א
דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים:
לא תצא אשה בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה חיישינן שמא תוליכם ארבע אמות ברה"ר ואם הם קלועות בשערה מותר ויש מי שאוסר ואם הם מעשה אריגה מותר שאינה צריכה להסירם בשעת טבילה: הגה ובלבד שלא יהיו מטונפות או מוזהבות דאז מסירן כדי שלא יתטנפו במים (טור והרא"ש וסמ"ג):
ב
מותר לצאת בחוטין שבצוארה שהם רפויים ואינה צריכה להסירם בשעת טבילה אבל בקטלה שבצוארה אסור מפני שצריכה להסירה בשעת טבילה לפי שהיא מהדקת אותה כדי שתראה בעלת בשר וחיישי' דלמא אתיא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים ולא תצא בטוטפת והוא כמין ציץ ומגיע מאזן לאזן ולא בשרבוטין והוא ג"כ ציץ ואינו מגיע אלא עד לחיי' שכורכתו על ראשה ותולה לה על לחייה מכאן ומכאן והוא שאינם תפורים בשבכה דחיישינן דלמא שלפא לאחויי ואתיא לאתויי ד' אמות ברה"ר אבל אם תפורים ליכא למיחש להכי ומותר: הגה וי"א דבתולה שאינה חוששת לגלוי ראשה אפי' תפורה בשבכה אסור דחיישינן שמא תסירה עם השבכה ואתי לאתויי (א"ז):
ג
לא תצא בכיפה של צמר דהיינו חוטי דעמרא דגדידין ועבידי כי הוצא. (פי' ככלים העשוים מעלי לולבים הדקלים שהם באריגה משא"כ איצטימא העשויה כמין לבד כדאיתא בגמרא שם) ורחבים כשתי אצבעות כשיעור ציץ ולא באיצטימא דהיינו מטלית שתולין בו חוטין של צבעונים ותולין אותו לכלה להפריח ממנה הזבובים:
ד
לא תצא בעיר של זהב ופירש רש"י שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ויש באמצע לשון שמחברים אותו למלבוש ור"ת פירש שהוא כעין עטרה לראש:
ה
כלילא והוא תכשיט שמניחתה על פדחתה מאוזן לאוזן וקושרתו ברצועות התלויות מותרת לצאת בו בין שהוא עשוי מחתיכות של זהב חרוזות בחוט בין שאותם חתיכות קבועות במטלית:
ו
רסוקיא דהיינו חתיכת מעיל רחבה אם יש בה רצועות קצרות תלויות בה לקושרם בהם ולהדקן סביבותיה דמהדק שרי ואם אין לו רצועות אסור:
ז
לא תצא בקטלה דהיינו בגד שיש לו שנצים כעין מכנסים ומכניסים בו רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:
ח
לא תצא בנזמי האף אבל יוצאת בנזמי האוזן: הגה מפני שאזניהם מכוסות ובמקום שנוהגין לגלות האזנים אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאם משם (א"ז):
ט
לא תצא במחט נקובה ואם יצאת חייבת ושאינה נקובה אם מעמדת בה קישוריה מותר לצאת בו ואם אינה מעמדת בו קישוריה אסור:
י
לא תצא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת וכשאין עליה חותם לא תצא ואם יצאת פטורה:
יא
לא תצא בכולייאר והיא תכשיט שקושרת בו מפתחי חלוקה ולא בכובלת והיא קשר שקשור בה בושם שריחו טוב:
יב
אם חסר אחת משיניה ומשימה אחר במקומו אם הוא של זהב לא תצא בו דכיון שמשונה במראה משאר שינים דלמא מבזו לה ושקלא ליה וממטיא אבל של כסף שדומה לשאר שינים מותר וכל שכן שן דאדם:
יג
לא תצא במנעל הקרוע למעלה דמחכו עלה ואתיא לאתויי ולא במנעל חדש שמא לא יבא למדתה אא"כ נסתה ללכת בו מאתמול שהוא למדתה אבל איש מותר שאינו מקפיד כל כך: הגה ובשאר מלבושים אין לחוש אפילו באשה כל בו:
יד
יוצאת בחוטי שער בין שהם עשויים משערה או משער חבירתה ואפילו משער בהמה ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה ולא ילדה בשל זקנה:
טו
יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט ובמוך הקשור ומהודק באזנה ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד אפי' אינו קשור מותר ובמוך שהתקינה לנדתה: הגה שלא יפול דם עליה ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים) אפי' אינו קשור דכיון שהוא מאוס לא חיישי' דלמא שקלא ליה אפי' יש לו בית יד ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל בשם שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתנם לכתחילה בשבת ואם נפל לא תחזיר ובבתי שוקיים שקושרים במשיחה סביב שוקיה אע"פ שאין המשיחה קשורה בהם ולא חיישי' שמא ישתלשלו למטה ויוצאה באצעדה שמניחין בזרוע או בשוק והוא שתהא דבוקה לבשר ולא תשמט ויש מי שאוסר בשל זרוע:
טז
בכל מה שיכולה לצאת יכולה להתירו בר"ה ולא חיישינן דלמא מתיא ליה:
יז
יש אוסרים להביא מפתח אפילו בחצר הבית כי אם בידו אבל לא בחגורתו שמא ישכח ויוציאנה לרשות הרבים:
יח
כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים אסור לצאת בו לחצר שאינו מעורבת חוץ מכבול ופיאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה ויש אומרים דכל שאסרו לצאת בו אפילו להתקשט בו בבית אסור וכל שכן לצאת בו לחצר המעורבת חוץ מכבול ופיאה נכרית ויש אומרים שהכל מותר לצאת בו בחצר אפי' אינה מעורבת והאידנא נשי דידן נהנו לצאת בכל תכשיטין ויש שאמרו דמדינא אסורות אלא שכיון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות ויש שלמדו עליהם זכו' לומר שהן נוהגו' כן ע"פ סבר' אחרונ' שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינו מעורבת ומותר: הגה וי"א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטים ויוצאים בהם אף בחול וליכא למיחש דלמא שלפא ומחוי כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהו רק בשבת ולא הוי שכיחי (תוס' פ' כ"כ והגהות אלפסי פ' במה אשה) ומיהו טבעת שיש עליה חותם לאשה ושאין עליה חותם לאיש דתנן בה חייב חטאת אף בכרמלית אסור אפי' לדידן וה"ה לכל מאי דאתמר ביה חיוב חטאת ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט ושרי ומכל מקום צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר כי בזה שאין להן תועלת בו תשמעו לנו:
יט
צריך להזהיר לנשים שלא יטלטלו מחט שניטל חודה או עוקצה לשום בצעיפים אלא א"כ ניטל מערב שבת חדה ועוקצה [ויחדה] לשם כך [וע' לקמן סי' ש"ח סעיף י"א]:
כ
הבנות קטנות שנוקבים אזניהם כדי לתת בהם נזמים כשיגדלו וכדי שלא יסתמו הנקבים נותנים בהם קסמים מותר לצאת בהם וה"ה אם נותנים חוטים באותן נקבים שמותר לצאת בהם אם אינם צבועים אבל אם הם צבועים אסור:
כא
יוצאת אשה רעולה והוא שמעטפת כל ראשה חוץ מהפנים :
כב
פורפת [פי' קושרת] בשבת על האגוז ועל האבן שיחדתו לכך ויוצאת בו אבל על המטבע אסור לפרוף בשבת דלאו בר טלטול הוא ולא מהני בה יחוד ואם פרפה עליו מערב שבת מותר לצאת בו בשבת:
כג
אם היתה צריכה להוציא אגוז לבנה ופרפה עליו כדי להוציאו אם לרשות הרבים אסור ואם לכרמלית מותר:
כד
יוצאה באבן תקומה [פי' הערוך אבן ידועה שכשהיא על אשה לא תפיל] ובמשקל ששקלו כנגדו כדי שלא תפיל ואפי' לא נתעברה עדיין:
כה
אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה משום צובע ומטעם זה אסורה לכחול בשבת ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק וכשנטלתו מאדים הבשר:
כו
אסור לקלוע האשה שערה בשבת ולא להתיר קליעתה אבל יכולה לחלוק שערה: הגה ויש אוסרין לחלק שערה דהיינו לעשות השייטיל [רש"י וא"ז] וכן נהגו לאסור לעשו' ע"י כלי אבל באצבע בעלמא נהגו להקל:
כז
אסור לסרוק במסרק בשבת ואפי' אותו שעושים משעיר חזיר שא"א שלא יעקרו שערות: (אבל מותר לחוף ולפספס ביד) (ב"י):
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
ואם הם קלועות כו'. שאסור לסתו' קליעות שערה לכן לא שלפא להו כו':
באר היטב אורח חיים
ש״ג
א
טבילה. כתב הבאר היטב אשר לפני ואם הבתולה אסורה מפני גזרה זו צ"ע כי הבתולות אסורות לטבול כמ"ש ביו"ד סי' קפ"ג ע"ש. ולא ידעתי למה מסופק בבתולה טפי מבזקינה דאין שייך נמי גבה טבילה ולדידי אין ספק דלא פלוג רבנן בתקנתא וכ"כ הט"ז בס"ק (ד') [ב'] יעו"ש:
ב
מטונפות. שאז חוצץ:
ג
מסירן. זהו טעם על מוזהבים:
ד
לצאת. דאין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו אף חשובה אסורה. ש"ג:
ה
חייבת. עיין מ"א וט"ז באורך (ובס' אליהו רבה הניח דבר זה בצ"ע):
ו
ואם יצאת. עי' סי' ש"א ס"ט ויו"ד דין זה בביאור:
ז
איש. ב"ח כתב להתיר לצאת במנעל שלנו עם התבן שבו וגם מותר לכתחלה לתת תבן לתוך המנעל והגהת סמ"ק מסופק בזה ויש להקל לצורך קצת. ע"ת:
ח
ובלבד. דמחכו עלה ואתי' לשלופי:
ט
ויצערנה. ואם מכוונת שלא יפול הדם על הבגדים ויטנפם אסור כמ"ש סימן ש"א סי"ג. ט"ז:
י
ובבתי שוקיים. דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן י"א בשל זרוע:
יא
חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה:
יב
באבן תקומה. פי' הט"ז שהוא שטערי"ן שו"ס שנושאים נשים מעוברות:
יג
משער חזיר. והריב"ש מתיר לתקן מעט שער ראשה בכלי העשוי משער חזיר אבל במסרק אסור וכ"ש אם היה לה כלי משער חזיר מיוחדת לשבת דשריא וכ"פ המ"א בסימן שכ"ז ס"ג ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
שבת נ"ז במשנה ובגמ'
ב
טור בשם ר"ת והרא"ש והר"ן שם
ג
רש"י שם
ד
שם בגמ'
ה
שם כרב יוסף אליבא דר"ה
ו
שם במשנ' וכדמפרש לה רבינא שם
ז
שם במשנה וכדמפרש לה רבי אבהו שם
ח
שם ס"ד במשנה
ט
שם נ"ז במשנה כבול וכדמפרש לה רבי אבהו
י
הרי"ף שם
יא
שם כ"ג
יב
שם במשנה
יג
שם כ"ט
יד
כשמואל וכרב אשי דמתני לקולא
טו
שם בגמרא וכפירוש רש"י ע"ש
טז
שם במשנה נ"ז ובגמרא נ"ט וכלשון א' שבפי' רש"י
יז
שם ושם
יח
רש"י שם והתוספות וש"פ
יט
שם ס"ב
כ
הרא"ש וכרב אדא שם ס'
כא
שם ס"ב
כב
שם נ"ז
כג
שם ס"ב
כד
שם ס"ד וכחכמים
כה
שם בגמרא
כו
הרא"ש שם
כז
שם בברייתא קמא
כח
שם ס"ד במשנה
כט
שם בברייתא
ל
שם נ"ז וכאביי
לא
שם ס"ד במשנה ובגמ' ס"ה
לב
טור בשם סמ"ג וש"פ לפי' הב"י שם
לג
שם ס"ד במשנה
לד
שם בגמרא ס"ה
לה
שם ס"ד
לו
טור בשם ר"י וש"פ
לז
רמב"ם בפרק י"ט מהא דרב יוסף אליבא דרב יהודה בפי' בירית ה"ג
לח
ה"ה ממשמעות פי' רש"י שם
לט
תוס' נ"ז ורא"ש והר"ן
מ
רבי ירוחם בחלק ט' בשם רמב"ן והרשב"א והרב המגיד בפי"ט בשם הרשב"א
מא
שם ס"ד וכרב הרי"ף והרמב"ם בפי"ט
מב
בית יוסף ממשמעות רשב"א שהביא המגי' בפי"ט והמרדכי בפ"ד דשבת בשם ר"י
מג
טור והתוס' בשם ר"ד ס"ד
מד
תוספות שם בשם רבינו שר שלום
מה
שם בתוספות והרא"ש והר"ן שם
מו
טור בשם בעל התרומות וסמ"ק שם בתוספות בשם רבינו ברוך
מז
שם ובעל התרו'
מח
הר"ן ע"פ סברת ר"ת והביא הב"י בסימן ש"א
מט
מהר"י אבוהב
נ
מרדכי בפ"ד בשם ר"י
נא
שם ס"ה במשנ' וכפירוש רש"י
נב
שם מהא דאבוה דשמואל
נג
שם במשנה
נד
כן הוא בטור שלפנינו אבל ברש"י ובערוך חוץ מהעינים)
נה
שם במשנה
נו
שם בגמרא ופי' רש"י שם
נז
רמב"ם בפרק י"ט לנוסח הטור וב"י בשם ספרי הרמב"ם החדשים
נח
שם בגמרא בעי' ולא נפשטה ותיקו דאורייתא לחומרא ומדרבנן לקולא הרי"ף והרא"ש
נט
שם ס"ו
ס
נ"ה
סא
שם צ"ד במשנה
סב
רש"י פירוש המשנה בשם י"מ
סג
שם במשנה
סד
תוספות נ"ז והרא"ש שם
סה
תוספות ה' והרא"ש והר"ן שם
סו
כל בו ותשובת הריב"ש
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ג:א׳
א
ס"א שבראשה. לאפוקי שבצוארה כמ"ש בגמ' וכמ"ש בס"ב:
ב
ואם הם. כמ"ש בסכ"ו:
ג
ויש. עב"ח שנדחק ול"נ דה"ק דלמא מתרמיא כו' וע"כ תרפם מע"ש דבשבת אסור ושריא וז"ש עד שתרפם ול"ק סתם ולא תטבול בהן אלא דאם היה אומר סתם לא היה חשש דע"כ היה צריך להתיר מע"ש. ובי"ד סי' קצ"ח פ' כס' ראשונה:
ד
ואם. ובי"ד שם כ' כדעת הראב"ד דדוקא חלילין מעשה רשת כמ"ש שם תיכי חלילתא:
ה
מטונפות כו'. פ' כלישנא בתרא כשיטת הגאונים דפ' לחומרא כא"ד וכ"פ הטור אבל רמב"ם וש"ע פסקו כלישנא קמא משום דרב ס"ל כלישנא קמא:
ו
דאז. כאן כ' כפירש"י ובי"ד שם כ' כפי' רבותיו של רש"י:
ש״ג:ב׳
א
ס"ב אבל בקטלא. ברייתא שם וכמ"ש רבינא:
ב
כמין ציץ. רי"ף:
ג
ולא כו'. והוא ג"כ. והוא. מתני' וגמ' שם:
ד
דלמא שלפא כו'. גמ' שם נ"ט ב' וס"ה א' אמר אביי כו' ע"ש:
ה
וי"א. ערש"י במתני' ד"ה בזמן כו':
ו
בשבכה כו'. רש"י:
ש״ג:ג׳
א
ס"ג ורחבים. כדאמרינן בחולין קל"ח א' כיפה של צמר היה מונח בראש כ"ג ועליו היה ציץ נתון כו' רי"ף:
ב
כשיעור ציץ. שבת ס"ג סוכה ה':
ג
דהיינו. שם כליא פרוחי וכפי' הרי"ף שם וגירסתו שם כלה פרוחי:
ש״ג:ד׳
א
ס"ד ור"ת. מדאמרי' בסוטה מ"ט מאי עטרות כלות עיר כו':
ש״ג:ה׳
א
ס"ה כלילא כו'. כמסקנת גמרא שם ומ' דבכל ענין דלא כרש"י ד"ה כלילא שרי:
ב
שמניחתו כו'. רש"י:
ג
בין כו'. כנ"ל וכלישנא בתרא וכ פי' הרי"ף:
ש״ג:ז׳
א
ס"ז בקטלא. עט"ז סק"ד בשם תוס' וע"ש נ"ז ב' ד"ה הכא:
ש״ג:ח׳
א
ס"ח מפני. רש"י:
ב
ובמקום. עס"ך אבל כו' ועמ"א שם:
ש״ג:ט׳
א
ס"ט אם מעמדת. כפרש"י שם ד"ה טהורה וכפי' תוס' ד"ה הואיל וכ"מ מדברי הרא"ש שם שבקושיא ותהוי כבירית כו' סובר כפי' רש"י וא"צ לכל הדחוקים שדחקו ט"ז ומ"א וע"ש ברא"ש שכ' ויותר נראה לפ' כו' והשתא כו'. ר"ל דלפירש"י ק' למאי מדמי לבירית בפשיטות ה"ל למיפרך דבודאי לא תגלה שערה אבל לפי' תוס' דאינה מגלה שערה מיד ל"ק לכאורה וצריך למיפרך מבירית מ' שמפ' כפרש"י דהקושיא משום גילוי שערה ולענין הקושיא שמקשין תוס' ד"ה ותהוי על רש"י צ"ל דכיון דעדיין בא' משוקיה קשורה לא נפלי הבתי שוקיים לפי הס"ד ודוקא בשאינה נקובה כמ"ש ב"י בשם הפוסקים ע"ש וז"ש ושאינה נקובה כו' וכ"מ בגמ' דלפי הס"ד במתני' באוגרת בה שערה ואפ"ה בשאינה נקובה דוקא. וע"כ צ"ל כמ"ש דשיטת ש"ע מורכב מפרש"י ותוס' דבקושיית הגמ' ס"ל כפרש"י כנ"ל דאילו לשיטת תוס' כמ"ש ט"ז ומ"א אע"ג דלא הוי תכשיט אפ"ה מותר כיון דמעמדת קשוריה א"כ אפי' מחט נקובה לישתרי במעמדת דהא גם שאינה נקובה משאוי הוא אלא משום דמעמדת אע"כ כמש"ל דשיטתו כשיטת הרא"ש:
ב
ואם כו' אסור. דהוי משוי וכמ"ש תוס' ד"ה למאי. ובתר הכי פריך כו':
ג
אסור. דוקא במחט שמתקשטת בו כמש"ש טס של זהב כו' אבל בלא"ה חייבת חטאת כמ"ש בד"ה הנ"ל שהוא משאוי ודרך הוצאתה בכך דאפי' נקובה דרך הוצאתה בכך כמ"ש תוס' י"א ב' וכ"ש בשאינה נקובה וכמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל שרגילה לנושאה כו' וכמ"ש בטבעת ס"ב א' פעמים כו' וכ"ש כאן:
ש״ג:י״א
א
ס"יא והוא כו' והוא. גמ' שם ורש"י:
ש״ג:י״ב
א
ס"יב דכיון שהוא. כלשון רבותיו של רש"י:
ב
וכ"ש. רא"ש שם. ולל"א שברש"י במתני' הוא שן תותבת דמתני':
ש״ג:י״ג
א
ס"יג דמחכו כו'. רש"י:
ב
ובשאר. עתוס' נ"ז א' ד"ה במה וא"ת כו' וי"ל כו' וכמש"ש אבל יוצא בחלוק כו':
ש״ג:י״ד
א
ס"יד זקנה בשל. כגי' תוס' וזו ואצ"ל זו ורי"ף ורא"ש גורסין כגי' שלנו:
ש״ג:ט״ו
א
ס"טו יוצאה. נ"ד ב' ותהוי כקמיע כו' וכפרש"י ד"ה חומרתא:
ב
ומהודק. רא"ש. וצ"ל דמפ' דלא כפרש"י דלרש"י לב' הפירושים א"צ מהודק אלא שמפ' והתני רמי כו' ואמאי חלוקין עליו והא דלא פריך ממתני' עתוס' דפ"י דפסחים ק"ב ב' ד"ה מיתבי כו':
ג
שלא יפול. תוס' ד"ה ומוך וכמ"ש בסי' ש"א סי"ג:
ד
אפי'. גמ' שם וכפירש"י ור"ה גאון אבל הראב"ד פי' דקאי אמוך שבאזנה וז"ש עשתה לה כו' ול"ק אפי' וכ"ה בירושלמי להדיא שם:
ה
ובכל בשם כו'. מתני' וגמ' שם:
ו
ובלבד. עתוס' שם אי קאי אכל הנך אי לא וכ' ב"י שברמב"ם ורי"ו מ' כפי' הר"פ שם דלא קאי אלא אסיפא וכ"מ מלשון טוש"ע מדכוללן עם חומרתא דקטיפתא שהוא כקמיע מומחה שמותר כמ"ש תוס' נ"ז א' ד"ה במה והא דאיצטריך התם כו':
ז
ובבתי שוקיים. נלמד מבירית וכ"ה בהג"מ:
ח
ויוצאה כו'. מדפריך ואלו אצעדה טמאה אבל מיוצאה לא פריך:
ט
והוא. רמב"ם שם ולשיטתו שפי' כבלים משום דרפויים אבל בירית ואצעדה דבוקים ולכן מתיר באצעדה ג"כ:
י
ויש מי. רש"י שמפ' משום שלפא רק בשוק דאינה מגלה שוקיה וע"ש והוא שלא בדקדוק דכה"ג לרש"י אפי' בשוק אסור ולא שרי אלא על ב"ש:
ש״ג:ט״ז
א
ס"טז בכל מה. דממ"נ אם זכורה כו' וכמ"ש בקמיע ס"א א' והא דאצטריך לאשמועינן בקמיע דשם ס"ד לאסור כמ"ש בסט"ו ובלבד כו':
ש״ג:י״ז
א
ס"יז יש אוסרים. ירושלמי והביאו הרא"ש ס"י מעשה בר"ג כו' ור"ל בידו על אצבעו דאילו בידו ממש א"כ מאי קאמר הד"א כו' הלא כל התכשיטין חייבין חטאת אם מוציאין ביד וכמ"ש דלמא שלפא כו' וע' גמ' ס"ב ב' לא תצא אשה במפתח שבידה כו' ואפי' רבנן מודים שם ואפי' של זהב אסור וכמ"ש בירושלמי לכל הפיר שים שם וערא"ש וכ"ש של ברזל שהוא משוי כנ"ל בסי' ש"א ואמר אפי' בחצר כמש"ש בירושלמי וכס' שנייה שבסי"ח שהם היש אוסרים שבכאן שהם הרמב"ן ורשב"א אבל בידו מותר כמ"ש מ"י ב' השירים כו' ה"ה בכל הכלים כו':
ש״ג:י״ח
א
ס"יח כל שאסרו. כרב דסתם לן תנא כותיה. הרי"ף ורמב"ם:
ב
שאינה מעורבת. הרמב"ם וכפי' התוס' שם דאם גם בחצר מעורבת א"כ אף בבית אסור והל"ל אף בבית אלא ודאי שהגזירה היתה שאם תתיר בחצר שאינה מעורבת יתירי אף לר"ה דשאר דברים אסור בחצר שא"מ אבל במעורבת ל"ל. מ"מ:
ג
חוץ. וה"ה איצטמא שבס"ג כמ"ש נ"ז ב':
ד
דהיינו. רש"י:
ה
וי"א דכל. ר"ן ומ"מ בשם רמב"ן ורשב"א כפי' בכל חצר דאל"כ מאי קאמר מ"ו ב' מי לא תניא השירים והנזמים כו' והלא אף ללובשן מותר וס' ראשונה מוקי לה בחצר שאינה מעורבת ששבתו בתוכה. ר"ן. וקמ"ל לאפוקי מס' ר"נ קכ"ד ב' שאמר * בליבני בחצר אבל כו' וכפרש"י עירובין ס"ט א' ד"ה בחומרתא. ואומר אני כו' ואמרו במ"ק י"ב ב' ר"י נשיאה נפק כו' מ"ט איקפד כו' והתניא השירים כו' ואי כפי פירושם דאפי' למעורבת אסור ובמעורבת מיירי מאי ראיה מייתי אדרבה משם מ' דאסור וכמו שהקשה תוס' בערובין שם ד"ה כיון ובשבת מ"ו ד"ה ואמר אלא דבחצר שאינה מעורבת מיירי ור"י נפק במעורבת ומייתי ראיה דבחצר מעורב' שרי לצאת מדמותר בשא"מ לטלטל כנ"ל ועתוס' שם ופירושם בחומרתא כו' ע"ש:
ו
וי"א שהכל. שפ' כר' ענני בר ששון דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בע"ז וכפי פירושם דחצר חצר שא"מ כנ"ל:
ז
והאידנא. שם בתוספתא:
ח
ויש שאמרו. כמ"ש קמ"ח ב' ופ"ד די"ט ל' א' ועתוס' דשבת נ"ה א' ד"ה ואע"ג וע"ל סי' תר"ח:
ט
ויש שלימדו. עסי' של"ד ס"י בהג"ה וי"א כו' בסי' שנ"ז ס"ג בהג"ה:
י
וי"א עוד. וראיה מכלילא לדידהו:
יא
ומיהו. קאי אס' אחרונה דבכה"ג אפי' רבא י"א ב' מודה. ופשוט דאפי' בחצר אסור דאמרי' בירושלמי אפי' ר' ענני ב"ש ל"ק אלא בדבר שא"ח חטאת אבל בדבר שחייב חטאת אפי' בחצר אסור הגמ"ר בפ"ו בשם ר' יואל וזהו קצת ראיה לכאורה לפי' ר"ת דבחצר שאינה מעורבת מיירי אבל יש לדחות:
יב
ויש כו'. לס' ר"ת בסי' ש"א ס"ט:
יג
ולפ"ז כו'. ב"י ור"ל לס' בה"ת הנ"ל דבתכשיט מותרת:
יד
ומ"מ. ר"ל אפי' לסברא ראשונה כמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה ואע"ג כו' וכן לכל הסברות דמחט שאינה מעמדת קשוריה אינה תכשיט כלל וחייבת חטאת כמ"ש בס"ט ע"ש:
ש״ג:י״ט
א
ס"יט צריך. קכ"ג א':
ב
אא"כ. כמו אבן בסכ"ב:
ש״ג:כ׳
א
ס"כ וה"ה. שם במתני':
ש״ג:כ״א
א
ס"כא מהפנים. ט"ס בטור וצ"ל חוץ מהעינים וע"ש פ"א:
ש״ג:כ״ב
א
ס"כב שיחדתו. דבלא"ה אסור כמ"ש בסי' ש"ח סכ"ב:
ש״ג:כ״ג
א
ס"כג אם. עגמ' דע"ז ו' א':
ב
אם לר"ה. טור:
ש״ג:כ״ד
א
ס"כד ובמשקל. כר"מ משום דאביי שקיל וטרי אליביה:
ב
ואפי'. שם:
ש״ג:כ״ה
א
ס"כה ומטעם זה אסורה לטוח. ערש"י צ"ד ב' ד"ה וכן הפוקסת. ורמב"ם מפ' כפי' ראשון שכ' אין גודלין שער הראש ואין פוקסין אותו משום דהוי כבונה וזה כפי' ראשון של רש"י. מ"מ וסמ"ג כ' בירושלמי הפוקסת חייב משום צובע ופי' הסמ"ג כפי' השני. ב"י. וכ"כ התוס' במ"ק ט' ב' ד"ה פוקסת. ור"ל דירושלמי ל"פ אגמרא דידן אלא בפי' דמתני' בב' הפירושים הנ"ל. אבל הירושלמי פליג אגמ' דשם אמרו כוחלת משום כותבת כס"ד דגמ':
ש״ג:כ״ו
א
ס"כו יש אוסרין. כפי' פי' שם ובשבת למאי חזיא. ותוס' מפ' למאי חזיא לצאת כיון שאינו תכשיט ולא מלבוש:
ש״ג:כ״ז
א
ס"כז אסור לסרוק. נדה ס"ז ב' שכן אשה חופפת בע"ש כו' ופי' בשאלתות משום שאינה יכולה לסרוק בשבת וע' ברא"ש סוף נדה טצדקי חסרת פי' רב סעדיה גאון מסרקות גדולות וע"ש:
ב
שא"א כו' אבל מותר. שבת פ"א ב' נ' ב' וערש"י שם:
ביאור הלכה
ש״ג:ב׳
א
והוא שאינם תפורים וכו' – הנה העתיק בזה לשון המשנה בדף נ"ז ובדף ס"ד ע"ב ובטור איתא דאפילו קשורים שפיר דמי ומקורו מהא דאיתא בברייתא נ"ז ע"ב בטוטפת ובשרביטין הקבועין בה ומפרש דהיינו קשורין ועיין בפמ"ג:
ש״ג:ה׳
א
בין שהיא עשויה וכו' – עיין בב"י שהוכיח דהרי"ף סובר כן מדסתם בזה להתירא ולא הזכיר החילוק בדאניסכא וכן דעת הרמב"ם וע"כ פסק כן להלכה אף דהרא"ש והר"ן והטור כתבו בהדיא לאיסור בדאניסכא והנה בפיר"ח שלפנינו כתוב בהדיא ג"כ לאיסור ע"ש טעמו וכן בפירש"י ד"ה כלילא וגם המעיין בפירוש הרי"ף וברז"ה יראה דאין ראיה כלל ממנו שהוא סובר להתירא וכמו שהאריך בזה בכנה"ג ע"ש וע"כ יש להסתפק אם יש להקל בחרוזות בחוט נגד כל הני רבוותא הנ"ל שכתבו בהדיא לאיסור:
ש״ג:י״א
א
לא תצא בכוליאר – עיין במ"ב במה שמסיק דהיכא שסוגרת מותר לכתחלה ולכאורה לפי דעת המגן אברהם וט"ז בסק"ח שהסכימו לדעת התוספות דבמחט שאינה נקובה היכא שיש עליה שם תכשיט אף שמעמדת בו קישוריה אסור א"כ ה"נ יש איסור עכ"פ בכל גווני אבל מ"מ נראה שיש להקל בזה אף לשיטת התוספות דהתוספות בעצמן בב"ב קנ"ו ע"ב כתבו דהכא מותר לכתחלה ולא חיישינן דלמא שלפא ומחויא שלא תגלה בשרה וע"כ דלגבי כוליאר עדיף טפי וכבר התעורר בזה הגאון בעל תו"ש ורק דהוא מצדד דהמחבר סתם בזה להחמיר אף בסוגרת ומשום דחזר בו ממה שכתב בב"י אבל לא נהירא והנכון יותר כמו שהעתקתי במ"ב וכמו שרשמתי בשה"צ בשם הפרישה וד"מ בשם כמה ראשונים:
ב
שקשור בה בושם – ודוקא שיש בה בושם אפילו כל שהוא ואם אין בה בושם כלל חייבת על הקשר גופא ולא אמרינן דהוי תכשיט מפני שקלט הריח [גמרא]:
ש״ג:ט״ו
א
ויוצאה באצעדה וכו' – עיין במגן אברהם ס"ק י"ב שתלה דין זה בשיטת התוספות ורש"י שזכרו הפוסקים בס"ט ואאצעדה קאי המגן אברהם כמו שכתבו האחרונים והנה לפ"ז סתם השו"ע בדעה הראשונה שיהא העיקר כשיטת התוספות ובאמת שם בב"י משמע דס"ל כפירש"י וכבר תמה ע"ז בתו"ש שם אמנם בלא"ה דברי המגן אברהם אלו תמוהים מאד דהנה הוא תלה דין זה בשיטת התוספות שס"ל דבירית לאו תכשיט הוא וס"ל דה"ה אצעדה לדידהו ובאמת לא דמי כלל דבירית הוא בכלל טבעת הכלים שמשמש להבתי שוקיים ולכך לא מקרי תכשיט והוי טהור וה"ה שיוצא בה בשבת משא"כ אצעדה שמניח בזרוע דהוא טמא כדכתיב בקרא וע"כ דהוא תכשיט למה תצא בה בשבת וכבר נתעורר ע"ז הפמ"ג וגם דברי השו"ע הלא הוא מועתק מרמב"ם ושם משמע בהדיא דהוא תכשיט והאמת הברור הוא כמו שמסיק הפמ"ג דטעם ההיתר הוא כמו שמשמע ברמב"ם על אצעדה שמניחה בזרועה ושוקה שהתירם הוא מפני שהוא מתכשיטין שאין דרכה להראותו לבריות ונ"ל שמיירי שהאצעדה מונחת על בשר זרועה ממש תחת הכתונת [וכן משמע קצת ממה שסיים והוא שתהא דבוקה וכו'] ולכך ס"ל להרמב"ם דלא חיישינן שתשלוף להראות דלא תתגלה זרועה שגם זה אינו מדרך צניעות וכמו בשוקה והי"א ס"ל דדוקא בשוקה אמרינן דלא שליף ומחוי ולא בזרועה ולפ"ז אין שייך כלל פלוגתת הסעיף זה להא דס"ט הנ"ל:
ב
ויש מי שאוסר בשל זרוע – הנה הרב המגיד כתב דכן מוכח מרש"י דלא הותר אלא בבירית שעל בתי שוקיים דלא שלפא ומחוי שלא יפלו הבתי שוקיים משא"כ בזרוע והנה לפי מה שכתבנו למעלה דהרמב"ם מיירי באצעדה שעל בשר זרוע ממש לענ"ד אפשר דגם רש"י מודה לסברת הרמב"ם אמנם אח"כ ראיתי בביאור הגר"א וחולק על הרה"מ לאידך גיסא שכתב דלפי סברת רש"י באצעדה שעל שוקה ג"כ אין מותר דלא מתירינן אלא בבירית שעל בתי שוקיים ומטעם הנ"ל משא"כ באצעדה שעל שוקה ממש אפשר דשלפא שלא בפני בני אדם ומחוי אח"כ לבריות זהו תוכן כונתו:
ש״ג:י״ח
א
כל שאסרו וכו' – ביאור טעמי חלוקי הדעות בקצרה דהנה ממתניתין מוכח דכל התכשיטין אסורין אפילו בחצר חוץ מכבול ופאה נכרית דמותרת בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה ור' ענני בר ששון משמיה דר' ישמעאל בר' יוסי פליג וס"ל דכולם מותרים בחצר ככבול ופסק הרמב"ם ועוד הרבה ראשונים כרב דס"ל כתנא דמתניתין אך בזה גופא יש חלוקי דעות דהרמב"ם וסייעתו ס"ל דדוקא בחצר שאינה מעורבת דדמיא לר"ה אבל בחצר מעורבת וכ"ש בבית לא אסרו כלל להתקשט וזהו דעה ראשונה הנזכר בשו"ע ודעת הרמב"ן וסייעתו דאפילו בחצר מעורבת אסור וה"ה בבית וזהו דעת הי"א הראשון ודעת התוספות דהלכה כר' ענני בר ששון דכל התכשיטין שרי בחצר אף שאינה מעורבת וזהו דעת הי"א השני ויתר ביאור דברי המחבר ביארתי במ"ב מס"ק ס"ב והלאה:
ב
והשתא דלית לן ר"ה גמור – הנה המחבר בסימן שמ"ה ס"ז סתם שם כדעה הראשונה דגם בזה"ז איכא ר"ה וע"כ דהכא משמיה די"א הוא דכתב כן וליה לא ס"ל והמגן אברהם בסימן י"ג וסימן שמ"ה כתב בשם המחבר שפסק כן דבזה"ז ליכא ר"ה וליתא [תוספות שבת] ועיין במה שכתבנו שם בסימן שמ"ה בבה"ל. ויש לעיין לשיטה זו למה אין תוקעין שופר בר"ה בשבת בזמנינו כיון דליכא ר"ה ולא שייך שמא יעבירנו ד"א:
ג
כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו – משמע דאין סומכין על היתרים הללו כ"כ ורק שלא למחות להן משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו' [אחרונים]:
ש״ג:כ׳
א
אבל אם הם צבועים אסור – עיין במג"א שכתב אע"ג דנזמים מותר כמ"ש ס"ח שאני חוטין דקל יותר ליטלם [תוספות] ולפי מש"כ שם בהג"ה י"ל דהכא מיירי בבתולה דוקא עכ"ל והנה לדברי זה המגן אברהם רמז ג"כ הגר"א לעיל בס"ח בהג"ה לסייעתא לדברי האו"ז שם שאוסר באזנים מגולות והנה א"כ לפ"ז משמע דבנשואה יש להקל אפילו בחוטין ודעת התוספות דבחוטין שקל להסירם יש לאסור אפילו בנשואה ועיין בפמ"ג שנשאר בצ"ע אי נתפוס כהתוספות או כהמגן אברהם . והנה דברי התוספות לכאורה מוקשים מאד אחרי דבתחלת דבריהם כתבו בעצמם אבל נזמי האוזן שרי כדפירש בקונטרס אלמא דגם הם מודים לסברת רש"י שכתב דמפני שאזניה מכוסות בקישורים טריחא מילתא למישלף ואחוי ומה זה דקמסיימי שאני חוטין דקל יותר ליטלם מה נ"מ בזה מזה נשמע דטעם נזמי האוזן דשרי מפני שמהודק וקשה להסירם וזהו דלא כפירש"י אבל באמת הנכון שלפניהם היה הגירסא ברש"י טעם לנזמי האוזן דמותר מפני שהוא מהודק וניחא דברי התוספות בפשיטות וכן איתא בהדיא בסמ"ג טעם לנזמי האוזן דמותר בשם רבינו שלמה [דידוע בכל מקום בסמ"ג שהוא על רש"י] משום דמהודקין היטב וכן ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"א איתא ג"כ טעם לנזמי האוזן דמותר מפני שיש טורח לשלפן וא"כ לפ"ז בחוטין צבועין דקל ליטלם מעל האוזן חיישינן דילמא שליף ומחוי ואין חילוק בין בתולות לנשואות וא"כ לפ"ז להשלשה רבוותא הנ"ל והם התוספות והסמ"ג ורי"ו אין להקל אפילו בנשואה לצאת בחוטין צבעונים:
ש״ג:כ״ה
א
משום צובע – עיין במ"ב שכתבנו דאינו אלא מדרבנן והוא מהמגן אברהם ועיין בא"ר שהביא דיש מהראשונים שפסקו דהלכה כר"א דפוקסת [וה"ה גודלת וכוחלת כדאיתא בר"ן] חייבת חטאת ועוד כתב אח"כ דזה לעצמה אבל לחברתה לכו"ע חייבת וציין ע"ז ש"ס פרק המצניע ודעתו דרשב"א שם שיטתו כרבנן ולענ"ד שגג בזה דשם אליבא דר"א קאמר כדמוכח שם בסוף דבריו וכן איתא בתוספתא בהדיא דהוא משמיה דר' אליעזר והטעם בזה כמו שפירש רש"י דלעצמה פטורה שאינה יכולה לבנות יפה ומה שהביא ראיה מריא"ז ג"כ לאו ראיה היא כלל דאפשר דריא"ז ס"ל כהראשונים דס"ל דהלכה כר"א אבל לרבנן בודאי דאף לחברתה פטורה וזה טעם הרמב"ם שפסק כרבנן וסתם בסתמא דבאלו הדברים גודלת ופוקסת וכן בכוחלת יש בזה איסור ולא חילק דלאחרים חייב חטאת ג"כ:
ש״ג:כ״ז
א
לחוף ולפספס ביד – איתא בש"ס דפוקסת אסור משום שבות דדמי לבנין כמו גודלת ופרש"י בשם רבותיו דהיינו שמתקנת שערה במסרק או בידיה וכתב הריב"ש שאין כונת רש"י בזה בסריקה דזה אסור משום גוזז ועוד שלא אמרו סורקת במסרק אלא הוא תקון אחר נעשה במסרק ואפשר שהוא התקון שעושין הנערות שאחר שראשן היה סרוק יפה ואין בו חשש של השרת נימין רוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין עכ"ל משמע דבלא"ה שרי לעשות זה התקון אחר שכבר היה הראש סרוק יפה ואינו עושה רק להשכיב השער [כ"ז ממ"א ועיין בסקכ"ב במגן אברהם שכתב בעצמו לדעת הריב"ש דאפילו לתקן מעט השער במסרק ג"כ אסור אך י"ל דשם מיירי שלא היה הראש עדיין סרוק יפה וע"כ אף בתקון מעט תולש שער במסרק]:
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
במג"א ס"ק כ"ב לצמר עמ"ש בסימן ש"מ. נ"ב שם העלה כהתוספת דהוי מלאכה שאינה צריכ' לגופ' ע"ש סק"ג. וגם מ"ש סי' תצ"ח ס"ק כ"ב וכ"ג נמי היינו בצמר דצריך אח"כ לדבר הנתלש אבל בשער וצפורן דאינו צריך לא שייך תולדה דקוצר ודעוקר דבר מגידולו ועתה בעוה"ר נתקלקלו בנות ישראל ונושאים מסרק על ראשם בשבת ואינם שומעים וכיון דליכא אלא איסור דרבנן מוטב שיהיו שוגגין וכמ"ש הריב"ש בעצמו סי' שצ"ד סוף ד"ה ואחר שנתבאר וכו' ע"ש אמנם מ"ש שעורות תחשים היו נגזזים ולא היו צריכות לשערות שלהם צלע"ג מנ"ל שגזזו עורו' התחשים. הנה רש"י פירש במתני' דארבעים מלאכות המוחק את העור שבמשכן היו מגרדין שער התחשים להחליק עורן גם זה איני יודע מנ"ל שהסירו שער מהתחשים דלמא מעורות אילי' אחד שגזזו צמרן גרדום והחליקן ומכל מקום גם לרש"י עכ"פ לא היתה גזיזה בתחשים אלא ממחק ודברי ריב"ש צל"ע. שוב מצאתי שכבר תמה בזה בסדרי טהרה סי' קצ"ח סוף ס"ק ל"ט ע"ש:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
ש״ג
א
סעיף כ"ג אם היתה צריכה להוציא אגוז. נ"ב עיין בתשובתי לק"ק מיקאלייאב במדינת רוסיא על יו"ד סי' קמ"ב במהדורא ה' בהלכות בב"ח סי' צ"ב דרך אגב כתבתי שם לחלק בין רה"ר לכרמלית ואף ברה"ר הוי רק מדרבנן דהוי שלא כדרך הוצאתו ע"ש היטב בעזה"י ודו"ק:
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
פי' וע"י הריפוי תמתח החוט מתוך הקליעה ואתי לאתויי החוט ד' אמות ברה"ר:
ב
פירוש במפשיט העור והעור הולך לאיבוד אינו חייב משום מפשיט והטעם משום דאין דרך הפשט בכך אבל גוזז שפיר דרכו בכך אף אם השער והצמר אזלי לאיבוד עיין שם בריב"ש:
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
[א] תוליכם וכו'. דוקא דברים קטנים כאלו אבל בגדים לובשה מיד אחר הטבילה (תוס' ורא"ש):
ב
[ב] ויש מי שאוסר וכו'. דחיישינן שתרפה הקליעה ותמתח החוט (ב"ח), וט"ז פירש דחיישינן שתסתור על ידי כותים דודאי מותר דהוי שבות דשבות עיין ס"ק מ"ב:
ג
[ג] מעשה אריגה וכו'. צריך עיון וביו"ד סימן קצ"ח פסק דחוצץ ושם יתבאר היטב:
ד
[ד] [לבוש] שחוצץ וכו'. צריך עיון וביו"ד שם כתב לשון רש"י דמסירה משום שלא תתלכלך:
ה
[ה] [לבוש] אבל בחוטים וכו'. דוקא בשאינו תכשיט (נחלת צבי):
ו
[ו] שהם רפויים וכו'. שאינה חונקת עצמה מה שאין כן בקטלה שהיא רחבה ואינה חונקת:
ז
[ז] בקטלה וכו'. עיין סעיף ז' והא דלא חיישינן הכי דילמא שלפא משום דאז לא תהיה בעלת בשר:
ח
[ח] [לבוש] ולא דמי לטוטפת וכו' לפיכך וכו'. זה לקח ממה שכתב בית יוסף זה לשונו, ולא דמי לטוטפת דטוטפת אינה קשור ואם באה לקושרו קושרו בשבכה אבל כלילא קושרת תמיד ולא בשבכה אלא רצועות תלויות בו וקושרתן בהם עד כאן לשונו, וצריך עיון דבש"ס [שבת] דף נ"ט קאמר טעמא מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחוי ואם כן לא דמי כלל לטוטפת שדרכה לכל הנשים דאז אפילו לחשובה אסור כמו שכתבו תוס' שם, לכן נראה לי דהלבוש במחילה לא כיוון יפה בדברי בית יוסף כי כוונת בית יוסף להקשות להיפך דבטוטפת כשר בקשור והכא אי לאו טעמא דאשה חשובה אסור אף בקשור לזה מתרץ דבטוטפת איכא היכירא שפיר בקשירה כיון שאין דרכה בכך ולא אתא למשלף ועוד שקשר בשבכה לא תגלה ראשה מה שאין כן בכלילא דדרכה לקשור ואינה קושרת בשבכה חיישינן שתתיר הקשירה למחווי אי לאו טעמא דאשה חשובה וזה ברור:
ט
[ט] על לבה וכו'. לקבל פירורים שנופלין מפיה ולא יטנפו בגדיה (ש"מ):
י
[י] מכוסות וכו'. ומקום שנהגו לגלות האזנים אסור לצאת בנזמים שבאוזן היכא דדרך להוציאה משם (רמ"א), ומדכתב ובמקום שנהגו וכו' משמע דאין חילוק בין נשואות בין בתולות דבשניהם יש מקומות שמגלות אסור ויש מקומות שמכסין ומותר, מיהו במגן אברהם ס"ק [ט"ז] דמשמע דבכל מקום אסור בבתולות וכן משמע בלחם משנה פרק במה אשה ודלא כמשמעות:
יא
[יא] [לבוש] טריחא וכו'. אף דחוטי צבעונים אסור בכך התם יותר קל מנזמי האוזן (תוס' דף נ"ט), ואין לומר דהתם מיירי במקום שנוהגין לגלות אזנים דאם כן מאי פריך הש"ס דף ס"ה מבנתיה דשמואל עיין שם, גם הוה ליה לחלק כן דרך להוציאם משם ודו"ק:
יב
[יב] ואם יוצאת וכו'. אפילו מעמיד קשורים (בית יוסף), והב"ח חולק דאין בזה חיוב חטאת שאין דרך הוצאה בכך, וט"ז ומגן אברהם השיגו עליו שדרך הוצאה בכך עיין שם, אך צריך עיון דבשלטי גיבורים דף קכ"ו כתב להיתר בשם הרא"ש וטור, גם מהגהות מיימוני פרק ט"ו משמע דאף נקובה הוא תכשיט לאשה בצעיפה מיהו בגדולת מרדכי מוחק ומגיה שם ואינן מוכרח לעניות דעתי:
יג
[יג] [לבוש] דכיון דלצניעותא וכו'. משמע דאף הוא תכשיט מותר לכתחילה בין שדוחק המחט לשערות תחת צעיפה בין שתוחב המחט על הצעיף שלא תיפול דמשום גילוי שער לא משלפי ומחוי וכן מבואר בבית יוסף, ולפי זה מה שכתב בסיפא ואם אינה מעמדת וכו' היינו בתכשיט אבל באין תכשיט חייב חטאת ולאפוקי מט"ז שהקשה דבתכשיט אסור לתוס' דלא דק דלבית יוסף לא סבירא ליה הכי, ועוד נראה לי דאפשר דגם תוס' דף ס' סבירא ליה הכי ולא דמי לבירת דצנועה יותר בגילוי שער, ומכל מקום מקשים תוס' דמבירית לא פריך הש"ס מידי ודו"ק, וכן מבואר בהרא"ש ורמזי"ם ורבינו ירוחם וראב"ן סימן שמ"ט ובמרדכי ובאגודה מתירין אפילו במפתחי חלוקה דלא גזרינן שתשלוף דאם כן תגלה בשרה, ומה שהאריך הט"ז בדברי סמ"ג הוא לחינם דברור דמה שמתיר הסמ"ג מיירי למאן דאמר דבזמן הזה שאין לנו רשות הרבים מותר עיין סעיף י"ח וכן כתב בב"ח, ומה שהקשה הט"ז לוקמיה הש"ס באוגרת ראשה וכשהיא תכשיט בראשה לא קשה מידי דבזמן הש"ס לא היו המחטים כך כמו שכתב ראב"ן שם:
יד
[יד] וחייבת וכו'. עיין סימן ש"א סעיף ט':
טו
[טו] והוא תכשיט וכו'. משמע דהך לכתחילה אסור דדמיא לכובלת, וצריך עיון דמשנה מפורשת [שבת] דף ס"ב היוצא בכוליאר חייב חטאת אך מספר התרומות סימן ר"מ למדתי דמיירי כשאין בו מחט תקועה שיכולין לסגור פה מפתחי חלוקה וצריך עיון לכוין פירוש רש"י שם לזה ועוד בביאורי רש"ל ועיין ס"ק י"ג וצריך עיון:
טז
[טז] שיקשור בו בושם וכו'. אבל אם אין בו בושם חייב (ש"ס):
יז
[יז] כסף וכו'. או עץ (ספר צידה לדרך), וצריך עיון דר"ן בשם ירושלמי כתב דעץ דינו כשל זהב וכן פסק בספר זכרון להגאון ריבי"ן:
יח
[יח] בחוטי שער וכו'. מפני שהמים באים בהן ואינן חוצצין בטבילה על דרך שנגזור שתחלוץ (רמב"ם פרק י"ט), כתב בשלטי גיבורים דמותר לאשה נשואה לגלות פיאה נכרית שלה, אפילו עשויה משערותיה דאין שער באשה ערוה אלא המדובקים בבשרה אבל לא בתלושין דעשויה לכסות שערותיה האחרות אף דעבדה לקושטה שתהא נראת בעלת שער עד כאן לשונו, ולא דמי לחוטי צמר אף דהני שערות מחוברין בדבר ויש בו משום חציצה דהך פאה נכרית הוא כמלבוש דאינה הולכת זולתה, אי נמי בשעת טבילה מניחן בביתו (פרישה):
יט
[יט] ולא ילדה וכו'. והרמב"ם מתיר בילדה בשל זקנה (טור), וכתב שלטי גיבורים שכן דעת רי"ף ור"ן וצריך עיון דמר"ן מבואר להיפך וכמו שכתב בית יוסף והנה [הרב המגיד] פרק י"ט הקשה על הרמב"ם הא אוסר בשן של זהב משום דמיגנאי אתא לאשלופי, גם הקשה מדאמרינן בשבת דף ס"ה דאי אשמועינן דידה הוה אמינא משום דמאיס וכו', עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דאדרבה טעמא דרמב"ם מדאשמועינן במתניתין דמתירין אפילו בשל בהמה דגנאי יותר אלמא דלא חיישינן למשלף שערות משום גנאי, והא דאסרינן בזקנה בשל ילדה היינו שתישלוף להראות משום שבת, ומה שתמה הבית יוסף וכסף משנה איך מפרש הרמב"ם איידי דקאמר בש"ס לשיקרא דנראה לי דלא קשה מידי דסבירא ליה כגירסת תוס' לא זקינה בשל ילדה וילדה בשל זקינה אם כן יש לומר דהכי קאמר ילדה בשל זקנה מותר אף דמשמעות הש"ס דקאי למעלה על לא זקנה דלא כב"ח מכל מקום תנא ליה משום איידי ולא הוי לשקרא כן נראה לי ודו"ק:
כ
[כ] [לבוש] ובסנדל וכו'. חסר כאן ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה (מלבושי יום טוב):
כא
[כא] [לבוש] ולפיכך וכו'. תמה דזה משנה מפורשת דף ס"ד ובספר התרומות וסמ"ג כתבו שהוא ברייתא וצריך עיון מכל מקום מבואר דכולי עלמא סבירא ליה הכי אף שתוס' שם מקשין על הר' פורת דפירש משום שחיקת סמנים, אם כן אמאי לא תחזור פירוש דכיון דאתמול הוי עלה לא חיישינן לשחיקת סמנים ומכל מקום ודאי לא יחלוק על משנה ועל כרחך צריך לומר דסבירא ליה דאף לטעם שחיקת סימנים אסור לחזור וכן כתבו תוס' להדיא, ובית יוסף דף ק"ב וכן מוכח במגיד פרק י"ט שכתב דרמב"ם השמיט ואם נפל לא תחזיר מפני שנסמך על דין רטיה וחזר, עד כאן, אלמא דכולי עלמא סבירא ליה הכי ודו"ק:
כב
[כב] אם נפל וכו'. כתבו תוס' בעירובין דוקא כשנפל על גבי קרקע אבל על גבי כלי שרי כמו ברטיה סימן שכ"ח סעיף כ"ה ודברים הללו נשמט מאחרונים עד כאן לשון תוספות יום טוב וכן מוכח ממגיד הנזכר לעיל, וצריך עיון אם כן איך דייקו ספר התרומות וסמ"ג דאם נפל לא תחזור לא קאי אמוך שבנדתה שהרי צריכה להסירה אם תצטרך לנקביה הא אפשר שלא תניח על גבי קרקע, מיהו לפי מה שכתב מגן אברהם דתוס' לא כתבו אלא להא טעם של הר"ר פורת אבל מטעם דמיחזי כמערים להוציא אפילו על גבי כלי אסור ויש ליישב מיהו ודאי כשאינה רוצה להיות בביתו מותר ולדידן שאין לנו רשות הרבים אפשר נמי דמותר:
כג
[כג] [לבוש] ולפי זה וכו'. באמת שכן כתבו תוס' בשבת דף ס"ד אבל בסמ"ג וסמ"ק וספר התרומות מבואר דאף לטעם דמערמת להוציא מותר במוך באוזן וסנדל וכן פסק הב"ח ומלבושי יום טוב ונחלת צבי וכן משמע בבית יוסף ושולחן ערוך אפילו ליתן תבן בסנדל וטעמא דמוכחא מילתא דצריך לכך מה שאין כן בדבר שנותנה בתוך פיה וכן מבואר במרדכי והרא"ש ורבינו ירוחם דסבירא ליה נמי דמערמת להוציא ואפילו הכי מתירין במוך וסנדל וגדולה מזה מסופקים סמ"ג וספר התרומות וסמ"ק אי מותר ליתן פילפל לריח רע בשבת לכתחילה וטעמא כתב בביאורי רש"ל דריח רע מוכיח עליו ואין שייך בו הערמה אבל בשלח ומשום חולה השנויים לא מוכרח עליה כל כך וליכא מאן דידע, עד כאן, ומספר צידה לדרך למדתי דהספק הוא אי פירוש מתניתין פילפל הוא גם על זה שיש בו ריח רע אבל ודאי קאי לא יתן וכו' על פילפל, ובזה מתורץ תמיהת בית יוסף ונחלת צבי ודו"ק וצריך עיון:
כד
[כד] [לבוש] לנידתה וכו'. בבית יוסף, לעניות דעתי גם תוס' דשבת מודה בזה דמותר דזה מוכח טפי שצריך להוציא משום הוצאה וכן מוכח בפסקי תוס' שם דלא אסרו אלא במוך באוזן וסנדל:
כה
[כה] בשל זרוע וכו'. אבל בשוק לא שלפא דלא מגליא שוקא:
כו
[כו] [לבוש] שאין דרך וכו'. זה לשון הרא"ש ריש פרק ו' דאם שכח שבתא אפילו נאסור לו להתירו לא יניח כיון שאין זכור שבת אבל בהנך שצריך להתירם לצורך שבת חיישינן שמא ישכח שבת ואתא לאתויינהו ובהנך שאין צריך להתירן לא חיישינן שמא בשעה שמתירו הוא זכור שבת ואחר כך ישכח שבת ואתא לאתויינהו דבשעה מועטת כזו לא חיישינן שמא ישכח, עד כאן ואפשר לכוין דברי לבוש לזה ודו"ק:
כז
[כז] [לבוש] יש אומרים שאסורים וכו'. היינו יש אומרים בסעיף י"ח להתקשט אפילו בביתם (בית יוסף):
כח
[כח] [לבוש] ואף על גב דהגהות מיימוני וכו'. פרק כל כתבי הקודש וסוף עירובין:
כט
[כט] [לבוש] חוץ מטבעת שיש וכו'. מזה קשה על של"ה דף קל"ה שכתב זה לשונו נשאר במסקנא שלא תצא אשה בטבעת שיש עליו חותם בחצר שאינו מעורב, על כן יש להזהיר הנשים על זה עד כאן לשונו, ונראה דטעמא כיון דכתב השולחן ערוך בלשון אפשר לא רצה לסמוך מכל מקום הא הלבוש כתבו בפשיטות וכן מסתבר כיון דנהגו הנשים עכשיו לצאת בטבעת שיש חותם כמו אין חותם אין חילוק כלל, ועוד דהשולחן ערוך כתב הלשון אפשר משום שלא יצא בבית יוסף לפוסק שכתב היתר ובפירוש עיין שם, ואני מצאתי בשלטי גיבורים דף קע"ג בשם צפנת פענח להיתר ועל פי זה יש לפרש הכי דברי ראב"ן סימן שמ"ט עיין שם ודו"ק וכן מבואר בשלטי גיבורים דף קכ"ג, ומה שכתב השולחן ערוך ולבוש מיהו וכו' בבעל המאור כתב סברא להיפך דאיסור דאורייתא לא גזרינן בחצר עיין שם:
ל
[ל] בכל התכשיטין וכו'. היינו דאסורים מטעמא דדילמא שלופא ומחוי וכן מבואר בשולחן ערוך:
לא
[לא] שניטל חודה וכו'. במרדכי פרק ד' פירש שלא יצאו במחט שניטל חודה ועוקצה דלא מהני ביה יחוד לענין טומאה עד כאן לשונו, ובריש כל הכלים אמרינן דאם ניטל חודה או עוקצה אסור לטלטלה שלא יצאו דקאמר ר"י לאו דוקא דבטילטול נמי אסור עד כאן לשון בית יוסף וכן כתב בשולחן ערוך ולא עיין יפה דבגמרא קאי אמחט נקובה דאז כשניטל חודה דהיינו חוד שלה או עוקצה פירוש קשר עדיין חזו למילתיה עד שניטלו שניהם וכן משמע בהדיא בספר התרומות סימן רנ"ד (מגן אברהם). ותמה אני על גדול שכמותו דבגמרא שם זה לשונו, ניטל חודה או עוקצה אדם זורקה לבין גרוטאות ואסור לטלטל וכן הוא ברי"ף והרא"ש והר"ן וכל הפוסקים וכן הוא בספר התרומות שם להדיא ובסימנין ונראה כוונתו לחלוק על מה דמשמע ממה שכתב שולחן ערוך חודה או עוקצה ולא קאמר נמי כמו בסימן ש"ח חודה או חור אלא דמיירי הכא באינה נקובה ועל זה חולק דדוקא בנקובה אסור בניטל חודה או חור אבל באינה נקובה מותר עד שניטלו שניהם חודה ועוקצה ולפי זה צריכין להגיה הרבה כדברי מגן אברהם ודו"ק, ואף שאם תמצא לומר שכוונתו כן מכל מקום לעניות דעתי דברי בית יוסף נכונים בכוונת המרדכי שלא יצאו לאו דוקא דלא מהני ביה יחוד לענין טומאה ובתוספות שם מבואר דכל דלא מהני יחוד אסור בטילטול ועוד הא כתב המרדכי חודה ועוקצה ובניטל שניהם מודה דאסור בטילטול ועוד דבהגמרא פרק ט"ו כתב ניטל חידודה או עוקצה אסורה גם אפשר דחודה דנקט המרדכי היינו חודה ברי"ש:
לב
[לב] צבועים וכו'. עיין ס"ק י"א:
לג
[לג] חוץ מהפנים. כן לשון הטור אבל לרש"י והר"ן כל ראשן ופניהם חוץ מן העינים:
לד
[לד] דלא בר טילטול וכו'. וסמ"ג ומרדכי כתבו טעם אחר מפני שנראה כמערים להוציאו ולא לצורך מלבוש ובשלטי גיבורים תמה עליהם אם כן מאי מיבעי הש"ס [שבת] דף ס"ו במערים בכוונה להוציא אגוז בסעיף כ"ג וסלקא בתיקו, עד כאן. ואני תמה עליו אמאי לא היקשה על תוס' דף ס"ז ורוב פוסקים שהבאתי בס"ק כ"ג גבי פלפל לתוך פיה משום דנראה כמערמת וכו', לכן נראה לי דזה שנראה לכל במערים ביותר גרע ממערים באגוז שאין נראה לאחרים וכן סימן ר"מ כתב בסמ"ג עוד יש לומר דמיבעי בש"ס על פרפה מערב שבת כמו שיתבאר לקמן, אך קצת קשה לפי זה מאי קאמר תיבעי למאן דאמר אין מערימין התם דרך הוצאה וכו' לימא התם לובש בשבת והכא מיבעי בערב שבת:
לה
[לה] ואם פרפה וכו'. דמעשה מועיל ולטעם הסמ"ג צריך לומר משום דאז אינו נראה כמערים, כתב רבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"א דכן הדין באיש:
לו
[לו] [לבוש] מאתמול וכו'. כן כתב במרדכי ובגדולת מרדכי כתב ספרים אחרים אפילו בשבת, עד כאן, וליתא דהא העתיק לשון ספר התרומות וסמ"ג ושם הוא מאתמול וכן כתב סמ"ק גם דלא כהבנת בית יוסף ברמב"ם:
לז
[לז] ופרפה וכו'. נראה לי דאפילו פרופה מאתמול אם כוונתו להוציאה לבנה אסור (מלבושי יום טוב), וצריך עיון בר"ן עיין שם:
לח
[לח] תקומה וכו'. וקורין לה קוטנ"א בלע"ז ורש"י וט"ז כתבו שקוראים שטערין שוס ובביאור רש"ל לסמ"ג כתב המעתיק שהוא אבן חצר שיש בו חלל ואבן קטן בתוכו כענבל בזוג וכן נברא:
לט
[לט] [לבוש] ויש לו משקלו וכו'. היינו שנמצא החפץ מאליו מכוין ומשקל האבן ולא חיסרו ממנו או הוסיפו מעליו לכוונו (ש"ס ורש"י) ולשון הרי"ף דאיכון ותקל לרפואה:
מ
[מ] אסור וכו'. משמע מדרבנן כמו שכתב בית יוסף בשם הרמב"ם דהלכה כרבנן ודלא כסמ"ק שפסק דחייבת כר' אליעזר, אך ראיתי שגם ראב"ן סימן שנ"ד ור"ן פרק המצניע פסקו כסמ"ג וכן משמע קצת מספר התרומות סמ"ק ומרדכי ריש פרק במה אשה גבי חוטי צמר קלועות דגודלת בסעיף כ"ו חייבת והוא הדין בסרק וכוחלת, ודוקא לעצמה אבל לחברתה לכולי עלמא חייבת (ש"ס סוף פרק המצניע), וכן כתב ריא"ז בשלטי גיבורים גבי גודלת ועיין סימן ש"ך ס"ק כ"ד:
מא
[מא] ומטעם וכו'. אבל הרמב"ם כתב דהוי ככותב ותמה תוספות יום טוב שהוא נגד מסקנת הש"ס, ולא קשה מידי דכבר כתב שלטי גיבורים שהיה לרמב"ם גירסא אחרת עיין שם, ובכנסת הגדולה תירץ דרמב"ם דייק מדאמר ר' אליעזר בסרק משום צובע אלמא דכוחלת משום כותב:
מב
[מב] [לבוש] ואסור וכו'. משמע נמי מדרבנן ועיין ס"ק מ' כתב בית יוסף בשם הכלבו דהאידנא נהגו לקלוע שערן ואין מי שימחה בידן דמוטב שיהיו שוגגין וכו' שאי אפשר למונען שלא יתגנו על בעליהן, עד כאן, וכן כתב ראב"ן שם וסיים ואם תאמר מה שכורכת החוטין סביב שערן אינו גדיל איברא גדיל הוא דהא גבי ציצית שכורך חוט אחת סביב החוטין וקרי להו גדיל, עד כאן, ואף דסבירא ליה לראב"ן דגודלת אסור מדאורייתא מכל מקום צריך לומר דאינו מפורש מדאורייתא כמו תוספת יום כיפור בסימן תר"ח סעיף ב', וצריך עיון הקלוע נימין בתלוש חייב משום אורג והכא בשער לא חשיב אריגה:
מג
[מג] אסור לסרוק וכו'. בריב"ש סימן שצ"ד כתב דחייב משום גוזז ומה שפירש רש"י בדף צ"ד דמתקן שערו במסרק אסור ובידים משום בונה היינו אחר שראשן סרוק יפה ואין בו חשש השרת נימין רוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין אבל הסריקה הוא משום גוזז, עד כאן, ובזה מתורץ מה שמקשין תוס' שם בד"ה פוסקת וכו':
מד
[מד] [לבוש] שאין מתכוין וכו'. תמיהני הא ראה לשון הש"ס שהביא בית יוסף לשון כל הסורק להשיר נימין מתכוין בנזיר דף מ"ב הרי דמיירי במתכוין (מלבושי יום טוב), ותימא לי תמיהותו דאין ספק דלבוש כתב כן ממה שכתב בית יוסף פרק המוציא יין שפירש דמסרק ודאי מסיר שער ומודה ר' שמעון בפסיק רישיה, עד כאן, ואי מיירי במתכוין ממש למה לי טעם משום פסיק רישיה וכן משמע ממה שכתב בית יוסף ויש מהנדזין בדבר וכו' ויש לדחות וכו' עיין שם, וכן מבואר ברש"י פרק במה טומנין דף נ' ובאגודה וברטנורה פרק שלושה מינים, שוב ראיתי בריב"ש סימן שצ"ח שהקשה על רש"י מש"ס דנזיר הנזכר לעיל, ותירץ דהמקשה היה סבור דיש סריקה דלא הוי פסיק רישיה ולזה השיב רבא דפסיק רישיה הוא שאין אדם סורק אלא כשיש בו נימין מדולדלין כדי להשירן ואפשר שבכלל דברי רבא אסור, עד כאן וצריך עיון, ומגן אברהם תירץ דש"ס דנזיר מיירי במסרק רך ודוחק גם אמאי לא מוקי הש"ס במסרק קשה דאסור אפילו באין מתכוין. ואגב אזכיר מה שקשה לכאורה דהוה ליה להש"ס דנזיר לאוקמי כולה כר"י וסבירא ליה דהך תנא דנתר וחול אין מגרר כלל כדאמר בשבת שם ודוחק לומר משום מפספס לא משני הבית יוסף ודו"ק:
מה
[מה] [לבוש] אבל לסרוק וכו'. לשון רמ"א לחוף ולפספס ופירש רש"י בנזיר שם חופף שערו בנתר וחול ומפספס שמפריד שערותיו זו מזו והרמב"ם וברטנורא פירש חופף מחכך בידו ומפספס מחכך בצפרניו או בכלי והש"ס שם דאסור לחוף באדמה שודאי משיר שער:
מו
[מו] [לבוש] ויש אומרים וכו' אסורה וכו'. לעצמה מדרבנן ולחברתה חייבת (שלטי גיבורים סוף פרק מצניע) וכן משמע בברטנורה שם ואפשר כוונתו אפילו באצבע לכן נראה לי להחמיר שלא לעשות באצבע לחברתה:
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ג:א׳
א
א) [סעיף א'] לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' ודוקא בדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם ד"א בר"ה שאף בחול לפעמים נושאה בידה מה שאין כן בדברים שהן עיקר מלבושים ליכא למיגזר. תו' מ"א סק"ה. א"ר או' א' תו"ש הו' ב':
ש״ג:ב׳
א
ב) שם. לא תצא אשה בחוטי צמר וכו' וה"ה בין השמשות ותוספת שבת אין יוצאה בהם. ואף שפחה כנענית אסורה לצאת בחוטין וצריכה שתרפם בטבילה. מש"ז או' א':
ש״ג:ג׳
א
ג) שם. מפני שצריכה להסירם בשעת טבילה וכו' ואף בנשים זקנות שאין להם וסת כלל נמי אסור משום דלא פלוג. ט"ז סק"ב. תו"ש שם. ר"ז או' א' ברכ"י או' א' אלא שכתב שם הברכ"י בשם א"ח (דף נ"ב ע"ד) דאיכא מאן דאמר ה"מ היכא שטובלות בנהר אבל במקומות שטובלות במקואות שבתוך הבתים לית לן בה עכ"ל אמנם מסתמיות דברי הפו' משמע דאין לחלק ובכל ענין אסור:
ש״ג:ד׳
א
ד) שם. ואם הם קלועות בשערה מותר. דהא אסור לסתור קלועות שערה כמ"ש סעי' כ"ו. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב:
ש״ג:ה׳
א
ה) שם. ויש מי שאוסר. זהו דעת רש"י ז"ל וכתב הב"ח משום דס"ל דחיישינן שמא תרפא קצת באופן שתוכל להוציא את החושין משם ואז יכולה לטבול וחיישינן דלמא אתא לאתויינהו לחוטי דקליעה ד"א בר"ה יעו"ש. והט"ז שם כתב הטעם משום דחיישינן דכי מתרמי לה טבילה תאמר לעכו"ם לסתור קליעתה דהוי שבות דשבות ושרי במקום מצוה יעו"ש. אמנם התו"ש או' ב' השיג בזה על הט"ז וכתב דלא אמרינן שבות דשבות שרי אלא היכא דלא אפשר בע"א אבל הכא אפשר לסתור קליעתה מבע"י יעו"ש. ומ"מ לענין דינא פסק הב"ח שיש להחמיר כדעת רש"י והביאוהו האחרונים. וגם כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהגם כשסותם מרן בש"ע ואח"כ כותב דעת החולקים דדעתו לפסוק כסתם מ"מ כשהוא דעת החולקים להחמיר חושש להם לכתחלה יעו"ש. וא"כ הכא נמי דעת מרן ז"ל לחוש לדברי יש מי שאוסר לכתחלה:
ש״ג:ו׳
א
ו) שם. ואם הם מעשה אריגה מותר וכו' דהני לא מהדקי שפיר ולא חייצי. לב"ש. והא דביו"ד סי' קצ"ח סעי' ג' כתב דדוקא חלולין אין חוצצין יעו"ש תירץ התו"ש או' ג' כיון דזה אינו אלא חומרא בעלמא דלדינא ק"ל כהרמב"ם ורש"י דלא בעינן חלולין די לן להחמיר בזה בחול ולא בשבת יעו"ש וכה"ג כתב הנה"ש או' ב' אלא שכתב דמהד"מ משמע דגם כאן בעינן שיהיו חלולין. וכ"כ הר"ז או' ב':
ש״ג:ז׳
א
ז) שם. מעשה אריגה מותר וכו' אף שאינן קלועין בתוך שערה. ר"ז שם:
ש״ג:ח׳
א
ח) שם הגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו' וכ"כ ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ד' בהגה. והא דלא כתב זה בש"ע משום דבב"י פסק כהרמב"ם וכלישנא קמא דגמ' דכל שהוא ארוג לא גזרו ולא מפליג בין טניפן ללא טניפן יעו"ש. אמנם אנן ק"ל להחמיר כדעת מור"ם ז"ל משום דכן הוא דעת האחרונים וגם נראה כי כן נוטה דעת מרן ז"ל בב"י יו"ד ס"ק קצ"ח יעו"ש:
ש״ג:ט׳
א
ט) שם בהגה. ובלבד שלא יהיו מטונפות וכו' פרש"י מפני שהמים ממחין הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלי לה משום טינוף אתי לאתיינהו ואסור לצאת בהן עכ"ל. והטור כתב שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ אלא שהב"ח תמה עליו דחציצה לא הוי כיון דעיילי ביה מיא וע"כ פי' הב"ח ביו"ד סי' קצ"ח דברי הטור דהכי קאמר דכיון שצריך להסירם מפני הטיט ומקפדת להסיר החוט חוצץ החוט אם אינה מסירו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ד' ועי' ט"ז סק"ב מ"ש לפרש עוד בדעת הטור:
ש״ג:י׳
א
י) שם בהגה. כדי שלא יתטנפו וכו' זהו טעם על מוזהבין. ט"ז סק"ג. וכ"ה בטור אבל המ"א גורס יטנפו וקאי ארישא נמי. לב"ש. ומ"מ כיון שצריך להסירם בשעת טבילה אסור לצאת בהם בשבת דחיישינן שמא תוליכם ד"א ברה"ר:
ש״ג:י״א
א
יא) ולצאת אשה בקמיע מומחה בתולה שאין בו סכנה י"ל דאסורה דצריכה להסירה במים אף תפורה בעור דדרך להסירה שלא יתלכלך במים ויטשטשו האותיות אבל באיש לא שייך טבילת מצוה כי לא שכיח בזמן התלמוד כ"ש האדנא אם לא מי שטובל לקריו תמיד. מש"ז או' ב':
ש״ג:י״ב
א
יב) וכל מה שאסרו חז"ל לצאת לאשה מפני חציצה אפשר אף אנדרוגינוס דשכיחא ביה טבילה דמטמא באודם כאשה אבל טמטום ספק זכר ונקבה וי"ל בדרבנן ספיקו לקולא ועל זכר לא גזרו אף במידי דחייץ כי לא שכיחא ביה לטבילת מצוה כ"כ אף בזמן התלמוד שהיו אוכלין חוליהן בטהרה אבל אשה אף זקינה ובתולה לא תצא כמ"ש הט"ז או' ב' כ"ש בתולה מפני טבילה לחולין ולקדשים כדאמרן כאן. מש"ז או' ה' ועיין לעיל או' ג':
ש״ג:י״ג
א
יג) [סעיף ב'] שהם רפוים וכו' והא דלא אסרי כאן דלמא שלפא ומחוי דזה אינו אלא בתכשיט שהוא חידוש. ט"ז סק"ד. ואם החוטין צבועין בצוארה אסור דמחויא. מש"ז או' ד' ועיין לקמן סעי' ך':
ש״ג:י״ד
א
יד) שם. אבל בקטלא שבצוארה אסור וכו' כאן הטעם משום חציצה דזה הוה חציצה. ופי' קטלא מפורש בסעי' ז' אלא דשם יש איסור מחמת דלמא שלפא ומחוי לחברתה כאן שהוא חשוב. והא דכתב כאן הטעם משום חציצה פי' התו' דכיון שהיא מהדקה כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא תשלפא כי אז לא תראה בעלת בשר אבל לקמן מיירי כשהקטלא רפוייה סביב צוארה ואין שם חציצה אלא אסור מכח דלמא שלפא ומחוי. ט"ז סק"ה:
ש״ג:ט״ו
א
טו) שם. אבל בקטלא שבצורה אסור וכו' והחילוק שבין חוטין לקטלא אמרינן בגמ' שהחוטין לא מיהדקא בחוזק כי אינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רחבה ואינה חונקת. ט"ז שם:
ש״ג:ט״ז
א
טז) שם. אבל אם תפורים וכו' והטעם משום דלא תגלה ראשה להסירה. ד"מ א' או' בשם א"ז. עו"ש א' ה':
ש״ג:י״ז
א
טוב) [סעיף ג'] כשיעור ציץ. והוא תכשיט וחיישינן דלמא שלפא ומחוי. לב"ש:
ש״ג:י״ח
א
חי) שם. ולא באיצטימא וכו' וכיון שאינה לא תכשיט ולא מלבוש הו"ל משוי. ב"ח:
ש״ג:י״ט
א
יט) שם. להפריח ממנה הזבובים. שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לטורדו. טור:
ש״ג:כ׳
א
ך) [סעיף ד'] שהוא תכשיט עגול וכו' ואף שאין דרך לילך בה אלא אשה חשובה מ"מ חיישינן דלמא אתי לאתויי כיון דחשוב טפי מכלילא דלקמן. תו"ש או' ט':
ש״ג:כ״א
א
כא) שם. שמחברין אותו וכו' ואינו חיבור גמור ויכולין לשלפה וכיון שהוא תכשיט חיישינן דלמא שלפה ומחוי וטעם זה הוא גם לפי' ר"ת. לב"ש:
ש״ג:כ״ב
א
כב) [סעיף ה'] כלילא והוא תכשיט וכו' אין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחוי אבל תכשיטין שכל הנשים רגילין בהו אף חשובה אסורה דלא פלוג. שה"ג. מ"א סק"ו. תו"ש או' יו"ד:
ש״ג:כ״ג
א
כג) שם. חרוזות בחוט. מיהו להרא"ש אם חרוזות בחוט אסור והביאו הטור אלא דהש"ע פסק כהרי"ף והרמב"ם דמתירין אף בחרוזות בחוט כמבו' בב"י כי כן דרכו כשחולקין ג' עמודי הוראה שהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הולך אחר הרוב כידוע. וכן הוא דעת האחרונים להתיר כפסק הש"ע:
ש״ג:כ״ד
א
כד) [סעיף ו'] דמהדק שרי ולא חיישינן דלמא מישרא קיטרי ואתי לאתויינהו טור:
ש״ג:כ״ה
א
כה) שם. ואם אין לו רצועות אסור. שמא תפול מעליה ותשכח ותביאנו בידה. ר"ז או' ט':
ש״ג:כ״ו
א
כו) [סעיף ז'] לא תצא בקטלה וכו' משום דלמא שלפה ומחוי כמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש:
ש״ג:כ״ז
א
כז) שם. והבגד תלוי על לבה. שלא יפול מה שהיא אוכלת על בגדיה. טור:
ש״ג:כ״ח
א
כח) [סעיף ח'] לא תצא בנזמי האף. דלמא שלפה ומחוי ואתי לחתויי ד"א בר"ה:
ש״ג:כ״ט
א
כט) שם. אבל יוצאת בנזמי האוזן. לכתחלה דטריחא לה מילתא למשלף ואתויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה. ב"י ט"ז סק"ו:
ש״ג:ל׳
א
ל) שם בהגה. ובמקום שנהגו לגלות האזנים אסור וכו' מדכתב ובמקום שנהגו וכו משמע דאין חילוק בין נשואות בין בתולות דבשניהם יש מקומות שמגלות אסור ויש מקומות שמכסין מותר מיהו במ"א ס"ק ט"ז משמע דבכל מקום אסור בבתולות וכ"מ בלחם משנה פ' במה אשה. א"ר או' יו"ד. וכ"כ הר"ז או' יו"ד דהבתולות שאזניהם מגולות אסורות לצאת בנזמים:
ש״ג:ל״א
א
לא) [סעיף ט'] ואם יצאת חייבת. אפי' מעמדת בה קישוריה דאין דרך להעמידה בנקובה והוי משוי. ב"י והב"ח כתב דפטורה דאין דרך הוצאתו בכך. ולא דק אלא דברי הב"י עיקר. מ"א סק"ז. וכ"כ הט"ז סק"ז. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' י"א. וכ"כ האחרונים. ולענין איש עיין לעיל סי' ש"א סעי' ח':
ש״ג:ל״ב
א
לב) שם. אם מעמדת בה קשוריה וכו' דהיינו קשורי צעיפה או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיוצא בה. ב"י. ר"ז או' י"א:
ש״ג:ל״ג
א
לג) שם. אם מעמדת בה קשוריה מותר. משמע כל שמעמדת בה קשוריה מותר ואפי' אינו תכשיט מיהו הב"ח כתב דדוקא במחט העשויה להתקשט בה דטס של זהב יש לה על ראשה ומעמדת בה קשוריה מותר אבל כשאינה תכשיט אעפ"י שמעמדת בה קשוריה אסורה לצאת בה יעו"ש. אמנם הט"ז סק"ז והמ"א סק"ח השיגו עליו וכתבו דדוקא במחט שאינה תכשיט ומעמדת בה קשוריה מותר לצאת אבל במחט שהיא תכשיט אעפ"י שמעמדת בה קשוריה אסורה לצאת דלמא שלפה ומחוי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ט"ז. ומיהו הא"ר או' י"ג והא"א או' ח' כתבו דדעת הש"ע להתיר להעמיד קישוריה אף במחט שהיא תכשיט יעו"ש. ומ"מ דעת האחרונים להחמיר. ומחט שאינה נקובה אלא שראשו האחד עב כעין מחטין שלנו כתב שם המ"א דזה אינו עשוי כמין תכשיט ולכן נהגו להקל. וכ"כ הר"ז או' י"א. וכ"כ האחרונים. והוא שמעמדת בה קשוריה כנז' ונראה דה"ד באלו המחטין הבאין מערי ארופ"א שאינן נקובין וראשן אחד עב שכולן שוין ונמצאין אצל כל אדם דלא שייך בהו שלפה ומחוי אבל אם הלכה האשה אצל הצורף ועשתה כעין זה מכסף או זהב כיון דדבר חידוש הוא חיישינן לשלפה ומחוי ואסור לצאת בה בשבת אעפ"י שמעמדת בה קשוריה והיינו לדעת האוסרים כנז':
ש״ג:ל״ד
א
לד) שם. מותר. אבל יש ליזהר שלא תוציא אלא המחט הצריכה לזה שאם תוציא יותר מזה אסור. ב"י. ועיין סוף סעי' ח"י:
ש״ג:ל״ה
א
לה) שם. ואם אינה מעמדת וכו' וכן אסורה לצאת במחט שמחלקת בו שערה אפי' אם עשוי להתקשט בו. טור. ואם אינו עשוי לתכשיט חייבת חטאת. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ז וסק"ח. ר"ז או' כ"א. וכ"נ דעת האחרונים. ועיין לעיל סי' ש"א או' מ"ו:
ש״ג:ל״ו
א
לו) שם. אסור. והט"ז סק"ח כתב דחיובא נמי איכא כיון דמיירי הכא במחט שאינו תכשיט יעו"ש. מיהו לדעת הא"ר והא"א שהבאנו לעיל או' ל"ג שכתבו לדעת הש"ע מותר להעמיד קשוריה במחט שהיא תכשיט שפיר קאמר הש"ע תיבת אסור משום דכיון שהוא תכשיט אף שאינה מעמדת בו קישוריה ליכא חיוב חטאת ומ"מ לענין דינא לא נ"מ מידי דאם אינו תכשיט ואינה מעמדת בו קישוריה לכ"ע (ר"ל רוב הפו') חיובא איכא. ולענין אם מותר לצאת בו לחצר אם הוא תכשיט עיין לקמן סט"י ח"י:
ש״ג:ל״ז
א
לז) [סעיף יוד'] לא תצא בטבעת וכו' דאין דרך אשה לשאת עליה טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי תכשיט אלא משאוי גמור:
ש״ג:ל״ח
א
לח) שם. ואם יצאת חייבת. ואין זו הוצאה שלא כדרכא כיון דלפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח בתיבה מניחתה באצבעה עד שמוליכתה לשם הוי דרך הוצאה בכך. גמ' מ"א סק"ט:
ש״ג:ל״ט
א
טל) שם. וכשאין עליה חותם לא תצא וכו' דלמא שלפה ובדיעבד פטורה לפי שהוא תכשיט. תו"ש או' ח"י. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' ש"א סעי' ט' וסעי' יו"ד:
ש״ג:מ׳
א
מ) [סעיף יא'] לא תצא בכולייאר. משמע דאם יצאה פטורה כמו בכובלת ובמשנה איתא בהדיא דאם יצאה חייבת ועיין א"ר או' ט"ו שהניח בצ"ע ולי נראה כיון דהרבה פירושים יש בכולייאר כמ"ש בטור על כן לא כתב בש"ע לשון חיובא דלא פסיקא:
ש״ג:מ״א
א
מא) שם. שקושרת בו מפתחי חלוקה. פי' דרכה לכך אבל עתה אינה יוצאה בו אלא כדי להתקשט אבל אם גם עתא מניחתו שם כדי לסגור ומבלעדו לא היה מסוגר מותר. וכ"כ המרדכי וכ"נ בב"י בד"ה לא תצא במחט יעו"ש. פרישה או' ט"ז. וכ"כ ד"מ או' ג' בשם המרדכי:
ש״ג:מ״ב
א
מב) שם. ולא בכובלת וכו' תכשיט הוא הילכך אם יצתה טהורה ומיהו לכתחלה לא תצא דלמא שלפה ומחויא. ב"י. ר"ז או' י"ג:
ש״ג:מ״ג
א
מג) שם. ולא בכובלת וכו' וה"ה בצלוחית של פלייטון. גמ':
ש״ג:מ״ד
א
מד) שם. קשור בה בושם וכו' אבל אם אין בו בושם חייבת. גמ' א"ר או' ט"ז:
ש״ג:מ״ה
א
מה) שם. שקשור בה בושם וכו' ואשה שריחה רע טוענתו עליה. ב"י בשם רש"י. ר"ז או' י"ג:
ש״ג:מ״ו
א
מו) [סעיף יב'] אבל של כסף וכו' וה"ה של עץ. ס' צד"ל. אבל הר"ן כתב בשם הירושלמי דעץ דינו כשל זהב. וכ"פ בס' זכרון להגאון ריבי"ן. א"ר או' י"ז. וכ"כ בחידושי הריטב"א ובחידושי הרשב"א. פת"ע או' כ"ה:
ש״ג:מ״ז
א
מז) [סעיף יג'] ולא במנעל חדש וכו' או דחוק. מאירי פת"ע או' כ"ו:
ש״ג:מ״ח
א
מח) שם. שמא לא יבא וכו' ושלפא ליה ואתיא לאתויי ד"א בר"ה:
ש״ג:מ״ט
א
מט) שם. ללכת בו מאתמול וכו' אפי' שעה אחת. גמ':
ש״ג:נ׳
א
נ) שם. אבל איש מותר וכו' בין במנעל קרוע בין במנעל חדש. ב"ח סי' ש"א. ר"ז או' ט"ו:
ש״ג:נ״א
א
נא) שם. אבל איש מותר וכו' ואע"ג דבסי' ש"א סעי' ד' מבואר דדבר הראוי לאיש ולאשה אסרו בו משום לא פלוג שאני הכא דמנעל של איש אינו דומה למנעל של אשה ולהכי שפיר יש לחלק בין איש לאשה. תו"ש או' כ"א.
ש״ג:נ״ב
א
בנ) שם הגה. ובשאר מלבושים וכו' שהם קרועים או חדשים אף האשה מותרת לצאת בהם לפי שבדברים גדולים שהם עיקר המלבוש אין חוששין בה שתשלפם מעליה. ר"ז או' ט"ו. ועיין לעיל או' א':
ש״ג:נ״ג
א
גנ) [סעיף יד'] יוצאת בחוטי שער וכו' מפני שהמים באים בהם ואינם חוצצין בטבילה עד שנגזור שמא תביאם לר"ה. הרמב"ם פי"ט. א"ר או' חיי. תו"ש או' כ"ב:
ש״ג:נ״ד
א
דנ) וכתב המש"ז או' ט' דמ"ש הש"ע יוצאת בחוטי שער וכו' היינו באין קלועים תוך שערותיה ובקלועים אף חוטי צמר שרי כמ"ש סעי' א' עכ"ל והיינו לסתם הש"ע אבל כבר כתב שם בש"ע יש מי שאוסר וכתבנו שם כי כן יש להחמיר יעו"ש:
ש״ג:נ״ה
א
הנ) כתב בשה"ג דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משער חבירתה דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה אבל לא בתלושים ועשוים לכסות שערותיה האחרות ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער עכ"ל. ד"מ או' ו' ולא דמי לחוטי צמר שבראש הסי' ואף דהני שערות מחוברין בדבר ויש בו משום חציצה דשאני הכא דהך פאה נכרית הוא כמלבוש דאינה הולכת זולתה א"נ בשעת טבילה מניחתן בביתה. פרישה או' י"ט א"ר שם. ומיהו עיין לקמן סעי' ח"י שאוסר לצאת בפאה נכרית ואפשר שיש לחלק ועיין לקמן או' ח"ן ודוק. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ע"ה או' י"ט לענין דינא שכתבנו דמותר לקרות נגד פאה נכרית יעו"ש:
ש״ג:נ״ו
א
ונ) שם. או משער חברתה. שאינו דומה במראיתו לשער שלה. ר"ז או' ט"ז. ואפי' משער בהמה. ולא אמרינן דמאיס ואתי למשלפא ואתויי ד"א בר"ה. גמ".
ש״ג:נ״ז
א
זנ) שם. ולא ילדה בשל זקנה. דמחכו עלה ואתיא לשלופיה. ט"ז סק"ט. והמש"ז או' ט' כתב דתרווייהו טעמא משום דמחכו עלה לפי' ב"י דגם זקנה בילדה מחכי עלה שאין ראויות לה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ז. וכ"כ האחרונים:
ש״ג:נ״ח
א
חנ) לא תצא בפאה נכרית דהיינו קליעת שער תלוש שנותנת על שערה כדי שתראה כבעלת שער הרבה שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה או שמא תפול מעל ראשה ותביאנו בידה. ר"ז שם. והוא מגמ' ועיין לעיל או' ה"ן ודוק:
ש״ג:נ״ט
א
טנ) [סעיף טו'] לרפואת קיטוף עה"ר וכו' דהוי כקמיע מומחה ולא שייך בו שלפי ומחוי שאילו דבר על נוי. תו"ש או' כ"ד:
ש״ג:ס׳
א
ס) שם. ומהודק באזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן רש"י לב"ש:
ש״ג:ס״א
א
סא) שם. ובמוך שבסנדלה. שמניחתו לתענוג. רש"י:
ש״ג:ס״ב
א
סב) שם. הקשור בסנדלה. וא"צ שיהא הקשר מהודק. הרא"ש. תו"ש או' כ"ה:
ש״ג:ס״ג
א
סג) שם. הקשור בסנדלה. או בעקבה. מפני שמוך זה הוא לה כמו תכשיט ומלבוש שהרי הוא משמש להנאת גופה כמו שאר מלבושים. ר"ז או י"ז.
ש״ג:ס״ד
א
סד) שם. הסתומים מכל צד. אבל אם הם פתוחים אפי' מצד אחד איכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי. ב"י. וצריך לקשרו שם. ר"ז שם:
ש״ג:ס״ה
א
סה) שם. אפי' אינו קשור וכו' דתו אין לחוש דלמא נפיל ואתי לאתויי. תו"ש או' כ"ו:
ש״ג:ס״ו
א
סו) שם. אפי' אינו קשור מותר. ומותר ליתנו לכתחלה בשבת. טור. וכתב בסה"ת להתיר במנעל שלנו לצאת בתבן שבתוכו כמו במוך ואפי' בשבת יכול ליתנו לתבן או למוך בתוך המנעל ואינו מסופק בזה דלא כהגהת סמ"ק שכתב צ"ע אם ה"הקש. ב"ח והביאו העו"ת או' ט' וכתב ויש להקל לצורך קצת. אבל הר"ז או' י"ט כתב להתיר בפשיטות כדעת הסה"ת וכתב דאינו כמו המוך דאם המנעל סתום מכל צד מותר בלא קשירה ואם אינו סתום צריך קשירה:
ש״ג:ס״ז
א
סז) שם הגה. שלא יפול דם וכו' אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם הוה אצולי טינוף ואסור כמ"ש סי' ש"א סעי' י"ג ב"י ט"ז סק"י:
ש״ג:ס״ח
א
סח) שם. אפי' יש לו בית יד. דאיכא למיחש שמא תטלנו ע"י בית יד מ"מ שרי דגם הבית יד מאיס. תו"ש או' כ"ח:
ש״ג:ס״ט
א
סט) שם. בפלפל ובגרגיר מלח וכו' פלפל ארוך נותנת אשה בפיה שריחה רע וגרגיר מלח לרפואת חולי שנים. רש"י ר"ז או' י"ט:
ש״ג:ע׳
א
ע) שם. ובלבד שלא תתן לכתחלה וכו' דמחזי כאלו מערמת להוציאו לר"ה שאין הכל יודעין שנותנת שם לריח הפה. תו"ש או' ל' לב"ש:
ש״ג:ע״א
א
עא) שם. ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת, לפי מ"ש התו' קאי גם אמוך שבאזנה ושבסנדלה ושהתקינה לנדתה אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם בפי"ט ומדברי רי"ו בחלק י"א. ב"י. וכ"כ הב"ח בשם סמ"ג וסמ"ק דהא דקתני ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת לא קאי אלא אסיפא ובגרגיר מלחו בכל דבר שתתן לתוך פיה אבל אמוך בתוך הסנדל דברישא פשיטה דיכולה ליתן לכתחלה בשבת וכתב דכן הוא דעת הטור יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ג בשם כמה פו' דבמוך שבאזנה ושבסנדלה שרי לכתחלה ליתן בשבת וכתב שכ"מ בב"י וש"ע יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל', וכ"כ הר ז או' י"ט דמוך שבאזנה ושבסנדלה מותרת לקשרו שם בתחלה בשבת ולצאת בו מפני שניכר הדבר למה היא נותנת שם המוך והכל יודעים שהיא צריכה לו ואינו מערמת כלל עב"ד:
ש״ג:ע״ב
א
עב) ומיהו. כתב בטור וב"י דבפלפל נסתפקו הסמ"ג והסמ"ק אי שרי ליתנו לכתחלה בפה בשבת ולצאת בו מי שיש לו ריח הפה יעו"ש והטעם כתב הב"ח דנסתפקו בפלפל משום די"ל דלא קאי ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת אלא דוקא אגרגיר מלח ובכל דבר שתתן בתוך פיה אבל לא על הפלפל יעו"ש. וכתב התו"ש או' ל' וספיקא לחומרא וכ"מ מדברי הרמב"ם פי"ט דהאי ובלבד שלא תתן וכו' קאי גם אפלפל וכ"נ דעת הש"ע. וכ"ה דעת האחרונים:
ש״ג:ע״ג
א
עג) שם. ואם נפל לא תחזיר. ואפי' נפל ע"ג כלי אסור להחזיר. מ"א ס"ק י"א. א"א או' י"א. וכן הסכים המח"ש כהמ"א ודלא כהתו"ש שהשיג על המ"א יעו"ש:
ש״ג:ע״ד
א
עד) שם. ואם נפל לא תחזיר. ונראה דלפי טעם זה שאינו אסור אלא משום מראית העין א"כ במקום שאין רואין שרי ואף דק"ל כל מקום שאסרו חז"ל משום מראית העין אפ' בחדרי חדרים אסור הא כבר נתבאר בכמה דוכתי דה"ד היכא שיש חשד איסור דאורייתא אבל הוצאה בפה אינו אלא איסור דרבנן תו"ש או' ל"א. ועיין לעיל סי' ש"א או' רס"א:
ש״ג:ע״ה
א
עה) שם. שקשורים במשיחה וכו' ואפי' אם המשיחה דבר נוי נמי מותר דלא שלפא שמא יפלו בתי שוקיים. כ"כ האחרונים:
ש״ג:ע״ו
א
עו) שם. שאין המשיחה קשורה בהם. אלא עליהם ר"ז או' ך':
ש״ג:ע״ז
א
עז) שם. ולא חיישינן שמא ישתלשלו למטה. עם המשיחה שעליהם ויפלו ותביאם בידה. ר"ז שם:
ש״ג:ע״ח
א
עח) שם. ויוצאה באצעדה וכו' ואע"ג שהוא תכשיט כתוב שם הטעם בהרמב"ם פי"ט דין ה' דכל דבר שהוא תכשיט ואינו נופל ואין דרכה להראותו הרי זה מותר לצאת בו עכ"ל. וכתבו האחרונים כגון שהוא דבוק על בשרה תחת הכתונת ולא חיישינן דילמא שלפא ומחוי שלא יתגלה זרועה. וזהו הטעם נמי ע"ג שוקה. והי"א ס"ל דדוקא בשוק מקלינן מה"ט ולא בזרוע כמ"ש באו' שאח"ז:
ש״ג:ע״ט
א
עט) שם. ויש מי שאוסר בשל זרוע. הוא דעת רש"י גבי בירית דלא התירו אלא בשוק דלא מגליא שוקה. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"ה. ועיין לעיל סוף או' ה':
ש״ג:פ׳
א
פ) [סעיף טז'] יכולה להתירו בר"ה וכו' משום דליכא למיחש למידי דאם יהא זכור לשבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהא זכור לשבת אפי' נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל. תו' ר"פ במה אשה. ב"ח. תו"ש או' ל"ג (והשיג על הלבוש שכתב טעם אחר יעו"ש) לב"ש:
ש״ג:פ״א
א
פא) [סעיף יז'] יש אוסרים להביא מפתח וכו' היינו לי"א בסעי' ח"י שאוסרים לצאת בתכשיטים שאסרו חכמים אפי' לחצר המעורבת ואפי' בבית דרך מלבוש שמא ישכח ויצא בהם. ב"י. וה"ה מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' כ"ז. אבל להמתירים תכשיטים תוך הבית ולא גזרו בית אטו ר"ה ה"ה במפתח אין לגזור. אלא לי"א אפי' בבית בתכשיטים ה"ה במפתח ואפי' המפתח כעין תכשיט משא"כ כשנושא המפתח בידו אפי' אינו תכשיט מותר תוך הבית דכיון שהוא בידו יזכור ולא יצא עם המפתח לר"ה. מחה"ש:
ש״ג:פ״ב
א
פב) [סעיף חי'] אסור לצאת בו לחצר וכו' היינו מבית לחצר:
ש״ג:פ״ג
א
פג) שם. לחצר שאינה מעורבת. אבל לחצר המעורבת שרי. הרה"מ פי"ט דין ח':
ש״ג:פ״ד
א
פד) שם. חוץ מכבול וכו' היינו כפה של צמר שבסעי' ג' ופאה נכרית פרש"י קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתראה בעלת שער עכ"ל. ב"ח. ומ"ש בש"ע שקלעה בתוך שערה הוא ל"ד לפי מ"ש בסעי' א' לסברה א' דאפי' בחוטי צמר ופשתן מותר לצאת לר"ה אם הם קלועות ויעו"ש הטעם וכ"מ במש"ז או' י"ב יעו"ש. ועיין לעיל או' ח"ן:
ש״ג:פ״ה
א
פה) שם. חוץ מכבול וכו' שמותרת לצאת בהן לחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה על בעלה. הרמב"ם פי"ט דין ח':
ש״ג:פ״ו
א
פו) שם. נשי דידן נהגו לצאת וכו' פי' שנהגו לצאת לר"ה שלנו שהוא כרמלית שהרי אין מבואות שלנו רחבים ט"ז אמה וגם אין ס' רבוא בוקעים בהם והרי כחצר שאינה מעורבת ומותר. כ"כ התו' מיהו מאן דאית ליה אע"ג דאין ס' רבוא בוקעים בו נקרא ר"ה אסורים לצאת לר"ה גמורה. עו"ש או' ט"ו. ועיין לקמן או' פ"ח:
ש״ג:פ״ז
א
פז) שם. נהגו לצאת בכל תכשיטין. היינו האסורים מטעמא דדלמא שלפה ומחוי. א"ר או' ל' אבל תכשיטין שאסרו מחשש שמא יפלו או מחשש טבילה או שמא ישחקו עליה ותטלם בידה אין לנו לומר אלא שסומכות על דברי המקילין. אבל כל הדברים שאסור לצאת בהם מן התורה מפני שהם משא גמור אסור לר"ה לצאת בהם אפי' לכרמלית. ר"ז או' כ"ג:
ש״ג:פ״ח
א
חפ) שם. כל ר"ה שלנו כרמלית ודינו כחצר וכו' וכתבו התו' ואע"ג דכרמלית חמיר מחצר שאינה מעורבת כדאי' בפ' כל כתבי ה"ד בזמניהם שהיה ר"ה ושייך למגזר כרמלית אטו ר"ה ואז הוי כרמלית חמיר מחצר שאינה מעורבת אבל עכשיו דליכא ר"ה אין שום חומרא בכרמלית יותר מחצר שאינה מעורבת עכ ל' אכן התו' בכתובות כתבו בפשיטות לחלק בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת גם בזה"ז ולא הביאו תירוצם דלעיל כלל וגם הרא"ש לא הזכיר מזה וכ"מ מדברי הטור שבסי' של"ד מחלק בין חצר שאינה מעורבת לכרמלית ואף דס"ל דכזה"ז ליכא ר"ה. והש"ע בסי' שמ"ה סעי' ז' סתם שם כדיעה ראשונה דגם בזה"ז איכא ר"ה וכ"כ שם הכנה"ג והעו"ש דדעת הש"ע הוא כן. ולפ"ז צ"ל דהא דכתב הש"ע דיעה זו דבזה"ז אין לחלק בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת משמיה די"א הוא דכתב כן וליה לא ס"ל. והמ"א בסי' י"ג וסי' שמ"ה כתב בשם הש"ע שפסק כן דבזה"ז ליכא ר"ה וליתא. תו"ש או' ל"ו. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' ז' בשם כמה פו' דדעת מרן ז"ל כסתם דסי' שמ"ה דגם בזה"ז איכא ר"ה יעו"ש וא"כ כיון דלדעת מרן ז"ל גם בזה"ז איכא ר"ה ה"ה ג"כ דיש לחלק בין כרמלית לחצר שאינה מעורבת כנז' ולפ"ז לסברה האחרונה דהיינו י"א שנית שכתב בש"ע לא שרי אלא דוקא בחצר שאינה מעורבת אבל לכרמלית אסור ולסתם הש"ע לא שרי אלא דוקא בחצר המעורבת ואנן ק"ל כסתם הש"ע רק במקום שנהגו להקל לא נוכל למחות בידם מאחר שיש להם על מה לסמוך אבל כל יר"ש יש לחוש לעצמו אפי' במקום שנהגו להקל ואין לזוז מדעת הש"ע. ובל"ה יש אוסרים לאשה שתצא לחוץ בתכשיטין אפי' בחול מפני הרואין ואשה יראת ה' היא תתהלל:
ש״ג:פ״ט
א
טפ) שם בהגה. ויוצאין בהם אף בחול וכו' דכל התכשיטין הרגילין ללובשן נמי בחול שרי בין לאיש בין לאשה. שה"ג אשר סביב המרדכי פ' במה אשה. ובשם הר"ר דוד כתב שהזהב הוא כמו קמיע מומחה שטוב לרפואה שהוא משמח. עו"ש או' ט"ז. וכ"ז הוא לדעת המקילין וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת מרן להחמיר. ועוד עיין לעיל סי' ש"א או' ח"ן:
ש״ג:צ׳
א
צ) שם. אף בכרמלית אסור וכו' ו ה"ה דאפי' בחצר אסור הגר"א
ש״ג:צ״א
א
צא) שם. שנהגו האנשים לצאת בטבעת וכו' היינו לדעת הי"א דס"ל דר"ה שלנו דינו כחצר שאינה מעורבת אבל לדידן דלא ס"ל הכי ודאי אסורים גם לאיש ואף דבאיש לא שייך שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך להתפאר בתכשיטין כמ"ש סי' ש"א סעי' ט' מ"ט אסור כיון דהוי תכשיט גם לאשה כמ"ש שם. וכ"כ ב"י בשם רי"ו בסי' ש"א. תו"ש או' ט"ל. ועיין לעיל סי' ש"א או' ג"ן:
ש״ג:צ״ב
א
צב) שם. ולפ"ז אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים וכו' הא דמספקא ליה בהכי ולא כתב בפשיטות דה"ה נמי גבי נשים יש להתיר בזה היינו משום דיש לחלק ולומר דדוקא באיש יש להתיר כיין דלא שייך גביה שלפי ומחוי שפיר יש להתיר בזה"ז אבל באשה דודאי איכא למיחש בה דלמא שלפא ומחוי אפשר דאין להקל כולי האי למימר דבזה"ז מיקרי טבעת שיש עליה חותם תכשיט גם לאשה וגם לסמוך אי"א דס"ל דר"ה שלנו דינו כחצר שאינו מעורבת ושרי ולכך כתב הש"ע לישנא דאפשר משום דמספקא ליה בהכי. והלבוש כתב בפשיטות לדעת י"א דאין חילוק בזה"ז בין איש לאשה בין יש עליה חותם לאין עליה חותם דשניהם מותרים בשניהם אבל מלשון הש"ע לא נראה כן כמ"ש. תו"ש או' מ':
ש״ג:צ״ג
א
צג) שם. בטבעת שיש עליה חותם וכו' היינו לדעת הי"א דר"ה שלנו דינו כחצר שאינו מעורבת ולדידן אסור. תו"ש או' מ"א:
ש״ג:צ״ד
א
צד) שם. ולא יותר וכו' ר"ל מה שהתיר בסעי' ט' מחט להעמדת קישוטין לא יהיה יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת קשורין. לב"ש ועיין לעיל או' ל"ד:
ש״ג:צ״ה
א
צה) [סעיף יט'] צריך להזהיר לנשים וכו' ל"ד לנשים וה"ה לאנשים אלא שדבר בהווה. ס' הזכרונות דצ"ו. כנה"ג בהגב"י:
ב
צה) שם. שניטל חודה או עוקצה וכו' מיירי במחט שאינה נקובה שיש עליה קשר עב בראשה והוא נקרא עוקץ וע"י שניטל ממנה זה העוקץ או שניטל חודה נתבטל שם כלי מעליה ואסור לטלטלה. אמנם עיין במ"א ס"ק ט"ו שחילק על הש"ע וס"ל דנהי דבמחט נקובה נתבטל שם כלי ע"י שניטל חודה או חורה וכדלקמן בסי ש"ח סעי' י"א במחט שאינה נקובה לא נתבטל שם כלי מעליה עד שינטלו שניהם דהיינו חודה ועוקצה וכמ"ש הא"א או' ט"ו בכוונת מ"א יעו"ש. ומ"מ לענין יחוד מע"ש לכו"ע מהני אפי' במחט נקובה וניטלו שניהם. וכ"כ הר"ז או' כ"ד:
ש״ג:צ״ו
א
צו) שם. ויחדה לשם כך. שע"י יחוד זה שמבע"י נעשית כלי לענין זה. ר"ז שם:
ש״ג:צ״ז
א
צז) [סעיף ך'] מותר לצאת בהם. דאורחא בהכי ולאו משוי הוא. רש"י:
ש״ג:צ״ח
א
צח) שם. אבל אם הם צבועים אסור. דחיישינן דלמא שלפא ומחוי. ב"ח. ואע"ג דנזמים מותר כמ"ש סעי' ח' שאני חוטין דקל יותר ליטלם מנזמי האוזן. תו' (שבת נ"ט ע"ב) ולפי מ"ש שם בהגה י"ל דהכא מיירי בבתולה דוקא. מ"א ס"ק ט"ז. ור"ל הא דכתב בש"ע הבנות קטנות לאו אורחה דמלתא נקט אלא דוקא בנות דדרכן לגלות אזניהם משא"כ נשואות דאין דרכם לגלות אזניהם אפי' צבועים מותר. מחה"ש. אמנם לטעם התו' שכתבו בחוטין נקל יותר מנזמי האוזן אף נשואות אסור. א"א או' ט"ז. וכ"כ קצת מאחרונים דיש להחמיר בצבועים אף בנשואות:
ש״ג:צ״ט
א
צט) [סעיף כא'] חוץ מהפנים. כך הוא ל' הטור אבל ברש"י והר"ן חוץ מהעינים. א"ר או' ל"ג. באה"ג. וכן הסכים הגר"א:
ש״ג:ק׳
א
ק) [סעיף כב'] פורפת וכו' והוא שמתעטפת בטלית שיש בראשו האחת רצועה וקושרת אגוז או אבן שיחדה אותה לכך בראשה השני וכורכת הרצועה באגוז או באבן כדי שלא יפול הטלית. טור. ולשון פורפת כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה. רש"י לב"ש:
ש״ג:ק״א
א
קא) שם. פורפת וכו' ולא מחזי כמכוין להוצאה דהכא הכל יודעין שצריכה לדברים הללו משא"כ בנותנת לתוך פיה כמ"ש סעי' ט"ו. תו' מ"א ס"ק י"ז:
ש״ג:ק״ב
א
קב) שם. ועל האבן שיחדתו לכך וכו' והיינו כשהאבן עגולה דאורחא בהכי ולכך מהני בה יחוד אף לשבת אחת אבל אם אינה עגולה לא מהני בה יחוד לשבת אחת כמ"ש בסי' ש"ח סעי' כ"ב ומ"א שם ס"ק מ"ג. תו"ש בזה הסי' או' מ"ו:
ש״ג:ק״ג
א
קג) שם. ולא מהני בה יחוד. ונראה דדוקא ביחוד לשבת אחת לא מהני אבל ביחדה לכך לעולם ודאי מועיל דלא גרע מאבן שעל פי החבית כדאיתא בסי' ש"ח סעי' כ"ב וכ"כ שם הר"ן בהדיא דיחוד לעולם מהני כמעשה. אכן לדעת המרדכי דלשם לא מהני גם יחוד לעולם אלא בעינן דוקא מעשה מיהו לא ק"ל שם כוותיה כמ"ש רמ"א שם. תו"ש או' מ"ז, וכ"כ הגרע"א, ועיין בדברינו לשם בס"ד:
ש״ג:ק״ד
א
קד) שם. ואם פרפה עליו מע"ש וכו' דמעשה מועיל. מ"א ס"ק' ח"י, א"ר או' ל"ה. וכתב רי"ו דכן הדין באיש. א"ר שם:
ש״ג:ק״ה
א
קה) שם. מותר לצאת בו בשבת. ר"ל אעפ"י שהסירה הבגד מותר לפרוף בשבת כיון שפרפה פעם אחת מע"ש דמעשה מועיל ונעשה המטבע כמו כלי או מלבוש, לב"ש:
ש״ג:ק״ו
א
קו) [סעיף כג'] אם היתה צריכה להוציא אגוז וכו' בעיא דלא אפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש וק"ל כל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא ולפיכך לר"ה דהוי דאורייתא אסור ולכרמלית דהוי דרבנן שרי ב"י עו"ש או' ח"י, ועיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:
ש״ג:ק״ז
א
קז) שם. ופרפה עליו כדי להוציאו וכו' נ"ל דאפי' פרופה מאתמול אם כוונתה להוציא לבנה אסור. מי"ט א"ר או' ל"ז:
ש״ג:ק״ח
א
קח) [סעיף כד'] יוצאה באבן תקומה וכו' וקורין לה קוטנ"א בלע"ז ורש"י וט"ז כתבו שקורין שטערי"ן שו"ס ובביאור רש"ל לסמ"ג כתב המעתיק שהוא אבן חצץ שיש בו חלל ואבן קטן בתוכו כענבל בזוג וכן נברא. א"ר או' ל"ח. והביאו מחה"ש ס"ק י"ב:
ש״ג:ק״ט
א
קט) שם. ובמשקל ששקלו כנגדו וכו' היינו שנזדמן לו איזה חפץ שמכוון במשקל אבן תקומה ולא שחיסרו ממנו או הותירו עליו לכוונו במשקל אבן תקומה ויש בו סגולה שלא תפיל ולדה. תו"ש או' מ"ט. והטעם בכל זה להתיר משום דהוי כקמיע מומחה:
ש״ג:ק״י
א
קי) שם. ובמשקל ששקלו כנגדו וכו' ובמשקל דמשקל בעיא דלא אפשיטא ולכאורה בכרמלית תיקו בדרבנן לקולא אבל במ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז משמע דאסור בכרמלית בקמיע שאינו מומחה וה"ה אבן תקומה לרפואה דהוה כקמיע מומחה כמ"ש בע"ץ הא משקל דמשקל הוה כקמיע שאינו מומחה ואסיר בר"ה וה"ה בכרמלית. מש"ז און י"ג:
ש״ג:קי״א
א
קיא) שם. ואפי' לא נתעברה עדיין. אלא שחוששת שמא תתעבר ותפיל. גמ' משמע הא אם לא יש חשש עיבור אסור:
ש״ג:קי״ב
א
קיב) והוי יודע ביו"ט מותר בקישוטין ואף באותן דמחייכי ושלפא וילדה בשל זקנה דלאו גנאי ממש הוא דלמה יוצאה ומיהו מחט נקובה או אינה נקובה ויותר מצרכו י"ל דהוי כטלטול אבנים. מש"ז שם:
ש״ג:קי״ג
א
קיג) [סעיף כה'] סרק על פניה. והוא צבע אדום. רש"י. ב"י. לב"ש. ונראה דה"ה צבע לבן:
ש״ג:קי״ד
א
קיד) שם. משום צובע. כיון שדרכה בכך מקרי צובע משא"כ באיש כמ"ש סס"י ש"ך. מ"א ס"ק י"ט. תו"ש או' ן' אבל לכחול העין אסור אף באיש שדרכו בכך. ר"ז סי' ש"ך או' כ"ז.
ש״ג:קט״ו
א
קטו) שם. משום צובע. ופליגי ר"א וחכמים אי מחייבת חטאת והלכה כחכמים דפטרי וכ"פ הרמב"ם פכ"ב אבל מדברי סמ"ג נראה שחייבת חטאת. ב"י. וכתב הא"ר או' מ' על מ"ש הש"ע אסור לאשה וכו' משמע מדרבנן כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם דהלכה כרבנן ודלא כסמ"ג שפסק דחייבת כר"א אך ראיתי שגם ראב"ן סי' שנ"ד ור"ן פ' המצניע פסקו כסמ"ג. וכ"מ קצת מסה"ת וסמ"ק ומרדכי ר"פ במה אשה גבי חוטי צמר קלועות דגודלת דסעי' כ"ו חייבת וה"ה בסרק וכוחלת. ודוקא לעצמה אבל לחברתה לכ"ע חייבת גמ' ס"פ המצניע. וכ"כ ריא"ז בשה"ג גבי גודלת עכ"ל. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא אם יש חיוב דאורייתא או מדרבנן אכן מדברי הטור והש"ע והלבוש שלא כתבו אלא לשון איסור משמע דס"ל דאינו אלא מדרבנן. וכ"כ העו"ש או' י"ט. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' ך' מ"ב או' ע"ט. ומ"ש הא"ר דלחברתה לכ"ע חייבת כתב עליו הרב מ"ב שם בבה"ל דזה אינו אלא לר"א כדמוכח שם בסוף דברי רשב"א וכ"ה בהדיא בתוספתא פ"י דרשב"א משמיה דר"א קאמר לה אבל אנן דק"ל כרבנן דפטרי בודאי דאף לחברתה פטורה יעו"ש. וכ"מ מדברי הפו' שלא הזכירו דין זה דאין חילוק בין לה לחברתה. ונ"מ מכל זה לענין מי שעבר ועשה איסור ומבקש תיקון לעשות תשו' אם צריך תיקון לאיסור דרבנן או לחיוב דאורייתא ונראה דבאדם כחוש שאינו יכול להתענות כ"כ וגם הוא עני שאינו יכול לפדות תעניתו בממון דיש להקל עליו ולדונו באיסור דרבנן. ועיין לקמן סוף סי' של"ד כי שם יבואר קצת תיקון לאיסורי שבת בס"ד:
ש״ג:קט״ז
א
קטז) שם לטוח על פניה וכו' ויש נוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין פומאד"ה וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז. מאמ"ר:
ש״ג:קי״ז
א
קיז) [סעיף כו'] אסור לקלוע וכו' דדמי לבנין וכן היתר קליעתה דמיא לסתירה. תו"ש או' נ"א. ואיסור זה מדרבנן דק"ל כחכמים ולא מן התורה. וה"ה להתיר קליעתה אסור מדרבנן דדמי לסתירה. א"א או' ך' והיינו לדעת הרמב"ם ולדעמיה אבל להפו' כר"א איכא חיוב חטאת וכמ"ש לעיל או' קט"ו יעו"ש:
ש״ג:קי״ח
א
קיח) שם. אסור לקלוע וכו' דדמי לבנין. אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה. ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה. תו' מ"א סק"ך:
ש״ג:קי״ט
א
קיט) לא יפשפש אדם בפצילי"ן או בעורות שלו כנים באצבעותיו מפני כשהוא מוציא באצבעותיו הכנים מנתק מן הצמר באצבעותיו חלא אם הכנים במקום שהוא בלא צמר אבל מראשו לא, שמא ינתק שער ראשו. ס"ח סי' רס"ח:
ש״ג:ק״כ
א
קך) שם. אבל יכולה לחלוק וכו' דאינה מתכוין לתלוש השער. מ"א ס"ק כ"א:
ש״ג:קכ״א
א
קכא) שם בהגה. לאסור לעשות ע"י כלי. שגם היא תולשת שערות. לבוש סעי' כ"ז:
ש״ג:קכ״ב
א
קכב) [סעיף כז'] אסור לסרוק וכו' משום תלישת שער הגוף וחייב משום תולדה דגוזז. הריב"ש סי' שצ"ד יעו"ש. וכ"כ בחידושי הר"ן שבת צ"ד בשם הרא"ה. אבל התו' שם ד"ה אבל בכלי ס"ל דתליא בפלוגתא יעו"ש. וכתב שם חדש ז"ל עמוד זמנים דס"א ע"ד שר"ל נמי שיש בה חיוב משום מלאכה יעו"ש:
ש״ג:קכ״ג
א
קכג) שם. ואפי' אותו שעושין משער חזיר וכו' וכתב שם הריב"ש והבחורות מתקנות מעט שער הראש בכלי העשוי משער חזיר והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער אבל במסרק אסור יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק כ"ה. וכ"כ המ"א בסי' שכ"ז דנהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת. וכתב שם המחה"ש ואע"ג דלעיל סס"י ש"ג כתב דאפי' מסרק של שער חזיר אסור היינו דוקא מסרק אבל לתקן השער על ראשן מותר בכלי העשוי משער חזיר וכמ"ש המ"א שם בשם הריב"ש ואעפ"י כן המנהג ליחדו לשבת דוקא עכ"ל:
ש״ג:קכ״ד
א
קכד) שם. ואפי' אותו שעושין משער חזיר. ששיניה רכות אסורה. לבוש:
ש״ג:קכ״ה
א
קכה) שם. שא"א שלא יעקרו שערות. פירוש והוה פסיק רישיה ואסור אפי' לר"ש דסבר דבר שאינו מתכוין מותר דא"א שלא יעקרו השערות ואפי' למ"ד לקמן סי' ש"ך סעי' ח"י דלא מודה ר"ש אלא בפ"ר דניחא ליה אבל היכא דלא ניחא ליה לא מ"מ כיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה וא"א להשוותו אלא א"כ ישיר שערות הוה פ"ר דניחא ליה ואסור. ב"י. עו"ש או' כ"ב:
ש״ג:קכ״ו
א
קכו) שם הגה. אבל מותר לחוף ולפספס ביד. פרש"י (שבת ן' ע"ב) חופף שערו בנתר וחול ומפספס מנפץ שערו. ובנזיר (מ"ב ע"א) פרש"י חופף לשון מגרד. ומפספס פרש"י ותו' שם שמפריד שערותיו זו מזו. והרמב"ם בפי' המשנה שם כתב חופף חוכך שערו בידו ומפספס חוכך בצפרניו או בכלי יעו"ש. ופשוט דאסור לחוף בדבר שבודאי משיר השער (בנזיר בחול ובכל אדם בשבת. רש"י שם) כדאמרינן בנזיר. מ"א ס"ק כ"ג. ואפי' קרוב לודאי אסור משום פ"ר. תו"ש או' נ"ה. ועיין לקמן סי' שכ"ו סעי' ט' ויו"ד ובדברינו לשם בס"ד:
ש״ג:קכ״ז
א
קכז) שם בהגה. אבל מותר לחוף וכו' פי' ולא חיישינן שמא יעקור שערו ואם יעקור הוה דבר שאין מתכוין ומותר כיון שאפשר שלא יעקור. עו"ש או' כ"ג. ומיהו בשער הזקן שעלול להתלש וידים עסקניות הן כתבו האחרונים שיש ליזהר מאד שלא יושיט ידיו לזקנו כלל בשבת והאר"י ז"ל החמיר מאד אפי' בחול שלא ישים ידו בזקנו למשמש בה כדי שלא יעקור ויתלוש איזה שער והיה אומר שאיסור גדול מאד הוא לעקור או לתלוש בידו אפי' שער אחד בלבד בכל מקום זקנו כי הם צנורות השפע כמבואר בשה"מ פ' קדושים יעו"ש. וא"כ כ"ש בשבת דיש עוד איסור מוסיף. ועיין לקמן רס"י ש"מ:
ש״ג:קכ״ח
א
קכח) איתא בש"ס פוסקת אסור ופרש"י מתקנת שערה במסרק ובידיה. וכתב הריב"ש אפשר שהוא מה שרוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשן להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין עכ"ל והב"ד מ"א ס"ק כ"ג וכתב משמע דבל"ה שרי וכתב המחה"ש דר"ל במסרק יבש בלי שמן ומים עכ"ל והגם דכתב המא בס"ק הקודם בשם הריב"ש דבמסרק אסור י"ל דדוקא לסרוק אסור משום השרת נימין אבל אם כבר הוא סרוק וליכא השרת נימין מעבירתו על ראשה כדי להשכיב השערות אפשר דשרי. ומיהו דעת הפו' נראה דאין לחלק ובכל גוונא אסור להעביר מסרק על השער ובפרט דגם הריב"ש והמ"א לא כתבו אלא בדרך אפשר ומי יוכל להקל באיסורי שבת החמור:
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
ש"ע ס"א מעשה אריגה מותר. דהני לא מיהדק שפיר ולא חייצי:
ב
מ"א ס"ק ג' שתרפם. שתרפה הקליעה בשביל טבילה ותוציא החוטין:
ג
ט"ז סק"ג על מוזהבין. דהכי משמע לשון שלא יתטנפו ר"ל החוטין וקאי אמוזהבות אבל המג"א גורס יטנפו וקאי ארישא נמי:
ד
ש"ע ס"ג כשיעור ציץ תכשיט חיישינן דילמא שלפה ומחוי:
ה
שם מטלית. וזה אינו לא תכשיט ולא מלבוש והוי משאוי ב"ח:
ו
שם להפריח לפי שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לגרשן:
ז
ס"ד שמחברים. אינו חיבור גמור ויכולים לשלכה כיון שהוא תכשיט חיישינן דילמא שלפה ומחוי וטעם זה הוא גם לפי' ר"ח:
ח
מ"א סק"ו אף חשובה דלא פלוג:
ט
ש"ע ס"ז בקטלה. משום דילמא שלפה ומחוי כמ"ש בט"ז סק"ה:
י
ט"ז סק"ז ודבר ברור בגמרא דמותר בזה כצ"ל:
יא
שם הואיל ואשה אוגרת בה. אהא דתנן לא תצא במחט שאינה נקובה ואם יצאה פטורה יפריך למאי חזיא פי' הא אינו תכשיט והוי משאוי ולמה פטורה. ומשני דמיירי שאוגרת בה שערה ופריך דא"כ תהוי כבירית ומותר אפי' לכתחלה ומש"ה משני דלא מיירי באוגר' שערה אלא שחולקת בה שערה ופריך א"כ למאי חזי' פי' כיון דאינו לא תכשיט ולא מלבוש הוי משאוי אע"פ שהי' צריכה לחולקת שערה ומשני דהך מחט שאינה נקובה מיירי שבראשה יש לה כמין טס של זהב ובחול חולקת בה שערה ובשבת מנחתה כנגד פדחתה ומתקשטת בו והוי תכשיט מש"ה פטורה ואבל אסור משום שלפה והקשו התוספות דלא היה צריך לחזור מתירוץ הראשון דאוגרת שערה ולאוקמי בחולקת שערה אלא הוי מצי לאוקמי שפיר באוגרת ואפ"ה אסור כיון דטס של זהב יש לה והוי תכשיט וחיישינן לשלפה ותירצו דאם היתה אוגרת שערה לא היתה מניחתה לעולם נגד פדחתה כיון שצריכה להסתיר שערה לאורח' דמילת' שיש לו מחט כזו דמשני הש"ס לחלוק שערה ולהתקשט בה בשבת:
יב
שם ותהוי כבירית. כמין אצעדה שעשוה על בתי שוקיים להדקן שלא יפלו על רגליה:
יג
שם דכאן אינו תכשיט. אבירית קאי ואינו לנוי כלל אלא לצורך הבתי שוקיים וה"נ האי מחט אינו לנוי אלא לצורך הצעיף וליכא חשש שלפה:
יד
שם הוי משוי ואסור ע"כ ר"ל חייבת חטאת מש"ה צריך לאוקמי בטס של זהב דהוי תכשיט מש"ה אינה חייבת רק אסור משום שלפה:
טו
שם וזכר דברי רש"י. בשני דברים משיג אהב"ח הא' במה שאסר במעמדת קישוריה. והשנית במה שהזכיר הב"ח בלשונו דברי רש"י וכו' והוב' במג"א:
טז
שם ולא אמרינן כאן. ר"ל וגם לא אמרינן והוא השגה השניה:
יז
סק"ח כ"ש דחייבת. ר"ל דאפי' שחולקת שערה שהוא צורך לה אפ"ה כיון שאינו תכשיט ולא מלבוש הוי משאוי וחייבת מכ"ש אם א"צ לה כלל שחייבת:
יח
שם סותרים זה את זה. שבפעם א' כת' דיוצאת בו לכתחלה ופעם אחד כת' דאסור לכתחלה דכיון שראשה עב הוי תכשיט וחיישינן לשלפה ופי' הב"י דההיתר מיירי במקום הצעיף דהיינו באוגרת שערה שמעמדת קישוריה ע"ש:
יט
מ"א ססק"ח בשם הסמ"ג דברי הסמ"ג הובאו בט"ז סק"ח בראשה עב הוי תכשיט ומוקי לה המג"א כגון שראשה העב עשוי כעין תכשיט כגון שהוא מאבן טובה וכה"ג אבל לא כל ראשה עב כגון שפילק"א יהיה תכשיט: שם הוקשו בתוספות בטס וכו'. הבאתי דבריהם באות י"א:
כ
שם ועיין ססי' י"ח וכ"כ ראב"ן וסה"ת ועיין ססי"ט כצ"ל בסוף סימן ט' דאף מה שגזרו חז"ל איסור אם אחר כך נתבטל טעם הגזירה מותר וכדומה לזה גם סוף סעיף י"ח ולכן גם כאן כיון דשפילקע"ס שלנו אין רגיל כלל שיהיה תכשיט ולא שייך דילמא מחוי דלכן מותר במעמדת קישורים אף שבימי הסמ"ג היה הראש העב תכשיט:
כא
ש"ע סי"א והוא קשר והוא ג"כ תכשיט ואסור משום שלפה:
כב
סט"ו באזנה. והוא עשוי לבלוע ליחה של צואת האוזן:
כג
שם שבסנדלה לתענוג. ובכולהו בעינן קשור דדילמא נפיל ואתי לאתויי ברה"ר משא"כ מוך לנדתה אפילו אם יפול לא שקלתה כלל:
כד
שם ובגרגיר מלח. לריח הפה או לחולי השינים:
כה
שם שלא תתנם. מהר"ר פורת מפרש גזירה משום שחיקת סממנים כיון דהוא לרפואה וקשה דא"כ נפל אמאי לא תחזור מאי שנא רטיה דלקמן סימן שכ"ח סעיף כ"ה דאם נפלה על גבי כלי יחזירנה ואפי' נפלה על גבי קרקע לא אסור אלא משום שמא ימרח וזה לא שייך בפלפל וגרגר מלח. לכן נראה לי דהאיסור כאן מפני שנראה כמערמת להוציא דכיון שהיא נותנת לתוך פיה אין הכל יודעין למה היא נותנת ולכן לא תתן בשבת ומש"ה נפל לא תחזור כ"כ התוספות בשבת דף ס"ד ובזה תבין דברי המג"א ס"ק י"א:
כו
ש"ע סי"ו יכולה להתירו דכל הדברים שרגילים להסירן אסרו רז"ל לצאת בהן דשמא כשיסירנה תשכח שהות שבת ואתי לאתויי אבל דברים שמותר לצאת בהן שאינן רגילות להסירן מותר לקשור ולהתיר ברה"ר דממ"נ אם יהיה זכור שבת בשעת התרה לא אתי לאתויי ואם לא יהיה זכור שבת אפי' אם נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל תוספות ריש במה אשה:
כז
מ"א סק"י ומספקא לו אם ה"ה קש כצ"ל:
כח
סקי"ב לפי שאינן תכשיט. דברי המג"א נאמר על מה שכת' המחבר אצעדה וכו'. ודע דאצעדה שבשוק היינו בירית שכתבתי באות י"ב ובזה תבין דברי המג"א ע"פ מה שנתבאר בסעיף ט' בט"ז:
כט
(ש"ע סי"ח) חוץ מכבול היינו כפה של צמר שבסעיף ג':
ל
שם שנהגו עכשיו הנשים. עיין כנ"י סימן ע"ט:
לא
שם ולא יותר ר"ל מה שמתיר בסעיף ט' מחט להעמדת קישורין לא יהי' יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת הקישורי':
לב
מ"א סקט"ו ולא עיין יפה דבמרדכי קאי אמחט שאינה נקובה כצ"ל. השיג עלה הב"י בהא דמדמה הך דמרדכי לההוא דבש"ע ולא דמי דהא מחט דכאן ע"כ באינה נקובה וכמבואר בסעיף ט' ומש"ה כת' המרדכי תודה ועוקצה דדוקא תרווייהו בעינן דאי נטל חד עדיין חזיא למילתיה ובש"ס מיירי במחט נקובה ומש"ה אמר שם בחודה או עוקצה נמי בטל מתורת כלי. ולכן לא יפה עשה שכת' בש"ע חודה או עוקצה אלא נ"ל כמ"ש המרדכי חודה ועוקצה ובש"ס חורה קאמר ולא חודה זהו השגת המג"א אבל אהא שכת' הב"י דאסור גם בטלטול לא משיג המג"א ומודה דהכא באינה נקובה ונוטל חודה ועוקצה אסור בטלטול ובחנם נתקשה בס' חמד משה בדברי המג"א:
לג
ש"ע סכ"ב פורפת. מתעטף בטלית שיש רצועה בשפתה האחד כנגד הוצאר. ובשפת השני פורפת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרר ואין הטלית נופל מעליה ולשון פורפת כמו קרסים דמתרגמינן פורפין כל המחבר בגד לחבירו קרוי פריפה רש"י:
לד
שם מותר לצאת בו. ר"ל אעפ"י שהסירה הבגד מותרת לפרוף בשבת כיון שפרפה פעם אחד מע"ש דמעשה מועיל ונעשה המטבע כמו כלי או מלבוש:
לה
סכ"ג להוציא אגוז. זהו בעיא דלא איפשטא וכל תיקו בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא מש"ה מחלק בין רה"ר ובין כרמלית ובזה"ז דליכא רה"ר צ"ע לדינא:
לו
מ"א סקי"ז כמ"ש סעיף ט"ו כצ"ל:
לז
ש"ע סקכ"ד ששקלו כנגדו. פי' כנגד האבן תקומה שהוא ג"כ מועיל:
לח
סכ"ה סרק. הוא צבע אדום:
לט
מ"א ס"ק כ"ב כמ"ש סימן ש"כ סי"ח מ"מ כיון וכו' כצ"ל:
מגן אברהם
ש״ג
א
שמא תוליכם. ודוקא בדברים קטנים כאלו יש לחוש שתוליכם שאף בחול לפעמים נושאו בידו משא"כ בדברים שהן עיקר מלבושים (תוס'):
ב
קלועות בשערה מותר. דהא אסור לסתור קליעות שערה מכ"ש סכ"ו:
ג
ויש מי שאוסר. דחיישינן שתרפם [ב"ח]:
ד
שאינה צריכה להסירם. צ"ע בי"ד סי' קצ"ח ס"ג סתם כדעת הראב"ד דדוקא כשהם חלולים אין צריכה להסירם:
ה
כדי שלא יתטנפו. וחוצצין כמ"ש בי"ד שם:
ו
כליל'. אין דרך לצאת בה אלא אשה חשובה ולא שלפה ומחויא אבל תכשיטין שכל הנשים רגילים בהו אף חשוב' אסיר' [ש"ג]:
ז
חייבת. אפי' מעמדת בה קישוריה דאין דרך להעמידה בנקובה והוי משוי [ב"י] וב"ח כתב דפטורה דאין דרך הוצאתו בכך ולא דק דהא פריך בגמ' למאי חזי וא"כ תחייב חטאת ולא קמשני דאין דרך הוצאתה בכך ועוד הא כתבו התו' דף י"א דאם תחוב' בבגדה חייבת וא"כ מה לי בבגדה או בצעיפה אלא דברי הרב"י עיקר:
ח
מותר לצאת. משמע אפילו אינו תכשיט וליתא אלא דוקא כשיש טס של זהב בראש' ומניחת' כנגד פדחתה ואין איסור אלא משום דלמ' שלפ' ומחויא אבל הכא כיון דעביד לצניעות לאו שלפ' ומחוי' אבל כשאינה תכשיט לא תצא שהרי אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט ה"ל משוי ודלא כב"י וכ"כ התוספות והרא"ש להדיא עכ"ל ב"ח ולא דק שהתו' והרא"ש כ"כ ארש"י ע"ש דמיירי שאין צריך כלל למחט הזה לצורך הלביש' אלא שחולקת בה שערה ועל זה כתבו הוי משוי אבל כשמעמדת בה קישוריה אדרבה פריך בגמר' ותשתרי ומשני כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתה כנגד פדחת' וגזרינן דלמא שלפ' ומחויא וכתבו התו' דאם אוגר' בה שער' אינה מניחת' לעולם כנגד פדחת' ואינה חשובה תכשיט ולא מחוי' ושרי עכ"ל ולכן סתמו הפוסקים וכתבו אם מעמדת קישוריה מותר אך כשמניחתה נגד פדחתה ויש לה טס אסור דלמא מחוי' ומיהו אם היא עשויה כמין תכשיט בראשה אפי' מעמדת בה קישוריה אסורה דלמא מחוי' כמ"ש ב"י בשם הסמ"ג והתרומה דס"ל כמ"ש התו' דאע"ג דהוה לצניעות גזרינן דלמא מחוי' ע"ש דלא כהרב"י ואפשר דבמחטין שלנו ל"ש זה ולכן נהגו להקל ועססי' י"ח וכ"כ ראב"ן וסה"ת ועסס"ט:
ט
יצאת חייבת. כיון לפעמים בחול כשנותן לה הבעל טבעת להניח בתיבה מניחה באצבעה עד שמוליכתה לשם הוי דרך הוצאה בכך (גמר'):
י
ובלבד שלא תתנם. עב"י די"א דה"ה גבי מנעל נמי אסור ויש מתירין ומספק' לו אם ה"ה קש [הגהת סמ"ק]:
יא
לא תחזיר. כתבו התוס' בעירובין דף ק"ב דוק' כשנפל ע"ג קרקע אבל ע"ג כלי שרי וכמ"ש סימן שכ"ח סכ"ה ודבריהם הללו נשמטו מהאחרונים עכ"ל תי"ט, ובע"ש לא ידע מ"ש התי"ט וכ"כ בשמו בסי' שכ"א, ובאמת לדידהו אישתמיטיתיה מ"ש התוס' לעיל מינה דהיינו דוק' לפי' הר"ר פור"ת אבל לפרש"י והרא"ש שכתבו דהכא אסור משום דמיחזי כמכוין להוציא הפלפל לחוץ ולדידהו אפי' נפל על גבי כלי אסור וכ"כ התוס' בשבת פ"ו וכן עיקר:
יב
ובבתי שוקיים. לפי שאינן תכשיט ולא שלפא ומחויא ועמ"ש ס"ט בשם התו' אבל לרש"י הוי תכשיט אלא דלא שלפא כיון שהוא לצניעות ולכן אסור בשל זרוע:
יג
יש אוסרין. היינו י"א בסי"ח דאוסרים להתקשט אפי' בביתם:
יד
חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה עמ"ש ססי' י"ג:
טו
שניטל חודה. במרדכי פ"ד פר"י שלא יצאו במחט שניטל חודה ועוקצה דל"מ בה יחוד לענין טומאה עכ"ל. ובריש כל הכלים אמרינן דאם ניטל חודה או עוקצה אסור לטלטלה וא"כ שלא יצאו דקאמר ר"י לאו דוקא דבטילטול נמי אסור עכ"ל הרב"י וכ"כ פה בש"ע ולא עיין יפה דבגמרא קאי אמחט נקובה להכי סגי בחודה או עוקצה והמרדכי מיירי במחט שאינו נקובה דאז כשניטל חודה דהיינו חוד שלה או עוקצה פי' הקשר עדיין חזיא למילתיה עד שינטלו שניהם וכ"מ בהדיא בסה"ת סימן רנ"ד:
טז
צבועים אסור. אף על גב דנזמים מותר כמ"ש ס"ח שאני חוטין דקל יותר ליטלם (תוס') ולפמ"ש שם בהג"ה י"ל דהכא מיירי בבתולה דוקא:
יז
פורפת וכו'. ולא מיחזי כמכוין להוצאה דהכא הכל יודעים שצריכה לדברים הללו משא"כ בנותנה לתוך פיה כמ"ש סט"ו (תוס'):
יח
פרפה עליו מע"ש. דמעשה מועיל:
יט
משום צובע. כיון שדרכה בכך מקרי צובע מה שא"כ באיש כמ"ש ססי' ש"כ ומ"מ אינו אלא מדרבנן:
כ
לקלוע. דדמי לבנין אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה [תוס'] ובספר טל אורות טעה בזה ע"ש:
כא
יכולה לחלוק. דאינה מתכוין לתלוש השער:
כב
שא"א שלא יעקר. כן פרש"י בשבת דף פ"א דהוי פסיק רישיה והקשה בריב"ש סימן שצ"ד דהא בנזיר דף מ"ב אמרינן בהדיא דטעמ' דאסור משום דכל הסורק להשיר נימין מדולדלות שאינן מחוברין יפה קא מכוון עכ"ל, ואפשר דרש"י בא לאשמועינן דאפי' אינו מתכוין להשיר נימין אסור ובגמרא התם מיירי במסרק רך וז"ל הריב"ש הבחורות מתקנות מעט שער ראש בכלי העשוי משער חזיר והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער אבל במסרק אסור והא דשרי קירוד בבהמ' היינו ששערותיה גסים [ועסי' תקכ"ג ס"ב] ואפי' להי"א דפסיק רישיה דלא ניח' ליה שרי כמ"ש סי' ש"כ סי"ח מ"מ כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות וא"א זה זולת ההשרה חייב כמו הנוטל צפרניו חייב משום גוזז ואף ע"ג דל"צ לצפרנים דבמשכן היו גוזזים עורות התחשים אף על פי שלא היו צריכים לצמר [עמ"ש רסי' ש"מ] משא"כ במפשיט העור כדאיתא רפי"ו דשבת עכ"ל ועסי' תצ"ח:
כג
לחוף. פירש"י דף נ"א חופף שערו בנתר וחול ומפספס מנפץ שערו ובנזיר פירש"י ותוס' מפספס שמבדיל שערותיו זו מזו ופשוט דאסור לחוף בדבר שבודאי משיר השער כדאמרינן בנזיר פוקסת אסור ופירש"י מתקנת שערה במסרק ובידיה, וכתב הריב"ש אפשר שהוא מה שרוחצין המסרק בשמן טרוף במים ומעבירין המסרק על ראשו להדביק השערות זו בזו ולהשכיבן על הראש וזה דומה לבנין עכ"ל משמע דבלא"ה שרי:
משנה ברורה
ש״ג
א
(א) שבראשה – אכולהו קאי ולאפוקי חוטין שבצוארה כמ"ש בס"ב:
ב
(ב) שצריכה להסירם וכו' – היינו דלמא מתרמי טבילה של מצוה ותוכרח להסירם מפני חציצה ואתיא לאתויינהו ד"א. ועיין באחרונים שכתבו דלא פלוג רבנן בתקנתא ואפילו זקנה ובתולה לא תצא:
ג
(ג) שמא תוליכם – ודוקא בדברים קטנים כאלו הוא דחיישינן כיון דאף בחול לפעמים היא נושאתן בידה אבל דברים שהם עיקר מלבושים לא חיישינן להכי דאין דרכה לילך בלעדם ובודאי תלבשם אחר הטבילה:
ד
(ד) קלועות בשערה מותר – דהא ליכא למיחש דלמא אתיא לאתויינהו דהא אסורה לסתור קליעת שערה כמ"ש בסכ"ו וטעם היש מי שאוסר הוא דדלמא כשתתרמי לה טבילה של מצוה תסתור הקליעה ע"י א"י ותוציא החוטין ואתיא אח"כ לאתויינהו [ט"ז] ועוד טעמים אחרים עיין בב"ח ובבאור הגר"א:
ה
(ה) מעשה אריגה – דהני לא מיהדקי שפיר ולא חייצי ועיין יו"ד סימן קצ"ח דסתם שם בס"ג דדוקא כשמעשה אריגה היו חלולים אז א"צ להסירם:
ו
(ו) שלא יהיו מטונפות – דכשהחוטין מטונף בטיט ורפש המים ממחים את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה וע"כ דרכה להסיר מתחלה וכיון דשקיל לה משום טנוף אתיא לאתויינהו וכן כשהחוטין מוזהבין ג"כ מסירתם קודם הטבילה כדי שלא יתטנפו החוטין מהמים ואתיא אח"כ לאתויינהו וי"א עוד דמחוייבת בכ"ז להסיר קודם הטבילה משום חציצה כיון שמקפדת עליהן:
ז
(ז) שהם רפויים – שאינה מהדקן בחוזק שאינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רצועה רחבה כדלקמיה בסעיף זיי"ן ואינה חונקת והא דלא אסרו בחוטין משום דלמא שלפא ומחויא דזה אינו שייך אלא בדבר שהוא תכשיט:
ח
(ח) לפי שהיא מהדקת – היינו דמשו"ה יש בזה משום חציצה ואף דלקמיה בס"ז משמע דטעם האיסור הוא משום דהוי דבר חשוב וחיישינן דלמא שלפא ומחויא התם מיירי ברפויה סביב צוארה ואפ"ה אסור משום שלפא ומחויא והכא כשמהדקת כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא שלפא מעליה שאז לא תראה בעלת בשר ואפ"ה אסורה משום דצריכה להסירה משום חציצה:
ט
(ט) דחיישינן וכו' – דמיני תכשיט הם:
י
(י) ליכא למיחש להכי – שאינה נוטלת השבכה מראשה בר"ה כדי שלא תתגלה שערה:
יא
(יא) לא תצא וכו' – עיין לקמן בריש סי"ח:
יב
(יב) כשיעור ציץ – והוא תכשיט וחיישינן דילמא שלפא ומחויא:
יג
(יג) מטלית – וזה אינו לא תכשיט ולא מלבוש והוי כמשא שתולין אותו רק להפריח מפני שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לגרשו:
יד
(יד) תכשיט עגול – ואף שאין דרך לילך בה אלא אשה חשובה מ"מ חיישינן גם בה דילמא אתיא לאחויי שחשיב טפי מכלילא דלקמן:
טו
(טו) שמחברים אותו – אינו חבור גמור ויכולין לשלפה וכיון שהוא תכשיט חיישינן דילמא שלפא ומחוי וזה הטעם הוא גם לפירוש ר"ת:
טז
(טז) בין שהיא עשויה וכו' – הטעם דמאן דרכה למיפק בזה אשה חשובה והיא לא שלפא ומחויא [גמרא] וכתבו הפוסקים דבשאר תכשיטים שכל הנשים רגילות בהן אף חשובה אסורה לצאת בהן דלא פלוג רבנן בתקנתם:
יז
(יז) אסור – דחיישינן שמא יפול ואתי לאתויי:
יח
(יח) בקטלא – משום דילמא שלפא ומחויא ועיין לעיל במה שכתבנו בסק"ח:
יט
(יט) בנזמי האף – דאף דתכשיט הוא דילמא שלפא ומחוי ואתיא לאתויי ד"א:
כ
(כ) בנזמי האוזן – דטריחא לה מילתא למישלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורים:
כא
(כא) לא תצא וכו' – היינו אפילו כשהיא תחובה בבגדה דדרך הוצאה היא באשה לכו"ע ולענין איש עיין לעיל בש"א ס"ח:
כב
(כב) חייבת – דהוי משוי ואפילו מעמדת בה קישוריה ותוחבת המחט בצעיף או סוגרת בה מפתחי חלוקה דאין דרך להעמיד ולסגור בנקובה ולכן הוי משוי ודרך הוצאתה כך בחול ליתן מחטים תחובים בצעיפה או בבגדה:
כג
(כג) קישוריה – דהיינו קישורי צעיפה או שסוגרת בה מפתחי חלוקה וכיו"ב:
כד
(כד) מותרת – יש מאחרונים שכתבו דדוקא כשהמחט אינו עשוי להתקשט בו ואז מותר מטעם שכיון שהיא משמשת לה לצורך לבישה הרי היא כבית יד להמלבושים אבל אם עשוי להתקשט בה כגון שראשה אחד עב ועשוי כעין תכשיט אסור מדרבנן להעמיד בה הקישורים דילמא שלפא ומחויא לחברתה וי"א דבכל גווני שרי דכיון דלצניעות עבידא לא שלפא ומחויא שלא יתגלה שערה ולבה וכן מצדד הגר"א בביאורו דעיקר טעם ההיתר במעמדת קישוריה משום דלצניעות עבידא וע"כ אין למחות ביד הנוהגין להקל בזה וכ"ש מחט שאינה נקובה שלנו [שקורין שפילקע] אף שראשה אחד עב אין עשוי כעין תכשיט כ"כ ואפשר דלכו"ע שרי וע"כ בודאי יש לסמוך להקל להעמיד בה הקישורים:
כה
(כה) אסור – לצאת בה כשהיא תחובה בצעיפה או בבגדה אפילו אם היא מתקשטת בה כגון שראשה עב ועשוי כעין תכשיט דאין בו חיובא דאורייתא אפ"ה אסור מדרבנן דילמא שלפא ומחויא וכ"ש דאם אינו עשוי כעין תכשיט דנחשב משא וחייבת חטאת. ודע עוד דבזה שאינו עשוי כעין תכשיט אפילו אם צריכה לה המחט לאיזה צורך שיהיה כגון לחלוק בה שערה וכיוצא בהן מ"מ הרי הוא משוי גמור שאין אדם יכול לצאת בכל החפצים הצריכים לו כשאינן לא מלבוש ולא תכשיט:
כו
(כו) חייבת – דאין דרך אשה לשאת עליה טבעת שיש עליה חותם וע"כ לא הוי כתכשיט ומ"מ דרך הוצאה היא בכך על אצבעה דלפעמים נותן לה הבעל טבעתו בחול להצניע בקופסא ומניחה באצבעה עד שמוליכתו לשם:
כז
(כז) לא תצא – דילמא שלפא ומחויא בדיעבד פטורה לפי שהוא תכשיט לאשה ועיין לעיל בסימן ש"א ס"ט הדין לענין איש:
כח
(כח) לא תצא בכוליאר – במשנה איתא דעל כוליאר חייבת חטאת ועיין לקמיה:
כט
(כט) שקושרת בו וכו' – פי' דרכו של הכוליאר לכך אבל עתה אינה סוגרת בו מפתחי חלוקה אלא טוענת כך עליה ומשו"ה חייבת חטאת דלא חשיב תכשיט אלא משוי דאינו אלא להראות עושר אבל אם גם עתה סוגרת בו מפתחי חלוקה מותר לכתחלה דהוי תכשיט ולא שייך דילמא שלפא ומחויא דא"כ תגלה בשרה ועיין בבה"ל:
ל
(ל) והוא קשר וכו' – ואשה שריחה רע טוענת עליה ואינה חייבת עליו מפני שהוא תכשיט אבל לכתחלה אסור דילמא שלפא ואתיא לאתויי:
לא
(לא) שקשור בה בושם – וה"ה שלא תצא בצלוחית של שמן אפרסמון הקבוע על זרועה:
לב
(לב) שמא לא יבוא וכו' – ושלפא ליה ואתיא לאתויי:
לג
(לג) מאתמול – אפילו רק שעה אחת [גמרא]:
לד
(לד) אבל איש מותר – אתרוייהו קאי [ב"ח בסימן ש"א וש"פ]:
לה
(לה) ובשאר מלבושים וכו' – דליכא למיחש בהן דילמא שלפא אותן וכמו שכתבנו לעיל בסק"ג:
לו
(לו) בחוטי שער – שמהדקתן על ראשה ואין זה פאה נכרית המבואר לקמן בסי"ח דאסורה לצאת בה לר"ה דהתם יש בה משום תכשיט אבל הכא הוא רק חוטין בעלמא:
לז
(לז) ואפילו משער בהמה – ולא אמרינן דמאיס ואתי למשלפא:
לח
(לח) ובלבד שלא תצא וכו' – הטעם בכל זה משום דמחייכא עלה ואתיא לשלופי ולאתויי:
לט
(לט) לרפואת קיטוף וכו' – נראה משום דבזמנם היה זה בדוק לרפואה והוי כקמיע מומחה ולא שייך בזה שליף ומחוי שאינו דבר של נוי:
מ
(מ) הקשור ומהודק – דאל"ה חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי:
מא
(מא) באזנה – והוא עשוי לבלוע ליחה של צואת האזן:
מב
(מב) שבסנדלה – לתענוג וגם בזה הא דבעינן קשר משום דילמא נפיל ואתי לאתויי משא"כ במוך לנדתה אפילו אם יפול לא שקלתיה כלל משום דמאיס:
מג
(מג) הקשור בסנדלה – משמע מלשון השו"ע דבזה לא בעינן מהודק וכ"כ בתו"ש:
מד
(מד) מכל צד – לאפוקי פנטינ"ש שלנו יש חששא באינו קשור דילמא נפיל ואתי לאתויי:
מה
(מה) ויצערנה – אבל אם אינה עושה אלא בשביל אצולי טנוף להציל בגדיה שלא יטנפו אסור וכמ"ש סימן ש"א סי"ג:
מו
(מו) בית יד – להמוך שלה דיכולה לאחוז להמוך בבית יד קמ"ל דאפ"ה מאיס למשקליה:
מז
(מז) ובפלפל ובגרגיר מלח – פלפל לריח הפה ומלח לחולי השינים:
מח
(מח) ובלבד וכו' – האי ובלבד לא קאי אלא אדסמיך ליה מה שנותנת לתוך פיה אבל ארישא לענין מוך לא דשם אפילו לכתחלה מותר בשבת ודעת כמה אחרונים דה"ה דמותר ליתן תבן לכתחלה בשבת במנעלים שלנו הסתומים מכל צד ונכון להחמיר בזה אם לא בעת הצורך:
מט
(מט) שלא תתנם וכו' – דבכל רפואה גזרו משום שחיקת סממנים א"נ משום דמחזי כאלו מערמת להוציא משא"כ במוך הנ"ל מוכחא מילתא דצריכה לכך ולא מתחזי כמערמת להוציא [א"ר]:
נ
(נ) ואם נפל לא תחזיר – הטעם משום דמחזי כאלו מערמת להוציא וכנ"ל וי"א דעיקר הטעם הוא רק משום דזה דומה כנתינה לכתחלה ויש לגזור גם בזה משום שחיקת סממנים ולפי טעם זה אין לאסור להחזיר כ"א בנפלה ע"ג קרקע ולא בנפלה ע"ג כלי כמבואר לקמן בסימן שכ"ח סכ"ה לגבי רטיה שנפלה עי"ש וכן משמע דעת הגר"א בביאורו:
נא
(נא) שקושרים וכו' – אפילו אם המשיחה הוא דבר נוי ג"כ לאו בכלל תכשיט הוא דנימא דשלפא ומחויא דהוא צורך להמלבוש וכבית יד של הבגד דמי וגם בודאי לא שלפא שלא יפלו הבתי שוקיים:
נב
(נב) במשיחה – בשבולי הלקט ובשארי ראשונים איתא במשיחה או ברצועה ובזה ניחא מה שסיים ולא חיישינן שמא ישתלשלו ואמשיחה ורצועה קאי וכן מוכח בסמ"ק:
נג
(נג) באצעדה שמניחין בזרוע – עיין בבה"ל דמיירי שמניחה ומהדקה על בשרה ולא על הכתונת מלמעלה וע"כ מותר דלא חיישינן שתשלוף ותחוי דלא יתגלה זרועה וזה הטעם הוא ג"כ על שוקה והי"א ס"ל דדוקא בשוק מקילינן מטעם זה ולא בזרוע:
נד
(נד) שתהא דבוקה וכו' – דאם היא רפויה חיישינן שמא תפול ואתיא לאתויי:
נה
(נה) יכולה להתירו – כגון חגורתה וכה"ג והטעם דכל הדברים שרגילין להסירן אסרו חז"ל לצאת בהן מביתה כשהיא לבושה בהן דשמא כשתסירנה אח"כ בר"ה תשכח שהוא שבת ואתיא לאתויי אבל דברים שמותרת לצאת בהן מביתה משום שאינה רגילה להסירן מותרת לקשור ולהתיר בר"ה דממ"נ אם תהיה זכורה שבת בשעת התרה לא אתיא לאתויי ואם לא תהיה זכורה שבת אפילו אם נאסור להתיר ולהסיר לא יועיל [תוספות]:
נו
(נו) בחצר הבית – היינו אפילו בחצר המעורבת ודעה זו היא הדעה השניה דסי"ח שבסמוך שס"ל דכל שאסרו לצאת בו דרך מלבוש בר"ה אסור לילך בו אפילו בבית ובחצר המעורבת:
נז
(נז) כי אם בידו וכו' – היינו דבמה שנתיר לו להוציאו בידו לחצר לא שייך שמא ישכח ויוציאנו גם לר"ה דא"כ לא יהא רשאי שום כלי לטלטל בבית ובחצר שמא ישכח ויוציאנו אבל במה שנתיר לו להוציאו דרך מלבוש דהיינו כשהוא תלוי בחגורתו מצוי הוא כשאדם הולך במלבושו שוכח והולך לכל מקום שהוא רגיל אף בר"ה ואינו פושטו באמצע וזהו הטעם גופא של הדעה שניה דסי"ח שס"ל דכל תכשיט שאסרו לצאת בו לר"ה דרך מלבוש אסור להתקשט בו גם בבית ובחצר:
נח
(נח) לצאת בו לחצר וכו' – היינו מבית לחצר וה"ה שלא להתקשט בהן בחצר גופא כשאינה מעורבת משום דדמיא לר"ה אבל להוציא לחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית:
נט
(נט) חוץ מכבול וכו' – היינו כיפה של צמר שבסעיף ג' וה"ה איצטמא הכתוב שם והטעם שהתירו תכשיטים אלו כדי שלא תתגנה על בעלה אם לא תתקשט כלל:
ס
(ס) קליעת שער – תלוש שצוברתה על שערה מלמעלה כדי שתראה בעלת שער:
סא
(סא) חוץ מכבול וכו' – דמותר בכל חצר כדי שלא תתגנה על בעלה וכנ"ל. ועיין בביאור הגר"א שמצדד כדעה ראשונה:
סב
(סב) נהגו לצאת – היינו אפילו בר"ה שלנו ואח"כ חוזר המחבר לבאר אודות המנהג הזה דיש שאמרו דמדינא אסורות דאפילו אם נתיר בחצר שאינה מעורבת הלא ר"ה שלנו אפילו אם נאמר דאין עליו דין ר"ה מחמת שאין ששים רבוא בוקעין בו בכל יום כדגלי מדבר הלא לא גריעא עכ"פ מכרמלית שבזמן הש"ס ולא מצינו בגמרא שום דעה שמתיר בכרמלית ויש שלמדו זכות דכיון דהשתא לית לן ר"ה כלל לכמה פוסקים וליכא למגזר אטו ר"ה דמיא האי כרמלית שלנו לענין זה לחצר שאינה מעורבת ושריא זהו ביאור דברי השו"ע להמעיין בב"י אף שהלשון דחוק קצת:
סג
(סג) ומיהו וכו' – ר"ל דהתם כשנושא כשהוא לבוש אין בו משום משא ולית ביה רק איסור דרבנן אפילו בר"ה גמור משום דילמא שלפא ומחוי ולכך הקילו בשלנו משא"כ בזה:
סד
(סד) אף בכרמלית – וה"ה דאפילו בחצר אסור [הגר"א]:
סה
(סה) הרי זה וכו' – ובחידושי רע"א כתב דאף שאין למחות בזה שיש לו על מי לסמוך מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל והיינו חוץ לעירוב:
סו
(סו) הרי הוא להן וכו' – היינו לפי מה שכתב בתחלה ע"פ סברא אחרונה דבתכשיט מותרת:
סז
(סז) ומ"מ וכו' – ר"ל אפילו לכל הסברות המקילין היינו רק בדבר שהוא תכשיט ולא בדבר שאינו תכשיט ולפיכך מה שהתיר בס"ט מחט להעמדת הקישורים לא יהיו יותר מחטין בצעיפה מכדי הצורך להעמדת הקישורים דמחט שאינה מעמדת הקישורים אינה תכשיט כלל וכמו שביארנו שם בס"ט:
סח
(סח) מחט שניטל וכו' – מיירי במחט שאינה נקובה שיש לה קשר עב בראשה [שקורין שפילק"ע] והוא נקרא עוקץ וע"י שניטל ממנה או שניטל חודה נתבטל ממנה שם כלי ועיין במ"א שחולק על המחבר וס"ל דנהי דבמחט נקובה נתבטל שם כלי ע"י שניטל חודה או חורה וכדלקמן בסימן ש"ח סי"א במחט שאינה נקובה לא נתבטל שם כלי ממנה עד שינטלו שניהם דהיינו חודה ועוקצה ומ"מ לענין יחוד מע"ש לכו"ע מהני אפילו במחט נקובה וניטלו שניהם:
סט
(סט) מותר לצאת בהם – דאורחא בהכי ולאו משוי הוא:
ע
(ע) צבועים אסור – דחשובין הן ודילמא שלפא ומחויא ועיין במ"א שמצדד לומר דאפילו בצבועין אין לאסור כ"א בבתולה שדרכה להיות אזניה מגולות אבל בנשואה שדרכה להיות אזניה מכוסות בקישורין אין דרכה להיות שלפא ומחויא דטריחא לה מילתא וכמו לענין נזמים לעיל בס"ח ועיין בביאור הלכה שביארתי דלדעת כמה ראשונים גם בנשואה אסור בחוטין צבועין:
עא
(עא) חוץ מהפנים – בערוך וברש"י איתא חוץ מהעינים וקמ"ל דגם זה דרך מלבוש הוא:
עב
(עב) פורפת וכו' – והיינו שמתעטפת בטלית שיש בראשה האחד רצועה וקושרת אבן או אגוז בראשה השני וכורכת הרצועה באבן או באגוז שלא יפול הטלית מעליה ולא מחזי כמי שמתכוונת להוציא האבן או האגוז דנודע לכל שהיא צריכה לכך משא"כ בגרגיר מלח דבסט"ו שאין הכל יודעים שהיא צריכה לכך ולכן יש אומרים שם דמשו"ה אסור:
עג
(עג) שיחדתו לכך – מבעוד יום דאל"ה גם האבן מוקצה כמו מטבע וכתבו האחרונים דמיירי כשהאבן עגולה דאורחא בהכי לפרוף עליו לכך מהני בה יחוד אפילו רק לשבת אחת אבל אם אינה עגולה לא מהני בה יחוד לשבת אחת כמ"ש סימן ש"ח סכ"ב אא"כ יחדה לכך לעולם וזה מהני אפילו במטבע וכדלקמיה:
עד
(עד) ולא מהני בה יחוד – היינו לשבת אחת אבל אם יחדה מע"ש לענין זה לעולם גם במטבע מהני דשוב אזיל מיניה איסור טלטול [תו"ש וחדושי רע"א]:
עה
(עה) פרפה עליו מע"ש – דמעשה מועיל לבטל מינה שם מוקצה:
עו
(עו) אסור – מדרבנן לעשות כן אף שהוא דרך מלבוש ואין דרך הוצאה בכך מפני שנראה כמערמת להוציא בשבת. ודע דאלו שתי הסעיפים אף דמיירי באשה ה"ה באיש [א"ר]:
עז
(עז) באבן תקומה – היינו מה שאנו קורין שטערי"ן שו"ס שנושאין נשים מעוברות [ט"ז] ובביאור מהרש"ל על הסמ"ג כתב המעתיק שמצא שהוא אבן חצץ וחלל בתוכו ואבן קטן בתוך החלל כעינבל בזוג וכן נברא והביאו בא"ר והמנהג ששוקלין איזה דבר כנגד האבן תקומה שהוא ג"כ מועיל וזהו שכתב ובמשקל ששקלו כנגדו ואיתא בש"ס והוא דאיכוון ותקל דהיינו שנמצא החפץ מאליו מכוון למשקל האבן ולא חיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו אז יש לו סגולה זו והטעם בכל זה להתיר משום דהוא כקמיע מומחה:
עח
(עח) ואפילו וכו' – אלא שחוששת שמא תתעבר ותפיל [גמרא]:
עט
(עט) סרק – הוא צבע אדום ובתוספתא איתא שלא תקנח פניה בבגד שיש בו סרק ומשמע אע"ג דלא מתכוונת לצביעה פסיק רישא הוא וטעם הדבר כיון דאשה דרכה בכך ליפות את עצמה ע"י צביעת פנים מחזי שפיר כצובע אבל איש שאין דרכו בכך לא מקרי צובע כמ"ש סוף סימן ש"ך דמותר לאכול תותים ושאר פירות הצובעים אע"ג דצובע פניו וידיו בעת האכילה ומ"מ אפילו העברת סרק ע"פ אשה ג"כ אינו אלא דרבנן דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם ועיין בבה"ל:
פ
(פ) לכחול – עיניהם:
פא
(פא) לטוח על פניה – ויש שנוהגין דבר איסור להחליק שערותיהם בחלב מהותך ומעורב במיני בשמים שקורין בלשוננו פומאד"ה וחוששני להם מחטאת דנראה שיש בזה משום ממרח וראוי להזהיר בני ביתו ע"ז [מאמר מרדכי]:
פב
(פב) לקלוע – מדרבנן משום דדמי לבנין [וכדדרשינן על הפסוק ויבן ה' אלהים את הצלע מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם ושכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא] אבל הקולע נימין בתלוש חייב משום אורג כמ"ש הרמב"ם והכא בשער לא חשיב אריגה משום דהוא מחובר בראשו ועוד דאין סופה להתקיים שעומדת לסתירה [מ"א וש"א בשם התוספות]. והנה כ"ז במחובר והקולעת שער פאה נכרית [שקורין פארוק] אף דאין בזה משום בונה אסור עכ"פ משום אורג דאף אם נימא דאין סופה להתקיים עכ"פ מדרבנן מיהו אסור ומ"מ נראה דאין כדאי למחות במקום שלא ישמעו לנו:
פג
(פג) ולא להתיר קליעתה – דדמי לסותר:
פד
(פד) ויש אוסרין לחלוק שערה – משום חשש תלישה והדעה ראשונה דמקלת ס"ל כיון דאינה מתכוונת לזה ולאו פסיק רישא הוא:
פה
(פה) אסור לסרוק – משום תלישת שער הגוף דהוי תולדה דגוזז:
פו
(פו) שא"א וכו' – וע"כ אף אם אינו מכוין לתלישת השער ג"כ אסור דהוי פסיק רישא ובגמרא איתא דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין [היינו שנתלשו קצת ועדיין לא נעקרו לגמרי] מתכוין כדי להפריד היטב שערותיו ונ"מ מזה דאפילו במסרק רך [כגון בארש"ט רכה] שאינו פסיק רישא ג"כ אסור אם לא באופן שאין מכוין להשיר הנימין הנ"ל. כתב בספר ישועות יעקב ראיתי אנשים מקילים לסרוק ראשם בשבת וכמעט נעשה הדבר כהיתר אצלם ואוי לעינים שכך רואות לעבור בשאט נפש לחלל שבת בידים ומהראוי לכל חכם בעירו להזהיר ע"ז אולי ישמעו ויקחו מוסר עכ"ד ומה שמשיבין שמוכרח לתקן שערותיו כדי שלא יתגנה בפני חבריו הלא יכול לעשות באופן ההיתר כנ"ל וגם כדלקמיה בסקפ"ז ומלבד כ"ז הלא יכול לחוף ולפספס שערותיו ביד ולמה יעבור איסור חמור כזה בידים:
פז
(פז) שלא יעקרו שערות – ומ"מ מותר לתקן מעט את שער הראש בכלי העשוי משער חזיר דדוקא לסרוק אסור בו דמשיר שער אבל לתקן מעט שרי ובמסרק אסור אף בזה ונהגו שיהיה הכלי העשוי משער חזיר מיוחד לשבת כדי שלא יהיה מחזי כעובדין דחול:
פח
(פח) ולפספס ביד – היינו שמבדיל בידיו שערותיו זו מזו. וברמב"ם איתא חופף על שערו בידו וחוכך בצפרניו ואף אם נפל שער עי"ז אינו חושש שהרי אין כונתו להשיר ואפשר שלא ישיר ועיין לקמן בסימן שכ"ו ס"ט ויו"ד ובמ"ב שם שלא יחוף בדבר שמשיר שער ודאי:
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
(מ"א ס"ק ג') דחיישינן שתרפם נ"ב ואז יכול' להוציא החוט לטבילה ואתא לאתויי ד"א:
ב
(ט"ז ס"ק ח') משמע מדבריהם. נ"ב לא עיין כל צרכו ועיין בספרי דף ח"י ע"ג באריכות ע"ש:
ג
(במ"א ס"ק ט"ו) וא"כ שלא נ"ב והא דלא קשיא ליה אס"ד אמאי צריך שינטל חודה ועוקצה הא אפילו באחת מהן אפילו בטילטול אסור די"ל חודה או עוקצה קאמר כמו חלץ ועשה מאמר וק"ל:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
סעיף יח ויש מי שאומר דבזמה"ז שנהגו מקורו מהר"ן וכ' כן דלר"ת באנשים ל"ג דשלפי ומחווי לדידן מותרים לצאת גם אין עליהם חותם דעתה זה תכשיט אבל לפסקא דהש"ע סי' ש"א ס"ט דתכשיט לאיש ולאשה גם לאיש אסור א"כ מה מהני דעתה הוי אין עליו חותם תכשיט הא מ"מ הוא ג"כ תכשיט לאשה ואסור מדרבנן ואפי' ביש עליו חותם כיון דהוי עתה ג"כ תכשיט לנשים מגרע גרע א"כ קולא זו זהו רק לפי המתירים דעתה שאין לנו רה"ר לא גזרי' לשליף ומחוי' אבל לפי דכ' המחבר ומ"מ צריך להזהיר לנשים וכו' תשמעו לנו משמע דאין סומכים על ההיתרים הללו רק דאין מוחים לנשים דמוטב שיהיו שוגגים א"כ לכאורה עתה אין ראוי להאנשים השומעים לדברי חכמים לצאת בטבעת בין יש עליה חותם בין אין עליה חותם ודוק ונראה דלזה כיון הרמ"א לעיל סי' ש"א ס"ט כמ"ש וע' סי' ש"ג סי"ח ואפשר דכוונת המחבר כיון דיש לימוד זכות דכרמלית דידן הוי כחצר שא"מ יש לסמוך בזה על הר"ן דבאיש ל"ח כלל למחוי' ומכל מקום בעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל:
ב
סעיף כב שיחדתו לכך. היינו באבן עגולה דאורחי' בהכי מש"ה יחוד לשבת א' מהני כ"כ מג"א סי' ש"ח סמ"ז אבל יחוד לעולם מהני גם במטבע:
ג
מג"א ס"ק כ"ב מ"מ כיון שהוא רוצה בלא"ה אף שאינו מכוין להפרדת נימין מדולדלי' מכל מקום בודאי אם יתלשו ניחא לי' בכך והוי פ"ר דניחא ליה:
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
קלועות בשערה מותר. דלא חיישינן דלמא אתי לאתויינהו בר"ה שאסור לסתור קליעת שערה בשבת וזהו דעת ר"ת בטור ובתוס' כ"כ ע"ש ר"י וז"ל דכי היכי שיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתיר' קליעה ויש מי שאוסר הוא רש"י ונראה שהוא מתרץ קושיא זו דכי מתרמי לה טבילה תצטרך להוציא החוט ולסתור הקליע' ותעשה זה ע"י עכו"ם דודאי מותר ע"י עכו"ם דהוי שבות דשבות:
ב
שלא יהיו מטונפות. ז"ל רש"י מפני שהמים ממחים את הטיט ומלכלך בשר' בעליית' מהטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דעיילי בהו מיא מיהו כיון דשקל' לה משום טינוף אתי לאתויינהו עכ"ל ובטור כתוב שאז צריכה להסירם מפני הטיט שחוצץ ונראה דעתו דאע"פ שטיט הלח אינו חוצץ כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סי"ד מ"מ מבואר שם דאם היא מקפדת חוצץ וס"ל לטור כיון שאסור בזו המקפדת אין חילוק בין הנשים ותדע לך שאל"כ נתיר באשה זקנה שתצא בכל הני דאסורי' משום טבילת מצוה ובזקינ' אין שייך טביל' אלא ודאי כל שאסור בקצת אסור בכולם כנ"ל נכון לדעת רש"י:
ג
דאז מסירן כו'. זהו טעם על מוזהבין:
ד
שהם רפויים כו'. ונראה דהא לא אסרי כאן דלמא שלפא ומיחוי דזה אינו אלא בתכשיט שהוא חידוש:
ה
בקטלא שבצוארה. כאן הטעם משום טבילה דזה הוה חציצה ופי' קטלא מבואר בסעיף ז' אלא דשם יש איסור מחמת דלמא שלפא ומחוי לחברת' כיון שהוא חשוב וא"כ ל"ל כאן טעם דחציצה פי' התו' דכאן שהיא מהדק' כדי שתראה בעלת בשר ממילא לא תשלפה כי אז לא תהיה נראית בעלת בשר אבל לקמן מיירי שהקטלא רפוי' סביב צוארה ואין שם חציצה אלא אסור מכח דלמא שלפא כו' והחילוק שבין חוטין לקטלא אמרי' בגמ' שהחוטין לא מיהדקא בחוזק כי אינה חונקת עצמה משא"כ בקטלא שהיא רחבה ואינה חונקת:
ו
יוצאת בנזמי האוזן. דטריחא לה מלתא למשלך ואחוי מפני שאזנים מכוסות בקשורים:
ז
מעמדת בה קישוריה. פי' תוחבת המחט לתוך השבכה ואוגרת בה השבכה שלא יצאו שערות לחוץ מקישוריה ודבר ברור בגמ' דבזה שמעמדת קישוריה דהיינו מה שתי' בגמ' תחלה הואיל ואשה אוגרת בה שערה אלא דפרכי' דמתני' דתנן ולא במחט שאינה נקובה א"א להעמיד בזה דא"כ היה לנו לומר דמותר כדפרכינן ותהוי כבירית ותשתרי פי' התוס' דטעם ההיתר בזה דלא כרש"י שפירש משום דכיון דלצניעות הוא לא שלפא דהא גבי כבלים הוא ממש כבירית וחיישי' שמא שלפא אלא דכאן אינו תכשיט ומותר מחמת דהוה כטבעת הכלים והוה דרך מלבוש כיון שהיא לצורך בתי שוקים ומ"ה מוקמינן למתני' דאוסר בחולקת שערה ומיירי ביש לה טס של זהב דבשבת מניחה כנגד פדחתה דהוה שם תכשיט על זה ע"כ אסור דלמא משלפא כו'. ופי' התו' והרא"ש דאף במידי שצריך לאשה מכל מקום כל שאינה מלבוש ולא תכשיט הוי משוי ואסור ע"כ והיינו במה שצריך לחלוקת שערה וע"כ צריך לטס של זהב דהוי תכשיט ואסור משום דלמא שלפא כו'. אבל במעמדת קישורי' היתר גמור הוא דהוי כבירית דהוא כבית יד של כלי ודוקא כל שאינו תכשיט אבל אם היה תכשיט אסור דלמא שלפא ולא ס"ל כרש"י שפירש כיון דלצניעות היא לא שלפא וראיה מכבלים והכלל בזה לשיטת התוס' והרא"ש דבחלוקת שערה ואינו תכשיט חייבת חטאת כיון שאינו דרך מלבוש ואם הוא תכשיט אסור מדרבנן דלמא שלפה ובמעמדת קישוריה הוה ליה דרך מלבוש דהוה ליה כבית יד של צעיף שלה אז מותר אפי' מדרבנן כל שאינו תכשיט אבל אם הוא תכשיט אסור ג"כ מדרבנן ואין היתר אלא באינו תכשיט ובס' מו"ח ז"ל כתב דבמחט שאינה נקובה כשאינה תכשיט אלא שחולקת שערה בלבד אע"פ שמעמדת בו קישוריה אסורה לצאת בה כיון שאינו לא תכשיט ולא מלבוש ה"ל משוי וכ"כ התוספות והרא"ש ולא כמ"ש בש"ע דמותר בסתם במעמיד קישוריה וזכר דברי רש"י דכיון דלצניעות הוא לא שלפא כל זה הוא שלא בדקדוק דבמעמדת קישוריה היתר גמור הוא דהוה כמו בית יד לכלים ואפי' אינו תכשיט וכ"ה בדברי התו' והרא"ש וטור וש"ע דזה הוה כמו מלבוש דהוא צורך למלבוש אלא בחולקת שערה דאין בזה צורך לשום מלבוש רק לצורך גופה בזה הוה משוי כל שאינו תכשיט ולא אמרינן כאן כיון דלצניעות הוא אפילו במעמיד קישוריה וזה פשוט בגמרא לשיטת התו' אלא דתקפה עליו משנתו בזה. עוד הקשה מו"ח ז"ל על מ"ש ב"י בפי' דברי הטור דכתב דלא תצא במחט נקובה היינו אפי' אם מעמדת בו קישוריה דחייבת חטאת כיון דהוצאה זו במקום שמעמדת בו קישוריה לאו דרך הוצאתה בכך ואין זו קושיא דכבר זכרנו מזה בסי' ש"א דהך לא תצא במחט וכן באיש מיירי בתחוב בבגדו כמ"ש הטור בהדיא לעיל ומש"ה באיש ודאי לאו דרך הוצאה היא כל שאינו מוציא בידו אבל באשה דרכה לילך במחט בצעיפיה בחול במקום שמעמדת קישוריה או בשביל חלוקת שערה אלא כיון דהוה נקובה הוי ליה משוי לאשה וחייבת חטאת:
ח
ואם אינה מעמדת קישוריה אסור. קשה דע"כ כאן מיירי שאינו תכשיט דאל"כ אף במעמדת אסור דלמא שלפה לדעת התוס' כמש"ל וא"כ באינה מעמדת יש אפילו חיוב חטאת דה"ל משוי והיינו קושיא דגמרא למאי חזיא וצ"ל דנקט כאן אסור משום היפוכא דרישא דקתני מותר אבל באמת חייבת חטאת. ובטור כתוב לא תצא במחט שמחלקת בה שערה אפילו אם עשוי להתקשט אבל מחט שמעמדת בו קישוריה יכולה לצאת בה ולא תצא במחט נקובה ואם יצאה חייבת וכשאינה נקובה לא תצא ואם יצאת פטורה. צריך לבאר דבריו דבמחלקת שער יש חיוב חטאת אלא באם הוא תכשיט כיון שיש בה טס של זהב כדאיתא בגמרא אז אסור מדרבנן דלמא שלפא אבל מחט שמעמדת ואינו עשוי להתקשט יכולה לצאת בה והוי כמו מלבוש ולא תצא במחט נקובה וחייבת אפי' אם היא תכשיט דנקובה הוי משאוי לגבי אשה. ובשאינה נקובה והיא תכשיט אסור לכתחלה דלמא שלפא אבל אם אינו תכשיט נתבאר ברישא דיש חילוק בין חולקת לשער או מעמדת קישוריה ופשוט הוא כל שאין בה צורך כלל כל שכן דחייבת באינו תכשיט ובאמת קיצרו הטור וש"ע כאן והדברים ברורים ופשוטים בשיטת התו' והרא"ש והביא כאן ב"י דברי סמ"ג באינה נקובה שהם סותרים זא"ז. והב"י פירש דההיתר הוא כשתחובה במקום הצעיף והאיסור הוא שלא במקום הצעיף ותמהני על פה קדוש דהא אף במקום הצעיף יש איסור מדרבנן לדעת התוספות בד"ה ותיהוי כבירית שכתבו וא"ת אמאי לא משני השתא כמין טש של זהב כו' משמע מדבריהם דגם במעמדת קישוריה אסור מדרבנן אם הוא תכשיט ובסמ"ג חשיב זה לתכשיט במה שראשה עב. ונ"ל שהסמ"ג ס"ל דמה שהקשו התוספות על רש"י שפי' טעם אוגרת שערה כיון דלצניעות הוא לא שלפ' והתוס' חולקים ע"ז ומדמי לכבלים היינו לפי פי' שלהם שתוחבת את המחט בתוך השבכה ודוחקת את השבכה כדי שלא יפלו שערותיה דהוי שפיר דומי' דבירית שאוחזת בתי שוקיים שלא יפלו בזה ס"ל להתוס' דאע"ג דהוא לצניעות שלפה לה כיון דלא יתגלו תיכף וכ"ה באשר"י להדיא וז"ל כמו בירית שאם היתה שולפת בידים לא היו שוקיה מתגלים מיד אלא אחר שיפלו בתי שוקיה אבל לפי פירש"י שער היוצא חוץ לקישוריה כורכתו סביב המחט ותוחב' המחט בשבכ' מתחתיה שלא יראו שערותי' בזה מודים התוס' דכיון דלצניעות הוא לא שלפא דאי שלפא לה תיכף יתגלו השערות ועדיף מבירית וכבלים שהם למעלה מן הבתי שוקיים זה נ"ל נכון מאד. ולמדתי זה מדברי סמ"ק שכ' וז"ל ותכשיט של כסף וזהב שהם תחת הצעיף של נשים נשואות מותר ואותן שעל הצעיף אסורות בר"ה כו' וזה כמ"ש דתחת הצעיף היא פרש"י ועל הצעיף הוא פי' התו' וע"כ גם בסמ"ג ס"ל כן. ומ"ש מותר באינ' נקוב' היינו בתחת הצעיף ומ"ש אסור היינו על הצעיף דחיישי' שמא שלפא כיון דתכשיט היא לדעת הסמ"ג כיון שראשה א' עב. אך ק"ל לפי הסמ"ג דאמאי הדר ביה בגמ' מאוקימת' דאוגרת שערה היה לו לאוקמיה בראשה א' עב והוה תכשיט וכעין זה הקשו בתוס' בטס של זהב אלא דתירצו דאם היה בה טס של זהב והיא אוגרת בה שערה לא הי' הטס יכול להניח על פדחתה אבל במה שנאמר דהוה תכשיט מצד ראשה עב שפיר נוכל לומר כן וצ"ע:
ט
ילדה בשל זקינה. דמחכו עלה ואתיא לשלופיה:
י
שלא יפול דם כו'. אבל אם מכוונת כדי שיבלע בו הדם ולא יפול הדם על בגדיה ויטנפם הוה אצולי טינוף ואסור כמ"ש סי' ש"א:
יא
ויש מי שאוסר בשל זרוע. הוא דעת רש"י גבי בירית דלא התירו אלא בשוק דלא שלפ' דלא מגלי' שוק':
יב
חוץ מכבול. שלא תתגנה על בעלה:
יג
יוצאה באבן תקומה. ונרא' דהיינו מה שאנו קורין שטערי"ן שו"ס שנושאים נשים מעוברות:
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
ש״ג
א
בט"ז ס"ק ז' שמעמדת קשוריה ומותר דהיינו כו' אלא דבירית אינו תכשיט יכצ"ל ומלת דכאן הוא ט"ס:
ב
שם כל שאינו תכשיט ואם הוא תכשיט אסור מדרבנן דלמא שלפה ולא אמרינן כו' כצ"ל:
ג
במ"א ס"ק ח' פריך בגמרא ותשתרי כו' יש כאן קצת חסרון וכצ"ל פריך בגמרא ותשתרי ולכך הוצרך לאוקמי שאינה מעמדת רק חולקת שערה וע"ז פריך למאי חזיא כיון שאינו לבוש ולא תכשיט הוי משוי ומשני כמין טס כו':
ד
שם ולא מחויא ושרי דהוי לבוש כמו טבעת הכלים:
ה
בט"ז ס"ק ח' לא היתה יכולה להניח הטס על כו' כצ"ל:
ו
שם במג"א ס"ק י"ב ובבתי שוקיים והוא ט"ס וצריך להגיה במקומה ויוצאה באצעדה וכן צריך למחוק הציון בפנים ולציינו על מלת ויצאה:
ז
במ"א ס"ק ט"ו ולא עיין דבגמ' קאי אמחט נקובה והמרדכי אמחט שאינה נקובה כו' כצ"ל ומ"מ צ"ע דנראה שהב"י לא בא אלא לומר דלאו דוקא לצאת לר"ה אלא דבטלטול בעלמא אסור וכיון דמ"ש במרדכי חודה ועוקצה ר"ל שניטלו שניהם כיון שכת' דלא הוי יחוד לטומאה א"כ אף לטלטל אסור וזה כוונת הב"י כמו דבנקובה שניטל אחת מהם או חודה או עוקצה אסור בטלטול כיון דלא חזיא למלתי' כמו כן באינו נקובה וניטלו שניהם אסור בטלטול מהאי טעמא ולאו דוקא קאמר הר"י לצאת ונראה דהמ"א מפרש דברי המרדכי דבחד סגי שהרי בש"ע כאן כתוב חודה או עוקצה ומשמע דמיירי באינה נקובה שהרי נראה שכת' זה ע"פ דבריו בב"י על המרדכי וע"ז קאמר המג"א דהמרדכי קאי אמחט שאינו נקובה ותריוייהו דווקא בעינן ודלא כמ"ש פה בש"ע דבחד סגי ועיין לקמן סי' ש"ח סי"א דשם מיירי בנקובה:
ח
במג"א ס"ק כ"ב וא"א זה זולת ההשרה. ר"ל שהשרה היא הגורמת הפרדת השערות שהיו קשורים ע"י הנימין המדולדלין ומסובכין וכשמשיר השערות אלו אז מתקיים מחשבתו בהפרדת השערות ניחא דניחא ליה בהשרת השערות האלו ואע"ג דלא ניחא ליה שהיו כאן שערות אלו שהסביכו וקשרו השערות לא מהני למקרי בשביל זה פסיק רישא דלא ניחא ליה וכמו נוטל צפרניו כו' משא"כ במפשיט העור דאמרינן דאי שקיל לי' בברזא דהיינו חתיכת קטנות אין חיוב בהפשטה משום דמלאכת המשכן בהפשטה היה העיקר משום העור וכיון שמפסיד להעור אין כאן מלאכה בהפשטה כן מבואר בריב"ש ע"ש:
מחצית השקל על אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ש״ג: דיני תכשיטי אשה. ובו כז סעיפים: – עם 21 מפרשים
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הלכה
רשיון: Public Domain
מקור: he.wikisource.org
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מגן אברהם
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
משנה ברורה
מקור: he.wikisource.org
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מצווה לשתף את האתר בכל צורה אפשרית! © תשפ"ד כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לעשות נחת רוח ליצרנו ולעשות רצון בוראנו, לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו. בפרט לעילוי נשמת משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם ומחבר הזוהר הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, אדוננו מורנו ורבנו ראש בני ישראל רבנו רבי נחמן בן פייגא זיע"א אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך מחבר ספר תהילים הקדוש וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת. ולתיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם בפרט בעיות רוחניות.