שולחן ערוך, אורח חיים ש״ה: במה בהמה יוצאה בשבת. ובו כג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

במה בהמה יוצאה בשבת. ובו כג סעיפים:
בהמה יוצאת במה שמשתמרת בו אבל אם אינה משתמרת בו אז הוי נטירותא יתירתא ביותר והוי משאוי וכן כל דבר שהוא לנוי ולא לשמור לא תצא בו הילכך נאקה יוצאת בזממא דפרזלא שהוא טבעת של ברזל ונוקב חוטמו ומכניסו בו וחמרא לובא בפגא דפרזלא דהיינו בריג"א והגמל באפסר שהוא קבישטרו ופרד וחמור וסוס יוצאים באפסר או ברסן שהוא פרינ"ו אבל לא בשניהם ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארה ותצא בו ומותר לטלטל האפסר וליתנו עליה ובלבד שלא ישען עליה:

ב

אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משאוי לפי שאינו משתמר בו:

ג

לצאת חמור בפרומביא (פי' רסן של ברזל) אסור:

ד

כל בהמה שעסקיה רעים אף על פי שאין בנות מינה צריכות לאותה שמירה והיא צריכה מותר לצאת בה:

ה

בעלי השיר כגון כלבים של ציידים וחיות קטנות שיש להם כמין אצעדה סביב צוארן וטבעת קבוע בה ומכניסין בה רצועה ומושכין אותה בה מותר שיצאו בשיר הכרוך על צוארן ויכולים למשכן בהם:

ו

אלים יוצאים לבובים והוא עור שקשורה להם תחת זכרותם שלא יעלו על הנקבות והרחלות יוצאות שחוזות והוא שקושרים אליתן כלפי מעלה כדי שיעלו עליהן הזכרים ויוצאות כבונות והוא שקושרים בגד סביבן לשמור הצמר שיהיה נקי והעזים צרורות והוא שקושרי' ראשי דדיהן ודוק' כשקושרי' אותם כדי שיצטמקו דדיהן ולא יחלבו דאז מהדק שפיר אבל אם קשר כדי לשמור חלבן שלא יפול לארץ אסור דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי:

ז

חמור יוצא במרדעת (פי' כמין אוכף קטן שמניחין על החמור כל היום כולו כדי שיתחמם) והוא שתהא קשורה לו מע"ש ושאר כל הבהמות אסורות ולא יצא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש:

ח

מותר ליתן מרדעת על החמור מפני הצנה ובלבד שלא יקשרנו בו מפני שכשקושר צריך ליקרב אליו ונמצא משתמש בבעלי חיים אבל על הסוס כיון דלית ליה צער צנה אסור ליתן עליו מרדעת כלל ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור ובין מן הסוס אסור כיון דלית ליה צער אם לא יסירנה ואוכף אסור בין ליטול בין להניח בין לחמור בין לסוס:

ט

אוכף שעל גבי החמור שבא מן הדרך ונתיגע וצריך להסירו ולצננו לא יטלנו בידו אלא מתיר החבק מתחתיו ומוליכו ומביאו בחצר והוא נופל מאליו:

י

אין תולין לחמור טרסקל (פי' כלי של ערבה קלופה ומכוסה בעור) בצוארו וליתן מאכלו בתוכו שיאכל משם אבל עגלים וסייחים שצוארן קטן ומצטערים לאכול ע"ג קרקע שרי בחצר אבל אין יוצאין בו:

יא

לא יצא הסוס בזנב שועל שתולין בין עיניו שלא תשלוט בו עין הרע ולא בזהורית שעושים לו לנוי ולא עזים בכיס שבדדיהם שקושרים אותם שלא יסרטו דדיהם בקוצים ולא פרה בחסום שבפיה שחוסמים פיה שלא תרעה בשדו' אחרים ולא כל בהמה בסנדל שנועלים ברגליה שלא תנגף אבל יוצאה באגד שע"ג מכה ובקשקשים שעל גבי השבר והם לוחות שקושרים להם סביב העצם הנשבר בהן ובשליא שיצאתה מקצתה ותלויה בה ופוקק זוג שבצוארה ומטייל בה בחצר אבל לא תצא בו לר"ה אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה:

יב

לא תצא בחותם בין שהוא בצוארה בין שהוא בכסותה:

יג

אין הגמל יוצא במטולטלת והוא כמין כר קטן שנותנים תחת זנבו אפי' הוא קשורה לו בזנבו אלא אם כן היתה קשורה בזנבו ובחטוטרתו או בשלייתה:

יד

לא תצא שום בהמה לא עקוד ולא רגול פירוש עקוד שקושר ידה אחת עם רגליה ורגול היינו שקושר אחת מרגליה כלפי מעלה שלא תלך אלא על שלשה רגלים:

טו

לא יקשור גמלים זה אחר זה והוא תופס באפסר הראשון וכולם נמשכין על ידו אבל אם תופס כמה אפסרי גמלים בידו מותר ויש מי שאוסר גם בזה ולא התיר אלא להוציא בהמה אחת לבדה והוא מושכה בחבל:

טז

המוציא בהמה והוא מושכה באפסר צריך ליזהר שלא יצא ראש החבל מתחת ידו טפח למטה דדמי כמי שנושאה בידו ולא מתחזיא מאפסר הבהמה וגם לא יניח הרבה מן החבל בין ידו לבהמה כדי שלא יכביד עד שלא יגיע לטפח הסמוך לארץ ואם הוא ארוך יכרוך אותו סביב צוארה:

יז

אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה לו מערב שבת ולא בזוג ואע"פ שהוא פקוק ולא בסולם שבצוארו והן לוחות שקושרים סביב צוארו שלא יחכך מכתו ולא ברצועה שברגלו והוא כמין טבעת עבה שעושים מקש וקושרים ברגלי הבהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בזו ועושים לה זה להגין שלא תכה זו בזו ואין התרנגולים יוצאים בחוטים שקושרים ברגליהם לסימן ולא ברצועה שקושרים ברגליהם כדי שלא ישברו הכלים ואין האילים יוצאים בעגלה שתחת אליותיהם שעושים להם כן כדי שלא תהא האליה נגררת בארץ ואין העזים יוצאות בעץ ידוע שנותנים בחוטמיהם כדי שיתעטשו ויפלו תולעים שבראשיהם ולא העגל בעול קטן שנותנים על צוארו ולא בזמם שמניחים בחוטמו של עגל כדי שלא יינק ולא פרה בעור שנותנים על דדיה כדי שלא יינקוה השרצים ולא ברצועה שבין קרניה בין אם היא לשימור בין אם היא לנוי ולא תצא פרה או שור בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמירה אבל עגלים מותרים לפי שהם מורדים בקל: הגה הבהמה יוצאה בקמיע מומחה בבהמה אבל לא בשאינה מומחה אע"פ שהיא מומחה לאדם: (ב"י ור' ירוחם ח"י ורמב"ם פ"ב):

יח

אין רוכבין על גבי בהמה ולא נתלים עליה ואפי' בצדה אסור להשתמש אבל צדי צדדין כגון שדבר אחד מונח על צדה והוא משתמש בו מותר ואם עלה עליה אפי' במזיד ירד משום צער בעלי חיים ומטעם זה פורקין משאוי שעליה כיצד עושה מכניס ראשו תחת המשאוי ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו: הגה ואסור לישב על קרון שהעכו"ם מנהיגו בשבת משום שמשתמש בבהמה גם שלא יחתוך זמורה: (תוס' והרא"ש ריש פרק מי שהוציאוהו ומרדכי פרק קמא דשבת והגהות עירובין וב"י בשם סמ"ג):

יט

בהמה שנפלה לאמת המים אם המים עמוקים ומפני כך אין יכול לפרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו: דין קירוד בהמה בשבת כמו ביו"ט (מרדכי פ"ב דביצה) וע"ל סי' תקכ"ג סעיף ב':

כ

מותר לומר לעכו"ם לחלוב בהמתו בשבת משום צער ב"ח שהחלב מצערה והחלב אסור בו ביום וי"א שצריך לקנותו מן העכו"ם בדבר מועט שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל:

כא

גבינות שעושות השפחות מעצמן מחלב של ישראל מותר כיון שאינו אומר להן שיעשו:

כב

מי שיש לו נער עכו"ם ורוכב על הבהמה בשבת כשמוליכה להשקותה אין צריך למונעו שהחי נושא את עצמו אבל צריך למונעו שלא יתן עליה בגדיו ולא שום דבר:

כג

מותר למסור סוס או פרד או חמור לרועה עכו"ם ואע"פ שהעכו"ם משתמש בהם בשבת אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה ואינו ממתין שכירות ממנו ואם רואהו משתמש בה בשבת מוחה בידו הגה וכ"ש דאין לחוש שהרועה יוציא אותם חוץ לתחום דהא תחומין דרבנן: (הגהות מרדכי דקדושין):

א

שלא יתן עליה כו'. אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו"ם אפילו לסמ"ג דאוסר לישראל (מהררש"ל):

ב

דהא תחומין כו' אפילו רואה אין מחויב למחות אך חוץ לג' פרסאות איתא בלבוש לאסור כיון דחוץ לג' פרסאות מן התורה לקצת פוסקים:

א

והגמל. עיין ט"ז ומ"א:

ב

שאינו. דנשמט מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט. ט"ז:

ג

הסוס. ובשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק להסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס מותר להציע מרדעת עליו ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז:

ד

ופוקק. דגבי בהמה בעי ליה לקלא שישמע היכן היא והוה קול של שיר מש"ה אסור אם אינו פקוק. וכתב המג"א כל הנך דאמרינן דאסור לצאת בו ברה"ר אבל בכרמלית שרי ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו אסור דלמא נפל ואתי לאתוי ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורב אסור ע"ש:

ה

קרון. ואם בורחין בשבת מפני סכנת נפשות טוב לישב בקרון אם גבוה עשרה מלילך ברגליו כי ישיבה בקרון אין בו רק איסורא דדבנן אבל אם מהלך ברגליו יש חשש איסור דאורייתא למאן דס"ל איסור תחומין דאורייתא וכ"ש אם נושא כסף וזהב אצלו דעדיף יותר לישב בקרון מלילך ברגליו ונראה דאם הקרון אינו גבוה עשרה טפחים איכא משום איסור תחומין ע"ת וכ"כ הרלנ"ח ע"ש. ועיין מ"א סי' רס"ו ס"ב שהאריך בענין זה ובענין אם מותר לרכוב על הסוס ע"ש ומהרדב"ז סי' פ"א כתב שיותר טוב לילך ברגליו מלרכוב על הסוס דאיכא ביה תרי איסורא איסור בהמה ואיסור תחומין ע"ש. עי' בתשובת נחלת שבעה סי' פ"ג דמתיר לרכוב על הסוס ולרדוף אחר בנו שברח ויצא מן הכלל כדי לדבר על לבו ולהחזירו ע"ש:

ו

צער. ומותר לומר לעכו"ם להעלותה ואסור להעלותה בידים אפי' אם תמות:

ז

לחלוב. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזים פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולין לאכול תשובת רמ"א סי' ע"ט ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל. וטוב לעשות ע"י קטן מ"א. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור וחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל דהוי מוקצה עיין סי' תק"ה:

ח

כחולב. כתב הלבוש דוקא באומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו א"צ. וכתב הב"ח והשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לה טלי החלב לעצמך ולקנותו ממנה דכל מה שעושה אדעתא דנפשה קא עביד לקבל שכירות דהכי נשכר מתחלה ע"ש. וכתב מ"א וטוב לחלוב לתוך המאכל כדי שיהא שבות דשבות ע"ש. ועי' מהרמ"ע מפאנו סי' קי"ב:

ט

מעצמן. המ"א הניח דבר זה בצ"ע ע"ש ועי' סי' רע"ו ס"א:

י

בגדיו. אבל באוכף ליכא קפידא. כתב הרלנ"ח אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה שלא ע"י אדם אין הבע"ה צריך למונעה. ומ"א כתב דבש"ס משמע היא מעצמה אסור ע"ש:

יא

למסור. ומשמע אפי' בשבת עצמו מותר. ובתשובת ר"מ אלשקר סי' מ"א אוסר בשבת עצמו והתיר ביום ו' ובקצת מקומות שנהגו מצד החומרא ופרישות שלא למסור לרועה גם בע"ש מנהגא הוא ואסור להתיר להם אבל אם בטעות נהגו כן מודיע להם שהיו טועים בדבר והיתר גמור הוא עיין ע"ת וכנה"ג:

יב

חוץ לתחום. כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל דגם י"ב מיל הוי דרבנן עיין מ"א:

א

שבת נ"א במשנה דרש"י שם

ב

שם נ"ב וכרב

ג

שם במשנה בגמרא נ"א

ד

שם נ"ב

ה

שם וכרב הונא

ו

תוספות שם והרא"ש

ז

הרא"ש שם

ח

רמב"ם בפ"ה מה"ש

ט

סמ"ג והתרומה וב"י לדעת כל הפוסקים

י

ה"ה בפ"כ כאוקימתא דרבינא נ"ב

יא

שם נ"א במשנה וכפירוש רש"י שם

יב

שם וכ"ג

יג

כרבי יהודה במשנה וכרב שם נ"ד הרי"ף והרמב"ם

יד

שם במשנה ובגמ' נ"ג

טו

שם בברייתא וכתנא קמא

טז

שם לכולהו אמוראי

יז

הרא"ש בשם הירושלמי

יח

בית יוסף ממשמעות הגמ' נ"ד וכדברי הסמ"ג שהביא הטור

יט

שם נ"ג

כ

הגהות בפ"ב בשם סמ"ק

כא

שם בגמ' וכשמואל תוספות הרי"ף וש"פ

כב

שם בגמ'

כג

שם בברייתא

כד

כפירוש השני שברש"י

כה

גירס' הגמ' ורוב הפוסקים קשישין

כו

שם כ"ח

כז

שם

כח

כ"ד במשנה וכפירוש רש"י

כט

שם בגמ'

ל

שם במשנה

לא

שם בגמרא

לב

שם במשנה

לג

כן נראה מדברי הר"ן ורבי ירוחם בחלק ט"ז והרמב"ם בפ"ב

לד

כן נראה מדברי הטור

לה

שם כשמואל

לו

שם בברייתא

לז

טור מדין כריכת חבל האפסר בסימן א' ושם ציינתיו

לח

שם במשנה

לט

שם בגמ' כרב

מ

מהא דעגל בי רב הונא נ"ב

מא

ביצה ל"ו במשנה

מב

מהא דערובין ק' לענין אילן

מג

שבת קנ"ה

מד

רמב"ם בפרק כ"א מה"ש

מה

שבת קצ"ד

מו

שם קנ"ח

מז

שזהו מדרבנן: וצער בעלי חיים דאורייתא

מח

רא"ש והמרדכי שם וש"פ

מט

טור וכל בו בשם הגהות הר"פ

נ

שם בשם רבי יונה ור' מאיר מרוטנבורג והגהות מיימוני דקידושין בשם התוספות

נא

הגהות מיימוני בשם הד"מ והוא הדין בחלב

נב

טור ומרדכי בפ"ק דשבת

נג

שבלי הלקט בשם רב האי גאון

נד

דין רכיבה למי שחשכה לו חוץ לתחום בסימן רס"ו תשלו' דיני הבהמה סי' של"ב דיני מאכל הבהמה סימן שכ"ד)

א

ס"א אבל אם. שם נאקה באפסר לא כו':

ב

או הוי נטירותא. שם נ"ב א' כרב וכמ"ש בסי"ז:

ג

ביותר. הלא"ה אע"ג שמשתמר בפחות מותר מדאמרי' בגמ' יוצא לובדקין באפסר אלמא משתמר בו ובמתני' ולובדקין בפרומביא אע"ג שהוא נטירותא יתירתא מאפסר מדאסור לחמור כמ"ש בס"ג אע"ג דיוצא באפסר תוס' שם ד"ה או כו':

ד

וכן כ"ד כו'. שם:

ה

הלכך כו'. מתני' וגמ' ורש"י שם:

ו

ופרד. צ"ל וכן פרד וחמור:

ז

וסוס יוצא כו'. וכן הוא בגמ' ותוס' ד"ה אמר כו' וכ"ה בטור וכ"כ ב"ח וע' מ"א:

ח

פרי"נו. הוא ברינא הנ"ל שהוא פרומביא. ב"י. אע"ג דדי לו באפסר מ"מ כיון דאורחיה בהכי מותר. תוס' הנ"ל וכמו לובדקין הנ"ל:

ט

אבל לא. תוס' שם דהשני משוי הוא:

י

ומותר לכרוך. תיס' שם מהא דעגלי דר' הונא כו' ומולאות כו' שם:

יא

ומותר לטלטל. תוס' שם דמוכן הוא לבהמה וכמ"ש שם נ"ג א' וע"ש תוס' ד"ה מהו:

יב

ובלבד. רא"ש בשם ירושל' בפי' קשורה מע"ש:

א

ס"ב אם קשר כו'. ע"ש בעי ר"י תחב לה בזקנה כו':

א

ס"ג לצאת. שם נ"ב א' חמור שעסקיו כו' הכי אמר אבוך כו' ואנן קי"ל דלא כשמואל דהלכה כרב באסורי כמ"ש בנדה כ"ד ב' ועוד דאביי ורבא ורבינא אליביה תוס' ורי"ף ורא"ש שם:

א

ס"ה כגון. רש"י שם:

ב

ויכולין. מתני' שם:

א

ס"ו אלים כו'. והשמיטו הרי"ף והרא"ש וטוש"ע כבולות ורמב"ם כתבו:

ב

ודוקא. כגי' הרי"ף שם נ"ד א' ורב אמר הלכה כת"ק ואת"ק דברייתא קאי וערא"ש שם:

ג

כדי כו' לשמור כו'. כפי' רש"י שם במתני' נ"ב ב':

א

ס"ז ושאר כו'. ערש"י במתני' ד"ה חמור וכ"מ מל' דמתני' חמור יוצא דוקא חמור וכמש"ש בגמ':

א

ס"ח אבל על הסוס. סמ"ג וכמש"ש לחממה אית לה צערא כו' דאמרי אינשי כו' ומפ' דאמרי אינשי קאי ארישא על לחממה אית לה צערא משא"כ בסוס אבל שיטת רש"י דאין אסור אלא ליטול המרדעת מן החמור אבל מן הסוס בין ליטול בין ליתן מותר דמפרש חמרא כו' לפיכך אסור ליטלו:

ב

ולהסיר. שם כאן לצננה כו' לצננה ל"ל צערא ומפ' דה"ה בכל הבהמות אין צער בחימום דלא כפרש"י מחמת דאמרי אינשי אלא שאין צער לבהמה בזה אבל בסה"ת ומרדכי נסתפקו בזה ולרש"י פשיטא ליה דמשמע מדבריו דמותר כנ"ל שכ' בד"ה כאן לחממה כו' אבל נטילת אוכף כו' שהרי הוא יצטנן מאליו דאמרי אינשי כו' משמע אבל סוס מותר דלפ"ד הסמ"ג מ"ש בגמ' דאמרי כו' קאי ארישא כנ"ל אבל בנטילת האיכף א"צ שום טעם. ואפי' לסוס אסור. אבל לרש"י הוא להיפך דבלחממה א"צ שום טעם ולפ"ז הסוס קל דהכל מותר בסוס ופשטא דשמעתין משמע כדברי רש"י דאסיפא קאי:

ג

ואוכף אסור. שם אוכף שעל כו' השתא ליטול כו' וערש"י ד"ה מ"ש מאוכף ואפי' למסקנא כאן לחממה אוכף אינו מחמם כמש"ש ולא באוכף אע"פ. ואע"ג דבמרדעת מותר משום חימום כמ"ש רש"י במתני' וערש"י שם ד"ה אף באוכף כו':

א

ס"ט מתיר החבל. מתני' קנ"ג א' וע"ש רש"י ד"ה ושאין כו':

א

ס"י אין כו'. כר"י וברייתא דאוכף סכין ומפרכסין כוותיה תוס' ד"ה דשמעי' כו':

ב

אבל אין כו'. שם בברייתא:

א

סי"א לא יצא כו'. ברייתא הנ"ל ורש"י שם:

ב

שלא יסרטו. כפי' השני של רש"י שם ותוס' ד"ה כאן. ור"י פי' וצ"ע למה חילקו טוש"ע כאן נמי בין ליבש בין לחלב כמ"ש שם בגמ' אמימר כו' ולא כו' והתניא כו' ואב"א הא והא ר"י כו':

ג

ופוקק כו'. אע"ג דאוקים שם ס"ד ס"ה כתנאי ואנן קי"ל כרב שם ההיא סוגיא דלא כנחום איש גליא בכתובות ס' א' וע"ש תוס' ד"ה ממעכן ואנן קי"ל כנחום איש גליא שם וע"ש תוס' ד"ה גונח. ע"כ נראה כו' ע"ש:

א

סי"ג והוא כמין כו'. רש"י בגמ' ד"ה בשלייתה:

ב

אלא כו' או כו'. גמ' שם:

א

סט"ו אבל אם כו'. שם במתני' אבל מכניס כו' וערש"י שם:

ב

ויש מי. טור שמפרש הא דאמרי' ל"ש אלא כו' קאי גם אאבל דכה"ג מותר בכלאים מדמציין גמ' אאבל וס' ראשונה ס"ל דלא קאי אלא אבלבד וכמ"ש רש"י שם ד"ה לענין כו':

א

סי"ז אין כו'. מתני' וגמ' ורש"י:

ב

ולא בזוג כו' ולא בזמם. ב"י בשם הפוסקים ונלמד מהנ"ל:

ג

ולא תצא פרה. תוס' נ"ב א' ד"ה אמר וגמ' שם מיתבי קשרה כו':

ד

אבל. תוס' שם ועבה"ג:

ה

הבהמה. גמ':

א

סי"ח ולא נתלין. עירובין ק"א ואין כו' א' אילן וא' כו':

ב

ואם עלה. ר"ל אע"ג דבאילן חילק בין שוגג למזיד כאן אין חילוק והוא מירושל' פ"ה די"ט:

ג

ומטעם זה. שם חמורו של ר"ג כו' קסבר צער ב"ח *אבל אנן דקי"ל שהוא דאורייתא כמ"ש קכ"ח ב' וב"נ ל"ב ל"ג מותר:

ד

כיצד עושה. שם תניא רשבי"א היתה כו' ועלה קאי חמורו כו' ועס"י רס"ו ס"ט:

ה

שמשתמש בבהמה. דיושב בקרון כרכוב דמי כמ"ש בפ"ט דכלאים:

ו

גם כו'. בתוס' רפ"ד לא כ' דטד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה די"ט וצ"ל דה"ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה אסור משום שמשתמש דלא פליג ועוד דזה שמא יחתוך גם כן שייך כאן:

א

ס"כ מותר לומר כו'. כן למדו מס' שקדם:

ב

שהחלב מצערה. כמ"ש באשה קל"ה א' וע"ש תוס' ד"ה מפני:

ג

והחלב. י"ט ג' א' כר' יצחק ואפי' ר' יוסף מודה כאן:

ד

וי"א שצריך. זה הס' פליג אסברא ראשונה ולא ס"ל אמירה לחלוב כלל ואפי' עושין מעצמן אינו מותר אלא בכה"ג דאדעתא דנפשיה עביד וכמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב בקצץ מע"ש אבל אמירה אסור בכ"ע לס' זו:

א

סכ"א גבינות. עבה"ג וכמ"ש קנ"א א' דמכבה מעצמו מותר דאדעתא דנפשיה עביד וז"ש כיון שאינו כו' והוא ס' ג' וצ"ע דבשפחה אסור אפי' בכה"ג כמ"ש בסי' ש"ד ס"א ובסי' רמ"ז ס"ו דאפי' קצץ אסור בשכיר וע' מ"א:

א

סכ"ב מי שיש. צ"ד א' וערש"י ד"ה מתיר כו':

ב

אבל כו'. כמ"ש בס"א:

א

סכ"ג מותר. כמ"ש בפ"ה די"ט המוסר כו' ומ' דאפי' רועה נכרי:

ב

כיון שלא. כמ"ש בסי' ש"ד ס"א בעבד וע' תוס' קכ"ג א' ד"ה מעמיד כו' והטעם כיון שאין המלאכה נעשית בשבילו רק בשבילה:

ג

ואם רואהו. כמ"ש בסי' רנ"ב ס"ב:

ד

וכ"ש דאין. קנ"א א' נ"ג ב' וע"ש רש"י ד"ה שהיה ומיהו כו':

ה

דהא. כנ"ל סכ"ב וכמ"ש קנ"ג ב' כל שחבירו פטור כו':

א

ולהסיר מרדעת בשבת וכו' ובין מן הסוס – המחבר סתם בזה כדעת הסמ"ג ועיין בביאור הגר"א שכתב דדעת רש"י דמן הסוס [וכן ה"ה מכל הבהמות] מותר להסיר המרדעת וכן האוכף דדוקא מן החמור דאית ליה קרירות ביותר ויצטנן ממילא אפילו אם לא נסיר מעליו משא"כ בשארי בהמות ותלוי כ"ז בפירוש הסוגיא שם וכתב הגר"א דפשטא דשמעתין משמע כדברי רש"י:

ב

ואוכף אסור וכו' בין לחמור בין לסוס – ודעת הא"ר להורות כהטור דנתינת אוכף על החמור מותר כמו מרדעת אבל מהגר"א משמע שמסכים עם השו"ע:

א

ופוקק זוג וכו' אבל לא תצא בו – עיין במגן אברהם שהביא ראיה דמה שאסרו בבהמה משום משוי בכרמלית שרי מדאמרינן בגמרא דכל שבחבירו אסור בבהמה מותר לכתחלה ועיין בתו"ש שהקשה ע"ז דהתם משום פסידא דכיס התירו דהלא אמרו דאם יש א"י יתננו לו דוקא ולא על הבהמה וכן הקשה ג"כ בספר נהר שלום ועיין במחה"ש שיישב בדוחק וגם בלא"ה ראיה זו קלושה מאד דבאמת בכל ענין דאורייתא מצינו דגזרו בכרמלית משום דמיחלף בר"ה גמור וגם שביתת בהמתו הלא דאורייתא היא משא"כ בדבר שאין המלאכה נחשבת כלל למלאכה כגון שהיא בלא עקירה והנחה ורק שחז"ל אסרו זה לגבי אדם בבהמה לא גזרו זה ולדעת המרדכי ה"ה לענין חי נושא א"ע כיון דאינה נחשבת משוי כלל לא גזרו בבהמה וגם אם נימא דלהמרדכי ה"ה לענין כרמלית ג"כ יש לעיין בזה דבהסמ"ג מוכח בהדיא במה שכתב לענין זוג דמה שאסור בבהמה משום משוי שייך אף בכרמלית [אח"כ מצאתי שגם התו"ש הביא זה] אח"כ מצאתי בספר שלחן עצי שטים שפוסק בהדיא לאיסור בכרמלית וכמו שמצדד בספר תו"ש וגם דעת הגר"ז לאסור בכרמלית. היוצא מדברינו דאפילו בכרמלית גמור יש הרבה אחרונים שמחמירין וכ"ש דבר"ה יש ליזהר בזה מאד אפילו בר"ה שלנו שאין ששים רבוא בוקעים בו ואין להקל אפילו בשעת הדחק דהרי הרבה גדולי ראשונים ס"ל דגם באין ששים רבוא שייך ר"ה דלא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר וכדאיתא לקמן בסימן שמ"ה וא"כ לדידהו הו"ל איסור דאורייתא של שביתת בהמתו אף בר"ה שלנו:

א

ומטעם זה וכו' מכניס ראשו וכו' – כ"ז איתא ברמב"ם פכ"א וכן בטור והנה לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסימן שי"א ס"ח כהרא"ש דטלטול בגופו שרי בכל גווני א"כ אפילו בלא סברת צער בעלי חיים היה לנו להתיר להכניס ראשו תחתיהן אם לא שנאמר דהרמב"ם יסבור דטלטול בגופו שמיה טלטול אבל זהו דוחק דא"כ למה סתם שם המחבר לדינא כהרא"ש בזה אחרי דהרמב"ם והר"ן פליגי עליה ועוד הלא הטור גופא פוסק שם דטלטול בגופו מותר וע"כ נ"ל דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת כל דברי הרמב"ם בסימן זה וסמכו על מה שהעתיקו סוף דבריו כבר בסימן רס"ו ס"ט ע"ש והמעיין ברמב"ם שממנו נובעים אלו הדברים יראה שיש ליישב כ"ז בפשיטות שנקט לשון זה משום מה דמסיים שם בסוף דבריו בהלכה יו"ד דאפילו אם השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית שאי אפשר להניחן שיפלו דישתברו אפ"ה לא יניחן שם על הבהמה ופורק אותם בנחת משום צער ב"ח וע"ז כלל בתחלה בדין טי"ת דבכל גווני צריך לפרוק מעל הבהמה היינו אפילו פריקה ממש משום צער ב"ח ואח"כ התחיל לבאר בדין יו"ד שיש כמה פרטים בזה דהיכא דאפשר לסלקם שלא ע"י טלטול ממש אסור לטלטלם בידים:

ב

מכניס ראשו וכו' – וזה מותר אפילו להר"ן דס"ל בעלמא דשייך איסור טלטול אפילו ע"י גופו וכמש"כ הב"י בסוף סימן שי"א הכא מותר משום צער בעלי חיים [מ"א]:

ג

גם שלא יחתוך זמורה – בתוספות רפ"ד דעירובין לא כתבו גם דחד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה דיו"ט וצ"ל דה"ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה כיון שהא"י מנהיגו אסור משום שמשתמש דלא פלוג ועוד דזה שמא יחתוך ג"כ שייך כאן:

א

בדבר מועט – היינו אפילו בתפוח וכיו"ב ואפילו אינו שוה פרוטה:

א

ואע"פ שהא"י משתמש וכו' – הנה לפי מה שביארו האחרונים דברי השו"ע הטעם דמירתת ע"כ מה שכתב השו"ע שהא"י משתמש בה היינו שאין לו לחוש שמא ישתמש בה דכיון דשלא מדעת ישראל הוא ואינו מקבל שכר ממנו מירתת ובודאי לא ישתמש בה וכן מה שכתב לבסוף דאם רואה הוא לאו דוקא דה"ה כשנודע לו אבל לפי מה שכתב הטעם בביאור הגר"א ע"ש משמע דאף אם יודע שעושה בו מלאכה אין לו לחוש לזה ומה שאסור ברואה הוא מפני דמיחזי כאלו ברצונו הוא עושה ועל דעתו וכנ"ל בסימן רנ"ב ס"ב והנה סעיף זה מדוייק היטב לדבריו אבל צ"ע א"כ נסתר בזה ההיא דסימן רמ"ו ס"ג שאסרו במשכיר ומשאיל אפילו אם מתנה שתנוח בשבת ואולי הטעם משום דלא פלוג בשכירות וכעין זה כתב בא"ר:

א

סעיף א'. נ"ב עיין במג"א סק"ו מ"ש דבכרמלית מותרין לצאת ועמ"ש בישוב דבריו בתשובתי לק"ק סראטשין בהלכות שבת בחיבורי על או"ח משנת תרי"ב דף מ' ע"ש בעזה"י ודו"ק:

א

ש"ע סי"א עיין סי' ש"א סעיף מ"ה ובמ"א שם ס"ק נ"ו:

א

[א] [לבוש] דכתיב לא תעשה וכו'. צריך עיון דהתוס' ריש פרק במה בהמה כתבו דקרא דלא תעשה כל מלאכה למחמר אחר בהמתו הוא דאתא והך דהכא נפקא לן מלמען ינוח וגו', כן כתב הגהות אשירי וברמב"ם פרק כ', גם על מה שכתב בסימן רמ"ו ס"ק קשה:

ב

[ב] ביותר וכו'. לאפוקי מעט יותר מותר דאי אפשר לכוין ולצמצם. נאקה הוא גמל נקבה (ערוך):

ג

[ג] וגמל באפסר וכו'. מה שכתב הב"ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח (מגן אברהם), כתב דפשוט שאסור דאם לא כן מדאמרינן בשבת דף נ"א לובדקים וגמל יוצאים באפסר הוה ליה למימר גם כן ובפרומביא, עד כאן, ותמיהני הא כתב הב"ח שמצא כן בסמ"ג וכן ראיתי בסמ"ג ובסימני ספר התרומות סימן רל"ו והגהות מיימוני פרק ד' וכן מוכח מדבעי הש"ס גמל בחוטם מהו ולא מיבעי על פרומביא, והא דתני באפסר נראה לי דרבותא קאמר דאף באפסר מנטרא:

ד

[ד] ופרד וחמור וכו'. כל אחרונים חולקין דפרד וחמור אין יוצאין ברסן דהיינו פרומביא רק באפסר:

ה

[ה] [לבוש] ואם כן תענוג וכו'. אינו מדקדק דבגמרא מפקינן דתענוג אסורא אלא צריך לומר דעושה כן שלא תצטער:

ו

[ו] [לבוש] מפני שכשקושר וכו'. כן כתב הרא"ש בשם ירושלמי ולפי זה אם עבר וקשרו או עשה עובד כוכבים מותר לצאת, אבל בתוס' [שבת] דף נ"ג כתב דרש"י פירש דאם לא קשרה מאתמול לא גלי דעתיה שיהא למלבוש והוי משאוי ועוד דמיחזי כמתכוין להוציא מרדעת והר' פורת פירש דמיחזי כמכוין להוליך הבהמה למקום רחוק, עד כאן, אם כן לכל הטעמים אסור אף דעבר וקשר בשבת וכן מסתבר מדתני במתניתין אין חמור יוצא וכו' ולירושלמי לתני אין קושרין, וזה נראה לי טעמא דרבינו ירוחם דלא סבירא ליה כהך ירושלמי והבית יוסף תמה עליו, ולעניות דעתי לא קשה מידי דאזיל לשיטת הגדולים הנזכרים לעיל וסבירא ליה דלא נזכר בש"ס דילן טעם דירושלמי דלא קיימא לן הכי וכדאמרן דאפשר להשמר לקשר ושלא ישתמש בבעל חיה, ועוד הא מתירין בסעיף ט' להתיר, ודוחק לומר לחלק דבהתרה אין צריך להשתמש כל כך ותו דאם כן תיקשי מאי הוכיח הש"ס השתא ליטול אמרת לא להניח מיבעיא הא ליטול צריך ולהניח מיירי דוקא בלא קשירה ומסתמא דהתרה חיישינן טפי לשימוש בעל חי מהנחה בלא קשירה אלא דאף בקשירה לא חיישינן, ונראה לי דגם השולחן ערוך שכתב טעם ירושלמי בסעיף ח' ולא הכא סבירא ליה דוקא לחומרא אמרינן טעם ירושלמי אבל להקל כגון הכא אם עברו וקשרו אסור לצאת באידך טעמים וכן משמע ברמב"ם פירוש המשנה וברטנורה:

ז

[ז] אבל על הסוס וכו' ואוכף אסור וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ואזיל לטעמיה דתמה בבית יוסף על הטור דמתיר ליתן אוכף על הסוס וחמור שהוא נגד הסוגיא דשמעתא דף נ"ג עיין שם באריכות ונמשכו אחריו כל האחרונים לדינא אלא שנדחקו לתרץ איך הבין הטור הגמרא והם דברים דחוקים מאוד כמו שיראה המעיין, והט"ז מעקם בזה ביותר דברי הש"ס וקשה עליו טובא ואין להאריך. ולעניות דעתי הטור הבין הגמרא על נכון אך אקדים התמוה שראיתי בספר התרומות סימן רל"ו ומרדכי פרק במה בהמה שנסתפקו אם מותר לתת אוכף על סוס אם כן הוה ליה לבית יוסף לתמוה על הגדולים המוקדמים להזכירן והשתא אפרש הכל בביאור דסבירא ליה דמאי דפריך וכי מה בין אוכף למרדעת ואישתיק היינו משום דפסק להלכה דגם במרדעת מותר ולא כדפירש דסבור הא דאישתיק משום דסבר אוכף נמי שרי, על כרחך דמשמע דלמסקנא אסור באוכף שהוא תמוה דהדבר כפשטן גם להמסקנא ומה דקאמר במסקנא ומאי שנא מאוכף שאני התם אפשר דנפל ממילא אבל להניחו שרי וכן למה דמשני לצננה לית לן צערא היינו נמי להסירה אבל לחממה ולהניחה שרי ואם כן עולה מסוגיא דשמעתא דחמור אפילו באוכף שרי ולכך לא נסתפקו ספר התרומות ומרדכי אלא על סוס גם דברי סמ"ג אפשר דלא אסור אלא בסוס ודעת הטור דשרי גם בסוס דכיון דמצינו דיש חילוק בין לצאת לרשות הרבים דאסור באוכף בסעיף הקודם אפילו בחמור דאין מועיל לצננה והכא בחצר שרי דאמרינן דאף על פי כן מועיל קצת אם כן הוא הדין בסוס אף דאסור לעיל שרי הכא ולספר התרומות ומרדכי זה בספק כיון דלא מצינו היתר בש"ס אלא לחמור דקרירא ליה ומועיל קצת אבל לסוס דלא קרירא אסור והסמ"ג דעתו לפשוט זה וכן נראה לי להלכה למעשה דאוכף לחמור מותר ולסוס אסור:

ח

[ח] [לבוש] דטרחת חינם וכו'. והט"ז פירש משום דחיישינן שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בבעלי חיים, עד כאן וליתא דבהדיא כתב הרא"ש דאפילו במרדעת שהוא על כל גוף דבלא קשירה אין צריך להתקרב אצל החמור ואין נשען עליו ודוקא ברסן בראש שהוא דבר חמור כתב בסעיף א' שיזהר שלא ישען עליו גם תיקשי איך למד הש"ס דמותר במרדעת קל וחומר מטרסקל הא מרדעת גרע שהוא לכל הגוף כדפירש הוא גופיה ס"ק ו', שוב ראיתי ברבינו ירוחם דתליית דטרסקל הוא על ידי קשירה ולפי זה בעגלים וסייחים אפילו על ידי קשירה מותר ונראה דאזיל לטעמיה בס"ק ו' אבל להרא"ש אסור וכן בכל הפוסקים משמע דתולין בלא קשירה ואפשר לחלק בין קשירת המרדעת לשאר קשירות כמו בקשירת חבל דבהמה פטור וכן ברסן משמע בסעיף ב' שהוא על ידי קשירה וצריך עיון:

ט

[ט] [לבוש] משום דמיחזי וכו'. אבל מאי שאינו מחזי מבטיל אגב אפסר (תוס' דף נ"ד), ולפי זה נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דאין דרכן להוליכן למכור בכך מותרין דבטלי גבי רצועה שבצוואריהן והסמ"ג כתב דטעם משום משוי ולדידיה בכולן אסורין ויש צד דכל אחד יודה לדינא לחבירו (שלטי גיבורים דף קכ"ג). ונראה פירושו דיש לומר דהסמ"ג מיירי כשאין קשור באפסר כמו שכתב מגן אברהם דבזה מודה תוס', ולעניות דעתי משמע בספר התרומות סימן רל"ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא עיין שם, מיהו הכל לפי המקום, ואין להקשות על הסמ"ג הא קאמר בש"ס טעם משום חינגא דאזיל בספר התרומות שם מתרץ ליה דלרווחא דמילתא קאמר טעמא דאזיל לחינגא או כיון דזוטר לא הוי משום משוי, עד כאן וצריך עיון, וכתבו התוס' שם משום דילמא נפיל ליכא למיחש דמיירי באריג:

י

[י] [לבוש] דלמאי וכו'. צריך עיון מנא ליה הא ומתוס' שבת דף נ"ח ד"ה לא וכו' משמע דאינו משוי אלא טעמא דילמא מיפסיק ואתא לאתויי ואפילו באריג בכסותו חיישינן לזה כמו שכתבו תוס' שם ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ואף שכתבו הכי בעבד נראה לי דהוא הדין בבהמה דזוג דרך לארוג בבגד ולא חותם ודו"ק, ומה שכתב חידושי מהר"ם בזה לא נראין כלל ומרבינו ירוחם דף פ' משמע דטעמא דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא כמו בזוג וכן יש לכוין דברי תוס' שם, ומה שכתב דילמא מיפסיק דומיא דחותם רוצה לומר חותם דעבד קאמר הש"ס לעיל מיניה ודו"ק דמיושב בזה מה שהקשה מהרש"א שם:

יא

[יא] [לבוש] דכיון וכו'. פירש רש"י דף נ"ד וקשה אם כן אמאי הניח הש"ס בתיקו דף נ"ב ע"א בתחוב האפסר בעז בזקנה כשקשר השער למטה הא נמי כאיב לה וכנסת הגדולה פירש הש"ס דמכיר בקשיר בטליתו וגם בזנבו והנה בכנסת הגדולה הניח בתימא על הרי"ף והרא"ש והטור שהשמיטו דין דעז בזקנה דלעיל דעז שחקקה לה בין קרניה יוצאה באפסר, ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה דאפסר בעז הוי נטירא יתירא והש"ס שם קאמר זה אליבא דחנניה דנטירתא יתירא לאו משוי הוא אבל למאי דקיימא לן כרב אסור וסמך לזה הוא מדאמר הש"ס דינים אלו אחר שאמר שם הלכה כחנניא וכו':

יב

[יב] לא יקשור וכו'. אפילו היו קשורין בערב שבת אין נמשכין (רמב"ם פרק כ'):

יג

[יג] ויש מי שאוסר וכו'. כן למד הבית יוסף משמעות הטור, וצריך עיון דהטור הוא יחידאה נגד הרמב"ם ור"ן ורבינו ירוחם שהביא בית יוסף ועוד שראיתי שגם הסמ"ג וסמ"ק וספר התרומות ומרדכי ותניא מתירין, ועוד שכן משמע לשון המשנה דף נ"ד אבל מכניס חבלים לתוך ידו, עד כאן, וחבלים לשון רבים הן ובית יוסף כתב דלענין כלאים ובחול אמרו, עד כאן, ומפירוש רש"י מוכח דליתא דאם כן אמאי פירש על מה דאמר רב אשי לא שנו אלא לענין כלאים האי שלא יכרוך וכו' ולא פירש על הך שמתיר החבלים דהא ציין בש"ס עלה אבל מכניס אלא על כרחך דזה מיירי לענין שבת והמציין סמך אסיפא כדרך הש"ס כן נראה לי ודו"ק, ועוד דאם כן איך סלקא דעתה דש"ס דמיירי בכלאים דאדם אכתי תיקשי אמאי תני חבלים בחבל אחד מבהמה ואדם כלאים, גם נראה לי שגם הטור מתיר והא דקאמר אבל אחת לבדה יכול להוציא היינו משום סיפא ובלבד שלא יצא החבל מתחת ידו טפח דאפילו באחד אסור ועוד דבשנים לא פסיקא ליה דבשני מיני בהמות אסור משום כלאים בהמה או כשאחד צמר ואחד פשתן משום שעטנז כמו שכתב בספר התרומות ופירוש רע"ב יו"ד סוף סימן ש':

יד

[יד] טפח וכו'. לענין מעשה אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים (ש"ס):

טו

[טו] יוצא וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי דכל הנך דאמרינן דאסורים לצאת בו לרשות הרבים דהוי משוי בחצר שרי ואפילו בכרמלית שרי דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותו משמע דאסור דחיישינן דילמא נפיל ואתא לאתויי וכמו שכתבו התוס' דף נ"ד ד"ה משום וכו' ובדבר דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא אפילו במבוי המעורבת אסור מידי דהוי ביום טוב בסימן תקכ"ב עד כאן לשונו, וצריך עיון דתוס' שם קאי על רשות הרבים וכן משמע בתוס' דף נ"ב ד"ה מאי וכו' שכתב דכולהו ברשות הרבים איירי, עד כאן, וסנדל הוא אחד מהן דאסור דילמא משתלפי ואתי לאתויי ומכל מקום בכרמלית אפשר לאסור וצריך עיון מסימן ש"ג סעיף י"ח דלדידן אין רשות הרבים ומכל מקום כל שאפשר ליזהר יזהר דהרבה פוסקים סבירא להו דגם לדידן הוא רשות הרבים:

טז

[טז] אם עלה וכו'. מה שאין כן באילן ריש סימן של"ו ועיין סימן רמ"ו במ"א ס"ק י"ב, ומה שכתב הלבוש ואפילו בצדה וכו' גזירה וכו', מרמ"א משמע דמשתמש בבעל חי אסרו בלא טעמא דגזירה דזמורה והיינו משום שביתת בהמתו וכן משמע בהגהות מיימוני פרק קמא דעירובין, וראיתי בדרישה שכתבו זה לשונו מה שכתבו תוס' עירובין דף מ"ג בסוף ד"ה מלכה וכו' דאסור להשתמש בבעל חי הוא משום חיתוך זמורה, נראה לי דצריך להגיה (וממ"א) [ושמא] ותרי טעמא נינהו עד כאן לשונו, וצריך עיון בפירוש רש"י שבת דף קנ"ה ע"ב ד"ה קא משתמש ובספר התרומות סימן רכ"ה:

יז

[יז] שמבטל וכו'. שאין ראוי להשתמש בהן בעוד המים עליהם (מגיד פרק כ"ה), ונראה לי דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוי להשתמש (מגן אברהם), ונראה דמדמה לסימן ש"א סעיף מ"ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו' ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות כמו שכתב תוספות יום טוב פרק חביות גם הכא דמשימן בכוונה במים אפשר דגרע:

יח

[יח] צער בעלי חיים וכו'. ולכך אם אי אפשר על ידי כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא אסור דרבנן (שלטי גיבורים וריא"ז ומז"ה) וכן כתב הב"ח סוף סימן ש"ח, ולפי זה נראה לי מה שכתב הרמב"ם דאסור להעלותה בידים היינו כשאפשר על ידי כרים וכסתות לאפוקי ממגן אברהם שלא הבין כן ואישתמיטתיה כל דברי הגדולים הנזכרים לעיל נראה דלומר לכותים להעלותו מותר יותר מהנחת כרים וכמו שכתב בהגהות מיימוני פרק ח' ותשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן מ"ט:

יט

[יט] [לבוש] וכן יותר וכו'. צריך עיון ממה שכתב בתשובת מנחם עזריה סימן קי"ב בהמת ישראל והחלב שלה מחצה לאריס כותים מהו להניח לחלוב בשבת תשובת מנחם עזריה החולב מפרק הוא לפיכך אם הקפידה בעליה או התנה עם הכותי שיתחייב באחריותה כל שבת ושבת מותר ואם לאו אסור, עד כאן, והכא מתירין אפילו באין אריס ואפשר דמיירי התם אפילו בשאין החלב מצערה וצריך עיון, עיין סימן שכ"ח סעיף י"ג:

כ

[כ] [לבוש] והשפחות מושכרת לשנה. אין צריך לזה דלהכי נשכרות מתחילה (ב"ח), ועיין סימן רמ"ז סעיף ז' וצריך לומר כיון דמותר לומר לכותי משום צער בעלי חיים שאני:

כא

[כא] [לבוש] לקנותו וכו'. השמיט מה שכתב בשולחן ערוך בדבר מועט, וגדולה מזו וראיתי בתשב"ץ סימן מ"א זה לשונו, בדבר מועט בתפוח או באיזה דבר שירצה אפילו אינו שוה פרוטה:

כב

[כב] [לבוש] שלפעמים וכו'. הוסיף לשון שלפעמים להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות ובזה מיושב מה שהניח מגן אברהם בצריך עיון ודו"ק, ועיין סימן רע"ו ס"ק י"ג, ועוד דהכא גמרינן מהיתר גבינות אחר השבת ועיין סימן רנ"ב סעיף ד' וסוף סימן ש"ז:

כג

[כג] בגדיו וכו'. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא על ידי אדם אין בעלה צריך למונעה עיין שם וברלב"ח, ותימא דכולהו פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמה אסור (מגן אברהם), והנה גם באליהו זוטא סמכתי על ספר עולת שבת שהעתיק כן דברי רלב"ח ועתה עיינתי ברלב"ח גופיה סעיף כ"ח ולא כתב שם דמשא עליה אלא מיירי כשיוצא חוץ לתחום בלא משא ונראה לי דבזה ודאי אין צריך למנעה ואדרבה גדולה מזה קאמר בגמרא דף נ"ג קורא לה והיא באה ופירש רש"י דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנו ממש בידיו, עד כאן, ועיין סימן ש"ו סעיף ב' אבל כשמשא עליה ודאי צריך למנעו כשיצאת לרשות הרבים כמבואר מרמב"ם שהבאתי ריש סימן ש"ד ולא שום דבר וכו' מיהו באוכף ליכא קפידא אם נתן עליה כותים (פרישה ורש"ל) ועיין סימן רס"ו ס"ק ט':

כד

[כד] מותר למסור וכו' בשבת וכו'. תמיה לי דמקור דין זה כתב בית יוסף בשם שבלי הלקט ואני עיינתי בשבלי הלקט גופיה סימן ל"א שכתב זה לשונו, מותר וכו' ויניחם אצלו ביום טוב וכו' אם כן ביום טוב הוא דמותר משום דאין שביתת בהמה ביום טוב ולכך סיים דאם מסרו קודם יום טוב אף שרואה משתמש אין צריך למחות אלא דכיון שמסרו ביום טוב צריך למחות, אבל בשבת אפשר אף שמסרו קודם שבת סבירא ליה דאסור דלא מהמנינן ליה כדלעיל סימן רמ"ו וכן בספר תניא סימן י"ט הועתק דברי שבלי הלקט ויניחה אצלו ביום טוב, וכמדומה לי כיון שנשמט מבית יוסף בהעתקתו תיבת ביום טוב וכשחיבר ספר שולחן ערוך ראה בבית יוסף חשב דקאי אשבת, והנה בים של שלמה פרק קמא דביצה הביא דברי בית יוסף והקשה על שבלי הלקט אמאי מותר למסור לרועה קודם שבת הא ודאי יעשה מלאכה ושכן פסק בהגהות מיימוני לאסור והאריך לדחוק עיין שם, וזה גרם לו שלא ראה בשבלי הלקט גופיה, והשתא ניחא מה שדחה בית יוסף בסימן רמ"ו דברי רוקח שהתיר בבהמת ישראל ביד כותים בשבת והכא פסק בסתם דברי שבלי הלקט אלא דהכא מיירי ביום טוב, והב"ח העתיק בסימן רמ"ו נמי דברי בית יוסף בשם שבלי הלקט והאריך על בית יוסף דרוקח סבירא ליה כשבלי הלקט וליתא:

כה

[כה] שכירות וכו'. אבל להשכיר לכותי אפילו מתנה שתנוח אסור משום דהכותי על כל פנים מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל אסור דיעשה לו טובה כנגדו (מגן אברהם), ודבריו תמוהין דבסימן רמ"ו סעיף ג' מבואר טעמא דאסור להשכיר דאין הכותים נאמן ולא משום שיוסיף שכירות והוא הדין בשאלה אלא פירוש השולחן ערוך כיון שלא אסרו במלאכה לא אסרו ועיין סימן רמ"ו ס"ק ט', ומה שכתב ואינו ממתין וכו' היינו דאם היה נותן לו שכירות אף שלא מסרו לו למלאכה אלא הכותים עושה מעצמו מכל מקום כיון שממתין שכירות מכח שכותים עושה היה אסור מיהו כבר כתבתי דלעולם אסור:

כו

[כו] [לבוש] כיון דתחומין וכו'. דרבנן ומרש"י שהבאתי ס"ק כ"ג משמע אף בתחומין דאורייתא מותר:

כז

[כז] [לבוש] ורמב"ם וכו' דרבנן וכו'. תימא דבבית יוסף סימן שצ"ד כתב דרמב"ם סבירא ליה שתים עשרה מיל דאורייתא וכן כתב פרק כ"ד, ואולי יש טעות סופר בלבוש וצריך לומר רמב"ם דסבירא ליה הכי ועיין סימן ת"ר, ומגן אברהם העתיק דברי לבוש בהווייתן ולא הרגיש, וביום טוב וכו' עיין סימן רמ"ו ס"ק [י"ח]:

א

וקירד. בתשובת ב"י סי' ג' אוסר לשפוך מים קרים ע"ג בהמה ואע"פ שאינה מדיח גבה וכריס' אלא לתענוג בעלמא:

א

א) [סעיף א'] בהמה יוצאה וכו' לפי שאדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וכו' ואחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחיה ועוף מצווה על שביתתם. וק"ל דמידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט ואורחה ולא הוי משוי ומידי דלא מינטרא הוי משוי. ב"י בשם רש"י ועו"ש או' א':

א

ב) שם. אבל אם אינה משתמרת בו. כלומר דאינה משתמרת מזה דאנח עליה אלא דמשתמרת בלאו הכי. עו"ש או' ב':

א

ג) שם. אז הוי נטירותא יתירתא וכו' לאפוקי שאם היה דבר שיש בו שמירה בינונית אפי' אם היתה נשמרת בדבר מועט מזה מותר דאינו יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט. ב"י. ט"ז סק"א. עו"ש או' ג' א"ר או' ב' תו"ש או' ב':

א

ד) שם. וכן כל דבר שהוא לנוי וכו' היינו במידי דלאו אורחיה אבל בנוי הרגיל בחול שרי. ב"י בשם רש"י והר"ן. אבל הב"ח פסק כהתו' דכל לנוי אסור. והביאו המ"א סק"א:

א

ה) שם. הילכך נאקה וכו' נאקה הוא גמל נקבה. ערוך. וחמרא לובא חמור הבא ממדינת לוב. רש"י. והתו' פירשו לוב היינו מצרים יעו"ש:

א

ו) שם. וסוס יוצא ברסן וכו' כצ"ל וכן הוא בטור אבל חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומביא כמ"ש סעי' ג' ב"ח. מ"א סק"ב. והכי פירושא גמל באפסר ופרד וחמור ג"כ באפסר הא רסן פרומבייא לא וכבסעי' ג' וסוס יוצא ברסן שהיא פרומבייא או באפסר. א"א או' ב' ועיין לקמן או' י"ב. אבל מ"ש הב"ח להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח. מ"א שם. וה"ה הט"ז סק"ב דגמל אסור בפרומביא. תו"ש או' ג' ער"ה או' א' ועי"ש שהשיג על הא"ר או' ג' במ"ש להוכיח כהב"ח יעו"ש וכ"מ מדברי הש"ע דגמל דוקא באפסר מותר אבל בפרומביא אסור:

א

ז) שם. אבל לא בשניהם. ואם עסקיה רעים מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. ב"י בשם המרדכי. ועיין לקמן סעי' ד':

א

ח) שם. ומותר לטלטל האפסר וכו' ואין בו משום איסור טלטול שמוכן הוא לבהמה. טור:

א

ט) שם. ובלבד שלא ישען עליה. והטעם הוא כדי שלא ישתמש בבעלי חיים. ב"י:

א

י) [סעיף ב'] לפי שאינו משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשור בו ואינו נשמט. ב"י. ט"ז סק"ג:

א

יא) [סעיף ג'] לצאת חמור בפרומביא וכו' נתבאר בסעי' א' דדוקא חמרא לובא מותר בו. ט"ז סק"ד:

א

יב) [סעיף ד'] כל בהמה שעסקיה רעים וכו' וכתב הרשב"א והר"ן בחי' כ"י דסוס ופרד בזה"ז כיון דדרכן לצאת בחול בפרומביא אפי' בשבת אינו משוי לכ"ע יעו"ש. ער"ה או' ד' ועיין לעיל או' ו':

א

יג) שם. והיא צריכה וכו' וע"כ אפי' פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן סוף סעי' י"ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה גמ' וכ"כ האחרונים:

א

יד) [סעיף ה'] בעלי השיר כגון כלבים וכו' וה"ה סוס יוצא בשיר. משנה שם. וכ"כ הרמב"ם פ"ך דין ח':

א

טו) שם. וחיות קטנות וכו' היינו אלו דארחייהו בהכי בחול אבל אם אין אורחייהו בהכי כמו חתול בסורג אסור משום דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא והוי משוי. הרמב"ם שם:

א

טז) [סעיף ו'] והוא שקושרין ראשי דדיהן. כל אלו אע"ג שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשים לשמירת גופן לשומרן מפני הצער או צמרן ובריאותם וטובתם היו להו כמלבוש של אדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן. לבוש:

א

טוב) שם. ודוקא כשקושרין אותם וכו' ואפי' אם קושר כיס בשביל זה על דדיהן שרי אם הוא מהדק. גמ':

א

חי) [סעיף ז'] חמור יוצא במרדעת. דמצטער בצנה כדאמרינן בגמ' חמור אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה. ט"ז סק"ה:

א

יט) שם הגה. פי' כמין אוכף קטן וכו' והפרישה או' י"א כתב דהוא כמין מלבוש לחמם אותה. והלב"ש כתב נראה שצ"ל אוכף גדול ור"ל שמונח על כל הגוף עכ"ד. ולי נראה הא דאמר כמין אוכף קטן אע"ג שהוא על כל הגוף משום דאינו עב כ"כ כמו זה שמניחין בשעת משא ורכיבה. ועיין לקמן או' כ"ב:

א

ך) שם. והוא שתהא קשורה לו מע"ש. דבאינה קשורה מע"ש לא גלי מאתמול שתהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש. רש"י. אבל הרא"ש כתב הטעם בשם הירושלמי משום דכשקושר משתמש בבעלי חיים ולפ"ז אם עבר וקשרו או אם עשה עכו"ם שרי לצאת בו אבל לטעם הראשון אסור. וכתב הפרישה או' י"ב דכ"ה דעת הטור לאסור וגם הרא"ש ס"ל הכי יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' ו' כהאוסרים וכתב דגם הש"ע ס"ל הכי מדכתב טעם הירוש' בסעי' ח' ולא הכא דדוקא לחומרא אמרינן טעם הירוש' ולא להקל כגון הכא וכתב עוד דכ"מ נמי ברמב"ם פי' המשנה וברטנורה יעו"ש. וכ"ה דעת התו"ש או' ז' וכתב ודלא כלבוש יעו"ש. וכ"ה דעת המש"ז או' ה':

א

כא) שם. ושאר כל הבהמות אסורות. לפי שאין הצנה קשה להן וא"כ הוי המרדעת משוי. תו"ש או' ח':

א

כב) שם. ולא יצא באוכף וכו' דאין האוכף מועיל לו והוי משוי. תו"ש או' ט' דדוקא מרדעת מועיל כי מונח על גופה ומחממה אבל אוכף אינו מחמם אלא למקום שמונח עליו משו"ה לא הוי מלבוש אלא משוי. לב"ש:

א

כג) [סעיף ח'] מותר ליתן מרדעת וכו' דוקא להלך בה בחצר אבל לא לצאת בה לר"ה דאין החמור יוצא במרדעת אלא א"כ קשורה לו מע"ש. ב"י:

א

כד) שם. מותר ל תן מרדעת וכו' ולא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצנה לחמור. ב"ח:

א

כה) שם. בלבד שלא יקשרנו וכו'. היינו אפי' בקשר שאינו של קיימא דבקשר של קיימא בל"ה אסור כידוע:

א

כו) שם. דלית ליה צער צנה אסור וכו' דמחזי כמטעינו משוי. מ"א סק"ג. ונראה דבשעת שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים מצערין להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צנה ובזה הוא ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי. ט"ז סק"ו. תו"ש או' יו"ד:

א

כז) שם. ולהסיר מרדעת וכו' דהוי טרחא שלא לצורך. מ"א סק"ד. תו"ש או' י"א:

א

כח) שם. ואוכף אסור וכו' דאוכף אינו מועיל כלל והוי נמי טרחא שלא לצורך. חויש או' י"ב:

א

כט) [סעיף ט'] לא יטלנו בידו וכו' אעפ"י שיש לו קצת צער מחימום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשינוח. כן אמרינן בגמ' ט"ז סק"ז. ומ"מ לצורך גופו כגון לישב עליו אין פקפוק בהתרתו. מאירי:

א

ל) שם. לא יטלנו בידו וכו' ואם יודע שבעל העגלה לא יציית מוטב שלא ימחה בידו דמוטב שיהיו שוגגין וכו' וטוב לעשות ע"י גוי. ח"א כלל נ"ז או' ב':

א

לא) [סעיף יוד'] אין תולין לחמור וכו' וכ"ש לשאר בהמה. ב"ח. דתענוג לבהמה אסור לעשות בשבת משום טרחא שלא לצורך. תו"ש או' י"ד. ומיהו עיין בשו"ת בית יהודה סי' ג' מה שנתן טעם ליישב מנהג העולם שנוהגין לתלות טרסקל לכל הבהמות יעו"ש:

א

לב) שם. אבל אין יוצאין ב'. אפי' אם היה תלוי עליהן מבעו"י דהוי משוי. תו' שם:

א

לג) [סעיף יא'] לא יצא הסוס בזנב שועל וכו' בכל אלו הטעם לפי שא"צ להם כ"כ והוי משוי ובסנדל הטעם דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו"ש או' ט"ו. לב"ש:

א

לד) שם. ולא בזהורית וכו' פי' שני תולעת. פרישה או' י"ז:

א

לה) שם. ולא עזים בכיס וכו' נרא' דהוא משום דלא מהדק שפיר וחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש לעיל סעי' ו'. ולטעם התו"ש שכתבנו לעיל או' ל"ג נראה שהוא משים דא"צ להם כ"כ:

א

לו) שם. ולא בסנדל וכו' ואין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוס מלמטה דכיון שקבוע במסמרין לא חיישינן דלמא נפיל. שה"ל:

א

לז) שם. ופוקק זוג שבצוארה וכו' אבל כשאינו פקוק אפי' בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכו מקשקש ומוליד קול. ב"י בשם רש"י ועי' מ"א סק"ה:

א

לח) שם. אבל לא תצא בו לר"ה וכו' משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ' ופרש"י למכור בשוק ותולין לו זוג להנאותו עכ"ל. אבל משום משוי ליכא שבטל אגב אפסר ומשום דלמא נפיל נמי ליכא למיחש דהכא מיירי באריג. תו' ולפ"ז נראה דבתרנגולים וכלבים וחתולים ועופות דליכא טעמא דמחזי דאזיל לחינגא דאין דרכן בכך וגם ליכא משום משוי דבטילי גבי רצועה שבצואריהן וגם ליכא משום דלמא נפיל דאריגי ביה א"כ כי פקקן מע"ש מותרין לצאת בהן. אבל סמ"ג כתב טעם האיסור משום משוי ולדידיה גם כלבים וחתולים ועופות אסורין לצאת בהן. ויש צד לומר דכל אחד יודה לחבירו. שה"ג פ' במה בהמה. ונראה פירושו די"ל דהסמ"ג מיירי כשאין קשור באפסר כמ"ש מ"א דבזה מודו התו' ולע"ד משמע בסה"ת סי' רל"ז ובמרדכי דגם בתרנגולים שייך טעם דאזיל לחינגא יעו"ש. מיהו הכל לפי המקום. א"ר או' ט':

א

טל) ונראה דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו לר"ה דהוי משוי מ"מ בחצר שרי ונראה דאפי' בכרמלית שרי. מ"א סק"ו בשם התו' אבל התו"ש או' כ"ז כתב דהסמ"ג כתב בהדיא דבכרמלית אסור יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ב ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסותה אף לדעת התו' אסור דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. מ"א שם. ועיין א"א או' ו'. שכתב שהתו' לשיטתם אבל לרש"י אין הכרע וי"ל כל שיש איסור תורה ברה"ר גזרו אף בחצר יעו"ש אמנם דעת האחרונים להתיר בחצר שאינה מעורבת כדעת המ"א משום דיש כמה מהראשונים סוברים כדעת התו' דבחצר שרי:

א

מ) וכתב עו"ש המ"א דבדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אפי' במבוי המעורבת אסור יעו"ש ומיהו הא"א שם מפקפק בזה יעו"ש:

א

מא) שם. בין אם הוא בכסותה. עושים לסוסים מעילים שלא יטנפו רש"י:

א

מב) [סעיף יב'] לא תצא בחותם וכו' גזרה שמא יפסק ויפול ויביאנו בידו ואפי' הוא ארוג בכסתיה שלא חילקו חכמים. ר"ז או' ט"ו:

א

מג) [סעיף יג'] אפי היא קשורה וכו' דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מנתחא ליה. רש"י. לב"ש:

א

מד) שם. ובחוטרתו. חלדרובא שיש לכל הגמלים על גביהם. רש"י. ב"י:

א

מה) [סעיף יד'] לא עקור וכו' אפשר דטעמא משום דהוי משוי ויותר נראה דהוי נטירתא ואינו משוי אלא הטעם דלמא נפיל החבל ואתי לאתויי. לב"ש:

א

מו) שם. שקושר ידה אחת וכו' אבל אם קושר שתי ידיה ביחד כגון סוסים הרועים בשדה וקושרין ב' ידיו יחד כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו"ל כמו מלבוש. ח"א כלל נ"ז או' ח' וכ"כ קרבן נתנאל או' ך':

א

מז) [סעיף טו'] לא יקשור גמלים וכו' משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא. גמ'. ואפי' אם היו קשורין מע"ש אינן נמשכין בשבת. הרמב"ם פ"ך דין ט' א"ר או' י"ב. ואפי' אינם אלא שנים ואפי' היא עיר מעורבת. ר"ז או' ח"י. אבל בחצרו מותר למושכם. א"ז:

א

מח) שם. ויש מי שאוסר גם בזה וכו' דהא איכא למיחש בהא נמי דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא. ב"י. ועיין א"ר או' י"ג שכתב דזו סברה יחידאה היא נגד כל הפו' ונראה דעתו דאין לחוש לה יעו"ש:

א

מט) [סעיף טז'] מתחת ידו טפח וכו' היינו דלמעשה צריך ליזהר שלא תצא מתחת ידו טפח אבל איסורא ליכא עד שתצא טפחיים. ב"י בשם הגמ':

א

נ) שם. שלא יגיע בטפח וכו' היינו משום דמיתחזי כמשוי בעלמא. תו"ש או' כ"ד:

א

נא) [סעיף יז'] שאינה קשורה לו מע"ש. כבר נתבאר הטעם לעיל או' ך' כיון דלא גלי דעתיה מאתמול שיהא לה למלבוש יעו"ש:

א

בנ) שם. ולא בזוג וכו' גם זה נתבאר הטעם לעיל או' ל"ח משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא יעו"ש:

א

גנ) שם. ולא בסולם שבצוארו וכו' וטעמא דכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי. רש"י. לב"ש:

א

דנ) שם. שלא תכה זו בזו. וי"מ כשנבקעה פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור כמות שהיתה. רי"ף:

א

הנ) שם. כדי שלא ישברו וכו' אבל אם קושרין רגליה כדי שלא תוכל לברוח מותר דכל מה שעושה לשמירה הו"ל כמו מלבוש. ח"א כלל נ"ז או' ח' וכ"כ נזר ישראל סי' יו"ד ח"א בליקוטי רימ"א או' ח' בשם שו"ת מאמ"ר סי' י"ב. ועיין לעיל או' מ"ו:

א

ונ) שם. ואין העזים יוצאות וכו' כתב הרמב"ם פ"ך דין י"א עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת ואם תחבו בזקנה אסור. והכנה"ג תמה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו דין זה יעו"ש. ואפשר דס"ל כמ"ש הרשב"א בחי' בשם הראב"ד דעז באפסר ודאי נטירותא היא ואתיא כשמואל יעו"ש וא"כ לדידן דק"ל כרב אסור אבל הרמב"ם ס"ל כהרשב"א דכ"ע מודו בעז דמנתח יעו"ש. ער"ה או' ג' וכ"כ התו"ש או' כ"ו דטעמא דהרא"ש והטור שהשמיטו זה משום דהוי נטירותא יתירתא ואנן קיל כרב דנטירותא יתירתא אסור יעו"ש:

א

זנ) שם. ולא העגל בעול וכו' וכן הפרה או חמור או סוס. מרדכי:

א

חנ) שם. בין אם היא לשימור וכו' דהוי נטירותא יתירתא והוי משוי. תו"ש שם. לב"ש:

א

טנ) שם. לפי שא"צ שמירה. והוי משוי. מיהו אם היא מורדת מותר לצאת בחבל שבצוארה וכמ"ש לעיל או' י"ג יעו"ש:

א

ס) שם. אבל עגלים מותרים וכו' אפי' החבל כרוך סביב צוארן כדי שיוכל לתפשם בהחבל אם יברחו וכמ"ש לעיל סוף סעי' א':

א

סא) שם בהגה. אעפ"י שהוא מומחה לאדם. דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דאדם אית מזל ומסייע ליה. שבת נ"ג ע"ב:

א

סב) [סעיף חי'] אין רוכבין ע"ג בהמה וכו' והטעם כתוב בגמ' גזירה שמא יחתוך זמורה. מיהו בירוש' קאמר מפני שהוא מצווה על שביתת בהמתו וכתב ב"י אע"ג דק"ל דחי נושא את עצמו י"ל כיון שהבהמה מצטערת ברכיבתו עובר על שביתת בהמתו יעו"ש אבל לא ק"ל הכי כמ"ש סעי' כ"ב. וכ"כ האחרונים:

א

סג) שם. אין רוכבין ע"ג בהמה וכו' ואין חילוק בין אחד לשנים כמ"ש המ"א לעיל סי" ער"ה סק"ה. וכ"כ התו"ש שם או' ה' ועיין בעו"ש סי' תקכ"ד שכתב דלמאן דס"ל תחומין דאורייתא אפי' קיטע בב' ידיו אסור לרכוב ע"ג בהמה בשבת משמע הא לטעם שמא יחתוך זמורה מותר דכיון שידיו קטועות ליכא למיחש למידי אלא שהתו"ש בזה הסי' או' כ"ח כתב עליו דאינו מוכרח דאפשר דלא חילקו חז"ל בזה יעו"ש:

א

סד) שם. ולא נתלים עליה וכו' דכולה חדא גזירה היא דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה. מ"א סק"י. ר"ז או' כ"ג:

א

סה) שם. אפי' בצדה אסור וכו' כגון לשפשף התינוק בצדי גבה כדי לשעשעו וכן להסמך בצדה. ר"ז שם:

א

סו) שם. והוא משתמש בו וכו' פי' בצדי אותו דבר אבל ע"ג אותו דבר אסור כמ"ש בהגה. מ"א סק"ח:

א

סז) שם. אפי' במזיד ירד וכו' זהו לשון הרמב"ם וכתב כן לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מו"ש קמ"ל דבבהמה ירד משום צער ב"ח. ט"ז סק"י. ועיין לקמן רס"י של"ו:

א

סח) שם. מכניס ראשו וכו' ומיירי אפי' כשהמשוי הוא מקצה כמ"ש בב"י ואע"ג דמקצת טלטול אסור כמ"ש סי' שי"א סעי' ז' מ"מ משום צער ב"ח שרי. וזהו לשיטת הר"ן דס"ל דאין חילוק בין טלטול ביד לטלטול בגופו ולכן כתב הטעם משום צער ב"ח אבל בסי' שי"א סעי' ח' כתב בש"ע דטלטול בגופו שרי אפי' לצורך דבר האסור יעו"ש. מ"א סק"ט. ועיין לעיל סי' רס"ו סעי' ט':

א

סט) שם. מכניס ראשו וכו' ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער ב"ח לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים. אחרונים:

א

ע) שם הגה. ואסור לישב על קרון וכו' ואפי' ישב עליו מע"ש נקרא משתמש בבהמה ואסור ואעפ"י שהעכו"ם מנהיגו שהרי הבהמה מושכת הקרון ולא העכי"ם. לבוש:

א

עא) שם בהגה. שהעכו"ם מנהיגו וכו' שאם ישראל מנהיגו בל"ה יש איסור תורה משום מחמר. ואם הבהמה היא שלו עובר ג"כ משום שביתת בהמתו ע"י הקרון. ואפי' היא רק שכורה לו איכא דס"ל דשכירות קניא לחומרא כמ"ש לעיל סי' רמ ו או' כ"ד יעו"ש:

א

עב) שם בהגה. משום שמשתמש בבהמה. ואע"ג דהו"ל צידי צדדין (דהא העגלה קשורה בצדדי הבהמה וא"כ הוי עגלה צידי צדדין. לב"ש) שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו. ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין. ולא נהירא דא"כ נימא ג"כ העץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי לדדין אלא ע"כ התו' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומיקרי צדדין. מ"א סק"י. תו"ש או' ל"א. ר"ז או' כ"ג:

א

עג) וכתב עו"ש המ"א דמשמע בתו' והרא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחוה דאיהו לא עביד מידי. וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו. אבל ר"ל ן' חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כתב כן לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראייה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח סעי' ב' עכ"ל. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י בשם תשו' רלנ"ח הנז' ובשם תשו' כ"י לאחד קדוש יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם. ועיין לעיל סי' רס"ו על סעי' ב' מ"ש שם עוד באלו הענינים קחנו משם:

א

עד) יהודים מאנשי העצה ואתרמי יום שמחה למלך בשבת וכל אנשי העצה הולכין בקרון למקום הוועד שלהם לכבוד ולתפארת לא יהיו היהודים באותה עצה ולא ילכו בשבת וליכא למיחש לאיבה דמלכי חסד הם ורוצים שכל אחד ישמור תורת אבותיו והגם דרז"ל התירו כמה מילי משום כבוד מלכות אין לדמות מלתא למלתא וישיבת הקרון אית ביה תרי איסורי א' שמא ישכח ויצא ואין לו אלא ד"א ועוד איסור תחומין והדור פרוץ ובהתרא ניח"ל אין לפרוץ להתיר. זר"א ח"ג סי' ג"ל. פתה"ד או' ה':

א

עה) [סעיף יט'] אם המים המים עמוקים וכו' שאם אין המים עמוקים והוא יכול לפרנסה שם מפרנסה שם. ב"י:

א

עו) שם. מביא כרים וכסתות וכו' ואם עלתה עלתה אבל אסור להעלותה בידים. הרמב"ם סוף פכ"ה. ט"ז ס"ק י"א:

א

עז) שם. מביא כרים וכסות וכו' ואם אי אפשר ע"י כרים וכסתות מותר להעלותה בידים שגם זה אינו אלא איסור דרבנן. שה"ג וריא"ז. וכ"מ בב"ח סס"י ש"ח. א"ר או' ח"י. מיהו המ"א ס"ק י"א כתב דמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור להעלותה בידים. וכ"כ התו"ש או' ל"ג והשיג על הא"ר שכתב דגם לדברי הרמב"ם דאם א"א בכרים וכסתות מותר להעלותה בידים יעו"ש. ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש סעי' ך' מ"א שם. תו"ש שם ונראה דלומר לעכו"ם להעלותה מותר יותר מהנחת כרים. א"ר שם:

א

עח) שם. משום צער בעלי חיים וכו' דהוא דאורייתא ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן. מ"א ס"ק י"א:

א

עט) שם. שמבטל כלי מהיכנו. דדילמא לא תעלה. רשב"א. והרמב"ם ס"ל דהכא כיון דאינן ראויים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מיקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה. מ"מ פכ"ה. ונ"ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראויים להשתמש כ"מ סי' ש"א סעי' מ"ה. מ"א שם. ונראה דמדמה לסי' ש"א סעי' מ"ה דמי שנשרו כליו במים הולך בהן וכו' ולא דמי דהתם כשאין לו אחר ומשום כבוד הבריות. גם הכא דמשימן כוונה במים אפשר דגרע. א"ר או' י"ז:

א

פ) שם הגה. דין קירוד הבהמה בשבת כמו ביו"ט. כ"כ המרדכי בשם רשב"א. וכ"כ רי"ו נתיב ב' ח"י דף פ"ג יעו"ש אבל התו' בשבת דף נ"ג כתבו לחד תירוצא דלא שרי אלא ביו"ט אבל בשבת אסור יעו"ש. ער"ה או' ז':

א

פא) שם בהגה. דין קירוד בהמה וכו' אסור לשפוך מים קרים ע"ג בהמה בשבת אף שאינו רוחץ גבה וכריסה אלא לתענוג. שו"ת בית יהודה סי' ג' ברכ"י או' ד':

א

פב) [סעיף ך'] מותר לומר לעכו"ם לחלוב וכו' החולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. הרמב"ם פ"ח דין י"וד. והחלב אסור אפי' חולב לתוך אוכל דכיון דהבהמה אינה ראוי לאכילה הוי מקצה, מ"א ס"ק י"ב. תו"ש או' ל"ד. ועיין סי' תק"ה:

א

פג) שם. מותר לומר לעכו"ם לחלוב וכו' ואע"ג דהוי מפרק כשאינו חולב לתוך האוכל וגם יש בו משום בורר אוכל מפסולת דהבהמה מקרי פסולת כיון שא"א לשחטה בשבת ואינה ראויה לאכילה מ"מ שרי משום צער ב"ח. תו"ש שם:

א

פד) שם. מותר לומר לעכו"ם וכו' וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולין לאכול. תשו' רמ"א סי' ע"ט. ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן. מ"א ס"ק י"ב. מיהו הרב נתיב חיים כתב על דברי מ"א הנז' שלא ראה דברי מהרש"ל וגם הרמ"א בתשו' חוזר בו להתיר ע"י ישראל יעו"ש. ועיין לקמן סי' שכ"ד סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

פה) שם. משום צער ב"ח וכו' אבל אם יש לה עגל שינק חלבה דליכא משום צער ב"ח שהחלב מנערה אסור לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת. חס"ל או' ח':

א

פו) שם. והחלב אסור בו ביום. משום משקין שזבו ולמו"ש מותר. טור. וא"צ להמתין בכדי שיעשו הואיל ובהתר נחלב בשבת. מהרל"ח בהגהת ב"י:

א

פז) שם. וי"א שצריך לקנותו וכו' ר"ל שאומר תחלה שיחלוב הבהמה והחלב יהיה של גוי ואחר החליבה קונה ישראל ממנו החלב. מחה"ש ס"ק י"ג. והיינו שאחר החליבה יאמר הישראל לעכו"ם תניח החלב אצלי שאפשר שאקח אותו ממך ולמו"ש יקנה אותו ממנו בדבר מועט. ויותר טוב שיאמר לו מע"ש למחר תבא לחלוב הבהמה ולמו"ש אקנה אותו ממך באיזה דבר:

א

פח) שם. וי"א שצריך לקנותו וכו' נראה דוקא בעכו"ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה א"צ לומר לו טול החלב לעצמך או לקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעתא דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר בתחלה. ב"ח סי' ש"ך. וצ"ע דאדרבא כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סי' רמ"ד סעי' ה' ועוד קשה דבביתו של ישראל אפי' קצץ אסור כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ב' מ"א ס"ק י"ג. מיהו התו"ש או' ל"ה תירץ לקושיות הנז' דשאני התם דהמלאכה עצמה היא מלאכת איסור משא"כ הכא דהחליבה שרי משום צער ב"ח אך דכשאומר לעכו"ם נראה כעושה לצורך ישראל אבל שפחה הנשכרת שעושה מעצמה אין בה מיחוש יעו"ש. ומ"מ העולם נוהגין כס' ראשונה דמשום צער ב"ח שרי אמירה לעכו"ם. ומ"מ טוב לחלוב תוך האוכל (משום דאיסורו מדרבנן כמ"ש לעיל או' פ"ב וכשאומר לעכו"ם הוי שבות דשבות) כדי שיהיה שבות דשבות. מ"א שם. תו"ש שם:

א

פט) שם. וי"א שצריך לקנותו וכו' ודוקא כשאומר לו בשבת לחלוב אבל אם עושה מעצמו אינו צריך. לבוש. ר"ז או' ל':

א

צ) שם. בדבר מועט וכו' והרוקח סי' צ"א כתב דלא ימכור הגוי לישראל בדבר מועט דהוי הערמה יעו"ש. והביאו הער"ה או' ח' אמנם כבר כתבנו לעיל או' פ"ח דהעולם נוהגין להקל כס' ראשונה וא"כ די בחומרת י"א שכתב בש"ע ורק המחמיר תע"ב:

א

צא) שם. בדבר מועט וכו' ואפי' בתפוח או באיזה דבר שירצה אפי' אינו שוה פרוטה. תשב"ץ סי' מ"א. א"ר או' כ"א:

א

צב) שם. כחולב לצורך ישראל. ובענין בהמה שחצי חלבה לישראל וחצי לעכו"ם כבר כתבנו לעיל סי' רמ"ו או' ס' ואו' ס"א קחנו משם. ועיין בתשו' זר"א סי' מ"ה שמתיר לחלוב ע"י עכו"ם עז בשבת לחולה חולי האזמ"א שצוו הרופאים לשתותו תיכף וסמוך לחליבתו מן העז יעו"ש:

א

צג) [סעיף כא'] גבינות שעושות השפחות וכו' צ"ע דבהגמ"י פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור כ"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו"ם וחייב לגרשו מביתו עכ"ל ועיין סי' רע"ו סעי' א' וצ"ע. ואם עושה בחנם פשיטה דצריך למחות כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ב'. מ"א ס"ק י"ד. מיהו בלבוש הוסיף תיבת שלפעמים והביאו א"ר או' כ"ב וכתב להורות דאם רגיל לעשות צריך למחות ובזה מיושב מה שהניח מ"א בצ"ע ועוד דהכא אמרינן שהיתר גבינות אחר השבת עכ"ד. והביאו א"א או' י"ד:

א

צד) שם. מותר כיון שאינו אומר וכו' והיינו דוקא לאחר השבת אבל בשבת עצמו אסור שהרי המגבן הוא ממלאכות האסורות מדאורייתא. עו"ש או' ח"י:

א

צה) [סעיף כב'] א"צ למנעו וכו' דהא אפי' הישראל עצמו אינו אסור לרכוב עליה אלא מדרבנן ובעכו"ם לא גזרו. לבוש:

א

צו) שם. שלא יתן עליה וכו' אבל באוכף ליכא קפידא אם נותן עליה העכו"ם אפי' לסמ"ג דאוסר לישראל. רש"ל. עט"ז. א"ר או' כ"ג. וה"ה כשאין לו אוכף ומניח בגדיו תחתיו תמורת אוכף כדרך הכפרים ג"כ אפשר דא"צ למחות דהבגדים בטלים לגבי הרוכב כמו אוכף דהא הבגדים משמשים מעשה אוכף. מחה"ש ס"ק ט"ו:

א

צז) שם. שלא יתן עליה וכו' והא דאיסור שביתת בהמה חל על האדם היינו דוקא שהוא לא יוציאנה אבל אם היא תלך בעצמה בלתי סיוע הישראל כלל אין לנו. הרלנ"ח סי' כ"ח. כנה"ג בהגב"י. ומ"א העתיק בשם הנז' שאם יצאה מעצמה לחוץ ומשאה עליה אין הבעל צריך למנעה והוא מהעו"ש או' ך' ולכן היקשה לו דבשלהי פ' במה בהמה יוצאאה משמע דגם אם יצאה מעצמה אסור יעו"ש אבל הא"ר או' כ"ג כתב דעיין ברלנ"ח גופיה ולא כתב שם דמשא עליה אלא מיירי ביוצאה היא גופה בלא משא ובזה ודאי א"צ למנעה אדרבא גדולה מזה קאמר בגמ' דף נ"ג קורא לה והיא באה ופרש"י דלא הוזהר הוא על תחום בהמתו ובלבד שלא יביאנה ממש בידיו עכ"ל אבל כשמשא עליה ודאי צריך למנעה כשיוצאת לר"ה יעו"ש. והביאו א"א או' ט"ז:

א

צח) שם. שלא יתן עליה בגדיו וכו' היינו בגדים מקופלים שאין לבוש בהם. א"א שם:

א

צט) [סעיף כג'] מותר למסור סוס וכו' משמע אפי' בשבת ואין לחוש אם העכו"ם מוציאה חוץ לתחום. וכ"מ מדברי מורים ז"ל בהגה שהביא דברי הגמ"ר על דברי הש"ע ובהגמ"ר כתוב בהדיא אפי' בשבת כמ"ש בב"י ובד"מ או' ה' יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' כ"א. אמנם הר"ם אלשקאר סי' מ"א כתב דאסור למסור בשבת אבל קודם לכן אפי' ביום ששי שרי ובסי' מ"ב דחה ראיות הגמ"ר דקדושין שהתיר אפי' בשבת יעו"ש. וגם הרלנ"ח בסי' כ"ח הביא דעת מי שרצה להתיר אפי' בשבת עצמו והוא ורב אחר הכו על קדקד סברתו וגם דחה ראיות הגמ"ר דקידושין יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגב"י. עו"ש או' כ"א. וכתב שם העו"ש וכ"נ להחמיר שלא למסור בהמה לרועה בשבת עצמו. ונראה שלא נכנס בזה מה שנותנין שכר לרועה חודש בחודש והוא יבא ליקח הבהמות ביום שבת מאליו כיון שהוא בא מאליו לקחת להנאת עצמו וגם כי עשו השכירות קודם שבת והוי כמו שמסר בהמתו לרועה קודם שבת ועוד כי מסתמא אלו רועי מתא אין הולכין לדרך מרחוק ולצאת חוץ לתחום:

א

ק) במקום שנהגו איסור למימסר חיותא לרועה נכרי ביום ו' אם נהגו כן על צד החומרא ופרישות אסור להתיר להם אבל אם היו טועים בדין והיו חושבין שהדבר המותר אסור מתירין להם ומודיעין שהיו טועים בדבר. הר"ם הלשקאר סי' מ"ב. כנה"ג שם. עו"ש שם:

א

קא) הוצאת כלים ע"י נכרי בשבת יש מי שהתיר אותה והרלנ"ח ז"ל בסי' כ"ח נראה שהוא מפקפק בדבר וכתב דבמאמר ישראל לכ"ע אסור. כנה"ג שם ועיין לעיל סי' רמ"ו סעי' כ' ובדברינו לשם בס"ד:

א

קב) שם. ואינו ממתין שכירות וכו' ולכך מותר למסור לו לכתחלה דהרועה מרתת להשתמש בה שלא יענש ע"ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה אבל להשכיר לעכו"ם אסור אפי' אם מתנה עמו שתנוח בשבת כי אין העכו"ם נאמן על כך כמ"ש סי' רמ"ו סעי' ג' יעו"ש. והטעם דכיון שהשכיר את בהמתו למלאכה אז אף אם מתנה שתנוח בשבת מ"מ אין העכו"ם מרתת כ"כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום משא"כ כשאין מוסרה למלאכה כלל אלא לרעות אותה אז העכו"ם מרתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך. כ"כ האחרונים וכ"ה כוונת מ"א ודלא כהא"ר. תו"ש או' ל"ח. ואפי' להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו. מ"א ס"ק י"ז. ור"ל דאפי' אם ישאיל לעכו"ם ויתנה עמו שלא יעשה בה מלאכה בשבת אסור משום דהעכו"ם אינו מרתת כיון שהיא שאולה לו למלאכה שיאמר בלבו אני משלם לו טובה עבור מה שעשיתי בה מלאכה בשבת משא"כ כשאין מוסרה לו למלאכה כלל אלא לרעות דמרתת כנז':

א

קג) שם בהגה. דהא תחומין דרבנן. ואע"ג שאסור להביאה בידו מ"מ מה שהעכו"ם מוליכה הו"ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ"ש סי' ש"ו סעי' ב'. מ"א ס"ק ח"י. ומ"מ אם אומר בפי' לעכו"ם צ"ע דהוי שבות כל שהוא אסור לעשות והא דמותר שעכו"ם מעצמו מוליכה וא"כ ראוי למכור או להפקיר. א"א או' ח"י:

א

קד) שם בהגה. דהא תחומין דרבנן. וא"צ למחות בידו כיון דתחומין דאלפים אמה אפי' באדם הוא דרבנן אבל כשיודע שהעכו"ם יוליכה חוץ לג' פרסאות שהוא תחום דאורייתא אליבא דר"ע נראה שצריך למחות בידו. לבוש. עט"ז:

א

קה) וכתב שם הלבוש דצ"ע במה שנוהגין עכשיו מוכרי השוורים למסור השוורים לעכו"ם להוליכן בדרך למכור אותם ולפעמים מוליכין אותם יותר מג' פרסאות על מה יסמוכו ואפשר דס"ל כרש"י ורמב"ם (ט"ס דהרמב"ם ס"ל י"ב מיל דאורייתא. תו"ש) ורשב"א דס"ל אפי' י"ב מיל דרבנן עכ"ל. ובד"מ או' ה' כתוב בשם הגמ"ר דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא שרי דכיון דליכא ביה כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו יעו"ש. והב"ד מ"א ס"ק ח"י והתו"ש או' ט"ל. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' צ"ט דהר"ם אלשקאר והרלנ"ח פליגי על הגמ"ר ומצריכין למסור לרועה דוקא קודם שבת אבל בשבת עצמו אסור יעו"ש:

א

ש"ע ס"א נאקה היא גמל נקבה:

ב

שם סביב צוארה. רש"י ור"ן פירשו אע"ג שכורך בחוזק סביב צוארה שאין אדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שתהא נוח למשוך כשירצה אפ"ה שרי משום דהוא נוי ואע"ג דכל נוי אסור היינו דוקא בנוי דלאו אורחיה בחול אבל התוס' ס"ל דנוי אסיר בכל ענין והכא מיירי ברפויין ומיקרי לשימור דהא יכול לאחוז בחבל כשתרצה לברוח ובזה תבין דברי המג"א סק"א:

ג

שם ומותר לטלטל. דמוכן לבהמה ואינו מוקצה:

ד

שם שלא ישען עליו. ר"ל כשנותן בראש הבהמה יזהר שלא ישען בראשה דהוי משתמש בבע"ח:

ה

ט"ז סק"ב לובדקים וגמל היינו חמרא לובא וקמ"ל דמשתמרת גם באפס' ואפ"ה יוצאת גם בפרומביא ולא אמרי' דכיון דמשתמרת באפסר הוי נטירת' יתירתא משום דאורחא נמי בהכי ולא חשוב משאוי כ"כ התוס' שם דף נ"א:

ו

ש"ע ס"ז שתהא קשורה. בתוספות ורא"ש דף נ"ג כתבו כמה טעמים ע"ז דאי משום משתמש בבע"ח שמבוא' בסעיף שאח"ז היה ראוי להתיר אם עבר וקשרו:

ז

שם באוכף. דאוכף אין מועיל לה והוי משאוי דדוקא מרדעת מועיל כי מונח על גופה ומתחמם אבל אוכף אינו מחמם אלא למקום שמונח עליה מש"ה לא הוי מלבוש אלא משאוי ומ"ש בפנים כגון אוכף קטן כמדומה שצ"ל אוכף גדול ור"ל שמונח על כל הגוף:

ח

ס"ה מותר ליתן. כלומר דלא חיישינן לטרחא דשבת כיון דאיכא צערא דצנה לחמור ודוקא מרדעת שרי אבל אוכף אסור בסוף סעיף זה כיון דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך

ט

ט"ז סק"ו ואוכף כדי לחממו. ר"ל דסוס עדיף מחמור דאפילו תוכף שרי ליתן עליו כיון דלא קרירא לסוס כמו לחמור מש"ה חמום דאוכף נמי סגי ליהווי טרחא לצורך וה"ה דגם מרדעת מותר ליתן על סוס והטור דכת' אוכף רבותא קמ"ל דאע"ג דבחמור אסור בסוס שרי:

י

שם כשהוא קושר. הירושלמי יהיב טעמא לאיסור קשירה והבעיא בלא קשיר' ובעי דאפשר גם בלא קשורה הוי שימוש:

יא

שם וא"כ כ"ש שלא יניח הוא דברי הש"ס השתא ליטול אחרת לא הניח הבעיא:

יב

שם מותר להניח אוכף. כיון שהוא קטן מש"ה בלא קשירה אין בו שום שימוש ב"ח ומותר גם בסוס אבל מרדעת שאפילו בלא קשירה אית ביה קצת שימוש ב"ח לא התירו אלא בחמור ומש"ה לא התיר הטור רק אוכף ולא כהב"ח לדעת הטור דשרי גם מרדעת וק"ל:

יג

ש"ע ס"ו בצוארו דכל מידי שאינו אלא לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך:

יד

ט"ז סק"ח חשש שיבא לסמוך. לפי דבגמ' מדמה טרסקל למרדעת לכן לדברי הט"ז ס"ק ו' כדעת הטור דמרדעת הוא משום שימוש הוצרך לפרש גם בטרסקל כך:

טו

שם לאבוס קשרו לפרה. אבל הקשור לאבוס קושרין אותו לפרה כצ"ל:

טז

ש"ע סעיף י"א בזנב שועל. בכל אלו הטעם לפי שאין בהם צורך כל כך והוי משאוי ובסנדל הטעם דילמא נפיל ואתי לאתויי:

יז

מ"א ססק"ה וא"כ אפשר דמשתמע כצ"ל:

יח

סק"ו שמוליכה בשוק למכור. וכתבו התוספות שם דף ל"ד אבל משאוי אינה שבטל אגב אפסר ודילמא נפיל נמי ל"ח דמיירי כאן בארוג בכסותה עכ"ד:

יט

שם וחתולים. אף בהני ליכא חינגא מ"מ משאוי הוי:

כ

שם ואע"ג דכל נוי. הוא ענין בפ"ע וקאי אקשר באפסר והם דברי התוספות שהבאתי ולשטתייהו אזלי דס"ל דכל נוי הוי משאוי אע"ג דרגיל בחול כמובא במג"א סק"א וכמו שכתבתי אות ג':

כא

שם וכ"מ ד' נ"ג בתוספות וכו' וכ"מ שם דף נ"ג בד"ה וכו' כצ"ל:

כב

שם בבהמתו מותר ר"ל דכל שהוא באדם שבות מותר בבהמה וא"כ אין שביתת בהמה בכרמלית אבל אם אינו ארוג דחיישינן דאתי האדם לאתויי הוי שבות דאדם וכן היכא דשייך חינגא הוי נמי שבות דאדם שיחשדוהו שרוצה למכרה:

כג

ש"ע סי"ב בחותם משמע לי' מדברי רש"י דף נ"ח דטעמא משום דמיחזי כאזיל לחינגא כמו הזוג:

כד

שם בכסותה כסות עושים לסוסים מעולים שלא יטנפו כ"כ רש"י ז"ל:

כה

סי"ג אפי' היה קשורה דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשלייתה כיון דכאיב לה לא מנתחא:

כו

סי"ד ולא רגיל. אפשר דטעמא משום דהוי משאוי ויותר נראה דהוי נטירתא ואינו משאוי אלא הטעם דילמא נפיל החבל ואתו לאתויי:

כז

ש"ע סט"ו נמשכים על ידו. דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא:

כח

סט"ז סביב צוארה דין זה ביארתי אות ג':

כט

סי"ז שאינה קשורה לו דין זה נתבאר בסעיף ז':

ל

שם ולא בזוג אעפ"י וכו'. הטעם משום חנגא נתבאר בסעיף י"א:

לא

שם ולא בסולם שבצוארו והן לוחות שקושרין סביב כצ"ל. טעמא דכל הני משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:

לב

שם בין אם הוא לשמור. דהוי נטירתא יתירתא:

לג

שם בהגה מומחה לאדם דמומחה לאדם לא הוי מומחה לבהמה דאדם אית ליה מזליה:

לד

ט"ז סק"י אסור לירד דין זה נתבאר בסי' שצ"ו:

לה

מג"א סק"ח פי' בצדי. פי' שמשתמש בצד אותו דבר המונח בצדה אבל להשתמש על גב אותו דבר אסור כמ"ש בהגה דאסור לישב על העגלה דהוי צדדי הבהמה:

לו

סק"ט כמ"ש סימן שי"א ס"ז. דכת' שם ובלבד שלא יזיז בו שום אבר ע"ש:

לז

שם דטלטול בגופו שרי. כל שאינו נוגע בידיו וא"כ לא הוי צריך הר"ן לטעם צער בע"ח אלא משום דלשיטתיה אזיל:

לח

סק"י דה"ל צדי צדדין דהא העגלה קשורה בצדדי הבהמה א"כ הוי עגלה צדי צדדין וה"ל ממש כמ"ש המחבר אם דבר אחר מונח על צדה והוא משתמש בו הוי צדי צדדין ושרי. ע"ז תירץ דהתם שאני וכו'. אבל הכא כיון שהבהמה מוליכתו הוי צדדין ותימ' דסותר המ"א לדברי עצמו בס"ק ח' דגם התם לא שרי אלא בצדי אותו דבר אבל ע"ג הדבר אסור אע"ג שהבהמה אין מוליכתו וכן הקשה הפמ"ג. ונראה דדברי המג"א שם הם עצמם דבריו שבכאן וכוונתו דכשמשתמש ע"ג הדבר כגון שנותן שם חפצו ה"ל צדדים מטעם שהבהמה נושאת חפצים אלו והוי כמו כאן שהבהמה מוליכתו משא"כ כשמשתמש בצדי אותו דבר כגון לשפשף תינוק וכדומה הוא דשרי כיון דלא נתוסף משאוי לבהמה עי"ז וכן משמע במקור הדין של צדי צדדים שהוא בשבת דף קנ"ד מיירי שם בכה"ג שאין נתוסף משאוי לבהמה ע"ש אבל י"ל דבאמת אם תולה איזה חפץ בצדדי הדבר ההוא ג"כ אסור כיון דהבהמה נושאת החפץ אלא שמג"א דיבר במידי דאורחא הוא הכי שבצדדי הדבר כשמשתמש לא נתוסף משאוי לבהמה וכמקור הדין ההוא כנ"ל וכשמשתמש ע"ג הדבר היינו ע"י הנחת חפצו ונתוסף משאוי כן נלע"ד ודו"ק:

לט

שם וא"כ אפילו. הוקשה לו להמג"א מ"ש רמ"א טעם זמורה לטעם בפ"ע הא עיקר איסורא דאין רוכבין הוא מה"ט גופא כמ"ש המג"א סק"ז:

מ

שם שיחתוך זמורה דלא פלוג:

מא

שם אבל בתוס' דעירובין דף מ"ג:

מב

שם וכ"כ רש"י בשבת דף קנ"ד כצ"ל:

מג

שם ומשמע בתוס' ורא"ש דכתבו שם דהרשב"ם התיר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד כמו בסמיכה שהולכת בשבת חוץ לתחום דשרי כיון דספינה ממילא אזלא ואיהו לאו מידי עביד. וסתרו דבריו משום שימוש ב"ח משמע דמשום איסור תחומין ליכא. ונ"מ אם הנכרי עצמו מושך הקרון ורלב"ח סתר דין זה:

מד

שם שהדף היוצא. דברים אלו נמשכים לשל מעלה בתוך התחום שהטל אורות מחדש שאם יוצא דף מהעגלה לחוץ הוי דף ההוא צדי צדדים וסתר דבריו דכיון שהכל כלי א' ונמשך ע"י הבהמה הוי הכל צדדים:

מה

סק י"א וכ"מ סימן ש"א סמ"ה וסי' ש"ב ס"א כצ"ל:

מו

שם. דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור. ר"ל אע"ג דטלטול גופי' אינו ג"כ רק מדרבנן:

מז

סס"ק י"ב ועיין סי' ש"כ. ע"ש ס"ז ושם נתבארו דינים אלו ובסי' תקמ"ה:

מח

ס"ק י"ג כמ"ש סי' רמ"ד סס"ה כצ"ל:

מט

ס"ק י"ז אפילו מתנה היינו כמבואר בסי' רמ"ו סעיף ג' דאסור להשכיר ולהשאיל לנכרי אפי' מתנה שתנוח והטעם דלא מירתת הנכרי לעשות מלאכה בשבת דכיון שהשכירה ישראל חושב הנכרי שיוסיף לו שכירות בעד שבת וכן כשהשאילו מסתמא משאילו מפני שיש לו טובות חושב הנכרי דגם נגד שבת יעשה לו טובה משא"כ כאן מירתת נכרי לעשות בה מלאכה אף אם ישלם לו כיון שאינה עומדת לכך:

נ

ס"ק י"ח דס"ל כרש"י דגם י"ב מיל כצ"ל:

א

לנוי. היינו במידי דלאו אורחיה (רש"י ור"ן) ועמ"ש סי"א והב"ח פסק כהתוספות שאוסרין:

ב

וסוס יוצא ברסן וכו'. כצ"ל וכ"ה בטור אלא חמור אסור לצאת ברסן שהוא פרומבי' כמ"ש ס"ג (ב"ח) אבל מ"ש להתיר גמל בפרומביא אינו מוכרח:

ג

אסור ליתן עליו. דמחזי כמטעינו משוי:

ד

ולהסיר מרדעת כו'. דהוי טירחא שלא לצורך:

ה

ופוקק. אבל אם אינו פוקק אסור מפני שמוליד קול (רש"י) וצ"ע דהא פסקינן בסימן של"ח דוקא קול של שיר אסור וכמ"ש סי' ש"א ססכ"ג, ונ"ל כשיקשקש וישמע קול מיחזי כמאן דאזיל לחינגא, והתו' דף נ"ח ריש ע"ב כתבו דגבי בהמ' בעי ליה לקלא שישמע היכן היא ומביא' עכ"ל ואפשר דמשתמע ג"כ כקול של שיר כמ"ש סימן ש"א ססכ"ג:

ו

לא תצא בו. דמחזי שמוליכ' בשוק למכור [גמ'] וצ"ע על סמ"ג שכ' הטעם משום משוי והסמ"ג אף בכלבים וחתולים ועופות אוסר (ש"ג) ואפשר דהסמ"ג מיירי שאין קשור באפסר ובזה מודו התו' דהוי משוי ואף על גב דכל נוי אסור שאני הכא דבטל לגבי אפסר (תוס') ומ"מ כ' די"א דוקא נוי שאינו רגיל בחול עס"א, נ"ל דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסורה לצאת בו בר"ה דהוי משוי מ"מ בחצר שרי וכ"מ ד' נ"ג בתוס' בד"ה מהו ליתן וכו' ועסי' ש"ג סי"ח ונ"ל דאפילו בכרמלית שרי כדאמרי' ר"פ מי שהחשיך כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה וכ"מ שם דף נ"ב בד"ה מאי לאו ומיהו בדבר שאינו ארוג בכסות' משמע דאסור דחיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי וכמ"ש התוס' דף נ"ד ד"ה משום דמחזי וכו' ובדבר דמחזי כמאן דאזיל לחינג' אפי' במבוי המעורבת אסור מ"ד אי"ט כמ"ש סי' תקכ"ב:

ז

אין רוכבין. שמא יחתוך זמורה ובירושלמי קאמר מפני שביתת בהמתו אבל באמת ליכא שביתת בהמתו בהא כמ"ש סכ"ב:

ח

על צדה. פי' בצדי אותו דבר (ר"ן) דע"ג אסור כמ"ש בהג"ה עסי' רס"ו ס"ט והע"ש לא ע"ש:

ט

מכניס ראשו. מיירי אפי' כשהמשוי הוא מוקצה אף על גב דמקצת טלטול אסור כמ"ש סי' שי"א ס"ז מ"מ משום צער ב"ח שרי (ר"ן) עססי' של"ג ועסי' שי"א ס"ח דטלטול בגופו שרי והר"ן לשיטתיה אזיל דס"ל דאין חילוק בין טלטול בגופו וכמ"ש הרב"י שם בשמו לכן כתב משום צער ב"ח:

י

שמשתמש בבהמה. אף ע"ג דה"ל צידי צדדין שאני התם דאין משתמש בבהמה כלום אבל הכא משתמש בבהמה שהבהמה מוליכתו וא"כ אפי' אי לא הוי לן למיחש שמא יחתוך זמורה אסור לשמש בב"ח דאסרו חכמים אפילו במקום דליכ' למיחש שיחתוך זמורה כדאיתא פכ"ד דשבת דאפי' לשפשף תינוק בצדה אסור ועוד דשמא יחתוך זמורה להנהיגה אבל בתוס' כתבו דכולה חדא גזירה דאסרו להשתמש בב"ח גזירה שמא יחתוך זמורה וכ"כ רש"י בשבת דף קכ"ד ומשמע בתוס' ורא"ש דאין איסור במה שהעכו"ם מוליכו חוץ לתחום דאיהו לאו מידי עביד, וכ"כ מהרי"ק שורש מ"ו אבל ר"ל חביב סי' כ"ח כתב שהרא"ש כ"כ לחלוק על הרשב"ם אף בתוך התחום אבל באמת חוץ לתחום אסור משום תחומין וראיה מספינה דאסור וכמ"ש סי' רמ"ח ועסי' ת"ה ס"ז עמ"ש סי' רס"ו ס"ב ובס' ט"א כתוב שהדף היוצא מהעגלה הוי צידי צדדין ונ"ל דא"כ נימא ג"כ דהעץ הארוך הוי צדדין והעגלה הוי צידי צדדין אלא ע"כ התוס' והרא"ש וסמ"ג ס"ל דהכל כלי אחד הוא ומקרי צדדין עבהגמ"ר פ"ק דעירובין:

יא

צער ב"ח. דהוא דאוריי' ודחי ביטול כלי מהיכנו דהוא דרבנן, וא"ת מ"ש מסל לפני האפרוחים דשרי בסימן ש"ח סל"ט י"ל דהתם יכול להפריחן משא"כ כאן דדלמא לא תעלה (רשב"א) והרמב"ם ס"ל דהכא כיון דאינן ראוים להשתמש בהן בעוד המים עליהם מקרי ביטול כלי מהיכנו אף לכשתעלה הבהמה (מ"מ פכ"ה) ונ"ל דוקא בכרים וכסתות אבל בגדי מלבוש ראוים להשתמש וכ"מ סימן ש"א סמ"ו וסי' ש"ב ס"ט כתב הרמב"ם אסור להעלותה בידים ומשמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים שהעמידו אפי' במקום כרת עסי' תצ"ח ס"י ופשוט דמותר לומר לעכו"ם להעלותה כמ"ש ס"ך:

יב

מותר לומר. וה"ה דמותר לומר לעכו"ם להמרות האווזות פעם א' ביום משום צער ב"ח דאין יכולים לאכול (תשובת רמ"א סי' ע"ט) ומשמע שם דאי ליכא עכו"ם שרי ע"י ישראל משום צער ב"ח וטוב לעשות ע"י קטן, כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה ועסי' תק"ה ועסי' ש"ך:

יג

שצריך לקנותו. דוקא בעכו"ם מן השוק אבל בשפחות שנשכרות לכל השנה לכל מלאכה א"צ לומר לו טול החלב לעצמך ולקנותו ממנו דכל מה שעושה עכו"ם בבית ישראל אדעת' דנפשיה קעביד לקבל שכרו דאדעתא דהכי נשכר מתחלה עכ"ל ב"ח סי' ש"ך וצ"ע דאדרב' כששכרו לשנה גרע טפי כמ"ש סי' רמ"ד סס"ה וע"ק דבביתו של ישראל אפי' קצץ אסור כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב ומ"מ העולם נוהגין כסברא ראשונה דמשום צער ב"ח שרי אמירה לעכו"ם ומ"מ טוב לחלוב לתוך האוכל כדי שיהיה שבות דשבות כמש"ל:

יד

גבינות. צ"ע דבהג"מ פ"ו כתב וז"ל כל הני דאמרינן אם בשביל עכו"ם מותר היינו כשהעכו"ם עושה מלאכה בשלו אבל בשל ישראל אפי' בבית עכו"ם אסור כ"ש בבית ישראל ואפי' הכל בשביל עכו"ם וחייב לגרשו מביתו עכ"ל ועמ"ש סי' רע"ו וצ"ע ואם עושה בחנם פשיטא דצריך למחות כמ"ש סי' רנ"ב ס"ב:

טו

א"צ למנעו. דלא גזרו בבהמה שבות דרבנן דחי נושא א"ע:

טז

עליה בגדיו. ואם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשאה עליה שלא ע"י אדם אין הבעל צריך למונע' ע"ש ברלב"ח ותימא דשלהי פרק במה בהמה יוצאה משמע היא מעצמ' אסו' ע"ש בתוס':

יז

ממתין שכירות. אבל להשכיר לעכו"ם אפי' מתנה שתנוח אסור משום דהעכו"ם עכ"פ מוסיף לו שכירות ואפילו להשאיל לו אסור דיעשה לו טובה כנגדו דלא כע"ש סימן רמ"ו דלא הבין כך:

יח

תחומין דרבנן. ואף על גב שאסור להביאה בידו מ"מ מה שעכו"ם מוליכה ה"ל כאלו ישראל קורא לה דשרי כמ"ש סי' ש"ו ס"ב [אגודה סי' פ'] כתוב בלבוש צ"ע במה שנוהגין למסור שוורים לעכו"ם להוליכן ולפעמים מוליכין אותן חוץ לי"ב מיל ואפשר דס"ל כרש"י והרמב"ם דגם י"ב מיל הוי דרבנן עכ"ל ועסי' ת"ד: ובד"מ כתוב בשם הגמ"ר דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא שרי כיון דליכא בו כרת וסקילה לא עבר על שביתת בהמתו וכ"מ בר"מ אלשקר סימן מ"א ומ"ב דכתב דבשבת עצמו אסור למסור לעכו"ם ובמקום שנהגו איסור למסור ביום ו' אם נהגו כן מצד החומרא אין להתיר להן ואם מכח טעות מתירים להם ועבי"ד סי' רי"ד:

א

(א) בהמה יוצאת וכו' – דהנה כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו' הרי הזהירה התורה שגם בהמת ישראל תנוח בשבת ולאו דוקא בהמה ה"ה עופות וכל בעלי חיים ולכן דוקא כשתצא בדבר שהוא לה לשמירה הוי תכשיט ואורחא והרי הוא כמלבוש לאדם ולאו משוי הוא אבל בדבר שאינה משתמרת בו הוי משוי ואסור וה"ה כשתצא במה שהיא שמירה יתירה לפי ענינה דלאו אורחה בהכי ג"כ בכלל משוי הוא ואסור:

ב

(ב) ביותר – דוקא בשמירה יתירה הרבה אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכין לא הוי משא דאי אפשר לצמצם:

ג

(ג) שהוא לנוי – עיין לקמיה בס"ק י"ב:

ד

(ד) הילכך וכו' – נקט והולך בתחלה הבהמות החזקות שצריכות שמירה ביותר ולא די להם בשמירה קלה כגון נאקה שהיא גמלא נקבה לבנה שצריך לשמירתה דוקא זממה דפרזלא בחוטמה ולא די לה בפגא דפרזלא וכ"ש באפסר ואסורה לצאת בהם וחמרא לובא [הוא חמור הבא ממדינת לוב] בפגא דפרזלא אבל לא בזממא דזה הוא לה נטירותא יתירתא:

ה

(ה) בפגא דפרזלא – היינו בפרומביא הכתוב בס"ג ודוקא חמרא לובא אבל חמור אחר לא דהו"ל אצלו נטירותא יתירתא וכמו שכתוב לקמיה בסעיף ג' ואיתא בגמרא דחמרא לובא יוצא אף באפסר דגם בזה משתמר:

ו

(ו) והגמל באפסר – אבל לא בזממא דפרזלא שהוא לו שמירה יתירה ובפגא דפרזלא מסתפק המ"א והט"ז פסק לאיסור:

ז

(ז) ופרד וחמור – צ"ל וכן פרד וחמור דהיינו שגם הם יוצאים באפסר אבל ברסן שהוא פרומביא אסורים לצאת וכמו שכתב בס"ג לענין חמור וה"ה פרד:

ח

(ח) וסוס יוצא וכו' – כצ"ל. דאלו חמור אסור ברסן:

ט

(ט) שהוא פרינ"ו – היינו בריג"א הנ"ל שהוא פרומביא ובלשוננו קורין צוי"ם ואפסר הוא מה שקורין אברי"ץ:

י

(י) אבל לא בשניהם – דדי לה באחד והשני משוי הוא ואם עסקיו רעים שאין משתמר באחד מותר לצאת בשניהם יחד והכל לפי הענין. [מרדכי]:

יא

(יא) ומותר וכו' – דוקא באלו שמותרים לצאת באפסר מותר גם לכרוך סביב צוארה החבל היוצא ממנה אם הוא ארוך אבל פרה אסורה לצאת באפסר וכן לכרוך חבל סביב צוארה לפי שהיא משתמרת בלא"ה וכדלקמן בסי"ז ע"ש:

יב

(יב) סביב צוארה – מרש"י ור"ן משמע דאע"ג שכרוך בחוזק סביב צוארה שאין אדם יכול להכניס ידיו בין אפסר לצואר שתהא נוח לימשך כשירצה אפ"ה שרי משום דהיא נוי ואע"ג דכל נוי אסור וכנ"ל בריש הסעיף וכדלקמן בסוף סי"ז היינו דוקא בנוי דלאו אורחיה בחול לאפוקי דבר שדרך כל אדם לעשות כן בחול לנוי לבהמה לאו משאוי הוא אבל התוספות וכן רבינו ירוחם ס"ל דנוי אסור בכל ענין והכא מיירי ברפויין ומקרי לשמירה דהא יכול לאחוז בחבל כשתרצה לברוח וכ"ש אם יצא קצת מן החבל תלוי סביב צוארה דשרי ופסק הב"ח כהתוספות לחומרא:

יג

(יג) האפסר – וכן הרסן דמוכן הוא לבהמה ואינו מוקצה:

יד

(יד) שלא ישען עליה – ר"ל כשנותן בראש הבהמה יזהר שלא ישען בראשה דהוי משתמש בבע"ח:

טו

(טו) לפי שאינו משתמר בו – דנשמט הוא מפיו ולא דמי לאפסר שקשור בראשו ואינו נשמט:

טז

(טז) לצאת וכו' – נתבאר בס"א דדוקא חמרא לובא מותר בו:

יז

(יז) כל בהמה וכו' – וע"כ אפילו פרה שסתמה אינה צריכה שמירה וכדלקמן בסוף סי"ז אם היא מורדת מותרת לצאת בחבל סביב צוארה:

יח

(יח) כגון כלבים וכו' – וה"ה דסוס יוצא בשיר [משנה שם]:

יט

(יט) וחיות קטנות – היינו אלו דאורחייהו בהכי בחול אבל חתול אסור דסגי לה בחבל קטן בעלמא וזה הוא לה נטירותא יתירתא [כ"מ בגמרא שם]:

כ

(כ) בשיר הכרוך – ר"ל שהרצועה התלויה בשיר כרוך על צוארן וכנ"ל בס"ק י"ב:

כא

(כא) ויכולין למשכם בהם – היינו שאם רוצה יוכל למשוך אותה ע"י הרצועה התלויה ועיין לקמן בסט"ז:

כב

(כב) ראשי דדיהן – בשביל החלב כמו שיתבאר וטעם כל אלו דאע"פ שאין נעשין להם לשמירה שלא לברוח מ"מ כיון שנעשין לשמירת גופן לשמרן מפני הצער שלא יהיו מוכחשים או מפני צמרן ובריאותם וטובתם הוי להו כמלבוש לאדם ולא למשא הוא להם ומותרין לצאת בהן [לבוש]:

כג

(כג) ודוקא כשקושרין אותן – ואפילו אם קישר בשביל זה כיס על דדיהן ג"כ שפיר דמי [גמרא ע"ש]:

כד

(כד) וחיישינן דלמא נפיל וכו' – אבל בלא"ה משמע דהיה מותר ולא הוי משוי דחשיב מלבוש במה ששומר בזה את חלבו וכמו רחלים כבונות דשרי מפני ששומר בזה את צמרן. ועיין לקמן בסעיף י"א דאוסר לעזים לצאת בכיס שבדדיהן שתלוי עליה כדי שלא יסרטו דדיהן בקוצים מיירי התם שהיו צריכין עוד להחלב ולא הדקוה שפיר כדי שלא יצטמק החלב ולכך אסור:

כה

(כה) חמור יוצא במרדעת – דמצטער בצינה דחמרא אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה ונחשב כמלבוש ודוקא כשקשורה מע"ש דאז גלי דעתו מאתמול שצריכה לכך אבל אם קשרו בשבת אסור לצאת בו כיון דלא גליא דעתו מע"ש שיהא לה למלבוש:

כו

(כו) כמין אוכף קטן – עיין בלבושי שרד שצ"ל כמין אוכף גדול:

כז

(כז) ושאר וכו' – לפי שאין הצינה קשה להן והוי המרדעת משוי:

כח

(כח) ולא יצא באוכף – דאין האוכף מועיל לו והוי משוי דדוקא מרדעת מועיל שהוא מונח על כל הגוף משא"כ אוכף אין מחמם אלא במקום שמונח:

כט

(כט) מותר ליתן מרדעת – היינו שלא לצאת לר"ה כ"א שיהיה בחצר:

ל

(ל) מפני הצינה – היינו דמשום זה לא חיישינן לטרחא דשבת:

לא

(לא) שלא יקשרנו – היינו אפילו בקשר שאינו של קיימא:

לב

(לב) אסור ליתן עליו – משום דהוי טרחא שלא לצורך ועיין בביאור הגר"א שכתב דלדעת רש"י גם על הסוס וכן לכל הבהמות מותר ליתן מרדעת בחצר דגם להם יש צער צינה ומועיל החימום. וכ"ז בסתמא אבל בשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס לכו"ע מותר להניח בחצר המרדעת או שאר בגד עליו דלא גרע מחמור ובלבד שיהיה זהיר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי:

לג

(לג) ולהסיר מרדעת וכו' – דהוי טרחא שלא לצורך ואפילו אם כבר נתחממה ע"י משאוי שנשאה מבע"י:

לד

(לד) ובין מן הסוס – עיין בבה"ל:

לה

(לה) בין ליטול – הטעם כנ"ל לענין מרדעת ומש"כ בין להניח הטעם דכיון דאינו מחמם רק מעט הוי טרחא שלא לצורך:

לו

(לו) לא יטלנו בידו – דאף דיש להחמור עונג בהסרתו מ"מ כיון דלית ליה צער אם לא יסירנו אסור וכבר כתבו בסעיף הקודם ושנאו משום סיפא:

לז

(לז) בצוארו – דכל מידי שאינו אלא לתענוג לבהמה הוי טרחא שלא לצורך ואסור:

לח

(לח) אין יוצאים בו – אפילו אם היה תלוי עליהן מבעוד יום דהוי משוי:

לט

(לט) בזנב שועל – בכל אלו הטעם לפי שאין בהם צורך לשמירת גופן והוי משאוי לבד מסנדל שנועלים ברגלי הבהמה דהטעם משום דלמא נפל ואתי לאתויי וכן בכיס שבדדי העזים משמע מהגר"א דהטעם ג"כ משום שאינו מהודק יפה וחיישינן דלמא נפל הכיס ואתו בעליהן לאתויי:

מ

(מ) ולא עזים וכו' – עיין לעיל בסקכ"ד מה שכ' שם:

מא

(מא) בסנדל וכו' – ונראה שאין בכלל זה הברזל שקובעין ברגלי הסוסים מלמטה דכיון שקבוע במסמרים לא חיישינן דילמא נפלי:

מב

(מב) ופוקק וכו' – היינו שסותם העינבל שבתוכה בצמר או במוכין דאל"ה אסור משום דמשמיע קול:

מג

(מג) לא תצא בו – משום דמחזי כמוליכו בשוק למכור [גמרא] ומשמע דבאלו דלא שייך זה כגון בחתולים ועופות וכה"ג שאין דרך להוליכן למכור בזוג מותר כשפקוק ובסמ"ג משמע דאסור אף באלו לצאת משום משוי ועיין במ"א וא"ר. ודע דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בר"ה משום משוי בחצר שרי ואפילו אם אינה מעורבת ולענין כרמלית יש דעות בין האחרונים יש מתירים ויש אוסרים ולענין ר"ה שלנו בודאי יש ליזהר דיש בזה ספק איסור תורה כמו שביארתי בבה"ל. ובדבר שהחשש הוך משום דלמא נפיל ואתי בעליו לאתויי אף המתירים הנ"ל מודים דאסור בכרמלית. ובדבר שהטעם הוא משום דמחזי כמוליכו למכור אף במבוי המעורבת אסור כיון דשכיחי שם רבים כ"כ מ"א. והפמ"ג וכן הבית מאיר מפקפקין בדין זה:

מד

(מד) בכסותה – עושה לסוסים מעילים שלא יטנפו:

מה

(מה) בין שהוא בכסותה – דאף שהוא ארוג או תפור בכסותה דליכא למיחש דילמא מיפסק ואתי לאתויי אפ"ה אסור דגזרו אריג אטו אינו אריג:

מו

(מו) אפילו היא קשורה – דשמא נפיל ואתי לאתויי אבל כשקשורה בשניהם מיהדק שפיר ולא נפל וכן בשליתה כיון דכאיב לה לא מינתחא לכאן ולכאן:

מז

(מז) ובחטוטרתו – כמין חטוטרת יש לגמל על גביהם:

מח

(מח) ידה אחת וכו' – דמכל זה יש צער גדול לבהמה ומשוי הוא לה ויש שכתבו משום דילמא נפל החבל ומייתי לה. ודוקא ידה אחת אבל כשקשורים שני ידיה או שתי רגליה כדי שלא יברחו כדרך שעושין לסוסים כשרועין מותר לצאת בהן דנטירותא הוא לה ולא הוי משוי וכנ"ל בריש הסימן:

מט

(מט) לא יקשור וכו' – משום דמחזי כמאן דאזיל למכרם לשוק ומהאי טעמא אפילו היו קשורין מע"ש ג"כ אסור למשכן ודעת יש מי שאוסר וכו' הוא דס"ל דגם בזה שייך הטעם הנ"ל ועיין בא"ר שהביא דהיא רק דעת יחידאה וכל הפוסקים חולקין עליה ואין לחוש לה:

נ

(נ) טפח למטה – ומ"מ אם הוציא טפח אחד מתחת ידו לא עשה איסור אא"כ הוציא ב' טפחים אלא דלמעשה יש להחמיר לכתחלה שלא יצא אפילו טפח אחד מידו [גמ']:

נא

(נא) עד שלא יגיע – צ"ל עד שיגיע והטעם דכשיגיע סמוך לארץ לא תהא נראה כאלו הבהמה נמשכת בה דיהיה מותר מחמת שהוא נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא:

נב

(נב) אין חמור וכו' ולא בזוג וכו' – כבר מובא לעיל בס"א ובסוף סי"א ושנאו משום אינך דנשנה הכל במשנה אחת בגמרא:

נג

(נג) ולא בסולם וכו' – טעם כל אלו [לבד מאלו שנבאר בהדיא טעמם] משום דחייס עלייהו ואי נפיל אתי לאתויי:

נד

(נד) והוא כמין טבעת וכו' – זהו פירש"י וברי"ף פירש עוד דכשנבקע פרסה של רגל הבהמה קושרין אותה ברצועה כדי שתחלים ותחזור לכמות שהיתה וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה:

נה

(נה) כדי שלא ישברו – כתב הח"א דאם קשרן לרגליהן כדי שלא יוכלו לברוח שרי לצאת בהן דכל מה שדרך לעשות לשמירתן הוי לה כמו מלבוש וכ"כ בספר נזר ישראל בשם תשובת מאמר מרדכי:

נו

(נו) ולא בזמם – בביאור הגר"א משמע דבזה הטעם הוא דהוי כמו משוי דדמי לחסום שבפי הפרה שבסעי' י"א דשם הטעם משום משוי:

נז

(נז) בין אם היא לשימור – דזה הוי נטירותא יתירתא לפרה והוי משוי וכנ"ל בס"א:

נח

(נח) שאינה צריכה שמירה – והוי משוי ואם טבעה לברוח נתבאר בס"ד דמותר:

נט

(נט) מותרים – אפילו החבל כרוך סביב צוארן דיוכל לתפסם בהחבל אם אם יברחו וכנ"ל בס"א:

ס

(ס) אע"פ שהיא וכו' – מפני שהאדם יש לו מזל ומלאך המליץ עליו מלמעלה ומזלו מסייע לו שיועיל לו הקמיע משא"כ לבהמה:

סא

(סא) אין רוכבין וכו' – גזירה שמא יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב ע"ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:

סב

(סב) ולא נתלים עליה – דכל שמוש בבעלי חיים כללו בכלל רכיבה ואסרו ואפילו במקום דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא זמורה או לשפשף את התינוק על גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג"כ אסור דלא פלוג רבנן במילתייהו:

סג

(סג) והוא משתמש בו – היינו שסומך את עצמו בצד אותו דבר אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על צדה ממש וכמו שכתב בהג"ה לקמן לענין קרון עי"ש במ"ב:

סד

(סד) אפילו במזיד ירד – ולא כמו גבי אילן דאם עלה במזיד קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מו"ש משום קנסא הכא ירד משום צער בעלי חיים:

סה

(סה) ומטעם זה פורקין – היינו אפילו המשוי הוא מוקצה ומ"מ לא רצו להקל מטעם צער בעלי חיים לסלקו בידים כיון דאפשר לסלקו שלא בידים:

סו

(סו) שהא"י מנהיגו – דאם ישראל בעצמו מנהיגו יש בלא"ה איסור תורה משום מחמר:

סז

(סז) שמשתמש בבהמה – ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה כיון שהוא משתמש ע"ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי אחד הוא:

סח

(סח) אם המים עמוקים וכו' – דאם אין עמוקים ויכול לפרנסה במקומה שלא תמות אין מתירין לו להניח כרים וכסתות לבטל כלי מהיכנו:

סט

(סט) מביא כרים וכסתות וכו' – וה"ה דיכול להניח שאר כלים תחתיה כדי שתוכל לעלות ונקט כרים וכסתות לרבותא אף דלא יהיו ראוים להשתמש בהן עי"ז בעוד שעליהן לחות המים אף לכשתעלה הבהמה אפ"ה מותר דאתי צער בע"ח דהוא דאורייתא [ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה] ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת:

ע

(ע) ונותן תחתיה – אבל אסור להעלותה בידים דכל בעלי חיים הם מוקצים ואע"ג דאיכא צער בע"ח אסור דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה [מ"א ותו"ש שכן מוכח מרמב"ם] ועיין בא"ר שהביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותה בידים אם א"א ע"י כרים וכסתות וע"י א"י לכו"ע מותר להעלותה וזה עדיף יותר מהנחת כרים וכסתות ושאר כלים תחתיה:

עא

(עא) מותר לומר – וה"ה דמותר משום צער בע"ח לומר לעו"ג להמרות האווזות שהורגלו כבר בהמראה ואין יכולין שוב לאכול בעצמן אבל אין מותר רק פ"א ביום דשוב ליכא צער בע"ח [תשובת רמ"א] ומשמע שם דאי ליכא א"י שרי ההמראה ע"י ישראל ואע"ג דאסרינן לקמן בסימן שכ"ד ס"ט להמרות האווזות בשבת הכא שאין יכולין לאכול בעצמן מותר משום צער בע"ח וטוב לעשות ע"י קטן. כתב הרמב"ם החולב לתוך כלי חייב לתוך אוכל פטור [ומ"מ איסורא יש דכל פטורי דשבת פטור אבל אסור] והחלב אסור אפילו חולב לתוך אוכל כיון דהבהמה אינה ראויה לאכילה הוי מוקצה [מ"א]:

עב

(עב) והחלב אסור וכו' – משום משקין שזבו מפירות העומדים לסחיטה דקי"ל בסימן ש"כ ס"א דאסורין והא נמי להא דמיא:

עג

(עג) וי"א שצריך וכו' – ס"ל דאמירה לחלוב לא הותר כלל כ"א כשהא"י חולב לצורך עצמו והישראל קונה אחר השבת ממנו בדבר מועט והעולם נוהגין כסברא הראשונה דמשום צער בע"ח שרי אמירה לא"י לחלוב בין לא"י מן השוק ובין להשפחות שנשכרות לכל השנה למלאכתו ואין למחות בידם ומ"מ טוב שיחלוב הא"י לתוך אוכל דהו"ל שבות דשבות [מ"א]:

עד

(עד) מותר כיון וכו' – היינו דמסתמא אדעתא דנפשה קעבדה ועיין באחרונים שהשיגו ע"ז דכיון שנוטלת החלב של ישראל ורואה הישראל ושותק מסתמא אדעתא דישראל קעבדה שיודעת שניחא ליה בזה ואפילו אם היתה עושה זה אח"כ בבית א"י מחוייב למחות בידה וכ"ש שהיא עושה זה בבית ישראל ועיין בביאור הגר"א שגם הוא הקשה ע"ז עוד מטעם אחר עי"ש ובא"ר ובפמ"ג הסכימו דכונת השו"ע הוא רק אם עשתה לפעמים דרך מקרה שמותר אחר השבת ליהנות מהם אבל אם היא עושה כן תמיד מחוייב למחות:

עה

(עה) שהחי וכו' – ר"ל דאין חל ע"ז שם משא שיהיה צריך למנעו מפני שביתת בהמתו ואף דמאי דאמרינן חי נושא א"ע היינו רק מדאורייתא אבל מדרבנן אסור וע"כ אסור לאדם לישא תינוק בשבת לא גזרו שבות זה בבהמה:

עו

(עו) עליה בגדיו – אבל באוכף ליכא קפידא דבטל לגבי הרוכב:

עז

(עז) ולא שום דבר – ואם נשאר איזה דבר עליה מע"ש והיא רוצה מעצמה לצאת לחוץ בעליה צריך למנעה שלא לצאת מפני מצות שביתת בהמה אבל אם אין עליה שום דבר אפילו אם היא רוצה לצאת חוץ לתחום אין מחויב למנעה מזה ורק להוציאה בידים חוץ לתחומה אסור:

עח

(עח) ואינו ממתין לשכירות ממנו – ר"ל דלכך מותר למסור לכתחלה בשבת דהרועה מירתת להשתמש בה בשבת שלא יענש ע"ז בדיניהם כיון שלא מסרה לו למלאכה כלל אבל להשכיר ולהשאיל לא"י אסור אפילו אם מתנה עמו שתנוח בשבת וכדלעיל בסימן רמ"ו ס"ג דכיון שהשכירה לו למלאכה אינו מירתת כ"כ כי יאמר בלבו בעד יום השבת אראה להוסיף לו לפי ערך המגיע ליום וכן בשאלה הוא חושב שיעשה לו טובה כנגדו עבור זה משא"כ בזה שמסרה לו רק לרעות אותה אז מירתת לעשות בה מלאכה כלל אף שרוצה לשלם לו כיון שאינה עומדת לכך [אחרונים] ולפ"ז מה שכתב המחבר דאם רואהו וכו' ה"ה כשנודע לו שעושה בה מלאכה צריך למחות בידו:

עט

(עט) וכל שכן דאין לחוש וכו' – ואפילו אם הוא רואה אין צריך למחות דדוקא להוציאה בידים אסור וכנ"ל. וכ"ז כשהא"י מוציאה מעצמו אבל לצוותו בשבת להוציאה חוץ לתחום לרעות שם עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ונכון להחמיר וכ"כ בח"א ומטעם זה אם מוליכין שוורים למקום אחר למכור אסור למסור להם בשבת אפילו אם קצץ עם הא"י כבר על זה הענין קודם שבת דהוי כמתנה עמו להוליך חוץ לתחום אבל למסור לו בע"ש אפילו אם יוליכנה בשבת חוץ לשלש פרסאות שרי:

פ

(פ) שהרועה יוציא וכו' – ויש מחמירין בדבר שלא למסור לו בשבת והעולם נוהגין כהיום היתר בדבר:

א

(במ"א ס"ק י') להנהיג' אבל בתוס'. נ"ב נ"ל דה"ג להנהיגה חדא דבתים:

ב

(ס"ק י"ב) משמע דאי ליכא נ"ב ולא ראה דברי מהרש"ל דאין ממירין אלא ס"ד דאפילו אין מהלקטין. גם רמ"א בתשו' חוזר בי להתיר ע"י ישראל וכן בהגה' בסי' שכ"ז סעיף ט' שכת' דין תרנגולים ואווזין כדין עגלים ולא מחלק בין אווזים שדרכן לאכול בחול ע"י המראה:

א

ס"א נטירתא יתירה ביותר דוקא בשמירה יתירה הרבה אבל אם רק מעט יותר ממה שצריכה לא הוי משא דא"א לצמצם כ"כ ב"י בשם בעה"ת:

ב

סעיף י' לחמור טרסקל. בשו"ת בית יהודה סי' כ' דהמנהג דתולין טרסקל לכל בהמות ונת. שם טעם ליישב המנהג:

ג

מג"א ס"ק י' אבל בתוס' כ' דכולא חדא גזירה. לענ"ד לית מאן דפליג בזה על תוס' דאיך נימא דשמוש בע"ח הוה ענין איסור בפ"ע למאי צריכי' לטעמא דאין רוכבים משום יחתוך זמורה הא בלא"ה אסור משום משתמש בבע"ח א"ו דעיקר גזירת חז"ל. על הרכיבה משום יחתוך זמורה. וכללו בזה כל מיני שימוש בע"ח. אף היכא דליכא חשש דיחתוך זמורה. ודברי הרמ"א ג"כ הכי. דמתחלה נקט הטעם דמשתמש בבע"ח. דר"ל דהוא בדרך שאר"זל לאסור כל שימוש משום לתא דרכיבה בדרך כולא חדא גזירה. ואח"כ הוסיף גם שלא יחתוך זמורה. היינו דיש בזה עצמו חששא דזמורה וע' בב"י והוא ברור ואך בין כך ובין כך קשה לי פסקא דהרמ"א סי' רמ"ח ס"ב אבל אין איסור במה שהבהמות מושכות הספינה ול"ד להליכה בקרון. ועי' במג"א דבקרון החשש שיחתוך זמורה. אבל בספינה הבהמות הולכות ברחוק ממנו. והא מ"מ יהא אסור מהטעם ראשון דמשתמש בבע"ח דאסור אף היכא דליכא חשש יחתוך זמורה. וצע"ג. ואפשר דמכח דבהמות רחוקים הו"ל צדי צדדים כמ"ש המג"א שם ועדיין צ"ע:

ד

מג"א ס"ק י"ב ע"י ישראל משום צער בע"ח. לא ידעתי אמאי העלאת הבהמה מן המים אסור כמ"ש המג"א כאן סקי"ט דאסרי' טלטול מוקצה במקום צעב"ח. ומ"ש הכא דשרי דהוי ג"כ טלטול מוקצה. ואולי י"ל דמיירי היכא דא"צ ליקח האווזה ולטלטלה רק שמונח האווזה במקומה והוא מכניס האוכלים לפיהן. והכי משמע לישנא דהרמ"א בת' שכ' שאין כאן מלאכה רק עובדא דחול:

ה

מג"א סקי"ה ולפעמים מוליכים אותו חוץ לי"ב מיל ובני הב' החתן החריף מהו' שמואל אמר דלהך שיטה די"ב מיל דאורייתא לכ"ע ממילא מוכח דליכא בזה משום שביתת בהמתו כיון דאין בו כרת וסקילה כמ"ש הגמרא. והיינו מסוגי' דע"ז דר"א בן בתירא מתיר בסוס. הא מ"מ ניחוש דיוליך הבהמה מחוץ לי"ב מיל ונהי דטעמא דנסיוני בזה ל"ש בזה מ"מ קיימא האידנא משום שאלה ושכירות. ודבריו נכללים ומדוקדקים בזה לישנא דהש"ס שם בן בתירא מתיר בסוס שעושה מלאכה בדבר שאין בו חטאות ולמאי דקדק שאין בו חטאת. ולא נקט יותר אין בו איסור מלאכה דאורייתא אלא דהוא חשש איסור דאורייתא דשמא יוציא חוץ לתחום. דמכל מקום כיון דאין בו חיוב חטאת לית בי' משום שביתת בהמתו ודו"ק:

א

כחולה עבה"ט ובתשובת מהרמ"ע סי' קמ"ב כ' שבהמת ישראל שמחצית חלבם לאריס עכו"ם צריך להפקירה או שהעכו"ם יקבל אחריות' כל שבת ועיין במג"א לעיל סימן רמ"ו ובא"ר כאן ובשאלת יעב"ץ ח"ב סי' ע"ז שתמה עליו וכ' להתיר בפשיטות ובמח"ב סי' רמ"ו האריך הרבה להעמיד דברי הרמ"ע ומ"מ כ' לבסוף דהמיקל לא הפסיד ובלבד שלא יהנה מחלבה או יקנה אותם בדבר מועט כמ"ש בש"ע כאן סי' ש"ה ע"ש:

א

אז הוי נטירות' יתירת' ביותר. פי' לאפוקי שאם הוא דבר שיש בו שמירה בינונית אפילו אם היתה נשמרה בדבר מועט מזה מותר דאין יכול לכוין השמירה ולצמצמה שלא להוסיף מעט:

ב

וחמרא לובא וכו'. במשנ' קרי להך פגא דפרזלא פרומבי' ואמרי' בגמר' דוקא חמרא לובא יוצא בפרומבי' אבל חמור אחר לא דה"ל אצלו נטירות' יתירת' וכ"כ בש"ע בסמוך ס"ג דאסור סתם חמור בפרומביא וא"כ תמוה מ"ש כאן אח"ז דחמור יוצא ברסן דהיינו בריצ"ו וזו היא פרומבי' שקרא' ג"כ פרינ"א ובזה י"ל דפרינ"א לאו היינו בריצ"ו אלא דבב"י כ' וז"ל וכ"נ דפרומביא היינו פריצ"ו הנקרא רסן עכ"ל א"כ פרומבי' היינו רסן וחמור סתם אינו יוצא בפרומבי' ולמה אמר שהחמור יוצא ברסן ואיך שיהי' עכ"פ צ"ל דרסן לאו היינו פרומבי' ונ"ל דרסן היא שם הכולל כמו בל"א צוי"ם יש בכלל זה כמה מיני צוי"ם ה"נ ברסן ומ"ש ב"י דפריצ"א היינו הנקרא רסן ר"ל שגם הוא נקרא רסן ועכ"פ אינו פגא דפרזלא שזכר לעיל. וגמל נ"ל פשוט שאסו' בפרומביא דאם לא כן מדאמרי' בבריית' לובדקי' גמל יוצאים באפסר הל"ל גם כן ובפרומביא אלא ודאי דנטירותא יתירה הרבה היא גבי גמל כמשמעות המשנה דאף ע"ג דכתב המרדכי להתיר בסוס אפילו בפרומבי' דלא הוה נטירתא יתירה הרבה מ"מ גבי גמל מוכח דא"א לומר כך:

ג

לפי שאין משתמר בו. דנשמט הוא מפיו ול"ד לאפסר שקשר בראשו ואינו נשמט:

ד

לצאת חמור בפרומביא. נתבאר בסעיף א' דדוקא חמרא לובא מותר בו:

ה

חמור יוצא במרדעת. דמצער בצינה כדאמרינן בגמרא חמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה:

ו

אבל על הסוס כו'. בטור כתב דמותר ליתן אוכף ע"ג הסוס בלא קשירה דלא כסמ"ג וכבר תמה ב"י על הטור בזה דהא בפי' אמרו בגמרא באוכף אפילו להסירו אסור וכ"ש להניחו ואין הטעם משום קשירה אלא משום דדמי לרוצה להטעינו משוי ולא התירו בגמרא להניח מרדעת אלא על החמור משום דקרירא ליה אבל בשאר בהמות אסור. ומו"ח ז"ל חלק על הב"י ואמר לדעת הטור דבסוס מותר ליתן עליו מרדעת ואוכף כדי לחממו דהסוס צריך ג"כ חימום וחימום אוכף סגי ליה ואה"נ דגם מרדעת מותר להניח על סוס ואלו דברים בדויים ואין סוגיית ההלכ' כן כלל דאם היה בשאר בהמות שייך צינה למה אסרו לצאת בהם במרדעת אף בזמן שהוא קשור מ"ש מחמור ותו דאם האוכף מחמם כ"ש שהיה להתיר בחמור אף ע"פ שאינו מחמם הרב' כיון שמחמם מעט ותו דא"כ למה לא כתב הטור אפי' מרדעת מותר להניח על הסוס והנלע"ד דודאי יפה כוון רבינו בעל ב"י להלכה אמיתית רק כדי לישב דעת רבי' הטו' נ"ל בדרך זה דהו' אינו מפ' טעם הבעי' דמהו ליתן מרדע' ע"ג חמור משום טירחא כמ"ש התו' בשם ר"י אלא הולך לשיטת אביו דמבי' הירושלמי דאסרו משום משתמש בב"ח כשהוא קושר ומקרב עצמו אצל הבהמ' והיה קשה להטור מה מקשה בגמרא מאוכף שע"ג החמור לא יטלטלנו בידו אלא מוליכו בחצר ונופל מאליו השת' ליטול אמר' לא להניחו מבעי' דלמא התם מיירי מקשור דסתם אוכף על הסוס הבא מן הדרך הוא קשור וא"כ איך דייק דכ"ש להניח אוכף בלא קשירה דאסור דהא אנן קיימינן בלא קשירה ובזה אנו מתירין להניח המרדעת אלא ע"כ פי' הסוגיא היא כן דהא דמבעי' לן תחלה מה להניח המרדעת ע"ג החמור הוא מטעם שימוש ב"ח שע"י שרוצה לכסות כל החמור במרדעת יש לחוש שמא יסמוך על גוף הבהמה וכמ"ש הרא"ש לענין רסן שיש ליזהר בזה וע"ז השיב לו מותר דלא גזרו בזה והיינו בלא קשיר' וע"ז שאלו מה בין זה לאוכף פי' ע"י קשירה כדרך סתם כל אוכף דאסור ע"י קשירה מטעם שמא יבא להשתמש בב"ח וא"כ כ"ש שלא יניח עליו ע"י קשירה וא"כ ה"ה בהנחת מרדעת בלא קשירה כיון שמקפיד לכסות כל הגוף יש חשש זה כמו באוכף על ידי קשירה וע"ז תי' בגמ' דשאני מרדעת דיש צער צינעה ע"כ לא גזרו בזה משא"כ באוכף ע"י קשירה ופי' זה נכון מאד לשיטת הרא"ש ע"פ הירושלמי שיש חשש שימוש בב"ח וא"כ עולה מזה דבלא קשירה מותר להניח אוכף על החמור וה"ה על הסוס דאין כאן חשש שימוש ב"ח אבל להניח מרדעת שהוא בלא קשירה ודומה לאוכף בקשירה אסור בשאר בהמות חוץ מן החמור משום צער צינה שלו זה נ"ל נכון מאד לדעת הטור והוא כפתור ופרח לפע"ד. ומ"ש אבל על הסוס אסור נ"ל דבשעה שהקור גדול ואנו רואים שמזיק לסוס וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים להסוס דמותר להניח מרדעת עליו דמידי הוא טעמא גבי חמור משום צינעה ובזה הוה ג"כ צער מרובה ובלבד שיהיה נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי כנלע"ד:

ז

לא יטלנו בידו. אע"פ שיש לו קצת צער מחמום המשוי של האוכף עליו מ"מ מאליו יצטנן כשיניח כן אמרינן בגמ':

ח

אין תולין לחמור כו'. נראה דלהטור דלעיל גם כאן הוי טעמא משום חשש שיבוא לסמוך על הבהמה וישתמש בב"ח דכל מה שאינו מוכרח לבהמה חששו כן. ובטור מביא כאן דין חבל הקשור באבוס דמותר לקשרו בבהמה ותמה ב"י למה כתבו כאן דאינו ענין להוצאה ולדידי ניחא דהטעם להטור בכל הסוגיא משום חשש שימוש בב"ח ע"כ שייך זה שפיר כאן דלא חששו בזה לחשש זה כדאיתא בהדיא בירושלמי הביאו הרא"ש כאן לאבוס קשרו לפרה ולא נמצא משתמש בצידי הבהמה בשבת ע"ש:

ט

ופוקק זוג כו'. משום שעינבל שבתוכ' מוליד קול אבל בר"ה אסור דמחזי כאזיל לחנגא פי' שמוציאו למכור:

י

אפי' במזיד ירד. ז"ל הרמב"ם וכ"כ לאפוקי ממ"ש שם ברישא עלה באילן בשבת במזיד אסור לירד עד מ"ש קמ"ל דבבהמ' ירד משום צער ב"ח:

יא

מביא כרים וכסתות. אבל אסור להעלות' בידים כ"כ הרמב"ם ספכ"ה:

יב

שצריך לקנותו. כת' מו"ח ז"ל בסימן ש"כ דנ"ל דבשפחות מושכרים לשנה א"צ לזה דלהכי נשכרות מתחלה אבל באומר לעכו"ם אחרת לחלוב הבהמה צריך לזה:

א

במג"א ס"ק א' כהתוס' שאוסרי' אף באורחי' לנוי כצ"ל:

ב

שם בט"ז ס"ק וא"ו סתם כל אוכף שהוא ע"י קשירה דאסור ליטלו מטעם שמא כו' כצ"ל:

ג

סימן שה במ"א ס"ק ואו מודו התוספות דהוי משוי כשהוא קשור באפסר אי לאו משום דמחזי כו' הוי שרי ואף על גב כו' כצ"ל:

ד

ס"ק ח' על צדה והוא משתמש בו פי' בצידי כו' כצ"ל: