שולחן ערוך, אורח חיים ש״א: באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים. ובו נא סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

באיזה כלים מותר לצאת בשבת ואיזה מהם אסורים. ובו נא סעיפים:
אין לרוץ בשבת אא"כ הוא לדבר מצוה כגון לבה"כ או כיוצא בו: הגה ואסור לפסוע יותר מאמה בפסיעה אחת אם אפשר לו בפחות [א"ז והגהות אשירי פרק מי שהוציאוהו]:

ב

בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותר וכן לראות כל דבר שמתענגים בו [וכן מותר לטייל בשבת] [ב"י]:

ג

היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליה אפילו היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור שנייה ומוטב שידלג ממה שיקיפנה מפני שמרבה בהלוך ואסור לעבור בה שלא יבא לידי סחיטה:

ד

היה הולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני מי שגדול ממנו בחכמה יכול לעבור בה ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה [וע' לקמן סי' תרי"ג ס"ה ובסעיף ח' בהג"ה] ואסור לעבור בסנדלו דכיון דאינו יכול להדקו ולקשרו יפה חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי אבל במנעלו מותר:

ה

ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים אף בחזר' כדי שלא תהא מכשילו לעתיד לבא:

ו

ההולך לשמור פירותיו מותר לו לעבור במים בהליכה אבל לא בחזרה:

ז

כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש והוציאו כדרך שרגילים להוציא אותו דבר חייב וכל תכשיט שהוא רפוי שאפשר לו בקל ליפול אסור לצא' בו ואם יצא פטור ואשה לא תצא בתכשיטים שדרכה לשלפם [פי' להסירם מעליה] ולהראותם: הגה וע' לקמן סי' ש"ג סעיף י"ח אם אסור אפי' בחצר או בבית] הלכך לא יצא איש לא בסייף לא בקשת ולא בתריס [פי' מגן] ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט ואם יצא חייב חטאת ולא בשריון ולא בקסדא ולא במגפיים ואם יצא פטור שהם דרך מלבוש ולא יצא בתפילין מפני שצריך להסירם כשיכנס לבית הכסא ולא יצא קטן במנעל גדול דילמא נפיל ואתי לאתויי אבל יוצא הוא בחלוק גדול ולא יצא במנעל אחד אם אין לו מכה ברגלו דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי אבל אם יש לו מכה ברגלו יוצא באותו שאין בו מכה:

ח

לא יצא במחט התחובה לו בבגדו בין נקובה בין שאינה נקובה ואם יצא בנקובה חייב ובשאינה נקובה פטור וי"א בהיפך:

ט

לא יצא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצא חייב ואם יש עליה חותם לרש"י פטור ולר"ת והרמב"ם מותר דאינו תכשיט אלא לאיש אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש [וע"ל סי' ש"ג סי"ח]:

י

טבעת שקבוע בה אבן וכן אם כתובים בה אותיות אין עליה חותם מקרי שלא נקרא חותם אלא א"כ חקוקין בה אותיות או צורות:

יא

דבר העשוי לתכשיט ולהשתמש בו כגון מפתחות נאות של כסף כמין תכשיט אסור שהרואה אומר שלצורך תשמיש מוציא ויש מתירים אם הוא של כסף: הגה ומ"מ אסור לצאת בתיק של ברילי"ן אע"פ שהתיק הוא של כסף דהבתי עינים בעצמם הם משוי [ב"י] ואם המפתח של נחושת וברזל אפי' מחובר וקבוע בחגורה אסור [מרדכי פ' במה אשה וב"י בשם תשובת הרשב"א] ויש שכתבו שנוהגין בזה להתיר [ב"י בשם תשובה אשכנזית סי' פ"א והרי"ף והאגודה וכן משמע בא"ז:]

יב

לא יצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ולא נגר בקיסם שבאזנו ולא סורק במשיחה שבצוארו ואם יצא פטור:

יג

לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו:

יד

דבר שהוא דרך מלבוש אפילו אם אינו לובשו אלא משום אצולי טינוף מותר לצאת בו בשבת: הגה ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים או כובע על ראשו אבל אסור לאשה ליתן בגד על צעיפה מפני הגשמים דאין זה דרך מלבוש [הגהות מיי']:

טו

אין הקטע יוצא בקב שלו דהיינו שעושה כמין דפוס של רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ואינו עושה זה להלך בו שעל כל פנים צריך הוא למקלו אלא כוונתו כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל כיון דאינו צורך הלוכו אסור:

טז

קטע שאינו יכול לילך כלל על שוקיו אלא יושב על כסא ומשנעקר ממקומו נסמך על ידיו ועל שוקיו ונדחף לפניו ועושה סמוכות של עור או עץ לראשי שוקיו או רגליו התלוים וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת אין יוצאין בהם בשבת דאיידי דתלו ולא מנחי אארעא זמנין דמשתלפי אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידו מותר לצאת. קטע בשתי רגליו ומהלך על שוקיו ועל ארכבותיו ועושה סמיכות של עור לשוקיו יוצא בהם בשבת: הגה וכן מותר לצאת במנעל של עץ שהרגל נכנס בו וליכא למיחש שיפול [ר' ירוחם ח"ה] וכן בפנטני"ש דמשתלפי במהרה וממילא [רשב"א סימן תר"ז] ויש מחמירים ואוסרים [אגור] ולא ילך אדם יחף בשבת במקום שאין דרך לילך יחף ולא יצא אדם בשבת כמו שהוא יוצא בחול בלתי דבר אחר שיזכור על ידו שהוא שבת ולא יבא לחללו: [כל בו]:

יז

חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל מותר לילך בו אפי' אינו קשור בו אבל אם אפשר לו לילך זולתו ואינו נוטל אלא להחזיק עצמו אסור [וחולה שעמד מחליו דינו כחיגר] [רוקח]:

יח

סומא אסור לו לצאת במקל:

יט

מי שהוא אסור וכבלים [פי' כעין טבעות גדולים שסוגרין בהם הרגלים] ברגליו מותר לצאת בהם:

כ

אין יוצאים באנקטמין והוא כמין חמור שעושים הליצנים ונראה כרוכב עליו והוא נושאו והולך ברגליו ולא בקשרים והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל והולכים בהם בטיט ולא בפרמי והן כמין צורת פרצוף שנותנין על הפנים להפחיד התינוקות:

כא

אין יוצאים בתיבה וקופה ומחצלת אבל יוצאים בשק ויריעה וחמילה (פי' בגדים גסים):

כב

יוצאים במוך וספוג שעל המכה לפי שהם מרפאים הילכך הוי כמו תכשיט וכן בקליפת שום ובצל או באספלנית ומלוגמא ורטייה שעליה ואם נפלו מעליה לא יחזירנה וכל שכן שלא יתנם בתחלה אבל אסור לכרוך חוט או משיחה על המכה לצאת בו דכיון שאינם מרפאים הוי משאוי אבל באגוד שכורך על הרטייה שלא תפול מעליו יכול לילך בו וקושרו ומתירו:

כג

הבנים יוצאין בזגין (פי' כמין פעמונים קטנים) הארוגים להם בכסותם אבל אם אינם ארוגים לא: הגה ולא מהני הא דמחובר לכסות רק בדבר שדרכו להיות מחובר שם אבל אם חיבר שם דבר שאין דרכו בכך אסור (הגהות מיי' פי"ט וב"י בשם תשו' רשב"א ומרדכי פ' במה אשה) ואותן עגולים ירוקים שגזרה מלכות שכל יהודי ישא א' מהן בכסותו מותר לצאת בהן אפי' אינו תפור בכסותו רק מחובר שם קצת (א"ז) וכן מותר לצאת במטפחת שמקנחין בו האף שקורין פצולי"ט אם מחובר לכסותו והא דמותר לצאת בזגין הארוגין דוקא שאין בהם ענבל ואין משמיעין קול (הגהות אלפסי סוף פ' במה אשה):

כד

יוצאים במיני עשבים שקושרין אותם בקשרים ותולין אותם לרפואה:

כה

אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו לא שנא אתמחי גברא ולא קמיע כגון שכתב לחש אחד בשלש אגרות ורפאו שלשתם שלש בני אדם שאיתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתבנו אבל לא לשאר לחשים וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר לא שנא איתמחי קמיע ולא גברא כגון שכתב לחש אחד באגרת וריפא בו ג' פעמים שאותה אגרת מומחה לכל אדם וכ"ש אי איתמחי גברא וקמיע כגון שכתב לחש אחד בג' אגרות וכל אחד הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתבנו ואתמחו אגרות הללו לכל אדם: הגה ודוקא שבאו שתי המחאות ביחד אבל אם איתמחי גברא תחיל' ואח"כ עשה קמיע ורפא שלשה פעמים לא תלינן בהמחאת הקמיע רק בהמחאת הגברא שכבר איתחזק [הגהות אשירי וכן משמע מתוס' מהביאור שכ' ב"י]: אבל אם כתב שלשה קמעים לאדם אחד ורפאו שלשה פעמים לא איתמחי לא גברא ולא קמיע ומותר לצאת בקמיע מומחה ל"ש היא של כתב או של עיקרים בין בחולה שיש בו סכנה בין בחולה שאין בו סכנה ולא שנכפה כבר ותולהו לרפואה אלא אפי' לא אחזו החולי אלא שהוא ממשפחת נכפין ותולהו שלא יאחזנו שרי וקושרו ומתירו ברה"ר ובלבד שלא יקשרנו בשיר או בטבעת ויצא בו לרשות הרבים שאז יאמרו שיוצא בו לשם תכשיט וזה אסור דלאו תכשיט הוא:

כו

נאמן לומר הרופא על עצמו שהוא מומחה:

כז

יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב בין בחול בין בשבת ואין בו משום דרכי האמורי וכן בכל דבר שהוא משום רפואה אבל אם עושה מעשה ואין ניכר בו משום רפואה אסור משום דרכי האמורי אבל כל לחש מותר ולא אסור אלא באותם שבדקו ואינם מועלים ויש מי שחושש בכל קמיע שאינה מומחה משום דרכי האמורי:

כח

מי שיש לו מכה בפיסת רגלו וקושר עליה מטבע להגין שלא ינגף ברגליו וגם הוא מרפא מותר לצאת בו:

כט

היוצא בטלית מקופלת על כתפיו דהיינו שלאחר שנתנה על ראשו מגביה שוליה על כתפיו חייב חטאת אבל אם אינה מקופלת על כתפיו אלא משולשת ברחבה למטה מכתפיו שרי שמאחר שהוא מתעטף בטליתו ומתכסה בו כתיפו וגופו אע"פ שמתקצר קצת מלמטה מותר ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא ולהביאו לב"ה :

ל

מותר לצאת בר"ה בטלית סביב הצואר: הגה אע"פ שמניח צד ימין על כתיפו של שמאל דדרך ללבשו כך ולא הוי אלא להתנאות ושרי [ב"י]:

לא

היוצא מעוטף בטליתו וקופלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו אם נתכוון לקבץ כנפיו כדי שלא יקרעו או כדי שלא יתלכלכו אסור ואם קבצם להתנאות בה כמנהג אנשי המקום במלבושן מותר והני מילי בטליתות שלהם שהיו יריעה אחת מרובעת אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה מותר לתפוס קצתם בידו להגביהם כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט או כדי שלא יעכבוהו ללכת:

לב

היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב: הגה אבל בבית מותר אם צריך לו אפי' אינן צרורים רק שהם מנוקבים:

לג

אסור לצאת בשבת במעות או בכסף וזהב התפורים בבגדו: הגה ויש מתירים במקום פסידא שירא שיגזלנו ממנו אם יניחם בבית וילך מהם [אגור ואיסור והיתר הארוך] וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת אבל אם יוכל להיות יושב בבית ולא לצאת לא יצא ובמקום שאין צריך לו ויוכל להניח בבית יש להחמיר [או"ה]:

לד

יוצא אדם בסודר המקופל על כתיפו אף על פי שאין נימא כרוכה לו על אצבעו ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו אא"כ קשר שני ראשיו למטה מכתפיו זה עם זה:

לה

לבדים הקשים אסור להביאם ברשות הרבים או בכרמלית כשהוא מעוטף בהם ואם אינם קשים הרבה מותר:

לו

מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב זה בין לצרכו בין לצורך חבירו בין שהם שני חלוקים בין שהם שני סרבלים [פי' סרבל כסות העליון] בין שהם שתי חגורות זו על גבי זו ואפי' אין מלבוש מפסיק ביניהם: הגה ויש אוסרים שתי חגורות זה על זה אלא א"כ מלבוש מפסיק ביניהם [אור זרוע ותוס' ומרדכי פ' במה אשה] וכן ראוי לנהוג ומותר ללבוש שני כובעים זה על זה [א"ז] וכן שני אנפלאות [אגור]:

לז

מותר לצאת בשבת בבתי ידים הנקראים גואנטי"ש ויש מי שמחמיר להצריך שיתפרם מערב שבת בבתי ידים של מלבושיו או שיקשרם בהם קשר של קיימא יפה וראוי לחוש לדבריו:

לח

היוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב מפני שאותם החוטים חשובים הם אצלו ודעתו עליהם עד שישלים ויעשהו ציצית ואם היא מצוייצת כהלכתה אע"פ שאין בה תכלת מותר לצאת בה בשבת (עיין לעיל סי' י"ג):

לט

כילה [פי' יריעה כעין אוהל] שיש בו רצועות שמותחין אותה בהם מותר להתעטף בה ולצאת לרשות הרבים ואין הרצועות חשובות כמשאוי שמבוטלות אגבה הלכך מותר לצאת ברצועות התלויות באבנט אף ע"פ שאין המנעלים קשורים בהם דלא חשיבי ובטלו אגב האבנט אבל אם הם של משי חשיבי ולא בטלי ואסור אם אין המנעלים קשורי' בהם והוא הדין לכל דבר שנפסק מן הבגד וראשו אחד מחובר כגון לולאות ואינו חשוב מותר לצאת בו ואם חשוב הוא אסור לצאת בו:

מ

כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור להניח בראשו אפילו בבית משם אהל:

מא

לצאת בשבת בכובע שבראשו העשוי להגין מפני החמה יש מי שאוסר משום דחיישינן שיגביהנו הרוח מראשו ואתי לאתויי ד' אמות ברה"ר אא"כ הוא מהודק בראשו או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפרידו מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו דבהכי ליכא למיחש למידי:

מב

המוצא תפילין בשבת בבזיון במקום שאין משתמרין אם יש סכנה שגזרו שלא להניח תפילין מכסן והולך לו ואם אין סכנה אם יש בהם רצועות שבכך ניכר שהם תפילין ולא קמיעים והן קשורות שיכול ללבשן מכניסן זוג זוג דרך לבישה עד שיכניסן כלן ואם היו רבים שלא יספיק ללבשן ולהכניסן זוג זוג יחשיך עליהם עד הלילה ויביאם ואם ירא להחשיך מפני לסטים מוליכם פחות פחות מד' אמות או נותנם לחבירו וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה:

מג

המוצא ספר תורה בשדה אם אינו שעת סכנה יושב ומשמרו ומחשיך עליו (לשון הרמב"ם ובסכנה מניחו והולך לו) ואם היו גשמים יורדים מתעטף בעור וחוזר ומכסה אותו ונכנס בו:

מד

הבא להציל כליו מפני הדליקה לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף ופושט וחוזר ולובש ומוציא:

מה

מי שנשרו כליו במים הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין שלא יחשדוהו שכבסן בשבת ואפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים אסור ולא אסרו אלא לשוטחן בשבת אבל אם שטח מע"ש כלים המכובסים אינו חייב לסלקן בשבת:

מו

בגדים השרוים במים אסור לנגבם סמוך לאש: הגה ואסור לטלטלם שמא יבא לידי סחיטה והוא שמקפיד על מימיו (מרדכי פ' חבית) ואסור לילך בשבת במקום שיכול להחליק וליפול במים שמא ישרו כליו ויבא לידי סחיטה (רי"ו ח"ג):

מז

לא ישטח אדם את כליו בשבת אפי' מן הזיעה:

מח

מסתפג אדם באלונטית (פי' בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו ולא חיישינן שמא יבא לסחוט ולא ימסור לבלנים שהם חשודים על הסחיטה:

מט

מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת ובלבד שלא יוציאם עם המים שעליהם חוץ לנהר ד' אמות:

נ

יוצאין בפשתן סרוק וצמר מנופץ שבראשי בעלי חטטין (פי' בעלי נגעים) אימתי בזמן שצבען וכרכן או שיצא בהם שעה אחת מבע"י:

נא

מותר לצאת במצנפת שתולין בצואר למי שיש לו מכה בראשו או בזרועו וכן בסמרטוטין (פי' חתיכות בגד בלוי) הכרוכים על היד או על האצבע שיש בו מכה:

א

מותר לצאת כו'. ומה שנוהגים הבחורים להקל כשמוציאים בשבת מטפחותיהם שכורכי' אותן סביב רגליהם כדי לצאת כך חוץ לעיירות בחשבם כי זה יהיה להם דרך מלבוש כמו הקשורים סביב בתי השוקים הנקראים בל"א הוזין בענדיר נראה שהוא אסור וראיה קצת מהא שלא התירו במשנה אפילו לצורכי מצות מילה להביא חלוק אלא לכרוך סמרטוט סביב אצבעו ולהביא דרך חצר משמע אבל דרך כרמלית לא מפני שאינו דרך מלבוש ומ"ש זה שאינו לצורך מצוה ואפשר שבפצילה ארוך במדות ארכן שדומה קצת להוזין בענדיל דמותר יותר ומוטב יהיו שוגגין כו' ומההיא דסוף פרק חביות דהמוליירין מביאים לבי בני אין ראיה דשאני התם דהוי טפי דרך מלבוש שהרי צריך שיתכסה בה ראשו ורובו (מהררש"ל) הקמיעין שנושאין הבחורים בצואריהם אע"ג שאינן מומחין כלל שרי לצאת בהן בכרמלית בשבת לפי דעת מהררש"ל בש"ת סימן ט"ז:

א

מאמה. פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל היא ג"כ חצי אמה עיין מ"א:

ב

מותר. אפי' לכתחילה. מ"א:

ג

לטייל. אפי' כוונתו להתחמם אבל לרוץ אסור אם עושה לרפואה. מ"א:

ד

רבו. ואיש ואשה שוין בזה. ואם הרב צריך להתלמיד שרי ג"כ. ט"ז:

ה

לשמור. דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא עי' סי' רמ"ח:

ו

חייב. פי' כרת במזיד ועי' סי' שמ"ה ס"ז דזה אינו בזה הזמן:

ז

שאין. וט"ז אוסר גם בזה ע"ש:

ח

בהפך. אבל בידו חייב בכל ענין. מ"א ועט"ז:

ט

צורות. שאינם בולטות דאל"כ אף בחול אסור כמ"ש ביו"ד סי' קמ"א ס"ה:

י

כסף. וה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו מ"ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ"א:

יא

להתיר. ודוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כמין זענקי"ל אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור ב"ח. ואם תלוי המפתח בשלשלת כסף מותר עיין ט"ז:

יב

פטור. דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ובמקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב עיין מ"א:

יג

בכיס. וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו כמו כן אסור. ש"ג:

יד

הדם. שלא יפול על בשרה ותתיבש עליה ונמצא מצערה. תוספות:

טו

צעיפה. כתב ט"ז דוקא על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוי דרך מלבוש ע"ש. ומ"א כתב דאם כוונתה שלא יצערו אותה גשמים שרי בכל ענין וכן דעת שו"ת עבודת הגרשוני סי' פ' ע"ש:

טז

ויש מחמירים. ואם שכח ויצא בהם אין צריך להסירן וט"ז מתיר בכל ענין:

יז

להחזיק. נ"ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או בחורף על המים הנגלדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם. ט"ז:

יח

במקל. כיון שיוכל לילך בלא מקל. וזקנים שמנענעים גופם אסורים לצאת במקלות כדי לילך דרך ישר אבל אם הזקין כל כך שאי אפשר לילך זולת המקל מותר לצאת בו. ופשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת. אבל במקום שיש עירוב נ"ל דמותר אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפי' במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת מ"א ע"ש. (ובספר אליהו רבה דחה ראיית מ"א ודעתו להקל ע"ש):

יט

בשק. מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי. הרא"ש:

כ

לכרוך חוט. דאינם בטלים לגבי ספוג כמו אגד של סמרטוטין. מ"א:

כא

פצולי"ט אם מחובר לכסות. דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות ואע"ג דהפצולי"ט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטיל הוא לגבי כסות. וכתב הב"ח דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפירה ולקצת פוסקים בתפורה שתי תכיפות עיין כנה"ג ובאר שבע אז בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפצולי"ט בחגור בקשר שאסור להתירו בשבת איסור גמור הוא דאדרבה אמרינן דהחגור בטל לגבי הפצולי"ט ע"ש. וכתב ט"ז מי שרוצה להיות הפצולי"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה כיון שיש לו חגורה בלאו הכי וחגורה ע"ג חגורה אסור אלא יחבר ראש הפצולי"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהי' כחגורה ארוכה ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב עכ"ל והיד אהרן כתב על הט"ז שדבריו המה תמוהים:

כב

ביחד. כגון שריפא באגרת א' לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד לשמעון ואח"כ ריפא באותו אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות יחדו:

כג

רק בהמחאת הגברא. ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת קמיע במקומה עומדת:

כד

של כתב. ואם הוא מכתבי קודש אסור לצאת בה אא"כ מחופה כמ"ש ס"ז. מ"א:

כה

מרפא. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור. מ"א:

כו

להתעטף. כתב כנה"ג נוהגים לכרוך הטלית כמין אזור ולחברו על בגדיו ולמאן דאוסר ב' חגורות אסור ע"ש:

כז

יעכבוהו. כתב מהרי"ל הני נשי שמפשילין ומקפלין בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל. ועי' ט"ז באורך. הנשים שחוגרות ואח"כ מגביהים קצת הבגד וחוגרות שנית למטה אותו חלק המקופל הוי כמרזב ועל זה י"ל מוטב יהיו שוגגים:

כח

מנוקבים. פי' זהובים אדומים. וה"ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צוואר בתו לתכשיט ט"ז. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי"א שהתיר בכה"ג גם כשאין מנוקבים ואם מתיירא מגזילה כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב עכ"ל. וכתב המ"א משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד:

כט

ויש מתירים. אפי' באינם תפורים וא"כ במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי ט"ז. ומ"א כתב דוקא תפורים אבל אם אינם תפורים אסור ע"ש. ובלא פסידא אסור ללבוש הבגד עי' סי' ש"י סוף ס"ז:

ל

שני חגורות. ואם צריך להם שרי. ט"ז:

לא

וראוי לחוש. ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמיר ב"ח וכתב הט"ז ונ"ל דדוקא בהענטשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד אחת מהם אז נושא את ההענטשי"ך שחלץ בידו השנית ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בו ואף אם יצטרך להוציא יד אחת הרי הערבי"ל לבוש לידו השניה שעדיין בתוכה וגם לא חיישינן דלמא נפל דהא אוחזו בידו ואין כאן חשש כלל וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכל מקום וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהענטשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש וכו'. עיין שם ועיין בספר פני יהושע סי' י"ו שנטה דעתו להתיר אפילו בהענטשי"ך שיהיו כל אחד ביד אחד ע"ש ועיין בשכנה"ג:

לב

אהל. ובסעיף שאח"ז מיירי שאין בו טפח. וכובע שקורין בריטל"ך בל"א אע"פ שמתפשט להלן מהראש טפח מ"מ כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין בו נייר קשה ע"ת. והט"ז כתב עוד היתר משום דלא מתכוון רק לכסות ראשו ומסיים ע"כ נ"ל דמי שמצערין אותו הזבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ע"ש. ומ"א כתב היתר אם הכובע קשה שיניחנו בשיפוע ע"ש. העושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גרא"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוי כמו כובע ט"ז. יש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות וכמ"ש סי' שט"ו עיין מ"א. ולענין איסור מחמת חשש שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כמ"ש בסעיף שאח"ז לא חיישינן בבריט"ל לפי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש. ונ"ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש ט"ז. והאר"י ז"ל לא היה משים על ראשו הקאפלו"ש ביום השבת משום אוהל נגיד ומצוה ד' נ"ב ועיין בט"ז סי' שט"ו ס"ק א' וס"ק י"א שכתב עוד היתרים בבריט"ל וע"ש:

לג

בחדרי חדרים. דוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים עיין מ"א:

לד

חטטין. שמניחין פשתים שיהא נראה כשער:

לה

בסמרטוטין. היינו שיצא בה שעה אחת מבע"י ט"ז. ומ"א כתב אפי' לא יצא בה שעה אחת מבע"י ע"ש. ועיין סעיף כ"ב. בתשובת דבר שמואל סי' מ"ח יורה צד איסור לצאת בשבת באותם כלים שמשימים ברגליהם רוכבי הסוסים שיש בתחתיהם כמין גלגל קטן ובו חדודי ברזל שמכים בהם הסוס והתיר באותם שאין להם אלו החדודים אלא כמין קשת של ברזל שמשתמשין בהם לנוי ולחבר בהם בתי השוקים של עור לבלתי יחלצו מרגליהם ע"ש:

א

שבת קיג

ב

ברכות ו'

ג

בטור בשם ספר התרומה

ד

שבת קי"ג

ה

יומא ע"ז

ו

לפירוש הרא"ש והר"ן

ז

שם בגמ'

ח

שם

ט

שם

י

טור בסי' תרי"ג

יא

ל' הרמב"ם בפי"ט מה"ש מתוך דברי הגמ' פ"ו דשבת

יב

שבת ט"ו

יג

פי' כמו מגל של ברזל באורך אמה וחצי ובראשו כדור ארוך

יד

שבת ס' וס"א

טו

שם קמא

טז

שם ס'

יז

שם ס"ח וכחייא בר רב הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק י"ט

יח

שם י"ח

יט

הרי"ף והרמב"ם שם

כ

רש"י

כא

שם ס"ב וכעולא

כב

הירושלמי לדעת הרז"ה ורא"ש וש"פ

כג

כל בו

כד

טור לדעת יש מפרשים הירושלמי כך והביאו הרא"ש

כה

שם בשם ר"מ וכן כ' הרא"ש וסמ"ג וסמ"ק וש"פ

כו

שבת י"ח וכר"מ רמב"ם בפרק י"ט

כז

שם

כח

שם ס"ד לפי' התוס' שם

כט

טור

ל

שם ס"ה וכרבי יוסי

לא

כך ביארו רבינו ירוחם בח"ה

לב

שם במשנה ס"ו וכפי פירוש רש"י

לג

תוספות והרא"ש סי"ו וכן משמע מדברי רש"י שם

לד

שם במשנה וכפי פירוש רש"י

לה

תוס' שם וכ"כ הרא"ש והר"ן והמרדכי ות"ה

לו

ביצה כ"ה

לז

טור והמרדכי וסמ"ג וש"פ

לח

שבת ס"ו במשנה

לט

לפירוש ר' אבהו שם בגמרא

מ

לפי' רב פפא שם וכפירוש רש"י

מא

לפי' רבא בר רב הונא שם

מב

תוספתא כתבוה הרי"ף ורא"ש שם והרמב"ם בפרק י"ט

מג

שם ושם

מד

שבת ס"ו

מה

שם בשלטי גבורים כת' והוא שתפרן במלבוש ב' תכיפות דהויא כאלו ארגם וכת' טעם ע"ז עיין שם:

מו

שם ס"ז כרבא

מז

שם ט"ו במשנה

מח

שם ס'

מט

שם ס"א כרב פפא

נ

שם בתו' ורא"ש והר"ן

נא

שם בגמרא

נב

שם בעיא דרב פפא ולא אפשיטא

נג

שם בגמרא

נד

ירושלמי שם וכתבוהו הרא"ש והר"ן והמרדכי

נה

שבלי הלקט ס"ז וכר"מ לגי' שגורסין ברישא ר"מ

נו

שם כאביי ורבא

נז

הרא"ש

נח

הר"ן שם והרשב"א שכן נראה מהתו'

נט

שם בשם ר"י

ס

שבת ס"ה

סא

שם

סב

קע"ז שבלי הלקט בשם ר"ת

סג

רוקח

סד

ונלע"ד שכאן שייך הגה של אחר סעיף זה וכן הוא בב"י

סה

תשוב' הרשב"א

סו

שם בגמ' לפי' רמב"ם בי"ט

סז

כן פי' הב"י לדעת כל הפירושים שהביא

סח

שם בגמ'

סט

ב"י וכן מצא אח"כ בתשו' מהר"ם

ע

שם בגמ' כחכמים

עא

רמב"ם בפי"ט מדין הבלנין כר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן שם

עב

מהא דבי סדיא בעובדא דרב קמ"ו

עג

טור

עד

רוקח

עה

ב"י ממה שכתבו התוספות והרא"ש גבי סכינתא קמ"ז ע"ב

עו

טור בשם ס' המצות וש"פ

עז

ב"י לדעת הרי"ף והרמב"ם

עח

ש"ל בתחלתו

עט

שם בסופו ומחמיר וכ"כ האגור

פ

שבת קמ"ו

פא

לפי' התוס' ורמב"ם פ"ט

פב

ציינתיו לעיל בסעיף י"ג

פג

שבת קל"ח

פד

שם בתוס' והרא"ש

פה

הרא"ש שם ור"י בה"י

פו

טור בשם ס' המצות

פז

ופי' בתו' בשם ר"מ בכובע חזק שאינו נכפף)

פח

שבת קל"ח ועירובין ק"ב לגי' ר"ת וכ"כ התוס' בשם ר"ת והרמב"ם בפ' כ"ט וכ"כ הרב המגיד שכן עיקר

פט

שם לגי' רש"י וכ"כ הר"ן

צ

הגהות פ' כ"ב בשם א"ז

צא

תוס' שם בעירובין

צב

ערובין צ"ה

צג

שם צ"ו וכר' יהודה כאוקימתא דרבא ותני אבוה דשמואל הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק י"ט

צד

שם במשנה צ"ה ובגמ' צ"ו וכר"ש

צה

הרמב"ם סוף פי"ט וכ"כ ה"ה שהוא מתוספתא פ"ח

צו

שבת ק"כ וכת"ק הרי"ף ורא"ש ורמב"ם

צז

שם קמ"ו

צח

שם כר"א ור"ש בברייתא הרי"ף ורא"ש הרמב"ם פרק כ"ב וש"פ

צט

הרשב"א בתשובה

ק

מרדכי ספ"ק דשבת

קא

תוס' פ"ז

קב

שבת קמ"ז כרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הרי"ף והרא"ש והרמב"ם

קג

שם בברייתא

קד

ר"י בחלק י"ז

קה

שבת

קו

פירוש בשמן רש"י וכן העתיק הבית יוסף

קז

כל בו בשם הראב"ד וכת' ובלבד שיצא שע' אחת מבע"י:

א

ס"א אין. אלא. כגון. או. הכל בברכות ו' ב':

ב

לדבר מצוה. כ"ה גירסת הרי"ף ורא"ש שם לעולם כו' לדבר מצוה:

ג

ואסור. שבת קי"ג ב' אלא כו' ועירובין מ"ב א' אלפים פסיעות כו' ורש"י שם בשבת:

ד

אם אפשר. שבת שם בהא כיון דלא אפשר כו' אלא כו':

א

ס"ב בחורים כו' וכן. תוספתא אין רצין כדי להתעמל אלמא דאין איסור אלא להתעמל שאינו תענוג:

ב

וכן מותר. תוספתא שם:

א

ס"ג יכול לדלג ולקפוץ כו' ומוטב שידלג. רש"י שם מותר אף לדלג. אסור לקפוץ. ש"ד לדלג. ונראה כוונתו דקשה בגמ' דתליא אם יכלו כו' דתלי ביכול ואין יכול ול"ק שאסור להניח מ' דבמקום שיכול אף לדלג כו' מותר ובמקום שאינו יכול אף אם אין מדלג אסור והיאך אפשר וצ"ל בקופץ שעוקר ב' רגליו כא' כמ"ש בירושלמי סוף י"ט והביאו הג"א שם וע' ר"מ בפי' פ"ח דאהלות מתני' ה' וסובר דקיפוץ קל מדילוג שהאיסור כאן שמפסק רגליו בהרחבה כעין פסיעה גסה שאמר שם אלא כו' מ' דברישא האיסור ג"כ בכה"ג וז"ש ש"ד לדלג דאף לדלג מותר וכן כאן ל' הטור ומוטב שידלג כו' ולא כ' אסור להקיף דודאי אם לא * לדלג מותר להקיף אבל אצל לעבור כ' ואסור לעבור דלעולם אסור לדבר הרשות כמ"ש בס"ד ע"ש:

א

ס"ד לדבר מצוה. דוקא מדבעי שם רב אצל תלמיד מאי ופ' לחומרא:

ב

ובלבד כו' כדי כו'. הרא"ש והר"ן שם הקשו מהנ"ל ס"ב ואסור לעבור כו' ותי' כיון שלא התירו אלא כדרך שהוא לבוש כדאמר לקמן ובלבד שלא כו' מנכר מילתא ולא כו' והביא ר"ן ראיה מפ"ב די"ט י"ח א' רב יוסף אמר גזירה שמא יסחוט איתביה כו' נדה כו' וטובלת בבגדיה שאני התם מתוך שלא הותרה לה אלא ע"י מלבוש זכורה היא מ' מדבריהם דלאו משום משוי אסור כפי' רש"י אלא משום היכר וז"ש ובלבד כו' ואין ר"ל שינוי מדרך לבישתם אדרבה שצריך לילך כדרך לבישתם אלא שינוי מדרך העברה במים שאין רגילין לילך כדרך לבישתם וע"כ לדברי הרא"ש הטעם שלא יוציא כו' משום שינוי דאי משום משוי מאי משני כיון הא שם ג"כ צריך בכה"ג אבל עכשיו דאמרינן משום שינוי שלא כדרך העברתו במים בבגדים שם דאין הבגדים מגיעין במים כמש"ש זימנין דמתווסן כו' דמ' באקראי לפעמים אין שינוי ולמד הטור מדברי הרא"ש שאמר כיון שלא התירו כו' משמ' שמשום המים לא התירו דלא כפרש"י דאל"כ הל"ל כיון שאסור אלא כו' ולא התירו מ' משום גדר לא התירו וכמ"ש בי"ט שם מתוך שלא הותרה כו' דלא כב"י בסי' תרי"ג וסוברים דלאו משוי הוא ויתבאר בס' ל"א ע"ש:

א

ס"ו אבל לא. שם בשלמא למיתי כו' וכ' כ"ז בה' שבת משום דשם בשבת נמי איירי כמש"ש שבת דאיכא מנעל כו':

א

ס"ז כל היוצא בדבר שאינו תכשיט. ע' רש"י ריש פ"ו וגמרא שם נ"ט ב' במאי קמפלגי כו' ושם הא יש עליה כו' ושם ס"ב א' וס"ג א' במתניתין:

ב

ואינו דרך מלבוש. ס' א' במתניתין אע"ג שאינן תכשיטין לרבנן שם ס"ג א וע' רש"י במתני' ס' א' וגמרא ס"א א' מ"ט דרך כו':

ג

והוציאו בדרך. ס"ב א' ומתניתין צ"ב א':

ד

וכל תכשיט. במלבושים קמ"א ב' וביומא ע"ח ב' ובתכשיט הוא לפי פירושו בטוטפת וסנבוטין ועיר של זהב וכבלים שמא יפנו וצריך עיון על מ"ש בעיר של זהב וע' גמ' נ"ט ב':

ה

שהוא רפוי. כמ"ש בספ"ך במנעל גדול וביומא בקב הקיטע ובסנדל במים:

ו

ואשה לא תצא. ע' רש"י ריש פ"ו וגמ' שם נ"ט ב' במאי קמפלגי כו' כלילא כו' ושם ס"ב א' וס"ה א' ואמר ואשה דוקא כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש ס"י ע"י שהנשים שחצניות כו' והאיש שאינו שחץ מותר ויתבאר בס"ט:

ז

ולא בכלים. למד מהנ"ל דל"פ ר"א וחכמים אלא אם הן תכשיטין:

ח

מפני שצריך. לשון הטור וצ"ע דקי"ל שבת לאו זמן תפילין והרמב"ם השמיט מטעם זה לא כתב אלא סיפא היוצא בתפילין פטור ואיכא דמתני כו' ואחר העיון נראה דאע"ג דאמרינן שם לא תימא אליבא דמ"ד כו' אנן קי"ל דלאו ז"ת שם אמר אליבא דריה"ג מנחות ל"ו ב' דיליף מתוקה. אבל אנן קי"ל כר"ע דיליף מושמרת כמש"ש קסבר הלכה ואין מורין כן ואין איסור להניחם בשבת וי"ט וכמ"ש תוס' בנדה נ"א ב' סד"ה ולבני מערבא ובי"ט ט"ו א' ד"ה ה"ק כו' וכמ"ש בב"י בסי' כ"ט ומ"א שם והיה יכול לומר הכל אליבא דמ"ד לאו ז"ת אלא דקמ"ל אף למ"ד ז"ת כן והרמב"ם שלא כ' זה אזיל לשיטתו דס"ל לילה לאו ז"ת שכ' שעובר בל"ת והטור אזיל לשיטתו דס"ל זמן תפילין כמ"ש בסי' כ"ט וסי' למ"ד והא דאמרינן במנחות שם ספק חשיכה כו' הא ודאי כו' אף לר"ע וכמ"ש שם היינו במניח לשם מצות תפילין וכמ"ש במ"א סי' כ"ט ועתוס' שם:

ט

דלמא מחייכי. כלשון רבותיו שברש"י שם במתני' ע"ש:

י

שאין בו כו'. גי' הרי"ף כחייא בר רב אבל לגי' שלנו דלמא הוא דחייה בעלמא ודעת הרי"ף תמוה וכבר השיגו הרז"ה וכ"ה מפורש להדיא בירושלמי פ"ו הלכה ב' ר' יותנן אמר על אותה שיש בה מכה הוא נותן שמעון בר בא הוה משמש קומיה דר"י והוה מושיט ליה סנדליה כו' א"ל ר"י בבלאה לא תעביד כן שהראשונים לא היו עושין כן כו' הד"א על אותה שיש בה מכה הוא נותן א"ל אין בבלייא דקמתיה עליה והוא ר"ש בר אבא דגמרא דילן אלמא דר' יוחנן ס"ל כרב הונא:

א

ס"ח בנקובה חייב. כפירש"י ומ"מ ורא"ש בשם רוב הפוסקים דעולא לא קאי רק אטבעת:

ב

וי"א בהיפך. הרי"ף והרמב"ם שפירשו גם אמחט. וקשה על הרמב"ם שכתב בטבעת שיש עליה חותם באיש מותר לכתחילה כמ"ש בס"ט וכנ"ל בס"ד וכאן כתב דבנקובה פטור ועוד קשה לדבריהם אמאי לא תירצו גם במחט בגמרא על קושיא והא הוצאה כו'. ונראה דודאי אין טעמם במחט משום תכשיט דשניהן אינן תכשיטין דאפי' באשה אמרו ובשבת למאי חזייא כו' ועתוס' שם וכמו שהקשה הרא"ש על הרי"ף כאן אלא דטעם משום שזה דרך הוצאה וזה אינו דרך הוצאה וע"כ צריך לחלק כן דאל"כ קשה ממ"ש י"א ב' וכקושיית תוס' שם ד"ה ואם וצ"ל דבאשה דרך הוצאתה בכך וכ"ה בהדיא בירושלמי זה החילוק שאמר שם תמן אר"מ לא יצא החייט במחטו כו' אם יצא פטור וכאן הוא אמר חייב תמן דרך הוצאה בכך כו' וכקושיית תוס' הנ"ל ותי' וזה הכריחם דקאי נמי אמחט דע"כ באיש פטור בנקובה וזה שהקשו על עולא והא הוצאה כו' ולא על מתני' אלא מדבריו הקשו עליו שאתה מחלק באיש בין מחט למחט משום הוצאה כלאחר יד וכן מדוייק לשון הרמב"ם שבטבעת כתב שיש עליה חותם הוא מתכשיטי האיש ואינה מתכשיטי האשה ושאין עליה כו' ובמחט כתב אשה שיצאה במחט נקובה חייבת והאיש פטור ואיש שיצא במחט שאין נקובה חייב והאשה פטורה מפני שהיא מתכשיטיה כו' ולא כתב ג"כ באיש הטעם מפני שהוא תכשיט ולפירש"י והמפרשים דבנקובה חייב צ"ל כמ"ש המ"א ס"ק י"ט אבל נראה שדעת רש"י כהרא"ש דבאיש בשניהם פטורים ולכן לא פי' רק אטבעת וקושיית הגמרא ותי' הכריחו כנ"ל:

א

ס"ט לרש"י פטור. כפשטא דלישנא דגמ' וחילופיהן באיש וכן פי' שם ס"ז א' ד"ה בני מלכים. א"נ כו' שליף ומחוי. וראיה לדבריו מירושלמי הביאו הרא"ש שם והאיש ע"י שאינו כו' הד"א אחד האיש ואחד האשה וכמ"ש הרמב"ן ע"ש:

ב

ולר"ת. מירושלמי הנ"ל שכ' בס"ז ע"י שהנשים שחצניות כו' וראיה ג"כ מגמ' נ"ט ב' קמרא שרי כו' מידי דהוי אאבנט כו' ושם ס"א ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת אלמא דמותר לצאת לאיש בטבעת וחילופיהן באיש פי' דלא קאי אלא לענין תכשיט ואינו תכשיט והא דבני מלכים תי' הרז"ה דקטנים כמו נשים ואחרים פי' כפי' ראשון שברש"י משום דמחייכי והירושלמי הנ"ל משום דהוא תכשיט לאיש ולאשה וכמש"ש הד"א העשוי לכך ולכך כו' הד"א כו' והר"ן תפס עליהם על מ"ש וחילופיהן לא לעניין חיוב ופטור כנ"ל דא"כ מאי פריך תרצת אשה איש מא"ל. ונ"ל דתוס' נזהר מזה וכ' פיר"ת דאחיוב חטאת קאי ועתוס' בערובין ס"ט א' ד"ה כיון. ור"ת מפרש כו' ע"ש וז"ש דאינו כו' כמש"ש במתני':

ג

אבל דבר. כו' כנ"ל:

א

ס"י טבעת שקבוע כו' שלא. כן משמע שם בגמ' באשה גזברית כו':

ב

חקוקין. משום צורות נקט חקוקין ועמ"א:

א

ס"יא דבר העשוי. כפי פי' העשוי לכך ולכך וע' רא"ש:

ב

כגון מפתחות. ירושלמי שם מעשה בר"ג כו':

ג

ויש מתירים. שמפרש כפי' הנ"ל בס"ט לאיש ולאשה:

ד

ומ"מ אסור. כמו מעות הצרורין בסדינו קמ"ז א':

ה

ואם המפתח. שם ס"ב ב' במפתח שבידה ור"ל על אצבעה כמ"ש בירושלמי הנ"ל:

ו

אפי' מחובר כו' ויש כו'. טעם המתירין כמו זוג דאמרו שם כל שהוא אריג לא גזרו ודחו דבריהם דא"כ אפי' חותם נמי וע"ש בתוס' ד"ה הב"ע ואמרינן קל"ט ב' היוצא בטלית שאינה כו' חייב כו' הני חשיבי ולא בטלי וע' סל"ח וסל"ט:

א

סי"ב ואם יצא. כר"מ דסוגיין שם כוותיה שכל הקושיות והתי' הכל אליביה והתניא כו' ההיא כר"י ועמ"א ועמש"ל סי' רנ"ב:

א

סי"ג וכן אשה. נלמד מזב שאמרו שם דאצולי טינוף הוא דלא כפירש"י שם ס"ד ב' וע' תוס' שם:

ב

אם לא. דמלבוש מותר אפי' משום אצולי טינוף כמ"ש בסי"ד:

ג

סינר עשוי. דסינר ודאי מלבוש הוא ומותר שם צ"ב ב' באמת אמרו כו':

ד

אבל אם. שם ס"ד ב' במתניתין לפי התוס':

א

ס"יד דבר שהוא. נדרים נ"ה ב' יוצאין בשק כו' מפני הגשמים וז"ש ולכן מותר כו':

ב

אבל אסור כו'. כנ"ל בסי' ג' מהא דזב:

א

ס"טו דהיינו שעושה. תוס' בשם רש"י:

ב

ואינו עושה זה להלך בו כו' נכה רגל. זהו פי' הרב פורת שם ס"ה ב' בתיס' ד"ה הקיטע:

ג

שעכ"פ צריך הוא למקלו. זהו לפי' ר"י שם ור' ירוחם הרכיב הפירושים. ונראה אע"ג דלפי' הר"פ א"צ למקל כמ"ש בתוס' שם ולפ"ז אין ראיה כו' לפי שפי' שי"ל סמך שקושר בכרעו כו' אבל יש לפרש ג"כ בלא סמך אלא במקלו לפי מה שהוכיחו בתוס' שם דאף לפי פי' מותר במקל לצאת ע"ש. ויותר נ"ל דאף שכ' בפי' הר"פ שהולך על הסמך וא"צ למקל כו' היינו לס"ד אבל תוס' ביומא ע"ט א' כתבו לפי מ"ש סמוכות בשתי רגלים ע"כ צריך למקל ואין חילוק בינו לפי' ר"י אלא דלפי' ר"י צריך קצת להקל להשען קצת ולפי פי' הר"פ א"צ כלל:

ד

כיון דאינו. כפי' התוס' שס משום דמשתמיט כסוגיא דיומא ע"ח ב' ושם ואור"י כו' ועיקר הליכתו כו' אבל לפי' רש"י משום דלאו מנעל הוא ואפי' לאדם בריא אסור והל"ל כיון שאפשר בלא"ה לאפוקי מקל וסמוכות של כסא וכן מבואר שם ברבינו ירוחם שסובר כפי' התוס' משום דמשתמיט שנושא ונותן במנעל של עץ וכתב שלפי הסוגיא דשבת אסור רק לסוגיא דיומא מותר ואם גם לפירש"י שהוא כפי הסוגיא דשבת כמ"ש בתוס' דיומא ע"ש הוא ג"כ מפני שא"צ הילוכו א"כ אפי' לסוגיא דשבת מותר במנעל של עץ דצורך הילוכו הוא:

א

ס"טז אבל בכסא. כפי הגי' של רש"י ורא"ש כסא סמוכות שלו וכצ"ל:

ב

וספסלים. כן הוכיחו תוס' ביומא מדל"ק ספסלין במתני' וע"כ הוא צריך לספסלין ולא אסר אלא הסמוכות ע"ש:

ג

קטע בשתי כו'. הוא פירש"י שם אבל לפי' ר"י וכן לפי' הרב פורת אינו קטע בפ"ע אלא אותו קטע עם הקב ולפר"י הסמוכות הוא המקל ולפי' הר"פ הוא הסמך ולפי' השני של הר"פ שם בשתי רגליו גם קב מקטע בשתי רגליו איירי וכמ"ש המרדכי והרשב"א ע"ש:

ד

וכן מותר. אע"ג דלפי הסוגיא דשבת דלר"י מנעל של עץ לאו מנעל הוא יאסור לפי הסוגיא דיומא משום דמשתמיט מותר כאן שהרגל נכנס בו וסוגיא דשבת וכן ביבמות תי' תוס' כיון דמשתמיט לאו מנעל הוא לעניין חליצה כמו גדול שאין יכול להלך בו ומחופה עור מיהדק לכן כשר וע"ש ושם והיינו סנדלים דידהי שקשור בשוק ואין הרגל נכנס בו אבל בשלנו מותר. רי"ו. וסוגיא דיבמות דפליגי באנפליא היינו לפי הס"ד וע' תוס' דיומא וכל זה לשיטת התוס' אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א דקי"ל כריב"נ דכל דלאו מנעל אע"ג דמיהדק אסור כמ"ש בשבת שם סנדל של סיידין כו' ויוצאין בו ואנן קי"ל כריב"נ כמ"ש בסי' תרי"ד ס"ב:

ה

וכן בפנטניש. ע' מ"א וס"ל ג"כ כשיטת התוס' שם בתשובה וא"כ אסור לצאת ביוה"כ כמ"ש שם ביומא ושוין כו' אבל בסי' תקנ"ד סט"ז וסי' תרי"ד ס"ב פ' דשל עץ מותר ואין אסור אלא במחופה עור וכן פסק הרי"ף והגאונים והוא כשיטת רש"י והקושיא שהקשו על רש"י מהא דיומא תי' הרמב"ן דלכאורה קשה בשבת שם אמר רב יוסף מאן לא הודו כו' וגי' הרמב"ן רבא אמר מאן כו' למה נאדי מאוקימתא דשמואל אלא דרבא אזיל לטעמיה דאמר ביומא שם דכ"ע מנעל הוא וע"כ רבנן דעדיות רב"נ הוא וא"כ הא דאמר רבא ביומא דכ"ע מנעל הוא אינו אלא ר"מ ור"י שעליהן אמרו ושוין אבל רבנן פליגי עלייהו כסתמא דעדיות וא"כ סתמא דיבמות נמי כרבנן וז"ש שם קב הקטע מני ר"מ כו' באנפליא של בגד דאתאן לרבנן ול"ק ר"י והא דקאמר ר"מ משום דאליביה מפ' דמנעל הוא ואנן קי"ל כרבנן בין לענין יוה"כ בין לחליצה ומ"מ כאן הדין אמת דאסור משום דמשתמיט כמ"ש רבא שם ביומא ולענין שבת קי"ל כר' יוסי אלא דלפ"ז א"צ לסברא דמחופה עור מיהדק דטעמא דחליצה לאו משום משתמיט אלא משום מנעל ולאו מנעל כנ"ל אלא שהרשב"א כ' דאע"ג דסוגיא דיבמות הוא כמ"ש הרמב"ן וע"כ צ"ל כן מדאמר באנפליא של בגד אתאן לרבנן. אבל ודאי דר' יוסי אוסר לחלוץ במנעל של עץ משום דמשתמיט דאל"כ אמאי אמר רבא מאן לא הודו ריב"נ אמתניתין דעדיות ול"ק אאוקימתא דשמואל אהא דיבמות ד"ה היא אלא דשם אוסר ר' יוסי כנ"ל משא"כ בשל סיידין דלא משתמיט עיין רשב"א וצ"ל מ"ש במחופה עור וד"ה לא מבעיא לריב"נ אלא אף לר' יוסי דמיהדק כתי' התוס' דאל"כ היה ר' יוסי אוסר ולאו ד"ה היא. וכלל הענין דלעניין יוה"כ קי"ל כריב"נ כנ"ל דלאו מנעל ולעניין שבת קי"ל כר' יוסי משום דמשתמיט ואפשר דריב"נ מודה לי ולענין חליצה ריב"נ ור' יוסי שוין דפסולה אא"כ מחופה עור וא"כ לעניין שבת קי"ל כפי' תוס' דכל דמשתמיט אסור וכל דמיהדק מותר וז"ש הרשב"א בתשובה סי' תר"ז בפנטניש משום דמיהדק ובזה כל דברי ש"ע כאן וביה"כ כהוגן ולהלכה נראה עיקר כהרמב"ן וא"צ לסברא דמחופה עור מיהדק ודלא כרשב"א:

ו

דמשתלפי. ע' פסחים נ"א א' יוצאין בקרדקייסין כו':

א

ס"יז חיגר. מהא דסט"ו ואפי' לפי' הר"פ מוכח מספסלים דסט"ז וכן מקטע בשתי רגליו ומהלך כו' שזה ודאי צריך למקל. תוס' שבת ויומא:

ב

אבל אם. נלמד מסעיף י"ח:

א

ס"יט מי שהוא. ס"ג ב' והיו מטילין שלשלת כו' ולא אמרו אלא משום שלפא ומחוי לפי' רש"י ולהרמב"ם משום שהוא רפוי משא"כ כאן שתקועין בחוזק וכמ"ש תוס' נ"ח א' מאי שנא והא דתנן כו' דמסתמא הן תקועין יפה כו':

א

ס"כ אין יוצאין. נדרים נ"ה ב' וכ' הרא"ש שם בפירושו דל"ד נקט מפני הגשמים ולרבותא נקט כמ"ש בסי"ד:

א

ס"כב וכן בקליפה כו' ואם נפלו כו' תוספתא שם. ומכאן קשה על פירש"י בפרק בתרא דעירובין דפי' דאיסור חזרת רטיה משום ממרח ומש"ה הוצרך תוס' לפ' מש"ש בפ"ו דשבת ובלבד שלא תתן כו' ואם כו' דקאי על כל המתני' ומשום הוצאה וליתא:

ב

אבל אסור כו' אבל באגוד כו'. ל' התוספתא יוצאין במוך כו' ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיח' כו' יוצאין באגד שע"ג מכה כו' ומפ' הטור דרישא על המכה וסיפא על הרטייה וע' סנ"א ועב"ח שנדחק לפ' שם ג"כ על הרט י' אבל היא שיטת הרמב"ם שמפ' להיפך דרישא על הרטייה וסיפא על המכה וז"ל במוך וספוג שע"ג המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיח' שהרי החוט והמשיח' חשובין אצלו ואין מועילין למכה ויוצאין בקליפת השום כו' ובאגד שע"ג המכה ומ"ש חשובין הן כו' תרתי בעי חשובין ואין מועילין אז אסור ודייק לשון התוספתא שברישא אמר שלא יכרוך עליהן כו' ואמר חוט או משיחה ובסיפא אמר שע"ג מכה ואמר אגד אלא דאין איסור אלא ע"ג הרטייה ודוקא בדבר חשוב דדבר שאינו חשוב בטל לגבי רטייה וכמ"ש בסי' ל"ט ובסיפא אמר אגד בכל אגד מותר כיון שהוא ע"ג מכה מועיל שלא ישרט המכה וכמ"ש רש"י נ' א' ד"ה בזמן כו' ע"ש:

א

ס"כג ולא מהני אלא. תוס' נ"ח א' ד"ה הב"ע כנ"ל סי"א:

ב

אותן עגולים כו'. כמו חותם שלא אסרי בכסותו שאין של מתכת אלא דמירתת ומיקפל הלא"ה מותר ושם אפי' לא מיחא מימחא כמש"ש מ"ש זוג כו' וס"ד בכולם דאין אריג ובירו' כל המחובר לכסותו ה"ה ככסותו ע"ש:

ג

וכן מותר. כאן בתפור היטיב וכמו זוג שם כיון דדרך להיות מחובר כנ"ל:

ד

דוקא שאין. נ"ג א' ופוקקין כו' ואע"ג דשם נ"ח מ' אע"ג דאית ליה ענבל מדפריך במאי אוקמיתא כו' היינו נמי בפקוק מיירי:

א

ס"כד יוצאים. ס"ו ב' מאי איריא קטנים כו' ס"א א' וא' קמיע כו' וכמ"ש בס' כ"ה:

א

סכ"ה אין. ע"ש בתוס' ד"ה עד וד"ה אע"ג כו' נראה כו' וד"ה תלתא כי':

ב

ודוקא כו'. תוס' שם ד"ה תלתא כו' וי"ל כו' וצ"ע דא"כ תפשוט בעיא דר"פ וע' רש"א ואין דבריו נראים וע' תוס' שם ד"ה תלת תלת כו':

א

ס"כז יוצאין. מדאביי ורבא ס"ל כוותיה וערמב"ם בפי':

ב

אבל אם כו' אבל. שם הא אין כו' ופירש"י ד"ה שיש כו' שאין ניכר כו' ואמרו בירו' פ' שמונה שרצים לוחשין כו' ולמעיים ולעין בשבת כו' והקשה הרא"ש מכל הלחשים שמצינו בגמ' ותי' בעושה מעשה כו':

ג

ולא אסור. לפי' הר"ן שפי' בכל דבר בין לחש כו' מיירי באותן שבדקו:

ד

ויש מי. שפי' הא אין. כה"ג שאין ידוע וצ"ע הא במתניתין תנן ולא בקמיע כו' משמע הא בחול ש"ד:

א

ס"כח מי. ל' הטור ושם דאקושא:

ב

וגם כו'. שם שוכתא וצורתא כו':

א

ס"כט דהיינו שלאחר. רש"י שם:

ב

אבל אם. ערש"י שם ד"ה דקדק כו' אבל אם אינו מונחין צידיו על כתיפיו ודאי מותר בכה"ג:

ג

למטה כו' שמאחר. שם ב' וערש"י ד"ה שרביבו כו' ע"ש:

א

ס"ל מותר כו'. אע"פ כו' דדרך כו'. שם א' וע"ש תוס' ד"ה מהו כו':

א

ס"לא היוצא. וכן פרש"י ד"ה מרזב רק רש"י פי' ע"י חוטין לשיטתו שפי' משום תקוני מנא אבל לפי פי' הרמב"ם משום הוצאה אפי' בידו:

ב

וה"מ בטליתות. כן מוכח ביומא ע"ז ב' לפי פי' הרא"ש וטור לעיל ס"ד משום שינוי הלא"ה מותר אע"פ שמקופל על כתיפיו כמ"ש רש"י שם ולקמן סי' תרי"ג ס"ה וכן משמע בגמ' שם דהזכי' אצל העברה במים דאל"כ בלא"ה אסור:

א

ס"לב רק שהם. אפי' בצרורין צ"ל מנוקבי' ואאבל כו' קאי ודין מנוקבים שמותר נלמד מדין פורפת שם ס"ה דמעשה מועיל וע"ש א' ב':

א

ס"לג אסור. צ"ב א' במתני' בשפת חלוקו כו' פטור אבל אסור שם ג' א' ק"ז א':

ב

ויש. קנ"ג א' כיון דליכא אלא איסור דרבנן כנ"ל:

א

ס"לד בסודר המקופל. מדאמר היוצא בטלית מקופלת כו' ויוצא בסודר שעל כתיפו כו' ע"כ דומיא דטלית דמקופל דאל"כ אף בטלית מותר וע' בערוך שפי' הרטנים פי' הרצים בסודר מקופל שלא יעכבו לרוץ וכ"כ ברמב"ם וע' ברמב"ם וע' בר"ן שהביא הערוך:

ב

ואם אין. שם ב' ובלבד כו':

ג

אא"כ. שם סכניתא כו' ופי' דסכינתא הוא שאין חופה ראשו ורובו וכ"ה בהדיא ברמב"ם:

א

ס"לה או בכרמלית כו'. ואם אינם. שם והא דרב לאו בפירוש כו':

א

ס"לו מותר לצאת. שבת ק"כ א' לובש כל כו' ואמרינן בערובין צ"ה ב' התם דרך מלבושו כו':

ב

בין לצורך. קמ"ז ב' האוליירין כי' ומדין הלבדין קמ"ו ב':

ג

שני חלוקים. מהא דסכניתא קמ"ז ב' ועתוס' שם ד"ה צריך כו' ואע"ג שאינו מועיל כלום וה"ה בחלוקים וכ"ש בסרבלים:

ד

בין כו'. כנ"ל ולובש כו' ועוטף כו':

ה

ויש אוסרין. כן למד מהא דר"י שם ק"כ א' ואע"ג דלא קי"ל כר"י התם משום דליקה התירו אבל בלא"ה מודה ר"מ לר"י וכלשון ראשון שברש"י נ"ט ב' ד"ה תרי:

ו

אא"כ. תוס' שם נ"ט ב' מדחשיב שם ק"כ א' פונדא וחגור וסברא הראשונה הוא כלשון שני שברש"י הנ"ל:

ז

ומותר. שם בי"ח כלים דר"י וע' תוס' שם וכנ"ל:

ח

וכן שני כו'. לפי' הנ"ל צ"ע דהא לא חשיב שם אלא זוג אחד אלא דלא ס"ל ראיה הנ"ל דקי"ל כר"מ אלא שמפרש תרי המייני כו' לאיסור:

א

ס"לז מותר. דכל דרך מלבוש מותר ס"א א':

ב

ויש. כמו בתפילין שם ועט"ז וצ"ע:

ג

שיתפרס. צ"ע מאי מהני מ"ש מטלית שאין מצוייצת וכיוצא וכמ"ש בסל"ח וסל"ט:

א

ס"לח ואם היא. מנחות ל"ז ב':

ב

אע"פ. כרבנן שם ל"ח ואפי' (בלא"ה) כיון שאין דעתו להשלים כנ"ל:

א

ס"לט אבל אם כו' וה"ה. כנ"ל סל"ח וכתי' גמרא שם:

א

ס"מא לצאת כו'. וכ"ד הרשב"א וכ' דלפי' ר"ת הל"ל הכא מהדק התם לא מיהדק:

ב

העשוי להגין. דבלא"ה מותר שאין דרך ב"א לילך בגילוי ראש. ב"י:

ג

אא"כ כו'. גמ' שם לפירש"י וז"ש ג"כ או שהוא כו':

א

ס"מב המוצא כו'. לשון הטור:

ב

בבזיון. מקמת גנבי וכמ"ש בספ"ק דיום טוב ט"ו א' דרוב כו':

ג

במקום. מחמת כלבי' שם:

ד

אם יש. כלשון שני שברש"י צ"ז ב':

ה

אם יש כו' והן כו'. כרבא שם דס"ל דטרח דסבר דוהשתא דיחוייא הוא וע"כ מקושרות לאו משום טרח דאל"כ לא הוי אמר והשתא כו' אלא דמשום טרח ברצועות לבד סגי ורבא ג"כ מודה בזה ומ"ש והשתא אין ר"ל דמוכח שלא כרבא אלא דאין ראיה לרבא כיון דבלא"ה בעינן משום מקושרות אבל רבא לא ס"ל כן ונ"מ דבלא רצועות כלל אף להחשיך א"צ משא"כ בלא מקושרות ולכן כתב הטור שניהם. ואבאר שיטת הרי"ף והרא"ש ויתורץ הרמב"ם בפ"ב מה' ציצית הלכה ז' דפסק הרמב"ם שם המוצא תכלת בשוק אפילו חוטין שזורין ומופסקין פסולה והשיג עליו הראב"ד שהוא נגד מסקנא דעירובין צ"ז א' והשתא כו' דכ"ע ס"ל דלא טרח כו' א"כ דינא דגמרא להיפך דכשרין ושאלו חכמי לוניל להרמב"ם קושיא זו והשיב להם וז"ל בתשובתו ודאי אמת כדבריכם וטעיתי כו' ותקנו הנוסחא ע"ש. אבל האמת יורה דרכו שדבריו הראשונים ברורים וקיימים ולא טעה כלל ואשתמיטתיה להרמב"ם בתשובתו שיטת הרי"ף בפ"י דערובין שם על מתני' דהמוצא תפילין וז"ל חדשים מ"ט לא כו' דלמא קמיט כו' אבל בישנות כיון דמקושרות הן לא טרח אינש כו' ותני אבוה דרב שמואל ב"י אלו הן כו' רצועות ומקושרות חדשות כו' ואינן מקושרות ע"כ וכ"כ הרא"ש שם ולכאורה סתרי הני תרי טעמי אהדדי דטעמא דקמיע הוא משום דטרח ומימרא דאבוה דרב שמואל בר יצחק ע"כ ס"ל דלא טרח כמ"ש בגמ' והשתא כו' אלא דשיטתם בסוגיא דשמעתין שם כך היא דהא ע"כ מתני' דלא כר"מ דאמר א' חדשות כו' וגם דלא כר"י דלא מסתבר לאוקמי' מתניתין כר"י ודלא כהלכתא דר"י לטעמי' דעניבה קשירה מעלייתא כדאמר אביי דתי' דאביי מסתבר יותר מתי' דר"ח שם כקושיית תוס' שם דלא מסתבר לאוקמי' כר"י ולא מטעמיה אלא דמתני' דלא כר"מ ור"י וכנ"ל ומתניתין ס"ל דטרח ומטעמא דקמיע וג"כ ס"ל למתני' הא דתני אבוה כו' אלו הן חדשות כו' אך לא מטעמיה דקשירה אלא מטעמא דטרח וכל שאינן מקושרות אית לן למיחש דלמא קמיע נינהו דטרח אינש כו' וראיה מכרחת דמתני' ס"ל דטרח דאל"כ היכי תנן אבל חדשות פטור הא תפילין נינהו או ס"ל דלא טרח כו' אלא הכי הל"ל אבל חדשות או מצאן כו' מחשיך כו' אע"כ ס"ל למתני' דטרח והא דאמר רבא טרח ולא טרח תנאי היא אליבא דברייתא דאהבה ברי' דר"ז ור' אלעזר לאוקמינהו כתנאי דר"מ ור"י ומסקנא דכ"ע ס"ל כו' ג"כ אליבא דברייתא ור"א לאוקמינהו ככ"ע כר"מ ור"י דס"ל תרוייהו דלא טרח אבל מתני' ע"כ ס"ל דטרח ולפ"ז דברי הרי"ף והרא"ש ברורים שהביאו טעמא דקמיע על מתני' וגם אלו הן כו' להשמיענו מה הן חדשות וגם שיטת הרמב"ם ממש כשיטת הרי"ף כדרכו וכן הרא"ש ס"ל כשיטתייהו כנ"ל ונמצא דלשיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אפי' יש בהן רצועות חיישינן לקמיע עד שיהיו מקושרות כנ"ל ונ"מ לסכנת לסטים להוליכן פחות מד"א או לשומרם ולדעת הראב"ד אף בלא רצועות לא חיישי' כנ"ל והרז"ה השיג על הרי"ף ג"כ כנ"ל ועיין במלחמות שיישב הרי"ף בענין אחר:

ו

מוליכו. כת"ק שם:

ז

או נותנם כו'. ס"ל דר' יהודה וחכמים דמתני' הוא דעת שלישית דמתירין אף ליתן לחבירו אף לדבר הרשות דלא היה בכלל י"ח דבר ול"פ את"ק אלא משום דלדבר הרשות לא התירו בפחות מד"א דא"א לומר כר"ש ס"ל דא"כ מאי אצטריך לגמ' לר"ש לומר הא עדיפא דמשמע דוקא משום דא"א בענין אחר דעדיפא מלהוליך פחות מד"א הא אף לדבר הרשות מותר:

א

ס"מד ופושט. לשון הטור אבל בסי' של"ד כתב שהרמב"ם חילק מדהשמיטו וס"ל דסיום דברי ר' יוסי הוא אבל ת"ק לא ס"ל כן ואע"ג דבברייתא שם ס"ל לר"מ כן ת"ק דמתניתין לאו ר"מ הוא והוא דעת שלישית ודבריו תמוהים שהרי בריש פרק בתרא דעירובין אמרינן וממאי דר"מ היא כו':

א

ס"מה ולא אסרו. פ"ק דיו"ט ט' א' ופי' הרשב"א הרואה שמעמיד הסולם לשובך וז"ש ב"ה שובכו כו' ר"ל של גג ואמרו ב"ש משובך כו' דמשמע דאכל שובך הראשון מותר להעמיד הסולם:

א

ס"מו בגדים כו'. ירושלמי פ"ג דשבת הלכ' ב' ר' מנא מיקל לנשייא דשטחין בגדיהון לאוירא דתנורא:

ב

אסור לנגבם כו'. י"ח ב' ועתוס' ד"ה אונין וע"ד ב' וז"ש שם קמ"ו ב' שוטחן בחמה וע' במרדכי פכ"ב דשבת שכ' דאסור משום ליבון ומשום מבשל והן ב' פירושים על אונין של פשתן בהגמ"ר פרק קמא דשבת דריב"א רצה לפרש משום בישול כמ"ש בפ' כלל גדול האי מאן דשדי סיכתא לאתונא כו' וכ' שם אבל בפ' במה מדליקין אמרינן האונין של פשתן משיתלבנו מ' ליבון וזהו דברי התוס' הנ"ל ד"ה אונין כו' ואפשר דהא והא איתא אלא שריב"א רצה לכתחלה לפרש דוקא בפשתן לח מן המשרה וחזר בו דאפי' יבש חייב כנ"ל:

ג

ואסור. מהא דאלונטית קמ"ז ואע"ג דקי"ל כר"ש משום דאין מקפיד על מימיו וכמ"ש מ"ח א':

ד

ואסור. קמ"ז א' ב':

א

ס"מט מותר כו' ובלבד. קמ"א א':

א

ס"נ שבראשי. כפי' תוס' שם ד"ה בפקורין ועמ"א ומפ' כפירש"י לענין איסור הוצאה:

ב

או שיצא. מפ' דוקא יצא ועסי' ש"ח:

א

ס"נא מותר. לצאת כו' וכן בסמרטוטין. למד מפשתן סרוק הנ"ל ולכן סיים שם ובלבד שיצא מפרש כפי' רש"י שם לעניין מכה והוא כשיטת הרמב"ם בס' שקדם וכ"ד הר' יונה כמש"ל סי' ש"ח סכ"ד אבל כאן סתם כפי' תוס' דלעניין איסור טלטול הוא ולפי' תוס' אין ראיה משם ומותר במכה אפי' לא יצא וכמ"ש בהג"מ פי"ט בשם ר"י וכמ"ש תוס' בד"ה ואם שהוציאה מבע"י הוא משום איסור טלטול הגיזין משא"כ בסמרטוטין כנ"ל ולכן השמיטו להאי ובלבד שיצא כו' והוא סותר לסעיף שקדם:

א

כל דבר שמתענגים בו – עיין במ"ב וכן פירשו הרבה אחרונים והנה בטור מסיים ומותר לראות ועיין בב"י שכתב דהני שתי תיבות מיותר הוא ומשו"ה השמיט בשו"ע אלו התיבות ובספר חמד משה מיישבו דה"ק דוקא דבר שמתענג בו ומותר לראות לאפוקי דבר האסור לראות כגון לילך לבתי תרטיאות וכה"ג אסור גם בשבת לילך ולראות דבודאי לא הותר דבר איסור משום עונג שבת:

א

אפילו היא רחבה – מלשון זה משמע דכ"ש אם האמת המים הוא קצר דשרי לקפוץ ולא ידענא טעמו דהא בס"ב כתב דקפיצה אסור ואולי דבאמת המים כיון שיכול לפעמים ליפול בתוך האמה התירו לקפוץ עליו בכל גווני ודמי זה למה דאמר בגמרא במסקנא כיון דלא אפשר שפיר דמי דכולהו בכלל לא אפשר הוא:

ב

להקביל פני רבו וכו' – עיין במגן אברהם שמחלק בין רגל לשבת דבשבת רק מצוה וברגל חיובא והוא דוחק גדול להמעיין בהש"ס ועיין בסי' תקנ"ד אכן בפיר"ח שלפנינו בר"ה ט"ז מבואר שם להדיא דגרס שם בגמרא אי מרחקי אינו מחייב כ"א ברגל ואי מקרבי מיחייב אפילו בחודש ושבת עי"ש ועוד יותר מבואר שם בריטב"א שכתב דר' יצחק תפס קצה האחרון ובאמת הקבלה הוא כפי קירובו לרבו כי אם הוא בעיר חייב לראותו בכל יום ולא סגי בלא"ה ואם הוא חוץ לעיר במקום קרוב פעם אחת בשבוע או בחודש וזהו הענין בשונמית ואם הוא במקום רחוק יש לו לראותו פעם אחת ברגל עכ"פ עי"ש שהאריך:

א

יכול לעבור בה – היינו אפילו כשהוא לבוש ואפילו הוא עד צוארו במים [גמרא שם] ודוקא היכא דלא רדיפי מיא. גז"ש:

א

כל היוצא וכו' – כללי דיני הוצאה מסימן זה ומסימן ש"ג הוא זה דדבר שאינו מלבוש ולא תכשיט מקרי משוי ואסור מן התורה ובמזיד חייב כרת ובשוגג חטאת והיינו אם הוציא אותה כדרך הוצאתה בחול ואם אין דרך הוצאתה כך בחול מקרי הוצאה כלאחר יד ופטור אבל אסור מדרבנן ודבר שהוא מלבוש או תכשיט מותר מן התורה אלא שיש כמה דברים מה שאסרו חז"ל יש מהם שאסרו משום דילמא שלפא ומחוי ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה [מיהו יש פלוגתא אם שייך גבי איש שליף ומחוי כמ"ש ס"ט] גם יש כמה דברים שאסרו משום שהוא רפוי ודילמא משתליף ממילא ואתי לאתויי וגם יש שאסרו משום דילמא מחייכי עלה ואתי למישלף ואתויי גם יש כמה דברים שאסרו משום מראית העין ועוד יש כמה דברים שאסרו להאשה משום שיש כמה דברים החוצצים בטבילה וחיישינן דילמא מיתרמי לה טבילה של מצוה שאז היא צריכה להסירם מעליה ודילמא אתיא אח"כ לאתויי וכל דברים שאינם עשויים למלבוש גמור רק לאצולי טנוף כגון שמנחת מלמעלה חתיכת בגד על צעיפה שלא יתטנף מפני הגשמים מקרי משא אך אם הוא מלבוש גמור אף שהוא עשוי להציל מן הגשמים מקרי מלבוש ולא משא. ודע עוד דאף שהוא תכשיט גמור אם נושאו בידו מקרי משוי ודרך הוצאה וחייב עליה זהו ממה שלקטתי מספר תוספת שבת ושאר מקומות:

ב

באותו שאין בו מכה – עיין במ"ב הטעם וזהו דעת חייא בר רב שם בגמרא אבל רב הונא ס"ל שם איפכא דנפק דוקא באותו שיש בה מכה ע"ש טעמו והנה דעת המחבר הוא דעת הר"ח והרי"ף והרמב"ם והרא"ש שפסקו כחייא בר רב אבל הרז"ה ותשובת מהר"ם פסקו כרב הונא והביא בא"ר בשם מלבושי יו"ט וכן הגר"א בביאורו ראיה לדבריהם מהירושלמי וע"כ הסכימו הרבה אחרונים [הב"ח והט"ז והא"ר והמי"ט] דנכון להחמיר שלא לצאת לעולם במנעל אחד אפילו יש ברגלו מכה בין על אותה הרגל ובין על הרגל האחרת ומוטב לילך יחף כשאינו יכול לנעול שניהם [ואף דיש מחמירין שלא לילך יחף בשבת וכדלקמן בסעיף ט"ז כאן שא"א בענין אחר מותר]. ומ"מ בדידן שאין לנו ר"ה גמורה לדעת הרבה פוסקים מסתברא בודאי שאין לנו להחמיר יותר מפסק המחבר כי יש מקילין לגמרי בכרמלית וכדלקמן בסימן ש"ג סי"ח [פמ"ג וכ"כ הגר"ז]:

א

לא יצא במחט וכו' – ואם יצא בנקובה חייב. הוא דעת הרה"מ שהובא בב"י ודעה אחרונה היא דעת הרי"ף והרמב"ם ויש עוד דעה שלישית והוא דעת הרא"ש והטור דבשניהם פטור באיש והשמיטו המחבר עיין הטעם בתו"ש ועיין בב"י שמצדד דדעת רש"י הוא דאיש שוה לאשה בין בנקובה ובין בשאינה נקובה ובביאור הגר"א מצדד דדעתו הוא כדעת הרא"ש והטור דבאיש בין נקובה ובין שאינה נקובה פטור אבל אסור ולפ"ז בנקובה דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י והרא"ש והטור כולם שוים לפטור ועולה לפ"ז שפיר דלא תקשה מההיא דסי"ב וכמו שהתעורר ע"ז המגן אברהם גופא בסקי"ט ומה שתירץ שם אינו מרווח וכמו שהקשה עליו בספר חמד משה ונהר שלום ובפמ"ג:

ב

ובשאינה נקובה פטור – ואם צריך לו המחט לחבר שפתי המלבושים זה לזה יש לעיין אם מותר לאיש ועיין לקמן בסימן ש"ג ס"ט דלענין אשה מותר במחט שאינה נקובה במעמדת קישורים ועיין שם בטעם המגן אברהם משום דהוא לצורך הלבישה וא"כ לכאורה ה"ה באיש ואולם לדעה השניה דס"ל דבאיש חייב באינה נקובה אפשר דאין להקל מחמת זה דשם שאני דבאשה באינה נקובה לכו"ע פטור וכמו דלא מקילינן מחמת זה באשה לענין נקובה כן ה"ה באיש לענין שאינו נקוב דבשניהם יש חיוב חטאת ויש לחלק דשם אין דרך להעמיד במחט נקובה משום דמישתליף משא"כ באינה נקובה י"ל דהוא דרך לבישה וצ"ע:

א

ואם יצא חייב – עיין בב"י בשם רבינו ירוחם והסכים עמו דכהיום שדרך האנשים לצאת בחול בטבעת שאין עליה חותם הוא בכלל תכשיט ופטור אבל אסור ועיין לקמן בסימן ש"ג סי"ח שם העתיק דעת הר"ן לענין זה בשם יש מי שאומר משום דהוא עצמו ס"ל כרי"ו הנ"ל:

א

ויש מתירים בשל כסף וכו' אבל אם המפתח וכו' ויש שכתבו וכו' – מלשון זה משמע דמפתח של ברזל ונחשת שקבוע ומחובר בסוף החגורה וכמו שפרשו האחרונים גרוע ממפתח של כסף דהמתיר בזה כ"ש דמתיר במפתח של כסף [ואפילו הוא קבוע באמצע חגורה וכמו שפירש הט"ז] ומדעת הט"ז משמע דזה עדיף דאפילו מאן דמחמיר שם מודה בזה הואיל דנעשה גוף אחד עם החגורה:

ב

בזה להתיר – וע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס עיין במ"ב דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו וכ"כ בח"א כלל נ"ו ובזכרו תורת משה [ומה שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח והעתקתי שם במ"ב היינו לענין שיהא מותר בטלטול שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם] ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל ג"כ נראה דאסור דהא עיקרו נעשה לכתחלה להשתמש בו וגם כל מי שנושאו סתמא כונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה אלא שממילא מתקשט בו ג"כ [וראיה דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם לשאת אותו] וכיון שהוציאו להשתמש בו אפילו בעשויה לשם תכשיט ג"כ מתחלה מוכח בירושלמי פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך ולכך [היינו שהטבעת עשויה לשם חותם ולשם תכשיט] הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטור ואפילו אם הוציאו בפירוש לתכשיט בלבד ג"כ אסור דלדעה ראשונה בסי"א בודאי אסור דהרואה יאמר לצורך תשמישו הוציאו ואפילו לדעה שניה דמתיר היינו דוקא בשהוא ניכר שהוא לתכשיט דאין אדם עשוי לעשות מפתח מכסף וזהב וכמו שכתב הלבוש משא"כ במורה שעות [וגם יש בזה חשש דשליף ומחוי אף לאיש שטעם הפוסקים דמתירין בתכשיט לאיש הוא משום דאין דרך איש להראות לחבירו משא"כ במורה שעות ידוע דדרך להראות לחבירו את השעות וגם לראות בעצמו ובתוך כך יטלנו בידו ואתי לאתויי ד"א ועיין לקמן בסכ"ט] ואפילו אם יש לו ג"כ רביד הזהב על צוארו שהוא תכשיט לו ממש ג"כ אין המורה שעות בטיל לגביה אף שהוא חשיב יותר וכמו שפסקו הפוסקים בנדן של סכין ותיק של בתי עינים דאף שהם של כסף מ"מ אין הסכין והבתי עינים בטילין לגביה משום דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וכמו שכתב בב"י וה"ה הכא אין אומרים נעשה מורה שעות להשלשלת אלא נעשה שלשלת למורה שעות ועיין בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ובש"ג של המרדכי ומה שכתב הט"ז דאם המפתח של ברזל תלוי בשלשלת של כסף מותר לדעת היש מי שמתיר בסי"א משום דבטיל לגביה ומקרי תכשיט כבר תפס עליו התו"ש ג"כ מטעם זה עי"ש ואפילו הט"ז פשוט דמודה בנידון דידן דהתם סובר דהמפתח אינו חשוב כלל לגבי השלשלת של כסף וכמו לקמן בריש סל"ח אבל בנידון דידן דהמורה שעות בודאי יש לו ג"כ חשיבות גדול ולא גרע מחוטי משי לקמן בסל"ח דאמרינן דחשיבי ולא בטלי וכ"ש בעניננו. והארכתי בכל זה להוציא מדעת גדול אחד שכתב להקל בזה אגב שיטפיה ולא הביא לדבריו שום טעם וראיה וביותר אתפלא שכתב שם בעצמו שהאחרונים אסרו דבר זה וגם החכם צבי מכללם ואיך חלק עליהם בסברא בעלמא. היוצא מדברינו דבכל גווני אין צד להקל בזה ובפרט דלדעת כמה פוסקים יש גם בזמנינו דין ר"ה גמורה כמבואר לקמן בסי' שמ"ה ע"ש במ"ב ובה"ל ויש בזה חשש חיוב חטאת דדרך הוצאה הוא בכך ומצאתי בקש"ע שגם הוא כתב כדברינו דאין להתיר אפילו ברביד זהב והביא שגם הגאון מהר"א העלער הורה כן:

א

אבל אם קושרתו וכו' – אבל בלא קשירה לא מתקיים ובסימן ש"ג סט"ו מבואר דבמוך שהתקינה לנדתה באותו מקום שרי אף בלא קשירה שם מתקיים אבל הכא לא מתקיים בלא קשירה כיון שאינו תלוי רק לפניה [מ"א ותו"ש]:

א

שהרגל נכנס בו – ר"ל אע"ג דבגמרא משמע דבשל עץ גזרינן דילמא משתמיט מרגלו מפני שאין מהודק היינו בזמנם שהיה קשור העיקר בשוק ולא היה הרגל נכנס בו משא"כ בשלנו. ולענין סנדל של שעם לפי הרי"ו בודאי מותר לצאת בו לכו"ע אפילו למאן דאוסרים בשל עץ. והובא בב"י בסוף הסימן:

א

שאינו יכול לילך בלא מקל – ואם יש מסמר בראש המקל שעושה גומא בהליכתו והוי פסיק רישא דלא ניחא ליה צ"ע אם מותר לילך בו יע"ש במ"ז שמצדד להיתר בזה:

ב

אבל אם אפשר לו וכו' אסור – עיין במ"ב הטעם דהוי כמשוי ולפ"ז יש בזה איסורא דאורייתא כשהולך כך בר"ה ועיין בפמ"ג שגם הוא רצה לומר מתחלה דהוי כמשוי אך אח"כ הביא דמוכח מלבוש שהוא רק משום גזירה דילמא אתי לאתויי ד"א בר"ה [היינו בלי סמיכה] ומשמע דס"ל דמדאורייתא לא הוי משא בכל גווני כיון דהזקן מסתמך עליה והנה המעיין בשבת ס"ו במסקנא יראה להדיא דרבא ס"ל דמקל של זקנים לא עביד כלל לסמיכה [וגרע מקב של קיטע שיש לו בית קבול כתיתין דטמא מדרס משום דמסתמיך עליה לפרקים] ולכך טהור ממדרס משום דרק לתרוצי סוגיא עבידי והמרדכי הביא ראיה לדינו מברייתא זו דמקל של זקנים אח"כ מצאתי ברי"ו דמוכח דס"ל דבזה אין שם מנעל ותכשיט על המקל וכן באור זרוע כתב בהדיא דהוי כמשוי:

א

יוצאים במוך וספוג – עיין במ"ב והנה השו"ע העתיק כל זה הלשון דסעיף זה מלשון הטור ונראה דהטור שסיים ע"ז לפי שהם מרפאים ובע"כ מיירי התוספתא לדבריו בספוג ומוך ישנים [עיין לקמן בשכ"ח סכ"ג] שהם מרפאים הוא אזיל לשיטתיה דס"ל דדבר שאינו מרפא אע"ג דמגין על האדם מצער הוי משאוי כדמוכח לקמן בסכ"ח [וכמו שביאר המגן אברהם שם] דהוא ג"כ מלשון הטור ולדידיה ע"כ מיירי הברייתא בשנתנו כבר מבע"י ולא נפל דאל"ה אסור להחזיר בשבת משום רפואה אבל לפי דעת הרמב"ם דאף בדבר שאינו מרפא אלא שמועיל כדי שלא ישרט המכה ג"כ מותר לצאת בו וכמו שכתב הגר"א בביאורו בסעיף זה מיירי התוספתא זו גם במוך וספוג חדשים שאינם מרפאים אלא שמועיל כדי שלא ישרט המכה וכדלקמן בסימן שכ"ח ס"ג ע"ש דג"כ מותר לצאת בו וגם מותר להחזיר אותם לכתחלה בשבת ובתוספתא באמת לא סיים בספוג ומוך דאם נפל לא יחזיר כמו באינך וזה סעד לשיטת הרמב"ם דמותר לצאת אפילו באותם שאינם לרפואה אלא למנוע צער והברייתא כוללת דין יציאת מוך וספוג בכל גווני דהיינו אפילו בחדשים שאינם מרפאים וע"כ לא סיימה דלא יחזור כמו באינך דהא אין בזה משום רפואה:

א

שדרכו להיות מחובר – וע"כ מותר לצאת בכיסין התפורים בהבגד וכן בקאפטו"ר שתלוי בבגד שמכסה ראשו בשעת הגשמים:

ב

דוקא שאין בהם עינבל וכו' – וה"ה אם הזוג הוא פקוק [כ"מ מהגר"א] והנה במג"א מסיק דדוקא היכא דבעי לקלא כגון לקטנים אבל גדולים מותרים לצאת אף בשיש לו עינבל ומשמיע קול כיון דלא בעי לקלא ועיין בסימן ש"ה סק"ה דשם מסתפק המגן אברהם דאפשר דקול זוג משתמע ככלי שיר ובכלי המיוחד לשיר הלא מסיק בשל"ח דאסור וכן בא"ר מפקפק בדברי המגן אברהם ע"ש וגם הגר"א משמע שמסכים לדברי הרמ"א ע"ש:

א

וריפא בו ג' פעמים – היינו אפילו לאדם אחד כמו שכתבו הפוסקים ולא אמרינן בזה מזליה דחולה גרם כמו לקמן לענין תלת קמיע לחד גברא דיותר יש לתלות בהמחאת הקמיע מבמזליה דחולה:

ב

כגון שכתב לחש אחד וכו' – עיין במ"ב מה שביארנו מה נקרא מומחה גברא ומומחה קמיע לדעת השו"ע והוא כשיטת התוספות והרא"ש והרי"ו וחלקו על שיטת רש"י דמפרש דכשנותן שלשה מיני קמיעים לשלשה בני אדם מחליים אחרים נעשה הגברא מומחה לכל שכל קמיע שיתן יועיל ולדידהו באופן זה לא נעשה מומחה כלל ולא נקרא מומחה גברא רק בשריפא שלשתם בלחש אחד ואינו נעשה מומחה רק לאותו לחש. וכן במומחה קמיע דלדעת רש"י אם לחש זה ריפא ג' בני אדם מחולי אחד נעשה לחש זה מומחה שכל מי שיכתבנו לחולי זה מותר לצאת בו והם סוברים דדוקא אגרת קמיע זו גופא שריפאה לג' בני אדם אבל אם יכתוב הלחש הזה על קמיע אחרת לא נקרא קמיע מומחה ואסור לצאת בו. והנה הב"י אף שהביא דהסמ"ג וסמ"ק והתרומה קיימו בשיטת רש"י תפס לעיקר בשו"ע כהתוספות והרא"ש ורבינו ירוחם שחלקו עליו והנה מצאתי בפיר"ח שלפנינו בפירוש בעיא דרב פפא מבואר שמפרש כשיטת רש"י וכן הביא בחידושי הר"ן בשם רבינו יהונתן בהדיא [עי"ש שהסביר טעם הדבר ויתורץ בזה קושית התוספות על שיטה זו] וכן במאירי בהדיא וכן בהגהת אשר"י סובר כשיטת רש"י וכמו שהביא בדרכי משה ומאחר שר"ח ורש"י ורבינו יהונתן וסמ"ג וסמ"ק והתרומה והמאירי והג"א קיימי בחדא שיטתא להקל והוא מלתא דרבנן דאינו חייב חטאת בכל גווני כדאיתא במשנה נראה דיש לסמוך להקל בעת הצורך וגם הב"י גופא לו היה לפניו פירוש ר"ח ורבינו יהונתן לא סתם כן בשו"ע להחמיר:

ג

איתמחי גברא ללחש זה וכו' – דע דשיטה זו דשו"ע היא שיטת התוספות והרא"ש וכמו שכתבנו למעלה ולדידהו אפילו אם כתב כמה לחשים וכל לחש הועיל כמה פעמים לכמה אנשים אפ"ה אין נעשה עי"ז מומחה לשאר לחשים אחרים שלא נתחזק בהן עד עתה:

ד

ואתמחו אגרות הללו לכל אדם – ואין להקשות מאי נ"מ דאיתמחו האגרות ג"כ הלא משום איתמחי גברא לבד נמי מותר כל אדם לישא אותן האגרות וכמ"ש במ"ב ס"ק צ"א י"ל דנ"מ אם אבד גברא המחאתו כגון שכתב עוד ג' פעמים הלחש הזה ולא הועיל דמ"מ מותר לישא אותן האגרות שמכבר מצד איתמחי קמיע דהרי רפאה כל אגרת ג' פעמים והם לא אבדו המחאתן [ט"ז בשם התוס']:

ה

ודוקא שבאו וכו' – עיין בביאור הגר"א מה שהקשה ע"ז ונשאר בצ"ע:

ו

לא גברא – עיין במ"ב דהטעם משום דאמרינן מזליה דחולה גרים ואף דלענין המחאת קמיע כגון שריפא בקמיע אחת לאדם אחד ג' פעמים לא תלינן במזליה דחולה זה התם משום דיכול לתלות בקמיע ובזה עדיף יותר לתלות וכמש"כ למעלה משא"כ הכא דבקמיע א"א לתלות אלא במזליה דרופא או דחולה בזה פסק השו"ע דתלינן יותר במזליה דחולה ולא איתמחי הרופא עדיין:

א

מותר לצאת בר"ה וכו' – עיין במ"ב במה שכתבנו בשם המגן אברהם ותו"ש דהוא מתשובת הרשב"א ומבואר שם דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן וכן כתב בנהר שלום וש"א והנה הט"ז יצא לידון בדבר החדש בסל"ד דלדעת רש"י והטור כשלוקח טלית מקופל וכורך אותו סביב צוארו שרי בכל המקומות ומפרש דבאופן זה מותר בסודר המקופל על כתפו לקמן בסל"ד ובאופן זה מתיר השו"ע כאן לענין טלית וזה עדיפא לשיטתו מסכ"ט עי"ש טעמו אבל האחרונים לא העתיקו דבריו למעשה ומשמע דלא ס"ל חילוקו וגם הוא בעצמו כתב בסוף ס"ק כ"ד דהרמב"ם אוסר גם בזה ולמעשה יש להחמיר כדבריו [וחזר בו ממה שכתב בסקי"ט בסופו דיש לסמוך להקל וכבר עמד ע"ז בא"ר] ולכן לא העתקתי ביאורו בסעיף זה:

ב

בטלית סביב הצואר – עיין במגן אברהם דמשמע דאפילו בטלית מצוה ועיין בפמ"ג שהתעורר דיהיה איסור בשביל הציצית דאפילו אם נאמר דדרך לבישה הוא מ"מ אינו חייב בציצית בהליכה זו דהוא אינו עתה כסות הגוף והוי הציצית משוי וי"ל דציצית נוי הן לבגד ודומיא דלילה דמותר לילך אע"ג שאינו חייב אז בציצית וכמ"ש המגן אברהם בסימן י"ג ולא דמי לסעיף ל"ח דדעתו עליהן להשלים ע"ש:

ג

אע"פ שמניח וכו' – עיין במ"ב במש"כ בשם הגר"א והנה מקור דברי הרמ"א לפי ביאורו הוא מדברי התוס' ודע דלפי המבואר בתוס' שם אינו מותר רק בשהניח צד אחד של ימין על כתף שמאל דהיינו צד העליון שלפניו אבל כשהניח שני צדדין של ימין על כתף שמאל זהו מרזב המבואר שם בגמרא לאיסור:

א

וקיפלה מכאן ומכאן בידו או על כתפו – עיין במ"ב והגר"א בביאורו נראה שמפרש דברי השו"ע דהוא העתקת לשון הרמב"ם באופן אחר שכפל שוליה והגביהה ואחזה כך בידו או על כתפו ונעשה כעין מרזב בפנים ואסרו רבנן להוציא כך כשאינו מכוין להתנאות משום דלאו דרך מלבוש הוא כ"כ:

א

אם צריך לו – עיין במ"ב די"א דהיינו שירא שלא יגזלוהו ולכאורה לפי מאי דמסקינן לקמן דמותר במקום פסידא להוציא המעות שלא כדרך הוצאה א"כ למה בעי רמ"א כלל הכא מנוקבים אפילו לענין להוציאם בידו מי חמיר איסור מוקצה מהוצאה ע"י שינוי ואולי י"ל דהרמ"א קאי הכא להקל אליבא דכו"ע דשם הלא הוא רק לדעת היש מתירין:

א

ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו' – עיין במ"ב ועיין בט"ז שדעתו דלהרמב"ם בכל גווני בעינן שיהא חופה ראשו ורובו ולענ"ד יש לחלק בדבר והוא בסודר המקופל על כתפיו לא נוכל להחמיר כדעת הט"ז אחרי דמשמע מכמה ראשונים דמותר [עיין בביאור הגר"א] לפי מה שהיה הדרך אז בזמנם ובמקומותם ודרך לבישה הוא אבל אם פשטו להתעטף בו גופו אז בעינן שיהא לבוש בו רוב גופו כמנהג המדינה בהבגד ההוא ואם לאו אינו דרך לבישה וכעין זה פירש גם הט"ז גופא לדעת רש"י בתחלת דבריו וכלל הרמב"ם בדבריו אלו ב' סוגים דהיינו אם אין בו שיעור או שהיה בו שיעור ולא חיפה ראשו ורובו ולפ"ז אין סותר זה כלל למה שכתב בתחלת הסעיף דמותר בסודר המקופל על כתפיו:

א

שיתפרם וכו' או שיקשרם בהם בקשר של קיימא – עיין בט"ז שהקשה דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד וכו' ובביאור הגר"א הקשה ביותר מזה דאפילו תפירה מאי מהני מ"ש מטלית שאין מצוייצת וכיוצא וכמ"ש בסל"ח וסל"ט וראיתי בא"ר שתירץ דכיון שקושר בקשר יפה מחזי כבית יד ארוך ואין ע"ז שם משא ולהכי מהני ועוד ראיתי בספר נהר שלום וכן תו"ש שכתבו דאף דע"י קשירה בודאי אינו בטיל לגבי הבתי ידים מ"מ הא לע"ע לבוש בהן דרך מלבוש ורק משום חששא דשמא יצטרך להסירם ויביאם בידו וכיון שהם קשורים אף אם יוציא ידו מהם לא יפלו לגמרי דניחוש שמא יטלם בידו רק שיהיו תלויין עליו והוי שלא כדרך הוצאה ופטור ולכן לא גזרינן בזה [ואע"ג דלפ"ז גם בקשר שאינו של קיימא היה ראוי להתיר דתו ליכא חששא דשמא יוציאו בידו אפשר דחששו שמא יותר הקשר כמו שהביא הפמ"ג] וט"ז והגר"א דלא ניחא להו בתירוץ זה משמע דס"ל דדרך הוצאה הוא:

ב

יפה – וה"ה דמותר לחברם בקרסים [א"ר]:

א

ודעתו עליהם עד שישלים – זהו דעת הראשונים דמפרשי מה שאמר בגמרא הני חשיבי היינו משום דדעתו להשלים ועוד יש הרבה ראשונים דמפרשי הני חשיבי משום דהן חוטין של מצוה א"נ של תכלת כפירש"י ונ"מ בזה לכמה ענינים עיין בנ"א כלל נ"ו ואכ"מ להאריך:

א

העשוי להגין מפני החמה – הנה בסעיף מ' מיירי ג"כ בכובע כזה דאל"ה לא היה שם שייך בו משום אהל וכן מבואר בהדיא ברי"ף ובשארי ראשונים אלא דקמ"ל הכא דאף לדעת היש מי שאוסר דהחששא היא רק משום שמא יפול ואתי לאתויי ג"כ לא אסרינן אלא בכובע כזה ומטעם שכתבנו במ"ב בשם ב"י ואחרונים:

א

לובש כל מה שיכול ללבוש – דכיון דדרך מלבוש הוא שרי:

ב

ופושט וחוזר וכו' – עיין לקמן בסימן של"ד ס"ח שהביא המחבר דיש חולקין ע"ז והכא סתם בזה ועיין בביאור הגר"א שהכריח דהעיקר כהך דהכא:

ג

ומוציא – עיין לקמן שם מה שכתבנו במ"ב:

א

ואינו חושש וכו' – ויזהר שלא ינערם מן המים שניעור הוא ג"כ בכלל סחיטה וכדלקמן בסימן ש"ב ס"א:

ב

בחדרי חדרים – ועיין במ"ב במש"כ בשם התוספות והרא"ש ודברי התוס' הם בפרק אע"פ דף סמ"ך ד"ה ממעכן ואף דלאו מילתא דפסיקא הוא דהר"ן בפ"ק דיו"ט תירץ תירוץ אחר על קושית התוספות וגם מהסוגיא דשבת ס"ה משמע דרב כייל בכל מילי וכמו שכתב המגן אברהם בעצמו מ"מ נראה דיש לסמוך ע"ז לדינא משום דיש כמה פוסקים [הר"ן גאון ורז"ה וספר התרומה] דלא ס"ל כלל הא דרב ונהי דבעיקר דינא דרב אין לסמוך עליהם דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והסמ"ג והר"ן כולם פסקו כוותיה דרב וכמו שכתב הב"י עכ"פ באיסור דרבנן יש לצרף לזה דעת המקילין הנ"ל שלא לאסור מפני מראית העין כ"א נגד העם ולא בחצרו:

א

בגדים השרויים וכו' – סתם בגדים משמע אף בשל צמר פמ"ג ור"ל דלא תימא דליבון זה הוא דוקא בשל פשתן שדרך להניחן בתנור להתלבן וכדאיתא במשנה שם ובפרט איסור בישול בודאי שייך בכל הבגדים. ועיין בסימן ש"ב ס"ט בבה"ל ד"ה מותר:

א

או שיצא בהן וכו' – עיין במ"ב מש"כ דלענין טלטול מותר אף בשחישב ולענין לצאת עיין בב"י דזה תליא בשיטת הראשונים דלהרא"ש ותוספות מותר ולר"ן ורבינו יונה והרשב"א המובא בב"י בסימן ש"ח אסור משום דלא מוכחי מלתא ומחזי כמוציא בשבת וכתב הגר"א דגם דעת הרמב"ם הוא כן. ודע דהב"י כתב בשם התוספות דל"ד יצא בהן שעה אחת מבע"י דה"ה אם ישב בהן ועיין בביאור הגר"א בסימן ש"ח סכ"ד שכתב דלדעת אלו הראשונים המחמירין דלא מהני חישב ה"ה דלא מהני ישב לענין הוצאה:

א

הכרוכים על היד – עיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם וא"ר וכן בח"א העתיק לענין סמרטוטין דלא חשיבי להקל והגר"א כתב דלדעת המחבר בסעיף הקודם גם בזה בעינן שיצא בהן שעה אחת מבע"י וכ"כ הט"ז אלא דהגר"א בירר לנו דמה שלא הזכיר המחבר בס"ז הפרט זה הוא לפי שיטת שארי הראשונים דלענין שיהא נחשב כמלבוש לענין הוצאה לא בעינן שיצא בהן שעה אחת מבע"י והגמרא שהזכירו לענין פיקורין הוא משום דבלא"ה אסור משום טלטול וא"כ המחבר שהזכיר פרט זה בס"נ שהוא מעתיק בזה לשון הרמב"ם שס"ל דהגמרא מיירי לענין הוצאה וכאן השמיטו סותר בזה דברי עצמו ולפ"ז בודאי אין להקל בזה נגד שיטת רש"י והרמב"ם ורבינו יונה והר"ן והרשב"א דכולם בחדא שיטתא קיימי דטעם האיסור הוא משום הוצאה וגם בעניננו בעינן שיצא בהן שעה אחת מבעוד יום ומ"מ למעשה צ"ע אחרי שהמחבר סתם בזה להקל:

א

באר הגולה אות י' טור בספר נמחק. נ"ב בסי' דבר אחר:

ב

שם במג"א ס"ק כ"ז דאיכא זילותא דשבת כמ"ש סי' תקכ"ב. נ"ב בנוב"י סי' י"א פליג ע"ז בדברים נכונים:

א

סעיף ז' כל היוצא בדבר שאינו תכשיט נ"ב עיין בחיבורי ליו"ד מהדורא וא"ו בתשובה הלכות דם סי' ס"ו מ"ש לק' קאריטשץ דרך אגב בדין אם מותר להם לילך ביארמלקי ברחוב בשבת במקום שאין עירוב ויש להם פחד פן יראה השוטר ויצטרך להסירו ואתי לאתויי ד' אמות ע"ש ודו"ק:

ב

(שם סעיף כ"ה) אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ואם הוא מומחה יוצאין בו. נ"ב הנה מה שקשה ע"ז מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ח דיומא שכת' דאין לחשש שבת רק מה דהוי רפואה בטבע. הנה זה לק"מ דלצאת בשבת כיון דתכשיט הוא מותר לצאת בו א"כ קמיע מן המומחה לגבי האדם הנושאו נחשב תכשיט לו בין אם מרפא או לא עכ"פ תכשיט היא לו ולכך מותר אבל להאכילו וכדומוה דאם אינו רפואה הוי מחלל שבת ממש ודאי צדקו דברי הרמב"ם ז"ל דס"ל דכל שאינו רפואה בטבע אין לחלל שבת וזה פשוט ודו"ק:

ג

(שם סעיף מ"ח) מי שנשרו כליו במים וכו' אפילו בחדרי חדרים שאין שם רואים אסור. נ"ב הנה זה כלל גדול דכל מקום שאסרו חז"ל מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. וקשה לי טובא מן הש"ס דמנחות דף צ' רבינא אמר לעולם אימא לך כ"ש אין מקדשין אלא מדעת גזירה שמא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול וכו' ומשני פנים אחוץ קרמית פנים לאו כ"ע ידעי חוץ כ"ע ידעי ע"ש הסוגיא באורך ובפירש"י ובתיו"ט פרק שתי הלחם וקשה לי טובא הרי כל מקום שאסרו חז"ל מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור וא"כ ה"נ כיון דאם הוי בחוץ הוי ראוי לגזור שמא יאמרו וא"כ אף בפנים יאסר אף דליכא רואים. והנה יש ליישב בדוחק וכתבתי במק"א. והעיקר נראה דמזה ראיה לסברת הר"ן שהבאתי בחיבורי ספר החיים בסי' זה ותחלה כוונתי בעצמי לזה בעזה"י דדוקא היכא שיש חשש שיחשדוהו שעושה איסור אחר והוא אינו עושה בזה אסרו אפילו בחדרי חדרים אבל היכא דהחשש הוי שיאמרו שזה אסור ובאמת אינו אסור מותר בחדרי חדרים שמעצמו לא יעשהו בפרהסיא שלא יחשדוהו ע"ש א"כ גם זה היא ראיה מבוררת לדברים הנ"ל דהתם החשד שיאמרו שזה גופא איסור הוא שמפקידין בכ"ש ולכך מותר בחדרי חדרים. ומה מאוד יומתק בזה לשון רש"י והתיו"ט שם דכתבו טעמא דמלתא דכהנים ידעו טעמא דמלתא וכהנים זריזין הם. ולכאורה מ"ש וכהנים זריזין הם ומיותר כיון דכבר אמר דכהנים ידעו טעמא דמלתא ממילא ליכא חשש טעות א"כ למה לי עוד לטעם דכהנים זריזין הם. אך לפמ"ש אתי שפיר דהכוונה דקשה לו דניהו דידעי טעמא דמלתא אכתי הרי כל מקום שאסרו חז"ל מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור לכך קאמר רש"י כיון דבזה הוי חשש איסור גופא שיאמרו שזה אסור הוא ממילא כיון דכהנים זריזין הם לא יעשוהו במקום רואים שלא יאמרו שעושין איסור לכך מותר בחדרי חדרים וזה ראיה ברורה ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] כדי שלא יהא וכו'. בריש סימן ש"ח כתב עוד טעמים עיין שם:

ב

[ב] [לבוש] כתיב אם תשוב וכו'. כן כתב בטור וצריך עיון דבשבת דף קי"ג מפיק ליה מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך וכו':

ג

[ג] ואסור לפסוע וכו'. תימא הא אמרינן בגמרא התם דפסיעה גסה אפילו בחול אסור ועיין שם ואישתמיטתיה ליה חדושי אגדות שם דבחול אינה אלא סכנה דנוטלת אחת מחמש מאות מאור עיניו אבל בשבת איסורא נמי איכא, עוד שם נראה לי אפשר דמאי דסיים הגמרא שם ומהדר ליה בקידוש דבי שימשא זה השיב רבי לר' ישמעאל או הש"ס קאמר לה דבחול איכא תקנה מה שאין כן בשבת נשאר איסורא, הנה בתוס' בתענית דף י' ע"ב פירשו תוס' דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש על כן מקשה אם כן מאי השיב בשבת דף קי"ג ר' ישמעאל לרבי וכי בחול מי הותרה וכו' דילמא מבעיא לרבי היכא דכבר דש: ד יותר מאמה וכו'. פירוש שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא גם כן חצי אמה ואגודה כתב שלא יעקור רגל שני קודם שיניח ראשון וכן כתב ראב"ן סימן ש"ס:

ד

[ד] יותר מאמה וכו'. פירוש שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא גם כן חצי אמה ואגודה כתב שלא יעקור רגל שני קודם שיניח ראשון וכן כתב ראב"ן סימן ש"ס:

ה

[ה] המתענגים וכו'. פירוש נערים המשחקים יחד (אגודה) ודוקא דיעבד שרגילין בכך אבל לכתחילה אין להרגילן (ב"ח) ובשמחת תורה שרי לרקד וכן בשמחת נישואין לכבוד חתן וכלה הש"ס פרק חמישי דביצה:

ו

[ו] וכן לראות וכו'. פירוש לרוץ לראות:

ז

[ז] [לבוש] אבל לא להתעמל וכו'. דהיינו רפואה כדלקמן סימן של"ב ובעל הלכות גדולות בסימן שכ"ח סעיף מ"ב ודלא כט"ז, והנה משמעות הלבוש אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור אבל במגן אברהם כל שאינו רץ מותר, ודברי לבוש נראין מדאיתא בתוספתא פרק ז' שם בהמה שאכלה פירות הרבה מטיילין אותה וכו' משמע דאדם אסור וכן משמע מרמ"א:

ח

[ח] ואסור לעבור וכו'. אף שאי אפשר בהיקיף, ומה שכתב לידי סחיטה אין לומר הא בלאו הכי אסור דשרייתו זהו כיבוסו תירץ בתוס' שבת דף קי"א דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא טינוף בבגד, עוד יש לומר דלא אמרינן זהו כיבוסו בדבר שאינה נראים ליכלוך, אבל מצאתי בספר יראים דף ל"ט ופסקי רקנטי סימן קי"ג ותירצו דהכא מיירי בבגדים של עור וצריך עיון ועיין סימן ש"ב סעיף ט':

ט

[ט] יכול לעבור וכו'. אף שאפשר להקיף ועיין סימן תרי"ג סעיף ח' ומה שכתב ובלבד שיעשה וכו', לרש"י שהביא כי אין צורך לזה, ונראה לי דסבירא ליה כמו שאמרינן התוס' שם דבמקום מצוה לא גזרו משום סחיטה וכן כתב ספר התרומות סימן רמ"ד וסמ"ק ועיין ברא"ש ריש פרק יום הכיפורים:

י

[י] שלא תהא מכשיל וכו'. קשה למה לא חשבינן עולא בהדיא שלושה דברים שהתירו סופן משום תחילתן בפרק קמא דביצה דף י"א (ט"ז):

יא

[יא] [לבוש] וחייב על הוצאתו וכו'. דע דכל מקום שנאמר חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת אבל אם עשה מלאכה שלא במתכוין כגון ששכח דבר ויצא לרשות הרבים פטור:

יב

[יב] בסייף וכו'. אפילו חגור במתניו חייב שכן דרך הוצאה בכך (הגא) [באר הגולה] באלה הוא מקל של מתכת וראשה עבה ובסימן תע"א של עץ או ברזל:

יג

[יג] [לבוש] כובע של ברזל וכו'. כן פירש בית יוסף וצריך עיון דרש"י פירש שהוא כובע עור תחת כובע מתכת, וכן כתב המגיד פרק י"ט מהלכות שבת וסמ"ק, שוב ראיתי בפירוש משנה לרמב"ם וברטנורה כפירוש בית יוסף בספר תניא כובע נחושת או ברזל או עץ וצריך עיון:

יד

[יד] אנפלאות וכו'. לשון ברטנורא בתי שוקיים של ברזל ורמב"ם פירוש משנה כתב מלבוש של ברזל:

טו

[טו] [לבוש] מכל מקום לכתחילה וכו'. שנראה כיוצא למלחמה (מרדכי ור"ן) ודברי לבוש צריכין לדחוק לכוונה זו:

טז

[טז] במנעל וכו'. עולת תמיד תמה על שהשמיט דאשה לא תצא במנעל קרוע וחדש וכו' ותימא עליו דאישתמיטתיה בסימן ש"ג סעיף י"ג:

יז

[יז] שאין בו מכה וכו'. ואני מצאתי בירושלמי מוכח דהלכה כרב הונא לכן נראה לי שירא שמים לא יצא בשניהם ביחידי (מלבושי יום טוב), וכן פסק הב"ח וכן עיקר שמצאתי בספר יראים דף מ"ח שכתב דלא הכריעו חכמים הלכה כדברי מי לכך אסור בשניהם:

יח

[יח] [לבוש] אלא להוציאה ביד וכו'. משמע דביד לכולי עלמא חייב בין איש בין אשה בין נקובה בין שאינה נקובה וכן כתב מגן אברהם:

יט

[יט] ויש אומרים להיפך וכו'. עיין בנחלת צבי ואחרונים שהאריכו בזה וקיצרתי כי פליגי באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן הגמרא ועתה הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט חייב ואם אין דרך הוצאתו בכך פטור אבל אסור ואם רוב העולם אין דרכן לצאת בכך אף על פי שאנשי מקום (אין) מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם:

כ

[כ] ואם יצא חייב וכו'. והאידנא פטור דמיקרי תכשיט בית יוסף ועיין סימן ש"ג סעיף י"ח:

כא

[כא] כתובין וכו'. ואם כתבן לרפואה דינו כקמיע (בית יוסף):

כב

[כב] צורה וכו'. בין בולטת בין שוקעת (בית יוסף), ומגן אברהם כתב דאישתמיטתיה מה שכתב ביו"ד סימן קמ"א סעיף א' דבולטת אפילו בחול אסור להניחה, עד כאן, וליתא דהתם דוקא בצורת אדם שלם מיירי אבל צורת פרצוף או גוף לבד מותר וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי עיין שם:

כג

[כג] [לבוש] ומיירי שהוא קבוע וכו'. לט"ז ס"ק י' אישתמיט זה ודו"ק:

כד

[כד] [לבוש] הוה ליה תכשיט וכו'. עיין סימן ש"ג סעיף י"ח:

כה

[כה] ויש מתירין וכו'. דוקא קבוע בקצהו שקורין זענקיל אבל באמצע חגורה אסור וברצועה הקבוע בחגור אף בקצהו אסור אף דאי אפשר לסלקו משם בשבת כן משמע מב"ח ומשמע שנוהגין כמתירין וכן משמע בשלטי גיבורים דף קכ"ה וקע"ג:

כו

[כו] [לבוש] מכל מקום כיון דרוב פעמים וכו'. והא דלעיל סעיף ח' דחשב מיירי שדרך לתחוב בו בחול לפרקים ועיין במגן אברהם וצריך עיון:

כז

[כז] [לבוש] אבל לאשה וכו'. ומהרי"ל כתב טעם לנוהגין היתר כיון דלעניות חשיב מלבוש אף לעשירות מותרת ועיין סימן ש"ג סעיף י"ח (מלבושי יום טוב), ומגן אברהם פירש דמיירי שמתעטפות בו דרך מלבוש אבל כשמניח על ראשו ולא מתעטף בו אסור ואם כוונתו שלא יצערו אותו הגשמים שרי בכל ענין ואפילו ניצלת על ידו גם מטינוף ודמי לסעיף י"ד שלא יכאב לה הדם, ובשלטי גיבורים דף קכ"ח כתב דהוא הדין כשעושה מפני הצנה וכן משמע בבית יוסף סוף סימן זה ועיין בשלטי גיבורים דף קע"ג סוף ע"ב, ובתשב"ץ סימן מ"ח שצריך ששני ראשי סודר קשורין יחד ומהודקין שלא ישאנו הרוח על צעיפה וכו', ואם מכסה גם רוב גופה שרי ט"ז:

כח

[כח] לא יצא הזב וכו'. לכך אסור לקשור מטלית בפתילין של כובע כדי לקנח בה עיניו (שלטי גיבורים שם):

כט

[כט] [לבוש] ואם יצא פטור וכו'. בשולחן ערוך השמיט זה ועולת שבת כתב משום דאין נפקא מינה האידנא בין חיוב חטאת מפטור, עד כאן, ולא דק דהא בסעיף ד' ובסעיף ח' כתב השולחן ערוך מה שהוא פטור וכן בדוכתי טובא ובאמת איכא חילוק גדול גם האידנא בין איסור דאורייתא לרבנן גם לקמן בסוף סימן של"ד איכא נפקא מינה במלאכה שאין צריך לגופו אם יכול לכבות גחלת במקום שרבים ניזוקין ושם כתב השולחן ערוך פלוגתא במלאכה שאין צריכה ולא הכריע, ונראה לי דמשום הכי לא כתב כאן אם יצא פטור כי לא הכריע מה שאין כן הלבוש דהכריע בסימן רע"ח כר' שמעון דפטור במלאכה שאין צריכה לגופו לכך כתב הכא דין דאם יצא פטור כן נראה לי, ועולת שבת שהאריך כאן בפסק דאין צריך לגופו אישתמיט ליה שולחן ערוך סוף סימן של"ד הנזכר לעיל, גם קצת קשה על מה שכתב סימן שי"ו סעיף ד', גם תימא דלקמן סימן ש"ג סעיף י"ח כתב בשולחן ערוך ולבוש חילוק אם אסור בכרמלית דידן. עוד כתב עולת שבת ונראה דמכל מקום יש נפקא מינה בכיבוי נר לחולה שאין בו סכנה דמותר אף לכתחילה, ומאן דפוטר במלאכה שאין צריך לגופו, עד כאן, ותימא הא בש"ס [שבת] דף ל' קאמר לר' שמעון דפוטר דלכתחילה לא יכבה בחולה שאין בו סכנה וכן פסקו הטור ולבוש סימן רע"ח אף שפסקו התם כר' שמעון:

ל

[ל] יהא סינור וכו'. מלפניה ומלאחריה שזה תיקון עזרא, אבל מאחריה בלבד וקושרה ברצועה לפניה אינו מלבוש ואסור (מרדכי והגמרא):

לא

[לא] אם קושרתו וכו'. נראה לי דנקט קושרתו איידי דהשתא כדלקמן סימן ש"ג סעיף ט"ו דאפילו לא קשרתו כשר, ולעולת תמיד אשמוטי שם ומגן אברהם כתב נקיט קושרתו דבלא קושרתו לא תתקיים כלל כיון שתלוי לפניו על כן פירש בפרק במה אשה דמותר אפילו לא קושרתו מיירי במוך באותו מקום:

לב

[לב] [לבוש] משוי הוא וכו'. כן כתב בית יוסף בשם רש"י ורבינו ירוחם, ותמה מלבושי יום טוב שלא הביא דברי תוס' דף פ"ה שחולק על רש"י מגמרא ערוכה דיומא דטעמא הוא דילמא דמשתמיט ואתא לאתוי ארבע אמות ברשות הרבים ואם כן אינו אסור אלא מדרבנן, עד כאן, ואני אוסיף שכן כתב הר"ן שם ובכלבו והגהות אשירי ותשובת הרשב"א סימן תר"ז וכן מצאתי בסמ"ג שכתב כיון שהוא של עץ וקש אינו יכול להדקו סביב רגליו ומיפסיק ואתי לאתוי, ומזה תמיה גדולה לי על בית יוסף שכתב דהגמרא בשם סמ"ג כתב כרש"י, ועוד נראה לי דגם רש"י לא פירש כן אלא לסלקא דעתה דשם יומא ע"ח אבל למסקנא מודה ודו"ק, גם נראה לי דרש"י לא פירש אלא שאינו תכשיט ונראה לפרשו נמי כדברי סמ"ג דיש לומר שאין יכול להדקו כמו תכשיט:

לג

[לג] [לבוש] מיהו אם הקב וכו'. בשולחן ערוך השמיט זה ונראה שנכלל במה שכתב בסעיף ט"ז בפנטיש כדמשמע בתשובת רשב"א שם:

לד

[לד] של עור באורך וכו'. ונראה לי דהוא הדין של עץ כדלעיל (מלבושי יום טוב):

לה

[לה] וכן בפנטיש וכו'. כיון דמחופה עור מהדיק ולא משתמיט (רשב"א), ורמ"א סיים ויש מחמירין והט"ז הסכים להקל כיון שאין דרך לילך יחף ברשות הרבים לא אתא לאתויי, עד כאן, ואפשר שזה טעמא דלבוש שהשמיט, ולכולי עלמא אם שכח ויצא מהן לרשות הרבים אין צריך להסירן ברשות הרבים אלא מהלך בהן עד שיגיע לביתו וכן הדין בכל איסורן משום דאתא לאתויי וכן משמע באגור סימן תכ"ח. כתב רבינו ירוחם סנדל של שעם מותר לכולי עלמא כיון שהרועים יוצאין בו:

לו

[לו] אלא להחזיק וכו'. כמו זקן (מלבושי יום טוב), ואם הזקין כל כך שאי אפשר לו לילך בלא מקל מותר (רשד"ם), והט"ז כתב דאם הולך במקום שיש חשש ליפול כגון שירדו גשמים ובמקום משופע או שהולך בחורף על מים הנגלדים שקוראים איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם, עד כאן ואינו מוכרח. כתב מגן אברהם מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת אם לא במקום שיש עירוב ואין לומר דליהוי כתכשיט דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו אף ר' אליעזר דסובר תכשיטין הן לו לא קאמר אלא אינו חייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא וכן כתבו תוס' דף ס"ב דכשנושא תכשיט בידו אסור משום מראית עין וכן כתב ראב"ן סימן שמ"ט, עד כאן, ואני אומר דמר' אליעזר אין ראיה כלל דיש לומר דמיירי בחגורין על ירך ולא בידו וכן משמע בלחם משנה פרק במה אשה, ומכל מקום אין ראיה משם לאיסור דיש לומר דסייף וקשת אינו תכשיט כשהוא בידו מה שאין כן מקל דתכשיט כשהוא בידו הוא ובזה נדחה ראיית מגן אברהם ממפתח עיין שם ודו"ק, גם נראה לי דמתוס' אין ראיה דהתם מיירי בחולה שנשא קמיע בידו ויש מראית עין שיאמרו שיש תכשיט בזה בלא חולי כיון שנושא בידו מה שאין כן במקל שאין תכשיט בידו ואדם חשוב כידוע, גם עיינתי בראב"ן שם וראיתי דלאו ראיה, גם קשה לי לכאורה תוס' שהקשה מקושר בשיר וכו' דילמא שאני בקושר בשיר וכו' דמוכיח עלה השיר שהוא לתכשיט מה שאין כן הנושא קמיע בידו שהוא ארחיה לחולה, ונראה שגם תוס' לא חלטו זה לדינא אלא הקשו מנא ליה לש"ס לדמות לגמרי תירוצא דלעיל ודו"ק, ועוד דהאידנא כל רשות הרבים כרמלית כדלקמן סימן ש"ג סי"ח ועיין ס"ק ע"ח. עוד כתב מגן אברהם דאיש בעלמא שאינו נושא מקל לכבוד אפילו במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת כמו שכתב סימן תקכ"ב, עד כאן, אבל מב"ח וט"ז בשם רש"ל שהבאתי שם מבואר דביום טוב מותר אף באין עירוב דליכא זילותא אלא ברשות הרבים וכרמלית. כתב הטור אדם שרבים צריכין לו מותר לישב על כסא ונושאו בשבת ובלבד שלא ישים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא על זרועתיהם, עד כאן, ולקמן בהלכות יום טוב סימן תקכ"ב סיים ואם שירא לילך בלא כתף מותר על ידי כתוף, עד כאן, ולא כתב כן הכא אפשר דבשבת החמיר בזה והשולחן ערוך ולבוש שהשמיטו כל דברי הטור אפשר דהחמירו בשבת אפילו בלא כתוף, ומגן אברהם כתב דגם הטור לא מתיר אלא במקום שיש עירוב וכן כתב הפרישה וצריך עיון:

לז

[לז] [לבוש] משאוי הם וכו'. ליתא דהא כתב הרמב"ם פרק י"ט דאם יצא פטורים:

לח

[לח] [לבוש] ולפעמים וכו'. ועולת תמיד החמיר דבלא גשמים אסור:

לט

[לט] אסור לכרוך חוט וכו'. אפילו על הספוג דחוט או משיחה חשובים ואינם בטילים לספוג כמו אגוד שהוא של סמרטוטין וכשמתירין משליכין ובטיל לגבי ספוג מגן אברהם ועס"ק ב', ומה שכתב לא יחזירם וכו' עיין סימן שכ"ח סעיף כ"ה:

מ

[מ] [לבוש] שגם הבנים וכו'. לא כן כתב הר"ן אלא דלרבינו תם ורמב"ם דלעיל סעיף ט' חיישינן דילמא מחייכי ואתי למישלף ובתוס' מובא דאפילו בנים קטנים אסור:

מא

[מא] [לבוש] דודאי וכו'. ונראה לי לדמותו למה שכתב בסוף סימן ש"ד בענין חותם של עבד (מלבושי יום טוב):

מב

[מב] מחובר וכו'. דוקא תופר שתי תפירות אבל קשירה אינו מועיל (באר שבע). צריך עיון מה שנא מעגולים ירוקים דמיירי כשמחובר קצת ונראה לי דאותן בטלים טפי לבגד (מגן אברהם), ולי נראה כיון דממשמש מטפחת לקנח אתא לאפסוקא אם לא יהיה מחובר היטב ואתא לאתוי מה שאין כן בעגולים ירוקים דמתירא דילמא יפסיק ואין ממשמש:

מג

[מג] בכסותו וכו'. אבל אותן שמחברין בחגורה בקשר של קיימא אסור דאינה בטיל לגבי חגורה (ב"ח וט"ז), ולפי זה מוכח דקשר מועיל בכסות נגד באר שבע דלעיל וצריך עיון. כתב הט"ז ואין היתר אלא שיעשה מפציל"ט ראשו של קשר שאינה של קיום בראש חגורה ויהיה כמו חגורה ארוכה ויסגור את עצמו כל זמן שהולך על הרחוב, עד כאן, ויש לפקפק בזה ועיין ס"ק ס"ח. מצאתי כתב מה שנוהגין הבחורים להקל שכורכים הפיצול"ט סביב רגליהם כדי להלך חוץ לעירוב בחשבם שזה דרך מלבוש כמו הקשורים סביב בתי שוקיים הנקראים בלשון אשכנז הויזין בענד"ל נראה שהוא אסור, וראיה קצת מזה דלא התירו במשנה אפילו לצורכי מצות מילה אלא לכרוך סמרטוט סביב אצבעו ולהביאו דרך חצר משמע אבל דרך כרמלית לא מפני שאין דרך מלבוש וכל שכן זה שאינו לצורך מצוה, ואפשר שבפיצל"ט ארוך וקצר ברוחב שדומה קצת להויזין בענדיל דמותר יותר ומוטב שיהיה שוגגים וכו', ומהאי דסוף פרק חביות דהמוליירן מביאין וכו' אין ראיה דשאני התם דהוי טפי דרך מלבוש שהרי צריך שיתכסה ראשו ורובו כך היה נראה למהר"ש במהרר"ל זכרונו לברכה, עד כאן, ויש לדקדק דהא הוי כמו כעושה כעין חגורה כיון דבלאו הכי מקושרים בתי שוקיים מיהו הא התירו אפילו לכרוך על אצבע, ואפשר לי לומר בהיתר דהטעם משום לקנח ועיין סימן של"א סעיף ח' מזה, אבל אם משמיעם וכו' כיון שעשוי להשמיע קול (שלטי גיבורים), ומה שהקשה מגן אברהם דהא לא אסרינן אלא לכלי שיר בלבד לא קשה מידי דהא פסק רמ"א סימן של"ח סעיף א' דכל שנעשה להשמיע קול אפילו אין כלי שיר אסור ועיין סימן של"ט סעיף ג':

מד

[מד] [לבוש] לא בקמיע שאינה וכו'. ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור מפני שהוא דרך מלבוש וכן אם יצא בתפילין (רמב"ם פרק י"ט), ובתשובת רש"ל סימן מ"ז האריך בדחוקים למצוא טעם על שאינו חייב ואשתמיטתיה דברי רמב"ם גם למגן אברהם סימן ש"ח אישתמיט, גם תימא עליו מה שכתב טעם דשאינו חייב דשמא היא מרפאות הא בתשובת רש"ל דחי זה בבירור עיין שם, מכל מקום מבואר דלדידן דלית לן רשות הרבים מותר לצאת כיון שאין בה חיוב חטאת כדלקמן סימן ש"ג סעיף י"ח וכן פסק רש"ל שם ודלא כמגן אברהם שם:

מה

[מה] [לבוש] הועילה פעם אחת וכו'. דוקא שתי פעמים כי בשלישי באו שתי המחאות כאחד ולא הוה ליה לכתוב כלל פעם אחת (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי דפירוש הלבוש דלכל אחד משני בני אדם הועילה פעם אחת אם כן יש שתי פעמים:

מו

[מו] [לבוש] או לאותו האחד. זה נראה לי טעות לגמרי (מלבושי יום טוב), פירוש דבאחד לא שייך המחאת גברא כי אם בשלושה בני אדם כדלקמן ולפי זה תיקשי על מה שכתב הלבוש קודם זה אבל אחת ריפא שלוש פעמים לאדם אחד, ויש לומר דהכי קאמר שקמיע אחת ריפא לאדם אחד שלוש פעמים וקמיע שני לאדם שני שלוש פעמים דמה שכתב קודם זה ריפאו שלוש פעמים לשני בני אדם רצה לומר בכל קמיע וקמיע רפאו לשני בני אדם שלוש פעמים ואם כן כל קמיע ריפאו ששה פעמים ועל דרך זה צריכין לפרש מה שכתב אחר כך או לאדם אחד וכו' ודוחק, לכן נראה לי דאם תמצא לומר קאמר דאף אם תמצא לומר דאיתמחי גברא באדם אחד נמי לא מצינו המחאות גברא וקמיע באחד בענין זה, ועוד אפשר דסבירא ליה לחלק דוקא כשריפאו שלושה איגרת לאדם אחד כל אחד פעם אחת הוא דלא איתמחי אבל כשכל אחד מתרפא שלושה פעמים איתמחי גברא ואיתמחי קמיעי שאם כתב לחש אחת שלוש פעמים לאדם אחד לשלושה בני אדם ונתרפאו עד כאן לשונו, ומזה ראיה לדברי ודו"ק:

מז

[מז] [לבוש] ואין שייך וכו'. כלומר מכח גברא דאיתמחי תועיל גם כן הקמיע וכדלעיל אלא דכי אבד מחזקתו של רופא הוא שצריכין המחאת הקמיע וזה אי אפשר אלא בכהאי גוונא דפירש:

מח

[מח] [לבוש] ואף אם היה וכו'. לא ידעתי זו מנין לו דילמא דוקא דרך מלבוש הוא דאינו חייב גם מי הגיד לו תעלומה שהוא לו לתועלת כשנושאה בידו ולא עוד אלא דבשבת ריש דף ס"ב דחה לסברא זו וכמו שכתבו תוס' (מלבושי יום טוב), גם נראה לי ראיה ממה שכתב מגן אברהם בשם הגמרא בקמיע דכתבי הקודש אף שהוא מומחה לא יצא אלא אם כן מחופה בעור וטעמא זימנין דאיצטרך לבית כסא ואתא לאתויי וכן כתב הוא, ואם איתא דאפילו מייתי בידו לא מחייב אם כן לא היו גזרינן שלא יצא כדאיתא בדף ס"א בשבת ובאמת צריך טעם על רי"ף ורמב"ם והרא"ש וטור ושולחן ערוך שסתמו דיוצאה בקמיע מומחה ולא חילקו דבאין מחופה עור אסור, ונראה לי דסמכו על מה שכתב הרמב"ם פרק י' דספר תורה וטור יו"ד סימן רפ"ב ואסור לצאת לבית הכנסת בקמיע שאין מחופה בעור וכבר כתבו בתפילין דאסור מהאי טעמא לצאת שוב מצאתי בראב"ן סימן ש"ן זה לשונו הא בדורות ראשונים שלא היה להם בתי כיסאות בבתיהן אבל השתא אפילו מצופין עור נפקי עד כאן לשונו, אלא דלפי זה תיקשי למה כתבו הפוסקים גבי תפילין דאסור ואפשר משום דשם אסור בלאו הכי דאין שבת זמן תפילין לכך כתבו אגב גם טעם זה:

מט

[מט] החרגול וכו'. גם חגב מועיל לחולשת עצם הירכים בסגולה ושן של שועל חי יתלו אותו על מי שארך שנתו להקיצו ואם משועל מת יעשה להיפך ומסמר מעץ הצלוב יתלו אותו על גרגרת מי שיש לו קדחת שלישית (רמב"ם ומגיד פרק י"ט), ורש"י פירש דמשימין המסמר על נפח שבמכה:

נ

[נ] בכל קמיע וכו'. פירוש אפילו בבית:

נא

[נא] וגם הוא מרפא וכו'. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור כמו דאסור בסעיף כ"ב לכרוך חוט או משיחה על המכה כן כתבו הב"ח ומגן אברהם, וצריך עיון דלא משמע הכי בשבת דף ס"ה דפריך אילימא דכל מידי דאקושא מעלי לה ליעבד לה חספא וכו' ודו"ק וכן משמע מרבינו ירוחם דף ע"ט, גם ראיה מסעיף י"ג דקושרתו כדי שלא תצטער מהדם, ובאמת גם לעיל בחוט או משיחה צריך עיון דיש לומר משום דאינה מציל מצער כל כך אבל אגד של סמרטוטין מותר שלא יסרטו מלבושים כיוצא בו והא דקאמר לעיל באגד של הרטיה רבותא קאמר דאף על הרטיה מותר ואף דהב"ח ס"ק מ' לא פירש כן הנראה לעניות דעתי כתבתי וכן משמע בשלטי גיבורים דף ק"ך ע"א וגם במהרי"ל בשם הר"ש ועיין מה שכתבתי סוף סימן זה:

נב

[נב] אלא משולשת וכו'. פירוש אפילו אינה על רוב גוף:

נג

[נג] [לבוש] ובטליתות שלנו וכו'. מרמז בזה דוקא בשלנו שנהגו לצאת כן הוא דמותר סביבת הצואר לבד אבל בשלהם שנהגו לכסות הרא"ש והגוף אינו מותר אלא במכסה גם קצת הגוף אף שאין מכסה הרא"ש ואם כן יוצא ממנהג מלבוש זה, מכל מקום מותר כיון דמכל מקום מכסה הגוף, ובזה נסתלקה כל השגות שהאריך הט"ז על הלבוש ושולחן ערוך גם לכאורה דברי סותרים כמו שכתב בסעיף קטן י"א, ונראה שפיר לסמוך על זה להקל (ט"ז):

נד

[נד] אבל מלבושין דידן וכו'. הקשה הט"ז והלא כל הפוסקים כתבו דין מהנזכר לעיל וכי לא היו בזמן כולם בגדים כמו לדידן, עד כאן, ולא קשה מידי דאף שהיה להם מכל מקום כתבו דין זה לענין כשאין לובשין כדרכן כדמסיק:
[אות נד*] קצתן בידו וכו'. כן כתבו בית יוסף ושולחן ערוך ואפשר דרמז למה שכתב מהרי"ל דדוקא קצתן שאין עושין קיפול מותר אבל כשמגביה לגמרי ומקפלו דנעשית באמצע כמרזב אסור, ומה שכתב בית יוסף דלא אסרו אלא להניח על כתיפו ודוקא לאו דוקא אלא הוא הדין בידו ועל כתיפו דאז ודאי נעשה קיפול, ובזה מיושב תמיהת הט"ז על בית יוסף ואף לטעם שבבית יוסף במלבושין דידן מותר מכל מקום בכל ענין לא סמך על זה:

נה

[נה] [לבוש] ומניחין על כתיפו וכו'. משמע דאם מגביה קצת מיד מותר ואם כן קשה הא אין חילוק בין לובש כדרכו או לא וכן באמת לטעם שני שבבית יוסף:

נו

[נו] [לבוש] שהרי דרך וכו'. צריך עיון דבבית יוסף לא נזכר טעם זה אדרבה כתב דעוברי דרכים דרכם להוציא מעות תפורים ובשבת דף קמ"ז משמע קצת טעם אחר משום דדרך חנוני לצאת בכך:

נז

[נז] חייב וכו'. אבל בבית מותר אם צריך לו ואפילו אינם צרורים רק מנוקבים (רמ"א) והנה דין מנוקבים כתבו הלבוש ס"ק שאחר זה אבל דין ראשון דבבית מותר בצרורים אף שאין מנוקבים השמיט, ונראה דפירש מה שכתב רמ"א אם צריך היינו שירא שיגזול ממנו ולכך השמיט דבזה פשיטא דמותרים, ובאמת נראה פירוש רמ"א אם צריך לו שצריך לסדין:

נח

[נח] [לבוש] פטור וכו'. הבית יוסף חוכך בזה לחיובא משום שדרך עוברי דרכים בכך אלא שמצא בתשובת מהר"מ דמדמה לה לאפונדתו וחיפת חילוקו, עד כאן, והקשה עולת שבת הא על כרחך איירי מתניתין דפיו למטה דאי למעלה תנא בברייתא דחייב כיון שדרך הוצאה בכך, עד כאן, ותימא עליו מאי הוצרך לדייק דבמתניתין גופיה תנא אפונדתו ופיה למטה. ועיקר קושיותו יש לומר דשאני בפונדתו שדרך הוצאה בכך אפילו בבית, גם אין דרך הוצאה בדרך במעות לתפור אלא כדשכיחי גזלנים, ושאר קושיות שהקשה שם כבר מתרץ אותם בית יוסף וקיצרתי. עוד אזכיר בקצרה הבית יוסף כתב על מה שכתב אגור בשם מהר"י מולין דמההיא דפורפת על האבן ולא על המטבע מוכח דאסור להוציא כתב הבית יוסף שלא היתה הגמרא לפניו דהתם טעמא משום איסור טילטול, עד כאן, ורמיתי אנפשי לתרץ דברי גדולים שלא לשויא בטועין ועיינתי דברור דפירשו בש"ס דלא כפירוש רש"י משום טילטול אלא משום דנראה כמערים להוציא כמו שאביא בסימן ש"ג ס"ק ל"ד בשם ספר התרומות וסמ"ג ומרדכי ולבית יוסף אישתמיט גם שם דבריהם:

נט

[נט] [לבוש] אלא הוצאה כלאחר יד וכו'. והוא הדין לשאת אצלו (מגן אברהם) ומחזיק המעות בין בגדו לבשרו (ט"ז) אבל לשאת בידו משמע דאסור וכן כתב מגן אברהם שכן משמע במהרי"ל. ולעניות דעתי משמע ממה שכתב בשם מהרי"ל מותר לטלטל מעותיו אפילו מחוץ לעיירות וכו' דאפילו ביד מותר אם אי אפשר בענין אחר כיון דלית לן רשות הרבים דאורייתא שאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו אתא להצניע בקרקע ולעבור איסור דאורייתא ולפי זה כל שכן שמתירין בצרור בסדינו כשאי אפשר בענין אחר ועיין סוף סימן רס"ו ובב"ח שם:

ס

[ס] [לבוש] לא הוי מוקצה וכו'. ולי נראה דכיון דמנוקב דרך לתלותו בצואר לתכשיט לא הוי מוקצה (מלבושי יום טוב), ולפי זה אפילו יוצא בשופי מותר ודוקא מטבע שדרך ליתלות גם בזה משמע שאין לטלטל כשאין מן הצורך אם לא שראוי ליתלות:

סא

[סא] [לבוש] אם אינו קשור אסור וכו'. נראה לי שלמד כן מסכינתא דבגמרא סוף פרק חבית לפי פירוש רש"י:

סב

[סב] [לבוש] ונהגו וכו'. פירוש בסנדלין שדומה קצת לגזירת סנדל המסומר אבל מנעלים המסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעול פשיטא דשרי פרישה בשם רש"ל:

סג

[סג] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. וכן ראוי לנהוג (רמ"א) ומה שנוהגין הנשים לחגור בחגורה ואחר כך מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה מותר דהאשה צורך בו ותו גם בזה שייך לומר המלבוש מפסיק ביניהם אלא דחוששני דהוא כמרזב ויש לומר הנח להם מוטב שיהיו שוגגים וכו' (ט"ז) ויש לחלק, גם נראה לי להיתר ממה שכתב שבלי הלקט אפילו למאן דאמר דאסר תרי חגורות אם בגדיו ארוכין וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד וכו' משמע דמיירי בענין זה שמגביהן קצת וחוגרין שלא יהא ארוך כל כך:

סד

[סד] [לבוש] שאין דרך וכו'. אם מנהג בני המקום לחגור בשני חגורות מותר עיין שם בשם תוס' ואינו מוכרח דיש לומר בטלה דעתן כיון שאין צורך בו. כתב בית יוסף הני נשי שיש להם כותנות ובהם המיינות תפורין ולחגור בהן ואחר כך חוגרת עוד חגורה של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומכל מקום אין חשובין כמשוי כיון שהם מחוברים בכתונת בטלי לגבייהו, עד כאן, ובספר התרומות סימן ר"מ משמע דאף למאן דאוסר שתי חגורות אינו אלא מדרבנן:

סה

[סה] [לבוש] שלא מותר וכו'. תמיהני דלא נמצא בבית יוסף מי שמתיר להדיא ועוד אני אומר שכל בבתי ידים לכל יד לבדו אבל העשוי כמו בתי זרוע ותוחבין בו יד מפה ויד מפה שיש להחמיר בו טפי שבקל נופל ואתא לאתוי ועוד שרגילין לשאת כך ביד בלא לבישה (מלבושי יום טוב), אבל הט"ז כתב להיפך דוקא בהענטשוך ישתמש איסור דכשצריך להוציא יד מאחת אז נושא הענטשוך שחלץ בידו השנית אבל בארביל שלנו ששני ידים מתחממים דאף אם נצטרך להוציא ידו אחת הרי הארביל לבוש לידו השנית ואף שמשום זה נקט כאן ארביל, הנראה לעניות דעתי כתבתי והוא ברור וכבר נהגו להקל בארביל וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין, עד כאן, ואין ספק אילו ראה הט"ז לדברי מלבושי יום טוב וסברתו לא היה מקיל בארביל ומה שהביא ראיה ממה שנהגו להקל אפשר דטעמייהו כמו שכתב הב"ח כיון דאין לנו רשות הרבים אין כאן אלא ספק חששא דרבנן כמו שכתב רבינו תם בחוטין דהנח להם מוטב שיהיו שוגגין וכו' אבל באמת מדינא אסור כמו שכתב הב"ח, גם נראה לי מסברת מלבושי יום טוב שהבאתי לא דמי כלל לחוטין דהכא לאו ספק הוא אלא קרוב לודאי הוא שרגילין לשאת כך ביד ובהנטשוך כבר החמיר גם הט"ז, ואם המלבושי יום טוב לא קאמר אלא דבהנטשוך יש מי שמתיר לאפוקי בארביל לכולי עלמא אסור אבל מודה דהלכה יש לאסור גם בהנטשוך:

סו

[סו] גיוונטיש וכו'. שלובשים מפני הצינה (שבלי הלקט):

סז

[סז] [לבוש] מי שיקשור וכו'. תמוה לי דכשיהיה תלוים על ידי קשר ולא יהיה על ידו הרי יש משאוי עליו דהא ודאי לא בטל אגב דבגד דהוה דבר חשוב כל שכן אם נקשר בחגורה שלו כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה לענין פצילט (ט"ז), ולא קשה מידי דהא לא קאמרי הפוסקים אלא לקושרו בבתי ידים של מלבוש ודאי בטל הוא לגבי בגד כאילו בתי ידים הם ארוכים יותר ואף שהוא דבר חשוב מכל מקום בטל הוא לבגד כולו כיון שהכל מין מלבוש גם דין זה דקשור הוא בשבלי הלקט ואגור וגדולה מזה מצאתי בספר תניא זה לשונו, שאם יש בבתי ידים קרסים ומחברים בבתי זרועותיו שמותר להוליכם:

סח

[סח] קשר של קיימא וכו'. הקשה הב"ח הא אפילו בלא קשר של קיימא אלא בקשר אחד ועניבה יצאנו מידי חששא זו שמא יביאם ארבע אמות ברשות הרבים עד כאן לשונו, ונראה לי דבאין של קיימא לא בטיל לגבי בגד כדלעיל וקרסים הנזכרים לעיל עדיפי והיינו שכל הפוסקים כתבו קשר של קיימא גם אפשר דעניבה נפתחו עיין ס"ק מ"ג:

סט

[סט] אם הם וכו'. וסייעם מתירין בזה משום דאי בעי ילבש אנפלאות ברגליו ויהיה צריך להם וכן פסק בספר צידה לדרך אבל בדין לולאות שאחר זה כולי עלמא מודים:

ע

[ע] לולאות וכו'. אם נפסק רצועת סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו אם הן מוזהבות או חשובות וראויות עוד לשימם בסרבל לא בטלי (ספר תניא):

עא

[עא] אסור וכו'. ובריטלך שלנו כתב הט"ז דמותרין משום דבר שאין מכוין אלא לכסות ראשו ולא לאוהל, עד כאן. מי שמצערין אותו זבובים ולובש בריטל להגן אסור וטלית ממין הקשה כגון מה שקורין גראב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשה, עד כאן, אבל מלבושי יום טוב כתב וזה לשונו ואנו אין נזהרין בבריטלך שרוב בולטין טפח ומצאתי במהרי"ל דהילכתא כרש"י דאין בכובע איסור אוהל כלל, והיינו דלא כשולחן ערוך ולבוש שפסקו כרמב"ם, ואני אוסיף שראיתי בשבלי הלקט וספר תניא בשם רבינו גרשום ור' ישעיה וסמ"ג ור"ן פסקו כרש"י לכן אין להחמיר כלל והמחמיר לעצמו היינו כשיש בו נייר קשה דהוא אוהל שאינו נכפף ואם מניחם בשיפוע גם בזה אין צריך חומרא:

עב

[עב] [לבוש] בגילוי וכו'. כשיש לו כובע קטן תחת הבריטל אסור וכן כתב הט"ז מיהו במקום שאין דרך בני אדם לכסות ולילך ברחוב בלא בריטל שרי כמו שכתבו משאת בנימין ומגן אברהם:

עג

[עג] מכסין וכו'. דאי אפשר להוליכו פחות מארבע אמות שירא ולכך מכסו בתבן או קש ולמחר יכניסם בכלים אבל בסיפא דסכנת ליסטים אין חשש אלא בלילה כן כתב ר' יהונתן ריש פרק המוציא:

עד

[עד] [לבוש] אם הם קשורות וכו'. ואם אין קשורות כהלכתן אין מביאין אלא מחשיך וכו', היה יודע לקושרן בעניבה כעין קשר שלהן קושרן בעניבה ומכניסן (שלטי גיבורים דריא"ז דף רכ"א) וצריך עיון. מה שמצאתי בביאורי מהרש"ל לסמ"ג זה לשונו ובעניבה ליכא כדמשני התם עניבה פסולה בתפילין עד כאן לשונו, ומשמע הכי בסמ"ג שם:

עה

[עה] יכניסן וכו'. ואשה אסורה להכניסה (שבת דף ס"ב) ולכן אם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת לצאת בו (מגן אברהם), ונראה לי דוקא טלית שנושאין בבית הכנסת אבל טלית קטן הוי כמלבוש גמור, ומה שהקשה הש"ס שם משק רועים קצת קשה דילמא שאני תפילין דקיימא לן בסימן ל"ח סעיף ג' דאם הנשים רוצות להניחן מוחין בידם:

עו

[עו] [לבוש] דאי לא וכו'. טעם זה כתב הגמרא פרק כל כתבי ונראה לי דקאי על מה שמתיר שם אפילו בחצר שאינו מעורבת ובספר גדולת מרדכי מחוק שם והוא לחינם גם מה שמקשה שם ליתא ודו"ק עיין שם, ואם כן מוכח דהכי סבירא ליה ללבוש ועיין סימן של"ד ס"ק [ה' וז']:

עז

[עז] ולא ישטחם וכו'. דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטין מסתפק מגן אברהם אם מותר לשטחן כיון דיש מתירין לכתחילה בסימן ש"ג סעיף ט' ליתן עליהם מים מועטין וכן משמע קצת בספר יראים עד כאן, ועיינתי בספר יראים ולא משמע מידי, ומה שכתב מסימן ש"ג דהך יש מתירין אפילו במים מרובין מתירין כיון שאין עליו לכלוך דהא התירו לעבור במים כדלעיל ס"ק ח' ולא חילקו בין מרובין למועטין אלא משום חשש סחיטה ובאיסור שיטוח אין חשש אלא לכיבוס, גם נראה לי דלא התירו לקמן אלא באין מכוין לכיבוס אבל כשמכבסים בידים ודאי אפילו במעט אסור וכן מוכח לי בספר התרומות סימן רמ"ד ומרדכי שהם מהמתירין וכתבו טעם היתר סופג משום שאין כוונתו לכיבוס עיין שם, אלא ברור כשמכבסים בידים בכוונה בכל ענין אסור ואם כן בשיטוח דגזרינן שטיחה שיכבסו ודאי אפילו במעט אסור:

עח

[עח] אפילו בחדרי וכו'. עיין במגן אברהם וכל דבריו כשלטי גיבורים פרק חביות ומה שהקשה על תוס' חולין דף מ"א ובכתובות דף ס' דלא משני בשבת דף ס"ה דזוג פקוק איסור דרבנן יש לומר דבחצר סבירא ליה לרב דאסור גם בדרבנן רק בצינעה ממש התיר:

עט

[עט] אסור לנגבם וכו'. פירוש אפילו לבש בהם דאם לא כן אף לשוטחן בחמה אסור כדלעיל (מלבושי יום טוב), בשם הגאון מהר"ר ליווא ולי נראה דיש לומר דהכא אסור מדאורייתא קאמר ונראה שאם אדם עמד שם לחמם עצמו הוי כדבר שאין מתכוין וצריך עיון דהוי פסיק רישיה, כתב מגן אברהם דאפילו בשרייה מועטת אסור ועיין סימן שי"ח סעיף י"ד אימתי הוי כבשול:

פ

[פ] [לבוש] אפילו לטלטלם וכו'. תימא שמרדכי הוציא זה ממשנה שמסתפג ובסעיף מ"ח מבואר דלא קיימא לן הכי כמבואר בגמרא וראיתי במגן אברהם ותירץ כמו שכתב הר"ן דשאני רחיצה וסיפוג שמא אי אפשר לעמוד בלא הם, עד כאן, ואני אומר דהר"ן לא כתבו כלל לכן נראה לי על פי מה שמצאתי בספר התרומות סימן רע"ד טעם אחר על דמתירין סיפוג כיון שאין בידיו וגופיה אלא מעט מים לא חששו לסחיטה ואם כן סבירא ליה דוקא להביא אלונתית קאמר בסוף סימן דמותר כיון שאין בו אלא מעט מים אבל בשריה אסור לטלטלן, אך צריך עיון דרוקח סימן קכ"ז פסק למשנה הנזכר לעיל ומבואר במתניתין דאם שניהם מטלטלין מותר דמדכרי אהדדי וכדלעיל סימן רע"ה סעיף ב':

פא

[פא] והוא שמקפיד וכו'. אבל אם הוא דבר שאין אדם מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי במים לעולם לא גזרינן (ספר יראים):

פב

[פב] [לבוש] פניו וכו'. והוא הדין כל גופו (רש"י ור"ן):

פג

[פג] [לבוש] לרחוץ ידיהם וכו'. מזה תימא על מה שכתב מגן אברהם דבזמן הזה אפשר וכו' וכבר כתבתי טעמים אחרים:

פד

[פד] [לבוש] ואם יצא וכו'. הוא הדין כשישב בהן (בית יוסף) ועיין סימן ש"כ סעיף כ"ד:

פה

[פה] הכרוכים על היד וכו'. הוא הדין בכרוכים על המכה ממש כמו שכתב סעיף כ"ב (מגן אברהם), ולכאורה הא לעיל משמע דדוקא על הרטיה מותר ולא על המכה ממש וכן משמע במגן אברהם ס"ק מ"א וכן כתב הב"ח להדיא בסק"י ואפשר דנמי מיירי על הרטיה ומה שכתב על המכה ממש לאפוקי דלא תימא על היד סמיך למקום המכה מיהו בס"ק נ' הראיתי פנים להיתר:

פו

[פו] [לבוש] אם יצא וכו'. וכן כתב הט"ז אבל מגן אברהם הסכים להגהות מיימוני דאפילו לא יצא וכו' מותר וכן משמע בשלטי גיבורים דף ק"כ:

פז

[פז] [לבוש] ובלבד וכו'. עיין סימן שכ"ו סעיף ז' מזה:

א

שדרכו. עיין ת' א"י על ענין הריז"א שמוליכים בשבת בלתי תפירה אלא ע"י שקושרין אותו בסרבל ועיין ב"ש דף ק"ב ובכנה"ג וב"ח סי' זה והרב הנ"ל העלים עינו מהם ומוטב שיהיו שוגגים (ועיין סימן תר"ה כו'):

ב

מותר לצאת. ואפילו בטלית קטן המצוייצת כהלכתה ומהר"ם ז"ל הי' מחמיר על עצמו שלא לילך בה לרה"ר דחייש אולי יפסוק חוט א' מציצית ועיין תשובת רמב"ן סימן ר"ח:

א

א) [סעיף א'] אין לרוץ בשבת. דכתיב אם תשיב משבת רגלך ודרשו חז"ל שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. טור. והגם דהש"ס מפיק ליה מעשות דרכיך י"ל דהטור נקט רישא דקרא וכוונתו לסוף המקרא. וכ"כ התו"ש או' א' יעו"ש. ואף פסיעות קצרות פחות מאמה כל שהוא בריצה אסור בשבת א"א או' א':

א

ב) שם. אין לרוץ בשבת. ואף בחול אסור פסיעה גסה דנוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו. מ"א סק"א. וכתב מהרש"א בח"א דף קי"ג א"כ מה בין שבת לחול. ותירץ דבחול ליכא איסורא אלא הזיקא לעינים ונוסף בשבת דאיכא איסורא. גם י"ל נ"מ בסומא דאפ"ה בשבת אסור. מחה"ש. מיהו עיין בתו"ש או' ג' שכתב דאיכא מאן דפליג בהא דפסיעה גסה נוטלת וכו' וק"ל כוותייהו ורק בשבת הוא דאסור יעו"ש:

א

ג) שם. אלא א"כ הוא לדבר מצוה וכו' דכתיב אחרי ה' ילכו כאריה ישאג משמע כמו שדרך לרוץ מפני הארי כן ירוץ אחר מצות ה' ית' תו"ש או' ב':

א

ד) שם הגה. ואסור לפסוע וכו' וה"ה שאסור לדלג. הרמב"ם פכ"ד דין ד':

א

ה) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו' פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה כמ"ש סי' שצ"ז סעי' ב' בשם מהרי"ו. מ"א סק"ב. ור"ל דשם כתב דהאמה היינו אורך ב' מנעלים על אחד מקום מצב הרגל ומנעל הוי בין רגל לרגל יעו"ש וא"כ מ"ש כאן דכף הרגל הוא חצי אמה היינו עם המנעל. ובאגודה כתב בשם התו' פ"ק דתענית שלא יעקור רגלו השנית קודם שיניח הראשונה, מ"א שם, וכ"כ הראב"ן סי' ש"ס והביאו א"ר או' ד':

א

ו) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו' ואף בחול אסור אלא דשם סכנה לחוד ויש תקנה בקידושא ואבדלתא משא"כ בשבת. א"א או' א' מיהו כבר כתבנו לעיל סוף או' ב' דאיכא מאן דפליג וס"ל דבחול ליכא חששא יעו"ש:

א

ז) שם בהגה. ואסור לפסוע יותר מאמה וכו' כתב בא"א מהגה"ק דמותר לפסוע פסיעה גסה בשבת לדבר מצוה ואצ"ל אם א"א לו בענין אחר אך אם גם עי"ז יעשה המצוה יותר בזריזות ומהירות אולי מותר יעו"ש. א"ח או ב':

א

ח) שם בהגה. אם אפשר וכו' אבל אם לא אפשר מבואר בסעי' ג' דשרי:

א

ט) [סעיף ב'] בחורים המתענגים בקפיצתם וכו' פי' נערים המשחקים יחד, אגודה, והביאו א"ר או ה':

א

י) שם. ומרוצתם מותר. כתב הב"ח דלא התירו אלא דיעבד כיון שכבר נהגו בריצה וקפיצה לשם תענוג בשבת ואם אנחנו מוחין בהן מבטלין אותם מתענוג שבת שלהם אבל לכתחלה אם בא לשאול אין להתיר להם יעו"ש. אבל המ"א סק"ג כתב דאפי' לכתחלה מותר ודלא כב"ח שנדחק:

א

יא) בשמחת תורה מותר לרקד וכן בשמחת נישואין לכבוד חתן וכלה. ש"ס פ"ה דביצה. א"ר או' ה':

א

יב) שם. וכן לראות כל דבר וכו' כלומר וכן מותר לרוץ או לדלג כדי לראות דבר שמתענגין בו. ב"ח. וכן פי' העו"ש או' ג' מיהו הט"ז סק"א כתב דאסור לרוץ כדי לראות אלא רק בא להתיר הראיה לחוד ור"ל שמותר לראות בשבת דבר שמתענגין בו יעו"ש. וכן פי' המ"א סק"ד דאעפ"י שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סעי' ט"ו מ"מ אם הראיה עונג לו מותר לראות. אמנה הא"ר או' ו' פי' כדברי הב"ח. וכ"כ ח"מ או' ב' והמאמ"ר. וכ"נ דעת האחרונים:

א

יג) שם הגה. וכן מותר לטייל וכו' פי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם אם עושה לרפואה. מ"א סק"ה. מיהו הא"ר או' ו' כתב מלבוש משמע אף שהולך ואינו רץ אם כוונתו להתעמל אסור וכתב דנראין דברי הלבוש דכ"מ מתוספתא וכ"מ מרמ"א יעו"ש אמנם הא"א או' ה' כתב דאין מוכרח כדברי הלבוש וי"ל כדברי המ"א יעו"ש וכן הפתה"ד או' ג' כתב להשיג על דברי הא"ר הנ"ז והסכים לדברי המ"א יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' ה':

א

יד) שם. בהגה וכן מותר לטייל וכו' כתב בתשו' שבסוף ס' חזה התנופה לטייל בשבת במבוי שיש בו עירוב בלי כיסוי הראש ובלי סרבל תלוי במנהג ואם נהגו שלא לטייל מנהג יפה הוא ואין להקל בו וראיה מפ' מקום שנהגו (פסחים דף ן' ע"ב) עכ"ל. ב"י. ואני בעניי באו לידי תשו' הללו כ"י וס' חזה התנופה הוא קיצור תשו' הרא"ש ובסוף הס' יש קיצור תשו' הרא"ש שלא נדפסו והתשו' הזו היא בסי' נ"ה ויש שם שינוי ותוספת וז"ל ואם נהגו לטייל מנהג יפה ואין להקל בו כי מנהג כשר הוא ולשנות עטיפת שבת מעטיפה של חול ומנהג אבותינו תורה וראיה מפ' מ"ש עכ"ל. מחב"ר או' ב':

א

טו) [סעיף ג'] יכול לדלג ולקפוץ וכו' דילוג מיקרי שמפסיק רגליו ברחבה וקפיצה הוא היכי שקופץ שתי רגליו בב"א. הגר"א:

א

טז) שם. ואסור לעבור בה וכו' ואם אי אפשר לו להקיף וגם אי אפשר לו לדלג אלא לעבור במים אסור כיון שאינו הולך לדבר מצוה. ב"ח. וכ"כ א"ר או' ח' מיהו מדברי המ"א סק"ו משמע דאם אי אפשר בדילוג ובהקף מותר לעבור במים. וכ"כ א"א או' ו' אמנם דעת האחרונים כהב"ח. ונראה דבשעת הדחק יש להקל:

א

טוב) שם. של יבא לידי סחיטה. והגם דבל"ה אסור דשרייתו זהו כיבוסו תירצו התו' (שבת דף קי"א) דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא טינוף בבגד. ועוד י"ל דלא אמרינן זיהו כיבוסו בדבר שאינה נראית ליכלוך. אבל מצאתי בס' יראים דף ט"ל ופסקי רקנטי סי' קי"ג שתירצו דהכא מיירי בבגדים של עור וצ"ע. א"ר או' ח' ועיין לקמן סי' ש"ב סעי' ט':

א

חי) [סעיף ד'] כגון להקביל פני רבו. שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחודש ליכא חיובא אבל מצוה איכא. ואשה שוה לאיש בזה כדילפינן משונמית. מ"א סק"ז. ועיין סי' תקנ"ד סעי' י"ב דשם כתב המ"א דגם בחול איכא מצוה יעו"ש, ומיהו עיין בשו"ת נוב"י מה"ת סי' צ"ד שכתב בשאינו הולך ללמוד מרבו ברגל רק להקביל פניו אין חיוב בזה"ז ורק נכון לעשות כן יעו"ש:

א

יט) שם. כגון להקביל פני רבו. וה"ה פני אביו, גמרא, ורב אצל תלמיד בעיא ולא אפשיטא ונקטינן לחומרא דאסור. ב"י:

א

כ) שם. או פני מי שגדול וכו' ואם הולך אצל תלמידו שצריך לו רבו הוה דינו כגדול ממנו בזה, ט"ז סק"ב:

א

כא) שם. יכול לעבור בה. היינו כשאין הבגד מלוכלך אבל אם מלוכלך בטיט וכדומה לתירוץ א' ברא"ש (יומא דף ע"ז) אסור דשרייתו היינו כבוסו ולתירוץ ב' שם מותר, פת"ע או' ח'. ועיין עש"ז או' ג' ולעיל או' טו"ב:

א

כב) שם. כדי שיזכור וכו' אבל רש"י פירש שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו להגביה שפת חלוקו על זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כנושאה על כתיפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתיפו בשבת חייב, ב"י:

א

כג) שם הנה. ועיין לקמן סי' תרי"ג סעי' ה' ובסעי' ח' בהגה, ור"ל דשם כתב מור"ם ז"ל בהגה דכל מקום שמותר לעבור במים אפי' היה לו דרך שיוכל להקיף ביבשה מותר לעבור דלמעט בהילוך עדיף טפי עכ"ל, אמנם הט"ז והמ"א שם כתבו דיש להחמיר ואין לעבור במים אם אפשר בהליכה ואעפ"י שמרבה בהילוך יעו ש. וכ"פ הר"ז שם או' י"ג:

א

כד) שם. ואסור לעבור בסנדלו וכו' והחילוק בין מנעל לסנדל פירש"י דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה ברגלו כמו מנעל, ב"י:

א

כה) [סעיף ה'] כדי שלא תהא מכשילו וכו' פי' שפעם אחרת לא ילך לדבר מצוה אם לא תתיר לו לעבור ולחזור. רש"י:

א

כו) [סעיף ו'] ההולך לשמור פירותיו וכו' דשמירת ממונו נמי קצת מצוה הוא, מ"א סק"ח, תו"ש או' י"א, ולא מצוה גמורה ומשו"ה לא התירו סופן משום תחלתן א"א או' א':

א

כז) שם. מותר לו לעבור וכו' ובלבד שלא יוציא ידיו מתחת שפת חלוקו כמ"ש לעיל סעי' ר' גמרא:

א

כח) שם. אבל לא בחזרה, דהא לא שייך למימר ביה כדי שלא תהא מכשילן לעת"ל, ב"י, ט"ז סק"ג, וכתב עו"ש הט"ז טעם אחר דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעת"ל משא"כ בעשיית מצוה:

א

כט) [סעיף ז'] ואינו דרך מלבוש וכו' ולא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שהוא דרך ללובשו בחול, מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' טו"ב, ברכ"י או' א' שע"ת:

א

ל) שם. חייב. דע דכל מקים שנאמר חייב אם עשה במזיד חייב כרת (ואם התרו בו חייב סקילה. מחה"ש) ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת. אבל אם ע"י מלאכה שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר"ה פטור. מ"א סק"ט, ומ"ש פטור ר"ל אפי' מחטאת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והוא לא נתכוון כלל למלאכה, מחה"ש. ודין ר"ה עיין לקמן סי' שמ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

לא) שם. וכל תכשיט שהוא רפוי וכו' דלמא נפיל ואתי לאתויי ד"א בר"ה:

א

לב) שם. שדרכה לשלפם וכו' דחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:

א

לג) שם. לא בסייף. ואפי' חגור במתניו חייב שדרך הוצאה בכך בחול. ב"י. מ"א סק"י. א"ר או' י"ב:

א

לד) שם. ולא באלה. פי' כמו מקל של ברזל באורך אמה וחצי ובראשו כדור ארוך. באר הגולה. א"ר שם:

א

לה) שם. ולא בשריון. כמו ושריון קשקשים הוא לבוש (שמואל א י״ז:ה׳) ופי' שם מצודת ציון דהוא מין מלבוש להגן ממכת חרב עשויה טבעות טבעות מברזל ולסתום נקבי הטבעות עשוי כעין קשקשים של דג כמו וילבש צדקה כשריק עכ"ד:

א

לו) שם. ולא בקסדא ולא במגפיים. קסדא הוא כובע ברזל ומגפיים הם אנפילאות של ברזל למלחמה. ב"י. מ"א ס"ק י"א:

א

לז) שם. ואם יצא פטור וכו' אבל אסור מד"ס. רי"ז או' ג' ולכתחלה לא דנראה כיוצא למלחמה כמ"ש הר"ן ואשתמיטיתיה לרבינו בעל הלבוש. ס' רגל ישרה דף ג"ן. מחב"ר או' ד' ועיין תו"ש או' י"ד שכ"כ בשם רש"י וכתב דאפי' בחדרי חדרים אסור כמ"ש סעי' מ"ה יעו"ש. עיר שיש מחק המלכות שישראל וגוים יבואו לצבא המלחמה ובכל לילה איזה מהם עפ"י הגורל יחייבו לעמוד על המשמר ולסבוב את העיר בשווקים וברחובות כולם אחוזי חרב מפני הגנבים וכיוצא ולפעמים יקרה שבליל ש"ק יפול הגורל על איזה יהודי לשמור פקודתו ואין פוטר אותו ויצטרך לשאת החרב ומשא בכתף קנה השריפה. נשאל ע"ז הזר"א ח"ג סי' ל"ב והעלה דאית להו למיעבד כל טצדיקי לאשתמוטי נפשייהו ולהחליף ליל שבת מאחד מלילי החול שלא יעשה איסור טלטול מוקצה דמחזי כמאן דאזיל לערוך מלחמה ואפי' יצטרכו להוציא ממון ע"ז ואין להתיר משום איבה אך אם הגזרה קשה שיש סכנה בדבר בהא ודאי אין איסור מוקצה יעו"ש. פתה"ד או' ה':

א

לח) שם. מפני שצריך להסירם וכו' וחיישינן דלמא אתי לאתויי בר"ה. גמרא. ב"י. ועיין לעיל סי' ל"א ולקמן סי' ש"ח סעי' ד' בהגה:

א

טל) שם. ולא יצא קטן וכו' פי' אדם קטן במנעל שהוא גדול לו. רש"י. ר"ז או' ג':

א

מ) שם. ולא יצא קטן וכו' ובזה אין חילוק בין איש לאשה אבל במנעל חדש ובמנעל מרופט (פי' קרוע) איכא חילוק בין איש לאשה כמ"ש סי' ש"ג סעי' י"ג. ב"ח. ועיין ב"י שכתב שמדברי רי"ו בח"ב נראה שגם אל יצא קטן במנעל גדול קאי על אשה דוקא אבל דעת הסמ"ק והסמ"ג נראה כדעת הטור דאל יצא קטן במנעל גדול אין חילוק בין איש לאשה יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים:

א

מא) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. דהשתא ליכא למיחש דלמא מחייכי עליה שרואין בו שאינו יכול לנעול המנעל השני מפני מכתו. טור.

א

מב) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. אבל דאותו שיש בו מכה אינו רשאי לצאת דלמא כאיב ליה מכה ומשלפי ואתי לאתוי ד"א בר"ה. ונראה דמיירי במכה שיוכל להלוך ג"כ בלא מנעל ולפיכך אינו יכול לצאת במנעל באותו רגל שיש בו מכה אבל אם המכה כאיב כ"כ שאינו יכול להלוך בלתי מנעל ודאי דאין לחוש דלמא אתי לאתויי כיון דמצטער ואינו יכול להלוך בלתי מנעל כלל ודאי לא ישלפנו וכ"מ מדברי רש"י יעו"ש. עו"ש או' יו"ד:

א

מג) שם. יוצא באותו שאין בו מכה. וזו הפסק כחייא בר רב אבל בהגהות מהרש"ל הביא תשו' מהר"ם דפסק כרב הונא דנפיק באותה שיש בה מכה. וכתב הב"ח ולכן נראה להחמיר בפלוגתא דרבוותא שלא יצא במנעל אחד לא באותו שיש לו מכה ולא באותו שאין בו מכה. והביאו הט"ז סק"ד. וכ"פ א"ר או' י"ז. וכ"נ דעת התו"ש או' ט"ז. והיינו שילך יחף לגמרי כשיש מכה ברגל אחד. ואף למאן דאוסר כשאין ברגלו מכה ללכת יחף כבסעי' י"ז כשיש מכה א"א בענין אחר. מש"ז או' ד' דמ"מ לדידן שאין לנו ר"ה גמורה לדעת הרבה פו' מסתברא שאין להחמיר יותר מפסק הש"ע וכ"נ דעת המש"ז שם:

א

מד) לצאת בשבת בסנדל המסומר הנקרא בערבי קבק"ב שאינו אותו הנ"ז בפ' במה אשה וכו' מ"מ יש לאסור לפי שהוא משאוי או משום דלמא משתלפי ואתי לאתויי ויש תקנה בדבר לעשותו באופן שלא ישמט מרגלו וכעין הסנדלים שבארץ אדום שגבם מכוסה פטור ואז הם מנעל ולא משתלפי ואינם משאוי. ועיין להרדב"ז ח"ג דפוס פירדא סי' י"א דפסק דמנעל של עץ שאינו מחופה עור הנקרא סואיקו"ם (ובלשון ערב קבק"ב) אסור לצאת בו בשבת אף למבוי שאינו מעורב כי העור שנותנין בראשן כמה פעמים נשמט ושוב אינו יכול לנועלו וחששא קרובה היא שיביאנו בידו. עיקרי הד"ט סי' ט"ו או' ג' ומיהו עיין ברכ"י או' יו ד שכתב בשם מהריק"ש שיש מתירין אבל במחב"ר או' ז הביא כמה פו' שאוסרים כס' הרדב"ז יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ט"ז בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

מה) [סעיף ח'] לא יצא במחט וכו' כאן לא מיירי באומן ודין אומן יתבאר בסמוך סעי' י"ב. ב"י. וכ"כ העו"ש או' י"א. ודין אשה עיין לקמן סי' ש"ג סעי' ט':

א

מו) שם. התחובה לו בבגדו וכו' אבל בידו מחוייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה. מ"א ס"ק י"ד. א"ר אי ח"י. תו"ש או' י"ז. וכ"כ האחרונים:

א

מז) שם. התחובה לו בבגדו וכו' צ"ע אם המחט תחובה לחבר שפתי חלוקו ומלבושיו אם מותר לאיש ועיין לקמן סי' ש"ג דין ט' ודין ח"י דמשמע משם דדוקא באשה מותר. ועיין בב"י סי' זה במ"ש בענין מעות התפורים שאינו מכוין להוציא המטבע אלא לפרוף כסותו הלכך בטל המטבע לגבי כסות. מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהותיו כ"י. ברכ"י או' ב' ומיהו עיין ר"ז או' ד' ואו' ה' שכתב דאפי' אם המחט תחוב לצורך לבישה אם נקובה חייב חטאת ובשאינה נקובה פטור אבל אסור וכ"ז באיש אבל באשהית' סי' ש"ג יעו"ש:

א

מח) שם. בין נקובה וכו' בב"י יש כאן ט"ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן. מ"א ס"ק ט"ו. ועיין ט"ז סק"ה מ"ש להגיה וליישב דברי ב"י יעו"ש. ומ"ש הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה כתב עליו המ"א שם דאינו מוכרח. וכ"כ הט"ז שם דבחנם כתב הב"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה (ר"ל בב"י) יעו"ש. והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב. ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט. אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד. ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אעפ"י שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי' בגמרא דף נ"ב מ"א שם. א"ר או' י"ט. תו"ש או' יז:

ב

מח) וכתב שם התו"ש מיהו אם יש להם טעם בדבר למה נהגו כך ואפשר שאם היה שייך טעם זה לרוב העולם גם הם היו נוהגין כן בכה"ג לא אמרינן דבטלה דעתן אצל כל אדם יעו ש. ועיין לקמן סי' ש"ך סעי' א':

א

מט) שם. וי"א בהיפך. ולדעת הרא"ש בין בנקובה בין בשאינה נקובה אם יצא פטור משום דהוצאה כלאחר יד היא כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור כמ"ש בטור וב"י יעו"ש. מיהו מ"ש הפרישה או ז' דאפי' כשהיא בידו אם הוציא פטור אין כן דעת הפו' כמ"ש לעיל או' מ"ו:

א

נ) [סעיף ט'] ואם יצא חייב. שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש. מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ העו"ש או' י"ד וכ"ש בידו ממש דרך הוצאה בכך. א"א או' ט"ז. וכ"כ העו"ש שם. ועיין לעיל או' מ"ו:

א

נא) שם. ואם יצא חייב. ומיהו עיין לקמן סי' ש"ג סעי' ח"י שכתב שבזה"ז שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם הרי זה להם כתכשיט ושרי יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ח שכתבנו שהכל לפי הזמן וע"כ כתב הא"א או' ט"ז דעכ"פ באנשים אין מוחין בהם עתה ומטעמים המוזכרים בסי' ש"ג סעי' ח"י וכ"ש שר"ת והרמב"ם מתירין באיש (ר"ל משום דלא שליף ומחוי) יעו"ש. ועיין לקמן או' גן:

א

בנ) שם. לרש"י פטור וכו' פי' פטור אבל אסור מדרבנן. אבל לר"ת והרמב"ם מותר אפי' לכתחלה. עו"ש או' ט"ו:

א

גנ) שם. דאינו תכשיט אלא לאיש. דכל דבר שהוא תכשיט לאיש לא שייך ביה דילמא שליף ומחוי ליה. טור. ומיהו כתב הרמב"ם פי"ט דין ד' דנהגו כל העם שלא לצאת בטבעת כלל. וכ"כ בחדושי רע"א סי' ש"ג דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל יעו"ש. ועיין לקמן או' ח"ן:

א

דנ) שם. אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור וכו' פי' דכיון דבאשה אסור דלמא שלפה ומחויא לא פלוג חכמים בין איש לאשה. ב"ח. עו"ש או' ט"ז. תו"ש או' ח"י:

א

הנ) שם. אסור גם לאיש. ואם עשוי לרפואה מותר שאין אדם עשוי להזיזו כלל. מאירי. פת"ע או' כ"ד. ועיין באו' שאח"ז:

א

ונ) [סעיף יוד'] טבעת שקבוע בה אבן וכו' טבעות שכותבין בהם אותיות לרפואה ואין בהם חותם נראה דאסור להוליכן בשבת אם לא נתמחו היטב כקמיע מומחה. ב"י בשם שה"ל. עו"ש או' י"ז. א"ר או' כ"א. ועיין לקמן סעי' כ"ה:

א

זנ) שם. טבעת שקבוע בה אבן וכו' וכן הטבעות שקובעין בהן אבנים טובות הן באמת טבעות שאין עליהן חותם ותכשיט שלה הן (ר"ל לנשים) אך האנשים שיוצאין בטבעות שיש בהן אבן טובה כיון שאין עליה חותם היה ראוי שלא לצאת כלל אך אלה הענינים משתנים לפי הזמנים ולפי המקומות וסומכין על מה שנהגו עכשיו לעשות תכשיט בחול ולהביאם לנוי או לרפואה והמחמיר תע"ב. כלבו סי' ל"א. ועיין לעיל או' נ"א:

א

חנ) בני אדם שנושאין טבעות בידיהן ויוצאין בהן בשבת לר"ה וסומכין על מה ששנינו יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל וכו' משום רפואה ורוצים לומר כי גם הזהב נושאין אותי לרפואה ושאלתי אם יש ממש בדבריהם או אם יש עליה חיוב חטאת כפשט המשנה טבעת שאין עליה חותם הוא משאוי לאיש וחייבין עליה חטאת. והשיבו לא תגע בו יד כי סקול יסקל. ועוד השיבו הקול קול יעקב והידים ידי עשו. והנה הדבר מבואר שאסור לצאת בהם. שו"ת מן השמים סי' כ"ט. והובאו בסוף הרדב"ז ח"ה:

א

נט) שם. אלא א"כ חקוקין בה אותיות וכו' ואין חילוק בין טבעת שהחותם בולט ובין שוקע הכל נקרא טבעת שיש עליה חותם. ב"י. עו"ש או' י"ז. ר"ז או' ז':

א

ס) שם. או צורות. כתב מ"א ס"ק י"ז עיין ביו"ד סי' קמ"א סעי' ה' דבולטת אפי' בחול אסור להניחה ולהרב ב"י אשתמיטתיה כאן דין זה עכ"ל אמנם הא"ר או' כ"ב כתב על דברי המ"א הנ"ז דליתא דהתם דווקא בצורת אדם שלם מיירי אבל צורת פרצוף או גוף לבד מותר וכן צורת בהמה חיה ועופות מותר לגמרי יעו"ש. ור"ל דמ"ש בש"ע או' צורות ובב"י כתב אין חילוק בין בולטת בין שוקעת דמשמע דאפי' אם הצורה בולטת מותר הוא ע"פ מה שמותר לפום דינא דיש צורות מותרות וא"כ אין קושיא להרב ב"י ודוק:

א

סא) [סעיף יא'] כגון מפתחות נאות של כסף וכו' וה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו. מ"ב. ואם יש בו סכין פשיטא דאסור. מ"א ס"ק י"ז. ור"ל דנדן של סכין דינו כמו תיק של בתי עינים אם הוא של כסף שהביא ב"י דאם הבתי עינים בתוכו אסור וכמ"ש רמ"א ז"ל בהגה. ולא אמרינן דהבתי עינים בטילים לגבי תיק דאדרבא הבתי עינים הם עיקר דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים כמ"ש בב"י וה"ה נדן של סכין אם הסכין בתוכו מה"ט אסור:

א

סב) שם. ויש מתירין אם הוא של כסף. דכיון דעיקרו כסף ואין דרך לעשות מפתחות מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט. ואעפ"י שגם משתמשין בו לפתוח עיקרו לתכשיט עשוי ומותר לצאת בו. ומיירי שהוא קבוע בחגורה או בשלשלת שבצואר במקום שאין האשה יכולה לשלפו ולמחוי דאם לא כן הו"ל תכשיט לאיש ולאשה ואסור לצאת בו אף לאיש, לבוש. וכ"כ הב"ח דכ"ז שהתירו בשל כסף מבואר בסה"ת וסמ"ג דוקא כשהוא בענין דליכא למיחש לדילמא שלפא ומחויא דאי איכא למיחש לשלפא ומחויא אף לאיש אסור עכ"ד. וכ"כ העו"ש או' י"ז. ומשמע שנוהגין כמתירין. א"ר או' כ"ה. ומיהו עיין בסי' מאורי אור בחלק באר שבע דף ק"י ע"א שכתב דמסתברא לאסור עתה דחזינן שאינו תכשיט לאיש וגם לאשה אין להתיר רק לצורך:

א

סג) שם הגה. ומ"מ אסור לצאת בתיק וכו' היינו. תיק של כסף וקבוע בשלשלת כסף ולתלות עליו לתכשיט כ"ה בב"י דאלו שיוצאין בידו בלאו הכי אסור. לב"ש. ועיין לעיל או' מ"ו:

א

סד) שם בהגה. דהבתי עינים בעצמם הם משוי. והטעם כבר כתבנו לעיל או' ס"א קחנו משם:

א

סה) שם. בהגה. שהבתי עינים בעצמם וכו' ואם מותר לצאת בבתי עינים במקום שאין עירוב עיין בס' מאורי אור בחלק בן נון דף קנ"ה ע"א שכתב דמשמע להדיא בב"י דבבתי ענים לחוד שקבועים סביב בכסף מותר לצאת כשהם על החוטם וקשורים מאחוריו דוקא שהוא דרך מלביש ותכשיט לכל אדם יעו"ש. ועיין בשו"ת אבני צדק סי' כ"ט בזקן שבחול אינו הולך בבתי עינים בשוק אם מותר לילך בשבת במקום שאין עירוב וכתב לאסיר יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל נ"ו או' ג' דלשאת הברילין (בתי עינים) על החוטם במקום שאין עירוב אסור דילמא נפיל ודומה ממש לחיגר שבסעיף י"ז יעו"ש. ומיהו בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ל"ז כתב בדין הברילין שאינו אומר לא איסור ולא היתר וסיים שם אבל מ"מ העולם נהגו היתר ואין לתפוס למי שסומך על ההיתר לישא הברילין קשורין מאוזן לאוזן יעו"ש. וא"כ כיון דדבר זה בפלוגתא שנייא כל יר"ש יחמיר לעצמו:

א

סו) ואם מותר לצאת בברילין הירוקים להגן על העינים הכואבים מפני החמה במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה"ג ח"א סי' ק"ט שכתב כיון שהוא לרפואה הסומך על המתירין אין מזניחין אותו יעו"ש. וכ"כ רב פעלים ח"ב סי' מ"ח להתיר לצאת בבתי עינים למי שמזיק לו האויר ואינו יכול לילך מבלעדם יעו"ש:

א

סז) ואם מותר לצאת במורה השעות במקום שאין עירוב עיין בשו"ת שו"מ מה"ק ח"ג סי' ל"א בסופו שכתב וז"ל וע"ד הזייגיר (מורה השעות) עם רביד של זהב לדעתי הוא מותר לשאת ואף שמע"ל כתב שהח"צ ז"ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכ"כ האחרונים לפע"ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב ודאי מותר אף במקום שאין עירוב דהוה תכשיט ולא משא עכ"ל אמנם בשו"ת דברי חיים ח"ב סי' ל"ג אוסר לישא אצלו בשבת כלי שעות אפי' עם שלשלת זהב או כסף במקום שאין שם עירוב וכתב שם דהנושא אותו ברה"ר בודאי חייב חטאת והביא שם מדברי ב"י שבהג"ה כאן דאין הבתי עינים טפלים לתיק כסף שאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק וה"נ בזה הזייגיר עיקר יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל נ"ו או' ב' לאסור משום דאין זה דרך מלבוש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' פ"ד או' ב' ובלחם הפנים שם משם כמה גדולים והסכים גם הוא לאסור יע"ש. ולענין טלטול המורה שעות או אם מותר להפך בשלשלת יתבאר לקמן סי' ש"ת סעי' נ"א בס"ד:

א

סח) שם בהגה. ואם המפתח של נחשת וברזל וכו' כתב הט"ז סק"ז דאם הוא תלוי בשלשלת של כסף שרי דהמפתח בטל לשלשלת והביא ראיה מדברי הרא"ש אבל התו"ש או' כ"ה השיג עליו וכתב דהא גם גבי מפתח אין אומרים נעשה מפתח לשלשלת וודאי דהרא"ש מיירי שגם המפתח הוא של זהב יעו"ש:

א

סט) שם בהגה. ויש שכתבו שנוהגים בזה להתיר. דוקא כשקבוע בראש החגורה ועשוי כעין זענק"ל לחגור בו אבל כשקבוע באמצע חגורו אסור. מ"א ס"ק ח"י. וכ"כ הט"ז סק"ז. תו"ש או' כ"ו. וכתב ב"י דאנחנו לא ראינו מי שנהג היתר בדבר זה והכי נקטינן עכ"ד. והביאו העו"ש או' ך' וכתב דכל יר"ש ישמע לדבריו כי כל האחרונים מסכימים לאסור ע"כ. ונראה דכל מה שאמרנו בכאן דכל שהוא תכשיט מותר לצאת בו היינו דוקא שאינו רפוי ואין לחוש שמא יפול אבל אם יש לחוש שמא יפול ואתי לאתוי ד"א בר"ה אסור אעפ"י שהוא תכשיט וזה מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט דין ב' יעו"ש. עו"ש שם:

א

ע) [סעיף יב'] לא יצא החייט וכו' כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום. ט"ז סק"ח:

א

עא) שם. ולא נגר בקיסם וכו' בל"א וויר"א והנגר תולה באזנו בצאתו בשוק להראות בו מהו אומנתו כי בו משרטטין הנסרין ליישרן כעין שעושין עתה הנגרין. פרישה או' יו"ד:

א

עב) שם. ואם יצא פטור. אעפ"י שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין. הרמב"ם פי"ט דין כ"א. ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש סעי' ח' וסי' ש"ג סעי' ט' מ"א ס"ק י"ט. תו"ש או' כ"ז. ור"ל דלא גרע אומן מהדיוט. מחה"ש. ואם הוציא בידו פשיטא דחייב וכמ"ש לעיל או' מ"ו:

א

עג) שם. ואם יצא פטור. וכן כל שאר אומנים שנותנים דבר מאומנתם לסימן לא יצאו בהם בשבת ואם יצאו פטורין שאין זו הוצאה כדרכה כיון ששאר כל אדם אינן מוציאין כן ואף האומנים אין דרכם להוציא בענין זה אלא בשעה שרוצים להכריז על עצמם שהם אומנים ולא בשאר פעמים. ר"ז או' ט':

א

עד) [סעיף יג'] לא יצא הזב וכו' ואמרינן בגמ' דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא ולר' יהודה חייב ולר"מ פטור וכבר כתבתי בסי' רמ"ח מחלוקת הפו' בזה. ב"י. ועיין בדברינו לשם או' א' וכתב הא"א או' ך' דאף לדידן שי"א דאין לנו ר"ה אפ"ה אסור בזב ובנדה ואע"ג דמלאכה שא"צ י"א דרבנן יעו"ש:

א

עה) שם. לא יצא הזב וכו' ולכן אסור לקשור מטלית בפתילין של כובע כדי לקנח בה עיניו. ריא"ז. והב"ד בשה"ג פ' במה אשה. כנה"ג בהגה"ט מ"א ס"ק ל"ד. ועיין לקמן סעי' כ"ג בהגה:

א

עו) מותר לצאת בקאפיצ"ו שעושין להם קאפיצ"ו מאחריהם אם הם תפורין. שה"ג שם. כנה"ג שם. מ"א שם:

א

עז) שם. שעושה להצילו וכו' וה"ה אם עושה הכיס כדי לידע כמה ראיות רואה כדי שידע אם יתחייב בקרבן אם לאו כדתנן בעל ג' ראיות מביא קרבן. או אם לובש משום בדיקה כדי שידע שהימים היו נקיים כגון שהוא צריך לספור ז' נקיים. עו"ש או' כ"ג:

א

עח) שם. שלא יטנף בה. דק"ל כל אצולי טינוף משוי הוא ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעי' שאח"ז. לב"ש. תו"ש או' כ"ח:

א

עט) שם. וכן אשה נדה שקושרת וכו' לרבותה נקט דאפי' היכא דליכא למיחש דילמא נפיל ואתי לאתוי אפ"ה אסורה לצאת והטעם משום דהבגד עצמו הוא משא. עו"ש או' כ"ד:

א

פ) שם. אם לא יהא סינר וכו' מלפניה ומלאחריה שזה תקנת עזרא. אבל מאחריה בלבד וקושרתו ברצועה לפניה אינו מלבוש ואסור. מרדכי והגמ"י. מ"א סק"ך. א"ר או' ל':

א

פא) שם. אבל אם קושרתו וכו' דבלא קשירה לא מתקיים כלל כיון שתלוי לפניה ודלא כהעו"ש. מ"א ס"ק כ"א. תו"ש או' ל'. ועיין סי' ש"ג סעי' ט"ו דמבואר שם דבמוך שהתקינה לנדתה שרי אף בלא קשירה והטעם כתב כאן המחה"ש משום דהתם דחוק באותו מקום ואפשר להתקיים בלא קשירא עו"ש. וא"כ ה"נ אם היה אפשר להתקיים בלא קשירה מותר. א"א או' כ"א:

א

פב) שם. כדי שלא יכאב לה הדם וכו' היינו שלא יפול על בשרה ויתיבש עליה ונמצא מצערה. ב"י. מ"א ס"ק כ"ב. וכיון שכוונתה בשביל צער אפי' ניצלת עי"ז מטינוף שרי. וכ"כ מ"א ס"ק כ"ג. לב"ש ועיין לקמן או' ה':

א

פג) [סעיף יד'] דבר שהוא דרך מלבוש וכו' ואפי' אינו מכוין אלא להציל את בגדיו שרי כיון דדרך מלבוש הוא מתעטף בהם. והא דאסר בהגמ"ר לנשים לישא מכסה על ראשם היינו שלא כדרך מלבוש דוקא אבל אם הוא דרך מלבוש שרי אעפ"י שאינם מכוונות אלא לאצולי טינוף. ועפ"ז אפשר שפשט המנהג באלו הארצות לשום האנשים כובע גדול של לבד על גב המצנפת מפני הגשמים ואין לאסור אותו משום דילמא נפיל ואתי לאתויי דמאחר שהוא עמוק ונכנס במצנפת ליכא למיחש להכי. ב"י סוף הסי' ועיין סעי' כ"א ובדברינו לשם בס"ד:

א

פד) שם הגה. ולכן מותר ללבוש בגד מפני הגשמים וכו' וה"ה קאלאשין על המנעלים. ס' מנחת פתים דף מ"ז ע"ב. א"ח או' ט':

א

פה) שם בהגה. אבל אסור לאשה ליתן בגד וכו' היינו אם מונח עליה ואין מתעטפת בו אבל כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש אפי' חתיכות בגד פשתן שרי. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש או' ל"ג. והט"ז סק"י כתב היינו אם מונח על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוה דרך מלבוש ושרי יעו"ש. וכתב המש"ז או' יו"ד דכ"כ המ"א. ונראה דר"ל דגם מ"ש המ"א דאם מתעטפת בו כדרך מלבוש שרי היינו אם מכסה ג"כ קצת הגוף יעו"ש. והר"ז או' י"א כתב דצ"ל מעוטף בו רוב גופה. וכל דחזי לעניות כגון בגד פשתן חזי גם לעשירות כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש. מ"א שם. ואם כוונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין ואפי' ניצלת עי"ז מטינוף. מ"א שם:

א

פו) [סעיף טו'] וכיון דאינו צורך הלוכו אסור. דחיישינן דלמא שלפי ואתי לאתויי ד"א בר"ה. תו' שבת ס"ה ע"ב. תו"ש או' לד:

א

פז) ומיהו אם הקב הזה מחופה עור כעין שעושין לאותם שקורין בטינ"ש מותר לצאת בו. ב"י בשם תשו' הריב"ש. לבוש. והטעם כתב שם הלבוש משום דנראה לו כמנעל שקורין בל"א שטיב"ל ואיני לו משאוי אלא לדידיה הוה תכשיט וגם עשוי באופן שאין דרכו ליפול וליכא למיחש ביה למידי ומותר:

א

חפ) [סעיף טז'] קטע שאינו יכול לילך וכו' פרש"י יש קטע שיבשו וכווצו גידי שוקיו ואפי' על ארכובותיו אינו יכול לילך ועושין כעין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחף לפניו וחוזר ונח על אחריו והכסא קשור לו מאחוריו ע"כ. והביאו ב"י:

א

טפ) שם. אבל בכסא וספסלים וכו' דהו"ל כמו מקל דשרי בסמוך כיון דצורך הילוכו הם. ב"י:

א

צ) שם. יצא בהם בשבת. דתכשיט דידיה הוא. ב"י בשם רש"י ז"ל:

א

צא) שם הגה. וכן מותר לצאת במנעל של עץ וכו' פי' אעפ"י שבפ' במה אשה נראה דאסור לצאת בסנדל של עץ התם מיירי בקשור ברגל דאיכא למיחש שמא יפול מרגליו ואתי לאתויי אבל במנעל שהרגל נכנס בו מותר עכ"ל רי"ו. עו"ש או' ל"ב. ועיין לעיל או' מ"ד:

א

צב) אין יוצאין בסנדל המסומר ל"ש שבת ול"ש יו"ט. ובגמ' מפרש צורתו וכמה מסמרים יש לו ואין מצוי לנו ולכן אלו הסנדלים שלנו המסומרים אינן בכלל זה ומותר לצאת בהם ומ"מ נהגו בהם איסור ואין לפרוץ גדר. טור. וכתב הב"ח דהכי נקטינן דמדינא אין איסור בסנדלים המסומרים שלנו אלא שאין לפרוץ גדר במקום שנהגו. וכתב רש"ל דלא נהגו איסור אלא בסנדלים שדומין קצת לסנדל המסומר דגזרו עליו חכמים אבל מנעלים מסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעל פשיטא דשרי וכן ראיתי הלכה למעשה מאמ"ז עכ"ל. וכ"נ מסקנת ב"י ולכן השמיט בש"ע דין סנדל המסומר ולא כתבו כלל עכ"ל הב"ח:

א

צג) שם הגה. וכן בפנטני"ש וכו' שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל. לב"ש. ור"ל בלשון אשכנז:

א

צד) שם הגה. וכן בפנטני"ש דמשתלפי וכו' דכיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט. רשב"א. מ"א ס"ק כ"ד. והא דאמר דמשתלפי במהרה וממילא היינו חליצה בידים בלא התרת קשר. נתיב חיים:

א

צה) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' וכ"כ בהג"מ פי"ט דבמלכות רומי נהגו בהן איסור. מ"א ס"ק כ"ה. וטעם המחמירין ס"ל דבזה חיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א בר"ה וע"כ כתב הט"ז ס"ק כ"ז דמותר לצאת בפנטי"ש בשבת משום דאין דרך לילך יחף בר"ה ולא כשיש מחמירין שמביא רמ"א יעו"ש. מיהו התו"ש או' ל"ה כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין דבריו מכריעים ומ"מ סיים אפשר דבזה"ז אמרינן דבטלה דעתם אצל כל אדם כיון דעתה אין דרך לילך יחף יעו"ש. וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט דהמנהג להקל כהרשב"א. וע"כ נראה כיון דאיכא בזה מנהגים חלוקים נהרא נהרא ופשטיה:

א

צו) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' ומ"מ אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן. מ"א שם. א"ר או' ל"ה. תו"ש שם. ר"ז או' י"ב. וכן הדין בכל איסורין משום דאתי לאתויי אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שיגיע לביתו. א"ר שם. וה"ה בתכשיט דלמא אתי לאתויי אם יצאה א"צ להסירן. א"א או כ"ה:

א

צז) כתב רי"ו סנדל של שעם מותר לכ"ע כיון שהרועים יוצאין בו. א"ר שם. מש"ז או' י"א:

א

צח) שם בהגה. ולא ילך אדם יחף בשבת וכו' וה"ה ביו"ט שאין לילך יחף דעונג שבת ויו"ט שוים כבסי' תקכ"ט. א"א או' כ"ו:

א

צט) שם בהגה. במקום שאין דרך לילך יחף. ואפי' דרכם לילך בחול יחף ילבש בשבת מנעליה כדי שיזכור שהוא שבת. כ"מ בד"מ ובכלבו. ועיין סס"י ב' דמדת צניעות שלא ילך כלל יחף. מ"א ס"ק כ"ו. והב"ח (סי' רמ"ב) כתב טעם אחר בשם ספר יריאים שלא לילך בשבת יחף כלל משום דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג ומכיון שזה קרוי עונג מחוייב לענגו בכך דכשם שיש עונג באכילה ושתייה כך יש עונג בהנאת הגוף ע"כ. מיהו לפ"ז אדם שיש לו צער כשלא ילך יחף ודאי שרי דלא עדיף מאכילה דק"ל ברס"י רפ"ח דאדם שמזיק לו האכילה מותר להתענית בשבת. ולטעם רמ"א אפשר דגם בכה"ג אסור. תו"ש או' ל"ו:

א

ק) ולעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו (שבת קר"ט ע"א) וז' כמנודים למקום ואחד מהם ההולך יחף. פסחים קי"ג ע"ב. מחה"ש או כ"ו. ועיין בדברינו לסי' ב' או' כ"ג:

א

קא) [סעיף יז'] חיגר שאינו יכול לילך וכו' דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל וידים. הרא"ש ביצה דף כ"ה. לב"ש:

א

קב) שם. אפי' אינו קשור בו. דלא חיישינן דלמא אתי לאתויי כיון דא"א לו להיות מבלעדו. תו"ש או' ל"ז. ולענין מקל שיש בראשו מסמר שודאי עושה גימא בהליכתו והוה פסיק רישיה אלא דלא ניחא ליה בכך צ"ע אם הולך במקום שאין רצפה. מש"ז או' י"ב. וע"כ יש ליזהר בזה:

א

קג) שם. אבל אם אפשר לו וכו' כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח אסור. הרא"ש. ואעפ"י שמנענע גופו אסור. סמ"ק. וכ"כ המ"מ דדוקא שא"א לו לילך כלל בלא מקל מותר. מ"א ס"ק כ"ז. תו"ש או' ל"ח. ואם הזקין כ"כ שא"א לו לילך בלא מקל מותר. רשד"ם א"ר או' ל"ו:

א

קד) מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת אבל במקום שיש עירוב נראה דמותר לצאת דאינו נושאו אלא לכבוד אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפי' במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת. מ"א ס"ק כ"ז. וכ"כ התו"ש או' ל"ח. ומיהו מ"ש המ"א לאסור לחשובים לילך במקל במקום שאין עירוב עיין א"ר או' ל"ו מ"ש להשיג עליו ונראה שדעתו להתיר יעו"ש. אמנם המחב"ר או' ו' אפי' על מקום שיש עירוב שהתיר המ"א כתב דיש מי שפקפק בהתר זה דאפשר דלא מיקרי תכשיט ותו דאי לא שרית לכ"ע מיחזי כי חוכא להתיר זה ולאסור לזה וכ"ע לאו דינא גמירי ואם כה יאמר המורה זה נכבד וזה אינו ירהבו הנקלה בנכבד וכל אחד בעצמו שיער שהוא מכובד יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:

א

קה) שם. להחזיק עצמו אסור. כתב הט"ז ס"ק י"ב נראה דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקום משופע וכיוצא בו שהולך בחורף על מים הנולדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל משום דבעית לילך שם יעו"ש. מיהו הא"ר או' ל"ו כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאינו מוכרח ובתשו' נוב"י מה"ת סי' כ"ח כתב דברחוב שיש קצת איי"ז אם אין המקום משופע אין מבואר בט"ז להתיר וגם על גוף דברי הט"ז כתב הא"ר שאין דבריו מוכרחים ומ"מ העושה כזאת אין לקרותו מחלל שבת. ואם היא עיר מעורבת והאדם הנושא אותו דרכו בכך מותר ולא מיבעיא אם הוא מקל תפארה אלא אפי' מקל של עץ פשוט דלא שייך ביה תכשיט שרי יעו"ש. והביאו השע"ת או' י"ז. אמנם הרדב"ז בתשו' סי' שני אלפים קס"ב. כתב דמקצת בני אדם היוצאים במקל כשטיט בדרכים אסורים בשבתות ויו"ט לצאת במקל אפי' בחצר המעורבת משום עובדין דחול וזה הכלל כל מי שא"א לילך בלי מקל ומשענת מותר וכל שאפשר לילך בלתו אסור לילך בו יעו"ש. והביאו הברכ"י או' ג':

א

קו) שם הגה. וחולה שעמד מחליו וכו' ונראה דהיינו דוקא כשאינו יכול להלך כלל בלא מקל דאם לא כן אסור דדמי לסומא דלתרוצי סוגיא עביד. ב"י סי' תקכ"ב וכתב שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד מדלא הביאו המחבר כאן בה"ש ובספר המפה הביאו נראה דס"ל לרבינו המחבר דלא התיר הרוקח בחולה אלא דוקא ביו"ט דלא מיתסרא הוצאה אלא מדרבנן יעו"ש:

א

קז) כתב הטור אין יוצאין בכסא פי' שיושב בכסא ובני אדם נושאין אותו אחד האיש ואחד האשה. ואם רבים צריכין לו מותר ובלבד שלא יכתף שלא ישים כל אחד ידו על כתף חבירו והכסא על זרועותיהם ע"כ. מיהו הב"י הקשה על הטור שהביא דין זה בה"ש יעו"ש. ונראה דמשום זה השמיטו בש"ע דס"ל כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבוה אלא ביו ט אין להתיר כ"א ביו"ט משום דהוצאה דידיה מדרבנן ולצורך רבים לא גזרו. וכ"כ הב"ח לדעת הב"י אבל לדעתו ז"ל כתב דאין ספק בהיתר זה וכמ"ש הטור אלא מה שכתבוהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש גבי יו"ט משום דעיקר דין זה בגמ' איתיה גבי יו"ט יעו"ש. והמ"א ס"ק כ"ז כתב דמ"ש הטור דאם רבים צריכים לו מותר מיירי במקום שיש עירוב יעו"ש. וכתב הנוב"י בתשו' סי' י"א דלא כתב כן המ"א אלא לתרץ דברי הטור מקושיית ב"י אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דין זה לענין שבת משמע דבשבת לא שייך דין זה דאם לא עירבו אפי' בלי טעם עובדא דחול אסור ובמקום שעירבו אפי' אין רבים צריכין לו מותר יעו"ש והביאו שע"ת או' ח"י. נמצא דג' מחלוקות בדבר דלדעת הב"ח אם רבים צריכים לו אפי' בלא ערבו שרי. ולדעת המ"א דווקא ברבים צריכים לו ועירבו. ולדעת הנוב"י אין חילוק דבלא עירבו הכל אסור ובעירבו הכל שרי אפי' אין צריכין לו. וע"כ יש להחמיר ואין להתיר אלא למי שנצרך לזה ובמקום שעירבו:

א

קח) יש מי שרצה לומר דהא דרבים צריכין לו אינו אלא בת"ח אבל מדברי הטור שכתב אחד האיש ואחד האשה משמע אפי' אינו ת"ח. שכנה"ג בהגב"י או' י"ב:

א

קט) ואף ע"י עכו"ם ברה"ר אסור ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה י"ל רבים צריכין לת"ח שרי כי החי נושא א"ע וכו' ואף ברה"ר שרי ע"י עכו"ם בכה"ג. מש"ז או י"ב:

א

קי) ומה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקות עם תינוק בכסא ולשאת אותם לבהכ"נ בשבת ע"י ישראל ודאי אסור אף בכרמלית דאין התינוק טפילה לסנדקות וחייב עליה חטאת ברה"ר וע"י עכו"ם שרי והיינו למ"ד רה"ר דידן כרמלית הוה. מש"ז שם. ועיין לעיל סי' רס"ו או' ל"ב:

א

קיא) [סעיף חי'] סומא אסור לו וכו' משום דאפשר לו בלא מקל. ב"י. מ"א ס"ק כ"ח. והוה משאוי או דלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. א"א או' כ"ח. ולפי מ"ש לעיל או' ק"ה בשם הרדב"ז נראה דאפי' במקום שיש עירוב אסור:

א

קיב) [סעיף יט'] מי שהוא אסור וכבליים וכו' דהוי כמו מלבוש. מרדכי. מ"א ס"ק כ"ט. ולמשלף נמי לא חיישינן לפי שהם תקועים יפה. טור:

א

קיג) [סעיף ך'] אין יוצאין באנקטמין וכו' כתב הלבוש דכל אלו משאוי הם ואינם תכשיטין מיהו הא"ר או' ל"ז כתב על דברי הלבוש הנ"ז דליתא דהא כתב הרמב"ם פי"ט דין ט"ו דאם יצא פטור אמנם הא"א או' כ"ט כתב לתרץ קושיית הא"ר על הלבוש מהרמב"ם דהא דפטר הרמב"ם משום שלא הוציא כדרך המוציאין ומ"מ משאוי הוה ופטור אבל אסור יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ז:

א

קיד) רצועה הקשורה בשערו אסור לצאת בה בשבת דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי. תשו' ר"י בן הרא"ש סי' ל"א. פת"ע או' מ"ט. ומשמע הא אם קלועה בשערו יפה באופן דליכא למיחש דלמא נפיל שרי וכמ"ש לעיל או' קי"ב. ועוד עיין לקמן רס"י ש"ג:

א

קטו) [סעיף כא'] אין יוצאין בתיבה וכו' דהני לאו דרך מלבוש הוא אלא משאוי. ב"י. לב"ש. ואפי' מפני הגשמים ואפי' שנתלבש בהם כמו מלבוש שכיון שאין דרך להתלבש בהם לעולם הרי הן משאוי. ר"ז או' י"ז:

א

קטז) שם. אבל יוצאין בשק וכו' מפני שדרך לצאת בהם מפני הגשמים וה"ה בלא גשמים נמי שרי. ב"י בשם הרא"ש וכתב ודלא כדמשמע מדברי הרוקח דלא שרי לצאת בשק אלא מפני הגשמים ע"כ. וכתב העו"ש או' ל"ו דהמחבר כתב סתמא אבל יוצאין וכו' דמשמע דפסק כדעת הרא"ש דאפי' בלא גשמים מותר. ולענין דינא נראה להחמיר כדעת הרמב"ם ז"ל דדוקא מפני גשמים מותר עכ"ל. והביאו א"ר או' ל"ח. אבל דעת המ"א סק"ל נראה לפסוק כדעת הרא"ש. וכ"כ דעת התו"ש או' מ' וכ"כ הר"ז או' י"ז:

א

קיז) שם. אבל יוצאין בשק וכו' דרך מלבוש. ר"ז שם:

א

קיח) [סעיף כב'] יוצאין במוך וכו' היינו שנתנן מבעוד יום וכמ"ש לקמן:

א

קיט) שם. או באספלנית וכו' מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו ע"ג המכה. הר"ן על הרי"ף סוף פ' במה אשה:

א

קך) שם. לא יחזירנה. משום דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו חז"ל לעשות רפואה בשבת וכדלקמן סי' שכ"ח ועי"ש סעי' כ"ה:

א

קכא) שם. אבל אסור לכרוך חוט וכו' כתב הב"ח דדוקא חוט או משיחה גרידא בלא מוך וספוג הוא דאסור משום דאין מרפאין והוי משאוי אבל אם הניח מוך וספוג ואח"כ כרך עליהן חוט או משיחה שלא תפול שרי יעו"ש. אבל המ"א ס"ק ל"א כתב דמדברי הרמב"ם והרי"ף והתוספתא משמע שאפי' על הספוג אסור לכרוך חוט ודלא כהב"ח וטעמא משום דחוט או משיחה חשובים ואינם בטילים לספוג כמו אגד שהוא של סמרטוטין וכשמתירו משליכו יעו"ש. וכ"נ דעת הא"ר או' ט"ל והתו"ש או' מ"ב. וכ"כ הר"ז או' ך' מיהו הרב נתיב חיים לחלק יצא דהטור בספוג שאינו מדובק למכה אם לא ע"י כריכת המשיחה ובהא מודה הרמב"ם דשרי אבל הרמב"ם מיירי בענין שהמוך והספוג בל"ה מדובקים על המכה ומשו"ה אין החוט והמשיחה חשובים אצלו עכ"ד. ובביאור הגר"א כתב דלדעח הרמב"ם אינו אסור בחוט ובמשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו אבל על המכה ממש אפי' היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משאוי והביא ראיה מלשון התוספתא ומשמע שהוא סובר כן להלכה יעו"ש. וכן מצדד הנה"ש או" ט"ו לדעת הרמב"ם יעו"ש. אמנם לדעת הש"ע שכתב לפי שהן מרפאין משמע כל שאינו מרפא הוי משאוי ואפי' אם עשאו להגן. ועוד עיין בדברינו לקמן על סעי' כ"ח ודוק:

א

קכב) שם. וקושרו ומתירו. ויכול להתירו ברה"ר ולחזור ולקשרו שם ואין חוששין כשמתירו בידו ברה"ר שמא ישכח ויביאנו בידו מטעם שיתבאר בסי' ש"ג. ר"ז או' ך':

א

קכג) [סעיף כג'] הבנים יוצאין בזגין הארוגין וכו' וה"ה תפורין. לבוש. ואפי' אם הם זגין של כסף או זהב. רש"י ז"ל על המשנה דף ס"ו ע"ב ות"ו דף נ"ח ע"א ד"ה מאי שנא. וכ"כ הר"ז או' כ"א:

א

קכד) שם אבל אם אינם ארוגים לא. ואע"ג דהכא מיירי בקטן דאפי' מייתי ליה בידים ליכא איסור י"ל דגזרינן דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה וא"א שלא ישמע אביו ויטלום ואתי לאתויי מ"א ס"ק ל"ב בשם התו' וכ"כ א"ר או' מ' בשם התו' דאפי' בנים קטנים אסור. וכ"כ הר"ז שם:

א

קכה) שם. אבל אם אינם ארוגים לא. ואפי' הוא תלוי בשלשלת דליכא למיחש שמא יפסק מעצמו מ"מ יש חשש דלמא מחייכי ואתי לאתויי אבל כשהוא ארוג שרי דנוי הוא לבגד וגם ליכא חששא דשמא מפסק. תו"ש או' מ"ד:

א

קכו) שם. אבל אם אינם ארוגין לא. ואפי' לבני מלכים אסור. ב"ח. וכתב שם התו"ש דגם לבני מלכים לא שרי אלא בארוג בכסותו דוקא אבל לא תלוי בשלשלת של כסף משום לא פלוג יעו"ש. ועוד עי"ש מ"ש להשיג על העו"ש יעו"ש. וכ"כ א"א או' ל"ב:

א

קכז) שם הגה. ולא מהני הא דמחובר לכסות וכו' ר"ל זגין הארוגין בכסות ודומיהן. לב"ש:

א

קכח) שם בהגה. רק בדבר שדרכו וכו' בכל הבגדים לנוי דלא אטרחוהו חכמים לפסוק ולהתגנות. מ"א ס"ק ל"ג:

א

קכט) שם בהגה. רק מחובר קצת. דודאי לא ישלפנו מפחד המלכות. לבוש:

א

קל) שם בהגה. אם מחובר לכסות. והטעם בשה"ג בשם סמ"ג דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות. וליכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי דחשיבי להנהו תפירות כאלו הוא אריג ואע"ג דהני פוצילי"ט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ"ל. והביאו הב"ח והט"ז ס"ק י"ד. וכתב שם הב"ח דאין להתיר אלא כשמחובר לכסות בתפירה דהכסות הוא מלבוש וחשוב והפציל"ט הוא בטל לגבי הכסות אבל מה שנוהגין להקל לחבר הפציל"ט בחגור בענין שעשוי להסירו מן החגור בשבת איסור גמור הוא דמאן לימא לן דהפציל"ט בטל לגבי החגור וכו' יעו"ש. וכ"כ באר שבע דף ק"ך דאפי' שקושרים המטפחת בחגורה שני קשרים אינו מועיל יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ג' אמנם הט"ז שם כתב מי שרוצה להיות הפציל"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה שזה אסור כיון שיש לו חגורה בל"ה אלא יחבר ראש הפציל"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהיה כמו חגורה ארוכה ויחגור עצמו כל זמן שהולך על הרחוב עכ"ל והביאו התו"ש או' מ"ז וכתב מיהו אין היתר שיתלה הפציל"ט לפניו קצת רק צריך לחגור בכל הפציל"ט שלא יתלה ממנה כלום. וכתב עוד דמ"ש הט"ז שיקשור בקשר שאינו של קיימא לא ידענא מנליה הא דמהני ואפשר שט"ס הוא וצ"ל בקשר של קיימא עכ"ד. והמש"ז או' י"ד כתב דהכא די בקשר שאינו של קיימא יעו"ש אבל הר"ז או' כ"ג כתב כהתו"ש דצריך שיקשרנה מע"ש בקשר של קיימא שאז נעשית כחגורה אחת ארוכה ויחגור א"ע בכולה כ"ז שהולך ברחוב:

א

קלא) ומת שנוהגים הבחורים להקל שכורכים הפציל"ט סביב רגליהם כדי להלך חוץ לעירוב בחשבם שזה דרך מלבוש כמו הקישורים סביב בתי שוקיים הנקראים בל"א הוז"ן בענד"ל נראה שהוא אסור ואפשר שאם הפציל"ט ארוך וקצר ברוחב שדומא קצת להוז"ן בענד"ל דמותר יותר ומוטב שיהיו שוגגין וכו' א"ר או' מ"ג יעו"ש:

א

קלב) ואלו שכורכין הפציל"ט תחת הבגדים על המכנסיים אפשר שיש להתיר דכיון דלפעמים כשהחוט המחבר ומהדק המכנסיים רפוי קושרין אותו לפי שעה אף בפציל"ט א"כ לא יחשדו אותו שכוונתו להערים ולהוציאו ומ"מ גם בזה אני חוכך מאד דכיון דאין דרך מלבוש בכך ואין דרך לחוגרו כלל א"כ אסור להוציאו. ואותן הכורכין הפציל"ט סביב צוארן במדינות שאין מנהג לכרוך סביב הצואר נראה שאין זה דרך מלבוש ומ"מ כיון שלפעמים כורכין בשביל הקור אפשר שאין למחות אם כורכין אותו בדרך מלבוש. אבל מה שכורכין פעם א' והקצוות תלויין למטה נראה דאיסיר גמור הוא אך בכל זה כיון שידוע שאין שומעין ונעשה להם כהיתר מוטב שיהיו שוגגין ועכ"פ יודיע להם שיכרכו סביב הצואר כדרך מלבוש או על המכנסיים תחת בגדיו אבל על החגורה אין ספק שאסור. ח"א כלל נ"ו או' י"א. ועיין קיצור ש"ע סי' פ"ד או' י"ד שכתב כשקושר המטפחת על המכנסיים יזהר שלא לעשות בו שני קשרים זעג"ז וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסיים יסירם בשבת כדי שתהא המטפחת לצורך. וכתב עוד לכורכו סביב הרגל או היד ולצאת בו אסור יעו"ש. ועיין עוד לקמן סעי' ל"ו ול"ז:

א

קלג) שם בהגה. ואין משמיעין קול. ומיירי דוקא בקטנים דקבעי ליה לקול של שיר וכמ"ש סי' של"ט סעי' ג' ואע"ג דהקטן עושה זאת מ"מ הוי כמאכילו איסור בידים. מ"א ס"ק ל"ה. וכ"כ הר"ז או' כ"א וכתב דאפי' בבית אסור ללבשם בשבת אם משמיעין קול:

א

קלד) [סעיף כד'] יוצאין במיני עשבים וכו' שאינם משאוי לאדם הואיל והם לרפואה אלא כתכשיט לו דמי. לבוש:

א

קלה) שם יוצאין במיני עשבים וכו' ואם מותר לצאת בעשב הרודא הנושאים אותם אנשים ונשים גדולים וקטנים משום רפואה מעין הרע וכישוף. עיון להרב ככר לאדן בפ' למס' ד"א זוטא פ"י דף רפ"א ע"א שכתב וז"ל עשב הנקרא רודא מועיל לעיה"ר ולבטל הכישוף ושמעתי מרבני עיה"ק מעשה נורא ע"ז ויש שם קדוש רוטא ויכוין הנושא עשב הנ"ז בשם זה וטוב לו. ובל' משנה נקרא עשב זה פיגם וידוע כי אות יוד על המחשבה והוא בחי' עליונה ואפשר לרמוז כי בא אות היוד תוך פיגם לבטל פגם הס"א וגם מועיל למגפה כמ"ש הרב ז"ל יעו"ש. רו"ח או' ב' ועיין לקמן סי' ש"ג סעי' ט"ו:

א

קלו) [סעיף כה'] אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה וכו' ואם יצא בקמיע שאינו מומחה פטור מפני שהוא דרך מלבוש וכן אם יצא בתפילין. הרמב"ם פי"ט. ולדידן דלית לן ר"ה מותר לצאת בו כיון שאין בו חיוב חטאת כדלקמן סי' ש"ג סעי' ח"י וכ"פ רש"ל בתשו' סי' מ"ז ודלא כמ"א שם. א"ר או' מ"ד. ותשו' רש"ל הנז' הביאה ג"כ הכנה"ג בהגה"ט והזכ"ל ה' שבת או' ך' וכתיב שם הגם דלא אתמחי גברא ולא אתמחי קמיעא שרי לצאת בהן לכרמלית יעו"ש. ועיין לקמן סי' ש"ח או' רי"ג:

א

קלז) ועיין פתה"ד או' ט' שכתב דבשנת התקע"ט נחלה באדמימות העין הנק' פולפו דרגילין העולם לתרופת חולי זה לתלות ע"ג אותו העין אבן עגולה אדמדמם עשויה כתבנית עין ותהיה תלויה שם קצת ימים עד יעבור אותו אודם לגמרי והוא בדוק ומנוסה כידוע לכל. ויען כי לא נמצא בעת ההיא האבן הזאת תלה על עיניו טבעת זהב שקבוע בה אבן אדומה שיש עליה חותם שאמרו שגם היא אפ' שמרפאה אלא שאינה בדוקה כאבן הפולפו וע"כ נסתפק אי שרי לצאת בה בשבת. ואסף שם איש טהור באומרי"ם הנוגעים בענין זה באורך וברוחב והעלה דשרי למיפק במבואות שלנו בעיר ובכפרים אשר סביבותיה דלית בהו רוחב ט"ז אמה כשאין ס' רבוא בוקעים בה יעו"ש:

א

קלח) מעשה באיש אחד שמצא סגולה אחת בס' כ"י מאדם גדול מהראשונים למי ששתה סם המות לכתוב לו ותיכף מקיא האדם וחוזר לבריאותו ואירע כמה פעמים שאיזה נער או מר נפש בכעסו שתה סם המות וזה האיש כתב קמיעא זו ועשה והצליח שהקיאו אותו והבריאו. ויהי היום ליל ש"ק אירע שנערה ישראלית ששתתה סם המות והתחילו לה דבקי מיתה ובאו אצל האיש הזה בליל שבת וקם וכתב הקמיעא לנערה ותיכף הקיאה ועמדה על בוריה אי שפיר עבד. עיין ברכ"י או' ו' מה שהאריך בזה וסיים כיון דכוונתו היה להציל נפש וע"י הסגולה הוייא הצלה נראה דלית ביה סרך איסור אפי' מדרבנן ולמפרע מצוה גדולה עשה יעו"ש. ועיין להזר"א ח"ג יו"ד סי' קכ"ג מאי דשו"ט בדברי הברכ"י הנז' ומה שהוסיף להביא ראייה לדבריו יעו"ש. והב"ד הפתה"ד או' ט' וכתב דאם אין הרפואה בדוקה נראה פשוט דאין להתיר איסור דאורייתא יעו"ש:

א

קלט) שם. ואם הוא מומחה וכו' ואם הוא מומחה לקמיע ואפי' אינו יודע כלום ברפואה יש לו כל דין מומחה הנאמרים מותר לצאת בקמיע מומחה. לבוש:

א

קמ) שם. יוצאין בו. ודוקא כשהוא מוציאו דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד"א. גמרא:

א

קמא) שם. ורפאו שלשתם ג' בני אדם. כל אחת לאדם אחד פעם אחת. לבוש:

א

קמב) שם. וגם אין הקמיע מומחה וכו' ואם אבד זה האיש מעלתו דהיינו שכתבו ללחש זה אח"כ ג"פ ולא הועיל אסור לצאת אפי' באותו כתב עצמו שהועיל כבר ג"פ לג' בני אדם דכיון שלא ריפא כל כתב רק פעם אחד היתה מעלת גברא ולא מעלת קמיעא ועתה נאבד מעלת הגברא ט"ז ס"ק ט"ו. וכ"כ העו"ש או' מ"א:

א

קמג) שם. מומחה לכל אדם. פי' שכל אדם (ר"ל שיש לו אותו חולי. לב"ש) מותר לישא אותה אגרת אף שלא ריפאתה אלא לאדם אחד ג"פ. אבל אם יכתוב אגרת אחר אסור. מ"א ס"ק ל"ו ור"ל אפי' אותו רופא הראשון אם יכתוב עוד הפעם לחש הראשון אסור לצאת בו. מחה"ש. וכ"כ העו"ש או' מ"ב:

א

קמד) שם. מומחה לכל אדם. וה"ה אם אבד זה האיש מעלתו מותר לצאת בקמיע זו מחמת הקמיע שרפא ג"פ. ט"ז שם. עו"ש שם:

א

קמה) שם. אתמחי גברא ללחש זה וכו' ואתמחו אגרות הללו וכו' ואפ"ה לא מהני רק ללחש זה ולאיש זה אבל לא שיכתוב אדם אחר. ט"ז שם:

א

קמו) שם. ואתמחו אגרות הללו וכו' ואפי' אם אבד גברא המחאתו אפ"ה יוצאין באגרות הללו. עו"ש או' מ"ג:

א

קמז) ומומחה לבהמה אינו מומחה לאדם שהבהמה מתוך גסות חומרה רפואתה קרובה. מאירי. פת"ע או' ס"ז:

א

קמח) שם הגה. ודוקא שבאו שני המחאות ביחד. כגון שכתב אגרת וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב"פ ועדיין לא אתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים ולא קמיע ואח"כ ריפא באותה אגרת (ר"ל אגרת שלישית שכבר ריפא לשמעון ב"פ. לב"ש) ללוי ונמצא באו ב' המחאות ביחד. מ"א ס"ק ל"ז. ור"ל המחאת גברא שריפא ג' גברי ראובן שמעון לוי והמחאת קמיע שריפא ג"פ שנים לשמעון ואחד ללוי באו ביחד ע"י לוי:

א

קמט) שם בהגה. לא תלינן בהמחאת הקמיע וכו' ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסור לצאת בה משא"כ כשבאו שניהם ביחד או שבא המחאת הקמיעא תחלה אז אעפ"י שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת. מ"א ס"ק ל"ח:

א

קנ) שם. אבל אם כתב ג' קמיעים וכו' היינו ג' אגרות אף שהם לחש אחד:

א

קנא) שם. לא אתמחי לא גברא ולא קמיע. לא גברי משום דלא ריפא ג' גברי. ולא קמיע משום דלא ריפא קמיע אחד ג"פ. ומה שרפאו אמרינן מזלא דחולה גרים:

א

קנב) שם. ולא קמיע. כתב מ"א ס"ק ט"ל דאף הוא עצמו (ר"ל החולה שנתרפא בו) אסור לצאת בו עכ"ל. והטעם כתב א"א משום די"ל דאיתרע מזליה השתא אלא שכתב דצ"ע קצת. וכן הלב"ש הקשה על דברי מ"א הנז' והניח בצ"ע יעו"ש. והמחה"ש כתב דגם המ"א מודה בזה דהחולה בעצמו יכול לצאת בו אלא שיש חסרון בדפוס. וכצ"ל ואם גברא אבד המחאתו אז אפי' החולה ההוא אסור לצאת בו דשמא לא תלינן בחולה אלא בגברא וכיון דהשתא אבד ההמחאה גם אותו החולה אסור לצאת בו עכ"ד. נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא ומ"מ כבר כתבנו לעיל או' קל"ו דבכרמלית מותר לצאת אפי' בקמיע שאינו מומחה יעו"ש וא"כ כ"ש בזה:

א

קנג) שם. לא שנא הוא של כתב. כתב בהג"א דכל קמיע שאסור ליכנס בה לבה"כ אסור לצאת בה בשבת דכי עייל לבה"כ שרי ליה ואתי לאתוי' ד"א בר"ה ואם הוא מכוסה בעור מותר ליכנס בה לבה"כ אע"ג דכתוב בה שמות עכ"ל וכתב עוד דאם יש בו חולי שיש בו סכנה א"צ להסיר אעפ"י שאינו מחופה עור. ד"מ או' ט' עו"ש או' מ"ו. מ"א ס"ק מ' אמנם הער"ה או' ו' כתב דהרמב"ם פ"י דס"ת ומרן ביו"ד סי' רפ"ב סתמו ונראה דס"ל דלמאי דמוקי לה בגמ' במחופה עור. אף לחולה שיש בו סכנה לא שרי ליכנס בו לביה"כ כשאינו מחופה עור. כיון דאפשר בל"ה בחפוי עור וא"כ אסור לצאת בו דלמא אתי לאתויי יעו"ש:

א

קנד) שם. או של עיקרין. פרש"י של שרשי סמנין וקרוי נמי קמיע. ב"י:

א

קנה) שם וקושרו ומתירו וכו' אם אינו קשר של קיימא. ר"ז או' ל"א:

א

קנו) [סעיף כו'] נאמן לומר הרופא וכו' ירושלמי בפ' במה אשה נאמן הרופא לומר קמיע זה מומחה ריפיתי בו ושניתי ושלשתי. ב"י. והטעם כתב הלבוש דלא מחזקינן ליה לרשע לעבור על לפני עור וכו':

א

זקנ) [סעיף כז'] יוצאין בביצת החרגול. פי' מין חגב ששמו חרגול ותולין אותו באזנו לכאב האזן. גמר' ופרש"י שם. ר"ז או' ל"ג. והרמב"ם על המשנה כתב דזה יועיל לחולשת עצבי הירכים. והביאו א"ר או' מ"ט:

א

קנח) שם. ובשן של שועל. שן של שועל חי תולין למי שישן יותר מדאי שיקיץ משינתו. ושן של שועל מת תולין למי שאינו יכול לישן שישן. גמר' שם. ר"ז שם א"ר שם:

א

קנט) שם. ובמסמר הצלוב. מעץ שצלבו עליו שמרפאין בו נפח של מכת ברזל. גמר' ופרש"י שם. ר"ז שם. והרמב"ם שם כתב דזה יועיל לתלות אותו על גרגרת למי שיש קדחת שלישית. והביאו א"ר שם:

א

קס) שם. ואין ניכר בו משום רפואה וכו' פי' שאין ניכר שדבר זה יהיה מרפא לאותו חולי שאין רפואתו מצד הסברא. אבל כל לחש מותר אע"ג שאין ניכר ג"כ שיהיה מרפא מ"מ הרי אנחנו יודעין שהלחש מרפא והוי כאלו ניכר הרפואה ואפי' לחשות שעדיין לא אתמחו ואין אנחנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר דכיון שידעינן שיש לחשים שמרפאין אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשין ירפאו ואין אסור אלא באותם שידענו שאין מועילין. ויש מי שחושש בכל קמיע דלא אתמחי ואסור אפי' בחול ובביתו משום דס"ל דבעינן ניכר ממש שידוע שהוא מרפא אבל כל שלא נודע לא מיקרי ניכר. ולפ"ז (ר"ל לסי' היש מי שחושש) צ"ל הא דאסרינן קמיע שאינו מומחה בשבת לומר דבשבת יש גם איסור שבת על הקמיע נוסף על איסור דרכי האמרי. לב"ש:

א

קסא) שם. ואין ניכר בו משום רפואה וכו' ומה שיוצאין הבנים באלמוגים לעיה"ר אף שאינו מומחה מכוונים לתכשיט ושרי. הרדב"ז ח"ב סי' רי"ג. ברכ"י או' ו':

א

קסב) שם. אבל כל לחש מותר. היינו בחול דלית ביה איסור משום דרכי האמרי אבל בשבת אסור לצאת בקמיע שאינו מומחה כמ"ש בסעי' הקודם:

א

קסג) שם. ויש מי שחושש וכו' פי' אפי' בבית. ט"ז ס"ק י"ז. וכן אף בחול אסור. תו"ש או' נ"ד. מש"ז או' י"ז. וכ"כ לעיל או' ק"ס בשם הלב"ש:

א

קסד) שם. ויש מי שחושש וכו' וכל בעל נפש יחוש לדבריו במקום שאין שם צורך כ"כ. ר"ז או' ל"ג. וכ"ה לפי הכלל שבידינו שכל מקום שסותם הש"ע ואח"כ כותב יש מי שאומר שדעתו לחוש לס' היש מי שאומר לכתחלה היכא דאפשר כמ"ש לעיל סי' י"ג או' ז' יעו"ש:

א

קסה) [סעיף כח'] וגם הוא מרפא וכו' שלחלוחית היוצא מן הכסף יפה למכה וגם צורת המטבע יפה לה לרפואה ולכך קושר לה דוקא מטבע. גמר' דף ס"ה ע"א. פרישה או' ל"ה:

א

קסו) שם. וגם הוא מרפא וכו' משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור וכדלעיל סעי' כ"ב. מ"א ס"ק מ"א. וכ"כ הב"ח. אמנם הא"ר או' נ"א כתב להוכיח מגמ' ומכמה פו' דאפי' אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער לחוד שרי יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ה בשם מהרש"ק. וכתב ח"א כלל נ"ו או' ח' דדוקא דבר שאינו חשוב אבל דבר חשוב כמו פאטשיילע נראה דלכ"ע אסור דלא בטיל לגבי מכה והוי משאוי ע"כ. ועיין לעיל או' קכ"א ומ"מ נראה דבכרמלית יש להקל כדעת הא"ר ומהרש"ק ז"ל:

א

קסז) וכתב עו"ש התו"ש בשם מהרש"ק וכן אם חתך באצבעו בשבת מותר לכרוך חתיכת בגד עליה ע"כ. וכתב עליו התו"ש מיהו צריך לרחוץ מקודם הדם שבאצבעו שלא יצבע הבגד כמ"ש סס"י שכ"ח:

א

קסח) ואותם שיש להם על היד אפטור וכורכין סמרטוטין שרי אבל לשום עליהם טס נחושת וכ"ש כסף י"ל דאסור לצאת לרה"ר בהם כי חשוב הוא ולא בטיל. א"א או' מ"א:

א

קסט) שם. וגם הוא מרפא וכו' מיהו הא ודאי דסגי במרפא לחוד אלא דאורחא דמלתא נקט דמסתמא מניח עליה מטבע דאית ביה תרתי לטיבותא. ועיין סי' ש"ג דבעינן שיקשרנו מע"ש כמו בפורפת שם יעו"ש. תו"ש או' נ"ה. ומיהו אם קשר פ"א בחול קושר בשבת לכתחלה. א"א שם. והיינו בקשר שאינו של קיימא כמ"ש לעיל או' קנ"ה:

א

קע) [סעיף כט'] היוצא בטלית מקופלת וכו' היינו שכל הטלית מקופל רק על כתפיו ואין ממנו על גופו אפי' מעט אבל אם מעט ממנו משולשל על גופו למטה מכתיפיו הוי דרך מלבוש. לב"ש. וכ"כ א"ר או' נ"ב. אבל הר"ז או' ל"ה ול"ו כתב דצריך שתהיה מכסה רוב גופו יעו"ש. וכ"מ מדברי הט"ז ס"ק כ"ד:

א

קעא) שם. מגביה שוליה על כתפיו וכו' דאין זה דרך מלבוש והו"ל משאוי. ט"ז ס"ק ח"י:

א

קעב) שם. ועפ"ז מותר להתעטף בטליתו תחת הגלימא וכו' והיינו כיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתיפיו ואע"ג שמגביה שוליו מלמטה ומקפלו. ט"ז שם. וגם בכאן כתב הר"ז דצ"ל מכסה רוב גופו. וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ד:

א

קעג) שם. ולהביאו לבהכ"נ. כתב באה"ג שכאן שייך הגה של אחר סעי' זה וכן הוא בב"י עכ"ל. וכ"מ בעו"ש או' מ"ט. אבל בלבוש סעי' ל' ובר"ז או' ל"ז משמע דהגה במקומה עומדת וכמ"ש באו' שאח"ז. וכ"כ בהדיא בציון הר"ז:

א

קעד) [סעיף ל'] סביב הצואר. משום שנהגו לצאת כן אפי' בבתיהם ודרך מלבוש הוא להם. מ"א ס"ק מ"ג אבל אם אין הולכין כן בבתיהם אלא כשיוצאין לחוץ מקפלין הטלית על כתפיהן תחת הגלימא להביאה לבהכ"נ אסור לצאת כן בשבת ואם יצא חייב מ"מ מותר לקפל צד הימין ולהניחה על כתף שמאל כדרך שמתעטפין בטליתות של מצוה ולצאת כן לרה"ר הואיל וכך הוא דרך לבישתה אף בבית. ר"ז או' ל"ז ועיין לקמן או' קצ"ה:

א

קעה) שם. סביב הצואר. ראיתי נוהגין לכרוך הטלית כמין אזור ולאגדו ע"ג אזורו ולצאת בו בשבת לר"ה או לכרמלית ויש נוהגין לתלותו בצוארו וכנפי הטלית משתלשלין מלפניו. ויראה דלתלותו בצוארו זהו מה שהתיר הרשב"א ז"ל אבל לחגרו כעין אזור ע"ג חגורו לא אריך למעבד הכי דרוב הפו' סוברים דשתים זו על זו אסור ואע"ג דרבינו המחבר ז"ל כתב לפנינו להתיר ראוי לחוש לדברי האוסרים כמ"ש בס' המפה. שכנה"ג בהגב"י או' י"ט:

א

קעו) והיוצא בשבת בטלית עם ציצית מקופל על כתפיו ב' ציציות מימין וב' משמאל אפשר אף במקום שדרכם לצאת כן בחול אסור בשבת דנהי משאוי לא הוי שדרכן במקום ההוא בחול כן מ"מ לענין ציצית אין יוצא בכה"ג דבעינן אשר תכסה בה גופו וכל שאין מכסה גופו אפשר אף במקום שמכסין לפעמים כך לא מהני בציצית וחייב חטאת משום ציצית התלויין בה ואין בטילין. א"א או' מ"ג. ועיין שכנה"ג בהגב"י או' ט"ו ולעיל סי' י"ג סעי' ב' בהגה ודבברינו לשם או' ה' בס"ד:

א

קעז) אם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה אע"ג דלאו שפיר עביד לצאת בה בלא ציצית מ"מ לבושו הוא ואין בו משום איסור שבת. שכנה"ג שם או' ט"ז:

א

קעח) [סעיף לא'] וקפילה מכאן ומכאן בידו וכו' היינו שנטל קצוות הטלית של צד ימין וקפילם והניחם על ידו הימנית או על כתיפו וכן של צד שמאל על יד שמאל או על כתף שמאל ונשאר אמצעות הטלית על מתניו ולא דמי לסעי' נ"ט דשם קפל כל הטלית והניחו על כתפיו ולא נשאר אמצעיתו על מתניו ומשו"ה התם חיובא והכא איסורא וגם תלוי בכוונתו:

א

קעט) שם. אבל מלבושים דידן וכו' הטעם משום דגוף הבגד נשאר עליו בדרך מלבוש:

א

קפ) שם ומוציא ידיו מתוכה וכו' משמע דאם אין מוציא ידי מתוכה כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים אסורו להגביהם. ובמהרי"ל משמע דלא ס"ל לחלק בין דרך מלבוש או לא אלא במגביה קצת הוי דרך מלבוש אבל להגביה לגמרי אסור. וכ"מ בב"י. מ"א ס"ק מ"ד. א"ר או' נ"ד תו"ש או' נ"ח. ומ"ש וכמ בב"י ר"ל רק על מ"ש להגביה לגמרי אסור. ומה שהקשה הט"ז על הש"ע כבר יישבו הא"ר שם והנה"ש או' י"ז יעו"ש:

א

קפא) שם ומוציא ידיו מתוכה וכו' וכשאין מוציא ידיו אף להגביה קצת אפשר דאסור. א"א או' מ"ד. והיינו אם כדי שלא יתלכלכו אבל אם כדי להתנאות שרי כמ"ש בריש סעי' זה. ולדעת מהרי"ל שאינו מחלק כמ"ש באו' הקודם אע"ג שאינו מוציא ידיו מתוכה וגם כדי שלא יתלכלכו מותר להגביה קצת. ואפשר דבכרמלית יש להקל:

א

קפב) [סעיף לב'] היוצא במעות הצרורין וכו' חייב. שהרי דרך הוצאתם בכך לעוברי דרכים. לבוש. מיהו בשבת דף קמ"ז משמע קצת טעם אחר משום דדרך חנוני לצאת בכך. א"ר או' נ"ו:

א

קפג) שם הגה. אבל בבית מותר וכו' פי' שאין שם רק איסור מוקצה וכיון שאין נושא אותם בהדיא אלא אגב הבגד מותר. ואם הם מנוקבים פי' זהובים אדומים. וה"ה מעבע כסף ששייך שיתלה אותם על צווארי בתו לתכשיט. ט"ז ס"ק כ"ב:

א

קפד) שם בהגה. אבל בבית מותר אם צריך לו. פי' אם צריך לו שצריך לסדין. א"ר או' נ"ז. וכ"כ הלב"ש דפי' אם צריך לו היינו ללבוש הסדין בביתו. אבל על שם הלבוש כתב הא"ר שם אם צריך לו היינו שירא שיגזלו ממנו יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ט וכתב עו"ש התו"ש דאפי' אין מחפשין אחריו מ"מ שרי אם הם צרורין בסדינו ואפי' אם אינם מנוקבין ג"כ מותר בכה"ג כיון שאין בזה אלא איסור מוקצה עכ"ל. ונ"מ דלדעת התו"ש לא שרי לטלטלו אלא מחשש שמא יגזלו מעותיו אבל אם בשביל ללבוש הסדין אפי' בבית אסור לטלטלו ולדעת הא"ר והלב"ש אפי' אם צריך ללבוש הסדין מותר לטלטלו בבית וכ"ש אם יש חשש שיגנבו מעותיו דמותר לטלטלו בבית. ומיהו עיין סי' ש"י סעי' ז' דמשמע שם דאם בשביל ללבוש הבגד אסור לטלטלו דנעשה בסיס לדבר האסור יעו"ש:

א

קפה) שם בהגה. רק שהן מנוקבין. ואם הם מנוקבין שאז ראויים הם לתלותן בצוואר בתו ואינן מוקצה כ"כ אז הם מותרין אפי' אם אינן צרורין רק שנושאן אצלו בין של כסף ובין של זהב ודוקא בשעת הדחק כנ"ל (ר"ל מחשש שיגנבו) ולטלטלן בידו ודאי אסור אף במנוקבין כיון שלא יחדן לכך לתלותן בצוואר בתי וכמ"ש סי' ש"ג סעי' כ"ב. תו"ש שם. ועיין באו' שאח"ז:

א

קפו) שם בהגה. רק שהם מנוקבים. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב. וי"א שהתיר בכה"ג (ר"ל בשעת הסכנה) גם בשאין מנוקבין. ואם מתירא מגזילה כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציא חוץ לעירוב כמ"ש סי' של"ד (סעי' ב') עכ"ל. וא"כ מ"ש בתחלה שלא יוציאם חוץ לעירוב מיירי שלא בא שום אדם לגזול וא"כ לא שייך לומר שהוא בהול רק שהוא שעת הסכנה ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו אז יסתכן כמ"ש או"ה יעו"ש. ומ"מ משמע מדבריו דלשאת אותו בידיו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד וכ"כ ב"י בשם האגור ומהרי"ל ומ"ש סי' ש"ג סעי' כ"ב דמותר לצאת (ר"ל במטבע) היינו משום שיחדו לתשמיש ובטל לגבי הבגד אבל נקיבה בעלמא אינו מועיל אלא א"כ נקבה לתלותה בצוואר בתו אם לא בשעת הסכנה. מ"א ס"ק מ"ה. תו"ש שם. ויתבאר עוד מזה בסעי' שאח"ז ובסי' של"ד סעי' ב' יעו"ש:

א

קפז) שם בהגה. רק שהם מנוקבים. ומטבע נקובה שאינה יוצאה בשופי במו"מ לא הוי מוקצה ומותר לטלטלה בבית. לבוש. ולי נראה דכיון דמנוקב דרך לתלותו בצואר לתכשיט ולא הוי מוקצה. מי"ט. והביאו א"ר או' ס' וכתב ולפ"ז משמע דאפי' יוצא בשופי מותר לטלטלו יעו"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל בשם המ"א והתו"ש דאפי' הוא מנוקב ודרך לתלותו אם לא ייחדו לתלותו הוי מוקצה ואסור לטלטלו בידו יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט"ל. והכי נקטינן:

א

קפח) [סעיף לג'] אסור לצאת בשבת במעות וכו' דברי הש"ע בדרך לא זו אף זו דבסעי' הקודם השמיענו היוצא במעות הצרורים לו בסדינו חייב ובסעי' זה קמ"ל דגם בתפורים אסור לצאת אלא דליכא חיובא כ"א איסורא. ומיין לב"ש:

א

קפט) שם הגה. ויש מתירין במקום פסידא וכו' כיון שהוא הוצאה כלאחר יד וגם בזה"ז דלית לן ר"ה דאורייתא ב"י בשם האגור. מ"א ס"ק מ"ו:

א

קצ) שם בהגה. ויש מתירין במקום פסידא וכו' כתב הט"ז ס"ק כ"ג דלדיעה זאת אפי' באינם תפורין דהא תפורין לא מהני מידי כמ"ש ב"י אח"כ בשם תשו' מהר"ם אלא דהנך יש מתירין ס"ל משום פסידא הקילו וא"כ במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי עכ"ל. מיהו המ"א שם כתב דאם אינם תפורין אסור. וכ"כ התו"ש או' ס' אלא שכתב דזהו אם אין מחפשין אחריו אבל אם מחפשין אחריו שרי אף אם אינם תפורין יעו"ש. והא"א או' מ"ו כתב אף לדידן דלית לן ר"ה דוקא תפורין או לשאת בין בשרו לבגדו דהוה הוצאה כלאחר יד הא צרורין בסדין וכ"ש בידו אסור ואף במקום פסידא וכרמלית אפ"ה אסור עכ"ל משמע דמפרש דברי המ"א שכתב דאם אינם תפורין אסור לאפוקי צרורין בסדין אבל בין בגדו לבשרו שרי כמו הט"ז וכ"כ בהדיא במש"ז או' כ"ג אלא שכתב שם דמ"מ יותר טוב לתפור יעו"ש והא"ר או' נ"ט כתב דמשמע במהרי"ל דאפי' ביד מותר אם א"א בענין אחר כיון דלית לן ר"ה דאורייתא ואדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו אתא להצניע בקרקע ולעבור איסור דאורייתא ולפ"ז כ"ש דמתירין בצרור בסדינו כשא"א בענין אחר יעו"ש. והביאו הא"א או' מ"ה אלא דמשמע דלא ס"ל כוותיה:

א

קצא) שם בהגה. ויש מתירין במקום פסידא וכו' ואע"ג דבסי' רס"ו דמותר משום פסידא הצריכו לטלטל דוקא פחות פחות מד"א שאני התם שמוליכם לביתו אבל הכא שצריך לנושאם אצלו כל היום א"א בכך. ט"ז ס"ק כ"ג. ועיין לעיל סי' רס"ו סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

קצב) שם בהגה. וכן נוהגין להקל אם צריך לצאת. והיינו בשעת הדחק. תו"ש או' ס' ומהרש"ק כתב דאין מוחין ביד מי שסומך על המתירין במקום הפסד רב וא א לשמרה באופן אחר דמוטב שיהיו שוגגין וכו' ער"ה או' ז':

א

קצג) שם בהגה. לא יצא. ר"ל שלא ילבש הבגד שיש בו המעות ויצא חוץ לעירוב:

א

קצד) שם בהגה. יש להחמיר. היינו שלא ילבש הבגד שיש בו המעות אפי' בבית ועיין סי' ש"י סעי' ז':

א

קצה) [סעיף לד'] יוצא אדם בסודר המקופל וכו' ולא דמי לטלית דשאני סודר שדרך לבישתו בכך. ב"י. עו"ש או' נ"ב. מ"א ס"ק מ"ז. והכל לפי הזמן והמקום אם דרך לבישתו בכך שרי (א"א או' מ"ז) אבל במקומות שאין כך דרך לבישתו אם רוצה להוציא סודר צריך לכסות בו ראשו ורובו דרך מלבוש גמור. ר"ז או' ל"ז. ועיין לעיל או' קע"ד. ומה שהקשה הט"ז או' כ"ד על דברי הש"ע עיין א"ר או' נ"ג וגם האחרונים לא חשו לקשיות הנז' ופסקו כהש"ע כנז':

א

קצו) שם יוצא אדם בסודר וכו' החכמים שתולין הסודר על כתפיהן לתכשיט ת"ח אסור לצאת בה בשבת כך מ"כ למהר"ר דוד בן מהר"ר מיסיר ליאון וכתב שמהר"ם קאפסלי ז"ל גזר ע"ז בקושט' ואני ראיתי בקושט' שאינם נזהרין בזה אבל ראיתי שהמדקדקים שהיו תוחבין ראשי הסודר באזוריהם ואולי רצו להנצל מן האיסור בזה דהשתא ליכא למימר דילמא משתליף ליה. ונראה לי שלא הועילו בזה כלום אם לא שיקשרו ראשי הסודר באזור. כנה"ג בהגה"ט. והביאו מ"א ס"ק מ"ב. והטעם כתב הלב"ש דכיון שהוא תכשיט לת"ח לא הוי משאוי כמ"ש סעי' ל"א אלא דחיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א בר"ה משו"ה כשקושרו באזור שרי. וכ"כ א"א או' מ"ב:

א

קצז) שם. ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו' שכל שהיא רחבה אעפ"י שלא כיסה ראשו ורובו שרי. ב"י:

א

קצח) שם. אסור לצאת בו. משום דאינו דרך מלבוש. ב"י. והלבוש כתב שכיון שהוא קטן כ"כ דרכו ליפול אם אינו קשור. וע"כ כתב דה"ה אם הוה גדול עד שמתוך גדלו דרכו ניפול אם אינו קשור אסור לצאת בו אם לא יקשרנו.

א

קצט) שם. ואם אין הסודר חופה ראשו ורובו וכו' ונראה דבסודרין דידן א"צ להיות בו לכסות ראשו ורובו אלא כדי לכסות רובו לבדו מותר שאין סודרין דידן עשויין לכסות בו הראש. לבוש. וע"כ נראה דהכל לפי מנהג המקום אם דרכם לכסות ראשם וגופם צריך להיות בו כשיעור לכסות בו ראשו ורובו ואם אין דרכם לכסות ראשם סגי בשיעור רוב גופם:

א

ר) שם. אלא א"כ קשר שני ראשיו וכו' שאז נמצאת כמו אבנט ומותר לצאת בה. ב"י:

א

רא) [סעיף לה'] לבדים הקשים וכו' שקורין פלשטר"ש ועשוין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת אם הם קשים אסור להביאם דרך מלבוש אפי' לכרמלית וכ"ש לריה ואפי' כשהוא מעוטף בהם דכיון דקשין הן אין עליהם שם מלבוש אלא משאוי הם אבל אם הם בינונים לא רכים ולא קשים וכ"ש אם הם רכים דדרכן להתחמם בהם מלבוש הם ושרי להביאם אפי' דרך ר"ה דרך מלבוש ומכ"ש דשרי בכרמלית. ב"ח. וה"ה נמי אם הם מונחים על ראשו דרך מלבוש שרי. תו"ש או' ס"ג:

א

רב) הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדים מותר להוציאן מונחין על ראשו בשבת דרך מלבוש ואם היו קשין הרי הם כמשאוי ואסורין. הרמב"ם פי"ט. עו"ש או' נ"ה. מ"א ס"ק מ"ח:

א

רג) שם. ואם אינם קשים הרבה מותר. ובלבד שיתעטף בהם ראשו ורובו אבל אם לא כסה בהם ראשו אלא כל גופו בלבד לא נעשו מלבוש עי"כ ואסור להוציאם אפי' אם צריך להתכסות בהם גופו. וכן הדין בכל דבר שאינו מלבוש ורוצה להוציאו ע"י שיתעטף בו בדרך מלבוש כגון סדין וכדומה צריך שיתעטף בו ראשו ורובו ר"ז או' מ"א. ועיין לעיל או' פ"ה:

א

רד) [סעיף לו'] מותר לצאת בשבת בשני מלבושים וכו' והנה נשי שיש להם כתנות ובהם המיינות תפורין לחגור בהם ואח"כ חוגרת עוד חגורה של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומ"מ אין חשובין כמשאוי כיון שהם מחוברין בכתונת בטלי לגבייהו. ב"י בשם שה"ל. מ"א ס"ק מ"ט ולפ"ז אותן שלא"פ מנטי"ל שתפור בו המיינו אם רוצה לחגור חגורה על השלא"פ מנטי"ל יתיר המיינו התפור בו ולא הוה משאוי כי בטל הוא לבגד משא"כ אם יחגור בשניהם הוה החגורה משאוי וזה פשוט. א"א או' מ"ט:

א

רה) שם. בין לצורך חבירו. ודלא כיש אוסרים (כמ"ש בד"מ או' י"ג וב"ח) לצורך חבירו. תו"ש או' ס"ד:

א

רו) שם. בין שהם שני חלוקים. וגם בזה יש אוסרים (כמ"ש בטור וב"י) והמחבר פסק להקל ולא אמרינן דהוי משאוי דמה הנאה יש לו בהם. תו"ש או' ס"ה:

א

רז) שם הגה. ויש אוסרים שני חגורות וכו' משום דליכא הנאת חימום יותר בשתי חגורות מבאחת וא"כ משאוי הוא משא"כ בשני מלבושים שדרכן של בני אדם ללובש: מפני הקיר. ב"ח. וכתב העו"ש או' נ"ז דאם מנהג בני המקום לחגור בשתי חגורות אין בהם איסור. אבל הא"ר או' ס"ד כתב עליו דאינו מוכרח די"ל בטלה דעתם כיון שאין צורך בו. וכ"כ התו"ש או' ס"ו אלא שכתב דאם לא אתברר לן איזה מהם הוי רובא דעלמא אז אית לן למיזל בתר מנהג המקום באותו מקום שנהגו כן יעוש. ועיין לעיל סי' רנ"ד או' ל':

א

רח) שם בהגה. ויש אוסרין שני חגורות וכו' ומה שנוהגין הנשים לחגור בחגורה ואח"כ מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה יש צורך לאלו שני חגורות ותו דגם בזה שייך לומר המלבוש מפסיק ביניהן אלא דחוששני בזה דהוה כמרזב דאסרינן לעיל וה"נ כן הוא שאותו חלק המכופל ונכפל הוא כמרזב וככיסי בבלייתא הנז' בגמ וע"ז יש לנו לומר הנח להם שיהיו שוגגים וכו' ט"ז ס"ק כ"ה. אמנם הא"ר או' ס"ג כתב על דברי הט"ז הנז' דיש לחלק וגם נראה להתיר ממ"ש השה"ל דאפי' למ"ד דאסר שני חגורות אם בגדיו ארוכין וצריך לחגור חגורה בין כל בגד ובגד שלובש הרשות בידו משמע דמיירי בענין זה שמגביהין קצת וחוגרין שלא יהא ארוך כ"כ עכ"ל. וכ"נ דעת התו"ש או' ס"ו. והיכא שנוהגין לחגור אונטר גרטי"ל ואובר גרטי"ל דהיינו אחד אין נאה והשני נאה ועושין כן שיהא טוב לחגור בשני על הראשון או שהשני קצר ודאי שרי. מש"ז או' כ"ה:

א

רט) וכתב ב"י בשם השה"ל אלו ש"ש להם ב' אבנטים במכנסיהם האבנט האחד שבו שנצים והאחד שמחברים אותו למעלה במתניהם נראה שמותר אם תפירות המכנסים חלוק לשני אבנטים אבל אם אין תפירתן חלוקה נראה שאסור דהוה כמו שני המייני זע"ז עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק כ"ה וכתב עליו ולא ידעתי איסור בזה דהא עיקר טעם האיסור בשני חגורות הוא מטעם שא"צ להם וכאן ודאי צריך להם:

א

רי) שם בהגה. וכן ראוי לנהוג. וכן הב"ח אוסר שתי חגורות ושני חלוקין ושני מקטורין ומתיר בשני לבושין. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ב:

א

ריא) לכל הלשונות חגור אחד על חלוק וחגור אחד על הקוטא מותר שכן דרך בני אדם אפי' בחול וכ"ש דמותר ללבוש שני סרבלין בשבת דליכא מאן דאסר והכי נקטינן. ב"ח. שכנה"ג שם או' כ"ג:

א

ריב) בשבת כשהולך ברה"ר אם לא ידביק איזורו במתניו הרי הוא שלא לצורך עליו. ס"ח סס"י תשע"ג:

א

ריג) שם בהגה. ומותר ללבוש שני כובעים וכו' והטעם כתוב בא"ז משום שכן דרכו בחול לשום כובע גדול על כובע קטן. ד"מ או' י"ד. ונראה דר"ל כובע על מיצ"ל או מה שקורין שלאפ"ל דגם זה קרי הא"ז כובע קטן ולכן התיר שכן דרכו בחול אבל שני כובעים ממש זע"ז ודאי אסור דאין דרך כך בחול. מחה"ש ס"ק מ"ט:

א

ריד) מה שקורין מיציל שאינו רק מחוטין לבנים. או יש פס צבוע ג"כ. נראה דהו"ל כמלבש ממש והגם שמתישבים לצאת בו לשוק מ"מ תחת כובע אין בושה בכך ורוב הולכי דרכים הולכים כך ומותר לכ"ע כ"ה בא"א מהגה"ק. א"ח ו' ך':

א

רטו) מצנפת קטנה שלובשים תחת הכובע מפני הזיעה מותר לצאה בה. מהרי"ל סי' קס"ח. כנה"ג בהגה ט:

א

רטז) שם בהגה. ומותר ללבוש שני כבעים וכו' ולדעת רש"י שבסעי' מ"א צ"ל דהיינו שהוא הודק. תו"ש או' ס"ז. וכ"כ הר"ז או מ"ג:

א

ריז) [סעיף לז'] מותר לצאת בשבת בבתי ידים וכו' והטעם מפני שהם כמלבוש להגין מפני הצנה והיש מי שמחמיר משום דלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כנה או פרעוש וצריך להוציאם מידו וחיישינן שמא ישכח ויביאם ד"א בר"ה. ב"י בשם שה"ל:

א

ריח) שם. הנקראים גואנטי"ש. ובלשונינו הענדשי"ך. ונראה דדוקא בהנדשי"ך יש חשש זה שמא יוציאם מידו ויביאם ד"א בר"ה אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בערבי"ל אחד ואף אם יצטרך להוציא ידו אחת הרי הערבי"ל לבוש לידו השנית עדיין בתוכה אין כאן חשש כלל. ט"ז ס"ק כ"ו. והביאו התו"ש או' ס"ט וכתב דדבריו נכונים. אמנם עיין א"ר או' ס"ה שכתב בשם מי"ט להיפך דבערבי"ל יותר יש לחוש שיפול ואתי לאתויי ד"א משא"כ בהנדשי"ך יעו"ש. והביאו המש"ז או' כ"ו וכתב דראוי לחוש בשתיהן. וכ"כ האחרונים:

א

ריט) שם. להצריך שיתפרם וכו' ואם יש בבתי ידים קרסים ומחברם בבתי זרועותיו ג"כ מותר להוליכם. א"ר או' ס"ז בשם ס' התניא. וכן אם יש תקנה שילבש הערבי"ל תחת בגדיו על זרוע היד ממש בשוק וכשיבוא לבה"כנ יוציאו ויחמם ידיו בו מותר והוא פשוט. ולומר לעכו"ם לישא הערב"יל על ידיו אחריו לבהכ"נ י"ל דמותר כבסי' ש"ז סעי' ה' שבות דשבות במקום שיש קצת חולי וצער וכן לבהכ"נ האדנא למ"ד לית לן רה"ר. מש"ז שם:

א

רך) שם. או שיקשרם בהם וכו' דתו ליכא למיחש שמא יוציאם בידיו. ב"י:

א

רכא) שם. בקשר של קיימא וכו' והב"ח כתב דבקשר אחד ועניבה על גביו נמי שרי וא"צ קשר של קיימא אמנם הא"ר או' ס"ח כתב דבאין של קיימא לא בטיל לגבי בגד והיינו שכל הפו' כתבו קשר של קיימא יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים כדעת הש"ע. וקשר של קיימא צ"ל מע"ש כמ"ש לעיל סו' או' ק"ל יעו"ש:

א

רכב) שם. וראוי לחוש לדבריו. ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו רה"ר וטוב להחמיר. ב"ח. מ"א סק"ן. וכ"כ האחרונים דאע"ג דאין למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו:

א

רכג) [סעיף לח'] שאינה מצוייצת וכו' דכיין דדרך לילך כך הוי דרך הוצאה בכך וחייב כיון דהציצית הם חשובים ואין בטילין לגבי בגד. תו"ש או' ע':

א

רכד) שם. אעפ"י שאין בה תכלת וכו' דק"ל תכלת אין מעכב את הלבן. לבוש:

א

רכה) שם. מותר לצאת בשבת. וכן אם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה אע"ג דלאו שפיר עביד ללכת בלא ציצית מ"מ לבושו הוא ואין בו משום איסור שבת. לבוש. ושאר כל פרטי דינים השייכים לזה כבר בארנו לעיל סי' י"ג וא"צ לכפול הדברים קחנו משם. ולענין אשה אם יצאה בטלית מצוייצת יתבאר לקמן סעי' מ"ב בס"ד יעו"ש:

א

רכו) [סעיף טל'] כילה שיש בה רצועות וכו' והיא כעין טלית ומתעטפין בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות מותחין אותה כאוהל ולא אמרינן הך רצועות לאו צורך עיטוף נינהו והוי משאוי בשעה שמתעטף בה. לב"ש.

א

רכז) שם. אעפ"י שאין המנעלים קשורים וכו' שדרכן היה לקשור ראש הרצועה האחת במנעלים ולמתוח אותן למעלה וראש השני היה קושר באבנטו ופעמים שהולך בלא מנעלים כגון ביום יוה"כ או מפני רוב החום ונשאר הרצועה תלויה באבנט. שה"ל:

א

רכח) שם. אבל אם הם של משי וכו' ואותן חוטין התלויים בשפת החגורה מוזהבים נוי החגורה הוא ושרי. מש"ז סוף או' כ"ו:

א

רכט) שם. אם אין המנעלים קשורים וכו' דאם היו קשורים בהם הוו בכלל תשמיש לבגד ומותר בכל גוונא:

א

רל) שם. כגון לולאות וכו' ואם נפסק רצועת סרבלו או לולאות שמכניס בהן ראשו אם הם מוזהבות או חשובות וראויות עוד לשומם בסרבל לא בטלי. ס' תניא. א"ר או' ע':

א

רלא) שם. ואינו חשוב מותר וכו' משמע דאעפ"י שדעתו להשלים עליו בטל הוא לגבי בגד ומותר לצאת בו. אבל ח"א כלל נ"ו או' י"ד ובנ"א שם או' ג' כתב דאם דעתו להשלים עליו לא בטל ואסור לצאת בו וכמ"ש בסעי' ל"ח יעו"ש וע"כ כתב צריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועת בגדיו שקושר בו ב' הצדדים ומצד א' נשאר הרצועה וכן זוג קרסים שנפסק קרס א' אפי' שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס מ"מ אסור לצאת באותו בגד כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר במקומו וא"כ חשוב הוא אצלו ואינו בטל לבגד. אבל אם אינו דבר חשוב וגם אין דעתו להשלים עליו אזי בטל לגבי בגד ומותר לצאת בו יעו"ש:

א

רלב) שם. ואם חשוב היא וכו' דלא בטל ומשאוי הוה. לבוש.

א

רלג) שם. אסור לצאת בו. מדרבנן דהוי הוצאה כלאחר יד. תו"ש חו' ע"ב:

א

רלד) [סעיף מ'] כובע שהוא מתפשט להלן מראשי טפח וכו' זהו דעת ר"ת ודעמיה דס"ל דאפי' אם הכובע מהדק בראשו וליכא חששא שיגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד"א ברה"ר אפ"ה אם יוצא להלן מראשו טפח אסור להניחו בראשו משום אהל אבל לדעת רש"י ז"ל ודעמיה כל דמהדק בראשו וליכא חששא שיגביהנו הרוח אפי' אם הוא מתפשט להלן מראשו טפח מותר להניחו בראשו ולצאת בו כמבואר בטור וב"י יעו"ש אלא שמרן ז"ל בש"ע פסק כחמרת שניהם כמ"ש העו"ש או' ס"ב. ומשו"ה בסעי' זה כתב סברת ר"ת ובסעי' שאח"ז כתב סברת רש"י יעו"ש. ועיין לקמן או' רל"ח:

א

רלה) שם. כובע שהוא מתפשט וכו' וז"ל הרמב"ם פכ"ב דין ל"א. כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיא עושה צל כמו אהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אהל והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציאה קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל. וכן פירש הרא"ש בשם ר"ת דאינו אסור אלא בבולט טפח והוא קשה אבל היכא דנכפף למטה מותר. והב"ד העו"ש או' ס"א וכתב דמזה יש ללמוד דהיתר גמור לילך באותו כובע שקורין בל"א בריטלי"ך ואעפ"י שמתפשט להלן מן הראש טפח מ"מ כיון שאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין בו נייר קשה ודלא כב"ח דפסק דאין אנו בקיאין בזה דודאי אנו בקיאין בדבר שהוא נראה לעינים עכ"ל. וכ"כ מ"א ס"ק נ"א בשם הג"מ דכובעים שלנו דמשופעים והולכים כלפי מטה שרי. וכתב עו"ש המ"א שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע:

א

רלו) ויש כובעים ששפתם קשה ובפרט כשבלו שחוזרין ומתקנין ומקשין אותם ויש ליזהר בזה להניחם תחלה בתוך השבוע כדי שתהא השפה נכפפת. ס' הזכרונות דף נ"ה. כנה"ג בהגה"ט:

א

רלז) וכתב בשער הכוו' דף ע"ד ע"ד שהאר"י ז"ל לא היה משים על ראשו ביום שבת אותו הכובע של לבדים הנקרא קאפילייו שרגילים ליתנו על הראש מפני הגשמים והטעם הוא כי יש בחללו בין החלל לראש עצמו אוהל שיעור טפח ובפרט חוץ למדינה לא היה יוצא בו משום שהוא משא עכ"ד:

א

רלח) שם. אסור להניחו בראשו וכו' והב"ח כתב לענין הלכה היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג כמ"ש הסמ"ג ודלא כמ"ש בש"ע בסתם דאפי' בבית אסור משום אהל מיהו היכא דלא נהוג היתר בבית אין להתיר להם כשהוא מיהדק ואינו נכפף עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק נ"א וכתב שכ"כ במהרי"ל להתיר. וכ"כ א"ר או' ע"א בשם כמה פו' להתיר. וכ"כ התו"ש או' ע"ג דעכשיו נוהגין להתיר כרש"י ומעט הם שנזהרין להניחו בשיפוע קצת. והט"ז ס"ק כ"ז כתב להתיר מטעם אחר משום דאינו מכוין לאהל רק לכסות ראשו וע"כ כתב דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל כדי להגן מפני הזבובים דבזה ודאי יש איסור גמור יעו"ש. ומ"מ אנן ק"ל כפסק הש"ע לאסור רק אם כבר נהגו באיזה מקום להקל אין למחות בידם מאחר שיש מתירים:

א

רלט) וכתב שם הט"ז דהעושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גרא"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוי כמו כובע לר"ת עכ"ל. ועוד יש שנזהרו להניח טלית על ראשיהם שלא יהא כעין דפנות מכאן ומכאן ואין טעם לזה דהא כיון שמונח על הבריט"ל אין בזה משום אהל כיון שאין חלל בין הטלית והבריט"ל. תו"ש או' ע"ג והוא ממ"א ס"ק נ"א. מיהו המחה"ש ס"ק נ"א כתב ליישב מנהגם יעו"ש. ובעניין איסור נשיאת פאראס"ל (ובלשון ערב קורין שמסיי"א) בשבת שהוא עשוי לצל להגן על האדם מפני החמה והגשמים ית' לקמן סי' שט"ו סעי' א' בס"ד:

א

רמ) [סעיף מא'] לצאת בשבת בכובע וכו' והכא מיירי בענין שאין בו אוהל כגין שנכפף ומ"מ אית ביה איסורא דשמא יפלנו הרוח מראשו. תו"ש או' ע"ג. או כגון שאין בו שפה טפח. מ"א ס"ק נ"ב. והט"ז ס"ק כ"ז כתב דהכא מיירי כשנכנס שבת הכובע כבר היה בראשו קודם שבת ואז יש לחלק בחשש שמא יפול אם ירצה לצאת יעו"ש. ועיין לעיל או' רל"ד:

א

רמא) שם. משום דחיישינן שיגביהנו הרוח וכו' ונראה דלרש"י נמי לא אסיר כי לא מיהדק אלא בסיאנא שאינו עשוי אלא להגין מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי'. כי לא מיהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש. ב"י. והביאו הט"ז ס"ק כ"ז וכתב דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש. וכ"כ א"ר או' ע"ב אלא שכתב מיהו במקום שאין דרך בני אדם לכסות ולילך ברחוב בלא בריט"ל שרי כמ"ש מ"ב ומ"א עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז:

א

רמב) שם. משום דחיישינן שיגביהנו הרוח וכו' ובמקום שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בלא כובע זה שרי דודאי לא ישאנו בידו. מ"ב. מ"א ס"ק נ"ב. והביאו התו"ש או' ע"ה. וכתב ומיהו אפשר דמ"מ אסור משום לא פלוג אבל בזה"ז ודאי יש להקל כיון דלית לן רה"ר יעו"ש:

א

רמג) שם. או שהוא קשור ברצועה וכו' ואם מותר האיש לצאת ביום שבת ברצועה קשורה בשערו. עיין בשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש סי' ל"א שנשאל ע"ז והשיב לאסור דלמא נפיל ואתי לאתויי. והביאו א"ח או' כ"ה:

א

רמד) [סעיף מב'] מכסן והולך לו. דא"א להולוכן פחות מד"א שירא ולכן מכסן בתבן או קש ולמחר יכניסם בכלים אבל בסיפא דסכנת ליסטים אין חשש אלא בלילה. כ"כ ר' יהונתן ר"פ המוציא. א"ר או' ע"ג:

א

רמה) שם. אם יש בהם רצועות וכו' דאי אין בהם רצועות אמרינן שמא קמיעין הן דטרח איניש לעשות קמיע כעין תפלין ב"י. מ"א ס"ק נ"ג. ונ"מ דא"צ לשמרן ולהחשיך עליהן. מיהו עיין בלבוש שכתב שאין דרך כלל לעשות קמיעין כמו תפלין בזה"ז יעו"ש. וכ"כ מ"א רס"י י"א. ולפ"ז בזה"ז אם מצא תפלין אפי' בלא רצועות צריך לשמרן ולהחשיך עליהן ואם ירא מלסטים יוליכם פחות מד"א וכמ"ש בסוף הסעיף וכ"כ האחרונים:

א

רמו) שם. והן קשורות וכו' ואם אין קשורות כהלכתן אין מביאן אלא מחשיך עליהן. ואם יודע לקשרן בעניבה כעין קשר שלהן קושרן בעניבה ומכניסן. שה"ג. והביאו א"ר או' ע"ד אלא שכתב עליו צ"ע לפי שמצא בביאורי מהרש"ל לסמ"ג דעניבה פסולה בתפילין יעו"ש. וכ"כ המחה"ש ס"ק נ"ג דאסור להכניסן בקשר של עניבה כ"א כשהן תפילין גמורים יעו"ש. וה"ה אם רצועה אין מעובד לשמן או אין שחורות כל שפסול תו לא הוה מלבוש. א"א או' נ"ג:

א

רמז) שם. מכניסן זוג זוג וכו' אחד בראש ואחד בזרוע והיינו זוג כדרך שלובשן בחול. רש"י. והקשה בתי"ט כיון דק"ל דשבת לא זמן תפילין א"כ יכניס ב' זוגות בבת א' דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא כדאיתא בגמ' עכ"ל וצ"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ"ש סי' ל"ד ואם יניח שלא במקומו יהיה משאוי לכן לא יניח אלא זוג אחד. ורש"א כתב דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול כדאיתא בגמ' וכ"כ הר"ן. מ"א סק נ"ד. ועיין באחרונים שכתבו עוד תירוצים אחרים:

א

רמח) שם. מכניסן זוג זוג וכו' אבל אשה אסורה להכניסם. מ"א שם. אלא תשב ותשמרם עד הלילה. ר"ז או' נ"ב. והטעם כתב מחה"ש כיון דלדידן הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות הוי משא לגבייהו. ולכן נראה אם יצאה בטלית המצוייצת חייבת חטאת. אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת אשה לצאת בו. מ"א שם. ונראה דוקא טלית שלובשין בבהכ"נ אבל טלית קטן הוי כמלבוש גמור. א"ר או' ע"ה. מיהו התו"ש או' ע"ז תמה על דברי הא"ר הנז' דהא מ"מ הציצית מקרי משאוי לגבה יעו"ש. וכן הא"א או' נ"ד הניח בצ"ע. וטמטום ואדרוגנוס אסורים לצאת בשבת בטלית מצוייצת דהציצית חשובים ואין בטילים ושמא נקבה הם ופטורים והוי משאוי. א"א שם. וכתב שם הא"א דכ"ז למ"ד יש לנו רה"ר ולמ"ד לית לן רה"ר י"ל דשרי אף לאשה להכניס תפילין משום בזיון. ובאשה אפי' טובא נמי י"ל דשרי להכניס משום דלגבי אשה הוי הוצאה כלאחר יד והוצאה כלאחר יד אפי' טובא שרי יעו"ש:

א

רמט) שם. מכניסן זוג זוג וכו' ובתפילין דר"ת יש לספק למ"ד יש רה"ר האדנא כיון שיש בו ספק ואין מברכין עליהם כ"א אתפילין דרש"י. א"א או' נ"ג. ונראה דהיינו דוקא לפי הפשט דתפילין דר"ת מניחין אותו מפני הספק כמ"ש סי' ל"ד אבל לפי דברי האר"י ז"ל דתפילין דר"ת יש חיוב להניחו כמו תפילין דרש"י ואדרבה גדלה מעלתו יותר מרש"י כמ"ש בשער הכוו' דף י"א ע"א א"כ לא יש חילוק בין תפילין דרש"י לר"ת:

א

רנ) שם. עד שיגיע לחצר החיצונה. וכשיגיע לפני החצר ההוא יושיט אותם לחבירו העומד בחצר וחבירו טול מידו בשעה שהוא הולך שנמצא הוא עושה עקירה מרה"ר וחבירו עושה הנחה ברה"י. או יכניס אותן זוג זוג דרך לבישה אם יש שהות ביום להכניס כולן אבל לא יזרקם לחצר כלאחר יד כמ"ש בסי' רס"ו מפני בזיון תפילין כמ"ש ביו"ד סי' רפ"ב. ר"ז או' נ"ב:

א

רנא) [סעיף מג'] ואם היו גשמים יורדים וכו' שמתקלקל הספר אם יהיה כאן עד הלילה יתעטף בהספר כעין מלבוש וחוזר ומכסה עליו בבגדיו ומביאו לביתו מיד שאף שאינו דרך מלבוש גמור התירו לו מפני כבוד התורה. ר"ז או' נ"ד:

א

רנב) [סעיף מד'] לובש כל מה שיכול וכו' ומשמע דאפי' לרה"ר שרי אלא שהר"ן כתב דאפשר דלא שרי ת"ק אלא במציל לרה"י אבל היכא דנפיק לרה"ר מודי דאסור משום משאוי. ב"י. וכתב הפרישה או' מ"ג דלא ק"ל כוותיה דהר"ן יעו"ש. ויתבאר עיד מזה לקמן סי' של"ד סעי' ח' וסעי' יו"ד יעו"ש:

א

רנג) שם. וחוזר ולובש ומוציא. דאי לא שרית ליה אתי לכבויי. לבוש. הא לאו הכי הוה אסור דהוי הערמה גדולה ומחזי לכל שמכוין להוציאם. ודרך הוצאה בכך שכן דרך מיכרי כסות שלובשים כך בשביל להראותם לקונים. תו"ש או' פ':

א

רנד) [סעיף מה'] מי שנשרו כליו במים וכו' פרש"י שנפלו למים בשבת. וכן פירשו שם התו' אבל בדף ס"ד ע"א פרש"י שנשרו כליו בדרך במי גשמים יעו"ש:

ב

רנד) וכתב הב"ח אפשר דהטור נמי מפרש שנשרו לשון נפילה ונראה דכשפירושו לשון נפילה אשמעינן רבותא דאעפ"י דקודם לבישה נפלו למים יכול ללבשן והולך בהן ואינו חושש לסחיטה ואצ"ל אם כבר לבוש כליו וירדו עליו גשמים דאינו חושש לסחיטה עכ"ד. וכ"כ המאירי, וכ"כ א"א או' נ"ה מיהו הר"ז או' נ"ו כתב מי שנשרו בגדיו בגשמים הרבה שירדו עליהם א"צ לפושטן מיד אלא יכול להלך בהן עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל כ"ב או' ו' משמע דדוקא אם כבר נשרו במים כשהם עליו מותר לישאר עליו ולהנך בהן אבל אם נשרו במים כשאינם עליו אסור ללובשם ולהלך בהן. ונראה דחששו לפרש"י שבדף ס"ה משום דבתו' ביצה דף ל"ה ע"ב ד"ה מי כתבו ליישבו יעו"ש:

א

רנה) שם. הולך בהן ואינו חושש וכו' שאין אדם סוחט כ"כ כשהן עליו. לבוש. והתי"ט כתב שלא רצו לאסור על האדם הבגדים שלבוש בהם משום גזרת סחיטה:

א

רנו) שם. שמא יבא לידי סחיטה. וכן אסור לנערם כמ"ש לקמן סי' ש"ב סעי' א' בהגה יעו"ש:

א

רנז) שם ולא ישטחם לנגבם וכו' משמע דוקא בנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטים מותר לשטחן דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכ"מ קצת בס' יראים. אך בסעי' מ"ז משמע קצת דאסור דהא אפי' בזיעה אסור. מ"א ס"ק נ"ה. וכן הסכים א"ר או' ע"ו דאפי' אם נשרו במעט מים אסור לשטחם. ועיין לקמן או' רע"ג:

א

רנח) שם. ולא ישטחם לנגבם וכו' ונראה דבגדים המלפפין בהן תינוקות מותר לשטחן בביתו שיתנגבו ואפי' בחמה בחצר דכיון דיש עליהם גם צואת הקטן א"כ מוכח שלא כבסן. ואפשר אפי' אין עליהם צואה אם לא נשרה כולו במים דהכל יודעין שדרך התנוקות להשתין וצ"ע. ובלבד שלא ישטחם נגד התנור במקום שהיד סולדת בו. ח"א כלל כ"ב או' ז' בן א"ח פ' ויחי או' ב'. וכתב שם הרב בן א"ח דהגם דהרב ח"א כתב צ"ע בהיכא דאין בהם לכלוך צואה הנה כתבנו טעם מספיק למנהג ואין למחות ביד המקילין והמחמיר תע"ב עכ"ד:

א

רנט) מטפחות הידים שנתלחלחו הרבה מרוב הניגוב שניגבו הידים בהם מותר לשטחן אם ניכר בהם קצת זוהמא. וכן ה"ה במטפחת שמקנחין בה החוטם דאם ניכר בה לכלוך של צואת החוטם מותר לשטחה ודמי לדין בגדים שמלפפין בהם הקטנים שיש בהם לכלוך דמותר לשטחן. בן א"ח שם או' ג':

א

רס) שם. ולא ישטחם לנגבם וכו' ואם עבר ושטח בגדיו בשבת אעפ"י שעשה איסור אין מחייבין אותו לסלקם כי הגזרה היתה על השטיחה וכבר עשה האיסור ולמאי נ"מ אם יסירם דהא השטוחים מע"ש אינו חייב להסירם מפני   החשד. בן א"ח שם או' א' ועיין לקמן או' רס"ב:

א

רסא) שם. ואפי' בחדרי חדרים וכו' זה אמרינן דוקא במקום שיש חשש איסור דאורייתא כגון כאן בכיבוס. ט"ז ס"ק כ"ח. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ז. מ"א ס"ק נ"ו. נתיב חיים. תו"ש או' כ"ג. ברכ"י או' ט"ו. ר"ז או' נ"ו. אבל באיסור דרבנן בחדרי חדרים היכא דאין שייך מראית העין לא גזרו. מש"ז או' כ"ח. מיהו לפני בני ביתו אסור. מש"ז סי' ת"ק או' א' ועיין לקמן סי' ש"ג או' ע"ד:

א

רסב) שם. אבל אם שטח מע"ש וכו' דעיקר החשד אינו אלא בשעת שטיחה. תו"ש או' פ"ד:

א

רסג) [סעיף מו'] אסור לנגבם סמוך לאש. משום מבשל או מלבן. וא"כ אפי' בשרייה מועטת אסור. ומיהו במקום שאין היד סולדת בו ליכא משום בישול. מ"א ס"ק נ"ז. תו"ש או' פ"ה. ר"ז או' נ"ח:

א

רסד) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. אע"ג דאפי' בחמה אסור כמ"ש בסעי' הקודם התם משום מראית העין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה. לב"ש:

א

רסה) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. ואפי' אם לבוש בהם דליכא מראית העין אסור לעמוד נגד האש במקום שהיס"ב דשייך בו בישול וליבון אבל במקום שאין היס"ב מותר לעמוד שם כשהוא לבוש בהם. ר"ז או' נ"ח. ח"א כלל כ"ב או' ו' בן א"ח פ' ויחי או' ה':

א

רסו) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. ונראה שאם אדם עמד שם לחמם עצמו הוי כדבר שאין מתכוין וצ"ע דהוי פסיק רישיה. א"ר או' ע"ט. ואם אין לו להחליף כתב היפ"ל או' ב' דמותר לנגבם באש ע"י גוי ואם לא יסירם מעליו והוא בזמן הקור דיושב כדרכו אצל האש דבאופן זה יכול להערים ולנגב נגד המדורה כאלו בא להתחמם וכמו כן בחמה אך בדרך שיטוח לא יעו"ש:

א

רסז) שם. אסור לנגבם סמוך לאש. וכן מפה שנשרה במים אסור לשטוח על התנור קאכלי"ן במקום שיס"ב לנגבה לשטוח על השלחן בשבת דהוה בישול בתולדת האור וליבון וה"ה ווינדלי"ן של תינוק שמלוכלכין במ"ר אסיר לנגבם אצל התנור במקום שיס"ב בקאכלי"ן משום ליבון. ואם נשרה המפה במשקין שכר ומי דבש תליא בפלוגתא סי שי"ח סעי' ל"ח אי יש בישול אחר בישול. ואפשר אף במשקין צבועין שייך ליבון. ודע בגדים הכל במשמע אף צמר. מש"ז או' פ"ט:

א

רסח) שם בהגה. ואסור לטלטלם וכו' ועשרה בני אדם מותרין לטלטלם דמדכרי אהדדי. ב"י. מ"א ס"ק נ"ח. תו"ש או' פ"ו. ובישי"ע אוסר אבל הרב בן א"ח פ' ויחי או' ד' פסק כהמתירין ולכן כתב אם נזדמן בגד שנפל למקוה ונשרה במים וחם עליו שישאר במים עד מו"ש שיתקלקל יבואו עשרה בני אדם ויטלוהו ויניחוהו במקום אחר:

א

רסט) שם בהגה. והוא שמקפיד על מימיו. אבל אם הוא דבר שאין אדם מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי במים לעולם לא גזרינן. ס' יריאים. א"ר או' פ"א. מש"ז או פ"ט. לב"ש. וכן אם אין בו אלא שרייה מועטת שאין דרך להקפיד עליה לסוחטם. ר"ז או' נ"ט. בן א"ח שם:

א

רע) ואם נשרו בשכר או ביין אדום או בשאר משקין שאין מלבנים מותר לטלטלו אעפ"י שנשרו הרבה ואף לכתחלה מותר להשרותו בהם כגון לסננם עליו כמ"ש סי' שי"ט ושכ"ז. ר"ז שם. בן א"ח שם או' ו':

א

רעא) שם בהגה. ואסור לילך בשבת במקום שיוכל להחליק וכו' משמע הא ערום מותר אבל הרי"ף פי' טעם אחר שמא יטבע במים ואפי' ערום אסור. קרבן נתנאל סוף פ' כ"ב דשבת. פת"ע או' קכ"ג:

א

ערב) שם בהגה. וליפול במים וכו' ואם הלך ונפל ונשרו בגדיו במים א"צ לפשטן מיד אלא יכול להלך בהן ואין חוששין שמא ישכח ויסחטם בהליכתו. ר"ז או' נ"ו:

א

רעג) [סעיף מז'] אפי' מן הזיעה. הא דאמרו מן הזיעה הוא אורחא דמילתא דאין דרך לשטוח אלא א"כ יש בהם לחלוחית מים או זיעה אבל לענין דינא אפי' יבשים אסור לשטחן כדרך ששוטחין בגדים המכובסין מפני החשד אבל לתלותן על החבל בלתי שטיחה לית לן בה. בן א"ח פ' ויחי או' א':

א

רעד) [סעיף מח'] מסתפג אדם באלונטית וכו' כגון שרחץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו מאתמול או כל גופו בחמי טבריה או בצונן כמ"ש לקמן רס"י שכ"ו יעו"ש. וכ"כ הר"ז בסי' זה או' ס':

א

רעה) שם. ומביאה בידו וכו' מבית המרחץ לביתו אם יש שם עירוב. ר"ז שם. ואחר שהביאה לביתו אם היא שרייא מועטת או דבר שאין מקפיד על מימיו שרי לטלטלו כמ"ש לעיל או' רס"ט ואם לאו אסור כמ"ש לעיל סעי' מ"ג בהגה:

א

רעו) שם. ולא חיישינן שמא יבוא לסחוט. והטעם כתב ב"י בשם הר"ן שכיון שכל הרוחצין מסתפגין אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסר ברחיצה ואי אפשר שאין הדבר עומד וכדאיתא בפ' וירא עכ"ל. וכתב המ"א ס"ק נ"ח דלכאורה משמע דבזה"ז דאפשר בלא רחיצה (ר"ל רחיצת כל גופו) אסור להסתפג ומיהו י"ל כיון דלא גזרו חכמים שרי ומ"מ טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו. וכ"כ הר"ז שם:

ב

רעו) [סעיף מט'] ובלבד שלא יוציאם וכו' היינו בכרמלית. מ"א ס"ק נ"ט. ור"ל לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא ג"כ כרמלית ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מדיא. ר"ז או' ס"א. וכ"כ המחה"ש. אבל ברה"ר אסור לכתחלה לרחוץ גזירה שמא יוציא ד"א. נתיב חיים. וכ"כ התו"ש או' פ"ט. ועיין לקמן סי' שכ"ו סעי' ז':

א

רעז) [סעיף נ'] שבראשי בעלי חטטין. דהיינו פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שיער. ב"י. מ"א ס"ק ס' ר"ז או' ס"ב. ומ"ש הלבוש כבר השיג עליו התו"ש יעו"ש:

א

רעט) שם. או שיצא בהם וכו' לאו דוקא יצא דה"ה ישב בהם בביתו. ב"י עו"ש או' ע"א. א"ר או' פ"ד. א"א או' ס"א:

א

רפ) שם. או שיצא בהם וכו' דאם לא כן אף לטלטלן אסור מ"א ס"ק ס"א. ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' כ"ד:

א

רפא) [סעיף נא'] למי שיש לו מכה וכו' והיינו אם יצא בהן שעה אחת מבע"י דידעי דלהכי הכינו. לבוש. וכ"כ הט"ז ס"ק כ"ט. אבל המ"א ס"ק ס"ב כתב דאפי' לא יצא בהן שעה א' מבע"י שרי. והביאו א"ר או' פ"ו וכתב דכ"מ בשה"ג. מיהו התו"ש כתב דלא כמ"א יעו"ש. אמנם מסתמיות הש"ע דלא כתב שיצא בהן שעה א' מבע"י כמ"ש בסעי' הקודם משמע כהמ"א. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה צריך ליזהר לכתחלה:

א

רפב) שם. בראשו או בזרועו. ט"ס הוא וצ"ל בידו או בזרועו כן הוא בהדיא בב"י. וכ"ה בלבוש. וכ"ה בש"ע הנדפס עם העו"ש ועם התו"ש יעו"ש:

א

רפג) שם. או בזרועו. ותולין בו הזרוע שיש בו מכה. תו"ש או' צ"א:

א

רפד) שם. הכרוכים על היד. וה"ה בכרוכים על המכה ממש כמ"ש סעי' כ"ב. מ"א ס"ק ס"ב. וכתבו האחרונים דעל המכה ל"ד דכיון שאינו מרפא אסור אלא ר"ל על רטיה שעל גבי המכה כמ"ש סעי' כ"ב. מחה"ש. ועיין בדברינו לשם או' קכ"א:

א

רפה) שם. או על האצבע שיש בו מכה והיינו דוקא כשצריך לסמרטוט. עו"ש או' ע"ב:

א

רפו) כתב בתשו' דב"ש סי' מ"ח דאסור לצאת בשבת באותם כלים שמשימים ברגליהם רוכבי סוסים שיש בתחתיהם כמין גלגל קטן ובו חדודי ברזל שמכים בהם הסוס אבל באותם שאין להם אלו החדודים אלא כמין קשת של ברזל שמשתמשים בהם לנוי ולחבר בהם בתי שוקיים של עור לבלתי יחלצו מרגליהם מותר לצאת יעו"ש:

א

ט"ז סק"א לראות אחר כך דבר כו' כמו שפי' הב"ח הובא במג"א סק"ד דמותר לרוץ לראות דבר שיתענג אח"כ אף שהריצה עצמה אינה לו לתענוג ופי' כך לפי שסמכו לדין זה אצל ריצה:

ב

מ"א סק"א ואף בחול. ומ"ש רמ"א דאסור לפסוע בשבת היינו דבחול הוא רק סכנה למאור עיני' ובשבת איסור' נמי איכא:

ג

סק"ה (ב"י בשם תוספתא). הובא בט"ז סק"א ופי' הט"ז טעם כיון דהתענוג אינו עד אח"כ אבל בטיול שרי אע"ג שהתענוג בא אח"כ שהרי הטיול גופא אין בו איסור והמג"א לשטתיה שהבי' בסק"ד דברי הב"ח דמותר לרוץ לתענוג שימשוך אח"כ מש"ה הקשה ותי' שעושה לרפואה כבסי' שכ"ח לכן הטיול מותר שאינו ניכר שעושה לרפואה משא"כ לרוץ דמוכחא מלתא דעביד לרפואה אסור ודומה לזה במג"א שם ס"ק ל' ז:

ד

סק"ו היינו במקום דמותר. היינו לדבר מצוה שלא גזרו בה משום סחיטה לכן עדיף לעבור בה משיקפנ' משא"כ הכא לדבר הרשות גרע לעבור בה:

ה

ט"ז רסק"ב או פני מי שגדול נראה דאם הולך אצל תלמידו כצ"ל:

ו

סק"ג דדוקא בהעברה מותר דשמירת ממונו לא הוי דברי הרשות לגמרי כצ"ל אבל מצוה נמי לא מיקרי לענין שיתירו גם החזרה:

ז

מ"א סק"ט (ועסי' של"ד סכ"ו בהגה) כוונתו לתרץ מה דק' למאי נ"מ כ' הש"ע אם חייב או לא הא אין נ"מ עכשיו. לכן תירץ דנ"מ למ"ש בהגה שם דמי שחייב חטאת יתן י"ח פשוטים לצדקה ע"ש:

ח

ס"ק יב לאו זמן תפילין ואסור להניחם ובש"ס לא הוצרך לטעם זה אלא למ"ד שבת לאו זמן תפילין:

ט

שם סי' ש"ח סס"ד במג"א שם ס"ק י"א דאע"ג דשבת לאו זמן תפילין מ"מ אין אסור להניחם:

י

ט"ז רסק"ה במחט שאינה נקובה ולא בטבעת שאין עליה חותם ואם יצאת אינה חייבת חטאת כצ"ל. דתכשיטין הם באשה ומדרבנן הוא דאסור דלמא שלפה ומחויא:

יא

שם ואם יצאת חייבת דאלו אינם תכשיטים באשה:

יב

שם ומנחת בידה פי' באצבעה מש"ה מיקרי דרך הוצאה בכך לעולם:

יג

שם האיך יתחייב האיש במחט וכו' ר"ל דבמחט נשאר קושית הש"ס:

יד

שם הוי משוי לאיש דאין דרך האיש כלל להשתמש בהם ואם חייב בזה חייב גם בזה אע"כ דפטור משום שאין דרך הוצאה בכך:

טו

שם וכיון שאין דרכו בכך אין עליו חיוב וכו' ככל דבר שבעולם דהא משוי הוא אצלו ובאשה חייבת וכו' כצ"ל:

טז

שם ככל דבר שבעולם אפילו בדבר שאין דרכו להוציא כלל ואפי' תכשיט:

יז

שם כי כן דרכה תמיד וכו' וכיון שדרכה בכך באינה נקובה מש"ה בנקובה הוי עכ"פ דרך הוצאה וחייבת:

יח

שם שאין דרכו להוציא מחט. ומשמע מלשון זה דפטור אפי' הוציא בידו:

יט

שם אלא ודאי כמ"ש דפטור כל זמן שלא הוציא בידו כצ"ל:

כ

ש"ע ס"ט דאינו תכשיט דבאיש לא גזרינן דילמא שלף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה לא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:

כא

שם בט"ז שהגאונים כתבו כרש"י אכא וכו' כצ"ל והגאונים והרמב"ן ורשב"א פירשו כרש"י ז"ל דעולא אטבעת לבד קאי ולא אמחט אלא שנחלקו אהרא"ש במחט דס"ל להרא"ש דרש"י פוטר באיש בין נקובה בין באין נקובה והם ס"ל דלרש"י איש ואשה שוין במחט:

כב

מ"א ס"ק יז ואם יש בו סכין כדין בתי עינים בהגה שאם הברי"ל תוך התיק אסור ואם התיק לבדו מותר ונ"ל דאף שהתיק והנדן מכוסים מכל צדדים לא נודע אם הכלי בתוכן שרי דהא התיק הוא עשוי לנוי ותכשיט וגם להשתמש דמותר להיש מתירין שבמחבר וע"ז כתב רמ"א ומ"מ וכו' מש"ה לא אסר אלא א"כ הברי"ל בתוכו וק"ל:

כג

הגה סי"א אסור לצאת בתיק היינו תיק של כסף וקבוע בשלשלת כסף ולתלות עליו לתכשיט וכ"ה בב"י דאלו שיוצאים בידו בלאו הכי אסור וכמו שכתבתי באות ט"ז:

כד

ט"ז סק"ו וי"א ס"ל דהיינו. הם פירשו הירושלמי לענין עשוי לאיש ואשה וכמו שכתבתי באות כ"א אבל לתכשיט ולהשתמש לא חיישי' שהרואה אומר כו' ומש"ה במפתח שרי בין באיש בין באשה לפי שהוא קבוע ואין בקל למשלפה כך מבואר בב"י מהפוסקים. ותימא מה שסיים הט"ז ובאיש לא גזרו כו' הא המפתח הוא תכשיט גם לנשים והוי ליה לאסור גם באיש אי לאו דקבוע וא"כ גם באשה שרי ואולי דהך סיומא הט"ז לא אמפתח קאי אלא קמ"ל עוד דין דבדבר העשוי לאיש לבד לתכשיט להשתמש מותר אפילו באינו קבוע:

כה

סק"ז מצד שהם תכשיט. ר"ל אפילו אי נימא שאינו בטל לגבי האזור מ"מ תכשיט הוא המפתח עצמו אם הוא של כסף ולשלפה לא חיישינן שיסיר כל איזורו מעליה וכדרך שביארתי באות הקודם:

כו

שם שנית מצד שהוא בטל. ר"ל אף אם המפתח עצמו תכשיט מ"מ י"ל שבטל:

כז

שם דיש היתר בשל כסף. אבל ברזל ונחושת לא מיקרי תכשיט ואסור:

כח

שם שיש בה זינק"ל ביאורו שבאריגת החגורה נעשה כמו טבעת לנוי ושם הוקבע המפתח והזינק"ל נעשה בשביל זה והמפתח אפי' אם הוא של ברזל מ"מ המפתח והזינק"ל הם לנוי ותכשיט להחגור ובטל אל החגור אע"פ שאין המפתח תכשיט דגברא כיון שהוא של ברזל מ"מ מותר מצד ביטול:

כט

שם מצד תכשיט דהיינו כו'. ר"ל מפתח של ברזל שכתב ב"י בשם הרא"ש שתולין הנשים בצווארם בשלשלת של כסף או בחוטי צבעונין ועי"ז הוא כעין תכשיט בזה יש אוסרים דאע"ג שהשלשלת הוא תכשיט מ"מ המפתח אינו תכשיט וכיון שאינו גוף א' עם השלשלת אינו בטל להשלשלת והיש מתירין ס"ל דאף שאינו גוף א' מ"מ בטל והוי גם המפתח תורת תכשיט.

ל

שם ומ"ש רמ"א כאן דבברזל זהו לשון קושיא ארמ"א שאוסר דיעה א' אפי' בחיבור גמור שהוא גוף א' דהיינו זינק"ל וקשה מי הוא האוסר שהרי הר"מ שהתיר בכסף דוקא לא מיירי בזינק"ל וע"ז תי' הט"ז שהוא הרשב"א:

לא

שם אבל בקבוע באמצע האיזור זה אינו מותר אלא אם הוא של כסף מותר בתורת תכשיט ובעי' ג"כ שהוא קבוע ובהא מיירי הר"מ וכמו שכתבתי באות כ"ה אבל אין זה נוי להחגור שביטל אצלו אלא א"כ נעשה בסוף החגור ובזינק"ל:

לב

שם או בחוטי צבעונים. ובאופן דליכא למיחש דלמא שלפה כמו שכתבתי באות כ"ד:

לג

מ"א סקי"ט שאין דרך הוצאתו. הוקשה לו מסעיף ח' דבנקוב' חייב:

לד

ש"ע סי"ג שלא יטנף דקי"ל כל אצולי טינוף משוי הוא ולא שרי אלא אם הוא דרך מלבוש כבסעיף שאח"ז:

לה

מ"א סק"כ וקושרתו ברצועות. בכה"ג לא מיקרי מלבוש:

לו

ש"ע סי"ג ולא תצטער מותר. כיון שכוונתה בשביל צער אפילו ניצלת עי"ז מטינוף שרי וכ"כ המג"א ס"ק כ"ג:

לז

ט"ז סק"ט להכריז על עצמו וגרע הא מההוא דפעמים נותנת אשה לבעלה כו' במג"א ס"ק ט"ז:

לח

ס"ק כ"א לא מתקיים. אבל גם בלא קשרתו שרי כמבואר בסימן ש"ג:

לט

מ"א ס"ק כ"ג וכ"מ סי"ג. כמו שכתבתי באות ל"ו:

מ

ש"ע סט"ו דאינו צורך הילוכו אסור כיון דאינו צורך הילוכו לאו מנעל דידי' הוא:

מא

סט"ז על רגליו קצת וזה הוי כמו מנעל דידיה כיון שנשען על רגליו קצת ולא אסור אלא איידי דתלוי כו' כ"ה ברש"י:

מב

שם אבל בכסא וספסלים הקטנים שבידם מותר כצ"ל כיון דצורך הילוכו שרי כמו מקל בסעיף י"ז:

מג

שם יוצא בהם דתכשיט דידיה הוא שהוא צורך הילוכו:

מד

שם במנעל של עץ. דין זה הוא בב"י בסוף הסי' לאפוקי מר"י בן נורי בשבת דף ס"ו דמנעל של עץ לאו מנעל הוא ולדידיה אסור לצאת בו בשבת. אלא מיקרי מנעל. וכיון דליכא נמי למיחש ביה שיפול שרי. ומקור זה הדין לכאן דהא הני כלים דקיטע מיירי בשל עץ ואפ"ה שרינן היכא שהוא צורך הילוכו אם ליכא חשש שיפול משום דמנעל דידיה הוא וזה דלא כריב"ן. וכ"ה בש"ס שם:

מה

שם וכן בפאנטני"ש. בלשונינו פאנטאפיל אע"ג דמשתלפי במהרה וממילא (וכן הוא לשון ד"מ סוף סי' זה) ולא דמי לקטן במנעל גדול שבסעיף זיי"ן כיון דמחופה עור מהודק קצת:

מו

ט"ז סק"י בבגד שמסתפגים שיכולים להביאו ע"י מלבוש עיין מדין זה בט"ז ס"ק כ"ג:

מז

ש"ע סי"ז בלא מקל מותר. דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הוי ליה כמנעל דידיה הרא"ש ביצה דף כ"ה:

מח

ט"ז ס"ק י"ב לענין לכתף. דין זה בסי' תקכ"ב במג"א ע"ש:

מט

מ"א ס"ק כ"ז דליהוי כתכשיט קשה הא כת' בעצמו בס"ק י"ד דבידו מחייב אפי' אשה באינה נקובה אע"ג דתכשיט דידה הוא. וא"כ מה הוצרך המג"א כאן לחפש איסורא דרבנן הא חיובא נמי איכא ולק"מ דתכשיט העשוי להתקשט אינו תכשיט כלל כשנושאו בידו משא"כ המקל שכך הוא דרך תכשיטו לישאנו בידו:

נ

שם וכן משמע בתוספ' דף ס"ב שם אמר הש"ס דקמיע מומחה ראוי לאסור משום זימנין דמצטרך לבית הכסא ואתי לאתוי ד"א ברה"ר הובא במג"א ס"ק מ' ובתר הכי בעי למימר דכיון דמסיק אפי' נקט ליה בידים שפיר דמי (פירוש רש"י דתכשיטו הוא) ופריך והתניא ובלבד שלא יאחזנו בידו) (פירש"י דלא הוי תכשיט שלו אלא דרך מלבוש) ויעבירנו ד"א ברה"ר ומסיק דבמחופה עור מיירי דמותר לילך בו לבית הכסא ע"כ והקשו התו' מאי פריך והתניא כו' דילמא ההוא רק משום מ"ע אסור ולא מדאורייתא מש"ה ליכא למיגזר כיון דאפי' יעבירנו ליכא איסור' דאורייתא ע"ש שתירוצו דמוכח מהברייתא דאסור מן התורה. וקשה מה מביא המג"א ראיה מהתוספת דאסור מדרבנן הא למסקנא אסור מן התורה כתירוצם ואמנם לפי מה שכתבתי באות הקודם א"ש דבאמת בכל תכשיט איכא חיובא כשמוציאו בידו והמג"א כאן מיירי היכא שדרך תכשיטו להוציאו בידו. ממילא בש"ס מעיקרא אמר כיון דמסיק כו' פירש"י דתכשיטו הוא. ר"ל דרך תכשיטו הוא גם כשנשאו בידו. ואהא פריך מהברייתא ומוכיח דאין תכשיטו אא"כ דרך מלבוש כפירש"י הנ"ל. ומש"ה חייב מדאורייתא ואהא הקשו התוספ' דילמא לעולם דרך תכשיטו אף כשנושאו בידו ולא אסר אלא מדרבנן וממילא מוכח מקושית התוספ' דאפי' בכה"ג אשור עכ"פ מדרבנן ותירצו דמוכח מהברייתא דאסור מן התורה היינו כפירש"י דאין דרך תכשיט אלא כשלובשו ממילא דברי המג"א נכונים ובחנם האריך בחמד משה בזה ע"ש:

נא

שם ומפתח בידו. מפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו ופי' הב"י שלא היה תלוי בצוארו אלא בידו היה וגערו בו משום חשש דילמא שליף ומחוי:

נב

שם דאסור לישא תכשיט בידו. קשיא לי היכא מוכח הא האי מפתח אין דרך תכשיט כשנושאו בידו וכ"ת דס"ל למ"א מסברא דדרך תכשיטו הוא גם כשנושאו בידו ז"א דהא גערו בו משום דלמא שליף ש"מ דאית ביה חיוב דאורייתא דאל"כ לא גזרינן וכדברי התוספות באות כ' א"כ ע"כ אין תכשיטו כשהוא בידו דאל"כ הא מודה המג"א דאינו אסור אלא מדרבנן ודו"ק וצ"ע:

נג

שם ועוד דהא עשוי לתכשיט. ר"ל המקל עשוי לכך ויש אוסרין בסעיף י"א:

נד

שם מתורץ קושית הרב"י הקשה דדין רבים צריכים לו הוא בגמ' לענין יו"ט דאין בו איסור הוצאה ואינו אסור אלא משום זילותא די"ט וברבים צריכים התיר כמבואר בסי' תקס"ב אבל בשבת דיש איסור הוצאה אסור בכל גווני:

נה

ש"ע סכ"א בתיבה וקופה. דהני לאו דרך מלבוש הוא אלא משוי הוא:

נו

מ"א סק"ל ועיין סעיף מ"ב כצ"ל:

נז

הגה סכ"ג ולא מהני כו'. ר"ל זגין הארוגים בכסות ודומיהן:

נח

מ"א ס"ק ל"ב דלמא מחייכי עלה. דמתני' ר"ש הוא דאמר כל ישראל בני מלכים הם ולא מחייכי עלי' ואנן לא קי"ל כר"ש מש"ה אין מותר אלא בארוג:

נט

שם מיירי בקטן דהא לר"ש מותר אף באין ארוג דלא מחייכי ואי בגדול אכתי יש לחוש דלמא מיפסק ואתו לאתויי וכיון דמיירי בקטן מה חילוק יש בין אם כל ישראל בני מלכים לענין תכשיטין או לא ותירץ דאי לאו בני מלכים הם מחייכי עלה תמיד ויש חשש שאביו אתי לאתויי אבל אי בני מלכים הם לא מחייכי עלייהו מש"ה אפילו אי מיפסק כו'. ובחמד משה האריך בחנם:

ס

ט"ז ס"ק י"ד לא הוי מלבוש וחיבור לכסות לא מהני אלא בדרכו בכל הבגדים לנוי כמ"ש המג"א ס"ק נ"ג:

סא

שם שאסור להתירו. ר"ל אפי' בקשר של קיימא לא מהני כי אין החגורה חשוב טפי מהפיצול"ט:

סב

שם כמש"ל סימן זה. הוא בסעיף כ"ו:

סג

שם שאינו של קיום ר"ל דמהני אפילו קשר שאינו של קיום לענין דנעשה כחגורה ארוכה ומותר לעשותה בשבת בעניבה וכדומה:

סד

מ"א ס"ק ל"ו פי' בכל אדם שיש לו אותה החולי:

סה

ט"ז ס"ק ט"ו לשור נגח. דאם נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל המינים שבעולם:

סו

שם רק במה שנתברר ולא דמי למועד משום דשמא אין גברא זה בקי בשאר לחשין וכן שמא איש אחר אין בקי בלחש זה לענין המחאות הקמיע:

סז

שם כמו בסיפא. ר"ל באיתמחי קמיע דמותר לכל אדם:

סח

מ"א ס"ק ל"ז באותה אגרת. ר"ל באגרת השלישי שכבר ריפא לשמעון ב"פ. ועכשיו ריפא ללוי ונעשה גברא מומחה וגם קמיע ג':

סט

מ"א ס"ק ל"ט. אף הוא עצמו. החולה שנתרפא ג"פ אם נחלה פעם ד' אסור לצאת בו ותימא כיון דנתרפא ג"פ למה אסור והפמ"ג כת' דשמא איתרע מזלי' השתא. וקשה מאי שנא מהמחאת גברא דלא חיישינן בשום פעם שמא איתרע מזלי' אא"כ אבד המחאתו ולמה גרע מזלי' דחולה הא אנו רואין מזלי' דחולה כמעט עדיף מהמחאת גברא דהא תלינן בדין זה בחולה לא ברופא וי"ל שהרופא כל דלא חזינן ביה שינוי למה נאמר דאיתרע מזליה והמחאתו אבל החולה כיון שנחלה חיישינן שמא איתרע מזלי' ומ"מ צ"ע מהיכן יצא להמג"א דין זה:

ע

סק"מ אלא א"כ מחופה כמ"ש ס"ז עיין מג"א ס"ק י"ב:

עא

ש"ע סכ"ז ואין ניכר בו. שאין ניכר שדבר זה יהי' מרפא לאותו חולי שאין רפואתו מצד הסברא אבל כל לחש מותר אע"ג שאין ניכר ג"כ שיהי' מרפא מ"מ הרי אנו יודעין שהלחש מרפא והוי כאילו ניכר הרפואה ואפי' לחשוב שעדיין לא איתמחי ואין אנו יודעין שמרפאים אפ"ה מותר כיון שידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין אסור אלא באותן שידענו שאין מועילים ויש מי שחושש בכל קמיע דלא איתמחי ואסור אפי' בחול ובביתו משום דס"ל דבעינן ניכר ממש שידוע שהוא מרפא אבל כל שלא נודע לא מיקרי ניכר ולפ"ז נ"ל דהא דאסרינן קמיע שאינו מומחה בשבת לו' דבשבת יש גם איסור שבת על הקמיע נוסף על איסור דרכי האמורי:

עב

מ"א ס"ק מ"א ועיין סעיף כ"ב כצ"ל. וכמו בסעיף כ"ב דאסור לכרוך חוט או משיחה הואיל ואין מרפאין וכ"כ הב"ח:

עג

ש"ע סכ"ט מקופלת על כתיפיו. היינו שכל הטלית מקופל רק על כתיפיו ואין ממנו על גופו אפי' מעט אבל אם מעט ממנו משולשל על גופו למטה מכתיפיו הוי דרך מלבוש:

עד

שם ועפ"ז מותר. ביאור דבריו שבאופן זה יעשו ההולכים דרך רה"ר לבהכ"נ בשבת ואינו רשאי לישא בידו הטלית וגם א"א לו שיהיה מלובש בו ברה"ר ואף שילבש גלימא מלמעלה על הטלית א"א בהיותו מעוטף בטלית כדרכו אא"כ קופל על כתיפיו יקפילנו באופן שביאר תחלה שמעט ממנו יהי' משולשל על גופו:

עה

מ"א ס"ק מ"ב לתכשיט וכיון שהוא תכשיט לת"ח לא הוי משוי כמו שנתבאר בסעיף ל"א אלא דחיישינן דלמא משתליף ואתי לאתויי ד"א ברה"ר מש"ה כשקושרו באזורו שרי:

עו

ט"ז סקי"ט דלא קרב זה אל זה כלל כצ"ל:

עז

שם גם לא הבנתי קושיא זו אינו מתורץ בתירוצו של הט"ז בסמוך ולא בא הט"ז לתרץ רק קושיתו הראשונה. ועיין באר הגולה שמיישב קושי' זו וכדבריו כך תראה למעיין בב"י והגה זוהיא בב"י בשם התוספות ע"ש:

עח

מ"א ס"ק מ"ג ועסנ"ד. דנתבאר שם במג"א ס"ק מ"ז דכל שדרך לבישתן כך שרי:

עט

הגה סל"ב אם צריך לו ואפילו אין צרורים כצ"ל. ר"ל אם צריך היא ללבוש הסדין בביתו. מותר ללבשו אף שמעות צרורים בו ושוב כת' רמ"א דין אחר אפילו אין צרורים כו' אז מותר לטלטלם בידו דהויין כלי:

פ

מ"א ס"ק מ"ה ויש אומרים שמותר בכה"ג. ר"ל בשעת הסכנה:

פא

שם וא"כ מ"ש בתחלה. ר"ל מה שקרא תחלה מקים הסכנה ואפ"ה לא התיר חוץ לעירוב מיירי כו' ובא המג"א להוכיח דאף בכה"ג שרי תוך העירוב:

פב

שם רק לשאת אצלו כגון בין בגדו לבשרו אבל אם צרורים בבגדו אין היתר אפילו מחפשין עבדי המושל כמביאר במג"א ס"ק שאחר זה ומכ"ש לשאת בידו משום דבאופן זה יש איסור תורה ואין שייך טעמא דאדם בהול כיון דגם עכשיו היתה איסור תורה ואע"ג דעכשיו ליכא רה"ר וא"כ יש לנו לו' אדם בהול ויבוא לתפור משא"כ כשמוציא הוא כרמלית מ"מ לא רצה להתיר אלא היכ' דאיכא תרי דרבנן דהיינו כלאחר יד וגם כרמלית כמו שכת' המג"א בס"ק שאחר זה:

פג

שם דמותר לצאת. קושיא זו על תחלת דברי מהרי"ל מדוע לא התיר במנוקבים חוץ לעירוב הא הוי כלי ובכה"ג מותר בסימן ש"ג אפילו חוץ לעירוב:

פד

ש"ע סל"ג התפורים. דברי המחבר בדרך לא זו אף זו דבסעיף הקודם אוסר בצרורין וכאן קמ"ל דגם בתפורים דה"ה דבטלי לגבי בגד אסור משום דחשובים ולא בטלו אי נמי קמשמע לן דבתפורים אסור אבל אינו חייב. וכן מבואר בב"י במסקנתי' דבתפורים פטור אבל אסור הובא בז"א סקכ"ב:

פה

ט"ז ס"ק כ"ג בין בגדו לבשרו. הטעם שהתירו בתפורים במקום פסידא כיון דפטור אבל אסור מדרבנן הקילו במקום פסידא מתוך שאדם בהול על ממונו שלא יבוא לעשות איסור תורה כמבואר בסימן רכ"ו ה"נ חיישינן כאן שמא יתפור להטמין המעות וכה"ג מש"ה שרי נמי בין בגדו לבשרו שאין דרך הוצאה בכך והוי הוצאה כלאחר יד דאינו אסור רק מדרבנן:

פו

מ"א ס"ק ט"ו וגם בזמן הזה. וכיון דאיכא תרי דרבנן התירו משום אדם בהול משא"כ בצרורים דהוי הוצאה גמורה בסעיף ל"ב אע"ג דליכא רה"ר לא התירו כמו שנתבאר באות פ"ב:

פז

(ש"ע סל"ד) אעפ"י שאין נימא דאיכא למ"ד דבעינן דוקא נימא כרוכה כו' שלא יפול מכתיפיו ולא קי"ל הכי:

פח

ט"ז ס"ק כ"ד שיש בסוגיא זו שני פירושים כצ"ל. וכלל דבריו דרש"י ועוד מפרשים הך התירא דוקא דרך עיטוף וכר' ירוחם ואח"כ כת' הט"ז אבל הרמב"ם כת' הוא פירוש השני ומוכיח מהרמב"ם דאוסר אפילו דרך עיטוף והיתרא דסודר היינו באינו מקופל ודלא כהב"י דכת' דמשמע דבגוונא דאסור בטלית שרי בסודר זה כלל כוונת הט"ז:

פט

שם האוליירין מביאין הבלנין מביאין בלרי נשים ר"ל סדינין שהנשים מסתפגים בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ:

צ

שם סכינתא. יש בו פירושים והכלל דסכינתא אינו נראה מלבוש אא"כ קשור ב' ראשיה:

צא

שם דבאמת אם מצא הטלית כו' לאו דוקא שמצאו מקופל אלא אפילו קפלו הוא עצמו וכמ"ש הט"ז לקמן וז"ל כלל העולה כו' כל שהוא בגד ומקפלו ומתעטף בו שרי עכ"ל ועיקר הכוונה שקיפלו קודם שהניחו על כתיפיו:

צב

שם שהניחה תחלה כו'. קשה מה נ"מ בין קפלו ואח"כ הניחו על כתיפיו ובין לבשה תחלה כל רחבה כמות שהוא ואח"כ קפלה ותו קשה כפל לשונות הט"ז שכת' ע"כ פי' דבאמת ואח"כ כת' עוד ע"כ פירש רש"י כו' אולם המעיין יראה כוונתו לפי שהוקשה על רש"י שני קושיות לכן תירץ תחלה קושיא א' והוא דהתירא דסודר מקופל הוא דרך עיטוף כדברי רבינו ירוחם ואורחא דמילתא כל מה שאדם מניח על גופו עושהו דרך עטוף לכן סתמו דאדם יוצא בסודר המקופל על כתיפיו דסתמא דמילתא דרך עטוף הוא לכן הוכרח רש"י לפרש איסורא דטלית המקופל שלבשו תחלה דרך לבישה ואח"כ קיפלו דאז יכול להיות דע"י קיפול ההוא נעשה שלא כדרך לבישה ואח"כ תירץ גם קושיא ב' והוא דאפילו אם קיפלה אחר הלבישה אורחא דמילתא שאינו מקלקלו מדרך עיטוף. לכן פירש"י דמניחה תחלה על ראשו וכו' וכיון שמתעטף ראשו אזי יכול להיות שהקיפול מקלקלו מדרך עטוף והוא מסתפק במה שראשו מעוטף והדין הוא שאין זה דרך עטוף מש"ה אסור כן נראה לי כוונת הט"ז:

צג

שם דכן הוא דרך הסודר. ר"ל הסודר שלובשין אותו כשהוא כבר מקופל אורחא הוא ללובשו דרך עטוף מש"ה מותר:

צד

שם דהנהו תרתי לא שייך. ולא מיירי בהני בקיפלו דאף אם לא קיפלו אינו קרוי בגד ולשון ט"ז שכת' דלא שייך ביה קיפול ר"ל דהא בעינן שיכסה ראשו ורובו וזה א"א אלא באינו מקופל וק"ל:

צה

מ"א ס"ק מ"ח ז"ל הרמב"ם. הביא זאת משום דלבדים פירש"י פלשערא"ש העשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת עכ"ל ואלו הם יותר דרך מלבוש מכר וכסת לכן הביא דברי הרמב"ם דגם בכר וכסת אם הם דקים מותר עוד חידש מדברי רמב"ם דעל ראשו נמי יש לפעמים שהוא דרך מלבוש וכמ"ש המג"א ס"ק כ"ג:

צו

שם אבל הרמב"ם עד כאן ביאור פי' הראשון בש"ס ועתה מבאר פי' השני שאין היתר במקופל אפי' דרך עטוף והיתרא דסודר מיירי באינו מקופל ודלא כהב"י:

צז

שם דזהו עיקר ההפרש. ר"ל ההפרש שבין טלית לסודר הוא זה דהטלית מקופל והסודר מיירי באינו מקופל. משום דהרמב"ם אינו מפרש בטלית כפירש"י אלא אפי' קפלו תחלה ואח"כ הניחו על כתפיו דרך עטוף נמי אסור ולכן הוכרח הרמב"ם לפרש היתר' דסודר באינו מקופל כלל:

צח

שם אלא דרך עטוף דוקא. ר"ל לרש"י אף במקופל ולרמב"ם כשמתעטף בו כדרכו בלא קיפול:

צט

(ש"ע סל"ט) כילה. הוא כעין טלית ומתעטפים בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות תותבין אותה כאוהל ולא אמרינן הך רצועות לאו צורך עטוף נינהו והוי משאוי בשעה שמתעטף בה:

ק

מ"א ס"ק נ"א ז"ל הרמב"ם. משום דמחבר לא התנה שיהי' קשה מש"ה הביא דברי הרמב"ם וגם לא ביאר המחבר דבמשופע שרי מש"ה הביא דברי הגמ':

קא

שם דנוהג היתר כרש"י דס"ל דאין בזה איסור אוהל הוא בט"ז:

קב

ס"ק נ"ב שאין בו שפה טפח. דאל"כ בלא"ה אסור משום אוהל כמו שהקשה הט"ז:

קג

ט"ז ס"ק כ"ז שמתעטף בו הראש הוא הנקרא קאפלי"ש:

קד

שם ושם לא שייך אוהל. דכך הוא לשון הרמב"ם שהעתיק תחלה שכת' או נגד פניו כמו אוהל מבואר דלאחוריו לא שייך אוהל:

קה

שם שאין גבול לאוהל שאין מסוים איזה לאוהל ואיזה לכיסוי הראש:

קו

שם להגן מפני הזבובים דזה הוי מתכוין לאוהל:

קז

(ש"ע סמ"ב) ולא קמיעים. ונ"מ במה דחיישינן שהם קמיעין דא"צ לשמרן ולהחשיך עליהם דאלו להכניסן זוג זוג אפילו יש בהם רצועות שהם ודאי תפילין אלא שאינם מקושרות אין מכניסן זוג זוג אלא מחשיך וכ"כ הב"ח:

קח

מ"א סקנ"ג ועמ"ש רסי' י"א כצ"ל:

קט

סקנ"ד ב' זוגות בבת אחת דבמשנה קאמר ת"ק זוג זוג ור"ג אמר ב' זוגות דמקום יש בראש ובזרוע להניח ב' תפילין דרך לבישה וקאמר בש"ס דת"ק סבר שבת זמן תפילין ואי לבוש ב' זוגות הוי בל תוסיף והוי משאוי ור"ג סבר לאו זמן תפילין וליכא בל תוסיף והוי ב' זוגות נמי דרך לבישה ושרי:

קי

שם יותר ממלבושו בחול. דלא הוי דרך לבישה אלא כדרך שהוא לבוש בחול דהיינו זוג א'. והא דמוקים לת"ק דס"ל שבת זמן תפילין קושטא קאמר משום דמוכח שם בגמ' דת"ק ר"מ הוא ואיהו ס"ל כן:

קיא

שם עם בפ"ע (שבת דף סב). לענין טבעת קאמר שם דיש בו חותם הוי תכשיט לאיש ולא לאשה ובאין בו חותם הוי תכשיט לאשה ולא לאיש ופריך מההוא דשק ומשני נשים עם בפ"ע הם:

קיב

שם בטלית המצוייצת היינו טלית של מצוה שאינו מלבוש גמור שאין לובשין אלא בבהכ"נ ולשם מצוה לבד:

קיג

שם ועיין ביו"ד סימן קפ"ב כצ"ל:

קיד

ס"ק נ"ו בשבת דף ס"ה. דפריך לרב דקאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור מהא דמעיילת בחצר והוצרך לתרץ תנאי הוא א"כ מוכח דאין חילוק בין דאוריי' לדרבנן:

קטו

שם מהאי דכתובות הוא דין המבואר בסימן של"ו ס"ט דמשם מוכח דיש חילוק כמ"ש שם הט"ז סק"ט:

קטז

(ש"ע סמ"ו) סמוך לאש. אע"ג דאפי' בחמה אסור כמבואר בסעיף הקודם התם משום מראית עין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה:

קיז

מ"א ס"ק נ"ז כמו אונין של פשתן. בר"ס רנ"ב דלא שרי אלא כשנותנו בע"ש לתנור אבל בשבת אסור משום מלבן:

קיח

שם בחמה נמי ליתסר. ר"ל ואנן לא אסרינן בסעיף מ"ה אלא משום מ"ע:

קיט

הגה שמקפיד על מימיו אבל דבר שאינו מקפיד על מימיו כגון דבר שעשוי להיות שרוי במים לעולם לא גזרינן כ"כ הא"ר. ול' מקפיד על מימיו כלומר שאין רוצה שיהי' בהם מים:

קכ

סקנ"ט בכרמלית. רצונו דלא תימא דמיירי דוקא ברה"ר אלא אפילו בכרמלית אסרו. וראייתו מהא דסי' שכ"ו ס"ו דמפרש דאסור גם בכרמלית וכן הוא בש"ס בהדיא בשבת דף קמ"א ע"ש:

קכא

ש"ע ס"ג שצבען וכרכן ביאור דין זה עסי' ש"ח סעיף כ"ד:

קכב

מ"א סקס"א עסי' רנ"ט שם נתבאר דהוין מוקצה:

קכג

ס"ק ס"ב כמ"ש סכ"ח. שם נתבאר במ"א ס"ק ל"א דדוקא ספוג ושאר דברים המרפאים דחשיב שם הוי כמו תכשיט ומותר לצאת בהם אבל חוט או משיחה שאינם מרפאים אסור וכן סמרטוטין אסור לפי שאינם מרפאים ויש חילוק ביניהם דסמרטוטין אעפ"י שאסור להניחם על המכה מ"מ ע"ג הספוג שרי דבטל להספוג אבל חוט או משיחה חשיבי ע"ש וא"כ קשה איך מתיר המג"א בכאן בסמרטוטין הכרוכין על המכה ממש. ולכאורה יש לומר דסמרטוטין הכרוכין על המכה דמיירי כאן הוא להצילו מהצער שלא יסרטו בגדיו למכה מש"ה שרי כדלעיל סעיף י"ג שלא יכאב להם הדם משא"כ חוט או משיחה אינם מצילים כ"כ מהצער וגם אגוד של סמרטוטין כיון שהם אגודה אינה מצילים מסריטה מש"ה לא שרי בסעיף כ"ב אלא ע"ג הרטיה אלא דז"א דהמג"א בס"ק מ"א כ' בהדיא לענין מטבע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור ומביא ראיה מסעיף כ"ב. הרי דאין מותר אלא מרפא דוקא ולא דבר המציל המצער ועיין א"ר וצ"ע בכל זה:

א

אין לרוץ. ואף בחול אסור פסיעה גסה דנוטלת א' מת"ק ממאור עיניו:

ב

יותר מאמה. פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף הרגל הוא ג"כ חצי אמה כמ"ש סימן שצ"ז ס"ב בשם מהרי"ו ובאגודה כתב בשם התוספות פ"ק דתענית שלא יעקור רגלו השניה קודם שיניח הראשונה:

ג

ומרוצתם מותר. משמע אפילו לכתחלה דלא כב"ח שנדחק:

ד

וכן לראות. פי' אף על פי שאסור לראות דיוקנאות כמ"ש סי' ש"ז סט"ו מ"מ אם הראי' עונג לו מותר לראות והב"ח פי' דמותר לרוץ כדי לראות דבר עונג:

ה

מותר לטייל. אפי' כוונתו להתעמל ולהתחמם בכך אבל אסור לרוץ כדי להתחמם [ב"י בשם תוספתא] וצ"ע דהא מתענג בכך וצ"ל דמיירי שעושה לרפואה כמ"ש סי' שכ"ח סמ"ב:

ו

ואסור לעבור. משמע מלשונו דאם א"א לו לדלג מוטב שיקיפנה ממה שיעבור בה שהרי פסק ותני אסור לעבור כו' וכ"מ בגמרא דקאמר לקוף קא מרבה בהילוך לעבור במיא זמנין דאתי לידי סחיטה משמע דלהקיף קודם מלעבור במים ועוד דבעובר במים יש לחוש שיבא לידי איסור דאורייתא והא דכ' סי' תר"ג ס"ח היינו במקום דמותר לעבור במים כיון שלא גזרו חכמים בו לא ירבה בהילוך ב"ח וכ"מ ל' רמ"א שם:

ז

להקביל פני רבו. שחייב להקביל פניו ברגל אבל בשבת וחדש ליכא חיובא אבל מצוה איכא ואשה שוה לאיש בזה כדילפי' משונמית ועמ"ש סי' תקנ"ד סי"ב:

ח

לשמור פירותיו. דשמיר' ממונו נמי קצת מצוה היא עסי' רמ"ח:

ט

חייב. דע דכל מקום שנ' חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שידע שהוא שבת ולא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת [ועסי' של"ד סכ"ז בהג"ה] אבל אם עשה מלאכ' שלא במתכוין כגון ששכח דבר אצלו ויצא עמו לר"ה פטור ודין ר"ה עסי' שמ"ה:

י

בסייף. אפי' חגור במתניו חייב שדרך הוצא' בכך בחול וכ"מ בגמרא:

יא

בקסדא. הוא כובע ברזל ומגפיים אנפלאות ברזל למלחמה:

יב

מפני שצריך להסירם. הקשה בתי"ט דל"ל האי טעמא תיפוק לי' דשבת לאו זמן תפילין ע"ש ול"נ דאת' לאשמעי' דבקמיע הכתובי' בו שמות אף על פי שהוא מומח' אסור לצאת בשבת מה"ט אם לא שמחופה עור ועסכ"ה ולפמ"ש סימן ש"ח סס"ד לק"מ:

יג

במנעול. הע"ש לא עיין סי' ש"ג סי"ג:

יד

בבגדו. אבל בידו מחייבים בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינ' נקובה והע"ש לא דק בזה כל עיקר:

טו

נקובה. בב"י יש כאן ט"ס אבל בש"ע הוא כתוב כהוגן וכתב הב"ח דמ"מ ליכא למ"ד דבאיש חייב בנקובה ע"ש ואינו מוכרח והכלל הכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כן בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט אלא שנחלקו באיזה מחט הוי דרך הוצאתו בזמן התלמוד ואם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אף על פי שאנשי מקום אחר מוציאין בכך פטור דבטלה דעתן אצל כל אדם כדאי' בגמרא דף צ"ב:

טז

ואם יצא חייב. שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן ומניחה בידו עד שמגיע שם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאתו בכך וחייב דהרי אינו תכשיט לאיש:

יז

או צורות. עבי"ד סי' קמ"א ס"ה דבולטת אפי' בחול אסור להניחה ולהרב"י אשתמיטתיה כאן דין זה, ומ"ש כגון מפתחות ה"ה נדן של כסף דרגילין להתקשט בו [מ"ב] ואם יש בו סכין פשיטא דאסור:

יח

בזה להתיר. דוקא כשקובע בראש החגורה ועשוי כמין זענק"ל לחגור בו אבל כשקובע באמצע חגורו אסור [ב"ח וכ"מ בד"מ]:

יט

ואם יצא פטור. אף על פי שהוא דרך אומנתו כיון שלא הוציא כדרך המוציאין [רמב"ן גמרא] ומיירי שתחובה בבגדו במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק שעשה להראות שהוא אומן אבל במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים חייב כמ"ש ס"ח וסימן ש"ג ס"ט (תוס' דף י"א ע"ב) ובזה דברי הע"ש בטלים:

כ

סינר מלפניה ומאחריה. אבל אם הוא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה אסור [הג"מ פי"ט]:

כא

קושרתו. נקט קושרתו דבלא קשירה לא מתקיים כלל כיון שתלוי לפניה דלא כע"ש דמשוי לטור והרב"י טועה ולא עיין בסי' ש"ג סט"ו:

כב

שלא יכאב. היינו שלא יפול על בשר' ויתייבש עליה ונמצא מצערה [תוספות]:

כג

על צעיפה. ז"ל מהרי"ל מה שרגילין הנשים לשאת בשבת חתיכות בגד פשתן על הצעיף כשיורדין גשמים להציל מטינוף המטר גם לעשירות מותר להוציא לר"ה כיון דלעניות חזי חשוב גם לעשירות מלבוש ולא משוי עכ"ל, משמע דאפי' חתיכות ב"פ כל שמתעטפת בו כדרך מלבוש שרי אבל ליתן על ראש' שיהא מונח עליה ולא מתעטפת בו אסור וכ"מ בב"י ואם כוונת' שלא יצערו אותה הגשמי' שרי בכל ענין ואפי' ניצלת עי"ז מטינוף וכ"מ בש"ג פ"ו ובמרדכי וכ"מ סי"ג ועסכ"א וסל"ה:

כד

מפנטאניס. כיון דמחופה עור מהודק ולא מישתמיט [רשב"א]:

כה

ויש מחמירין. וכ"מ בהג"מ פי"ט דבמלכות רומא נהגו בהן איסור ועיין בפסחים דף נ"א וכ"כ בש"ל ומ"מ אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן עכ"ל עמ"ש סי' ש"ח סט"ו:

כו

במקום שאין דרך כו'. אפי' דרכם לילך בחול יחף ילבוש בשבת מנעלים כדי שיזכור שהוא שבת כ"מ בד"מ ובכלבו ועססי' ב' דמדות צניעות שלא לילך כלל יחף:

כז

אבל אם אפשר. כגון זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כח אסור (ואף על פי שמנענע גופו אסור סמ"ק) הרא"ש וכ"כ המ"מ דדוקא כשא"א לו לילך כלל בלא מקל מותר וא"כ פשוט מה שנהגו החשובים לילך במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת וא"ל דלהוי כתכשיט דלא מצינו שמותר לישא תכשיט בידו ואף ר"א דסבר תכשיטים הן לו לא קאמר אלא דאינו חייב חטאת אבל איסורא מיהא איכא וכ"מ בתוספות דף ס"ב דכשנושא תכשיט בידו אסור לכתחלה משום מראית העין וכ"כ ראב"ן סי' שמ"ט והא דאמרי' בירושלמי ר"ג וכו' ומפתח בידו ע"כ בידו לאו ממש דא"כ לא שייך למיגזר דלמא שליף ומחוי עב"י וצ"ל כמ"ש הר"ן שיהיה תחוב באצבעו כמין טבעת וא"כ מוכח מהתם דאסור לישא תכשיט בידו עבב"י ועוד דהא עשוי לתכשיט ולהשתמש בו כמ"ש סי"א אבל במקום שיש עירוב נ"ל דמותר לצאת דאינו נושאו אלא לכבוד אבל איש בעלמא שאינו נושא לכבוד אפילו במקום שיש עירוב אסור דאיכא זילותא דשבת כמ"ש סימן תקכ"ב ונ"ל דמ"ש הטור אין יוצאין בכסא וכו' ואם רבים צריכים לו מותר מיירי גם כן במקום שיש עירוב ובזה מתורץ קושית הרב"י, כתב הרמב"ם אם יצא הקטע בקב או באנקטמין של עץ פטור ע"כ:

כח

סומא. כיון שיוכל לילך בלא מקל:

כט

וכבלים. הוי כמו מלבוש [מרדכי]:

ל

בשק. מפני שדרך לצאת בו מפני הגשמים ולכן אף בלא גשמים נמי שרי (הרא"ש) ועיין ס"ס מ"ב:

לא

אסור לכרוך חוט. ז"ל הרמב"ם ובמוך וספוג שע"ג המכה ובלבד שלא יכרוך עליהן חוט או משיחה שהרי החוט והמשיחה חשובין אצלו ואינם מועילים למכה עכ"ל משמע שאפי' על הספוג אסור לכרוך חוט וכ"מ מלשון הרי"ף והתוספתא דלא כמ"ש הב"ח וטעמא דחוט או משיחה חשובין ואינן בטלים לספוג כמו אגד שהוא של סמרטוטים וכשמתירו משליכו ולא חשיב ובטיל לגבי הספוג ועסנ"א:

לב

אינם ארוגים לא. ולפי מ"ש ס"ט דלא גזרינן באיש דלמא אתי לאחויי צ"ל דהכא הוה טעמא דלמא מחייכי עלה דמיחזי כיוהר' ואתי לאתויי ואף על גב דהכא מיירי בקטן דאפי' מייתי ליה בידים ליכא איסור י"ל דגזרי' דלמא מחייכי עליה בני מלכים כל שעה וא"א שלא ישמע אביו ויטלם ואתי אביו לאתויי אבל אי בני מלכים לא מחייכי עליה אפי' אי מפסיק ליכא למיחש דלמא מייתי ליה אבוה דלא שכיח שיהא אביו בצדו בשע' שיפסיק עכ"ל התו':

לג

שדרכו להיות מחובר שם. בכל הבגדים לנוי דלא אטרחוהו חכמים לפסוק ולהתגנות:

לד

מחובר לכסות. ודוק' שתפו' בב' תכיפו' אבל קשיר' אינה מועיל [ב"ש] וצ"ע מ"ש מעגולים ירוקים דשרי כשמחובר קצת וצ"ל דאותן בטלים טפי לבגד וכ' הב"ח דוקא כשמחובר בכסות אז בטל לגבי כסות אבל בחגור' אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה וכ"מ בש"ג וה"ה דמותר לצאת בקפונ"י התפורה מאחריהם אבל אסור לצאת במטלית שקושר בפתילין של כובע לקנח בו עיניו [ש"ג פ"ו כ"ה]:

לה

ואין משמיעים קול. צ"ע דהא פסקי' בסימן של"ח דלא אסר אלא קול של שיר בלבד ועוד דכתב הטור שם דלכ"ע מותר להניח טבעת חלול' שיש בה אבן המשמיע קול כיון דלא בעי ליה להאי קלא וכ"כ בהג"מ פכ"ב ומביא ראיה מדאמרינן דף כ"ח דיוצא העבד בזוג אף על גב דאית ליה עינבל כיון דלא בעי ליה לקלא ע"כ וצ"ל דמיירי דוקא בקטנים וז"ל הש"ג אם עשוי' להשמיע קול אסורין וכ"מ בתוספות שאין מקשקשין את הזוג לתינוק עכ"ל משמע דוקא בתינוק דקבעי ליה לקול של שיר וכמ"ש סימן של"ט סעיף ג' ואף על גב דהקטן עושה זאת מ"מ צ"ל דהוי כמאכילו איסור בידים ועמש"ל ועסי' של"ט בהג"ה:

לו

לכל אדם. פי' שכל אדם מותר לישא אותה איגרת אף שלא ריפאתה אלא לאדם אחד ג"פ אבל אם יכתוב איגרת אחרת אסורה:

לז

ב' המחאות ביחד. כגון שכ' אגרת וריפא לראובן ועוד אגרת לשמעון ועוד אגרת וריפא לשמעון ב"פ ועדיין לא אתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים ולא קמיע ואח"כ ריפא באותה אגרת ללוי ונמצא באו ב' המחאות ביחד:

לח

לא תלי' וכו'. ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכ' ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע אסורה משא"כ כשבאו שנים ביחד או שבא המחאת קמיע תחלה אז אף על פי שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:

לט

לא גברא. דאמרינן מזלא דחולה גרם וא"כ אף הוא עצמו אסור לצאת בו:

מ

של כתב. ואם הוא מכתבי הקודש אסור לצאת בה אא"כ מחופה כמ"ש ס"ז ע"ש (ד"מ הג"מ) וכ"ה בגמרא:

מא

וגם הוא מרפא. משמע דאם אינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף אסור ועסכ"ב:

מב

על כתיפיו. יש מגדולים שכתבו החכמים שתולין הסודר על כתפיהן לתכשיט ת"ח אסורים לצאת בה ובקושטנטינא אין נזהרין והמדקדקין תוחבין ראשי הסודר באיזוריהן והשתא ליכא למיחש דלמא משתליף ליה ול"נ שצריך לקשור באזור (כ"ה):

מג

סביב הצואר. שנהגו לצאת כן אפי' בבתיהם ודרך מלבוש הוא להם [רשב"א וכ"כ בד"מ] ובמהרי"ל דמותר לצאת בטליתות שלנו ועסל"ד:

מד

ומוציא ידיו מתוכה. משמע דאם אין מוציא ידיו מתוכ' כמו שמתעטפים הנשים או האשכנזים אסור להגביהם וז"ל מהרי"ל הני נשי שמפשילים ומקפלים בגדיהם תחת זרועותיהם להגביהם שלא יטנפו שוליהן אסורים דנעשים באמצע כמרזב אך יכולים להגביה בידן בלי שום קיפול עכ"ל משמע דלא ס"ל לחלק בין דרך מלבוש או לא אלא במגביה קצת דמ"מ הוי דרך מלבוש אבל להגביה לגמרי אסור וכ"מ בב"י:

מה

היוצא במעות. מהרי"ל ז"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבעות מנוקבים כל שהוא בשעת הסכנה אך לא יוציאם חוץ לעירוב וי"א שהתיר בכה"ג גם בשאין מנוקבי' ואם מתירא מגזיל' כגון שמחפשין עבדי המושל מותר להוציאן חוץ לעירוב כמ"ש סימן של"ד עכ"ל וא"כ מ"ש בתחל' שלא יוציאם חוץ לעירוב מיירי שלא בא שום אדם לגזול וא"כ לא שייך לומ' שהוא בהול רק שהוא שעת הסכנה ואם ירגישו העכו"ם במעותיו יגזלוהו או יסתכן כמ"ש או"ה ע"ש ומ"מ משמע מדבריו דלשאת אותן בידו אסור רק לשאת אצלו דהוי טלטול כלאחר יד וכ"כ הב"י בשם אגור ובמהרי"ל ומ"ש סי' ש"ג סכ"ב דמות' לצאת היינו משו' שיחדו לתשמי' ובטל לגבי הבגד אבל נקוב' בעלמא אינו מועיל אא"כ נקבה לתלותו בצואר בתו אם לא בשעת הסכנה:

מו

במקום פסידא. כיון שהוא הוצאה כלאחר יד וגם בזמן הזה ל"ל ר"ה דאוריי' (ב"י אגור) אבל אם אינן תפורים אסור כמ"ש סל"ב, והע"ש עשה את עצמו כאלו לא ידע את יוס"ף ע"ש:

מז

בסודר כו'. מפני שדרך לבישתו בכך אף בחול. ב"י:

מח

לבדים. ז"ל הרמב"ם הכר והכסת אם היו רכין ודקין כמו הבגדי' מותר להוציאן מונחים על ראשן דרך מלבוש:

מט

בב' מלבושים. והני נשי שיש להם כתנות ובהם המיינות תפורין לחגור בהן ואח"כ חוגרת עוד חגור' של משי או כסף טוב שלא תחגורנה המייני הכתונת ומ"מ אין חשובין כמשוי כיון שהם מחוברים בכתונת בטלי לגבייהו (ב"י ש"ל) עסכ"ג:

נ

שיתפרם. שמא ישכח ויעבירנו ד"א בר"ה ועכשיו נהגו להקל כיון שאין לנו ר"ה וטוב להחמי' [ב"ח]:

נא

כובע. ז"ל הרמב"ם פכ"ב כובע שיש לו שפה מקפת שהוא עושה צל כמו אוהל על לבושו מותר ללבשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או כנגד פניו כמו אוהל והיה מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא' קשה ביותר כמו גג אסור מפני שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל וכתב הכל בו דוקא אם הוא קשה ואינו נכפף ובהג"מ כתב וכובעים שלנו שרי דמשופעים והולכים כלפי מטה ומשמע בסה"ת דזהו מה שקורין בריט"ל בפולין עיין סי' שט"ו ס"ח וסי"א ויש נמנעים מלתת הטלית על ראשם כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות כמ"ש סי' שט"ו וצ"ע לדידהו דכל הפוסקים שכתבו לאיסורא וכן בגמרא אטו מיירי דוקא כשיש לו טלית על ראשו וע"ק דה"ל לשנויי הכי בגמרא הא דאית ליה טלית בראשו הא דלית ליה אע"כ כמ"ש הרא"ש פרק המביא דמוכח בפרק ב' דעירובין כיון שעיקר כונתו לעשות אוהל להיות לצל אסור אפי' בלא דפנות והכי דייק לישנא דרמב"ם, ולכן נ"ל שאם הכובע קשה ביותר יניחנו בשיפוע כמש"ל והב"ח כתב היכא דנהוג היתר כרש"י נהוג וכ"כ במהרי"ל להתיר:

נב

בכובע. שאין בו שפה טפח ובמקום שאין דרך בני אדם לילך ברחוב בלא כובע זה שרי דודאי לא ישאנו בידו (מ"ב) ועבב"י:

נג

ולא קמיעי'. דאי אין בהן רצועות אמרינן שמא קמעין הן דטרח אינש לעשות קמיע כעין תפילין [ב"י] ועמ"ש רסי"א:

נד

זוג זוג. הקשה בתוי"ט כיון דקי"ל דשבת לאו זמן תפילין א"כ יכניס ב' זוגות בבת אחת דלא עבר על בל תוסיף כיון דלאו זמניה הוא כדאית' בגמ' עכ"ל, וצ"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ"ש סי' ל"ד ואם יניח שלא במקומו יהי' משאוי לכן לא יניח אלא זוג א' ועמ"ש ססי' תרנ"א ורש"א כ' דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אסור ללבוש יותר מזוג א' דלא שרי ליה יותר ממלבושו בחול כדאי' בגמ' וכ"כ הר"ן והא דאוקימנ' כמ"ד שבת זמן תפילין הוא משום דמתני' ר"מ הוא דס"ל כן ע"ש, אבל אשה אסור' להכניסה ואף על גב דק"ל דמותר לצאת בשק מפני שהרועים רגילים לצאת בהם מקרי מלבוש לכל אדם שאני נשים שהן עם בפ"ע (שבת דף ס"ב) ולכן נ"ל שאם יצאה בטלי' המצוייצ' חייב' חטאת אבל דבר שהוא מלבוש גמור לאיש מותרת אשה לצאת בו ועבי"ד סי' קפ"ב משא"כ טבעת לא מקרי מלבוש גמור:

נה

ולא ישטחם. משמע דוקא כשנשרו במים אבל אם נפלו מים מועטים מותר לשטחן דבמים מועטים כאלו ליכא למיחש לכיבוס וכ"מ קצת בספר יראים, ועוד דבסי' ש"ב ס"ט יש מתירין לכתחלה ליתן עליהם מים מועטין אך בסעיף מ"ז משמע קצת דאסור דהא אפילו בזיעה אסור:

נו

ואפי' בחדרי חדרים. פסק כרב הקשה בש"ג פרק חבית דבסי' ש"ה סי"א פסק דמטיילת בזוג בחצר אבל לא בר"ה משום דמיחזי כמאן דאזיל למכר' ובגמ' דף ס"ה אמרינן דלרב אפי' בחצר אסור והב"י בסי' של"ו ס"ט כ' בשם התוס' דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור מדאורייתא אסור בחדרי חדרים ע"ש וא"כ לק"מ ומ"מ קשה ה"ל לשנויי הכי בשבת דף ס"ה ואפשר דהתוס' סוברין דסוגיא דשבת אידחי ליה מההיא דכתובות ועיין בר"ן פ"ק דביצה:

נז

סמוך לאש. משום מלבן או משום מבשל כמו אונין של פשתן [שם] וא"כ אפי' בשרייה מועטת אסור ומיהו במקום שאין היס"ב ליכא משום בישול וכמ"ש סי' שי"ח סי"ד ובמקו' שאין בישול אין ליבון דאל"כ בחמה נמי ליתסר משום ליבון אלא ע"כ כמ"ש:

נח

ואסור לטלטלם. ז"ל המרדכי מסתפג אדם בעשר אלונטית ולא יביאם בידו מזה המשנה למדנו דכל דבר השרוי במי' אסור לטלטלו וכו' עכ"ל וצ"ע דהא קי"ל דאין הלכה כאותה משנה וכמ"ש סמ"ח וצ"ל כמ"ש הר"ן דשאני רחיצה וסיפוג דא"א לעמוד בלא רחיצה וסיפוג כדאיתא פרק כירה עכ"ל משמע דמ"מ עשרה בני אדם מותרין לטלטל דמדכרי אהדדי דבזה לא אדחי הא מתני', ולכאורה משמע דבזמן הזה דאפשר בלא רחיצה אסור להסתפג ומיהו י"ל כיון דלא גזרו חכמים שרי וכמ"ש ססי' י"ג בב"י ומ"מ טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו:

נט

שלא יוציאם. היינו בכרמלית:

ס

בעלי חטטין. ומניחין פשתן שיהא נראה כשער [מ"מ] ועסי' ש"ג סי"ג:

סא

או שיצא. דאל"כ אף לטלטלן אסור וכמ"ש בסי' רנ"ט [תוס'] ועסי' ש"ח סכ"ד:

סב

הכרוכים על היד. ה"ה בכרוכים על המכה ממש כמ"ש סכ"ב ומשמע אפי' לא יצא בהן שעה א' מבע"י וכמ"ש הג"מ בשם ר"י דלא כמ"ש הכל בו:

א

(א) אין לרוץ בשבת – שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך ודרשו שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול שדרך האדם למהר ולרוץ אחר עסקו ואף בחול אין לפסוע פסיעה גסה דנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו אלא דבשבת איכא נמי איסורא משום מעשות דרכיך:

ב

(ב) ואסור וכו' – וה"ה שאסור לקפוץ:

ג

(ג) יותר מאמה – פי' שיהא חצי אמה בין רגל לרגל וכף רגל אחת הוא ג"כ חצי אמה וזהו באדם בינוני ששיעור פסיעה בינונית שלו הוא אמה ואדם הגדול ביותר כפי שיעור פסיעה שלו:

ד

(ד) אם אפשר וכו' – דבאי אפשר מבואר בס"ג דשרי:

ה

(ה) מותר – אפילו לכתחלה שזהו עונג שלהם:

ו

(ו) וכן לראות – פי' שכל אדם מותר לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו:

ז

(ז) וכן מותר לטייל – אפילו אם כונתו להתעמל ולהתחמם משום רפואה מ"מ שרי כיון דלא מוכחא מילתא שעושה כן לרפואה אבל אסור לרוץ כדי שיתחמם לרפואה כיון דמוכחא מילתא ואסור משום שחיקת סממנין ויש מחמירין אפילו בטיול אם כונתו להתעמל לרפואה:

ח

(ח) לדלגו ולקפוץ – דילוג מקרי שמפסיק רגליו ברחבה וקפיצה הוא היכי שקופץ שתי רגליו בב"א:

ט

(ט) ממה שיקיפנה – והיכי דא"א בדילוג וקפיצה מותר לו להקיף אבל לעבור בה אסור דיש בזה חשש סחיטה ולא התירו לו אם לא בגוונא דס"ד וס"ו:

י

(י) פני רבו – וה"ה פני אביו [גמרא] ועיין במג"א שכתב דאיש ואשה שוין במצות הקבלת פנים ונראה דאשה היינו דוקא ברשות בעלה:

יא

(יא) או פני מי שגדול – לאפוקי הרב אצל תלמידו דאסור ואם הוא תלמיד שצריך לו רבו באיזה דברים הן מצד חדודו וחריפותו הן מצד שיש לו שמועות מגדולים אחרים כתב הט"ז דמותר לו לעבור בנהר דעכ"פ גדול ממנו באיזה דברים ובספר תוספת שבת אסר בזה. ואם הרב מסתפק באיזה דבר והולך לשאול את תלמידו שיודע בזה מסתבר בזה כהט"ז דלא גרע מלשאר דבר מצוה:

יב

(יב) ובס"ח בהג"ה – היינו דשם מבואר דאפילו אם איכא דרכא אחרינא להקיף מוטב יותר לעבור במים מלהרבות בהילוך כיון דהוא עובר לדבר מצוה אבל האחרונים הסכימו שם דכיון דיכול להקיף טוב יותר להקיף מלעבור במים:

יג

(יג) כדי שלא תהא מכשילו – שפעם אחרת לא ילכו לדבר מצוה כיון שלא התירו לו לחזור [רש"י]:

יד

(יד) לשמור פירותיו – דשמירת ממונו נמי הוי קצת מצוה ומ"מ לא התירו בחזרה דאינו דבר מצוה כ"כ ומשום שלא תהא מכשילו לעתיד לבוא לא שייך בזה דמאי איכפת לן אם ימנע ולא יחוס על ממונו וגם בודאי לא ימנע מללכת לשמור דאדם בהול על ממונו:

טו

(טו) לעבור במים – ובלבד שלא יוציא ידיו וכו' כדלעיל בס"ד:

טז

(טז) כל היוצא וכו' – עיין בבה"ל מה שכתבנו קצת בפתיחה לסימן זה וסימן ש"ג:

יז

(יז) ואינו דרך מלבוש – דאלו הוציאו דרך מלבוש הרי לא הוציאו כדרך כל המוציאין שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש:

יח

(יח) והוציאו כדרך וכו' – היינו שלא בשינוי:

יט

(יט) חייב – דע דכל מקום שנאמר בהלכות שבת חייב אם עשה במזיד חייב כרת ובשוגג דהיינו ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה חייב חטאת [ועיין לקמן סימן של"ד סכ"ו בהג"ה איך ינהג בזמה"ז] ואם שכח איזה דבר אצלו והוציאו בשוגג לר"ה אינו חייב עליה דמלאכת מחשבת אסרה תורה דהיינו שמוציאו בכונה אלא שאינו יודע שהיום שבת או שמלאכה זו אסורה ודיני ר"ה עיין לקמן בסימן שמ"ה ס"ז ובמש"כ שם:

כ

(כ) אסור לצאת בו – דילמא נפיל ואתי לאתויינהו ד"א בר"ה:

כא

(כא) שדרכה לשלפם – וחיישינן דילמא בתוך כך אתיא לאתויינהו ד"א בר"ה:

כב

(כב) לא בסייף – ואפילו אם הוא חגור במתניו מפני שדרך הוצאה הוא כך בחול:

כג

(כג) ולא באלה – דומה למקל וראשו עגול כמו כדור [ערוך]:

כד

(כד) ולא בשריון – מלשון ושריון קשקשים (שמואל א' י"ז):

כה

(כה) פטור שהם וכו' – ומ"מ אסור משום מראית העין שיחשדוהו הרואים שרוצה להלחם בהם בשבת וגם אפילו בחדרי חדרים אסור וכמ"ש בסמ"ה ע"ש:

כו

(כו) לא יצא בתפלין מפני וכו' – ומשמע דבביתו אין איסור להניח תפלין ודוקא במניחן שלא לשם מצוה אבל לשם מצוה אסור כנ"ל בסימן ל"א ועי"ש במ"ב סק"ה:

כז

(כז) שצריך וכו' – והיינו דילמא אתי לאתויי ד"א ומשמע דבלאו האי טעמא לא היה אסור לצאת בהם אף דקיי"ל שבת לאו זמן תפלין מפני שהם דרך מלבוש ועיין לקמן בסימן ש"ח סס"ד בהג"ה ובמ"ב שם ולעיל בסימן ל"א בבה"ל:

כח

(כח) קטן במנעל גדול – היינו אדם שהוא קטן במנעל שהוא גדול לו:

כט

(כט) באותו שאין בו מכה – הטעם משום דתו לא מחייכי עליה דידעי שאי אפשר לו לנעול המנעל בהרגל שבה המכה דמכתו מוכחת עליו ועיין בבה"ל:

ל

(ל) לא יצא – סעיף זה מיירי אפילו בסתם אדם שאינו אומן ועיין לקמן בסי"ב:

לא

(לא) בבגדו – אבל אם הוציאה בידו חייב בכל ענין האיש והאשה בנקובה ובשאינה נקובה:

לב

(לב) בין שאינה נקובה – דמחט לא הוי תכשיט לאיש בכל גווני ולכן יש איסורא לכו"ע:

לג

(לג) בנקובה חייב – ס"ל לדעה זו דבאיש דינו כמו באשה לקמן בש"ג ס"ט דנקובה הוי דרך הוצאה לפרקים כשהיא תחובה בבגדה [ומה דלקמן בסי"ב מבואר דאפילו באומן פטור מבואר שם במ"ב] אבל באינה נקובה פטור דלאו דרך הוצאה היא להוציא כשהוא תחוב בבגדו כ"א בידו ומש"כ וי"א בהיפך טעמם דס"ל דבאיש מחט נקובה לאו דרך הוצאה היא כשהיא תחובה בבגדו שגנאי הוא לו שיאמרו עליו שהוא חייט אבל באינה נקובה דרך הוא לפרקים אף בחול כשמוצאה בשוק לתחוב בבגדו כשיש לו צורך לחצות בו שיניו וכה"ג ועיין במ"א שמסיק דהכל לפי הזמן אם דרכן לצאת כך בחול ולא הוי תכשיט הוי דרך הוצאתו בכך וחייב ואם אין דרך הוצאתו בכך בחול פטור אבל אסור משום דאינו תכשיט וכתב עוד דאם רוב העולם אין דרכן להוציא בכך אע"פ שאנשי מקום אחד מוציאין בכך פטור אבל אסור והטעם משום דבטלה דעתן אצל כל אדם:

לד

(לד) שאין עליה חותם – דהוי רק תכשיט לאשה אבל לאיש הוי משוי ומיירי כ"ז שהוציאו כשהוא מונח על אצבעו דאי בידו ממש אפילו יש עליו חותם חייב לכו"ע:

לה

(לה) ואם יצא חייב – ומקרי דרך הוצאה על אצבעו מפני שלפעמים נותנת אשה לבעלה להוליכה לאומן לתקנו ומניחה באצבעו עד שמגיע לשם וא"כ אף בחול הוי דרך הוצאה בכך וחייב:

לו

(לו) לרש"י פטור – פי' פטור אבל אסור מדרבנן דאף דטבעת שיש עליה חותם הוא תכשיט לאיש שכן דרכו בחול לחתום בו באגרות מ"מ אסור דגזרינן דילמא שליף ומחוי ואתי לאתויי ד"א וכמו בכל תכשיטי אשה דגזרו משום זה:

לז

(לז) דאינו תכשיט וכו' – ס"ל דבאיש לא גזרינן דילמא שליף ומחוי לפי שאין דרכו בכך אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה גם לדידהו אסור משום דלא פלוג רבנן ואסרוהו גם באיש:

לח

(לח) וע"ל סימן ש"ג סי"ח – היינו דשם נתבאר האיך לנהוג בזה בזמנינו ומשמע שם דאין למחות באיש הנושא אותם ובחידושי רע"א כתב שם דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לצאת בטבעת כלל:

לט

(לט) אא"כ וכו' – דיכול לחתום בה אגרות:

מ

(מ) חקוקים – וה"ה אם האותיות על הטבעות בולטות דיבוא אח"כ על השעוה שוקע ג"כ מקרי טבעת שיש בה חותם אלא דנקט חקוקין משום צורות דבבולטין לפעמים בצורות אסור אף בחול להשהותה בביתו כגון שהיא צורה שלמה של אדם וכדאיתא ביו"ד סימן קמ"א ס"ה ויש שפירשו דהאי צורות לא איירי בצורות אדם כלל או כגון שהיה רק פרצוף מצד אחד דזה לכו"ע רשאי לעשות בין בולט ובין שוקע ומה דנקט חקוקין אורחא דמלתא נקט:

מא

(מא) אסור וכו' – היינו אפילו אם כונתו עתה לתלות על צוארו לתכשיט ולנוי אסור מפני הרואה והיינו אפילו לדעת ר"ת והרמב"ם לעיל בס"ט דמתיר בתכשיט לאיש או דמיירי שהמפתח קבוע היטב בשלשלת שעל צוארו ואין בקל למשלף אותו ולאחווי אפ"ה אסור מפני מראית עין:

מב

(מב) אם הוא של כסף – דכיון דאין דרך לעשות מפתח מכסף הרי עיקרו נעשה לתכשיט ואע"פ שגם משתמשין בו מ"מ עיקרו לתכשיט עשוי ומותר כשמוציאו לשם תכשיט אבל אם הוא עשוי מברזל ונחשת אע"ג דעשוי לנוי כעין תכשיט אסור לצאת בו דעיקרו לתשמיש עשוי שכן דרך כל המפתחות לעשות מברזל ונחשת [לבוש]. והנה אף דמדברי השו"ע משמע דדעתו כהדעה ראשונה מדקבעה בסתמא מ"מ אין למחות בזה אחרי דכתב הד"מ בשם האגור דבאשכנז נוהגין כהמתירין בשל כסף:

מג

(מג) אסור לצאת בתיק – היינו תיק של כסף וקבוע בשלשלת ולתלות על צוארו לתכשיט דאלו שמוציאם בידו בלא"ה אסור אפילו תכשיט גמור [אחרונים]:

מד

(מד) דהבתי עינים בעצמם הם משוי – וה"ה בנדן של כסף אף אם הוא עשוי להתקשט בו אם יש בו סכין ולא אמרינן דהסכין יהיה בטל לגבי הנדן שהוא של כסף או בתי עינים לגבי התיק אלא אדרבה הסכין והבתי עינים הם עיקר דהא אין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וה"ה נדן לסכין. והנה כ"ז מיירי לענין לשאת התיק של הבתי עינים עם הב"ע שבתוכו על צוארו לתכשיט ולשאת הבתי עינים גופא על חוטמו במקום שאין עירוב בודאי אסור בלא"ה דילמא יפלו מעליו ואתי לאתויי ד"א [ח"א]:

מה

(מה) בזה להתיר – ודוקא כשהוא מחובר וקבוע בראש החגור ועשוי כעין זענקעל [הוא כעין קרס או מה שאנו קורין שפראנצקעס] לחגור בו דאז אמרינן כיון שהחגורה מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה אחת אע"פ שהברזל עשוי ג"כ כעין מפתח לנעול בו בטל המפתח לגבי החגורה אבל כשקובע ומחברו באמצע חגורה אסור דאין המפתח בטל לגבי האזור דאין שייך להאזור כלל וע"כ אותן האנשים שמורין לעצמן היתר לשאת בשבת מחמת שתלוי המפתח בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במה דתלוי רק בקשר של קיימא הוא טעות דאין היתר אלא אם המפתח גופא עשוי מתחלתו כעין זענקעל דוקא דאז בטל לגבי החגורה. ואם המפתח הוא של כסף והוא קבוע בחגורה באמצע אף דבזה אינו גוף אחד עם החגורה מ"מ יש מתירין מצד שהוא תכשיט ויש אוסרים וכנ"ל בסי"א. ולשאת את המורה שעות [אוהר, זייגער] בבגדיו חוץ לעירוב אסור לכו"ע שאין שייך ע"ז שם תכשיט כיון שאינו דרך מלבוש והמוציאו לר"ה חייב חטאת ואפילו אם הוא מחובר לרביד הזהב שנושא על צוארו שהוא תכשיט ג"כ איסור גמור הוא דהמורה שעות יש לו חשיבות בפ"ע ואינו בטל לגבי רביד:

מו

(מו) במחט התחובה וכו' – כל אלו הם שנותנים בני האומנות לסימן מאיזו אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:

מז

(מז) ואם יצא פטור – דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו דאפילו אומן דוקא כשהוא רוצה להכריז על עצמו שהוא אומן אז מוציא בכך אבל לא בשאר פעמים והא דפסק המחבר לעיל בס"ח בדעה ראשונה דבמחט נקובה התחובה לו בבגדו חייב אפילו כל אדם שם מיירי שתחובה בבגד במקום שדרך לתחוב בו בחול לפרקים וכאן מיירי כשתחובה במקום שאין דרך הוצאתו לגמרי בכך רק לאומן כשרוצה להראות שהוא אומן לכן לא מקרי דרך הוצאה ופטור אפילו אומן כר"מ דס"ל הכי בגמרא ובביאור הגר"א לעיל בסימן רנ"ב בסופו פסק דהלכה כר"י דאומן חייב ועיין בספר חמד משה שהוא מצדד דגם דעת הרי"ף והרא"ש מטין כן:

מח

(מח) לא יצא הזב וכו' – דדרך הוצאה הוא לאיש זה בחול ואעפ"כ לא מקרי זה בשם מלבוש דהוא עשוי רק להצילו מטינוף וכל אצולי מטנוף משוי הוא אם לא שהוא מלבוש גמור וכדלקמן בסי"ד:

מט

(מט) בכיס – וה"ה אם קושר מטלית בפתילה של כובע כדי לקנח בו עיניו אסור:

נ

(נ) מלבוש – מלפניה ומלאחריה כעין מכנסים בלא שולים דכיון דדרך מלבוש הוא מותר בכל גווני וכדלקמן בסי"ד אבל כשהיא לפניה לבד או שהיא מאחריה בלבד וקושרתו ברצועות לפניה בכה"ג לא מקרי מלבוש ואסור:

נא

(נא) שלא יכאב – היינו שלא יפול על בשרה ויתייבש עליה ונמצא מצערה ולכך מותר דכיון שכונתה בשביל צער אפילו נצלת עי"ז מטינוף ג"כ דרך מלבוש הוא כשאר מלבושים שהם עשויים להגנת הגוף ומותר:

נב

(נב) אם אינו לובשו וכו' – ר"ל שלובשו מלמעלה על בגדיו כדי שלא יטנפו אעפ"כ מותר ומה שסיים אח"כ בהג"ה בגד מפני הגשמים או כובע וכו' היינו ג"כ אפילו שמוסיף ללבוש בגד מלמעלה לבגדיו רק מפני הגשמים ובלתי זה לא היה הולך בו כגון שהוא בגד עב וגס מאד כשק וכן כובע היינו שלובש מלמעלה כובע גדולה על כובעו כדי שלא יטנף אעפ"כ שרי כיון שהוא דרך מלבוש [ב"י בסוף סימן ש"א וכ"כ ש"א]:

נג

(נג) בגד על צעיפה – היינו אם אינו דרך מלבוש רק שמונח על ראשה לבד כמו בחתיכת בגד פשתן קטנה אבל אם מתעטפת בו גם קצת מגופה הוי דרך מלבוש ושרי אף שהוא לאצולי טנוף כמש"ל ואפילו אם הוא בגד גרוע כשק וכדלקמן בסכ"א ושרי אף לעשירות כיון דלעניות חזי חשיב גם לעשירות מלבוש:

נד

(נד) דאין זה וכו' – ואם כונתה שלא יצערו אותה הגשמים שרי בכל ענין אף שממילא נצלת עי"ז מטנוף בגדיה ובלבד שתקשרנה יפה:

נה

(נה) מלבוש – וע"כ אסור לאיש לכסות הכובע בפאטשיילע [ח"א]:

נו

(נו) כיון דאינו וכו' – היינו דע"כ חיישינן דילמא משתליף מרגלו ואתי לאתויי ד"א:

נז

(נז) וספסלים הקטנים שבידיו – היינו שנשען עליהם בעת שנדחף לפניו ושרי דהוא דומיא דחיגר עם מקל בסעיף ו':

נח

(נח) יוצא בהם בשבת – דלא שייך כאן דילמא משתלפי:

נט

(נט) של עץ – היינו אע"ג שאין בו עור כלל אפ"ה מקרי מנעל ועיין בביאור הגר"א ובפמ"ג שהקשו מהא דלקמן סימן תרי"ד ס"ב דמשמע דדוקא במחופה עור מלמעלה אבל של עץ לבד לא חשיב מנעל ועי"ש בביאור הגר"א מה שתירץ בזה ליישב דעת השו"ע לחלק בין שבת ליוהכ"פ אבל מ"מ לדינא משמע דמצדד כהרמב"ן דשל עץ לבד לא חשיב מנעל אף לענין שבת:

ס

(ס) וכן בפנטני"ש – היינו מה שקורין בלשוננו פאנטאפי"ל דאע"ג דמשתלפי במהרה וממילא [היינו ע"י חליצה בידים ובלא התרת קשר] מ"מ כיון דמחופה עור הוא מהודק קצת ולא חיישינן דילמא יפלו ואתי לאתויי:

סא

(סא) ויש מחמירים – היינו בפנטני"ש ומטעם דילמא משתליף והט"ז לקמן בס"מ כתב דלא חיישינן לזה דהא אין דרך לילך יחף בר"ה והתו"ש מפקפק קצת בדבריו ע"ש ונראה דבמקום רפש בודאי אין להקל אך לכו"ע אם שכח ויצא בהן לר"ה א"צ להסירן אלא מהלך בהן עד שמגיע לביתו וכן הדין בכל הני שאסורין משום דאתי לאתויי:

סב

(סב) במקום שאין דרך וכו' – ובד"מ משמע דאפילו במקום שדרכם לילך יחף בחול בשבת ילבש מנעלים כדי שיזכור – שהוא שבת ובב"ח איתא דגם יש בזה משום עונג שבת וה"ה דביו"ט צריך ליזהר בזה דעונג שבת ויו"ט שוין ועיין סימן ב' דגם בחול מדת צניעות הוא שלא לילך יחף:

סג

(סג) בלא מקל מותר – דכיון דאינו יכול לילך כלל בלא מקל הו"ל כמנעל דידיה:

סד

(סד) אבל אם אפשר וכו' – וכן זקן ההולך בביתו בלא מקל וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו ואינו נוטלו אלא להחזיק עצמו אע"פ שגופו מתנענע אסור דהוי המקל אצלו כמשוי כיון דבביתו הולך בלי מקל אבל אם הזקין כ"כ דא"א לו לילך כלל בלי מקל מותר:

סה

(סה) ואינו נוטלו וכו' – וכשאדם הולך במקום שיש חשש שיפול מחמת שירדו גשמים והמקום משופע או שהולך בחורף על המים הנגלדים [שקורין איי"ז] ומפחד שמא יפול מותר ג"כ לצאת במקל דדמי לחיגר [כ"כ הט"ז] ואליהו רבא כתב עליו דאין דבריו מוכרחים וגם בעוד אחרונים ראיתי שדעתם שאין להתיר בזה רק במקום שיש עירוב:

סו

(סו) אסור – ואפילו הוא מקל תפארת שנושאו לכבוד אסור דאף שהוא תכשיט לא הותר לישא תכשיט בידו וע"כ מה שנהגו החשובים לצאת במקל שבידם אסורים לצאת בהם בשבת חוץ לעירוב אבל תוך העירוב מותר אם נושאו לכבוד או שיש בו צורך קצת אבל בלא צורך כלל איכא זילותא דשבת:

סז

(סז) דינו כחיגר – היינו דתלוי ג"כ אם יכול לילך בלי מקל [ב"י בסימן תקכ"ב]:

סח

(סח) אסור לו לצאת – היינו חוץ לעירוב והטעם דעצם הליכתו אפשר לו לילך בלי מקל ואינו נוטלו אלא ליישר פסיעותיו:

סט

(סט) וכבלים וכו' – דנחשב לו כמו מלבוש דדרך הליכתו הוא כן ובטלים הם לגבי הגוף שהוא לבוש בהן ולא חיישינן דילמא נפיל מרגליו ואתי לאתויי דמסתמא כיון דאסור בהם בודאי הם בחוזק על רגליו ולא יפלו:

ע

(ע) אין יוצאים באנקטמין וכו' – ובכל זה הטעם מפני שאין זה דרך מלבוש ואם הוציא בזה וכן בקב הקיטע הנ"ל פטור מפני שלא הוציא כדרך המוציאין:

עא

(עא) בתיבה וכו' – כגון שרוצה להגן על עצמו מפני הגשמים והטעם דכל הני לאו דרך מלבוש הוא אלא משוי הוא:

עב

(עב) בשק – מפני שדרך הרועים לצאת בהם מפני הגשמים וכיון דחשיב מלבוש להני לכן מותר גם לכל אדם לצאת בהם אפילו שלא מפני הגשמים:

עג

(עג) פי' בגדים גסים – כן פירש הרא"ש בנדרים וכן רש"י בשבת ס"ב פירש נמי מלבוש שק ומשמע דשק ממש לא [וצ"ע בימינו שהרועים נהגו ללבוש שק גופא איך הדין גם לדבריהם קשה קצת אמאי קאמר הברייתא לא בתיבה וקופה וכו' יותר היה לה לאשמועינן דבשק ממש לא וגם בש"ג שעל המרדכי הביא בשם אדרת והוא הרשב"א דאפילו שק מותר וצ"ע]:

עד

(עד) במוך וספוג – היינו שנתנו מבעוד יום וכדמפרש לקמיה:

עה

(עה) באספלנית – מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו על המכה:

עו

(עו) לא יחזירנה – דהוי כמו נתינה לכתחלה דאסרו רבנן לעשות רפואה בשבת וכדלקמן בסי' שכ"ח:

עז

(עז) על המכה – וה"ה אם ירצה לכרוך אותם על המוך וספוג ורטיה ג"כ אסור והא דמסיים דבאגד שכורך על הרטיה יכול לילך בו היינו דוקא באגד של סמרטוטין דדרך להשליכו כשמתירו וע"כ אינו חשיב ובטיל לגבי הרטיה משא"כ בחוט או משיחה דחשיבי ואינו בטיל לגבי המוך וספוג ובביאור הגר"א כתב דלדעת הרמב"ם אינו אסור בחוט ומשיחה כ"א כשכורכו על המוך וספוג לצאת בו [דמשום דחשיבי לא בטלי] אבל על המכה ממש אפילו היה כרוך חוט ומשיחה או שאר דבר חשוב מותר לצאת בו דאף דאינו מרפא מ"מ הרי מועיל שלא יסרט המכה וע"כ לא הוי משוי והביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא ומשמע מניה שהוא סובר כן להלכה וכן משמע דעת כמה אחרונים וכמו שאכתוב לקמן בסכ"ח במ"ב ע"ש:

עח

(עח) וקושרו ומתירו – דהלא באגד אין בה משום רפואה:

עט

(עט) הארוגים להם – ולכן לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי ואפילו אם הם זגין של זהב שאינו עשוי אלא לבני מלכים ג"כ לא חיישינן דילמא מחייכי עליה ואתי לאתויי בידו כיון שהוא ארוג:

פ

(פ) אינם ארוגים לא – ואפילו הם קשורים להכסות וכ"ש בזוג שבצוארו דאסור לצאת דחיישינן דילמא מיפסק מהכסות או מצוארו ואתי לאתויי וכ"ש אם הם של זהב דחיישינן דילמא מחייכי עליה להחזיקו כיוהרא דאינו עשוי אלא לעשירים ואתי ליטלן ולאתויי ביד וכתבו בתוספות בשם הריב"א דאפילו בנים קטנים שאינם עשירים אסורים לצאת בזוג של זהב שאינו ארוג בכסות או התלוי בצוארו דחיישינן דילמא מחייכי עלייהו וא"א שלא ישמע אביהם ויטלם ובתוך כך אתי לטלטלם ד"א בר"ה והביאם המ"א וא"ר:

פא

(פא) רק בדבר וכו' – דהיינו כגון זוג שהדרך היה בזמניהם להיות בכל הבגדים לנוי לכך שרי באריג שלא גזרו אטו אינו אריג כיון שהוא נוי לבגד לא הטריחו חז"ל להפסיד אותו ולהתגנות:

פב

(פב) שאין דרכו בכך – היינו דגזרו מחובר אטו אינו מחובר ועיין במרדכי שם שסיים דאפשר דבכלל משוי הוא וחיוב חטאת נמי יש בזה דאינו בטל לגבי הבגד כיון שאין דרכו בכך וכן משמע בתשובת הרשב"א שהובא בב"י שכל דבר שאין צורך להבגד ואין תשמיש להבגד אינו בטל לגבי הבגד והרי הוא כאלו מוציאן לבדו בלא הבגד וחייב:

פג

(פג) מותר לצאת בהן – דחשיב מלבוש כיון שדרך לצאת בו כל ימי השבוע ולא חיישינן דילמא יתבייש ושקיל ליה ואתי לאתויי שאימת מלכות עליו גם לא חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים שאינן ארוגים שאין זה חשיב:

פד

(פד) אם מחובר וכו' – כאן בעינן שיהיה מבע"י תפור היטב להכסות או עכ"פ שיהיה תפור בשני תכיפות דאז הוי כמו אריג יחד וכנ"ל בריש הסעיף [דאל"ה חיישינן דילמא מיפסק ואתי לאתויי כמו בזגים ואע"ג דהוא דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט מ"מ לא חשיב כמשוי דדרך היה בזמניהם לתפור כן להכסות הלכך בטל הוא לגבי בגד ולפ"ז בזמנינו שאין דרך להיות הפאציילע"ט תפור בהבגד לא בטיל הוא לגבי בגד ואסור וכ"כ בספר זכרו תורת משה ובספר מטה אשר ויש שכתבו לפי שהפאציילע"ט הוא דבר שאינו חשוב בטל הוא לגבי הכסות כשתפור בו] וקשירה בעלמא להכסות או להחגור אפילו קשרו מבע"י בקשר של קיימא ג"כ אסור לצאת בו כיון שאינו חוגר עצמו בהפאציילע"ט ומי שרוצה להיות הפאציילעט עמו ולא תפרו להכסות מבע"י אין לו היתר שיעשה עתה ממנו כעין חגורה לחגור בו כיון שיש לו חגורה בלא"ה וחגורה ע"ג חגורה אסור כדלקמן בסעיף ל"ו אלא יחבר ראש הפאציילע"ט בראש החגורה בעניבה ויהיה כחגורה ארוכה ויחגור עצמו בו כל זמן שהולך ברחוב [ט"ז וש"א] ויש מאחרונים שמפקפקין בזה וסוברין דקשר שאינו של קיימא לא מהני לזה וע"כ לכתחלה טוב לעשות עצה זו גופא מע"ש ויקשרנו בקשר של קיימא להחגורה בראש דיחשב כחגורה ארוכה לחגור בה בשבת:

פה

(פה) לכסות – דוקא לכסות אבל אם תפרו לחגורה אינו מועיל דאינו בטל לגבי חגורה אא"כ יתפרנו בראש החגורה ויחגור עצמו בו וכנ"ל ועיין לקמן בסעיף ל"ו ל"ז מה שכתבנו במ"ב מענין זה:

פו

(פו) שקושרים אותם בקשרים – דהוא ג"כ בכלל קמיע מומחה כדאיתא לקמן בסכ"ה דאחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין ותכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו ועיין לקמן בסכ"ה מתי נקרא קמיע מומחה:

פז

(פז) אין יוצאין וכו' – ועיין לקמן סימן ש"ח במ"ב ס"ק קכ"ט מה שכתבנו שם:

פח

(פח) יוצאין בו – ודוקא כשהוא מוציאו דרך מלבוש דאז שרי משום דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו אבל לא יאחזנו בידו ויעבירנו ד"א [גמרא]:

פט

(פט) לא שנא וכו' – כלל ההפרש בין איתמחי גברי לאיתמחי קמיע הוא זה דאיתמחי גברא לא נקרא אלא ע"י שריפא ג' בני אדם מחולי אחת בשלש איגרות שהיה כתוב בכולן לחש אחד ואפילו לכל אחד רק פ"א ואז נעשה גברא זה מומחה אף לשאר אנשים שיש להם חולי זה אם יכתוב לחש זה דהלא נתחזק בשלשה בני אדם שהוא מומחה לרפאות בלחש זה [אבל לשאר לחשים לא נעשה מומחה לעולם דלא איתמחי רק על לחש זה שכבר נתברר המחאתו] ומומחה קמיע כגון שכתב לחש אחד באגרת אחת וריפא באותה אגרת ג' פעמים שעי"ז נעשה אגרת זו מומחה שכל אדם מחולי זה שישא האגרת הזה יתרפא ודוקא אותה אגרת בעצמה אבל אם יהיה כתוב הלחש הזה גופא באגרת אחרת לא מהני דלא איתחזק הלחש הזה כ"א באגרת הזו. ואפילו אם יכתוב אותו גברא בעצמו שכתב האגרת הראשון ג"כ לא מהני דהלא לא איתמחי גברא בשלש אגרות:

צ

(צ) לחש אחד – אבל כתב ג' לחשים לא איתמחי גברא כלל עי"ז שהרי כל לחש לא הועיל כ"א לאדם אחד:

צא

(צא) בכל פעם שיכתבנו – אפילו לאדם אחר וה"ה דיכול כל אדם מאותה חולי ליקח בעצמו ולישא אותן האגרות הראשונות שכבר כתב מומחה גברא זה דכיון דגברא נתחזק כמומחה על לחש זה מאי נ"מ אם יכתבנו מחדש או לישא מה שכתב כבר:

צב

(צב) וריפא בו ג' פעמים – אפילו רק לאדם אחד:

צג

(צג) לכל אדם – פי' שכל אדם שיש לו אותה החולי מותר ליקח בעצמו ולישא אותה אגרת אף שלא רפאה אלא לאדם אחד שהרי נתחזקה בהמחאתה ג' פעמים אבל אם יכתוב לחש זה באגרת אחרת אסורה אפילו אם אגרת הראשונה רפאה שלשה בני אדם דלא נתחזקה רק אותה האגרת אבל גברא לא איתמחי לאגרת אחרת:

צד

(צד) הועילה לג' אנשים – דאי לא הועילה כל אחת רק לאדם אחד לא הוי אלא איתמחי גברא ולא הקמיע וכדלעיל בריש הסעיף אבל כיון שהועילה כל אגרת פעם אחת לג' אנשים גם האגרת נתמחאה:

צה

(צה) או לאדם אחד שלשה פעמים – גם בזה הא דצייר ג"פ כדי שיהיה גם איתמחי קמיע וכנ"ל:

צו

(צו) שתי המחאות ביחד – כגון שכתב אגרת וריפא לראובן ג' פעמים ועוד אגרת לשמעון ג' פעמים ועוד אגרת וריפא לשמעון עוד ב' פעמים [ועדיין לא איתמחי גברא לפי שלא ריפא ג' אנשים וגם לא אתמחי קמיע] ואח"כ ריפא באותה אגרת השלישית גם ללוי ונמצא שבאו שתי המחאות ביחד [מ"א]:

צז

(צז) לא תלינן וכו' – ונ"מ שאם הפסיד הרופא המחאתו כגון שכתב עוד ג' אגרות ולא הועילו אז גם הקמיע שנתן מכבר שריפא ג' פעמים אסורה דעדיין לא נתמחאה משא"כ כשבאו שניהן ביחד או שבאה המחאת הקמיע תחלה אז אע"פ שהפסיד הרופא המחאתו המחאת הקמיע במקומה עומדת:

צח

(צח) שלשה קמיעים לאדם אחד – היינו שלש אגרות אף שהם לחש אחד:

צט

(צט) לא גברא – דהיינו שאינו יכול לכתוב אגרת אחרת אף בלחש זה דכיון שלא ריפא בהג' אגרות רק לאדם אחד אמרינן מזליה דחולה גרים וכתב המ"א דאף החולה בעצמו אסור לצאת בהאגרות שרפאוהו מכבר כיון שנקראו קמיע שאינו מן המומחה וש"א מפקפקין בזה:

ק

(ק) ולא קמיע – דקמיע לא איתמחי רק כשאגרת אחת רפאה ג' פעמים:

קא

(קא) של כתב – ואם הוא מכתבי הקודש אסור לצאת בה לר"ה אא"כ מחופה בעור או ד"א דאל"ה חיישינן דילמא יצטרך לפנות ויסירם מעליו ואתי לאתויינהו ד"א ואם הוא חולה שיש בו סכנה אי שקיל מיניה דאז אין צריך להסירם בכל גווני מותר לצאת:

קב

(קב) של עיקרין – של שרשי סימנין:

קג

(קג) לומר – וה"ה שנאמן על הקמיע לומר שהיא מומחית דלא חשדינן ליה שיכוין להכשיל:

קד

(קד) בביצת החרגול – הוא חגב ועיין בגמרא למאי עבדי כל דברים אלו ובזמנם היו אלו דברים איתמחו לרפואה ויש להם דין קמיע מומחה ושרי לצאת בהן כשהן תלויין עליו:

קה

(קה) ואין ניכר בו שהוא משום רפואה – היינו שאין ניכר שיהיה לרפואה והא דמותר בדברים הנ"ל כיון שיאמרו היודעים שהוא לרפואה מצד הסגולה הוי כניכר:

קו

(קו) כל לחש מותר – ואפילו אי עדיין לא אתמחי ואין אנו יודעין שמרפאין אפ"ה מותר בחול דכיון דידעינן שיש לחשים שמרפאים אמרינן שמא גם בזה ירפא והוי קצת כמו ניכר כיון שרגילות שהלחשים ירפאו ואין איסור אלא באותן שידענו שאינן מועילים:

קז

(קז) בכל קמיע שאינו מומחה – הקשה בביאור הגר"א הא תנן דאין יוצאין בקמיע שאינו מומחה משמע הא בחול ש"ד ועיין בלבושי שרד שנדחק ליישב. ואם החולה הוא דבר שיש בו חשש סכנה נראה דלכו"ע שרי בכל גווני:

קח

(קח) וגם הוא מרפא – הוא מלשון הטור ומשמע מזה דבדבר שאינו מרפא אלא שעושה כדי שלא ינגף ברגלו אסור ואזיל לטעמיה בסכ"ב עי"ש אבל בא"ר הביא בשם כמה פוסקים דאפילו אם אינו מרפא אלא שעושה כדי להגין מצער ג"כ מותר לצאת בו וכ"כ בתו"ש בשם מהרש"ק ועיין לעיל בסעיף כ"ב מה שכתבנו בשם הגר"א דדעת הרמב"ם הוא ג"כ הכי וע"כ אם חתך אצבעו בשבת וכורך חתיכת בגד עליה שלא ישרט בבגדיו מותר לצאת בו מיהו יותר טוב שיכרוך על המקום הזה באיזה סמרטוט דבזה מצדד הפמ"ג דלכו"ע שרי לצאת בו דלא חשיב ובטיל לגבי המכה מיהו בכל גווני צריך לרחוץ מקודם הדם שבאצבעו כדי שלא יצטבע עי"ז:

קט

(קט) מותר לצאת – ודוקא בשקשר את המטבע לפיסת רגלו מבע"י באיזה סמרטוט דלא חשיב ובטיל אבל אם קשר אז בדבר שהוא חשוב אסור לצאת בשבת וכנ"ל בסכ"ב:

קי

(קי) דהיינו שלאחר וכו' – וכ"ש כשהסירה לגמרי מעל עצמו וקיפלה ונתנה על כתפו דחייב:

קיא

(קיא) חייב חטאת – שאין זה דרך מלבוש והו"ל משוי:

קיב

(קיב) למטה מכתפיו – היינו אפילו אם אינו מכסה בה רוב גופו ויש מחמירין בדבר דבעינן שיהא מכסה בה רוב גופו:

קיג

(קיג) ועל פי זה מותר וכו' – כונתו באופן זה שמתקצר קצת מלמטה דכיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתפיו ואע"ג שמגביה שוליו מלמטה שרי דלהתעטף כל גופו בו כמו בבהכ"נ קשה לעשות כן כשהולך בר"ה אף שילבש גלימא עליו מלמעלה:

קיד

(קיד) ולהביאו לבהכ"נ – כאן שייך הג"ה דסעיף שאחר זה [באר הגולה ועו"ש ולפירוש הגר"א שנכתוב לקמן ההגהה על מקומה עומדת]:

קטו

(קטו) בטלית סביב הצואר – ואין זה סותר לסעיף הקודם דמיירי במדינות שנהגו לצאת כן בחול בבתיהם ולכן מותר אפילו במקופל ומונח סביב הצואר דדרך מלבוש הוא שם והוא כעין סודר שהתיר השו"ע לקמן בסל"ד [מ"א ותו"ש] ומש"כ בהג"ה אע"פ וכו' מקומה שייך לסוף סכ"ט וכנ"ל ובביאור הגר"א משמע שמפרש דמש"כ בשו"ע בטלית שסביב הצואר היינו ששני צדי העליון היה מקובץ ומונח סביב הצואר אבל שוליה התחתון שמאחוריה היה משולשל למטה ולזה סיים הרמ"א דאע"פ שמניח צד ימין על כתפו של שמאל ג"כ שרי משום דדרך ללבשו כך והוא להתנאות. ולפי פירושו שייך דין זה גם במדינתנו:

קטז

(קטז) נתכוין לקבץ כנפיו וכו' – היינו שנטל שני הקצוות שלפניו ולאחריו לצד ימין וכן של צד שמאל וקיפלן והגביהן על ידו או על כתפו ולא דמי לסכ"ט דהתם כל שולי הטלית שלאחריו מקופלת ומונח על כתפו משא"כ הכא דרק הקצוות מוקפלין ומונחין על כתפיו להכי רק איסורא איכא ולא חיובא וגם תלוי בכונתו:

קיז

(קיז) אבל מלבושים דידן – הטעם דאכתי נשאר עליו עצם הבגד דרך מלבוש ומשמע באחרונים דאעפ"כ אין להקל אלא במגביה קצת אבל לא להגביה הרבה ולתתם תחת הזרוע דנעשה כמרזב:

קיח

(קיח) ומוציא ידיו מתוכה – משמע דכשאינו מוציא ידיו מתוכן כגון מענטלי"ק של נשים או שול מאנטי"ל של אשכנזים אסור להגביהם דלאו דרך מלבוש הוא ומ"מ נראה דאין להחמיר אלא להגביה הרבה אבל לא מעט כדי שלא יתלכלך דעדיין דרך לבישה הוא:

קיט

(קיט) חייב – דדרך הוצאה היא וה"ה כשיוצא לחוץ במעות הצרור לו בכיסו התחוב בבגדו אבל בבית או תוך העירוב דלית ביה משום איסור הוצאה שרי באופן המבואר לקמיה:

קכ

(קכ) מותר – להיות לבוש בסדין הזה אם צריך לו להסדין וי"א דהאי אם צריך לו היינו שירא להניחו שלא יבואו לגזלו אבל משום צריכות הסדין בעלמא לא הותר לו לטלטל:

קכא

(קכא) רק שהם מנוקבים – זהובים אדומים או מטבעות כסף דאין עלייהו שם מוקצה עי"ז דראוי לתלותו בצואר בתו לתכשיט ועיין בביאור הגר"א שכתב דזה קאי גם ארישא דהיינו בצרורים בסדינו בעי ג"כ מנוקבים וטעמו דאי לא היו מנוקבים היה אסור לטלטל גם הסדין דנעשה בסיס להמעות שצרר בתוכו מע"ש:

קכב

(קכב) אסור לצאת וכו' – ולא בטלי לגבי בגד כמו שאר דבר התפור בתוך הבגד משום דחשובים ולא בטלי ומ"מ לית בהו חיובא כמו בצרורין למעלה אלא איסורא משום דלאו דרך הוצאה היא:

קכג

(קכג) במקום פסידא – היינו בתפורים בתוך בגדו מע"ש וטעמם דכיון דלית ביה אלא איסור דרבנן משום דלאו דרך הוצאה היא וכנ"ל וכ"ש בזמן הזה דלהרבה פוסקים לית לן ר"ה דאורייתא הקילו במקום פסידא דאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר באופן זה יבוא לעבור על איסור תורה דיבוא לחפור בקרקע ולהטמין וכה"ג וכתבו האחרונים דה"ה אם לא תפרן מבעוד יום יוכל להוציאן בשבת ע"י שינוי אחר שיהיה שלא כדרך הוצאה דהיינו שיניח המעות בין בגדו לבשרו או במנעלו ומ"מ לכתחלה טוב יותר לתפור בבגדו מבעוד יום:

קכד

(קכד) אם צריך לצאת – כגון שירא שאם ישב בבית כל היום ירגישו בו שהוא שומר מעותיו ויבואו לגזלו:

קכה

(קכה) לא יצא – היינו חוץ לעירוב כשהוא לבוש בהבגד:

קכו

(קכו) יש להחמיר – שלא ללבוש הבגד דחיישינן שמא יצא בו:

קכז

(קכז) המקופל על כתפו – אע"ג דבטלית אסור במקופל כמ"ש בסכ"ט בסודר שרי דסודר דרך לבישתו כך בחול לקפלו על כתפיו וכ"ז מיירי במקומות שדרך איזה אנשים לילך כן לפעמים:

קכח

(קכח) אע"פ שאין נימא וכו' – דאיכא למ"ד בגמרא דבעינן דוקא שיהא נימא יוצא מהסודר וכרוכה על אצבעו להחזיקו שלא יפול מכתפיו אבל לא קי"ל הכי:

קכט

(קכט) ואם אין הסודר וכו' – והיינו שהוא קצר ואין בו שיעור כדי לחפות ראשו ורובו לכך צריך לקשור שני ראשיו למטה מכתפיו והוי כמו אבנט ושרי אע"פ שקצרה אבל אם יש בהסודר שיעור כדי לחפות ראשו ורובו אז אף אם מקפלו על כתפיו שרי וכמ"ש בריש הסעיף דמקרי מלבוש ודרך לבישתו בכך ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

קל

(קל) לבדים הקשים וכו' – שאין דרך מלבוש מלבדים הקשים והוי כמשוי ואסור ומשמע ברמב"ם דאפילו אם הם דקין אסור כיון שהוא קשה:

קלא

(קלא) מותר – להביאם דרך עיטוף אפילו בר"ה ומשמע ברמב"ם דדוקא אם הם גם דקים כמו הבגדים:

קלב

(קלב) בין לצורך חבירו – אע"ג שאין לו שום הנאה בזה אפ"ה לא מחזי כמשוי כיון דדרך מלבוש הוא:

קלג

(קלג) ויש אוסרים שתי חגורות – ולא דמי לשני מלבושים שדרך אדם ללבוש אותן מפני הקור אבל תרי חגורות מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא ומשמע בפוסקים דלכו"ע אין איסורו אלא מדרבנן כיון שעכ"פ דרך לבישה הוא אלא דאסור משום דמחזי כמשוי וכ"ש לחגור פאציילק"ע על החגורה דאין דרך לחגור בכך דאסור והח"א כתב דבזה אפילו לדעה ראשונה אסור דכיון שאין דרך לחגור בזה בחול מינכר לכל שמערים להוציא ואפילו בכרמלית אסור ובט"ז סקי"ד נתן עצה שיחבר ראש הפאציילק"ע בראש החגורה בעניבה דאז יהיה נראה כחגורה ארוכה ויחגור גם בהפאציילקע ולפי המבואר לקמיה יכול לחגור את הפאציילקע ע"י הפסק מלבוש דהיינו אם החגורה היא למעלה יחגרנה על המכנסים אבל אסור לקשור את המטפחת סביב הרגל שאינו דרך מלבוש כלל אלא יעשה כנ"ל או יכרוך אותה סביב הצואר בדרך מלבוש:

קלד

(קלד) זה על זה – והיכא שנוהגין לחגור אונטע"ר גארטיל ואיבע"ר גרטי"ל דהיינו התחתון אין נאה והשני נאה ועושין כן שהוא טוב לחגור בשני על הראשון או שהשני הוא קצר שרי [פמ"ג] וכן בח"א מצדד דאין למחות בזה במדינות שנוהגין כן. כתבו האחרונים דמה שנוהגות קצת נשים לחגור בחגורה ועוד חוגרין בחגורה על הבגד הרחב מלמטה ושע"י כך הוגבה בגד הרחב מן הארץ ועושין כן שלא יתלכלך הבגד בעת שיש טיט ורפש ג"כ שרי כיון שצורך הוא לכך:

קלה

(קלה) וכן ראוי לנהוג – ע"כ שלא"ף מאנטי"ל שתפור בו המיינא אם רוצה לחגור חגורה על השלא"ף מאנטי"ל יתיר המיינו התפור בו ומ"מ לא הוי משאוי דבטל הוא לבגד אחרי שתפור בו וכדלעיל בסכ"ג משא"כ אם יחגור בשניהם הוי החגורה כמשאוי [פמ"ג]:

קלו

(קלו) שני כובעים – שכן דרכו בחול לשום כובע גדול ע"ג כובע קטן [או"ז]:

קלז

(קלז) וכן שני אנפילאות – על כל רגל דהוי כשני סרבלים:

קלח

(קלח) בבתי ידים – והטעם שהם מלבוש גמור שעשויין להגין מפני הקור ויש מי שמחמיר הוא משום דלפעמים צריך למשמש בידיו להסיר ממנו כנה או פרעוש העוקצתו וחיישינן שמא ישכח ואתי לאתויי ד"א בר"ה:

קלט

(קלט) הנקראים גוואנטי"ש – זו היא מה שאנו קורין הענטשיך אבל מה שאנו קורין ארבי"ל שתוחב בו שתי ידיו דעת הט"ז דשרי לכו"ע דבהאי שוב ליכא למיחש שמא יסירנה מידו דאף אם יעשה כך הרי הוא לבוש לידו השנית ולא מיקרי משוי ויש דס"ל דאדרבה זה חמיר טפי שבקל נופל מידו ואתי לאתויי ד"א ועוד שרגילין לשאתו לפעמים כך ביד וע"כ לפי מה שכתב השו"ע דראוי לחוש בגוואנטי"ש ראוי לחוש גם בזה [פמ"ג]:

קמ

(קמ) או שיקשרם וכו' – דתו ליכא למיחש שמא יוציאם בידיו:

קמא

(קמא) וראוי לחוש לדבריו – ועכשיו נהגו להקל ואפשר משום דכיון שלהרבה פוסקים אין לנו ר"ה מדאורייתא בזה"ז דנגזור דילמא אתי לאתויי ומשמע מדברי האחרונים דאף שאין למחות ביד המקילין מ"מ ראוי לכל בעל נפש להחמיר:

קמב

(קמב) כהלכתה – עיין לעיל בסימן י"ג ס"א במ"ב שם מבואר כל פרטי הדין הזה:

קמג

(קמג) חייב – לא בשביל הטלית דאע"ג דאינו מקיים עשה דציצית מ"מ אינו חייב בשביל זה מחמת שבת דהא מלבושיה הוא אלא בשביל הוצאת החוטין:

קמד

(קמד) ודעתו עליהם – ר"ל הלכך לא בטלי אגב הטלית כמו דבטלי הרצועות לגבי כילה לקמן בסל"ט:

קמה

(קמה) אע"פ שאין בה תכלת – דקי"ל תכלת אין מעכב את הלבן:

קמו

(קמו) כילה – הוא כעין טלית שראוי להתעטף בה ויש בה רצועות תלויות בה וע"י הרצועות מותחין אותה באהל ולא אמרינן הך רצועות לאו צורך עיטוף הוא שאין הרצועות עשויות אלא לנטותה באהל והויין משאוי בשעה שמתעטף בה:

קמז

(קמז) התלויות באבנט אע"פ וכו' – שדרכן היה לקשור ראש הרצועה האחת במנעלים ולמתוח אותן למעלה וראש השני היה קושר באבנטו ופעמים שהולך בלא מנעלים כגון ביוה"כ או מפני רוב החום ונשאר הרצועה תלויה באבנט:

קמח

(קמח) של משי – היינו הרצועות ואבנט שתלוי בשפתו כמו חוטין מוזהבים לא שייך כלל לדין זה דנוי דחגורה הוא ושרי:

קמט

(קמט) אם אין וכו' – דאם היו קשורים בהם הוו בכלל תשמיש לבגד ומותר בכל גווני:

קנ

(קנ) אסור לצאת בו – שכיון שאין משמשת כלום לבגד מחמת שנפסק ראשו אחד הרי הוא משוי ואינו בטל לגבי הבגד כיון שהוא חשוב ועיין בח"א בכלל נ"ו ובנ"א שם שכתב דלפי מה שכתב המחבר בסל"ח דחוטי ציצית חשיבי אע"ג דהן חוטין בעלמא מפני דדעתו להשלים עליהן ה"ה גבי לולאות אימתי מותר לצאת בהן כשאינו חשוב דוקא בשאין דעתו להשלים מצד השני וע"כ כתב דצריך אדם ליזהר כשנפסק לו רצועה מרצועות בגדיו שקושר בו שתי הצדדים ומצד אחד נשאר הרצועה וכן זוג קרסים שנפסק קרס אחד אפילו שהן משיחה או חוט ברזל בעלמא ואין חשוב כלל אצלו הרצועה והקרס מ"מ אסור לצאת באותו בגד כיון שדעתו להשלים ולתקן צד שנפסק וזה ישאר במקומו וא"כ הוא חשוב אצלו ואינו בטל לבגד ואך אם אין דעתו להשלים עליהם אז כיון שאין חשוב בטל לבגד ומותר לצאת בו:

קנא

(קנא) שהוא מתפשט – ודוקא כשהיה השפה שהוציאה קשה ביותר ואינו נכפף אז חשוב כמו אהל ואי לא"ה הרי הוא כגלימא בעלמא ובסעיף שאח"ז דמתיר כשהוא מהודק על ראשו מיירי כשאינו קשה ונכפף או דמיירי כשאין בו רוחב טפח בהשפה:

קנב

(קנב) משום אהל – אף שאין אהל בלא דפנות מ"מ חשיב אהל עראי ואסור מדרבנן כיון שנעשה השפה להיות לצל להגן מפני השמש. וכובע שקורין בריטלי"ך בל"א אע"פ שמתפשט להלן מהראש ברחבו טפח ונוהגין בו להקל כתבו האחרונים כמה צדדים בטעם היתרם אחד כיון דאינו קשה ונכפף למטה אין בו חשש איסור והיינו כשאין מונח בו נייר קשה ואפילו אם הוא קשה הלא אינו מתכוין בלבישתו להיות לצל רק מכוין לכסות ראשו וכן אם השפה עשוי בשפוע ג"כ יש לצדד דלא מקרי אהל באופן זה ובא"ר כתב דטעם העולם הוא משום דסומכין עצמם על שיטת רש"י וסייעתו דס"ל שאין בכובע איסור אהל כלל ע"ש. ולפ"ז אפילו בקאפעלו"ש שהוא קשה ויהיה ברוחב השפה טפח ג"כ אין למחות במקום שנוהגין להקל אף שמסתמא נעשה שפה כזו לצל ובמקום שלא נהגו להקל בזה בודאי יש להחמיר כדעת השו"ע [שהיא ע"פ דעת הר"ח והרמב"ם והערוך והר"ת והרה"מ] שלא ללבוש בשבת קאפעלו"ש רחב כזה וגם בכתבי האר"י אוסר בקאפלו"ש. יש נמנעים מלתת הטלית של מצוה על הברייטי"ל בשבת כדי שלא יהיה הטלית מכאן ומכאן כמו דפנות ועיין במ"א שמפקפק בטעם מנהגם ובספר מחצית השקל מיישב מנהגם ע"ש ומזה נשתרבב היום המנהג שאין מכסין ראשיהם בשבת בטלית בעת התפלה אפילו על הכובע קטן ואין לזה שום טעם וריח. ולענין איסור נשיאת פאראסא"ל בשבת שהוא עשוי לצל על האדם להגן מפני החמה והגשמים כתבנו בסימן שט"ו דין זה בכל פרטיו:

קנג

(קנג) העשוי להגין וכו' – לאפוקי סתם כובע שאדם נושאו על ראשו אין לחוש דייתי לאתויי ד"א דבודאי לא ילך בגילוי הראש וזה הכובע מנהגן היה לשאתו מלמעלה על כובע קטן [ב"י ואחרונים] ומזה נלמוד דה"ה כובעים שלנו אם נושא אותן בר"ה על כובע קטן כנהוג יש ליזהר שיהא מהודק על ראשו שמא יפול ואתי לאתויי ד"א וכן בברייטי"ל שהמנהג בו להקל וכנ"ל אם נושא כובע קטן תחתיו יזהר שלא יצא בו בר"ה דהא סתמא אינו מהודק ובודאי חיישינן בו דילמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש:

קנד

(קנד) בר"ה – בט"ז משמע דאפילו חוץ לעירוב יש להחמיר בזה ועיין לקמן סימן ש"ג סי"ח ובמש"כ שם במ"ב:

קנה

(קנה) שגזרו שלא להניח – והוא ירא ג"כ להוליכן בידו פחות פחות מד"א וכדלקמיה דכשירגישו בו אתי לידי סכנה:

קנו

(קנו) שהם תפלין – דאי אין בהן רצועות אמרינן דשמא קמיעין הן דטרח אדם לפעמים לעשות קמיע כעין תפלין ונ"מ שא"צ לשמרן ולהחשיך עליהן כלל ועיין סימן י"א במ"א שכתב דבזמנינו אין מצוי לעשות קמיע כעין תפלין וע"כ אפילו באלו שאין להם רצועות צריך עכ"פ לשמרן ולהחשיך עליהן:

קנז

(קנז) והן קשורות – ר"ל שבראש יש קשר ש"ר וכן בשל יד קשר של יד מתוקן כראוי לפי מדתו [ולא גדול יותר] שיהא יכול ללבשו ואם אינן קשורות ובשבת הלא אסור לעשות קשר א"כ לא יוכל להכניסן דרך לבישה זוג זוג צריך להמתין עד שתחשך ולהביאם:

קנח

(קנח) זוג זוג – ר"ל תפלין אחד של יד על היד וכן אחד של ראש על הראש מכניס עד מקום המשתמר וחולץ ואח"כ חוזר ומכניס באופן זה זוג אחר ואף דקי"ל שבת לאו זמן תפלין הוא מ"מ כדרך שהוא לובש בחול לאו בכלל משוי הוא אלא תכשיט ועל בל תוסיף אינו עובר כיון דאינו מכוין בלבישתו לשם מצוה. כתב המ"א דאשה המוצאת תפלין אסורה להכניסן בשבת אף דרך מלבוש דכיון דאינה רגילה להניחם בחול הו"ל משוי לגבה ויש מאחרונים חולקים עליו וס"ל דכיון דמדינא דגמרא אין עליהן איסור בזה רק דלכתחלה אין נכון להניחן לא מקרי משוי לגבה ועיין בשער המלך פי"ט מהלכות שבת שמצא בשיטה כ"י דהראב"ד והרשב"א חולקים בזה. עוד כתב המ"א לשיטתו דאם יצאה אשה בטלית מצוייצת [היינו טלית של מצוה שאין רגילין ללבשה כ"א לשם מצוה בלבד] חייבת חטאת דכיון דאין אשה רגילה לילך בטלית כזה הוי משוי לגבה וגם בזה יש חולקים עליו:

קנט

(קנט) שלא יספיק – היינו כיון שמבע"י בלא"ה לא יספיק העת להביא כולן לא ילבש כלל אלא ימתין שם עד הלילה וישמרם ויביאם:

קס

(קס) גשמים יורדים – שתתקלקל הס"ת התירו לו להתעטף וחוזר ומתעטף בבגדים מלמעלה ונכנס שזהו כבודה שלא תתקלקל בגשמים:

קסא

(קסא) במים – בין ע"י מי הגשמים או שנפל בנהר ונתלחלחו כליו:

קסב

(קסב) הולך בהם וכו' – שלא אסרו על האדם הבגדים שלובש אותן ואפילו אם נשרו כליו לבד הוא לובשן מתחלה ומהלך בהם ומסתבר דהיינו דוקא אם אין לו בגדים אחרים:

קסג

(קסג) ולא ישטחם – עיין מ"א שמצדד לומר דדוקא כשנשרה במים אבל אם נפלו מים מועטים עליהם מותר לשטחן דליכא למיחש בזה שיחשדוהו שכבסן אבל הרבה אחרונים סוברים דאין לחלק בזה:

קסד

(קסד) ואפילו – ובגדים המלפפים בהם תינוקות שקורין ווינדלין מותר לשטחן בביתו שיתנגבו ואפילו בחמה בחצר דכיון דיש עליהם גם צואת הקטן וא"כ מוכח שלא כבסן וליכא חשדא ואפשר אפילו אין עליהם צואה אם לא נשרה כולן בהמי רגלים דהכל יודעין שדרך התינוקות להשתין ובלבד שלא ישטחן נגד התנור במקום שהיד סולדת בו וכדלקמיה [ח"א]:

קסה

(קסה) בחדרי חדרים – הטעם דלא חלקו חכמים בתקנתן. כתבו התוספות והרא"ש דוקא במקום שיש חשש שיחשדוהו הרואים שעשה איסור דאורייתא כגון כאן בכיבוס בזה אסור אפילו בחדרי חדרים משא"כ בדבר שהוא איסור דרבנן אפילו למה שיסברו הרואים לא החמירו לאסור בזה כ"א בפרהסיא והובא דבר זה במ"א וט"ז ושארי אחרונים:

קסו

(קסו) אסור – ע"כ אלונטית שמביאו בע"ש כשהוא לח מבית המרחץ ישטחנו לנגבו מבעוד יום ולא ימתין עד אחר שקיעה ועיין לקמן בסימן שמ"ב דמוכח שם דאם הוא צריך לו למחר לצורך שבת יש להקל לשטחו בבה"ש אך שיזהר שלא יסחטנו:

קסז

(קסז) אינו חייב לסלקן – אפילו הם שטוחין נגד העם והטעם דעיקר החשד אינו אלא כששוטחן בשבת דאז יש רגלים לחשדו דכבסן היום דאם כבסן מאתמול היה שוטחן מאתמול כי לא יאמרו שנשרו במים שאין הכל יודעין בזה [לבוש]:

קסח

(קסח) השרויים במים – אפילו שריה מועטת:

קסט

(קסט) אסור לנגבם וכו' – אע"ג דאפילו בחמה אסור וכנ"ל התם משום מראית העין לחוד הוא וקמ"ל הכא דנגד האש יש איסור תורה משום מבשל ומשום מלבן [דדרך להתלבן ע"י התנור כדאמרינן שבת כ"ז האונין של פשתן משיתלבנו] וגם דאסור מחמת זה לנגבן אפילו כשהוא לבוש בהם אם הוא עומד נגד החום במקום שהיד סולדת בהם:

קע

(קע) סמוך לאש – וה"ה דאסור להניחן על התנור במקום שהיד סולדת בהם והעולם נכשלין בזה בעו"ה שמניחין בחורף בגדים לחים על תנור חם לנגבן. ובמקום שאין היד סולדת בהם מותר לנגבן והוא שלא יניחם דרך שטיחה דאם שוטחם כדרכם אסור בכל גווני וכנ"ל בסעיף הקודם:

קעא

(קעא) ואסור לטלטלם – ודוקא כשנשרו במים מרובין אבל כשבא עליהם מים מועטים לא חיישינן שיבוא לידי סחיטה וכדלקמן סימן ש"ב ס"ט בהג"ה:

קעב

(קעב) שמקפיד – היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים אבל המטלניות ששרוים תמיד במים אין לחוש ומותר בטלטול:

קעג

(קעג) מסתפג אדם וכו' – משמע ממ"א דבזה"ז טוב להסתפג בדבר שאין מקפיד על מימיו ובביאור הגר"א משמע דסתם אלונטית הוא דבר שאין מקפיד על מימיו:

קעד

(קעד) באלונטית – אפילו כל גופו לאחר שרחץ את עצמו במים צוננים וכדלקמן בסימן שכ"ו:

קעה

(קעה) ומביאה בידו – לתוך ביתו במקום שיש עירוב ואף דמבואר לעיל בהג"ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים שאני הכא כיון דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה משום דא"א בלי סיפוג לכך התירו גם להביא לביתו כ"כ המ"א ולפ"ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו שוב אסור לטלטלו אבל בא"ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט וכן משמע בביאור הגר"א דמותר לטלטלו:

קעו

(קעו) חוץ לנהר ד"א – נקט ד"א משום דסתם מקום היבשה שעל שפת ימים ונהרות הוא כרמלית אבל אם על שפתו היה ר"ה אסור להוציא ידיו מן הנהר ולחוץ אלא ינגבם מתחלה היטב זו בזו עד שיסורו המים כי הנהר הוא כרמלית ואסור להוציא מכרמלית לר"ה:

קעז

(קעז) בעלי חטטין – ועושין זה כדי שיהא נראה כשער על ראשן:

קעח

(קעח) שצבען וכרכן – היינו שצבען לנוי וכרכן במשיחה דאז נחשב כמלבוש:

קעט

(קעט) או שיצא וכו' – דגלי דעתיה דלמלבוש קיימי ואם לא צבען ולא יצא אף לטלטלן אסור משום מוקצה אך אם חושב מבעוד יום לצאת בהן עיין סימן ש"ח סכ"ד דמותר בטלטול:

קפ

(קפ) מותר לצאת וכו' – שכל אלו אינם נחשבים להם משוי אלא הם כתכשיט להם:

קפא

(קפא) בידו – כצ"ל. וכן נדפס בעו"ש ובתו"ש ומה שנמצא באיזה דפוס בראשו ט"ס הוא:

קפב

(קפב) הכרוכים על היד – ה"ה בכרוכים על המכה ממש [מ"א] ועיין לעיל סכ"ב וסכ"ח מש"כ שם דכן הסכימו עוד הרבה אחרונים ומשמע מסתימת המחבר דבזה נחשב כמלבוש אפילו לא יצא בהן שעה אחת מבעוד יום משא"כ בסעיף נ' הקודם כ"כ המ"א וכן מצדד הא"ר ועיין בבה"ל:

א

(ש"ע סעיף ה) ואם יצא נ"ב רש"י לדעת המ"מ והרשב"א בחידושו:

ב

(במ"א ס"ק כ"ד.) ולא מישתמיט כצ"ל. ונ"ב והא דאמר במהרה וממילא היינו חליצה בידים בלא התרת קשר:

ג

(במ"א ס"ק ל"א.) ודלא כמ"ש הב"ח. נ"ב ולי נראה דהטור איירי בספוג שאינו מדובקין למכה אם לא ע"י כריכת המשיחה בהא מודה הרמב"ם דשרי אבל הרמב"ם איירי בענין שהמוך והספוג בלא"ה מדובקים על המכה ומש"ה אין החוט והמשיחה. חשובין אצלו:

ד

(במ"א ס"ק מ"ה.) ומ"ש סי' ש"ג נ"ב קאי להקשות הא דאמר מהרי"ל אך לא יוציא' חוץ לעירוב משמע אפי' כשרוצה לתלותה בצואר בתו אף ע"ג דנקבו ולהוי כמו יחדה לכך:

ה

(במ"א ס"ק נ"א.) כמ"ש הרא"ש פ' המביא סי' מ"ה דאי' בעירובין כצ"ל:

ו

(במ"א ס"ק נ"ג) דאי אין. נ"ב עיין בספרי דף ל"א ע"ד מה שהשגתי עליו:

ז

(במ"א ס"ק נ"ד) ורש"א. נ"ב דף צ"ו ע"ב ד"ה לא ס"ד ע"ש:

ח

(במ"א ס"ק נ"ו.) ומ"מ ק'. נ"ב לק"מ דאדרבא פריך שפיר דאמר מילתא אפי' באיסור דרבנן כמ"ש רש"י שם אך אנן לא פסקינן כ"א במילי דאורייתא:

ט

(במ"א ס"ק נ"ט.) היינו בכרמלית. נ"ב דאי בר"ה אסור לכתחילה לרחוץ גזירה שמא יוציא ד' אמות:

א

סעיף י"ד בהג"ה אבל אסור לאשה ע' ת' רשד"ם סי' ד':

ב

סעיף ט"ו אין הקטע בהה"מ פ"ג מהלכות שביתת עשור ה"ז ומותר לצאת בסנדל של שעם וכו' ויש מי שאוסר לצאת בהן לרה"ר בין בשבת בין ביה"כ משום איסור הוצאה וכו' ואין זה עיקר עכ"ל ועיין בס' מחצית השקל סי' תרי"ד ס"ק ב':

ג

מג"א ס"ק לט אף הוא עצמו אסור אם גברא אבד המחאה אז אפילו החולה ההוא אסור לצאת בו דשמא לא תלינן בחולה אלא בגברא כן הגיה במחה"ש ע"ש:

ד

מג"א ס"ק מ"א וע' סכ"ב ועיין לעיל סי"ג וצ"ע:

ה

סעיף ל"ג בכסף וזהב התפורים בבגדו עיין לקמן סי' שי"ב ס"ח:

ו

מג"א ס"ק מ"ו. הוצאה ולובש כלאחר יד. וכ"ש בזה"ז דלית לן רה"ר לבוש:

ז

ט"ז ס"ק כו לילך בגלוי הראש עכ"ל ואפי' על המצנפת לא חיישי' אלא היכא דדרך בני אדם לילך ברה"ר בלא כובע וגם בזה בכובע שלנו שהם עמוקים ואין כח ברוח לזוז אותם ולהגביה מעל הראש אין לחוש ת' מ"ב בסוף הספר בכללי דינים:

ח

סעיף מב או נותנם לחברו. עיין לקמן סי' שמ"ח ס"ו:

ט

מג"א ס"ק נד זלכן נ"ל ע' מה שהשיג ע"ז בס' שער המלך פי"ט הפ"ג מה"ל שבת:

י

סעיף מד לעטוף ופושט וחוזר ולובש. עיין לקמן סי' של"ד ס"ח:

יא

מג"א ס"ק נו ואפשר דהתוס' סוברים לענ"ד י"ל דאין הסוגיות חלוקות והיינו למה דהקשה תוס' נ"ה דלמאי צריך הטעם דאזיל לחינגא ואמאי לא משום דהוי משא ע"ש ובאמת י"ל דנקט טעם דחינגא לאסור אף במבוי מעורבא כמ"ש המג"א סי' ש"ה סק"ו ולפ"ז י"ל דמחזי דאזיל לחינגא ודרך אזלי לחינגא לילך עם בהמות לשווקים ורחובות ויהיה איסור דאורייתא דכשיוליך בשוק שהוא רה"ר יהיה איסור שביתת בהמתו דהזוג הוא משא ומש"ה אמרי' דלרב אפי' בחצר אסור דהוי מראית עין על דאורייתא דאפילו בחדרי חדרים אסור ומ"מ אנן פסקינן דבחצר מותר דלענין איסור מראית עין סמכינן על הסוברים דאין לנו עתה רה"ר עיין לקמן סי' ש"ג סי"ח והוי מראית עין רק על דרבנן בזה בחדרי חדרים מותר ודוק:

יב

סעיף מו סמוך לאש כשהוא לבוש בהם תי"ט בשם מהר"ל פראג:

יג

מג"א ס"ק נז שאין בשול אין לבון ומ"מ נ"מ דאין שרויים במים חמים שהיס"ב דמשום בשול ליכא דאין בשול אחר בשול וכן אם המים עתה צונן אלא שכבר נתבשלו פ"א ונצטננו להסוברים דגם בלח אין בשול אחר בשול אבל משום מלבן איכא כיון דהוי ע"י חימום אש דיש בו משום בשול בעלמא אלא דבהנך מים אין בשול אחר בשול וממילא שייך בזה ליבון וכ"כ במשבצות זהב ססי' ש"ב:

יד

סעיף מט שלא יוציאם עיין לקמן סי' שכ"ו ס"ז:

א

(בש"ע סעיף ז') ואינו דרך מלבוש וכת' בר"י בשם מהר"י מולכו דלא חשבינן דרך מלבוש אלא מה שדרך ללובשו בחול וכת' ליישב קצת מקומות שלא נראה משם כן ע"ש. ועיין לקמן סעיף י"ד בעטרת זקנים שאסור לצאת במטפחת קשורה סביב הרגל בחשבם כי זה דרך מלבוש כמו הוזין בענדיל כו':

ב

להחזיק עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ך"ח דברחוב שיש שם קצת איי"ז אם אין המקום משופע אין מבואר בט"ז להתיר וגם על גוף דברי הט"ז כתב הא"ר שאין דבריו מוכרחים ומ"מ העושה כזאת אין לקרותו מחלל שבת ואם הוא עיר מעורב' והאדם הנושא אותו דרכו בכך מותר לא מיבעיא אם הוא מקל תפאר' אלא אפי' מקל של עץ פשוט דלא שייך בו תכשיט ע"ש:

ג

במקל עבה"ט ועיין במג"א מ"ש בס"ק ך"ז ליישב הטור שכת' יוצאין בכסא כו' מיירי במקום שיש עירוב ועיין בשו"ת נ"ב ח"א שחמ"א לא כ"כ רק ליישב הטור מקושי' חב"י אבל דעת הרי"ף והרמב"ם דבשבת לא שייך זה דבמקום שיש עירוב אפי' אין רבים צריכים מותר ולכן כתב דבעיר המוקפת חומה ויש עירוב באופן שאין איסור הוצאה מותר להנשא בכסא שקורין פאטשעזא שטוענין אותו בין שתי ידיהם ואפי' אין רבים צריכים לו ע"ש ובנ"ב מ"ת סימן כ"ח שהזכרתי לעיל ס"ק י"ז: בש"ע סעיף ל"ח היוצא בטלית כו' ואם היא מצוייצת כו' עיין בתשו' הרי"ף סי' רצ"ט ובזקן אהרן סי' קל"ד ובתשו' רדב"ז ד"פ תרי"ח שיש להקל לצאת אפי' בליל שבת כיון שזה דרך מלבושו בחול כו' ע"ש ועיין בשאגת אריה סי' ר"ח בנפסק לו ציצית בר"ה וחבירו רואה חייב להגיד לו שיפשוט מעליו ואין נדחה מפני כבוד הבריות ועיין לעיל סי' י"ג מ"ש בזה:

ד

אוהל עבה"ט ועיין בשו"ת פני יהושיע חלק א"ח סי' ט"ז מהגאון מוהר"ר מאיר זצ"ל אביו של הש"ך בענין הבריטלי"ך ומצדד ג"כ בסוף דבריו להיתר מטעם שרך קצת ויכול להדק וגם מתחלה לא נעשה לשם אוהל ע"ש ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ל' בענין נשיאת פערסאל בשבת והוא כלי העשוי להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והוא מאהיל על ראש האדם ויש לו בית יד וקרסי' ולולאות לפתחו ולמותחו ולסגרו כרצונו וכתב שאם הוא מעריך מע"ש יש לדון בו ולומר שאין דומה למה שפלפלו לענין בריטל"ך דהתם אין בו תורת אוהל כ"א כשמשימו על ראשו משא"כ בפרסאל שהוא ערוך מאתמול ועתה כשמניחו על ראשו אינו עושה אוהל חדש ויש לדון בו לאיסור ולהיתר אך כיון שאינו יודע אם ערכו מאתמול יש לאסור בודאי מדרבנן משום מראית עין ובפרט בדור הזה דנפישי שאין בני תורה (נראה שר"ל וכשרואים כשזה נושאו בשבת לא ידעו להבחין בין ערוך מאתמול או לא וביום השבת יערכנו ואתי לידי חשש איסור סקילה) אבל אם לא הוי ערוך מאתמול ופתחו בשבת א"כ עושה המחיצות בשבת ודאי אסור וכתב שזה מקרוב הובא למדינתינו וכשראיתי שהתחילו להקל בו גם בשבת מחיתי בהם ודרשתי באותו פעם בבה"כ שהו' איסור גמור וחוששני לאיסור סקילה ומאז ועד עתה אני מוחה בקהלתינו וכ' בסוף דבריו דרך כלל חפשנו על כל צדדי הפערסאל ולא מצאנו צדי היתר ע"ש ועיין בבר"י סי' שט"ו כתב בשם מכתב לדוד אומבריל"א העשויה להגן מחמה וגשם מטרות אסור לנושאם בשבת ויו"ט וכ"ש לפותחה אבל לומר לעכו"ם שישאנה להגן עליו שרי ועיין בשיורי ברכה שם:

ה

בש"ע סעיף מ"ב המוצא תפילין ועיין מג"א דאשה אסורה להכניס ועיין בשו"ת יד אליהו סי' ק' שחכם אחד חולק על המג"א בזה והוא הסכים להמג"א ובענין ההכנסה כ' שיכוון לשם תכשיט ע"ש:

א

וכן לראות כל דבר שמתענגין בו. בטור סיים אחר זה מותר לראותו וכתב ב"י שזהו יתור ל' דהא כבר כתב וכן לראותו כו' ובסמ"ק אין אלו ב' תיבות עכ"ל ול"נ דגם נוסחת הטור בסמ"ק היה כמו לפני הב"י אלא דהוסיף בכונה אלו ב' תיבות דלא נטעה לומר דהסמ"ק שכתב היתר למרוצה וקפיצה בשביל לראות אחר כך דבר המתענג בזה אינו מותר באמת דזה דומה למ"ש ב"י כאן בשם התוספתא אין רצין בשבת כדי להתעמל אבל מטייל הוא כדרכו אפי' כל היום כולו עכ"ל והא ודאי שיש לו נחת רוח במה שמתעמל דאטו בשופטני שרץ בחנם ועל מה רץ אלא ודאי שיגיע לו מזה ענג לאיזה דבר כגון שיהא תאב לאכילה אחר העימול ואפי' הכי אסור והטעם דבאותה שעה שהוא רץ אין לו תענוג לא שרינן ליה מחמת התענוג שימשוך אח"כ משא"כ בקפיצת הבחור שהתענוג לו בשעה שרץ וקופץ וא"כ גם ברץ לראות כאן לא הותרה לו הריצה וקפיצה אלא הכונה להתיר ראיה לחוד דה"א דיש איסור בראיה זו שכ' הטור ססי' ש"ו דהרהר בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל כו' עכ"ל ומביא ב"י בשם רבינו יונה דשמא מתוך הרהור בא טרדת הלב כו' וכן אנו אומרים מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח מנוחה שלימה שאתה רוצה בה עכ"ל ע"כ ה"א דג"ז אינה מנוחה שהקב"ה רוצה בה שיראה ויהרהר בשבת בדברים חצוני' קמ"ל דכיון דענג הוא לו שרי וזה ענג שבת זו הנלע"ד בל' יתור של רבינו הטור לפרש דברי הסמ"ק שלא נטעה לומר דקאי על ריצה וקפיצה אלא אראיה בלבד והליכה בנחת וסמכו כאן לפי שבשניהם הטעם משום ענג שלו בבחורים בקפיצה ובסיפ' בראיה לחוד כנלע"ד נכון:

ב

או פני מי שגדול דאם הולך אצל תלמידו שצריך לו רבו דהוה דינו כגדול ממנו בזה ואף על גב דבס"פ אלו מציאות לענין אבידת רבו לא מקרי רבו אלא מי שרוב חכמתו ממנו כר' יודא דהכי קי"ל ל"ד להכא דשם לענין שיהא קודם לאביו לענין אבידה צריך שיהי' דוקא מי שרוב חכמתו ממנו משא"כ כאן דלא בעינן אלא גדול ממנו ובהחזרת אביד' ל"מ גדול ממנו אלא דוקא למד ממנו כדאי' במשנה שם שהביאו לידי עה"ב והיינו משום כנגד מעלת אביו צריך כ"כ אבל כאן דומה למ"ש שם ת"ח שבבבל קורעין זע"ז ופירש"י שיושבים בבה"מ ומקשיה ומפרקים וכלם למדים זה מזה והוי כתלמיד לרב ולענין אבידה במקום אב עד שיה' רבו מובהק וא"כ ה"נ בהאי תלמיד ורבו צריך לו רבו לומד ג"כ ממנו הן מצד ששמע מרבנים אחרים הן מצד חדודו וחריפותו הוה כאן כתלמיד ורב ותו דעכ"פ לא גרע זה משמירת פירות דמות' בסי' תרי"ג כנ"ל:

ג

אבל לא בחזר'. דכאן אין שייך מכשול לעתיד לבא דדוק' בהעברה שם דשמירת ממונו לא הוי דברי הרשות לגמרי כן נתן הב"י הטעם ולעד"ן דכאן בשביל שאדם בהול על ממונו לא ימנע עצמו ללכת שם לעתיד לבא משא"כ בעשיית מצוה ובמה שמצינו כאן בדבר מצוה חשש מכשילן לעתיד ק' למה לא חשבי' עולא בהדי ג' דברים שהתירו סופן משום תחילתן בפ"ק דביצה דף י"א וצ"ע:

ד

באותו שאין בו מכה. דאז לא אתי לאחוכי וזהו כחייא בר רב אבל בהגהות רש"ל מייתי תשובת מהר"מ דפסק כר"ה דנפק באותו שיש בו מכה וכתב מו"ח ז"ל ע"כ יש להחמיר שלא לצאת כלל במנעל א' בין שיש בו מכה בין באין בו:

ה

לא יצא במחט כו'. במשנה פ' במה אשה איתא גבי אשה לא תצא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת ואיתא תו שם לא תצא במחט נקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ואם יצאת חייבת אמר עולא וחילופיהן באיש. פי' הרי"ף כלו' אם יצא איש במחט שאינה נקובה או בטבעת שאין עליה חותם חייב ופרכי' הוצאה כלאחר יד היא במה שמוציא את הטבעת באצבעו כיון שאיז דרכו להוציא בכך אלא כל שאין תכשיט לו מוליכו בידו וא"כ אין חייב כיון שלא הוציאו כדרך המוציאין ומשני רבא פעמים שאיש נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכו לקופסא ומנחת בידו תוך אותו זמן וכן באשה שנותנה לבעל' טבעת בלא חותם להוליכה לאומן ובאותו זמן מניחו באצבעו וכ"ד רמב"ם פי"ט וכ' הרא"ש ע"ז תמיהני על הרי"ף היאך יתחייב האיש במחט שאינ' נקוב' הוצא' כלאחר יד הי' ועוד בשלמ' בטבעת שייך לומר וחילופיהן באיש דבאשה באין חותם תכשיט ויש חותם משוי ובאיש להיפוך אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משוי לאיש לכך נרא' כפרש"י שפי' וחילופיהן באיש דמחייב חטאת קאי אטבעת באין חותם ולא קאי אמחט עכ"ל. ונראה מדבריו דמסקנתו דבאיש הוה נקובה ואין נקובה שוין בשניהם פטור אבל אסור משום דהוצאה כלאחר יד הוא דהיינו דמיירי שהמחט תחובה בבגד כמ"ש הטור וכיון שאין דרכו בכך דהא משוי הוא אצלו אין עליו חיוב אלא אם הוציאו ביד ובזה חייב ודאי בכל דבר שבעולם ובאשה חייבת במחט נקובה ואע"ג דתחובה בבגדה כי כן דרכה תמיד להשתמש במחט שאינה נקובה בצעיפים או מפתח חלוקה כדאית' סי' ש"ג ע"כ אומר בפי' דמתני' דאם יצאת בנקוב' חייבת דהוי משוי לה והוא דרך הוצאה וב"י כת' לפרש דברי הרא"ש במ"ש דלאו דרך הוצאה כלומר שמאחר שאין דרכו להוציא מחט שאינה נקובה ה"ל מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ותימ' לי דא"כ יהיה פטור כל מי שמוציא דבר שאין דרכו להוציא אלא ודאי כמ"ש דפטור כו' כ"ז שלא הוציא בידו אבל אם הוציא בידו חייב על כל דבר נמצא לדעת הרא"ש לפרש"י באיש בין במחט נקובה בין אינה נקובה פטור אבל אסור פטור מכח שלא הוציא כדרך המוציאין ביד אלא תחוב בבגדו ואסור דעכ"פ הוי משוי ואף שהוא שלא כדרך המוציאין מ"מ לכתחלה אסור ובאשה בנקובה הוי משוי ודרך הוצאה ע"כ חייבת ובאינה נקובה שהוא תכשיט לה אסור משום שמא תראה לחברתה והמ"מ כתב שהגאונים כתבו כהרמב"ם אלא שנחלקו בדין המחטין שדינן שוה בנשים ובאנשים ועולא לא דיבר אלא בטבעות בלבד וכך פירש"י כו' א"כ לדידיה הוה גם באיש ממש כמו באשה ששנינו בה בפי' דבנקובה חייבת ובאינה נקובה פטור אבל אסור דמדאמר שוה לנשים ש"מ שדין נשים פשוט אלא שאנשים הויין ג"כ הכי וע"כ הפשוט בנשים היינו מה ששנינו במשנה אצלם חיוב בנקובה נמצא ששפיר כ' ב"י שיש ג' מחלוקת בדבר אלא שיש ט"ס בדבריו בג' מקומות דהיינו תחלה כתב ופי' הרי"ף כו' דאיש היוצא במחט נקובה חייב ובאינה נקובה פטור כו' צ"ל איפכא בנקובה פטור ובאינה נקובה חייב כמ"ש בהדיא ברי"ף עצמו ובהעתקת הרא"ש להרי"ף ותו כתב בשיטת ה"ה וז"ל ונר' שהוא סובר דלרש"י איש היוצא במחט שאינה נקובה חייב חטאת כמו האשה עכ"ל צ"ל במחט נקובה דהא באשה מפורש חיוב שלה במשנה בנקובה ואח"כ כ' בג' מחלוקת כו' וז"ל ולדברי ה"ה באינה נקובה חייב ובנקובה פטור צ"ל בנקובה חייב באין נקובה פטור נמצא דכך הם ג' מחלוקת לרי"ף ורמב"ם באיש חייב באין נקובה ופטור בנקובה ולהרא"ש בין בנקובה בין באינה נקובה פטור ולדברי ה"ה בנקובה חייב ובאינה נקובה פטור. ומ"ש כאן בש"ע בדיעה הא' אם יצא בנקובה חייב הוא דעת ה"ה דדין האיש כמו האשה במחט וי"א בהפך זו דעת רי"ף ורמב"ם שבאיש הוה חילוף מן האשה גם במחט ממילא פטור בנקובה וחייב באין נקובה ובחנם כ' מו"ח ז"ל שדברי ב"י וש"ע כאן הם דברי תלמיד טועה אלא הכל ניחא רק שצריך להגיה כמ"ש ודין האשה במחט וטבעת כתוב בסי' ש"ג ע"ש:

ו

לתכשיט ולהשתמש. דבירו' איתא הדא אמרת עשוי לכך ולכך פי' דאסור ומפרשי' לה דהיינו עשוי לתכשיט ולהשתמש וי"א ס"ל דהיינו אם לאיש ולאשה אז דוקא אסור אבל בזה מותר כיון דעשוי עכ"פ לתכשיט ובאיש לא גזרינן דלמא אתי לאחוי:

ז

של נחשת וברזל כו'. ז"ל הטור והר"מ התיר אם הוא עשוי מכסף אבל לא בשל ברזל ונחשת אפי' עשאה לנוי ובספר המצות כתוב מפתח אסור אם אין עשוי ברצועה מובלעת בתוך יד של מפתח אבל בשלשלת שיש בה קרס והקרס אחוז במפתח יש אוסרין ויש מתירין ודעת א"א להתיר עכ"ל. ביאור דברים אלו הם לפע"ד בדרך זה דיש שני דרכים להתיר בענין זה דהיינו האחד מצד תכשיט כמ"ש ב"י על תשובת הרשב"א שאוסר במפתח בסוף האיזור דיש היתר עכ"פ מצד שהם תכשיט שנית מצד שהוא בטל לגבי דבר אחר כגון שקשור בסוף האיזור ובזה כתב מהר"ם דיש היתר בשל כסף מצד שהוא תכשיט ובסה"מ חילק בדבר דאם המפתח תלוי ברצועה דהיינו החגור היא רצועה וסופה מובלעת בבית יד של מפתח בענין שא"א להפרד משם כי הוא מדובק בברזל של המפתח והם כחתיכה א' דאז מותר מטעם שהמפתח בטל לגבי חגורה ארוכה שיש בה זינק"ל וכמ"ש ב"י בשם תשו' אשכנזית דנהגו להקל בזה אפי' בשל ברזל אבל בהיתר שהוא מצד תכשיט דהיינו שלשלת של כסף או חוט של צבעונים והמפתח הוא אחוז בקרס בסופו אסור כיון שאינו חתיכה אחת עם השלשלת ויש מתירין דבטל הוא אצל השלשלת והוה תכשיט כנ"ל פי' ומ"ש רמ"א כאן דבברזל אפי' קבוע אסור דהיינו דעת הרשב"א בתשו' שהביא ב"י דס"ל דאע"פ שהמפתח בסוף האזור אסור דכיון שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי והיש שכתבו להתיר היינו תשובת מהרי"ל שנקט ב"י בשם תשובה אשכנזית דנהגו גם בברזל ונחושת להקל ג"כ בזינק"ל דוקא ונ"ל דבזמן הרשב"א לא היו נוהגין ללכת בזענק"ל לכך חשיב לזה כדבר בפ"ע אבל לדידן מודה אבל בקבוע באמצע האיזור לא מקרי בטל לגבי האזור דאינו שייך להאזור וע"כ אותן אנשים שמורין לעצמן היתר לטלטל בשבת מחמת שתלוי בברזל הקבוע בחגורה וכ"ש במאי דתלוי בקשר קיימא על האיזור כל זה הוא טעות והם מורים שלא כהלכה דאין היתר אא"כ הוא כעין זענק"ל דוקא דאז בטל לגבי החגורה או אם הוא של כסף או תלוי בשלשלת של כסף דאז מותר מחמת תכשיט כמ"ש הרא"ש ובאשכנז נוהגים שעושין מפתח ותולות אותן הנשים בצואריהם בשלשלאות או בחוטי צבעונים ויוצאים בהם עד כאן לשונו. ומשמע דאפי' של ברזל מדתלה ההיתר בשלשלאות או בחוטי צבעונים דהם תכשיט והמפתח בטל נגבייהו ועמ"ש בסכ"ג כנלע"ד:

ח

במחט התחובה כו'. כל אלו הה שנותנים בני האומנות לסימן מאיזה אומנות הם בצאתם לשוק כדי שיכירום:

ט

ואם יצא פטור. דאין דרך הוצאה בכך אלא בידו ודוקא כשרוצה להכריז על עצמו. שהוא אומן אז מוציא בכך אבל לא בשאר פעמים:

י

בגד על צעיפה. נראה דזה על הצעיף לחוד אבל אם מכסה גם הגוף הוה דרך מלבוש ונראה דשרי כמו בבלנין בבגד שמסתפגים הנשים וכ"כ ב"י ססי' ש"א:

יא

מחמירים. עמ"ש סי' ש"א ס"מ:

יב

להחזיק עצמו. נ"ל דאם הולך במקום שיש חשש שיפול כגון מחמת שירדו גשמים והמקו' משופע וכיוצא בו שהולך בחורף על מים הנגלדים שקורין איי"ז מותר לצאת במקל דבעית לילך שם וכדאיתא לענין לכתף דאמרינן פ' אין צדין שאני ילת' דבעיתא ולא אסרו בסומא אלא כיון שיכול לילך בלי מקל ואינו עושה אלא לתקן פסיעותיו כמ"ש הרא"ש בא"צ דאסור משום זילותא די"ט:

יג

בדבר שדרכו להיות מחובר. ביאור זה הוא ע"פ מש"ל בב"י בסימן זה בשם הרשב"א הבאתיו בסעיף י"א לענין לעשות מפתח בסוף האיזור שהיו נוהגים היתר דבטל לגבי האיזור ואני אסרתי להם דכל דבר שאינו צורך הכלי ואינו תשמיש הכלי אינו בטל לגבי הכלי עכ"ל ואע"ג דלעיל כתב רמ"א ע"ז דיש מתירין היינו דס"ל לאותה דיע' דזה הוה שפיר דרכו להיות שם כיון שעשוי כעין זענקי"ל וכאן מיירי שעשוי שלא כזענק"ל בזה מודים כ"ע דלא בטיל לגבי האיזור:

יד

פצול"ט אם מחובר לכסות. הטעם בש"ג בשם הסמ"ג דכל דבר המחובר לכסות הוא ככסות וליכא למיחש דלמא נפיל ואתי לאתויי דחשיבי להנהו תפירו' כאלו הוא אריג ואע"ג דהני פצו"לט לא הוי מלבוש ולא תכשיט מ"מ כיון דאינו חשוב בטל הוא לגבי כסות עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל דהיינו דוקא אם מחובר לכסות בתפיר' דהכסות הוא מלבוש וחשיב ע"כ הפצו"לט בטל לגבי בגד אבל באותן שמחברין הפציל"ט בחגור' בקשר שאסו' להתירו בשבת איסור גמור דאדרבא אמרינן החגורה בטל לגבי הפצול"ט כו' עכ"ל ע"כ מי שרוצה להיות הפצול"ט עמו אין לו היתר שיעשה ממנו כעין חגורה שזה אסור כיון שיש לו חגורה בלא"ה כמש"ל סי' זה אלא יחבר ראש הפצול"ט בראש החגורה בקשר שאינו של קיום ויהיה כמו חגורה ארוכה ויחגור עצמו כ"ז שהולך על הרחוב כנ"ל:

טו

בקמיע שאינו מומחה. כלל הדינים וביאור הדברי' הוא בדרך זה דדברי סעיף זה הוא ל' הטור ע"פ שיטת התוס' בשם ר"י החולק על פירש"י בזה דרש"י ס"ל גברא מומח' מהני מומחתו אפילו לשאר דברים שלא ניסה עדיין בכך ומדמי לה לשור נגח וכן בקמיע שהי' מומחה מהני גם לאם כתבו אחר ור"י והרא"ש ס"ל דל"מ שום מומחה רק במה שנתברר וג' חלוקות יש כאן הא' אתמחי גברא ולא קמיע היינו שכ' ג' איגרות של לחש א' וכ"א ריפ' איש אחד בפ"ע אז יש מעלה לקמיעות אלו מצד הכותבם שעל ידו נעשו ג' רפואות בכתב לחש זה אלא שהקמיע לאו מומחה דהיינו שאין ליתן מעלה להכתב עצמו בלי מעלת הכותב והקשו התו' בשם רשב"א למאי נ"מ קמ"ל שהקמיע אינה מומח' בזה דהא עכ"פ בכל פעם שיכתוב זה לחש זה יועיל מחמת הגברא שהוא מומחה ותירצו דנ"מ אם אבד זה האיש מעלתו דהיינו שכתבו ללחש זה אח"כ ג"פ ולא הועיל אז אם היה מעל' מצד הקמיע עצמה דהיינו אם ריפ' כל א' מהם ג"פ אז מותר לצאת בקמיע זו מחמת מומח' קמיע אע"ג דהורע מעלת הגברא אבל עכשיו שלא ריפא כל כת' רק פעם א' הרי נאבד מעלת הגברא ולא הגיע עדיין מעלת הקמיע ומ"ה קראו גם בלא נאבד מעלת הגברא גברא מומחה ולא הקמיע אע"ג דשם אין נ"מ הזה אלא דבאשר"י וטור כתב נ"מ אחר דהיינו שלא יכתבנו אחר לאותו לחש והתוס' לא ניחא להו לתרץ הקושי' מכח נ"מ זה דא"כ קשה אפי' איתמחי גברא וקמיע ל"מ שיכתב אדם אחר לקמיע זו לשיטת התוס' שזכרנו דבעי' דוקא מה שנתברר מהני וכאן אפי' במומחה גברא וקמיע לא נתברר לאדם אחר ע"כ לא זכרו התוס' אלא מה דמהני באם יש מעלה לקמיע וכ"ש בגברי קמיע והיינו אם נאבד מעלת המומחה כמ"ש אבל ודאי פשוט שכל שלא נאבד מעלת האדם יש לאגרת שכתב כבר מעלה מצד גברא אע"ג דלית בה מעלת קמיע ויש לה היתר נגד כל אדם כמו בסיפ' דהא יכול לכתוב לחש זה מחדש ולמה יגרע מה שכ' כבר למפרע כיון שהוחזק במומחה דגברא עכשיו החלוקה שנית באתמחי קמיע ולא גבר' דבחד קמיע ריפא ג"פ אפי' לאדם א' ממילא יש מעל' לאות' אגרת מצד עצמה כמות שהיתה לכל העולם ולא אמרי' דשמא מזלי' דהאי גברא גרם דמקבל כתבי' כמ"ש בחלוקה הג' דמעלת מומחה היא מלת' דמסתבר טפי למתלי בה מבמזל דגבר' משא"כ במומחה דגבר' לא עדיף ממזל' דגבר' דמקבל כתבי' ע"כ צריך שם ג' בני אדם וגם כאן עכ"פ ל"מ אם יכתבנה אחר כמו בחלוקה הא' ואין כאן שינוי דין אלא אם נאבד כמ"ש דבחלוק' א' אסור אפי' באותו כתב עצמו שהועיל כבר ג"פ לג' בני אדם וכאן מותר והטור לא זכר הך נאבד שזכרו התו' דהטור לא בא לתרץ קושיות רק לכתוב הדינים וכיון דקמ"ל בחלוקה האח' דאין שם מעלת קמיע ממילא ידענו דאם נאבד מעלת הגבר' דאין כאן כלום ובחלוקה הב' לא היתה כלל מעלת גבר' ע"כ לא זכר הטור כלום מזה: חלוקה הג' מעלת גברא וקמיע שריפא בג' כתבים של לחש א' בכל א' ג"פ אפי' לאדם א' אפ"ה ל"מ רק ללחש זה ולאיש זה אבל לא שיכתבם אדם אחר. ועכשיו נבאר הדברים דמ"ש בטור בחלוקה א' ורפאו שלשתן פי' ג' בני אדם דוקא דאלו לאדם א' י"ל מזליה דהאי מקבל כתב' גרם וכמ"ש כאן בש"ע ומ"ש בחלוקה הב' שאותה האגרת מומחה לכל אדם ודאי אף ברישא מותרות אותן האגרות שכתב כבר לכל אדם מצד מומחת גברא ואין נ"מ אלא בנאבד כדלעיל וב"י הביא בשם מ"כ והם דברי מהר"י חביב בזה וז"ל פי' לא אתמחי קמיע יובן במה שיפרש למטה באתמחי קמיע כי מכלל הן אתה שומע לאו עכ"ל. ואלו דברים אין להם ביאור דודאי גם שם מהני מצד מומחת גברא ואין כאן דבר והפוכו אלא זכר כל המעלות ואנחנו נדע מה נעשה נ"מ ביניהם דהיינו בנאבד כדלעיל ומה שהוצרך הטור לזכור חלוקה הג' דהיינו בתרתי לטיבותא ולא צריך לזה כלל נראה דקמ"ל דאפי' בזה ל"מ לגבר' זה אלא ללחש זה דוקא ולא כרש"י ומ"ש אבל אם כתב ג' קמעים לאדם אחד כו' הקמיע פשיטא דאין לה מעלה דהא כל אחד לא רפאה אלאפעם אחת וגברא גם כן לא אתמחי אפי' ללחש זה כיון די"ל מזליה דהא דמקבל כתבי' הועיל וזה אמרינן במקום שלא היה שם מעלת קמיע ואתה רוצה ליתן לו מעלה מצד הסופר שכתבן כיון דמכח גברא אתה בא אני אומר דשמא מזליה דגברא דמקבל קמיע זה הי' גורם לו שיועיל כי למה יגרע מזל גברא זה מזה כנלע"ד ברור בזה וראיתי בזה פירושים אחרים לא יתכנו לפע"ד:

טז

יוצאין בביצת החרגול. בגמר' מפרש למאי מהני דברים אלו:

יז

ויש מי שחושש. פי' אפי' בבית:

יח

מגביה שוליה כו'. דאין זה דרך מלבוש וה"ל משוי וכתב כאן שעל פי זה מותר להתעטף בטלית תחת הגלימא כו' והיינו כיון שעכ"פ מעוטף הוא עד למטה מכתיפיו ואע"ג שמגביה שוליו למטה ומקפלו ועיין אחר זה:

יט

מותר לצאת בר"ה כו'. זהו מתשובת הרשב"א שמביא ב"י לקמן סימן זה וז"ל כתבת בעיר הזאת נוהגים שנושאים הטלית תחת הגלימא סביב צוארם בר"ה והאר"י היוצא בטלית מקופלת כו' חייב. תשובה כל ארץ ספרד נהגו לצאת כן דרך צניעות אפי' בחצירותם ודרך מלבוש הוא להם והרי הוא כאותה שאמרו והרטנים יוצאים בסודר שעל כתפיהם ולא הרטנים בלבד אלא כל אדם אלא שדרכן של רטנים בכך וטלית מקופלת שא"ר יוחנן פירש"י שלאחר שנתנה על ראשה הגביה שיפוליה כו' ואין זה דרך מלבוש עכ"ל. נר' מבואר כונת הרשב"א שהתיר בטלית מקופלת ומונחת סביב צוארו כ"ז שנושאו לבה"כ ואז מפשיטו ומתעטף בו והתיר בזה דדרך לבישה היה כך שם ולא אסר ר"י בטלית מקופלת אלא שאין לבישתה רק בהעטף כל רחבה אלא שזה מגביה שוליה אחר הלבישה כדי שלא תתלכלך ואין דרך כלל ללבוש כן כמו ששינה זו בהגבהתו וא"כ גם מ"ש כאן בש"ע מותר לצאת בר"ה וכו' הוי פירושו כן דהוה הטלית מקופל ומונח סביב צוארו וא"כ קשה למה כ' בסעיף שקודם לזה ועפ"ז מותר להתעטף כו' דמשמע דמיירי ג"כ במקפל באותו חלק שמגביה מלמטה מותר דוקא מטעם שכתיפו וגופו מכוסה בו וכאן מתיר אפי' בסביב הצואר לחוד. ולבוש כ' בהיתר הריש' דמתעטף רחבו לאורך גופו תחת הגלימא אע"פ שאינו מניחו על ראשו כדרכו אלא על כתיפיו ולמטה תחת הגלימא כדי לכסותו מ"מ לובשו כדרכו מקרי ובטלי' של מצוה שלנו אפי' אינו מניחו אלא על כתיפו סביב צוארו כו' עכ"ל ואין כוונת הש"ע כלל כן דא"כ תהיה עיקר הרבותא במה שאינו מניח אותו על ראשו ולא הוזכר כאן בש"ע מזה והאיך כ' הש"ע ועפ"ז כו' דלא קרב זה אל זה כלל עכ"ל. גם אין רבותא כלל במה שאין ראשו מכוס' בטלית דפשוט הוא דבכל יום לפעמים אין הראש מכוסה כמ"ש בה' ציצית אלא פשוט שכוונתו כמ"ש דאע"ג דמקופל בסופו שרי כיון דכתיפו וגופו מכוסה וא"כ קשה הא כתו' אחר כך דאפי' סביב צוארו שרי אף אם הוא מקופל. גם לא הבנתי מ"ש רמ"א בסיפ' אע"פ שמניח צד ימין על כתיפו של שמאל כו' דבתשו' הרשב"א שהוא המקור לזה לא הוזכר שם מזה ונ"ל דהש"ע כ' דבריו דרך לא זו אף זו דתחלה כתב היתר במה שמקפל למטה וכתיפו וגופו מכוסי' ואח"כ כתב אפי' במתעטף בטלית מקופל סביב צוארו לחוד שרי ונראה שפיר לסמוך ע"ז להקל דהא מביא ב"י בשם ש"ל בשם ר"ח שאין איסור אלא כשמסיר' כולה מעליו ומקפלה ונושא' על כתיפו עכ"ל:

כ

וקיפל' מכאן ומכאן. וז"ל הרמב"ם עד וה"מ בטליתות כו' ונראה דהוא מפרש מ"ש רבי יוחנן טלית מקופלת אין פי' כמו שפירש"י שמגביה שולי הבגד למעלה אלא שמעטף ואח"כ מקבץ הקצוות לידו או על כתיפו ולענין דינא שוים הם לאיסור:

כא

וה"מ בטליתות כו'. צ"ע טוב' מנ"ל לרבינו בעל הש"ע חילוק זה דאין לו שם יסוד ובנין דאדרבה אין סברא לחלק דמה מהני מה שמוציא ידיו מתוך הבגד כיון שאין לובשו כדרך מלבוש במה שמגביה ומקפל הבגד שלא כדרכו. ותו דכל הפוסקים ראשונים ואחרונים כתבו לדין זה וכי לא היה בזמן כלם בגדים כמו לדידן דהיינו עם בתי הידים. ותו כתב ב"י וז"ל עוד דכל כה"ג שתופס קצתו בידו ומגביהם שלא יתכלכלו אפי' בטליתות דידהו שרי דלא אסרו אלא להניח על כתיפו דוקא לפי שנר' כמשוי עכ"ל. ותימה הרי כתב הרמב"ם בתחלת סעיף זה לענין קיפול דמקפלן בידו או על כתיפו הרי דגם בידו שייך איסור זה כמו על כתיפו דהקיבוץ הוא עושה האיסור והיינו כעין מרזב הנאמר בגמ' והב"י סיים על דבריו וז"ל וזה דבר פשוט ולא כתבתי אלא לפי שראיתי מפקפקים בדבר וכבר נתבאר לעיל שאין להם על מה שיסמכו עכ"ל ואני בעניי לא ידעתי סמך לדברי רבינו בעל הש"ע בזה להקל בבגדים דידן היכ' דמקבץ הבגד בידו כדי שלא יתלכלך או מקבץ למעלה על כתיפו וצ"ע ועמ"ש ס"ס ל"ד:

כב

אבל בבית. פי' שאין שם רק איסור מוקצה וכיון שאין נושא אותם בהדי' אלא אגב הבגד מותר. ואם הם מנוקבים פי' זהובים אדומים כ"ה במהרי"ל וה"ה מטבע כסף ששייך שיתלה אותם על צואר בתו לתכשיט:

כג

ויש מתירין כו'. לדיעה זאת אפי' באינם תפורים דהא תפורים ל"מ מידי כמ"ש ב"י אח"כ בשם תשו' מהר"ם ומביא ראיה ממשנה בפונדתו או בשפת חלוקו פטור אבל אסור אלא דהנך יש מתירים ס"ל משום פסיד' הקילו ואם כן במחזיק המעות בין בגדו לבשרו ה"נ שרי ואע"ג דבסימן רס"ו דמותר משום פסידא הצריכו לטלטל דוקא פחות פחות מד"א שאני התם שמוליכם לביתו אבל הכא שצריך לנושאם אצלו כל היום א"א בכך:

כד

בסודר המקופל כו'. צריך ביאור למה מותר טפי כאן במקופל מבטלית שחייב במקופלת ובב"י כתב וז"ל וכ' רבינו ירוחם ומותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל. ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וק"ל דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפו משמע דאע"פ שאינו מעוטף שרי ול"ד לטלית דשאני סודר דדרך לבישתו בכך וכ"מ מל' הרמב"ם בפי"ט שכ' היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו דמשמע דבגונא דאסור בטלית שרי בסודר עכ"ל. ולא ידעתי טעם בזה למה באמת יש היתר בסודר טפי מבטלית ואם יש שינוי בצורתם היה לפוסקים לכתוב השינוי כמ"ש רבינו הטור גבי סכנית'. והנלע"ד שיש בסוגיא זו פי' בגמרא איתא אמר ר"י היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתיפו בשבת חייב ופירש"י לאחר שנתלה על ראשו הגביה שיפוליה על כתיפיו חייב שאין זה דרך מלבוש תני' נ"ה כו' והרטנין יוצאין בסודר שעל כתפן כו' ותו אית' אר"י האוליירין מביאין בלרי נשי ובלבד שיתכסה בה ראשו ורובו סכינית' צריך לקשר בראשיהם ולמטה מכתפיים ונ"ל דרש"י הוכרח לפרש מ"ש טלית מקופלת שלאחר שנתנה על ראשו כו' ולא פי' כפשוטו שלקח טלית מקופלת והניחו על כתיפו. ותו דהוכרח להזכיר שלאחר שנתנה על ראשו שהיא יתור ל' אלא נר' דהיה קשה לו קושיא דלעיל מ"ש בטלית דאסור ובסודר דמותר ע"כ פי' דבאמת אם מצא הטלית מקופל והניחו על כתיפו דרך עיטוף דמותר אלא הא דאסור היינו שהניח' תחלה כמות שהי' ע"פ כל רוחב הטלית וזהו אינו דרך מלבוש ע"כ חייב אבל אם לא עשה כן אלא לקח סודר מקופל כבר ועטפו על כתיפו מותר דכן הוא דרך הסודר שלובשין אותו בעודו מקופל וה"ה נמי בטלית ע"כ פירש"י דהא דאסור בטלית מקופלת לא מיירי במניחה כשהי' מקופלת דאם כן תקשי לך מההי' דסודר מקופלת דמ"ש אלא דכאן מיירי דמניחה תחלה על ראשו ואח"כ מגביה שוליה ומקפלה על כתיפו אבל אם מניחה כשהי' מקופלת ומעטף בה על כתיפו אה"נ דמותר ואין חילוק בין סודר לטלית בזה דבשניהם מותר כשהוא מקופל ומעטף בו ואסורים במניח אותו על ראשו ואח"כ מגביה ומקפל על כתיפיו ודעת הטור כפירש"י כמ"ש בהדיא בפירושו בטלית מקופלת ואח"כ כ' להיתר בסודר המקופל דכל שהוא בגד ומעוטף בו אף שהוא מקופל אין איסור ואין חילוק בין טלית לסודר אלא דנקט ל' הגמר' בכל א' ושם בגמ' הוה חד לישנא דר"י דנקט טלית לאסור ובברייתא נקט סודר להיתר ואחר כך כ' דין הבלנים דלא הוה בגד כלל אם אינו מכוסה ראשו ורובו וכן סכנית' אם לא קשר ב' ראשיו למטה דהנהו תרתי אין שייך בהם קיפול רק מצד שהם אינם קרוים בגד ובגמרא איתא תו דאסור לעשות מרזב כשיוצא לר"ה והטור כללו במ"ש שקבץ שני קצותיו כו' אבל הרמב"ם כת' בפי"ט וז"ל המתעטף בטליתו וקפלה מכאן ומכאן כו' כמו שהעתיק כאן סעיף ל"א והיינו דין המרזב ואח"כ כ' וז"ל היוצא בטלית מקופלת ומונחת על כתיפו חייב אבל יוצא הוא בסודר שעל כתיפו אע"פ שאין נימא קשורה לו באצבעו וכל סודר שאינו חופה ראשו ורובו אסור לצאת בו היתה סכניתא קצרה שאינה רחבה קושר שני ראשיה למטה מכתפים ונמצא' כמין אבנט ומותר לצאת בה עכ"ל וע"כ לומר דהיתר הסודר לא מיירי במקופל דהא כתב דצריך שיהיה לכסות ראשו ורובו ודבר זה אמרו בגמ' גבי בלנים ושם לא מיירי כלל בקיפול וכמ"ש הטור אלא ע"כ דין הסודר להרמב"ם הוא ממש דין בלני' ולא מיירי גם כן בקיפול ומ"ה לא זכר הרמב"ם בסודר מקופל כמ"ש אצל טלית והב"י כ' דמיירי בגוני דטלי' אסור כן הוא מותר בסודר וכבר הוכחנו שזה אינו אלא נ"ל דזהו עיקר ההפרש שביניה' שהטלי' מקופל שאסור אינו מפרש כפירש"י אלא כפשוטו דלוקח טלית מקופל ומניחו על כתיפו אע"פ שהוא דרך עיטוף אסו' וא"כ הייתי סבור דאף כל מידי שאינו מכסה כל גופו נמי לאו בגד הוא אף שאינו מקופל ע"כ כת' דבסודר שעל כתיפו ונמשך קצת למטה שרי ועכ"פ צריך לכסות ראשו ורובו והיינו ההוא דבלנים שהזכירו בגמ' והב"י כ' שא"צ לכסות ממש אלא שיהי' בו כשיעור לכסות והוא תמוה מאד דהא אמרי' בגמ' בהדי' ובלבד שיתכסה בו ראשו ורובו ולא אמרו שיעור לכסו' אלא ודאי דגם הרמב"ם ס"ל כן ולא נקט על כתיפו למעט שאר הגוף קצת אחר זה דהיינו רוב הגוף ובין לרש"י ובין לרמב"ם אין היתר לסודר אלא דרך עיטוף דוקא וכ"כ ב"י בשם רבינו ירוחם מותר לצאת בסודר מעוטף כעין מעיל אלא שהב"י כת' ע"ז ומשמע מדבריו שאם אינו מעוטף אסור וק"ל דיוצא אדם בסודר המקופל על כתפיו משמע אע"פ שאינו מעוטף שרי ול"ד לטלית דשאני סודר שדרך לבישתו בכך עכ"ל ולדידי ניחא דברי רי"ו כמ"ש גם תמוה מל' ב"י בקושי' שלו מיוצא אדם בסודר מקופל שאין ל' זה בגמ' אלא בטור כ"כ כלל העולה לפע"ד דלרש"י וטור כל שהוא בגד ומקפלו ומתעטף בו שרי ומ"ה התיר הרשב"א במה שנושאין טלית תחת הגלימה סביב צוארו בר"ה דלא אסרו אלא כשנתנו על ראשו ואח"כ מגביה שוליו כפירש"י כמ"ש ב"י וכל מה שאינו בגד גמור כההיא דבלנין אפי' בלא קיפול אסור אח"כ ראשו ובסכנית' בקושר דבזה עושה אותו בגד כמו שסיים הרמב"ם דהוה כמין אבנט ולהרמב"ם כל שהיא מקופל אסור להניח עליו אפי' דרך עיטוף ולענין הלכה יש להחמיר כן ואין לישא הטלית תחת הגלימ' אא"כ שהוא פושטו ומתעטף בו אף שאינו מגיע עד למטה אלא מכסה רוב גופו סגי וכבר זכרתי שתמוה הרבה במה שהתיר ב"י וש"ע בבגדים דידן ועוד תמי' ביותר דהא כשמקבץ הבגד עושה כמרזב וזה אסרו בגמ' ובפוסקי' כל שאינו להתנאות ומה יועיל לזה במה שאנו מוציאין הידים מן הבגד כנלע"ד הגם שהרב"י לא נחית לכל זה תורה הוא וללמוד אנו צריכים:

כה

ויש אוסרים בב' חגורות. בב"י הטעם ול"ד לשני מלבושים שאדם לבוש בהן מפני הקור אבל תרי חגורות מה הנאה יש ואין דרך לחגור ומשוי הוא. ונ"ל דאין בכלל זה מה שנוהגין הנשים בחגורה ואח"כ מגביהין קצת הבגד וחוגרין שנית למטה דהא יש צורך לאלו ב' חגורות ותו דגם בזה שייך לו' המלבוש מפסיק ביניהם אלא דחוששני בזה דהוה כמרזב דאסרי' לעיל ה"נ כן הוא שאותו חלק כמקופל ונכפל הוה כמרזב וככיסי בבליית' הנזכ' בגמ' וע"ז יש לנו לו' הנח להם מוטב יהיו שוגגין כו' כנ"ל וכ' ב"י בשם ש"ל אלו שיש להם ב' אבנטים במכנסיהם האבנט הא' שבו שנצי' והא' שמחברין אותו למעלה במתניהם נראה שמות' אם תפירת המכנסיים חלוק לב' אבנטים אבל אם אין תפירתן חלוקה נראה שאסור דהוה כמו ב' המייני זה ע"ז עכ"ל ולא ידעתי איסור בזה דהא עיקר טעם האיסו' בב' חגורות הוא מטעם שא"צ להם כמש"ל וכאן ודאי צריך להם:

כו

הנקראים גונאטש. ובלשוננו הענדש"ך והטעם להתיר שהם מלבוש על הידי' וטעם האוסרין לפי שאין יכול למשמש בבגדיו יפה לעשות מה שצריך לו ולפעמים צריך למשמש בבשרו מפני כינה או פרעוש וצריך להוציאם מידו שמא ישכח ויביא' ד"א בר"ה עכ"ל ש"ל. ונ"ל דדוקא בהענדשי"ך יש חשש זה דכשצריך להוציא יד מאח' מהנה אז נושא את ההענדשי"ך שחלץ בידו השני' ויש חשש שיעביר ד"א אבל בערבי"ל שלנו ששני הידים מתחממים בערביל א' ואף אם יצטרך להוציא ידו א' הרי הערביל לבוש לידו השנית שעדיין בתוכה וגם לא חיישי' דלמא נפיל דהא אוחזו בידו ממנעל של עץ שזכר רמ"א בסימן זה סי"ו דלא חיישינן שיפול ואין כאן חשש כלל ואף שמו"ח ז"ל נקט כאן ערבי"ל הנלע"ד כתבתי והוא ברור וכבר נהגו להקל לילך בערבי"ל בכ"מ וחלילה לומר שכולם יעשו שלא כדין אבל ודאי בהנדשי"ך ראוי ליזהר כמ"ש כאן וראוי לחוש לדבריו ומ"ש כאן או שיקשרם בהם כו' תמוה לי דכשיהיו תלויים ע"י קשר ולא יהיו על ידו הרי יש משוי עליו ומה יועיל לו במה שהוא קשור דהא ודאי לא בטיל אגביה דבגד דהוה דבר חשוב ומכ"ש אם נקשר בחגורה שלו וכמש"ל סימן זה סכ"ג לענין פצול"ט:

כז

כובע שהוא מתפשט כו'. בגמרא איתא סיאני שרי ופירש"י כובע של לבד והתני' אסור ל"ק הא דאית ביה טפח פירש"י שהוא מתפשט להלן מראשו טפח אסור משום אוהל הא דלית ביה טפח אלא מעתה שרביב בגלימ' טפח ה"נ דחייב פירש"י הניח טליתו על ראשו כדרך שהוא מתעטף והרחיקה להלן מראשו טפח אלא ל"ק הא דמיהדק הא דלא מיהדק פירש"י אלא טעמי' לאו משום אהל אלא משום שמא יגביהנו הרוח ואתי לאתויי ד"ת בר"ה הלכך מיהדק בראשי שפיר שרי לא מיהדק אסור ור"ת ל"ג אלא וה"ג ל"ק הא דמיהדק כלומר הא דפרכת מאפיק גלימי טפח ל"ק דגלימא לא מיהדק אלא נכפף למטה ולא הוה אהל. סיאנ' דמיהדק וקשה ובולט חוץ לראשו טפח הוי אוהל ואסור וכ"כ רמב"ם וז"ל כובע שעושין על הראש ויש לו שפה מקפת שהיה עושה צל כמו אהל מותר ללובשו ואם הוציא מן הבגד סביב לראשו או נגד פניו כמו אהל והוא מהודק על ראשו והיה השפה שהוציא' קשה ביותר כמו גג אסור שהוא עושה אוהל עראי עכ"ל וכ"פ כאן בש"ע ומ"ש בסעיף שאח"ז לצאת בשבת כו' ומתיר היכ' דאין חשש שמא יפול והיינו כרש"י וכבר פסק כר"ת דאסור משום אוהל בסעיף מ"א מיירי כשנכנס שבת והכובע כבר על ראשו קודם שבת אז יש לחלק בחשש שמא יפול אם ירצה לצאת ולפי"ז יש איסור בשבת לילך בכובע שלנו שקורין בריט"ל הן לרש"י ביוצא לחוץ מצד שמא יפול מחמת הרוח ולר"ת אפי' בבית אסור משום אהל שהרי הבריט"ל יוצא סביב לראשו טפח ואין ראוי לומר דכ"ע איסור עבדי. ונ"ל ללמד היתר בזה לכ"ע דמצד אהל אין כאן איסור דהא עכ"פ לא הוה איסור דאורייתא דלא הוה אוהל קבע אלא עראי ופטו' אבל אסור יש לנו לו' דלא אסרו אלא היכא שיש היכר בעשיית אוהל עראי דהיינו בכובע שהוא עשוי בגד שמתעטף בו הראש אלא שמוציא שפה רחבה במקום כלות הבגד ונרא' לכל שאותה שפה היה כדי להגן ולעשות אוהל וכן הא דפרכינן בגמרא משרביב לגלימא יש היכר כיון שאפשר לו לתת הטלית על ראשו ותו לא וזה מפשיט הטלית חוץ לראשו מוכח שזה משוה אהל ע"כ היה גם בזה איסור אם לא משום שהוא רך ונכפף אבל בבריט"ל שלנו דכולו בשטח אחד הוא ועיקרו לכסות בו הראש וא"א לכסות ראשו בחלק ממנו כי אם באמצעו וממילא נעשה אהל במה שיוצא חוץ לראשו ולפעמים אין יוצא מלפניו טפח רק לאחוריו ושם ל"ש אהל לא אסרו בזה משום אהל כיון שאין גבול לאהל זה לא מוכח דנעשה לאהל וחלק היוצא אינו מסויים ותו דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר כדאיתא פ' המביא כדי יין וכאן לא נתכוין רק לכסות ראשו ועל כן נ"ל דמי שמצערין אותו זבובים בשבת והוא אינו לבוש בבריט"ל ולוקח הבריט"ל להגן מפני הזבובים דבזה יש איסור גמור ועמ"ש בסי' שט"ו מזה. ונ"ל דמדלא התירו בטלית לר"ת אלא כיון דנכפל מה שיוצא מראשו ממילא נלמד דהעושה טלית ממין הקשה כגון מה שקורין בל"א גר"ב גרי"ן שהוא אינו נכפל אלא מונח בשוה אסור להוציא טפח חוץ לראשו דהוה כמו כובע לר"ת כנלע"ד: ולענין איסור מחמת חשש דרש"י שמא יפול ממנו ואתי לאתויי כבר כ' ב"י וז"ל ונ"ל דלרש"י נמי לא אסור כי לא מיהדק אלא בעשוי כסייאנ"י שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מיהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש עכ"ל. ומזה נ"ל דאף בפנטינ"ש מותר לצאת בשבת דהא אין דרך לילך יחף בר"ה ולא כיש מחמירים שמביא רמ"א לעיל ס"ו. ותו נ"ל דמי שיש לו כובע קטן תחת הבריט"ל כנהוג בינינו לא יצא בבריט"ל חוץ לעירוב דהא בזה ודאי חיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי כיון שלא יהיה בגילוי הראש כנלע"ד והא דלרש"י לא חשוב אהל כתבתי בסי' שט"ו ס"ח וע"ש במסקנ':

כח

אפי בחדרי חדרים כו'. זה אמרינן במקום שיש חשש איסור דאוריי' כגון כאן בכבוס ועמ"ש בסימן רמ"ג ס"ב:

כט

שיש לו מכה. היינו שיצא בה שעה אחת מבע"י כ"כ ב"י בשם כל בו:

א

שם ס"ק ה דמסקנתו דבאיש הוה נקובה כו' וכיון שאין דרכו בכך אין עליו חיוב כו' ככל דבר שבעולם דהא משוי הוא אצלו ובאשה חייבת כו' אלא במ"ש דפטור כל זמן שלא הוציא כו' כצ"ל: