שולחן ערוך, אורח חיים ש׳: שיסדר שלחנו במו"ש. ובו סעיף אחד – עם 21 מפרשים

א

שיסדר שלחנו במו"ש. ובו סעיף אחד
לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית:

א

שלחנו. פי' בפריסת מפה על השלחן ושאר מינים הנוהגים אצלו בעריכת השלחן משום כבוד שבת והזמירות יזמר אחר הבדלה עי' ט"ז. ויהדר לאכול מין מאכל שתאב עליו יותר אף שהוא ביוקר ובזמנינו שמאחרין כ"כ בסעודה ג' שאין יכולים לאכול במ"ש יכולין לקיימה בפירות מ"א. ובא"ז כתב שמעתי שאם ממשיך הסעודה ג' עד לאחר חשיכה א"צ לאכול עוד סעודה ד' במו"ש:

א

שבת קי"ט

א

ס"א כדי ללות. רש"י שם ועבפ"י דפסחים ק"ג א' משל דריב"ח כו':

ב

לכזית. כל' הגמ' ובפת דוקא כמו בע"ש דמימרא דר"א ור"ח כהדדי איתמר שם קיט ב' ע"ש:

א

[א] יסדר וכו'. פירש ט"ז דעל ההכנה קאי שיפרוס מפה אבל בענין הסעודה יעשה כמנהגו. וזה לשון פסקי תוס' יהדר לאכול מין מאכל שתאב אליו יותר אף על פי שהוא ביוקר ואם הוא תאב לאכול הרבה מינים יהדר אחריהם כפי יכולתו אבל לא יכוין מכל מין אלא כפי מה שמשער שיוכל לאכול ממנו אלא שלא ישער בצימצום רק בריוח וכן על דרך זה בכל שלוש סעודות בשבת דלא כב"ח, עד כאן, ומגן אברהם כתב דבגמרא משמע דנכון לבשל בשר או דבר אחר במוצאי שבת ובזמנינו שמאחרין כל כך בסעודה שלישית שאין יכולין לאכול במוצאי שבת יכולין לקיימה בפירות, עד כאן. ואני שמעתי שאם נמשך סעודה שלישית עד אחר חשיכה אין צריך לאכול עוד סעודה רביעית במוצאי שבת. כתב של"ה במי שמתענה במוצאי שבת כגון שמפסיק מבעוד יום אזי יטריח להכין סעודה זו לאחרים וילמד המאמרים ודינים המוזכרים בסעודה:

ב

[ב] [לבוש] ונסכוי שמו וכו'. במטה משה כתב לוז שמיה וממנו נתהוה האדם בעצם הטיפה וכאשר ימות האדם העצם זה אינו נימוח ואפילו יכניסו באש אינו נשרף ובריחיים אינו נטחן בפטיש אינו מתפוצץ וממנו יחיה האדם לעת התחיה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת האדם ועצם הזה שרשו ועקרו מעצם השמים:

ג

[ג] [לבוש] ואינה נהנה וכו'. אם כן לא נהנה מעץ הדעת לכך אינו נפסד, שמעתי:

א

א) [סעיף א'] לעולם יסדר אדם שלחנו במו"ש וכו' משל שמלווין את המלך ביציאתו כשם שמלווין אותו בכניסתו, ובסדורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במו"ש. ב"י בשם שה"ל, ונ"ל טעמא דמילתא כי ידועה שאותו עצם לוז שמיה והוא עצומו ועיקרו ושרשו וממנו נתהווה האדם בעצם הטיפה, וכאשר ימות האדם העצם ההוא אינו נימוח ואינו נפחת ואילו יכניסו אותו באש אינו נשרף ברחיים אינו נטחן בפטיש אינו מתפוצץ והוא העצם שיש בו קיום נצחי וממנו יחיה האדם לעת התחייה והוא המקבל עונש ועונג אחר מיתת אדם ועצם הזה שרשו ועיקרו מעצם השמים, מט"מ סי' תקי"ג ועי"ש מ"ש עוד בזה, והביאו א"ר או' ב' ומ"ש דאינו נהנה באכילה אלא במו"ש א"כ לא נהנה מעץ הדעת ולכך אינו נפסד, א"ר או' ג' ועיון בזוה"ק פ' פנחס דף רכ"ב ע"א ומדרש הנעלם פ' תולדות דף קל"ז ע"א שכתב דקראן לההוא גרמא דשדרה בתואל רמאה וכו' ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי וכו' יעו"ש, ומ"ש ולית סביל טעמא דמזונא וכו' י"ל דאינו נהנה מן המזון בכל עת כמו שאר עצמות אלא דוקא במו"ש וכמ"ש השה"ל ודוק:

א

ב) וכתב בשער הכוו' דף ס' ע"ג וז"ל דע כי ב' מיני תוס' קדושת שבת נתוסף ביום שבת הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודות וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת לימי החול מבחי' הסעודות אנו עושים סעודה ד' במו"ש וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדושת סעודות שבת לכל סעודות ימי החול. וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת מבחי' התפלות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי"ז אנחנו ממשיכין אותו נועם העליון בכל תפלות השבוע עכ"ל, וכתב מהרח"ו ז"ל שם כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצונית העולמות והתפלות הוא פנימיות העולמות עכ"ד, ור"ל כי ע"י סעודה ד' יכוין להמשיך הארה מחיצונית העולמות שנתקנו ע"י סעידות שבת לסעודות החול וע"י אמירת ויהי נועם וכו' יכוין להמשיך הארה מפנימיות העולמות שנתקנו ע"י תפלות שבת לתפלות החול:

ב

ב) ועיין בס' ילקוט ראובני פ' בשלח על פסוק והיה ביום הששי וכו' שכתב משם האר"י ז"ל דבסעודת ליל שבת ותפלתו מתברכין יום א' וב' ודשחרית יום ג"ד ודמנחה יום ה"ו כי כנגד ש"ק ב' ימים ראשונים ונגד ו"צ ב' אמצעים ונגד י"ת ב' אחרונים יעו"ש והביאו שמן ששון ח"ג בהקדמה לשער הכוו' דף ה' ע"ג או' ד' יעו"ש, ומכל הנז' משמע דגם הנשים חייבות בסעודה ד' של מו"ש והוה כדי להמשיך הארה לסעודות החול וכ"מ מטעמים שכתבנו באו' הקודם כדי ללוות את המלך וגם כדי להנות האבר שאינו נהנה אלא במו"ש יעו"ש וכ"כ הא"א דלפי טעם הנז' ראוי גם הנשים לקיים סעודה זו יעו"ש, וכ"מ לפי הטעם שנכתוב לקמן או' ה' ואו' ו' יעו"ש:

א

ג) שם. לעולם יסדר אדם שלחנו וכו' פי' יסדר שלחנו בפריסת מפה על השלחן ושאר עינינים הנוהגים אצלו לעריכת השלחן וע"ז אמר אפי' מי שאינו רגיל כ"א בכזית הן מצד עניותו הן מחמת שביעתו מ"מ באותו כזית יעשה לו הכנה ויפרום המפה משום כבוד שבת, ט"ז ס"ק א':

א

ד) ואף שהוא שבע ונפשו קצה באכילה ושתיה מ"מ ידחוק את עצמו ובזה ינצל שלא יצטרך לאכול מאכלים ומשקים מי המרים לרפואה, ארחות יושר פ"י דף קנ"ה ע"א יפ"ל או' א:

ב

ד) וכתב בס' דברי יצחק או' ס"א ששמע בשם הרב אלימלך ז"ל שסגולה לנשים שלא יתקשו בלידתן הוא שיאכלו בכל מ"ש קודש איזה דבר לשם מצות סעודת מלוה מלכה ועי"ז ילדו בנקל בע"ה ית' עכ"ל, והביאו א"ח או' ב':

א

ה) אחר הבדלה מו"ש יסדר ב' ככרות ולא ינקוט בידים אלא אחת ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא ובזכותה ניצול מחיבוט הקבר. פע"ח שער ח"י פי"ז ויש לומר קודם הסעודה מזמור לדוד ה' רועי וכו' ואח"כ דא היא סעודתא דדוד מלכא, ואח"כ לשם יחוד וכו' הרני בא לקיים מצות סעודה ד' של מו"ש קודש כדי להמשיך הארה מסעודות שבת לסעודות החול ולתקן את שורש מצוה זו במקום עליון, ויהי נועם וכו' ואח"כ אחר האכילה קודם בהמ"ז מנהגינו לומר פתיחת אליהו הנביא ז"ל מפני שהשעה צריכה לכך לפי שהוא יושב באותו עת בג"ע תחת עץ החיים וכותב זכיות ישראל כמ"ש לעיל סי' רצ"ה או י"ט וי"ל שמועה מפיו:

א

ו) וכתב בס' פע"ח שם שער ח"י פכ"ד דנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד אחר סעודת מו"ש ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינו אוכל נפש או בתורה עד אחר סעודה דמו"ש עכ"ל. והביאו מחב"ר או' ב' שע"ת או' א' ומטעם זה נוהגין שאין להחליף בגדי שבת עד אחר סעודה ד' וגם כדי ללוות את המלך בבגדי פאר, ועיין לקמן או י"ד:

א

ז) ולמי שאי אפשר לו לאכול פת לפחות יאכל פת הבאה בכסנין ויכוון ללוות השבת. מחב"ר או' א' שע"ת או א' והמ"א כתב דיכול לקיימה ג"כ בפירות. והטעם כתב הלב"ש דלא עדיף מסעודה ג' בסי' רצ"א סעי' ה' דיכול לקיימה בה' מיני דגן יעו"ש:

א

ח) אמרינן בפ' כל כתבי (שבת דף קי"ט) ר' אבהו עבדי ליה עגלא תלתא באפוקי שבתא והוה אכיל כוליתא כי גדל אבימי בריה אמר לאבוה למה לך לאפסודי כולי האי נשבוך כולייתא ממעלי שבתא שבקוה אתא אריה אכליה. וכתב הרמ"ע באלפסי זוטא כ"י ואיהו נמ' לזרוזי לבריה הוא דעבד עכ"ל ומכאן נלמוד דמאן דאפשר ליה טוב לעשות דבר מחודש למו"ש דבעי סעודה באנפי נפשה ולא משיריים וכ"כ מהרש"א באגדתיה. מחב"ר או' ד' שע"ת שם, והמ"א כתב דנכון לבשל בשר במו"ש או דבר אחר. ובפסקי תו' כתב יהדר לאכול מין מאכל שתאב אליו יותר אעפ"י שהוא ביוקר ואם הוא תאב לאכול הרבה מינים יהדר אחריהם כפי יכולתו ולא יקח בצמצום אלא בריוח וכן יעשה בכל ג' סעודות שבת. א"ר או' א':

א

ט) מי שאינו עושה כבוד לסעודה רביעית של מו"ש קודש לא יהיה בה כח להאיר בסעודות החול, מ"כ:

א

י) וכתבו התו' בשבת דף קי"ח ע"א דעני המוטל על הצדקה נותנים לו גם לסעודת מו"ש. תו"ש או' א' ועיין לעיל סי' רמ"ב או' ט"ז:

א

יא) וכתב הא"ר או' א' שאם נמשך סעודה ג' עד אחר חשיכה א"צ לאכול עוד סעודה רביעית במו"ש ע"כ, מיהו לפי דברי האר"י ז"ל נראה שצריך לעשות סעודה אחרת משום שזה בחי' בפ"ע וזה בחי' בפ"ע וגם שצריך להמשיך על ידי סעודה ד' מסעודות שבת שהם ג' לסעודות החול ואיך יהיה זה בסעודה אחת וגם צריך שתהיה סעודה ד' אחר הבדלה כמ"ש לעיל או' ד' וסעודה ג' היא מהיום ואיך יתערבו יחד יומם ולילה אלא מוכרח שצריך לעשות אחרת לשם מצות סעודת רביעית:

א

יב) חמין במו"ש (לשתות ולרחוץ, רש"י) מלוגמא. פת חמה במ"ש מלוגמא, שבת קי"ט ע"ב, והא דאמרינן פת חמה במו"ש מלוגמא ופירש"י רפואה אינה חמה ממש אלא למעוטי קיבר שהרי איתא בחופת אלייהו רבא שבסוף ס' ר"ח שער יו"ד עשרה דברים ממעטים כח בני אדם וחד מנייהו פת חמה כיעו"ש ויותר נראה דהתם בחופ"א מיירי בפת חמה היוצא תכף מן התנור שנאפה בו אבל אם אחר שכבר נתקרר מחום האפיה ועבר זמן מה ורוצה לחממו מחדש בתנור או כירה ש"ד שהוא מצטמק ויפה לו, יפ"ל או' א' ועוד י"ל חמה לאפוקי קרה אבל לא חמה כ"כ שמתשת כוחו של אדם, והטעם שפת חמה במו"ש מלוגמא כתב בס' דברי יצחק או' ד' שהוא רפואה שלא יהיה לו עצבות והוא מרומז בפסוק ומחב"ש לעצבותם כי כן מחב"ש ר"ת חמין במוצאי שבת מלוגמא. וסמיך ליה לעצבותם לומר שהוא רפואה לעצבות יעו"ש, והביאו א"ח או' ב':

א

יג) במו"ש עולה הנשמה יתירה למעלה ושואל לה הקב"ה מה מאכל שמו לפניך ומה חידוש תורה שמעת ומוקים לה במתיבתא דרקיעא. זוה"ק וש"ך ס' אמור ול"ש או' א' כף החיים להרח"פ סי' ל"א או' כ"ו:

א

יד) כתב בס' ח"י דלא יסיר בגדי שבת כ"א אחר סעודה ד' וזמנה עד ד' שעות ויאמר בבהמ"ז מגדול יעו"ש. והביאו כף החיים שם או' נ"ט. בן א"ח פ' ויצא או' כ"ז ומ"ש החס"ל או' א' דכל הלילה זמנה הוא השיג עליו כף החיים שם דהא בפירושא אתמר דאחר ד' שעות לא עשה ולא כלום יעו"ש. אמנם הרב בן א"ח שם כתב דמ"ש עד ד' שעות היינו למצוה מן המובחר אבל אם נאנס יכול לקיימה עד חצות הלילה יעו"ש. וכ"מ ממ"ש לקמן או' ח"י דזמנה עד חצות לילה יעו"ש:

א

טו) איתא בזוה"ק מי שאינו מקיים סעודה ד' נחשב לו כאלו לא קיים סעודה ג' וכן הביא החס"ל או' א' וא"כ אפי' כשעושה פ"ד תעניות או הפסקה גדולה יזהר שלא לבטל סעודה ד'. כף החיים שם או' ס"א. בן א"ח שם. וכ"כ בספרו רב פעלים ח"ג סי' ל"ה וכתב שם דגם התיקון שכתב הרב אמת ליעקב בקו' שפת אמת דף קי"ז ע"ג לעשות בשנת העיבור בחודש שיהיה המולד עשר שעות קודם ר"ח לא יבטל סעודה רביעית מפני זה יעו"ש:

א

טז) ואם היה האדם אנוס מחמת חולי ר"ל ואינו יכול לקיים סעודה ד' עכ"ז יסדר שלחנו במזונות ופירות ויאכלו בני ביתו והוא ג"כ יטעום עמהם מן השלחן כפי יכלתו. בן א"ח שם:

א

טוב) כתב של"ה מי שמתענה במו"ש כגון שמפסיק מבע"י אזי יטריח להכין סעודה זו לאחרים וילמוד המאמרים ודינים המוזכרים בסעודה ע"כ. והביאו א"ר או' א' והשע"ת אמנם כבר כתבנו לעיל או' ט"ו דאין לבטל סעודה ד' משום הפסקה יעו"ש:

א

חי) אסור לומר וידוי במו"ש עד שיעבור חצות לילה שעדיין יש קדושת שבת שכך קבלנו משם האר"י זצ"ל. הרב מהר"ם זכות בתשו' סי' ל'. מחב"ר או' ה' שע"ת:

א

יט) שם כדי ללוות את השבת וכו' נהגו לומר פיוטים וזמירות ללוות השבת כדרך שמלוין את המלך בכניסתו וביציאתו. ב"י בשם שה"ל. והביאו הט"ז סק"א וכתב דאעפ"י שנוהגין לומר זמירות קודם הבדלה נכון לומר אותה אחר הבדלה דבזה שייך לווי דהיינו אחר שיצא המלך ותו דהוא כמו בכניסה:

א

מג"א סק"א לבשל בשר בשבת דף קי"ט ר' אבוהו הוי עבדין ליה במוצאי שבת עגלא תלתא:

ב

שם או דבר אחר דלא עדיף מסעודה ג' בססי' רצ"א ס"ה בחמשה מיני דגן:

א

בגמרא משמע דנכון לבשל בשר במ"ש או דבר אחר ועיין סי' רצ"א ובזמנינו שמאחרין כל כך סעודה שלישית שאין יכולין לאכול במוצאי שבת יכולין לקיימה בפירות: מהרי"ל היה לו טלית של שבת והיה קופלו בכל מוצאי שבת כדי להתעסק במצוה מיד עכ"ל וכן היו עושין אנשי ציפורי:

א

(א) יסדר אדם שלחנו וכו' – היינו לפרוס מפה על שלחנו דרך כבוד וכן שאר דברים הנהוגים אצלו בעריכת השלחן אבל אינו מחוייב לבשל תבשילין ולהכין יותר ממה שצריך לאכול. ומשמע בגמרא דיקבע סעודה זו על הפת לכתחלה כמו בשאר סעודות של שבת וגם משמע דטוב לכתחלה להדר אותה בבשר או בשאר תבשילין אם יש לו ואם אין לו או שחושש לאכילה גסה כגון בקיץ שמאחרין בזמננו לאכול הסעודה ג' סמוך לערב יקיימה במזונות או עכ"פ בפירות:

ב

(ב) כדי ללוות וכו' – דכשם שצריך לכבד השבת בכניסתה כן צריך לכבדה ביציאתה כשם שאדם מלוה את המלך בצאתו מן העיר ומטעם זה נראה שטוב להקדימה כדי שתהיה סמוכה ליציאת השבת ואם אינו תאב עדיין לאכול מהנכון עכ"פ שלא יעסוק במלאכה בקבע עד שיקיים סעודה זו ועיין בשע"ת דמשמע דאינו כדאי בכל גוונא לאחרה יותר מחצות. ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה. ודע דמ"מ סעודה זו אינה חובה עליו כמו הג' סעודות של שבת דשם אסמכוהו אקרא וזה רק מצוה בעלמא ונ"מ היכי דא"א לו לקיים כולם:

ג

(ג) את השבת – ומטעם זה יש נוהגים להרבות נרות במו"ש יותר מימי החול ונוהגים ג"כ לומר פיוטים וזמירות אחר הבדלה [אחרונים]:

א

שולחנו עבה"ט וכת' במח"ב בשם מהרש"א באגדות שבת דף קי"ט דטוב לעשות דבר מחודש למ"ש דבעי סעודה באנפי נפשה ולא משיירים וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא דר' אבוה לזרוזי לברי' הוא דעביד ע"ש וכת' בשם תלמידי האר"י שהנפש יתירה אין הולכת לגמרי עד אחר סעודות מ"ש לכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש עד אחר סעודת מ"ש ע"ש וגם כת' שמי שא"א לו לאכול פת לפחות יאכל פת כיסנין ויכוין ללות השבת ולהשאיר ברכה לסעודת חול ויאיר להם קדושת שבת. וכת' בשם מהר"מ זכותא בתשובה סי' ל' שקיבל בשם האר"י זצ"ל שאסור לומר ווידוי במ"ש עד שיעבור חצות לילה כי ע"ה יש קדושת שבת ע"ש. ועיין בא"ר בשם של"ה מי שמפסיק מבע"י יטריח להכין סעודה זו לאחרים גם ילמד דינים ומאמרים השייכים לסעודה זו ע"ש:

א

לעולם יסדר כו'. לא נתכונו לעניין עשיית תבשילין אפילו א"צ להם אלא לכזית וא"כ יהי' פי' של א"צ מכח שביעה והיה לו לו' אפי' אם שבע לא לשון א"צ דזה פשוט שא"ל שהוא תאב לאכול כזית וגם א"א לומר כך לשער כן קודם האכילה אלא פי' יסדר שלחנו בפריסת מפה על השלחן ושאר מינים הנהוגים אצלו לעריכת השלחן וע"ז אמר אפילו מי שאין רגיל כי אם בכזית הן מצד עניותו הן מחמת שביעתו מכל מקום באותו כזית יעשה לו הכנה ויפרוס המפה משום כבוד שבת וכ"מ סי' רס"ב שכתב ויסדר שלחנו ויציע המטות כו' משמע דעל ההכנה קאי לא על הסעודה דומיא דהצעת המטות אבל בענין הסעודה יעשה כמנהגו כנלע"ד. וכתב ב"י בשם ש"ל נהגו לומר פיוטים וזמירות ללות השבת כמו שמלוין המלך בכניסתו וביציאתו ע"כ ונ"ל דאף על פי שנוהגין לומר זמירות קודם הבדלה נכון לומר אותם אחר ההבדלה דבזה שייך ליווי דהיינו אחר שיצא המלך ותו דהוא כמו בכניס' עוד כתב בשמו בשם סדורים דאבר יש באדם ניסכ' שמו ואינו נהנה באכיל' אלא במ"ש: