שולחן ערוך, אורח חיים ש״ד: על איזה עבד מצווה על שביתתו. ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

על איזה עבד מצווה על שביתתו. ובו ג סעיפים:
אדם מצווה על שביתת עבדו שמל וטבל לשם עבדות וקיבל עליו מצות הנוהגות בעבד אבל אם לא מל וטבל אלא קבל עליו שבע מצות בני נח הרי הוא כגר תושב ומותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו אבל לא לרבו ואסור לכל ישראל לומר לו לעשות מלאכה בשבת לצורך ישראל אפילו מי שאינו רבו ואם לא קבל עליו שום מצוה אלא עדיין הוא עכו"ם גמור דינו שוה לקבל עליו שבע מצות ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה דקיי"ל אומר לעכו"ם ועושה וכן מת ביום טוב ראשון דקיי"ל יתעסקו בו עממין אסור לומר לעבד ישראל אפי' הוא ע"א דכיון דמלאכת העבד אסור מן התורה לא הותרה בדבר שאין בו פיקוח נפש ויש חולקים ומתירים בזה ומ"מ אם היה עושה מלאכת רבו שלא מדעתו וניכר שאינו עושה לדעתו מותר ואינו צריך להפרישו (אפי' קבל עליו שבע מצות) ולישראל אחר שאינו רבו אפי' עושה לדעת ישראל מותר כל שאין שם אמירת ישראל ובלבד שלא יהנה ישראל בשבת מאותה מלאכה וי"א שכל שלא קבל עליו שבע מצות בני נח כיון דעכו"ם גמור הוא אין רבו מוזהר עליו ולפי זה צרכי חולה שאין בו סכנה וכן צרכי מתים ביום טוב ראשון מותר לומר להם לעשותו: הגה וכל עבד שמצווה על שביתתו אסור לצאת בחותם שעשה לו רבו להראות בו שהוא עבדו ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו אבל לא בכסותו ובשל מתכת בכל ענין אסור (טור) ואם העבד עשה החותם לעצמו אפי' בשל טיט בכל ענין אסור (המגיד פי"ט):

ב

והיכא דמותר העבד לעשות מלאכה לעצמו אם אמר ליה האדון שיעשה לעצמו ויזון עצמו ביום השבת כיון שהתנה עמו מבע"י עושה הוא לצרכי מזונותיו ובלבד בצנעה שלא יהא בדבר חשש רואים:

ג

עכו"ם גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו:

א

שביתת עבדו. כמו על שביתת בהמתו ופשוט דאסור לומר למומר לעשות לו מלאכה וכן לצדוקי אסור. עיין מ"א:

ב

לעצמו. כגון תפירות בגדיו וכיוצא בזה:

ג

לרבו. אפי' מלאכה שהיא מדרבנן. רדב"ז ח"א סי' מ"ז וע"ש סי' מ"ט. והיד אהרן הקשה עליו עיין שם:

ד

לא בכסותו. דשיפול יקפל כסותו ויניחו על כתיפו שלא יראה רבו ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת. טור:

ה

מתכת. כיון שהוא חשוב חיישינן דילמא נפל ואתי לאתויי. משמע ברמב"ם דאין מקבלין עבד וגר תושב בזה"ז והשפחות אע"פ שקנויות קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת ישמעאלים יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע עי' ט"ז ומ"א דבמקום שאין להם רשות לפי דיניהם להפקיע עצמן בהמרת דתם איסור גמור שיעשו מלאכה בשבת לישראל עי' כנה"ג:

א

לשון הרמב"ם בספ"ב מה"ש

ב

הרב המגיד שם ומהרי"א בשם הרשב"א

ג

המגיד שם בשם הרשב"א וכן נראה מדברי הסמ"ג והתרומה והג"מ בפ"ק דשבת וטור לדעת הבית יוסף

ד

הרמב"ם ורמב"ן והרב המגיד לדעת הבית יוסף

ה

הרשב"א בתשובה

ו

הרמב"ם והרמב"ן לדעת מהרי"א

ז

נ"י בשם הריטב"א ורמ"ה בפ"ד דיבמות

ח

ב"י מדברי מהרי"א ומדברי הגהות מרדכי פרק י"ד

א

ס"א אדם. הכלל דעבד כנעני ג' הם הא' עבד שמל וקבל עליו מצות כמו גר צדק רק שגר חייב בכל מצות הנוהגות באיש ועבד במצות הנוהגות באשה. הב' עבד תושב והוא כמו גר תושב. הג' עבד נכרי כמו נכרי דעלמא ושניהם אין מהולים כמו נכרי וגר תושב יתבאר למטה:

ב

על שביתת כו'. יבמות מ"ח ב' למען ינוח כו' הרי עבד מהול:

ג

שמל וטבל. דקי"ל כר' יוסי שם מ"ו וכר' יוחנן דאינו גר עד שימול ויטבול וה"ה לעבד דחד דינא להו ושם כי הא דמנימין כו':

ד

וקבל עליו. כדעת רי"ף שם דבעי קבלה מדאמרי' שם מ"ח ב' לא רצה כו' וע"ש ברא"ש ס"ס ל"ח ועברי"ף שם וספי"ט דשבת:

ה

הנוהגות בעבד. חגיגה פ"א מכדי כל מצות שהעבד כו':

ו

אבל אם. כריתות ט' א' תניא כו' רש"א א' גר תושב כו' ושם הלכה כר"ש:

ז

אלא קבל כו'. ע"ז ס"ד ב' כחכמים וע' רשב"א סי' נ"ט בארוכה:

ח

ה"ה כו' ומותר. כריתות שם:

ט

אבל לא כו'. כריתות שם ויבמות שם וינפש בן אמתך כו' כמ"ש למטה:

י

ואסור לכל ישראל. מדקא' לעצמו דוקא ועוד דומיא דגר תושב שאין לו רבו וע"כ לכל ישראל ממעט לעצמו דוקא:

יא

לומר לו. דוקא אמירה ובזה הוא חלוק אחר מרבו כמ"ש למטה:

יב

ואם לא קבל. מ"מ בשם הרשב"א מהא דיבמות שם וינפש בן אמתך בעבד ערל ופי' הוא בכה"ג מדלא תני כמו בכריתות עבד תושב ועוד דל"ל קרא הא בכלל גר תושב הוא:

יג

ולפ"ז. דלענין איסור מלאכה אין חילוק לשאר נכרי דגם בשאר נכרי אסור אמירה כמ"ש בשבת ק"נ א' וכן לצורך רבו כמ"ש למטה אלא שבשאר נכרי אין איסור רק מדרבנן כמש"ש וכאן אסור מן התורה כמ"ש ביבמות שם והנ"מ הוא כמש"ו:

יד

צרכי כו'. שם קכ"ט א':

טו

וכן. ביצה ו' א' וע"ש כ"ב א':

טז

וי"ח כו'. ר"ל בנכרי גמור שכ' ששוה לעבד תושב ומ' דאפי' לישראל אחר אסור באמירה כמ"ש בשם מהרי"א וע"ז חולקים ומתירים דהתורה לא הזהירה אלא על רבו כמ"ש ביבמות וההיא דכריתות דמדמי לגר תושב שם בעבד תושב דוקא כמש"ש וא"כ צרכי חולה כו' מותר לישראל אחר לומר לו כל שאינו רבו וז"ש ויש חולקים כו' ר"ל על מ"ש אפי' הוא ע"א כו' וכ"כ בע"ש אע"ג שבב"י לא הביא חולק ע"ז:

יז

ומ"מ כו'. ולישראל אחר כו' ובלבד כו'. כל אלו החלוקים מבואר שבת קנ"א א' אם היה עושה כו' וא"צ להפרישו אפי' כו'. דלא עדיף מקטן שמצווה ג"כ על שביתתו אפ"ה כל שניכר שאין עושה לדעתו א"צ להפרישו כמש"ש ש"מ קטן כו' בקטן העושה כו' אבל בלא"ה מותר. ולישראל אחר כו' אפי' שם דכוותיה נכרי כו' נכרי אדעתא כו' וה"ה בעבד כנ"ל דאפי' קטן שמצווה על שביתתו אדעתא דנפשיה מותר וש"מ דאין חילוק בין נכרי דעלמא לעבד והוא דין המתני' אבל נכרי כו' ואל תכבה אבל אמירה אסור כמש"ש א"א לו כבה ולרבו אפי' בלא אמירה אסור לדעתו כמש"ש דכוותיה כו' נכרי אדעתא כו' ר"ל כיון שאין הישראל אומר לו ומתחיל הנכרי מאליו כמ"ש סי' רמ"ז ס"ד דהוי כקצץ דאדעתא דנפשיה עביד א"ל לרבו אדעתא דרבו עביד כמש"ש ס"ו:

יח

ובלבד שלא יהנה. כמש"ש קכ"ב א' ואם בשביל ישראל אסור ואע"ג דנכרי אדעתא דנפשיה עביד ושרי בכיבוי כאן שישראל נהנה בשבת אסור וז"ש בסי' רע"ו ס"א בהג"ה ואין חילוק כו' והרי כל הששה חלוקים הנ"ל מבוארים במתני' ומותר כו' לעצמו. נכרי שהדליק כו' משתמש כו'. אבל לא לרבו. כמו קטן אבל קטן שבא כו'. ואסור לכל ישראל. א"א לו כבה. ולישראל אחר כו'. ואל תכבה. ובלבד שלא. ואם בשביל ישראל אסור. והדין הששי ומ"מ אם היה עושה כו' בגמ' ש"מ קטן כו' בקטן כו' כנ"ל:

יט

ולפ"ז כו'. ר"ל דלדעה זו מותר אפי' לרבו לומר לו משא"כ ליש חולקים הנ"ל:

כ

וכל עבד כו'. שבת נ"ח א' ושמואל אמר כבלא כו' ומי אמר כו' ורמינהו כו' לא אידי ואידי כו':

כא

ואם העבד כו'. אבל הטור השמיט דס"ל למסקנא אזדא האי סברא דר"ל לימא הא כו' וסתר לא כו' וא"כ קמייתא נמי מיתרצא בהכי וחזר מס' ראשונה וס"ל דאין חילוק בין של רבו לשל עצמו:

א

ס"ב והיכא. זהו בכלל לעצמו דהא יכול לומר עשה עמי ואיני זנך כמ"ש בפ"א דגיטין:

ב

ובלבד בצנעה כו'. דהא אפי' משכיר מרחצי לגוי אסור מפני שנקרא ע"ש וכ"ש כה"ג דאין נקרא יותר על שמו שעושה בבית ישראל הגמ"ר פ"ק דשבת ע"ש:

א

ס"ג עו"ג. קכ"ג א':

ב

שהוא שכיר. מ"ק י"ב א' היה שכיר שבת ומשמע שם דאף בשבת מותר ע"ש:

א

וכן מת ביו"ט ראשון וכו' אסור לומר לעבד ישראל – עיין בסימן תקכ"ו בב"י שדעת הרמב"ן שם לצדד להתיר בעבד שלא מל וטבל ושיטה זו דשו"ע אתיא כדעת בה"ג שם [תו"ש ע"ש שרצה להעמיס זה בכונת השו"ע במה שסיים ויש חולקין]:

ב

ויש חולקים ומתירים בזה – עיין במ"ב דלא אסרה התורה בלא קבל עליו השבע מצות אלא לרבו ולא לאחר ונראה דזה דוקא אם דמי המלאכה לוקח לעצמו אבל אם יתנם לרבו נחשב זה כמלאכת רבו ואסור וצ"ע:

ג

וי"א שכל וכו' – עיין במ"ב דלמעשה יש להחמיר כסברא הראשונה כ"כ בא"ר ומ"מ לענין ישראל אחר אפשר דיש לדון זה לס"ס אחד דשמא הלכה כי"א הזה שהוא דעת הרמב"ם והרמב"ן והרה"מ וגם דשמא הלכה כהיש חולקין למעלה שדעתם [כפי מה שביאר העו"ש והגר"א והנהר שלום] דלישראל אחר בודאי מותר אך אין הס"ס הזה מתהפך:

ד

א"י גמור וכו' – כתב המגן אברהם אם קבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעושה לעצמו [פי' דאם עושה לישראל אחר בודאי אסור מן התורה דלא גרע מגר תושב בעלמא] דלא הזהירה התורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפילו לעצמו דהא קבל עליו מצות הנהוגות באשה עכ"ל וצע"ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד הלא קי"ל בבכורות בפרק עד כמה (בכורות דף ל') א"י שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו [ודע דמה דאיתא שם ר"י בר"י אומר אפילו דקדוק אחד מד"ס היינו מה שדקדקו בביאור התורה וכעין דאיתא בסנהדרין פ"ח חמשה טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב וכן משמע ברמב"ם פי"ד מהלכות איסורי ביאה שהעתיק כר"י בר"י דס"ל דלא לאפלוגי אתא אלא לבאר והשמיט בהלכותיו תיבת מד"ס] ודוקא בעבד שגופו קנוי ויש עליו שם עבד גילתה לנו התורה דבאיש כזה די אם יקיים רק מצות הנהוגות באשה משא"כ באדם דעלמא אין לנו בתורה רק או גר תושב או ישראל גמור וזה שלא רצה לקבל עליו כל התורה מסתברא דאין מדרגתו אלא כגר תושב בעלמא ומנא ליה להמגן אברהם שיהיה עדיף מגר תושב דהוא אסור לשבות בשבת וזה יהיה מהני קבלתו שיהיה מחויב לעצמו להזהר במצות שבת כישראל וא"כ לפ"ז ימצא איש שיוצא מכלל גר תושב בהרבה מצות יותר כפי קבלתו ולכלל ישראל לא בא וגם בכלל עבד אינו ומנ"ל זה ועיין ביורה דעה סימן קכ"ד בביאור הגר"א סק"ה דאין מלין אותו עד שיקבל עליו כל המצות וא"כ באיש כזה איך מלו אותו קודם שקיבל עליו כל המצות כיון דאינו עבד רק שכיר בעלמא ובלא מילה וטבילה קי"ל דאיננו בכלל ישראל כלל ומנ"ל שיהיה מחויב לקיים המצות מחמת קבלתו ועיין ביבמות מ"ז דאבותינו לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה וכו' ולא די במה שקבלו על עצמן מתחלה לקיים כל התורה שענו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. אחר כתבי כ"ז התבוננתי שאפשר לקיים דבריו דס"ל להמגן אברהם ג"כ דאינו בר ישראל כלל ובכלל גר תושב הוא והכל כאשר כתבנו אלא דס"ל דגר תושב גופא אם רצה לקבל עליו בעת תחלת גירותו עוד מצות מלבד השבע ג"כ חלה קבלתו שמחוייב אח"כ לקיים אלא דמה דנקטו שבע רבותא אשמועינן דאף ששבע מצות מחוייב לקיים כל בן נח ומאי רבותייהו אפ"ה חלה הקבלה ובכלל גר תושב הוא לענין שמצווין להחיותו וכ"ש אם קבל עליו יתר מצות בודאי מהני ולא תקשה ע"ז דאיך ישמור שבת והלא גר תושב ג"כ אסור לשמור שבת כדמוכח ביבמות מ"ח ע"ב בתוד"ה זה גר וכו' דזהו בסתם גר תושב שלא קבל עליו רק שבע מצות כנהוג וא"כ הוא לענין שאר מצות כא"י גמור משא"כ כשקבל עליו עוד מצות בתחלת גירותו ובכללם היה ג"כ שבת בודאי יכול לקיימם ומחוייב לקיימם ומה דאיתא בבכורות דא"י שרצה לקבל כל התורה חוץ מד"א אין מקבלין אותו היינו לענין לעשותו ישראל גמור אבל לא לענין גר תושב. וקצת סמך מצאתי לדברי המגן אברהם ממה דאיתא בע"ג דף ס"ד ע"ב איזהו גר תושב דחכמים אומרים כל שקיבל עליו שבע מצות בני נח ואחרים אומרים כל שקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילות אלמא דלאחרים בודאי חלה קבלתו על כל המצות [ומ"מ איננו בכלל ישראל כיון ששייר דבר אחד וכמו שכתבנו למעלה] וה"ה דלחכמים אם קיבל חלה הקבלה דכל דאיכא למעט בפלוגתא טפי עדיף זהו הנלע"ד בישוב דבריו:

א

במג"א ס"ק י"ב אלם כוון. נ"ב עיין תשובותי סי' תשצ"א ד"ה וכיון שזכינו לדין ע"ש וצ"ע:

א

[א] [לבוש] שלא יכופנו וכו'. ולשון הרמב"ם סוף פרק כ' כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך מצווה על עבדו ואמתו ואף על פי שהם בני דעת ולדעת עצמו עושין מצוה עלינו לשמרן ולמונען מעשית מלאכה, עד כאן, ועיין סימן רמ"ז סעיף ב' ואף דעובר בלאו מכל מקום אין מלקות כיון שאין עושה בעצמו (ספר החינוך סימן ל"ג) וכן משמע ברמב"ם דהא בשביתות בהמה ליכא מלקות:

ב

[ב] ואסור לכל ישראל. מדאורייתא מוזהרין עליו כן משמע במגיד ואפילו במלאכה דרבנן אסור (רדב"ז):

ג

[ג] ויש חולקין וכו'. הב"ח ורדב"ז וספר משאת בנימין החמירו כסברא ראשונה ובתשובת רשב"א סימן נ"ט כתב טעם דלא גרע משורו וחמורו, והנה במגן אברהם הניח בצריך עיון על השולחן ערוך שכפל הדברים עיין שם, ולעניות דעתי בתחילה כתב ויש חולקין ומתירין ובזה דייקו והיינו במה דסיים שעובד עבודת כוכבים אבל כשאין עובד כוכבים אסור דמחלל שבת דעבודת כוכבים והוא דעת רש"י שהביא בית יוסף ואחר כך כתב ויש אומרים כל שלא קיבל שבע מצוות וכו' רצה לומר שאף שאין עובד כוכבים מכל מקום כיון שלא קיבל שבע מצוות מותר והוא דעת הרא"ש בבית יוסף כן נראה לי ונכון:

ד

[ד] [לבוש] ותרווייהו צריכי וכו'. אשתמיט ליה דברי מגיד שם דהוה אמינא דעבדו מותר דהתורה חס על ממון של ישראל:

ה

[ה] שלא יהנה וכו'. היינו מדרבנן כמו שכתב ריש סימן רע"ו ועיין סימן רנ"ד מומר לעבודת כוכבים אסור לומר לו לעשות מלאכה (מגן אברהם), הקראים דינם כגר תושב (ט"ז יו"ד סימן קכ"ד קנ"ט), כשפורעים כרגא בעד עבדים ושפחות עיין בכנסת הגדולה וביו"ד סימן רס"ז:

ו

[ו] [לבוש] ועובד כוכבים גמור וכו' אין וכו'. פירוש אף שעושה מלאכת רבו אין איסור מדאורייתא אף לסברא ראשונה כיון שאין קנוי קנין עולם ואף הקנוי קנין עולם אם רצו ליכנס לדת הישמעלים יוצאין לחרות שמא דינו כשכיר (מהרי"א ובית יוסף). כתב מגן אברהם זה לשונו, משמע ברמב"ם סוף פרק כ' שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה עד כאן לשונו, פירוש עבד שיקבל רק שבע מצוות כגר תושב אבל כשמל וטבל נוהג אף בזמן הזה גם בגר תושב, וצריך עיון פרק י"ד מהלכות איסור ביאה בהשגת הראב"ד:

ז

[ז] [לבוש] ואם כן עושה וכו'. אבל בשבלי הלקט סימן ל"א כתב דבדבר שמרויח אדונו אסור ואפשר דמיירי בשלא התנה מבעוד יום, עוד יש לומר דמיירי בשכיר שמחויב במזונות ואין יכול לומר לו חזור על הפתחים דבזה נראה דכולי עלמא אוסרים מיהו כשעושה מעצמו ורוצה לזון ממנו התיר בספר משאת בנימין כיון שאין הישראל אומר לו שיעשנה ותיקון מנעליו ותפירת בגדיו מותר אפילו לומר לו מבעוד יום:

ח

[ח] [לבוש] אין העבד יוצא וכו'. כתב הב"ח דלפי סוגיא הש"ס משמע דוקא לרשות הרבים אבל לחצר מותר וכן משמע לשון הטור אין העבד יוצא משמע לרשות הרבים, עד כאן, וצריך עיון דלמאי דפסקו הרי"ף ורא"ש דהלכה כר' אבהו דמאי דתני ולא בכבול לרשות הרבים הוא כיפה של צמר אם כן כבלא דעבדא אף בחצר אסור וכן משמע מתניתין דף נ"ז אין וכו' גם מלשון אין יוצא לאו ראיה דלשון המשנה יוצאין בכבול לחצר ולעיל ריש סימן ש"ג אין האשה יוצאה וכו' אף דאסור אפילו בחצר מיהו לדינא אפשר לסמוך על סברת המתירין גם בסימן ש"ג סעיף י"ח ולפי זה לדידן דלית לן רשות הרבים אפשר להתיר בכל ענין כדלעיל:

ט

[ט] [לבוש] כשהוא בכסותו או בצווארו. ואם הוא בכסותו אסור כן הוא בטור ונראה שחסר זה מלבוש ופירושו דאם החותם בידו אינו סימן עבדות ואם כן אינו ניתקן כלל במה שמביאו בידו דדוקא בכסותו או בצווארו יש סימן עבדות וכן מבואר מש"ס דף נ"ח להדיא, וראיתי בכנסת הגדולה שכתב על מה שכתב הטור או בצווארו זה לשונו, טעות סופר הוא כאן וצריך לומר לא בצווארו עד כאן לשונו ושרי לי מאריה שלא הביא דברי טור בזה:

י

[י] [לבוש] הוה ליה משאוי וכו'. תמיהני דבר ששם טעמא דשקיל ליה ומוליכו בידו כיון דאינו מקפיד עליו רבו וכן מבואר בר"ן וכן משמעות הש"ס שם תוס' ד"ה הא וכו' דלא הוי משאוי כלל:

א

לא מל. עבד הנוהג ד"י אלא דעדיין לא מל וטבל בפני בי"ד אי ראוי לקברו ביום טוב שני ואם צריך להוציאו אם כבר נקבר בקבר ישראל עי' ת' ד"א סי' י"ט:

ב

גמור. עיין ת' בית יהודה סי' י"ג:

א

א) [סעיף א'] אדם מצווה על שביתת עבדו וכו' כשסם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על עבדו ואמתו ואעפ"י שהן בני דעת ולדעת עצמן עושין מצוה עלינו לשמרם ולמנען מעשיית מלאכה בשבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר. הרמב"ם פ"ך דין י"ד. וגם העבד בעצמו אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא חייב בכל מה שהאשה חייבת אלא דקמ"ל דגם רבו מצווה עליו למנעו כמו שמצווה על שביתת כל בני ביתו. לב"ש. ועיין באו' שאח"ז:

א

ב) ודע שיש ג' מיני עבדים חוץ מעבד עברי שהוא כישראל לכל דבריו לבד שיש צד שמותר בשפחה כנענית. הא' הוא עבד שמל וטבל לשם עבדות והוא חייב בכל מצות ל"ת כדין ישראל גמור ובכל מ"ע שהנשים חייבות לפי שדינו כדין אשה. הב' עבד ערל שהתנה שלא ימול אלא ישמור ז' מצות שנצטוו בני נח וזה נקרא עבד תושב ונקרא בקצת מקומות עבד ערל ודינו כגר תושב. והג' הוא עבד ערל שעובד עכו"ם שלו. מ"מ שם:

א

ג) שם. אדם מצווה על שביתת עבדו וכו' וכשעושה העבד מלאכה הרב עובר כמו על שביתת בהמתו מ"מ שם. מ"א סק"א. תו"ש או' א' ואף דעובר בלאו מ"מ אין בו מלקות כיון שאין עושה בעצמו. ס' החינוך סי' ל"ג וכ"מ ברמב"ם דהא בשביתת בהמה ליכא מלקות א"ר או' א' ומיהו מותר להשכיר עבדו לא"י בימי החול אם מתנה עמו שלא יעשה בו מלאכה בשבת ולא דמי לבהמתו דמבואר לעיל בסי' רמ"ו סעי' ג' דאסור להשכירה לא"י בכה"ג דאין הא"י נאמן על כך דהא הא"י לא יעשה מלאכה בע"כ של עבד ויש לעבד נאמנות ע"ז. א"א או' א' מ"ב או' ב':

א

ד) שם. לעצמו, היינו תפירת בגדיו ותיקון מנעליו או עושה להרויח מזונותיו, ב"י בשם הכלבו. מ"א סק"ב, והיינו כשרבו נותן לו מזונות אלא שרוצה להרויח להעדפה אבל אין הכוונה שאז לא יתן לו הרב מזונות דדין זה מבואר בסעי' ב' דדוקא אם התנה מבע"י לעצמו יעו"ש, לב"ש:

א

ה) שם. אבל לא לרבו, משום דכתיב וינפש בן אמתך והגר זה גר תושב והיינו שנתגדל בביתו דהוי כשכירו ולקיטו. תו"ש או' ב' וגר תושב מקרי כל שקיבל עליו ז' מצות בני נח ושלא לעבוד ע"ז אפי' בשיתוף, א"א או' ו':

א

ו) שם. אבל לא לרבו. ואפי' מלאכה דרבנן, הרדב"ז ח"א סי' ד' מ"א סק"ג. א"ר או' ב' תו"ש שם. ואפי' אם עושה מעצמו שלא אמר לו רבו לעשות אפ"ה אסור. עו"ש או' ב' ואם העבד עושה מלכה לצרכו לבד שלא היה בדעתו שיהנה ישראל ממנה מותר לרבו ליהנות ממנה דומיה דמתני' משקה אחריו ישראל, פתה"ד או' א' יעו"ש:

א

ז) שם. ואסור לכל ישראל וכו' היינו מדאורייתא וכדמסיים דכיון דמלאכת העבד אסור מן התורה וכ"ה בהדיא בב"י בשם המ"מ והעו"ש לא דק. מ"א סק"ד. א"ר או' ב' תו"ש או' ג':

א

ח) שם. ואסור לכל ישראל וכו' ופשוט דמומר דינו כישראל ואסור לומר לו לעשות מלאכה. מ"א סק"ח. וכן בן המומרת. תו"ש שם. ואסור לומר לצדוקי לעשות מלאכה אפי' ביו"ט. מ"א שם. תו"ש שם. הקראים דינם כגר תושב. ט"ז ביו"ד סי' קכ"ד סק"ב. א"ר או' ה' ועיין ביו"ד סי' קנ"ט. ואף אם היה למומר עבד עכי"ם אסור לומר לעבדו שיעשה מלאכה לישראל. לב חיים ח"ג סי' פ' יעו"ש. ועיין א"א או' ח' שנסתפק במומר לכל התורה או ע"ז ושבת דדינו כעכו"ם ואומר לו ישראל לחלל שבת אי חייב המשלח יעו"ש והביאו הפתה"ד או' ג' ותמה עליו דהו"ל למפשט מתו' ע"ז ד"ו ע"ב ומתשו' הרשב"ץ שהביא ב"י בח"מ סס"י שפ"ח דמיחייב השולחו יעו"ש:

א

ט) שם. אלא עדיין הוא עכו"ם וכו' דהיינו בן אמתיך ואיתקש לגר מה גר רבו ושאר כל אדם שוים לאיסור אף בן אמתך רבו ושאר כל אדם שוים לאיסור. תו"ש או' ד':

א

י) שם. וכן מת ביו"ט ראשון וכו' זו סברת בה"ג הביאה מר"ן ז"ל בב"י לקמן סי' תקכ"ו וסבר דאין חילוק בין יו"ט לשבת לענין שביתת עבד והרמב"ן חלק עליו כמ"ש שם בב"י והרשב"א בסוף עבודת הקודש נראה שסבר דשביתת עבד איתא ביו"ט כס' בה"ג. ונראה דמחלוקת זה הוא גם בשביתת בהמתו ביו"ט דלדעת בה"ג יו"ט ושבת לענין זה שקולים וכ"כ התו"ש. מחב"ר או' א' דר"ל כיון שסתם מרן ז"ל כאן בעבד כבה"ג דשבת ויו"ט שוין וק"ל היכא שסותם מרן ואח"כ מביא יש חולקים דדעתו לפסוק כסתם א"כ ה"ה לגבי שביתת בהמתו לדעת מרן ז"ל שבת ויו"ט שוין. ועיין לעיל סי' מ"ו או' ד"ן:

א

יא) שם. ויש חולקין וכו' הב"ח והרדב"ז וס' מ"ב החמירו כס' ראשונה ובתשו' רשב"א סי' נ"ט כתב הטעם דלא גרע משורו וחמורו יעו"ש. א"ר או' ג' וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ מביא יש חולקים דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש:

א

יב) שם. ויש חולקים וכו' היינו בשלא קבל עליו שום מצוה דלסברה ראשונה אסור אפי' לאחרים לומר לו לעשות מלאכה לצורך חולה שאין בו סכנה וכו' להיש חולקים מותר לאחרים לומר לו אבל לא רבו ולי"א שכתב אח"כ בש"ע מותר אפי' לרבו לומר לו לעשות מלאכה לצורך חולה שאין בו סכנה. וכ"כ העו"ש או' ה' ואו' ט' נה"ש או' א' והגם דהמ"א סק"ה והתו"ש או' ה' פקפקו בזה והתו"ש תירץ תירוץ אחר מ"מ כן הסכים הגר"א למ"ש העו"ש יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים:

א

יג) שם. וא"צ להפרישו. דלא עדיף מקטן שא"צ להפרישו כמ"ש סי' שמ"ג. מ"א סק"ו. תו"ש או' ו':

א

יד) שם הגה. אפי' קבל עליו וכו' אבל עבד שמל וטבל רבו מצווה על שביתתו ואפי' עושה מדעת עצמו כמ"ש בריש הסעי' או' א':

א

טו) שם. אפי' עושה לדעת ישראל מותר וכו' ועיין סי' רנ"ב סעי' ב' דלפעמים צריך למחות. מ"א סק"ז:

א

טז) שם. כל שאין שם אמירת ישראל. דאינו עושה אלא על דעת עצמו כיון שאינו כבוש תחת ידו. ב"י בשם תשו' הרשב"א. וה"ה בגר תושב שאינו כבוש תחת ידי. עו"ש או' ז' ואפי' לישראל שהוא אצלו שכירו ולקיטו. תו"ש או' ז':

א

טוב) שם. ובלבד שלא יהנה וכו' היינו מדרבנן כמ"ש רס"י רע"ו. מ"א סק"ח. א"ר או' ה' תו"ש או' ח':

א

חי) שם. ובלבד שלא יהנה וכו' כתב העו"ש או' ח' ללא צורך כתב המחבר כן דאפי' בגוי דעלמא כל שהוא עושה לצורך ישראל אסור לישראל ליהנות ממנו בשבת כמ"ש לקמן סי' ש"ח עכ"ל. ונראה דאין זה תימה כי כן דרך הש"ע לחזיר ולכתוב הדברים בכל מקום השייכים ליכתב וכן דרך התנא לחזור ולשנות בשנים ושלושה מקומות במקום השייכים לשנות כידוע. ועיין פ"א דמגילה בענין אין בין וכו' ופ"א דחולין החייב בשקדים וכו' ופ"ו דנדה כל שיש לו וכו' שכולם כפולים במ"א וכאלה רבות וכ"ה דרך הגמ' וא"צ להאריך בדבר פשוט וע"כ אין תימה על הש"ע שחוזר וכותב שזהו דרך הלימוד:

א

יט) שם הגה. וכל עבד שמצווה על שביתתו וכו' משמע דקאי גם על עבד שלא מל וטבל לדיעה ראשונה וכ"כ הלבוש בהדיא אבל התו"ש או' ט' כתב דקאי רק על עבד שמל וטבל ומ"ש בהגה שמצווה על שביתתו לא קאי על הרב אלא על העבד שמצווה על שביתת עצמו ודלא כלבוש יעו"ש. מיהו המש"ז או' ב' כתב כדברי הלבוש יעו"ש:

א

ך) שם בהגה. אסור לצאת בחותם וכו' ובענין מנהגא דמלכא יר"ה דיהיב מתנה לכל אחד מגדולי העיר מבני ישראל כעין נסכא של כסף עגול ונקרא בלשונם נישאן שזה סי' אשר המלך חפץ ביקרו ומחוקי המלכות שהמקבלו תולהו על מלבושו העליון כנגד החזה להראותו לרבים ולהתכבד להיות עבד המלך ויקר עול מלכותו עליו ובעת שהולך לקבל פני המלך וביום שמחת לבו חייב מצד חק המלכים לתלות הנישא"ן הלז עליו ואי לא עביד הכי איכא קפידא טובא עליו מצד המלכות ואי איתרמי ליה ביום ש"ק שמוכרח לצאת לקבל פני המלך יר"ה אי אשתרי לתלות הנישא"ן הנ"ז עליו ולמיפק לר"ה עיין פתה"ד או' ב' מה שהאריך בזה ומסיק דכשיהיה מוכרח לצאת עם הנשואין שלו תלוי על בגדו כמנהג ביום השבת מותר גמור הוא במבואות שלנו דליכא רה"ר יעו"ש:

א

כא) שם בהגה. אסור לצאת בחותם וכו' דוקא לר"ה אסור אבל לחצר מותר. ב"ח. ועיין א"ר או' ח' מה שהשיג על הב"ח ומ"מ סיים לענין דינא אפשר לסמוך על המתירין יעו"ש. ועיין מש"ז או' א':

א

כב) שם בהגה. ואם הוא של טיט מותר לצאת בו כשתלוי בצוארו וכו' ולא חיישינן שמא יטלנו מצוארו וישאנו בידו שירא ליטלו מצוארו כיון שרבו עשאו לו לסי' עבדו. ולהא ליכא למיחש שמא יפסק מעצמו ויטלם בידו דכיון שהוא של טיט ואיט שוה כלום ישליך אותו שם. אבל כשהחותם בכסותו שפיר איכא למיחש שמא יפסק מעצמו ומחמת יראתו מרבו שלא יאמר שפסקו בידיו יקפל כסותו שלא יראנה רבו ויניחו על כתיפו ויתחייב חטאת כמ"ש סי' ש"א סעי' כ"ט. וכתבו התו' דאעפ"י שהוא ארוג בכסותו נמי אסור דגזרינן אטו שאינו אריג. תו"ש או' יו"ד. ובענין שפחה אם מותרת לצאת בחותם טיט שבצוארה עיין מש"ז או' ג' שמצדד בזה ואפשר שיש להתיר במבואות שלנו שאין בהם ר"ה:

א

כג) שם בהגה. ובשל מתכת בכל ענין אסור. כיון שהוא חשוב חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. ט"ז סק"ב:

א

כד) שם בהגה. ואם העבד עשה וכו' בכל ענין אסור. דחיישינן שמא יביאה בידו דלא מתירא מרבו כיון שהוא עשה לעצמו: מ"א ס"ק י"א. ובלבוש כתב הטעם משום משוי אלא שהשיגו עליו הא"ר או' יו"ד והתו"ש או' י"א יעו"ש:

א

כה) בזמנינו שהמלך יר"ה גזר שלא יקנה יהודי עבד א"כ העבדים יכולין לעשות מלאכה בשבת דהוי כשכיר. רשד"ם ביו"ד סי' קצ"ה וכ"כ ריב"ל ס"א וס"ג. אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי. ועכשיו שפירעין כרגא בעד העבדים אפי' לרשד"ם גופן קנוי ואסור להבעיר אש בשבת. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם:

א

כו) וכתב ב"י בשם מהרי"א דצ"ע באלו העבדים הישמעאלים אעפ"י שקנויים קנין עולם הואיל ויש להם רשות להמיר דתם ובזה הם מפקיעים עצמם מתחת יד אדוניהם אפשר שאינם כעבד ערל יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ג ומ"א בסוף הסי' וכתב שם הט"ז ולפיכך כל בעל נפש יזהר מזה וכ"ש אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי איסור גמור הוא שיעשה מלאכה בשבת לישראל עכ"ד. ועיין לקמן או' ל"ה:

א

כז) [סעיף ב'] אם אמר לו האדון וכו' שאם ירצה שלא לזונו ושיחזור העבד על הפתחים הרשות בידו וא"כ עושה העבד לעצמו. לבוש:

א

כח) שם. כיון שהתנה עמו מבע"י וכו' משמע הא להתנות בשבת אסור. ואם לא אמר לו רבו כלל אלא העבד עושה מעצמו ורוצה לזון ממנו עיין בא"ר או' ז' שכתב בשם מ"ב להתיר אבל ממ"ש לעיל או' ד' בשם הלב"ש משמע דאין להקל יעו"ש:

א

כט) שם. עושה הוא וכו' אפי' בבית רבו כיון שהוא בצנעה. כ"מ בביאור הגר"א בשם הגמ"ר יעו"ש:

א

ל) שם. לצרכי מזונותיו. אבל לא יעשה לצורך ישראל אחר אפי' בצנעה דהא מ"מ עבד ישראל הוא וכמ"ש בסעי' הקודם:

א

לא) שם. ובלבד בצנעה וכו' ולא אמרינן דכל מה שאסרו משום מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור כיון שאינו אלא חומרא בעלמא. תו"ש או' י"ב:

א

לב) [סעיף ג'] עכו"ם גמור שהוא שכיר וכו' הטעם שלא נקרא עבד בשביל ששכיר אצל ישראל לזמן מה. עו"ש או' יו"ד. ועיין לעיל סי' רמ"ד:

א

לג) שם. עכו"ם גמור וכו' ואפי' עושה מלאכת רבו אין איסור מדאורייתא כיון שאינו קנוי קנין עולם. ואם קבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתי כשעושה לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצות הנוהגות באשה. מ"א ס"ק י"ב א"ר או' ו' תו"ש או' י"ג:

א

לד) ומשמע ברמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזה"ז יעו"ש ס"פ כ"ב. מ"א שם. ור"ל עבד שיקבל עליו רק ז' מצות כגר תושב אבל כשמל וטבל נוהג אף בזה"ז גם בגר תושב. א"ר שם. מחה"ש:

א

לה) שם. עכו"ם גמור שהוא שכיר וכו' משמע דדוקא בשכיר אבל אם אינו שכיר אף אם יכול להמיר אסור ואף דמהרי"א נסתפק בזה והביאו מרן ב"י מ"מ הוא לא החליט ויש להחמיר. וכ"כ כנה"ג בתשו' סי' ל"ב והרב בית יהודה א"ח סי' י"ג. ברכ"י או' ה' ועיין לעיל או' כ"ו:

א

לו) מי שיש לו עכו"ם קנוי מהשבאי ועושה לו מלאכה להחם התבשיל וכיוצא הוא איסור גמור ואף ישראל אחר אסור לאכול בביתם חמין. בית יהודה שם. ברכ"י או' ו':

א

לז) אסור לשלוח עבדו בשיירא בשבת או בתוך ג' בשבת שמוכרח ללכת בשבת כנה"ג בתשו' הנז' ועיין עו"ש בסוף התשו' ברכ"י או' ז':

א

ש"ע ס"א על שביתת עבדו. גם העבד בעצמו אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא חייב בכל מה שהאשה חייבת אלא דקמ"ל דגם רבו מצווה עליו למנעו כמו שמצווה על שביתת כל ב"ב:

ב

שם לומר לעבד ישראל. דדוקא האמירה שאינו אלא שבות התירוה בדברים אלו אבל בעבד נכרי של ישראל שהוא מוזהר עליו מן התור' אין לו היתר אלא בפיקוח נפש:

ג

שם ומתירים בזה. היינו בזה שלא קיבל עליו ז"מ וס"ל לדיעה זו דהא דמוקמינן בן אמתך בעבד ערל היינו שקיבל עליו ז"מ וקמ"ל קרא דהוא ג"כ היה אסור כמו גר תושב ועיין באחרונים למה צריכי תרווייהו:

ד

מ"א סק"ב להרויח מזוניתיו. היינו כשרבו נותן לו מזונות אלא שרוצה להרויח להעדפה ואין הכוונה שאז לא יתן לו הרב מזונות דדין זה מבואר בסעיף ב' דדוקא אם התנה מבע"י שיעשה לעצמו ע"ש:

ה

סק"ט שיביאו בידו ר"ל דל"ח שיטלם בידו וישאנו בידו שירא ליטלו מצוארו כיון שרבו עושה זאת לסימן שהוא עבד משא"כ בס"ק י"א שהעבד עושה לעצמו חיישינן:

א

על שביתת עבדו. וכשעושה העבד מלאכה הרב עובר כמו על שביתת בהמתו (מ"מ) ועסי' רמ"ו ס"ג:

ב

לעצמו. היינו תפירת בגדיו ותיקון מנעליו או עשה להרויח מזונותיו (ב"י כל בו):

ג

לרבו. אפי' מלאכה דרבנן (רדב"ז ח"א ס"ד) וע"ש סי' נ':

ד

ואסור לכל ישראל. היינו מדאורייתא (וערסי' ש"ז) וכדמסיים דכיון דמלאכת העבד אסור מה"ת וכ"ה בהדיא בב"י בשם המ"מ והע"ש לא דק:

ה

ויש חולקין. דס"ל כהי"א שבסוף הסעיף שאינו אסור מה"ת וצ"ע למה כפל הרב"י הדברים והע"ש כתב בזה אבל לא מצאתי מקור לדבריו:

ו

א"צ להפרישו. מ"ד אקטן כמ"ש סי' שמ"ג:

ז

מותר וכו'. ועסי' רנ"ב ס"ב דלפעמי' צריך למחות:

ח

שלא יהנה. היינו מדרבנן כמ"ש רסי' רע"ו ועסי' רנ"ב אסור לומר לצדוקי לעשות מלאכה בי"ט (ע"ש קל"ד ת"י קס"א) ועבי"ד סי' קנ"ט ופשוט דמומר דינו כישראל ואסור לומ' לו לעשות מלאכה:

ט

מותר לצאת בו. דלא חיישי' שיביאו בידו שירא מרבו:

י

לא בכסותו. דכשיפסיק לו יקפל כסותו ויניח על כתיפו שלא יראה רבו כמ"ש סימן ש"א סכ"ט:

יא

בכל ענין אסור. דחיישינן שמא יביאה בידו דלא מתירא מרבו כיון שהוא עשאה לעצמו: בזמנינו שהמלך גזר שלא יקנה יהודי עבד א"כ העבדים יכולים לעשות מלאכה דהוי כשכיר (רשד"ם בי"ד סי' קצ"ה וכ"כ ריב"ל ס"א וס"ג) אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי ועכשיו שפורעים כרגא בעד העבדים אפילו לרשד"מ גופן קנוי אפי' לקול' (כ"ה):

יב

עכו"ם גמור וכו'. פי' שאפילו הוא עושה מלאכת רבו אין אסור מדאורייתא (ועסי' רמ"ד ס"ה) כיון שאינו קנוי קנין עולם וערסי' זה ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעוש' לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצו' הנהוגות באשה ומשמע בהרמב"ם שאין מקבלין עבד וגר תושב בזמן הזה ע"ש ספכ"ב, וכתב ב"י בשם מהרי"א באותן השפחות אף על פי שקנויו' קנין עולם כיון שאם רצו ליכנס לדת הישמעאלי' יוצאות לחירות שמא דינן כשכיר עכו"ם וצ"ע:

א

(א) אדם וכו' – וכדי להקל על המעיין לידע טעם חלוקי הדינים המבוארים בסימן זה אקדים הקדמה קטנה וכפי מה שמבואר בגמרא ופוסקים. דהנה תרי קראי כתיבי חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל מצות עבדים דהיינו כל מה שאשה חייבת וא"כ גם מצות שבת בכלל ואסור לעשות מלאכה בשבת ואתי האי קרא לאורויי דשביתת העבד מוטל גם על רבו שהוא מצווה עליו למנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו של העבד ועוד כתיב קרא וינפש בן אמתך והגר ודרשו חז"ל דקאי על עבד הקנוי לישראל קנין הגוף אבל לא מל וטבל רק קיבל עליו ז' מצות בני נח דגם לזה צריך רבו למנעו מלעשות מלאכה עבורו בשבת וה"ה דאסור מן התורה לכל ישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורם בשבת אבל לעצמו מותר עבד כזה לעשות מלאכה בשבת כיון דשבת אינו נכלל תוך ז' מצות בני נח ודינו כגר תושב דאינו מוזהר על השבת ומ"מ אסור מה"ת לישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורו וכדכתיב וינפש בן אמתך והגר. ועבד הקנוי לישראל קנין גוף ולא מל ולא טבל וגם לא קיבל עליו אפילו ז' מצות בני נח בזה נחלקו הפוסקים אם גם ע"ז מצווים אנו על שביתתו וכמו שיתבאר:

ב

(ב) על שביתת עבדו – דמצוה על רבו לשמרו ולמנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו וכנ"ל. ומותר להשכיר עבדו לא"י בימי החול אם מתנה עמו שלא יעשה בו מלאכה בשבת ולא דמי לבהמתו דמבואר לעיל בסימן רמ"ו ס"ג דאסור להשכירה לא"י בכי האי גוונא דאין הא"י נאמן על כך דהכא הא"י לא יעשה מלאכה בע"כ של עבד ויש לעבד נאמנות ע"ז [פמ"ג]:

ג

(ג) הנוהגות בעבד – דהיינו כל המצות שהאשה חייבת:

ד

(ד) הרי הוא כגר תושב – גר תושב מקרי כל שקבל עליו לקיים שבע מצות בני נח ושלא לעבוד ע"ג אפילו בשיתוף:

ה

(ה) לעצמו – היינו מלאכת עצמו כגון תפירת בגדיו ותיקון מנעליו וכיו"ב או שעושה להשתכר כדי שיהיו לו מזונותיו בריוח יתר על הספקת אדוניו:

ו

(ו) אבל לא לרבו – היינו אפילו לא צוהו רבו בהדיא על המלאכה ג"כ אסור דמסתמא על דעת רבו הוא עושה והזהירה התורה ע"ז למנעו וכדכתיב וינפש בן אמתך והגר וכנ"ל בסק"א. ואפילו מלאכה דרבנן אסור ג"כ לעשות בשביל רבו ויש מקילין בזה אם לא הזהירו רבו בהדיא ע"ז כיון שהוא רק מלאכה דרבנן:

ז

(ז) ואסור לכל ישראל – היינו מן התורה דכיון דכבר קבל עליו שבע מצות לכו"ע הוי דינו כגר תושב דאסרה התורה לישראל לעשות מלאכה על ידו:

ח

(ח) ואם לא קבל – ר"ל דה"ה ג"כ אם לא קבל עליו שום מצוה אפ"ה כיון שהוא עבד ישראל הקנוי לו קנין הגוף ס"ל לדעה זו דדינו שוה לקבל עליו שבע מצות ואסור לעשות מלאכה בשביל שום ישראל וכנ"ל:

ט

(ט) לומר לעבד ישראל – דדוקא אמירה לסתם א"י שאינו אלא שבות התירו בדברים אלו אבל בעבד א"י של ישראל שמוזהרין עליו מן התורה אין לו היתר אלא בפיקוח נפש:

י

(י) ויש חולקים ומתירים בזה – היינו בזה שהעבד הוא נכרי גמור ואפ"ה ס"ל לדעה ראשונה דהוא שוה לקבל עליו שבע מצות דאסור אפילו לישראל אחר לומר לו לעשות לו מלאכה וע"ז חולקים וס"ל דבזה לא אסרה התורה אלא לעשות מלאכה בשביל רבו וכדכתיב וינפש בן אמתך אבל לשאר איש ישראל לא עדיף משאר א"י דעלמא דאינו אסור רק מדרבנן וממילא לצורך חולה אפילו אין בו סכנה מותר:

יא

(יא) אם היה עושה וכו' – היינו דאף דמבואר לעיל שמצווה על שביתת עבדו בין כשקבל עליו ז' מצות ובין כשלא קבל עליו שלא יעשה מלאכה עבורו היינו דוקא בדניחא ליה במלאכה זו דאז אמרינן דמסתמא עושה על דעתו וע"כ מחויב להפרישו מזה משא"כ כשניכר שאין עושה לדעתו הוי כמלאכת עצמו ואינו מוטל עליו למנעו:

יב

(יב) ולישראל אחר וכו' – דדוקא גבי רבו שהוא עבדו אמרינן דמסתמא כל מה שהוא עושה על דעת רבו עושה משא"כ בזה אף שהוא עושה לדעת ישראל כל שלא צוהו ומתחיל העבד או הגר תושב לעשות מאליו אמרינן דהעיקר אדעתיה דנפשיה עביד להרויח לבסוף ממלאכתו ואינו אסור אא"כ מצוהו לעשות וכנ"ל בסק"ז:

יג

(יג) מותר – ועיין סימן רנ"ב סוף ס"ב דלפעמים צריך למחות מדרבנן:

יד

(יד) ובלבד שלא יהנה – והיינו מדרבנן דלא עדיף העבד משאר אינו יהודי דעלמא שעשה מלאכה לדעת ישראל שאסור לישראל ליהנות מאותה המלאכה בשבת וכנ"ל בריש סימן רע"ו:

טו

(טו) וי"א שכל וכו' – ס"ל דלא הזהירה התורה על עבד של ישראל לענין שבת אלא ביש עליו עכ"פ קצת מצות דהיינו שבע מצות בני נח וכמבואר בב"י ע"ש ועיין בא"ר שהביא בשם כמה פוסקים דלמעשה יש להחמיר כסברא הראשונה. אסור לומר למומר וקראים לעשות לו מלאכה בשבת ויו"ט דעובר משום לפני עור [פמ"ג]:

טז

(טז) וכל עבד וכו' – אי קאי גם אעבד שלא מל וטבל עיין בתו"ש ופמ"ג:

יז

(יז) אסור לצאת וכו' – הנה מתחלה סתם הדבר ואח"כ ביאר דאם יש בו תרתי למעליותא דהיינו שהחותם היה של טיט והוא תלוי בצוארו מותר לצאת בו דלמאי ניחוש לה דלשמא יסירנה בידו ויביאנה ד"א בר"ה בודאי ליכא למיחש דאית עליה אימתא דרביה שיאמר שהסירה כדי להראות שהוא בן חורין ולשמא יפסק וישבר החותם מאליו בר"ה ואתי לאתויי אח"כ לביתו ג"כ ליכא למיחש דלמאי יביאנו דחותם שבור של טיט לא חזי למידי ואם כדי להראות לרבו שהוא כפוף לו ואוחז בידו החותם של עבדות זה אינו סימן כלל על עבדות כ"א כשתלוי בצוארו או בכסותו אבל אי אית ביה חדא למעליותא שהיה תלוי החותם בכסותו או שהיה החותם של מתכות שהוא חשוב אסור לצאת בו לר"ה וכדלקמיה:

יח

(יח) אבל לא בכסותו – דילמא מיפסק החותם מאליו ומירתת מרבו שיאמר שהסירו כדי להראות לכל שהוא בן חורין ויקפל טליתו כדי שלא יתראה מקום החותם וישאנו על כתפו ודמי הטלית על כתפו כמשאוי:

יט

(יט) ובשל מתכות וכו' – דכיון שהוא חשוב וקפיד עליו רבו שלא יאבד חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה:

כ

(כ) בכל ענין – היינו אפילו כשהוא תלוי על צוארו והטעם דכיון שהוא עשה לעצמו אינו מירתת מרבו כשיסירנו וחיישינן דילמא שקיל ליה בידיה ויביאנו ד"א בר"ה:

כא

(כא) אם אמר לו האדון וכו' – שאם ירצה שלא לזונו ושיחזור העבד על הפתחים הרשות בידו וא"כ עושה העבד לעצמו:

כב

(כב) כיון שהתנה עמו מבע"י – לאפוקי להתנות בשבת דאסור. ואם לא אמר ליה כלל אלא העבד עושה מעצמו ורוצה ליזון ממנו הביא באליהו רבא בשם ספר משאת בנימין דמותר כיון שאין הישראל אומר לו שיעשנה ובלבושי שרד בריש סימן זה משמע דאין להקל בזה:

כג

(כג) עושה הוא וכו' – ר"ל אפילו בבית רבו כיון שהוא בצינעא וכדמסיים וכ"ש אם מרויח אצל אינו יהודי אבל לא יעשה לצורך ישראל אחר אפילו בצינעא דהא מ"מ עבד ישראל הוא:

כד

(כד) א"י גמור – אבל אם קבל עליו השבע מצות הלא הוא גר תושב ואסור לעשות מלאכה לישראל אף למי שאינו רבו וכנ"ל. ועיין ברמב"ם פי"ד מהל' איסורי ביאה דאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג וכן עבד שאינו רוצה לקבל עליו מצות כ"א ז' כמו גר תושב ג"כ אין מקבלין אותו בזמן שאין היובל נוהג והראב"ד שם חולק ע"ז עי"ש:

כה

(כה) שהוא שכיר – ואפילו אם הוא שכיר לכמה שנים מ"מ הרי אינו קנוי לו קנין עולם וע"כ אפילו אם הוא עושה מלאכת רבו אינו אסור מדאורייתא שאיננו בכלל עבדו והמלאכות המותרות לכתחלה ע"י א"י מותר גם על ידו. וכתב ב"י שמהרי"א נסתפק באותן העבדים והשפחות עו"ג שאם רצו להמיר דתן וליכנס לדת ישמעאל יוצאים לחירות אפשר שאע"פ שהם עתה קנויות קנין עולם שמחמת זה הם חשובים רק כשכיר עובד גלולים בעלמא וצ"ע ודעת האחרונים להחמיר בזה מפני שיש בזה חשש איסור תורה וכ"ש אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי אסור לעשות מלאכה בשבת לישראל:

כו

(כו) אין רבו מצווה – במקום שהמלך יר"ה גזר שאין שום אדם חוץ מדתם יכולין לקנות עבד ואמה העבדים והשפחות יכולין להעביר אש בשבת דהויין כשכיר בעלמא [רשד"ם וריב"ל] אבל יש חולקים וס"ל דאף עתה גופן קנוי לישראל ועכשיו שפורעים כרגא בעד העבדים והשפחות לכו"ע גופן קנוי ואסורים במלאכה וכן לקולא דהיינו שיכול ממזר לישא שפחה ועבד ממזרת:

א

סעיף א' דינו שוה לקבל שבע מצות היינו עכו"ם גמור אם הוא עבד קנוי קנין עולם דינו שוה לקבל עליו ז' מצות אבל בזה חמור קיבל עליו דאפי' שכירו ולקיטו אסור דהיינו ובגר דכתיב בקרא ונכרי גמור דאתי' מן למען ינוח עבדך הוא רק בעבד ממש אבל לא שכירו ולקיטו וכדאיתא סעיף ג' וע' בהמ"מ דאפי' אינו שכירו ולקיטו מ"מ כיון שמצוהו לעשות מלאכתו הוי שכירו לפי שעה לאותה מלאכה וצ"ע שהשמיטו הש"ע והאחרונים:

ב

שם אפי' עושה לדעת הישראל מותר ואפשר עוד דבגר תושב שהוא שכירו אפי' עושה מלאכת רבו לדעתו מיתר דאינו עושה אלא דנפשיה כיון דאינו כבוש תחתיו ובעבד מלאכת רבו אסור לדעתו אף בלא אמירה כיון דאינו כבוש תחתיו על דעת אדון עושה אבל במלאכת ישראל אחר ע"ד עושים ואינו אסור אלא באמירה ת' הרשב"א סי' נ"ח:

א

כשתלוי בצוארו. דאי מפסיק שביק ליה דליכא למיחש נמי דלמא אתי לאתויי משום דמירתת מרביה שיאמרו עליו שהוא רוצה להראות שהוא בן חורין ולכך הסירו דמ"ה לא מייתי ליה בידים שאינו סימן עבדות אלא כשהוא בכסותו או בצוארו אבל לא בכסותו דלמא מיפסק ומירתת מרבו שיאמר שהסירו כדי להראות שהוא ב"ח ומקפל טליתו כדי שלא יראה מקום החותם ודומה לטלית מקופלת שחייב חטאת עכ"ל הטור:

ב

ובשל מתכות. כיון שהוא חשוב חיישי' דלמא נפיל ואתי לאתויי וע' בסי' ש"א סכ"ג:

ג

שהוא שכיר כו'. בב"י בשם מהרי"א כתוב שצ"ע על עבדים הישמעאלים אם יש מקום שנאמר שאינו כעבד ערל אלא כעכו"ם שכיר שנה ולא נקרא עבד בשביל זה ואלו הישמעאלים הואיל ויש להם רשות להמיר דתם ובזה הם מפקיעים עצמם מתחת יד אדוניהם אינם כעבד ערל עכ"ל ולפיכך כל בעל נפש יזהר מזה וכל שכן אם הוא במקום שאין לו רשות לפי דיניהם להפקיע עצמו בהמרת דתו שבזה ודאי איסור גמור הוא שיעשה מלאכה בשבת לישראל:

א

במג"א ס"ק ט' שלא ירא' רבו דאסור כמ"ש כו' כצ"ל: