שולחן ערוך, אורח חיים שפ״ו: דיני שיתוף בעירוב ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני שיתוף בעירוב ובו ט סעיפים:
אסרו חכמים לטלטל מן החצירו' למבוי והתירוהו ע"י שיתוף שגובין פת או דבר אחר ממיני מאכל מכל חצר וחצר ונותנים אותו בא' מן החצירו' ואנו רואים כאלו פתוח כל המבוי לאותו חצר ומפני שאינו אלא לשתף החצירו' יכולים ליתנו באויר החצר או בבית שאין לו ארבע על ארבע וא"צ ליתנו בבית רק שיהי' במקום המשתמר הילכך אין נותנין אותו באויר המבוי (וע"ל סי' שס"ו):

ב

ישראלים שדרים בג' מקומו' חלוקים ודלתות כל א' מהמקומו' נעולים בלילה והשמש גובה קמח מכולם אינו מועיל להם להשתתף ששיתוף מבוי צריך שיהי' מונח בחצר שבמבוי ואלו שנבדלים זה מזה ורחוקים אין שיתופן א' ואין מבואיהן כא': הגה ואם עירבו במקום אחד אין האחרים שלא עירבו אוסרים עליהם הואיל ואין להם דריסת הרגל זה על זה כי אין כל העיר חשובה כמבוי אחד אע"פ שיושבין בהיקף חומה אחת (ב"י סי' שצ"ב בשם חזה התנופה):

ג

ככל משפטי עירובי חצירו' ושיעורו ושאשתו מערבת בשבילו ושמערבין שלא לדעתו אם אין הבית פתוח אלא לחצר א' ושקטן יכול לגבותו ושיכול א' לזכות לכולם (ושאם היו שותפין א"צ לערב) כך דיני שיתוף: הגה ואפי' היה משותף עם שכיניו בסחורה לזה ביין ולזה בשמן אין צריך להשתתף והוא שיהיה בכלי אחד: (טור סי' שס"ו):

ד

משתתפין בכל מיני מאכל ואפי' ד' וה' מיני מאכל מצטרפין למזון שני סעודות:

ה

בכל מיני מאכל משתתפין חוץ מגודגדניו' שהוקשו לזרע ותבלין ופולין יבשים ולא בעלי בצלים שלא גדלו אורך הזרת ולא בכמהין ופטריות ולא בכפניו' ולא בעדשים ולא בחטים ושעורים ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל ולא במים לבדם ולא במלח לבדו אבל אם עירבם יחד משתתפין בהם וי"א דדוקא כשנתן לתוכן שמן וי"א שמערבין בתבלין:

ו

כל דבר שרגילים ללפת בו את הפת שיעורו ללפת בו פת הנאכל לשני סעודו' וכל שאין מלפתין בו הפת שיעורו כדי לאכול ממנו ב' סעודו' ובשר חי לא הוי ליפתן וצריך כדי שיאכל ממנו ב' סעודו' אבל צלי הוי ליפתן ושיעורו ללפת בו ב' סעודו' חומץ הוי ליפתן וכן יין מבושל אבל יין חי לא הוי ליפתן ושיעורו שני רביעיו' וכן שיעור שאר משקים:

ז

משתתפין בשני ביצים אפילו חיים בשני רמונים בחמשה אפרסקים בליטרא ירק בין חי בין מבושל בפולים לחים מלא היד בתפוחי יער מלא הקב:

ח

משתתפין אפי' באוכל שאינו ראוי לו אם ראוי לשום אדם כגון לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכן (הנודר) מאוכל או נשבע שלא יאכלנו משתתף בו ויש אומרים דהיינו דוקא כשנדר או נשבע שלא יאכלנו אבל אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו אין משתתפין לו בה (ואם אמר קונם הנאתו או אכילתו עלי לכ"ע אין משתתף בה) (טור):

ט

אמר על ככר היום חול ולמחר קודש או קונם משתתפין לו בה שבין השמשו' עדיין לא נתקדש' ודאי וראוי היתה מבעוד יום אבל אם אמר היום קונם ולמחר חול אין משתתפין לו בה שאינה ראויה עד שתחשך חצר הפתוח לשני מבואו' ושיתף עם כל א' מהם מותר עם כל א' מהם לטלטל ממנו לחצר ומהחצר לתוכו ואסור לטלטל כלים ששבתו במבוי זה למבוי האחר דרך החצר ואם לא שיתף עם שום א' מהם אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהם אוסר על שניהם ואם הוא רגיל עם הא' ועם השני אינו רגיל אותו שרגיל אוסר שאינו רגיל אינו אוסר ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו ביניהם וכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם א' מהם מותר השני שהרי סילק עצמו ממנו ואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניהם ואותו שאינו רגיל לא שיתפו והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה דוחים אותו אצל שאינו רגיל ויסתלק מאותו שרגיל כדי שיהא מותר כיון שהוא אינו מפסיד בדבר שהרי לא שיתף עמהם ויש ריוח לאחרים שע"י זה יהיו מותרים כופין אותו על מדת סדום:

א

בירק. ונ"ל דלפתות דידן מערבין בהן חיין דלא גרע מבשר חי עיין מ"א:

ב

צלי. ואפי' יש מקומות שאוכלים אותו בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם גמ':

ג

מבושל. ושיעורו כדי שמביאין ממנו לקינוח ב' סעודות וכן כל כיוצא בזה. מ"מ מ"א:

ד

בתרומה. ועכשיו אין שום תרומה ראוי לאדם. כנה"ג עי' סימן תנ"ז:

ה

ואסור. ואם נתנו ב' המבואות שתופן בחצר זו בכלי א' ה"ל כולן כאחד ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה כמ"ש רסי' שע"ח. מ"א ע"ש:

ו

במבוי. כלומר בבתים שבמבוי דאלו ששבתו במבוי עצמה שרי כמ"ש רסי' שע"ב. מ"א ועיין בגינת ורדים כלל ג' סי' כ"ב:

א

מדברי רמב"ם בפ"א ושנוי בברייתא שבת ו' וכפי' רש"י שם

ב

משנה עירובין כ"ז וברייתא פ"א

ג

ברייתא וגמרא פ"ה ובפירש רש"י שם

ד

ברייתא סוכה ג'

ה

רשב"א בתשובה

ו

ממשמעות המשנה ע"ג

ז

ציינתיו בריש הסימן

ח

ממשנה כריתות י"ג והובא בעירובין כ"ט ובגמ' שם

ט

שם בגמרא כ"ח

י

שם בגמרא כ"ז וכ"כ הטור וש"פ

יא

פירוש תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן)

יב

תוספת והגהות אשר"י

יג

רמב"ם בפ"א מה"ע וסמ"ג

יד

שם בגמרא כט

טו

שם בגמרא

טז

ברייתא לענין מעשר שני וכן לעירוב

יז

משנה שם כ"ו וכתנא קמא הרא"ש ורמב"ם מפרק א' מה"ע

יח

שם בגמ' ל'

יט

רמב"ם בפרק

כ

שם בגמרא ל"ו בעי' ונפשטא

כא

משנה שם ע"ה לענין חצירות וכר"ש ומשמע בגמ' מ"ט דה"ה לחצר שבין ב' מבואות

כב

שם בגמרא וכן כת' הרמב"ם בפ"ה מהלכות עירובין

כג

טור

כד

שם בגמרא

א

ס"א שגובין. עבה"ג ושם פ' א':

ב

וא"צ ליתנו כו'. רש"י שם ד"ה עירוב כו':

א

ס"ב ודלתות כו'. ל"ד:

ב

ששיתוף כו'. תוספתא פ"ו דמכילתין שיתוף מבוי צריך שיהא עמהן במבוי. עירובי חצירות צריך שיהא עמהן בחצר שנים שהן שותפין זה לזה בין ביין בין בשמן צריך שיהא עמהן במבוי. וגמ' פ"ה ב' אימא עירובי כו' וע' רש"י שם ורמ"א ס"ק א':

ג

ואם עירבו. קאי אלעיל שחלוקים כו':

א

ס"ג ושיעורו. פ"ב ב':

ב

ושאשתו. פ' א':

ג

ושמערבין. פ"א ב':

ד

ושקטן. ל"א ב':

ה

ושיכול. פ' א':

ו

ושאם היו. ע"א א' וערש"י ל"א ב' ד"ה עירובי כו':

ז

ואפילו. שם ע"א א' וכר"ש ואליבא דרב יוסף:

ח

הוא. שם:

א

ס"ה חוץ מגודגדניות. כ"ח א' וכאב"א:

ב

ותבלין. כ"ט א':

ג

ופולין. כ"ח ב':

ד

ולא בעלי. כ"ט א':

ה

ולא בכמהין ופטריות. רי"ף ורמב"ם. וטעמם מדפריך סתמא דגמרא שם כ"ז א' והאיכא כמהין כו'. אבל הוא תמוה מאד דהיכי דמי אי בכמהין ופטריות חיין א"כ מאי פריך מכמהין כו' שאינו נזכר בשום מקום שאין מערבין בהן הל"ל מתבואה שאין מערבין בהן חיין כמש"ש כ"ט א' חטין ושעורין דלאו בני אכילה כו' וכן כל הדברים שאינן ראויין לאכילה כשהן חיים ואי קאי אכמהין כו' מבושלין קשה ביותר מאד דודאי הוי אוכל כדמוכח בשבת ס"ח א' כל שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטיס כו' וגידולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות ימדלא ממעטינהו מכל שהוא אוכל מוכח דודאי הוי אוכל רק שאין גידולו מן הארץ ולעירוב ודאי לא בעינן גדולו מן הארץ כדקאמר שם ל' א' מערבין בבשר ובצים כו' וכמ"ש בס"ז לכן נראה עיקר דודאי מערבין בכמהין ופטריות מבושלים דודאי אוכל הן כנ"ל וכן לעניין ברכה חשבינן להו אוכל ככל האוכלין ואם מערבין בכשות כו' כ"ש בכמהין כו' דהוי מאכל חשוב כמ"ש בברכות מ"ז א' אילו מייתי ארדיליי' כו' וערש"י שם וכן אמרינן בעלמא דעולה על שולחן מלכים וט"ס בספרים וחסר תי' וכו' ועיקר ראייתו מוכיח מסיפא הכל ניקח כו' ופריך והאיכא כמהין כו' דאין נקחין בכסף מעשר כדתניא להדיא בספרא פ"א פסקא ח' מכלל ופרט כיצד כו' אף כל פרי מפרי כו' יצאו כמהין ופטריות ושייך שפיר לישנא דקאמר והאיכא שהיה להם ברייתא ידועה הובאה בכ"מ בש"ס וירושלמי:

ו

ולא. כ"ט א':

ז

ולא בעדשים ולא כו'. חטים ושעורים. כ"ט א' ועדשים שאינן בני אכילה כמו חטים ושעורים. ביצה סוף פ"א י"ד ב' תניא ר"ש כו' ובתוספתא דמכילתין פ"ו אר"י כו' והיינו מבשלים קדירה של עדשים וא' עומד על פתח מבוי כו':

ח

ולא בירק. כ"ט א' ההוא כו' וסובר הרמב"ם דה"ה לכל ירק:

ט

ולא במים כו' אבל כו'. כ"ז א':

י

וי"א. שם בגמרא וע"ש תוס' ד"ה אבל וס' הראשונה ס"ל דלא אתמר אלא לענין מעשר:

יא

וי"א. צ"ע:

א

ס"ו חומץ. כלישנא קמא. ועמ"א:

ב

וכן. שם:

א

ס"ז בין חי. שם כ"ח ב' בתרדין חיין וה"ה לכל ירק:

ב

בתפוחי יער. הג"א מדקאמר וכי מערבין בתפוחים וכן פי' המרדכי אבל תוס' כ"ז ב' סד"ה מאן סתרו פירושם דא"כ מאי פריך שם ולא והתנן כו' ע"ש:

א

משתתפין אפי'. כ"ח א':

ב

כגון. מתני' שם:

ג

וכן הנודר. ל' הרמב"ם ופסק דלא כרב הונא דאמר כיחידאה:

ד

וי"א. טור וכרב הונא וכפי' תוס' שם ד"ה ככר וכ' הטור נ"ל דבשתופי מבואות אפי' נשבע שלא יהנה ממנו אסור דמשתתפין אפי' שלא לדבר מצוה וט"ס כאן וכצ"ל דוקא כשנשבע שלא כו' אבל אם נשבע שלא כו' אכילתו עלי:

ה

אין כו'. ומ"ש הרמב"ם שלא יאכלנו דוקא קאמר דבהנאה אסור רק בשבועה כמ"ש בפסחים כ"ג א' והרי נזיר וע"ש בתוס' ד"ה מערבין וה"ה כאן בשיתוף כנ"ל וא"כ אין חילוק בין הרמב"ם לטור רק בקונם דאף באכילה אסור לתוס' וטור:

א

ס"ט היום קונם. לשון הטור ולשיטתו כנ"ל:

ב

וכן. כ"ש הוא:

א

מכל חצר וחצר – ואותו חצר שמניחין בו השיתוף א"צ ליתן חלק בזה וכמו הבית שמניחין בו העירוב לענין ע"ח לעיל בסימן שס"ג ס"ג:

ב

ואין צריכין ליתנו בבית וכו' – מלשון זה משמע דיכול ליתן שיתוף בבית וכן מוכח מהרמב"ם בהלכותיו פ"א מעירובין וכן הוא ג"כ דעת רש"י והרשב"א והראב"ד וכן משמע דעת הרא"ש וכמו שכתב בב"י ודלא כדעת התוספות שמצדדין דשיתוף והא דוקא בחצר ולא בבית:

א

לזה ביין ולזה בשמן – עיין מ"ב מש"כ דרבים חולקים על שיטת הטור שהם דברי הרמ"א בכאן וכן מצאתי לבעל גאון יעקב שהסכים לדעת החולקים וכתב שם עוד דמסתברא דלאו דוקא יין ושמן דלא אלא אפילו מין אחד דלא מתערבי אהדדי כגון בהיה שותף לזה בפת ולזה בפת ג"כ לא מצטרפי להפטר משיתופי מבואות [אם לא שהיו כולם שותפין בככר] ולא כתבו הפוסקים דבמין אחד אין צריכין לערב אלא בכגון משקין דמערבי ביחד ולא באוכלין שאינם מתערבים ואע"ג דכשמשתתפים באוכלים בודאי מהני ואפילו בכמה מיני אוכלין וכמבואר בס"ד היינו היכי שהם מניחים לשם שיתוף אבל הכא דלא נתכוונו לזה אלא שנשתתפו לשם סחורה בעלמא לא מהני אלא בכגון בכלי אחד שאני התם דאע"ג דשני מינים הם עכ"פ מתערבי [וכריב"נ דאמר שניהם חיבורים זה לזה ואם נגע טבול יום ביין פסל השמן] ולא כן ביבש שאין מתערב כלל הגע עצמך אם הם בחד מנא ונגע טבול יום בהאי אוכלא לא פסיל אידך אלמא דחד כלי לא משוה להו חיבור ע"כ תוכן דבריו:

א

וי"א שמערבין בתבלין – עיין במפרשים שתמהו על דעה זו דהוא דעת הרמב"ם שהוא נגד סוגית הגמרא דקאמר אילימא משום דקתני בהך תבלין ותבלין לאו בני אכילה נינהו אטו הכא מי לא קתני חטין ושעורין ולאו בני אכילה נינהו הרי דהש"ס מדמה תבלין לחטין ושעורין חיין שאין מערבין בהן לכו"ע אכן באמת ברמב"ם לא נזכר כלל דין חטין ושעורין [ומה שכתב בהלכות עירובין פ"א הלכה י' כגון פת ומיני דגן אפשר דכונתו אפילו חיין מדלא כתב מבושלין וכ"כ בספר בית מאיר] והנראה דלהרמב"ם יהיה מותר לערב גם בחטין ושעורין חיין דגבי שתופי מבואות ס"ל דהקילו בו וכמו דהקילו בו שא"צ דוקא בפת וסייעתו מתוספתא פ"ו דאיתא התם בראש הפרק שיתוף מבוי כיצד מביא אדם חבית של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ואומר ה"ז לכל בני מבוי ולפ"ז מפרש הסוגיא באופן אחר אילימא משום דקתני וכו' ותבלין לאו בני אכילה נינהו פירוש ומשום זה תעלה על דעתך דאין מערבין בהן א"כ בהך ברייתא נמי קתני חטין ושעורין וג"כ לאו בני אכילה נינהו ואפ"ה אמר רב עלה וכן לעירוב אלמא דלא בעינן שיהא ראוי תיכף לאכילה אלא כל שהוא מיני מאכל וה"ה תבלין שגם הוא מיוחד לתבל בו ושעורין ולא הביא בזה שום דיעה אלמא דס"ל דבזה לכו"ע אין מערבין וכ"כ בספר אור זרוע דחטין ושעורין גרוע מתבלין ולכו"ע אין מערבין וצ"ע ועיין במעשה רוקח ובבית מאיר. ועיין בהגהות הגר"א בתוספתא הנ"ל שמחק תיבת תבואה:

א

ובשר חי וכו' וצריך כדי וכו' – עיין ברשב"א ובריטב"א שתמהו ע"ז דהא בשר חי לאו בר אכילה הוא ותירצו דאיירי בבשר מלוח הרבה עד שאינו נאכל מחמת מלחו וע"י המליחה נתרכך ונעשה ראוי לאכילה קצת ועוד תירץ הריטב"א דאין כונת הש"ס על חי ממש כ"א על בשר שהוא מבושל קצת ואינו מבושל כ"צ [ומסתייע מסוגיא דסנהדרין גבי בן סורר ומורה דקרי שם לבשיל ואינו בשיל בשר חי (בדף ע"א)] וזה ראוי לאכילה מקרי:

א

מלא הקב – דבפחות מהכי לא חשיבי [גמרא] וכל אלו השיעורין הנאמרין בסימן זה די אפילו לאלף אנשים [וכמבואר בסימן שס"ח לענין ערובי חצרות דשתי סעודות די אפילו לאלף ויותר] בין השיעורין הנאמרין לענין אוכלין ובין הנאמרין לענין משקין [רשב"א בחידושיו דף פ' וכ"כ הריטב"א בשם רבותיו עי"ש ודלא כהראב"ד שדעתו דבמשקין בעינן רביעית לכל חד וחד היכא שהם מרובין וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם בפ"א מהלכות עירובין הלכה י"א דשיעור ב' רביעיות די אפילו למרובין]:

א

ואם אמר קונם וכו' לכו"ע וכו' – עיין מ"ב מה שפירשנו בזה והנה כמה אחרונים גמגמו ע"ד והגר"א בביאורו מחק תיבת לכו"ע ואנו נדחקנו כדי ליישב דבריו לפי פשוטן וכפי פירוש הדרישה והעו"ש והא"ר אבל לענין דינא לפי הסכמת אחרונים [העו"ש והדרישה ומ"א ומאמר מרדכי וכ"מ מהגר"א] אינו כן ואין חילוק בין קונם לסתם נדר אלא לפי דברי התוספות שכתבו דגזרינן אטו הקדש אפילו בלא קונם נמי גזרינן כיון דנדר הוא איסור חפצא דמי להקדש וכן מוכח בעבוה"ק להרשב"א ובחידושי הריטב"א דלדעה זו אסור בכל גווני ולדיעה הראשונה המבואר בהמחבר דס"ל דלא גזרינן אטו הקדש אפילו אמר קונם אכילתו עלי ג"כ מותר להשתתף בו וכן מבואר בריטב"א בהדיא [ודלא כא"ר שרצה לצדד דבקונם חמיר טפי] וא"כ מה שכתב רמ"א לכו"ע אינו מדויק כלל ובאמת גם הרשב"א והריטב"א נטו משיטת התוס' והסכימו לפירש"י דלא גזרינן אטו הקדש וא"כ אם אמר קונם אכילתו הוא מותר:

א

ולמחר קודש או קונם – הוא לשון הטור ולפי שיטת התוספות דנדר הוי כהקדש דאין משתתפין בו וכנ"ל וכ"כ הגר"א:

ב

היום קונם ולמחר חול – עיין ברש"י שכתב דהיינו שיהיה מחולל על המעות שיש לי בביתי וכונתו דאל"ה לא נפקע קדושתו בכדי אבל הרשב"א והריטב"א כתבו דאין צורך בזה דקדושת דמים פקעה בכדי והביאו ראיה לזה מסוגיא דנדרים עי"ש:

א

במחבר ס"ס ה' בתבלין נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' צ"ג [שם יצא ליישב המנהג אשר נהגו משנים קדמונים לערב עירובי תחומין בחצי לוי"ט פלפלין ואח"כ כתב אך מכל מקום מכאן ואילך לא יצמצמו לסמוך אהנ"ל אלא יניחו ב' לוי"ט וג' קווינט פלפלין יבשים לכל אחד ומי שרוצה לזכות את הרבים יניח בתחלת השנה ויזכה ע"י אחר לכל בני עירו ולכל העתידים לדור בעיר ויודיע זה בבהכנ"ס כמו שעושים בעירובי חצירות בע"פ ואז בכל שבת ושבת יש ברירה לכל אחד אם ירצה לסמוך עליו או לא והבאים לתוך העיר באמצע השנה צריך להודיעם קודם שבת הראשון שכך מנהג העיר ואין להאריך בפשיטות אלא דלא סגי בשיעור מועט אלא בשיעור הרבה תבלין באופן שיגיע לכל אחד כמ"ש המג"א סי' תי"ג ובפ"פ נוהגין להניח שק גדול של פלפלין בין ה"ה לאופענבאך דבודאי יגיע ב' סעודות לכל אחד]:

א

סעיף ח' משתתפין אפי' באוכל שאינו ראוי לו נ"ב אם ראוי לשום אדם עיין בש"ס דף ל' גבי ולא בטבל בטבל הטבול מדרבנן ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ד' סי' ר"ח בהלכות שחיטה סי' ד' ע"ש דרך אגב השייך לדין זה ודו"ק היטב:

א

[א] באויר החצר וכו'. ואם אין שם צריך ליתנו בבית:

ב

[ב] אינו מועיל וכו'. אלא צריך לערב בכל מקום ומקום:

ג

[ג] ואין להם דריסות וכו'. פירוש אף שיש להם רשות שם מכל מקום הואיל שיש להם דרך אחר כופין אותו לעבור דרך שם כמו שנתבאר סימן שצ"ב סעיף ו':

ד

[ד] שותפין וכו'. בעירובי חצירות צריך לומר דשותפין בפת ובשיתופי מבואות מיירי אפילו בשמן וכיוצא. והוא שיש בכלי אחד, כתב רמ"א אפילו לזה ביין לזה בשמן אין צריך להשתתף אם בכלי אחד, עד כאן, והלבוש שהשמיט נראה לי דסבירא ליה כרמב"ם שהביא בית יוסף סימן שס"ו דאוסר וכן ראיתי בעבודת הקודש דף כ"ב זה לשונו, שכל שאין ראויין לערב ביחד אינו חיבור אף שהם בכלי אחד:

ה

[ה] בכל מיני וכו'. תמיהני שהשמיט מה שכתב בשולחן ערוך אפילו ארבע וחמשה מיני מאכל מצטרפין למזון שתי סעודות (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי דסבירא ליה ללבוש כראב"ד שהביא בית יוסף דדוקא עירובי תחומין מצטרפין וכן המגיד כתב הרשב"א לא הכריע, ויותר נראה לי שנחסר בדפוס וסימני הסעיפים מוכיחין שדילג מד' לו':

ו

[ו] בגודגניות וכו'. ולא בקור אף שאפשר לטגנו לפי שאין משתתפין אלא בסעודה הראויה בשבת זו (עבודת הקודש):

ז

[ז] בעדשים וכו'. אף דאינו בגמרא מכל מקום נלמוד מחיטים ושעורים חיין ועדשים נמי אין דרכן לאכול חי והב"ח מוחק עדשים בחינם:

ח

[ח] בחיטין ושעורים חיין וכו'. שאין דרכן של בריות לאוכלן חיין או בפת או בדייסא או בקליות עבודת הקודש:

ט

[ט] ויש אומרים וכו'. וסברא ראשונה כי כן פסקו עבודת הקודש ורבינו ירוחם. ויש מתירין וכו'. וכן פסק רבינו ירוחם מערבין בעוכלא שמינית ליטרא תבלין:

י

[י] ובשר חי וכו'. נראה לי דוקא מליח אבל חי בלא מליח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו וכן הדין בדג מליח (עבודת הקודש דף ק"ה), ועיין סימן ש"ח סעיפי ל"א ל"ב, וצריך עיון דבירושלמי פרק בכל מערבין חשיב בשר מליח וגם חי דתנינן הבבליין אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה:

יא

[יא] [לבוש] הפת לקינוח וכו'. אין לשונו של המגיד בשם הרשב"א כך וזה לשונו, יראה לי שהיין מבושל בקינוח סעודה בא ולא לטבול בו ולפי שיעורא כדי שמביאין ממנו לקינוח שתי סעודות, עד כאן, ויש לומר דלא לטבול בו בשר קאמר הרשב"א (מלבושי יום טוב). ולא עיין במקור בעבודת הקודש שם שפתח יין מבושל כדי לטבול פת של שתי סעודות ועל זה כתב ויראה לי וכו' הרי דלא לטבול בו פת קאמר:

יב

[יב] [לבוש] ויש אומרים וכו'. כן דעת רשב"א ותוס', אבל בשולחן ערוך סתם כסברא ראשונה והוא דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור ולא ידעתי מי הכריח ללבוש שהוא נגד השולחן ערוך ורוב פוסקים (מלבושי יום טוב). ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא תוס' ורשב"א פירשו דשיעור חומץ כדי לטבול בו שתי סעודות היינו רביעית ואם כן יש לומר דגם הרי"ף ורמב"ם ושולחן ערוך מודים לזה אלא שנקטו לשון הש"ס וכן פירש ריא"ז בשלטי גיבורים:

יג

[יג] בשני רימונים וכו'. אתרוג אחד חמשה אגוזים קב תמרים קב גרוגרת מנה דבילה כשות מלא היד תרדין הן בכלל ירק (רמב"ם פרק א'), ליטרא בכל מקום שתי רביעית עוכלא חצי רביעית (שם), ורש"י דף כ"ט פירש עוכלא שמינית בליטרא וליטרא הוא לוג, עד כאן, ולוג הוא ארבע רביעית:

יד

[יד] בתפוחי יער וכו'. הב"ח פסק כתוס' דף כ"ז וכן מלבושי יום טוב ונחלת צבי הסכימו לשולחן ערוך, ונראה לי לתרווייהו בין תפוחי פרדס בין תפוחי יער בקב וכן משמע קצת באגודה ואולי כן כוונת הב"ח ודלא כנחלת צבי. כתב מגן אברהם לפתות דידן מערבין חיין דלא גרע מבשר חי, עד כאן, ועיין ס"ק ט' מיהו לא גרע מירק חי על כן אין משתתפין בפת פרוסה כמו בעירובי חצירות (עבודת הקודש):

טו

[טו] בתרומה וכו'. היינו בימיהם אבל בזמן הזה אין ראוי שהרי כולנו טמאי מתים (שלטי גיבורים בכל מערבין) עיין סימן תנ"ז. טבל אפילו טבל מדבריהם אין מערבין:

טז

[טז] ויש אומרים וכו'. אבל הרמב"ם ורשב"א ורוב מפרשים מתירין (בית יוסף), ומכל מקום אפשר דמודין בלשון קונם כן נראה לי, והפרישה כתב דרמב"ם וסייעתו מתירין גם בקונם ותימא על רמ"א וכן כתב מגן אברהם, ולעניות דעתי כמו שכתבתי. ועיין בית יוסף הנזכר לעיל קשה לי מנא ליה דרמב"ם ממתירין דילמא מה שכתב הנודר מאוכל זה היינו שלא יאכלנו כמו שכתב בנשבע אבל שלא יהנה אפשר דמודה, גם מה שכתב דרוב מפרשים מתירין ראיתי ברשב"א גופיה בעבודת הקודש דף ל"ג בשם יש מי שהורה מגן אברהם, ולעניות דעתי כמו שכתבתי:

יז

[יז] ואסור לטלטל וכו'. ואם נתנו שתופן של שתי מבואות בבית אחת שבחצר ובכלי אחד או בשני כלים וכגון שנתמלא אחד והותיר מותר לטלטל כלים ששבתו במבוי זו למבוי אחרת דרך החצר כדלעיל סימן שע"ח (מלבושי יום טוב):

א

א) [סעיף א'] אסרו חכמים וכו' דמה"ת מותר לטלטל מן החצרות למבוי אלא שחכמים אסרו מפני שהמבוי חשוב רשות משותפת כנגד החצירות וגזרו אטו מרה"ר לרה"י, טור:

א

ב) שם. מן החצירות למבוי. וה"ד כלים ששבתו בבית כמ"ש לקמן סי' שפ"ח יעו"ש. הא כלים ששבתו ביה"ש בחצר רשות א' עם המבוי כדאיתא רס"י שע"ב. א"ח או' א':

א

ג) שם. והתירוהו ע"י שתוף. שכשם שעירובי חצירות מערב כל בתי החצר כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבו'. טור:

א

ד) שם שגובין פת או דבר אחר וכו' וטעם שיש חילוק בין עירובי חצירות לשיתופי מבואות שזה דוקא בפת ובכל מיני פת וזה בפת ואפי' בשאר מיני מאכל ומשקין הוא משום דעירובי חצירות הוא משום דירה לערב דירתם לעשותם אחד ודירתו של אדם אינו נמשך אחר יין ושאר משקין אלא אחר פת אבל שיתוף דמבוי אינו אלא לשתף רשות החצירות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא לפיכך מערבין בכל להיכרא ומטעם זה יכולין ליתנו באויר החצר או בבית שאין בו ד' על ד' לבוש עו"ש או' א' תו"ש או' ב' ר"ז או' א' ועיין לעיל סי' שס"ו או' ז':

א

ה) שם. או בבית שאין בו ד' על ד' דאפי' נימא כיון דלא חשיב בית היקפו וקירויו כמו שאינו מ"מ לא גרע מאויר שבחצר, סוכה נ' ע"ב ופירש"י שם:

א

ו) שם. באויר המבוי, משום דלא מינטר. ודעת התו' (עירובין ע"א ע"ב) דשיתוף מבואות מצוה לכתחלה טפי להניחו בחצר יותר מבבית וגם לערב בשאר דברים ולא בפת להיכרא שידעו שהוא שיתוף אבל דעת רש"י אינו כן אלא דבית ופת עדיף טפי וכ"כ הרא"ש. תו"ש או' ד' וכ"כ המ"מ פ"א דנהגו לשתף לכתחלה בפת. ד"מ או' א':

א

ז) [סעיף ב'] בג' מקומות חלוקים. ר"ל בג' מבואות חלוקים וכמ"ש בסוף הסעי':

א

ח) שם. בג' מקומות חלוקים, ורחוקים זה מזה שמפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול מפני שאינו מתוקן בלחי או בקורה או צוה"ף מפני שדרים שם גוים ולא שכרו מהם רשותם. ר"ז או' ב':

א

ט) שם. אינו מועיל להם להשתתף, אלא צריך לערב בכל מקום ומקום. א"ר או' ב' ר"ז שם:

א

י) שם. בחצר שבמבוי. ר"ל באותו מבוי שנשתתפו בו כדי שכל אחד וא' יוכל להביא העירוב אצלו וכאן הרי אסור לטלטל העירוב ולהביאו אצלן כיון שמפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול ולכן אין שיתופן כאחד. ולפ"ז מ"ש בש"ע דלתות נעולות ונבדלים הוא ל"ד אלא העיקר משום שאסורים לטלטל מזה לזה. א"א או' א' וכ"כ בהגר"א:

א

יא) שם. ואין מבואיהן כאחד דהא אסורין לטלטל מזה לזה. מ"א סק"א. תו"ש או' ה' ר"ז שם:

א

יב) שם הגה. ואם עירבו במקום א' ר"ל נשתתפו וקאי על דברי הש"ע שדרים בג' מקומות חלוקים ועירבו רק במקום א' אך לא מיירי ממש בגוונא שכתב הש"ע שהיו שם דלתות נעולים דא"כ ודאי עי"ז נחלק רשותם ואינם אוסרים עליהם אפי' היה להם דריסת רגל כמ"ש לקמן סי' שצ"ב סעי' ו' אלא שהיו מתוקנים ע"י לחי או קורה:

א

יג) שם בהגה. הואיל ואין להם דריסת הרגל וכו' פי' אעפ"י שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותו לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב סעי' ו' וסי' שס"ד סעי' ג' מ"א סק"ב. תו"ש או' ד:

א

יד) שם בהגה. כמבוי א' דאלו כמבוי א' צריך ב' פסין כמ"ש סי' שס"ג סעי' ל"א. מ"א סק"ג. תו"ש או' ז' ומה שהק' שם המ"א עיין מ"ש עליו התו"ש שם:

א

טו) [סעיף ג'] ככל משפטי עירובי חצירות, המבואר בסי' שס"ו ושיעורו המבואר בסי' שס"ח סעי' ג' ושאשתו מערבת בשבילו בסי' שס"ז ושמערבין שלא לדעתו ג"כ שם. ושקטן יכול לגבותו בסי' שס"ו סעי' ג' ושאחד יכול לזכות לכולם שם סעי' ט' ושאם היו שותפין א"צ לערב שם סעי' י"א בהגה יעו"ש:

ב

טו) אין משתתפין בפרוסה כמו בע"ח. עה"ק א"ר או' י"ד. א"א או' יו"ד. ואין ספק לע"ד דכי היכי דק"ל לענין ע"ת שאף נתעפש הפת של העירוב עד שאינו ראוי לאכילה דהו"ל כאלו כלה לגמרי כמ"ש לעיל סי' שס"ח סעי' ה' ה"ה נמי לענין שיתוף וא"כ לא יפה עושין המשתפין לעיר מוקפת בשמן לזמן מאה שנה וכיוצא דפשיטא דאינו מתקיים כ"כ זמן ותו לא חזי לאכילה ואף לכ"ה שנה אינו מתקיים כאשר ראיתי מעשה. כס"א או' א' ועי"ש באורך:

א

טז) שם הגה. ואפי' היה משותף עם שכיניו בסחורה לזה ביין ולזה בשמן וכו' ר"ל אעפ"י שלא הונחו לשם שיתוף וגם שהם שני מיני משקה אפ"ה מהני אם היו מונחים בכלי א':

א

טוב) שם בהגה. והוא שיהיה בכלי א' ר"ל הסחורה של של ג' שותפין. כ"כ האחרונים:

א

חי) שם בהגה. והוא שיהיה בכלי א' כמו שע"ח צ"ל בכלי א' ר"ז או' ג' ואע"ג דבע"ח אם נתמלא הכלי מותר ליתן בכלי שני כמ"ש סי' שס"ו סעי' ד' התם שאני דמעיקרא גבו לשם עירוב אבל הכא דלאו לשם שיתוף הוה בכלי א' אין בשני כלים לא. ב"י ס"י שס"ו בשם רש"י

א

יט) שם בהגה. והוא שהיה בכלי א' וה"ה לזה ביין בעינן שיהיה בכלי א' ב"י שם, ודע דדברי מור"ם אלו היו לוקחים מדברי הטור סי' שס"ו אבל הרמב"ם רפ"ה כתב דאם היה אחד מהם שותף לזה ביין ולזה בשמן צריכין שיתוף אחר יעו"ש. וכ"ה דעת הרשב"א בעה"ק דף כ"ב והריטב"א וכן הסכים או"ז לדעת הרמב"ם. וכ"נ דעת הלבוש שלא העתיק דברי מור"ם הנ"ז וכמ"ש א"ר או' ד' אמנם דעת הב"י שם נראה כדעת הטור וכ"ה דעת הר"ז או' ג' וכ"נ דעת האחרונים בסי' זה כדע הטור ומור"ם ז"ל משלא הביאו דעת החולקים בזה ומ"מ לכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים:

א

ך) [סעיף ד'] מצטרפין למזון ב' סעודות. שהוא שיעור הראוי אפי' לאלף בני אדם כמ"ש סי' שס"ח שס"ח סעי' ג' יעו"ש:

א

כא) [סעיף ה'] חוץ מגדגדניות שהוקשו לזרע, ר"ל שהוקשה הקלחים כעץ שכבר צמח בהן הזרע וקשין לאכילה לכל אדם. רש"י עירובין כ"ח ע"א:

א

כב) שם. ותבלין דלאו בני אכילה נינהו. עירובין כ"ט ע"א

א

כג) שם. ופולין יבשים, שאין נאכלין כמות שהן חיין אלא לאחר בישולן וגבי עירוב צריך שיהו ראויין לאכילה בשעה שהעירוב חל תו' עירובין כ"ז ע"א ד"ה מאן:

א

כד) שם. ולא בעלי בצלין. דקשים לאכילה אבל באמהות של בצלים מערבין אם יש בהם כדי ללפת שתי סעודות. עירובין כ"ט ע"א:

א

כה) שם. שלא גדלו אורך זרת. שיש בהם ארס. רש"י שם ע"ב. אבל אם יש בהם אורך זרת מערבין בהם. ג"מ שם. ודע דזרת הוא חצי אמה של ששה טפחים והיינו ג' טפחים. מחה"ש ס"ק י"ג:

א

כו) שם. ולא בכמהין ופטריות, משום דלא חזו לאכילה אלא ע"י תיקון וגבי עירוב צריך שיהו ראויין לאכילה בשעה שהעירוב חל. תו' עירובין כ"ז ע"א ד"ה מאן. משמע דאם היו מבושלין מערבין בהם וכן הסכים הגר"א:

א

כז) שם. ולא בכמהין וכו' ולא בקור אף שאפשר לטגנו לפי שאין משתתפין אלא בסעודה הראויה בשבת זו עה"ק. א"ר או' ו':

א

כח) שם. ולא בכפניות. תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן, רש"י. ואם מיתקן ע"י האור מערבין בהם יא"פ:

א

כט) שם. ולא בעדשים. הב"ח מחק תיבת עדשים משום דלא נזכר בש"ס אבל המ"א סק"ד כתב טעם האיסור משום דאין נאכלין חיים ולא עדיפי מחטים ושעורין, וכ"כ א"ר או' ז' תו"ש או' יו"ד. ר"ז או' ד':

א

ל) שם. ולא בחטים ושעורים. חיין. שאין דרכן של בריות לאוכלן חיין אלא או בפת או בדייסא או בקליות. עה"ק א"ר או' ח'

א

לא) שם. ולא בחטים וכו' וה"ה בכל דבר שאינו נאכל כשהוא חי כמו אורז ודוחן וקטניות אין מערבין בהם כשהן חיים. אחרונים.

א

לב) שם. ולא בירק שהוא בשיל ולא בשיל. שאין אדם אוכל ירק בשיל ולא בשיל, המ"מ פ"א דין י"א אבל ירק חי לגמרי או בשיל לגמרי מערבין בו כמ"ש לקמן סעי' ז':

א

לג) שם. שהוא בשיל ולא בשיל. ולפתות דידן מערבין בהן חיין דלא גרע מבשר חי. מ"א סק"ה. א"ר או' י"ד תו"ש או' י"א. מהח"ש. ר"ז או' ד':

א

לד) שם. ולא במים לבדם ולא במלח לבדו. לפי שאין זנין הגוף כלל אבל אם עירב מים ומלח ביחד מזון הוא לטבול בו פתו ומשתתפין בהן. ר"ז או' ה' וא"כ שיעורו כדי ללפת בו שתי סעודות כמ"ש בסעי' שאח"ז:

א

לה) שם. וי"א דדוקא כשנתן לתוכן שמן. ומיירי דבשמן לבדו ליכא שיעור עירוב כ"א בתערובת המים והמלח דא"כ תיפוק ליה משום שמן. תו' והפו' שלא הזכירו נתן לתוכו שמן נראה שהם סוברים שלא הוצרכו להעמיד בנתן לתוכו שמן אלא דוקא גבי מעשר משום דבעינן מידי דהוי פירא אבל לגבי עירוב בראוי ללפת בו הפת סגי. ב"י:

א

לו) שם. וי"א דדוקא כשנתן לתוכו שמן. וסברה ראשונה עיקר כי כן פסקו עה"ק ורי"ו. א"ר או' ט' וכ"נ דעת הר"ז שלא הביא דעת הי"א. וכן הסכימו אחרונים:

א

לז) שם. וי"א שמערבין בתבלין. כ"ה דעת הרמב"ם פ"א דין י"א שכתב דמערבין בעוכלא תבלין, וכ"ה דעת הרי"ף ורי"ו וסמ"ק כמ"ש התו"ש או' י"ג ועי"ש בתו"ש שתמה על הש"ע שכתב זה בשם י"א כיון שדרכו לפסוק כהרוב של ג' עמודי הוראה שהם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם יעו"ש. ומ"מ כתבו האחרונים דבשעת הדחק יש לסמוך על דעת י"א הנז' שמערבין בתבלין. ושיעור עוכלא הוא חצי רביעית כמ"ש הרמב"ם שם דין י"ב. ועיין לקמן או' נ"ב:

א

לח) שם. וי"א שמערבין בתבלין. אבל לא בפלפלין כ"כ ח"א כלל ע"ב או' ח' אכן בתשו' חת"ס חא"ח סי' צ"ג כתב דפלפלין הוא בכלל שאר תבלין יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שו"מ מה"ק ח"א סי' רנ"א דיכולין לערב בפלפלין יעו"ש:

א

טל) שם. מערבין באפונין חיין ואעפ"י שמסריחין את הפה ירושלמי פ' בכל מערבין ומסתברא דבלחין קאמר דומיא דפולין לחין, חידושי הריטב"א. פת"ע או' י"ט:

א

מ) [סעיף ו'] הנאכל לשתי סעודות. ושיעור שתי סעודות עיין לעיל סי' שס"ח סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מא) שם. ובשר חי לא הוי ליפתן וכו' ובסי' מבה"ק להרשב"א דק"ה כתב דדוקא כשהוא מלוח אבל חי בלתי מלוח אין רוב בני אדם אוכלין אותו ואין סומכין עליו יעו"ש וכ"כ הריטב"א וכתב עוד שם הריטב"א דאין כוונת הש"ס על חי ממש כ"א על בשר שהוא מבושל קצת ואינו מבושל כ"צ יעו"ש מיהו מפשט דברי הירושלמי פ' בכל מערבין שכתב וז"ל בשר חי מערבין בו דתנינן הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה עכ"ל משמע דחי לגמרי קאמר דשם איירי על יוה"כ שחל להיות בע"ש דא"א לבשל כלל וזהו כדברי הש"ע וכן הא"ר או' יו"ד הקשה על דברי הרשב"א הנז' מדברי ירושלמי הנז' יעו"ש וכ"פ ח"א כלל ע"ב או' ח' כדברי הש"ע אבל הר"ז או' ו' פסק כדברי הרשב"א והתו"ש או' י"ד כתב לפי מ"ש המ"א סי' ש"ח סעי' ל"א לענין מוקצה דמין דרכיך חזי לאומצא אפשר דה"ה לכאן אבל דג חי אפי' הוא רכיך לא חזי כלל אלא א"כ הוא מלוח כמ"ש שם סעי' ל"ב יעו"ש וכ"כ המחה"ש סק"ז ועיין בדברינו לשם או' ר"ו:

א

מב) שם. אבל צלי הוי ליפתן וכו' ואפי' יש מקומות שאוכלים אותו בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם. גמ' מ"א סק"ו תו"ש או' ט"ו, ר"ז או' ו' ואפי' באותו מקום שאוכלין אותו כך די ללפת בו פת שיעור ב"ס ולא בעינן ביה שיעור ב"ס. א"א או' ו':

א

מג) שם, אבל צלי הוי ליפתן וכו' וה"ה מבושל. ח"א שם:

א

מד) שם. חומץ הוי ליפתן ושיעורו כדי לטבל בו ירק ב' סעודות הנאכל בלא פת והוא שיעור רביעית ב"י. תו"ש או' ט"ז והיינו כשמבעבע על הארץ דבלא"ה הוי ספק יין כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג סעי' ו' תו"ש שם. אבל הא"א או' ז' כתב כל שדרך אותו מקום לטבל בו יהיה חזק או לאו שיעורו כדי לטבל. וכ"כ המחה"ש סק"ז.

א

מה) שם. וכן יין מבושל. וכתב המ"מ פ"א בשם הרשב"א שיין מבושל בקינוח סעודה הוא בא ולא לטבל בו ולפיכך שיעורו כדי לקינוח ב"ס ב"י, מ"א סק"ח, תו"ש או' י"ז. ר"ז או' ו' מיהו המאמ"ר או' ה' כתב דלשון הברייתא לא משמע הכי אלא כדי לאכול בו הפת שיעור ב"ס וכתב שכן מבואר בפירש"י ור' יהונתן וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"א שלא כדברי הרשב"א וכ"ה משמעות הטור וש"פ ותמה על מרן ב"י ושאר האחרונים שלא העירו במחלוקת זה וסיים ונראה שהרשב"א יחיד בדבר זה וק"ל כרש"י והרמב"ם ור"י וש"פ יעו"ש, והא"א או' ח' כתב דהכל לפי מה שהוא ראוי אם לאכול בעיין בעי ב"ס ואם לטבל כדי לטבל בו ב"ס ואם לקינוח בעי שיהא לקינוח ב"ס עכ"ל ושיעור לטבל בו הוא כדי רביעית כמ"ש לעיל גבי חומץ ואם עשוי לשתיה שיעורו ב' רביעיות כמו יין חי ושאר משקין:

א

מו) שם. אבל יין חי. פי' שאינו מבושל. פרישה או' י"ג:

א

מז) שם. ושיעורו ב' רביעיות. לשתות רביעית בכל סעודה ר"ז או' ו':

א

מח) שם. וכן שיעור שאר משקין. וכן בשכר תמרים ולא כר"ש ז"ל שכתב דאין מערבין אלא בקב שהוא ד' לוגין. א"ז פת"ע או' כ"ה וה"ה ביין שרף בעי' ב' רביעיות משום דלא בלוג וכמ"ש לעיל סי' ק"ץ או' י"ב לגבי כרבה יעו"ש:

א

מט) [סעיף ז'] אפי' חיים, דזימנין סועדין בהן ע"י הדחק ריטב"א:

א

נ) שם, בשני רמונים וכו' בעשרה אגוזים באתרוג א' גמ' ר"ז או' ז':

א

נא) שם. בה' אפרסקים, אפרסקים בלע"ז פירש אג"ס וכשהם קטנים דומין לשקדים רע"מ פ"א דכלאים משנה ד':

א

בנ) שם. בליטרא ירק. ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית. ומנה האמורה בכ"מ מאה דינר, והדינר שש מעין, והמעה משקל ט"ז שעורות, והסלע ד' דינרין, והרביעית מחזקת מן המים או מן היין משקל י"ז דינרים וחצי דינר בקירוב, נמצא כליטרא משקל ה' ושלשים דינר והעוכלא משקל ט' דינרים פחות רביע, וסאה האמורה בכ"מ ששה קבין, והקב ד' לוגין, והלוג ד' רביעיות. הרמב"ם פ"א מה' עירובין דין י"ב וי"ג מיהו רש"י עירובין כ"ט ע"א פירש עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג עכ"ל. נמצא לפירש"י הלטרא ד' רביעיות, וע"כ לכתחילה יש להחמיר. ועיין עוד בדברינו לעיל סי' ק"ן או ט"ז מ"ש בשיעור רביעית יעו"ש:

א

גנ) שם, בפולין לחים, שדרכן לאכול חיין אבל לא ביבשים כמ"ש לעיל סעי' ה' ובדברינו לשם או' כ"ג:

א

דנ) שם. מלא היד, שזה שיעור ללכת בו ב"ס, הריטב"א:

א

הנ) שם, בתפוחי יער מלא הקב. והב"ח כתב דגם בתפוחי פרדס שיעורו מלא הקב, וכ"כ א"ר או' י"ד תו"ש או' י"ט, ר"ז או' ז':

א

ונ) שם מלא הקב. וכן קב תמרים קב גרוגרות. מנה דבילה, כשות כמלא היד, חזיז ליטרא, ותרדין הרי הם בכלל ירק ומערבין בהן. הרמב"ם שם דין י"א, א"ר או' י"ג והוא מגמ' עירובין כ"ח, וחזיז פירש"י שחת של תבואה כשהוא ירק וגוזזין ואוכלין אותו, ועיין ב"י שכתב דלדעת הטור דכיון דהשתא לא אכלי ליה אין מערבין בו יעו"ש:

א

נז) [סעיף ח'] משתתפין באוכל אפי' שאינו ראוי וכו' דכיון דמזונא הוא גבי אחריני שרו ליה רבנן ב"ח:

א

חנ) שם, ולישראל בתרומה, ודוקא בזמן שהיתה טהרה בישראל אבל בזה"ז לא ימצא כהן טהור ואין תרומה טהורה ראויה לשום אדם. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' בכל מערבין כנה"ג בהגה"ט, מ"א סק"ט, א"ר או' ט"ו תו"ש או' כ"א, ר"ז או' ח' ואם מותר לערב בחלה עיין לקמן ססי' תנ"ז בהגה ובדברינו לשם בס"ד בענין אם מותר להאכילה לכהן וה"ה לענין עירוב יעו"ש:

א

נט) טבל אפי' טבל מדבריהם אין מערבין הרמב"ם פ"א דין ט"ו א"ר שם. ואם רשאי לערב בשכר של תבואה תדשה עיין בשו"ת זכרון יצחק סי' ל"ג שכתב להתיר מכח ס"ס דמשקין מתבואה חדשה אינו אסור אלא מדרבנן ודעת הרשב"א והר"ן מותר להאכיל לקטנים איסור דרבנן בידים והגם דאינן לא ק"ל הכי כמ"ש בסי' שמ"ג יש עוד ספק שמא הלכה כדעת הפו' דחדש אינו נוהג בחו"ל יעו"ש והב"ד א"א או' ג' ועיין ביו"ד סי' רצ"ג סעי' ג' בהגה שכתב ג"כ להתיר חדש מכח ס"ס יעו"ש ועיין במ"א ססי' תפ"ט ובדברינו לשם בס"ד:

א

ס) שם. וכן הנודר מאוכל וכו' כ"כ הרמב"ם פ"א דין י"ד. והטעם כתב שם בהרמב"ם שאם אין ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר.

א

סא) שם. וי"א דהיינו דוקא וכו' זהו דעת התו' והרא"ש והטעם דאין משתתפין אעפ"י שראוי לאחרים מ"מ הרי הוא נשבע שלא יהנה ממנו והרי הוא נהנה כשיערב עו"ש אות ג' משמע דלדיעה ראשונה שהוא סתם הש"ע אפי' אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו משתתפין לו בה. וכ"כ הנה"ש והר"ז או' ח' אבל הדרישה אות ג' הקשה על הש"ע שהבין כן דעת הרמב"ם וכתב דגם דלדעת הרמב"ם שהיא דיעה ראשונה שמביא הש"ע אם נשבע או נדר שלא יהנה ממנה אין משתתפין לו בה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ט"ז והגר"א. וע"כ נראה כיון דלדעת י"א אם נדר או נשבע שלא יהנה אין משתתפין לו בה ובדיעה א' יש פלוגתא יש להחמיר.

א

סב) שם אין משתתפין וכו' ואעפ"י שמערבין לו בה עירובי תחומין היינו טעמא משום שאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לא ליהנות ניתנו משא"כ שיתופי מבואות. טור. ועיין לקמן רס"י תט"ו:

א

סג) שם הגה. ואם אמר קונם וכו'. שהרי אפי' עירובי תחומין אין מערבין בו. טור.

א

סד) שם בהגה, לכ"ע אין משתתף בה. גזירה אטו אם אמר ככר זה הקדש דסתם קונם דומה להקדש דשניהם אכילתו נאסר על כל אדם לכך אין מערבין בה באלו אינו מאכל הואיל ונאסר על כל אדם. לבוש.

א

סה) שם בהגה. לכ"ע אין משתתף בה: הנה בדברי מור"ם ז"ל הנז' שכתב תיבת לכ"ע כבר נתקשו בו האחרונים ומ"מ לענין דינא כבר כתבנו לעיל או' ס"א דאפי' אם נדר או נשבע שלא יהנה ממנו יש להחמיר.

א

סו) [סעיף ט'] אמר על ככר היום חול וכו' ר"ל היום בע"ש חול ולמחר בשבת קודש מערבין לו בה באותה שבת דהא בשעת קניית העירוב ספק הוא אם חל עליו הקדושה או לא ומספיקא לא מפקינן ממילתא קמייתא וה"ה איפכא לא נפיק מקדושתא מספיקא כל ביה"ש ע"ש. רש"י דף ל"ו ע"א. פרישה או' ט"ז, עו"ש או' ד'.

א

סז) שם. שביה"ש לא נתקדשה ודאי וכו' ומספק לא חל עליה קדושה לענין עירוב ושיתוף ואעפ"י שא"א לאוכלה ביה"ש שהוא שעת קניית העירוב והשיתוף מ"מ כיון שראויה לאכילה מבע"י וגם ביה"ש לא חל עליה קדושה ודאית עדיין מערבין לו בה. ר"ז או' ח':

א

סח) שם. ולמחר חול, שתהא מחוללת על מעות שיש לי בבית רש"י שם. ור"ל דאי לא"ה לא נפקא קדושתו בכדי מיהו הרשב"א והריטב"א כתבו דאין צורך בזה דקדושת דמים פקעא בכדי והביאו ראי' לזה מסוגייא דנדרים יעו"ש. אבל הלבוש כתב כדברי רש"י, וכ"כ הב"ח. פרישה או' י"ז. עו"ש או' ד' תו"ש או' כ"ה. מחה"ש ס"ק י"ג ר"ז שם.

א

סט) שם. שאינה ראויה עד שתחשך. ר"ל לילה ודאי דמספיקא צא פקעה קדושתה כמ"ש לעיל או' ס"ו וא"כ כל ביה"ש עדיין היא בקדושתה ואין מערבין בהקדשות.

א

ע) שם. ואסור לטלטל כלים וכו' שהרי המבואות לא שיתפו יחד. ר"ז או' ט' ואם נתנו שתי המבואות שיתופן בחצר זה בכלי א' הו"ל כולם כאחד ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה דרך החצר כמ"ש רס"י שע"ח יעו"ש. ב"י. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ז. תו"ש או' כ"ז, ר"ז שם.

א

עא) שם. כלים ששבתו במבוי זה וכו' כלומר בבתים שבמבוי דאלו ששבתו במבוי עצמה שרי כמ"ש רס"י שע"ב. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' כ"ח. א"א או' ט"ו. מאמ"ר או' ז' ר"ז ש"ם.

א

עב) שם. אם הוא רגיל וכו' ובתרי זמני מקרי רגיל. תו"ש או' כ"ט. ועיין לעיל סי' שס"ז או' ח':

א

עג) שם. אוסר על שניהם, כדק"ל ברס"י ש"פ אחד מבני חצר שלא עירב אוסר עליהם וה"ה לשיתופי מבואות.

א

עד) שם. הותר הרגיל לעצמו וכו' דכיון דשיתף עם אינו רגיל נסתלק מזה שהיה רגיל:

א

עה) שם. ויסתלק מאותו שרגיל. ר"ל שלא ילך משם בשבת:

א

עו) שם. כופין אותו וכו' ר"ל שלא ילך בשבת באות שרגיל ויאסור עליהם אלא שילך באותו שאינו רגיל דהא הרגיל מותר.

א

עז) שם. כופין אותו וכו' ואצ"ל אם רגילה גם בו שאין לה לעבור בשבת על השני שנשתתף ולאסור עליו. ולא אמרו שהעברה ברגל לבד בלי תשמיש אינה אוסרת אלא בשני חצירות זו לפנים מזו (עיין לעיל סי' שע"ח סוף סעי' ב') שאין הפנימית אוסרת על החיצונה בהעברת רגליה לבד הואיל ועיקר חצר חיצונה הוא לתשמיש בני החיצונה אבל המבוי הואיל ותשמישו שוה לכל החצירות הרגילות בו הרי הן אוסרות זע"ז אפי' בהעברה ברגל בלבד בשבת אעפ"י שמסלקת א"ע מלהשתמש בו מחמת איסור שלא עירבו יחד אבל חצר שסילקה עצמה מלהשתמש במבוי ועשתה מעשה המוכיח על סילוקה שבנתה איצטבא גבוה ד"ט על פתחה שוב אינה אוסרת על בני המבוי אעפ"י שעוברת דרך עליהם בשבת ואפי' אין לה פתח למבוי אחר לעבור דרך עליו לרה"ר. ר"ז או' ט' ועיין לעיל סי' שמ"ה סעי' ג' ולקמן סי' שצ"ב סעי' ד' ודוק.

א

ואין מבואיהן כא'. דהא אסורין לטלטל מזה לזה:

ב

ואין להם דריסת הרגל. פי' אף על פי שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותו לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו וסימן שס"ד ס"ג:

ג

כמבוי א'. דאילו במבוי אח' צריך ב' פסין כמ"ש סימן שס"ג סל"א ומ"מ צ"ע דהא עכ"פ בעי' צ"ה בינם לבין העכו"ם כמ"ש שם ובסימן שס"ג סכ"ו וא"כ פשיטא דמהני ג"כ לסלק היהודים שלא עירבו כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו אפי' יש להם דריסת הרגל זע"ז וצ"ע ועוד משמע שם דכל העיר נחשבת כא' ועסי' שצ"א:

ד

ולא בעדשי'. דאין נאכלין חיין דלא עדיפי מחיטי' ועב"ח:

ה

בשיל ולא בשיל. ונ"ל דלפתות דידן מערבין מהן חיין דלא גרע מבשר חי:

ו

צלי הוי לפתן. ואפילו יש מקומות שאוכלים אותו בלא פת בטל' דעתן אצל כל אדם (גמ') ערסי' ש"כ:

ז

חומץ. שיעורו כדי לטבל ירק מזון ב' סעודות אם היה אוכלו בלא פת:

ח

יין חי. אבל מבושל לקינוח סעודה בא ולא לטבל לפיכך שיערו כדי שמביאין ממנו לקינוח ב' סעודו' (מ"מ) וכן כל כיוצא מזה:

ט

בתרומ'. ועכשיו אין תרומה טהורה הראויה לשום אדם (כ"ה ש"ג עסי' תנ"ז):

י

שלא יהנה. אף ע"ג דבעירובי תחומין שרי התם אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו והרמב"ם והרשב"א ומ"מ בשם רוב המפרשים כתבו דאפ"ה שרי בעירובי חצירות כיון דחזי לישראל אחר ואף על פי שאמר שלא אהנה או קונם שרי שלא כוון אלא בדרך הנאתו וע' בגמ' וא"כ מ"ש רמ"א דבקונם כ"ע מודו צ"ע דהיינו פלוגתייהו אלא דלדעת הטור בקונם אפי' בעירובי תחומין אין מערבין דדמי להקדש והרמב"ם ודעימי' ס"ל דאין הלכה כרב הונא דאתיא כר"א ע"ש:

יא

יהנה ממנו. עמ"ש סי' שצ"ד דעירובי חצירות נמי מצוה היא מ"מ עושה להנאתו:

יב

לא נתקדשה ודאי. שמספק לא חל עליו קדושה:

יג

עד שתחשך. דמספקא לא פקעה קדושה ועיין בגמ':

יד

ואסור לטלטל. ואם נתנו שני המבואות שתופן בחצר זו בכלי א' ה"ל כולן כא' ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה כמ"ש רסי' שע"ח ע"ש:

טו

ששבתו במבוי. כלומר בבתים שבמבוי דאלו ששבתו במבוי עצמה שרי כמ"ש רסי' שע"ב:

א

(א) מן החצרות למבוי – מפני שהמבוי חשיב רשות משותפת כנגד החצרות שאינם מיוחדים רק לאנשי אותו החצר וגזרו אטו מר"ה לרה"י:

ב

(ב) והתירוהו ע"י שיתוף – שכשם שעירובי חצרות מערב כל בתי החצר יחד וכדלעיל ריש סי' שס"ו כך שיתופי מבואות משתף כל חצרי המבוי יחד ונעשים כחצר אחד:

ג

(ג) שגובין פת או דבר אחר – ואף דלענין עירובי חצרות בעינן דוקא פת כדלעיל בסי' שס"ו שאני התם דעירוב משום דירה הוא לערב דירתן לעשותן אחת ודירתו של אדם אינו נמשך אלא אחר פתו משא"כ שיתופי מבואות דאינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי לא רשות הבתים וחצר לאו בית דירה הוא הלכך סגי בכל דבר מאכל ומזה הטעם נמי סגי כשנותנים אותו באויר החצר:

ד

(ד) או בבית שאין בו וכו' – דאפילו אם נימא כיון דלא חשיב בית הקיפו וקירויו כמו שאינו עכ"פ לא גרע מאויר שבחצר:

ה

(ה) במקום המשתמר – וחצר מקרי מקום המשתמר [גמרא]:

ו

(ו) וע"ל סי' שס"ו – ס"ג לענין עירובי חצרות דשם בעינן דוקא שיניחנו בבית דירה:

ז

(ז) בשלשה מקומות חלוקין – ר"ל בשלשה מבואות שרחוקין זה מזה ומפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול מפני שדרים שם עכו"ם ולא שכרו מהם רשותם:

ח

(ח) אינו מועיל להם להשתתף – יחד אלא צריכין לערב בכל מקום ומקום בפני עצמו:

ט

(ט) בחצר שבמבוי – ר"ל באותו מבוי שנשתתפו בו כדי שכל אחד ואחד יוכל להביא העירוב אצלו וכאן הרי אסורין לטלטל העירוב ולהביאו אצלן א"כ אין שיתופן כאחד. ולפי זה הא דכתב המחבר ודלתות וכו' נעולין בלילה לאו דוקא דאפי' בפתוחין נמי כיון שמפסיק ביניהם מקום האסור שאין יכולין להביאו אצלו וכנ"ל בודאי לא מהני שיתופן [ודין זה מועתק מתשו' הרשב"א ואפשר דעובדא הוי התם כן בנעולין] ובספר בית מאיר יישב הדברים כפשוטן דאפי' באין מפסיק ביניהם מקום האסור בטלטול כגן ששכרו הרשויות מן העכו"ם שדר באמצע ותיקנו המבואות כדין אעפ"כ אם הם רחוקין זה מזה ודלתותיהן נעולות בלילה אין יכולין להשתתף יחד דהשיתוף הוא כדי לחברן ביחד וכאן שהוא בריחוק מקום וגם הדלתות נעולות אין יכולין להתחבר ביחד ולא מיקרי שיתוף. ומסיים שם בס' בית מאיר דמסתברא דכל זה הוא דוקא אם אין להם רשות לפתוח הדלתות בלילה (מטעם המלכות וכדומה) אבל אם הרשות בידם לפתוח בכל שעה שירצו אין מתקלקל השיתוף ע"י הנעילה:

י

(י) ואם עירבו במקום אחד – ר"ל שנשתתפו וקאי על דברי המחבר שהיו הישראלים במקומות חלוקים [אך זה לא מיירי לגמרי בגווני הנ"ל בשהיו הדלתות נעולות או אפי' בצורת הפתח ביניהם דאם כן על ידי זה בודאי נתחלק רשותם ואפי' היה להם דריסת הרגל עליהם ג"כ אין יכולין לאסור עליהם כדלקמן בסי' שצ"ב ס"ו אלא מיירי שלא תיקנו המבואות רק בלחי וקורה]:

יא

(יא) ואין להם דריסת הרגל – פי' אע"ג שיש להם רשות לעבור דרך שם מ"מ הואיל שיש להם דרך אחר לצאת כופין אותן לעבור דרך שם כמ"ש סי' שצ"ב ס"ו (מג"א). ועיין בס' בית מאיר בסי' שצ"ב מ"ש בזה:

יב

(יב) כמבוי אחד – דאילו במבוי אחד כשרוצים קצת מן הדיורין להשתתף בפני עצמם צריכין להתחלק מן השאר בצוה"פ או עכ"פ בשני פסין כמ"ש בסי' שס"ג ס' ל"א:

יג

(יג) בהיקף חומה אחת – וצ"ע דהא קיימ"ל בסי' שס"ג סכ"ו (עיי"ש במג"א) דהיכי דמוקפת חומה נחשבת כחצר של רבים וצריך כל מבוי להתחלק בצוה"פ או עכ"פ בשני פסין ולא סגי בלחי וקורה:

יד

(יד) ככל משפטי וכו' – המבואר בסימן שס"ו ושיעורו מבואר בסי' שס"ח ס"ג ושאשתו מערבת בשבילו בסימן שס"ז ושמערבין שלא לדעתו ג"כ שם ושקטן יכול לגבותו בסימן שס"ו ס"ג ושאחד יכול לזכות לכולם שם ס"ט ושאם היו שותפין א"צ לערב שם סי"א בהג"ה:

טו

(טו) לזה ביין ולזה בשמן – ר"ל אע"פ שהן שני מיני משקה אפ"ה כיון שהם בכלי אחד נקרא שיתוף אע"פ שלא הונחו שם לשם שיתוף:

טז

(טז) בכלי אחד – ר"ל סחורה של כל השלשה שותפין אבל בשני כלים אפילו אם היה שותפות כולם במין אחד יין או שמן וכה"ג ג"כ לא מהני ואף דלעיל בסימן שס"ו ס"ד מבואר דלפעמים מותר אפילו בשני כלים עי"ש התם שאני שנשתתפו מעיקרא לשם שיתוף מבואות אבל הכא דלאו לשם שיתוף הונח שם אלא לסחורה בכלי אחד אין בשני כלים לא. ודע דהרמ"א נמשך בזה אחר דעת הטור אבל רוב הפוסקים חולקים על זה ודעתם דביין ושמן שהם שני מינים שאין ראויין להתערב יחד אפילו כשהיו מעורבין בכלי אחד ג"כ אין סומכין עליהן לענין שיתוף ועיין בבה"ל:

יז

(יז) למזון שתי סעודות – שהוא שיעור הראוי אף לאלף בני אדם וכמו שכתוב למעלה בסימן שס"ח ס"ג:

יח

(יח) שהוקשו לזרע – ר"ל שהוקשו הקלחים כעץ שכבר צמח בהם זרע וקשים לאכילה:

יט

(יט) ותבלין – דלאו בני אכילה נינהו:

כ

(כ) ופולין יבשים – שאין נאכלין כמות שהן חיין אלא לאחר בישולן ובעינן שיהא ראוי לאוכלו עכשיו:

כא

(כא) ולא בעלי בצלים וכו' – שקשים הם לאכילה אבל בבצלים גופא מערבין בהן אם יש בהן כדי ללפת מזון שתי סעודות:

כב

(כב) שלא גדלו וכו' – שבעוד שהן כ"כ קטנים מזיק לאדם ארס שבהן אבל אם כבר גדלו העלין שיעור זרת הרי הם כבצלין עצמן ומערבין בהם כשיש בהם שיעור ללפת בהם מזון ב' סעודות:

כג

(כג) ולא בכמהין ופטריות – אפילו מבושלים והטעם שאין אדם רגיל לסמוך עליהן לא מחמת סעודה ולא מחמת לפתן ואינן באין אלא באקראי ובביאור הגר"א חולק ע"ז ודעתו דמערבין בכמהין ופטריות מבושלין:

כד

(כד) ולא בכפניות – הם תמרים רעים שלא בשלו כל צרכן:

כה

(כה) ולא בעדשים ולא בחטים וכו' – היינו כשהם חיים דלאו בני אכילה נינהו וה"ה אורז ודוחן וקטניות יבשין שאין ראויין לאכול כמות שהן חיין דאין מערבין בהן [אחרונים]. כתב הרשב"א דבקליות מערבין בהן:

כו

(כו) שהוא בשיל ולא בשיל – שקשין הן לאכילה אבל בשיל לגמרי או חי לגמרי מערבין בהן ודוקא ירקות שדרכן לאכול חיין וכתב המ"א דלפת דידן הוא בכלל הזה:

כז

(כז) ולא במים לבדם וכו' – דלאו מידי דמזון הוא:

כח

(כח) אבל וכו' – שראוי ללפת בו הפת [ב"י] וממילא שיעורן שיהיה בהן כדי ללפת בו פת מזון שתי סעודות וכדלקמיה בס"ו:

כט

(כט) כשנתן לתוכן שמן – ומיירי שבשמן לבדו ליכא שיעור הראוי לעירוב אלא בתערובות המים ומלח ואפ"ה אגב השמן חשיב הכל אוכל להשלים לשיעור. ולדינא נקטינן כדעה ראשונה:

ל

(ל) שמערבין בתבלין – מפני שראוי לתבל בו את האוכל חשיב הוא לערב בו ושיעורו כחצי רביעית. ואפשר דבשעת הדחק יש לסמוך איש אומרים הזה ומ"מ יש ליזהר מלערב בפלפלין כ"כ הח"א אכן בתשובת חתם סופר חלק או"ח סימן צ"ג דעתו שם דפלפלין הוא בכלל שאר תבלין ושיעור חצי רביעית הוא שני לויט ושלשה רבעי לויט ע"ש:

לא

(לא) שיעורו ללפת בו וכו' – וסגי בזה ולא בעינן שיהיה כולהו סעודתא מההוא מינא:

לב

(לב) לא הוי ליפתן – דאין רגילין ללפת בו את הפת:

לג

(לג) וצריך כדי שיאכל ממנו וכו' – עיין בה"ל:

לד

(לד) צלי הוי לפתן – ואפילו יש מקומות שאוכלין אותו בלא פת בטלה דעתן אצל כל אדם [מ"א] וכן בשר מבושל דינו כצלי:

לה

(לה) חומץ הוי ליפתן – ושיעורו כדי לטבל בו ירק מזון שתי סעודות הנאכל בלא פת ונתבאר בפוסקים דשיעורו ברביעית:

לו

(לו) וכן יין מבושל – מלשון זה משמע דשיעורו כדי ללפת בו פת של שתי סעודות וי"א דדי בכדי שיביא ממנו לקינוח שתי סעודות אבל רוב הפוסקים אין סוברין כן:

לז

(לז) לא הוי ליפתן – דאין דרך ללפת בו הלכך בעינן דוקא שיעור שתיית שתי סעודות דהוא שתי רביעיות:

לח

(לח) אפילו חיים – דזימנין דסועדין בהן ע"פ הדחק:

לט

(לט) בשני רמונים בחמשה אפרסקים – דאלו דברים רגילין לבוא לקינוח סעודה ושיעור זה די לקינוח שתי סעודות מפני חשיבותם ובגמרא איתא עוד דמערבין בעשרה אגוזים או באתרוג אחד מהאי טעמא דחשיבי:

מ

(מ) בליטרא ירק – דבפחות מזה לא חשיבי:

מא

(מא) בין חי וכו' – עיין לעיל בסקכ"ו:

מב

(מב) בפולין לחין – שדרכן לאכול חיין:

מג

(מג) מלא היד – שזה שיעור ללפת בו שתי סעודות [ריטב"א]:

מד

(מד) בתפוחי יער – לפי שאין דרך לאכלן אלא ע"י הדחק והרבה פוסקים חולקים ע"ז ודעתם דבכל תפוחים דינא הכי דבקב. עוד איתא בגמרא דגם תמרים וגרוגרות השיעור הוא כמלא הקב. ושמן שיעורו ברביעית ודבילה שיעורו מנה:

מה

(מה) מלא הקב – דבציר מהכי לא חשיבי:

מו

(מו) משתתפין וכו' – ה"ה לענין עירובי תחומין וכן כל אלו הסעיפים הקודמים שייך גם בעירובי תחומין [ולא בעירובי חצרות דאינו אלא בפת]:

מז

(מז) ולישראל בתרומה – הואיל וחזי לכהן ועכשיו שכולנו טמאי מתים אין תרומה טהורה ראויה לשום אדם ואין לערב בה ומ"מ בחלה נראה דמערבין ומשתתפין ולענין מי שנוהג שלא לאכול חדש אי מותר לערב ולהשתתף בו תלוי בזה אם הוא נוהג רק מצד חומרא מותר לערב ולהשתתף בו ואם הוא נזהר בזה מחמת דעת הפוסקים שסוברים שהוא אסור מן הדין גם בחו"ל אסור לו לערב ולהשתתף בו:

מח

(מח) וכן וכו' משתתף בו – הואיל וחזי לאחריני:

מט

(מט) אין משתתפין לו בה – דאע"ג דחזי לאחריני מ"מ הרי הוא נהנה ע"י תיקון זה והרי הוא אסר על עצמו הנאתו ודוקא שיתוף או עירובי חצרות שמערבין לדבר הרשות אבל עירובי תחומין שאין מערבין אלא לדבר מצוה מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו ולא מחשב הנאה. והנה מלשון המחבר משמע דלדעה הראשונה אפי' כשאמר שלא אהנה ג"כ מותר לערב ולהשתתף אבל כמה אחרונים כתבו דאף לדעה ראשונה אסור בנדר או נשבע בפירוש שלא יהנה:

נ

(נ) ואם אמר קונם וכו' – הטעם דאע"ג דבסתם נדר מאכילה מותר להשתתף היינו בשלא הזכיר לשון קונם אבל באומר לשון קונם אפילו הזכיר בפירוש אכילה ג"כ אין משתתפין בה דקונם הוא לשון קרבן ואי שרית בזה אתי למשרי גם בשל הקדש גמור ובהקדשות לכו"ע אין מערבין ומשתתפין מפני שהוא אסור לכל העולם ולענין דינא עיין בבה"ל:

נא

(נא) היום חול ולמחר קודש – פי' בע"ש לא יתקדש עדיין רק למחר יהיה קודש אמרינן דביה"ש עדיין לא נתקדש דמספיקא לא נחתא לה קדושה וע"כ יכול להשתתף בככר זה שעיקר חלות השיתוף הוא בין השמשות ועדיין היה אז באותו הזמן הככר חול:

נב

(נב) עד שתחשך – ר"ל לילה גמורה דמספיקא לא פקעה קדושה וא"כ בבין השמשות היה עדיין קודש ואין מערבין בהקדשות:

נג

(נג) ואסור לטלטל וכו' – שהרי המבואות לא שיתפו יחד ולפיכך אם נתנו שני המבואות שיתופן בחצר זו בכלי אחד הו"ל כולן כאחד ומותר לטלטל ממבוי זה למבוי זה כמ"ש רס"י שע"ח ע"ש:

נד

(נד) ששבתו במבוי – כלומר בבתים שבמבוי דאלו בעת כניסת היום שבתו במבוי עצמה שרי [אחרונים]:

נה

(נה) אוסר על שניהם – כדקי"ל דאם חצר אחד לא נשתתף במבוי אוסר על כל המבוי:

נו

(נו) הותר הרגיל לעצמו – ואין זה אוסר דכיון דשיתף עם השני סילק עצמו מזה שהיה רגיל בו:

נז

(נז) וכן אם היה רגיל וכו' – דין זה הוא בכ"ש מדין הקודם:

נח

(נח) ויסתלק מאותו שרגיל – שלא יעבור עליו בשבת:

נט

(נט) כופין אותו על מדת סדום – שיעבור בשבת דרך מבוי שלא נשתתף אע"פ שאינה רגילה בו ואצ"ל אם הוא רגיל בשניהם שכופין אותו שלא לעבור בשבת על השני שנשתתף ולאסור עליו:

א

(מ"א ס"ק י'.) שלא כיון. נ"ב במחילת כבודו שגג בזה כשנדר שלא אהנה וודאי על שום הנאה כיוון כדאיתא בנדרים ובהל' נדרים ומ"ש רש"י בד"ה קשיא דלא מסיק אדעתיה לאסור עליו אלא דרך הנאה דהיינו אכילה אינו אלא באומר ככר זה עלי אבל נראה שהרב"י למד זה מדכת' הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין מערבין ומשתתפין בה ובעירוב יצא אפילו בשלא אהנה ה"ה בשיתוף גם בפ"ו מה"ל עירובין כת' כל שמותר לערב מותר להשתתף וכל שאסור להשתתף בו אסור לערב בו והיינו טעמא דס"ל להרמב"ם דשיתוף נמי מצוה היא מדכתי' ופקדתיך ולא תחטא וכ"מ בב"י עסי' שצ"ד ע"ש:

ב

(שם) וא"כ מ"ש הרמ"א. נ"ב חלילה להשוות הרא"ש כטועה. אבל נראה דכוונתו דקשיא ליה על המחבר דהל"ל עוד חילוק בין הרמב"ם והרא"ש והוא דעת הי"א היינו בקונם אכילת ככר עלי דלהרא"ש אין מערבין בה ולהרמב"ם אף משתתפין בזה. ולזה בא כמתרץ דבכה"ג לכ"ע אין משתתפין דהרמב"ם נמי סובר דאין משתתפין בקונם ולא מטעם שכת' הרא"ש גזירה אטו אמר ככר זה הקדש אלא מטעמא אחרינא כיון שאמר קונם הוא כינוי כקרבן ואם מעל חייב בקרבן כעל הקדש כמ"ש הרמב"ם פ"ד דמעילה א"כ הוי כמו הקדש ואין מערבין בה אף דחזי לאחרינא וזה שלא זכר הרמב"ם דבקונם אין מערבין ומשתתפין בו דסמך על מ"ש פ"ד דמעילה דהוי כהקדש ודייק בלישניה הנודר מאוכל זה היינו שאמר ככר זה עלי אסור באכילה בנדר אבל קונם אין משתתפין ומערבין בו ואם תקשה לך הברייתא דקתני לפי שאין מערבין בהקדשות משמע הא בקונם מערבין י"ל דלשיטת הרמב"ם נכלל קונם בהקדשות א"נ הברייתא אתיא כחכמים דס"ל בנדרים דף ל"ה דאין מעילה בקונמות והא ליכא למימר דהרמב"ם נמי אוסר בקונם מטעמיה גזרה אטו הקדש דאם כן ה"ל להזכיר דין זה דמהיכי תיתי אנו יודעין גזירה זו. ומעתה דברי רמ"א ישרים: