אך הרי"ף והרא"ש יש להם גי' אחרת ובשעת הדחק יש לסמוך על גירסתינו:

ס

אסור להחזירו. דמאיס כ"כ דלא חזי אפי' לכסות בו מנא עססי' רע"ט [ב"ח] ועס"ג דבעודו בידו מותר להחזירו:

סא

לתוכם מים. ודוקא כשהן ראוים עדיין לשתית בהמה כשהן בגרף דאל"כ אף המים גרף הן [ב"י רשב"א] ומדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' א"צ לפנו' עליו שרי להחזירו וכמ"ש בשם הרא"ש וע"ש בשם מהרי"א שהקשה הלא לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד כמ"ש סי' שי"א וע"ש שנדחק ול"נ דלק"מ דכלי שרי כמש"ל ס"ה וביש"ש פרק ה' דביצה ס"ה פסק כרי"ו דדוקא כשצריך לפנות עליו שרי להחזירו או שצריך להוציא בו צואה:

סב

כדי להוציאו. הל' אינו מדוקדק דאפי' לא עשה כדי להוציאו אסור דהא אמרי' בגמר' אין מזמנין העכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יי"נ דהוי כגרף של רעי עב"י וה"ה לכל כיוצא בזה מיהו בהא לא קי"ל הכי ומותר לזמן העכו"ם בשבת:

סג

מותר להכניס. ואפי' הוא בחצר מקום שאין שם דירה [ב"י ד"מ יש"ש]:

סד

לקבוע ישיבתו. כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו ויאכל שם [ב"י ויש"ש]:

סה

עפר וכו'. אפי' למ"ד בסכ"א דבעי מעשה הנ"מ מידי שיכול לעשות בו מעשה הוכחה שתקנו לכך אבל עפר לאו בר מיעבד מעשה הוא ושרי [גמ'] עמש"ל:

סו

אסור לטלטלו. ואם היה עליו ב"ה אסור אף על פי שירדו [לבוש גמ']:

סז

בחצר. אבל בר"ה אסור דגזרי' שמא יגביהם ויתחייב דלגבי בהמה לא אמרי' חי נושא א"ע וכ"כ הרמב"ם פי"ח דלא כע"ש:

סח

אם צריכים מפני צער ב"ח. דאל"כ כשם שאסור כלו כך אסור לטלטל מקצתו כמ"ש סי' שי"א ס"ח [ר"ן] [סי' ש"ה סקי"ח]:

סט

מפני שמגבהת. והרמב"ם כתב שהיא נשמטת מן היד ונמצאת אגפיה נתלשין וכתב הראב"ד זה הטעם אינו וכו' ונ"ל שכונתו דהוי דבר שאין מתכוין דהא כ' בסי' תצ"ח סי"ב דמותר למשוך הצמר אילך ואילך וכו' ע"ש ובגמר' וגם מותר לחוף ולפספס ביד כמ"ש ססי' ש"ג ע"ש וצ"ע לישב דעת הרמב"ם:

ע

אפי' בר"ה. דהא אפי' תגביהנו פטור דחי נושא א"ע ואם נושא כפות או חולה חייב והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה עסי' רע"ח:

עא

שלא תגררהו. מפני שנושאת [ר"ן] משמע דס"ל דהוה כמי שנושאו וא"כ אפי' בכרמלית אסור עססי' שמ"ח ע"ש וכ"ע דקטן כ"כ שצריך לגררו אם נשאו חייב חטאת ע"ש וכ"כ התוס' דף צ"ד והמאור ריש פכ"א כ' דאפי' בתינוק שנוטל א' ומניח א' אם נושאו חייב ומ"מ משום צערא דתינוק לא גזרו שמא תגביהנו ע"ש, המוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור (רמב"ם) ערסי' ש"ט:

עב

בכדור. ואסור לטלטל הכדור דבמחשבתו לא משוי ליה כלי (ש"ל) ועסכ"א:

עג

ויש מתירין. והש"כ כתב דהתוס' לא כתבו להתיר אלא בי"ט כיון דיש בו צורך קצת אמרינן מתוך שהותרה וכו' אבל לא בשבת ודוק עכ"ל ול"נ דלא אמרינן מתוך אלא באיסור הוצאה אבל באיסור טלטול שבת וי"ט שוין ואדרבה י"א דמוקצה אסור בי"ט וא"כ אם שרי לטלטל כדור בי"ט ק"ו בשבת אלא דבי"ט שרי אפי' בר"ה אבל בשבת אסור בר"ה וביש"ש כתב דגם התוס' סברי דמדינא אסור לשחוק אלא שנהגו להקל וא"א לישתרי מפני שחזי לצור ע"פ צלוחתו י"ל דממאיס בטיט ועפר ואין ראוי' לכסות (ב"י):

עד

בגד שעטנז. ויש"ש ספ"א דביצה פסק דאסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ע"ש ועס"ג ועבי"ד סי' ש"א דיש כלאים דחזי למידי ובאגודה בביצה משמע דאסור לטלטל כלל:

עה

מכבדות. ולמ"ד אסור לכבד הבית הוי כלי שמלאכתו לאיסור (ב"י ש"ג ויש"ש דלא כלבוש):

עו

האצטרלוי"ב. הוא כלי שחוזין בו הכוכבים ולא גזרינן שמא יסלק הלוחות ויחזירן דמאן לימא לן שהוא אסור דמ"ש ממטה רפויה בסימן שי"ג ס"ז (הרשב"א סי' תשע"ב):

עז

מין אחר. כגון שרואין בצל:

עח

יש להסתפק. דדמי למדידת הזמן או למדידת הצל והוא כלי שמלאכתו לאיסור ועס"ג, וא"ת דהוי מדידה של מצוה שלומד על ידו ושרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ו שאני הכא דהמדידה אינה מצוה ואי משום שלומד על ידה א"כ יתלה לימודו באיסור ויהא שרי חלילה (מהרי"ל בתשוב' סי' רכ"ח):

עט

אין מטלטלין. שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעי' שיהא מוקצה לכל וכן אמרינן מפני שאסרה הככר על עצמה בנדר נעשה מוקצה (ר"ן ספ"ג) כתב הש"ג על זה וז"ל והתוס' דף מ"ו כתבו דדוקא על האשה אסורה אבל לאחרים מותר וכן נ"ל דבכמה מקומות אשכחן מוקצה לאיש א' אינו מוקצה לכל וכו' ובתוס' פ' מפנין (שבת דף קכ"ז) כתבו דהיכא שהדבר ראויה לכ"ע אלא דאיסור' הוא דרביע עליה כגון תרומה ביד ישראל מותר לכל לטלטלו אבל דבר שהוא מוקצה מחמת גריעותא כגון מטלניות שיש בהן ג' דמוקצים לעשירים אפ"ה שרי לעניים לטלטלן ואפי' לעשירים שבבית עניים שרי לטלטלן עכ"ל וצ"ע דכוונת התוס' ג"כ דאם הוא של עשיר אף עניים אין מטלטלין אותן כיון שהוא מוקצה מחמת גריעותא דהכל הולך אחר דעתו של בע"ה רק בזה פליגי אהר"ן וס"ל דמוקצה מחמת איסור דרביע עליה מותר לכל וגם בדף מ"ו כתבו התוס' דהיכא דנדרה הנאה מככר אפי' היא עצמה שרי לטלטלה כיון דחזי לאחרים אא"כ אסרתם על כל העולם וכ"מ לקמן סימן שכ"ה סס"ח עסי' ש"י סס"ב ודברי הש"ג צ"ע:

א

הנה קודם שנבאר סימן זה אקדים פתיחה קטנה. הנה איסור טלטול מוקצה שגדרו חז"ל כתב הרמב"ם בס"פ כ"ד וז"ל אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול ומפני מה נגעו באיסור זה אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר ק"ו שלא יהא טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהא כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפנה לפנה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהם שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטלה טעם שנאמר בתורה למען ינוח ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהם מעט ויבא לידי מלאכה ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת לפיכך שביתה בדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר עכ"ל. והראב"ד נתן טעם שהוא גדר להוצאה שאם נתיר לטלטל כל דבר יבוא עי"ז גם להוציא מרה"י לר"ה. ודע דמכאן עד ס"ס שי"ב נתבאר ד' חלקים של מוקצה. חלק אחד מוקצה מחמת חסרון כיס דהיינו כלי שאדם מקפיד עליו שלא יפגום ולא יתקלקל. חלק ב' דבר שאינו כלי ולא מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון אבנים וקנים ומעות ועצים וקורות ועפר וחול ומת ובע"ח וגרוגרות וצמוקים שמונחים במקום שמתיבשים וכל כיוצא בזה דלא חזי ומקרי מוקצה מחמת גופו. חלק ג' כלי שמלאכתו לאיסור בסעיף ג'. חלק ד' כלי שמלאכתו להיתר ומונח עליו דבר מוקצה ואפילו הוסרו בשבת כיון שהיה עליו בין השמשות מגו דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא [ויש עוד ב' חלקים מוקצה אחד דבר שהיה בין השמשות מחובר או מחוסר צידה וזה יתבאר בהלכות יו"ט. שנית מוקצה מחמת מצוה כגון עצי סוכה ונויה ויתבאר אי"ה בהלכות סוכה] וביאור דינים אלו מכאן עד סוף סימן שי"ב כ"כ הב"י ולכן המעיין בסימנים אלו יבין כל דין איזה חלק מוקצה הוא:

ב

(א) כל הכלים וכו' – ר"ל אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל עכ"פ לצורך גופו או מקומו וכדלקמן בס"ג:

ג

(ב) חסרון כיס – ר"ל שמחמת חשש הפסד הוא מקפיד עליהם שלא לטלטלם ומקצה אותם מדעתו:

ד

(ג) הקולמוסים – וה"ה שארי דברים שמקפיד עליהם שלא להשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יתקלקלו כגון מגרה גדולה שמנסרין בה את הקורות או סכין של רצענים או נייר חלק שעומד לכתיבה כמו שכתבו הפוסקים וכל כה"ג:

ה

(ד) לצורך גופו – דהיינו שצריך לגוף הדבר למלאכה אחרת של היתר:

ו

(ה) לטלטלו – פי' אותו הסכין של סופרים אסור לטלטלו דהו"א הואיל והוא תחוב עם שאר סכינים לא קפיד עליה קמ"ל דאסור אבל הנדן עם הסכינים שרי לטלטל אף שהוא ג"כ בתוכו דהא נעשית בסיס לאיסור ולהיתר ומותר לנער ג"כ את הסכין הזה מתוכו ואם הסכין הזה חשוב יותר מסכינים דהתירא אסור אז לטלטל הנדן כלל עיין סוף סי' ש"י:

ז

(ו) שמקפידים עליו – ואם הוא אינו מקפיד לא הוי לדידיה מוקצה מחמת חסרון כיס [מ"א]:

ח

(ז) ומקפיד עליהם – שלא להשתמש בהם כדי שלא יתקלקלו אבל אם אינו מקפיד עליהם אף שהם מיוחדים לסחורה ונתנם באוצר ג"כ שרי לטלטל:

ט

(ח) וכבד הרבה – וה"ה אבן גדולה וקורה גדולה אם יש תורת כלי עליה דהיינו שמיוחדים לתשמיש שרי לטלטלן ובכלי מותר אפילו אינו רגיל לטלטלה בימות החול מ"מ לא אמרינן דמפני כבדותה הוא קובע לה מקום ומקצה אותה מדעתו מלטלטלה. ונראה דאם בימות החול הוא זהיר להניעה ממקומה כדי שלא תפסד ותתקלקל ממילא הוא בכלל מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלה:

י

(ט) ולא מפני כבדו – ואפילו אם הוא משוי של כמה בני אדם [עירובין ק"ב]:

יא

(י) שמלאכתו לאיסור – כלומר שמיוחדת לדבר שאסור לעשות בשבת ואפילו אם רק רוב מלאכתו לאיסור הוא ג"כ בכלל זה:

יב

(יא) נשתמש – פי' שהיה מונח עליו בין השמשות דבר איסור וכדמסיים כגון נר שהודלק דנעשה אז בסיס לדבר האסור אבל אם עשה מלאכה בקורנס פשיטא דמותר לטלטלו בשבת לצורך גופו ומקומו:

יג

(יב) בין לצורך גופו – ומיירי שאין לו כלי היתר לתשמיש זה דאל"ה אין לו להשתמש בכלי זה:

יד

(יג) ולהניחו באיזה מקום – דכיון שהוא בידו שנטלה לצורך גופה או מקומה רשאי לטלטלה יותר וכתב המ"א דה"ה אם שכח ונטלה בידו רשאי לטלטלה יותר אף שהנטילה היה שלא לצורך גופה ומקומה ועיין באחרונים שהכריעו דהאי היתרא לא שייך אלא בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו כגון מעות ואבנים וכיוצא בהן ובביאור הגר"א לעיל סימן רס"ו סי"ב חולק על המ"א וס"ל דלא התירו אלא כשהתחיל לטלטל ברשות וכן משמע בר"ן ריש ביצה עי"ש ועיין לקמן סימן של"א ס"ה במ"ב לענין איזמל מילה. איתא בסימן שי"א ס"ח דטלטול מוקצה בגופו אפילו לצורך דבר המוקצה מותר דזה לא נקרא טלטול כלל ולפ"ז אם מונח איזה דבר מוקצה על הארץ מותר לדחפו ברגליו כדי שלא יבוא להפסד:

טו

(יד) שישבר – דהיינו שיתבקע בחמה:

טז

(טו) או יגנב שם – דהוא דומיא דמחמה לצל. וע"י א"י י"ל דשרי בכל זה [פמ"ג]:

יז

(טז) אסור – ואם חושב עליו גם לתשמיש מותר לטלטל אפילו עיקר כונתו מחמה לצל:

יח

(יז) אבל בנגיעה בעלמא וכו' – עיין בסימן ש"י ס"ו ובמ"א שם דהיכא דהנגיעה היא לצורך דבר המוקצה כגון שכופה כלי על המוקצה לשמרה צריך ליזהר שלא ליגע בה והגר"א שם בביאורו פסק כהרב המגיד דנגיעה בכל גווני שרי אם לא יבוא לנדנוד ע"י הנגיעה וכ"כ בדה"ח:

יט

(יח) או בתנור וכו' – היינו אפילו בתנור המיטלטל ומותר ליגע אפילו בשעה שדולק בו האש:

כ

(יט) ליקח דבר היתר – היינו אפילו כשהדבר מוקצה תלוי וע"י לקיחת ההיתר מתנדנד מ"מ שרי דזה מקרי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר [פמ"ג]:

כא

(כ) שמלאכתו להיתר – וה"ה אם היה מלאכתו לאיסור ולהיתר ג"כ לא מקצה דעתו מניה וקדרה שמלאכתה הוא לבישול ורק לפעמים משתמשין בה למים ולפירות היא בכלל כלי שמלאכתה לאיסור אם לא שיש בה מהתבשיל:

כב

(כא) אבל שלא לצורך כלל – היינו אם כל היום לא יצרכנו כלל אבל אם יצטרך לו באותו יום והוא מטלטלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי [ט"ז]:

כג

(כב) כתבי הקודש – פי' כל הספרים שמותר לקרות בהן ועיין בש"ת לענין מגילה ופמ"ג מצדד כהאליהו רבה דמגילה נמי בכלל זה:

כד

(כג) כלל – וה"ה כוסות וקערות וצלוחיות וסכין שע"ג השלחן דתדירין בתשמיש לא חלה עלייהו תורת מוקצה כלל וכאוכלין וכתבי הקודש דמי וע"כ מותרין לטלטלן אפילו שלא לצורך כלל ויש מחמירין אפילו בכלים אלו:

כה

(כד) כ"א לצורך – היינו כדי שלא יגנבו או שלא יתקלקלו בחמה וכיוצא בזה והט"ז ומ"א מחמירין וסוברין דתפלין מקרי כלי שמלאכתו לאיסור דהרי אסור להניחן בשבת וכנ"ל בסימן ל"א וע"כ אין לטלטלן כ"א בצריך לגופן [היינו כדי שישמרוהו מהמזיקין] או למקומן ומ"מ במקום הדחק יש להקל כדעה הראשונה וכמו שכתבנו בסימן ל"א בבה"ל ע"ש:

כו

(כה) כי אם וכו' – דהרי הוא מיוחד לתקיעה דהוא אסור בשבת וע"כ מקרי כלי שמלאכתו לאיסור. ולולב אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו ומקומו דאין עליו שם כלי כלל:

כז

(כו) ע"י ככר או תינוק – לאו דוקא ככר הוא הדין אם נתן שאר חפץ המותר בתוכה והנה דעה זו היא דעת הרא"ש אבל הרבה מהראשונים חולקין ע"ז וס"ל דלא התירו ככר ותינוק אלא למת בלבד לטלטלו על ידיהם וכדלקמן בסימן שי"א ס"א אבל לא בשאר דבר מוקצה אף שהוא כלי וכן הכריעו הרבה אחרונים וכ"ז דוקא אם יניח בתוך הכלי שאר דבר שאינו מיוחד לה אבל אם מונח שם דבר המיוחד לה כמו שום במדוכה ששוחקין בה או שמונח בקדירה קצת מהתבשיל לכו"ע מותר לטלטל הכלי אגב המאכל:

כח

(כז) אפילו בשבת וכו' – ר"ל ולא אמרינן כיון דמאתמול כלי זו לאו להאי מלאכה קאי הו"ל נולד:

כט

(כח) לטלטל שבריהם – שברי כלים הם מחלק ב' שבמוקצה משום דכשנשברו דמי לצרורות והוי מוקצה מחמת גופו אלא כיון שבאו מכלי לא בטיל שם כלי מהם כ"ז שראויים לשום דבר כגון לכסות משא"כ בצרורות דאע"פ שראוים לכסות לאו מנא הם כמבואר בסעיף שאח"ז:

ל

(כט) במקום שהולכין – בביתו או ברחוב וכדלקמן בסי"ח:

לא

(ל) שלא יוזקו בהן – אבל אם הוא של חרס אסור לפנותן דאין מצוי כ"כ היזק ואע"פ שכשהוא דורס עליהן משברן מ"מ מותר דדבר שאין מתכוין הוא. ודוקא לפנותן בידים אסור אבל מותר לדחותן ברגליו דטלטול מוקצה בגופו מותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח:

לב

(לא) חתיכת חרס וכו' – השו"ע הוסיף בכאן לבאר שני דברים דשייכי לסעיף הקודם אחד דמה שנזכר שם דסגי במה שיהיה השבר ראוי לכסות בה מהני אפילו במקום שאין מצויים כלי לכסות בה דהיינו בכרמלית או בר"ה כגון שנוטלו לקנח בה מנעלו מטיט והטעם דכיון דאיכא תורת כלי עדיין על השבר בחצר גם בר"ה אין שם מוקצה עליה שנית דאם זרקה לאשפה מבעוד יום שוב שם מוקצה עליה ואסור לטלטלה:

לג

(לב) שנשברה בחול – וה"ה שנשברה בשבת כמ"ש ס"ו אלא דנקט בחול משום סיפא דזרקה לאשפה מבעוד יום דאם זרקה בשבת שרי לטלטלה אפילו כשנשברה מבע"י [וכן הדין לענין שירי מחצלת בסי"ב] כיון שבין השמשות היה עדיין על השבר תורת כלי:

לד

(לג) משום דאתיא – היינו כיון דמעיקרא היתה כלי גמורה עדיין תורת כלי עליה כל שהיא ראויה לשום מלאכה:

לה

(לד) שאין בו שייכות וכו' – וכגון עששית של ברזל וטבלא וכן בקעת [היינו חתיכת עץ] כיון שאינו כלי אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת או לסמוך בו איזה דף שישב עליו אם לא שיעשה בו קצת מעשה תיקון קודם השבת להוכיח שעומד להשתמש בו או שייחדנה מע"ש לעולם להשתמש בו וכמ"ש לקמן בסכ"ב ורבים נכשלין בזה [אחרונים]. פתילה נקראת כלי ואפילו נדלקה קצת ממנה בשבת שעברה [דאם דלקה בה"ש בשבת זו הוקצה לכל השבת כדלעיל בסימן רע"ט] או בחול ודינה ככלי שמלאכתו לאיסור שבמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו אבל שברי פתילה שאינן עומדים עוד להדלקה בנר הרי הן כצרורות ואבנים שאסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן וכן נר שלם של שעוה או חלב ואפילו נדלקה כבר בחול או בשבת שעברה כל שהיא עדיין ראויה להדלקה מקרי כלי שמלאכתו לאיסור ומכאן מרגלא בפומא דאינשי דמותר לטלטל נר שלם של חלב או שעוה כדי שלא תפסד הנר או ליתנה לא"י שידליקנה לעצמו וטועין הן שאינו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אלא כשצריך למקומה של הכלי או שצריך הישראל לגופו של הכלי להשתמש בו דבר המותר בשבת כגון קורנס לפצוע בו אגוזים וכדלעיל בס"ג ובספר מור וקציעה מחמיר דאפילו נר שלם ולצורך מקומו אסור לטלטל שאין עליו שם כלי כלל דלא חזי לאכילה ולתשמיש:

לו

(לה) בין נתפרקו בחול – פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנין הן ע"ג אביהן כי עייל שבתא אלא אפילו בחול מותר משום דאכתי כלי הוא שראוי להתחבר עם הכלי וע"כ מותר לטלטלן אפילו מחמה לצל אפילו כשאין ראוין למלאכה אחרת כלל וכ"ז בדלתות הכלי דככיסוי כלי חשובין אבל בדלתות הבית או החלונות אע"פ שראוין לאיזה תשמיש וככלי חשובין מ"מ כיון שלא הוכנו לכך אסורים בטלטול דסתמן עומדין להתחבר עם הבית ולכן אסור בין נתפרקו בחול ובין בשבת. ודלתות של לול תרנגולין כדלתות הבית חשובין גם לענין איסור טלטול. כתב המ"א כלים המוקצים שנשברו בשבת אע"ג דעכשיו אין מוקצים אסורים ור"ל כגון שהיה מוקצה מחמת חסרון כיס דכשנשברה שוב אין מקפיד שלא לעשות בהם שום תשמיש אחר א"כ עכשיו אינם מוקצים וכה"ג אפ"ה אסורים משום מיגו דאתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא:

לז

(לו) ליטלה – דאין בנין וסתירה בכלים:

לח

(לז) שמא יתקע – ביתד או במסמר בחזקה וחייב משום מכה בפטיש דהו"ל גמר מלאכה וי"א דיש גם בכלים משום בונה היכא דהוא עושה ע"י תקיעה דהוא מעשה אומן:

לט

(לח) ושל לול וכו' – הוא בנין העשוי לתרנגולין:

מ

(לט) דכיון דמחובר לקרקע וכו' – ומחייב משום בונה וא"כ גם החלונות אסור ליטול ולהחזיר דמחוברין הם ואפילו ע"י א"י אסור משום שבות [ט"ז לקמן בסימן שי"ג ע"ש מה שנכתוב בבה"ל בזה]:

מא

(מ) אית ביה וכו' – צ"ל דלול דהכא מיירי כגון שבנאה מתחלה במחובר לקרקע דאם היתה מתחלה כלי בפ"ע אלא שחיברה אח"כ לקרקע דינו כמ"ש בסעיף יו"ד בכלי המחובר לקרקע בטיט ע"ש כ"כ בספר תו"ש אבל בפמ"ג כתב דשאני התם דהוא כיסוי בעלמא אבל הכא דיש ציר להדלת חמיר טפי ואפילו כשיש בית אחיזה להדלת אסור ע"ש:

מב

(מא) בור ודות – בור בחפירה ודות בבנין והוא ג"כ בתוך הקרקע אלא שלמעלה קצת גלוי:

מג

(מב) אין נטלים – אף שתקנם ועשה בהם מעשה המוכיח שעומד לכסות או שמשתמש בהם תמיד לזה דבזה הוסר מעליהם שם מוקצה וכדלקמן בסכ"ב אפ"ה אסור כאן דכיון דהם כיסוי קרקעות הוי כבונה אם מכסה אותם או כסותר אם נוטל הכיסוי משא"כ כשיש להם בית יד לאחוז בם מוכח דהוא כלי ולמשקל ואהדורי עביד ולא הוי כבונה וסותר ועיין במ"א שביאר דמה שכתב המחבר אינם ניטלים היינו דאסורים אפילו בטלטול בעלמא אפילו אם נתפרקו כבר מע"ש מן הבור וכ"ש דאסור ליטלם מן הבור והטעם דכיון דהם עומדים ומוכנים לכיסוי קרקעות אינם מן המוכן לטלטל אף שתורת כלי עליהם:

מד

(מג) מחוברים בטיט – ר"ל שהכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה ואף דבעלמא מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הכא כיון דכיסוי אינו מחובר בציר להכלי והכלי מגולה למעלה לא מחזי כבונה משא"כ בכיסוי חביות הקבורות בקרקע כיון דהם טמונות כולן בקרקע גזרו רבנן אטו כסוי בור ודות:

מה

(מד) והוא שתקנם וכו' – קאי על כל כיסוי כלים:

מו

(מה) והכינם לכך – היינו שהכינם לכסות הכלי וה"ה אם לא עשה בהם מעשה כלל רק שיחדו מע"ש לכסוי ג"כ סגי דבכל זה הוסר שם מוקצה וכדלקמן בס"כ גבי חריות [תו"ש]:

מז

(מו) מחט וכו' – הוא מחט מיוחד לתפירה והוי ככל כלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטל לצורך גופו דהיינו ליטול הקוץ או שנוקב בה את המורסא להוציא ממנה ליחה וה"ה שמותר לתחוב בה את המלבושים לחברן בעת הדחק ואם הוא במקום שאסור לצאת בו בשבת כבר מבואר לעיל בסימן ש"ג סעיף ט' דאסור ועיין בסעיף י"ח ובמה שכתבנו שם:

מח

(מז) הקוץ – וה"ה שמותר לטלטלה לצורך מקומה וכ"ש שמותר לטלטלה אם מצאה מונחת במקום שיכולין ליזוק בה אנשי ביתו דבזה אפילו בניטל חורה שאין עליה שם כלי כלל ג"כ מותר לטלטלה:

מט

(מח) וחדשה וכו' – דזימנין דנמלך עלה ואינה נוקבה ומשוי לה מנא כמות שהיא לנטילת הקוץ אבל בניטל חורה או עוקצה בטל מינה שם כלי דאז דרך לזרוק אותה בין שברי מתכות. ואם יחדה מבעוד יום לאיזה תשמיש הוי כלי ומותר לטלטלה כדין כל כלי שמלאכתו להיתר [פמ"ג]:

נ

(מט) שירי מחצלאות – שנפרדו מן מחצלת ישנה ובין שנפרדו מע"ש ובין שנפרדו בשבת:

נא

(נ) מותר לטלטלם – אפילו אין בהם ג' על ג' ואפילו מחמה לצל מותר:

נב

(נא) ואם זרקן לאשפה – דבטלה מהיות עוד כלי. ובמחצלת שלמה אפילו זרקן לאשפה מותר דבטלה דעתו אצל כל אדם:

נג

(נב) ג' אצבעות וכו' – דיש בזה קצת חשיבות דחזיין לעניים ועיין באחרונים שכתבו דלעשירים אסור לטלטלן דלהם לא חשיבי שירי מטלניות אא"כ יש בהם ג' טפחים על ג' טפחים לדעה זו:

נד

(נג) מותר לטלטלן – היינו כ"ז שלא זרקן לאשפה:

נה

(נד) ויש מתירין – דחזי לקנח בו מידי והוי כשירי מחצלאות:

נו

(נה) טליתות של מצוה – לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה וע"כ בעינן בדידהו שיהו ג' אצבעות על ג' אצבעות והיינו לעניים וכנ"ל:

נז

(נו) מנעל חדש – נקט חדש לרבותא אף שהוא מהודק על הדפוס שפיר ואינו יכול לשמטו מעליו אא"כ מטלטל גם הדפוס בידים אפ"ה שרי דאף שהוא כלי שמלאכתו לאיסור שעל ידו מתקנים המנעלים מ"מ הלא צריך למקומו דהיינו המנעל שהדפוס מונח בו וכ"ש כשהמנעל ישן שהוא רפוי ויכול לשמוט המנעל מעליו בלי טלטול הדפוס בידים דשרי:

נח

(נז) כיון דשם כלי וכו' – לפי טעם זה ה"ה דמותר לשמוט הדפוס מתוך המנעל בין שהוא תקוע בו בחוזק ובין ברפוי והא"ר מפקפק ברפוי דלמה יטלטל הדפוס טוב יותר שישמיט המנעל מעליו אחרי שהוא רפוי ולא יטלטלו בידים ובמקום שקשה להשמיט המנעל בודאי אין להחמיר:

נט

(נח) רצועה הפנימית – שהסנדל יש לו שני תרסיות [הוא מקום קביעת הרצועות] אחד מבחוץ ואחד מבפנים בין שתי רגלים כשנפסק הפנימי ראוי לתקנו ואע"פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מתחזי ע"כ עדיין שם כלי עליו אבל כשנפסק החיצונה אינו הגון לתקנו ודרך לזורקו לאשפה ע"כ בטל מינה שם כלי. ואין חילוק בין נפסקה בשבת בין נפסקה מבע"י:

ס

(נט) נפסקה החיצונה וכו' – וכ"ז בסנדלים שלהם אבל במנעלים שלנו אע"פ שנפסקה עדיין חזי ללבישה ותורת כלי עליה דדוקא במנעלים שלהם שהיו פתוחים לגמרי מלמעלה וצדדיו של עץ או של עור קשה והרצועה נקשרת ע"ג הרגל ואם נפסקה לא היה יכול לנועלו משא"כ בשלנו:

סא

(ס) בכרמלית – ר"ל דשם אין נשמר ע"כ התירו לו לכרוך כדי שלא יאבד:

סב

(סא) גמי לח – ובחוט או משיחה דעת המ"א דאסור דלמא מבטל ליה התם והוי קשר של של קיימא אך לענוב אותו בעניבה לכו"ע מותר:

סג

(סב) אסור וכו' – משום מוקצה וכנ"ל אלא יניחו שם ואם רבים שם וגנאי לו לילך בלא מנעל שרי משום כבוד הבריות [מ"א]:

סד

(סג) ותחבו בו קנה – היינו מע"ש וגם מיירי שנתייבש קצת מבע"י דאם היה טופח ע"מ להטפיח בבין השמשות אסור לטלטל החלוק כל השבת דמיגו דאתקצאי לביה"ש וכדלעיל בסי' ש"א סמ"ו בהג"ה איתקצאי לכולי יומא:

סה

(סד) יכול לשמטו וכו' – לכאורה הלא מטלטל עי"ז גם הקנה ובסי"ד מוכח דהיה אסור לשמוט המנעל מפני דמטלטל עי"ז הדפוס אי לאו דדפוס היה כלי וקנה לאו כלי הוא י"ל דהכא מיירי שיכול לשמוט הכתונת בלי טלטול הקנה עמו [א"ר]:

סו

(סה) אבל ליקח וכו' – ואף שכבר נשתמש בו מבע"י עדיין לא נעשה כלי בכך דלא היה דרכם ליחודי קנים להכי [ר"ן] ולפ"ז לדידן דדרך ליחד קנים לתלות עליהן שרי בהכי [אחרונים]:

סז

(סו) כלי – כגון קנה המיוחד לאיזה תשמיש:

סח

(סז) לאיסור – דהלא הוא צריך למקומו של הכלי דהיינו החלוק:

סט

(סח) אחת מירכותיה – והוא כעין רגלים והטעם דגזרינן שמא יתקע הרגל לשם בחוזק לחברה וחייב משום מכה בפטיש או משום בנין לאיזה פוסקים וכ"ש אם נשמטו שתים מירכותיה דאין לה עמידה כלל בודאי חיישינן שמא יתקע לה הרגלים:

ע

(סט) וכן ספסל וכו' – הכל מטעם הנ"ל ודוקא בנשמט דאפשר לחברו וע"כ אסרו אפילו בטלטול משום שמא אתי ליתקע אבל אם נשבר רגל אחד דלא שייך בו שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה לא חיישינן ע"כ מותר בטלטול ורמ"א דנקט לקמיה אפילו נשברה לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר. גם אם נשמט אותו הרגל מכבר ואין כאן אותו הרגל כלל אלא הספסל הוא בלא רגל אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן לא שייך שמא יתקע [ט"ז וש"א]:

עא

(ע) לטלטלה ולהניחה – ובישיבה לחוד אם אינו מטלטל פשיטא דמותר [א"ר]:

עב

(עא) אא"כ ישב וכו' – דכיון שישב עליה כך פ"א בלי רגל שוב לא יתקע:

עג

(עב) גם אסור להכניס – היינו אפילו אם לא יתקענה בחוזק משום חששא שמא אתי לתקוע דסתם רגלי הספסלין דרכן להיות מהודקין וחיישינן לזה וכ"ז אפילו בישב על הספסל כבר פ"א קודם השבת דבלא זה אסור הספסל אפילו בטלטול. כתב המ"א דאם דרך הרגל להיות לעולם רפוי אצלו מותר להכניסו ברפיון ועיין בביאור הלכה. וכ"ז ברפוי ממש אבל רפוי ולא רפוי אסור [ב"י בסי' שי"ג]:

עד

(עג) למזגא עלייהו – והוי תורת כלי עלייהו דכל דראוי למידי ועומד לכך תורת כלי עליה וכמו נסרים ועורות לקמן בסכ"ה כ"ו ומותר לטלטל אפילו מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר. ומשמע דא"צ מחשבה מע"ש למזגא עלייהו [א"ר] ויש מחמירין בזה. כתב הפמ"ג אם נשברו הלבנים כל שראוי למידי הוו כדין שברי כלים בסעיף וי"ו וזיי"ן ע"ש:

עה

(עד) ואסור לטלטלם – אפילו לצורך גופו ומקומו דליכא תורת כלי עליהן ודינייהו כדין אבנים המבואר לקמן בסכ"ב דלא מהני מחשבה מע"ש לזה:

עו

(עה) קוץ המונח וכו' – דעת הריב"ש המובא במ"א דאם היה הקוץ גדול אסור לטלטלו דבנקל יכול להזהר ממנו שלא יוזק כיון דנראה לכל ועיין במ"א שהקשה עליו ובתו"ש מיישבו ומצדד להורות כמותו ועיין בספר שלחן עצי שטים דבטלטול מן הצד מותר גם בזה:

עז

(עו) פחות פחות וכו' – עד שיסלקנו לצדי ר"ה מקום שאין דורסין בו רבים ומשמע במ"א דדוקא אם לא היה הקוץ מונח שם מע"ש דאל"כ היה לו לסלקו מע"ש אבל הא"ר חולק עליו וס"ל דאפילו מונח שם מע"ש מותר ליטלה בשבת:

עח

(עז) ובמקום הזיקא דרבים וכו' – והא דאיתא לעיל בס"ו בהג"ה דאם יש שברי זכוכית בבית מותר לסלקו ולפנותו אף שסתם בית אין מצוי בו רבים כ"כ שם הוא רק איסור מוקצה ואיסור טלטול ד"א בכרמלית או בר"ה פחות מזה חמור מזה [כן מצדד הפמ"ג]:

עט

(עח) שהוא גדול וכו' – אבל סולמות שבבית שעשויין לטלטל מזוית לזוית לצורך איזה תשמיש לא אתי למימר להטיח גגו הוא צריך ומותר לטלטלו כדי להוציא על ידו איזה דבר מן העליה או להעלותו ועיין לקמן בסימן תקי"ח בט"ז שכתב דאפילו אם הסולם הוא גדול ג"כ מותר:

פ

(עט) גגו – שגגותיהן אינן משופעין וצריכין להטיחן בטיט כדי שיזובו מימיהן למטה:

פא

(פ) לטלטלו – עיין בפמ"ג דלפי דעת הרמב"ם אפילו לצורך גופו ומקומו אסור:

פב

(פא) שקצצן לשרפה – משמע דסתמא לא אסירי ועיין לקמיה מש"כ דעצים שלנו סתמא עומדים להסקה. איתא בש"ס דזמורה שיש בראשה עקמימות כעין מזלג שראוי לתלות עליו דלי ולמלאות בו אע"פ שחישב עליו מע"ש למלאות בה אסור למלאות בה בשבת אא"כ היא קשורה בדלי מע"ש דחיישינן שמא תהא ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש ואם הוא קשה משמע דשרי אפילו אם רק יחד הזמורה לכך מע"ש. ואם הוא מחובר לקרקע אפילו הוא קשה דליכא חשש שמא יקטום אפ"ה אסור להשתמש בה אא"כ היא קשורה בדלי משום מוקצה דבמחובר לקרקע לא מהני מחשבה להוציאה מתורת מוקצה אך דבמחובר לא שרינן אפילו בקשורה אלא כשהזמורה הוא פחות מג' טפחים סמוך לארץ דאל"ה אסור משום משתמש באילן כמו שכתוב בסימן של"ו:

פג

(פב) ואסור לטלטלם – היינו טלטול ממש אבל לישב עליהם כשאין מזיזן ממקומן ודאי שרי ואפילו כשמזיזן ע"י ישיבתו מצדד המ"א להקל דטלטול מן הצד הוא כל זמן שאין מזיזן בידים ומצאתי במאירי שגם הוא הסכים לזה רק שכתב דבמקום שאין צורך ראוי לפרוש מזה:

פד

(פג) מותר וכו' – ואע"פ שלא חישב עליהם מבע"י דבזה שישב גלה דעתו דלישיבה קיימא והוסר מעליהם שם מוקצה:

פה

(פד) לישב עליהם – היינו אפילו לטלטלם כדי לישב עליהם:

פו

(פה) אם קשרן וכו' – או אם חשב ר"ל דבזה שעשה מעשה מבעוד יום או שחישב בדעתו בהדיא לישיבה בודאי ביטל מעליהם שם מוקצה:

פז

(פו) אפילו בחול – והא"ר הביא בשם כמה ראשונים שס"ל דמחשבה לא מהני אא"כ חישב לישב עליהם בשבת:

פח

(פז) אבל נדבך וכו' – והטעם דחריות איכא דקיימי לישיבה ואיכא דקיימי לעצים וכאן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקצצן לשרפה ומפני כך מחשבת ישיבה מוציאה ממחשבת שריפה אבל נדבך של אבנים ליכא דקאי לישיבה לפיכך אין מחשבה מועילה לעשותה כלי וצריך מעשה להוכיח שהן לישיבה ובענין זה המעשה הוא הסידור וא"כ בעצים שלנו שאין עומד בשום פעם לישיבה אלא להסקה נמי בעינן שיעשה בהם מעשה מבע"י וכמו שכתב בסעיף כ"ב לענין בקעת דלא מהני במה שיחדה לשבת זו:

פט

(פח) לישב – פירש המ"א דהיינו לטלטלם בשבת כדי לישב עליהם אבל ישיבה לחודא שרי בכל ענין וכנ"ל:

צ

(פט) אא"כ למדום וכו' – מלשון המחבר משמע דבזה שסדרם מבעוד יום כדי לישב עליהם הוא בכלל מעשה גמורה ומותר שוב לטלטלם למחר אפילו להדיא אבל המ"א מצדד כשיטת רש"י דהסידור לא מהני אלא כדי שלא יצטרך ליגע בהם למחר:

צא

(צ) וכן עיקר – עיין במ"א שהשיג על הרמ"א וסבירא ליה דאבן חמור מחריות כמו שכתב בסעיף כ"ב דבעינן דוקא יחוד לעולם וכן משמע דעת ש"א:

צב

(צא) או בבקעת וכו' – וה"ה אם רוצה לסמוך בקורה את הדלת צריכה יחוד כמו בבקעת ואז איכא תורת כלי עליה [אחרונים]:

צג

(צב) מבעוד יום – לעשות הפעולות האלו בשבת וכ"ש אם לא חשב רק שעשה הפעולות האלו מבעוד יום ולא דמי לחריות הנ"ל בס"כ דשם איכא חריות דקיימא לישיבה אבל הכא אין דרך כלל להזמין אבן או בקעת להשתמש בהן וע"כ בעינן שייחד לעולם מערב שבת להשתמש בהן איזה תשמיש ואז הוסר מעליהם שם מוקצה:

צד

(צג) לעולם – ואם היה רגיל בימות החול להשתמש בהן איזה תשמיש סגי אפילו לא יחדן בפירוש. והאי יחוד שכתוב בשו"ע נראה דאפילו במחשבה בעלמא ולא בעינן שיפרש בפה:

צה

(צד) אבל יחדה וכו' – אא"כ עשה בהן מעשה המוכיח שעומדין להשתמש:

צו

(צה) סגי – ולא דמי לסכ"א דשאני התם שאין האבן עשויה לישב עליה משא"כ הכא דאורחא בהכי להכי מהני ביחוד לשבת אחת ועיין מה שכתבנו לעיל סי' ש"ג סכ"ב:

צז

(צו) דלא שנא – ר"ל דבשניהם בעינן יחוד לעולם:

צח

(צז) דביחוד סגי – היינו מה שמבואר שם ס"ב דאפילו באבנים סגי ביחוד לעולם. ולענין מידי דאורחיה בהכי נראה דבמקום הצורך יש לסמוך להקל דסגי ביחוד לשבת אחת:

צט

(צח) להבריח וכו' – נראה דה"ה לאיים על התינוקות אבל אסור לומר לא"י בשבת שיתלוש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית אא"כ הוציאו מן המכבדת מבע"י ויחדו לכך:

ק

(צט) הזבובים – ובלבד שיזהר שלא יהרגם בעת ההברחה:

קא

(ק) דלצורך חתכו – לאו דוקא כשחתכו לצורך דה"ה כשתחתכו לשרפה והוי מוקצה ואח"כ יחדו לכך מבע"י כיון דאורחיה הוא מהני יחוד לשבת זו וכנ"ל בסכ"ב [תו"ש ופמ"ג]:

קב

(קא) אם חשב וכו' – הטעם הכל כנ"ל בחריות ס"כ דכיון שחשב או ישב הוסר מעליהם שם מוקצה:

קג

(קב) או שצבען – פי' טבלן בשמן תרגום וטבל צבע:

קד

(קג) בשבת – לפי מה שכתוב לעיל בס"כ ה"ה אם חשב ליתנם על המכה בחול:

קה

(קד) וי"א וכו' – עיין מ"א שהקשה על המחבר ודעתו דלכו"ע סגי במחשבה ובא"ר יישב קושיתו ע"ש:

קו

(קה) עורות יבשים – בזה מותר לדעה זו אפילו בדקה ולחים דלא חזי לישיבה אסור בשניהם אא"כ חישב עליהן לישיבה מבעוד יום ודעה ב' ס"ל דאין חילוק דבין ביבשים ובין בלחים שרי בגסה אבל בדקה בעינן חישב בין בלחים ובין ביבשים:

קז

(קו) בין של אומן – אף דסתמייהו עומדות אצלו למכירה אפ"ה לא אמרינן בהן דקפיד עלייהו מלהשתמש בהן:

קח

(קז) ויש אומרים דוקא וכו' – והעיקר כדעה הראשונה דתלה רק ביבשים ואז מותר בין בעבודים ובין שאינם עבודים:

קט

(קח) אלא אא"כ חשב – ואם נתנן לאוצר לסחורה צריכין יחוד דוקא וכמו שכתב רסי' רנ"ט:

קי

(קט) ושל אומן אסור – דבהו קפיד האומן שלא יתקלקלו. ונסרים של סוחרים שנתנום לאוצר אפשר דאסור ג"כ לטלטלם דקפדי עלייהו ג"כ שלא יתקלקו ויתעקמו כמו אומן אע"ג דלא החליקן ברהיטני [פמ"ג]:

קיא

(קי) עצמות וכו' – אפילו אם נתפרקו מן הבשר בשבת דמבעוד יום לא היה מוכן לכלבים אפ"ה שרי וכ"ש אם נתפרקו מבע"י:

קיב

(קיא) ופרורין וכו' – היינו שמפני קטנותן סתמא עומדין רק למאכל בהמה ועופות:

קיג

(קיב) כזית – עיין לעיל סימן ק"פ ס"ד ובמש"כ שם:

קיד

(קיג) אין הקליפים וכו' – כגון קליפי אגוזים וביצים וכל כה"ג:

קטו

(קיד) ראוים וכו' – וה"ה בעצמות שהם קשים שאינם ראויים אפילו לכלבים בין אם נתפרקו בשבת או מבעוד יום אבל כ"ז הוא דוקא אם נתפרקו לגמרי לאפוקי אם נשתייר מקצת בשר על עצמות מותר לטלטל אותם אגב הבשר:

קטז

(קטו) מנער את הטבלא – הוא דף המונח על השלחן כדי לשום עליו הלחם וה"ה מפה הפרוסה וטעם ההיתר הוא כיון דלא מטלטלו בידים. וה"ה אם מעבירם ע"י דבר אחר כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר אם הוא צריך להשתמש במקום שמונח שם העצמות והקליפין דזה מקרי טלטול מן הצד ושרי אם הוא לצורך דבר המותר וכדלקמן בסימן שי"א ס"ח. ואם נתקבצו הרבה יחד ומאוס עליו להניחן כך על השלחן מותר להעבירן בידים דהוו ליה לדידיה כגרף של רעי [כן משמע בגמרא ע"ש]:

קיז

(קטז) ואם יש פת – ואפשר שאפילו לכתחלה מותר להניח פת כדי להגביה הטבלא אם קשה ליה הניעור עיין במ"א ופמ"ג:

קיח

(קיז) חבילי עצים – היינו שהם רכים דחזו למאכל בהמה:

קיט

(קיח) שהתקינן – היינו שהזמינן אבל בלא הזמנה אפילו הם חבילות קטנות אסור לטלטלן וטעמא דסתמא עומדין להסקה ולכך אף שחזו למאכל בהמה אסור. כתב המ"א קש שלנו סתמא עומד לשכיבה או למאכל בהמה ועיין בתוספות שבת דזה תלוי במנהג המקומות ולפ"ז במקומות שחבילי תבן סתמן עומדין לבנין לכסות הגגות הם מוקצה וצריך הזמנה:

קכ

(קיט) שאינן מצוים – אצל רוב בני אדם ומה דעשירים מגדלין אותו המין בבתיהם לא נחשב מצוי:

קכא

(קכ) ולפ"ז וכו' – ר"ל לפי מה שנתבאר שכשהוא ראוי לחיה ועוף המצוים אף שאין לו מאותו המין מותר לטלטל גם בזה מותר לטלטל:

קכב

(קכא) מערב שבת – וכ"ש אם נתפרקו בשבת דהיה עומד בכניסת שבת לאכילת אדם דבודאי מותר לטלטל ואם אין כלבים מצוים באותו המקום גם באופן זה אסור לטלטל:

קכג

(קכב) במקום וכו' – אבל מקום שאין דרך להאכילם לבהמה אסור לטלטלם אע"ג דחזו לבהמה:

קכד

(קכג) צריך להחמיר וכו' – הטעם משום דיש מקומות שאין מאכילין אותם אפילו לבהמה וגם דלא חזו לבהמה רק ע"י הדחק ע"כ אדם חשוב צריך להחמיר:

קכה

(קכד) אלא דרך שינוי – כגון לזורקן בלשונו או לטלטלן אגב פת:

קכו

(קכה) דחזי לאומצא – היינו שיש בני אדם שדעתם יפה וכוססין בשר חי [שאין איסור באכילתו משום דם אחר שהודח כשאוכלו כשהוא חי כמ"ש ביו"ד סימן ס"ז] והנה ממ"א מבואר דדוקא במין הרך כגון יונה ובר אווזא אבל בשר בהמה אינו חזי לכוס ואסור לטלטלו אבל בט"ז פוסק דאפילו בשר בהמה טפל מותר לטלטלו ע"ש וכן הא"ר מסכים לדינא כהט"ז דאפילו בשר בהמה מותר לטלטלו ובביאור הגר"א חולק ג"כ על המ"א משום דאמרינן דכל בשר ראוי לאכול באומצא ע"ש וע"כ אף שראיתי בהרבה אחרונים שהעתיקו דברי המ"א לדינא במקום הדחק יש לסמוך על המקילין:

קכז

(קכו) דג מלוח – בין המין שקורין הערינ"ג ובין כל המינין דכיון שהוא מלוח ראוי לאכול ע"י הדחק כמו בשר דחזי לאומצא וה"ה דג מעושן [תוספות שבת]:

קכח

(קכז) מפני שאינו ראוי – הט"ז פירש דהיינו שאינו ראוי אף לכלבים דאם היה ראוי לכלבים אף דאינו עומד לאכילת כלבים מותר לטלטל אבל המ"א כתב דדבר העומד לאכילת אדם ואינו ראוי לאכול כך עד מו"ש אף דראוי הוא לאכילת כלבים מקצה איניש דעתיה מיניה משום דלא קאי לכלבים ולפ"ז שומן צונן של בהמה דאינו עומד כך לאכילת אדם אסור לטלטלו וכן פסקו האחרונים:

קכט

(קכח) שאינו מומחה – ומה נקרא קמיע מומחה נתבאר לעיל בסימן ש"א סכ"ה:

קל

(קכט) שאין יוצאים בו – היינו לר"ה אבל לכרמלית שרי דאף לר"ה ליכא חיוב חטאת דדרך מלבוש הוא ולא אסור רק מדרבנן וממילא בכרמלית שרי לפי מה שנוהגין האידנא כסברא אחרונה לעיל בסימן ש"ג סי"ח כ"כ בספר אליהו רבה וכן צידד ג"כ בספר תו"ש להורות כמהרש"ל שמיקל בכרמלית ודלא כמ"א ובספר שלחן עצי שטים פסק ג"כ דמותר לצאת לכרמלית בסתם קמיע שלא בדקוהו ולא הועיל אבל בקמיע שאינו מומחה ודאי אף לכרמלית אסור:

קלא

(קל) וכיוצא בהם – עיין לקמן בסימן של"ח סוף ס"ח. בגמרא איתא דעכבר מת הנמצא מותר להוציאו בידים מטעם גרף של רעי:

קלב

(קלא) שיושבים בה – היינו שדרים בה כמו החצרות העשויות לפני הבתים שהוא מקום דריסת הרגל והתירו לפנותו משום כבודו וה"ה אם הוא מונח במבוי במקום דריסת הרגל מותר לסלקו לצדדים [מגן אברהם]:

קלג

(קלב) ואפילו בלא כלי – קמ"ל דלא תימא דלא התירו לטלטל רק אגב כלי:

קלד

(קלג) שאינו דר שם – בין שהוא חצר אחרת או שהוא חצר שאחורי בתים או שהוא מונח באשפה שבחצר דאז אסור לטלטלם:

קלה

(קלד) אסור להוציאם – דהא לא חזי למידי והוא מוקצה כאבן. וה"ה הגרף ועביט בלא רעי ומי רגלים ג"כ אסור כיון שהוא מקום שאין דר שם [א"ר]. ואם הוא מלא וא"א לפנות עליו מותר להוציאו ולהחזירו משום כבוד הבריות:

קלו

(קלה) מותר לכפות – אשמעינן בזה דלא תימא דאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל:

קלז

(קלו) להוציא גרף וכו' – גרף ועביט שניהם של חרס אלא של רעי נקרא גרף ושל מי רגלים נקרא עביט וה"ה אם הוא של עץ ועיין לעיל בסימן פ"ז לענין אם הוא של מתכות והנה גרף ועביט אע"פ שהוא כלי מ"מ הוא בכלל מוקצה מחמת גופו משום דמאיס הרבה וחמיר מסתם מוקצה מחמת מיאוס דקי"ל בריש סימן ש"י דמותר דגרף הוא כאבן ודומיהן ורק להוציאן ממקום שדר שם התירו משום כבודו אבל להחזירן צריך מים דאז מטלטלן ע"י המים:

קלח

(קלז) אלא אם כן וכו' – כתב המ"א דבעודו בידו מותר להחזיר אף בלא מים ועיין בא"ר ובפמ"ג שמפקפקין בזה:

קלט

(קלח) לתוכם מים – ודוקא כשהם ראוים עדיין לשתיית בהמה דאל"כ אף המים גרף הן. והנה מדסתם השו"ע משמע דאפילו א"צ להוציא בו צואה ומי רגלים שרי להחזירו ע"י מים ויש מחמירין בזה כמ"ש בב"י ועיין בספר א"ר שמכריע דאם הוא מקום המשתמר לא יכניסנו שלא לצורך:

קמ

(קלט) כדי להוציאו – בגמרא משמע דאפילו אם לא עשה כדי להוציאו אלא דבר העשוי לבסוף להוציאו ג"כ אסור שאף שהתירו להוציא הדבר המאוס מ"מ לעשות לכתחלה דבר שיהיה בודאי אח"כ מאוס לפניו ויוציאנו אסור והא דנקט השו"ע כדי להוציאו משום סיפא נקט דבדיעבד אין לאסור אף שהכניסו באופן זה:

קמא

(קמ) דאיכא פסידא – היינו שיבא לידי הפסד אם ישאר הגרף שם שיגנב שם או שאר קלקול עי"ז והוא מונח בבית באיזה חדר מקום שאין דר שם או שמונח בחצר במקום שאין דריסת רגלו שם דאל"ה היה מותר להוציאו וכנ"ל בסל"ד:

קמב

(קמא) ולקבוע ישיבתו – כגון מטתו לשכב עליה או שיכניס שלחנו ויאכל שם דעי"ז נחשב כאלו דירתו שם וממילא מותר להוציא הגרף אבל ישיבה בעלמא שם לא מהני [ב"י וש"פ]:

קמג

(קמב) עפר – ומערה בביתו על הארץ [רש"י]:

קמד

(קמג) ליטול ממנו – ובענין שאין בו משום עשיית גומא דהיינו שיטול בשוה או שהחול דק או תיחוח דתיכף כשנוטל החול נופל לתוך הגומא וסותמה כן כתב בתו"ש מלקמן סימן תצ"ח ועי"ש במה שכתבנו בזה:

קמה

(קמד) בטל וכו' – אפילו אם בעת שהכניס הקופה לבית היה כונתו וכסות צואה ורוק מ"מ כיון שפזרו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקעית הבית והוא מוקצה ואסור ולפ"ז אסור ליקח בשבת מעט מן החול המפוזר בקרקע הבית להשתמש בו לאיזה דבר:

קמו

(קמה) הטמונים בחול – ואם טמון בעפר שהוא מוקצה עיין לקמן סימן שי"א סעיף ח' וט' מה שכתוב שם:

קמז

(קמו) אסור לטלטל וכו' – דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו. ואפילו אם יכול להגיע להפסד על ידם כגון שהעוף פורח ע"ג הכלים ויכול לשברם אפ"ה אסור לתפסם בידים ואפילו אם הוא מורגל בבית מכבר דתו אין בו משום חשש צידה כמבואר בסימן שט"ז אפ"ה ליטלם בידים אסור משום מוקצה אלא יפריחנה מעליהם וכמבואר בסימן של"ד במ"א בסק"ג דאיסור טלטול מוקצה הוא אפילו במקום הפסד:

קמח

(קמז) מותר לכפות וכו' – ואין בו משום חשש ביטול כלי מהיכנו על אותו זמן שהם עליו דהא יכול להפריחם בכל שעה:

קמט

(קמח) אסור לטלטלו – ואם היו עליו בה"ש אסור אע"פ שירדו דמיגו דאיתקצאי לבה"ש איתקצאי לכולי יומא:

קנ

(קמט) כל בהמה חיה ועוף – בין גדולים בין קטנים:

קנא

(קנ) בחצר – אבל לא בר"ה דגזרינן שמא יגביהם ויעבירם ד"א ויתחייב חטאת דגבי בהמה לא אמרינן חי נושא את עצמו. ועיין בטור דס"ל דבכרמלית נמי אסור לדדות כמו בר"ה וכן פסק הלבוש דלא כב"י שמצדד להקל בזה ומ"מ נראה דבעגלים גדולים מותר לדדות בכרמלית עיין בר"ן שהובא בב"י:

קנב

(קנא) אם צריכין וכו' – ומשום צער בע"ח דאל"כ אסור לעשות כן דבכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כולו כך אין מטלטלין מקצתו כמ"ש סימן שי"א ס"ז גבי מת שלא יזיז ממנו אבר:

קנג

(קנב) אבל דוחין אותה – אפילו אם אינו לצרכה כדי להאכילה אלא לתועלתו כדי שלא יבוא לידי הפסד ממון כגון שברחה מן הבית לחוץ וה"ה אם ברחה מן הביצים אבל בלא הפסד ממון אפילו הדחיה אינו נכון כיון שאינו לצרכה [ב"ח וא"ר]:

קנד

(קנג) אפילו בר"ה – דהא אפילו תגביהנו פטורה דחי נושא את עצמו ולית בזה אלא איסורא דרבנן והוי גזירה לגזירה ואם נושא כפות או חולה חייב דבזה לא שייך שנושא את עצמו. והנושא מת הוי מלאכה שא"צ לגופה עיין סימן רע"ח:

קנה

(קנד) שלא תגררהו – מפני שנושאתו כ"כ רש"י משמע דס"ל דהוי כמו שנושאו וא"כ אפילו בכרמלית אסור ויש שמקילין בזה אבל לישא אותו על כתפו גם בכרמלית אסור לכו"ע ויש מהמון שנכשלין בזה שנושאין קטנים על כתפיהם וטעותן הוא מפני שהקטן יכול לילך בעצמו ושגגה היא דאיסור דרבנן יש בכל אופן אפילו בכרמלית ומ"מ טוב למנוע מלומר להן שבודאי לא ישמעו לנו ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. וקטן שאין יכול לילך בעצמו כלל חייב לרוב הפוסקים כשנשאו בר"ה. וע"י א"י שרי לדידן דאין מצוי אצלנו ר"ה [פמ"ג]. המוציא תינוק וכיס תלוי בצוארו חייב אף שהתינוק יכול לילך בעצמו דאין בו איסור דאורייתא דחי נושא את עצמו מ"מ חייב משום כיס דכיס אינו בטל לגביה שהוא אין צריך לו אבל המוציא גדול המלובש בכליו פטור דבגדיו טפלים לו ועליו אינו חייב דהוא נושא א"ע ולית ביה אלא איסורא דרבנן [רמב"ם והובא במ"א]:

קנו

(קנה) מותר ליגע בו – עיין לעיל במ"ב סקי"ז:

קנז

(קנו) לא יטלו ממנו – ר"ל שלא יתלוש ממנו דבמעשה התלישה הוא בכלל תקון כלי וכמו שיתבאר בסימן ש"מ שכל דבר שמתקנו בשבת לאיזה תשמיש יש בו משום תקון כלי. וה"ה אם כבר נפל החרס והוא מתקנו להסיר בליטותיו ועוקציו כדי שיוכל לכסות בו וכה"ג דאסור והוא בכלל מכה בפטיש כמ"ש רש"י אבל ליקח החרס שנשבר מהכלי ולכסות בו מנא בלי שום תיקון ודאי שרי כמבואר לעיל סעיף וא"ו:

קנח

(קנז) בכדור – בין אם היא של נייר או של עץ שאין שם כלי עליו מחמת שראוי לשחוק בו והוי כאבן שהוא מוקצה מגופו ואפילו בטלטול בעלמא אסור לדעה זו [אחרונים]:

קנט

(קנח) ויש מתירין – אפשר שטעמם שכיון שעשוי לכך ומיוחד לזה בתמידות לא שייך בו שם מוקצה וכדלעיל בסכ"ב. ומ"מ לכו"ע אסור לשחוק בר"ה ואפילו בכרמלית בשבת דבקל הוא שיפול לחוץ מד' אמות ואתי לאתויי אבל ביו"ט מותר אפילו בר"ה לשחוק בו לדעה זו. וכ"ז כששוחק שלא ע"ג קרקע אבל ע"ג קרקע לכו"ע אסור משום חשש אשויי גומות וכדלקמן בסי' של"ח לענין שחיקת אגוזים ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין:

קס

(קנט) בחומו – ר"ל שע"י החום יוצאים התולעים מן הזרע ואע"ג דאין מכוין לזה מ"מ פסיק רישא הוא ומלאכת מחשבת הוא:

קסא

(קס) לטלטל וכו' – מפני שאסור ללבשו ומוקצה הוא ואפילו לצורך גופו ומקומו אסור [א"ר וש"א]:

קסב

(קסא) ויש מתירים – שמ"מ מלבוש הוא ותורת כלי עליו והעיקר כסברא הראשונה וע"כ משכונות של א"י אסור לטלטלן בשבת [פמ"ג ע"ש]:

קסג

(קסב) להבריח הזבובים – ככל כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו ועיין מש"כ לעיל בסכ"ג:

קסד

(קסג) מותר לטלטלם – אפילו מחמה לצל והמחבר אזיל לשיטתו דס"ל בסימן של"ז ס"ב דמותר לכבד קרקע המרוצף א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו להיתר אבל לפי מה שפסק הרמ"א שם דאפילו מרוצף אסור א"כ הוא בכלל כלי שמלאכתו לאיסור ואין לטלטלו כ"א לצורך גופו ומקומו:

קסה

(קסד) ולדעת הרמב"ם – היינו מה שכתוב לעיל בסימן ש"ז סי"ז דאסור ללמוד בשבת בספרי החכמה וכן להביט באצטרלו"ב [הוא כלי שחוזין בו הכוכבים] אפשר דלדידיה ה"ה דאסורים בטלטול ועיין בביאור הגר"א שדעתו דאפילו להרמב"ם מותר בטלטול וגם בענין לימוד מצדד כשיטת הרשב"א ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ש"ז סי"ז:

קסו

(קסה) של חול – הוא כלי שממלאין בו חול והחול יוצא דרך נקב מתחתיתו ועשויה קוין קוין לשער בו השעות:

קסז

(קסו) של מין אחר – כגון שהוא עשוי חוליות חוליות להכיר בו השעות כשהצל מגיע לאיזה חוליא:

קסח

(קסז) יש להסתפק – דדמי למדידת הזמן או הצל והוי בכלל כלי שמלאכתו לאיסור דמדידה בשבת אסור כשאינה של מצוה ואפילו אם הוא לומד על ידו מ"מ עיקר המדידה אינה של מצוה מיהו כשצריך לו לגופו או מקומו בודאי שרי דהא כלי הוא:

קסט

(קסח) לאסור – ובזיי"גער שלנו יש להתיר [פמ"ג ומחה"ש וש"א] ודוקא הקטנים שקורין טאשי"ן אוה"ר אבל הגדולים שקורין וואנ"ד אוה"ר אסור לטלטל ואפילו אותן כלי שעות העומדין בתיבה על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו [שע"ת]:

קע

(קסט) מוקצה לעשירים – ר"ל שהוא דבר שהוא גרוע בעיני העשירים ואין דרכם להשתמש בו מחמת עשרם ומקצים אותם מדעתם כגון שירי מטלניות שהם פחותים משלשה טפחים על שלשה טפחים דלא חזיין רק לעניים לאיזה טלאי ולא לעשירים ע"כ נאסר לעשירים אף בטלטול:

קעא

(קע) אין מטלטלין – שכבר הוקצה מדעתו של בעה"ב העשיר ואין חילוק בין עניים שבביתו בין עניים שחוץ לביתו דאזלינן בתר מי שהוא בעליו והא דאיתא לעיל בסי"ג דאם יש בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות מותר לטלטלן היינו דוקא כשהם של עני ואז מותר גם העשיר לטלטל אותן ועיין בט"ז שמסיק דדוקא כשהעשיר דר בבית העני שאז הוא נגרר אחריו אבל עשיר דעלמא אסור לטלטל כיון שמ"מ אינו ראוי לו שהוא פחות מג' טפחים על ג' טפחים. עוד כתבו הפוסקים דמה שפסק המחבר דמוקצה לבעה"ב הוי מוקצה לכל הוא דוקא בדבר שאינו ראוי לבעליו מחמת גריעותא כנ"ל אבל דבר שאינו ראוי לבעליו מחמת איסור כגון שנדר מככר לא נעשה מוקצה בשביל זה הואיל דמותר לאחרים ואף הוא עצמו מותר לטלטלו ואם אסר על כל העולם אז אסור לכל לטלטלו:

א

(במ"א ס"ק ל"ז) שרי. ונ"ב עמ"ש לקמן סי' תקי"ח:

ב

(סק"מ) וא"כ בעצים שלנו. נ"ב צ"ע שייחס דעת המ"מ לדעת הש"ע וזה א"א לומר דהא בסימן שי"א סעיף ח' כ' סתם קש שעל המטה מוקצה להסקה מ"מ מנענע בגופו ואם הניח עליו כר או כסת שמנענעו אפילו בידו ומהני יושב וכ"ש מחשבה אפי' סתמ' מוקצה להסקה. ועל המ"מ לק"מ שהוא כתב כן בהבנת הרמב"ם ובספרו לא נזכר מזה שסתם קש מוקצה להסקה ואיכא לומר שעומד להסקה ולשכיבה וכמו כן לא נאסרו אלא מפני מחשבתו שקוצצן להסקה ומפני כך מחשבת שכיבה מוציא' מידי מחשבת הסקה כמו חריות אבל הש"ע שהעתיק לשון הטור א"א לומר כך. ע"כ נראה דהטור ס"ל דבהך דנדבך לא סגי במחשבה שהו' כמו מניח אבן ע"פ חבית כיון דבפ' נוטל מדמה התלמודא זה לזה. וא"ת מ"ש חריות מהך דנדבך. י"ל כמ"ש תוס' פ' כל הכלים ד"ה ואזדי לטעמייהו דנדבך יותר ראוים הם לישיבה מאבנים ע"ש. ואל כוונה זו כוון הש"ע פה ודוק:

ג

(במ"א ס"ק מ"א) פליגי בהדיא בגמ' דף קכ"ה. נ"ב ואפשר ליישב שכוון לר"י בן שאול שאמר סואר של קורות הוי:

ד

(שם) הרא"ש מיירי ג"כ. נ"ב וא"כ קשה מי הי"א שכתב רמ"א:

ה

(שם) אבל מותר לישב עליה' נ"ב ומעתה אין חילוק בון אבנים כבדי' או קטנים א"כ דברי המרדכי צ"ע אבל מ"מ צדקו דברי רמ"א דיש אומרים דדין אבנים כדין חריות שהר"ן והרא"ש דמתירין באבנים לישב עליהם והשתא ליכא לאוקמ' בישיבה שאין מזיזן וק"ל:

ו

(ס"ק מ"ו) צ"ע ליישבם. נ"ב א"צ ישוב דהך י"א הוא הר"ן בשם ר"י אבל דיעה ראשונה הוא סברת תוספ' ע"ש דף נ' דאוסר אפי' טלטול:

ז

(ס"ק מ"ז) אפילו לחין שרי. נ"ב דהא הך דכ"כ בלחין איירי ורש"י מוקי לה בבהמה דקה משמע הא גסה אפי' לחין שרי:

ח

(סקנ"א) ומשמע מזה. צ"ל דאל"כ לא הוקשה מידי דהכא איירי שיש שם פת והא דקאמר לא אמרו וכו' היינו להניח עכשיו ומה שהקשה מפסקיו יש לחלק בין פת שלם ובין פרוסות דלא חשיבי ולא בטיל גביה:

ט

(ס"ק נ"ו) במין דרכיך. נ"ב וליתא דא"כ אמאי מחלק בש"ע בין בשר לדג ה"ל למפלג בדידיה בשר תפל מותר לטלטלי במין דרכיך אבל בשר בהמה אסור לטלטלו. אלא ש"מ דס"ל לש"ע אפי' בשר בהמה חזי לאומצא. וכן פסק בסי"ד סי' ס"ז כדעת הרא"ש בענין נשברה המפרקת ע"ש. ומס' יראים אין ראיה שהוא ס"ל כפירוש רש"י:

י

(ט"ז ס"ק ך') דמ"מ לא מחזקי'. נ"ב וקשה לשיטתו דלרב חסדא דס"ל כרבי יהודה בעינן דמחזיקין לאותו דבר א"כ מ"ט דרב חסדא דמתיר לטלטל בשר תפל. ועיין בספרי דף י"ג ע"ג שישבתי לדברי רי"ף והרמב"ם בטוב טעם ודעת ע"ש:

יא

(מ"א ס"ק נ"ט) להוציאו ולהחזירו נ"ב צ"ע משמע אפילו בלא מים ובס"ק ה"א כ' בשם מהרש"ל ומהרי"ו דאיירי כשנתן בו מים וצריך הכלי לפנות עליו א"כ דבריו סותרים זה את זה גם ביש"ש ורי"ו לא נזכר מזה רק שצריך הכלי להוציא הרעי או מי רגלים ע"ש:

יב

(ס"ק ס') דבעודו בידו. נ"ב ולי נראה דכי עושין גרף לכתחילה דוקא במוקצה פי' אבל לא בגרף:

יג

(מ"א ס"ק ס"א) הלא לא אמרו ככר. נ"ב ולי נראה דהיינו טעמא דכשאין בו מים אסור לטלטלו דמאיס הוא ולאו כלי הוא דאפילו לכסות בו מנא אינו ראוי וכ"כ הב"ח משא"כ כשיש בו מים ואיירי במים זכים דראוי לשתית בהמה וכמ"ש הרשב"א. וכיון דאית ביה מים זכים כלי הוא ליתן מים בו לבהמתו ודו"ק:

יד

(ס"ק ס"ו) ואם היה עליו ב"ה אסור. אפי' אין עודן עליו כצ"ל נ"ב ראייתם מהא דלקמן סי' ש"י סק"ז דבהא לא קיי"ל כר"ש דס"ל דלא אמרינן מגו דאיתקצי לב"ה איתקצי לכולי יומא ע"ש בב"י והנה לכאורה אין משם ראיה דשאני הכא דבידו להפריח התרנגולים כמ"ש תוס' בכירה דף ע"ג ד"ה בעודן י"ל דסברא זו אינו אלא דלא הוי מבטל מהיכנו אבל מכל מקום יש איסור מוקצה בעודן עליו בה"ש דאל"כ הבריית' דקתני בעודן עליו בה"ש שאסור לטלטלו אמאן תרמייה אפילו לר"י נמי נימא דלא הוי מוקצה כר"ש כיון דבידו להפריחם:

א

סעיף א' תשמיש א' אסור לטלטלו. אם בשבת רצונו שלא להחזיק עוד הסכין למילה אלא להחזיקו כשאר סכינים לכל דבר י"ל דבזה נסתלק הקצאתו ומותר למה דקיי"ל בשבת כר"ש דלא אמרינן מגו דאתקצאי. אלא דא"כ יהיה מותר לצורך מקומו אף בעוד שמחזיקו למילה כיון דיש לו מקום היתר לבטל הקצאתו. ע' מ"ש לעיל סי' ר"ט במג"א סקי"ב בגליון ובסמוך במג"א סקי"ט בגליון. ואולם מדברי תוס' ריש ביצה ד"ה אין מבקעין וכו' דהוי' מוקצה מחמת חסרון כיס. והרי עתה שרוצה לבקעו לעצים מבטלו מהקצאתו לבנין ואפ"ה אף לר"מ אסור וצלע"ג:

ב

ואולם אף אם מע"ש אמר שאינו רוצה להחזיקו לסכין של מילה אלא כשאר סכין י"ל דלא מהני דהרי בסי' ש"י ס"ז בהג"ה גבי כיס של מעות אא"כ עשה בו מעשה שפתחו מלמטה וסלקו מתורת יחוד. והתם בכיס הוי מוקצה מ' חסרון ומשמע דלא מהני בטול יחודו מע"ש בדבור רק במעשה. ומה דכ' המג"א סי' ש"ח סק"מ דבחריות כיון דקיימא לעצים כמו לישיבה כמו לעצים אלא בטל מחשבתו בגדרן לעצים מש"ה מחשבת ישיבה מוציאה מידי מחשבת שריפה. צ"ל דבכיס כיון דיחדה למעות והניח בו מעות הוי מעשה ולא מהני מחשבה לבטלה ושאני בחריות דהגרידה לא מקרי מעשה דגם לישיבה צריך הגרידה ואין המעשה מוכח עלי' דלשריפה הוא. וא"כ בסכין של מילה ומל בו וכן סכין של שחיטה ושחט בו י"ל דבאמירה לא נתבטל יחודו אא"כ ע"י מעשה. וכ"ז צל"ע לדינא:

ג

סעיף ג' הג"ה אבל בנגיעה בעלמא. ע' רסי' תקי"ג ובמג"א שם:

ד

שם היתר המונח על דבר מוקצה. אפי' היכא דמנדנד דה"ל טלטול כלאחר יד לצורך דבר המותר ע' מג"א לעיל סי' רס"ה סק"ד:

ה

שם כלאחר יד. לפ"ז מותר רק לצורך גופו ומקומו. וק' לי הא מדברי ש"ש לקמן סי' ש"י סח"י מבואר דטלטול בגופו אפי' לצורך דבר האסור מותר. והרמ"א שם לא חלק. א"כ הכא ג"כ נימא דלא הוי טלטול כלל ואפי' לצורך האסור לשתרי ובמקור הדין במוהרי"ל בשו"ת סימן רכ"ב מדמי לה לההיא דקש שעל המטה מנענע בגופו:

ו

מג"א ס"ק ז' שהוא בידו. קשה לי מהירושלמי הובא בר"ש פ"ז דדמאי מ"ב דפריך שם ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת. והא התם כבר הוא בידו ומותר לטלטלו להניחו על השלחן ואף לדעת האבן העוזר לעיל סי' רס"ו דלא מהני הך היתירא אלא בכלי דמלאכתו לאיסו'. כיון דבלא"ה יש לו היתר לצירך גופו ומקומו אבל במוקצה גמור לא. הא ומ"מ דעתו שם דבשכח מעות בכיס כיון דלא היה בסיס ומותר לטלטל עם המעות לצורך מקומו מותר ג"כ כשהוא כבר בידו וה"נ הא הכוס לא היה בסיס בה"ש ה"נ שהיה בסיס גם לדבר המותר שהיה בו יין חזק וגם הא משמע דמזגו לו בשבת:

ז

סעיף ה' כלי שמלאכתו לאיסור. וה"ה כלי שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס נראה דמותר אף דאין בו היתר לעצמו לצורך גופו ומקומו. דהא מקור הדין זה יצא מההוא דמדוכה דיש בו שום. והרי בר"פ כל הכלים רצה להוכיח מזה הברייתא דכלי שמלאכתו לאיסו' אסור לצורך גופו ומקומו. הרי אף דאין לו היתר כלל. אפ"ה מטלטל אגב השום. ולפ"ז ה"ה הנר שהדליקו בו בשבת מותר ע"י ככר ותנוק. וכן הביא המאור בשם חכם א' וע' לעיל סי' רע"ט ס"ג ובט"ז סי' שי"א סק"ה וע' תוס' ביצה דף כ"א ד"ה כנונא ודו"ק:

ח

מג"א ס"ק י"ז דאם זרקה בשבת שרי. ואם זה המוצא באשפה א"י אם נזרקה מע"ש או בשבת. י"ל אוקי כלי אחזקתו דגוף והיום נשבר. ומ"מ צ"ע אם מהני חזקה בדשי"למ להסוברים דהרוב לא מהני. ואם מצא במקום שאין רשאי לטלטל בכרמלית או ברה"ר. ורוב העיר ישראלים י"ל דמסתמא נשבר מע"ש. ולדינא צ"ע:

ט

מג"א ס"ק י"ט ומזה יש ללמוד. לענ"ד אין ראי' דהכא דעדיין הפתח להחזיר לבית לתשמישו הראשון ואין שם כלי עליו וע' מג"א בסמוך סקל"ח. אבל בכלי שמוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר בשבת דעתה עומד למלאכה אחרת לא הוי מוקצה אלא לר"י מטעם מגו דאתקצי בה"ש אבל לר"ש שרי כמבוא' ריש ביצה. וזהו דינא דלקמן רסי' תק"א:

י

סעיף י"א נוטל חודה. ודעת הרשב"א בח"י דדוקא בניטל מבע"י. אבל בשבת יש להתיר כיון דעושין מעין מלאכתן והוכנו אגב אביהם ומדמי ליה לשירי מחצלאות בסעיף שלאחר זה. ולענ"ד כיון דפסקי' בשירי מחצלאות דזרקן לאשפה מבע"י משמע דבזרקן לאשפה בשבת שרי. הרי דעדיף ממחט. (ע' בהרשב"א דס"ל באמת דזרקן לאשפה בשבת אסור דדמי ממש למחט) דאנן מחלקי' דמחט גרע יותר דאין עומד כלל למלאכתו א"כ אין ללמוד זה מזה כלל וצ"ע:

יא

סעיף י"ג מותר לטלטלן. אם הבעלים עניים. ומותר גם כן לעשירים שבבית הבעלים עניים. אבל לעשירים אחרים לא. תוס' דף קכ"ז ב'. וע' ט"ז ססי' זה:

יב

מג"א ס"ק כ"ח והקשה המ"מ מ"ש מכל שברי. ובהרשב"א בח"י תירץ דהכא לא מבטל ליה איניש ממלאכתו בהכי ליחודי לכסויי בי' מנא ולסמוך כרעי המטה אלא דעתי' לתקוני ולאהדורי למלאכתו במיוחדת לו. ומה"ט מחלקינן בין חצר לכרמלית. דבכרמלית דלא מנטר לא הקצי מדעתי' אלא דעתי' לטלטלי' ע"י גמי לח אבל בחצר דמצטרי מקצי' דעתי' מני' עד דמתקן לי' וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד:

יג

סעיף כ"ב אבל בכל מידי דאורחי'. המייחד נייר חלק לקנח בו אם הוא נייר טוב שעומד לכתיבה בעי' שמייחד לכך לעולם ומהני לכ"ע כיון דלאו בר מעשה הוא. אבל בנייר גסה סגי בייחוד לשבת א' מג"א לקמן רסי' שי"ב סק"ב ובתוס' שבת שם וכו':

יד

סעיף כ"ג להבריח הזבובים. הכל בו סיים ובלבד שלא יהרוג הזבובים כשיבריחם. עכ"ל ד"מ:

טו

מג"א ס"ק נ"ו דלא חזי לאכול חי אסור וה"ה. נלע"ד דמ"מ מותר להשליך לכלבים דמהשתא דרוצה ליתנו לכלבים נעשה מוכן לכלבים ומותר למאי דקיי"ל כר"ש דלא אמרי' מגו דאתקצי לבין השמשות ורק לטלטל בעלמא אסו' דכל זמן דאינו מיחדו לכלבים מסתמא לא יתן לכלבים ולא חזי לכלבים. ונלע"ד דזהו כוונת הרע"ב פכ"ד מ"ד דשבת ד"ה מחתכים דלועים וא"צ לדברי תוס' שהביא תוי"ט שם ודו"ק:

טז

סעיף ל"ח בטל אגב עפר הבית. ובנ"ש כ' דאם יש רצפת אבנים או נסרים שרי:

יז

סעיף מ' כל בהמה חיה ועוף. ואסו' לטלטל לשתק בו תנוק כשבוכה. תוס' שבת דמ"ה. ולהלק"ט ח"א סי' נ"ה נראה דאשתמיט ליה:

יח

מג"א ס"ק ע"א בכרמלית אסו'. ע' ת' מהר"ם די בוטן סי' כ"ח:

א

שירצה עיין באה"ע סי' רס"ו שדעתו דדוקא בכלי שמלאכתו לאיסור שתורת כלי עליו ורשאי עכ"פ לטלטלו לצורך מקומו לכן כשבאו לידו יכול לטלטלו לאיזה מקום שירצה אבל במוקצה נראה שדינה בכתבי הקודש ועיין לקמן סי' תרפ"ח כ' הפר"ח שאסור לטלטלו והביאו בה"ט שם:

ב

צרורות עבה"ט ועיין מג"א שכתב שטועים הם שאינו מותר לטלטל נר שלם אלא כשצריך לדבר המותר ואפי' חישב מאתמול ואפי' ע"י קטן יש להחמיר ע"ש ובמור וקציעה כתב דהמג"א כתב לפי טעותם אבל לדינא כיון דלא חזי למאכל ולתשמיש הו"ל כאבנים וצרורות ואפי' לצורך גופו ומקומו אסור ע"ש.

ג

חי עבח"ט ועיין לקמן סי' שכ"ה שכתבתי בשם נ"ב מה"ת שמתיר נ"כ ובפרט לרחוץ ידיו ע"ג הבשר:

ד

מין אחר עבה"ט ולענין טלטול זייגרלך שלנו בשבת עיין בשו"ת פמ"א ח"ב סי' קכ"ב שמתיר וכתב שהגאון ח"צ נשא אצלו אוהר כסף וכן העידו על הגאון מוה' נפתלי כ"ץ והגאון מהר"ש ר' חיים ישעיה ז"ל כתב תשובה להתיר ולכן יש להתיר אם לא במקום שנוהגין איסור אינו רשאי להתיר בפניהם והבר"י כתב שבערי איטליא נוהגין איסור ע"ש וכן בשבות יעקב ח"ג סי' ך"ז וכן בדבר שמואל וכן בשו"ת מים רבים סי' ל"א כתב לאיסור אף שאין המפתח תלוי בו ע"ש ונהר' נהר' ופשט'. ובמח"ב כתב בשם שאלת יעב"ץ סימן ס"ג דכלי השעות גדולות העומדות בתיבות על הקרקע יש להחמיר בטלטול אם לא לצורך מקומו ע"ש ועיין בשבות יעקב לטלטל אותם שקורין שלאג אוהר ודאי אסור וכ"כ במור וקציעה וכתב שם לענין אם מותר לדחוק בריפטור אוהר לידע ע"י הקשקוש באיזה שעה עומד יש לצדד דהשמעת קול היינו שיר או קול גדול כו' לא מלאני לבי להתירו כו' עכ"ל: וע"ש שמתיר לטלטל קנה המדידה של אמה שמודדין בה כגון במקום מקל ומשענת או לדחוף איזה דבר וכיוצא וכן לצורך מקומו מותר ע"ש. ונראה דמדת אמה של אומנים כגון חייטים ובונים דקפדי עלייהו אסורים בטלטול:

א

עסי' רע"ט. ובמ"ש שם בס"ד:

ב

אבל שלא לצורך כלל כו'. צ"ע לפ"ז היאך נושאים סכינים בנדן שלהם תלוי' בחגור' בשבת והולכין עמהם לבה"כ שאין שם צורך בהם וא"ל דהוה שלא כדרך הוצאה דהא בסעיף א' אוסר בסכין של סופרים אפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים והכי נמי כאן שלא לצורך. ונראה לי דלא אסרו בזה אלא שלא לצורך כל היום אבל אם ישתמש בו היום והוא נושא אצלו כדי שיהא מוכן לו בשעתו שרי ועמ"ש סי' תקי"ח:

ג

ותפילין אין לטלטל כ"א לצורך. ב"י הבי' דברי מהרי"ל חביב בזה דמתיר את הטלטול בתפילין דלא כספר אחד שאוסר הטלטול מטעם מוקצה כיון שאסור בהנחת תפילין דכתבו התוס' שאין איסור בהנחתן בשבת ע"כ. ותימא לי דכיון דהיתר הטלטול תלוי במה שאין איסור בהנחתן הא כבר פסק הב"י וש"ע בסי' ל"א שיש איסור בהנחתן בשבת ויו"ט כדברי הזוהר וא"כ שפיר אסור הטלטול מטעם מוקצה ולמה הסכימו ב"י ורמ"א כאן להתיר הטלטול וצ"ע:

ד

יש מתירין לטלטל כו'. נראה דאין להקל בזה ועיין בסי' שי"א ס"ה מ"ש שם:

ה

אפי' בשבת. בגמ' הכי איתא במשנה כל הכלים הנטלים בשבת שבריהם נטלים עמהם ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכה [ואפי' אינה מעין ראשונה] רי"א ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן הראשונה אמר שמואל מחלוקת שנשברו מע"ש אבל בשבת ד"ה מותרין הואיל ומוכנין אגב אביהן מתיב רב זוטרא מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דנשברו אימת אלימא מעי"ט עצים בעלמא נינהו ומאתמול קאי להסקה אלא בי"ט וקתני אין מסיקין בשברי כלים ולא אמרינן מוכן אגב אביהן אלא הכי איתמר מחלוקת שנשברו בשבת דמ"ס מוכן הוא (כיון דראוי הוא לשום מלאכה) ומ"ס נולד הוא (דמאתמול לאו להאי מלאכה קאי הלכך בעינן מעין מלאכתן) ופסקו הרי"ף והרא"ש והטור כת"ק וק"ל דמשמע כי מוקי פלוגתייהו בשבת הוה ההיא דאין מסיקין בשברי כלים כר"י ולת"ק שרי בשברי כלים וכ"כ הטור בהדיא בסימן תק"א דלר"י אסור באוד שנשבר בי"ט וא"כ קשה דהא רבא אמר בהדיא בפרק נוטל (שבת דף קמ"ג) דאין מסיקין בשברי כלים וממילא כאן בעינן מעין מלאכתן גם כן כר"י דהא בהא תליא ואיך פסקינן כאן כת"ק נגד דברי רבא וכן קשה על הרמב"ם שפסק כת"ק ובשברי כלים פסק כר"י לאיסור וצ"ל דאלו הפוסקים ס"ל דלאו הא בהא תליא דדוקא לפי מה שאמר תחלה הואיל ומוכן אגב אביהן וזה שייך גם בשברי כלים להסקה אז פריך שפיר מהסקת שברי כלים דהוה דלא כמאן אבל למאי דאוקמיה שנשברה בשבת ולא הוה טעמא משום אגב אביהן אלא שהן עצמם מוכנים הם שהם עצמן ראוים למלאכ' אע"פ שאינו מלאכתו ראשונה ולא מקרי נולד אבל רבי יהודה ס"ל כיון דעכשיו הם ראוים למלאכ' אחרת ולא לראשונה ה"ל נולד ואסור וא"כ ההיא דהסק' בשברי כלים ה"ל לכ"ע נולד דעכשיו הוא רוצה להסיק בו והשבר אינו כלי כלל דדוקא במתניתין שהשבר עומד למלאכה אחרת ובשבילה כלי הוא אז מותר לטלטל ע"כ פסק הרמב"ם שפיר לההיא דאין מסיקין בשברי כלים וא"ל הא אמרי' בפ' המביא כדי יין דרש רבא אשה לא תכנס לדיר עצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסו' להסיקו בי"ט לפי שאין מסיקין בשברי כלים למימרא דרבא כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה כו' הרמב"ם מפ' דמרישא דייק כן שלא תעשה מהן אוד דה"ל מוקצה דלא נתנו עצים אלא להסק' וכפרש"י שם והשתא ניחא מאי דקאמר המקשן מוקצה דאלו אסיפא דהיינו שברי כלים זהו נולד ועוד נכתוב מזה אי"ה סי' תק"א והטו' דנקט בהסק' שברי כלים דאסור לר"י היינו דלר"י עכ"פ אסור ולת"ק אינו מוכרח אבל אפשר לו' דגם הוא ס"ל כן כנלע"ד:

ו

שנשברה בחול. כ"כ הטור והוא מדברי התו' שכתבו וז"ל דאי בשבת הא אמרינן בפרק נוטל דרבא אית ליה מוקצה וכ"ש נולד עכ"ל. וקשה דהא ת"ק ס"ל אפי' בשבת מותר כמ"ש בסמוך וצ"ל דהתוספות ס"ל דלא קיימא לן כת"ק אלא כר"י מכח ההוא דרבא כמ"ש בסמוך בקושיא ונראה דמ"ה לא הביא הרא"ש הך מילתא שפירש התו' דמיירי בנשבר בע"ש דהוא פסק כת"ק וא"כ שרי אפי' בשבת אלא דעל הטור קשה דפסק כת"ק דשרי אפי' בנשבר בשבת וכאן פסק דוקא בחול והב"י תירץ דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשבר ממנו חתיכה וחתיכה זו לא היתה ראויה לשמש בפ"ע קודם שנשברה ועכשיו שנשברה הוה ראויה להשתמש בפ"ע הוה נולד עכ"ל וקשה ע"ז מאי דוחקיה דטור לפר' כן ולא יפרש כפשוטו כההיא דת"ק ונ"ל דגם הטור הולך בשיטת התוס' וס"ל דלא התירו במשנה אליבא דת"ק אלא כשהוא מטלטל לצורך מלאכה מה שהיא ראויה לו אע"פ שהיא אינה מעין הראשונה וע"כ לומר כן דאי מטלטל שלא לצורך היה אסור אפי' במלאכתו להיתר כמ"ש בסמוך אבל כאן בחרס זה שהוא כלי בחצר לכסות בו כלי והוא עכשיו בר"ה ומקנח בו מנעליו כמו דאיתא בגמרא גבי רבא וז"ש הטור אפי' במקום שאין כלים מצוים לכסות' בה פי' והוא עושה בה מידי אחרינא שאין נקרא כלי בשבילו ובזה אתה צ"ל דמותר מטעם דנעשה היום כלי למידי אחרינא בחצר וע"כ ה"ל שם נולד ורבא אית ליה דנולד אסור ע"כ צ"ל דמיירי שנשבר בחול כנלע"ד:

ז

צרורות או אבנים פשוט דה"ה חתיכת עץ שאינו כלי שאסור לטלטלו אפילו לצורך גופו כגון לתקוע אותו במקום בריח לדלת כמ"ש סי' שי"ג אם לא שעשה בו קצת מעש' תיקון קודם שבת כמ"ש המרדכי ס"פ כל הכלים וכ"כ בסי' זה סכ"ב וה"ה אם רוצה לסמוך בו איזה דף שישכב עליו. ורבים נכשלים בזה אבל ע"י עכו"ם שרי בכל איסור טלטול מוקצה כמ"ש סימן רע"ו ס"ג לענין טלטול נר:

ח

בין נתפרקו בחול. פי' ולא מבעיא נתפרקו בשבת דמותר דמוכנין הן אגב אביהן כי עייל שבת אלא אפילו בחול מותר ול"ד להא דשברי כלים בסמוך דשרי טפי בנשבר בע"ש מבשבת דהכא אכתי כלי הוא שראוי להתתבר עם הכלי משא"כ בשברי כלי' שאינן כלי אלא מחמת שראוי למלאכה אחרת דאז גרע טפי כשנשברה בשבת דה"ל נולד כ"כ התו' ר"פ כל הכלים:

ט

דלת של שידה כו'. בגמ' בשלמא בלול תרנגולים כיון דמחברא בארעא יש משום בנין אלא בשידה תיבה ומגדל אם יש בנין בכלים יש גם סתירה ואמאי נוטלין ומשני רבא לעולם אין בנין וסתירה בכלים וחזרה אסור שמא יתקע פירש"י בחוזק והוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש משמע דבלול א"צ לטעם שמא יתקע אבל הרי"ף והרמב"ם שהזכירו גם בלול שמא יתקע ותמה ע"ז ה"ה והב"י דחק לישב זה כיון דכלים הם לא פסיק' מלת' למימר כיון דמחוברי' הם שיש בהם שום בנין וסתירה דהם מחבר' בארעא ולע"ד תמוה דהא בגמרא פ' המוצא תפילין איתא בברייתא בענין דלת התלוי בציר דבשידה תיבה לא יחזיר משום שמא יתקע ובשל בור ודות חייב חטאת ודות היא בנין שעל הקרקע והיינו כמו לול ואסור אפי' בלא תקע מטעם בונ' כיון שמחובר וצ"ל דלול הוא עשוי כלי ואחר כך חברו ועבסי' שי"ג ושי"ד מדינים אלו:

י

אפי' הם מחוברים בטיט. פי' הכלי מחובר לקרקע בטיט מלמטה:

יא

וחדשה. דזמנין דנמלך עלה ואינו נוקבה והוי כלי ליטול בו הקוץ אבל בניטל חודה בטל מיניה שם כלי דאז זורק' בין שברי מתכות ומ"ה נראה שאם יחדה מבע"י לאיזה תשמיש דהוי כלי:

יב

טליתות של מצוה. לפי שאדם בודל מהם מלהשתמש בתשמיש מגונה:

יג

כיון דשם כלי עליו. פי' הדפוס היא כלי שמלאכתו לאיסור ושרי לצורך מקומו והא דנקט מנעל חדש הוא לרבותא דאפי' חדש שהוא אינו רפוי על הדפוס לאפוקי ממ"ד בגמי בעי' רפוי דוקא ונראה דאם היה רפוי א"צ שישמוט המנעל ממנו אלא נוטל הדפוס מן המנעל כמ"ש בסמוך גבי חלוק באם יש בתוכו כלי אלא דכאן שמיירי בחדש שהוא מהודק שפיר א"א ליטול הדפוס אא"כ שומט המנעל ולהכי נקט שומטו במנעל:

יד

אסור לטלטלה. הטעם בגמ' שמא יתקע פירש"י כשיחבר לה רגל יתקענה בחוזק ומזה הטעם פסק בת"ה לענין ספסל שנשמט אחד מרגליו [דאסור] מטעם שמא יתקענו. ונראה שם מדבריו שיש צד להקל בספסל כיון שראוי לסמוך אותו על ספסל אחר אלא שכתב שיש להחמיר. ונ"ל דוקא בנשמט קא אסר בזה דאפשר לחברו ואין בו איסור רק אם יתקע וע"כ אסרו אפי' בלא תקע דשמא יתקע אבל אם נשבר רגל אחד דל"ש בזה שמא יתקע אלא צריך לעשות רגל אחר ולזה ל"ח ורמ"א דנקט כאן אפי' אם נשברה מבע"י לאו דוקא הוא אלא נשמט קאמר ותו נ"ל דאם נשמט הרגל כבר ואין כאן אותו רגל כלל אלא הספסל עומד כך בלא רגל ההיא מקודם אין איסור לסמוך אותו על ספסל אחר דכאן אין שייך שמא יתקע כנלע"ד באיסור זה שהוא חומרא דרבנן ולצדד בו להקל במקום שאין חשש שמא יתקע בפרט במקום שהוא צורך בית המשתה בשבת כמ"ש ב"י בסמוך לענין חריות:

טו

גם אסור להכניס כו'. פי' אפי' שלא בחוזק משום חשש בנין אם יתקע:

טז

אבל נדבך כו'. שאין מחשבה מועיל לאבן לעשותו כלי:

יז

להבריח הזבובים. נראה דה"ה לאיים על התינוקות שיכם בהם אבל אסור לומר לעכו"ם שיתלש לו ענף מן המכבדות שמכבדין הבית דממ"נ אסור אם הוא אינו כלי הרי אסור לטלטלו אפי' לצורך גופו ואם תחשבנו לכלי אסור מצד דמשוי ליה מנא בשבת ע"י עכו"ם ע"כ צריך ייחוד תחלה לכך בע"ש:

יח

מנער את כו'. נראה דה"ה אם מעבירם ע"י ד"א כגון שהוא מגרר אותם ע"י סכין מן המפה דמותר כיון דלא נגע בהם ה"ל טלטול מן הצד ומותר כמ"ש סי' ש"י:

יט

שהתקינן כו'. אבל בלא התקינן סתמן קיימי להסקה ולא למאכל בהמה:

כ

דחזי לאומצא. בטור כתוב בשר חי אפי' אין מלוח כלל ותפוח פי' סרוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים ובב"י כתב דחזי לאומצ' כמו כאן וצ"ל דטעם זה לא קאי אלא אתפוח אבל בשר שלא נמלח לא קאי לכלבים ואע"ג דקי"ל בסי' שכ"ד דמוכן לאדם הוה מוכן לכלבים היינו אם רוצה לחתכו באמת לכלבים אבל כאן דלא בעי לי' אלא לאינש לא מחזיקו לכלבים ולא חשבי' ליה ראוי בשביל כך ובתוס' כתב הטעם דבשר תפל לר' יהודה שהוא מאכל לחיה והיינו מטעם שכתבו התוס' אח"כ דכל ישראל בני מלכים ואנן לא קי"ל כן דהא כבר פסקו הפוסקים דלא קי"ל כל ישראל בני מלכים כמבואר בב"י בסי' זה לעיל וקשה א"כ מ"ט מותר ותו קשה על ב"י וש"ע שזכרו בטעם בשר דחזי לאומצא דהוא מאכל אדם דבגמרא אמרינן ר"ח ס"ל בשר חי אסור לטלטלו ופרכינן עליה מבר אוזא דהתיר לטלטלו מחמה לצל ומשני שאני בר אוזא דחזי לאומצ' משמע דבשר תפל לא חזי לאומצ'. ומו"ח ז"ל כתב על ב"י וש"ע שדבריו שלא בדקדוק ואשתמיטתיה דברי הרמב"ם בפכ"ו דכתב בפי' כן וז"ל ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם עכ"ל והיינו ודאי באומצ' ונ"ל לתרץ לענין היתר מוקצ' לא סגי בראוי לחוד אלא בעינן שיחזיק אותו לזה אבל לענין איסור טלטול במאי דלא חזי ליה סגי בראוי לחוד כדאמרי' בפרק כירה אין מוקצה לר"ש בדבר הראוי ומ"ה לק"מ דדוקא לר"ח אמרי' כן בגמ' דהוא ס"ל כר"י ובעי' דמחזיקין אותו לאותו דבר להיתר מוקצה ולא סגי במה שהוא ראוי מ"ה מחלק בין בר אוזא לשאר בשר אע"ג דגם בשאר בשר חי ראוי לאכילה כדאמרי' בכמה דוכתא בגמ' דחזי' לכוס ובסי' שי"ט בטור אלא ודאי דמ"מ לא מחזיקי אינשי כ"כ לזה כמו בר אוז' וע"כ הוה שאר בשר מוקצה ואסור לר"י אבל לר"ש דקי"ל כותיה כיון דעכ"פ חזי לכוס הוה ראוי ומשום מוקצה אין איסור וע"כ שפיר כ' הרמב"ם שראוי לאדם ואח"ז נמשך ב"י וש"ע כנ"ל לדעת הרמב"ם וא"כ הא דאסרי' בדג טפל בברייתא וכמ"ש כאן אח"ז היינו מטעם דלא חזי כלל אפי' לכלבים כמ"ש התו' לתירוצא קמא אבל רש"י פי' בדג טפל דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למשדי' עכ"ל ובהדי' אמרי' בגמ' וסתמא כר"ש אלא דנרא' מדברי התוס' דל"ג כן בגמ' דהא כתבו בד"ה דג כו' בתי' השני דכר"י אתי' ברייתא וא"כ גם רש"י נראה דס"ל כן ומ"ה פי' הטעם כן וכמ"ש התו' בתי' השני וא"כ עכ"פ לר"ש סגי בראוי לחוד וע"כ מותר בשר תפל דראוי לאדם והכל ניחא בס"ד:

כא

אין עושין גרף כו'. פי' כההיא דפ"ב די"ט שאסור להזמין עכו"ם בשבת משום שיורי כוסות של יין שאסורים בהנאה ולא יוכל לטלטל אותו מן השלחן ואע"ג דמותר להוציא דבר המאוס מ"מ לא יעשה לכתחל' דבר שיהי' בודאי אח"כ מיאוס ול' כדי להוציאן פירושו שסומך ע"ז שלבסוף יוציאנו:

כב

אסור לטלטל בהמה חיה ועוף. בב"י הביא זה מתלמוד ערוך ורש"ל בתשובה סי' י' כ' התרנגולין שבביתו מותר בשבת לצוד אחריהם וליטלן ומביא שם ההיא דהצדן פטור ותמהתי על מה סמך להתיר טלטול המוקצה אע"ג דשרי לדעתי' הצידה היינו למקום שמשתמרין שם ירדוף אותם לשם אבל הטלטול בידים בדבר המוקצה אין היתר ואלולי נאמר דט"ס הוא מ"ש וליטלן לא ידעתי לישבו ועל כן אין לסמוך בהיתר טלטול בזה ולענין צידה עססי' שי"ו:

כג

אם צריכים הב"ח. פי' משום צער ב"ח דאל"כ אסור לעשות כן אפי' בחצר דכל מידי דלא חזי לטלטול כשם שאין מטלטלין כלו כך אין מטלטלין מקצתו כדאמרינן גבי מת שלא יזיז ממנו אבר כ"כ הר"ן:

כד

וכבר נתבאר. פי' דמשום צער ב"ח מותר כמ"ש בסעיף מ':

כה

ואפי' עניים כו'. כדי לבאר זה נביא הסוגי' בס"פ כירה אר"י א"ר רומנס לי התיר ר' ליטול מחתה באפרה ומפרשי' לה דאית בה קרטין פי' שנשאר מן האור לבונה דחזי' להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה א' אביי קרטין בי רבי מי חשיבי דעשיר היה וכ"ת חזי לעניים והתנן בגדי עניים לעניים של עשירים לעשירים אבל דעניים לעשירים לא הוהבגד לגבייהו וה"נ קרטין גבי רבי לא חשיבי וכתב הר"ן מהא ש"מ דמוקצה לעשירים מוקצה אפי' לעניים שכבר הוקצה מדעתו של בע"ה העשיר ולא בעינן שיהא מוקצה לכל עכ"ל משמע מדבריו דלכל עניים שבעולם הוה מוקצה דאזלי' בתר מי שהוא בעליו תחלה דהא סתמא אמר אפי' לעניים ולא אמר לעניים שבבית ובפרק מפנין (שבת דף קכ"ז) אית' דישראל מטלטל לתרומה כיון דחזי' לכהן כתבו התוס' אע"ג דבכירה אמרינן בגדי עניים לעשירים לא הכא לכ"ע חזי' אלא דאסורא הוא דרביע עליה והא דאמרי' בפרק כל הכלים דשירי פרזומיות שאין בהן שלשה על שלשה מטלטלין אותם היינו לעניים א"נ אפי' לעשירים שבבית עניים עכ"ל בזה תלוי בביתו דהיינו שהעשירים שבחוץ הוה זה מוקצה להם דהא אין ראוי להם אלא שעשיר זה שדר בבית העני הוה אצלו דבר ראוי כיון שהוא ראוי בביתו משא"כ אם הוקצה לעשיר הוה כאלו זורקו לאשפה דסעיף ז' דודאי לא אמרי' שאם אחר נוטלו מן האשפה דהוה אצלו ראוי וע"כ הוי' כאן מוקצה לכל העניים אפי חוץ לבית העשיר וע"כ לומר כן דאי תימא של שאר עניים שחוץ לבית העושר מותרים מאי פריך בגמ' על ר' רומנוס שהתיר לו ר' דלמ' ר' רומנוס היה חוץ לביתו של רבי ומאי איכפת לן בעשרו של רבי בזה אלא ע"כ כיון דהמחתה היתה בבית ר' אסורה לכל אפילו חוץ לביתו וכ"מ דברי הר"ן דמהא יליף לה דמוקצה לעשירים הוה מוקצה לעניים וכ"פ הש"ע שכתב סתם מוקצה לעניים דהיינו לכל העניים והכלל הוא דמה שראוי לעניים והוא בביתו של עני הוה מוקצה לעשירים כיון דלדידהו לא חזי אלא דמי שהוא בביתו של עני גריר בתר הבית אפי' עשיר אבל מוקצה לעשיר והוא בביתו אסור לכל העניים כאלו זרקו כבר לאשפה כ"ז נ"ל ברור ופשוט אלא שמו"ח ז"ל כתב מכח התוס' הנ"ל דבמוקצה לעשיר והוא בביתו מותר לעניים שחוץ לבית והנלע"ד פשוט כתבתי:

א

בט"ז סק"ב וא"ל דהוי שלא כדרך הוצאה ר"ל שאין זה רק כטלטול מן הצד שלא כדרכו וע"ז כ' דהא בסעיף א' אוסר ובנדן כו' ואף דהתם מלאכתו לאיסור מ"מ הא אף לצורך גופו ומקומו דמתירין אסו' משום מוקצה דח"כ אף שמטלטלן שלא כדרכו אלא בנדן עם שאר סכינים וא"כ גם בזה אף שמלאכתו להיתר ואין מוקצה מחמת ח"כ מ"מ הא הוא שלא לצורך כלל ולא תהני ביה מה שהוא שלא כדרך טלטולו ומזה מבואר דמפרש בסעיף א' דאסו' לטלטלו הנדן דלא כמ"ש המג"א ס"ק א' וצ"ל דס"ל דכיון דיש בו ח"כ וקפיד עליה נעשה הנדן בסיס לו טפי מלשאר סכינים ואסור לטלטל הנדן גופיה וצ"ע:

ב

במג"א ס"ק י"א וגם התוס' בשבת דף ס' משמע דס"ל כו' בתוס' שם לא נזכר מתפילין כלל רק כוונתו שהתוס' סוף פ"ק דביצה כתבו דזה הכלל כל שניאותין ממנו ובחול מרבה תפילין אבל סנדל המסומר לא דתפילין אף אם יניחם ליכא איסור משא"כ סנדל המסומר ולפי דברי תוספות אלו אין משלחין כלים שמלאכתן לאיסור ביו"ט אך התוספות בשבת דף פ' כתבו דאף שמלאכתו לאיסור משלחין וסנדל המסומר שאני שבאה תקלה על ידו אין בזה משום שמחת יו"ט משא"כ כלי אחר שמלאכתו לאיסור כיון שמשלחו משום שמחת יו"ט כלצורך גופו דמי וכיון שלא חילקו בפשיטות כמ"ש בביצה מוכח דס"ל דאסור להניח תפילין וכן ממ"ש התוספות שם מדשרינן לשלוח כלים שמלאכתן לאיסור כו' ובאמת לא מצינו בביצה שהתירו כלים שמלאכתן לאיסור וע"כ דכוונתם מהא דשרינן התם לשדורי תפילין א"כ מבואר דהתוספות ס"ל דתפילין הו"ל מלאכתן לאיסור ואפש' שצריך להגיה וגם בסימן תקי"ו משמע דס"ל דאסור כו' מותר לשלחו וכמ"ש התוספות בשבת דף ס' ור"ל דבסי' תקי"ו כתב שראוים להניחם בחול משמע דבשבת ויו"ט אין ראוי להניחם כלל ומ"ש דאל"כ לדידיה כו' הוא תמוה ונלענ"ד שכצ"ל ועוד דא"כ לדידן למה אין מניחין כו' ר"ל דודאי מבואר בש"ס דשבת דאסור להניח תפילין רק שי"ל הטעם שמא יצא בהם לר"ה ע"ש בשבת דף ס"א ולעיל סי' ך"ט בשם הב"י ולזה כתב דמ"מ לדידן דלית לן ר"ה לא היה לנו לאסור להניח תפילין וע"כ הטעם משום איסו' הנחת תפילין בשבת:

ג

שם ויש ליישב דה"ק כו' וחיישי' שמא יצא לר"ה כצ"ל ואפשר לפרש שבא ליישב גם מ"ש לעיל ראיה מהתוספות דשבת כפי מ"ש לעיל שראייתו ממ"ש התוספות דשרי במלאכתו לאיסור והיינו תפילין ע"ז כתב שיש ליישב דברי התוספות דמנחות וגם דשבת דהטעם דאסו' משום דחיישינן שיצא בר"ה ומ"מ נקרא שפיר מלאכתו לאיסו' אע"ג דמצד הנחת תפילין בשבת אין איסור אם ירצה להניחם מ"מ כיון שאסור שמא יצא לר"ה מלאכתו לאיסור מיקרי אלא שצ"ע כיון שהתוספות בשבת לא מיירי רק לענין יו"ט אין איסור הוצאה בי"ט רק שלא לצורך כלל ובתפילין אם רוצה להניחם צורך קצת מיקרי עיין בב"י סי' תקי"ו בשם בעל ההשלמה שכת' שרוצה ללמוד בהם תורה א"נ שרוצה להניחם לנטורי נפשיה ולא בתורת חיוב עכ"ל ובשבת דף ס"א אמרינן דאם יצא אינו חייב חטאת אף למ"ד לאו זמן תפילין משום דדרך מלבוש עבידא וא"כ ביו"ט אפשר דשרי לכתחלה אי מהך טעמא דשמא יצא בהם לר"ה הוה אתינא עלה ולכן צריך לפרש דברי המג"א מ"מ הוי ככלי כו' כפשוטו דדינא קאמר דאף להך טעמא שמא יצא לר"ה אסו' להניחם בר"ה והוי ככלי שמלאכתו כו' שוב ראיתי שי"ל כוונתו שהב"ח מדייק דבבית שרי ולכן ס"ל דתפילין מלאכתן להיתר וע"ז כתב שהתוספות במנחות כתבו דאף בבית אסור ויש ליישב דטעמייהו משום שמא יצא לר"ה וא"ש דיוק הב"ח דהתם לענין חיוב חטאת מיירי וקאמר דאף אם יצא בהם לר"ה אינו חייב חטאת דדרך מלבוש עבידא אבל מ"מ גם בבית איכא איסורא כיון דלאו זמן תפילין לא בעי משמוש ושמא יצא ומ"מ הוי ככלי שמלאכתו לאיסו' ודלא כהב"ח ומ"ש שכן משמע מהתוספות דף מ"ו ר"ל דשם ד"ה אמר עולא מבואר דכלים שאסור להתקשט בהם שלא יצא בהם לר"ה הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ע"ש:

ד

מ"א ס"ק מ"ט נ"ל מותר להוציאו ולהחזירו כו' ר"ל אם הם בחצר ובכלי ואין לו מים לתת לתוכו אפ"ה שרי להוציאו ולהחזירו ויותר נראה לציין על סעיף שאח"ז אסור להחזירם ע"ז קאמ' דבה"ג שרי ומה דנקט להוציאו היינו דאפילו אם הוא בחצר וס"ק סמך יצויין על תיבת להחזירה:

ה

(מ"א ס"ק ס"ו) אסור אף שעתה אינם עליו כצ"ל:

ו

ס"ק ע"ד דיש כלאים כו' כצ"ל ועיין לקמן סי' תקי"ו: