שולחן ערוך, אורח חיים שפ״ז: שותפין במבוי צריכין לערב בחצירות. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

שותפין במבוי צריכין לערב בחצירות. ובו סעיף אחד:
המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירו' כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצירו' שהרי התינוקו' מכירים בפת וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה אין סומכין על השיתוף אבל כשכל חצר עירבה לעצמה ואח"כ נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם מותרים להשתמש בחצירו' שבמבוי דרך פתחים שביניהם שסומכים על שיתוף במקום עירוב ואם עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי מותר להשתמש החצרות במבוי שסומכים על עירוב שעירבו החצרו' דרך פתחים במקום שיתוף: הגה ויש אומרים דסומכין אשיתוף במקום עירוב אפי' לא נשתתפו אלא ביין וכן סומכין אעירוב במקום שיתוף (הרא"ש ומרדכי פ' הדר וטור) ולעיל סי' שס"ו ס"ו בהגהה כתבתי דאנו נוהגין לכתחילה שלא לעשות רק שתוף א' בקמח ונ"ל הטעם כי עירוב שלנו שכל א' מבני החצר נותן לשיתוף הוי כעירוב ושיתוף ביחד ולכתחילה אין לעשות יותר והא שהצריכו שיתוף ועירוב היינו בזמן הגמרא שבני החצר לא נתנו לשתוף רק החצר עירבו ביחד וא' מיני החצר נתן לשתוף אבל בכה"ג לכ"ע אין עושין רק שתוף א' ואי עביד יותר ובירך עליו הוי ברכה לבטלה (ד"ע ותשובת מהר"ם שהביא הב"י):

א

ברייתא עירובין פ"א וכרבי מאיר

ב

שם וכמ"ד בפת כ"ע לא פליגי

ג

בפי' רש"י שם ובתוספות ע"ב וש"פ ואין דעת הרמב"ם כן בפ"א ובפרק ה'

א

ס"א המשתתפין. כר"מ שפ' שם כוותיה וסתם מתני' ע"ג כוותיה וז"ש כדי שלא כו' שהוא דברי ר"מ דחכמים לא ס"ל האי סברא אפי' למ"ד ביין כ"ע ל"פ וביין דא"כ היה יכול למוקמי מתני' כחכמים וביין:

ב

לפיכך. וכמ"ד בפת דכ"ע ל"פ מדאמר רבה ס"ז ב' נסמוך אשיתוף וע"ש תוס' ד"ה נסמוך:

ג

שהרי התינוקות. זו היא פי' הרמב"ם על כ"ע ל"פ דבחדא וע"כ צ"ל כן דהא טעמא דר"מ שלא לשכח כמש"ש ע"ג וטעמא מאי כו' ולפרש"י מה לי פת או יין:

ד

וי"א. ג"כ כר"מ וכשיטת הרמב"ם וכ' כן ב"י לפרש"י ד"ה מערבין כו' דכת' שם דלר"מ אע"פ שעירבו הבתים והחצירות יחד צריכין לשתף במבוי ופן אם שיתפו במבוי לבד צריכין לערב הבתים אבל החצירות יחד א"צ וכ"ז כ' לר"מ אבל לרבנן או מערבין הבתים והחצירות יחד או משתתפין במבוי לבד ובפת ר"מ מודה וא"כ צ"ע ועט"ז:

ה

וי"א. כחכמים:

ו

ונ"ל. עט"ז:

א

צריכין לערב בחצרות – כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות עירובין מבוי שעירבו כל חצרות שבו כל חצר וחצר בפני עצמה ואח"כ נשתתפו כולן במבוי שכח אחד מבני החצר ולא עירב עם בני חצרו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו [ר"ל ביין או בשאר מיני אוכלין שאינו פת] ועל השתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצרות עם השיתוף אלא שלא לשכח לתינוקות תורת עירוב והרי עירבו בחצרות אבל אם שכח אחד מבני המבוי ולא נשתתף אסורים במבוי [לדידיה שפוסק דהיכא דעירבו בני החצר אסור לטלטל במבוי כ"א בתוך ד"א וכדלקמן בסימן שפ"ח אסור לטלטל אף כלים ששבתו במבוי ולש"פ דוקא כלים ששבתו בבית] ומותרין כל בני החצר לטלטל בחצרן שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. נשתתפו במבוי ושכחו כולן לערב בחצרות אם אין מקפידין של פרוסתן [ר"ל אם שואל אחד מחבירו פרוסה פת נותן לו הוי כעין שותפין בפת דאי הוי בעי מניה פת הוי יהיב ליה] סומכין על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להן ד"ז אלא מדוחק עכ"ל הרמב"ם והעתיקוהו האחרונים:

ב

וי"א שאם לא עירבה וכו' – הב"ח ושארי אחרונים דחו ליש אומרים זה דס"ל דלכו"ע סומכין על השיתוף של פת אפילו אם לא עירב החצר לעצמו [וזה שכתב המגן אברהם בסק"ב בשם הב"ח אלא שט"ס יש בדבריו וצ"ל וי"א כו' וקאי על דברי המחבר ולא על ההג"ה] אח"כ מצאתי דעה זו בריטב"א בהדיא:

ג

ואם עירבו דרך פתחים וכו' – נראה דמיירי שבכל חצר עירב ג"כ עם הבתים שלו דאל"ה בודאי אינו יכול להוציא כלי הבית לחצר אחרת דאף שכל חצרות עירבו יחד הלא לא עדיפי מאם היה חצר אחת וכשלא עירבו עם הבתים שבתוכה אסור ולענין כלי החצר גופא אפילו לא עירב כלל הלא קי"ל דכל חצרות רשות אחת הן:

ד

שסומכין על עירוב שעירבו וכו' – זו היא דעת הטור והרמב"ם לא הזכיר מזה מידי ומ"מ אפשר דגם הוא מודה לזה כמו שמצדד בב"י ועיין בגאון יעקב שדעתו דלהרמב"ם לא מהני עירוב במקום שיתוף בשום פנים.

א

[א] ויש אומרים שאם וכו'. אבל לדעת האחרונים כולי עלמא מודים בשיתוף בפת דסגי ועיין בשלטי גיבורים דף רי"א:

א

א) [סעיף א'] המשתתפין במבוי וכו' היינו בשאר אוכלין ומשקין הנז' בסי' הקודם לזה דאלו נשתתפו בפת הא כתב אח"כ לדיעה זו שא"צ לערב בחצירות.

א

ב) שם, צריכים לערב בחצירות. היינו בכל חצר שיש בה ב' בתים. ר"ז או' א' ור"ל שדרים בהם שני בעלי בתים שאוסרים זע"ז בחצר צריכים לערב אבל אם אין דר בחצר כ"א בעה"ב א' א"צ לערב.

א

ג) שם כדי שלא ישכחו וכו' כלומר דמדינא לא היה צריך לערב בחצירות הפתוחות למבוי שהרי נעשו מעורבין ממילא ע"י שיתוף המבוי אלא מה שצריך לערב הוא כדי שלא ישכחו וכו'

א

ד) שם. שהרי אין התנוקות וכו' ויאמרו אבותינו לא עירבו. גמ' עירובין ע"א ע"ב.

א

ה) שם. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת וכו' כ"כ הרמב"ם פ"א דין י"ט והביאו ב"י. וכן העלה הרשב"א אלא שכתב שנהגו לערב בפת ולשתף ומניחין שתי עוגות בבית שבחצר אחת משום עירוב ואחת משום שיתוף עכ"ל. והביאו המ"מ שם. והוא כדי לצאת י"ח כל הדיעות וכ"כ בש' הכוו' דף ס"ב ע"ד על האר"י ז"ל שהיה מערב שני עירובין ע"ח על לחם אחד ושיתוף מבואות על לחם שני. ועיי' לקמן או' ט' ואו' כ"א ולעיל סי' שס"ו או' קכ"ד.

א

ו) שם לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת וכו' ואם נשתתפו במבוי (היינו ביין או בדבר אחר ולא בפת. מ"מ) ושכחו כולם לערב בחצירות אם אין מקפידין על פרוסתן (ר"ל אם שואל א' מחבירו פרוסת פת נותן לו. מחה"ש) סומכין על השיתוף בשבת הראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק. הרמב"ם פ"ה דין י"ד, ב"י מ"א סק"א תו"ש או' א' ר"ז או' ב':

א

ז) מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר וחצר בפ"ע ואח"כ נשתתפו כולן במבוי (ביין או מין אחר שאינו פת. אחרונים) ושכח אחד מבני חצר ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו ועל השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השיתוף אלא שלא לשכח לתינוקות תורת עירוב והרי עירובו בחצירות. הרמב"ם שם דין י"ג, ר"ז שם.

א

ח) שם. לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת וכו' והטעם שמתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירים כמשתתפין בו במבוי. ב"י. לבוש. תו"ש או' א' ר"ז או' א'

א

ט) שם. וא"צ לערב בחצירות וכו' וכ"כ הרשב"ץ ח"ב סי' ל"ג שא"צ שיתוף ועירוב ומי שמוסיף בו חומרא עוברת בו רוח טהרה ובלבד שלא תהיה שם ברכה יתירה יעו"ש. ורמזו הברכ"י או' ב' ועיין לקמן או' ח"י.

א

י) שם. וא"צ לערב בחצירות וכו' כתב הריטב"א בחי' (דף ע"א ע"ב) הא דסומכין על שיתוף במקום עירוב דוקא שהניחו בבית שבחצר אבל הניחו בחצר לא מהני דק"ל ע"ח בבית ולא עדיף סמיכה על השתוף מאלו עירב ממש יעו"ש. מיהו מדברי התו' שם (ד"ה בפת) נראה דלכ"ע מהני שהרי כתבו בשם ר"י דשיתוף דוקא בחצר ולא בבית וא"כ ע"כ הא דאמרי סומכין על שיתוף במקום עירוב בהניחו בחצר מיירי ומהני משום עירוב וכ"נ מסתמיות דברי הרמב"ם פ"א וא"כ האידנא דמניחין העירוב בבהכ"נ דלאו בית דירה הוא סומכין על הרמב"ם בכל דס"ל דסומכין על שיתוף בפת במקום עירוב אפי' להתיר החצירות בפ"ע וס"ל אפי' הניחו בחצר מהני. שש"א. ועיין לעיל סי' שפ"ו או' ו'

א

יא) שם. וי"א שאם לא עירבה וכו' כ"כ ב"י להוכיח מדברי רש"י ותו' וכו' אבל הב"ח והט"ז השיגו על דברי ב"י בזה וכתבו דהיכא דשיתפו במבוי בפת שוב א"צ עירוב בחצירות לא לעצמן ולא זו עם זו יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ב (ומה שמצויין מ"א על הגה הוא ט"ס) א"ר או' א' תו"ש או' ב' וכ"מ מדברי הר"ז או' א' שלא הביא דעת י"א ופסק כדיעה ראשונה, ועיין עוד לקמן אות ך' ואו' כ"א.

א

יב) שם ואם עירבו דרך פתחיהם וכו' והיינו שאם היו פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ועירבו החצירות דרך פתחים שביניהם א"צ שיתוף במבוי אבל אם לא היו החצירות פתוחות זו לזו א"נ פתוחות ולא עירבו ביניהם אפי' עירב כל חצר לעצמה מ"מ כיון דהחצירות עצמן אסורות לטלטל מזו לזו כ"ש דאסורות לטלטל במבוי בלא שיתוף אבל בפתוחות זו לזו ועירבו ביניהן א"צ שיתוף, ב"ח.

א

יג) שם ואם עירבו דרך פתחיהם וכו' והיינו שעירבו כל חצר עם הבתים שלה בפ"ע כדי שיוכלו לטלטל מן הבתים לחצר ואח"כ עירבו כל החצירות ביחד דרך פתחיהן כדי שיוכלו לטלטל מן חצר לחצר וה"ה אם עירבה כל חצר עם בתים שלה בפ"ע ואח"כ נתנו העירובים על כל החצירות בבית א' מן החצירות הו"ל כאלו עירבו יחד כמ"ש לעיל רסי' שמ"ח יעו"ש.

א

יד) שם מותרות להשתמש החצירות במבוי. ר"ל כלים ששבתו בבתים שבחצירות מותר להשתמש בהם במבוי דאי כלים ששבתו בחצר בלא"ה מותר להשתמש בהם במבוי דחצר ומבוי הם רשות אחת כמ"ש רסי' שע"ב יעו"ש.

א

טו) שם שסומכים על עירוב וכו' זהו דעת הטור וכתב ב"י אפשר שג"כ דעת הרמב"ם מיהו בס' גאון יעקב על הש"ס כתב דלהרמב"ם לא מהני עירוב במקום שיתוף בשום פנים יעו"ש. ונראה דלענין דינא ודאי דיש להקל כדעת הטור והש"ע רק דהמחמיר תע"ב.

א

טז) שם הגה. אפי' לא נשתתפו אלא ביין. ואע"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשיתוף סמכינן עליה בחצר. רש"י עירובין ע"א ע"ב.

א

טוב) שם. אפי' לא נשתתפו אלא ביין וכן נוהגים במצרים לסמוך על שיתוף במקום עירוב ובכל המינים וראיתי מהרבנים הראשונים שהיו מערבין על כל העיר בכל שנה מהמצה שלהם. מהריק"ש בהגהו' אבל בארץ הצבי המנהג פשוט מקדם קדמתה לעשות שיתוף בשמן ועירובי חצרות בכל שנה בע"ש שבחג הפסח. ברכ"י או' ג' ומיהו לענין ברכה נראה דאין לברך על עירובי חצרות דכיון דישתפו בשמן וי"א דיוצאין בזה גם משום עירובי חצרות הא ק"ל סב"ל. ועיין לעיל או' ט' ובסי' ח"י או' ז' ודוק.

א

יח) אמנם אם לא היה שיתופי מבואות ועירבה כל חצר לעצמה ובירכו על העירוב ואח"כ באו לעשות שיתופי מבואות נראה דצריך לברך על שיתופי מבואות כיון דלכ"ע לא יצאו בזה העירוב משום שיתוף אבל אם אחד מן החצירות רוצה לערב לעצמו וגם לזכות משלו שיתוף לכל בני המבוי נראה דיש לברך על העירוב ויכוין גם על השיתוף כיון שעושה אותם בבת אחת:

א

יט) שם. בהגה. וכן סומכין אעירוב וכו' כבר נתבאר זה בדברי הש"ע ונראה שלא כתבו מור"ם ז"ל אלא בדרך אגב. מאמ"ר או' ב'

א

כ) שם בהגה. ונ"ל הטעם וכו' הלבוש הקשה על טעם זה וכתב דעיקר הטעם שנוהגים כסברא הראשונה. דאם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב חצירות כלל ועל זה אנו סומכין דגביית הקמח שלנו הוא כמו שיתוף בפת שהרי עושים ממנו חלת מצה אחת ומקיימין אותה כל השנה בבהכ"נ ואין לך היכרא לתנוקות גדולה מזו יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ב דהטעם בזה משום דאגן מערבין בפת ובפת א"צ רק חד לעירוב ולשיתוף וכ"כ התו"ש או' ג' וכ"כ הר"ז או' א' ועיין לעיל או' י"א. ומ"מ היכא שסומכין על שיתוף במקום עירוב טוב לימר בשעת הנחת השיתוף שמניחו גם לשם עירוב:

א

כא) ודע דהגם שנתבאר דעת הפו' שכתבו דאם נשתתפו בפת סומכים עליו במקום עירוב עוד יש פלוגתא אחריתי באם רוחב המבוי ט"ז אמה ואין ס' רבוא בוקעים בו דלסתם הש"ע סי' שמ"ה סעי' ז' הוי רה"ר ואין ניתרת אלא בדלתות כמ"ש סי' שס"ד סעי' ב' ולדעת י"א שם לא הוי רה"ר וניתרת בצוה"פ וכתבנו שם דאיכא כמה רבוותא דסברי הכי ואין למחות ביד הנוהגין כן רק כל אחד אם ירצה יחמיר לעצמו וא"כ הנוהגין להתיר בצוה"פ וגם סומכין על שיתוף במקום עירוב המחמיר לצאת כל הדיעות צריך לערב בחצירות כדי לטלטל בחצר ובמבוי לא יטלטל.

א

במבוי בפת. ואם נשתתפו ביין אם אין מקפידין בעלמא על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת הראשונ' לבד ואין מתירין דבר זה אלא מדוחק (רמב"ם פ"ה):

ב

וי"א דסומכין כו'. וב"ח כ' דכ"ע מודו דסומכין בזה על השיתוף:

א

(א) המשתתפין במבוי – ולא מיירי בפת אלא בשאר מיני אוכלין ומשקין:

ב

(ב) צריכין לערב בחצרות – היינו החצרות עם הבתים:

ג

(ג) כדי וכו' – ר"ל דמדינא לא היו צריכין לערב בחצרות הפתוחות למבוי כלל שהרי מעורבין ומשותפין כבר ממילא ע"י שיתוף שבמבוי אלא כדי וכו':

ד

(ד) שהרי אין וכו' – ויאמרו אבותינו לא עירבו:

ה

(ה) ואין צריכין לערב בחצרות – כל אחת לעצמה:

ו

(ו) שהרי התינוקות מכירים בפת – מתוך שהפת היא חיי האדם לפיכך מכירים בו כשמשתתפים בו [ב"י] ומיירי שהניחו הפת בבית שבחצר והיה פת שלמה ולא פרוסה ואי לא"ה לא מהני:

ז

(ז) אין סומכין על השיתוף – ששיתוף המבוי אינו מועיל אלא לחבר כל החצרות עם המבוי יחד אבל לא לחבר הבתים עם החצרות שיהא מותר עי"ז להוציא מן הבית לחצר:

ח

(ח) מותרים להשתמש בחצירות שבמבוי – היינו להוציא מחצר לחצר כלים ששבתו בבית והטעם דכשם שהשיתוף מחבר לכל החצרות שיהיה מותר לטלטל מהן למבוי כן מחברן שיהיה מותר לטלטל מזה לזה:

ט

(ט) אפילו וכו' ביין – דאע"ג דעירובי חצרות לא מהני בעלמא כ"א בפת הכא מיגו דמהני לענין שיתוף [דמהני אפילו בשאר אוכלין ומשקין] מהני נמי לענין ע"ח:

י

(י) וכן סומכין אעירוב וכו' – כבר נזכר זה בדברי המחבר מקודם ואגב גררא חזר וכתבו [מאמר מרדכי]:

יא

(יא) ונראה לי הטעם וכו' – אע"ג די"ל דטעם המנהג הוא משום דמקמח אופין פת ופת הלא קי"ל דשיתוף מועיל במקום עירוב י"ל דרצה ליישב המנהג אף לי"א שבדברי המחבר דהיכא שלא עירב כל חצר לעצמה לכו"ע אין סומכין על השתוף במקום עירוב ואנן נהגינן דאין עושין רק שיתוף לבד:

יב

(יב) היינו בזמן הגמרא שבני החצר וכו' – הקשה הלבוש א' מי יאמר שבזמן הגמרא לא נתנו כל בני החצר לשיתוף רק אחד מבני החצר ועוד לו יהי שאחד מבני החצר נתן לשיתוף מה בכך הרי הוא מזכהו לכולם והוי כאלו כולם נתנו עי"ש אך העיקר שהעולם סומכין על דעה הראשונה שאפילו לא עירב כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצרות כלל. ויותר טוב לומר בפירוש בשעת הנחת העירוב שמניחו גם לשם שיתוף ובזה יוצא לכולי עלמא כמו שכתב הריטב"א בהדיא:

א

וי"א דסומכין כו'. ועיין בדבר שמואל סי' רנ"ז שיש שעושין העירוב והשיתוף בפך של שמן ואין זה נכון דכיון שרוצים לצאת העירוב והשיתוף יחד צריך לעשות בפת דוקא דלעירוב חצירות פת בעיני ע"ש וכ"כ בספר בני חייא סימן זה בעיר רידש שעירבו בשמן צריך לערב כל חצר לעצמו זולת אותם חצירות שפתוחות זו לזו ועירבו מדרך פתחיהם ע"ש ושם הביא מכתבי האר"י ז"ל דאיתא שם ערב שבת שתופי מבואות ועירוב חצירות ויבצע בלילה בשל שתוף ובבקר בשל עירוב עכ"ל משמע שהיה פוסק כהראב"ד שצריך לשתף בפת כו' ומסתמא הי' מערב בבל ע"ש ומזכה:

א

המשתתפין במבוי כו'. בברייתא אית' מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי דברי ר"מ פירש"י במילתא דר"מ אין סומכין על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זע"ז שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהן וחכ"א מערבין או משתתפין פליגי בה ר"נ ורבה ח"א בפת כ"ע ל"פ דבחד' סגי כ"פ ביין וח"א ביין כ"ע ל"פ דבעי' תרתי ומסקי' רבי יוחנן אמר נהגו העם כר"מ פירש"י אורויי לא מורינן לכתחלה ואי עביד לא מחינן בהו פי' מהר"מ לכתחל' אין מברכין על כל א' דהוי ברכה לבטלה משמע מפירש"י דבעירבה כל חצר לעצמה אפי' ר"מ מודה דסומכין על השיתוף ולא בעינן עירובי חצירות זה על זה דרך פתחיהן אלא דבלא עירבה כ"א לעצמ' פליגי אי מהני בזה שיתוף המבוי דר"מ ס"ל לא מהני וחכמים סבירא להו מהני והיינו אף אם לא עירבו החצירות זע"ז ולא כל א' לעצמה ומדברי הרמב"ם שמביא ב"י וכת' שנראה מדבריו שאפי' לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב בחצירות שהרי התינוקו' מכירין בפת נראה דס"ל דהלכה כר"מ כמ"ש ב"י בשם המ"מ ובפת דוקא סומכין על השיתוף וזהו הדיעה הראשונה דכאן אלא דכתב ב"י אליבא דרש"י וז"ל דאם לא עירבה כל חצר לעצמה ליכא למ"ד דסומכין על השיתוף אלא בשכל חצר עירבה לעצמה ונשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם או בלא נשתתפו פליגי ושגגה יוצאה מלפני השליט דדברים אלו שמועיל עירבה לעצמה כ' רש"י אליבא דר"מ שהוא מודה בזה ולא פליג על חכמים רק בלא עירוב חצירו' כלל ובפ' הדר (עירובין דף ע"ג) כתבו התו' בד"ה כל שיתוף במאי דאמרי' בגמ' אם יש פתחים מחצר זו לזו לא מהני שיתוף מבוי וא"ת היכי משכחת לה פלוגתא דר"מ וחכמי' דמערבין ומשתתפין אם לא בחצירות הפתוחות זו לזו ומשמע התם דמהני שיתוף וי"ל דמשכחת לה כשעירבו דרך חלונות כו' פי' דבריהם מדנקט עירוב ש"מ שיש פתחים מחצר לחצר דאם לא כן היאך סומכין על שיתוף במקו' עירוב לחכמים דהא אין שייך עירוב וע"כ הקשו דהא בזה לא מהני שיתוף מבוי וע"ז תירצו דאפשר ביש חלונות דבזה סומכין לחכמים על עירוב במקום שיתוף אבל בסומכין על שיתוף במקום עירוב ל"צ כלל עירוב דרך חלונות להחצירות אלא השיתוף מתיר הכל וכאן כ' הרב בש"ע וי"א שאם לא עירבה כל חצר לעצמה אין סומכין כו' ואזיל לשיטתי' בב"י דבזה כ"ע ל"פ דאין סומכין על השיתוף ובאמת אינו כן ובהא פליגי וקי"ל כחכמים דאפילו בזה מהני דקי"ל כר"י דלא מורינן כר"מ וכ"כ מו"ח ז"ל דטעות אירע כאן לפני ב"י וכך הם דברי הטור בסימן שפ"ז דאם שיתפו במבוי א"צ עירוב דמשמע כלל לא בחצירות והיינו כחכמים וגם הרמב"ם ס"ל כן לדינא דשיתוף בפת מועיל אפי' אי לא עירב כלל בחצירות רק שהוא פוסק כר"מ כמ"ש הב"י בשם המ"מ וביין ס"ל דלא מהני דבהא פליגי דפסק כמ"ד ביין פליגי ובפת כ"ע ס"ל דסגי בחדא והטור פוסק כר' יוחנן דהיינו כחכמים קי"ל ביין פליגי ואפילו ביין מהני כמ"ש בסימן שפ"ז וא"כ האי י"א שכתב הש"ע הוא יש מאין כי אינו בשום דיעה:

ב

ונ"ל הטעם כו'. תמהתי למה לא אמר טעם בזה כיון דאנן בפת ערבינן ובפת קי"ל דלכ"ע סגי להו בחדא ע"כ א"צ רק חד לעירוב ולשיתוף: