שולחן ערוך, אורח חיים ש״ו: באיזה חפצים מותר לדבר בשבת. ובו י"ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

באיזה חפצים מותר לדבר בשבת. ובו י"ד סעיפים:
ממצוא חפציך חפציך אסורים אפי' בדבר שאינו עושה שום מלאכה כגון שמעיין נכסיו לראות מה צריך למחר או לילך לפתח המדינה כדי שימהר לצאת בלילה למרחץ וכן אין מחשיכים על התחום לשכור פועלים אבל מחשיך על התחום להביא בהמתו וי"א שאם אין הבהמה יכולה לילך ברגלים כגון שהוא טלה קטן אינו רשאי להחשיך דאינו רשאי להביא דאסור לטלטל ב"ח שהם מוקצים: הגה וה"ה דאסור לטייל למצוא סוס או ספינה או קרון לצאת בו. (מרדכי סוף פרק מי שהחשיך):

ב

היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום יכול לקרות לה כדי שתבא:

ג

מחשיכין על התחום לעשות צרכי כלה או צרכי מת להביא לו ארון ותכריכים ויכול לומר לחבירו שיחשיך כדי שיביא לו ויכול לומר לו לך למקום פלוני למחר ואם לא מצאת במקום פלוני לך למקום פלוני לא מצאת במנה קח במאתים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כלומר שלא יאמר לו סך ידוע שלא להוסיף עליו וכן אם לקח ממנו בשמנה לא יאמר לו תן לי עוד בשנים ואהיה חייב לך עשרה: הגה ואם א"א לו אא"כ יזכור לו סכום מקח מותר בכל ענין דהא צרכי מצוה הוא (הגהות מרדכי פ"ה) ויש אוסרים בכל ענין וכן עיקר: (ב"י בשם הר"ן והמגיד והמרדכי פרק כירה והגה"מ פרק א' ופכ"ו):

ד

השוכר את הפועלים לשמור זרעים או דבר אחר אינו נותן לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו ולא יאמר לו תן לי של שבת אלא יאמר לו תן לי שכר השבוע או החדש (ואם שכרו לחדש והתנה עמו לשלם לו כל יום כך וכך מקרי שכיר יום) (ר"ן סוף פ' אע"פ) או יאמר לו תן לי שכר עשרה ימים:

ה

אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת ויש מי שמתיר: הגה ואם שכרו לשנה או לחדש לכולי עלמא שרי (ד"ע):

ו

חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה ולפקח על עסקי רבים ולשדך התינוק ליארוס וללמדו ספר או אומנות ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. הגה י"א דבמקום שנוהגין ליתן לקורא בתורה מי שבירך ונודר לצדקה או לחזן דאסור בשבת לפסוק כמה יתן (א"ז) והמנהג להקל דהא מותר לפסוק צדקה:

ז

מותר למדוד בשבת מדידה של מצוה כגון למדוד אם יש במקוה מ' סאה ולמדוד אזור מי שהוא חולה וללחוש עליו כמו שנוהגות הנשים מותר דהוי מדידה של מצוה:

ח

הרהור בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה:

ט

אסור לומר לעכו"ם שילך חוץ לתחום בשבת אחר קרובי המת שיבואו להספידו אבל חולה דתקיף ליה עלמא ואמר שישלחו בעד קרוביו ודאי שרי:

י

להחליף משכון לעכו"ם בשבת מותר אם הוא מלבוש ויוציאנו העכו"ם דרך מלבושו (וע"ל סי' שכ"ה):

יא

מותר לקנות בית בא"י מן העכו"ם בשבת וחותם ומעלה בערכאות הגה שלהם בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו (אור זרוע):

יב

מותר להכריז בשבת על אבידה אפילו היא דבר שאסור לטלטלו: הגה ומותר להתיר חרמי צבור בשבת אע"פ שאינו לצורך שבת הואיל והוא יום כנופיא לרבים הוי כעסקי רבים דשרי לדבר בם (אגור) אבל אין מחרימין בשבת כ"א מדבר שהוא לצורך שבת (אגודה פכ"ג):

יג

להכריז בשבת על קרקע הנמכר שכל מי שיש לו זכות עליו יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו אסור: הגה וכן אסור להכריז יין בשבת דהוי כמקח וממכר (מהרי"ל):

יד

מי ששלחו לו שהוציאו בתו בשבת להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה ויצא אפי' חוץ לג' פרסאות ואי לא בעי כייפינן ליה (וע"ל סי' שכ"ח ס"י):

א

ויש מי שמתיר כו'. זה דברי ר"ש ואפשר שטעם שלו הוא משום דדבר זה אינו אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא גזרו רבנן:

ב

מדידה של מצוה. ומשום לחש ליכא דמותר ללחוש בשבת:

ג

הרהור מותר אבל אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור (ר"י באגרת תשובה):

ד

מותר לקנות בית כו'. כיצד הוא עושה מראה הוא לו כיס של דינרים והעכו"ם חותם:

ה

דהוי כמקח וממכר עיין בלבוש דישב המנהג שנוהגין בו להתיר משום דהוי לצורך יין קידוש והוי ליה כחפצי שמים:

ו

כייפינן ליה. משום דאמרינן חטא באיסור זוטא בשביל שלא לעביד חברי' איסורא רבא:

א

שמעיין. ודוקא היכא דמנכרא מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט:

ב

להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היו שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:

ג

לטייל. נראה לי דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא. מגן אברהם:

ד

כל יום. והמלוים בריבית צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרע כלל אותו שבוע ולא יחשוב לימים. מ"א ע"ש:

ה

לשנה. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע. וב"ח כתב שנוהגים להקל וכן העידו בשם מהרי"ל שהשכיר לשבת לבד עיין שכנה"ג שהתיר למילדת לקחת שכר שבת ועיין ע"ת:

ו

צדקה. ואסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ובשבת אא"כ לצורך מצוה. מרדכי. וכתב מ"א ופשוט דלצורך שבת שרי. וצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוקא לגבוה שרי. ואסור ליתן משכון אם לא לצורך שבת ע"ש:

ז

עסקי. ולא התיר אמירה לעכו"ם ושבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים. מ"מ ועיין סי' של"ט ס"ד. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה ש"ס כתובות דף ה':

ח

צדקה. כתב הט"ז אם בא לו בלבו ביום שבת להקדיש ס"ת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן אלא יחזיקנה בבית ויקדישנו בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאת לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ע"ש. והיד אהרן כתב ול"נ דאפי' הקדישו בלבו בחול אסור להקדישו בשבת דדברים שבלב אינן דברים ולא יצא לרשות גבוה ע"ש. ומ"א כתב דהקדישות דידן חולין נינהו ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש חלק ג"כ בו לפ"ז מותר להקדיש ס"ת ביום שבת דאין בזה איסור יוצא מרשות לרשות ע"ש. כתב רש"ל פ"ה דביצה הכרזת מצוה מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטריי"ך דכל מה שהוציא מפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי רק כקציצת דמים לצורך מצוה וכל י"ש יזהר בזה. וכן אסור לקנות מקומות בה"כ ואתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן וכן לקנות שופר או אתרוג בי"ט אסור ועי' סי' תקפ"ו סעיף כ"א ועיין ח"מ סי' ע"ב אם נשבע לפרוע בז' בניסן ואירע בשבת מה יעשה ומ"א כתב נ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם. ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום דהיינו שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישומו אותו ע"ש:

ט

למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח אם הטומאה בא לשם ועיין מ"א:

י

אסור. אפי' אמר לו מע"ש לעשות בשבת אסור ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש בסעיף ג':

יא

שרי. אפי' להשכיר עיין ח"מ סוף סי' רנ"ד:

יב

מותר. ובמ"צ בשם הרא"ש והריב"ש אוסר לקנות אלא כשקנה מע"ש מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת. וסוריא כא"י לדבר זה רמב"ם ועיין מ"א. כתב הג"א פ"ב דמ"ק כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו'. וכתב המ"א משמע דאסור ליתן מעות:

יג

להכריז. ונהגו להכריז אבדת עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ודוקא אם יש חשש סכנה בדבר אז שרי. מ"א:

יד

חרמי. וה"ה נידוהו בחלום מתירין לו בשבת. מהרדב"ז ח"א סי' קי"ח ועיין שכנה"ג:

טו

כנופיא. ומה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים. ב"ח:

טז

אין מחרימין. וחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו דברי ריבות סי' ש"ה. ומותר לנדות למי שחילל שבת רשד"ם סי' מ' (ובס' אליהו רבה אוסר כי אם לצורך שבת ע"ש). וכ"כ בס"ח סי' ת"ט:

יז

קרקע. ה"ה להשכיר בית או לקנות. כנה"ג:

יח

להכריז. ובלבוש כתב דנוהגין להכריז אפי' בסכום מקח ואפשר דחשבינן ליה חפצי שמים לצורך קידוש ולפי מ"ש בס"ג אין זה היתר מ"א. וברש"ל פ"ה דביצה סי' ת' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח ע"ש. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ"א:

יט

מצוה. דתשאר מומרת לעולם ח"ו משא"כ בסי' שכ"ח ס"י בהג"ה שיעשה פעם א' באונס עבירה עט"ז ומ"א וע"ל סי' ש"ה ס"ק ה' מש"ש בשם נחלת שבעה. ובכנה"ג בשם הרמ"א מתיר לילך חוץ לתחום לנקום נקמת אביו וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום מ"א. ובתשובת בית יעקב סי' קט"ו מתיר לברוח בשבת חוץ לתחום אם שר העיר רוצה לחבשו בבית הסוהר אם יש לחוש שמא ימות בתפיסה אפי' על עסקי ממון ואין חילוק בזה בין יחיד לרבים ע"ש:

א

שבת ק"ן

ב

עירובין ל"ח ול"ט

ג

שבת שם במשנה

ד

שם ברייתא קנ"א

ה

שם בתוס' לגירסת הספרים שהביאו התוספו' שם

ו

שם בברייתא ליישב גירסת התוספתא דאין מחשיכין

ז

שם במשנה

ח

שם בברייתא

ט

שם וכרבי יוסי וכרבי יהודה דלא פליגי

י

לפירוש ר"ת בפרק כ"ד מהלכות שבת

יא

לפירוש הר"ן

יב

בב"מ נ"ח

יג

הרי"ף והרא"ש פ' כ"ג דשבת ורמב"ם פרק כ"ו וש"פ

יד

מרדכי ס"פ אע"פ בשם רבי ברוך והטור בסי' תקפ"ה

טו

שם במרדכי בשם ר' שמואל מטעם מצוה והב"י מהא דפסחים נ"ד אין בו סי' ברכה הא איסורא ליכא

טז

שבת ק"ג וכתובות ה'

יז

טור בשם הר"מ מרוטנבורג ושאר פוסקים

יח

טור בשם אבי העזרי ומהר"מ מרוטנבורג

יט

שם בשם מהר"מ

כ

שם בגמרא

כא

טור ורבי יונה באגרת התשובה ע"פ המכילתא

כב

מרדכי פ"ג דשבת וש"פ

כג

רבי ירוחם בחלק י"ב בשם המפרשים

כד

בב"ק פ' וגיטין ח'

כה

רשב"א בתשובה

כו

תשובת הריב"ש והסכים הר"ן

כז

ב"י מדברי התוספ' בשבת ד' ועירובין ל"ב גיטין מ"א ובשאר מקומות לתירוצא בתרא דמצוה רבה שאני (תשלום דינים השייכים לענין זה בסי' שאחר זה)

א

ס"א ממצא. שבת ק"נ א' וקי"ג א' וע' רש"י שם ד"ה ממצא:

ב

שמעיין כו'. או. עירובין ל"ח ול"ט:

ג

וה"ה. נלמד מהנ"ל:

א

ס"ג ויכול לומר. שם בברייתא מחשיכין לפקח כו' ור"ל שאומר לחבירו לפקח וכמש"ו ואומרים לו כו':

ב

למחר. ע"ש בתוס' ד"ה לעולם:

ג

ואם א"א. ק"נ א':

ד

ויש אוסרין. דאין מותר אא"כ יש ענין שמותר בדבר הרשות כמו לך כו' שאם היה בורגנין כו' אבל בלא"ה אסור שהרי נכרי שהביא חלילין אסור. הר"ן ועמ"א:

א

ס"ד ולא יאמר. תוספתא סוף שבת בסיום הברייתא השוכר כו' ולא יאמר כו' אלא תן לי שכר עשרה ימים וה"ה לשכר שבוע:

ב

ואם שכרו. כן מ' שם במורד שאמרו דמחזי כשכר שבת אע"ג שנותן לה בהבלעה כיון שנתוסף יום יום:

א

ס"ה אסור. כמו בס' שקדם:

ב

ויש מי. כמ"ש בס"ו וכ"מ בפסחים נ' ב' דמחזי כשכר שבת:

ג

ואם שכרו. עמ"א וכמ"ש בס"ד:

א

ס"ו ודוקא. כנ"ל בס"ג:

א

ס"ז מותר. קנ"ז א' ב':

ב

כגון. רמב"ם בפי' שם:

ג

וללחוש כו'. כמש"ל סי' שכ"ח סמ"ה ובירושל' פי"ד דשבת הלכה ג' לוחשין לעין ולמעים ולנחשים ולעקרבים ומעבירין ע"ג העין בשבת:

ד

ומ"מ כו'. מכילתא פ' יתרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבוא כאילו כל מלאכתך עשויה:

א

ס"ט אסור. דאפי' נכרי שהביא חלילין אסור:

ב

אבל חולה כו'. כמ"ש בפ' מי שמת קונין מש"מ בשבת כו ועתוס' שם:

א

סי"א דאינו אסור. והוי שבות דשבות כמ"ש גבי מילה דלא התירו אלא שבות דשבות וכמ"ש בסי' ש"ז ס"ה:

ב

ומשום. גמ' שם:

א

סי"ב מותר. להכריז. דחפצי שמים ודבר מצוה הוא:

ב

הואיל והוא. עמ"א: ובבד"ה כ' בשם רי"ו כו'. וכמ"ש קנ"ז א' מפירין נדרים אפי' שלא כצורך שבת ע"ש:

ג

אבל. שם כמו נשאלין לנדרים כו':

א

סי"ג להכריז כו'. ואם לאו. דוקא בכה"ג אסור דהוי כמו החלטה אבל בלא"ה מותר כמו בסיקריקין שאמרו בירושל' שהיו מכריזין בי"ב חודש ד' שבתות וכן במורדת בפ' אע"פ בגמ' וכ' הריב"ש לכך היו שולחין לה קודם ההכרזה מבחול ולא אמרו כן בתוך הכרזה הוי יודעת כו' משום דבכה"ג אסור:

א

סי"ד מי ששלחו וכו'. עתוס' דשבת ד' א' ד"ה וכי כו' והא דתנן כו' שאני כו' ועי"ל כו' וכב' התירוצים של התוס' ואינו מותר אלא בלא פשע ומצוה רבה ולכן דוקא אמר שהוציאו ודוקא בכה"ג משא"כ בסי' שכ"ח ס"י אע"ג דעבירה גדולה מ"מ אין מחללין שבת עליה דאין מצוה גדולה משמירת שבת משא"כ כה"ג להביאה לכלל ישראל. והנה הרשב"א בתשובה אוסר וכ' דלא שרינן אלא היכא שנעשה האיסור על ידו כמו בפ"ג דעירובין והן תחילת דברי תוס' דשבת הנ"ל אבל תוס' מסקו שם דבמצוה רבה מותר כנ"ל ובתי' הב' כתבו דהיכא דלא פשע מותר. והרשב"א אזיל לשיטתו שכת' בחידושיו שם תי' ראשון של התוס' דמצוה רבה שאני וכ' ול"נ כו' חצי בן חורין לית ביה משום תעבודו משום צד חירות שבו וההיא דשפחה חציה בת חורין דעבדו בה איסורא שם כיון דרבים נכשלים מצוה דרבים ודאי שאני כמ"ש בהדיא בפ' השולח ובפ"ג שאכלו והנה המחבר פ' כדברי התוס' כמש"ל וע' סי' שכ"ח ס"י בהג"ה דאוסר שם וזה ניחא כמש"ל ועב"ח וט"ז ומ"א שהאריכו בזה:

ב

כייפינן. כמו שם:

א

שמעיין נכסיו וכו' או לילך וכו' – היינו אפילו תוך התחום כן הסכימו כל האחרונים. והנה במ"ב העתקתי דדוקא היכא דמנכרא מילתא והוא מהמגן אברהם ושארי אחרונים שהסכימו כולם כן ודלא כח"א שהחמיר בזה בכל גווני. והנה ראיתי בנשמת אדם שם שהאריך בזה וכתב דדין זה של מ"א תליא בפלוגתא דזהו רק להרמב"ן והרשב"א והריטב"א אבל הרמב"ם והסמ"ג משמע דלא ס"ל כן אלא דלילך ולעיין בנכסיו הוא עשיית חפציו ממש ואסור בכל גווני ומה שהקשה שם בעירובין (דף לח:) מברייתא דלא יהלך אדם בסוף שדהו וכו' לא הקשה אלא מסיפא שם וע"ז תירץ התם מוכחא מילתא אבל הא דלילך ולעיין בשדהו לא בעינן שיהא מינכר מילתא דוקא דבכל גווני אסור ובאמת אפילו אם לו יהי כדבריו בדעת הרמב"ם והסמ"ג הלא הוא מילתא דרבנן ונוכל לסמוך להקל על כל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא וגם הר"ן בפרק שואל ד"ה לא יטייל כתב בהדיא ג"כ כמותם וגם ברש"י בעירובין ל"ט ד"ה מוכחא מילתא מוכח בהדיא דס"ל כפשטות הסוגיא דקושית הגמרא שם הוה קאי על שניהם ועל שניהם תירץ התם מוכחא מילתא הרי דגם בהולך בסוף שדהו לידע מה היא צריכה לא אסרינן אלא משום דמוכחא מילתא ודלא כנ"א. [ומה שכתב דמהטוש"ע משמע ג"כ דמחמירין בכל גווני לא ידעתי ראייתו דהלא דין זה נובע מהא דאיתא בגמרא לא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה ומשמע שם ברש"י ד"ה מוכח דכשעומד ומסתכל על ענין שדהו הוא בכלל מוכחא מילתא ומינה דהא שסתם הטוש"ע לאסור לעיין בנכסיו הוא ג"כ באופן כיו"ב דמסתמא מינכר מלתא וכסתימת לשון הגמרא התם מוכחא מלתא אבל אם באמת אין ניכר כלל מותר] וגם המעיין בהרמב"ם והסמ"ג שם גופא אין הוכחה דפליגי אכל הני רבוותא הנ"ל דמקילין בהדיא ולמה לן לעשות פלוגתא ביניהם וע"כ סתמתי כדעת כל האחרונים שהעתיקו כדברי המגן אברהם:

ב

וכן אין מחשיכין וכו' – גמרא ק"נ ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ט במגן אברהם סקי"ג דכאן אסור אפילו היכא דלא מינכר מילתא שהוא בשביל זה והטעם ע"ש והרבה אחרונים כתבו דטעם האיסור הוא משום דהחשיכה גופא מסתמא מורה שהוא חושב לעשות דבר שהוא אסור בשבת:

ג

וה"ה דאסור לטייל – אפילו הם עומדים בתוך התחום דדין זה הוציא המרדכי מהא דאסור לעיין נכסיו בריש הסעיף:

ד

להביא בהמתו – היינו שלא תאבד וכדומה אבל אם הוא מביאה כדי לעשות בה מלאכה או ליסע בה בודאי אסור ואפילו היא עומדת תוך התחום וכדלקמיה בהג"ה:

א

מחשיכין על התחום וכו' להביא לו – ולהביא בשבת אסור אפילו ע"י א"י [אחרונים] ועיין לקמן ס"ט מה שנכתוב שם:

א

לשמור הזרעים – עיין בב"מ נ"ח ע"א דדוקא בשקנו מידו הא לאו הכי אין דין שמירה במחובר לקרקע ואפילו אם היה שכיר שבוע או חודש אינו חייב במחובר לקרקע כשנגנב:

ב

נותן לו וכו' – עיין מ"ב שכתב דיכול לנכות לו משכרו אם לא שמר בשבת כנ"ל פשוט ואף דבח"א כלל ס' דין ח' משמע דכשינכה לו אם לא ישמור בשבת תו לא מיחשב בהבלעה לא נהירא כלל וראייתו שהביא מכתובות ס"ד ע"ב תוד"ה מחזי אינה ראיה כלל דהתם הלא יכול לחזור מקטטתו באמצע וע"כ בודאי תקנו שיתחשב לכל יום ויום בפ"ע משא"כ בעניננו שהשכירו לחודש שלם וכי משום שינכה לו כשלא ישמור איזה יום יתחשב כשכיר יום ובודאי כן הוא הדין דמי שהוא שכיר חודש או שבוע אם יחסר איזה יום מהפעולה יכול לנכות לו דהא קבל עליו לשמור חודש או שבוע שלם ואעפ"כ מקרי השכר שבת שלו בהבלעה כנ"ל ברור:

ג

והתנה לשלם לו וכו' – עיין במ"ב דהיינו שהתנה עם הפועל שישלם לו לפי חשבון הימים שהלשון הזה מורה שיהיה יכול לסלקו באמצע וכו' כן מוכח בד"מ להמעיין שם וראיתי בא"ר שכתב דלו נראה דאין יכול לסלקו באמצע השבוע כיון ששכרו לחודש ולא אמר לו אלא לשלם לו בכל יום כו"כ ולא בסוף עכ"ל והנה מזה נראה שחשב שכונת הרמ"א הוא דממה שהבטיח לו לשלם בסוף כל יום ולא בסוף שבוע או חודש כשאר שכירות שאינה משתלמת אלא בסופה מוכח שיכול לסלקו בכל יום ויום וע"כ שכיר יום הוא וע"ז שפיר פליג הא"ר דלמה לן לומר שיוכל לסלקו באמצע וחזר ממה שהשכירו בתחלה לחודש טוב יותר לומר שלא חזר כלל ורק שהתחייב עצמו לשלם לו בסוף כל יום להפועל וכשאר חיובים שהאדם יוכל להמשיך על עצמו וכענין שאמרו מתנה ש"ח להיות כשואל אבל באמת נראה לי פשוט דבאופן זה גם הרמ"א מודה להא"ר וכונת הרמ"א הוא כמו שכתב בד"מ וכמו שהעתקנו במ"ב:

ד

מקרי שכיר יום – וכ"כ בבד"ה בשם שב"ל וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד השבוע כולו אלא בעד הימים שעברו ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת עכ"ל המג"א ומשמע מדבריו דדין זה שבשב"ל הוא הוא דברי הר"ן ומה שהשיג עליו הב"י משום דלא ראה דברי הר"ן ולענ"ד אין צריך כלל לומר כן על מרן הב"י דבאמת דין שבשב"ל דין אחר הוא דז"ל בבד"ה כתבו בשבולי הלקט שאם יאמר כך וכך תתן לי בחודש שיבוא כך ליום הוי נמי כשכר שבת ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך עכ"ל היינו דהשב"ל סובר דמה שסיים שיבוא כך ליום הוי חזרה ממה שאמר מתחלה ששכרו לחודש והב"י סובר דמה שסיים שיבוא כך ליום חשבון בעלמא הוא דקמחשב הפועל כמה ירויח לכל יום וס"ל להב"י דזה דמי למי שאומר תן לי שכרי של עשרה ימים דאף שבזה מרמז על שכר יום השבת ג"כ אפ"ה כיון דלא תבעו בהדיא השכר של כל יום ויום בפ"ע שרי ה"נ בעניננו דבודאי לבסוף כשיתבענו יתבע ממנו עבור כל החודש או השבוע מה איכפת לן דחשב באמצע כמה מגיע לו עבור כל יום ויום וזהו שסיים הב"י וכתב ואין נראה כן מדברי הפוסקים שכתבתי בסמוך אבל דין של ד"מ שהוכיח מהר"ן דין אחר הוא דז"ל כתב הר"ן ס"פ אע"פ אם שכרו לחודש אם התנה עמו שישלם לו לפי חשבון הימים מקרי שכיר יום והוי שכר שבת שהרי יוכל לחזור באמצע החודש ולכן לא מקרי שכר חודש עכ"ל ולשון זה קאי אשוכר שהוא התנה עם הפועל שישלם לו לפי חשבון הימים ומורה זה שיוכל לסלקו [אבל הפועל א"צ להתנות דבלא"ה הפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום כמ"ש הפוסקים] וס"ל דכיון שיוכל הבעה"ב לסלקו באמצע א"כ הוא לו רק כשכיר יום וגם הב"י אפשר דאין חולק ע"ז אך מ"מ עיקר דינו של ד"מ שהביא לסברתו ראיה מהר"ן אינו מוכרח דהתם י"ל שהתקנה היתה לכתחלה לכל יום ויום בפ"ע וכמו שכתב בספר מאמר מרדכי עי"ש ועיין בתו"ש:

א

וללמדו ספר או אומנות – דע דתנאים איפלגו בזה הענין בגמרא דיש סוברין דצריך האב ללמד לבנו תורה וגם ללמדו אומנות [וה"ה אם מלמדו שידע לסחור כ"כ בשה"ג] והתנא ר' נהוראי אמר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד לבני אלא תורה בלבד שכל אומניות שבעולם עומדות לו לאדם בעת ילדותו ולעת זקנתו מת מוטל ברעב אבל תורה עומדת לו לאדם בילדותו ובעת זקנתו כשהוא חלש שנאמר וכו' ומ"מ גם זה שמלמד לבנו אומנות צריך לכו"ע ללמדו מתחלה וגם בעת שהוא עוסק במלאכתו תורה ויראת שמים דאל"ה ימצא במלאכתו גופא כמה ענינים מאיסור גזל וגם עוד תקלות רבות ופרצת הדת לגמרי ח"ו ובפרט בימינו שהכל מתפזרין במקומות הרבה אשר אין עם ישראל שומרי דת התורה מצויין שם אם לא יהיה קבוע בנפשו מנעוריו ידיעת התורה ושמירת המצות עלול ח"ו שיחלל שבת במלאכות גמורות שיש בהן חיוב סקילה. ואפילו בלמוד התורה שידוע שהיא מגני [מן היסורים] ומצלי מן החטא אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה [וה"ה איזה עסק ג"כ הוא בכלל מלאכה וכנ"ל בשם שה"ג] סופה בטלה וגוררת עון כ"ש בלמוד המלאכה בלא תורה בודאי גוררת עונות הרבה וגם פרצת הדת בכללו ח"ו:

ב

ודוקא לדבר אם רוצה להשתכר וכו' – הנה מזה הלשון משמע דלשכרו סתמא אף בלי הזכרת סכום אסור ומסוף הדבור משמע להיפך דדוקא בהזכרת סכום אסור ועיין בביאור הגר"א שציין ע"ז כנ"ל בס"ג בהג"ה וכן בב"י תלי זה בהנ"ל משמע לכאורה ג"כ דדוקא בהזכרת סכום אסור וצ"ע:

א

מותר למדוד וכו' – עיין במגן אברהם מה שכתב לענין אם אחד נשבע לחבירו לשלם ביום פלוני ואירע בשבת והעתקתיו לקמן בסימן ש"ז סי"א עי"ש:

א

בכתב שלהם – עיין במ"ב ומפני שדין זה הוא נ"מ לכמה דברים אמרתי לבאר דבר זה. הנה הרמ"א העתיק בשם או"ז דכתיבה אחרת חוץ מכתב אשורי הוא רק מדרבנן ועיינתי שם באו"ז בהלכות שבת וראיתי שכתב שם דלא מקרי כתב מדאורייתא כ"א כתב אשורי וכתב יוני ועיקר יסודו בנה ע"פ הירושלמי לפי ביאורו וכאשר נביא לקמן ואף שבעניננו מסתעף מזה הסברא חומרא דלא מקילינן אפילו ע"י א"י כ"א בכתבא דידהו ומטעם זה העתיק הרמ"א את דבריו כדי לחוש לשיטתו מ"מ כדי שלא להוציא מזה תקלה לכמה ענינים אני מוכרח להרחיב הדברים בזה ולבאר שכל הפוסקים חולקים ע"ז. הנה בשבת ק"ג איתא במשנה דהכותב בכל לשון חייב וזה מורה בהדיא דהכונה בכל לשון ממש דאי כונת המשנה רק לרבות כתב יוני לא הי"ל לומר בכל לשון [ואף שאין צריך ראיה לזה מ"מ כדי לברר הדבר לא אמנע מזה הנה במגילה ח' ע"ב איתא במשנה אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותו"מ אין נכתבין אלא אשורית רשבג"א אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית] וראיתי באור זרוע שהביא שם ראיה לסברתו מהא דאיתא בירושלמי שם מהו בכל לשון אפילו אלף אלפא [ובאור זרוע שם הגירסא עוד ביתא ביטא וט"ס הוא וצ"ל בית ביתא וכן איתא במשנה בשקלים פ"ג דבלשון יונית הוא אלפא ביתא גמלא] ומדנקט הירושלמי אפילו אלף אלפא בית ביתא משמע דוקא כשכתבו בכתב שלנו או בכתב יונית אבל בכתב אחר לא חשיבא מלאכה ובאמת פירושו בירושלמי תמוה מאד אחד דהא תנן במשנה בכל לשון ואיך יפרש לנו הירושלמי דהכונה או אשורית או יונית ועוד לפי פירושו מהו אפילו אלף דקאמר הירושלמי הי"ל לומר אלפ"א בית"א גמל"א ועוד דלפי פירושו הירושלמי סותר את עצמו תוך כדי דיבור דהא איתא שם במשנה הכותב שתי אותיות בין משם אחד בין משתי שמות בין משתי סימניות בכל לשון חייב א"ר יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם וכו' וקאמר ע"ז בירושלמי שם מאן תנא סימניות ר' יוסי היא [כי הירושלמי ס"ל דסימניות הוא מלשון סימן ור"ל שני סימנים בעלמא המורים על איזה ענין וכמו שפירש רב האי גאון הובא במגיד משנה ע"ש בקרבן עדה וע"ז קאמר דר' יוסי היא דס"ל דחיוב כותב הוא משום רושם ואפילו על שתי שריטות בעלמא חייב] ואח"כ קאמר מהו בכל לשון אפילו אל"ף אלפ"א ואם הפירוש כדבריו א"כ המשנה סותר את עצמו דרישא משתי סימניות דר"י ומה שאמר בכל לשון והכונה על אשורית ויונית לאו ר' יוסי היא דלר' יוסי ודאי חייב בכל לשון דלא גרע מרושם בעלמא דמחייב ר' יוסי וגם דדברי הירושלמי דבתר זה מברר את דברי ר' יוסי ע"ש ואיך נאמר דבתחלה מיירי לר' יוסי ובסוף לר' יוסי ובאמצע מפסיק הירושלמי וקאמר שלא אליבא דר' יוסי ובפרט דהמשנה סותרת א"ע וכמו שכתבנו ועוד דלמה ישתנה עניני שבת מגיטין ושאר שטרות דאיתא בהדיא בגיטין י"ט דהוא בכל לשון ונפסק כן באבן העזר סי' קכ"ו וגם שם כתיב וכתב לה אלמא דדרך כתיבה היא וע"כ דיש פירוש אחר בדברי הירושלמי ונ"ל דכונת הירושלמי הוא דמתחלה קאמר משני סימניות מני ר' יוסי היא ואח"כ קאמר מהו בכל לשון ר"ל מהו הרבותא כיון דאפילו רושם בעלמא חייב ולא גרע איזה לשון שהוא מרושם בעלמא לכך קאמר אפילו אל"ף אלפ"א ר"ל דמתחלה היה כתוב אל"ף בי"ת והוסיף אות א' בכל תיבה ונעשה אלפא ביתא והו"א דזה גרע דלא אהני בהוספתו כלום וקמ"ל דחייב דכתיבה הוא בכל לשון ולפי הלשון יוני אל"ף לאו תיבה כלל עדיין עד שהשלימו בזה האות האחרון וכן בבי"ת השלים עוד אות א' ונעשה ביתא ואף דבעינן שיהא שתי האותיות נהגין ונקרין זה עם זה ס"ל להירושלמי דגם זה הוא בכלל אחרי ששתי התיבות סמוכות ולפי הירושלמי משמע דאיירי המשנה דגוף הכתב היה אשורי אלא שהלשון הוא יוני והרבותא הוא כנ"ל אבל באמת פשיטא דאפילו אם היה גוף הכתב נמי של יוני או של כל לשון ג"כ חייב וכמו דקי"ל לענין גיטין באבן העזר בסימן קכ"ו דבכל כתב ובכל לשון כשר ואף דהתם כתיב בקרא וכתב [הג"ה עוד נוכל לומר דכונת הירושלמי הוא לרמז על מה שכתב רבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק י"ד דאם כתוב אות אחד מלשון זה ואות אחד מלשון אחר חייב ולא הביא לזה שום מקור ואפשר שהוא מפרש הירושלמי דקאמר אפילו אל"ף אלפ"א כפשטיה דהיינו אות אחד כתב התמונה בכתב שלנו ואות אחד כתב התמונה בכתב יוני וה"ה בלשון אחר וראיתי עוד פירוש על הירושלמי בגליון הש"ס ולא נהירא דא"כ הי"ל לומר אפילו אל"ף אל"ף ועוד דמשמע בגמרא שלנו דגלטורי בעלמא איננו בכלל לשון] היוצא מדברינו דעל כל כתב של כל אומה חייב מן התורה ולך נא ראה שכל הראשונים ס"ל כן דהרמב"ם פי"א מהלכות שבת כתב בהדיא דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב וכן מוכח מפירש"י במתניתין דעל כל כתב ולשון חייב וכן האלפס והרא"ש והרוקח העתיקו המשנה דבכל לשון חייב כצורתה ולא הגיהו עליה כלום מדברי הירושלמי ולפי פירוש האו"ז היה להם להביאו להורות דדוקא יוני ולא כתב אחר [ולבד זה מוכח כן בהדיא מדברי הרא"ש בפרק החובל דעל כתב שלהם יש ג"כ איסור דאורייתא אלא דמשום ישוב א"י התירו לומר לא"י] וכן פירש הר"ן בהדיא במתניתין דעל כל כתב של שבעים לשון חייב וכן כתב במאירי ג"כ כלשון הזה של הר"ן וכן מוכח מרבינו ירוחם בנתיב י"ב חלק י"ד וכן מוכח מתוספות גיטין ח' ע"ב בענין דלוקח בית מא"י דכתב שלהם הוא ג"כ איסור דאורייתא אלא דמשום ישוב א"י התירו בזה אמירה לא"י [וראיה זו הביא ג"כ המגן אברהם בסימן ש"מ] וכן מוכח ברשב"א בב"ק פ' החובל וברמב"ן ובריטב"א פרק ר"א דמילה כדעת התוספות הנ"ל וכן מבעל העיטור מוכח כדברינו דהוא הביא מהאי סוגיא דכותבין עליו אונו דמלאכה דאורייתא מותר ע"י א"י במקום מצוה וכן מוכח עוד מכמה פוסקים שהעתיקו המשנה הנ"ל כצורתה וכן המגן אברהם בסימן ש"מ תמה על דברי הרמ"א כאן עי"ש במה שמאריך ומתמיה על דברי הגה"מ שכתב כעין זה. ונבאר עוד בתוספת נופך דאין לפטור בכתיבת שאר לשונות מטעם דאפילו בלשה"ק יש פוסקים שסוברין דאם חסר הזיונין דשעטנ"ז ג"ץ פטור ומכ"ש בשאר לשונות דאין להם שום תמונת אשורי חדא דאנן פסקינן לעיל בסימן ל"ו דאין הזיונין מעכב וממילא חייב בשבת בכל גווני ואפילו הפוסקים שסוברין דבכתיבה אשורית אם חסר הזיון פסול וממילא פטור לענין שבת היינו דוקא בכתיבת סת"ם שם ס"ל דלא מקרי כתב בלא זיון שעטנ"ז ג"ץ אבל גבי גיטין הלא נפסק בא"ע דכותבין כתיבה אשורית בלא זיון וע"כ כמו שמחלק בספר התרומה דבכתיבת סת"ם שאני ואפילו לדעת הריב"א דסובר דגם גבי גיטין בעינן שיהיו האותיות מזוינין הלא גם הוא מודה דבלשון אחר ג"כ כשר ולא שייך שם לומר דחסר זיון כיון דדרך הכתב זה הכי הוא וכדאיתא במשנה [גיטין פ"ז] גט שכתבו עברית ועדיו יונית וכו' וכמו שכתב כל זה במרדכי בהלכות קטנות ע"ש. היוצא מדברינו דכל הראשונים אזלי בחדא שיטתא כפשטא דמתניתין הנ"ל דעל כל כתב וכל לשון חייב ודברי האו"ז והגה"מ פ"א מהלכות תפלין שהביאו בשם רבינו יואל דעת יחידאה היא ונדחית מכל הני רבוותא הנ"ל ועיין לקמן בסימן ש"מ בפמ"ג שמיישב קצת שיטת רבינו יואל המובא בהגה"מ מקושית המגן אברהם דבכל לשון חייב ודחק הפמ"ג דהוא יפרש המשנה דבכל לשון היינו רק לענין הלשון לבד אבל גוף הכתב אפשר דבעינן דוקא אשורית עי"ש ולא ראה דברי רבינו יואל בעל שיטה זו המובא באו"ז דמפרש שם בהדיא בכונה בכל לשון לענין גוף האותיות ומרבה בזה רק יוני ועוד דמ"ש מגיטין דכתיב בה וכתב ומוכח בגיטין י"ט וכן נפסק בשו"ע אבן העזר קכ"ו דנכתבת בכל כתב וה"נ לענין שבת וכנ"ל בשם כל הראשונים אח"כ מצאתי בנו"ב מ"ת סימן ל"ג שגם הוא כתב כדברינו שכל כתב הוא מן התורה וסיים שעכ"פ האור זרוע הוא יחיד בדבר ולא מצינו לו חבר:

א

במחבר ריש סעיף א' ממצוא חפצך נ"ב להפקיר בשבת או לקנות מן ההפקר בשבת, מבואר בתשובותי סי' אלף רפ"ד:

ב

שם במג"א רס"ק ט"ו לפסוק לצדקה. נ"ב עיין ט"ז ס"ק ב' וז"ל בעל כפתו' ופרח פרק מ"ד אבל הפוסק מעות לצדקה אפילו אומר סלע זו לצדק' לעניים לא יצא מרשותו ואינו נאסר בה כהקדש אלא שמותר להשתמש בה ולהחליפה ואין עליו אלא לקיים נדרו וכו' עכ"ל ע"ש ונכון הוא:

ג

שם בד"ה וא"כ צ"ע. נ"ב אבל לרב הדורש אין ספק משום דהוה דורן לחכם וכבוד התורה ותפארת וחיבוב מצוה וכבר כתב ב"י סי' תקכ"ז בשם המרדכי הנ"ל דלצורך מצו' שרי ליתן מתנה דוקא משכן אסור דמחזי טפי כמשא ומתן אבל מתנה שרי טפי ורוב פעמי' כבר יחדו הכלים מע"ש מה שרוצים לשלוח מחר לחכם וכיון שהפריש כבר יצא מרשות בעליו משום דכתיב בפיך זו צדקה וא"כ מה שנותן אח"כ בשבת אינו אלא לפרסומי מלתא וכמ"ש הט"ז ס"ק ב' בס"ת לבהכ"נ אך מה שרגילין לשלוח גרגרי קאפע שהוא מוקצה לא חזי לשום מידי בודאי צ"ע א"ל שמונח עליו ציקער כבר מערב שבת באופן שאי אפשר לנערו ממנו ומטלטל הכלי עם הקאפע אגב הציקער וכבר פרסמתי כן ברבים והשומע ישמע. ועיין מ"ש הבית מאיר סוף סי' מ"ה בדין זה [מהגאון כ"ס], וע' ח"ס או"ח סי' ע"ד שכתב בשם תשו' גינת וורדים שאצלם אוכלים קאפע קלוי. וצ"ל שזקיני זצ"ל מיירי באינו קלוי וק"ל:

ד

שם סעיף י"א ע"ש בהג"ה בכתב שלהם. נ"ב וצ"ע כ"ש סי' קכ"ו ססק"א ע"ש ולקמן מג"א סימן ש"מ ססק"י:

א

סעיף ד' השוכר את הפועל לשמור זרעים. נ"ב הנה מה שתמהו בזה על הרמב"ם שהשמיט זרעים עיין בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ו בחידושי למנחות דף פ"ד מ"ש בזה ודין חדש היוצא מזה ע"ש ודו"ק. ועיין כאן במג"א סק"ז מ"ש בשם הר"ן ומהרמב"ם וה"ה במשכיר בית לחבירו ועיין בחידושי על חו"מ מהדורא ה' סי' כ"ב בתשובה לק"ק סטאניסלאב מ"ש בביאור כוונת דברי הר"ן ע"ש ודו"ק:
שם באותו סעיף בהג"ה ואם שכרו לחדש והתנה לשלם לו כל יום וכו'. נ"ב עיין במג"א שכתב שיכול לסלקו באמצע ועיין בא"ר שחולק עליו ע"ש והאריך דאין יכול לסלקו ועיין בחידושי לחו"מ סי' שי"ב מ"ש בזה בתשובה באריכות להחזיק כדעת הא"ר ע"ש וכתבתי זה בשנת תקצ"ה ודו"ק היטב:

ב

שם סעיף ה' אסור להשכיר חזנים להתפלל בשבת. נ"ב הנה נשאלתי ע"ד השוחטים ביו"ט ומקבלים איזה דבר מאכל אם מותר או הוי בכלל שכר שבת ויו"ט וכתבתי בזה תשובה בארוכה להתיר הלא הוא בחיבורי לאו"ח משנת תקצ"ב ע"ב והרוצה לעמוד על שרשן של הדברים יעיין שם בתשובה ההיא וימצא מרגוע לנפשו עש"ה ודו"ק:
שם בסעיף הנ"ל ויש מי שמתיר. נ"ב עיין בחיבורי לאו"ח משנת תד"ר בהלכות פסח סי' ת"נ שם בחיבורי דקי"ד ע"ב מה שכתבתי בביאור הטעם של ויש מי שמתיר ע"ש ודו"ק היטב:

ג

שם סעיף י"ד מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו. נ"ב עיין מ"ש בתשובת שאלה בדין מניקת למדינת אונגרין והוא בחיבורי על אהע"ז מהדורא תליתאי בפלפול בדין אי אומרים חטא כדי שיזכה חבירך ובישוב קושית התוס' בגיטין וכמה חילוקים חדשים בזה בעזה"י ע"ש ודו"ק ועיין בחיבורי על או"ח משנת תר"ז דף ג' בחידושי למס' פסחים דף ס"ט שם העליתי די"ל דלדידן דקיי"ל דשבת הוי עשה ול"ת וי"ל דשבת הוי עשה דרבים וי"ל דאומרים בזה לאדם חטא כדי שיזכה חבירך והסוגיא דפ"ק דשבת אזלא להסוברים דשבת אינו רק ל"ת לבד ע"ש ודו"ק:

א

גי' דגול מרבבה בשלחן הטהור לכן לא מיקרי שכר שבת:

ב

ועיין מג"א סי' כ"א ס"ק יו"ד ועיין באה"ע סי' ק"ו בב"ש ס"ק א' שכתב שם כתב עובד כוכבי"ם ומזלות הוי מלאכה גמורה:

ג

פירוש כגון ר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה משום מצוה דרבים ושם גם ר"א זכה במצוה להתפלל בעשר' (רמ"א):

א

[א] [לבוש] מה הם צריכין וכו'. או האיך פירותיהן מתבשלין (סמ"ג):

ב

[ב] על התחום וכו'. דוקא סוף התחום דמוכחא מילתא אבל בתוך התחום שרי והא דעל הפתח המדינה נמי מוכחא מילתא דמרחצאות הן לפני הפתח המדינה תוס' [שבת] דף ק"נ וכן כתב המגיד פרק כ"ד להוסיף דכשהוא בתוך שדה שהיא צריכה לניר ולעיבוד מינכרא מילתא, עד כאן, ומגן אברהם סימן ש"ז ס"ק י"ג תמה מעירובין דף ל"ט דקאמר להדיא דאפילו בסוף התחום לא מינכרא מילתא דאי צורבא מדרבנן הוא אמרינן שמעתא משכתיה ואי עם הארץ הוא וכו', ולעניות דעתי התם מיירי כשמחשיך ביום טוב שחל בערב שבת כדי לערב דאז לא מינכרא אבל כשמחשיך בשבת סמוך לחשיכה ודאי אמרינן שמחשיך לעשות לצורך חול, ומה שהקשה מפירוש רש"י דאסור לאזמוניה נפשיה למאי דאסור למעבד בשבת, נראה לי דהיינו נמי היכא דמינכרא מילתא ותדע דהא בשבת אסור לערב, גם מה שכתב בסוף שם אינן מובנים:

ג

[ג] למצוא סוס וכו'. דוקא סוף התחום או היכא דמינכרא מילתא כדלעיל:

ד

[ד] [לבוש] ודוקא וכו'. בשולחן ערוך כתב בשם יש אומרים ויפה כיוון הלבוש שכתבו בסתם דנראה לי דכולי עלמא סבירא ליה הכי וראיה מדמשני בגמרא [שבת] דף ק"ג בתיבנא סריא שהוא מוקצה וקל להבין:

ה

[ה] חוץ לתחום וכו'. אפילו חוץ לתחום שלו ויש לה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו ודוקא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא אפילו תוך תחום שלו כיון שהיא חוץ לתחום שלה וכל שכן דאסור להביאה בידו גמרא ותוס' [שבת] דף נ"ג:

ו

[ו] [לבוש] קורא וכו'. מיירי כשאינה טעונה שום דבר דלא להוי מחמר (מלבושי יום טוב), ועיין ריש סימן רס"ו:

ז

[ז] ויכול לומר וכו'. בעולת תמיד תמה על השולחן ערוך מאי איריא לצורך מצוה אפילו לדבר הרשות מותר בסימן ש"ז סעיף ח' דמותר לומר לכרך פלוני וכו', עד כאן, ותימא הא שני דינים אלו בגמרא הם דף ק"נ ובטור ואם כן תיקשי על הש"ס וטור אלא דלא קשה מידי דהכא גרע דאומר שיביא לו איזה דבר ולקמן מיירי בהליכה גרידא:

ח

[ח] למחר וכו'. אבל בשבת עצמו אפילו על ידי כותים לא התירו אפילו אמרו לו מערב שבת לעשות בשבת (בית יוסף ור"ן) ואם עשה בשבת אסורין וכן כתב ראב"ן סימן שפ"ח:

ט

[ט] וכן עיקר וכו'. היינו משום שציין רמ"א שכן סבירא ליה לר"ן ומרדכי ומגיד משנה והגהות מיימוני, ובאמת שכן כתב בית יוסף אבל תמיהני דדוקא בשבות אסור אבל למה שאסור משום ממצוא חפציך מודים דמותר ואם כן הא פירש רש"י בביצה דף ל"ו דמקח וממכר אסור משום ממצוא חפציך ודבר דבר, מיהו לפירוש שני דרש"י שפירש אי נמי דאתא לידי כתיבת שטר מכל מקום הדבר תליא בפלוגתא אחרת אבל אפשר דכולי עלמא מודים דאסור בדבר מצוה אף בשבות, ועוד קשה דבסעיף ו' כתב השולחן ערוך ולבוש בסתם דלהזכיר סכום מקח אסור וכאן כתב רמ"א ולבוש מחלוקת ובבית יוסף משמע להדיא דבחדא מחתא מחתינהו, מיהו קושיא זו נראה לי לתרץ דמיירי בסעיף ו' כשאפשר אפילו בלא הזכרת סכום מקח אף דבבית יוסף משמע דאף באי אפשר אסור מכל מקום בשולחן ערוך יש לפרש כן ועיין ס"ק [י"ח]:
[אות ט*] [לבוש] מיד בשבת וכו'. משמע לומר לו לילך למחר מותר כדלעיל ואף שהולך היום מה בכך כיון שלא אמר לו לילך היום כנזכר לעיל:

י

[י] [לבוש] שלא תטרוף וכו'. לפי זה יהיה ראוי להתיר אפילו לישראל כשאי אפשר בכותים וכל שכן לקרובים עצמם ועוד דהא מדמה המרדכי לקונה קנין בשבת דרבנן ותחומין נמי דרבנן, ולשון איסור והיתר הארוך כלל נ"ט התירו לשכור לו שליח וכו' ובאגודה פרק השואל כתב סתם דשולחין אחר קרוביו לא הזכיר מכותי גם הזכיר חולה סתם ולא כתב דתקיף ליה עלמא וכן בהגהות מיימוני פרק ב' ופסקי רקנט"י סימן ק"ג:

יא

[יא] זרעים וכו'. לעומר ושתי הלחם (רש"י פרק הזהב), ומשולחן ערוך ופוסקים משמע דבכל ענין אסור ובשבלי הלקט סימן ל"א כתב ישראל ששכר בהמה או כלים לחבירו לימים אין נותן לו שכר שבת, עד כאן, והוא הדין כשמשכיר חדר לחבירו:

יב

[יב] אין אחריות וכו'. אם נגנב או נאבדו (ר"ן פרק השואל), משמע בפשיעה חייב כשומר חינם:

יג

[יג] [לבוש] או לשבוע וכו'. פירוש שמיטה שכר שבוע כלומר השבת (מלבושי יום טוב):

יד

[יד] מיקרי שכיר יום וכו'. וכן כתב בבית יוסף בשם שבלי הלקט וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים, ואפשר דלא ראה דברי הר"ן פרק חמישי דכתובות שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע אין צריך לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעבד לכן מיקרי שכר שבת, עד כאן, ומוכיח כן מהגהות מיימוני והוא הדין במשכיר חדר לחבירו (מגן אברהם). ולעניות דעתי לדמות דין זה לאומר שתים עשרה דינר בשנה דינר בכל חודש בחושן משפט סימן שי"ב סעיף ט"ו דמספקינן אי אזלינן אחר לשון ראשון לענין חודש עיבור הוא הדין הכא ור"ן מיירי שם במורדת דמוסיפין באמת לכל יום ויום אבל מדין זה לא מיירי, והשתא ניחא דבתשובת ר"א ששון סימן ע"ג מסתפק בדין זה עיין שם, גם נראה לי דאין יכול לסלקו באמצע השבוע כיון ששכרו לחודש ולא אמר ליה אלא לשלם בכל יום ויום כך וכך ולא בסוף ועדיין צריך עיון. ועוד כתב מגן אברהם נראה לי דהוא הדין מלוים בריבית צריכין להלוות בענין שאם יפרע באמצע השבוע יפרע מכל השבוע או לא יפרע כלל ולא יחשוב לימים כמו במורד שקנסה שיתן כך וכך ליום אפילו הכי אסור ליתן משל שבת והוא הדין בכל קנס כיוצא בזה אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מיקרי שכר שבת, עד כאן. ולי נראה במלוים בריבית ודאי כיון שלא אמרו מתחילה לשלם כל יום רק לשבוע אף שאין משלם לו אחר כך מכל השבוע מחילה הוי גביה. ועיקר דין זה ששכר שבת פירש רש"י פרק אף על פי גזירה משום מקח וממכר והקשה בית יוסף בסימן תקפ"ה ושמקח וממכר גופיה דרבנן והוי גזירה לגזירה, ולעניות דעתי אישתמיט ליה גמרא דביצה דף ל"ז ולא מקשינן וכו' גזירה משום מקח וממכר ופירשו רש"י ותוס' דלא הוי גזירה לגזירה דכולה חדא גזירה הוי:

טו

[טו] [לבוש] יש אומרים וכו'. והוי בכלל חפצי וכו', קשה דלמאי דפסק דלא יזכיר כלל סכום מקח אלמא דלא מתירין במקום מצוה ושכירות מקח וממכר חד טעם אית להו לשני פירושים דרש"י דלעיל, ובמהר"מ מטיקטין סוף פרק אף על פי כתב טעם אחר דאין זה מיקרי שכר דבלאו הכי היה עושה דניחא ליה לאינש לקיים המצוה וכן כתב אגודה, והבית יוסף בסוף סימן תקפ"ה האריך לדחוק בחינם בפירוש המרדכי עיין שם. כתב הב"ח דנהוג עלמא להקל על כן שכר המילדות בשבת מותר כנסת הגדולה:

טז

[טז] חשבונות וכו'. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה (כתובות דף ה'):

יז

[יז] לפקח. פירוש לעיין ולחקור:

יח

[יח] סכום מעות וכו'. היינו כגוונא דלעיל סעיף ג' וזהו דקדוק לשונו סכום מעות ולא מעות לחוד ושוב ראיתי בתשב"ץ שכתב דכיון דחפצי שמים הוא מותר להזכיר סכום מעות (מלבושי יום טוב), וכן ראיתי בכלבו ולא כבית יוסף וכן כתב שלטי גיבורים בשם ריא"ז דף קס"ז, אך נראה לי דסבירא ליה טעמא דמקח וממכר כפירוש ראשון דרש"י אבל לטעם שני דמקח וממכר לאו בכלל חפציך הם אלא משום כתיבה ודאי אסור כמו שאר שבותים דאין מותרין במקום מצוה. והשתא נעיין איזה טעם עיקר הנה הר"ן פירש כפירוש שני גם הרמב"ם פרק כ"ג ומגיד כתבו דמקח וממכר ושכירות גזירה משום כתיבה גם משנה שם דאין מקדשין ומעריכין קצת סייעתא לפירוש שני דהא אלו מצוות הן:

יט

[יט] [לבוש] אבל עכשיו וכו'. פירוש דהקדשות דידן חולין נינהו כמו שכתב בחושן משפט סימן צ"ד ויש לכל ישראל חלק בהן אם כן לא יצא מרשותן דיש להמקדיש גם כן חלק בו (מגן אברהם), ועל זה סומכין הנותנין ספר תורה בשבת לבית הכנסת, אבל לפירוש ראשון צריך שיקדיש בפה בלב בחול והא דנודרין לחזן אף שחזן לבד זוכה בה ואם כן יוצא מרשות לרשות החזן צריך לומר דסמכינן על פירוש ראשון כיון שאינו אלא דבר מותר. כתב מהרש"ל הכרזת המצוות דנוהגין להקל משום שאין שייך מקח וממכר כי אם בחפץ הניקנה אבל קניית מקומות בבית הכנסת וקניית האתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן אסור, עד כאן, מיהו לדעת המתירין לשכור ולהשכיר סכום מקח שהבאתי לעיל נראה לי דכל זה מותר כיון דהמעות באו לצדקה ובמקום דנוהגין להקל יש להם על מי שיסמוך. כתב מגן אברהם אסור ליתן מתנה לסוחר בשבת ויום טוב אפילו משכון אסור ליתן לדבר חול אלא אם כן לצורך מצוה או לצורך שבת ויום טוב, ואם כן צריך עיון מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת, עד כאן. ונראה דחשבינן נמי צורך מצוה להגדיל כבוד התורה ולשמח חתן וכלה ולפעמים הם עניים ועיין טור חושן משפט סימן ע"ג סעיף י"ג:

כ

[כ] כגון למדוד וכו'. והוא הדין למדוד מחמת טומאת חור אם יש בו פותח טפח אף דיכול לצאת מהבית מכל מקום כיון שמודד שיעורי חורה לא הוי עובדא דחול ודוקא מדידה דאין איסור אלא משום עובדא דחול אבל מידי אחרינא לא (מגן אברהם), וז"ל ברטנורא סוף שבת המדידה תהא של מצוה או להתלמד על דבר הוראה איתא בחושן משפט סימן ע"ג סעיף ז' הנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו באותו יום משכון וישומו אותו ויתננה לו בתורת פירעון, עד כאן. ומגן אברהם חולק דשומא ומדידה אסור כמו דאסור להזכיר סכום מקח בסעיף ג' משום דאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו אלא דאם יש לו מעות יתנו לו על ידי כותים ואם אין לו מעות יאמר לכותים לשום או יעשה כמו שכתב סימן ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרתו ישומו אותו, עד כאן. וכמדומה דלא ראו תשובת רמב"ן שהביא סעיף ז' שם שכתב דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא אבל לפרעון צריך שומא ויתננה לו בתורת שומא ואז פטור משבועתיה, עד כאן. ומשמע כל שנותן בלא שומא עכשיו אף ששוה יותר מחוב לא סמיך דעתיה ולא הוי פרעון לפטור משבועתיה, גם כתבתי לעיל דהרבה פוסקים מתירין להזכיר סכום מקח, גם נראה מדבריו שלא עיין בב"ח שם ונראה לי דמה שמסיק הב"ח דיקנה לו בגוף המשכון כך וכך ולכך אסור לשומו על כן אין לסמוך לפטור משבועתיה כזה דהא כתבו בקידושין כתבו רמב"ן ורשב"א דאף בכהאי גוונא לא קנה ואין סברא לחלק בין קידושין לזה ובתשובת רדב"ז סימן פ"א כתב דתשובת רמב"ן דצריך שומא מיירי שלא נתרצה המלוה ולא נהירא כלל להמעיין ברמב"ן גופיה ועוד דהא אפילו באומר שיקנה בגוף המשכון לא מהני כדאמרן. כתב הש"ך בחושן משפט שם דוקא הוא ישום המשכון ולא אחר דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כמו שכתב סימן רנ"ד סעיף ו' ופשוט דאם אפשר להתיר עדיף להתיר וכן כתב רדב"ז שם וכן אם אמר המלוה הריני כאילו נתקבלתי סגי, אך מה שכתב אם אינו רוצה ימנה מעותיו ויניחם בביתו או ברשותו מדעתו, עד כאן, נראה לי משבות כזה ודאי לא התירו וכן משמע בתשובת רמב"ן רס"ג ורשב"א סימן תשמ"א ועיין ס"ק כ"ב:

כא

[כא] למדוד אזור וכו'. זה לשון הטור לחש שמלחשין על כאב הראש שלוקחין אזורו ומודדים בו שלוש אמות שלושה פעמים ואומר הלחש על המדידה אבי עזרי התירו דמתעסק הוא אצל מדידה ור"ם היה מדמה אותו למדידה של מצוה פירוש דלאבי העזרי סבירא ליה דמדידה אינו רפואה לכך מותר כדאיתא סוף שבת על ההוא דמשח אמבטי של מים דמתעסק הוא ופירש רש"י שלא לצורך אלא לעיסוקי בעלמא מותר וכמו שכתב בתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן תקי"ב וכן פסק רבינו ירוחם דף פ"ז, והר"מ סבירא ליה דמדידה רפואה הוא ורפואת הגוף מצוה היא כתבתי זה לאפוקי מש"ך בחושן משפט שהבין מה שכתב הטור דמתעסק וכו' היינו משום שכוונתו לרפואה, גם מזה משמע שם מיניה דדוקא בחולה שיש בו סכנה התירו ללחוש דמבואר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן נ"ה דאפילו באין סכנה מותר עיין שם ולא גזרינן משום שחיקת סממנין אלא ברפואה שיש בו ממש כגון משקה או אוכל וזה לשון רש"ל בביאורי סמ"ג מהר"ם התיר למדוד למי שחש בראשו שקוראים בלשון אשכנז אן קומין, עד כאן, אך צריך עיון על הטור ממה שכתב במרדכי סוף פרק שמונה שרצים דאבי העזרי מדמה לה למדידה של מצוה וכן כתב בתשב"ץ סימן מ"ה גם סמ"ק שם צריך עיון עיין שם כי קיצרתי:

כב

[כב] מותר לקנות וכו'. ובמשפטי צדק כתב בשם ריב"ש והרא"ש דאסור ליקנות אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לו לכותי לכתוב בשבת (מגן אברהם). ואישתמיט להו שדברי הגהות אשירי הוא ירושלמי הובא בספר תמים דעים סימן קע"ה זה לשונו, ר' יהושע בן לוי שאל לריש לקיש מהו ליקח בשבת מן עובד כוכבים אמר ליה תני בשבת מותר בחצר מראה לו כיסים של דינרים ועובד כוכבים חותם וכו' שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת, עד כאן, הרי להדיא דקונה בשבת ומכל מקום משמע דאסור ליתן לו מעות דזה לא התירו דהוא מקח גמור כמעשה וטילטול, ועיין ס"ק כ"ו כ"ט, גם עיינתי בריב"ש סימן שפ"ז ויש לפרשו כדרך זה ומה שכתב והרא"ש הוא טעות סופר וצריך לומר והר"א ששון:

כג

[כג] בארץ ישראל וכו'. וסוריא כארץ ישראל לדבר זה (רמב"ם פרק ו') ועיין מגן אברהם:

כד

[כד] רק מדרבנן וכו'. פירוש אמירה לכותים לכתוב אבל ישראל הכותב בכתב שלהן הא תנן פרק הבונה בכל לשון חייב ופירש רש"י כתב של כל אומה וכמו שכתב בתוס' גיטין דף ח' וחידושי רשב"א שם ור"י סוף ובתוס' מרובה דף פ' וריב"ש סימן שפ"ו להדיא ודלא כעולת שבת, מיהו במגן אברהם סימן ש"מ מביא הגהות מיימוני פרק א' מהלכות ספר תורה ישראל הכותב בכתב שלהם אינו אלא דרבנן ואפילו בכתב שלנו שקורין גמש"ט וכן מצאתי באגודה פרק הדר על כתב שלהם ולבית שמואל סוף סימן קכ"ו אשתמיטתיה:

כה

[כה] אבידה והוא הדין גניבה (מלבושי יום טוב):

כו

[כו] [לבוש] היא מצוה וכו'. ומכל מקום משום דרכי שלום מכריזין גם של עכו"ם:

כז

[כז] הוי כעסקי רבים וכו'. כן כתב רמ"א בשם אגור שק"כ אם כן למה לי טעמא הואיל והוא יום כנופיא וכו' עיין סעיף ו', גם צריך עיון דעיינתי באגור סימן תרמ"ט ולא כתב כלל זה אלא זה לשונו כיון שהוא זמן כנופיא ולא מתקבצין הקהל אלא מיום השבת מתשובת הרשב"א עד כאן לשונו, ופירושו כדלקמן סוף סימן שמ"א דאם לא יתירנו בשבת לא יתאספו ביום אחר ונמצא שאין לו היתר לעולם ודמי לנדרי אשתו שהבעל יכול להפר שאינו מפר אלא ביום שמעו וכן כתב תשובת רשב"א שם להדיא, ומשמע נמי שם דלא מיקרי זה צרכי רבים ונראה דסבירא ליה דוקא לפקח מותר אבל לא לעשות מעשה להתיר. וכמדומה לי שרמ"א לא עיין בבית יוסף שם כשכתב זה רק באגור ותשובות דטעמא משום עסקי רבים וליתא כדאמרן ולפי זה אפילו החרם הוא צורך יחיד מותר כמו האשה מגן אברהם, גם מדברי מגן אברהם ניכר שלא עיין בזה בבית יוסף לקמן עיין שם מה שכתב בזה, גם עיינתי ולא מצאתי שם ולטעם זה היכא דאיכא נמי כנופיא בחול אסור להתיר אבל לטעם צרכי רבים היה מותר. כתב בתשובת רדב"ז סימן ק' בשם רמ"ו הגאונים אם נדוהו בחלום בליל שבת מתירין לו דאין לך צורך שבת גדול מזה דלא לשתהי בשמתא:

כח

[כח] לצורך שבת דומה להתרת נדרים (מגיד), וצריך עיון על רמ"א שכתב אבל וכו' דהא דין החרם והתרתו שוין בזה וכן כתב בספר דברי ריבות סימן ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"ם סימן ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת וכן כתב בספר חסידים סימן ת"ט (מגן אברהם), וכן ראיתי בב"ח סוף סימן שמ"א שפירש דברי מגיד משנה אפילו אין צורך שבת מותר, ולעניות דעתי סבירא ליה לרמ"א דדוקא לצורך שבת הוא דדימה מגיד חרם להתרה אבל כשאינו לצורך שבת אסור בחרם מטעם שכתב הלבוש בהיות טוב וכו', ואף שראיתי במלבושי יום טוב שהקשה עליו זה לשונו מה רעה זו לעשות דין ברשעים אדרבא טובה הוא, עד כאן. ולעניות דעתי לא ראה מה שכתב ספר חסידים שם זה לשון אין גוזרין שני חרמות ביום אחד ואין גוזרין חרם אלא ביום ולא בשבתות שכתיב בו ברכה ויברך אלקים וגו' ולא פירש במה אלא בזה עד כאן לשונו, גם על מגן אברהם הנזכר לעיל שכתב בשם ספר חסידים שם להיפך תימא, ומה שכתב בשם דברי ריבות עיינתי דמעשה שהיה על נידוי תלמיד חכם ובאמת כל מי שאין מקיים פסק דינו או שאין פורע חובותיו מותר לנדות ואין לדמות נידוי שאינו אלא לדבר דבר לשאר עונשים שהם מלאכה אבל עיקר ראייתו מריב"ש סימן ש"צ ובסמוך אביא דבריו שלא התיר אלא כשיש מנהג ואין רוצים לבטלה וכן משמע מב"ח סוף סימן ש"ז דדוקא בירידים גדולים נהגו להקל עיין שם גם בזה עיקר ראייתו שם להתיר מריב"ש הנזכר לעיל, ובאמת צריך עיון דלא ירדו לזה שכתב בספר חסידים ובריב"ש שבסמוך לא נזכר היתר חרם גם מרשב"א ואגור הנזכרים לעיל משמע דאין היתר בזה משום צרכי רבים כדפירשתי, ואפשר דספר חסידים מיירי בחרם גמור שנותנין הקהל על איזה דבר צרכי קהל ולא על נידוי ליחיד לחוד וצריך עיון:

כט

[כט] ואם לאו וכו'. דוקא בכהאי גוונא דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם מי שיש לו זכות יבוא ויגיד אף שיש תקנה שאם לא מגיד בטלה זכותו מכל מקום אינו כדן את הדין אלא דבר חול גרידא שיש להתירו מפני צרכי רבים שכל דבר המזדמן תדיר אף על פי שבכל פעם הוא דבר פרט נראה דצרכי רבים נינהו אף על פי ששינהו אין דנין התם טעמא גזירה שמא יכתוב ואין בדבר איסור דיבור בעלמא בלבד ואף שגם בזה יש לנו לגזור שמא יכתוב שאין לנו אלא מה שמנו חכמים זכרונו לברכה אין דנין ואין כאן דין אלא דבר חול גרידא וגם בזה לא הייתי מתירו שהענין מתמיה ומה טוב אם ירצו הקהל לתקן שתעשה הכרזה בערב שבת בין מנחה למעריב ואם אינם רוצים אין למחות מנהגם ריב"ש סימן ש"ץ והלבוש לא עיין במקור וכתב טעם מנפשיה משום ענייני משא ומתן להכריז בתים וחנויות בשבת מי שרוצה לקנות יש נוהגין להקל וסומכין על ריב"ש הנזכר לעיל ובתשובת הגאונים סימן קמ"ה אוסר אפילו בשל הקדש ויתומים:

ל

[ל] [לבוש] אבל לא ראיתי וכו'. ופה קהילה קדושה פראג אין נוהגין (מלבושי יום טוב):

לא

[לא] [לבוש] דחשבינן ליה חפצי וכו'. ולפי מה שכתבתי סעיף ג' אין זה היתר מגן אברהם, ועיין ס"ק י"ח כ"ט. כתב מגן אברהם בים של שלמה פרק ה' דביצה כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר לא סכום מקח ובמהרי"ל כתב דאפילו להודיע מה הוא המוכר אסור וצריך לומר כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה ושאר משקים פשיטא דאסור עד כאן לשונו, ולא נראה אלא נראה לי פשוט מגוף דברי מהרי"ל זכרונו לברכה לא יעשה כן בליל שבת אך יגיד קודם שבת כשקורא לבית הכנסת עד כאן לשונו, משמע דוקא כשאפשר להגיד קודם ברכו אבל בשכח מודה דמותר ואפילו בשאר משקין נראה לי להתיר דאף שאין צריך לקידוש מכל מקום צורך שבת וצורך רבים הוא:

לב

[לב] [לבוש] או קרובו וכו'. מלבושי יום טוב ועולת תמיד כתבו דאפילו אינו קרובו דינו הכי וכן מסתבר:

לג

[לג] [לבוש] וכיוצא בו וכו'. אין אני מודה לו דנראה לי דוקא המודה לעבודת כוכבים שכל ימיו ישאר באיסורן וכל כיוצא בזה דוקא צריך שיהיה חילול שבת מילתא זוטרתא היא כנגד האיסורים שיאכל הלה והדבר צריך תלמוד (מלבושי יום טוב), וכן כתבו ט"ז ומגן אברהם דאפילו המודה לעבודת כוכבים פעם אחת אין לחלל שבת, ולעניות דעתי דברי לבוש נכונים הם דכל שיש חשש פיקוח נפש צריך לחלל בשלוש עבירות דיהרג ואל יעבור ורשב"א ובית יוסף מיירי בענין שאין חשש שיהרוג אותה אלא שיפחידו להמר לעבודת כוכבים בזה דוקא בהמרה שכל ימיו ישאר באיסורין הוא דמחללין, ואין להקשות הא כתב בית יוסף דדוקא בפשיעה אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך כמו שכתב סימן רנ"ד סעיף ו' דנראה לי דכיון דההוא על ידי הרדותו הוי כמו אינה, גם נראה לי דדמי למה שכתבו תוס' בגיטין דף מ"א גבי חציה שפחה דכופין רבו משום דנהגו בה מנהג דהפקר אף דהם פושעים כיון שהיתה מחזרת אחריהם חשיבי כאונסים, עד כאן, וכל זה לילך שלושה פרסאות של חילול שבת באיסור דאורייתא אבל לחלל באיסור דרבנן בכל עבירות כשאין בפשיעה מחללין אפילו הם באונס דרחמנא פוטריה מכל מקום זכיה הוא לו כשאינו עובר. כתב מגן אברהם אם הבת קטנה צריך עיון אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצווין להפרישו עיין סימן שמ"ג או דילמא מידי דהוה אפיקוח נפש שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת וכו' הכי נמי כן וצריך עיון עד כאן לשונו, ולעניות דעתי פשוט דמותר דהא גם בגדולה ישאר באיסורין, גם נראה לי ראיה מעירובין דף ק"ג בכהן שעלתה לו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו והתם ודאי אין לו עונש באין עושה עבודה כיון שיש לו יבלת אפילו הכי עושין כדי לזכות לו הכי נמי בקטן ודאי אף שאין מצוה זכות הוא לו ובפרט כשתגדיל. כתב כנסת הגדולה ללכת חוץ לתחום ולנקום נקמת אביו שרי, וצריך עיון דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום (מגן אברהם), למצוה דרבים חוטאים כדי שיזכה (תוס' גיטין שם), וכן אם מזכה גם לעצמו מי שנאבד לו בנו ושמע שיצא להמיר האריך וצדד בסברות בסוף תשובת נחלת שבעה שמותר לחלל שבת אפילו באיסור דאורייתא מספק אולי יכול להחזירו, והוא נגד הרשב"א ובית יוסף כאן ומתוס' גיטין שם משמע דעיקר דמי שהוא בפשיעה אפילו באיסור דרבנן אין מחללין ולא סבירא ליה תירוצא דמצוה רבה וכן במגן אברהם סימן רנ"ד משמע הכי, ומכל מקום באיסור דרבנן יש להקל אבל באיסור דאורייתא קשה להקל:

א

א) [סעיף א'] אפי' בדבר שאינו עושה שם מלאכה. ונכרי המראה בשבת לישראל זהב אחד שיודיע לו אם הוא טוב או רע או אם חסר או שלם וכמה שויו עובר לסותר אסור להודיע לו בשבת דזה נקרא דרך מו"מ ונאסר בשבת. לב חיים ח"ג סי' ע' יעו"ש. א"ח או' א':

א

ב) שם. כגון שמעיין נכסיו וכו' ודוקא היכא דמנכרא מלתא כמ"ש סי' ש"ז סעי' ט' יעו"ש. מ"א סק"א. תו"ש או' א'. מיהו בנ"א כלל ס' כתב דעשיית תפליו ממש כגון לעיין נכסיו אפי' בתוך התחום ולא מנכר אסור וכתב שכ"ה דעת התו' והרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע יעו"ש. אבל אם אינו ניכר כלל וגם אינו משלים חפצו בשבת רק שמזמין עצמו שיהיה מוכן למו"ש מותר. ח"א שם או' א':

א

ג) לפיכך אסור לאדם להלוך בתוך שדותיו וגנותיו לראות מה הן צריכין ואיך הן פירותיהן וכן ושאר נכסיו שהרי זה עוסק בחפציו בשבת ואעפ"י שאינו ניכר כלל אסור. ח"א שם או' ב':

א

ד) שם. או לילך לפתח המדינה וכו' לפי שהמרחצאות הם חוץ לחומה כדאיתא פ"ק דמגילה דף ו' ע"ב יעו"ש. ב"ח. פרישה או' א':

א

ה) שם. או לילך לפתח המדינה וכו' אפי' בתוך התחום והטעם כתבו התו' שם משום דמנכר מילתא דאינו מטייל אלא כדי ליכנס למרחץ אחר השבת שעל פתח המדינה רגילין להיות מרחצאות אבל אינך כגון לשכור פועלין ולהביא פירות דוקא על התחום אסור אבל בתוך התחום מותר. עו"ש או' א' א"ר או' ב':

א

ו) שם. וכן אין מחשיכין וכו' כלומר לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהיה קרוב למקום הפועלים אבל על דבר המותר בשבת כגון להביא בהמתו מותר להחשיך אע"ג דהבהמה היא חוץ לתחום ואסור להביאה בשבת מ"מ הא יש היתר לקרות לה כסעי' ב' ואפי' אם הבהמה רחוקה מהתחום שאינה שומעת קולו מ"מ כיון שיש צד היתר בעולם אם היה בורגנין שרי להחשיך אע"ג דליכא בורגנין ודין זה נתבאר באורך בסס"י ר"ג בט"ז יעו"ש. לב"ש. ואם יש נהר מפסיק י"ל אלו היה שם גשר. מש"ז או' א' ועיין סי' של"ט סעי' ז':

א

ז) שם. להביא בהמתו. לפי שיש בל"ה היתר שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב. וכיון שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך שרי להחשיך אף בלא בורגנין. תו"ש או' ג'. אבל טלה דאינו יכול להביא אפי' אם היו מחיצות ממש שהרי בהמה אסור בטלטול לפיכך אסור להחשיך עליו. עו"ש או' ג' ודין בורגנין עיין לקמן סי' שצ"ח סעי' ו:

א

ח) שם. וי"א שאם אין הבהמה וכו' הלבוש לא כתב זה בשם י"א כ"א בסתם וכתב עליו הא"ר או' ד' דיפה כיון דנראה דכ"ע ס"ל הכי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ד' ואף שלא נמצא חולק ע"ז מ"מ כן דרך הש"ע לכתוב דין שלא נמצא בשאר פו' בשם יש אומרים כמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' ט"ז יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' ד' יעו"ש. מש"ז או' א' מאמ"ר:

א

ט) שם. הגה. וה"ה דאסור לטייל וכו' משמע דאפי' בתוך התחום אסור אבל מדברי התו' שכתבתי בסמוך (לעיל או' ה' ) דבמקום דלא מנכרא מילתא מותר בתוך התחום אפשר להתיר לטייל לצורך סוס וכו'. עו"ש או' ב' וכ"כ המ"א סק"ג דאינו אסור אלא דוקא היכא דמנכרא מלתא. וכ"כ א"ר או' ג' דוקא סוף התחום או היכא דמנכרא מלתא. וכ"כ התו"ש או' ב'. מיהו הרב ח"א כלל ס' או' ב' כתב דזה נקרא עוסק בחפציו בשבת ואעפ"י שאינו ניכר כלל אסור. וכ"כ בנ"א שם יעו"ש:

א

י) שם בהגה. וה"ה דאסור לטייל וכו' הנוהגין שלא לטייל במקום קבוץ הסוחרים בכל יום שפיר עבדי ויש סמך בפסחים דף נ"א אין יושבין על ספסלי עכו"ם בעכו. שו"ת שאלת יעבץ סי' קס"ז. ברכ"י או' א':

א

יא) ומי שהלך לשם לבקש ב"ח עכו"ם ולחצו להעמיד ערב או בטחון יש ללמד עליו זכות. הרב הנז' ברכ"י או' ב':

א

יב) אם מחמת מעשה הנז' יצא תקלה וקצת חילול ה' אף דלא עביד איסורא רשאין לקנסו. הרב הנז' ברכ"י או' ג':

א

יג) להבטיח על ספינה שיש לו בה הון עתק אף ע"י עכו"ם אסור. הרב הנז' שם. ברכ"י או' ד':

א

יד) בשו"ת ר' עקיבא איגר סי' קנ"ט נסתפק בעושה קנין בע"ש על תנאי אי מותר לקיים התנאי בשבת דהוי כעושה מעשה הקנין בשבת והביאו נכדו בתשו' כתב סופר סי' מ"ו ומסיק בעצמו דאפי' לעשות הקנין בע"ש שיחול מאליו בשבת אסור וכ"ש לעשות קנין ע"מ שיקיים התנאי שאסור לקיים התנאי בשבת יעוש"ב. ובתשו' שאילת שמואל סי' כ"ו מחלק אם אמר בע"ש בתנאי מעכשיו מותר לקיים התנאי בשבת דחל המכר למפרע מע"ש אבל אם אמר באם בסתם דנגמר הקנין בשעת קיום התנאי אסור לקיים התנאי בשבת לקיים המכירה וגם פשיטא דהוי כענין ממצוא חפציך יעו"ש. ולפ"ז נראה הא דבמעכשיו מותר הוא דוקא בדלא מנכרא מלתא דבלא זה אסור משום ממצוא חפצך. פ"ת:

א

טו) [סעיף ב'] היתה בהמתו עומדת חוץ לתחום וכו' אפי' חוץ לתחום שלו ושלה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו וכמ"ש סס"י ש"ה אבל אסור להביאה בידו אם היא חוץ לתחום שלה דאין לה אלא ד"א. מ"א סק"ד. תו"ש או' ה' הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ואסור לישראל אחר להוליכן הא ממילא ואף ע"י עכו"ם אין מוזהר עליה. א"א או' ד' ועיין לעיל סי' ש"ה או' ק"ג:

א

טז) שם. יכול לקרות לה וכו' ודוקא דרך קריאה אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא אפי' תוך תחום שלו כיון שהיא חוץ לתחום שלה וכ"ש דאסור להביאה בידו. א"ר או' ה':

א

טוב) שם. יכול לקרות לה וכו' ומיירי כשאינה טעונה שום דבר דלא הוי מחמר. מי"ט. א"ר או' ו' א"א או' א' ועיין סי' רס"ו סעי' ב':

א

חי) [סעיף ג'] מחשיכין על התחום וכו' ר"ל אע"ג דליכא תקנתא בבורגנין ובמחיצות דהא מיירי בתכריכין למיגר ליה גלימא כדאיתא בגמ' דף קנ"א וכן גבי כלה למיגז לה אסא כדאיתא התם דף ק"ן ע"ב. וכל שאין לו תקנה בשבת אסור לומר לחבירו שיביא לו למחר וכל שאינו רשאי באמירתו אינו רשאי להחשיך עליו כדלקמן סי' ש"ז סעי' ח' יעו"ש מ"מ הכא לצורך מצוה התירו בין להחשיך כדי להביא בין לומר לחבירו בשבת שילך למקום פלוני למחר כדי להביא ארון ותכריכין. מט"י או' א':

א

יט) שם. לעשות צרכי כלה וכו' דאלו לאו בכלל חפציך הם אלא חפצי מצוה הם. לבוש:

א

ך) שם. ויכול לומר לך למקום פלוני למחר וכו' בעו"ש או' ד' תמה על הש"ע מאי אריא לצורך מצוה אפי לדבר הרשות מותר כמ"ש בסי' ש"ז סעי' ח' דמותר לומר לכרך פלוני וכו' ולא קשה מידי דהכא מיירי שאומר לו שיביא לו איזה דבר ולקמן מיירי בהליכה גרידא. א"ר או' ז' מט"י או' א' וכך הם דברי המ"א סק"ה כמ"ש הלב"ש:

א

כא) שם. לך למקום פלוני למחר וכו' אבל בשבת עצמו אפי' ע"י כותי לא התירו ואפי' אמרו לו מע"ש לעשות בשבת. ב"י בשם הר"ן. ואם עשה בשבת אסורין. וכ"כ ראב"ן סי' שפ"ח. א"ר או' ח':

א

כב) שם. שלא יאמר לו סך ידוע וכו' לפי שאין באמירה ההיא שום מצוה אלא הצלת ממונו ולכך אסור. ב"י בשם המ"מ:

א

כג) שם. לא יאמר תן לי עוד וכו' ר"ל שלא יאמר לו ע"י השליח הזה שיתן לו צרכי המצוה הזו עוד בשנים ויהיה חייב לו בסך הכל עשרה לפי שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה כנז"ל וכמ"ש לקמן או' כ"ה:

א

כד) שם הגה. ואם א"א לו וכו' ולדעת הש"ע סכום מקח אסור בכל ענין אפי' בדבר מצוה ודלא כהגמ"ר. מט"י או' ב' מיהו מ"ש שם המט"י דזוהי סברת מור"ם ז"ל כתב עליו המחבר או' ו' דאינו כן שהרי אח"כ כתב מור"ם ז"ל ס' האוסרים וכתב וכן עיקר אלמא דעתו לאסור אלא נראה שלא דקדק מור"ם ז"ל בלשונו לכתוב סברה זו בשם יש אומרים יעו"ש:

א

כה) שם בהגה. ויש אוסרים בכל ענין וכו' פי' אפי' א"א בע"א אסור להזכיר סכום מקח. מ"א סק"ו. והטעם כתב הה"מ לפי שאין בקציצה שום מצוה רק הצלת ממונו ולכך אסור. תו"ש או' ח' ועיין לעיל או' כ"ב:

א

כו) [סעיף ד'] השוכר את הפועל וכו' לשלם לו שכירות של כל יום ויום. לבוש:

א

כז) שם. אינו נותן לו שכר שבת. דשכר שבת אסור כמ"ש רס"י רמ"ג ורמ"ו. תו"ש או' ט' לב"ש:

א

כח) שם. אינו נותן לו שכר שבת. וכן הוא אסור ליקח שכר שבת. טור ולבוש. אלא א"כ דרך מתנה ולא שכר שבת. מש"ז או' ד':

א

כט) שם. אין אחריות שבת עליו. אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם. רש"י מציעא נ"ח ע"א. והר"ן פ' שואל כתב אם נגנבו או נאבדו. משמע בפשיעה חייב כשומר חנם. א"ר או' י"ב:

א

ל) שם. היה שכיר שבת. פי' שבוע. שכיר שבוע. פי' שמיטה שלימה. רש"י שם:

א

לא) שם. נותן לו שכר שבת. דהוי שכר שבת בהבלעה. תו"ש או' יו"ד:

א

לב) שם בהגה. מקרי שכיר יום. שהרי יוכל לחזור באמצע החודש ולכן לא מקרי שכר חודש. ד"מ או' ב' בשם הר"ן. מיהו הא"ר או' י"ד כתב דיש לדמות דין זה לאומר י"ב דינר בשנה דינר בכל חודש בח"מ סי' שי"ב סעי' ט"ו דמספקינן אי אזלינן אחר לשון ראשון לענין חודש העיבור וה"ה הכא וכתב דגם בתשו' הר' ששון סי' ע"ג מסתפק בזה יעו"ש. ובשו"ת שבו"י כתב דהר"ן לא כ"כ אלא גבי מורד משא"כ בשכיר מסתמא לא יחזור בו באמצע השבוע והוי כשכיר שבת יעו"ש. והביאו התו"ש או' י"א:

א

לג) שם בהגה. מקרי שכיר יום. וה"ה במשכיר חדר לחיברו וה"ה המלוים ברבית (ר"ל לעכו"ם) צריכים להלוות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרעו מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים. מ"א סק"ז. מיהו הא"ר או' י"ד כתב במלוים ברבית ודאי כיון שלא אמרו מתחלה לשלם כל יום רק לשבוע אף שאין משלם לו אח"כ מכל השבוע מחילה הוי גביה יעו"ש:

א

לד) שם. או יאמר לו וכו' ומה שנוהגין הסוחרים לשכור יהודי בע"ש לשמור העגלות מן גניבה הדבר קשה איך השוכר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת ולכן ראוי שיתנה עמו שישמור גם ביום ע"ש ובמו"ש איזו שעות דאז הוי כשכר שבת בהבלעה ומ"מ אם מנכה לו כשלא ישמור לא הוי בהבלעה. ח"א כלל ס' או' ח' ונראה דה"ה שכר הפונדקות שלוקחים ללינת לילה צריך להיות בהבלעה דהייני במה שיושבים שם במקום צינה בע"ש ובמו"ש:

א

לה) [סעיף ה'] אסור להשכיר חזנים וכו' משום שכר שבת. טור סי' תקפ"ה. אבל לקמן בסי' תקפ"ה כתב ב"י בארוכה ובטוב טעם דמותר והכי נהוג עלמא להקל, ב"ח. וכן העיד הח"ר יוז"ל שמהרי"ל השכיר חזן להתפלל בשבת. מהר"י מברונא בתשו' כ"י (סי' קי"ד) וכן נראה דעתו ז"ל שם. שכנה"ג בהגב"י או' ב':

א

לו) שכר המילדת בשבת מותר. מהר"י מברונא שם. שכנה"ג שם או' ג' והטעם דהוה שכר מצוה פיקוח נפש. ועיין סי' תקפ"ה בב"י שם מבואר דבשבת ויו"ט ודאי אסור לשכור ש"ץ או תוקע רק מע"ש וערב יו"ט לא גזרו וכן מילדת לא ישכור בשבת ולא יזכיר סכום המעות. מש"ז או ד' וכן שכר הרופא מותר בשבת. פתה"ד או' ז':

א

לז) שם. ויש מי שמתיר. שדבר זה אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום מצוה לא העמידו דבריהם. ב"י. לבוש. ולפ"ז כל שהוא משום מצוה שרי כגון שכר הדרשנים ולומדי תהלים במקום שנוטלין שכר וכיוצא בזה:

א

לח) שם. ויש מי שמתיר. ומ"מ אינו רואה סי' ברכה כמו מתרגמים. מ"א סק"ח. ועיין לקמן סי' תקפ"ה סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

טל) שם הגה. ואם שכרו לשנה וכו' פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחודש בבת אחת וה"ה לשבוע. מ"א סק"ט:

א

מ) [סעיף ו'] כגון חשבונות של מצוה. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה. כתובות דף ה' מ"א סק"י. א"א או' יו"ד:

א

מא) שם ולפסוק צדקה. ואע"ג דאין מקדישין כמ"ש סי' של"ט סעי' ד' כתב הר"ן פ' שואל בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע משום דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדיבורו לגבוה. והכלבו כתב' בסי' כ"ח דדוקא הקדש מזבח או דבדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה או שטן למאור וכיוצא בהם מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר עכ"ל והב"ד ב"י ומ"א ס"ק י"א. וכתב שם המ"א דנראה כוונתו דהקדשות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סי' צ"ה ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש למקדיש ג"כ חלק בו ודלא כהרב"י עכ"ל ור"ל דהב"י מפרש דברי הכלבו כדברי הר"ן לפי שאין מייחד דבר ידוע אלא שנודר ומחייב עצמו ליתן ס"ת או עטרה ולדבריו אסור להקדיש טס ידוע בשבת משא"כ לפי' מ"א שרי כיון שעדיין יש גם לו חלק בו. לב"ש. וע"ז סומכין הנותנין ס"ת בשבת לבהכ"נ אבל לפי' ראשון צריך שיקדיש בפה בלבד בחול (וכ"כ הט"ז סק"ב) והא דנודרין לחזן אף שחזן לבד זוכה בה וא"כ יוצא מרשותו לרשות החזן צ"ל דסמכינן על פי' ראשון כיון שאינו אלא דיבור מותר. א"ר או' י"ט. ועיין לקמן או' ה"ן ואו' נ"ו:

א

מב) שם. ולפסוק צדקה. אבל הכרזת השמש בפיסוק דמים מי שיתן יותר יהיה המצוה שלו כגון הוצאת ס"ת מן ההיכל ודומה לו שהוא כעין מקח וממכר אסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה וכו' וכ"ז אינו אלא ליישב המנהג בדוחק. ודוקא קניית המצוה אבל קניית מקומות בהכ"נ שהוא דבר שיש בו ממש וכן קניית אתרוגים אחר גמר מצותן מן הקהל אין לו היתר אבל המחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אוסטרייך מה שאדם מוציא מפיו אפי' לא גמר קניינו והשני שהוסיף בדמים נשארה המצוה עליו אפ"ה נותן לצדקה מה שכבר הוציא והיה בדעתו ליתן וא"כ הוי כקציצת דמים לצורך מצוה ולא דמי מקח וממכר וכה"ג שרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל יר"ש יזהר בזה. רש"ל מס' יו"ט פ"ה סי' ח' ומנהג פשוט עכשיו להכריז השמש המצות ולומר כמה נותן בעד מצוה זו ומי שמעלה אותה בדמים נשאר לו המצוה והאחר אינו נותן כלום והנח להם לישראל. שכנה"ג בהגב"י או' ה' וכ"כ א"ר או' י"ט דבמקום שנוהגין להקל יש להם על מה לסמוך יעו"ש. וכ"כ המט"י בסוף הסי' ועיין לעיל סי' קל"ד או' כ"ט:

א

מג) שם. ולפסוק צדקה. ודע דהאי פסיקת צדקה פשיטא דהיא בקציצת דמים שאומר גרוש אחד לצדקה ואינו דומה זה להא דבסמוך דלשכור לו א' ללמד בנו תורה או אומנות דאסור להזכיר לו סכום מקח דהתם כיון דאיכא תובע כנגדו דמי השכירות הוה כעין מו"מ דהא שכר פעולתו הוא נוטל משא"כ בכל פסיקת צדקה לעניים אפי' לעני ידוע אין כאן תביעת שום שכר פעולה ולכך נראה פשוט דהעולה לס"ת ונודר כך וכך לבהכ"נ לצורך שמן המאיר או שמתנדב לחזן לכבוד התורה כך וכך אין בזה בית מחוש והוי כעין פסיקת צדקה לעניים דמותר וכמ"ש מור"ם ז"ל בהגה דהמנהג להקל ואיני יודע טעם נכון להאוסרין שהביא ההגה ואין לנו לערער על המנהג דמנהגם של ישראל תורה היא מט"י שם. והביאו המחב"ר או' ז':

א

מד) כתב ב"י סי' תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו ביו"ט ושבת אלא לצורך מצוה עכ"ל ופשוט דלצורך שבת שרי. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' י"ט. תו"ש או' ך':

א

מה) וכן אסור ליתן משכון לחבירו ואפי' אינו משכון גמור רק שיסמוך דעתו עליו אלא א"כ לצורך שבת או לצורך מצוה ומשכון גמור אסור אף לצורך מצוה דהוי כאלו קונה קנין בשבת אא"כ השעה דחוקה ביותר דהיינו לצורך כתובה כדאיתא באה"ע רס"י ס"ו. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

א

מו) וכתב עוד שם המ"א דצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת. ומה שקצת מחייבים ליתן לו כך וכך מעות אפשר דשרי. והביאו התו"ש שם. והא"ר שם כתב הטעם מה שנוהגין ליתן כלים לחתן הדורש משום דחשבי ליה צורך מצוה להגדיל כבוד התורה ולשמח חתן וכלה ולפעמים הם עניים יעו"ש:

א

מז) ומה שנוהגין ליתן מתת דרשה להרב בשבת כלי כסף או כלי זהב עיין בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ח סי' פ"ג מה שהאריך בזה וכתב שהרב לא יתכוין לקנותם עד מו"ש ואז מותר לכ"ע יעו"ש. והביאו א"ח או' ו':

א

מח) ועיין בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' נ"ט באחד ששכח למכור פרתו שלא ביכרה ובשבת נראה כי תקריב ללדת אם רשאי ליתן לעכו"ם במתנה כדי להפקיע ממנה קדושת בכור וכתב דהמיקל לא הפסיד ואין מזניחין אותו יעו"ש. א"ח שם:

א

מט) מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יכתוב הרמב"ם פכ"ג דין י"ג. מ"א ס"ק ט"ו:

א

נ) שם. ולפקח על עסקי רבים. פי' לעיין ולחקור. א"ר או' י"ז. וכתב המ"מ פכ"ד דלא הותר אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפיקוח והתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים וזה מוכרח בגמ' עכ"ל. וכ"מ סי' של"ט סעי' ד' מ"א ס"ק י"ב:

ב

נ) שם. ולשדך התינוק וכו' ויש ליזהר שלא לקנות בקנין סודר כ"א תקיעת כף לבד וכן המנהג פתה"ד או' י"ב. מיהו מ"ש שם להתיר להבחורים שלא קיימו פו"ר להזכיר סכום מעות אין ראיותיו מכריעות ולדעת מרן אסור אלא מה שכתב שנהגו להקל אפשר שסמכו על המתירין כמ"ש לקמן או' ב"ן וע"כ יש ליזהר היכא דאפשר:

א

נא) שם. או אומנות. דהא נמי מצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל. מ"א ס"ק י"ג. ועיין סוף קדושין איזה אומנות מצוה ללמד לבנו. תו"ש או' י"ז. וצריך ליזהר ללמדו אצל אומן יר"ש כדי שלא ילמוד ממעשיו:

א

בנ) שם אבל לשכרו ולהזכיר לו סכום מעות אסור. כ"כ הרמב"ן ומהר"ם והטור והר"ן והה"מ ודלא כהגמ"ר כמבואר בב"י. ברכ"י או' ח' וע"ש מה שתמה על הרדב"ז סי' רי"ג שהתיר בפשיטות להזכיר סכום מעות יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח"י בשם פו' להתיר אכן דעתו נראה כס' האוסרין יעו"ש וכ"פ הב"ח. והכי נקטינן לאסור כדעת הש"ע:

א

גנ) שם. סכום מעות אסור. פי' סך ידוע כדרך השוכרים אסור. תו"ש או' ח"י:

א

דנ) שם בהגה. כמה יתן. אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' י"ט. וכבר כתבנו לעיל או' מ"ג דעת המתירין יעו"ש. וכ"כ הא"א או' י"ד דהמנהג להקל:

א

הנ) שם בהגה. דהא מותר לפסוק צדקה. והגם דהחזן עשיר כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' ך' ועיין לעיל סוף או' מ"א:

א

ונ) וכתב הט"ז סק"ב דהמביא ס"ת בשבת לבהכ"נ צריך להקדישה מאתמול אבל אם בא לו בלבו ביום השבת ולא קודם לכן לא יקדישה בשבת וכן אסור להביא חפץ בבהכ"נ להקדישו אם לא חשב עליה קודם לכן יעו"ש. אבל לומר סתם אני נודר ס"ת אף שיש לו בביתו כיון שאין מיחדו שרי ואי יחד בשבת אינו חוזר בו דכולם אם עשו עשוי כמ"ש סי' של"ט סי' ד' מש"ז או' ב':

ב

ונ) ועיין מ"ש לעיל או' מ"א דיש מתירין ומ"מ יש לזהר לכתחלה להקדישו מע"ש:

א

זנ) מה שנהגו להכריז בית וחנות למכור ולהשכיר ופורעים לשמש המכריז. יש ללמד זכות עליהם. שו"ת כנה"ג סי' ט"ז. ברכ"י או' יו"ד. שע"ת או' י"ז. ועיין לקמן או' צ"ו:

א

חנ) לקרות גאזיטא"ס יש להחמיר שיש בהן ידיעה ממשא ומתן. שאלת יעבץ סי' קס"ב. ברכ"י או' י"א. שע"ת:

א

נט) מה שנהגו העולם להתנדב בפני ס"ת פתוח בשמחת נישואין ואבי הבן מיחידי בהכ"נ אחרות קרוביהן ויודעיו של בעל השמחה ואין פורעין אם איישר חילי אבטליניה מחמת האריכות לצאת מבהכ"נ טירחא דציבורא על מגן וחטאת הוא להם ג"כ להתנדב בבהכ"נ ובפני הס"ת ולא לפרוע. משא חיים בחלק המנהגים מע' ס' או' קס"ז. ועיין בספרו לב חיים ח"ג סי' ס"ד במי שמבקש לשלוח מעות לא"י לעניים ואירע שביום שבת מצא אחד שקנה שביתה מאתמול והולך היום לא"י דמותר לומר לו תתן בעדי כו"כ מעות לבני א"י ועלי לשלם יעו"ש:

א

ס) הנשבע לפרוע ליום פלוני ואירע אותו יום בשבת אם מותר לפרעו בשבת עיין בתשו' הרשב"א סי' תשמ"א. וכתב הרדב"ז ח"א סי' רפ"א דלמ"ד שחייב לפרוע לו בשבת דאם א"א להתיר לו שבועתו או להאריך לו זמן או אינו רוצה לומר הריני כאלו התקבלתי ואין המלוה בעיר או אינו מתרצה במשכון מניח המעות בבית המלוה או ברשותו ובלבד שלא יעבירם דרך רה"ר ולא יחלל שבת באיסור של תורה ואם אפשר להתיר לו שבועתו אין לך צורך שבת גדול מזה ועי"ש באורך. כנה"ג בהגה"ט. ומיהו אם אפשר יעשה ע"י עכו"ם שהוא יתן המעות ברשות המלוה וכמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' וכן אם מתרצה במשכון ורוצה לשומו יעשו שומא ע"י עכו"ם. ועיין ח"מ סי' ע"ג סעי' ז' ומ"א כאן ס"ק ט"ז:

א

סא) [סעיף ז'] מותר למדוד וכו' וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם (מהחדר שהמת בו לחדר הסמוך לו) ואע"ג דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול. וכתבו התו' ספי"ז דדוקא מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא. מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' ך' תו"ש או' כ"א:

א

סב) שם. מותר למדוד וכו' כתב בית יהודה סי' כ"ט דהשערת האיסורים באומד הדעת מותר ואין לאסור מטעם דהוי מתקן אבל אם אינו יכול לשער באומד הדעת ורוצה למדוד בכלי שיש בי שיעור ס' אסור דהא עביד מעשה בידים יעו"ש. אמנם הער"ה או' ב' השיג עליו וכתב להוכיח מכמה פו' דאף למדוד בכלי לשער ס' מותר יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט"ז. והיינו אם לא נודע לו תערובת האיסור עד השבת כמ"ש ת"ה סי' נ"ד והביאו מ"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד. א"א שם:

א

סג) שם. מותר למדוד וכו' עיין פתה"ד או' ט"ו שכתב דה"ה דמותר לשקול לצורך מצוה כגון שאירע יום א' של פסח בשבת ואם יאכל מאומד שיעור גדול עד שיצא הספק מלבו שמא לא יאכל לאכול להשלים הסדר על נכון או כגון שלא יש לו מצה הרבה שיספיק לשיעור גדול וע"כ התיר לשקול כנגד דבר שאין בו מקצה כגון מזלג וכדומה או פירות ששקל אותם מערב יו"ט שיש בהם כזית שהם ט' דרהם לשקול כנגדם כזית בלילה יעו"ש. אמנם לבי מהסס בזה מכמה טעמים וראיתי שנוהגין לעשות האצטניסים או חולים שאינם יכולין להרבות באכילת מצה לשקול הזית מצה בערב יו"ט ובלילה יניח אותה בעה"ב המחלק אצלו ויתן להם כמדתה מאומד הדעת בלבד ובהוספה מעט אם יוסיף על השיעור השקול ומונח אצלו כדי לצאת ידי ספק אינו מזיק וזוהי דרך הישר:

א

סד) שם. מותר למדוד וכו' ואף לדבר הרשות אין איסור למדוד אלא כשמתכוין למדוד לאיזו צורך אבל אם מודד שלא לצורך כלל אלא כמתעסק בעלמא מותר. ר"ז או' י"ט:

א

סה) שם. ולמדוד אזור וכו' והוא על כאב ראש שלוקחיו אזורו ומודדין בו ג' אמות ג"פ ואומר הלחש על המדידה. טור. ואפי' באין סכנה מותר. א"ר או' כ"א:

א

סו) שם. וללחוש עליו וכו' ולפ"ז ה"ה שמותר ללחוש לחש עין הרע בשבת וכמ"ש הכלבו דף ל"ב ע"א בשם הר"מ ודלא כר"י דסרי כיעו"ש. יפ"ל או' ב' וכ"כ בשו"ת לב חיים ח"ג סי' פ"ח דמותר לומר לחולה לחש ממהרח"ו ז"ל לעיה"ר והביאו ראיה מדברי המרדכי בשבת פ' ח' שרצים סי' שפ"ה יעו"ש. א"ח או' י"א:

א

סז) [סעיף ח'] הרהור בעסקיו מותר. דכתיב ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר. ב"י בשם הגמ' במילת דבר שהיא מיותרת קא מפיק ליה. מהרי"ל בתשו' סי' רכ"ט כנה"ג בהג"ט:

א

סח) שם בעסקיו מותר. ומטעם זה מותר לעיין במלאכה אסורה בשבת הנעשות ע"י עכו"ם להתלמד לעשותה כמעשהו ממנו ובאופן שלא יהיה טורח בעיון זה כ"א ראות עינו ומילתא דאתיא בקל מהר"ם פרובנצא"ל בתשו' כ"י סי' מ"ח. ברכ"י או' י"ב:

א

סט) אשר נמצא את ידו בחכמת הרפואה ללכת בשבת למקום הנתוח יש כמה מלאכות ומוקצה. שו"ת שאלת יעבץ סי' מ"א יעוש"ב. ברכ"י או' י"ד. שע"ת:

א

ע) הרהור מתוך הכתב אסור. שאלת יעבץ סי' קס"ב. ברכ"י או' י"ג. שע"ת:

א

עא) שם. הרהור בעסקיו מותר. אבל אם יש לו מתוך ההרהור טרדת הלב או נדנוד דאגה אסור. ר"י באגרת התשו' ב"י. עט"ז. וכן אם יזרע שמתוך ההרהור ימשך טרדת הלב אסור ולא שרו רבנן אלא הרהור דלא אתי לידי טירדא ונדנוד דאגה. פתה"ד או' ט"ז:

א

עב) שם. ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב וכו' כדי שלא יטריד לבו ויבא לבטל עונג שבת. לבוש. ואם המחשבה עונג לו כגון שיחשוב בהוצאת חופת בנו או בתו אפי' ר"י מודה מפני ששמחה היא לו אם כביר מצאה ידו כי בירך ה' חילו וגם חפצי שמים הם וק"ל הדברים ממ"ש לעיל סעי' ו' דאם דיבור מותר כ"ש הרהור וזה ברור. יפ"ל או' ד':

א

עג) שם. כאלו כל מלאכתו עשויה. וז"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ואין אדם יכול לעשות כל מלאתו בשבוע אחד אלא יראה אדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה ואין לך עונג גדול מזה. טור:

א

עד) [סעיף ט'] אסור לומר לעכו"ם וכו' דדוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש סעי' ג' אבל לעשות בשבת אפי' א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור ואפי' לצורך כלה או מת. הר"ן. מ"א ס"ק י"ז. תו"ש או' ס"ד. ועיין לקמן סי' ש"ז סעי' ה':

א

עה) שם. שישלחו אחר קרוביו וכו' אפי' להשכיר (עכו"ם רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במו"ש. ר"ז או' כ"ב) כדי שלא תטרף דעתו עליו כמ"ש בח"מ סס"י רנ"ד. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' כ"ה. דכל פיקוח נפש שרי אף בד"ת כ"ש במידי דרבנן. א"א או' ח"י:

א

עו) וכתב בס' המנורה הטהורה דאי ליכא עכו"ם שרי לישראל לילך בשבת אחר הקרוב שיבא להחולה אולם ענין זה מסור להמורה להורות כפי צורך השעה שלא להקל בדבר למען לא יזלזלו ההמון בקדושת שבת ח"ו. א"ח או' י"ג:

א

עז) וכתב הפתה"ד או' טו"ב מעשה שאירע בזמן המגפה ש' התקע"ד שניגף ראו' ביום ש"ק בתוך העיר ושמעון אחיו היה בכפר והחולה היה מצטער הרבה על שלא נמצא אחיו אצלו ואין לו ידיעה מחליו שרצונו היה שיתפלל על רפואתו וגם היה רוצה לצוות על בניו הקטנים הי"ו וכראות גיסו של הניגף צרת נפשו קרא לסופר תוגר וצוהו שיכתוב כתב בל' תוגרמא לשמעון הנז' העומד בכפר להודיעו כי נשבה אחיו וניגף ושיעשה נו שם בכפר איזה לימוד והתפלה והצעקה והצדקה מבטלין הגזרה וכן עשה התוגר והגיע הכתב בשבת ליד שמעון. וכתב שם הפתה"ד דאין בזה נדנוד איסור יעו"ש ומה שהביא סמוכות לזה:

א

עח) וכתב בשו"ת שו"מ מהד"ג ח"ב סי' ק"פ באמצע התשו' באחד שבא לו ידיעה שאשתו תקיף לה עלמא והתיר לבעלה לרכוב על סוס בש"ק לשם וצוה עליו אשר בעת רכבו לא ילבש בדרך שיכירו בו שהוא יהודי כדי שלא יהיה ח"ה יעו"ש טעמו. אמנם בשו"ת הרי בשמים מה"ת סי' קפ"ט האריך להשיג עליו יעו"ש. ועי"ש בשו"ת הרי בשמים שהתיר לאוהבו של החולה שיב"ס שיסע עם הבאהן כשהחולה מבקש יעו"ש. א"ח או' י"ג:

א

עט) וכתב בשו"ת מגדל השן סי' ב' חולה שיש בו סכנה ששלח לעיר אחרת שישלחו לו רופא עכו"ם דמותר לישראל ליסע בשבת עם הרופא דחיישינן שמא יארע לו איזה עסק בדרך ויתעכב מלבא. וגם בשולח מעיר לעיר ליקח הרפואות באפטיק ושולח עכו"ם מותר לישראל לישב ומחויב הוא. ועפ"ז התיר שם למי שהיה מסוכן ושלח אל האפטיק רחוק ב' פרסאות ושם היה דר אביו ושלח שאביו יבא ג"כ תיכף והתיר משום שהשליח היה עכו"ם ויש לחוש שמא לא ימהר להביא הרפואות ולכן התיר גם לאביו לבא עם הרפואות יעו"ש. א"ח שם. וכבר כתבנו לעיל או' ע"ו דבענינים אלו מסור למורה להורות כפי צורך השעה ולא להקל בדבר שלא יצא זלזול שבת ח"ו:

א

פ) [סעיף יוד'] להחליף משכון לעכו"ם וכו' וגם בישראל מותר בענין זה אם הישראל צריך ללבשו. ב"י. וכ"כ בש"ע לקמן סי' שכ"ה סעי' ג' יעו"ש:

א

פא) [סעיף יא'] מותר לקנות בית וכו' ובמ"ץ ח"א סי' ל"א כתב בשם הריב"ש והר"א חסון ז"ל דאסור לקנות בשבת אלא כשקנה מע"ש אז מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק י"ט. אמנם הא"ר או' כ"ב כתב שהוא תלמוד ערוך בירושלמי והובא תמים דעים סי' קע"ה דאפי' לקנות מותר בשבת יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' א' דדעת מרן עיקר יעו"ש:

א

פב) שם. לקנות בית בא"י וכו' וסוריא כא"י לדבר זה. הרמב"ם פ"ו דין י"א. ואיזו היא סוריא מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובא וכל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי היא כסוריא. אבל עכו חו"ל כאשקלון והם תחומי א"י. הרמב"ם פ"א דתרומות דין ט' והביאו מ"א סק"ך:

א

פג) וכתב בהג"א פ"ב רמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם ומעלה לערכאות עכ"ל משמע דאסו' ליתן מעות. מ"א שם. וכתב הר"ז או' כ"ד אם הנכרי הולך לדרכו בשבת משמע הא אם אינו הולך אסור לומר לו לכתוב בשבת אבל מסתמיות דברי הפו' משמע דגם אם אינו הולך מותר דחיישינן שמא יחזור בו:

א

פד) שם. ומעלה בערכאות. מה שהתירו לומר לעכו"ם לכתוב כתב בשבת על מה שהיו מבקשים מהיהודים חמשים דינרים וכתבו הקהל לשלטון ע"י עכו"ם שמא יניח להם הממון ההוא או יתפשר בדבר מועט לא יפה עשו ואיסורא קעבדי דאמירה לעכו"ם שבות. רבינו ישעיה הא' בתשו' כ"י סי' צ"ח והאריך מאד לדחות ראיות המתירין ולהוכיח האיסור. ברכ"י או' ט"ו:

א

פה) שם הגה. בכתב שלהם דאינו אסור אלא מדרבנן וכו' דלא שרי אלא בכתיבה של עכו"ם דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהוא דאורייתא אסור. ד"מ או' ה' וכ"כ מ"א סי' ש"מ סק"י בשם הגמ"י פ"א דס"ת דכתיבת עכו"ם אינה אסורה אלא מדרבנן. אלא שתמה עליו מדברי הרמב"ם פי"א דין יו"ד שכתב דהכותב בכל כתב ובכל ובכל לשון חייב וכ"כ הרב"י באה"ע סי' קכ"ו לענין גט וגם בתו' גיטין דף ח' וס"פ מרובה איתא בהדיא דהוי דאורייתא וכתב אפשר דהגמ"י פליג על הרמב"ם יעו"ש. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ב' והער"ה או' ה' בשם כמה פו' דגם בכתב שלהם הוי מלאכה דאורייתא יעו"ש. וכ"כ בי"ש באה"ע רס"י קכ"ו יעו"ש. ובענין כתיבה דקה שלנו כתב שם המ"א אפשר דהוי מדרבנן ופטור אמנם בב"י שם באה"ע הביא דיש מתירין לכתוב הגט בכתיבה דקה שלנו הנקרא אצל הספרדים משק"י יעו"ש וא"כ לדעתם משמע דהוי דאורייתא. ועיין בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף קי"ג ע"ב שהאריך בענין זה וסיים דעכ"פ כ"ע מודים דמאן דס"ל כתב משיט"א וגלחות מדרבנן יחידא הוא לגבי כל הפו' ראשונים ואחרונים יעו"ש. והביאו א"ח סי' ש"מ או' ח'. ולפ"ז דגם בכתיבת עכו"ם יש חיוב דאורייתא ולא יש הפרש אם כותב לו העכו"ם בכתיבה שלנו או בכתיבת עכו"ם אבל ההיתר הוא משום דאמירה לעכו"ם שבות ומשום ישוב א"י לא גזרו:

א

פו) שם בהגה. ומשום ישוב א"י לא גזרו. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א סעי' ו' וגבי לוקח בית בא"י מותר. המ"מ פ"ו. והביאו מ"א סי' ש"ז סק"ז:

א

פז) ובשעת פקוח נפש וסכנה יחתום בשמאל דהוי כלאחר יד דרבנן כמ"ש בב"י סי' ל"ב וכ"מ להדיא בשבת ק"ג ומצי לשמוטי נפשיה שהוא אטר או חש בימינו. כ"כ בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף ק"י ע"א. ובשו"ת בן יהודה סי' י"ד מסתפק אם כתב בשמאל כתיבה יפה ומהודרת אי הוי כתב וחייב יעוש"ב. א"ח או' י"ד:

א

חפ) מה שנותנים החותם לעכו"ם לחתום על החביות של יי"ש הטוב לפני האלהים ימלט נפשו מזה אך אם מוסר החותם מע"ש לחתום בשבת בעת כשיצטרך והעכו"ם הוי בקבולת היה מקום להקל במקום פסידא טובא. תשו' ברית יעקב חא"ח סי' ט':

א

טפ) [סעיף יב'] מותר להכריז בשבת וכו' משום דהשבת אבידה מצוה ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה חפצי שמים הוא ושרי. ב"י. ט"ז סק"ג. ונהגו עכשיו להכריז אבידת עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ולא ידענא היכא רמיזא אבל במקום שיש חשש סכנה בדבר פשיטא דשרי. מ"א ס"ק כ"א. תו"ש או' כ"ח:

א

צ) שם. על אבידה. וה"ה גניבה. מי"ט. א"ר או' כ"ה. מחה"ש ס"ק כ"א:

א

צא) שם הגה. ומותר להתיר חרמי צבור וכו' ומי שנידוהו בחלום מותר להתיר לו בשבת משום דצרכי שבת הוא. שכנה"ג בהגב"י או' ט' עו"ש או' ט"ז. מ"א ס"ק כ"ב. א"ר או' כ"ז:

א

צב) שם בהגה, הוי כעסקי רבים וכו' משמע דאם הוא לצורך יחיד אסור אבל ממ"ש בבד"ה הטעם בשם רי"ו משום דבחול לא יוכל לקבץ הקהל בקל שיתירו לו הוי כמו נדרי אשתו דשרי כמ"ש סי' שמ"א מטעם זה שרי אף לצורך יחיד. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' כ"ט. ולטעם זה היכא דאיכא נמי כנופיא בחול אסור להתיר אבל לטעם צרכי רבים היה מותר. א"ר שם:

א

צג) כתב הב"ח סס"י ש"ז מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחרם ע"פ ב"ד משום חובותיו יש לישב המנהג משום פסידא דצריך להכריז בשבת שמתאספין כולם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים עכ"ל. מ"א שם. תו"ש או' ל':

א

צד) שם בהגה. שהוא לצורך שבת. דומה להיתר נדרים. מ"מ ומשמע דה"ה דצבור שרי כמש"ל בשם רי"ו. מ"א ס"ק כ"ד. ור"ל אפי' אין בו צורך שבת מותרים להחרים כיון שצריך לזה קיבוץ הצבור דא"א בחול כיון דמדמה ליה להתרת נדרים ובהתרת נדרים הותר כה"ג כדמצינו בהפרת הבעל וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג. מחה"ש. וכ"כ בהדיא (ר"ל כדברי מ"א) הרשב"ש סי' רל"ג בשם ס' העתים יעו"ש. ער"ה או' ו':

א

צה) כתב בס' דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"ם סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחלל שבת. וכ"כ בס"ח סי' ת"ט. מ"א שם. ותמה עליו הא"ר דס"ח כתב להיפך דאין גוזרין חרם בשבת דכתיב בו ברכה עכ"ד. ולק"מ דכוונת המ"א הוא דמהרשד"ם אוסר לנדות אלא למי שחילל שבת וכ"כ ס"ח דאסור והיינו לאפוקי מדברי ריבות שכתב משמע בסמוך דחכם רשאי לנדות לכבודו על זה כתב ורשד"ם התיר לנדות למי שחילל וכו' כלומר הא לאו הכי אסור וכ"כ ס"ח כדעת מהרשד"ם דאסור לנדות היפך דברי ריבות. ולצורך מי שחילל שבת יודה ס"ח למהרשד"ם דהוא תלמוד ערוך פ' הדר (עירובין דף ס"ג) דרבינא שמתיה לההוא דחילל שבת אף שיש לחלק דאפרושי מאיסורא לפי שעה שאני וכמ"ש מהרשד"ם. ברכ"י או' ט"ז ועי"ש. ועוד עיין לקמן סי' שמ"א:

א

צו) [סעיף יג'] להכריז בשבת על קרקע הנמכר וכו' בקושטא נוהגין להכריז מי שרוצה להשכיר בית או לקנות. ובתשו' הגאונים אוסר זה. כנה"ג בהגב"י. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר או' כ"ט. ועיין לעיל או' ז"ן:

א

צז) שם. ואם לאו יאבד וכו' דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אעפ"י שיש תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ואי איכא דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוי דיבורא דחול. ריב"ש סי' ש"ץ. כנה"ג שם. מ"א ס"ק כ"ו. א"ר או' כ"ט. תו"ש או' ל"א:

א

צח) שם הגה. וכן אסור להכריז יין וכו' ורש"ל פ"ה דיו"ט סי' ח' כתב ואני מורה להכריז קודם ברכו ואם שכח מלהכריז עד אחר ברכו אז מכריז שיש לפלוני יין לקידוש מי שרוצה יבא ויקח ואל יזכיר סכום דמים ומכאן סמכו בקושטא יע"א להכריז בשבת שקודם ר"ח ניסן שלפלוני יש יין לבן למצה מי שרוצה ילך ויקח. שכגה"ג בהגב"י או' יו"ד. וכ"כ הט"ז סק"ד דאם אינו מזכיר סכום דמים שרי. ובלבוש כתב אבל ראיתי שבכל המקומות מכריזין יין אפי' בסכום מקח ואפשר לומר דחשבינן ליה חפצי שמים להודיע לקנות יין קידוש עכ"ל. והביאו הט"ז שם וכתב ומ"מ דהנשאל ע"ז לא יורה להיתר בסכום מקח עכ"ד. ובמהרי"ל כתב דאפי' להודיע מי הוא המוכר אסור. ונ"ל כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה. ושאר משקין פשיטא דאסור. מ"א ס"ק כ"ז. מיהו הא"ר או' ל"א כתב דנראה לו מדברי מהרי"ל דוקא כשאפשר להגיד קודם ברכו אבל בשכח מודה דמותר ואפי' בשאר משקין נראה להתיר דאף שא"צ לקידוש מ"מ צורך שבת וצורך רבים הוא עכ"ד. אמנם הא"א או' כ"ז כתב כדברי המ"א דהיכא דאין שכיח יין שרי להכריז שידעו לקנות לצורך קידוש ואל יזכיר סכום מקח והיכא דשכיח הוי דברי חול. וכ"כ הר"ז או' כ"ח:

א

צט) וכתב שם הא"א ואפשר אם יש לאחד בזול יותר משאר מוכרים רשאי להכריז בסתם לסעודת שבת דהוי מצוה ושרי עכ"ד. ור"ל אף במקום שהיין מצוי שרי בכה"ג:

א

ק) כתב המרדכי בפ"ק דשבת שפסק רבינו גרשום בא' שקנה סוס בשבת דצריך ללקות מכת מרדות ואם יעלה דמי מכירת הסוס על דמי לקיחתו שקלינן ויהבינן לעניים שלא יהא חוטא נשכר ואם אותו מקום פרוץ לענין שבת לפי מה שיראו יחמירו בו יותר. ב"י. עו"ש או' ט"ז:

א

קא) כתב רי"ו בחלק ח"י ראובן ששכר גוי וחמור מע"ש להוליך לו סחורה למקום פלוני והסחורה היתה בבית יהודי ובא הגוי בשבת ולקח מבית היהודי והוליכה ודאי אמור דע"כ לא שרו ב"ה אלא עם השמש אבל בשבת לא והעובר ראוי להענישו בממון לפי עשרו או במלקות אם אין ממון. כ"כ קצת מפ'. וכ"כ הרא"ש בתשו' ס"ט עכ"ל. ב"י בדפוס ישן. ודוקא שעשו הדבר במזיד אבל בשוגג אין להענישם ואם הם מכחישים ואומרים שבשוגג עשו ואין עדים בדבר וגם אין שם אמתלאות אין ספק שהם נאמנים ועל הדיין מוטל לחקור אם לעקל אם לעקלקלות. הר"א ששון ז"ל סי' קנ"ו. כנה"ג בהגב"י. עו"ש שם:

א

קב) יש מגדולי המורים שהורו שדין רי"ו ז"ל דוקא בשכירות יום ליום אבל בקציצת דמים אפי' אם באו בתוך השבת ולקח המשאות אין קפידא בדבר. והר"א ששון ז"ל בסי' קס"ו כתב ועל כל זה לבי נקפי. כנה"ג שם. עו"ש שם ועיין לקמן סי' ש"ז סעי' ד' בהגה ובדברנו לשם או' ל"ה:

א

קג) כתב בא"ז כשם שאסור אמירה לעכו"ם כך אסור רמיזה לעכו"ם ודוקא לענין שיעשה לו מלאכה בשבת אבל שעשה לו מלאכה לאחר שבת מותר ע"י רמיזה. ד"מ או' ז' והביאו לקמן בהגה סס"י ש"ז:

א

קד) [סעיף יד'] מי ששלחו לו שהוציאו בתו וכו' לקמן סי' שכ"ח סעי' יוד פסק (מור"ם ז"ל בהגה) דבשביל שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ורמ"א כתב כאן ועיין סי' שכ"ח סעי' יו"ד ולכאורה סותרין אהדדי ופלוגתא היא בב"י בין הרשב"א לתו' וצ"ל דשאני הכא שרוצין להמירה ותשאר מומרת לעולם אח"כ בזה הכריע כהתו' דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטריה ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת על הצלה זו כנ"ל נכון. ט"ז סק"ה וכ"כ מ"א ס"ק כ"ט וכ"כ שבט יהודה על יו"ד סי' של"ד דף ב' ע"ד:

א

קה) שם. מי ששלחו לו שהוציאו בתו וכו' דוקא דהיא לא פשעה אבל אם בנו הלך להמיר דהוא פושע לא ודלא כמ"ש בשו"ת נחלת שבעה סי' פ"ג וכבר מחו לה אמוחא השבו"י ח"א סי' ט"ז והא"ר. אך הא"ר כתב דיש להקל באיסור דרבנן. ברכ"י או' טו"ב. שע"ת או' י"ט:

א

קו) שם. שהוציאו בתו וכו' או קרובו. לבוש. והמי"ט והעו"ש או' י"ז כתבו דאפי' אינו קרובו דינא הכי וכן מסתבר א"ר או' ל"ב. וכ"כ הר"ז או' כ"ט. ומשמע דכייפינן נמי אבל המש"ז או' ה' כתב דדוקא על בתו כייפינן יעו"ש:

א

קז) מי שרוצה למסור ליחידי סגולה ואם ילך הפרנס תיכף השג ישיג והצל יציל ליחידים שלא יפסידו ממון ולזה שרוצה למסור שלא יעשה עבירה גדולה כזו יש מי שהורה שמותר לחלל שבת בשביל זה והשבו"י ח"א סי' ט"ז הוכיח דטעה בהוראה זו ואיסור גמור הוא לחלל שבת בעבור זה. ברכ"י או' ח"י. ועיין שע"ת או' י"ט מ"ש להקל ואינו מוכרח:

א

קח) שם. שהוציאו בתו וכו' ואם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצוין להפרישו או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והכא נמי כן וצ"ע. מ"א ס"ק כ"ט. אבל הא"ר או' ל"ג כתב נראה פשוט דמותר דהא גם בגדלה תשאר באיסורין יעו"ש וכ"כ הר"ז או' כ"ט:

א

קט) ללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו שרי. נימוקי הרמ"ה דיני בושת סי' כ"א. כנה"ג בהגב"י. אמנם המ"א ס"ק כ"ט כתב עליו צ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום:

א

קי) שם. מצוה לשום לדרך פעמיו וכו' ואפי' אם הוא ספק אם ישיבנה. לבוש. ר"ז או' כ"ט:

א

קיא) שם. ויוצא אפי' לשלש פרסאות. אפי' למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמיר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה. ב"י. וא"כ אם רוצים לאנסה לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"ז פעם אחת אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"ז כדאיתא בעירובין דף ס"ט. מ"א ס"ק כ"ט. אמנם הער"ה או' ח' כתב דיש לחלל שבת משום ע"ז יעו"ש. וכ"מ בלבוש שכתב דעל ג' עבירות דדינם יהרג ואל יעבור מחללין. וכתב א"ר או' ל"ג דדברי הלבוש נכונים יעו"ש וכ"ז לילך ג' פרסאות של חילול שבת באיסור דאורייתא אבל לחלל באיסור דרבנן בכל העבירות כשאין בפשיעה מחללין ואפי' הם באונס דרחמנא פטריה מ"מ זכייה היא לו כשאינו עובר. א"ר שם. וסיים דאפי' בפשיעה יש להקל באיסור דרבנן יעו"ש. ועיין ר"ז סוף או' כ"ט שכתב דדוקא על מצות לא תעשה מחללין איסור דרבנן אבל על מ"ע אין דוחין שבות יעו"ש:

א

קיב) למצוה דרבים חוטאים כדי שיזכו. תו' גיטין מ"א ע"ב. וכן אם מזכה גם לעצמו. א"ר שם, וכ"כ העו"ש או' י"ט:

א

קיג) שם. ואי לא בעי כייפינן ליה. כדאשכחן במי שחציו עבד שכופין את רבו כדי שלא יתבטל ממצות פ"ו כי רבה היא. ב"י. עו"ש שם:

א

ש"ע ס"א אין מחשיכין כלומר לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהי' קרוב למקום הפועלים אבל על דבר המותר בשבת כגון להביא בהמתו מותר להחשיך אע"ג דהבהמה היא חוץ לתחום ואסור להביאה בשבת מ"מ הא יש היתר לקרות לה בסעיף ב' ואפי' אם הבהמה רחוקה מהתחום שאינה שומעת קולו מ"מ כיון שיש צד היתר בעולם אם היה בורגנין שרי להחשיך אע"ג דליכא בורגנין ודין זה נתבאר באורך בס"ס רס"ג בט"ז ע"ש:

ב

ס"ג סכום מקח. הטעם דזה אינו צורך המצוה רק הצלת ממונו הובא במג"א ס"ק ט"ז:

ג

מ"א סק"ה הע"ש תמה דבסי' ש"ז סעיף ח' מבואר דאפילו בדבר הרשות מותר לומר לחבירו לך למחר לכרך פלוני כיון שיש צד היתר בשבת ע"י בורגנין. ותירץ המג"א דלרשות אסור לומר שילך למחר ליקח שם איזה דבר מש"ה לא שרי כאן אלא מחמת שהיא צורך מצוה ואע"ג דהכא ג"כ לא הזכיר אלא לך למקום וכו' ולא הזכיר הקניה מ"מ כיון שסיים ואם לא מצאת וכו':

ד

ש"ע ס"ד אינו נותן לו שכר שבת. דשכר שבת אסור כמבואר בסי' רמ"ג רמ"ו ואינו מותר אלא בהבלעה כגון שכיר שבת שכיר חודש וכו':

ה

מ"א ססק"ז פ"ה דכתובות דאמר שם דמורדת שפוחתין לה מכתובתה לא מיחזי כשכר שבת אבל מורד דמוסיף מיחזי כשכר שבת:

ו

ס"ק י"א כשמעריך עצמו. ר"ל דהא אמרו ג"כ אין מעריכין ותירץ דהוי כקונה איש דהא נותן דמי ערכו:

ז

שם דלא כהרב"י הב"י מפרש דברי הכלבו כדברי הר"ן לפי שאין מייחד דבר ידוע אלא שנודר ומחייב עצמו ליתן ס"ת או עטרה ולדבריו אסור להקדיש טס ידוע בשבת משא"כ לפי' המג"א שרי כיון שעדיין יש גם לו חלק בו:

ח

סקט"ו אפילו ביום ראשון ר"ל אע"ג דביום ראשון בעינן משלכם מ"מ אינו קונה אלא המצוה וקונה ע"מ להחזיר:

ט

שם ובתים מהצדקה ר"ל באופן זו שכל מה שהוציא פיו נותן לצדקה אפילו קנה חבירו:

י

שם דאדם יכול למכור. בא לסתור היתר של היש"ש דאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה אלא בחפץ הנקנה וע"ז אמר דהרי גם המצות יכול למכור לאחר:

יא

ס"ק ט"ז ועפ"ז פסק בש"ע שם להתיר השומ' והסמ"ע מתיר חף המדיד' כצ"ל. ור"ל אם נותן לו דבר שצריך מדידה:

יב

ס"ק י"ח אפי' להשכיר שלא תטרף דעתו עליו כצ"ל. והוי בכלל פיקוח נפש שדוחה שבת:

יג

הגה סי"א בכתב שלהם ביאור לשון זה עיין סי' ש"מ ס"ה: במג"א:

יד

מ"א סק"כ מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל. כך אמר הש"ס בגיטין דף ח' ולא כמו שהעתיק התוספת שבת דברי המג"א אלו בזה"ל דאפשר דהברייתא ס"ל כיבוש יחיד וכו':

טו

ס"ק כ"ב וה"ה נידוהו בחלום שנידוהו בליל שבת מתירין לו דהוי צורך שבת דלא לשתהי בשמתא:

טז

ס"ק כ"ג כמ"ש סי' שמ"א. ר"כ ולטעם זה אף לצורך יחיד כיון דאין מתקבצין הקהל אלא ביום שבת ואם לא יתירו בשבת לא יהיה היתר לעולם ודמי לנדרי אשתו שהבעל יכול להפר משום דאינו מופר אלא ביום שמעו:

יז

ס"ק כ"ד דצבור שרי. כיון דמדמה להתרת נדרים ושם עניני צבור מותר אפי' אם אינו לצורך שבת כמבואר בסי' שמ"א ומה"ט גם היתר חרמות מתיר רמ"א כאן אעפ"י שאינו לצורך שבת א"כ ה"ה להחרים וא"כ אין החילוק בין התרה והתרתו וכ"כ בספר דברי ריבות כו' דאעפ"י שאינו לצורך שבת והטעם משום דהוי יום כנופיא וכדברי רמ"א כאן לענין התרת החכם:

א

שמעיין נכסיו. ודוקא היכא דמנכר' מילתא כמ"ש סימן ש"ז ס"ט עמ"ש שם:

ב

דאינו רשאי להביא. וכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו אבל בהמה גדולה אם היה שם בורגנין היה מביאה מחוץ לתחום ולכן מותר להחשיך עליו:

ג

וה"ה דאסור לטייל. נ"ל דזהו גם כן דוקא היכא דמנכרא מלתא:

ד

עומדת חוץ לתחום. אפילו חוץ לתחום שלו ושלה דאין אדם מוזהר על תחום בהמתו וכמ"ש ססי' ש"ה אבל אסור להביאה בידו אם היא חוץ לתחום שלה דאין לה אלא ד"א [שבת דף נ"ג] ועסי' שצ"ז:

ה

לך למקום פלוני. הע"ש תמה על דברי הרב"י ולא ידע כי הוא ממש ל' הגמר' וה"פ דכיון שאמר ואם לא מצאת וכו' מוכח דא"ל מתחלה ליקח במקום פלוני להכי בדבר הרשות אסור:

ו

ויש אוסרין. פי' אפי' א"א בע"א אסור להזכיר סכום מקח ועסי' שכ"ג:

ז

מקרי שכיר יום. וכ"כ בבד"ה בשם ש"ל וכתב עליו ואין נראה כן מדברי הפוסקים ואפשר דלא ראה דברי הר"ן שכתב הטעם שאם יסלקו באמצע השבוע א"צ לשלם לו בעד השבוע כולה אלא בעד הימים שעברו ולכן מקרי שכיר יום והוי שכר שבת ע"כ ומוכח כן מהגמר' וה"ה במשכיר חדר לחבירו, ונ"ל דה"ה המלוים בריבית צריכים להלות בענין שאם יפרע באמצע שבוע יפרע מכל השבוע כולה או לא יפרעו כלל ולא יחשוב לימים דהא אפי' גבי מורד דקנסוהו כל זמן שיהיה מורד יתן כך וכך ליום אפ"ה אסור ליתן משל שבת דה"ל שכר שבת וה"ה בכל קנס כיוצא בזה אבל אם פוחתין לו מהחוב כל יום כך וכך לא מקרי שכר שבת בכיוצ' בזה וכ"מ בגמר' פ"ה דכתובות:

ח

ויש מי שמתיר. כיון דצרכי מצוה הוא ומ"מ אינו רואה סי' ברכה כמו בשכר מתורגמנים:

ט

לשנה וכו'. פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחדש בבת אחת וה"ה לשבוע:

י

חשבונות. ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [כתובות דף ה']:

יא

ולפסוק צדקה. ואף על גב דאין מקדישין כמ"ש סימן של"ט ס"ד היינו כלי ידוע דמחזי כמקח וממכר אבל לא אסרו לחייב עצמו בדבורו לגבוה אלא דקשה לי הא כשמעריך עצמו נמי מחייב עצמו ואסור עכ"ל ר"ן, ועבב"י שתי' ולדידיה אסור להקדיש טס בשבת לב"ה אבל בכל בו כתב דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אסור דיוצא מרשותו לרשות גבוה אבל הנודר ס"ת או עטרה מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן עכ"ל. נ"ל כונתו דהקדישות דידן חולין נינהו כמ"ש בח"מ סימן צ"ה ויש לכל ישראל חלק בהן א"כ לא יצא מרשותו דיש להמקדיש גם כן חלק בו כנ"ל דלא כהרב ב"י:

יב

ולפקח. כתב מגיד משנה פכ"ד לא הותר אמירה לעכו"ם ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים לבד הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר וזה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים וזה מוכרח בגמר' עכ"ל וכ"מ סי' של"ט ס"ד:

יג

או אומנות. דהוא נמי מצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:

יד

כמה יתן. אלא יאמר סתם עשה לי מי שבירך:

טו

לפסוק צדקה. ומ"מ צ"ע אם החזן עשיר א"כ לא לצדקה תחשב וצ"ל כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל הוי צורך מצוה מ"ד כשפוסקין מעות לבנות בה"כ: כתב היש"ש פ"ה דביצה הכרזת המצות מי שיתן יותר הוא יזכה בה דמי טפי למקח וממכר והיה נראה לאסור אם לא שנאמר שאין שייך מקח וממכר בדבר מצוה כ"א בחפץ הנקנה וכל זה אינו אלא לישב המנהג בדוחק אבל קניית מקומות בב"הכ וכן קניית האתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן אסור [ובזמן מצותן אינו קונה האתרוג עצמו רק לצאת בו אפי' ביום ראשון שהרי צריך להחזירו אבל לקנות אתרוג או שופר בי"ט נ"ל דאסור עסי' תקפ"ו] והמחוור בעיני כמו שנהגו חסידי אסטריך דכל מה שהוציא בפיו ליתן נותן לצדקה אפי' קנה חבירו המצוה א"כ הוי כקציצות דמים לצורך מצוה ול"ד למקח וממכר כלל ושרי אפי' קניית מקומות ובתים מהצדקה וכל ירא שמים יזהר בזה עכ"ל ובש"ג בע"א דף שכ"ב מפקפק ג"כ על קנית המצות ובמס' ב"ק כתב דאדם יוכל למכור מצות שלו לאחר: מקח וממכר א' בפה וא' במסירה אסור גזירה שמא יכתוב [רמב"ם פכ"ג] כתב ב"י סימן תקכ"ז דהמרדכי סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה עכ"ל ופשוט לצורך שבת שרי כמ"ש סי' שכ"ג ותקי"ו וכ"מ בעירובין דף ע"א דמקנ' רשותא בשבת אסור אפי' בלא קנין סודר [ועבח"מ ססי' רנ"ד] וכ"מ בגיטין דף ע"ז דאפי' לקנות בחזקה אסור ע"ש ברא"ש וכ"כ הריטב"א בכתובות דף ד' אתפסוה מטלטלין לכתובתה פירוש מבע"י דאלו בשבת אסור דהוי כקונה קנין בשבת דאסור אפי' לדבר מצוה אא"כ השעה דחוקה וכו' ונכון הוא זה אבל א"צ לכך דהכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו וה"ל כההיא דשואל כדי יין ומניח טליתו עליו עכ"ל משמע דאפי' משכון אסור ליתן לדבר חול וכ"מ בילקוט פ' בהעלותך דף רי"ו אף על גב דחשיב נותן משכון ולוקח בהדי דברי' דפסח דחי שבת משמע דאסור לדבר חול עמ"ש בסמוך ועוד דהא הקדש דמי למתנה ואסור וכ"מ ברי"ף פ"ה דיו"ט וברמב"ם סוף ה' מכירה ועסי' ש"ז סי"א מ"ש וא"כ צ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת, ומה שקצת מחייבים ליתן כך וכך מעות אסור דדוק' לגבוה שרי כמש"ל בשם הר"ן דאם לא כן מה צ"ל דמותר לפסוק צדקה וצ"ע וי"ל דהכא לא מחייב כלום באמירתו משא"כ בהקדש:

טז

כגון למדוד. וה"ה למדוד חור אם יש בו פותח טפח והטומאה נכנסת שם אף על גב דיכול לצאת מהבית מ"מ כיון שמודד שיעורי תורה לא הוי עובדא דחול וכתבו התוס' ספי"ז דדוק' מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובד' דחול ולהכי שרי במקום מצוה אבל מילי אחרינא לא כתב טח"מ סי' ע"ג בשם הרא"ש ז"ל ראובן נשבע לפרוע לשמעון מנה בז' בניסן וכו' אם לא פרעו ואירע אותו יום בשבת צריך ליתן לו משכון שוה מנה ביום השבת לקיים שבועתו דשוה כסף ככסף וחפצי שמים הוא שיקיים שבועתו וכ' הרב"י דאפשר לומר שאף הרא"ש לא אמר שיוצא ידי שבועתו בנתינת המשכון אלא כששמו אותה ונתנה לו בתורת שומא לפיכך הוצרך לבקש היתר משום דחפצי שמים הוא וכו' דאילו אינו נותנה בתורת פרעון משנה שלימה הוא ואם אינו מאמינו מניח טליתו וכו' אבל במ' נ"י ח"א כתב דאפי' נשבע לפורעו במעות ולא במשכון יתן לו משכון של כסף דשוה כסף ככסף עכ"ל הב"י ועפ"ז פסק בש"ע שם להתיר השומא והסמ"ע מתיר אף המדידה וצ"ע דהא הרא"ש מבי' ראיה מדשרי לשדך תינוק וללמדו אומנות ק"ו שמותר לפרוע בשבת לקיים שבועתו עכ"ל כלל ח' סי"ד וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהתם אסור להזכיר כמ"ש ס"ו גם בס"ג אסור להזכיר סכום והטעם כתב המ"מ לפי שאין בקציצה מצוה אלא הצלת ממונו עכ"ל, וא"כ ה"נ יתן לו מטלטלין שיודע בודאי ששוים יותר מחובו ולא יצטרך שומא ומדידה וגם הרא"ש כתב אח"כ וז"ל שוב אמרו שנשבע לתת מעות ולא משכון וכו' משמע דבתחלה אמר שיתן לו בתורת משכון והא דהוצרך לומר דחפצי שמים הוא היינו משום דאין פורעין בשבת ואפי' ליתן משכון אסור אם לא לצורך שבת כמ"ש ס"ו וסימן ש"ז סי"א ע"ש לכן נ"ל פשוט דשומא ומדידה אסור ועבי"ד סי' רל"ט ס"ו ונ"ל דאם יש לו מעות יתננה לו ע"י עכו"ם כמ"ש סי' ש"ז ס"ה ואם אין לו מעות יאמר לעכו"ם לשום כדאיתא בסנהדרין דף י"ד או יעשה כמ"ש סי' ת"ק שיאמר זה הכלי שוה כמו זה ולמחרת ישימו אותו:

יז

אסור לומר. ודוקא לומר לעשות אחר השבת מותר כמ"ש ס"ג אבל לעשות בשבת אפי' א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור אפי' לצורך כלה או מת (ר"ן) ועסי' שכ"ה סט"ו:

יח

ודאי שרי. אפי' להשכיר כדי שלא תטרף דעתו עליו כמ"ש בח"מ ססי' רנ"ד [הג"מ פ"ב והג"א פ"ט דב"ב]:

יט

לקנות בית. ובמ"ץ ח"א סל"א כתב בשם הריב"ש והרא"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מע"ש אז מותר לומר לעכו"ם לכתוב בשבת:

כ

בא"י. וסוריא כא"י לדבר זה [רמב"ם פ"ו] בגמרא פ"ק דגיטין דקדק הרמב"ם וכתב לדבר זה דאלו מדינ' סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כא"י וכו' והכל כסוריא מד"ס וכו' איזהו סורי' מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון עכ"ל מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר ק' דהא מסקי' בי"ד סימן קנ"א דאפי' לכתחלה מוכרין בתים לעכו"ם בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ"ע ואפשר דס"ל דעכ"פ איכ' קצת מצוה בקניית בתים וז"ל הג"א פ"ב דמ"ק בשם א"ז כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרים והעכו"ם חותם וכו' משמע דאסור ליתן לו מעות:

כא

על אבידה. דהשבת אבידה ולו' למי שיודע ממנ' מצוה הוא ונהגו עכשיו להכריז אביד' עכו"ם בשבת מפני דרכי שלום ולא ידענא היכ' רמיז' אבל במקום שיש חשש סכנ' בדבר פשיטא דשרי:

כב

חרמי צבור. וה"ה נידוהו בחלום [רדב"ז ח"א קי"ח]:

כג

כעסקי רבים. משמע דאם הוא צורך יחיד אסור להתיר החרם אם אינו לצורך שבת ובבד"ה כתב בשם רי"ו ני"ז ח"ז הטעם דבחול לא יכול לקבץ הקהל בקל ולא יוכלו להתיר לו והוי כנדרי אשתו דשרי כמ"ש סי' שמ"א כתב הב"ח ססי' ש"ז מה שנהגו בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שהוא מוחר' ע"פ ב"ד משום חובותיו יש לישב המנהג משום פסידא דצריך להכריז בשבת שמתאספין כלם ויודעין לכופו בעירו לשלם ולולי זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ועוד דנוגע לרבים והוי עסקי רבים וע"כ אין כח לשום מורה לבטל מנהג זה שנהגו להקל לפני כמה גדולים עכ"ל:

כד

לצורך שבת. דומה להיתר נדרים [מ"מ] ומשמע דה"ה דצבור שרי כמש"ל בשם רי"ו וצ"ע על רמ"א שכ' אבל וכו' דהא דין החרם והתרתו שוין בזה וכ"כ בספר דברי ריבות סי' ש"ח דחכם רשאי לנדות בשבת לכבודו ורשד"מ סי' ח' כתב דמותר לנדות למי שחילל שבת וכ"כ בס"ח סי' ת"ט ועיין בספר ש"י דף מ"ט:

כה

להכריז בשבת. בקושטנטינא נוהגין להכריז מי שרוצה להשכיר בית או לקנות ובתשובת הגאונים אוסר זה [כ"ה]:

כו

ואם לאו יאבד וכו'. דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד אף על פי שאין תקנה בעיר שאם לא מגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ואי איכ' דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוה דבורא דחול (ריב"ש):

כז

להכריז יין. ובלבוש כ' ולא ראיתי נוהגין כן שבכל המקומות מכריזין אפילו בסכום מקח ואפשר דחשבי' ליה חפצי שמים לצורך קידוש עכ"ל ולפמ"ש ס"ג אין זה היתר וביש"ש פ"ה דביצה סי' ח' כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח עכ"ל ובמהרי"ל כתב דאפי' להודיע מי הוא המוכר אסור ונ"ל כיון דבמקומו היה שכיח יין טובא לא הוי צורך מצוה ושאר משקין פשיטא דאסור:

כח

מצוה לשום וכו'. ואף על גב דא"א לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כמ"ש סי' רנ"ד ס"ו שאני התם דפשע במה שהדביק פת [תוס'] משא"כ כאן:

כט

חוץ לג' פרסאות. אפילו למ"ד דהוי דאורייתא שרי דלגבי שלא תמר ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא דמוטב לחלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה (ב"י) וא"כ אם רוצים לאנס' לעבירה אחרת אפי' לעבוד ע"א פעם א' אין מחללין עליה שבת במלאכה דאורייתא דמחלל שבת כעובד ע"א כדאיתא בעירובין דף ס"ט ובחולין דף ה' פירש"י דשבת חמיר מע"א וצ"ע מנ"ל וזהו מ"ש רמ"א לעין בסימן שכ"ח ס"י והב"ח כתב דהכא מיירי כשחוששין שיפחידהו שתמר והתם מיירי שרוצים לאנסה ואין זו עבירה כ"כ דאונס רחמנא פטרי' ולכן אין מחללין שבת בגינה דאפי' תקנתא דרבנן לא עקרי' מקמי אונס כדאיתא ריש כתובות עכ"ל ול"נ כמ"ש דאדרבא כשאונסין אותו אומרים לאדם חטא בשבילו כמש"ל בשם התוס' ול"ד להא דאמרינן בכתובות ע"ש והדבר ברור כמ"ש ועססי' שכ"ט בהג"ה דאיתא בהדיא דהכא איירי ג"כ באונס ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן דהא אין מצוין להפרישו עסי' שמ"ג א"ד מידי דהוי אפ"נ שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כן וצ"ע ובהגהות הרי"ף פי"ד דשבת חילק בין היכא שגם הוא זוכה במצוה לכן כתב רשב"א דאפי' יחיד לא יעשה איסור להציל הציבור אבל כל הפוסקים חולקין עליו וע' בתשובת ב"י סימן ב' מדיני כתובות וכמ"ש סי' ק"ך [כ"ה] ללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו שרי (נימוקי הרמ"ה דיני בושת סימן כ"א) וצ"ע דהא לא עדיף מצורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום:

א

(א) שמעיין נכסיו – ודוקא היכא דמינכרא מילתא כגון שעומד אצל שדהו הצריכה חרישה או קצירה וכיו"ב דמינכר הדבר שעומד שם לעיין בצרכיה וכן לילך ולהחשיך על פתח המדינה כיון שדרך שהמרחצאות שם חוץ למדינה סמוך לפתח המדינה ניכר שלצורך המרחץ מחשיך אבל אם לא מינכר מלתא הוא בכלל הרהור בעסקיו דמותר:

ב

(ב) אין מחשיכין וכו' – היינו לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים לשכרם במו"ש והטעם דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אפילו הוא איסור מד"ס אסור להחשיך בשבילו:

ג

(ג) להביא בהמתו – דאף שהיא עומדת עתה מחוץ לתחום וא"א להביאה בשבת מ"מ לא מיקרי זה מחשיך בשביל דבר האסור כיון שאם היו בורגנין [הם סכות השומרים] סמוכים זה לזה בתוך שבעים אמה וד' טפחים היה מותר להביאה אפילו היה נמשך באופן זה כמה מילין מסוף העיר משום דכל זה שייך להעיר וכיון שיש לה תקנתא ע"י בורגנין לכך מותר להחשיך אפילו בלא בורגנין דלא אסור החשכה אלא בשביל דבר שא"א למצוא תקנתא להאיסור:

ד

(ד) וי"א שאם וכו' – כו"ע מודים בזה ונקט לשון וי"א מפני שכן דרך המחבר במקום שלא נמצא דין זה מפורש בשאר פוסקים:

ה

(ה) דאינו רשאי להביא – ר"ל אפילו היו מחיצות שלמות היה אסור עכ"פ משום מוקצה ונמצא שהוא מחשיך בשביל דבר האסור לעשות בשבת ואסור:

ו

(ו) דאסור לטלטל – וגם בזה אין איסור משום ממצוא חפצך אלא כשניכר הדבר שמתכוין לצרכיו או כשמחשיך עבור זה בסוף התחום אבל אם אינו ניכר רק כהולך לטייל שרי אף שדעתו בהילוך זה למצוא סוס וכדומה [אחרונים]:

ז

(ז) יכול וכו' – ולא גזרינן דלמא יצא בעליה חוץ לתחום כדי להכניסה לתוך התחום. ואם אינה שומעת לו לבוא מותר להכניסה ע"י א"י אבל אסור להכניסה ע"י ישראל אפילו ישראל אחר שאין בעליה שאצלו הוא בתוך התחום דקי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים הן לענין תחומין וע"כ כיון שיצאת חוץ לתחום שלה אסור לכל ישראל להזיזה בידים מד"א שלה:

ח

(ח) לעשות וכו' או צרכי מת – האי לעשות אצרכי מת נמי קאי דמחשיך כדי לתקנן ולהביאן מהר ואפ"ה מותר דחפצי שמים הוא דבשביל ההבאה בעלמא פשיטא דמותר להחשיך [גמרא]:

ט

(ט) כדי שיביא לו – היינו כדי שיתקנן שם ויביא לו וכנ"ל:

י

(י) לך למקום פלוני וכו' – פי' לילך שם ולקנות דאסור לומר בשביל דבר הרשות ובדבר מצוה שרי אבל הליכה גרידא אפילו לדבר הרשות שרי לומר כמ"ש סימן ש"ז ס"ח:

יא

(יא) למחר – אבל בשבת עצמו אסור אף שהוא לדבר מצוה:

יב

(יב) סך ידוע – לפי שאין בקציצה שום מצוה רק הצלת ממונו ולכך אסור:

יג

(יג) לא יאמר תן לי וכו' – ר"ל שלא יאמר לו ע"י השליח הזה שיתן לו צרכי המצוה הזו עוד בשנים ויהיה חייב לו בסך הכל עשרה שצירוף סך זה אין בו צורך למצוה:

יד

(יד) בכל ענין – אסכום מקח קאי דס"ל דכיון דהוא דרך מקח וממכר ממש לא התירו בשום גווני אפילו לצורך מצוה:

טו

(טו) השוכר את הפועל – מיירי ששכרו לימים שבעד כל יום שישמרנו יתן לו כך וכך והוא שמר גם בשבת וקאמר שא"צ לשלם לו עבור יום השבת ועיין בטור דמוכח שאפילו אם הוא רוצה ליתן לו אסור לו להשכיר ליקח השכר אא"כ הוא נותן לו דרך מתנה [פמ"ג]:

טז

(טז) אינו נותן וכו' – מדרבנן גזירה משום מקח וממכר:

יז

(יז) אין אחריות וכו' – שאם אירע בהן קלקול בשבת אינו חייב לשלם:

יח

(יח) היה שכיר שבת – היינו של כל השבוע ביחד וע"כ נותן לו שכר שבת ור"ל שאפילו אם יחזור הפועל בתוך הזמן אינו מנכה לו שכר השבתות מזמן שעבר הואיל והוא בהבלעה עם שאר הימים [וזהו דקמסיים המחבר שיוכל הפועל לומר תן לי שכר עשרה ימים דמיירי שחוזר הפועל באמצע שבוע שני] וממילא מחויב לשמור גם בשבת ואם אירע הפסד חייב לשלם ונראה דאפילו אם לא אירע בו הפסד אך שלא שמר ביום השבת יכול לנכות לו משכרו מידי דהוי אם לא שמר יום אחר ועיין בבה"ל:

יט

(יט) לשלם לו כל יום וכו' – היינו שהתנה עמו שישלם לו לפי חשבון הימים והלשון הזה מורה שיוכל הבעה"ב לחזור באמצע השבוע ולא יצטרך לשלם לו בעד כל השבוע אלא בעד הימים שעברו ע"כ מיקרי שכיר יום ואסור לו לקבל שכר שבת לבסוף אפילו אם משלם לו עבור כל החודש ביחד ועיין לקמיה בסק"כ וכתב המ"א דכן הדין במשכיר חדר לחבירו לחודש והתנה עם השוכר שישלם לו לפי חשבון הימים ג"כ אסור לו ליקח שכר שבת והטעם כנ"ל וה"ה אותן המלוים ברבית לא"י לשנה או לחודש צריכים ליזהר שלא להתנות עם הלוה בסתמא שישלם לו לפי חשבון הימים שיחזיק המעות ת"י דהלשון הזה מורה שכל אימת שישלם לו ואפילו אם ישלם לו באמצע השבוע יחשב לו הרבית לפי חשבון הימים ולפ"ז נחשב כל יום ויום בפ"ע וא"כ יצטרך לבסוף לנכות לו שכר כל השבתות אלא יתנה עמו שאם ישלם לו באמצע השבוע יפרע לו הרבית מכל השבוע זה כולו או לא יפרע לו כלל הרבית עבור שבוע זה האחרון:

כ

(כ) מקרי שכיר יום – ובספר שבות יעקב חולק וס"ל דמהר"ן אין ראיה לדין זה דבעניננו אף שלפי דבריו יוכל לחזור ולסלקו באמצע השבוע מ"מ מסתמא לא יחזור בו באמצע והוי שכיר חודש ומקרי אח"כ השכר שבת בהבלעה ושרי וגם בספר א"ר מצדד דיש ספק בדין זה ע"ש טעמו:

כא

(כא) או יאמר וכו' – ומה שנוהגים הסוחרים לשכור יהודי בע"ש לשמור העגלות מן הגנבה הדבר קשה איך הסוחר עובר על לפני עור כיון שיודע שודאי יקבל שכר שבת ולכן ראוי שיתנה עם השומר שישמור גם ביום ע"ש ובמו"ש איזה שעות ואז הוי כשכר שבת בהבלעה ושרי [ח"א]:

כב

(כב) להתפלל בשבת – משום שנוטל שכר שבת:

כג

(כג) ויש מי שמתיר – ס"ל דבמקום מצוה לא גזרו רבנן על שכר שבת בזה ומ"מ אינו רואה סימן ברכה ובכ"ז ה"ה לשכור תוקע. ומ"מ אסור לשכור החזן או התוקע בשבת ויו"ט גופא רק מע"ש:

כד

(כד) לשנה וכו' – פי' שיתפלל גם בימות החול ומשלם לו לחודש או לשבוע בבת אחת ועיין באחרונים שכתבו שנוהגים להקל לשכור לשבתות לחוד והחושש לדברי האוסרין לא יקצוב בתחלה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה ומילדת בודאי מותרת ליקח שכר שבת:

כה

(כה) חפצי שמים וכו' – דכתיב אם תשיב משבת רגלך ממצוא חפצך וגו' ודרשו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין:

כו

(כו) חשבונות – ומותר לחשוב מה שצריך לסעודת מצוה [מ"א]:

כז

(כז) ולפסוק צדקה – לעניים או לבהכ"נ. ולנדב איזה חפץ על בהכ"נ ג"כ נוהגין העולם להקל ואע"ג דאמרינן אין מעריכין [היינו לומר ערך פלוני עלי] ואין מקדישין בשבת וכדאיתא לקמן בסימן של"ט היינו דוקא הקדש מזבח או לבדק הבית אבל הקדשות דידן מותר דאין שם הקדש עליהן אלא חולין הן ומ"מ לכתחלה נכון ליזהר כשמקדיש איזה חפץ ידוע בשבת כגון ס"ת או עטרה לס"ת שיקדישנו בפיו מע"ש אפילו בינו לבין עצמו ואז אפילו מביאו בשבת לבהכ"נ אינו אלא מפרסם ההקדש שהקדיש מע"ש. ולפסוק מעות לצדקה ולא חפץ ידוע מותר אפילו לכתחלה בשבת לכו"ע דהטעם דאסור להקדיש הוא משום דהוי כמקח וממכר שמוציא החפץ מרשותו לרשות אחר וזה אין שייך במעות וה"ה כשאינו מיחד החפץ בשבת רק שאומר סתם אני מנדר ס"ת אף שיש לו בביתו מותר לכו"ע דהא עדיין לא יצאה מרשותו שלא ייחד דוקא לזו:

כח

(כח) ולפקח על עסקי רבים – לעיין ולחקור דצרכי רבים הוי כצורך מצוה. ומותר אפילו לילך לבתי טרטיאות שמתכנסין שם הא"י כדי לפקח בשביל הרבים. וכתבו הפוסקים דלא הותר אמירה לא"י לעשות מלאכה ולא שבות אחר בשביל עסקי רבים דרק הפקוח וההתעסקות בדברים בלא מלאכה דאסור בצרכי יחיד משום ודבר דבר זה הותר לדבר מצוה או לצורך רבים [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן ש"ז ס"ה ולעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:

כט

(כט) ולשדך התינוק – צ"ל התינוקת:

ל

(ל) או אומנות – דהוא נמי עוסק במצוה דאם אין לו אומנות עוסק בגזל:

לא

(לא) אבל לשכרו וכו' – כנ"ל בס"ג בהג"ה כדעת היש אוסרים שם:

לב

(לב) כמה יתן – אלא יאמר סתם אמור בעבורי מי שברך:

לג

(לג) לפסוק צדקה – ואפילו החזן עשיר כיון שנותנין לו זה כדי שיתפלל לפני העמוד הוי צורך מצוה. ובענין הכרזת מצות בבהכ"נ יש אוסרין ויש מתירין דלא שייך מקח וממכר אלא בחפץ הנקנה ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידן. וקניית מקומות בבהכ"נ וכן קניית אתרוגים מן הקהל אחר גמר מצותן שקונין אותם לאכילה או להריח לכו"ע אסור וכן לקנות שופר או אתרוג ביו"ט מן המוכר אתרוגים אסור [מ"א וש"א] ועיין לקמן בסימן שכ"ג ס"ד. והנה מקח וממכר אחד בפה ואחד במסירה אסור גזירה שמא יבוא לכתיבה. וגם אסור ליתן מתנה לחבירו דדמי למקח וממכר שהרי יוצא מרשותו אלא דבמתנה מותר כשהוא לצורך שבת ויו"ט כמש"כ סימן שכ"ג ס"ז וכן לצורך מצוה וכן אסור ליתן משכון לחבירו אא"כ הוא לצורך מצוה או לצורך שבת [מ"א בשם הפוסקים] וכתב עוד דלפ"ז מה שנהגו ליתן כלים במתנה לחתן הדורש אינו נכון מיהו מה שמחייבין קצת ליתן לו דמים אפשר דשרי כיון דבידו לחזור ועיין בא"ר:

לד

(לד) מדידה של מצוה – ואע"ג דלא הותר שבות אפילו במקום מצוה וכמ"ש לעיל בס"ק כ"ח שאני מדידה דלא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול ולהכי שרי במקום מצוה:

לה

(לה) כגון למדוד וכו' – וה"ה דמותר למדוד חור שיש בכותל המפסיק אם יש בו פותח טפח להביא הטומאה מהחדר שהמת בו לחדר הסמוך לו ואע"ג שיכולין הכהנים לצאת ממנו מ"מ כיון שמודד שעורי תורה לא מחזי כעובדא דחול. וה"ה דמותר למדוד כדי לשער שיעור ששים לבטל איזה איסור דכיון דהוא להתלמד ע"ד הוראה לא הוי כעובדין דחול [פמ"ג]:

לו

(לו) של מצוה – דמדידה רפואה היא ורפואת הגוף מצוה היא וגזירת שחיקת סממנין לא שייך בזה אלא ברפואה שיש בה ממש כגון משקה או אוכל [א"ר]:

לז

(לז) הרהור בעסקיו מותר – דכתיב ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר:

לח

(לח) מצוה שלא יחשוב וכו' – ומכ"ש אם יש לו ע"י ההרהור טרדת הלב ודאגה דיזהר בזה עיין בב"י:

לט

(לט) ויהא בעיניו וכו' – וכדאיתא במכלתא פ' יתרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה:

מ

(מ) אסור לומר וכו' – דדוקא לומר לו לעשות אחר השבת מותר משום דהוי צרכי מצוה וכמש"כ בס"ג אבל לא שיעשה או ילך בשבת וכן אפילו א"ל מע"ש לעשות בשבת אסור אף שהוא לצורך כלה או מת [מ"א בשם הר"ן]:

מא

(מא) ודאי שרי – אפילו לשכור א"י רץ שירוץ כמה פרסאות בשבת להביא קרוביו במו"ש ג"כ שרי כדי שלא תטרף דעתו עליו:

מב

(מב) מותר – לאפוקי מהפוסקים שסוברים דזה מחזי כמשא ומתן:

מג

(מג) דרך מלבושו – הא לאו הכי אסור דכיון שהוא ממושכן לישראל הוי כאלו היא של ישראל ואסור משום מראית עין דמחזי שהישראל צוהו להוציאו:

מד

(מד) וע"ל סימן שכ"ה – בס"ג בהג"ה דטוב שהא"י יקח המשכון בעצמו ויניח אחר במקומו ולא יגע בו ישראל:

מה

(מה) לקנות בית – וכיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינרין והא"י חותם ומעלה בערכאות אבל אסור ליתן לו מעות להדיא:

מו

(מו) בא"י – וסוריא כא"י לדבר זה כ"כ הרמב"ם ועיין במ"א מה שכתב בזה:

מז

(מז) דאינו אסור וכו' – ר"ל הכתיבה זו היא מדרבנן והוי שבות דשבות ע"י א"י ומשו"ה התירו משום ישוב א"י ועיין בבה"ל שביארנו דדעת אור זרוע דעת יחידאה היא ואין לה שום מקום בש"ס וכל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דאף בכתב שלהם הוא איסור מדאורייתא דבכל לשון חייב כדאיתא במשנה [שבת ק"ג] ואפ"ה התירו בכאן ע"י א"י משום ישוב א"י ואף דהמחבר פסק לקמן בסימן ש"ז ס"ה דמלאכה דאורייתא אסור ע"י א"י אפילו לצורך מצוה זה עדיפא ולפ"ז אסור לומר לא"י בשבת לכתוב מכתב אפילו לצורך מצוה אם לא שהוא ג"כ צורך גדול אפשר דיש להקל ועיין לעיל בסימן רע"ו ס"ב בהג"ה:

מח

(מח) על אבדה – שמי שיודע בה יבוא ויגיד דהשבת אבדה מצוה ולומר למי שיודע ממנה שישיבנה גם זה הוא בכלל חפצי שמים ושרי ונהגו להכריז גם על אבדת א"י מפני דרכי שלום ובמקום סכנה פשיטא דשרי וכתבו האחרונים דה"ה דמותר להכריז בשבת על גנבה:

מט

(מט) אפילו וכו' – שלא יוכל המשיב להשיב היום אפ"ה מותר כדי לפרסם הענין בשבת שהוא זמן כנופיא לרבים:

נ

(נ) חרמי צבור – וה"ה אם נדוהו בחלום מתירין לו בשבת דצורך שבת הוא דלא לישתהי בנידויו:

נא

(נא) הוי כעסקי רבים – משמע דאם הוא לצורך יחיד להתיר לו מה שהחרימוהו הצבור היה אסור כשאינו לצורך שבת אבל ממה שכתב בבדק הבית בשם רבינו ירוחם וכן מתשובת הרשב"א שהובא לקמן בב"י בסימן שמ"א משמע דאפילו לצורך יחיד מתירין לו משום דבחול לא יוכל לקבץ הקהל בקל שיתירו לו וכן מצדדים האחרונים להלכה. כתב בב"ח סוף סימן ש"ז דמה שנוהגין בירידים שהשמש קורא מתוך הכתב מי שמוחרם משום חובותיו הוי כעסקי רבים דלולא זה היו נפסדין החובות וכל משא ומתן ואין כח לשום מורה לבטל זה שנהגו להקל מפני כמה גדולים:

נב

(נב) אבל וכו' – והמ"א הוכיח דדין החרם והתרתו שוה דליחיד אסור להחרים אם עבר עבירה אם לא שחילל שבת דהוי כמו לצורך שבת ולצורך צבור מותר אפילו אינו לצורך שבת דאם לא יחרימו בשבת לא יתאספו ביום אחר ויתבטל הדבר ובספר א"ר מצדד דאף לצורך רבים אין כדאי להחרים ביום השבת משום דכתיב בו ברכה ועיין בספר זכור לאברהם בהלכות שבת אות חי"ת שהביא משם כנה"ג דהמנהג הפשוט הוא להקל וכדברי המ"א הנ"ל. ובתשובות דברי ריבות איתא דחכם יכול לנדות בשבת לכבודו:

נג

(נג) להכריז בשבת – ולהכריז שיש בית למכור או להשכיר בקושטנטינא נוהגין היתר אבל בתשובת הגאונים סימן קמ"ה אוסר אפילו בשל הקדש ויתומים:

נד

(נד) וא"ל יאבד וכו' – דוקא בכה"ג אסור דהוי כדן את הדין אבל אם מכריז סתם כל מי שיש לו זכות יבוא ויגיד אע"פ שיש תקנה בעיר שאם לא יגיד בטלה זכותו מ"מ אינו כדן את הדין ומ"מ לכתחלה אין לנהוג כן דהוי כדבורא דחול אך אי איכא דוכתא דנהיגי כך לא מחינן בהו שיש מקום לומר דהוי כצרכי רבים אך שהוא ענין מתמיה [ריב"ש]:

נה

(נה) להכריז יין – היינו להודיע שיש אצל פלוני ופלוני יין למכור וכתב המ"א דדוקא במקום ששכיח יין טובא אבל במקום שאין מצוי כ"כ הוי הכרזה על יין צורך מצוה בשביל קידוש. ומ"מ אסור להזכיר סכום מקח בכל גווני וכנ"ל בס"ג בהג"ה ורש"ל כתב דיכריז קודם ברכו ואם שכח להכריז עד אחר ברכו לא יזכיר סכום מקח:

נו

(נו) שהוציאו בתו – אורחא דמלתא נקט וה"ה אחר רשאי לחלל שבת כדי להצילה מהאיסור הגדול וכ"ז מיירי שהוציאוה א"י מביתו באונס וע"כ התירו לו לשום לדרך פעמיו להצילה דקי"ל אם אינו פושע חייב לעשות איסורא זוטא כדי שלא יעשה חבירו איסורא רבא אבל אם פשעה אין לו לאביה לחלל שבת עבורה דאין אומרים לו לאדם חטוא כדי שיזכה חברך ודוקא באיסור דאורייתא אבל באיסור דרבנן דעת הא"ר דיש להקל לעבור כדי להצילה:

נז

(נז) חוץ לשלש פרסאות – היינו אף דיש בזה איסור דאורייתא לאיזה פוסקים וה"ה אם יצטרך לחלל שבת עי"ז באיזה מל"ט מלאכות ג"כ שפיר דמי דכאשר תמיר את הדת לגמרי תחלל שבת ותעבוד עבודת גלולים כל ימיה ואם הוא יחלל שבת פ"א נקרא איסורא זוטא נגד זה. כתב המ"א צ"ע אם הבת קטנה ורוצים להוציאה מכלל ישראל אם יעשה הגדול חטא בשבילה דהא קי"ל דאין ב"ד מצווין להפרישה מאיסור או דילמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ה"נ כן ובא"ר דעתו להקל דאם לא ישתדל להצילה תשאר כן גם בגדלותה:

נח

(נח) וע"ל סימן שכ"ח ס"י – בהג"ה דאיתא שם דמי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו שבת כדי להצילו ואין סתירה לכאן דהתם מיירי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה פ"א ולהכי אפילו אם היא עבירה גדולה כגון לעבוד ע"ג אין צריך לחלל שבת כדי להצילו דמחלל שבת ג"כ כעובד ע"ג משא"כ כאן שתשאר מומרת ותחלל שבת לעולם. כתב כנה"ג דללכת חוץ לתחום בשבת לנקום נקמת אביו מרוצחים מותר ותמה עליו המג"א וש"א דהא לא עדיף משאר צורך מצוה דאסור לילך חוץ לתחום עבורה:

א

(מ"א ס"ק י"א) דיש להמקדיש חלק. נ"ב עיין בחגיגה דף ח' בתוס' ד"ה משום וכו' ע"ש:

ב

(מ"א סקי"ב) דכלל' כייל נ"ב קשה דהל"ל דהא לא קתני איפכא כל שרשאי להחשיך זכאי באמירתו:

ג

(שם) קאי אסוף התחום. נ"ב ר"ל כמו דקתני בסעיף זה יכול להחשיך על התחום כדי למהר לילך לשם לשמרם שאפי' היום היה יכול לשומרם. או מחשיך על התחום להביא בהמה דהא היום יכול לקרות לה כדי שתבוא כדלעיל סי' ש"ו ס"ג ע"ש:

ד

(שם) גם מ"ש בשם תוס' נ"ב מ"ש בזה דבריו תמוהים:

ה

(במ"א ס"ק י"ז) דגזרינן שמא. נ"ב כ"כ רי"ו אבל ק' הלא המחבר לא ס"ל להך סברא דהא נותן טעם דשמא יקר' בשטרי הדיוטות ונראה דהמחבר נמי ס"ל הטעם שמא ימחוק אך בשני' לא גזרינן כדאמרינן לעיל סי' רע"ה מש"ה נותן טעם שמא יקר' בשטרי הדיוטות דשייך אפילו בשני':

א

סעיף א' וי"א שאם אין הבהמה ק' לי הא הדבר פשוט דכה"ג אסור כדמפורש בסוגיין דאסור להחשיך להביא דבר שהוא מוקצה כגון תבנא סרי' וכדאיתא לקמן סי' ש"ז ס"ח. ותוס' כ"כ דרך פירוש דאם גרסי' אין מחשיכים להביא בהמה איירי בקטנה שא"י להלוך ברגלים. והיינו דלהגירס' מוליכים מיירי בגדולה. אבל הדין וודאי דקטנה אסורה ואמאי נקיט הש"ע בלשון וי"א. ובלבוש לא כ' בלשון וי"א רק בסתם והנ"מ בבהמה גדולה וכו':

ב

מ"א ס"ק ד' אבל אסור להביאה בידו אם הוא חוץ לתחום. ואינו מותר אלא ע"י קריאה. אבל לילך מעבר לבהמה ולרודפה לעיר לא. תוס' שם. וראיתי שכ"כ הא"ר ולענ"ד אינו מוכח. די"ל דתוס' כ"כ רק לאוקימתא דרבינא. דאוקי לברייתא כגון דתחום שלה מובלע תוך תחום שלו. א"כ מדקתני בברייתא קורא לה. ולא קתני דהולך מעבר לבהמה ורודפה מוכח דזה אסור. אבל לפי"מ דקיי"ל כשינויי דרנב"י דתנאי היא. א"כ הברייתא כפשטו דהוא חוץ לתחום שלה ושלו ואינו יכול לילך לשם. י"ל באמת היכא דהוא תוך תחום שלו. דמותר לילך מעבר לבהמה ולרודפה. ומה"ת להמציא איסור כיון דלא מוכח כן מהברייתא וביותר י"ל דרבינא דהו' ס' דמבחוץ לתחום שלו אסור לקרות לה דגזרי' שמא ילך לשם. מש"ה בתוך תחום שלו גזרי' נמי לילך ולרודפה שמא יביאנו בידים אבל לדידן דבבהמה ל"ג. י"ל ג"כ דתחום שלו מותר לילך ולרודפה דלא גזרי' שמא יביאנה בידים ודו"ק:

ג

מג"א ס"ק ז' שכר שבת בכיוצא בזה. נ"ל היינו בכיוצא בזה דהוא ענין קנס ולא הוי שכר שבת רק דמחזי כשכר שבת ואפשר דג"כ רק בהבלעה. אלא שאם תחזור באמצע שבוע. וחשב לימים בזה דוקא שרי בפחיתת חיב:

ד

מג"א ס"ק ט"ו למכור מצות שלו לאחר. ולהפקיר דבר בשבת ע' בשער המלך פ"ה מהל' לולב ה"ב:

ה

מג"א ס"ק ט"ז ועפי"ז פסק בש"ע שם להתיר שומא. ובסמ"ע הוסיף להתיר מדידה כצ"ל:

ו

סעיף י"א בהג"ה בכתב שלהם. ע' לקמן סי' ש"מ מג"א ס"ק י'. ובסי' תקמ"ה סכ"ג. ובשו"ת תשבץ ח"א סי' ח':

א

לטייל. עבה"ט ועיין שאלת יעב"ץ דהנוהגים שלא לטייל במקום קיבוץ הסוחרים בכל יום יפה עושים ויש סמך בפסחים דף נ"א אין יושבים על ספסלים כו' ע"ש:

ב

לשנה. עבה"ט ועיין בהר הכרמל סי' ב' חזנים המסבבים בעיירות כו' וטעם ההיתר שכ' שם לא נהירא ועיקר הטעם שסמכו על המתירין והחושש לדברי האוסרים לא יקצוב בתחילה ומה שלוקח אח"כ י"ל שהוא דרך מתנה וחיבה ועיין בט"ז סי' תקפ"ה. בש"ע סעיף ח' הרהור בעסקיו כו' עיין שאלת יעב"ץ סי' קס"ב שהרהור מתוך הכתב אסור. וכן קריאת גזעטין שיש בהם ידיעה ממשא ומתן וכן ללכת במקום הנתוח למלאות ידו בחכמת הרפואה אסור בשבת ע"ש:

ג

להכריז עבה"ט ועיין בשו"ת כנה"ג סי' ט"ז ללמד זכות מה שנהגו להכריז בית וחנות ופורעין לשמש המכריז ע"ש:

ד

מצוה עיין בה"ט ובשבות יעקב ח"א סי' ט"ז חולק על הנחלת שבעה ובא"ר כ' להקל באיסור דרבנן. וע"ש בשבות יעקב במי שרוצה למסור וזה הולך למנוע אותו שלא ימסור אסור לחלל שבת עבור זה ע"ש ונראה שאם הוא ודאי שיציל אין להחמיר שאף אם הוא עסקי ממון יוכל לבא לידי נפשות ומכ"ש אם זה עושה מעצמו ויש ספק אם ישמע שי"ל הנח להם מוטב שיהיו שוגגין כו' ולכתוב כת' בקשה בעסקי ממון ע"י עכו"ם בשבת כ' בבר"י בשם רבינו ישעיה הראשון לאסור ולפי מ"ש הרמ"א דכ' שלהם דרבנן הו"ל שבות דשבות במקום פסידא ועיין מ"ש לעיל סי' רמ"ד בענין זה ועיין בשאלת יעב"ץ סי' קס"ב כ' שלהבטיח בעל ספינה שיש לו בה סך רב אפי' ע"י עכו"ם אסור ע"ש:

א

להביא בהמתו. לפי שיש בלא"ה היתר שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה:

ב

דהא מותר לפסוק צדקה. כתב ב"י שהר"ן הקשה דהא תנן אין מקדישין וכתב אח"כ בשם כל בו בשם גאון א' דדוקא הקדש מזבח או בדק הבית אסור שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדישות ס"ת או עטרה וכיוצ' בו מותר לפי שעדיין אין מיחדין שום דבר שיוצא מרשותן ואינו דומה למקח וממכר עכ"ל וא"כ אם ייחד כבר הס"ת ומביאה בשבת לבה"כ יש איסור דהא יש כאן יוצא מרשות לרשות כשמקדיש' לצדקה וצ"ע על שלא נהגו כן ונ"ל שזה המקדיש ס"ת הקדישה כבר בחול בינו לבין עצמו וא"כ כבר יצאה לרשות גבוה אלא שמפרסם זה בשבת ולפ"ז אם בא לו בלבו ביום השבת להקדיש' ולא קודם לכן לא יקדיש' בשבת וכן אסור להביא חפץ לבה"כ להקדישו אם לא חשב עלי' קודם לזה אלא יחזיקנו בבית ויקדישנו בע"פ כנלע"ד:

ג

על אבידה. דהשבת אבידה מצוה לומ' מי שיודע שישיבנה וחפצי שמים מותרים:

ד

וכן אסור להכריז יין בשבת. נראה מדמדמה אותו למקח וממכר אין איסור אלא במכריז שיש לו יין למכור בסך זה אבל אם אינו זוכר הסכום אלא סתם שיש לו יין למכור אין איסור כיון דעכ"פ צורך מצוה הוא לכבוד שבת. ודומה למ"ש רמ"א סי' ש"ו ס"ג. ובלבוש כתב וז"ל אבל ראיתי שבכל המקומות מכריזין יין אפי' בסכום מקח ואפשר לומר דחשבינן ליה חפצי שמים להודיע לקנות יין קידוש נ"ל עכ"ל. ומ"מ נ"ל דהנשאל על זה לא יורה להיתר בסכום מקח:

ה

מי ששלחו לו כו'. לקמן סי' שכ"ח ס"י פסק דבשביל שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו ורמ"א כ' ועסי' שכ"ח ס"י ולכאורה סותרים אהדדי ופלוגת' הוא בב"י בין הרשב"א להתוספות וצ"ל דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטרי' ואח"כ אין חשש לא יחלל שבת בשביל הצלה זו כנ"ל נכון: