שולחן ערוך, אורח חיים שס״ג: דיני מבוי ולחי. ובו ל"ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני מבוי ולחי. ובו ל"ו סעיפים:
מקום שיש לו ג' מחיצות אסרו חכמים לטלטל בו עד שיעשה שום תיקון ברביעית:

ב

חצר שנפרץ במילואו עד עשר אמות ניתר בפס רחב ד' טפחים שיעמידנו מצד א' במקום הפרוץ ואם ירצה לתקנו בשני צידי הפרצה די בשני פסין של שני משהויין והוא הדין לנשתייר מהם כותל רביעי בנוי בשיעור ארבעה טפחים במקום א' או אם נשתייר מהשני צדדים טפח מכאן וטפח מכאן וכל זה בגובה עשרה טפחים ואפילו אם אין בפרצה ד' טפחים כיון שהוא במילואו צריך תיקון עד שיהא בה פחות מג' ואם יש בפרצה יותר מעשר אמות אפילו אינה במילואו צריך לתקנה בצורת פתח:

ג

מבוי שיש לו ג' מחיצות ופרוץ בצד רביעי התירו בלחי (פי' תרגום הקרש האחד לוחא חדא) שעביו ורחבו כל שהוא שיעמידנו בפתח המבוי ויהיה גבהו י"ט ומכל דבר שיעשנה כשר אפילו מבעלי חיים ובלבד שיקשרנו שם בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאים מן הכתלים בענין שאינו יכול לרבוץ כדי שלא יתמעט גבהו מי' טפחים: ואפילו קשר שם אדם נמי הוי לחי (א"ז):

ד

אם יש קצת כותל ברוח רביעית עולה משום לחי ובלבד שיהא בו רוחב טפח:

ה

לחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי לא חשיב לחי:

ו

צריך שלא יהא הלחי רחוק מן הכותל ג' טפחים:

ז

לחי אפילו שברים ושברי שברים כשרים בו: הגה ולכן עושין לחי מסיד טחוי בכותל ובלבד שיזהר שלא יתמחה יותר משלש לארץ: (תה"ד סי' ט"ו):

ח

לחי שעשאו מעצי אשירה כשר:

ט

בין שנראית בליטת הלחי לעומדים בתוך המבוי ואינה נראית לעומדים בחוץ בין שנראית לעומדים בחוץ נגד חלל המבוי (תוס' והרא"ש פ"ק דעירובין) ואינה נראית לעומדים בפנים כשר:

י

הרחיקו מהכותל שלש או שהגביהו מהארץ שלש פסול ואם הגביהו פחות משלש אע"פ שאין בו אלא שבע ומשהו כשר:

יא

אפילו לא עשאו לשם לחי אלא שנזדמן לו שם מאליו כשר ובלבד שיסמכו עליו מערב שבת אבל לא סמכו עליו מערב שבת כגון שהיה שם לחי אחר ונפל בשבת ובאים עכשיו לסמוך על זה לא: (אבל לא היה שם לחי אחר מערב שבת כאלו סמכו עליו דמי) (ב"י בשם רש"י והגהות אשירי והמגיד פי"ו):

יב

לחי העומד מאליו אפי' סמכו עליו מערב שבת אם המבוי רחב יותר משמונה אמות אם הלחי בולט לתוכו ד' אמות אינו נדון משום לחי וצריך לחי אחר להתירו ויעמידנו ברוח שכנגדו ואם ירצה להעמידו אצלו יעשנו מעט עב או דק יותר מהבליטה כדי שיהא ניכר שהוא לשם לחי: הגה ואם העמידו לשם לחי דאית ליה קלא שתקנו לחי למבוי זה אפי' רחב ארבע אמות הוי לחי:

יג

לחי המושך עם דפנו של מבוי שהעמיד חודו כנגד עובי הכותל דשוה מבפנים ונראה מבחוץ שאין חודו של לחי מכס' כל עובי הדופן פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי ד' אמות נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכל המבוי שהרי אין כאן לחי:

יד

עוד יש הכשר אחר למבוי הפרוץ ברוח רביעית בקורה שיניחנה על ראש המבוי וצריך שיניחנה על כותל המבוי אבל אם נעץ שתי יתדות אצל המבוי בחוץ אפילו בסמוך לו והניח' עליהם פסול:

טו

וצריך שיניחנה כדי להתיר המבוי אבל אם לא נעשית לשם כך אפילו סמכה עליה מערב שבת פסולה:

טז

קורה זה שאמרנו צריכה שיעור ולפיכך אם עשאה מעצי אשרה פסולה דכיון דלשריפה קיימא כתותי מכתת שיעורה:

יז

שיעור הקורה רחבה טפח ועביה כל שהוא רק שתהא חזקה כדי לקבל אריח שהוא חצי לבנה של ג"ט ואם היא רחבה ד"ט א"צ להיות חזקה לקבל אריח:

יח

מעמידים דהיינו אם היא נסמכת על יתדות היוצאות מן הכותל שאין ברחבן טפח ולא בארכן שלש יש אומרים שצריך שיהיו חזקים לקבלם ולקבל חצי לבנה וי"א שאין צריך שיהיו חזקים אלא כדי לקבלה בלבד:

יט

אם היתה הקורה עגולה צריך שיהיה בהקיפה ג' טפחים שאז יש ברחבה טפח:

כ

היתה עקומה ועקמימותה נוטה חוץ למבוי או למעלה מעשרים או למטה מעשרה רואים כל שאלו ינטל העקמימות ואין בין זה לזה שלשה כשרה ואם לאו פסולה:

כא

היתה יוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל זה כגון שסמכה על עמודים וכן שתי קורות א' יוצא מכותל זה וא' יוצא מכותל זה ופגעו זו בזו באמצע המבוי אם אין ביניהם שלשה כשרה יש ביניהם שלשה פסולה:

כב

הניח שתי קורות זו בצד זו לא בזו לקבל אריח ולא בזו לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח לרחבו דהיינו טפח ואין בין זו לזו שלשה טפחים אינו צריך להביא קורה אחרת ואם לאו צריך להביא קורה אחרת ויש אומרים שצריך שיהו קרובות זו לזו בתוך טפח:

כג

היתה אחת למעלה ואחת למטה רואים את העליונה כאלו היא למט' ואת התחתונ' כאלו היא למעל' ובלבד שלא תהא העליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה ולא יהי' ביניהם ג' טפחים לא בגובה ולא במשך כשרואין אותם שירדה זו ועלתה זו בכוונ' עד שיעשו זו בצד זו ויש פוסלים:

כד

פירס על הקורה מחצלת ואינה נוגעת עד הקרקע אם גבוה מהארץ ג"ט פסול' שהרי כיסה הקורה ואינה נראית ובטלה מהיות קורה ומחיצה גם כן אינה כיון שגבוה מהארץ שלשה אבל אם הניח קורה רחבה ונמשכת קצת למטה מי' כשרה:

כה

נעץ שתי יתדות עקומות על שני כתלי המבוי ועקמימותיה נוטה לתוך המבוי ונתן הקורה עליהם ואין ביתידות טפח שהוא שיעור קורה להיות נחשבים כקורה אם אינם גבוהים מכתלי המבוי שלש' ואין בנטייתם שלשה כשרה שאנו רואים כאלו הם על כתלי המבוי ואם יש בגבהן או בנטייתן שלשה פסולה:

כו

הא דמבוי ניתר בלחי או קורה דוקא בשאינו נמוך פחות מי"ט מרווחים ולא יהא רחבו יותר מעשר אמות מצומצמות ושיהא ארכו ד' אמות מרווחות או יותר אבל אם חסר א' מכל אלו אין לו תקנה אלא בצורת פתח ואם היה בגובה חללו יותר מעשרים אמה מצומצמות אינו ניתר בקורה אבל ניתר הוא בלחי ואם רוצה להכשירו בקורה צריך שיעשה בה ציור וכיור (פי' ציור אחד בכותל מן הסיד או על שמי קורה) שעל ידי כך הכל מסתכלים בה ואם היה גבוה יותר מעשרים ובנה בנין תחת הקורה למעטו מעשרים די בבנין רחב טפח ברוחב הקורה אבל אם אינו גבוה י' וחוקק בו להשלימו לי' צריך לחוק ד' אמות לתוך המבוי על פני כל רחבו. אין מבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו פתוחים לתוכו שני חצרות ולכל חצר שני בתים (ואפי' כל החצרות פתוחות זו לזו) (רא"ש ומרדכי והטור) ויש חולקים בזה (ב"י בשם הרי"ף והרמב"ם) ושלא יהא בכל פתח מאלו פחות מד"ט ושיהיו דיורים אוכלים בכל בית שמקום הפת גורם ואפי' היה הבית הא' לאב והב' לבן אע"פ שהבן מקבל פרס משלחן אביו ואוכל בביתו הרי הם נידונים כשנים ואפילו צדו א' עכו"ם וא' ישראל מהני עוד צריך שיהא ארכו יותר על רחבו ואם חסר א' מאלו אינו ניתר אלא בפס ארבע או שני פסין שני משהויין או צורת פתח: הגה וי"א דנוהגין האידנא לתקן כל המבואות בצורות הפתח דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות (ת"ה סי' ע"ד) והמנהג הפשוט במדינות אלו לתקנן על ידי חבל הקשור לרחבו של מבוי ודין חבל זה אינו קורה שהרי אין רחבו טפח ולא מהני אלא מטעם צורת הפתח דמהני למעלה אפי' בגמי כדלעיל סוף סי' שס"ב ועל כן יש ליזהר להעמיד תחת החבל שני קנים גבוהים י' מכוונים תחת החבל ואז מהני אפי' במבוי מפולש בתורת צורת פתח או אפי' בחצר ובכל מקום שצורת הפתח מהני וכמו שנתבאר לעיל ס"ס שס"ב: (ד"ע)

כז

חצר שארכו יותר על רחבו דינו כמבוי וניתר בלחי או קורה: הגה אע"פ שאין חצירות ובתים פתוחין לתוכו הואיל ואינו קרוב לר"ה אלא פתוח למבוי והמבוי פתוח לר"ה: (ב"י בשם תשובת מהרי"א בשם סמ"ק):

כח

מבוי שאין ברחבו ג"ט אינו צריך שום תיקון שהוא כסתום וי"א דכל שאין בו ד"ט אין צריך שום תיקון:

כט

מבוי שצדו אחד כלה לים וצדו אח' כלה לאשפה של רבים אין צריך כלום שאשפה של רבים אינה עשויה להתפנות ואין חוששין שמא יעלה הים שירטון (פי' יובש כעין אי שנדחו המים ממנו שנעשה ראוי לזריעה): הגה ויש חולקים וסוברים דחיישינן שמא יעלה שירטון ואין כאן מחיצה (הרא"ש ורש"י וטור והמגיד):

ל

מבוי שצדו א' ארוך וא' קצר אפי' אין צד הארוך עודף על הקצר ד' אמות אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה יעשה שם צורת פתח באלכסון ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון ומשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך:

לא

העמיד לחי באמצע המבוי אם יש חצר מתחלתו ולחוץ ועשו גם החיצונים לחי לראש המבוי אוסרים אלו על אלו עד שיערבו יחד ואם אין שם חצר או שיש חצר ולא עשו החיצונים לחי לראש המבוי שמן הלחי ולפנים מותרים ממנו ולחוץ אסורים אבל אם עשו באמצע שני פסים או פס ארבעה אם אינו רחב יותר מעשרה או שעשו צורת פתח אם הוא רחב יותר מי' אפי' אם יש חצר מהתיקון ולחוץ ועשו גם החיצונים תיקון לראש המבוי כל אחד יכול לערב ויהיה מותר בחלקו:

לב

זה שהכשרנו להעמיד לחי באמצע המבוי הוא הדין להעמיד קורה באמצע המבוי וכל זה ביש באותו חצר מבוי המוכשר תורת מבוי שלא יהא ארכו פחות מד' אמות ושיהא ארכו יתר על רחבו ושיהיו בתים וחצרות פתוחים לתוכו הא לאו הכי צריך פס משהו מכאן ופס משהו מכאן או פס ארבעה בצד אחד:

לג

מבוי שהוא רחב כ' אמות עושה פס רחב ד' אמות ומעמידו באמצע וחשוב כל צד מצדי הפס כמבוי בפני עצמו כיון שאורך הפס ד' אמות ויתן קורה בראשו וצריך ליזהר שתהא הקורה מונחת על הפס או תוך ג"ט וצריך שיהא בכל מבוי משני אלו שהפס מפסיק ביניהם בתים וחצרות פתוחים לתוכו וכל תנאי (מבוי) ומה שמן הפס עד כותל האמצעי של מבוי יש לו דין מבוי עקום שהרי אלו שני המבואות מתעקמים ובאמצע פתוחים בשני ראשיהן לרשות הרבים: הגה ויש אומרים דאין לו דין מבוי עקום אא"כ יש מן הפס עד כותל האמצעי יותר מעשר אמות (הרא"ש ור' ירוחם וטור):

לד

עוד אפשר לעשות תיקון אחר למבוי שהוא רחב כ' אמות שירחיק ב' אמות מהכותל ויעשה פס רחב שלש אמות ויעשה כן גם בצד השני וישאר פתח רחב עשר אמות או ירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וירחיק אמה ויעשה פס אמה ומחצה וכן יעשה בצד השני או ירחיק שתי אמות ושני טפחים ויעשה פס שתי אמות וד' טפחים וכן יעשה בצד השני וכן כל כיוצא בזה ובלבד שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאם לא כן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה וצריך ליזהר דלא לשביק פתחא רבא ועייל בזוטא שאם עשה כן בטל תיקון המבוי אלא אם עשה צורת פתח לזוטא:

לה

פס זה שאמרנו שעושה כן למעט רוחב המבוי א"צ שיהא פס א' שלם אלא בקנה קנה פחות מג' סגי דפחות מג' כשלם דמי:

לו

מבוי ששוה מתוכו ומדרון (פי' מקום משופע) לרה"ר או ששוה לרה"ר ומדרון לתוכו אם הולך ומתלקט מעט מעט עד שמגביה י' מתוך ד' אמות הרי הוא כאלו זקוף כולו וא"צ שום תיקון (ובזה התל הוי כמחיצה) (ב"י) :

א

כל שהוא. אפי' פחות מאצבע. ב"ח מ"א:

ב

קאי. ואפילו אין הרוח מפילו אלא מנידו כמ"ש ריש סי' שס"ב:

ג

מסיד. וכתב הט"ז ועכ"פ בעי דלהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד דעכ"פ בעי שיהיה עב כחוט הסרבל וראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד וטעה מאוד בזה עכ"ל ע"ש ועיין בשכנה"ג שהעלה דלחי מסיד מחוי מהני אפי' לצורת פתח דבעי קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אם עשה לחי מכאן ולחי מכאן מסיד מחוי וקנה על גביהן מכוון לצורת פתח ע"ש וכ"כ הט"ז ע"ש ועיין בתשוב' שבות יעקב ח"ב סי' ח':

ד

מעצי. דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו חכמים תוס'. ועיין ט"ז וביד אהרן:

ה

בין. עיין ט"ז בזה:

ו

ואינה. ואפי' מרוחקת משני הכתלים אמרינן לבוד:

ז

תחת. כתב הט"ז נ"ל כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגובה י' א"צ לקשור החבל למעלה בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צורת הפתח מכח הקנים שלמטה גם א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעלה בגגים אלא שצריך שיעמדו הקנים מכוונים תחת החבל ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקנים שמעמידים למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ועוד נראה לי באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חפופים עד י' טפחים סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וגם כן צריך שיהיו החפופים מגולים למעלה תחת החבל עכ"ל מ"ש. ועיין מ"א ועיין מ"ש בס"ק ג':

ח

שאין. כלומר שאין פתחו רחב ג' אע"פ שתוכו רחב הרבה:

ט

הים. ובנהרות שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרבה פשיטא דאסור מ"א ע"ש. ובט"ז שאלה בק"ק שטייני"ץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בלא עירוב על סמך שהעיר מוקף נהר סביב וקנו הרשות מהשר והאריך בפלפולו ופסק לאיסור שיעשו להם עירוב כנהוג בכל הקהלות שאינם מוקפות חומה אכן אם יש על שפת הנהר ביבשה מקום מדרון גבוה עשרה במשך ד' אמות כמ"ש סל"ו נחשוב אותו מדרון במקום מחיצה עכ"ל וכתב המ"א ודע דעכ"פ בעינן שיהיה הים סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים יו"ד אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ. ובקושטנטינא אע"פ שפרוצ' לים בכמה מקומות יותר מיו"ד כסתום דמי כנה"ג בשם רי"ט ועיין מ"א. ודע דאם נקרשין בימות הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלטל ועיין בתשובת חכם צבי סימן ל"ז. (ועיין בס' אבן העוזר שהאריך להוכיח שאין מים הנקרשים מבטלין המחיצות ע"ש בספר מגיני ארץ דפוס פרופס):

י

באמצע. דאפי' חצר א' יכולין לחלוק בכה"ג הרא"ש. ועיר המוקפת חומה בדלתות ראויות לנעול זולתו בפתח אחד הפתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי אחד שיש לו לחי בראשו ושאין מערבין אותו לחצאין ואם יש פרצה בטל הכשירה ועסי' שס"ה ס"ב ויכול להכשיר חציה ולהניח חציה. ב"י סימן שס"ד מ"א:

יא

שמן. בט"ז מגיה שצ"ל שיש יותר מיו"ד מן הפס לכותל כמ"ש בטור ע"ש:

יב

ובזה. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנה בה בתים אסור כמ"ש סימן שנ"ח ס"ב מ"א ועשו"ת אמונת שמואל סי' מ' אם חריץ סביב לעיר רחב ד' ועמוק יו"ד מותר לטלטל על ידו עיין שם וכן כתב חכם צבי סי' ד':

א

עירובין ה'

ב

שם י"א

ג

שם

ד

שם בפירוש ה"ר יהונתן וכן משמע מדברי רש"י

ה

בב"י כת' לאו דווקא טפח דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי

ו

שם

ז

משנה שם ט"ו

ח

משנה שם י"א וכדמפ' לה שם בגמרא

ט

משנה שם י"ד וכתנא קמא

י

שם וכתנא קמא

יא

טור וכ"כ הרב המגיד בפרק י"ז מדין המחיצה בסימן שס"ב סעיף ה' ושם ציינתיו

יב

(תוספ' בפ"ק דעירובין והגהות מיימוני פרק י"ז)

יג

הגהות אשר"י בפרק קמא ה"ה

יד

יהונתן בפרק קמא דעירוכין

טו

הגהות פרק י"ז

טז

מוסכם מהאמוראים בעירובין דף פ' ולא אמרינן דכתית מיכתת שיעוריה אף על פי שצריך שיהיה בגבהו י"ט כבר יישב זה שם ה"ה בפרק י"ז

יז

מסקנת הגמרא בדף ט'

יח

כזה לפירוש רש"י

יט

כזה לפרש"י

כ

כזה לפי' התוספות

כא

שם י"ב

כב

ה"ה בפ' י"ז בשם רשב"א

כג

שם בגמרא ט"ו וכאביי וזו אחד מן הלכות יע"ל קג"ם

כד

שם

כה

שם ב' וכדב הונא בריה דרבי יהושע

כו

כזה

כז

שם כרב פפא

כח

כזה

כט

שם כרב הונא ברי' דר' יהושע

ל

כזה

לא

משנה

לב

שם י"א

לג

שם ח' בגמרא וכרבא הרי"ף והרא"ש ורמב"ם בפ' י"ז

לד

הרא"ש שם גבי לחי העומד מאליו והרב המגיד בפי"ז בשם הרשב"א

לה

משנה שם נ"ג

לו

שם בגמ' פ' וכר' חייא בר אשי

לז

משנה שם י"ג וכתנא קמא

לח

שם בגמרא י"ד וכר' אלעאי אמר רב רא"ש והמרד' בשם ר"ח שם וה"ה בפרק י"ז בשם הרשב"א

לט

שם בגמרא וכפירוש רש"י

מ

כרב חסדא שם רמב"ם בפי"ז וסמ"ג

מא

כרבה בר רב הונא הרא"ש בשם הר"מ והסכים עמו

מב

משנה י"ד

מג

שם בגמרא בפי' המשנה

מד

ברייתא שם

מה

ברייתא שם

מו

רמב"ם בפי"ז

מז

טור וכ"כ הגהות מיימוני החדשות בשם מהר"ם וכן פי' ר' יהונתן

מח

בברייתא רבי יוסי בר יהודה שם טור בשם רמב"ם

מט

רמב"ם שם

נ

טור בשם ר' מאיר מרוטנבורג ואביו רא"ש וכן הוא בנוסח' הרי"ף דאין הלכה כר"י בר יהודה

נא

שם בגמרא

נב

רא"ש שם ודלא כהרשב"א וכ"פ הטור

נג

שם ח' כאוקימתא דרב אשי וכפירוש רש"

נד

שם בגמ' ה'

נה

משנה ריש עירובין

נו

שם בגמ' כ'

נז

משנה ריש עירובין וכרב שם בגמרא ג'

נח

ב"י וכן כ' ה"ה בפרק י"ז

נט

שם בגמ' ג' וכרב דימי וכפי' ר' יהונתן

ס

שם בגמ' וכרב יוסף הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפרק י"ז

סא

שם ה' וכאביי דכל פחות מי' לא מקרי דופן וצריך תיקון בשיעור משך המבוי לאביי

סב

שם י"ב

סג

תוספות ורא"ש וכפירוש רש"י ע"ד וש"פ

סד

כצ"ל שהם פסקו שאין הלכה כרב

סה

הרב המגיד בפרק י"ז מה"ט

סו

שם ובגמרא ע"ג בעיא ונפשטא

סז

רא"ש והגהות מיימוני בפרק ב' מה"ט ממסקנת הגמרא שם ע"ד

סח

שם י"ב

סט

שם בפי' רש"י

ע

רמב"ם בפרק י"ז מה"ע מתוך הגמ' דלעיל

עא

רמב"ם בפ' י"ז מהלכות ערובין ודלא כר' אחלאי י"ב

עב

הראב"ד והרא"ש והמרדכי בשם ר"מ וה"ה בשם הרשב"א

עג

שם מ'

עד

הרי"ף ורמב"ם בפ' ז' לפי גרסתם

עה

שם בגמ' וכרבא

עו

רא"ש בשם הראב"ד וה"ה בפי"ז בשם הרשב"א

עז

הרא"ש שם בשם ר"מ והמרדכי

עח

התוס' שם נ"ט והרא"ש

עט

רא"ש בשם ר"מ שם והמרדכי והגהות מיימוני בפ' ה' מה"ע

פ

הרא"ש שם מהירוש' וה"ה בשם הרא"ש

פא

שם

פב

שם בגמ' י'

פג

טור בשם הרא"ש והרב המגיד בפ' י"ו בשם הרשב"א

פד

ואפילו בפחות מי' אמות לדידן דקיימא לן כרב דאמר תורתו כמפולש ב"י

פה

מפורש שם בגמ'

פו

ה"ה בשם הרשב"א בפט"ו מה' עירובין

פז

הגהות אשורי

פח

הג"מיי פרק י"ז בשם הר"מ והמרדכי בריש עירובין וש"פ

פט

שבת ק'

צ

וכל אמות דעירובין באמה ששה אלא לפעמים שוחקות ולפעמים עצבות באופן שיהיה לחומרא):

א

ס"א מקום. ר"ל מבוי או חצר לכל א' כדינו כמ"ש סב"ג י"ד עירובין י"א ב' ולהכי נקט מקום שכולל שתיהן וכמ"ש בסי"ב וסי"ג וסי"ד:

א

במילואו עד עשר אמות. ט' ב' קטנה בעשר כו' ושם שקלא וטריא דפלוגתא דר' ורבנן בענין הפסין ב' או א' לקטנה אבל גדולה שאינה במילואה א"נ כלום וכן שם צ"ד א' אלימא בעשר כו':

ב

בפס כו' ואם. שם י"ב א' מסקנא אפלוגתא דר' ורבנן ומתני' ט"ז ב' כל פרצה כו':

ג

וה"ה לנשתייר כו' או. י' א' וע' תוס' שם ד"ה ושני. א"נ כו'. וה"ה לנשתייר מרוח א' כשיעור דמותר מדאמרי' שם צ"ד לעולם בעשר וכגון כו' וא"א מן הצד אפילו נשתייר לאו כלום הוא ל"ל מב' רוחות:

ד

וכ"ז בגובה. י"ד ב' לימא תנן סתמא כו' ה"ק אותן כו' ושם י"ב א' מודים חכמים לר"א בפסי חצר כו' הלכה כו':

ה

ואפי' אין. שם ל"ל רוב כו':

ו

עד שיהא. דכל פחות מג' אין צריך תיקון שם ה' א' פחות מג' כו' וע"ש רש"י:

ז

ואם יש. כנ"ל קטנה כו' ושם צ"ד א' אלא ביתר כו' ומתני' ט"ו ב' וט"ז א':

ח

בצ"ה. ט"ו א':

א

ס"ג שיעמידנו בפתח. עסל"א:

ב

ויהיה. שם בגמ':

ג

ומכל דבר. מתניתין שם:

ד

ובלבד. סוכה וכמש"ל:

ה

ואפי' קשר. מ"ד א' ודוקא שלא לדעת ולכן דוקא קשר:

א

אם יש. ט' ב' דתני ר"ח כו':

ב

ובלבד. תוס' שם ד"ה כותל. ומיהו אי כו':

א

לחי דאי. ח' א':

א

צריך שלא. י"ד ב':

א

לחי אפי'. פ' ב' ומ"ד לחי אבל כו' פי' אבל לחי אפי' מיכתת כו' אפי' משברים ושברי שברים. הג"מ:

א

ס"ח ולכן עושין. תוס' שם ד"ה אבל. והר' אברהם כו':

ב

ובלבד שיזהר. הג"מ שם וכמ"ש שם בגמ' י"ד ב':

א

ס"ט נגד חלל. כמ"ש בברייתא דר"ח כותל כו' וכמ"ש רש"י שם והביאו ראיה מדאמרי' בנכנסים כותלי כו' ואי א"צ נגד חלל אינהו גופיה להוי לחי:

א

ס"י אע"פ שאין בו. ירושלמי פ"א הביא דופן של שבעה ומשהו והגביהו מן הארץ כתות משלשה מותר כו' כל פחות משלשה כסתום ובגמ' ט"ז ב' כגון דאייתי מחצלת כו':

א

סי"א כגון שהיה כו'. רש"י שם וכעובדא דרב שם:

א

סי"ב לחי העומד כו' ואם העמידו. רש"י שם:

ב

מעט עב או. כפי' השני של רש"י וכ"כ הרי"ף:

א

סי"ג שהעמיד. ר"ל אפילו העמיד לשם לחי ממש"ש ולרשב"ג ליהוי כנראה כו' וע' רש"י שם ועוד ממ"ש ש"מ תלת ול"ק ד' ועתו' שם ה' ב' ד"ה פחות כו':

ב

שאין חודו. רש"י:

ג

ומשתמש כו'. הן הן דברי המחבר ע"פ הגמ' והוא בב"י. וצ"ע דהא אמרינן שם ש"מ בין כו' ואנן קי"ל דבין לחיים מותר וכבר תמה בע"ש על זה ותי' מ"א דמיירי כאן שהכתלים שוין וגמ' מיירי שצדו א' ארוך והלחי מושך כנגדו והן דברי הריטב"א וז"ל בחידושיו פירש"י ז"ל שהלחי כו' וקשה הלשון למה קראו לחי המושך עם דפנו של מבוי ונראה כי כותל המבוי הא' היה ארוך וזה היה קצר והוסיף על הקצר לחי זה עד שהוא נמשך כנגד כל משך הכותל האריך והיינו דשמעינן דבין לחיים אסור שאלו הלחי הזה עודף על הכותל שכנגדו לד"ה אסור להשתמש כנגדו דהא ליכא אלא חדא מחיצה ולשון לחי המושך עם דפנו של מבוי כלומר שמושך בכותל זה שהושם בכל משך הכותל האחר של מבוי שכנגדו שהיה ארוך כו' ע"ש. אבל דברי מ"א דחוקין ואינן מיושבין דהא בש"ע נקט לשון הגמ' כהוייתו וגם פשטא דגמ' משמע שהכתלים שוים והיה נראה לי לכאורה לומר דהמחבר מפרש דגם הגמרא מיירי כה"ג אלא דרב יוסף סובר כשמעתא דכהני במבוי שצידו א' ארוך שמניח כנגד הקצר ומשתמש באלכסון כמ"ש בירושלמי שם נותן את הקורה לוכסן ומשתמש לוכסן וכמ"ש בס"ל וכן פירש"י אבל לדידן דקי"ל כרבא דאזיל לשיטתו שמסיק בב"י שם דה"ה בלחי דאסור וכ"מ ברא"ש וטור שלא התירו אלא בצ"ה אלא דמרא"ש אין ראיה שכ' אליבא דרבא דס"ל לחי ג"כ משום היכר כמש"ש ט"ו א' אבל אנן קי"ל כאביי שם והטור כ' משום דצ"ה מהני אפי' ביתר מעשרה אבל בגמ' אמרו להדיא דאף קורה היה מותר אי ס"ל קורה משום מחיצה וכ"פ ב"ח ולפ"ז ניחא מ"ש הרי"ף ואם יש באלכסון יתר מעשרה ד"ה אינו מניח אלא נגד הקצר משום לחי ומתורץ מה שהקשו עליו הר' יהונתן והרא"ש כן הייתי יכול נומר אבל ליתא דהא אמרי' שם דפליגי אי קורה משום מחיצה או משום היכר אבל בלחי קי"ל דמשום מחיצה אמת דהב"י אזיל לשיטתו דס"ל דלחי בצדו א' ארוך לא מהני ועסי' ל"א בט"ז ומ"א וכנ"ל. אבל עדיין לא מתיישב הסוגייא דאמר ש"מ בין לחיים אסור כנ"ל. אבל נראה דאף לחי אחד מהני בכה"ג ומשתמש באלכסון וז"ש ש"מ כו' ובזה מתורץ דפליגי אביי ורבא בבין לחיים ולא קאמר אביי מנא אמינא מהא דרב יוסף ולא הקשה לרבא אבל בזה ניחא דרבא דס"ל לחי משום היכר לא מוכח דס"ל דגם בלחי אינו מניח אלא כו' משא"כ לאביי אבל אנן קי"ל כאביי בהא דיע"ל קג"ם כנ"ל ולכן השמיטו הרי"ף והרא"ש וש"פ לדין זה כי החילוק שבין ד"א או פחות נכלל בכלל לחי הבולט כו'. אלא בזה יש ליישב דברי הש"ע בזה"ז שפתוחין לכרמלית וז"ש מ"א ועמ"ש ס"ל ור"ל דשם כ' דלחי לא מהני בצדו א' כו' לדעת ב"י. וסי' שס"ה ס"ד ר"ל דשם כ' וה"מ בפתוח כו':

א

סי"ד וצרייך. שם ט"ו א' כ"פ בלחי כו' ובקורה דכ"ע משום היכר כמש"ש י"ב ב':

א

סט"ז קורה זו לפיכך. רמב"ם ונתכוין לתי' הראשון של התוס' שם ד"ה אבל כו' וכ"כ מ"מ:

א

סי"ז ועביה. ג' א' נעשו כו'.

ב

רק. כת"ק וכרב וכמש"שו:

א

סי"ח שאין. דאל"כ הן בעצמן תידון משום קורה כמ"ש סכ"ה:

ב

ולא. ע"ש:

ג

י"א. כר"ח דגדול מרבה בר"ה כמ"ש בשבת פ"ב א':

ד

וי"א. כדברי המיקל בשל סופרים:

ה

ואין בין זו. וכ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם כנ"ל סכ"א ומ"ש לרחבו טפח שיהיו שניהם רחבין ביחד טפח:

א

סכ"ב וי"א שצריך. כן פי' הריטב"א וז"ל אם מקבלות אריח לרחבו טפח הא ודאי לא אתי לאשמועינן שיעלו שתיהן לאחת דהא אפילו של קש ושל קנים הרבה רק שיהא בריאה אלא כו' שיקבלו האריח לרחבו באויר שביניהם טפח ואצבע בזו ואצבע בזו ורשב"ג הכשיר אפי' אויר ב' טפחים ומחצה ואצבע בזו כו' ע"ש וכן דעת תוס' שם ד"ה ובלבד. ושתי קורות המתאימות כו' וע' תו' דסוכה כ"ב ב' ד"ה הא זה:

א

ס"כג היתה. כריב"י שם מדפרכינן מיניה לרבא בסוכה כ"ב שם ד"ה כוותיה ומדהביא הגמ' אותו שם:

ב

ולא יהיה. סוכה שם:

ג

ולא במשך. רמב"ם וכנ"ל:

ד

ויש פוסלין. דלא קי"ל כריב"י דס"ל כאבוה. הרא"ש שם ומה שהביא הגמרא אותו שם תי' הריטב"א דלמ"ד רואין אמרינן יחבוט ובהא ל"פ רבנן ועתוס' שם ד"ה ובלבד ודלא כמ"א:

א

ס"כד אבל אם. שם דהא מיכסיא משמע דבלא"ה כשר אע"ג דנמשך. כ"כ הרא"ש ודחה דברי הרשב"א. ולי נראה כדברי הרשב"א שפ' דאם נמשך פסול כמ"ש בגמ' בהדיא שם ג' ב' חללה עשרה ומ"ש דהא מכסיא איירי למעלה מעשרה ופסול משום דמכסיא ומחיצה נמי ליכא דהוי מחיצה שהגדיים כו'. ונסתלקה קושיית הרא"ש:

ב

מרווחים. מצומצמות. שם ג' ב:

א

סכ"ו. אלא בצ"ה. כת' מ"מ דפחות מי"ט אין מחיצה כלום וכ"ש צ"ה. ויותר אני תמיה שהצ"ה כ' בסי' שס"ב סי"א שצריך שיהיו גבוהין י"ט הקנים ומשמעות הלשון דכל המבוי פחות מי"ט וקשה ביותר מה מועיל צ"ה ואפילו כולו סתום הוא כרמלית כמ"ש בשבת ז' ב' בית כו' וצ"ע אבל ברמב"ם כ' גובה הפתח וצ"ל שהצ"ה יהיה גבוה י"ט ואפ"ה לחי של פתח המבוי לא מהני כיון שאין שם שיעור מבוי כמאן דליתא משא"כ בצ"ה ומ"ש בארכו פחות מד"א צ"ה עמ"א וכ"כ בהג"א פ"א ד"ה וא"צ בתים דתיקון חצר סגי וע' סל"ב וכ"ז כו':

ב

בגובה חללו. ג' ב':

ג

אבל ניתר. י"א א' וע"ש תוס' ד"ה איפכא:

ד

שיעשה בה. שם וכפי' קיני צורת קיני יונים וכיוצא בהן מ"מ ופ' כמ"ד קיני כשיטתו בכ"מ שאמרו למ"ד כו' ולמ"ד כו' כאידך:

ה

ובנה בנין. כן פי' הר"י והמ"מ את לשון הרי"ף והרמב"ם שכת' שמניח קורה וכ"ה בירושלמי עושה אצטבא על פתח מבוי כו':

ו

בבנין רחב כו'. ממ"ש הרי"ף ממעטו בקורה רחבו טפח והקשה עליו הרא"ש אבל פי' כה"ג וכ"ה בתוספתא כיצד עושה נותן את הקורה כו':

ז

צריך לחוק. כאביי דסוגיא כוותיה שם י"א:

ח

על פני. רא"ש שם דלא כרי"ף ורמב"ם:

ט

ושני בתים. שבת קל"א א' ס"ס בית איכא כו':

י

ויש חולקין. הר"ף שפ' כרב וס' ראשונה משום שאמרו רב לא תני מ' דיחידאה הוא ואע"ג דרב לטעמיה כו' בהא לא ס"ל כוותיה דפתוחות משוי להו חצר אחת וכסתם מתניתין:

יא

ושלא. ה' א' וערש"י ד"ה ואי כו':

יב

ושיהיו כו' אוכלים. ע"ד ב':

יג

שמקום. שם וכרב ע"ג א':

יד

אע"פ שהבן. ע' תוס' שם ד"ה כרבי. ומייתי ראיה כו' וכ"מ בגמ' מדקאמר וא"צ לערב:

טו

ואפילו צדו. גמ' ע"ה א' וע' תוס' ע"ד ב' ד"ה מבוי. וא"ת אפי' כו' ועוד דלמאי כו':

טז

אינו ניתר אלא. שם י"ב ב' ותוס' הנ"ל ויש לומר דבצורת הפתח כו' דכל שאין לו תיקון מבוי דין חצר יש לו כמש"ש:

יז

דכל המבואות. עמ"א בשם תה"ד וע' סל"א:

א

סכ"ז אע"פ. תוס' שם ד"ה ובתים כו' וא"ת כו' ונראה לפרש כו' וכ"כ הג"א שם:

א

סכ"ח מבוי שאין כו'. ה' א' כנ"ל בס"ב:

ב

וי"א כדברי המיקל. והרמב"ם פסק כתי' השני כדרכו בכ"מ וכיון דר"א תנאי היא ושמואל ס"ל דלא כוותיה הכי נקטינן:

א

סכ"ט ואין חוששין. כגי' ר"ח לא חיישינן כו' והיו מבואות מפולשין ופסיק באוזלי לצד אחר שלא במקום הים לפי שהי' קל להסירן ומ"ש וחכמים אוסרין משום אשפה. המ"מ:

ב

ויש חולקים. כגי' רש"י:

א

ס"ל אבל אם. שם ואימא טעמא כו' אבל צ"ה לד"ה משום מחיצה וע"ש י"א א':

ב

יעשה. י"א א':

ג

ותוך המבוי. ע' רש"י ד"ה באלכסון כו':

ד

ומשתמש כו'. ירושל' מניח את הקורה לוכס ומשתמש לוכסן:

א

סל"א העמיד לחי. שם י"ד ב':

ב

אם יש. נ"ט ב' וע"ש תוס' ד"ה מבוי כו':

ג

ועשו גם. הרא"ש בשם הירושל' וע"ש:

ד

אבל אם עשו. שם י' א' ואי למשרייה לגדולה כו' וע"ש תוס' ד"ה ושני כו':

א

סל"ב זה. ירושלמי הנ"ל:

ב

הלא"ה. כאן פסק בפירוש דבפחות מד"א סגי בתיקון חצר:

א

סל"ג וצריך ליזהר. הרא"ש בשם ירושלמי וכמ"ש בגמ' ט' א':

ב

ומה שמן. תוס' שם ד"ה עושה כו' ואף שכ' התוס' יותר מעשר היינו אליבא דשמואל וכמ"ש התוס שם:

ג

וי"א כ"כ הרא"ש וטור וכ' בד"מ דבפחות מכאן סמיך על תי' הריצב"א שם בתוס' הנ"ל:

ד

עשרה אמות. צ"ל יותר מעשרה:

א

סל"ד או ירחיק אמה. גמ' שם אין ה"נ כו':

ב

או ירחיק שתי כו'. שם ש"מ עומד כפרוץ מותר לעולם כו' הא מרובה מותר:

ג

ובלבד. וכנ"ל ש"מ עומד כפרוץ כו':

ד

וצריך ליזהר. שם וליחוש כו':

ה

סל"ד אא"כ. צ"ה. דאפי' מד' רוחות מהני שם י"א ולא חיישי' ואפי' להתוס' והרא"ש דאוסרים בבקעה מצד אחד מודו כנ"ל בסי' שס"ב:

א

סל"ה פס זה. ירושל' כל פחות מג' כסתום דמי כמ"ש בס"י וממ"ש עירובין ט"ז ב' אי מוקים ליה עילאי כו' אי מוקים כו' ה"ל עומד כו' אבל אי הוי עומד מצד א' בכה"ג ש"ד אע"ג דהוי ע"י פחות מג' ועתוס' דסוכה ט"ז ב' בד"ה בפחות כו' ותימא כו' וי"ל כו' ולא קי"ל אלא ליחיד כל צרכו:

ב

וזה התל. שם:

א

אסרו חכמים וכו' – ולענין אי מקרי רה"י מן התורה לחייב הזורק מתוכו לר"ה יש פלוגתא בזה בין הראשונים דלדעת הרמב"ם פי"ד לא מקרי רה"י מן התורה אלא בארבע מחיצות או עכ"פ בג' מחיצות שלימות ולחי בכותל ד' דחשיב כמחיצה וכן מוכח דעת ר"ח בפירושו בדף י"ב עי"ש אכן לדעת רוב הפוסקים [היינו רש"י בעירובין י"ב ע"ב ותוספות בכמה מקומות והראב"ד בהשגותיו והרא"ש פ"ק דסוכה והרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו והריטב"א] בשלשה מחיצות או בשתי מחיצות ולחי רה"י גמור הוא מן התורה. ודע דאין נ"מ לדעה זו אם שתי המחיצות היו כמין גם או שתי המחיצות היו זו כנגד זו דגם בזה מקרי רה"י מן התורה כיון שיש לו עוד לחי (הכי מוכח מעירובין דף י"ב ע"ב מקושית הגמרא שם מברייתא דר' יהודא ע"ש) אכן אם ר"ה מהלכת בין המחיצות מוכח בשבת דף ו' ע"ב דלכו"ע לא מהני בזה הלחי לשויה רה"י כיון דרבים בוקעין בין המחיצות ועיין בעירובין י"ב ע"ב בתוספות ד"ה איתיביה ובדף כ"ב ע"א ד"ה דרבנן אדרבנן וכו' דמשמע לכאורה בהיפוך מדברינו אבל כבר תמה עליהם הגרע"א בדף י"ב ע"ב בהגהותיו מהך סוגיא דשבת הנ"ל וכן מצאתי בריטב"א דף כ"ב ע"א בשם התוספות גופא דלישנא דאין מערבין ר"ה בכך משמע אפילו מדאורייתא לא מהני. ודע עוד דיש קצת מן הראשונים דעושין הכרעה בין השיטות ומובא בט"ז דהיכא שפתוח המבוי או החצר הזה לר"ה כיון דזמנין דחקי ביה רבים ועיילי לגויה אין עליהם מן התורה שם רה"י ומתיישב בזה הסוגיא דכל גגות דף צ"ד ע"א דמוכח שם לכאורה להדיא דכל שנפרצה כותל אחד מחצירו הסמוך לר"ה אם זרק מתוכה לר"ה פטור עיי"ש בריטב"א ובהרה"מ פי"ז מהלכות שבת ובכ"מ שם בשם הרמ"ך:

א

בשני פסין של שני משהויין – אף שהוא ממש כמו לחי קראו בשם פס אגב דאמר ברישא פס רחב ארבעה טפחים:

ב

טפח מכאן וכו' – עיין במ"ב דלאו דוקא טפח ואע"ג דבד"מ כתב דבנשתייר גרע ממעמיד פסין לכתחלה וכמו שכתבו התוספות דף יו"ד בתירוצא בתרא מ"מ לדינא נראה כמו שכתב בב"י וכתירוץ קמא של התוספות בדף יו"ד ד"ה בשני טפחים דלאו דוקא קאמר בש"ס כ' טפחים וסגי בשני משהויין וכן ברמב"ם פט"ו מהלכות שבת הלכה י"ב איתא בהדיא בנשתייר דדי בשני משהויין וכ"כ הריטב"א בדף יו"ד וכן מצאתי בפירוש ר"ח שם בדף יו"ד בסוגיא דגריס בגמרא בשני משהויין וכ"כ הא"ר בשם הרשב"א בעבודת הקודש ובודאי לא דחינן כל הני רבוותא מפני דברי התוספות ובפרט שהתוספות בעצמו בתירוץ א' הסכימו לדינא ככל הני רבוותא וכן הכריע הא"ר לדינא כמו שכתבנו. [אח"כ מצאתי בנשמת אדם שגם הוא הסכים כן מעיקר הדין והביא שגם דעת רש"י כן בהדיא בדף יו"ד ע"א ד"ה לאשמעינן וכו' דמשתרי גדולה בגיפוף משהו אך לכתחלה דעת הח"א דנכון להחמיר בדבר כהשו"ע אם לא בשעת הדחק]:

ג

כיון שהוא במילואו – כתב המגן אברהם דאפשר דמיירי שהחצר רחב באמצע ובקצהו הוא קצר שאין בכל מילואו שם רוחב ד' טפחים אבל אם כל החצר פחות מד"ט א"צ תיקון עכ"ל ולענ"ד דבריו נכונים לדינא בזה דז"ל הרשב"א בחידושיו לעירובין י"ג ע"א כתב הראב"ד נ"ל כי פליגי תנאי בדרב אחלי [אם מבוי פחות מד"ט צריך תיקון] כגון שהמבוי רחב מבפנים ומתקצר והולך עד שהפתח פחות מד' טפחים אבל אם היה כותלו קצר מד' טפחים ד"ה מקום פטור הוא וא"צ כלום ע"כ ונראין דבריו עכ"ל הרשב"א וכ"כ הריטב"א שם בשם הראב"ד והסכים ג"כ לדבריו וא"כ לפ"ז כל חידושו של רב אחלי דמיקל במבוי שהוא פחות מד"ט אינו רק במבוי שהוא רחב בכולו אלא שהוא מתקצר סמוך לפתח ואשמועינן דאף בזה לא הצריכו חכמים תיקון ולפ"ז כי מקשינן בש"ס אהא דשמואל מהא דרב אחלי ומשנינן דרב אחלי במבוי אבל בחצר מחמרינן אפילו בפחות מד' מסתברא דלא מחמרינן בחצר אלא בגוונא דקמיירי רב אחלי במבוי דהיינו היכי שבכולו הוא רחב אלא שבסופו מתקצר ובזה מחמרינן בחצר כיון שעכ"פ בכולו יש בו שיעור ד' אבל היכי שאין בכולו מקום ד' אין סברא להחמיר כמו שכתב הראב"ד לענין מבוי דליכא מאן דפליג להחמיר בכגון זה דכל שאין בו ד' הוא מקום פטור כמו כן יש לומר לענין חצר שא"א להחמיר בכגון זה שהוא מקום פטור ומש"כ המגן אברהם כמ"ש בסכ"ח היינו מה שכתב שם בעצמו בסקכ"ט דמיירי שבפתחו הוא קצר אבל בתוכו רחב הרבה וכונתו שם לדברי הרשב"א והראב"ד הנ"ל דאלו רוחב פנימי עם פתחו בשוה אפילו רוחב ג' טפחים א"צ כלום אפילו לדעה ראשונה והאחרונים לא התבוננו היטב בדברי המגן אברהם ולכן השיגו עליו דאשתמיטתיה סוגיא ערוכה ומצאתי בתו"ש ובמחה"ש ובפמ"ג שכתבו בפירושו כדברינו אלא שלא ראו דברי הרשב"א והריטב"א וע"כ לא קבעו מסמרות בזה אח"כ מצאתי בספר בית מאיר שהסכים ג"כ לדברי המגן אברהם מטעם הרשב"א והריטב"א הנ"ל וכתב ג"כ שבחנם השיגו עליו האחרונים ועיין לקמן בסכ"ח ובמה שכתבנו שם:

א

ובלבד שיהא בו רוחב טפח – המחבר אזיל לשיטתו דפסק לעיל גם לענין חצר דבנשתייר מן הפרצה בעינן שיהא דוקא פס של טפח מכאן ומכאן וחמיר הדבר יותר מאם עשה פסין לכתחלה דסגי במשהו ולפ"ז לפי מה שהכרענו לעיל לדינא מכמה ראשונים דלא חמיר נשתייר מאם עשה לכתחלה וסגי במשהו ה"ה בעניננו לענין מבוי עולה לשם לחי אפילו נשאר רק משהו מן הכותל [ובלבד שראו ד"ז מע"ש והוי בסתמא כאלו סמכו ע"ז וכדלקמן בסי"א ע"ש בסק"ט] והנה בלבוש משמע דאפילו אם נקיל לענין חצר הכא במבוי יש להחמיר דבעינן דוקא טפח אבל בספר תו"ש השיג עליו וכן בפמ"ג נשאר בקושיא וכן בביאור הגר"א מוכח כמו שכתבנו דדין זה תלוי בהנ"ל:

א

צריך שלא וכו' ג' טפחים – ועיין במ"ב שכתבנו דאם יש ד"ט בין הצוה"פ להכותל דעת הח"א דצריך להעמיד לחי אצל הכותל ועיין בנ"א שטעמו דהוי כאלו נפרצה בראשה והנה הוא אזיל לשיטתו דפסק בכלל ע"א ס"ח כהמ"א דאם נפרצה פרצה בראשה בד"ט צריך לחי אצל הפרצה אבל לפי מה שהכריעו הרבה אחרונים שם לדינא דלא כהמ"א אלא דלצד ראשו א"צ שום תיקון וכההיא דסל"ד וכמו שהבאנו שם בשם הרשב"א והריטב"א וניתר בעומד מרובה על הפרוץ ה"ה הכא בעניננו כיון דס"ל דצוה"פ מחיצה גמורה היא ומחמת זה אנו מתירין אפילו כשהוא רחוק ג"ט מן הכותל א"כ ה"ה אפילו כשהוא רחוק ד' טפחים ויותר מן הכותל דמאי שנא ואף דבנפרץ מצדו ולא נשתייר פס ד"ט מחמרינן דצריך תיקון שם שאני דיקצרו דרכם משא"כ בזה דלא שבקי פתחא רבא ויעיילו פתחא זוטא כדאיתא בגמרא ואפילו אם נפסוק שם כהמ"א ג"כ לא דמי כ"כ לעניננו דהתם כיון דס"ל להמ"א דתיקון הקורה אינו מועיל שם להתיר המבוי משום דאינה מונחת על הכתלים לכך צריך ליתן לחי סמוך לכותל משא"כ בעניננו דיש צוה"פ וצוה"פ כמחיצה גמורה היא ממילא ניתר הפרצה בעומד מרובה על הפרוץ ויש לעיין הרבה בזה אך לכתחלה בודאי יש לחוש להחמיר אף ברחוק שלשה טפחים:

א

אבל לא סמכו עליו וכו' – ודוקא בלחי אבל במחיצה גמורה מבואר בפוסקים דמהני אפילו לא סמכו עליו מע"ש ועיין בפמ"ג שמסתפק איך הדין לענין צוה"פ אם בשבת שעברה לא רצו אנשי העיר לטלטל ע"י אם מותר לסמוך ע"ז בשבת הבאה כשלא חשבו מע"ש לסמוך עליו ודע דאפילו בלחי אם עשאו מתחלה לשם לחי אפילו לא סמכו עליו מע"ש ג"כ מהני [גאון יעקב] וכ"ש דבצוה"פ יש להקל בזה:

א

על כותלי המבוי – בא רק לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים לקמיה אבל ה"ה דאפילו בחלל שפיר דמי ועיין לקמיה בסכ"ו בבה"ל ד"ה אינו ניתר בקורה:

א

פסולה – עיין מ"ב בשם הפמ"ג דאפילו הקורה רחבה ד"ט ג"כ פסולה דגם זה הוא משום היכר. והנה לפי מה שהעתקנו לקמן בסכ"ו בבה"ל ד"ה אינו בשם הרשב"א דבקורה ד"ט והיתה ראויה לקבל מעזיבה כשירה אפילו למעלה מעשרים אמה ולא משום הכירא אלא משום דפי תקרה יורד וסותם אפשר דבזה אפילו עמד מאיליו ג"כ מותר וצ"ע:

א

ולפיכך אם עשאה וכו' – עיין בחידושי רע"א שכתב דאם היה קורה רחב ד' תליא בשני התירוצים של תוספות עירובין דף פ' ע"ב דלתירוץ ר' אברהם שם כיון דבקורה רחב ד' א"צ להיות חזקה כדי לקבל אריח וכדלקמיה מהני אפילו מעצי אשירה ע"ש ולפי מה שכתב הפמ"ג באות זיי"ן דקנה שע"ג צוה"פ לא מהני לדעת ר"א מעצי אשירה כיון שאינו יכול להתקיים באויר אחר שיעשה אפר א"כ בודאי גם בזה לא מהני לכו"ע:

א

רק שתהא וכו' – עיין ב"י שמצדד לומר דאם עשה של קשים וקנים אפילו היתה חזקה לקבל אריח פסול משום דלא פלוג ע"ש אכן בריטב"א מוכח בהדיא דבאופן זה כשר אפילו של קש וקנים והובאו דבריו בביאור הגר"א ד"ה וי"א שצריך:

ב

חזקה וכו' – עיין הטעם במ"ב שתהא ניכר לכל שלקביעות בנין בא כ"כ רש"י במשנה י"ג ע"ב ורבינו יהונתן אמנם ברש"י דף ג' פירש הטעם כדי שלא תהיה קורה הניטלת ברוח וכן משמע בפיר"ח שם ע"ש. והנה ברחבה ד' טפחים דפסק השו"ע דא"צ להיות חזקה לקבל אריח יש לעיין אם היה דק כ"כ שניטלת ברוח אי מהני דלפי פרש"י שם בדף ג' ע"כ דברחבה ד' דחשיב אין חוששין לזה אבל לפרש"י דכאן ורבינו יהונתן י"ל דאף שברחבה ד' א"צ בריאה כדי לקבל אריח עכ"פ צריכה שלא יהיה דק כ"כ שתהיה ניטלת ברוח וצ"ע:

א

שצריך שיהיו קרובות וכו' – מפשטות דברי השו"ע משמע דאפילו לדעה זו בעינן ג"כ ששתי הקורות ביחד יהיה בין שניהן שיעור טפח כמו לדעה ראשונה וכן מוכח להמעיין בדברי רבינו יהונתן ע"ש וגם מדברי הריטב"א אין ראיה להיפך דמה שכתב בתירוץ השני ואצבע בזו ואצבע בזו וכו' היינו שדיה שיהא מונחת על הקורה שיעור זה אבל הקורות עצמן כ"א רחבה חצי טפח [אכן לתירוץ הראשון שהובא בריטב"א וזה הביאור תפס הרשב"א בחידושיו ובעבוה"ק איתא דאין צריכין שיהא בשתי הקורות בעצמן שיעור טפח משום דאויר שביניהן מצטרף לזה ובא"ר הבין להשוות דעת כל הראשונים העומדים בשיטה שניה דלא בעינן שיעור טפח בשני הקורות אבל באמת זהו רק דעת הרשב"א אבל דעת שארי הראשונים אין מוכח דסברי כן ואדרבא מפשטיות לשונם משמע להיפך דשיעור טפח צריך לעולם] ודברי הריטב"א הזה מובא בביאור הגר"א א"כ דברי השו"ע הכונה כפשוטו וכמו שכתבנו ודע דאף שהמחבר כתב על דעה שניה בשם י"א לאו דעת יחידאה היא שכן הוא דעת התוספות ורבינו יהונתן והרשב"א והריטב"א ורש"י והגה"מ מחמירין יותר דאפילו בתוך טפח לא מהני ודוקא כשנוגעות עיין ב"ח:

ב

בתוך טפח – ואפילו אם הם ביחד ד' טפחים [כגון שכל קורה מחזיק ג' רביעי טפח ובינתים האויר שביניהם יש שני טפחים וחצי] ג"כ לא מהני לדעת הי"א ואף דשם בסי"ז פסק דברחבה ד' אין צריכה להיות חזקה כדי לקבל אריח דוקא חזקה לא בעינן אבל ראוי להניח עליהן בעינן [מ"מ וש"א] וגם בלא"ה י"ל דעד כאן לא שרינן כחבה ד' טפחים אעפ"י שאינה בריאה אלא ברחבה ממש דאז הוי היכר מעליא אע"פ שאינה בריאה אבל לא בזה דרק ע"י צירוף האויר נעשה ד"ט:

א

ועקמימותה נוטה לתוך המבוי – דאי נוטה לצד החוץ מה יועיל במה דנאמר חבוט רמי הלא הקורה יהיה מבחוץ למבוי ופסול וכנ"ל בסי"ד:

א

מרווחים – עיין במ"ב דאזלינן לחומרא ואף דהוא מלתא דרבנן והיה לנו למיזל בספיקו לקולא מ"מ לא מקרי ספק דהוי מחמת חסרון ידיעה [חו"ש] אך אם נצטרף לזה עוד ספק אפשר דיש להקל [פמ"ג]. ולפלא שלא הזכירו האחרונים כלל דברי הרשב"א בעה"ק דדעתו לענין מבוי מודדין תמיד מצומצמות ע"ש:

ב

אלא בצוה"פ – הנה בא"ר הביא דברחבו יותר מעשר מהני בשעושה פס ד' או שני פסין של משהויין כמו בחצר והביא מקור לזה מהרשב"א ועיין בבית מאיר שתמה ע"ז דהא גם בחצר גופא לא מהני זה כשפתחו יותר מעשר כמבואר לעיל בס"ב וגם בעה"ק גופא כתב כן וע"כ דמה שכתב בשער א' אות ד' היה המבוי חסר מכל אלה וכו' אלא בפס ארבעה וכו' אינו קאי על רחב יותר מעשר:

ג

אינו ניתר בקורה – היינו אפילו רחבה ארבעה. ואם רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר עוד נראה שאם היתה רחבה שבעה אע"פ שאינה בריאה כשרה שכל שרחבה שבעה העין שולטת [עבוה"ק והובא בא"ר והנה בפמ"ג רצה להגיה משבעה לארבעה ופלא היא דארבעה לא מהני כמו שכתב בריש דבריו וסיבת הגהתו שהיה קשה לו מאי עדיפותא דשבעה אמנם כעת אשר זכינו שיצא לאור חידושי רשב"א על עירובין שם כתב בדף ג' טעם נכון ע"ז עיי"ש]. ודע עוד דמה שאמר אינו ניתר בקורה היינו אם רוצה להניחו למעלה על הכתלים כפי הרגיל דנמצאת הקורה למעלה מעשרים אבל אם רוצה להניחו בחלל המבוי יש לו תקנה גם בקורה שינעוץ יתידות בשני כותל המבוי למטה מעשרים מזה ומזה ויניח עליהם הקורה ומש"כ בסי"ד וצריך שיניחנה על כתלי המבוי בא לאפוקי שלא יניחנה מבחוץ וכדמסיים שם אבל א"צ שתהיה על הכתלים דוקא וכן מוכח בריש עירובין ברש"י ד"ה ימעט ישפיל וכן הוא בר"ח וברי"ף והרשב"א בריש עבוה"ק והריטב"א שם [אף דפירש שם עוד דמיעוט כולל מה שאמר בגמרא דף ד' ע"ב דימעט החלל ע"י הגבהת הקרקע אבל גם הוא מודה דימעט כולל גם השפלת הקורה כפרש"י שם עי"ש] כולם כתבו דיכול להשפיל הקורה שהיה מונח מתחלה על גובה כתלי המבוי שהיה למעלה מעשרים ולהניחו בחלל המבוי בתוך עשרים:

ד

אבל ניתר הוא וכו' – וכ"ש דניתר בצוה"פ ואפילו אם היה אותו הפתח גם רחב יותר דלחי לא מהני לזה צוה"פ מהני [תו"ש בשם התוספות]:

ה

בלחי – ובספר בית מאיר מפקפק מאוד על דין זה ודעתו כשטחיות לישנא דהרמב"ם והטור דכשם שקורה לא מהני לזה ה"ה דלחי לא מהני ע"ש טעמו:

ו

בבנין רחב טפח – עיין במ"ב דה"ה עפר כ"כ המגן אברהם והוא כפי מה שהסכים בב"י ע"ש ופשוט שראיתו מסוכה דמהני למעטו בעפר ולענ"ד אין ראיה מוכרחת כ"כ דהתם שופך העפר ע"פ כל שטח הסוכה ולא שייך כ"כ לומר שמא יפחות ואף דקיי"ל דסוכה די בשני דפנות שלמות ושלישית טפח דיוכל ע"י הדריסה לישפך מן העפר לחוץ מ"מ כיון שהוא איש יחידי לא חיישינן לזה אבל בענינינו דכל רוחב העפר יהיה טפח וכל בני המבוי דורסין על מקום זה מסתברא לכאורה דגם אביי מודה דגזרינן שמא יפתח משיעורו וזהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהזכירו המיעוט ע"י קורה וכמו שכתב הר"י אבל מ"מ לדינא נראה שאין לזוז מדברי המגן אברהם שגם רש"י והרשב"א והרז"ז ואור זרוע העתיקו דמהני עפר:

ז

שני חצרות – בין אם היו מצד אחד או חצר מצד זה וחצר אחר בצד שכנגדו וה"ה אם היו שני החצרות בדופן האמצעי הסתום שהוא נגד דופן הפתוח שכנגדו ושתי הדפנות שמצדדים היו כתלים לבד בלא בתים וחצרות [ד"מ בשם א"ז]:

ח

ולכל חצר שני בתים – וכל בית אין פחות מד"א [א"ר בשם עבוה"ק]:

א

מבוי שצדו אחד וכו' – עיין במ"ב והוא לפי פיר"ח וה"ה אם היה להמבוי רק צד אחד שלצד דרום שהיה. בנוי בבתים וחצרות וצד מזרח ומערב היה ים ואשפה וצד צפון היה מתוקן בלחי וקורה נגד ר"ה נמי מותר לדעה ראשונה [ב"י וא"ר] ודע עוד דבין לדעה ראשונה ובין לדעה שניה המחמרת אין נ"מ בין אם היה המבוי פתוח לכרמלית או לר"ה כ"מ בפוסקים:

ב

ויש חולקים וסוברים דחיישינן וכו' – עיין במ"ב דבנהר לכו"ע לא חיישינן שיעלה שרטון ודע דכל זה אם הנהר אינו מקיף להעיר מכל הצדדין אז נחשבת למחיצה כנגדה להתיר הטלטול בעיר דבמקומות הפרוצים יתקן בצוה"פ אבל כשהיא מקפת העיר מכל הצדדין א"כ הרי נעשה היקף זה קודם שנתיישבה העיר והוי כרקפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דאסור לטלטל בו אפילו אם אח"כ נתיישבו בו וכדלעיל בסימן שנ"ח [אם לא שהמשיכו ההיקף להעיר מסביב אחר שנתיישבו בה ואפילו אם מתחלה היה ג"כ מוקף ורק במקום אחד לא היה בעומקו עשרה טפחים בשטח מעט יותר מעשר אמות דזה הוי כפרצה והם השלימו גם באותו מקום עד שלא נשאר בו שיעור פרצה הנ"ל חשיב כאלו היה כל ההיקף אח"כ וכדלעיל בסימן שנ"ח עי"ש] ואפילו אם יעשה עתה מחיצה ע"ג ההיקף זה ג"כ לא מהני כדאיתא בס"ח שם אם לא שיסתום במקום אחד ברוחב יותר מעשר אמות ואח"כ יחזור ויפתח [מאמר מרדכי בסוף סימן שס"ג ובפמ"ג במשב"ז סק"כ ע"ש מש"כ עוד בזה]:

א

שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר אפילו אין וכו' ארבע אמות – עיין מ"ב שכתבנו דה"ה פחות מזה השיעור וראיה מדאמרו בגמרא במימרא דרבא דבאלכסון לא הוי היכר משמע אפילו ב' וג' אמות אמנם מירושלמי פ"א הלכה וי"ו דאיתא שם במימרא דרב כהנא דאם היה העודף פחות מג' אמות אפילו היה שם האלכסון יותר מעשר מותר וע"כ הטעם דכיון דחלל המבוי גופא אינו מחזיק יותר מעשר אמות לא קפדינן על האלכסון המועט שניתוסף ע"י העודף שעד ג' אמות וחשבינן ליה כאלו עומדת בשוה וא"כ לכאורה אפשר לומר דאפילו למאי דפסקינן כרבא דקורה משום הכירא ובאלכסון לא הוי היכר אפשר דדוקא באופן דמיירי רב כהנא בעודף של פחות מד"א אבל באלכסון היוצא מעודף של פחות מג"א אפשר דלא חשיכא אלכסון כלל והוי הכירא אמנם מסתימת הרמב"ם שסתם וכתב מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר משמע דבכל גווני אינו מניח אלא כנגד הקצר ומ"מ נ"ל ברור דעכ"פ אין להחמיר אלא בנראה לעין כל שצד אחד ארוך מחבירו אבל באם אין נראה להדיא לעין רק ע"י מדידה אנו יודעים שצד אחד ארוך לא קפדינן בזה דע"ז לא שייך הטעם מה שפירש"י שבני ר"ה יבואו לטעות. ועוד נראה לומר דאפילו לענין שני לחיים דהזכיר הח"א דבעינן שיהיו מכוונים דווקא זה כנגד זה ולא באלכסון וכמו שהעתקתי במ"ב אפילו אם נחמיר דאלכסון קטן מקרי ג"כ אלכסון היינו דוקא אם נראה לעין כל שהוא אלכסון אבל לא החמירו בהם כ"כ שיהיו מכוונים ע"י מדידה:

ב

אינו מניח הקורה אלא כנגד הקצר – כתב במחה"ש דהיינו משום דאפילו אם יניחנו באלכסון אעפ"כ לא יהיה רשאי לטלטל אפילו במקום הארוך אלא כנגד הקצר אבל אם ירצה להניח באלכסון ושלא לטלטל אלא כנגד הקצר רשאי וכו' עיי"ש ועיין בפמ"ג שחולק עליו וסובר דמלישנא דגמרא משמע דאם יניח כנגד הארוך לא מהני כלל עי"ש טעמו ומסתבר כוותיה:

ג

יכול להניח וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז ולפי מה שהבאנו לעיל דברי הירושלמי מוכח מניה עכ"פ דאם העמיד הקורה באלכסון באופן שצד אחד משוך מחבירו רק פחות מג' אמות אז אפילו עולה אלכסונו ברוחב המבוי יותר מעשר אמות מותר כיון שחלל המבוי אינו מחזיק רק עשר אמות:

א

יותר מעשר אמות – עיין במ"ב דהסכימו האחרונים כדעה הראשונה. אכן לפי מה שמבואר לקמן בשס"ד ס"ג בשם תשובת רע"א דאין לדחות לגמרי דעת הרשב"א במבוי העקום כמין חי"ת דס"ל דאין צריך לעשות תיקון כלל בעקמימותן אפשר דבעניננו יש לסמוך לגמרי על דעת הריצב"א ועכ"פ שלא להחמיר יותר מדעת הי"א הזה:

א

הוי כמחיצה – עיין מגן אברהם מה שכתב בשק"מ דלהתוספות אם רבים בוקעים בו מבטלי מחיצתא כיון שאינה עשויה בידי אדם ולא העתקתיו במ"ב דכמה אחרונים חולקין בזה וכמו שכתבתי לעיל בסכ"ט במ"ב עי"ש וגם מה שכתב דאפשר דלענין בקיעת רבים לא מקרי פחות מס' רבוא לא ניחא להו להאחרונים בזה עיין תו"ש:

א

סעיף כ"ו בהג"ה וי"א דנוהגים האידנא וכו' בצורת הפתח נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' צ':

ב

(שם בהג"ה) שני קנים גבוהים וכו' נ"ב ואם אינם ניכרים בתוך המבוי עיין תשובות ח"ס או"ח סי' צ"א [שם כתב בסוף התשובה שמצא בקהלתו בק"ק פ"ב מימי הגאון מוה' משולם זצ"ל שאחד מהקני' עומד מאחורי הכותל כי אי אפשר להעמידו ברה"ר בשום אופן במקום ההוא מפני אנשי העיר וציוה הגאון ז"ל לכרוך עליו למעלה עוד קנה אחד מחוץ לכותל והוא גבוה מארץ הרבה רק שנראה מבחוץ שיהי' היכר לבני המבוי. והנה הקנה הזה השני פסול הוא שהרי הוא גבוה הרבה מהארץ וזה אינו אלא להיכירא ומ"מ ק"ק ע"פ מ"ש המג"א בסי' שס"ב סק"כ ולא רציתי לשנות מהוראות הגאון שראוי לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק. ולפענ"ד הי' נראה להעמיד קורה עבה ולחרוץ חצי עביו בכל אורך הכותל באופן שיהיה רק מבפנים ולמעלה מהכותל יהיה עבייתו בשלימות באופן שיפלוט לחוץ אל תוך חלל המבוי מעבר הכותל ולחוץ ובזה יצאנו ידי כל החששות]:

ג

(שם במג"א ס"ק ל') וצ"ל דהכא מיירי במקום שאין הספינות נ"ב דבריו תמוהים בזה כמ"ש בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ז':

ד

(שם במג"א ס"ק לא) שעשה אמימר שפסק נ"ב לסורא:

ה

(שם) באותו ס"ק בזה ודע דאם וכו'. נ"ב עיין באבן העוזר דפליג ועיין בתוספות שבת איך יש לנהוג לדינא דבקיץ שרי ובשעת קרישה אסור מטעם ה"ה:

ו

(שם בט"ז סק"כ) בתו"ש ופרכי' מ"ש מפגה וכו' המוקצה דאסור ליטלו בשבת אם אין מוקצה מגולה כ"ז נסגר ונ"ב דמותר ליטלה אם מוקצה מגולה:

א

סעיף א' מקום שיש לו שלשה מחיצות נ"ב עיין בחיבורי ספר החיים מ"ש בדין עירובין על דברי הת"ש ועיין בסי' ש"ג בחיבורי לאו"ה משנת תקצ"ט בתשובה לק"ק זלאטשיב מ"ש לחכם אחד מה שלא הבין דברינו וביארתי שם ע"נ בעזה"י ודו"ק: &והנה בדין אם הנהר נדון משום מחיצה עיין מ"ש בתשובתי לק"ק לוצקא בקצרה בחיבורי לאהע"ז מ"ח הלכות גיטין סי' קכ"ט דרך אגב ושייך לכאן ע"ש בתשובה סי' רכה ודוק: &והנה בדין אם מהני צורת הפתח ברחוק מג' טפחים בכותל עיין מ"ש קצת בתשובה ליו"ד הלכות בכור בחיבורי מ"ז סי' נח דרך אגב לק"ק טשערנאביל ע"ש ודוק: &הנה במה שיש לעיין בסוגיא בפ"ק דעירובין דף יא בדין צורת הפתח שעשאו מן הצד עיין בחיבורי ליו"ד מ"ה סי' צ"ה מ"ש בזה שם בעזה"י ודו"ק:

ב

(שם סעיף יא) אפי' לא עשאו לשם לחי וכו' ובלבד שיסמכו עליו מע"ש וכו'. נ"ב הנה נשאלתי בדין צוה"פ שהעמידו בשבת הקנה עם החבלים אם מותר לטלטל אף שלא סמכו עליו מע"ש הנה לדעתי הדבר פשוט וברור שמותר לטלטל ולא בעינן סמכו רק בלחי שאין בו היכר חדש עתה ועשייה חדשה והרי היא כמו שהי' אתמול לכך בעינן סמכו עליו מע"ש אבל בצוה"פ דניכר הוא שהוא פתח לא מבעיא אם העמידו הלחי והחבלים עליו עתה ודאי דמותר דלא שייך בזה לומר שלא סמכו עליו מע"ש כיון דיש כאן היכר גדול שהעמידוהו היום אף גם אם הלחי עומד מאתמול ועתה קשרו עליו החבלים נמי מותר כיון דחזינן דהוא פתח לא בעינן סמכו ומ"ש הט"ז בסוף סימן זה התם שאני דאין החבל מונח על הגפופין רק למעלה ואינו צוה"פ ממש רק לצרפו מדעתינו במקום לחי בזה כיון דעומד כאן מע"ש וגם אינו מונח עליו רק למעלה בזה בעינן סמכו עליו מע"ש אבל היכי שעשוהו מחדש בשבת אף דהוי החבל למעלה או שהיה מכבר והניחו החבל עליו בענין דהוי כפתח ממש בזה ודאי לא בעינן סמכו עליו מע"ש וז"ב ונכון לפענ"ד כיון דנעשה כעין פתח ממש לא בעינן סמכו עליו מע"ש וז"ב ודו"ק:

ג

(שם סעיף כו) הא דמבוי ניתר בלחי או קורה וכו' ולא יהא רחבו יותר מעשרה אמות מצומצמות. נ"ב הנה זה הוי פלוגתא ספ"ק דעירובין דאביי ס"ל דאמות מבוי ואמות סוכה באמות בת חמשה ורבא ס"ל באמות בת ששה רק מצומצמות והנה הרא"ש כתב שם דהלכתא כרבא דמילתא דאביי מוקי לה כרשב"ג ומלתא דרבא ככ"ע ע"ש ותמהתי למ"ל ראיה זו בלא"ה הרי מפורש בש"ס דבכל מקום הלכה כרבא נגד אביי לבר מיע"ל קג"ם ואין לו' דהיינו דוקא בשל תורה ולא בדרבנן זה אינו חדא דהרי בזה הוי רבא לקולא וא"כ מכ"ש דבדרבנן הלכה כרבא להקל ועוד הרי ביע"ל קג"ם הוי לחי העומד מאליו וא"כ מוכח דגם בדרבנן שייך הך כללא גם ראיתי שם בהרא"ש אות ד' דמפלפל שם אם הלכה כרב יוסף דהוא רביה דאביי או כאביי ומוכח דס"ל דמה דקי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אין אביי ורבא עצמו בכלל ועיין בחיבורי נדרי זריזין סי' ריז סעיף י"ח הבאתי שם בשם הב"ח להיפוך ובחיבורי ספר החיים סי' שנ"ח ותימה שנעלם מהם דברי הראשונים הללו שהובא בהרא"ש כאן וצ"ע. שוב ראיתי שהקושיא שהקשיתי על הרא"ש ל"מ לטעמא דאין הלכה כאביי מכח דאביי רק כרשב"ג ורבא ככ"ע והרי בלא"ה אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והרגיש בזה הק"נ ונדחק בזה. ולפענ"ד י"ל יותר נכון דהנה רבא אמר הללו עוצבות ורש"י פירש עוצבות מצומצמות ולפ"ז י"ל דהך סימן דיע"ל קג"ם הוי העי"ן מרמז על עוצבות או המ"ם מן קג"ם על מצומצמות ובזה הלכה כאביי וי"ל דודאי בזה הלכה כאביי והוא מיע"ל קג"ם מה דפסק הש"ס בעד זומם בב"ק ובמומר אוכל נבילות בסנהדרין כאביי י"ל דהש"ס היה מקובל דהלכה כאביי ביע"ל קג"ם והיה בעצמו מסופק אם העי"ן מרמז על עוצבות אבל בעד זומם אין הלכה כאביי או להיפוך דהעי"ן מרמז על עד זומם רק המ"ם מרמז על מצומצמות ובמומר אין הלכה כאביי וכיון דמספקא ליה קיי"ל בתרווייהו לחומרא כאביי דאביי מחמיר שם בתרוייהו אבל לעולם י"ל דעוצבות דכאן הוי חד מסימנא יע"ל קג"ם ובפרט דהוי לחומרא לכך כתב הרא"ש דבזה מסתברא דאין הלכה כאביי דהוי כתנאי ולכך אין זה מיע"ל קג"ם ואתי שפיר כן נראה להמליץ בעד הרא"ש וזה נוח יותר מדוחקים שלהם למעיין בהם ודו"ק: &והנה בהיותי בזה קשה לי במה דקאמרו הן אביי הן רבא דבסוכה דהוי לחומרא הוה בת ה' או הוי מצומצמות והכל כיון דהוי לחומרא וקשה הרי אמרי' בסוכה פ"ג גבי ר"י אומר אין סוכה נוהנת אלא בארבעה מינים שבלולב מק"ו ואמרו שם רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אין דין לא מצא ד' מינים יהא יושב ובטל וכו' א"כ מוכח דחומרא זו קולא היא א"כ ה"נ הוי קולא אם אין לו סוכה רק בדופן עקומה בד' אמות מצומצמות או בגבוה כ' מצומצמות א"כ אם נימא שהיא פסולה ואין לו אחרת יהיה יושב ובטל א"כ הוי חומרא זו קולא והיאך אמר דהוי לחומרא הרי הוא חומרא דאתי לידי קולא [ובשלמא במבוי הוי רק חומרא דבלא"ה אינו מטלטל בה] ואין לו' דבשלמא התם דמדבר מן דין תורה אם מדין תורה לא הוי סוכה רק בד' מינים שוב אף באין לו אחרת פטור מלישב בזו לכך נחשב חומרא דאתי לידי קולא אבל בזה דהוי רק דרבנן א"כ באמת אם איו לו אחרת יושב בזו ולכך לא הוי חומרא דאתי לידי קולא אך א"כ קשה למה פריך הש"ס דהוי קולא במשך ד' אמות ולתירוץ אחד לא ס"ל דרוב אמות קאמר הו"ל להקשות טפי הרי בגובהה ודופן עקומה נמי יש קילא אם אין לו אחרת אם מחויב לישב בזו או לאו אז משערין באמה בת ששה ובע"כ מוכרחין אנו לו' דרוב אמות קאמר א"כ קשה לל"ק דלא ס"ל רוב אמות קאמר וצע"ג ודו"ק. ועיין בחיבורי לאו"ח משנת תר"א לפ"ק בהלכות חנוכה סי' תרע"א מ"ש שם דבקורה כל דהוי מקצתה בתוך עשרים או סמוך לעשרים אמה כל דאין החלל רק כ' אף דאם קלשת לעליון לא די בשל מטה ותפול מכל מקום כשירה כיון דסוף סוף השתא הוא עומד נעשה כשפודין של ברזל אבל בסכך אינו כן רק בזה אם קלשת לעליון לא יהי' בתחתון צלתה מרובה מחמתה פסולה דלא כהר"ן שהביא הט"ז בסי' תרל"ג ע"ש מלתא בטעמא כי טוב הוא בעזה"י ודו"ק היטב:
(שם) ואם היה גבוה יותר מכ' ובנה בנין תחת הקורה למעט מכ' די בבנין רוחב טפח ברוחב הקורה וכו' נ"ב הנה מ"ש דיהיה גבוה יותר מכ' הכוונה בע"כ דקאי על החלל דהחלל הוי גבוה יותר מכ' ולא הקורה דהרי הש"ע פסק לעיל דחלל מבוי תנן כמ"ש להדיא בסעיף זה ואם היה גבוה חללה יותר מכ' וכו' א"כ כיון דמיירי כאן דהוי החלל יותר מעשרים א"כ למה כתב אח"כ ובנה בנין תחת הקורה למעטה מכ' הוי די למעטה מיותר מכ' ועד כ' כשרה מזה נראה בעליל דכוונתו כמ"ש הד"מ בס"ק ז' דנראה מדברי הרי"ף והר"י ריש עירובין דאם הי' בתחלה למעלה מעשרים ובא למעטו מניח הקורה שיהיה גם כן מכלל העשרים אבל אם אינו גבוה למעלה מכ' רק הקורה א"צ למעטו בשביל זה ע"כ. וזה שכתב הש"ע בדיוק דתחלה כתב ואם היה גבוה יותר מכ' היינו החלל הוי יותר מכ' דבלא"ה אם לא היה החלל יותר מכ' אף דהקורה מונחת למעלה מכ' לא היה צריך למעט אך כיון דהחלל למעלה מכ' וא"כ צריך למעטה בזה צריך למעטה מכ' שאף כ' לא יהי' החלל רק הקורה יהיה בתוך עשרים מיהו נראה דא"צ שיהיה המיעוט כ"כ שיהיה כל עובי הקורה בתוך כ' רק די למעטה משהו מכ' שיהיה משהו קורה מונח בתוך כ' והטעם נראה דבשלמא אם היה הדין שהקורה עצמה יהיה מכלל העשרים אז הוי בעינן שכל הקורה יהיה בתוך הכ' דבלא"ה אי נימא קלשת הו"ל קורה שנטלה ברוח ולא מהני אך לדידן דקיי"ל מבוי תנן א"כ מן הדין יכולה להיות כל הקורה למעלה מכ' רק דלכך בעינן לכתחלה להיות הקורה בתוך עשרים דבלא"ה פן לא ידקדק כ"כ במדה שמא יהיה משהו יותר מעשרים דחלל ופסולה הקורה לכך ראוי לדקדק לכתחלה להיות הקורה עצמה בתוך עשרים ולא יבא לידי טעות בזה די אם משהו מן הקורה מונח תוך כ' שוב לא אפשר לבוא לידי טעות להיות החלל יותר מכ' ומה שעובי הקורה הוי יותר מכ' לא איכפת לנו שבאמת כל הקורה מותר למעלה מכ' דחלל מבוי תנן ולא שייך לו' קלשת ולכך דייק הש"ע וכתב שבנה בנין למעטה מכ' ולא כתב כמה ימעט כפי שיעור עובי הקורה ובע"כ דבמיעוט משהו סגי והיינו כמ"ש דבמשהו מן הקורה שהוא בתוך כ' מותר אף לכתחלה. ובזה מיושב מה ששאלני ידידי הרבני החריף מוה' ישראל ביק ני' להקשות על דעת הד"מ מן הש"ס דעירובין דף ג' ע"ב במה שאיתא שם דפריך למ"ד חלל מבוי תנן ממה דתנינן כיצד היה עושה מניח הקורה משפת עשרים ולמטה וכו' ומה פריך הרי לכתחלה בעינן שיהי' הקורה בתוך עשרים והוא לא קאמר דחלל מבוי תנן רק לענין דיעבד ומה פריך. ולפמ"ש אתי שפיר מאד דהרי רש"י פירש שם משפת עשרים ולמטה שיהי' עובי הקורה בתוך כ' וא"כ פריך שפיר דבשלמא אם הקורה מכלל העשרים אז בעינן שיהיה כל עובי הקורה מכלל הכ' אבל אם חלל מבוי תנן רק לכתחלה ראוי שיהי' תוך העשרים בזה די אם משהו מן הקורה הוי תוך העשרים ולא כל עובי הקורה ולמ"ל כל עובי הקורה בכלל העשרים ומה דמשני שם משפת עשרים ולמעלה אין הכוונה דעד ולא עד בכלל ויהיה לכתחלה מותר להניח כל הקורה למעלה מעשרים רק הכוונה עד ועד בכלל שיתחיל הקורה משפת עשרים ממש ולמעלה שמקצת הקורה יהיה מונח בשפת עשרים ויהיה משך עוביה למעלה מעשרים והיינו ממש כדעתינו ודו"ק. אך הנה שוב עיינתי בלשון רבינו יהונתן בריש עירובין שממנו מקור דין זה של הד"מ כתוב שם בפירוש ד"ה נותן הקורה וכו' שכל עובי הקורה יכנס להשלמת עשרים אמה ולכך נשאר קושיית הרבני הנ"ל במקומו אך לשון הרי"ף שם אינו סובל גם כדעת הד"מ שזה לשון הרי"ף שם כיצד ממעטו נותן עליה קורה מעשרים ולמטה כי היכא דהוי חלליה עשרים עכ"ל והוא לשון שאין לו ביאור כלל ואף לפי הבנת הד"מ אין לו פירוש שתחלה משמע מלשונו שאם ממעט צריך למעט לכתחלה להיות פחות מכ' ואח"כ כתב כי היכא דלהוי חלליה כ' משמע דיכול לעשות המיעוט שיהי' חללו כ' ולשונו סותר תכ"ד לכך הי' נראה בעליל שט"ס נפל בהרי"ף וצריך להיות מעשרים אמה ולמעלה כי היכא דליהוי חלליה כ' וגם דעת רש"י ד"ה כמה דצריך ליה בדף ד' ע"ב מפורש שם דדי לכתחלה למעט שיהיה נשאר חלל כ' ולא כדעת הד"מ. והנה ליישב דעת רבינו יהונתן היה נראה וליישב עוד מה שהקשה הרבני ה"ר ישראל ביק הנ"ל דמה פריך בדף ד' היה גבוה מכ' אמה ובא למעטו כמה ממעטו ופריך כמה דצריך ליה ומה פריך נימא דפריך כמה ימעט אם עד כ' או יותר. אך נראה דודאי לדעת רבא עצמו דס"ל חלל מבוי תנן אף לכתחלה מותר לשייר כ' החלל רק כיון דרבה ס"ל דעובי הקורה נמי הוי מכלל הכ' וא"כ י"ל דהך שאלה כמה ממעט כמה דצריך לו רב יוסף ואביי עצמן דמשני אח"כ כן הם עצמן שאלו כן וכעין שכתבו התוס' בפ"ב דב"מ גבי וכמה אר"י קב בד"א ובביצה דף לח ובנדרים כן ה"נ רב יוסף ואביי הם עצמן הקשו כן והם י"ל דס"ל כרבה דעם הקורה הוה כ' ולא ס"ל כרבא לכך כיון דהם ורבה ס"ל כן וגם לרבא קשה הברייתא דפריך מינה הש"ס וצריך להגיה ולכך ניהו דהלכתא כרבא דבתרא הוא וגם כיון דקורה דרבנן הלכה כדברי המיקל אך היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה יש לחוש לדעת רבה וסייעתו ולראות דאף עוביה הקורה יהיה מחלל הכ' כדי לצאת כל הדיעות אבל לרבא עצמו אף לכתחלה לא בעינן שיהיה הקורה תוך ב' ופריך שפיר לרבא כנלפענ"ד לפרש דעת רבינו יהונתן אך כיון דלדעת רש"י מוכח להיפוך ומהרי"ף נמי מוכח כן שיש בדבריו ט"ס ומוכח דס"ל כרש"י וענין זה דרבנן נראה דאין לחוש לכך אף לכתחלה כנלפענ"ד בזה ודו"ק היטב:
הנה אמרתי להעתיק פה איזה שאלות נחוצות לדינא ואשר השבתי עליהם בקצרה. נשאלתי מהרב המאוה"ג מוה' יואל דייטש אבד"ק מאניסטרישטש בנידון העירובין שפ"ק הנ"ל שנמשך הצוה"פ על כמה גגי בתים בענין שההפסק בין הבתים האמצעיים אין רואין הלחי שתחת הצוה"פ מזה ומזה רק רואין החבל לבד אם כשר העירוב והיינו לפי שראה בתוס' דעירובין והרא"ש שם בפיסקא דבי' רב דבעינן שבני המבוי יראו צוה"פ ובנידון זה אין האמצעיים רואים הצוה"פ כלו. וזה אשר השבתי הנה בזה אין בית מיחוש דודאי די במה דרואים הצוה"פ שלמעלה וכיון שאינם רואין מקום שכלה מידע ידעי דיש שם לחי מכאן ולחי מכאן ומה שהביא ראיה מן שו"ת פנים מאירות סי' קמ"ד ומס' מקו"ח דצוה"פ לא מהני אם עומדין בתוך הבית הנה זה לא הוי מטעם שאינו נראה רק הטעם דביתא כמאן דמליא דמיא וכמ"ש שם במק"ח להדיא ומה שקשה עליו מן הש"ס ישבתי זה בחידושי מכבר ואף גם אי הוי טעמא מכח דאינו נראה היינו התם דאינו נראה כלל מבחוץ אבל כאן כיון דעכ"פ נראה לקצת בני אדם לא גרע מנראה מבפנים ושוה מבחוץ או להיפוך דנדון משום לחי ואינו דומה למבוי עקום דאינו נראה כלל הצוה"פ. ועוד הרי אנן אין עושין בעקמימות שום תיקון וסומכין על שמבואות שלנו דין חצרות יש להם וכמ"ש המג"א סי' שס"ג וא"כ ה"ה בזה אין בזה בית מיחוש כלל ומה ששאל בנידון אשר לחי אחד אינו עומד אצל הכותל רק סמוך לפריספיע הנה אם אין הפריספיע גבוה עשרה נראה דלא מהני דהרי עיקר טעם התב"ש דהוי מחיצה שהגדיים בוקעים בה וא"כ סוף סוף הרי יכולים הגדיים להזדקר דרך שם ובטלי מחיצתא ולכך נראה להעמידו על הפריספיע אצל הכותל ובזה אין כאן בית מיחוש כלל ע"כ השבתי. עוד נשאלתי בדין צוה"פ שהעמידו בשבת הקנה עם החבלי' אם מותר לטלטל אף שלא סמכו עליו מע"ש והשבתי הנה לדעתי הדבר פשוט וברור שמותר לטלטל ולא בעינן סמכו רק בלחי שאין בו היכר חדש עתה ועשייה חדשה והרי הוא כמו שהיה אתמול ולכך בעינן סמכו עליו מע"ש אבל בצוה"פ דניכר הוא שהוא פתח לא מיבעיא אם העמידו הלחי והחבלים עליו עתה ודאי דמותר דלא שייך בזה לומר דלא סמכו עליו מע"ש כיון דיש כאן היכר גדול להעמידתו היום אף גם אם הלחי עומד מאתמול ועתה קשרו עליו החבלים נמי מותר כיון דחזינן דהוא פתח לא בעינן סמכו ומה שכתב הט"ז סוף סימן זה התם שאני דאין החבל מונח על הגפופין רק למעלה ואינו צוה"פ ממש רק לצרפו מדעתינו במקום לחי בזה כיון דעמד כאן מע"ש וגם אינו מונח עליו רק למעלה בזה בעינן סמכו עליו מע"ש אבל היכי שעשהו מחדש בשבת אף דהוה החבל למעלה או שהיה מכבר והניחו החבל עליו בענין דהוי כפתח ממש בזה ודאי לא בעינן סמכו עליו מע"ש וז"ב ונכון לפענ"ד אף שכתבו דהפרי מגדים מסתפק בזה לדעתי אין כאן בית מיחוש ומקום ספק כלל והוא ברור לפענ"ד כיון דעשה כעין פתח ממש לא בעינן סמכו עליו מע"ש ודוק היטב. עוד נשאלתי מהרב הדיין מוה' יוסף קאסטינבראהן מק"ק קאלמייא בחדשים מקרוב באו ותקנו עירובי העיר באופן זה עושים בשני קצוות של החוט ומשיחה טבעת של עץ קשור בכל קצה וכל טבעת מונח סביב ראש הלחי וראש הלחי בולט למעלה מאותן הטבעות והבליטה נראה לעין כל וראש כל לחי חרוץ סביבו לצד חוץ מהחוט כדי שיוכל הטבעת לנוח שם שלא יפול למטה עכ"ל השואל והשבתי דהיטב אשר דיבר דהוה צורת הפתח שעשאו מן הצד ל"מ בנדון שלו דהחריץ הוי מחוץ ובצד המשיחה אין כאן חריץ דבזה כל החוט ומשיחה עומד בצד הלחי ולא עליו רק גם אף אם היה החריץ מצד המשיחה או חריץ כל סביביו כיון דאין החוט והמשיחה על הלחי רק על הטבעת והטבעת הוא שמונח על הלחי א"כ סוף סוף החוט הוא מתחיל רק מצד הלחי וא"כ הוי צורת הפתח שעשאו מן הצד מה לי בצד זה הפונה לרחוב מה לי בצד זה הפונה ללחי שכנגדו ובין הלחיים נמי לא מהני אם הוי מצדו ולא עליו לכך אין זה תקנה אלא קלקול וכל המוסיף גורע והעיקר כמנהג הראשונים וכמנהגינו ע"כ השבתי ודו"ק היטב:

ד

(סעיף כט) במבוי שבצד אחד כלה לים וכו' נ"ב עיין בט"ז מ"ש בדין מים הנקרשים דיבטלו מחיצותא וגרע מתבן ועתיד לפנותו ואינו בתורת מחיצה כלל וכמ"ש הרמב"ם בפירושו בפ"ח דאהלות שהם במהירות התכה ע"ש מ"ש בזה ודו"ק:
(שם בהג"ה) ויש חולקים וסוברים דחיישינן שמא יעלה הים שירטון ואין כאן מחיצה. נ"ב הנה הט"ז האריך כאן בתשובה לאסור בכל המים אשר דרכן לקרוש דדומה למה דחיישינן שמא יעלה הים שירטון והרבנים האחרונים בשו"ת אמונת שמואל והח"ץ והכנסת יחזקאל חולקין עליו ומתירין. והנה אין לי פנאי כעת לעיין בזה דרך פלפול. אך בקיצור נראה דאינו דומה לחשש שמא יעלה הים שירטון דשם אין לו זמן קבוע לכך בזה שייך לאסור בכל שבתות השנה ובכל שבת יש חשש בזה אבל בענין קרישת המים זה אינו שכיח רק בחורף כגון טבת ושבט וכדומה אבל בשאר הימים ובפרט בימות הקיץ אין דרכן ואי אפשר כלל להיות נקרשין לכך ודאי אין לגזור ימות הקיץ אטו ימות החורף כיון דבימות הקיץ לא שכיח שיהיו נקרשין ולו' דגזרינן שבתות הקיץ אטו חורף מנ"ל לגזור כן והרי באמת הוי עיקרא דמלתא דרבנן והוי גזירה לגזירה ולכך אין לנו רק מה שאחז"ל שמא יעלה הים שרטון והיינו היכא דבשבת זה גופיא יש חשש זה אבל היכא דבשבתות הללו לא שכיח אין לחוש כך לו' דגזרינן שבתות אלו אטו אחרים זה מנין לנו לו' כן כיון דלא מצינו גזירה זו בש"ס ואף גם בימות החורף דדרכן להיות נקרשין וגם אפי' כשהוא כבר נקרש נראה דאין ראיות של הט"ז ראיה דכל ראיותיו הוי מדברים שאינם ניטלים ממילא רק ע"י אדם לכך י"ל דהוי מבטלין מחיצתא אבל מים הנקרשים הרי עתידין להיות נפשרים מעצמם וכל העומד מעצמו לכך הוי כאילו כבר נעשה כן לכך ודאי לא מבטלין מחיצתא כיון דעומד להיות נפשר מאיליו ואע"ג דלענין משקה קיי"ל דמשקה הקרוש לא נחשב משקה [ועיין לעיל הלכות נט"י סי' קנ"ח] מ"מ היינו לענין בפ"ע אבל מכל מקום להיות חשוב כארעא סמיכתא להיות בטיל על גבי קרקע בזה אף דבר שאינו משקה אם עתיד להיות ניטל לא מבטל מחיצותא ואם כן ה"נ בזה דכל דסופו להיות נפשר מעצמו לא מבטל מחיצתא כן נראה לפענ"ד להקל לסמוך על דעת המתירין בזה ודו"ק ועיין בחיבורי על או"ח משנת תר"א דק"ט בתשובה לק"ק בארדיטשוב מ"ש בענין זה עוד בעזה"י ודו"ק: &עוד נשאלתי מאת הרב הגאון הישיש מוה' ישכר אבד"ק שענסטיחוב במדינת פולין בדבר הגשרים אשר שם וז"ל אשאל שאלה אחת בדבר הגשרים שמים אדירים וגדולים ובקיעות דגים עוברים מתחתיו גם הכובסים נמצאים שם ועוברים לפעמים אנשים מתחת הגשר עכ"ל שאלתו. הנה לדידי אין ספק שאין זה נחשב מחיצה ומה מועיל בזה מה שבקיעות דגים עוברים תחתיו וכן בני אדם זה לא מהני רק לבטל מחיצה דהוי מחיצה דהגדיים בוקעים בה אבל לעשות מחיצה לא מהני זה דסוף סוף כיון דגם למעלה עוברין בני אדם אתי רבים ומבטלי מחיצתא ועוד תימה עליו מ"ש דבחריץ השייך למדינה מאן מבטל ליה הוא תמוה אטו ביטול זה בעינן שיהיה משלהם הכוונה רק כל דנפרץ ורבים עוברים שם בטיל המחיצה ממילא ואין צריך דעתם והרי במחיצה שהגדיים בוקעים בה מי מבטל המחיצה וכי יש כח ביד לבטל המחיצה רק מאיליו הוא בטיל וגם מ"ש דחריץ למטמייה קאי תמה אני עליו היאך לא הרגיש הרי בים אמרינן שמא יעלה הים שירטון מוכח דאם עלה הים שירטון מבטל המחיצה אף דהוי ממילא ואינו עומד למטמייה מכל מקום אם יכלו הרבים לעבור שם בטל המחיצה וכן הט"ז אוסר היכי דאפשר להיות נקרש בחורף והמג"א החולק עכ"פ אוסר אם נקרש הים אף דהוי של מדינה ואינו עומד למטמייה וא"כ ה"נ מה לי אם נקרש למעלה או נעשה עליו גשר מלמעלה והרבים עוברים עליו כל דאתו רבים ומבטלי מחיצתא ומה לי אם שייך ליחיד או לרבים או לכל המדינה ממילא כיון דרבים בוקעין בו מבטלי מחיצתא. וגם מ"ש בענין מה דצדדי הגשר משוחין בששר ונתון עליהם שם אמלתרא והביא מה שאיתא בעירובין דף יא דאמלתרא לא מהני ברחבה הנה גם זה לדידי אינו. חדא דמה דהוא משוח בששר אין לו דין אמלתרא דאמלתרא היינו אם היא בציורים הרבה ופרחים אבל מה דמשוח בששר אין לו דין דאמלתרא ועוד דאמלתרא לא מהני רק במקום דהוו מחיצות ולחי או קורה רק דהוי רחב מעשר בענין דלא הוי כפתח בזה מספקא להש"ס אם מהני אמלתרא ברוחבה אבל בזה בגשר כיון דליכא מחיצות ולא קורה ולחי מה שייכות בזה אמלתרא ובפרט לפי האמת לא מהני אמלתרא ברוחבה וגם מ"ש בענין יו"ד אם בעינן שוחקת או עוצבת כבר ראה בפ"ק דעירובין דף ג' דבעירובין לחומרא בעינן עוצבת ומ"ש רו"מ דהוי דבר שיל"מ והקשה מדף ה' וכ' ויש לחלק לדעתי א"צ חילוק דאטו שוחקת או עוצבת הוי מכח ספק זה אינו מכח ספק רק דכן תקנו חז"ל דבתחלת התקנה תקנו בכל מקום להחמיר דזה הוי שיעורו בעוצבת ולזה בשוחקת אבל היכי דהוי ספק אז הוי ספק עירוב וכשר ע"כ מה שהשבתי:

ה

(שם סעיף ל') מבוי שצדו אחד ארוך ואחד קצר נ"ב נשאלתי בגדר המוקף ד' מחיצות ונפרץ בקרן זוית כמין ג"ם מצד זה ומצד זה בענין שאם נמדד הפרצה בשוה חלק צד זה וחלק צד זה יהיה יותר מעשרה אבל אם נמדד באלכסון לא יהיה הפרצה רק עשרה או פחות היאך נמדוד זה אם דינו כפרצה יותר מעשר או פחות גם אם נמדוד האלכסון או בשוה כנגד צד הקצר לדופן שכנגדו שיהיה פחות מאורך האלכסון: &וזה אשר השבתי הנה לדעתי הדבר ברור שמודדין האלכסון והוא מוכח בש"ס דעירובין דף ח' שממנו הוא המקור של הסעיף ל' הנ"ל וז"ל אמר רב כהנא וכו' מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר פחות מד' אמות מניח את הקורה באלכסון ד"א אינו מניח את הקורה אלא כנגד הקצר וכו' אמר רב כהנא הואיל ושמעתתא דכהנא אימא בה מלתא הא דאמרת מניח הקורה באלכסון לא אמרן אלא שאין באלכסונו יותר מעשר אבל אם יש באלכסונו יותר ד"ה אינו מניח אלא כנגד הקצר וכו' ופירש"י אבל יש באלכסונו יותר מעשר נמצא פתחו רחב מעשר שהרי כל תחת הקורה הוי פתח ע"ש א"כ מוכח מזה דבאלכסון משערינן ואף אם בשוה כנגד הקצר לא הוי אלא עשרה משערין דוקא באלכסון וא"כ מוכח דבאלכסון משערינן ואף אם בשוה כנגד הקצר לא הוי אלא עשרה ואין לו' דשאני התם דהוי רק לענין להשתמש תחת הקורה זה אינו דהרי בט"ז כתב כאן דגם לענין תוך המבוי אסור להשתמש אם הוא ביותר מעשרה באלכסון מוכח דגם לענין תוך המבוי משערינן באלכסון ואם הוי יותר מעשר לא מהני הקורה א"כ מוכח דאף לענין תוך המבוי משערינן באלכסון כן היה נראה לכאורה מיהו כד דייקינן זה אינו דזה מיירי הכל אם רוצה להניח הקורה באלכסון כיון דרוצה להשתמש באלכסון ולעשות כן הפתח להיות באלכסון תורת פתח עליו אז משערינן השיעור כפי מה שהוא באלכסון כיון דרוצה להשתמש כעת מקום הארוך ומניח כן הקורה כיון דהוי שוה לפתח באלכסון בזה משערינן כפי מה שהוא ברוחב באלכסון אך אם רוצה להניח הקורה כנגד הקצר בשוה משערינן באמת הפתח כפי רחבו בשוה וא"כ ה"ה גבי חצר נראה כיון דקי"ל דפרצתו הוי בעשר אמות ובפחות מעשר אמות א"צ תקון כלל נראה דהוי נמי כה"ג וכמו שהדין במבוי ע"י קורה כן הדין בחצר מצד עצמו דלהשתמש נגד הארוך אסור אם הוי באלכסון יותר מעשר אבל כנגד הקצר מותר להשתמש אף שהוא באלכסון יותר כיון דשוה ליכא עשרה אמות כן נראה לי נכון וברור לדינא:

ו

(שם סעיף לו בהג"ה) ובזה התל הוי כמחיצה נ"ב עיין במג"א מ"ש דאפשר דלא נקרא בקעו בו רבים פחות מששים רבוא כמ"ש בסי' שמ"ה סעיף ז'. וקשה לי דהרי מפירש"י והמג"א לקמן סי' שס"ה סק"ד מ"ש דלא בקעו בו רבים היינו כגון שיש שם צואה או טיט וטינוף שאין דרך הרבים לעבור בו משמע להדיא דדוקא במקום שאין ראוי לעבור בו מצד עצמו זה לא נקרא בקעו בו רבים אבל כל שהמקום ראוי מצד עצמו לעבור בו רבים אף דלא עברו בו רבים ממש נקרא בקעו בו רבים ומכ"ש אם בקעו בו רבים ממש רק דלא עברו ששים רבוא דנקרא בקעו בו רבים כיון דאין המניעה מצד המקום והרי עיקר ראיית המג"א הוי מסימן שמ"ה דס"ל לרש"י דאין רשות הרבים פחות מששים רבוא וזה הוי שיטת רש"י כן ומדברי רש"י מוכח להיפוך דלא בעינן ששים רבוא דאל"כ הוי ליה לפרש כפשוטו דלא בקעו בו רבים דלא עברו ששים רבוא ובע"כ דלא בעינן העברת ששים רבוא בו רק כל דראוי לעבור בו נקרא בקעו בו רבים ואפשר דהמג"א מחלק בין דין זה להתם דהתם מיירי במבוי שנתקן בלחי וקורה כיון דהוי החשש שם דלמא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא ובטל ליה תיקון המבוי בזה כל דהפתח ראוי לעבור בו רבים יש גזירה זו לכך בעינן דוקא צואה וטיט וכו' אבל היכא דהעיר מוקף מחיצות כתל וכדומה דהוי רה"י ממש ולא אישתרי בתקח"זל בזה לבטל הדרך מתורת רה"י לא בטל ליה עד דבקעו בו רבים ממש ודוקא ששים רבוא מיהו זה אינו למעיין בטור סימן זה שכתבו ז"ל דהתל עולה במקום לחי משמע דגם בהתל הוי מטעם לחי וממילא כל דראוי להיות בקעו בו רבים בטיל ליה הלחי כמ"ש לעיל ומוכח מהפוסקים הנ"ל דלא כהמג"א ודו"ק: &והנה שיעור רוחב הדרך דבקעו בו רבים בעינן שיהיה יותר מעשר אמות אבל בפחות מעשר אמות אין קפידא כדמוכח לקמן בסי' שס"ה ובש"ס מקור הדין שם. והן אמת דמלשון הש"ע שכתבו שם דשיעורו משמע דהכוונה בעשרה טפחים בכל מקום דנקט לשון עשרה דלגבי אמות נקט תמיד עשר אמות או סתם עשר לשון נקבה אבל עשרה לשון זכר זוכר תמיד גבי טפחים מ"מ בע"כ דהש"ע לא דייק בלישנא והתם הכוונה על עשר אמות כדמוכח בש"ס דהדבר תלוי בשיעור פתח או לא ושיעור פתח הוי תמיד בעשר אמות ובע"כ דלא דק המחבר בלשונו וא"כ בתל בעינן שיהיה המקום דבקעו בו רבים יותר מעשר אמות ועכ"פ נראה דלא כהמג"א ובזה לא בעינן ששים רבוא ואינו דומה לדין דסי' שמ"ה דהתם מדבר לענין תורת רשות הרבים ממש ומן התורה לכך ס"ל לרש"י דבעינן ששים רבוא אבל כאן לדינא דידן לא בעינן ששים רבוא דניהו דפחות מששים רבוא לא הוי רה"ר כרמלית עכ"פ הוי ומדרבנן לא בעינן ששים רבוא ואף בפחות בטלי מחיצתא גם י"ל כוונת רש"י שם דדוקא היכא דליכא ששים רבוא כלל אז לא הוי רה"ר אבל כאן היכא דאיכא ששים רבוא אף דבאותו הדרך לא בקעו ששים רבוא כל שבגוף העיר יש ששים רבוא ובאותו התל בקעו בו רבים בטיל ליה מחיצתא. גם י"ל הכא שאני דהרי אם לא הוי התל הוו אסורין לטלטל שם והיו נידונין בזה כרבים רק ע"י התל באים לעשותו רה"ר כל דרבים בוקעים בו בשיעור שאם היו רבים הללו במקום שאין שם תל היו אוסרים זע"ז גם כאן בטלי המחיצה ויש לו דין בקעו בו רבים ובקיעת הרבים פועל עכ"פ לעשות מחיצות התל כמאן דליתא ואם לא היה שם תל ודאי אסורין אף כאן אסורין משא"כ בנדון של רש"י דלאו מטעם מחיצה הוא מתיר רק דבפחות מששים רבוא לא הוי רה"ר בזה מותר בפחות מששים רבוא אבל כל דלולא המחיצה הוי אסור רק ע"י המחיצה הם מותרים כל דבקעו רבים דראוין לאסור אם לא הוי התל או המחיצה גם כעת הם מבטלין מחיצותא וז"ב לפענ"ד ונכון ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] אינה רשות הרבים וכו'. ולענין כשזרק מרשות היחיד לרשות הרבים מחלק הט"ז בין פתוח לרשות הרבים שרבים דוחקין בתוכו שאינו חייב עיין שם, ומב"ח ומגן אברהם משמע דבכל ענין חייב ועיין ריש סימן שמ"ה:

ב

[ב] [לבוש] משהו מכאן וכו'. בשולחן ערוך כתב טפח מכאן דשיור דכותל גרע מפס במשהו והוא כתירוץ שני דתוס' עירובין דף י' ודעת הלבוש נראה כתירוץ ראשון שם דאף בכותל סגי במשהו וכן משמע בעבודת הקודש דף ו' וכדאי הרשב"א לסמוך על הכרעתו, ודלא כב"ח דהחמיר אפילו בפסין בטפח וסמך על רבי יהונתן וליתא דאף רבי יהונתן לא קאמר אלא בכותל וגם בכותל יש לומר דלאו דוקא נקט כמו שכתב בית יוסף דסגי במשהו:

ג

[ג] אין בפירצה ארבעה טפחים וכו'. ואפשר דמיירי שחצר רחב באמצע ובקצהו הוא קצר שאין במלואו רחב ארבעה טפחים אבל אם כל החצר פחות מארבעה טפחים אין צריך תיקון כמו שכתוב סעיף כ"א (מגן אברהם), ולא נהירא דהתם מיירי במבוי אבל בחצר צריך תיקון כמבואר בעירובין דף י"ב וכן משמע במרדכי ואגודה והגהות אלפסי שם. בצורת הפתח עיין סימן שס"ב סעיף י':

ד

[ד] [לבוש] כל שהוא. אפילו פחות מאצבע (בית יוסף):

ה

[ה] אם קשר אדם וכו'. מיירי שלא הודיעו אם כן ילך משם לכך בעיא קשור (מגן אברהם), ועיין סימן שס"ב ס"ק י"א:

ו

[ו] [לבוש] ודוקא בתיקון וכו'. ומלבושי יום טוב תירץ דשאני משתי רוחות ועיין ס"ק ב':

ז

[ז] לא מצי קאי וכו'. ואפילו אין הרוח מפילו אלא מנדו כמו שנתבאר ריש סימן שס"ב (מגן אברהם):

ח

[ח] רחוק וכו'. דאתי אוירא וכו' לכן אם הלחי רחב משלושה שרי הואיל והעומד מרובה על הפרוץ (ריא"ז), אבל דעת התוס' דאפילו הכי אסור (מגן אברהם) וצריך עיון:

ט

[ט] [לבוש] לפיכך וכו'. והט"ז חולק על רמ"א דבתרומת הדשן משמע דוקא בצורת הפתח דאין צריך רק קנה אחת מזה וקנה אחת סגי בכל שהוא ולא בלחי, ולא קשה מידי דלהבית יוסף גם בלחי סגי בכל שהוא כדלעיל, ומלבושי יום טוב כתב דהבית יוסף סבירא ליה דבכל לחי סגי בכל שהוא מכל מקום במחוי סיד מסתפק, ונראה לי דלרמ"א פשיטא ליה מהך דשברי שברים, עד כאן, בשיירי כנסת הגדולה מבואר דנוהגין אף בלחי דיותר יש להקל בסיד מחוי בלחי מצורת הפתח ושנוהגין בשניהם להקל, ופשוט שיהא הסיד עב קצת כחוט הסרבל. אבנים היוצאים מן הגדר לזו למעלה מזו פחות משלושה הוי לחי והוא שיהא בגבוה בין כולן עשרה טפחים (עבודת הקודש):

י

[י] [לבוש] אם גבלו וכו'. כן כתוב בבית יוסף ותמיהני שנעלם ממנו משנה סוף תמורה ויו"ד סימן קמ"ד דאפר עצי אשרה אסור בהנאה אם כן צריך לפזרו לרוח כמו העצים עצמן (ט"ז), ועיין סימן תקפ"ו סעיף ג' וצריך עיון, גם נראה לי דמצוות לאו ליהנות ניתנו ועצי אשירה גופיה דאסור דעומד לשריפה ועפר עומד לפזר לרוח מכל מקום:

יא

[יא] [לבוש] צורה ראשונה צורה שניה צורה שלישית צורה רביעית. ולחכמת שלמה צורה שלישית ליתא שכתב בפנים לכולי עלמא ליתא (מלבושי יום טוב), ועיין ט"ז ונחלת צבי:

יב

[יב] [לבוש] אילן שנטעו וכו'. והוא הדין גדל מעצמו (עבודת הקודש):

יג

[יג] כאילו סמכו וכו'. משמע דאם בפירוש לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעברו על ידי לחי זו לא הוי לחי (מגן אברהם), ונראה לי דוקא שלא טלטלו בשבת העבר כלל שלא היה שם לחי אחר:

יד

[יד] [לבוש] דהוי הפרוץ מרובה וכו'. אם הדופן יותר מארבע ומסופקין אם עומד במחיצה על מחצה או מרובה על הפרוץ אם אינו כפרוץ מותר דספק דבריהם להקל ועוד שיש שני צדדין להקל שמא עומד מרובה ואם תאמר אינו מרובה יש לומר שמא כמוהו עבודת הקודש דף ה':

טו

[טו] ושוה מבפנים וכו'. אבל בתוס' דף ט' והרא"ש הכריחו דבכהאי גוונא לא הוי לחי דלא נקרא נראה מבחוץ אלא לעומדים לאחורי המבוי אבל באמת שהבית יוסף אינו מפרש כן לתוס' והרא"ש ומכל מקום החכמת שלמה פירש כן וכן נראה (מלבושי יום טוב):

טז

[טז] [לבוש] שכן הוא הדין בכל לחי וכו'. קשה מסימן שס"ה סעיף ד', וצריך לומר דמיירי הכא בפתוח לכרמלית וצריך עיון, ובשולחן ערוך כתב מגן אברהם דהא הצד השני קצר מזה ובגמרא מיירי שצד השני גם כן ארוך, עד כאן, ולכאורה בכל לחי צדו השני קצר ואפילו הכי מותר וצריך עיון:

יז

[יז] [לבוש] ואם רחב ארבע אמות וכו'. והוא הדין רצפו בלחיים פחות פחות משלושה משך ארבע אמות, ודוקא בשאין הלחי החיצון בולט כלום אבל כשבולט משהו חוץ למבוי מותר. היו רחוקים זה מזה שלושה טפחים משתמש עד חודו החיצון של לחי החיצון ואם עומד כל לחי וכו' (עבודת הקודש דף ו'):

יח

[יח] אם נעץ וכו'. דוקא כשנעץ תוך עובי הכותל ובולטים לחוץ אבל אצל הכותל מותר מטעם לחי (עולת שבת):

יט

[יט] כדי לקבל וכו'. כלומר אם המבוי רחבה עשר אמות צריך לקבל שמונה עשרה אריחין דהוא תשע אמות כמו שכתב סעיף כ"ה (עבודת הקודש). כתב בית יוסף וב"ח אם עשה מקש וקנים אף שבריאה כדי לקבל אריח אסור כיון דרוב מקש וקנים אינן בריאות מבוי מפולש משני צדדין שנתקן בצד אחד בצורת הפתח ומצד אחד לא היה שני צדי מבוי שוין אלא אחד קצר ושני ארוך בלחי סגי (רלב"ח ס"ו):

כ

[כ] טפח ולא בארכן שלושה טפחים וכו'. דאז הוי הקורה כלבוד כמו שכתב סעיף כ"ה וכן אם יש טפח הוי כקורה עיין שם:

כא

[כא] יש אומרים שצריך וכו'. כן פסקו הרמב"ם וסמ"ג וכן פסק בעבודת הקודש ובשלטי גיבורים משמע שכן דעת הרי"ף:

כב

[כב] ואינה נוגעת וכו'. אפילו מרוחק משני כתלים כגון שנעץ קנה כל שהוא באמצע המבוי להניח קורה עליה דאמרינן לבוד משני רוחות (פרק קמא דעירובין):

כג

[כג] ויש אומרים שצריך וכו'. כן כתוב בשולחן ערוך ובית יוסף, ולעניות דעתי לא פליג הנך יש אומרים אסברא ראשונה דאם יש בשניהם רוחב טפח מותר כל שיש ביניהם פחות משלושה אבל כשאין בשניהם אלא רוחב חצי טפח אז לא יהא ביניהם רק טפח כדי שיוכל להניח עליהם אריח שהוא טפח ומחצה דאז מונח אצבע אחת על כל קורה, ואף דאין צריך בקורה רק טפח מכל מקום הכא דבשני הקורות עצמן אין טפח וטפח ביניהם צריך שני קורות וכן נראה לי פירוש הטור ור' יהונתן וכן מוכח בעבודת הקודש דף ה' והוא ברור, גם הב"ח ואחרונים לא ירדו לזה, ומה שהחמיר הב"ח דבעינן דוקא שיהא בשניהם רוחב טפח ונוגעין זה בזה ממש לא משמע הכי בפוסקים וכן הנחלת צבי חולק עליו:

כד

[כד] בתוך טפח. ואפילו אם הם יחד ארבעה אם האויר שביניהם ארבעה טפחים לא מהני דעל כל פנים אין ראוי להניח אריח עליהן מה שאין כן בסעיף י"ד דראוי רק שאינו חזקים (מגן אברהם), ונראה לי שיש טעות סופר בדבריו וצריך לומר אם האויר שביניהם יותר מטפח לא מהני ודו"ק, מיהו כבר כתבתי להקל כל שיש בשניהם רוחב טפח אם אין ביניהם שלושה טפחים:

כה

[כה] ויש פוסלין וכו'. ונקטינן לחומרא (ב"ח):

כו

[כו] קורה רחבה וכו'. פירוש רחבה עשרה טפחים כיון דמשולשלת עשרה טפחים יוצאה מתורת קורה כמו במחצלת והוי מחיצה שתחתיו גדיים בוקעים בה ואסור כמו שכתב הרשב"א, קא משמע לן דמותר כיון שהקורה נראית ואין מכוסה במחצלת שם קורה עליה. ומה שכתב אפילו נמשכת עד למטה מעשרה וכו' היינו דהוה אמינא כיון שמשולשל למטה מעשרה מארץ אין תורת קורה עליה כדמסיק. ומה שתמה הט"ז על הרשב"א מסעיף י"ב נראה לי דלא קשה מידי דבמחיצה צריך יותר היכר מלחי:

כז

[כז] מרווחות וכו'. ובסיפא מצומצמת דאזלינן לחומרא:

כח

[כח] אלא בצורת הפתח וכו'. והרמב"ם דבפחות מארבע אמות דינן כחצר ואפשר דלאו דוקא נקט צורת הפתח (מגן אברהם), ונראה לי דגם ברחבה מעשר אמות ואילך דינו כחצר וסמך השולחן ערוך ולבוש אמה שכתב בסוף סעיף או בפס וכו' או בצורת הפתח וכן משמע בעבודת הקודש דף ד', גם אשתמיט למגן אברהם מה שכתוב בשולחן ערוך סעיף ל"ב:

כט

[כט] [לבוש] דלא שלטא וכו'. ואם הקורה רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר, וכן נראה לי שאילו היתה רחבה שבעה אף שאינה בריאה כשרה שכל שרחבה ארבעה העין שולטת בו עבודת הקודש ד':

ל

[ל] בנין וכו'. והוא הדין עפר וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא ימעט מכשיעור:

לא

[לא] עד שיהיה פתוחים וכו'. השמיט הגהת רמ"א ואפילו כל חצירות פתוחות זו לזו ויש חולקין, עד כאן, ואולי טעמא משום דבית יוסף פסק כיש חולקין וסתמא כפירושו דאין פתוחות זו לזו (מלבושי יום טוב), ותימא על גדול שכמותו שלא ראה בסוף סעיף זה שכתב לבוש דברי רמ"א כהווייתן גם לדינא עיקר כסברא ראשונה כמו שכתב הב"ח וכן בבתים פתוחות זו לו, ובעבודת הקודש דף ד' אפילו עירב כל בית ובית צריך שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר:

לב

[לב] שיהא ארכו יתר וכו'. ואפילו כל שהוא (עבודת הקודש). איזה ארכו של מבוי דרך כניסתו ומה שאינו דרך כניסתו קאי רחבו ואף על פי שרחבו יותר מארכו (שם). הג"ה שכתב רמ"א כאן כתב הלבוש בסוף סימן זה ומלבושי יום טוב שגג בזה וסבור שהשמיטו להאריך והוא לחינם:

לג

[לג] שאין בו ארבעה וכו'. פירוש בפתחו אף שבתוכו רחב ארבעה (בית יוסף), וכן משמע מר"י דף צ"ב כתב ר"י דף פ"ח ודוקא במבוי אבל בחצר לעולם צריך תיקון ועיין ס"ק ג':

לד

[לד] [לבוש] שאחד מצדדיו וכו'. פירוש ששפתו גבוה עשרה ודוקא שיהא סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הנהר רחוק מבתים עשר אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ, וכן באשפה מיירי שגבוה עשרה ומשמע בבית יוסף דאף שצד אחד ים וצד אחד אשפה וצד אחד סתים וצד אחד פתוח ברשות הרבים בלחי או קורה נמי מותר לסברא זו ולבוש דנקט שאחד מצדדיו נראה משום דלרבותא דיש אומרים דאפילו הכי צריכה תיקון. כתב אמונת שמואל סימן מ' עיר שחריץ עמוק עשר ורחב ארבע מקיפה הוי כמחיצה:

לה

[לה] ויש אומרים וכו'. וכן עיקר וכן פסק הב"ח וכתב מגן אברהם דוקא בים אבל בשאר נהרות לא חיישינן שיעלה שרטון אם לא שדרכו להתייבש בקיץ הרבה, ואם נקרשין בימות הגשמים בטלה המחיצה ואסור לטלטל והט"ז האריך דכיון שדרכן לקרוש אסורין לעולם ובש"ס מיירי בים שאין דרכן לקרוש, ועיין מגן אברהם סימן שס"ה ס"ק ט':

לו

[לו] [לבוש] ויטלטלו מן המבוי וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב כן כתב בבית יוסף בשם המגיד אבל רש"י פירש יטלטלו במבוי עצמה והבית יוסף ולבוש אישתמיטתיה לפירוש רש"י, ולי נראה דהמגיד אינו מפרש שכל הצד הוא ים וגם לא ברוחב יותר מעשר ולכך לא חש לטלטל דבמבוי עצמה, עד כאן. ולי נראה דעת המגיד דאף שנשאר ביבשה מדרון בעומקי דהוי מחיצה כמו שכתב סוף סימן זה מכל מקום אסור שמא יטלטל ממבוי וכרמלית וכן משמע במגן אברהם, אלא דלמה שכתב דלמגיד לא מהני צורת הפתח או לחי או קורה רק מחיצה גמורה ולעניות דעתי מהני כיון שיש היכר לא אתא לטלטל:

לז

[לז] [לבוש] יותר מארבע אמות וכו'. ואפילו יש ברוחב אלכסון יותר מעשר מהני צורת הפתח אבל כשיעשה לחי בכל צד לא מהני אלא בפחות מעשר, כן משמע בב"ח, אבל הט"ז חולק דאפילו בפחות מעשר לא מהני לחיים כיון שאין עומדין בשוה וכן פסק הרלב"ח:

לח

[לח] שני פסין וכו'. דאפילו חצר אחד יכולין לחלק בכהאי גוונא (הרא"ש), כל העיר במבוי אחד שיש לחי בראשו שאין מערבין אותו לחצאין ואם יש פירצה בטל הכשירה אם רבים בוקעים בהם ואז יכול להכשיר חציה במחיצות ולערב אותה (בית יוסף שס"ד):

לט

[לט] פס ארוך ארבע אמות וכו'. דאין משך מבוי פחות מארבע אמות ומעתה אין אויר שמכאן ומכאן מבטלין שאין אויר מבטל כותלי המבוי (עבודת הקודש):

מ

[מ] ויש אומרים שאין וכו'. ומלבושי יום טוב וב"ח ומגן אברהם הסכימו לסברא ראשונה דאף בפחות מעשר יש לו דין עקום כמו שכתב בסימן שס"ד סעיף ג' וכמו שתמה בית יוסף, ומה שהאריך הט"ז לחלק אינו מוכרח, ומה שכתב עולת שבת דהטור מיירי היכי דלא בקעי רבים ליתא דאפילו במבוי עקומה משמע בש"ס דף ו' דבקעי רבים, ועוד הא כתבו מלבושי יום טוב וב"ח שמצאו גירסא בטור ונראה לי אפילו בפחות מעשר:

מא

[מא] עשר אמות וכו'. כן כתב רמ"א, ונראה לי דצריך לומר יותר מעשר וכן כתב ט"ז וכן כתבו הרא"ש וטור, ובזה ניחא מה שתמה מלבושי יום טוב על הלבוש דמה ענין שיעור עשר אמות לשיעור מבוי, ולעניות דעתי קאי אשיעור פירצת מבוי שהוא יותר מעשר:

מב

[מב] פתח רחב עשר וכו'. ולחי או קורה מתירין אותה ואויר שמן הפסין ולכותלין אין צריך כלום שהרי ניכר בעומד מרובה על הפרוץ (עבודת הקודש), ומשמע דהא דפס לא נחשב ללחי משום שהוא חוץ לעשר, אבל מגן אברהם כתב בשם תוס' טעם כיון שמופלג שלוש מן הכותל ועיין סעיף ו':

מג

[מג] דלא לישבוק וכו'. אבל מסתמא לא חיישינן שילכו בפתח קטן דלא ממעטא בהילוכו על ידי כך מה שאין כן בריש סימן דהוי מן הצד ומקצרן דרכן (ש"ס :

מד

[מד] [לבוש] שהיא רחב עשר וכו'. לא בשיעור זה נתלה אלא שניטל הלחי או קורה שלשם על ידי דעייל ונפיק בפתח זוטא:

מה

[מה] כאילו זקוף וכו'. ואם כל העיר מוקפת תל ואחר כך בנו בה בתים עיין סימן שנ"ח סעיף ב':

מו

[מו] [לבוש] מפני שאין בהם וכו'. ובתרומת הדשן סימן ע"ו כתב טעם כיון דרוב עיירות מוקפת חומה בישב ולבסוף הוקף וכו'. כתב מגן אברהם ס"ק כ"ז כיון דיש להם דין חצר לכן אין לנו חילוק בין מבוי עקום לשוה אפילו אין מוקף חומה דבחצר אין חילוק, עד כאן, ובסימן שס"ה ס"ק ד' כתב עיר המוקפת חומה ונפרץ בה פירצה בארבעה טפחים ובקעי בה רבים יש להחמיר דאין לו דין חצר וצריך תיקון:

מז

[מז] [לבוש] שני קנים וכו'. עמוד בכותל להמלט נידון משום קנה (מגן אברהם), אפילו בסיד מחוי סגי (תרומת הדשן), ועיין סעיף ז' הקנים יהיה מכוונים תחת החבל עיין סוף סימן שס"ב והחבל יכול לקשור למעלה בגג ואם יש גג מפסיק בין חבל לקנים צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק (ט"ז ס"ק י"ח):

א

שירטון. ובת' שב יעקב סימן י"ז ומאי העלה דבעת שהמים נקרשין אסור לטלטל כי המחיצה בטלה והרב בעל כנסת יחזקאל כת' ג"כ סברא זו אלא שהתיר יותר באם הקרח רפה וסכנה להולכים עליו בהרוחה דלא כשבות יעקב שהתיר לגמרי ועכ"פ בין למר ובין למר כל השנה מותר עפ"י אופנים המבוארים באחרונים והביא' באר היטב ס"ק ט' עיין שם:

א

א) [סעיף א'] מקום שיש לו ג' מחיצות וכו' בטור כתב דמה"ת רה"י גמור הוא וכתב עליו ב"י דלא לחייב הזורק מרה"ר לתוכו קאמר אלא להתיר לטלטל בכולו שכך דינה של כרמלית מה"ת וכדברי הרמב"ם פי"ד ופי"ז אבל יש חולקים עליו ואומרים דמקום שיש לו ג' מחיצות הוי רה"י גמור לחייב הזורק מרה"ר לתוכו וכבר ביאר המ"מ בפי"ז שמחלוקתם תלוי בסוגית הגמ' דעירובין די"א ודצ"ד יעו"ש. אבל הב"ח כתב דדעת הטור דלא כהרמב"ם אלא לחייב גם הזורק מרה"ר לתוכו יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"א אלא שכתב לחלק דאי פתוח לרה"ר ודחקי בה רבים שאינו חייב הזורק לתוכו מרה"ר ואי לא דחקי בה רבים הוי רה"י גמור ותייב יעו"ש והביאו א"ר או' א' וכתב דמב"ח ומ"א משמע דבכל ענין חייב. וכ"כ החמ"מ או' א' דמסתמיות הטור משמע דבכל ענין חייב יעו"ש. וכ"כ הנה"ש. ובעיקר דין זה דעת רש"י בעירובין י"ב ע"ב וחו' בכמה מקומות והראב"ד בהשגות והרא"ש פ"ק דסוכה והרשב"א בחי' ובעבוה"ק והריטב"א דבג' מחיצות או בב' מחיצות ולחי רה"י גמור הוא מה"ת. ועיין לעיל סי' שמ"ה או' ה' וסי' שמ"ו או' ג' ודוק.

א

ב) שם. אסרו חכמים לטלטל בו. יותר מד"א גזירה משום רה"ר דדמיא לה. לבוש. ר"ז או' א'.

א

ג) שם. אסרו חכמים לטלטל בו. בין שפרוץ לרה"ר בין שפרוץ לכרמלית. ר"ז שם.

א

ד) שם. אסרו חכמים וכו' וכיון שא"צ תיקון אלא מדרבנן התירוהו בתיקון כל דהו. טור. לבוש.

א

ה) שם. עד שיעשה שום תיקון וכו' תיקון צוה"ף מהני מדאו' להיות רה"י גמור כמ"ש בתו' עירובין ו' ע"א ד"ה רב ושם כ"ב ע"א ד"ה והא אר"י ובהרא"ש פ"א דסוכה סי' ל"ד אבל תיקון קורה מהני רק מדרבנן כמ"ש בתו' עירובין פ"ו ע"א ד"ה קורה. ועי"ש בתו' ה' ע"ב ד"ה שפרצתו שכתבו דמסיני גמירי דמהני בעבוי לחי וקורה ובחצר פס ד' ועי"ש בהגהת ח"ש שתמה ע"ז ועי"ש במהרש"א מ"ש בזה. ועי"ש בהרא"ש פ"ח סי' ז' וריטב"א דף פ"ו דבקורה רחב ד"ט הוי מחיצה מה"ת ובפחות מד"ט הוי רק מדרבנן משום היכרא. א"ח או' א' ועיין לעיל סי' שס"ב או' פ"ח.

א

ו) לחי משום מחיצה ד"ת וקורה משום היכרא ועירובין י"ב מבוי הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב בקורה פטור להרמב"ם יתפרש בג' מחיצות ולשאר פו' בב' מחיצות. ונ"מ לפיסולי עדות או מומר לחלל שבת ד"ת הוי מומר לכל התורה ומיהו י"א שאין לנו רה"ר עיין סי' שמ"ה בט"ז סק"ו. מש"ז או' א' ועיין בדברינו לשם סעי' ז' ועוד נ"מ אי חילל שבת באיסור דאו' או דרבנן לענין תיקון. ועיין ססי' של"ד.

א

ז) [סעיף ב'] חצר שנפרץ במילואו וכו' למקום האסור לה. ב"י בשם הר"ר יהונתן. לבוש. עו"ש או' ב' ור"ל שנפרצה לרה"ר או לכרמלית וכמ"ש לעיל או' ג.

א

ח) שם. חצר שנפרץ במילואו וכו' פי' בחצר מרובעת שנפרץ בצד רביעית צריך תיקון אחר ממה שמתקנין מבוי שארכה יתר על רחבה ופרוץ בצד רביעית דבחצר צריך פס ד' בצד אחד או בשני פסין משהו מכאן ומשהו מכאן אבל במבוי שארכו יתר על רחבו ופרוץ בצד רביעית התירו בלחי כל שהוא מצד אחד כמ"ש לקמן סעי' ג' ב"ח. וה"ה חצר שארכו יותר על רחבו דדינו כמבוי כמ"ש לקמן סעי' כ"ז. והטעם שיש הפרש בין חצר למבוי לפי שכל שמשתמשין בו בהצנע יותר צריך לו מחיצה ביותר כמ"ש ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ הר"ז או' ג' ועיין לקמן או' קס"ד.

ב

ח) שם. במילואו. כלומר כל הכותל.

א

ט) שם. עד עשר אמות ניתר בפס וכו' ואע"ג דעד עשר חשבינן ליה כפתח כמ"ש לעיל סי' שס"ב סעי' ט' הכא שאני דכיון שנפרץ במילואו חמיר טפי.

א

י) שם. ניתר בפס וכו' וכ"ש בצוה"ף כמ"ש בסוף הסעי' ורק אם הוא פחות מד"ט אין לתקנו ע"י צוה"ף כמ"ש לעיל סי' שס"ב סוף או' צ"ד. יעו"ש.

א

יא) שם. ניתר בפס וכו' ואם הוא של אשירה דינו כמו בקורה של אשירה דפסול כמ"ש סעי' ט"ז. תו"ש או' ב' ועיין לקמן או ק'.

א

יב) שם. די בשני פסין של שני משהויין. הש"ע מחלק דאם עושה בידים די בשני משהויין ואם נשתייר צ"ל טפח מכאן וטפח מכאן כמ"ש אח"ז והב"ח כתב דאין להקל דאף בעושה בידים יש לעשות טפח לכתחלה מכאן ומכאן יעו"ש. אמנם הא"ר או' ב' השיג על הב"ח וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן או' י"ד.

א

יג) שם. במקום אחד. היינו בראש הכותל דאי לאו הכי אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כמ"ש לקמן סעי' ל"ד. ואף אם אותו שיור רחב ד"א לא בטיל מדין פס. תו' עירובין ה' ע"ב ד"ה אינו. הגרע"א.

א

יד) שם. טפח מכאן וטפח מכאן. כ"כ ב"י בשם הר"ר יהונתן אלא שכתב עליו דלאו דוקא טפח דבמשהו מכאן ומשהו מכאן סגי. וכתב התו"ש או' ד' דכ"ה בהדיא בלשון הר"ר יהונתן שהביא ב"י סי' שע"ב ומה שלא כתב כן בש"ע צ"ל דחזר בו והחמיר כדעת התו' יעו"ש. וכן בד"מ או' א' השיג על הב"י וכתב דבנשאר בעינן דוקא רחב טפח יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ב' אמנם בהרמב"ם פט"ו דין י"ב כתב דבנשאר נמי סגי בכל שהוא מכאן וכל שהוא מכאן. וכ"כ בהריטב"א עירובין דף יו"ד ובפי' ר"ח שם. וכ"כ הלבוש. והביאו א"ר או' ב' וכתב דכ"מ בעה"ק להרשב"א דף ו' וכדאי לסמוך על הכרעת הרשב"א יעו"ש. והח"א כלל ע"א או' ג' ובנ"א שם או' א' כתב דלכתחלה יש לחוש ולאסור עד שישאר טפח ובשעת הדחק יש לסמוך על המקילין דבנשאר משהו סגי יעו"ש. ונראה דכן יש לפסוק לענין דינא.

א

טו) שם. וכל זה בגובה י"ט. ר"ל שא"צ שיהיו בגובה כל הכותל אלא די בגובה י"ט אבל לא פחות דאין עליו שם מחיצה.

א

טז) שם. ואפי' אין בפרצה ד"ט. ואפשר דמיירי שהחצר רחב באמצעו ובקצהו הוא קצר שאין במילואו רחב ד"ע אבל אם כל החצר פחות מד"ט א"צ תיקון כמ"ש סעי' כ"ח. מ"א סק"א. וכתב עליו השש"א דלאו משום דק"ל ממ"ש סעי' כ"ח דודאי יש לחלק בין מבוי לחצר כמבואר בגמ' אלא דר"ל דאפשר דמאי דאמרינן בגמ' דבחצר אפי' פחות מד"ט ה"ד ברחבה באמצע וכה"ג כתב הריטב"א די"ב יעו"ש. ועיין א"ר או' ג'.

א

טוב) שם. כיון שהוא במילואו צריך תיקון. וה"ה אם אין במילואו צריך תיקון אם הפרוץ מרובה על העומד וכמ"ש בסי' שס"ב סעי' ט'.

א

חי) שם. עד שיהא בה פחות מג' דאז אפי' היא במילואה א"צ תיקון משום לבוד.

א

יט) שם. אפי' אינה במילואה וכו' משמע דר"ל דלא מיבעיא דאם היא במילואה ויותר מעשר דצריך לתקנה בצוה"ף אלא אפי' אינה במילואה כיון שהיא יותר מעשר צריך לתקנה בצוה"ף. והגם דלדעת הרמב"ם אין צוה"ף מועיל לפרצה יותר מעשר אלא א"כ עומד מרובה על הפרוץ כמ"ש לעיל סי' שס"ב סעי' יו"ד כבר כתבנו שם או' ט"פ דברוח ג' אפילו להרמב"ם מועיל יעו"ש.

א

ך) שם. אפי' אינה במילואה וכו' ואעפ"י שנשאר מן הכותל בנוי כעשר וביותר מיו"ד אינו מועיל כלום וכאלו נפל כל הכותל דמי ונאסרה החצר לטלטל בתוכה עד שיעשה לאותו חצר צוה"ף. ב"י בשם הר"ר יהונתן.

א

כא) שם. אפי' אינה בשילואה. אלא נשתיירו או העמיד לו גיפופין מכאן ומכאן ואפי' הגיפופין יתירים על הפרצה צריך לתקנה בצו"ף כמ"ש בסי' שס"ב בין בחצר בין במבוי. ר"ז או' ד'.

א

כב) [סעיף ג'] מבוי שיש לו ג' מחיצות וכו' ואם אין לו כ"א ב' מחיצות מבואר דינו לקמן רס"י שס"ד:

א

כג) שם. התירו בלחי וכו' כלומר אע"ג דבחצר בעינן פס ד' או שני פסין משהו במבוי סגי בלחי כל שהוא. עו"ש או' ג' וטעם ההפרש שיש בין חצר למבוי עיין לעיל סוף או' ח'.

א

כד) שם. התירו בלחי וכו' אין חשש עבירה בתקוני מבואות ח"ו ואדרבא הזריז הרי זה משובת ואיכא לאתמוהי על מי שאפשר לו לתקן ואינו מתקן ואלמלא טרדת הגרסא דרך ת"ח הוא לתקן ומי שלבו נוקפו בזה הדיוטות גמורה הוא או מינות נזרקה בו. הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' ל"ז. ברכ"י או' ב' ועיין לקמן סי' שס"ו או קכ"ג:

א

כה) שם. כל שהוא. אפי' פחות מאצבע. ב"י ב"ח. מ"א סק"ב. א"ר או' ד' תו"ש או' ו'.

א

כו) שם. שיעמידנו בפתח המבוי. אצל אחד מהכתלים ר"ז או' א'.

א

כז) שם. שיעמידנו בפתח המבוי. ואם העמידו באמצע המבוי עיין לקמן סעי' ל"א.

א

כח) שם. גבהו י"ט. מרווחים ולא מצומצמים כמ"ש לקמן סעי' כ"ו.

א

כט) שם. גבהו י"ט. ואפילו יהיה גובה המבוי למעלה מעשרים אמה ניתר בלחי גובהו י"ט ולא אמרו שלא יהא למעלה מעשרים אמה אלא לקורה כמ"ש לקמן סעי' כ"ו יעו"ש.

א

ל) שם. הגה. ואפי' קשר שם אדם וכו' ומיירי שלא הודיעו שהעמידו לשם לחי וא"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעינן קשור מ"א סק"ג ומשמע דאם הודיעו א"צ קשירה. ודוחק א"כ למה ליה הטורח הזה מוטב שיודיענו. ויותר נראה דלא מהני כאן הודעה דשמא ישכת וילך ויטה את עצמו בענין שלא יהא גבוה י"ט בסי' שס"ב סעי' ה' איירי לפי שעה דאז לא חיישינן לכך. תו"ש או' ז' והביאו א"א או' ג' מיהו הר"ז או' ה' כתב דאם הודיעו שמעמידו לשם לחי אין חוששין שילך לו אלא שאז צריך להעמידו מע"ש שהרי לחי נידון משום מחיצה ואסור לעשות מחיצה מאדם בשבת אלא א"כ שלא לדעתו כמ"ש בסי' שס"ב סעי' ה' עכ"ל. ועי"ש בסעי' ג' ולקמן סעי' י"א:

א

לא) [סעיף ד'] אם יש קצת כותל וכו' והגם דלא נעשה לשם לחי ק"ל דלחי העומד מאליו כשר וכדלקמן סעי' י"א יעו"ש:

א

לב) שם. ובלבד שיהא בו רוחב טפח. ואע"ג דכתב דסגי בלחי כל שהוא ה"ד בלחי העומד בעצמו אבל אם מחובר לכותל אינו ניכר אלא אם הוא רחב טפח. עו"ש או' ד' והיינו לפי מ"ש הש"ע בסעי' ב' לחלק בין עשאו בידים לנשתייר בכותל מיהו כבר כתבנו שם או' י"ד די"א דאף בנשתייר סגי בכל שהוא וא"כ ה"ה לכאן ומ"ש הלבוש לחלק בין שם לכאן כבר השיגו התו"ש או' ד' יעו"ש. אמנם כבר כתבנו שם דלכתחלה יש לאסור בפחות מטפח כדעת הש"ע ודעמיה וא"כ ה"ה לכאן:

א

לג) שם. רוחב טפח. וה"ה בצוה"פ בנשתייר בעינן טפח תו"ש סוף או' יו"ד מיהו השע"ת לקמן על סעי' כ"ו כתב על דברי התו"ש הנז' דאינו מוכרח יעו"ש:

א

לד) שם. רוחב טפח. ונראה דאם הלחי זה עשויה מעצי אשירה דפסיל דכיון דלחי זה צריך שיעור טפח א"כ דמי לקורה (לקמן סעי' ט"ז) שעשאה מעצי אשירה דפסול מטעם דכיון דבעי שיעור טפח אמרינן כתותיה מכתת שיעורא וא"כ ה"ה נמי בלחי זה. תו"ש או' ח':

א

לה) [סעיף ה'] לחי דאי נשיב ביה זיקא וכו' והוא מטעם דאמרינן כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה וה"ה ללחי. ב"י. עו"ש או' ה' ואפי' אין הרוח מפילו אלא מנידו פסול כמ"ש רס"י שס"ב מ"א סק"ד. והיינו דאי נשיב זיקא מבטל המחיצה הא לא"ה י"ל דכשר. תו"ש או' ט' א"א או' ד':

א

לו) שם. לחי דאי נשיב ביה זיקא וכו' וה"ה לצוה"פ, תו"ש שם. ועי"ש מה שכתב להשיג על הט"ז סק"ד שכתב לחלק בזה יעו"ש. ועיין לעיל סי' שס"ב או' קי"ב:

א

לז) שם. לא חשיב לחי. והיינו אם מתנדנד בתוך י"ט שהוא שיעור לחי אבל אם שיעור י"ט הוא חזק כגון שתקוע בכותל ולמעלה מי"ט הוא שמתנדנד ברוח ליכא למיחש:

א

לח) מ"כ מעשה שחל יו"ט ביום ה"ו ונפסק העירוב יום ה' והתיר מהרי"ק משום דגם ביו"ט צריך לערב לדברים שאין בהם צורך כלל ליו"ט (כמ"ש לקמן סי' תקי"ח סעי' ב' בהגה) דאמרינן מתוך שהותרה ליו"ט הותרה לשבת עכ"ל ול"נ דאין לסמוך ע"ז ל"מ אם חלו ב' יו"ט יום ה"ו וא"כ יום אחד הוא חול ולא שייך לומר הואיל והותרה הותרה אלא אפי' יו"ט הראשון ביום ו' אפ"ה אסור דשמא יו"ט ושבת ב' קדושות הן כמ"ש סי' תט"ז סעי' ב' מ"א סק"ד. ולפי דברי המ"א אם נפסק ביום דיו"ט א' אמרינן ביום ב' הואול והותרה הותרה לדברים שאין בהם צורך כלל דשמא יום א' חול ושני עיקר. ואפי' בב' יו"ט של ר"ה דכיומא אריכתא דמיא מ"מ להקל לא אמרינן כן אלא ב' קדושות כדאיתא בסי' תק"ג ולקמן סי' תט"ז במ"א ומ"מ י"ל כיון דק"ל יומא קמא עיקר מותר ביום ב' וכעין זה כתב מ"א סי' תט"ז סק"א לענין ר"ה יעו"ש וכ"כ מ"א לקמן סי' תק"א סק"א. מחה"ש. ועיין לעיל סי' שס"ב או' ל"ד:

א

טל) [סעיף ו'] צריך שלא יהיה הלחי רחוק וכו' שאם היה מרוחק מן הכותל ג' אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. ב"י בשם הר"ר יהונתן. ולכן אם הלחי רחב מג' שרי הואיל והעומד מרובה על הפרוץ שה"ג בשם הריא"ז. אבל דעת התו' אפ"ה אסור. מ"א סק"ה. תו"ש או' יו"ד. א"א או' ה' ח"א כלל ע"א או' ה':

א

מ) שם. שלא יהיה הלחי רחוק וכו' ובצה"פ לא אמרינן דאתי אוירא דהא גיסא ודהאי גיסא ומבטלא ליה. ד"מ או' ב' בשם א"ז וכ"כ בחידושי הריטב"א וכ"ה דעת התו"ש או' יו"ד. וכ"כ הישי"ע או' ה' ח"א כלל מ"ח או' י"א. אבל הבכ"ש דף קי"ג בחידושיו לעירובין כתב דצוה"פ שהרחיק ג"ט הקנים מהכותל לא מהני יעו"ש. והביאו א"א או' ה' והשע"ת על סעי' כ"ו. וכתב שם השע"ת דכן הסכים בשו"ת בית אפרים סי' כ"ח יעו"ש. ובס' מקור חיים כתב דדווקא ששני הקנים רחוקים אבל כשצד אחד סמוך לבית כשר. והביאו השע"ת שם ונראה דלכתחלה יש לחוש לדעת האוסרים ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירין:

א

מא) שם. שלא יהיה הלחי רחוק וכו' בין לתוך חלל רוחב המבוי בין להלאה לצד חוץ ר"ז או' ח':

א

מב) [סעיף ז'] לחי אפי' שברים וכו' מדובקים אצל החומה ב"י. ובלבד שיוכל לעמוד ברוח מצויה. לבוש ר"ז או' ט' ושלא יהא רחוק שבר משבר ג"ט. ברכ"י בשיו"ב או' ב' וכ"כ ה"ב או' ה':

א

מג) שם. לחי אפי' שברים וכו' אבנים היוצאים מן הגדר זו למעלה מזו פחות מג' הוי לחי. גמ' דף ט"ו. מ"א סק"ו. והוא שיהא בגובה בין כולה י"ט. עה"ק א"ר או' ט'. וצריך שיהא רחב האבנים טפח כדאיתא לעיל סעי' ד' מחה"ש. וכ"כ הר"ז או' ו' וזהו לסברת הש"ע ודעמיה דמחלקין בין נשתייר מהכותל לעושה בידים כמ"ש לעיל או' ל"ב ועיי"ש לענין דינא וה"ה לכאן:

א

מד) ומיהו וה"פ אינו מועיל כה"ג באבנים היוצאים פחות פחות מג"ט דמקרי פתחי שמאי כמבואר ברש"י דף י"א ע"א ומדברי הט"ז ס"ק י"ט משמע דמפרש דשם מיירי שרחוקים זו מזו ג"ט ולשון רש"י לא משמע כן, תו"ש או' י"א. וכן חזר להשיג על הט"ז באו' ס"ד יעו"ש והביאו מחה"ש סק"ו. מיהו בס' מק"ח בסופו פסק להקל וכן בנחל אשכול שבאשכול סי' ס"ה חולק על התו"ש בזה יעו"ש. והב"ד א"ח או' ו' ועיין עוד לקמן או' ק"ץ:

א

מה) שם הגה, ולכן עושין לחי מסיד מחוי וכו' כ"כ ב"י בשם מהר"ם שהביא המרדכי פ"ק דעירובין, וכ"כ בתה"ד סי' ע"ד דמה שנוהגין לעשות הלחיים מסיד מחוי ובעובי ולא כלום אין למחות בידם אלא שכתב שם התה"ד דתמיהא אחרינא קא חזינן בהך תיקון דמחוי הסיד הטחוי בכותל דזימנין טובא אתי לידי תקלה כי הכלבים ודברים אחרים רגילים להתחכך בכתלים ומוחקים מן הכתלים כל מחו' הסיד למטה סמוך לארץ יותר מג"ט מן הקרקע ולמעלה ותו לא חזי לא ללחי ולא לצוה"פ דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין בה ולא מסיק אינשי אדעתייהו ומטלטלי באיסור עכ"ל ומביאו ב"י והט"ז סק"ד וע"כ כתב מור"ם ז"ל ובלבד שלא יתמחה יותר מג' לארץ ור"ל שצריך להשגיח ע"ז תמיד ואם א"א שלא ימתה כגון שרגיל להתחכך באותו כותל לא יעשה מסיד וכתב שם הט"ז דעכ"פ בעינן דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד וכתב שכ"כ ב"י בשם תשו' הרא"ש שיהא מקצתו בולט יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ט' ח"א כלל מ"ח או' י"ד:

א

מו) מיהו מ"ש שם הט"ז לחלק דדוקא לקנים דצוה"פ מהני מחוי סיד ולא לקנה של לחי בשכנה"ג או' ג' מבואר דיותר יש להקל בסיד מחוי בלחי מצוה"פ ובשניהם נוהגין להקל יעו"ש והביאו א"ר או' ט' וכתב דכ"ה דעת מור"ם ז"ל יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ג' ר"ז או' ט':

א

מז) ומה שלא כתב בש"ע היתר זה של מחוי סיד כתב שם בשכנה"ג הטעם משום פקפוק דבעל התה"ד וגם מפני מ"ש בב"י דאפשר דסיד מחוי אפי' אם הוא כעובי אצבע טוח בכותל לא מהני כיון דאינו יכול לעמוד בפני עצמו יעו"ש. אלא שכתב שם בשכנה"ג דכן נהגו בשאלוניקי לעשות לחיים מסיד מחוי שאם יעשום מדברים אחרים הגוים מסלקים אותם או ע"י הקרונות מסתלקין יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י וכתב וכ"נ דפשט המנהג באשכנז יעו"ש. אמנם הרב נתיב חיים כתב דכמה גדולים חולקין ע"ז ואין לחוש לקיים המנהג בזה. וכתב שכן עשה מעשה בפראג בכל המקומות שני לחיין בבנין חומה מזה ומזה וחוט של ברזל ע"ג דליהוי צוה"פ שלא יתקלקלו ע"י חזירים ועגלות וחשבוהו רבנן יעו"ש. והביאו המחב"ר או' א':

א

מח) [סעיף ח'] לחי שעשאו מעצי אשירה כשר. ולא אמרינן כתותי מכתת שיעוריה כמ"ש סעי' ט"ז דהא לחי נמי שיעור גובה ורחב משהו דכיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו חכמים. תו' דף ף' מ"א סק"ז. תו"ש או' י"ג. מאמ"ר או' ו' ועי"ש בתו"ש ומאמ"ר מה שתירצו קושיית הט"ז סק"ה על הב"י יעו"ש. וכן הא"ר או' יו"ד והנה"ש או' ד' והנ"ח תירצו לקושיא זו יעו"ש:

א

מט) שם. מעצי אשירא כשר. ופס ד"ט או טפח פסול מעצי אשירה. ואם הרחיק הלתי מהכותל ג"ט וביניהם עצי אשירה י"ל דמ"מ לא מזדקר הגדי בבת אחת ודמי לסולם בשע"ב סעי' ט"ו. ואם ע"ז שיש לה ביטול י"ל אף קורה שרי עיין סי' תקפ"ו סעי' ג' א"א או' ז':

א

נ) [סעיף ט'] ואינה נראית לעומדים בחוץ. כגון שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה תודו החיצון לעובי כותל המבוי ודומה כמי שמוסיף על עובי הכותל ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה לעומדים שם בפנים כזה. ?# ר"ז או' י"א:

א

נא) שם הגה. נגד חלל המבוי. דבעינן שיהא ניכר לאותן העומדים נגד חלל המבוי כזה ?# אבל אם אינו נראה אלא לאותן העומדים אחורי המבוי כזה ?# לא מהני. תו"ש או' ט"ו:

א

בנ) שם. ואינה נראית לעומדים בפנים כשר. ר"ל לאותן העומדים תוך המבוי און הלחי נראית להם משום שאינה עשויה בפנים:

א

גנ) [סעיף י'] הרחיקו מהכותל ג' וכו' והגם דכתב זה לעיל סעי' ו' חזר ושנאו כאן משום דבעי למימר או שהגביהו וכו' ואם הגביהו וכו' ולכן חזר ושנאו כאן דרך אגב. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

דנ) שם. הרחיקו מהכותל ג' וכו' כבר נתבאר זה כמה פעמים דלענין טפח אזלינן לחומרא לענין שוחקות או עוצבות. וא"כ לענין גובה הלחי בעינן י"ט שוחקות דוקא ולענין ריחוק ג"ט משערינן עוצבות והכל לחומרא. אכן אם יש כאן לחי שגבוה י"ט שוחקות והוא רחוק מן הכותל ג"ט עוצבות ומן הצד השני יש לחי גבוה י"ט עוצבות אז מהני ממ"נ אי משערינן בשוחקות מותר מצד הלחי שגבוה י"ט שוחקות והריחוק אינו מזיק כיון שאין בו ג"ט שוחקות ואי משערינן בעוצבות מהני לחי זה שגבוה י"ט עוצבות והוא סמוך לכותל. ומ"ש ואם הגביהו פחות מג' אעפ"י שאין בה אלא ז' ומשהו הא כדאיתא והא כדאיתא זה שפחות מ"ג צ"ל עוצבות והז"ט צ"ל שוחקות והמשהו צריך שיעור להיות ג"כ גדול כדי למלאות הפחות מג"ט באופן שיהיה הכל ביחד ג"ט שוחקות ובצירוף הז' יהיה י"ט שוחקות כדינו. תו"ש או' ט"ז:

א

הנ) שם. או שהגביהו מהארץ ג' וכו' היינו אעפ"י שיש בלחי י"ט כיון שהגביהו מהארץ ג"ט הו"ל מחיצה שהגדיים בוקעים תחתיה דלא הוויא מחיצה:

א

ונ) שם. ואם הגביהו פחות מג' וכו' לפי שכל לבוד רואין אותו כמלא. ר"ז או' י"ב:

א

זנ) [סעיף יא'] אפי' לא עשאו לשם לחי וכו' דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה הוי מחיצה. ב"י מ"א סק"ח:

א

חנ) שם. אלא שנזדמן לו וכו' ואפי' הוקבע בידים מקרי עומד מאליו כל שלא הוקבע שם לשם לחי. ב"י תו"ש או' י"ז. א"א או' ח':

א

נט) שם. אלא שנזדמן וכו' כגון שהעומד שם לאיזה דבר או כגון שנפל הכותל של רוחב המבוי ונשאר בליטה דבוקה בכותל שבצדו גובה י"ט ורחבה טפח. ועיין לעיל או' ל"ב:

א

ס) שם. ובלבד שיסמכו עליו מע"ש וכו' עיין בס' בית מאיר שנשאל מהגאון רע"א דאם היה במבוי כותל ד' שלם ונפרץ בשבת ונשתייר מהכותל לחי אם מקרי סמכו עליו מאתמול כיון דסמכו על כל הכותל או לא מהני כיון דלא סמכו עליו בתורת לחי יעו"ש. ועיין בס' מנחת פחים דף נ"ג ע"א שכתב להוכיח ספק זה להקל מלשון הרוקח הל' עירובין סי' קע"ה יעו"ש. א"ח או' ח':

א

סא) ואם נפסק ציה"ף בשבת ואין רוחב המבוי יו"ד אמות בשעת הדחק יש לסמוך על שני לחיין דצוה"פ אי מחמת דמקרי סמך כיון דהמקצת היה בכל הכותל או מדין פסין דבפסין לא בעינן סמך תשו' רע"א סי' ל"ה יעו"ש. א"ח שם. ועיין לעיל סי' שס"ב או' ל"ד:

א

סב) שם. ובלבד שיסמכו עליו וכו' וסמיכת קטן לא מהני דק"ל קטן אין לו מחשבה כמ"ש רס"י ש"ח. תו"ש או' י"ט:

א

סג) שם. אבל לא סמכו עליו מע"ש וכו' ודוקא בלחי אבל במחיצה מבואר בפו' דמהני אפי' לא סמכו עליו מע"ש כמ"ש לעיל סי' שס"ב או' כ"ג יעו"ש. ואפי' בלחי אם עשאו מתחלה לשם לחי אפי' לא סמכו עליו מע"ש ג"כ מהני. גאון יעקב:

א

סד) שם. כגון שהיה שם לחי אחר וכו' דהו"ל כאלו אמר ע"ז אני סומך ולא ע"ז והו"ל האי כאלו אדחי מתורת לחי. א"ז:

א

סה) שם כגון שהיה שם לחי אחר וכו' ואם היה שם ב' לחיין העומדים מאליהן וניטל א' מהן בשבת מועיל לחי הנשאר דהוי כאלו סמכו על שניהם או זה או זה כיון דשניהם שוים אצלו. תו"ש או' ך':

א

סו) ואם היו למבוי ב' לחיים א' מצד זה וא' מצד זה ולא נשאר הפירצה רק פחות מד"ט או פחות מג"ט לכל אחד כדאית ליה כמ"ש סעי' כ"ח ובשבת נפל א' מהם ורוצים לסמוך על לחי הנשאר מסתברא דאינו מועיל דהא לאו מוכחא מילתא שסמכו עליו מע"ש לשם לחי אלא לשם סתימה בעלמא שהחלל נתמעט על ידיהם ולא חל עליו בשבת שם חדש להיות נקרא לחי. תו"ש שם:

א

סז) ועוד אפשר לומר דאם היה למבוי ב' לחיים א' שנראה מבפנים ואינו נראה מבחוץ וא' שנראה מבחוץ ואינו נראה מבפנים ונפל אותו לחי הנראה מבפנים אין לסמוך בשבת על הנראה מבחוץ דמסתמא סמכו ביותר על אותו לחי הנראה מבפנים דהוא עדיף טפי מאותו שנראה מבחיץ וראיה דבנראה מבפנים הוי לחי לכ"ע ובנראה מבחוץ איכא פלוגתא בש"ה אלא דאנן הוא דק"ל דהוי לחי. תו"ש שם:

א

סח) שם. ונפל בשבת וכו' אבל אם נפל מע"ש מותר לסמוך ע"ז בשבת אעפ"י שלא סמך ע"ז מבע"י עו"ש או' ח':

א

סט) שם בהגה. כאלו סמכו עליו דמי. אעפ"י שלא סמכו עליו בפי' הג"א. משמע דאם בפי' לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעבר ע"י לחי זה לא הוי לחי. מ"א סק"ט. ונ"ל דדוקא שלא טלטלו בשבת העבר כלל שלא היה שם לחי אחר. א"ר או' י"ג. ור"ל שלא היה שם בשבת שעבר לחי אחר כ"א זה ולא טלטלו ע"י שאז הוי לחי זה בפי' לא סמכו עליו אבל אם היה שם לחי אחר וטלטלו אינו ניכר בזה שלא רצו לסמוך ע"ז. וכ"כ המחה"ש:

א

ע) מיהו אם העמידו מע"ש שעבר או של שבת זה לחי אחר וניטל אותו לחי אסור לסמוך על הלחי העומד מאליו דהא חזינן דלא רצו לסמוך על הלחי העומד מאליו דהא העמידו לחי אחר בשבת העבר. מחה"ש שם:

א

עא) ובצוה"פ כה"ג שלא סמכו עליו שלא טלטלו בו בשבת א' צ"ע אי הוי צוה"פ להתיר בשבת הבאה. א"א או' ט' מיהו אם עשאו מתחלה לשם צוה"פ כדי להתיר אלא שלא סמכו עליו מע"ש מהני כמ"ש לעיל או' ס"ג. ובפס ד' בחצר מהני אפי' לא סמכו עליו כלל והטעם משום דהוי מחיצה ממש משא"כ לחי אף שהוא משום מחיצה מ"מ בעינן שיהא לו שם לחי. תו"ש או' כ"ב בשם התו' וכ"כ לעיל או' ס"א ועיין סעי' ב':

א

עב) [סעיף יב'] לחי העומד מאליו וכו' אותם חתיכות נסרים שמשימים על המשקוף ועל המזוזות הנקראים בלע"ז פרואזי"ש אם הם בולטים כל שהוא אותם שהם ע"ג שתי המזוזות יש להם תורת לחי העומד מאליו להכיר את המבוי ובלבד שיסמכו עליו מע"ש כדינו ושיהא בולט בתוך המבוי פחות מד"א אבל הפרואי שעל המשקיף לא מהני לקורה אפי' יהיה בו שיעור קורה דהקורה צריכה שתהיה עשויה לשם קורה וכל שלא נעשית לשם קורה אפי' סמכו עליה מע"ש לא מהני. כנה"ג בהגב"י או' ז' ועיין לקמן סעי' ט"ו:

א

עג) שם. לחי העומד מאליו וכו' כלומר לאפוקי אם הועמד לשם לחי דאפי' אם הלחי הוא ד"א נידון משום לחי דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו דמתיר וכמ"ש הרב בהגה. עו"ש או' ט':

א

עד) שם. אם המבוי רחב יותר מח' וכו' כלומר דח' ופחות מותר ממ"נ אם לחי הוא ד"א הרי פרוץ כעומד הוא וק"ל פרוץ כעומד מותר כמ"ש סי' שס"ב סעי' ט' (ואעפ"י שלא סמכו עליו, ר"ז או' י"ד) ואי פרוץ מרובה הרי ע"כ אין בלחי ד"א ומתיר לטלטל במבוי שהרי סמך עליו מע"ש אבל ביותר מח' הרי הוא הלחי ד' והפרוץ מורבה מעומד ולפיכך צריך לחי אחר להתירו. עו"ש שם:

א

עה) שם. אם הלחי בולט לתוכו ד"א וכו' דד"א הוי שיעור מבוי וליכא היכרא ואע"ג דלחי משום מחיצה מ"מ היכרא קצת בעינן אבל אם המבוי רחב ח' אמות ניתר בעומד כפרוץ. מ"א סק"י. ר"ז או' י"ד:

א

עו) שם. בולט לתוכו ד"א וכו' וד"א אלו משערינן במצומצם לחומרא. מיהו יש מקום לומר כיון דלענין אורך מבוי צריך לשער בשוחקות לחומרא א"כ אף הלחי לא חל עליו שם מבוי בפחות מד"א שוחקות. תו"ש או' כ"ב:

א

עז) שם. וצריך לחי אחר להתירו. והטעם כתב רש"י ז"ל דכיון דלאו ללחי הוקבע לשם אנן במחשבה לא מצינו לאפוקי מתורת כותל ולשויה לחי וכיון דנפיק ליה מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי. עו"ש שם:

א

עח) שם. ויעמידנו ברוח שכנגדו. והיינו אם היתרון מח' אמות יותר מרוחב הלחי החדש דאם לא כן כל היכא שיעמיד אותו שרי מטעם עומד כפרוץ. וכ"כ התו' תו"ש או' כ"ג:

א

עט) שם. מעט עב או דק וכו' ורש"י כתב בלשון ראשון דגם אם עשה גובה או נמוך מהבליטה מועיל. אבל דעת המחבר אינו כן. וכ"מ דברי הרי"ף שלא העתיק אלא לשון שני. וכן דעת הטור. וכן מוכח מדברי התו' פ"ק דעירובין דף י"א ד"ה אפכא. עו"ש או' יו"ד. וכ"כ התו"ש או' כ"ד דמסתימת הפו' לא משמע הכי.

א

פ) שם. הגה. ואם העמידו לשם לחי וכו' אבל סמכו עליו לא מהני דלא כהרב"י. ב"ח מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' כ"ה. והמאמ"ר או' ח' כתב דגם מרן ז"ל כשחיבר הש"ע חזר בו ממ"ש בב"י וע"כ העתיק בש"ע דברי הטור יעו"ש.

א

פא) שם. בהגה. ואם העמידו לשם לחי וכו' דוקא העמידו בידים הא עומד מאליו בלא כוונה ואח"כ סמכו עליו בפי' מע"ש כל שרחב ד"א ברוחב המבוי לית ליה קלא ופסול ברותב יותר מח' אמות. א"א או' י"א. והוא מדברי הט"ז סק"ז יעו"ש.

א

פב) שם. בהגה. אפי' רחב ד"א וכו' דמשום דריבה בסתימתו לא גרע מלחי משהו. ב"י בשם רש"י. תו"ש שם.

א

פג) שם. בהגה. אפי' רחב ד"א וכו' וה"ה יותר ופשוט הוא. עו"ש הו' יו"ד. ר"ז או' י"ד.

א

פד) [סעיף יג'] לחי המושך וכו' כתב בהג"א (פ"ק דעירובין) מבוי שריצפו בלחיים פחות מג"ט והוי משך רצפו ד"א באורך המבוי צריך לחי אחר להתיר המבוי כולו עכ"ל. ומ"מ אם נראה מבחוץ (היינו לחי החיצון) ושוה מבפנים או אפכא נידון משום לחי. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' י"ז. תו"ש או' כ"ט. א"א או' י"ב.

א

פה) שם. לחי המושך וכו' היינו לאורך המבוי. ט"ז סק"ח. תו"ש או' כ"ו. ור"ל דבסעי' הקודם מיירי שהניחו ברוחב המבוי והכא מיירי באורך המבוי שהניחו בצד עובי הכותל ונראה כמאריך כותל המבוי לצד חוץ וע"כ כתב הב"י בשם התו' והביאו הט"ז שם דהכא אפי' אם הוקבע לשם לחי לא מהני כל שהוא ד"א יעו"ש. ועיין לקמן או' ל'.

א

פו) שם. שאין חודו של לחי מכסה וכו' אלא קצר ממנו.

א

פז) שם. פחות מד"א וכו' הטעם דהא כבר מבואר דנראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי. עו"ש או' י"א.

א

חפ) שם. ומשתמש עם חודו הפנימי. דהא הצד השני קצר מזה. מ"א ס"ק י"ג. ור"ל דצד זה נתארך ע"י הלחי אבל הצד השני הוא קצר עד כנגד חוד הכותל שכנגדו ואינו ארוך עד כנגד אורך הלחי וע"כ אין לטלטל במבוי אלא רק עד חודו הפנימי.

א

טפ) שם. ד"א נידון משום מבוי. דכיון שהוא רחב ד' יצא מתורת לחי ונעשה כותל לבוש.

א

צ) שם. ואסור להשתמש וכו' אפי' הועמד לשם לחי. ב"י בשם התו' מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' כ"ט. ועיין לעיל או' פ"ה.

א

צא) שם. שהרי אין כאן לחי. רק דופן שמאריך המבוי. לבוש.

א

צב) [סעיף יד'] בקורה שיניחנה על ראש המבוי. והיא להיכר בעלמא במבוי זה שאסרו חכמים לטלטל בתוכה בלא זה ההיכר שלא יבואו לטלטל ברה"ר לפיכך צריך שיניחנה על כותלי המבוי בעצמם שיהא ניכר לכל שהונח שם לשם קורה. לבוש.

א

צג) שם. על ראש המבוי. ואם הניחה באמצע המבוי עיין לקמן סעי' ל"ב.

א

צד) שם. אבל אם נעץ שתי יתודות וכו' ר"ל בעביו של כותל של צד רה"ר ונמצאת קורה שעליהם בולטות ונמשכות לחוץ יותר מהכתלים וחודה הפנימי דבוק וסמוך לכותל. ב"י בשם רש"י.

א

צה) וכתב בשו"ת נוב"י מה"ת סי' מ"א בפרצה יותר מיו"ד ועשוי קנים זקופים זה כנגד זה ועל קנה אחד סובב קורה גדולה כדלת על צירה אך ברוב פעמים סבוב הקורה לצד חוץ והפרצה נשארת פתוחה אין כאן סמיכה על הקורה כלל בתורת אמלתרא ומחמת הקנה שהוא לחי לא מהני לרוחב מעשר ובפרט אם הקנה רחוק ג"ט מן התחלת הפרצה לא מהני משום לחי ואין כאן היתר יעו"ש. והביאו שע"ת. מיהו בשו"ת תשו' מאהבה ת"ג מראה פנים להיתר יעו"ש. והב"ד הכר"ש.

א

צו) שם. אפי' בסמוך לו וכו' דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא. תו"ש או' ל' ומשמע דאם הניח ב' יתידות בפנים למבוי וקורה עליהם שרי. מש"ז או' ט'.

א

צז) [סעיף טו'] וצריך שיניחנה כדי להתיר וכו' דקורה משום היכר וכשלא עשאה לשם כך לא הוי היכר אבל לחי הוא משום מחיצה ומשו"ה מהני לעיל העומד מאליו. ב"י. ט"ז סק"ט. מ"א ס"ק ט"ו. ואפי' עשאה בידים כל שלא הונח להתיר ואח"כ סמכו עליו אסור. ומשמע אף ברחבה ד"ט בעינן הושמה להתיר הא מאליה לא. א"א או' ט"ו.

א

צח) וכתב המ"מ פי"ז בשם הרשב"א שהקורה העומדת מאליה כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק הכתלים אינה קורא שקורה משום היכר ואין כאן היכר. ב"י. עו"ש או' י"ג.

א

צט) [סעיף טז'] קורה זו שאמרנו צריכה שיעור. כמ"ש בסעי' שאח"ז.

א

ק) שם. ולפיכך אם עשאה מעצי אשירה וכו' וה"ה כל דבר שצריך שיעור ברחבו כגון פס ד"ט או טפח דסעי' ב' הכל פסול מעצי אשירה. א"א או' ז' ועיין לעיל או' י"א.

א

קא) שם. דכיון דלשריפה קיימא וכו' והיינו באשירה של ישראל אבל באשירה של עכו"ם בדיעבד שרי אם לא נתכוין לזכות בה כמ"ש לקמן סי' תקפ"ו סעי' ג' יעו"ש.

א

קב) שם. כתותי מכתת שיעורא. דכיון דבעינן שיעור טפח אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי וליכא שיעורא. ול"ד לסולם של אשירה דאיכא למ"ד דשרי אף בשל אשירה (כמ"ש בסי' שע"ב סעי' טו') אף דבעינן נמי שיעורא שיהא רחב ד"ט כמ"ש סי' שע"ב סעי' ח' שאני קורה דעיקר השיעור הוא משום חשיבות ולכך שפיר אמרינן בתותי מכתת שיעורא אבל בסולם עיקר הטעם שיהא ראוי לעלות עליו והרי ראוי לעלות עליו. כ"כ התו' דף פ' ע"ב ודלא כהראב"ד בהשגות. תו"ש או ל"ב. וכ"כ בסי' שע"ב או' מ"ז.

א

קג) [סעיף יז'] שיעור הקורה רחבה טפח. ואע"ג שצריכה לקבל אריח ורוחב האריח טפח ומחצה כיון שרחבה טפח יוכל להניח טיט כרביע טפח מהאי גיסא וכרביע טפח מהאי גיסא ומקבלת האריח. עירובין י"ד ע"א.

א

קד) שם. רחבה טפח ועביה כל שהוא. וטעמא מדלא יהיב בגמ' שיעור לעביה לא עדיף מלחי דעביו כל שהוא אע"ג דלענין רוחב צריך בקורה שיעור אעפ"י שא"צ בלחי התם היינו טעמא לפי שהוא משום הכיר ובקצרה ליכא היכר אבל עביה שאינו ענין להיכר בכל דהו סגי. ב"י.

א

קה) שם. כדי לקבל אריח וכו' פי' הר"ר יהונתן (על הרי"ף) בריאה כדי לקבל אריח כלומר אריחים הרבה כשיעור רוחב פתח המבוי. וכ"כ המ"מ פי"ז דין י"ג דבירושלמי נראה שצריך שתהא בריאה כדי לקבל דימוס של אריחין שוכבין ארכן לא רך הקורה ואלו קורה של עשר אמות צריך שתהא בריאה לקבל ך' אריחין שאורך האריח ג"ט ורחבו טפח וחצי וכ"כ הרא"ש ז"ל ולזה הסכים הרשב"א ז"ל. עוד כתב ויראה לי שדי אם יכולה לקבל ח"י אריחין לפי שקורה ט' אמות וב' משהוויין מתרת מבוי רחב יו"ד אמות מדין לבוד ע"כ. ואין בגמ' שלנו מכל זה כלל ולזה לא כתב רבינו (הרמב"ם) רק לשון המשנה עכ"ל המ"מ. והביאו ב"י. וכתב העו"ש או' י"ד דמסימת הש"ע משמע דלא סבר לכל הסברות הללו וכ"נ מדעת הרמב"ם עכ"ל וכ"כ המאמ"ר או' ט"ז דכל שהיא חזקה לקבל אריח א' סגי לן ולא בעינן שתהא חזקה לקבל אריחין בכל שטח ואורך הקורה וכחב דהכי מתבאר מדברי המ"מ לדעת הרמב"ם ושכ"ה נמי דעת הרי"ף שלא הביא הירושלמי הנז' וגם הטור סתם כלשון המשנה וכ"ה דעת הש"ע שסתם דס"ל כהרמב"ם ודעמיה כדרכו בכל המקומות להמשך אחריו ותמה על המ"א ס"ק ט"ז שכתב לפרש דברי הש"ע ע"פ הירושלמי יעו"ש. וכ"כ בחידושי הריטב"א שאין זו שיטת תלמודא שלנו. וכ"נ דעת מור"ם והלבוש שלא העתיקו דברי הירוש' אמנם הא"ר או' י"ט כתב כדברי הירושלמי וכ"כ התו"ש או' ל"ד. ר"ז או י"ח. וע"כ לכתחלה יש להחמיר ורק בשעת הדחק יש לסמוך על המקילין. וכ"ז באינה רחבה ד"ט אבל אם רחבה ד"ט א"צ להיות חזקה כמבואר בש"ע.

א

קו) שם. רק שתהא חזקה לקבל אריח וכו' בטור כתב היתה של קש או של קנים פסולה וכתב עליו ב"י שאעפ"י שעשו אותה חזקה ובריאה פסולה כיון דרוב קורות של קש ושל קנים אינם בריאות. וכ"כ הב"ח. א"ר או' י"ט. מיהו בהריטב"א מוכח דשרי אם עשה בריאה וחזקה והובא בביאורי הגר"א סעי' כ"ב. וכ"נ דעת התו"ש או' ט"ל. וע"כ נראה דבשעת הדחק יש להקל.

א

קז) שם. ואם היא רחבה ד"ט וכו' הטעם דכיון שהיא רחבה כ"כ נראה לכל שלקביעות הושמה שם. תו"ש או' ל"ה.

א

קח) כתב הר"ר יהונתן דקורה שהניחה למטה מי"ט צריך להגביה. וכ"מ בגמ' ב"י:

א

קט) [סעיף יח'] היוצאים מן הכותל. לתוך רוחב המבוי. ר"ז או' ך:

א

קי) שם. שאין ברחבן טפח. דאל"כ היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם. ולא בארכן שלש. כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל כמבואר בסעי' כ"ה. ט"ז סק"י. א"ר או' ך' תו"ש או' ל"ז ואו' ל"ח.

א

קיא) שם. י"א שצריך וכו' וי"א שא"צ וכו' עיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דדעת הש"ע לפסוק כי"א בתרא ורק לכתחלה חושש לי"א קמא כשהוא לחומרא יעו"ש. והר"ז או' ך' כתב לענין הלכה בד"ס הלך אחר המיקל. ונראה דגם לפי דבריו ודאי לכתחלה יש לחוש לסברא א'.

א

קיב) [סעיף יט'] אם היתה הקורה עגולה וכו' והגם דהשתא כשהיא עגולה אינה יכולה לקבל עליה אריח רואין אותה כאילו היא מרובעת פי' נפסלת או חלוקה. משנה עירובין י"ג ע"ב ופירש"י שם.

א

קיג) שם. צריך שיהיה בהקיפה ג"ט וכו' דזהו מהכלל כל שיש בהקיפו ג"ט יש בו רוחב טפח כמ"ש במשנה שם.

א

קיד) [סעיף ך'] נוטה חוץ למבוי וכו' דכל אלו הדברים פוסלים בקורה.

א

קטו) שם. ואין בין זה לזה ג' כשרה. דאמרינן לבוד. תו"ש או' מ"א.

א

קטז) שם. ואם לאו פסולה. משמע דדוקא בכה"ג דהעקמימות הוא חוץ למבוי או למעלה מעשרים או למטה מעשרה דכל אלו פוסלים בקורה הוא דאם יש בין זה לזה ג"ט פסולה אבל אם העקמימות הוא בתוך המבוי ואינו גבוה מעשרים ואינו נמוך מיו"ד גם אם יש בין זה לזה ג"ט כשרה וכ"מ מפשטיות המשנה שם דקאמר עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה. וכ"מ מסתימת דברי הרמב"ם פי"ז דין כ"ו. אכן בס' גאון יעקב וכן בחידושי אה"ע מפקפקין בזה יעו"ש. וע"כ יש לחוש לדבריהם לכתחלה:

א

קיז) [סעיף כא'] ואינה נוגעת בכותל זה וכו' ואפי' במרוחקת משני הכותלים אמרינן לבוד משתי רוחות. המ"מ פי"ז. ב"י. מ"א ס"ק י"ז.

א

קיח) שם. יש ביניהם ג' פסולה. עד שיביא קורה אחרת למלאות הריוח ההוא. גמ' שם ופיר"ח.

א

קיט) [סעיף כב'] דהיינו טפח. ר"ל אם יש בין שתיהם רוחב טפח וכמ"ש ב"י בשם המ"מ פי"ז. וכ"כ התו"ש או' מ"ג. ר"ז או' כ"ד. ביאורי הגר"א.

א

קך) שם. ואין בין זו לזו ג"ט. דחשבינן להו כאילו סמוכות זו לזו מטעם לבוד.

א

קכא) שם. ואין בין זו לזו ג"ט. ונראה דאם יש בין שני הקורות קורה שנעשית מאליה לא מהני אף שאין בין ב' הקורות הכשרים ג"ט דכיון שיש הפסק בין הקורות הכשרים לא שייך לומר לבוד וכמ"ש המ"א ססי' תרכ"ו. וה"ה אם יש ביניהם קורה של אשרה מקרי הפסק ולא מצטרפי הקורות הכשירים. ומה"ט נראה דאם היה שם ב' קורות המתאומות שנעשו מאליהן וביניהם אויר פחות מג"ט והניח ביניהן קורה פחות מטפח דמהני דבהנחה זו ביטל תורת לבוד דמקודם והרי הוא כעושה קורה בידים ולא עוד אלא אפי' חזר אח"כ ונטל את הקורה שביניהם כדי שתתכשר ע"י ב' קורות המתאימות כמקודם נמי מהני. תו"ר או' מ"ד.

א

קכב) שם. בתוך טפח. ואע"ג דבעלמא הוי לבוד בפחות מג"ט הכא שאיני כיון דהקורה היא משום היכר לא אמרינן דלקביעות הושמו שניהם אלא א"כ הם כ"כ סמוכים בתוך טפח שאם ינתן האריח שרחבו טפח ומחצה בין ב' הקורות ולא יפיל לארץ שיסמוך באצבע מכאן ואצבע מכאן מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. כ"כ ב"י בשם הר"ר יהונתן. וכ"כ התו"ש או' מ"ג. מאמ"ר או' ח"י. ר"ז או' כ"ד:

א

קכג) שם. בתוך טפח. ר"ל שאין ביניהם יותר מטפח. מאמ"ר שם. וכ"מ ממ"ש באו' הקודם:

א

קכד) שם. בתוך טפח. ואפי' הם יחד ד"ט עם האויר שביניהם לא מהני (במ"א יש ט"ס וכתבנו ע"פ מ"ש התו"ש ומחה"ש) דעכ"פ אין ראוי להניח אריח עליהם משא"כ בסעי' י"ז (אם היא רחבה ד"ט) דראויה רק שאינה חזקה. מ"א ס"ק ח"י. וכתב ודלא כעו"ש. תו"ש או' מ"ג:

א

קכה) שם. בתוך טפח. והנה מפשטיות דברי הש"ע משמע דגם לדיעה זו בעינן שיהיה ברוחב שתי הקורות שניהם ביחד רוחב טפח כמו לדיעה א' וכ"מ מדברי הר"ר יהונתן אכן התו"ש שם כתב דלדיעה זו א"צ שיהיו שניהם יחד בצירוף רחבים טפח רק אם הם רחבים יחד טפח ויותר עם האויר שביניהם סגי יעו"ש. וכ"ה בס' עבה"ק להרשב"א יעו"ש ומ"מ יש להחמיר:

א

קכו) שם. בתוך טפח. והב"ח כתב דצריך שיהיו נוגעין זו בזו וכתב דהכי נקטינן יעו"ש. אבל הא"ר או' כ"ג כתב עליו דלא משמע הכי בפו' וכן הנ"ץ חולק עליו יעו"ש. וכ"נ דעת האחרונים שלא העתיקו דברי הב"ח הנז' אכן מ"ש שם הא"ר להשוות הדעות אין כן דעת האחרונים אלא כדברי מרן ז"ל בב"י ובש"ע דפליגי. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דכל היכא שסותם הש"ע להקל ואח"כ מביא י"א לחומרא דחושש להם לכתחלה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ד דיש להחמיר כדעת הי"א.

א

קכז) [סעיף כג'] היתה אחת למעלה וכו' כאן בא לה סי' רבותא על סעי' הקודם דאפי' אלו השני קורות שאין בכל אחד לקבל אריח גבוהות נמי אחת מחברתה אם הם בתוך ג"ט כשרים משום דאמרינן רואים וכו':

א

קכח) שם ואת התחתונה כאלו היא למעלה ופוגעות זו בזו באמצע גובהן ויהיו זו אצל זו. לבוש. ועוד י"ל רואין את העליונה כאלו היא למטה אצל התחתונה או את התחתונה כאלו היא למעלה אצל העליונה. וכ"מ מפי' ר"ח:

א

קכט) שם. ובלבד שלא תהא העליונה וכו' דכיון דעומדת במקום פסול אם תאמר מעלים את התחתונה אצלה כדי לקבל אריח הרי שניהם במקום פסול וכן בעומדת למטה מיו"ד אם תאמר מורידים את העליונה למטה מיו"ד כדי להשוותה עם התחתונה לקבל אריח יהיו שניהם במקום פסול:

א

קל) שם. ויש פוסלין. דס"ל כי"א דסעי' כ"ב. מ"א ס"ק י"ט. ור"ל דבעינן שיהיו ראויין לקבל עליהם אריח ממש ואם הם מרוחקים זו מזו יותר מטפח או שגבוהים זו מזו אפי' טפח הרי אינם ראויים לקבל אריח וע"כ הם פסולים. וכ"ה המחה"ש והר"ז או' כ"ד:

א

קלא) שם. ויש פוסלין ולענין הלכה נקטינן לחומרא ב"ח א"ר או' כ"ה. ר"ז שם. וכבר כתבנו לעיל או' קכ"ו דגם דעת הש"ע חושש להם לכתחלה:

א

קלב) [סעיף כד'] פירס על הקורה מחצלת וכו' להיות מחיצה לייפות כח התירו רש"י:

א

קלג) שם. פסולה. אפי' אם חיברה שם בענין שאין הרוח מנידה. ר"ז או' כ"ד:

א

קלד) שם. ואינה נראית. וא"כ אין כאן היכר וקורה היא משום היכר כמ"ש לעיל או' צ"ב:

א

קלה) שם. כיון שגבוה מהארץ ג' והואיל וגובהה ג' הויא מחיצה תלויה ואינה מתרת. רש"י:

א

קלו) שם. ונמשכת קצת למטה מעשרה כשרה. כלומר שהיא נמשכת למטה קצת יותר מיו"ד ממקום שמתחלת וא"כ הוה אמינא דהיא מחיצה ופסולה משום קורה. ומשום מחיצה נמי לא דהא מחיצה תלויה היא דהא היא גבוה י"ט מהקרקע קמ"ל דכשירה. מ"א סק"ך. ור"ל דאי נמשכת קצת לתוך יו"ד של חלל המבוי פסולה כמ"ש לקמן סעי' כ"ו דמבוי שנמוך פחות מי"ט אינו ניתר בלחי או מקורה יעו"ש. וכ"כ באה"ע דצ"ל חלל יו"ד תחת הקורה ואם הגיע קצת מהקורה למטה מיו"ד לכ"ע פסולה והשיג על הב"ח והט"ז יעו"ש. וכ"כ הר"ז וכ"כ או' כ"ה בביאורי הגר"א:

א

קלז) [סעיף כה'] נעץ שתי יתידות וכו' להיותן סניף להאריך הקורה משני צידיה כשתנתן עליהם והם עצמם אינם ראויות להכשר קורה שאין בהם רוחב טפח כשיעור הכשר קירה. ואין בעקמומיתן ג' ואיכא למימר לבוד מראשי הקורה ולכתלים ואין בגובהן של יתידות ממעל לכותלים ג"ט דאי הוה בגובהן ג' הוה מיפסלא דקורה ע"ג כתלים בעינן אבל השתא בפחות מג' אמרינן חבוט השפל וכאלו מונחת על הכותל רש"י והביאו ב"י:

א

קלח) שם. נוטה לתוך המבוי. לאפוקי חוץ למבוי אפי' אינם רחוקים ג' אין מכשירין את המבוי. עו"ש או' ך' ועיין לעיל סעי' י"ד:

א

קלט) שם. אם אינם גבוהין וכו' דאמרינן חבוט רמי כאלו הקורה נשפלת למטה עד נגד כותלי המבוי וגם לבוד והוי כאלו ב' ראשי הקורה נוגעות בכותלים תו"ש א' מ"ח. א"א או' כ"א:

א

קמ) שם. ואם יש בגובהן וכו' ואע"ג דבקורא טפח אפי' גבוה יותר מג' אמרינן חבוט כדלקמן סי' תרל"א סעי' ה' שאני הכא דבעינן קורה ע"ג מבוי משום היכר ויותר מג' גבוה מן הכותל לא הוי היכר. וכ"כ התו' עו"ש שם. מ"א ס"ק כ"א. תו"ש שם. ר"ז או' כ"ו:

א

קמא) שם ואם יש בגובהן וכו' ודע דמודדין ביושר ג"ט כי באלכסון יש יותר. א"א או כ"א:

א

קמב) [סעיף כו'] דוקא כשאינו נמוך פחות מי"ט וכו' ר"ל המחיצות שלו אין נמוך פחות מי"ט. והטעם דלא התירו חז"ל בלחי וקורה אלא היכא דתוך המבוי יש ג' מחיצות הניכרות גבוהין יו"ד ואז נצטרפו הלחי והקורה להיות בצירופן ד' מחיצות אה"ע:

א

קמג) שם. מרווחים. ובסיפא מצומצמות דבתרווייהו אזלינן לחומרא. ט"ז ס"ק י"ד. וז"ל הרמב"ם פי"ז דין ל"ו האצבע שמשערין בה בכ"מ היא רוחב הגודל של יד והטפח ד' אצבעות. וכל אמה האמורה בכ"מ בין בשבת בין בסוכה וכלאים היא אמה בת ו' טפחים. ופעמים משערין באמה בת ו' טפחים דחוקות זו לזו. ופעמים משערין באמה בת ו' שוחקות ורווחות וזה וזה להחמיר. כיצד משך מבוי בד"א שוחקות וגובהו ך' אמה עציבות. רוחב הפרצה יו"ד אמות עציבות וכיוצא בהן לענין סוכה וכלאים עכ"ל והוא מגמ' עירובין ג' ע"ב בסופו והביאה ב"י:

א

קמד) ושיעור יתרון השוחק על העצב הוא חצי אצבע לאמה המ"מ שם בשם הרשב"א. והביאו ב"י. מ"א ס"ק כ"ב וכ"כ האחרונים. והיינו שחצי אצבע לאמה ממנו תחלק לטפחים ותדע חילוק בין טפחים שוחקות לעוצבות. עו"ש או' כ"א:

א

קמה) שם. מרווחים. ומה שתמה שם העו"ש כיון דהספק הוא בשל סופרים היה לן למיזל לקולא. לק"מ דטובא מצינו כה"ג וכבר כתב האו"ה בזה דכל דבר שהראשונים עצמם נסתפקו בזה מקמי ספק דחסרון ידיעה ולא מקלינן ביה, ועיין בריש ס' מנחת יעקב או' ו' ובש"ע יו"ד סי' ק"ד סק"ד יעו"ש תו"ש או' ן' ובזה מיושב ג"כ מה שתראה בספרי האחרונים כי לפעמים מחמירין גם בד"ס כשיש פלוגתא כי כיון שרואין שהראשונים חוששין להחמיר גם אנן גררינן אבתרייהו:

א

קמו) שם. יותר מיו"ד אמות וכו' דביותר מיו"ד אין עליו שם פתח כמ"ש לעיל סי' שס"ב סעי' ט' ולפיכך לא מהני ליה לחי או קורה אלא דוקא צוה"פ. ועיין לקמן או' קמ"ט.

א

קמז) שם. יש הא ארכו ד"א וכו' דבפחות מזה אין שם מבוי עליו ודינו כחצר שאינה ניתרת בלחי או קורה כמ"ש סעי' ב' ועיין באו' שאח"ז:

א

קמח) שם. אין לו תקנה אלא בצוה"פ. ובהרמב"ם פי"ז דין ח' כתב דמבוי שאין ארכו ד"א דינה כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחייה או בפס ד' ור"ל או בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו או בפס ד' מרוח א' וכמ"ש בדין הקודם יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק כ"ג וכתב ואפשר דלאו דוקא נקט הש"ע צוה"פ עכ"ל ור"ל דה"ה דניתר נמי ע"י פס ד' או שני פסין שני משהוויין וכמ"ש בסוף הסעי' גבי מבוי שאין ארכו יתר על רחבו ובסעי' ל"ב יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לעיל סעי' ב':

א

קמט) אבל בנמוך הכתלים פחות מי"ט אף בחצר לא מהני תיקון כזה. א"א או' כ"ג. ור"ל דלא מהני ליה תיקון של פס ד' או של שני פסין שני משהוויין. ואי מהני ליה צוה"ף עיין באו' שאח"ז. ומיהו ברחבו יותר מיו"ד אמות אפי' בחצר לא מהני תיקון זה כ"א דוקא בצוה"ף כמ"ש סעי' ב' יעו"ש.

א

קנ) שם. אלא בצוה"ף. משמע דגם בנמוך הכתלים פחות מי"ט לא מהני ליה צוה"ף. וכ"מ בהרמב"ם שם דין י"ד, וכ"כ הר"ז או' כ"ז. אמנם המ"מ שם כתב בשם הרשב"א שאין מחיצה פחות מי"ט וכ"ש צוה"ף יעו"ש, והביאו התו"ש או' נ"א, מיהו המש"ז או' י"ט כתב אפשר דמ"ש בש"ע נמוך מי"ט היינו במקום הפתח אבל כל המבוי יש לו ג' מחיצות גבוהות י"ט יעו"ש. וכ"כ באה"ע וכתב שכ"ה דעת הרמב"ם יעו"ש, וכ"כ בביאורי הגר"א.

א

קנא) שם. ואם היה בגובה חללו וכו' אבל אם החלל אינו רק עשרים אעפ"י שכל הקורה למעלה מעשרים סגי לה בקורה. טור. עו"ש או' כ"א. ר"ז או' כ"ח.

א

קנב) שם. אינו ניתר בקורה אבל ניתר הוא בלחי. משום דקורה משום היכר וכל שהוא גבוה מעשרים לא שלטא ביה עינא אבל בלחי כיון דק"ל לחי משום מחיצה אעפ"י שהמבוי גבוה לית לן בה. ב"י. ט"ז ס"ק ט"ו. ועוד כתב ב"י הטעם בשם המ"מ שהרי הלחי סמוך לקרקע הוא ואין גובהו אלא י"ט ומה לנו אם המבוי גדול כמה עכ"ד. והביאו התו"ש או' נ"ג וכתב כי טעם זה עיקר כי טעם הראשון אינו מספיק דהא היכר קצת מיהא בעינן כמ"ש סעי' י"ב יעו"ש:

א

קנג) שם. אינו ניתר בקורה. ואם הקורה רחבה ד' ובריאה לקבל מעזיבה מותרת ולא משום היכר אלא שפי התקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר. ועוד נ"ל שאילו היתה רחבה ז' אף שאינה בריאה כשירה שכל שרחבה ו' העין שולטת בה. עבה"ק לרשב"א. א"ר או' כ"ט, ועיין לקמן או' רי"ח:

א

קנד) שם. אינה ניתרת בקורה ודוקא אם מניחה ע"ג הכתלים שהם למעלה מעשרים אבל אם נעץ יתידות בתוך חלל הכותלים שבפתח המבוי בתוך עשרים והניח עליהם הקורה כשירה כדמשמע בריש מס' עירובין דקתני מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט ופירש"י ישפיל יעו"ש. וכ"כ לעיל או' צ"ו יעו"ש:

א

קנה) שם. אבל ניתר הוא בלחי. וה"ה בצוה"פ. הרמב"ם פי"ז דין י"ד וכה בטור. וכ"כ התו"ש או' נ"ג:

א

קנו) שם. צריך שיעשה בה ציור וכו'. רש"י פי' כעין קיני עופות בולטין מתחת האולם למעלה מן הפתח וכתב הב"ח דכ"ה דעת הרא"ש והטור להחמיר דלא כמ"ד פסקי דארזא יעו"ש. ועיין מ"ש עליו הי"א וכתב דהעיקר כדברי הרב"י דדעת הטור לפסוק אף כמ"ד פסקי דארזא יעו"ש. שהב"י הביא עוד פירושים וע"כ סתם בש"ע וכתב שיעשה בה ציור וכיור ור"ל איזה ציור וכיור שיהיה ורק שיהיה ערב לבני אדם להסתכל בו כדי שמתוך כך יסתכלו בקורה וידעו כי עשו היתר למבוי. ומ"ש בהגה פי' ציור אחד בכותל וכו' הוא ע"פ מ"ש בד"מ בשם הג"א דה"ה אם יש ציור או כיור בקורה עד שיהא הכל מסתכלין בו דמהני עכ"ל ולזה פי' בהגהת ש"ע דציור הוא ציור אחד בכותל מן הסיד וכיור על שמי הקורה.

א

קנז) שם. צריך שיעשה בה ציור וכו' אבל לרחב מעשר לא מהני ציור וכיור בלא צוה"פ. טור וב"י עו"ש או' כ"ב:

א

קנח) שם. ובנה בנין תחת הקורה למעטו וכו'. והיה דיכול להשפיל הקורה עצמה ולהניחה בתוך חלל פתח המבוי על יתידות למטה מעשרים כמ"ש לעיל או' קנ"ד יעו"ש.

א

קנט) שם. ובנה בנין תחת הקורה וכו' פי' שבונה בארץ כנגד הקורה כדי שלא יהא גבהה יותר מכ' אמה. עו"ש שם.

א

קס) שם. די בבנין רחב וכו' וה"ה לכל מילי ואפי' עפר. ב"י. ומ"ש הר"ר יונתן ע"ש הרי"פ דלא הוי מיעוט אלא א"כ ממעט בקורה או באבן וכיוצא דאין דרכן ליפחת ולאפוקי עפר דלא הוי מיעיט כתב עליו ב"י דאין דבריו נראין יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ד דה"ה בעפר אלא שכתב דצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור וכ"כ א"ר או' ל'. תו"ש או' כ"ד ר"ז או' כ"ט. ור"ל שצריך ליזהר שלא יתמעט הרוחב מטפח ולא יתמעט הגובה להיות יותר מכ' וע"כ יותר טוב שיעשה בבנין. א"א או' כ"ד:

א

קסא) שם. די בבנין רחב טפח וכו' ור"ל הרוחב די בטפח כדין הקירה שצ"ל רחבה טפח כמ"ש סעי' י"ז והגבוה כפי מה שיהיה באופן שלא ישאר חלל פתח המבוי יותר מכ' אמה מצומצמות.

א

קסב) שם. צריך לחוק ד"א וכו' והא דלא סגי בטפח כמו בפיסול למעלה מך' תירץ רש"י ז"ל דהתם איתא לדופן שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעט קצת בהיכר מועט סגי אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן דפחות מיו"ד לא מקרי דופן בעינן דליתחזי האי דופן לשיעור אורך מבוי. ט"ז ס"ק ט"ז.

א

קסג) שם. על פני כל רחבו. דאם ישאר הפסק בין החקיקה לכתלים אין הכתלים מצטרפין להן וכאין כתלים למבוי דמי אבל אם ההפסק בין החקק לכתלים הוא פחות מג"ט י"ל דמהני כמ"ש לקמן ססי' תרל"ג. וכ"כ המש"ז או' ט"ז.

א

קסד) שם. עד שיהיו פתוחין לתוכו ב' חצירות וכו' והטעם שאין המבוי ניתר בלחי או קורה אא"כ בתים וחצירות פתוחים לתוכו מפני שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישיו הצנע צריך יותר מחיצות גמורות ולפיכך החצירות גמורות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהם יותר בתשמישי הצנע ולאכול בהם צריכות המחיצות יותר גמורות וכן הדין במבואות שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכן דיוריהן מועטין והרי משתמשין בהם יותר שאינן בושים כ"כ לאכול ולהשתמש בהם ולפיכך הרי הם כחצר כי לפי ריבוי הדיורין מתמעט תשמיש המבוי ובמחיצה כל דהו סגי. ב"י בשם הרשב"א. וא"כ הוה אפשר להקל במבואות שלנו כיון שיש בהם ריבוי דיורין ואפשר דלא פליג במבוי, מ"א ס"ק כ"ה:

א

קסה) שם, עד שיהיו פתוחים לתוכו ב' חצירות וכו' ואפי' אם הרבה בתים בלא חצירות פתוחים לתוכו וגם הרבה חצירות שבית אחד בכל חצר אין כל זה מועיל כלום. ר"ז או' ל':

א

קסו) שם. שני חצירות וכו' ואין חילוק בין אם הבתים והחצירות פתוחים לו מצדו או בראשו הסתום נגד ראש הפתוח, ד"מ או' י"א בשם א"ז:

א

קסז) שם. ולכל חצר שני בתים. וכל בית ובית צריך שיהא בו ד"א על ד"א או יותר. א"ר או' ל"א בשם עבה"ק:

א

קסח) שם הגה. ואפי' כל החצירות וכו' וה"ה אם הבתים פתוחים זה לזה. ד"מ או' י"א:

א

קסט) שם בהגה. ויש חולקים בזה. משום דכיון דפתוחות זו לזו נעשו כחצר א' ואין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהיו בתים וחצירות פתוחות לתוכו. ב"י. מ"א ס"ק כ"ו:

א

קע) שם בהגה. ויש חולקין בזה. וכתב ב"י דהכי נקטינן. אבל הב"ח כתב כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא. וכ"ה דעת הא"ר או' ל"א, וכ"פ הר"ז או' ל"א:

א

קעא) שם. פחות מד"ט. דאז אין עליו שם פתח כלל ר"ז או' ל':

א

קעב) שם. שמקום הפת גורם. ולא מקום לינה כמ"ש לקמן סי' ש"ע סעי' ה':

ב

קעב) שם והשני לבן. או אחד להרב והשני לתלמיד. טור:

א

קעג) שם. אעפ"י שהבן מקבל פרס וכו' ואע"ג דלענין לאסור זה על זה חשבינן להו כאחד כמבואר בסי' ש"ע סעי' ה' משום דעירובין דרבנן אזלינן להו הכא לקולא והכא לקולא. ב"י:

א

קעד) שם. ואוכל בביתו וכו' לאפוקי אם אוכל בבית אביו כמ"ש שם בסי' ש"ע:

א

קעה) שם. ואפי' צדו אחד עכו"ם וכו' דאמרינן חשובא דירת עכו"ם דירה לקולא למשרייה למבוי בלחי ע"י חצירו של עכו"ם. ב"י. עו"ש או' כ"ד:

א

קעו) שם. שיהא ארכו יותר על רחבו. ואפי' במשהו סגי גמ' ב"י עו"ש שם. א"ר או' ל"ב תו"ש או' ס"ב ר"ז או' ל"ב. וכל שאין ארכו יתר על רחבו נידון כחצר ב"י ר"ז שם. ור"ל שצריך פס ד' או ב' פסין משהו או צוה"פ כמ"ש בש"ע:

א

קעז) שם. שיהא ארכו יותר על רחבו. ואי זה הוא ארכו של מבוי זהו כניסתו ומה שאינו דרך כניסתו קרוי רחבו ואעפ"י שרחב יתר מארכו. המ"מ פי"ז דין ז' בשם הרשב"א. והביאו ב"י עו"ש שם. א"ר שם תו"ש שם:

א

קעח) שם. שיהא ארכו יותר על רחבו. ואם צד אחד ארוך וצד אחד קצר אזלינן בתר הארוך תי"ש שם:

א

קעט) שם. אינו ניתר אלא בפס ד' וכו' ור"ל כמ"ש לעיל סעי' ב' גבי חצר או בפס ד"ט מצד אחד או בשני פסין של משהו מב' צדדין כל א' מצד א' יעו"ש:

א

קפ) שם בהגה. לתקן כל המבואות בצוה"פ וכו' והטעם משום דאין עכשיו בתים וחצירות פתוחות לתוך המבוי כדין מבוי שניתר בלחי וקורה ואע"ג דבסמוך מבואר דחצר שארכה יותר מרחבה ג"כ ניתר בלחי וקורה שאני מבואות שלנו דקרובות לרה"ר. ואעפ"י שאין עכשיו רה"ר לא פלוג חכמים. עו"ש או' כ"ה. ועיין לעיל סי' שס"ב או' פ"ב:

א

קפא) שם. בהגה. לתקן כל המבואות בצוה"פ וכו' אפי' בפחות מעשר. ד"מ או' י"ג. ועיין לקמן או' קפ"ג:

א

קפב) שם. בהגה. יש להם דין חצירות. ולפ"ז היה לנו לתקן פס ד' מצד אחד או ב' משהויין אחד לכל צד כדלעיל (סעיף ב') בחצר אלא דנראה דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש דצריך דוקא צוה"פ. ט"ז ס"ק ח"י. ועיין לקמן רס"י שס"ד:

א

קפג) שם. בהגה יש להם דין חצירות. מיהו בצד השני דגם במבוי מפולש סגי בלחי וקורה א"כ נהי דכאן יש לה דין חצר מ"מ סגי ליה עכ"פ בשני פסין דאז שרי ממ"נ אי משום חצר ואי משום מבוי מיהו בד"מ משמע דגם בזה בעינן צוה"פ דוקא. תו"ש או' ס"ג ויעו"ש הטעם. וכהב עו"ש התו"ש ואע"ג דבסי' שס"ד סעי' ג' איתא דצריך לעשות תיקון בעקמימות מ"מ במבוי דידן (ר"ל שאין בתים וחצירות פתוחין לתוכו) א"צ לעשות תיקון בעקמימותו דהא באמת יש לה דין חצר אלא דהחמירו ליתן לה דין מבוי משום דקרוב לרה"ר והעקמימות שאין קרוב לרה"ר ודאי יש לה דין חצר שא"צ שום תיקון בעקמימות כ"כ מ"א וכ"פ בס' ת"ח אבל המ"ב והט"ז כתבו דגם במבוי דידן צריך לעשות תיקון בעקמימות כבסי' שס"ד סעי' ג' יעו"ש. ועיין לקמן סי' שס"ד או' טו"ב:

א

קפד) והנה עיירות שלנו שאין מוקפין חומה שיש פרצות בין בית לבית והם אינם במילואם ע"פ הרוב רק פרצה יותר מיו"ד א"כ א"א בפס ד' רק בצוה"פ כבסעי' ב' יעו"ש ופרצה שהיא כיו"ד אמות א"צ תיקון כלל הואיל ואינה פרוצה במילואה כבסעי' ב' יעו"ש. מש"ז או' ח"י. ור"ל כגון שנשאר ד"ט מצד א' או טפח בכל צד כמבואר בסעי' ב' יעו"ש:

א

קפה) שם. בהגה אלא מטעם צוה"פ וכו' ומשו"ה מהני אפי' ביותר מעשר וכמ"ש לעיל סי' שס"ב סעי' יו"ד. עו"ש או' כ"ה:

א

קפו) שם. בהגה. שני קנים גבוהין וכו' אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום הקנים דאלת"ה למה הצריכו קורה רחבה טפח הלא בכל שהוא איכא צוה"פ אלא ע"כ צריך להעמיד קנים. מ"א ס"ק כ"ח. תו"ש או' ס"ד. ר"ז או' ל"ג:

א

קפז) שם. בהגה שני קנים וכו' ואי איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה דלא גרע מלחי בסעי' י"א מ"א שם. תו"ש שם ר"ז שם. ועיין לעיל או' ל"ג:

א

קפח) שם. בהגה שני קנים וכו' וכיון דצריך להעמיד קנים למטה בגובה יו"ד אין צריך לקשור החבל למעלה בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צוה"פ מכח הקנים שלמטה. ט"ז ס"ק י"ט א"ר או' מ"ז ר"ז או' ל"ב ובלבד שיהיו הקנים מכוונים כנגד חבל העליון כמ"ש לעיל סי' שס"ב סעי' י"א יעו"ש:

א

קפט) ואם למעלה מן הקנים שמעמידים למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוי צוה"פ בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק. ט"ז שם. א"ר שם. ר"ז שם. ח"א כלל מ"ח או' ז' מיהו התו"ש או' ס"ד חולק וס"ל דההפסק אין מזיק כלום יעו"ש. והביאו בנ"א שם או' א':

א

קצ) וכתב עו"ש הט"ז דאם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י"ט סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של צוה"פ וג"כ צריך שיהיו החפופים מגולים למעלה תחת החבל כנז"ל עכ"ל והביאו הר"ז או' ל"ג ומיהו התו"ש שם חולק על דברי הט"ז הנ"ז וכמ"ש לעיל או' מ"ד יעו"ש:

א

קצא) שם. בהגה שני קנים וכו' ונראה דאותן קנים צריכים שלא יהיו רחוקים מהכותל או מהקרקע ג"ט וכן יש להחמיר שלא להעמיד הקנים אחורי הכותל שאין הקנים נראים מבפנים תוך המבוי או נגד אויר המבוי כמ"ש גבי לחי סעי' ט' בכ"ש דף קי"ג ע"ב בחידושי מס' עירובין יעו"ש. והביאו השע"ת וכחב דכן מבואר בשו"ת בית אפרים סי' כ"ח יעו"ש. וכבר כתבנו מזה לעיל או' מ' קחנו משם:

א

קצב) סעי' כז. חצר שארכו יותר על רחבו. אפי' משהו גמ'. ב"י. ב"ח. ר"ז או' ל"ב. ופי' חצר זה שיש לה ג' דפנות כמבוי סתום. המ"מ פי"ז דין ח' וארכו מקרי דרך כניסתו. המ"מ שם ועיין לעיל או' קע"ז:

א

קצג) [סעיף כח'] מבוי שאין ברחבו ג"ט וכו' ואעפ"י שתוכו רחוב הרבה וה"ה לדעת י"א אם אין בפתחו רחב ד"ט אעפ"י שתוכו רחב הרבה ב"י. מ"א ס"ק כ"ט:

א

קצד) שם. מבוי שאין ברחבו ג"ט וכו' ואלו הג"ט או הד"ט לכל חד כדאית ליה משערינן במצומצמות לחומרא כמ"ש סעיף כ"ו מיהו אם הם מצומצמים ויש שיור בכותל טפח מצומצם ודאי מהני ממ"נ. וזה פשוט. וגדולה מזו נראה דאפי' בשיור משהו נמי יש להקל כיון דבלא"ה דעת הרבה פוסקים והרמב"ם מכללם דסגי בשיור משהו כמ"ש סעיף ד' (ובדברינו לשם או' ל"ב) אלא דהמחבר נמשך שם אמה שכתבו התוס' לחד תירוצא דבעינן שיור טפח וא"כ הכא דבלא"ה יש לסמוך אדעת הרא"ש וסיעתו דשיעורו בד"ט א"כ איכא תרתי לטיבותא ויש להקל בד"ס. תו"ש אות ס"ה. ועיין לעיל סימן שס"ב אות צ"ד:

א

קצה) שם. וי"א וכו' וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בד"מ אות ט' וכ"פ הר"ז אות ל"ד. אמנם דעת הש"ע כבר כתבנו לעיל סי' י"ג אות ז' דהיכא שסותם לחומרא ואח"כ מביא י"א לקולא דדעתו לפסוק כסתם ורק בשעת הדחק יש להקל כס' י"א יעו"ש. וה"ד כשרחב בתוכו כמ"ש לעיל או' קצ"ג אבל אם כל שטח המבוי אין ברחבו ד' הו"ל מקום פטור כמש"ל בסי' שמ"ה סעי' י"ט ולכ"ע א"צ תיקון. כ"כ האחרונים:

א

קצו) שם. א"צ שום תיקון, וה"ד במבוי שארכה יתר על רחבה אבל במרובעת או ברחבה יתר על ארכה אפי' אינה רחב צריך לתקנה בתיקון המועיל. עו"ש או' כ"ו והיינו בתיקון דסעי' ב':

א

קצז) [סעיף כט'] מבוי שצדו אחד ים וכו' וראשו אחד סתום כשאר מבוי וראשו אחר לרה"ר מתוקן בלחי וקורה, רש"י. ב"י. א"ר או' ל"ד. ר"ז או' ל"ה:

א

קצח) שם. מבוי שצדו אחד ים וכו' ששפתו גבוה עשרה. ואשפה גבוה עשרה רש"י. ב"י. עו"ש או' כ"ז. אבל אם שפת הנהר משופע והולך אם כשהולך השיפוע ד"א עדיין אינו גביה יו"ד אינה מחיצה וכמ"ש סס"י זה. מ"א סק"ל. ר"ז שם. ח"א כלל ע"א או' ט"ו:

א

קצט) שם. מבוי שצדו אחד ים וכו' ודוקא שיהא סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הנהר רחוק מבתים יו"ד אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ. מ"א ס"ק ל"א. א"ר שם. ר"ז שם ח"א שם או' ט"ז. ואפי' אינו רחוק ממנו אלא ד"ט אם רבים בוקעים שם אסור כמ"ש בסי' שס"ה (סעי' ב') בפרצת מבוי מצדו. וכ"ז כשאין הנהר מקיף כל העיר אבל אם הוא מקיף כל העיר מסביב איני מועיל לה כלים אלא א"כ ישבה ולבסוף הוקפה ממנו. ר"ז שם. וכ"כ המאמ"ר או' ל"ח ועיין עוד לקמן או' רס"ה ובסי' ת"א:

א

ר) עיר שחריץ עמוק יו"ד ורחב ד' מקיפה הוי כמחיצה. שו"ת אמינת שמואל סי' מ' וכ"כ בשו"ת חכם צבי סי' ה' א"ר שם. מט"ז או' ך'. והיינו נמי כגון שנבנו הבתים ואח"כ נעשה החריץ כמ"ש באו' הקודם וכ"כ המאמ"ר או' ל"ח. אם יש גשר ע"ג החריץ שהולכין משם למבואות העיר צריך תיקון כמ"ש לקמן או' ר"ב יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' רס"ו:

א

רא) שם. מבוי שצדו אחד ים וכו' ומיירי במקום שאין הספינות עוברות שם לנמל (דאל"כ אתי רבים ומבטלי מחיצה כיון דאינה עשויה בידי אדם) דשם הוי הים מחיצה וה"ה שאר מימות שאין הספינות עוברות שם הם עצמם הוי מחיצה כ"כ מ"א סק"ל ע"ש התי' והביאו התו"ש או' ס"ו. אכן כמה אחרונים חלקו ע"ז וכתבו דאפי' כשהספינות עוברות לשם לא נתבטל עי"ז שם מחיצה משפת הים. חמ"מ או' ד' שאילת יעבץ סי' ז' כנסת יחזקאל, סי' ב' וכן בח"א כלל ע"א או' ט"ו כתב צ"ע על דברי מ"א הנז' ובנ"א שם או' ט' כתב להשיג יעו"ש. וכן הסכים בס' גאון יעקב. ועיין שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ב. ומיהו גם לדעת המ"א לא אמרינן דאתי רבים ומבטלי מחיצה אלא א"כ בקעי בה ס' רבוא כמ"ש בסס"י זה וזה לא שכיחא:

א

רב) וכתב שם התו"ש דה"ה כשיש גשר נמי מבטל מחיצה והיינו כשהגשר רחב יותר מיו"ד אמות עכ"ד. אבל הח"א שם כתב אעפ"י שאינו רחב יותר מיו"ד אמות הוי כפרצה כיון דבקעי בה רבים. וצריך לעשות שם תיקון יעו"ש ור"ל אעפ"י שאינו רחב יותר מיו"ד אלא עד ד"ט צריך תיקון וכמ"ש בנ"א שם או' יו"ד יעו"ש. ומיהו הא דגשר פוסל בד"ט אי בקעי ביה רבים היינו אם היא בצד המבוי וכמ"ש לקמן סי' שס"ה סעי' ב' אבל אם הוא בראש המבוי אינו פוסל כ"א הוא במילואו של מבוי או אם הוא יותר מיו"ד אמות כידוע. ועיין לעיל סי' שנ"ו או ט"ו ולקמן או' רס"ו:

א

רג) ברחובה של טבריה שפתוחה לים היינו מטלטלין בכל העיר ובכל הרחבה ע"פ זקנים. מהרימ"ט ח"א סי' צ"ד. כנה"ג בהגב"י:

א

רד) קושטנדינ"א אעפ"י שפרוצה לים בקצת מקומות יותר על עשר כסתום דמי. מהרימ"ט שם. כנה"ג בהגה"ט סי' שצ"ב. מ"א בסי זה ס"ק ל"א:

א

רה) שם לאשפה של רבים וכו' אבל אם האשפה של יחיד לא חשיב כסתום דחיישינן שמא יטלנה משם. טור. ועיין לעיל סי' שנ"ד סעי' ב':

א

רו) שם. שאשפה של רבים וכו' ואפי' אם ידוע שדעתם לפנות נמי שרי כיון דלא גזרו או לא חלקו חז"ל בין אשפה לאשפה. תו"ש או' ס"ח:

א

רז) שם. ואין חוששין שמא יעלה הים שרטון, ר"ל וגם אין חיששין שמא יעלה הים שרטון ותתקלקל המחיצה שעל שפת הים ונמצא שאין למבוי מחיצה רביעית:

א

רח) שם. שמא יעלה הים שרטון. של חיל ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר. רש"י והמ"מ פי"ז דין ה' כתב ואין לחוש שמא יעלה הים שרטון כלומר שיתרחק הים ממקומו וישאר אותי מקום רפש וטיט ויטלטלו מן המבוי לו עכ"ל והב"ד ב"י ועיין לקמן או' ר"י:

א

רט) שם. הגה ויש חולקין וכו' וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בד"מ או' ט"ו וכ"פ הב"ח א"ר או' ל"ה ר"ז או' ל"ה:

א

רי) שם. בהגה דחיישינן שמא יעלה שירטון וכו' ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא. רש"י. ומ"מ משמע דאעפ"י שיתקצר הים מ"מ נשאר מדרון בעומק יו"ד והוי מחיצה אלא שהחששא היא שמא יטלטלו מן המבוי למקום שנתיבש הים שהוא כרמלית. וא"כ לדידיה בעינן מחיצות גמורות בצד הים ולא מהני צוה"פ או לחי או קורה אבל הטור ס"ל כרש"י וא"כ סגי בתיקון שאר מבוי. מ"א ס"ק ל"א. תו"ש או' ס"ח. וכתב הח"א או' ל"א אע"ג דק"ל להחמיר כדיעה ב' מ"מ סגי בלחי במילואו ביו"ד וצוה"פ ביותר מיו"ד.

א

ריא) שם. בהגה, שמא יעלה שירטון וכו' אבל בשאר נהרות לא חיישינן שמא יעלו שירטון. ואם דרכן להתיבש בקיץ הרבה יש לאסור. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז שש. ומשמע אפי' בזמן שלא נתיבשו מ"מ אסורים דחיישינן שמא יתיבשו כדחיישינן גבי ים שמא יעלה שירטון וה"ד לפי' המ"מ (שכתבנו באו' הקודם) אבל חששא דרש"י לא שייך בנהרות המתיבשים דאף שמתיבשים נשארו המחיצות והמדרין. מחה"ש. וא"כ אם כמתייבשים לא נשאר במחיצות ובמדרון גובה י"ט לכ"ע צריך תיקון. ועיין ר"ז או' ל"ה וח"א כלל ע"א או' ט"ו דמשמע דס"ל כרש"י דאם אחר שיתייבשו נשאר מחיצה גבוה י"ט א"צ תיקון יעו"ש

א

ריב) וכן הנהרות הנקרשים בימות החורף בטלה מחיצתם ואפי' בימות החמה אסור לטלטל באותו מבוי בלא תיקון. כ"כ הט"ז סק"כ אבל המ"א ס"ק ל"א כתב דאם נקרשים בימות הגשמים בטלה מחיצה ואסור לטלטל עכ"ל. ומשמע דוקא בימי הקרש אבל בקייץ שרי לטלטל וכ"כ התו"ש או' ס"ח וכתב שכן הסכימו בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ב' ושב יעקב סי' טו"ב לדינא יעו"ש וכ"ה דעת החמ"מ או ה' ח"א שם. ר"ז שם אלא שכתב דטוב לדברי הט"ז מיהו בם אה"ע על סעי' ל"ג כתב דאין המים הנקרשים מבטלי מחיצה ואפי' בזמן שהם נקרשים יעו"ש. וכ"כ בתשו' את"ס סי' פ"ט. זר"א עי' מ"ה:

א

ריג) ואם שפת הנהר גבוה י"ט מן הקרישה שמתלקט י"ט מתוך ד"א משפת הנהר עד מקום הקרישה בודאי יש להקל:

א

ריד) עיירות שהים חומתן ומקיף אותם והם גבוהין מקרקע הים הרבה חייבים עליהם משום רה"ר. וסרטיות ופלטיות שבהם צריכין תיקון כשאר עיירות שאין מוקפין משום דאתו רבים ומבטלי מחיצתא שאינה עשייה בידי אדם, תשו' חכם צבי סי' ל"ז. והביאו שע"ת או' ט' ובלא"ה י"ל כיון שהים מקיף אותם מסביב אינו מועיל משום מחיצה דבעינן ישבה ולסוף הוקפה ממנו במ"ש לעיל או' קצ"ט יעו"ש ואלו העיירות היושבות על היה מסתמא נעשו מחיצות הים קודם שישבו שיש פחד שיעלה עליהם הים ויחריבם א"ל יש תיקון מקודם:

א

רטו) שם. בהגה ואין כאן מחיצה. וצריך תיקון כשאר מבוי הפרוץ ברוח ד' בלחי או קורה או צוה"פ וכמ"ש לעיל סוף או' ר"י יעו"ש:

א

רטז) [סעיף ל'] מבוי שצדו אחד ארוך וכו' פי' שנמשך כותלו לרה"ר יותר מכותל השני רש"י ומביאו ב"י:

א

ריז) שם. אלא כנגד הקצר. פי' וישתמש רק כנגד הקצר אבל אסור להניחה באלכסון וישתמש עד כנגד הארוך דקורה משום היכר ובאלכסון לא הוי היכרא כדאיתא טעמא בגמ' ובפרש"י שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין ברה"ר חוץ מכנגד כותל הקצר אומר מותר להשתמש ברה"ר לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עכ"ל ומביאו ב"י ומשו"ה היכא דליכא חששא זו שיבואו לטעות כגון תוך המבוי שכל הקורה מונחת בחלל שיש לו ג' מחיצות מותר להניחה באלכסון וכמ"ש בסוף הסעי':

א

ריח) שם. אלא כנגד הקצר. ודע דלפי מ"ש רמ"א בסי' שס"א דקורה שיש בה ד"ט רוחב הוי מחיצה בכה"ג ודאי שרי להניח אף באלכסון דהא באלכסון נמי הוי מחיצה וה"ה דשרי נמי למעלה מכ' אמה ושאר תנאים שהוזכרו בסעי' כ"ו חו"ש או' ע"א. ועיין לעיל או' קנ"ג:

א

ריט) שם. אלא כנגד הקצר. וכתב המחה"ש ס"ק ל"ב דאם ירצה להניחו באלכסון ושלא לטלטל כ"א נגד הקצר רשאי אבל המש"ז או' כ"א כתב דאפי' אם רוצה להשתמש רק נגד הקצר אין מניחין הקורה באלכסון יעו"ש: וכ"ה דעת האחרונים:

א

רך) וכתב ב"י דלהניח ב' לחיים אחד כנגד הארוך ואחד כנגד הקצר לא מהני ואפי' אין באלכסון עשר אמות יעו"ש והב"ח כתב דמהני ב' לחיים אם אין באלכסון יו"ד אמות יעו"ש. אבל הט"ז ס"ק כ"א השיג על דברי הב"ח וכתב דלא מהני ב' לחיים כלל אלא א"כ עומדים בשוה יעו"ש. וכ"כ מהרלנ"ח סי' ס"ו והביאי מ"א ס"ק ל"ב. וכ"נ דעת הא"ר או' ל"ז. וכ"ה דעת המאמ"ר או' כ"ט. ר"ז או' ל"ו שלחן עו"ש. גאון יעקב. ומ"מ בשעת הדחק יש לסמוך גם בלחיין זה שלא כנגד זה. ח"א כלל ע"א או' י"ד:

א

רכא) שם. יעשה שם צוה"פ וכו' דהא צוה"פ הוי מחיצה ובאלכסון הוי מחצה ב"י תו"ש או' ע'.

א

רכב) שם. יעשה שם צוה"פ וכו' ואפי אם יש באלכסון יותר מיו"ד אמות מהני צוה"פ וכמ"ש בסעי' כ"ו. וכ"כ הב"ח והט"ז ס"ק כ"א:

א

רכג) שם. יעשה שם צוה"פ וכו' ויהא מותר להשתמש ג"כ באלכסון בארוך כנגד הארך ובקצר כנגד הקצר. ר"ז או' ל"ו:

א

רכד) שם. ותוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון והטעם עיין לעיל או' רי"ז. וכתב הט"ז ס"ק כ"א דתוך המבוי יכול להניח הקורה באלכסון אפי' ברוחב יותר מיו"ד אמות יעו"ש. וכ"כ בס' שלחן ע"ש. אבל בס' קרבן נתנאל ובס' גאון יעקב על מס' עירובין כתבו דדיקא אם אין באלכסון יו"ד אמות הוא דשרי להשתמש בקצר כנגד הקצר ובארוך כנגד הארוך הא לא"ה אינו משתמש אלא כנגד הקצר:

א

רכה) שם. יכול להניח הקורה באלכסון וכו' והיינו אם אין ברוחב המבוי יותר מיו"ד אמות דאי לא"ה אינו ניתר בקורה כמ"ש סעי' כ"ו יעו"ש:

א

רכו) [סעיף לא'] העמיד לחי באמצע המבוי וכו' וה"ה אם העמיד קורה בחצי מבוי כמ"ש בסעי שאח"ז יעו"ש. ומ"ש באמצע מבוי היינו באמצע כותל המבוי וסמוך לכותל פחות מג"ט. מש"ז או' כ"ב:

א

רכז) שם. העמיד לחי באמצע המבוי וכו' מבוי מפולש בשני צדדיו שנתקן מהצד האחד בצוה"פ כדינו ומהצד האחר לא היו שני צדי המבוי שוין אלא האחד היה קצר והאחד היה אריך בלחי א' סגי. הרלנ"ח סי' ס"ו כנה"ג בהגה"ט. ור"ל שיניח הלחי בצד הקצר וישתמש רק עד כנגד הקצר וכמ"ש בסעי' הקודם:

א

רכח) שם. אם יש חצר מתחלתו וכו' שאז בני אותו חצר אוסרין לתוך המבוי על אותם שרוצים לערב לעצמן (אף שאין לחיצונים דריסת רגל על הפנימים מש"ז או' כ"ב) ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד רה"ר לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי דכיון שלא הוכשר המבוי מצדם אינם יכולים לאסור על האחרים דאין אוסרים זע"ז אלא א"כ כולם רשות אחד ויכולין לערב ביחד. ט"ז ס"ק כ"ב. וזהו לפי טעם הריב"ש שהביא ב"י. ועיין לקמן או' ר"ל:

א

רכט) שם. עד שיערבו יחד. כמו בשאר מבואות שאין להם אלא לחי א' לפתחם שצריכין כל בני המבוי לערב יחד. ולא אמרו שלחי נידון משום מחיצה אלא לענין להשלים החסרון מנין המחיצות הצריכות לרה"י גמורה אבל אינה מחיצה גמורה. שיוכל לחלק רשות א' לשתים שלזה צריך מחיצה גמורה ר"ז או' ל"ח. אבל אם עשו פסים או צוה"פ שזו חשוב כמחיצה גמורה יכולין כל אחד לערב לבדו כמ"ש אח"ז.

א

רל) שם. ולא עשו החיצונים וכו' דכיון שלא עשו ואין יכולין לטלטל במבוי לא אסרי על הפנימית ב"י מ"א ס"ק ל"ג. ואף שיש לחיצונים דריסת רגל על הפנימית לא אסרי. א"א או' ל"ג. ועיין לעיל או' רכ"ח טעם אחר בשם הריב"ש:

א

רלא) שם. שמן הלחי ולפנים מותרין. אם עירבו ביניהם. ר"ז שם:

א

רלב) שם. ממנו ולחוץ אסורים. דחשבינן התחלת המבוי מן הלחי ולפנים:

א

רלג) שם. אבל אם עשו באמצע ב' פסין וכו' דאפי' חצר יכולין לחלק בכה"ג. הרא"ש מ"א ס"ק ל"ד:

א

רלד) שם. שני פסין. של שני משהויין פס משהו מכאן ופס משהו מכאן כמ"ש סעי' ב' גבי חצר יעו"ש.

א

רלה) שם. כל אחד יכול לערב וכו' והיינו כשאין להם דריסת הרגל זה על זה כגון שיש להם פתח אחר אבל בלא"ה אפי' דלת לא מהני כמו בחצר שפתוח למבוי שאוסר על בני מבוי. ב"י דלא כריב"ש. תו"ש או' ע"ג.

א

רלו) שם. כל אחד יכול לערב וכו' ואם לא עירבו החיצונים אם יש לחיצונים דריסת הרגל אוסרים על הפנימים ואם אין להם דריסת הרגל אין אוסרים מש"ז או' כ"ב. וה"ה בעירבו החיצונים ולא עירבו הפנימים אם אין להם דריסת הרגל על החיצונים כגון שיש להם פתח אחר לא אסרי על החיצונים:

א

רלז) ועיר המוקפת חומה בדלתות ראויות לנעול זולת בפתח א' שאין דלתות פתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי א' שיש לחי בראשו שאין מערבין אותה לחצאין ואם יש פירצה בטל הכשירה ויכול להכשיר חציה במחיצה ולהניח חציה. ב"י סי' שס"ד בשם הריב"ש. מ"א ס"ק ל"ד. א"ר או' ל"ח. תו"ש שם ומ"ש בדלתות ראויות לנעול עיין לקמן סי' שס"ד סעי' ב' דלסתה הש"ע בעינן דוקא ננעלות יעו"ש. וכ"כ א"א או' ל"ד. ומ"ש אם יש פירצה וכו' שיעור הפירצה עיין לקמן סי' שס"ה סעי' ב':

א

רלח) [סעיף לב'] וכל זה ביש באותו חצי וכו' זה קאי במעמיד באמצע המבוי והחיצונים לא עשו בראש המבוי דאי החיצונים עשו ג"כ בראש המבוי הרי אסרי על הפנימים ואם עירבו יחד הרי זה מצטרף כל המבוי ולמה צריך בחצי המבוי תנאים השייכים למבוי:

א

רלט) שם. או פס ד' וכו' וה"ה צוה"פ כמ"ש סוף סעי' כ"ו:

א

רמ) [סעיף לג'] מבוי שהוא רחב וכו' ומיירי בשאינו רוצה לעשות צוה"פ שהרי צוה"פ מתיר אפי' רחב כמה כשעומד מרובה אליבא דכ"ע. עו"ש או' ל"א. ח"א כלל ע"א או' י"ז. ועיין לעיל סי' שס"ב סעי' יו"ד:

א

רמא) שם. עושה פס רחב ד"א. אבל פחות מכאן לא מהני אעפ"י שכל צד הוא פחות מיו"ד דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כמ"ש סעי' ה' מ"א ס"ק ל"ה:

א

רמב) שם. עושה פס רחב ד"א. שוחקות משום דאזלינן לחומרא כמ"ש סעי' כ"ו. ואפי' אם המבוי ך' אמות עוצבות הפס צ"ל שוחקות דשמא צריך שוחקות ופחות מזה אתי אוירא וכו' כמ"ש באו' הקודם:

א

רמג) שם. עושה פס רחב ד' אמות. וגובהו י"ט. גמ':

א

רמד) שם. ומעמידו באמצע. פי' באמצע הפתח. רש"י. ט"ז ס"ק כ"ד וכיון דאיכא הכשר מבוי באורכו של פס (דשיעור אורך המבוי ד"א כמ"ש בסעי' הקודם) הו"ל כשתי מבואות ונעשה הפתח האחד למבוי זה והפתח השני למבוי השני. רש"י שם:

א

רמה) שם. ויתן קורה בראשו. ר"ל דהפס הוי רק כמו כותל לחלוק המבוי וצריך עוד קורה או לחי בראש כל מבוי מאלו להתיר המבוי כמו בשאר מבואות:

א

רמו) שם. מונחת על הפס. לאפוקי אם נתן קורה ארוכה מכותל לכותל של פתח המבוי הגדול ואינה נוגעת בפס העומד באמצע הפתח דלא. מהני דהא הו"ל ראשה הא' מונח על כותל מבוי זה וראשונה השני על כותל מבוי השני ואנן בעינן שיהיו שני ראשיה על מבוי אחד דוקא:

א

רמז) שם. או תוך ג"ע. דהוי כלבוד.

א

רמח) שם. בתים וחצירות וכו' היינו ב' חצירות ולכל חצר שני בתים כמ"ש לעיל סעי' כ"ו.

א

רמט) שם. וכל תנאי מבוי. ר"ל המבואר לעיל סעי' כ"ו. יעו"ש:

א

רנ) שם. ומה שמן הפס עד כותל האמצעי וכו' ר"ל חוץ מתיקון הקורה שעושה בפתח המבוי צריך לעשות עוד תיקון אחר מן הפס עד דופן האמצעי של מבוי כדין מבוי עקום המבואר בסי' שס"ד סעי' ג' ור"ל שצריך לעשות צוה"פ מן הפס עד דופן האמצעי של מבוי. וכ"כ הב"ח. תו"ש או' ע"ה. ר"ז או' ט"ל:

א

רנא) שם. שהרי אלו המבואות מתעקמים באמצע ופתוחים בשני ראשיהן וכו' כצ"ל מאמ"ר או' ל"ג וכתב שהוא פשוט וכן הגירסא בלבוש:

א

רנב) שם. הגה. וי"א דאין לו דין מבוי וכו' הא דכתב זה בשם י"א לפי שהב"י הקשה ע"ז ולכך סתם בש"ע דמשמע דאפי' ליכא יו"ד אמות מהפס עד דופן האמצעי של מבוי דינו כמבוי עקום וצריך צוה"פ. וכן הסכים המ"א ס"ק ל"ו. חמ"מ או' ח' א"ר או' מ' וכתב דמה שהאריך הט"ז לחלק אינו מוכרח. וכ"פ הר"ז או' ט"ל:

א

רנג) [סעיף לד'] ויעשה פס רחב ג"א וכו' הכלל בזה דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס. ט"ז ס"ק כ"ז:

א

רנד) שם. ויעשה פס רחב וכו' וצריך ג"כ לחי למבוי דפס לא מהני כיון שמופלג ג' מן הכותל. עו"ש או' ל"ב. מ"א ס"ק ל"ו. תו"ש או' ע"ז. ר"ז או' מ':

א

רנה) שם. וישאר פתח רחב יו"ד אמות. ולחי או קורה מתירין אותו. ואויר שמן הפסין ולכותלים א"צ כלום שהרי ניכר בעומד מרובה על הפרוץ. עה"ק א"ר או' מ"ב:

א

רנו) שם. יתר על האויר וכו' אבל שוה לאויר לא מהני דמ"מ אמרינן אתי אוירא וכו' תו"ש או' ע"ח:

א

רנז) שם דלא לישביק פתחא רבה וכו' ר"ל שלא יניח פתח הרחב יו"ד אמות ויכנס באויר שבין הפסין ולכותלים:

א

רנח) שם. דלא לישביק פתחא רבה וכו' אבל מסתמא לא חיישינן שילכו בפתח קטן דלא ממעטא בהליכה ע"י כך משא"כ ברסי' שס"ה דהוי מן הצד ומקצרין דרכן חיישינן לזה. גמ' מ"א ס"ק ל"ח.

א

רנט) שם. אלא א"כ עשה צוה"פ לזוטא. ואז שניהם נקראים פתח זה מפני גודלה וזו מפני צוה"פ שבה. לבוש. תו"ש הו' ף':

א

רס) שם. צוה"פ לזוטא. ל"ד וה"ה נמי אי עביד לחי או קורה מהני. מאמ"ר או' ל"ו:

א

רסא) [סעיף לו'] ומדרון לרה"ר. שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע רה"ר והוצרך לשפע אצל פתחו לצד רה"ר. רש"י ומבימו ב"י:

א

רסב) שם. או ששוה לרה"ר וכו' שהיה רה"ר גבוה מקרקע המבוי וכניסת המבוי נמי מן הפתח ולפנים גבוה כקרקע רה"ר ברחב אמה או חצי אמה ואח"כ הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי. רש"י שם ומביאו ב"י:

א

רסג) שם. עד שמגביה יו"ד מתוך ד"א. פי' אבל ביותר מד"א הרי ניחא תשמישתיה להילוך והוי כרה"ר אם המדרון לרה"ר או כמבוי אם המדרון תוך המבוי, עו"ש או' ל"ג:

א

רסד) שם. וא"צ שום תיקון. לא לחי ולא קורה. גמרא ופרש"י דאותו גובה שבצד הפתח הו"ל מחיצה אעפ"י שהוא משפע והולך ע"כ. ומביאו ב"י:

א

רסה) שם. הגה. ובזה התל הוי כמחיצה. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנו בה בתים אסור כמ"ש סי' שנ"ח סעי' ב' מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' מ"ה. תו"ש או' פ"ב. מאמ"ר או' ל"ח. ר"ז או' מ"ג. וכ"כ לעיל או' קצ"ט יעו"ש. ועי"ש בסי' שנ"ח סעי' ח' דאפי' בנה מחיצה גבוה יו"ד על התל לא מהני דהא באויר מחיצות. התחתונות הוא דר והם אין מוקפין לדירה. מחה"ש. ועיין עוד בדברינו לשם בס"ד:

א

רסו) ועיין לעיל או' ר' בענין עיר המוקפת חריץ עמוק יו"ד ורחב ד' דהוי כמחיצה וכתב שם בתשו' אמונת שמואל סי' מ' דאם נסתם החריץ ע"י עפר וצרורות אם אין הסתימה עולה ביותר מיו"ד אמות. הרי הוא כפתח ואינו אוסר אבל אם הוא יותר מיו"ד אמות הרי הוא כפרצה יעו"ש. ואם יש גם גשרים שעוברים עליהם מצד זה לצד אחר של כרמלית עיין בתשו' אהל יעקב סי' ע"ג שכת' להתיר אם הוא בענין שלא יהיו הגשרים קבועים במסמרות או בבנין כ"א מטלטלים וניטלים בכל עת ובכל זמן שיצטרכו להגביהן בשלשלאות והוי כמו ראויות לנעול שע"י הגבהתן תהיה העיר נעולה ומוקפת ואפי' אם היו קבועים כיון שראשם הפרוץ הוא לכרמלית סגי בצוה"פ ולכן ע"י קנית רשות ועירוב ולשייר שם שיור בלתי עירוב להיכרא מותר בטלטול יעו"ש. ועי"ש שכתב דאפי' אם הגשרים שאין קבועים נסגרים במפתח ע"ע ראויות לנעול מקרי ע"י הגבהת הגשרים וסגירת המפתח אינו קבוע אלא עראי ולא דמי למשוקעות בעפר דמחוסר מעשה יעו"ש, והב"ד שע"ת או' י"ב:

א

רסז) שם. בהגה. ובזה התל הוי כמחיצה. וצ"ל דלא בקעי ביה רבים שאל"כ אתי רבים ומבטלי מחיצה כיון שאינה עשויה בידי אדם ואפשר דלא מקרי רבים פחותים מס' רבוא וכמ"ש סי' שמ"ה סעי' ז' וכ"מ דעת הפו' שסתמו בזה. מ"א סק"מ ומיהו עיין בתו"ש מ"ש להשיג ע"ז וכבר כתבנו לעיל או' ר"א דכמה אחרונים חלקו ע"ז וס"ל דלא אמרינן בכה"ג אתי רבים ומבטלי מחיצתא יעו"ש:

א

אין בפרצה ד"ט. אפשר דמיירי שהחצר רחב באמצעי ובקצה הוא קצר שאין במילואו רוחב ד"ט אבל אם כל החצר פחות מד"ט אין צריך תיקון כמ"ש סכ"ח:

ב

כל שהוא. אפי' פחות מאצבע (ב"י ב"ח):

ג

קשר שם אדם. וצ"ע דבסי' שס"ב ס"ה אי' דבאדם א"צ שיהיה קשור וצ"ל דמיירי שלא הודיעו שהעמידו לשם לחי א"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעי' קשור:

ד

לא מצי קאי. ואפי' אין הרוח מפילו אלא מנידו כמ"ש רסי' שס"ב: מ"כ מעשה שחל י"ט ביום ה"ו ונפסד העירוב יום ה' והתיר מהרי"ק משום דגם בי"ט צריך לערב לדברים שאין בהם צורך כלל לי"ט דאמרי' מתוך שהותרה לי"ט כו' עכ"ל ול"נ דאין לסמוך ע"ז ל"מ אם חלו ב' י"ט יום ה' יום ו' א"כ יום א' חול ולא שייך לומר הואיל והותר' הותר' אלא אפי' י"ט הראשון ביום ו' אפ"ה אסו' דשמא י"ט ושבת ב' קדושות הן כמ"ש סי' תי"ו ס"ב עמ"ש סי' שס"ה ס"ז:

ה

רחוק מן הכותל. דאתי אויר' דהאי גיסא ומבטל לי' (הרר"י) לכן אם הלחי רחב מג' שרי הואיל והעומד מרובה על הפרוץ (ש"ג ריא"ז) עסי' שס"ב ס"ט אבל דעת התו' דאפ"ה אסור עסי' ל"ד:

ו

אפי' שברי'. אבנים היוצאים מן הגדר זו למעלה מזו פחות מג' הוי לחי (גמ' ד' ט"ו):

ז

מעצי אשירה. ולא אמרי' כתותי מכת' שיעוריה כמ"ש סט"ז דהא לחי נמי בעי שיעור גובה ורחב משהו דכיון דלא בעי אלא שיעו' זוטא לא החמירו חכמים (תו' ד' פ') וע"ש עוד תי' ועיין במ"מ וסימן שע"ב סט"ו:

ח

אפי' לא עשאו. דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאלי' כשר':

ט

כאלו סמכו עליו. אף על פי שלא סמכו עליו בפי' (הג"א) משמע דאם בפי' לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעבר' ע"י לחי זו לא הוי לחי וכ"מ ברשב"א שהביא הרב"י:

י

ד"א. דד"א הוי שיעור מבוי וליכא הכיר' אף על גב דלחי משום מחיצ' מ"מ הכירא קצת בעי' אבל אם המבוי רחב ח' אמות ניתר בעומד כפרוץ:

יא

העמידו. אבל סמכו עליו לא מהני דלא כהרב"י וכ"כ בט"א בשם גדול א':

יב

לחי המושך. כתו' בהג"ה מבוי שרצפו בלחיי' פחות פחות מג' והוי משך רצפו ד"א באורך המבוי צריך לחי אחר להתי' המבוי כולו עכ"ל ומ"מ אם נרא' מבחוץ ושוה מבפנים או איפכא נידון משום לחי ע' בגמ' וברש"י:

יג

עם חודו. דהא הצד השני קצר מזה ועמ"ש ס"ל וסי' שס"ה ס"ד ובגמרא מיירי שצדו השני ג"כ ארוך כנל"ל קושי' הע"ש:

יד

ואסור להשתמש. אפי' הועמד לשם לחי (תו'):

טו

מע"ש פסולה. דקורה משום היכר וכשלא עשא' לשם כך לא הוי היכר:

טז

כדי לקבל אריח. ואם המבוי רחבה י' אמות צריך לקבל י"ח אריחים דהוא ט' אמות דבט' אמות וב' משהויין סגי אורך הקור' ומב' קצותיו אמרי' לבוד כמ"ש סכ"א וכ"ה:

יז

ואינה נוגעת. ואפי' מרוחק' משני הכותלי' אמרי' לבוד:

יח

בתוך טפח. ואפי' הם יחד ד"ט אם האויר שביניהם יותר מטפח לא מהני דעכ"פ אין ראוי להניח אריח עליהם משא"כ בסי"ז דראוי' רק שאינם חזקים כנ"ל דלא כע"ש:

יט

ויש פוסלין. דס"ל כהי"א בסכ"ב:

כ

ונמשכ' קצת וכו'. כלומר שהיא נמשכת למט' קצת יותר מי' ממקום שמתחלת וא"כ ה"א דהיא מחיצה ופסול' משום קורה ומשום מחיצה נמי לא דהא מחיצ' תלוי' היא דהא הוא גבוה י"ט מהקרקע קמ"ל דכשיר' עב"י ב"ח:

כא

כשר' שאנו כו'. דאמרינן חבוט ולבוד אף על גב דבקור' טפח אפי' גבוה יותר מג' אמרי' חבוט שאני הכא דבעי' קורה ע"ג מבוי (תו'):

כב

מרווחי'. שיעור המרווח יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה (מ"מ ספי"ו):

כג

אלא בצ"ה. והרמב"ם כ' דפחות מד"א דינה כחצר ואפשר דל"ד נקט צ"ה:

כד

בבנין רחב. וה"ה עפר וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור:

כה

שני חצירות כו'. דכל שאין רבו דיורין בו משתמשין בו בהצנע וצריך מחיצ' יותר (ב"י רשב"א) וא"כ הוה אפשר להקל במבואו' שלנו כיון דיש בהן ריבוי דיורין ואפשר דלא פלוג במבוי:

כו

ויש חולקין. דכיון דיכולין לערב יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר א' וה"ה בבתי' הפתוחות זו לזו:

כז

דין חצירות. כיון דרוב עיירות מוקפות חומה בישב ולבסוף הוקף יש להעיר דין חצר וצריך לתקן המבואו' (שבין יהודי' לעכו"ם) כדין הבא לחלוק חצר א' לג' וד' רשויות אם היו בחצר שבילים קטנים בין בית לבית שצריך לתקן צ"ה או ב' פסין ב' משהוי' כדאיתא בהג"מ בשם מהר"מ עכ"ל ת"ה וא"כ אם אין המבוי רחב י' אמו' די בב' פסין משהוי' וכ"כ מהרי"ו בדיני' סי' י"ח וז"ל בהג"מ פי' מהר"מ דמבואות שלנו א"צ אלא ב' לחיים דלא הוו אלא סילוק דיורין וא"צ צ"ה מ"מ נרא' דמבואו' שלנו לא הוי תורתם כמפולש להצריכ' צ"ה בעקמומית' כדין מבוי עקום דהתם איירי במפולש לר"ה עכ"ל ופשוט דאיירי במוקף החומה שהרי כ' שאינו אלא סילוק דיורין אבל בערי הפרזי צריך צ"ה כמ"ש רסי' שס"ד בפתוחי' לכרמלי' ע"ש ס"ג דאף בעקמומיתו צריך תיקון דאין חילוק בין ר"ה לכרמלית וכ"ה בב"י שם בשם תשו' הר"ן וכ"פ המ"ב סי' צ"ב אלא שנט' דברי מהרי"ו לדעת אחר' ע"ש וצ"ע שלא ראיתי נוהגין כן ולכן נ"ל דכיון דסתם רמ"א וכ' כל מבואות שלנו יש להם דין חצירות משמע ואפי' אין מוקף חומה כיון שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו יש בהם דין חצר ובחצר אין חילוק בין עקום לשוה אין צריך אלא תיקון א' בראשו ומ"מ לענין זה שם מבוי עליהם דאם אין לו חומה בעי' צ"ה כיון דקרובים לר"ה כמ"ש הסמ"ק אבל דאין עקמומיתו קרוב לר"ה אין צריך תיקון עסכ"ז בהג"ה ועסי' שס"ד דמצד השני סגי בלחי ועסל"א: ומהרי"ל בתשוב' סי' קס"ו כ' דהעיירות שלנו שהעכו"ם דרין בתוכו יש להם דין כרמלית ואפי' כלים ששבתו בתוכו אסור לטלטלם חוץ לד"א וכו' ולכן צריך ב' פסין או צ"ה וכו' ע"ש וכ"כ בדרשותיו אבל אנו אין לנו אלא דברי הש"ע שכ' ססי' שנ"ז וססי' שס"ה דיש להם דין חצירות ואם נפרצו פרצות בחומ' עסי' שס"ה ס"ג ועסי' שע"ב:

כח

ב' קנים. על הארץ אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום הקנים דאלת"ה למה הצריכו קורה רחבה טפח הלא בכל שהוא איכא צ"ה אלא ע"כ צריך להעמיד קנים וי"ל מ"ש דבסוכ' דיו שיתן קנה על הכותלים וא"צ קנה מכאן כמ"ש סי' תר"ל ס"ג ואפשר דש"ה דחומרא בעלמא היא לעשו' צ"ה ונ"ל דאי איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה דלא גרע מלחי בסי"א:

כט

שאין ברחבו כו'. כלומ' שאין פתחו רחב ג' אף על פי שתוכו רחב הרבה:

ל

מבוי שצידו כו'. משמע כאן דים נחשב למחיצ' וצ"ע דכת' התו' ד' כ"ב ע"ב ותימא דא"י תעשה רה"י שהרי' וגבעות מקיפין אות' ובבל תעש' רה"י דמקיף לה נהר דיגלת וי"א דמחיצ' שאינה עשוי' בידי אדם לא חשיב מחצי' ואתי רבים ומבטלי מחיצתן עכ"ל עמ"ש ססי' זה וצ"ל דהכא מיירי במקום שאין הספינו' עובר' שם לנמל דשם הוי הים מחיצ' וה"ה שאר מימו' שאין הספינות עוברות שם הם עצמן מחיצה כמ"ש סי' שנ"ו וכ"ה בגמ' ד' כ"ד ע"ב ובתו' אין עושין כו' דהנהר בעצמו הוי מחיצה וכ"כ בערוך ערך אוזל ולפי מ"ש ססי' שמ"ה דוקא כששפת הנהר עמוק י' וכ"כ רש"י והריב"ש כאן אבל אם שפת הנהר משופע והולך אם כשהולך השפוע ד"א עדיין אינו גובה י' אינו מחיצה וכמ"ש ססי' זה:

לא

יעלה הים שרטון. שכן דרך הים שמתקצר ונעשה קרקע ברוחב פרס' ובטלי המחיצות ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא (רש"י) ובמ"מ משמע דאע"פ שיתקצר הים מ"מ נשאר מדרון בעומק י' והוי מחיצה אלא שהחששא היא שמא יטלטלו מן המבוי למקום שנתייבש הים שהוא כרמלית אפי' מוקף במחיצת הים לפי שלא הוקף לדירה כמ"ש סי' שס"ה ס"ג אבל כשהים קיים ליכא חששא שאין הים בת טלטול עם המבוי עכ"ל וא"כ לדידי' בעי' מחיצות גמורות בצד הים ולא מהני צ"ה או לחי או קורה כמו שעשה אמימ' שפסק לסורא ברשתו' והטור ס"ל כדע' רש"י וא"כ סגי בתיקון שאר מבוי ומשמע מל' רש"י והרא"ש והטור דבשאר נהרות לא חיישי' שמא יעלה שרטון וכ"מ בתו' ד' כ"ד ע"ש, ודע דעכ"פ בעי' שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים י' אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ וכ"ה בתו' ד' כ"ד בד"ה ליעבד צ"ה כו' ובד"ה ליעבד לחי כו' ע"ש: וקושטינטינא אף ע"פ שפרוצ' לים בכמה מקומות יותר מי' כסתום דמי (רי"ט ח"א צ"ד וכ"ה שצ"ב) עמ"ש סי' ת"ה ס"ו ובריב"ש סי' ת"ה כתב מבוי המפולש לכרמלית צריך צ"ה וההיא דצדו א' ים לא היה מפולש בב' ראשיו כי היה לו ג' מחיצו' אלא שבשני צדדין היה פרוץ קצת בצד א' לים ובצד א' לאשפה ושפת הים עמוק' י' וכו' עכ"ל אבל משמעות הפוסקים משמע דאפי' מפולש לגמרי לים שרי וע"ל רסי' שס"ד וא"כ בנהרו' שלנו שדרכן להתייבש בקיץ הרב' יש לאסו' עמ"ש סי' שס"ה סס"ג וז"ל הירו' די"ח ע"ד מבואו' המפולשין לים כמפולשין לבקע' והדין שקק' דר"ח לא צריך צ"ה שהוא כמתלקט י' מתוך ג': דע דאם נקרשין בימות הגשמי' בטל' המחיצה ואסור לטלטל:

לב

שצדו א' ארוך. ואפי' לחיי' לא מהני נגד הארוך כ"מ בב"י וכ"כ ר"ל חביב סי' ס"ו וב"ח כ' דמהני לחיים:

לג

ולא עשו. דכיון שלא עשו ואין יכול לטלטל במבוי לא אסרי על הפנימית:

לד

ב' פסין. דאפי' חצר א' יכולין לחלק בכה"ג (הרא"ש) ועמ"ש סכ"ו ועיר המוקפ' חומה בדלתות ראויו' לנעול זולת בפתח א' שאין דלתות שפתח ההוא לא גרע מלחי או קורה וכל העיר כמבוי אחד שיש לחי בראשו שאין מערבין אותם לחצאין ואם יש פרצה בטל הכשירה (ועסי' שס"ה ס"ב) ויוכל להכשיר חציה במחיצה ולהניח חציה (ב"י סי' שס"ד בשם ריב"ש):

לה

פס רחב ד'. אבל פחות מכן לא מהני אף על פי שכל צד הוא פחות מי' דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לי' כמ"ש ס"ד:

לו

וי"א דאין וכו'. הב"י הקשה ע"ז דהא קי"ל בסי' שס"ד ס"ג דאע"פ שאין בעקמומיתו י' הוי כמפולש וצ"ל דס"ל להטו' דשאני הכא כיון ששני הפתחים הם בצד א' לא יסבב לבא סביב הפס וכמ"ש הריצב"א בתו' ע"ש אבל לענין יותר מי' לא ס"ל כריצב"א ומ"מ העיקר כסבר' הראשונ' וכ"מ בב"ח:

לז

פס רחב וכו'. וצריך ג"כ לחי למבוי דפס לא מהני כיון שמופלג ג' מן הכותל (תו' וכ"כ הרר"י) ועמ"ש ס"ו:

לח

דלא לשבוק. אבל מסתמא לא חיישינן שילכו בפתח קטן דלא ממעטא בהליכה ע"י כך משא"כ ברסי' שס"ה דהוי מן הצד ומקצרים דרכן חיישי' לזה (גמ'):

לט

ובזה החל וכו'. ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנו בה בתים אסור כמ"ש סי' שנ"ח ס"ב וע"ש ס"ח:

מ

הוי כמחיצה. ולפי מ"ש סכ"ט בשם התו' צ"ל דלא בקעי בו רבים שאל"כ אתי רבים ומבטלי מחיצתא כיון שאינה עשוי' בידי אדם ואפשר דלא מקרי רבים פחותים מס' רבוא וכמ"ש סי' שמ"ה ס"ו וכ"מ דעת הפוסקים שסתמו בזה:

א

(א) מקום שיש לו ג' מחיצות – היינו כגון מבוי שפתוח לרוח רביעית או חצר שנפרץ אחד מכתליו ובין שפתוח לכרמלית או לר"ה:

ב

(ב) אסרו חכמים לטלטל בו – שיעור ד' אמות וטעם שאסרוהו דכיון שרוח רביעית פתוח לגמרי דומה קצת לר"ה ואי נתיר בזה יבואו לטלטל גם בר"ה ועיין בבה"ל:

ג

(ג) שום תיקון ברביעית – היינו כמבואר לקמן בסעיף ב' וג' לכל אחד כדינו:

ד

(ד) שנפרץ – ר"ל למקום האסור לה:

ה

(ה) במילואו – כלומר כל הכותל:

ו

(ו) עד עשר אמות – ועד בכלל דאף דבעלמא קי"ל דאם נפרץ הכותל עשר אמות נחשב הפרצה כפתח הכא שכל הכותל נחסר לא נוכל לחשוב זה המקום לפתח:

ז

(ז) במקום אחד – היינו בראש הכותל:

ח

(ח) טפח מכאן וכו' – לאו דוקא טפח אלא די בשני משהויין וכנ"ל במעמיד פסין לכתחלה וכמו שכתב בב"י ועיין בבה"ל:

ט

(ט) בגובה עשרה טפחים – וא"צ שיהיה שוה בגובה לשאר הכתלים מיהו בפחות מזה אין עליו שם מחיצה כלל:

י

(י) כיון שהוא במילואו – האי במילואו לאו דוקא דאפילו אם נשתייר מהכותל ב' או ג' טפחים כל שהוא מיעוט לגבי הפרוץ צריך תיקון אלא אתי לאפוקי היכי דהעומד מרובה דבזה קי"ל דרובו ככולו והוי כסתום ואע"פ שאינו מחזיק ד' טפחים כל שהוא משהו יותר מהפרוץ סגי:

יא

(יא) עד שיהא בה פחות מג' – פי' שיתקן הפרצה במקצת ולא ישתייר אלא פחות מג' דאז הוי כלבוד וכ"ש אם הפרצה לא היה אלא פחות מג' דאין צריך שום תקון מטעם זה:

יב

(יב) אפילו אינה במילואה – האי לישנא לאו דוקא דאפילו העומד מרובה על הפרוץ ג"כ אסור דכאלו נפרץ כל הכותל דמי. וצוה"פ מהני אפילו כשהיא במילואה:

יג

(יג) התירו בלחי – ואף דבחצר בעינן דוקא פס רחב ד' טפחים הכא הקילו חכמים והטעם שכל שהוא עשוי יותר לדירה ולתשמישי הצנע צריך מחיצות יותר גמורות ולפיכך החצרות שדרכן של בעלי בתים להשתמש בהן יותר בתשמישי הצנע ולאכול צריכות מחיצותיהן להיות יותר גמורות שיהיה שם רה"י עליהן מהמבואות שאין משתמשין בהן בתשמישי הצנע ולפיכך די במבוי בלחי ועיין לקמן סכ"ו שזהו דוקא כשאין רחב פתחו יותר מעשר אמות ועוד פרטים עי"ש:

יד

(יד) כל שהוא – אפילו פחות מאצבע (אחרונים):

טו

(טו) בפתח המבוי – עיין לקמן סל"א:

טז

(טז) י' טפחים – מרווחים ולא מצומצמים [חידושי רע"א] ועשרה טפחים מהני אפילו למבוי שגבוה עשרים אמה:

יז

(יז) ואפילו קשר וכו' – ומיירי שלא הודיעו שהעמידו לשם לחי א"כ בודאי ילך לו שלא יעמוד שם כל היום לכן בעינן דוקא קשר ויש מחמירין אפילו בהודיעו שמא ישכח וילך משם:

יח

(יח) אם יש קצת כותל וכו' – אף דלא נעשה לשם לחי קי"ל דלחי העומד מאליו ג"כ כשר וכדלקמן בסי"א ע"ש:

יט

(יט) רוחב טפח – עיין בבה"ל:

כ

(כ) לחי דאי נשיב וכו' – וה"ה כשעושין צוה"פ דלא עדיף ממחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שאינה מחיצה [תו"ש וש"א] ואפילו אין הרוח מפילו לארץ אלא מנידו כמ"ש בסי' שס"ב ס"א:

כא

(כא) לא חשיב לחי – נ"ל דאם הלחי למטה אינו מתנענע כגון שקבוע במסמר או שקשור היטב להכותל ומחמת זה אינו מתנענע עד משך גבוה עשרה טפחים ורק למעלה הוא מתנענע ע"י הרוח מפני רוב גובהו כשר דדל מה שלמעלה נשאר ג"כ שיעור לחי:

כב

(כב) צריך שלא יהא – י"א שהטעם משום דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטלין ליה ולפ"ז אם הלחי היה רחב יותר מג"ט כשר אף שהלחי היה רחוק ג"ט מן הכותל דהא הוי עומד מרובה על הפרוץ שבצדו ובכגון זה לא אמרינן אתי אוירא ומבטל ליה ויש אומרים דבכל גווני צריך להיות הלחי בתוך ג"ט לכותל ויש להחמיר:

כג

(כג) הלחי – והיכי שקובע צורת הפתח למבוי דעת הרבה מהפוסקים שא"צ לדקדק שיהא בתוך ג"ט לכותל דצוה"פ מחיצה גמורה היא ויש פוסקים דס"ל דאין חילוק בין צוה"פ ללחי לענין זה ובשעת הדחק יש לסמוך להקל. ואם יש ארבעה טפחים בין צוה"פ להכותל דעת הח"א דצריך להעמיד לחי אצל הכותל ולדידי צ"ע גם בזה כמו שביררתי בבה"ל ולכתחלה בודאי נכון לחוש להחמיר אפילו ברחוק ג' טפחים מן הכותל:

כד

(כד) לחי אפילו שברים וכו' – ר"ל מדובקים ובלבד שיוכל לעמוד ברוח מצויה [לבוש]. ולאפוקי קורה דבעינן דוקא שתהיה חזקה כדי לקבל אריח וכדלקמן בסי"ז:

כה

(כה) כשרים בו – וה"ה אבנים היוצאים מן הכותל ומובדלים זו מזו פחות מג"ט הוי לחי ממש והא שיהא בין כולן גבוה עשרה טפחים:

כו

(כו) ולכן עושין לחי וכו' – דלא גרע משברי שברים דמותר בלחי וה"ה לענין צוה"פ דבעינן שיעשה לחיים מכאן ומכאן אם ירא שיפילם הרוח מותר לעשותן ע"י סיד מחוי בכותל מכאן ומכאן והקנה שלמעלה יהיה מכוון על גביהן. ומ"מ בעינן שיהי בו ממשות קצת עכ"פ כחוט אבל מראה סיד לבד או רושם בנתר שקורין קריי"ד או שאר צבע לא מהני [ט"ז וש"א]:

כז

(כז) שלא יתמחה יותר וכו' – היינו ע"י כלבים וחזירים שרגילים להתחכך בכתלים ומוחקין מן הכתלים את מיחוי הסיד הסמוך לארץ ואז לא מהני שוב לא ללחי ולא לצוה"פ:

כח

(כח) יותר משלש לארץ – האי לישנא לאו דוקא דאפילו נמחה רק שלש בצמצום ג"כ בטל ממנו שם לחי וכדלקמיה בסעיף יו"ד:

כט

(כט) לחי שעשאו וכו' – בגמרא איתא דעושין לחי אשרה ומשמע אפילו לכתחלה. ואין להקשות נהי דבלחי כיון דאין צריך שיעור לא שייך בזה כתותי מיכתת שיעוריה וכדלקמיה מ"מ הא אסור בהנאה י"ל כיון דהלחי אינו אלא לצורך מחיצה ובה גופא לא משתמש במידי לא חשיב הנאה מה שנהנה על ידה היתר טלטול [בית מאיר ע"ש]:

ל

(ל) כשר – הטעם משום דכיון דלחי א"צ שיעור דבכל שהוא סגי וכדלעיל בס"ג אפי' מעצי אשרה מהני אע"ג דעצי אשרה עומד לשריפה וכמאן דשרוף דמי ומכתת כתות שיעוריה מ"מ הא לא בעי שיעור ואע"ג דהא מ"מ בעי עכ"פ שיעור בגובהו י' טפחים כיון דיכול לעשותו קו דק מאוד של כל שהוא לא החמירו חכמים בשיעור זוטא כי האי ועוד תירצו בזה דבלחי אפילו היה נשרף העץ לאפר והיה מגבל לאפר ומדבק לכותל ג"כ חשיב לחי ובלבד שלא יהא ניטל ברוח ולכן אין נפסל מחמת שעומד לשריפה:

לא

(לא) ואינה נראית לעומדים בחוץ – כגון שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצה רחבו קימעא כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותל המבוי ודומה כמי שמוסיף על עובי הכותל ואינו נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה לעומדים שם בפנים כזה /במקור מופיע ציור/:

לב

(לב) נגד חלל המבוי – כגון שנתן כל הלחי לחוץ המבוי וחודו הפנימי עומד אצל עובי הכותל אבל לא העמידו בשוה לשפת עובי הכותל של צד תוך המבוי דא"כ לא היה נראה כלחי אלא כמוסיף על הכותל אף להעומדים בר"ה אלא הרחיקו מזוית עובי הכותל של צד פנים והעמידו לשפת עובי של צד אחורי המבוי דעי"ז ניכר להעומדים בחוץ בר"ה נגד חלל המבוי שהוא לחי כזה /במקור מופיע ציור/:

לג

(לג) לעומדים בפנים – ר"ל לאותן העומדים תוך המבוי אין הלחי נראית שאין עשויה בפנים:

לד

(לד) הרחיק מהכותל שלש – אע"ג דכבר שנאו בס"ו חזר ושנאו לאשמועינן שהוא לעיכובא:

לה

(לה) או שהגביהו מהארץ שלש – היינו אף דאית בלחי עשרה טפחים והטעם דלא עדיפא ממחיצה שנטולה שלשה טפחים מן הארץ דפסולה משום דהוי מחיצה שהגדיים בוקעין תחתיה דלא שמה מחיצה:

לו

(לו) כשר – מטעם לבוד והוי כמלא זה המקום הפנוי:

לז

(לז) שנזדמן לו שם מאליו – כגון שיצא בליטה מכותל המבוי בראשו בשיעור משך גבוה עשרה טפחים או שהועמד שם לאיזה ענין ואפילו לא קבעו הוא בעצמו אלא מעולם הוא שם ג"כ כשר דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה כשרה:

לח

(לח) כגון שהיה שם לחי אחר וכו' – דהו"ל כאלו אמר ע"ז אני סומך ולא ע"ז והו"ל האי כאלו אדחי מתורת לחי [א"ז]:

לט

(לט) כאלו סמכו עליו – ר"ל אע"פ שלא סמכו עליו בפירוש אכן אם בפירוש לא סמכו עליו כגון שלא טלטלו בשבת שעברה ע"י לחי זו ולא היה שם לחי אחר אינו מועיל לשבת הבאה עד שיסמכו עליו מע"ש בפירוש:

מ

(מ) לחי העומד וכו' – שיעור דבריו כך הוא דהא דכתב בסי"א דלחי העומד מאליו וסמכו עליו מהני דוקא אם הלחי אינו בולט לרחבו של מבוי ד"א אבל אם הוא בולט ויוצא מכותל הבית לרחבו של מבוי ד"א אז נפק ליה מתורת לחי [משום שיש בו שיעור הכשר של אורך מבוי שהוא בד"א וכדלקמיה בסכ"ו] ושם כותל מבוי עליה וצריך לחי אחר לפתח המבוי להתירו אם לא שהמבוי אינו מחזיק רחבו רק ח' אמות דאז מותר בלא לחי אחר דהוי עומד כפרוץ וחשיב המבוי כסתום מכל הצדדין וכנ"ל בסימן שס"ב ס"ט:

מא

(מא) מאיליו – דאם העמידו לשם לחי אפילו רחב ד' אמות הוי לחי כמו שכתב בהג"ה:

מב

(מב) ד' אמות – דד"א הוי שיעור כותל מבוי וליכא הכירא כלל דהוא לחי אבל עד ד' אמות נוכל לחשבו ללחי והוא דסמכו עליו מע"ש וכנ"ל בסי"א:

מג

(מג) אפילו רחב ד"א – וה"ה יותר מזה והטעם דמשום דריבה בפתח המבוי בסתימתו לא גרע מלחי דעלמא [רש"י]:

מד

(מד) המושך עם דפנו וכו' – לאורך המבוי:

מה

(מה) שאין חודו של לחי מכסה וכו' – אלא קצר ממנו ונמשך להלאה לצד אחורי המבוי וכמו שציירנו לעיל בס"ט במ"ב:

מו

(מו) עם חודו הפנימי – ר"ל שמותר ע"י הלחי להשתמש בכל המבוי עד חודו הפנימי של הלחי ולא יותר דאף דקי"ל בסימן שס"ה ס"ד דבין הלחיים מותר להשתמש הכא שאני דהא הצד השני קצר מזה שאין דופן כנגד הלחי:

מז

(מז) ד"א נידון משום מבוי – דכיון דהוא ד"א שהוא בעלמא שיעור אורך מבוי יוצא מתורת לחי ונחשב לכותל מבוי וכן מבוי שעשה לאורך המבוי לפנים לחיים קטנים הרבה רצופים בפחות מג"ט זה אצל זה במשך ארבע אמות אינו ניתר המבוי בזה דכיון שהם בפחות מג"ט זה מזה חשובים כולם כלחי אחד שמחזיק ד' אמות ברחבו ויוצא מתורת לחי ונחשב ככותל ואין לחי למבוי זה. ומ"מ אם הלחי הראשון שעומד בקצה המבוי אינו עומד בשוה עם קצה המבוי אלא נמשך קצת מן המבוי ולפנים נידון משום לחי כיון שנראה מבחוץ:

מח

(מח) ואסור להשתמש – דזה אסור אפילו הועמד לשם לחי ואינו דומה להנ"ל בסי"ב דמתירין שם כשהעמידו לשם לחי דהתם הלא העמיד הבליטה לרוחב המבוי ונסתם עי"ז פתיחתה וע"כ לא גרע מלחי משהו משא"כ הכא דהעמידו לארכו ומחזי כמוסיף עוד על הכותל:

מט

(מט) בקורה – שעי"ז יהיה היכר שלא יבואו להחליף ולטלטל בר"ה גמורה וגם שלא יבואו לטלטל ממנו ולחוץ:

נ

(נ) על ראש המבוי – ר"ל בקצה המבוי ואם העמידו באמצע המבוי עיין לקמן בסל"ב:

נא

(נא) אבל אם נעץ וכו' – היינו שתחב שני יתדות בשני הכתלים מזה ומזה לצד ר"ה ומש"כ אפילו בסמוך לו היינו שהיתדות היו קצרות מאוד וממילא כשהניח הקורה עליהם היה סמוך להכתלים בלא שום הפסק בינתים אפ"ה פסול והטעם דקורה ע"ג כתלים בעינן שאין נראית שבא להכשיר המבוי אלא כשהוא תוך חללו של מבוי שאין דרך שום תקרה ושום קורה לתתה אלא ע"ג הכתלים ולא מבחוץ ודוקא קורה אבל לחי לא בעינן תוך חללו של מבוי אלא אפילו חוץ לחלל המבוי וכעין ההיא דסי"ג הנ"ל וטעמא דמלתא דלחי אפילו עומד בחוץ ניכר שבא להכשיר המבוי משא"כ בקורה וכנ"ל:

נב

(נב) פסול – ואם נעץ שתי יתדות בקרקע סמוך לכותלי המבוי מזה ומזה מבחוץ והניח הקורה עליהן כשר מטעם לחי [עו"ש וא"ר וש"א]:

נג

(נג) אבל אם לא וכו' – כאותו שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק הכתלים וכל כה"ג:

נד

(נד) אפילו סמכו עליה וכו' – ואף דבלחי קי"ל בסי"ב דאם סמכו עליו מע"ש מהני אפילו בעומד מאליו שאני התם דלחי משום מחיצה ומחיצה העומדת מאליה ג"כ הוי מחיצה אבל קורה משום היכר וכשלא הונחה לשם כך לא הוי היכר ועיין בפמ"ג שמצדד דאפילו היה הקורה רחבה ד' טפחים ג"כ לא מהני ועיין בה"ל:

נה

(נה) צריכה שיעור – וכדלקמיה בסי"ז:

נו

(נו) ולפיכך וכו' – וה"ה לכל דבר שצריך שיעור כגון מה שנזכר לעיל בס"ב פס של ד' טפחים בצד א' או טפח מכאן וטפח מכאן:

נז

(נז) מעצי אשרה – שעבדה ישראל שאין לה ביטול או אפילו של עכו"ם וקצצה ישראל [דאי קצצה עכו"ם הלא נתבטלה ממילא וכדאיתא ביו"ד סימן קמ"ו ס"ו] ונטלה לזכות בה דעי"ז נעשה עכו"ם של ישראל דאין לה ביטול ולפיכך אמרינן דכתותיה מכתת אבל אם לא נטל הישראל לזכות בה הו"ל עכו"ם של נכרי דיש לה ביטול וכיון דיש לה ביטול לא אמרינן ביה כתותי מכתת אפילו קודם שנתבטל:

נח

(נח) רחבה טפח – ואף שצריכה שיעור לקבל עליה אריח שהוא רחב טפח ומחצה יוכל לחבר כרביע טפח ממנו בטיט בכאן ורביע טפח ממנו בכאן [גמרא]:

נט

(נט) לקבל אריח וכו' – ר"ל אריחים שכל אחד מהם מחזקת בארכו ג' טפחים וברחבו טפח ומחצה שוכבים עליה בכל ארכה כשיעור רוחב פתח אותו המבוי [ומ"מ אם היה רוחב פתח המבוי עשר אמות א"צ שתהא ראויה לקבל אריחים לכל ארכה ממש אלא דיה אם תקבל אריחים באורך ט' אמות ושני משהויין שהן י"ח אריחים לאורכן לפי שקורת ט' אמות ושתי משהויין מתרת במבוי של רוחב עשר אמות מדין לבוד דהיינו שלא תגיע פחות מג' טפחים לכותל זה ופחות מג"ט לכותל זה כדלקמיה בסכ"א] והטעם שצריכה לקבלת אריחים שאל"כ לא יהיה בה היכר כ"כ שסבורים בני ר"ה שלפי שעה הניחו שם אבל כשהיא בריאה וחזקה לקבל בנין כזה ניכר לכל שלקביעות בנין הונחה לשם:

ס

(ס) שאין ברחבן טפח וכו' – דאל"ה היו המעמידין בעצמן תורת קורה עליהם וגם לא היה בארכן שלש כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל וכמבואר הכל בסכ"ה:

סא

(סא) ולקבל חצי לבנה – וכפי המבואר בסעיף י"ז:

סב

(סב) אלא כדי לקבלה – דהא אין נותנין אריח עליה ובקורה הוא דבעינן קביעות כי היכי דתהוי הכירא מעליא אבל מעמידיה לא תלי הכירא בדידהו [רש"י] ולכתחלה נכון להחמיר כדעה הראשונה:

סג

(סג) הקורה עגולה וכו' – ואף דהשתא כשהיא עגולה אינה יכולה לקבל עליה אריח אפ"ה כשרה דחשבינן אותה כאלו היתה מתחלקת לשנים [רש"י]:

סד

(סד) נוטה חוץ למבוי וכו' – דכל אלו דברים שפוסלים בקורה:

סה

(סה) רואים כל שאלו ינטל וכו' – והטעם דאמרינן לבוד:

סו

(סו) ואם לאו פסולה – היינו דוקא באופן זה שקצת קורה העקומה הוא חוץ לשיעור הכשר מבוי אבל אם היא כולה בתוך המבוי כדין אפילו אם העיקום הוא הרבה יותר מג' טפחים כשרה דאמרינן רואין כאלו היתה פשוטה [כן מוכח מסתימת לשון הרמב"ם בפי"ז הלכה כ"ו ע"ש וכן משארי הראשונים אמנם בספר גאון יעקב וכן בחידושי אה"ע מפקפקין בזה עי"ש]:

סז

(סז) ואינה נוגעת וכו' – ואפילו מרוחקת משני הכתלים כה"ג כגון שנעץ עץ באמצע המבוי והניח קורה עליה אמרינן לבוד משני רוחות:

סח

(סח) פסולה – אלא יביא קורה אחרת או יראה למלא הריוח ההוא בחתיכת קורה:

סט

(סט) דהיינו טפח – ר"ל שיהיו שניהן רחבין ביחד טפח:

ע

(ע) ואין בין זל"ז ג"ט – חשבינן להו כאלו סמוכות זו לזו מטעם לבוד:

עא

(עא) וי"א וכו' – ס"ל דלא שייך כאן להתיר משום לבוד דהא בעינן שיהיה הקורה ראויה לקבל אריח לרחבה וכשהן פרודות הרבה אין יכולת לקבל אריח עליהן:

עב

(עב) בתוך טפח – דהא האריח לרחבו היא מחזקת טפח ומחצה וצריך שיהיה עכ"פ נסמך ממנו כרבע טפח על קורה זו וכרבע על השניה וא"כ לא ישאר פירוד ביניהן אלא כשיעור טפח ולא יותר:

עג

(עג) היתה וכו' – כאן בא להוסיף רבותא על סעיף הקודם דאפילו אם לא היו שתי הקורות שאין בכל אחת לקבל אריח עומדות בשוה אלא אחת גבוהה מחברתה עד ג' טפחים ג"כ כשירה דאמרינן רואין וכו':

עד

(עד) ואת התחתונה וכו' – ר"ל או את התחתונה [רש"י]:

עה

(עה) ובלבד וכו' מעשרים – דאם היא למעלה מעשרים אז אפילו התחתונה סמוכה לה בתוך ג' טפחים לא אמרינן כאלו היא למטה מעשרים כיון דעתה עומדת במקום פסול וכן אם התחתונה למטה מיו"ד והעליונה סמוכה לה בתוך ג' טפחים לא אמרינן רואין את התחתונה כאלו היתה עומדת בשוה עם העליונה כיון דעכשיו אין בה הכשר קורה:

עו

(עו) בכוונה – ר"ל מכוונת והיינו דאפילו אם נחשוב שכבר עלתה זו למטה קצת והתחתונה עלתה למעלה קצת עד שנעשו זו כנגד זו בשוה לא יהיו אז מרוחקין רק פחות מג' טפחים דאז שייך לומר לבוד וכנ"ל בסעיף הקודם בדעה ראשונה:

עז

(עז) ויש פוסלין – משום דס"ל דלא אמרינן רואין את העליונה וכו' ואע"ג דלקמן בהל' סוכה בסימן תרל"א פסק המחבר בפשיטות בס"ה דאם הסיכוך הוא מבולבל ואחד למעלה ואחד למטה דאם אין ביניהם ג"ט דאמרינן לבוד שאני הכא דבעינן שיהו ראויין לקבל אריח ובאחד למעלה ואחד למטה אין ראויין לקבל אריח [עו"ש] והיינו דאפילו אם גבוהות טפח אחד מחבירו ג"כ לא מהני ואפילו אם עומדות בשוה ממש ס"ל להדעה זו כדעה שניה הנ"ל דבעינן דוקא שיהא סמוכות אחד לחבירו לא יותר מטפח וכתב בא"ר דיש להחמיר כדעה זו:

עח

(עח) מחצלת – שרצה ליפות כח ההיתר ופירס עליה מחצלת וגם קשרה לכותל שלא תנידה הרוח כדי שיהיה עליה שם מחיצה ג"כ:

עט

(עט) פסולה – אפילו אם המחצלת בעצמה גבוהה עשרה:

פ

(פ) ואינה נראית – א"כ לית כאן היכר:

פא

(פא) קורה רחבה – ר"ל שהיא רחבה עשרה טפחים והו"א כיון שהיא רחבה כ"כ שם מחיצה עליה ולא שם קורה ומחיצה כשרה אינה דהא גבוה מן הארץ הרבה וכמו במחצלת קמ"ל דכשרה דמפני גדלותה לא נתבטל מינה שם קורה ומחצלת שאני דכיסה את הקורה ואינה ניכרת:

פב

(פב) ונמשכת קצת למטה מעשרה – כמה אחרונים נתקשו בדבריו דמשמע מלשונו דבא לאשמעינן דאפילו קצת מהקורה הרחבה נכנס בתוך עשרה טפחים התחתונים של המבוי ג"כ כשר דאמרינן רואין את המקצת הזה כאלו אינו והקורה עומדת רק למעלה מעשרה כדין הכשר קורה המבואר בסכ"ו אבל באמה זה אינו דאם היה נכנס קצת מרוחב הקורה בתוך האויר של יו"ד התחתונים פסולה דבעינן שיהא החלל של המבוי עד הקורה עשרה טפחים דוקא:

פג

(פג) עקומות על שני וכו' – ר"ל דהיו עומדות היתדות על שני הצדדים בשיפוע וראשיהם בולטות למעלה מגובה הכתלים:

פד

(פד) ונתן הקורה עליהם – ר"ל ויש כאן שני ריעותות אחת דאינה מונחת הקורה על הכותל ממש ורק באויר מלמעלה על היתדות שנית דהקורה קצרה מאורך השטח שבין שני הכתלים:

פה

(פה) ואין ביתידות טפח – דאי הוי היתדות רחב טפח לא איכפת לן במה שהקורה עצמה קצרה דהלא היתדות עצמן נחשבין כקורה:

פו

(פו) כשרה וכו' – דבמה שאין גבוהים היתדות מכותלי המבוי ג' טפחים אמרינן חבוט רמי והיינו כאלו הקורה נחבט ונשפל אצל הכתלים ואף שעדיין קצר היא כיון שאין בנטייתן של היתדות שלשה וא"כ הקורה אינה רחוקה ג' טפחים מהכתלים אמרינן לבוד:

פז

(פז) פסולה – דבשיעור שלשה לא אמרינן חבוט בקורה ולא לבוד:

פח

(פח) כשאינו נמוך – ר"ל שאם הקרקע שבמבוי אינו נמוך מבפנים נגד הכתלים שיעור עשרה טפחים נחשב כאלו אין למבוי מחיצות דאין מחיצה פחותה מעשרה:

פט

(פט) מרווחים – ובסיפא מצומצמות דאזלינן לחומרא בכל מקום לענין זה. ושיעור מרווחים יותר על מצומצמות הוא חצי אצבע לאמה:

צ

(צ) יותר מעשר – דאם הוא יותר מעשר אין עליו שם פתח ולא מהני לזה לחי וקורה:

צא

(צא) מצומצמות – ר"ל שמודדין לכל אמה את הששה טפחים מצומצמות וכן בסיפא לענין אורך המבוי דבעינן ד"א מרווחות נמי הכי הוא דמודדין טפחיו מרווחים וא"כ יתוסף על ד"א שני אצבעות וכנ"ל:

צב

(צב) ארכו ד' אמות וכו' – דבפחות משיעור זה לא חשובה כמבוי אלא כחצר:

צג

(צג) אלא בצורת הפתח – היינו דאפילו היה נמוך פחות מעשרה טפחים ג"כ מהני צוה"פ וכן ברחב מעשר אמות או שלא היה ארכו ד"א אבל הרבה אחרונים הסכימו לדינא דאם היה חלל המבוי נמוך פחות מעשרה טפחים לא מהני צורת הפתח דאפילו מחיצה לא מהני כל שאינו גבוה יו"ד וכ"ש צוה"פ בעלמא. אכן אם חלל המבוי היה גבוה עשרה טפחים ורק במקום פתח המבוי היה נמוך מעשרה בזה מהני צוה"פ והוא שהיה עשוי כדין דהיינו שהיו הקנים גבוהין יו"ד טפחים [הגר"א]. ודע עוד דאם לא היה ארכו ד"א דעת כמה פוסקים דדינו כחצר וע"כ ניתר ג"כ בפס ארבעה מצד אחד או שני פסין של משהויין משני הצדדין וכן סתם המחבר בעצמו לקמן בסל"ב והמחבר שכתב אלא בצוה"פ לאו דוקא נקט:

צד

(צד) בגובה חללו וכו' – אבל אם גובה חללה של המבוי עד הקורה אינו אלא עשרים מצומצמות אע"פ שהקורה היא למעלה מעשרים כשרה:

צה

(צה) אינו ניתר בקורה – דקורה משום היכר ולמעלה מעשרים אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי שהוא סמוך לקרקע וסגי בגובה י"ט א"כ מה מזיק מה שהוא גבוה הרבה:

צו

(צו) למעטו מכ' – וה"ה דיכול להשפיל את הקורה גופא ולהניחה בתוך חלל המבוי על יתדות היוצאים מן הכתלים למטה מכ':

צז

(צז) בבנין רחב טפח – וה"ה עפר כשיעור זה וצריך ליזהר כשנדרס ברגלים שלא יתמעט מכשיעור ברחבו וה"ה לענין גובהו שלא יתמעט ויהיה יותר מעשרים:

צח

(צח) ברוחב הקורה – דשיעורו טפח וכנ"ל בסי"ז. והטעם דמהני רוחב טפח דהא קיי"ל מותר להשתמש תחת הקורה והעומד על אותו מקום יוכל לראות את הקורה דהא על אותו המקום אינו גבוה יותר מעשרים ואית ביה משום הכירא:

צט

(צט) צריך לחוק ד"א – והא דלעיל סגי בטפח שאני הכא דבפחות מעשרה טפחים לא מקרי דופן כלל וצריך לשויה דופן ולכך צריך דוקא כשיעור משך המבוי דהוא ד"א וכנ"ל בריש הסעיף אבל התם מקרי דופן אלא שהוא גבוה יותר מעשרים אמות ולהכי סגי בטפח כשיעור רוחב הקירה (רש"י):

ק

(ק) לתוך המבוי – ואם חקק בפחות מזה צריך דוקא פס ד' או שני פסין שני משהויין כדין חצר וכנ"ל סוף ד"ה אלא:

קא

(קא) על פני כל רחבו – דאם ישאר הפסק בין החקיקה ובין הכתלים לא יוכלו הכתלים להצטרף להן וכאין כתלים להמבוי דמי. אכן אם ההפסק בין החקיקה ובין הכתלים הוא רק פחות מג' טפחים י"ל דמהני [פמ"ג]:

קב

(קב) שני חצרות – הטעם בזה משום דהא דהתירו במבוי בלחי וקורה מחמת דיש בו ריבוי דיורין ואין משתמשין בו בהצנע כ"כ לפיכך סגי בתיקון כזה משא"כ בחצר שאין מצוי בו דיורין כ"כ משתמשין בו בהצנע טפי לכך צריך הכשר טפי שני פסין או פס ד"ט ולכך ה"נ במבוי שאין בו שני חצרות פתוחין דיוריהן מועטין ועושין בו תשמישי הצנע ולכן לא סגי בלחי וקורה:

קג

(קג) ויש חולקין – דכיון דיכולין לערב יחד דרך הפתחים נחשבו כחצר אחת וה"ה בבתים הפתוחים זה לזה וכתבו האחרונים דכיון שהוא מלתא דרבנן נקטינן לקולא:

קד

(קד) ואוכל בביתו – לאפוקי אם דרך אכילתו בבית האב:

קה

(קה) שיהא ארכו וכו' – שכן דרך המבוי להיות:

קו

(קו) יותר על רחבו – אפילו משהו [וארכו מקרי דרך כניסתו למבוי ומה שאינו דרך כניסתו מקרי רוחב] דאם ארכו כרחבו הו"ל כחצר וכדלקמיה:

קז

(קז) אחד מאלו – קאי על כל מה שמבואר כאן מן אין מבוי ניתר וכו' וכן הדין לענין כשלא היה אורך המבוי ד"א:

קח

(קח) אינו ניתר וכו' – דדינו כחצר וע"כ צריך לזה פס ד' טפחים וכו' וכדלעיל בס"ב:

קט

(קט) או צורת פתח – וזה מהני אפילו ברחב מעשר וכדלעיל בס"ב:

קי

(קי) כל המבואות וכו' – בין סתום מצד אחד בין מפולש משני הצדדין בין רחב עד עשר אמות בין יותר מעשר אמות:

קיא

(קיא) דכל המבואות שלנו וכו' – היינו משום דבמבואותינו אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ולכן אין ניתר בלחי וקורה כדין היתר מבוי ואף דבחצר סגי בשני לחיים משני הצדדים בלא צוה"פ מ"מ משום דלפעמים המבוי מפולש משני צדדין ואז בודאי צריך להחמיר בו שיצטריך צוה"פ אף באין בתים וחצרות פתוחות לתוכו מחמת שבראשה פתוח לר"ה או לכרמלית או שלפעמים רחב יותר מעשר דבזה אפילו בחצר צריך מדינא צוה"פ וכנ"ל בס"ב לכן הנהיגו תמיד לעשות צוה"פ. והנה לצד השני של מבוי אם אין רחב יותר מעשר אמות יש דעות בין האחרונים דדעת הרבה מהם דשם סגי עכ"פ בשני לחיים משני הצדדים ולא בעי צוה"פ וטעמם דממ"נ אם דינו כמבוי מפולש הלא גם בו קי"ל לקמן בסימן שס"ד דא"צ צוה"פ רק מצד אחד ובצד השני סגי בלחי אחד או קורה ואם דינו כחצר וכנ"ל הלא עכ"פ די בשני לחיים ויש מאחרונים שמצדדין דמצד המנהג יש לעשות בכל צד צוה"פ. ובודאי צריך לכתחלה ליזהר בזה אך במקום הדחק שנפסק החבל שע"ג הלחיים בשבת או כל כה"ג נראה דיש לסמוך עליהם להקל היכא שאין רחב יותר מעשר אמות אף דהוא פרוץ במילואו. והנה במבואות שלנו הנ"ל שאין בתים וחצרות פתוחות לתוכו אם הוא מבוי עקום יש דעות בין האחרונים אם צריך לעשות תיקון בעקמימותו כדין המבואר לקמן בסימן שס"ד ס"ג דיש לומר כיון דמעיקר הדין יש לו דין חצר אין צריך שום תיקון שם ודי במה שעושה התיקון בשני ראשיו ויש מחמירין בזה והמנהג להקל ודע עוד דהא דמבואר דבעיירות שלנו צריך צוה"פ היינו בעיירות שאינן מוקפות חומה או שמוקפין חומה והחומה נפרצה לר"ה או לכרמלית ביותר מעשר אמות אבל כשמוקף חומה והחומה לא נפרצה רק שצריך לתקן ולחלק בין מקום שהיהודים דרים שם ובין מקום שהעו"ג דרים שם כדי שלא יאסרו על היהודים לטלטל אין צריך לעשות שם צוה"פ רק די בפס רחב ד' טפחים או שני פסין של שני משהויין כשנפרץ שם במלואו ואינו רחב שם יותר מעשר אמות במקום שרוצה לעשות התיקון (אף שהמבוי באמצע רחב יותר מעשר אמות) כי העיר הזו יש לה דין חצר לגמרי. וכשלא עשה שום תיקון בין יהודי לעו"ג ג"כ הדין כאן כמו בחצר דמותר לטלטל בכלים ששבתו בתוכו אבל לא לבית ולא מבית לחצר:

קיב

(קיב) תחת החבל וכו' – וכיון שהקנים שלמטה גבוהין עשרה טפחים א"צ עוד קנים למעלה לקשור החבל בהן אלא יכול לקשור החבל נגדן אפילו בגג למעלה מזה ומזה וכדקי"ל לעיל בסוף סימן שס"ב דהקנה של מעלה א"צ ליגע בקנים שלמטה. גם הא דמבואר לעיל בסוף סימן שס"ב דאין לקשור הקנה של מעלה או החבל מן הצד של הקנים רק למעלה על גביהן הכא כשקושר החבל למעלה על הגג באיזה קנה לא שייך לדקדק באופן הקשירה אם ע"ג או מצדו כל שהקנים שלמטה מכוונים תחת החבל כשר. אם יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים שלמטה לא הוי צוה"פ בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צוה"פ בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה נגד הקנים בענין שיהיו הקנים מכוונים תחת החבל בלי הפסק:

קיג

(קיג) שני קנים – על הארץ אבל כותלי המבוי אין נחשבין במקום הקנים. ואם איכא עמוד בכותל בולט נידון משום קנה אם סמך עליו מע"ש דלא גרע מלחי בסי"א. וה"ה כשיוצאים מהכותל חיפופים פחות פחות מג"ט עד פחות מג"ט סמוך לארץ יש לסמוך עליהם מע"ש לשם קנים של צוה"פ ובלבד שיהיו מגולים למעלה תחת החבל ויש מחמירין בחיפופים כאלה שאינם עשויים דרך מזוזת הפתח ולא חשיב פתח. אם מעמיד הקנים בתוך הבית או בתוך גדר המוקף מד' רוחותיו לאו כלום הוא ואפילו אם קנה אחד העמיד שם ג"כ לא מהני:

קיד

(קיד) מכוונים תחת החבל – ואם משהו יוצא מן הצד פסול:

קטו

(קטו) בתורת צורת פתח – ר"ל ומהני אפילו ביותר מעשר אמות:

קטז

(קטז) שארכו יותר על רחבו – אפילו משהו [גמרא] וארכו מקרי דרך כניסתו. ואינו נידון משום חצר אלא אם ארכו ורחבו שוה או שרחבה יתר על ארכה [המ"מ]:

קיז

(קיז) שאין ברחבו ג' טפחים – וכתבו המפרשים דאם אין בפתחו רוחב ג' א"צ תיקון אע"פ שבתוכו רחב הרבה, וכן להי"א דס"ל דבעינן דוקא רוחב ד' ג"כ מיירי שהיה רוחב ד' בכל הכתלים אבל היכי שמתקצר סמוך לפתחו א"צ תיקון אפילו תוכו רחב הרבה. והנה מהמחבר משמע דס"ל לעיקר כדעה ראשונה דהיכי שרחב ג' צריך תיקון ועיין בד"מ שחולק ודעתו דנוכל להקל בזה כדעה אחרונה עי"ש ולענ"ד נראה דאף אם נחמיר כדעה ראשונה דהיכא שרחב ג' צריך תיקון היינו דוקא היכא שמבפנים היה עכ"פ רחב ד' אלא שמתקצר בפתחו כנ"ל אבל היכי שבכולו אינו רחב ד' בודאי יש להקל:

קיח

(קיח) כלה לים – ר"ל שהיה להמבוי שני צדדים מבתים וחצרות ושני ראשיה שממזרח וממערב אחד היה כלה לים ואחד היה כלה לאשפה שגבוה יו"ד טפחים מן הקרקע ועל כן אינו צריך כלום שגם הים נחשב למחיצה שעמוק יו"ד טפחים בשפתו והמים אינם מבטלין המחיצה כמש"כ סימן שנ"ו וכתב המ"א דהכא מיירי במקום שאין הספינות עוברות שם לנמל דאל"ה אתו רבים ומבטלי מחיצתא אבל כמה אחרונים פליגי ע"ז וס"ל דאפילו כשהספינות עוברות שם לא נתבטל עי"ז שם מחיצה משפת הים. [אכן כשראש אחד מן המבוי כלה לנהר ויש גשר עליו שמהלכין בו רבים לעבר השני משמע מכמה אחרונים דע"י הגשר מתבטל המחיצה וצריך לעשות צורת הפתח במקום הגשר]. וכל זה דוקא כששפת הים או הנהר היה עמוק עשרה טפחים אבל אם שפת הים והנהר משופע והולך אם כשהולך השיפוע ד' אמות עדיין אינו גבוה יו"ד טפחים אינה מחיצה דכקרקע שוה דמי:

קיט

(קיט) אינה עשויה להתפנות – שהרי כל היום משליכין שופכיהן וזבליהן שם ולא תחסר גובהה אבל אשפה דיחיד אע"ג דהשתא גבוה יו"ד טפחים למחר ינקנה ויחסר גבהותה ואם נתיר עתה לטלטל יטלטל גם אח"כ כשיחסר גבהותה:

קכ

(קכ) ואין חוששין וכו' – ר"ל שגם אין חוששין שמא יתקלקל המחיצה שלצד הים ונמצא שאין למבוי מחיצה רביעית:

קכא

(קכא) יעלה הים שרטון – שכן דרך הים שמעלה חול ואבנים אצל שפתו ומתקצר ונעשה קרקע ברוחב פרסה ובטלי המחיצות ומטלטלי נמי במבואות כדמעיקרא [וכ"ז כשאין מדרון אלא במקום המים בלבד אבל אם יש על שפתו מדרון המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות ה"ז נחשב למחיצה בכל ענין] והסכימו האחרונים להחמיר כדעה זו ודוקא בימים אבל בנהרות לא חיישינן שיעלה שירטון ונחשב שפת הנהר למחיצה כשיש בגובהו יו"ד טפחים [אכן הנהרות שדרכן להתייבש בקיץ וכשמתיבשין אין במדרון שלהם גבוה יו"ד טפחים מתוך ד"א יש לאסור בלא תיקון אפילו כשלא נתייבש דחיישינן שיתייבש ולאו אדעתיה] ועכ"פ בעינן שיהא הנהר סמוך ממש לראש המבוי אבל אם הוא רחוק מהבתים יותר מעשר אמות צריך תיקון דאותו מקום הוי פרוץ ואם נקרשין בימות הגשמים בטלה אז המחיצה ואסור לטלטל ויש מאחרונים שסוברין דלא נתבטל המחיצה ע"י הקרישה. ואם שפת הנהר גבוה ומתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות עד מקום הקרישה בודאי יש להקל:

קכב

(קכב) ואין כאן מחיצה – וע"כ צריך תיקון כשאר מבוי הפרוץ ברוח רביעית בצורת הפתח או בלחי או בקורה. עיר שמוקף סביבה חריץ שעמוק עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים הוי כמוקף חומה סביבה וא"צ שום תיקון ואם יש גשר ע"ג החריץ שהולכין דרך שם למבואות העיר נתבאר למעלה שצריך לעשות שם תיקון:

קכג

(קכג) שצדו אחד ארוך – ונמשך כותלו לר"ה יותר מכותל השני:

קכד

(קכד) אפילו אין צד וכו' ארבע אמות – וה"ה אפילו פחות מזה ג"כ אין מניח אלא כנגד הקצר דוקא ולא באלכסון והטעם דקורה משום היכר עשויה כדי דלא ליתי למיחלף בר"ה ובאלכסון לא הוי היכר והיינו דאם יניחו באלכסון וישתמש בצד הארוך נגד הארוך שאין דופן כנגדו הרואה זה יאמר שמותר להשתמש בר"ה לפי שאין אותו עודף דומה שיהא מן המבוי וזהו הטעם דהתיר אח"כ בשו"ע להניח הקורה בתוך המבוי באלכסון ששם לא יבואו עי"ז לטעות להתיר להשתמש בר"ה:

קכה

(קכה) יעשה שם צו"פ באלכסון – וישתמש בקצר כנגד קצר ובארוך כנגד הארוך והטעם דצו"פ הוי כמו מחיצה גמורה ומחיצה גמורה בודאי מהני אפילו באלכסון ואפילו היה רחב פתח המבוי יותר מעשר אמות ג"כ מותר ע"י צוה"פ כדלעיל בריש סכ"ו אבל אם יעמיד לחי אחד אצל הארוך ולחי אחד אצל הקצר אינן מועילים להשתמש באלכסון ואפילו לא היה האלכסון יותר מעשר אמות שאף שהלחי אינו משום היכר בלבד אלא משום מחיצה מ"מ לחי שבצד הארוך אינו מועיל להתיר להשתמש אצלו הואיל ואין שם מחיצה כנגדו ואינו מותר להשתמש אלא נגד הלחי שעומד בצד הקצר שהוא מתיר רק נכחו ביושר. אמנם זהו דוקא במבוי שמותר בלחי אחד אבל בחצר שצריך שני פסין או במבואות שלנו שיש להן דין חצרות אפילו עד מקום הקצר ג"כ אינו מותר להשתמש אחרי שלא נוכל לצרף אליו הלחי האחר שאינו עומד נגדו וע"כ צריך ליזהר במקום שמעמיד שני לחיים שיעמידם בשוה זה נגד זה ולא באלכסון [ח"א] ובצורת הפתח מהני אפילו באלכסון וכנ"ל. כתב בחידושי הרשב"א דצוה"פ מהני אפילו היה צד אחד עודף על חבירו ד' אמות ויותר דהוא כמו מחיצה גמורה:

קכו

(קכו) יכול להניח וכו' – עיין בט"ז שמצדד דדוקא אם באלכסון אינו יותר מעשר אמות דאל"ה אסור ועיין בבה"ל:

קכז

(קכז) עד שיערבו יחד – ר"ל שישתתפו יחד. וטעם הדבר דהנה דרך המבואות לאחר שתקנום בלחי או קורה להשתתף כל הדרים במבוי יחד [דכשלא ישתתפו יהיו אסורים להוציא מהחצרות למבוי] וכיון שההרגל כן הוא שוב אסורים בני מבוי ליחלק לחצאין ולעשות כל אחד שיתוף בפ"ע דאסרי הני אהני משום דהוי כמבוי ששכח אחד מן החצרות ולא נשתתפה בו דאסרה אכולה:

קכח

(קכח) ולא עשו וכו' – דכיון שלא עשו לחי ואין יכולין לטלטל במבוי א"כ אינם ראוים להשתתף יחד לכן אין בכחן לאסור על הפנימית ואפילו יש להם דריסת הרגל עליהם [פמ"ג]:

קכט

(קכט) ממנו ולחוץ אסורים – דחשבינן כאלו המבוי הותחל מן הלחי ולפנים:

קל

(קל) אבל אם עשו באמצע וכו' – בזה מתחלקים הרשויות מהדדי והוי כאלו מחיצה ביניהם ואין יכולין לאסור אלו על אלו ודוקא כשאין להם דריסת הרגל זה על זה כגון שיש להם פתח אחר אבל בלא"ה אפילו דלת לא מהני:

קלא

(קלא) שני פסים – של משהויין משהו מכאן ומשהו מכאן. ואפילו חצר יכולין לחלק בכה"ג עיר המוקפת חומה וננעלו הפתחים בלילה ופתח אחד אין ננעל ומ"מ הוי כלחי ע"י פתח ההוא אין מערבין אותה לחצאין אבל אם נפרץ פרצה בטל הכשרה [ועיין סי' שס"ה ס"ב ע"י איזה פרצה בטל ההכשר] של העיר ויכולין לערב חציה ולהניח חציה:

קלב

(קלב) וכל זה ביש וכו' – האי וכל זה קאי אמה שהכשרנו בהעמיד לחי באמצע המבוי כשלא עשו לחי בראש המבוי וקאמר דהוא דוקא שבחצי המבוי זה לבד ג"כ יש עליו שם מבוי דיש לו כל התנאים הצריך לזה [וכדמסיים השו"ע וכמ"ש לעיל בסכ"ו] הא לא"ה יש לו דין חצר וצריך פס משהו וכו' וכדלעיל בס"ב ולא קאי השו"ע באם עשו גם לחי בחוץ וערבו יחד דע"ז לא צריך שבאותו חצי המבוי יהיו לו כל הפרטים דמצטרף כל המבוי ביחד לזה [פמ"ג] וע"ש מה שכתב עוד בזה:

קלג

(קלג) שהוא רחב כ' אמות – ומיירי שאינו רוצה לעשות צוה"פ בפתח המבוי דזה מהני אפילו רוחב המבוי כמה כדלעיל בסוף סכ"ו:

קלד

(קלד) רחב ד"א – ובפחות מכאן לא מהני אע"פ שכל צד הוא פחות מיו"ד דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה משא"כ כשעושהו רחב ד"א כשיעור משך כותל מבוי וכנ"ל בסכ"ו אין אויר שמכאן ומכאן יכול לבטלו שאין אויר יכול לבטל כותל מבוי. ומש"כ ומעמידו באמצע היינו לארכו של מבוי:

קלה

(קלה) כיון שאורך וכו' – וצריך ג"כ שלא יהיה הפס נמוך מעשרה טפחים וכדין כותל של מבוי וכנ"ל בסכ"ו:

קלו

(קלו) בראשו – היינו שיגיע מכותל אחד של מבוי עד הכותל שכנגדו כדי להתיר שני הצדדים וה"ה שיכול לתקנן ע"י לחיים לחי מכאן ולחי מכאן או לחי באחד וקורה באחד [היינו שראש אחד על כותל המבוי וראשו השני על הפס] כשאר מבואות:

קלז

(קלז) מונחת על הפס וכו' – לאפוקי אם הפס נמוך אף שהקורה מגעת מכותל זה עד הכותל שכנגדו לא מהני דהרי ע"י הפס נחשב כשני מבואות דהוא חשוב ככותל וא"כ כל מבוי אין הקורה שלו מונח רק על כותל אחד:

קלח

(קלח) או תוך וכו' – דהוי כלבוד:

קלט

(קלט) וכל תנאי מבוי – המבואר לעיל בסכ"ו דלא"ה דינו כחצר ואין קורה מועיל בו אלא שני לחיים של משהו בשני צדיו כמבואר לעיל בס"ב:

קמ

(קמ) ומה שמן הפס וכו' – ר"ל חוץ תיקון הקורה שעושה בפתח המבוי צריך לעשות עוד תקון בסוף אורך הפס כדין מבוי עקום המבואר בסימן שס"ד סוף ס"ג ואפי' אין שם עשר אמות מן סוף אורך הפס עד כותל האמצעי:

קמא

(קמא) מתעקמים ובאמצע פתוחים – צ"ל מתעקמים באמצע ופתוחים:

קמב

(קמב) בשני ראשיהן לר"ה – וע"כ צריך לעשות צוה"פ בסוף אורך הפס עד כותל האמצעי כנגדו ודמי כמו שהיה עושה פס לאורך כל המבוי:

קמג

(קמג) דאין לו דין מבוי עקום וכו' – דאע"ג דמבואר לקמן בסימן שס"ד במבוי עקום שעשוי כמין חי"ת אפילו אין מפתיחת עקמימותו עד כותל האמצעי עשר אמות נמי צריך שם תיקון שאני התם דהוא עקום ממש אבל הכא יש לומר שע"י הפס נעשים כשני מבואות שמחולקים לגמרי עד סופם ואף דאין הפס מגיע עד כותל האמצעי מ"מ כיון דאין מן סוף הפס עד כותל שכנגדו יותר מיו"ד אמות נחשב כפתח ודמי כשני מבואות שמחולקים לגמרי אלא שיש פתח מאחד לחבירו משא"כ ביותר מעשר אמות א"א לומר דהוי כפתח וע"כ דינו כמבוי עקום ולדינא הסכימו האחרונים דהעיקר כסברא הראשונה ועיין בבה"ל:

קמד

(קמד) יותר מעשר אמות – כצ"ל:

קמה

(קמה) ויעשה פס רחב ג"א – דנעשה עי"ז עומד מרובה על הפרוץ שבצדו ונחשב כסתום ואע"ג דבעלמא קי"ל דפרוץ כעומד נמי שרי כמבואר בשס"ב ס"ט שאני הכא דהוא פרוץ גם מצד השני ובכגון זה דשוין אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה:

קמו

(קמו) וישאר פתח רחב עשר אמות – ומ"מ צריך לחי או קורה להתיר המבוי דלא עדיף משאר מבואות דעלמא. ונותן הקורה רק על שטח העשר אמות [וכן כשעושה הלחי יעמידו בראש העשר אמות] דמן הפסין ולהלן עד הכתלים ניתרין בלא"ה משום עומד מרובה על הפרוץ:

קמז

(קמז) וכן כל כיו"ב – דהיינו שירחיק ארבע אמות מהכותל ויעשה פס של שש אמות [רש"י]:

קמח

(קמח) וצריך ליזהר וכו' – אבל מן הסתם אין חוששין שמא ילכו בקטן ויניחו הגדול שחזקה אין אדם מניח פתח גדול ונכנס בקטן:

קמט

(קמט) שאם עשה כן וכו' – ר"ל שעי"ז יתבטל תורת פתח מן הגדול ובטל הלחי או הקורה המתוקן בו ונמצא מבוי זה בלא תיקון:

קנ

(קנ) לזוטא – עיין בחידושי רע"א שמתמה מאי מהני במה דעושה צוה"פ לזוטא אחרי שנתבטל תורת פתח מן הגדול והנכון כמו שכתב בספר תפארת שמואל שט"ס הוא וצ"ל לרבא והשתא אתי שפיר דאחרי שנעשה צוה"פ לא נתבטל שם פתח ממנו אף אם לא ילכו בו:

קנא

(קנא) כשלם דמי – ר"ל וע"כ אין שייך לומר בזה אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה:

קנב

(קנב) ומדרון לר"ה – שהיה קרקע המבוי גבוה מקרקע ר"ה והוצרך לשפע אצל פתחו לצד ר"ה:

קנג

(קנג) או ששוה לר"ה וכו' – שהיה ר"ה גבוה מקרקע המבוי וכניסת המבוי נמי מן הפתח ולפנים גבוה כקרקע ר"ה ברוחב אמה או חצי אמה ואח"כ הוא נעשה מדרון לצד דופן האמצעי:

קנד

(קנד) שמגביה עשרה וכו' – ר"ל שאם השיפוע ארכה ד' אמות אז כבר הוגבה הקרקע למעלה עשרה טפחים הוי כמחיצה אבל אם מתלקט יו"ד מתוך ה' אמות כמאן דליתא דמיא וכשאר קרקע דמיא דניחא תשמישתיה להילוך:

קנה

(קנה) ואינו צריך שום תיקון – דאותו גובה שבצד הפתח הו"ל מחיצה אע"פ שהוא משפע והולך וזהו שמסיים רמ"א ובזה התל וכו':

קנו

(קנו) ובזה התל וכו' – ואם כל העיר מוקפת תל ואח"כ בנו בה בתים אסור דלא הוי מוקף לדירה וכמש"כ סימן שנ"ח ס"ב וע"ש ס"ח דאפילו בנה מחיצות גבוה יו"ד על התל לא מהני ואם התל היה פחות מיו"ד טפחים והשלים עד יו"ד טפחים מהני דזה ההיקף הוי מוקף לדירה דנעשה אחר שנבנה העיר. וע"כ יכול לתקן אפילו אם היה התל סביב העיר כולו דהיינו שיפחות מהתל בשטח יותר מעשר אמות ברוחב עד שלא יהיה בגובה עשרה טפחים דבזה חשוב כפרצה ואח"כ ישלים זה השיעור ובזה מהני וכדלעיל בסימן שנ"ח ס"ב ע"ש:

קנז

(קנז) כמחיצה – ואם יש סביב העיר חריץ עמוק יו"ד טפחים ורוחב ד' טפחים דהוי כמחיצה ונסתם החריץ ע"י עפר וצרורות אם אין הסתימה עולה ביותר מעשר אמות הרי הוא כפתח ואינו אוסר אבל אם הוא יותר מעשר אמות הרי הוא כפרצה:

א

(מ"א סק"ד.) יום ה' יום ו' א"כ יום ב' חול ולא שייך כצ"ל:

ב

(ט"ז ס"ק ה'.) ותמהני שנעלם ממנו. נ"ב ואני אומר שנעלם ממנו דברי תוספות בעירובין דף פ' דא"כ מעיניהם ג"כ נעלם משנה זו. אבל לק"מ דמצות לאו להנות נתנו כמ"ש הרא"ש פ' בכל מערבין סימן ב' ע"ש:

ג

(רמ"א סעיף ו'.) ולכן עושין לחי. נ"ב ע"כ ר"ת לא ס"ל הך דינא דאל"כ לא מקשה מידי בעירובין דף י"א ד"ה איפכא גם הב"י והב"ח וריטב"א הביאו דברי תוס' הללו ולא תירצו בכה"ג בכן אל תחוש מה שהוא רוצה לקיים המנהג וכן עשיתי ע"פ הסברא בהיותי בפראג בכל המקומות שני לחי בבנין חומה מזה ומזה וחוט של ברזל ע"ג דלהוי צ"ה שלא יתקלקלו ע"י חזרים ועגלות ושבחו רבנן:

ד

(מ"א סקי"ח) ואם הם יחד עם האויר שביניהם כצ"ל:

ה

(ש"ע סעיף כ"ד) ונמשכת קצת למטה מי' כשרה נ"ב נראה דלרבותא נקטי הכי כלומר אפילו הקורה נמשך תוך יו"ד לקרקע המבוי והכשר הקורה צריך להיות למטה מעשרה וניכר שלא הניח הקורה הזה משום הכשר קורה כי אם בתורת מחיצה שהקורה רחבה עשרה קמ"ל דמ"מ כשר ומה שנכנס מן הקורה תוך עשרה רואין כו'. ולפי הנחה זו אין צריכין להגהות ב"ח וט"ז ומ"א ע"ש:

ו

(ט"ז סקי"ב.) ואעיג דדין לבוד נ"ב לשון זה איתא בהגמ"י לפי' ר"מ דהקורות עצמן נוגעין והמה בעצמן צריכין להיות רחבן טפח אבל להי"א דס"ל אפילו רחוקות עדיין קשה זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא אלא הכי פי' דהי"א ס"ל דצריך דוקא לקבל אריח לרחבו ורמב"ם ס"ל אפילו מקבל אריח לארכו:

ז

(ט"ז ס"ק כ"ו.) הוא פתח ממבוי א' לחבירו. נ"ב א"א להולמו דא"כ כל מבוי עקום אם מפולש עשר' נימא דהוי פתח:

א

סעיף ב' והו"ה לנשתייר מהם. ואף אם אותו שיור רחב ד"א לא בטיל מדין פס ול"ד לדלקמן סי"ב. תוס' עירובין דף ה' ד"ה אינו דין ובדף ט' ע"ב ד"ה כותל:

ב

סעיף ג' עשרה טפחים. מרווחות כדלקמן סעיף כ"ו. כנלע"ד:

ג

סעיף ו' צריך שלא יהא הלחי. ק' לי הא זהו נכלל בסעיף י'. ותרתי למ"ל:

ד

מג"א ס"ק ה' דאתי אוירא. וכך הוא בלבוש:

ה

סעיף י"א כגון שהיה שם לחי אחר. מסתפקנא אם היה מחיצה ונפל בשבת. ונשאר יותר טפח. אם נימא דמהני. כיון דאותו קצת היה בכלל המחיצה שסמכו עליו. מקרי סמכו עליו. דעל כל המחיצה סמכו להתיר בטלטול. ואותו מקצת בכלל. ומסברא היה נראה דבעי' דוקא סמכו עליו בתורת לחי. דהא קיי"ל לחי משום מחיצה ובמחיצה העומד מאליו מהני. ומשמע גם בלא סמכו כגון שהיה מחיצה אחרת ונפל בשבת. ובאים עתה לסמוך על זה המחיצה. וע"כ הא דבלחי לא מהני דבעי' היכר שמחשבים אותו למחיצה ע"י שסמכו עליו מבע"י. וא"כ בעי' סמכו בתורת לחי. אלא דלפ"ז מסוגיא דעירובין צ"ג ב' ת"ש חצר קטנה שנפרצה לגדולה וקשה. דאם כן גם הגדולה לתסרי למה דהי' ס' דמיירי בנפרצה בשבת. א"כ לא סמכו מאתמול על ההיתר דגפופים. אע"כ מוכח דמקרי סמכו כיון דהגפופים היו בכלל המחיצה שסמכו עליו אם לא דנימא דפסין עדיפא מלחי וא"צ לסמכו עליו. א"כ אחת מאלה מוכח או דבכה"ג מקרי סמכו. או דבפסין לא בעי' סמכו וצ"ע לדינא:

ו

והנה בעיקר פיסקא דדיכא יש לע' מנ"ל דבכי ה"ג שהיה הלחי אחר ונפל בשבת דלא מהני דלמא לא מקרי לא סמכו אלא דלא ידע מאתמול מלחי זו או דלא טלטלו בשבת העבר ע"י לחי זו כמ"ש המג"א ס"ט. אבל בכה"ג שהיה שם לחי אחר. י"ל דהא קי"ל בשבת כיון דהותרה הותרה. רק בנפל לחי. כיון דליכא מחיצות ל"א הותרה הותרה א"כ דלמא כיון דלחי זו הוי מחיצה. אלא דחסר ההיכר. י"ל דמקרי איתוהו למחיצה ואמרי' הואיל והותרה הותרה. ומההיא דעירובין ט"ו א' דרב יתיב אההי' מבואה. אחויה ליה וקם אדוכתי' אין ראיה. דרב לשיטתיה דס"ל דגם באיתנהי למחיצות ל"א הותרה הותרה. ואדרבא בזה מרווח יותר הא דאמר ר"ה לא סבר מר לסמוך אדיקלא. דר"ה לשיטתיה דס"ל דבאיתנהו למחיצות אמרי' הותרה הותרה יש לסמוך אדיקלא. ואולי כיון דקתני בבריית' גם נפלו קורותיו אנן קיי"ל דקורה משום היכר. א"כ בנפל הקורה לקרי איתנהו למחיצות. כיון דחסר רק ההיכר. אע"כ מ"מ כיון דחז"ל אמרו דבמחיצות ג' אין מתירים אלא ביש להם היכר קודם היכא דנסתלק ההיכר. הוי כבטלו המחיצות ה"נ הך לחי באין לו היכר בטל שם מחיצה ממנו מדרבנן ועדיין צ"ע:

ז

סעיף ט"ז לפיכך אם עשאה מעצי. ק' לי אמאי סתם ולא חילק דבאשרה דנכרי מהני כדלקמן סי' תקפ"ו ס"ג:

ח

שם מעצי אשרה פסולה. ואם בקורה רחב ד' תליא בב' תירוצי' בתו' עירובין פ"ו בטעמא דלחי כשר בעצי אשרה. דלתי' א'. כיון דרחבו משהו לא החמירו בו. ע' מג"א סק"ז. וא"כ הכא בקורה אפי' רחבו ד' לא מהני בעצי אשרה. אבל לתי' הר"ר אברהם דלחי אם מדבק הכתיתים הוי לחי. ע' ט"ז סק"ה והיינו דקורה א"א על ידי דיבוק כתיתי' דבעי' ראוי לקבל אריח: אם כן בקורה רחב ד' מהני בעצי אשרה. דאף דהוי בכתות הוי כהדביק כתתי' ועושה מהם קורה ד' כנלע"ד:

ט

מג"א ס"ק ט"ז דבהכי סגי אורך הקורה. דבט' אמות וב' משהויין סגי אורך הקורה ומשני קצותין אמרי' לבוד כמ"ש כו' כצ"ל:

י

סעיף כ"ו פחות מי' טפחים מרווחים. מסתפקנא אם הך כללא דשיעור חכמים להחמיר בשוחקות ועוצבות הוא כעין דרך ספק באיזה אמות ישערו ונקטי' בכל פעם לחומרא. וא"כ היכי דמבוי רחב ד"ט מצומצמת להי"א סכ"ח בזה מהני ארכו דמבוי ד"א מצומצמת וגבהו י"ט מצומצמת להתירו בלחי דממנ"פ אם נשער במרווחים המבוי א"צ תקון כיון דאין ברחבו שיעור ד"ט מרווחות. ואם נשער במצומצמות. ממילא ארכו וגבהו כשיעור. או דכך הוא מעיקר הדין דהיכא דנזכר אמות וטפחים גבי קולא הפירוש מרווחות. והיכא דקתני גבי חומרא היינו מצומצמות. וכאלו אמרו חז"ל במפורש מבוי רחב ד' טפחי' מצומצמות צריך תיקון לחי וצריך שיהא גבהו י"ט מרווחות וארכו ד"א מרווחות. וכן בכלאי' דגדר שנפרץ בעשר היינו מצומצמות ובכה"ג אם מהני הרחקת כרם ד"א מצומצמות. כיון דאם נשער מרווחות. ממילא מותר מפני הגדר כיון דליכא י"א מרווחות. ונ"ל ראיה מתוספות עירובין ה' א' ד"ה וא"י ב"ד. ואף על גב ד"ד דאר"י וכו' ואמאי לא הקשו בפשיטות דהא ד' דקאמר ר"י היינו מרווחות דהא כל שעורים דלהחמיר הוא מרווחות. ואי דגם שיעור בתים וחצירות פתוחות לתוכו דשיעור פתח ד"ט הוא גם כן מרווחות. א"כ לא הקשו תוספות כנום. דשפיר י"ל דב"ד דקאמר ר"י היינו ב"ד ממש. ומ"מ ארכו הוי יותר על רחבו. דהא היינו ד' היינו מרווחות. ורחבו ב"ד. היינו מצומצמות. ופרכי' שפיר היכי משכחת לה הא בעי' פתוח לתוכו שיעור פתח ד"ט מרווחות. אע"כ כפי צד א' הנ"ל. וא"כ לא הו"מ להקשות בג' שיטות דהא ד' היינו מרווחות. דהא י"ל דד' דקאמר ר"י היינו כפי ד' דרחבו דאם רחבו ד"ט מצומצמת. גם ארכו בד"ט מצומצמות ובדרך ממנ"פ כנ"ל. ופרכי' שפיר דבכה"ג דאיכא ד"ט מצומצמות היכי משכחת לה. לזה הקשו דגם בכה"ג דרחבו דטמ"צ בעי' ארכו יותר מדטמ"צ. דהא בעי' ארכו יותר על רחבו:

יא

עוד נ"ל מסוגיא דהתם ראיה מהא דאמר אביי מנא אמינא לה דאר"ה לחי הבולט וכו' ור"י לאפוקי מתורת לחי. ואם איתא דהנך שיעור דמרווחות ומצומצמות מעיקר הדין. א"כ לאביי דנפקא מתורת לחי תליא בשיעור מבוי דאם הלחי כשיעור מבוי נפקא מתורת לחי. א"כ כיון דשיעור מבוי ד"א מרווחות. ה"נ לחי הבולט לא יהא נפקא מתורת לחי עד שיהא ד"א מרווחות. והא מה דאר"ה ד"א צריך לחי אחר. בודאי משמע ד"א מצומצמות כפי הכלל המסור דאמות דלחומרא הוא מצומצמות. ואף אם נדחוק כיון דאמר כמבוי נדע דהיינו מרווחות שהוא שיעור מבוי. מ"מ לר"י דאינו תולה זה בשיעור מבוי דהא השיעור מבוי ד"ט אלא דלא נפקא מתורת לחי עד ד"א. א"כ ממילא ד"א היינו מצומצמות. דהוא בכלל מה שאמרו דכל שיעורי' דלהחמיר מצומצמות. וזה אינו במשמע דפליגי רבה ור"י בפירושא דר"ה ד"א צריך לחי אחר. דלאביי ד"א היינו מרווחות. ולר"י היינו מצומצמות. אע"כ כפי צד א' הנ"ל דהשיעורים בדרך ס' ולחומרא. מש"ה גם לאביי ההיא דלחי ד"א צריך לחי אחר היינו דאמ"צ. דמה דשיעור מבוי ד"א מרווחות. היינו רק בדרך ספק ולחומרא. וא"כ בהיפוך לענין לדונו להלחי דיצא מתורת לחי. כיון דיש בו שיעור מבוי. אזלי' ג"כ נחומרא דדאמ"צ הוי שיעור מבוי. וצריך לחי אחר להתירו. ובאמת ההיא לחי אחר סגי בגבוה יטמ"צ מדרך ממנ"פ דאם אתה דן האמות למרווחות. ממילא הלחי הראשון דד"א מצומצמות יש בו דין לחי ומשתרי' המבוי בחד מהנך לחיות. ודו"ק:

יב

שם בהג"ה ויש חולקים. אבל בפתוחים רק דרך חלונות אף כשמרבים יחד מ"מ מקרי ב' חצירות תוס':

יג

שם ב' משהויין או צורת הפתח. ק' לי הא צורה"פ דעושה קנה מזה ומזה ממילא איכא ב' פסין ואיך שייך לומר או צה"פ דלמ"ל לטרוח בקנה שעל גביהן וצ"ע:

יד

מג"א ס"ק כ"ז משמע דאיירי במוקף חומה. ע' ת' ב"ח החדשות סי' ג':

טו

מג"א ס"ק ל"ה דאתי אוירא. כן הוא ברש"י ד"ה אין הלכה. אבל תמוה לי מאי צריך לזה. הא בלא"ה כיון דלא נעשה ב' מבואות לו יהיה דמקום הפס ממעט להאויר הא מ"מ עדיין המבוי רוחב יותר מי' אמות ע"י ב' האוירים. דהאוירים הם כ' אמות פחות מקום הפס ורק ע"י פס נחלק המבוי ונעשה ב' מבואות. והרי במאי דפרכי' אח"כ ואמאי יעשה פס אמה וכו' ולא ידע לסברא דאתי אוירא מהאי גיסא וכו'. ואעפ"כ לא הי' מהני פס כ"ש באמצע. א"ו כנ"ל. וצלע"ג:

טז

סעיף ל"ד צורת פתח לזוטא. אינו מובן לקטני דעת כמוני טעמא בזה במה דמהני צורת הפתח לזוטא. וראיתי אח"כ בלבוש שהאריך להמתיק ליתן טעם. ועדיין צ"ע:

יז

מג"א ס"ק ל"ז וצריך ג"כ לחי. כך הוא להדיא בירושלמי ריש עירובין. וז"ל עושה פס ג' אמות וכל שהוא מרחיקו מן הכותל ב"א וכ"ש נידון משום לחי עכ"ל. והמפרש ק"ע שם כתב דמזה ראיה דלא כהש"ג שהביא המג"א לעיל סק"ה ובתשוב' הארכתי:

א

מסיד עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן י"ג בצה"פ שהקורה שלמעלה נתונה בצד אחד על האסורה בהנאה לית לן בה אך לא יהיה מונח על עובי הכותל ממש דבכל כותל לא מהני שיהיה עולה במקום קנה של צה"פ אם לא שיש איזה דבר בולט מן הכותל כמ"ש במג"א ס"ק כ"ח ע"ש:

ב

(בש"ע סעיף ט"ו] וצריך שיניחנה על כתלי המבוי וכתב בשו"ת נ"ב מ"ת סי' מ"א בפרצה יותר מעשר ועשוי קנים זקופים זה כנגד זה ועל קנה אחד סובב קורה גדולה כדלת על צירה אך ברוב פעמים סיבוב הקורה לצד חוץ והפרצה נשארה פתוח אין כאן סמוכה על הקורה כלל בתורת אמלתרא ומחמת הקנה שהוא לחי לא מהני לרוחב מעשר ובפרט אם הקנה רחוק נ"ט מן התחלת הפרצה לא מהני משום לחי ואין כאן היתר ע"ש.

ג

(בש"ע סכ"ו) המנהג הפשוט כו' ועיין בבכור שור דף קי"ג דאותן קנים של צה"פ צריך שלא יהיו רחוקים מן הכותל ג"ט. וגם אין להגביה הקנים מהקרקע ג"ט וכן יש להתיר שלא להעמיד הקנים אחורי הכותל שאין הקנים נראים מבפנים תוך המבוי או נגד אויר המבוי כמ"ש בש"ע גבי לחי בסעיף ט' ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים סי' כ"ח מבואר באורך שדברי אא"ז בזה מחוורים כשמלה חדשה וע"ש בשם ספר מקור חיים דדוקא ששני הקנים רחוקים אבל כשצד אחד סמוך לבית כשר ושם כתבתי דצה"פ מקנה היוצא מבליטת הכותל כעין לחי כתב בתוס' שבת להוכיח שצריך שיהיה רחב טפח כמו לענין לחי ואינו מוכרח ע"ש וגם בסי' כ"ו שמבואר הכל יפה ועיין מ"ש שם על דברי הפמ"א ח"א סי' ב"ח ע"ש:

ד

תחת. עיין בשו"ת בית אפרים ועיין בסוף ספר מקור חיים על הל' פסח בתיקון עירובין שאם מעמיד הקנים בתוך הבית עד לארץ א' בתוך גדר המוקף מארבע רוחותיה לאו כלום היא ע"ש ומשמע מדבריו אף אם קנה א' מבחוץ לא מהני:

ה

הים עבה"ט ועיין בח"צ סי' ל"ז שכתב שענגלאד ואסכוסייא וכיוצא בהם שהים חומתן שמקיף אותם והם גבוהים מקרקע הים הרב' חייבים עליהם משום רה"ר וסרטיות ופלטיות שבהם צריכין תיקון כשאר עיירות שאין מוקפין משום דאתי רבים ומבטלי מחיצתא שאינם עשוים בידי אדם ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים בענין זה דמחיצה שבי"ש ובדברי הח"צ בזה הכל מבואר יפה ועיין בשו"ת אוהל יעקב סי' מ"ז שכ' ג"כ לענין תיקון עיר לנדרים שיש מקום פנוי מן המובצר עד לחומה יותר מעשר אמות אפס כנגדו יש יתידות תקיעות בארץ שבין אחד לחבירו ג"ט ובראשי היתידות קורה או קורות קבועים מכל צד וכתב כיון דיש ג"ט ריווח לא מהני וגם אין זה צה"פ כיון דסומכים הם ב"כ מוכחא מלתא דלא נעשה לצה"פ רק למחיצה ומחיצה בריוח ג"ט אין מועיל וע"ש שכתב דאף אם תעשה צה"פ אין דרך לעשות צה"פ סמוכים זה לזה ודוקא בפרוץ פחות משלשים אמה ומעמיד צה"פ ביניהם וישאר צד פרצה פחות מיו"ד אין בכך כלום ואם היה הפורץ יותר משלשים לא מהני צה"פ בתוך עשרה כיון שבכל צד יש עדיין שיעור פרצה ודרך לעשות פתחים הרבה אמרינן אבל דרך לעשות כולו פתחים או סמוכים זה לזה לא אמרינן ע"ש:

ו

ובזה עבה"ט ועיין באמונת שמואל סי' מ' בנסתם החריץ ע"י עפר וצרורות אם אין הסתימ' עולה ביותר מיו"ד אמות הרי הוא כפתח ואינו אוסר אבל אם הוא יותר מיו"ד אמות הרי הוא כפרצה ועיין בשו"ת ח"צ סי' ה' שדין עיר המוקפת חריץ עמוק יו"ד ורחב ד"ט כעיר ד' מוקף חומה גבוהה דלתים ובריח ולכן התיר לטלטל בעיר האג' ע"ש וכן כתב גם כן בתשובת אוהל יעקב סי' ע"ג בהיתר הטלטול בעיר האג' אך כתב יש שם גשרים שעוברים עליהם מצד זה לצד אחר של כרמלית והתיר בענין שלא יהיו הגשרים קבועים במסמרות או בבנין כ"א מטלטלים וניטלים בכל עת ובכל זמן שיצטרכו להגביהן בשלשלאות והוי כמו ראויות לנטול שע"י הגבהתם תהיה העיר נעולה ומוקפת ואפילו אם היו קבועים מ"מ יש צה"פ לאמצע הגשרים וכיון שראשה הפרוץ הוא לכרמלית סגי בצה"פ ולכן ע"י קניית רשות בעירוב ולשייר שם שיור בלתי עירוב להיכרא מותר בטלטול וע"ש דאפי' אם הגשרים שאין קבועים נסגרים במפתח מ"מ ראויות לנטול מיקרי ע"י הגבהת הגשרים וסגירת המפתח אינו קבוע אלא עראי ולא דמי למשוקעות בעפר דמחוסר מעשה ע"ש: ועיין נ"ב מ"ת סי' מ"ב שכתב ג"כ בעיר שפירוצה ברוח רביעית לגמרי רק שהנהר הולך בצד העיר וקרקע העיר גבוה יו"ד טפחים מן המים רק שיש אגשר רחב יותר מיו"ד צריך לעשות על הגשר צה"פ ע"ש ועיין בכנסת יחזקאל ס"ב ג' ד' ובשב יעקב סי' י"ז ובשבות יעקב ח"ג סי' כ"ח. כתב בהא"ג או ברוטרדאם שהמים להם חומה יש להתיר ועיין באה"ע ובמור וקציעה מ"ש בענין הנהרות שדרכן לקרוש על דברי הט"ז בזה ועיין באשל אברהם מ"ש בשם הכנ"י וע"ש דאם יש גבוהה עשרה מן המים הקרושים יש להתיר בפשיטות ע"ש:

א

שיש לו ג' מחיצות. בטור כתוב כאן שהוא רה"י גמור מן התורה והקשה ב"י דהא בסי' שמ"ה כ' הטור דמבואות שיש לשם ג' מחיצות ואין לחי וקורה ברוח רביעי' דהוה כרמלית ותי' דהא דאמר כאן רה"י גמור לאו לחייב הזורק לתוכו מרה"ר אלא להתיר הטלטול בתוכה וכו' שכך דין כרמלית מן התורה כו' והוא דחוק דהא רה"י גמור אמר כאן ולעד"נ לתרץ דבסי' שמ"ה מיירי שהרוח הרביעית הוא לרה"ר שכ"כ שם וקרן זויות הסמוכות לרה"ר כגון מבואות שיש להם ג' מחיצות כו' וזה המבוי זמנין דחקי בו רבים להיכנס שם כשיש ברה"ר הרבה בני אדם כדאיתא בגמרא פ"ק דשבת דף י' הלכך אע"פ שהוא מצד עצמו הוה רה"י גמור מ"מ הרה"ר מפסידו מלהיות רה"י אלא בטל אצל רה"ר ונקרא צידי רה"ר והוה כרמלית משא"כ כאן דלא מיירי בענין זה שדוחקין שם רבים לפעמים ממילא נשאר עליו שם רה"י גמור מן התורה אע"ג דאמ' כאן כ"מ שיש ג' מחיצות כו' והיינו באין שם ביטול מצד כניס' הרבים מדוחק חילוק זה מצאתי במ"מ פי"ז וז"ל ויש מחלקים בין פתוח לרה"ר ובין פתוח לכרמלית עכ"ל ולשון כ"מ שזכר הטור משמע אפי' פתוח לרה"ר והיינו במקום שאין רבי' נדחקים שם ועי"ל דכל מקום דנקט הטור קאי אחצר ומבוי:

ב

חצר שנפרץ כו'. פי' מרובעת אבל מבוי הוא ארכו יותר על רחבו:

ג

טפח מכאן. משמע דיש חילוק בין עושה פס דאז סגי בב' משהויין כמו דזכר ברישא אבל בנשתייר צריך טפח ולא הוזכר בב"י מזה ואדרבה כתב בהיפך ע"ש מ"ש על דברי ר"י אלא שבתו' פ"ק דף י' כתבו לחלק כן וז"ל א"כ בפס גמור סגי בב' משהויין אבל כותל עצמו לא חשיב פס אם לא ברוחב טפח דאין היכר כ"כ בכותל כמו בפס גמור עכ"ל והב"י עצמו הביא זה אח"כ:

ד

ולכן עושין לחי מסיד טחוי כו'. ואע"ג דבס"ה כ' דלחי דאי נשיב ביה זיקא לא קאי פסול וכאן ודאי הסיד לא מצי קאי התם מיירי בלחי שהוא הכשר מצד עצמו למבוי בלא צ"ה דבעי שעורא קצת אבל הכא מה שעושין מסיד מחוי היינו בצ"ה דא"צ רק קנה א' מזה וקנה א' מזה סגי בכל שהוא וכ"מ החילוק בת"ה סי' ע"ד ולפ"ז אינו מיושב ל' רמ"א שכ' ולכן עושין לחי כו' דמשמע דמיירי מדין לחי בלא צ"ה וזה אינו ולקמן סי' זה סכ"ו מבואר בהדיא דזה קאי על צ"ה שאנו עושין. וכ' בתשו' ההיא אמנם תמיה קא חזי' דמיחוי הסיד הטחוי בכותל דזימני' דאתי לידי תקל' כי הכלבים רגילים להתחכך בכותלים ומוחקים מיחוי הסיד מן הכותלים למטה יותר מג"ט מהקרק' ותו לא חזי ללחי ולא למחיצ' דהו' מחיצה שהגדיים בוקעים בו עכ"ל משמע דעכ"פ בעי דליהוי בהאי מיחוי קצת דבר ממש ועב קצת ולא סגי במראה הסיד שניכר על הכותל לחוד וכ"כ בההיא תשו' תחלה דעכ"פ בעי' שיה' עב כחוט הסרבל וכ"כ ב"י בשם תשו' הרא"ש שיהיה מקצתו בולט כתבתי זה לפי שראיתי מורה א' שצוה לרשום בכותל במקום לחי במין עפר לבן שקורין קריי"ד ודימה אותו להך מיחוי סיד וטעה מאוד בזה בפרט בענין זה של מיחוי הסיד שאינו עולה שפיר להל' כמ"ש ת"ה עצמו שם שנדחק כדי ליישב המנהג בזה והבו דלא לוסיף עלה ואין בזה רק חוכא ואטלולא:

ה

מעצי אשיר' כשר. כ' ב"י ולדברי מהר"מ דס"ל דחוט הסרבל דוקא לא תקשה מדמכשרינן עצי אשירה דכתותי מכתת שיעורי' דא"ל הא דבעי' כחוט הסרבל לאו משום דבעי שיעורא אלא משום דבעי' שיהא ראוי להעמיד בה שום דבר ואשיר' נמי ראוי להעמיד בה כו' א"נ דטעמא דמכתת שיעורא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר אם גבלו ועשה ממנו עמוד מהני משום לחי עכ"ל ותמהני שנעלם ממנו משנה שלימה דסוף תמורה כל הנשרפים אפרן מותר חוץ מעצי אשירה וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ב דאפר אשירה אסור בהנאה וא"כ צריך לפזרו לרוח והוה האפר כמו העצים עצמן:

ו

בין שנראת בליטת כו'. בגמרא איתא תחלה האי מילתא נראה בפני' ושוה בחוץ וכן להיפוך דנידון משום לחי ופירש"י נראה בפנים שהעמיד הלחי רחבו לצד ארכו של מבוי ולא משך קצת רחבו קימע' כלפי חוץ אלא השוה חודו החיצון לעובי כותלי המבוי ודומה כמי שמוסיף על רוחב הכותלים ואינה נראה מבחוץ כלחי אבל חודו הפנימי נראה מבפנים שעביו בולט לתוך רוחב המבוי ונראה מבחוץ ושוה מבפנים היינו שמשך כל לחי לחוץ וחוד הפנימי נכנס בכותלי המבוי ואינו נראה מבפנים אלא דומה כמוסיף על אורך הכותל אבל מבחוץ ניכר שאינו מכותל המבוי שהרי נמשך להלאה מרוחב הכותל כו' ואח"כ איתא בגמ' ברייתא דרבי חייא כותל שצדו א' כנוס מחבירו בין שנראה מבחוץ ושוה בפנים בין להיפוך נדון משום לחי ופירש"י בענין אחר וז"ל כנוס שנכנס הבנין ומיעטו מעביו דהשתא בולט ויוצא ממנה כמין עמוד שקורין פליי"ר בין שכניסתו נראית בפנים כו' ששוקע הכותל מאחריו ונראית הפנימית בפנים בין שנראה בחוץ ושוה בפנים כגון ששוקע הכותל מלפניו שאין הכניסה נראית לעומדים מאחרי' אלא לגבי רה"ר עכ"ל וכ' ב"י לפ' הפי' השני של רש"י וז"ל וצ"ל דצד הכותל שהי' לתוך המבוי קרוי אחורי הכותל וצד הכותל שהוא חוץ למבוי קרוי פני הכותל עכ"ל ופי' תמוה מאוד דאמאי יקרא לצד חלל המבוי אחורי כותל שנית דהא תו' מקשי' על פי' הראשון של רש"י דאי חשיב נראה מבחוץ כשהלחי לצד הפנימי היכי משני לקמן נכנסין כותלי קטנה כו' ולפי' ב"י בפי' השני יקשה גם על פי' השני כן דהא כשנשאר צד הכותל שלתוך המבוי יהיה ממש כנכנסו כותלי קטנה בגדולה כקושית התוספות על פי' הראשון וע"כ נראה דהחילוק הוא בין הפירושים בזה דלפי' הא' הוה נראה בפנים כזה ט ונראה בחוץ כזה ם נמצא שבשניהם אין הלחי בקצה הכותל של צד המבוי דזה לא מהני כקושית התוספות אלא מסכימים לפי' השני והוא בדרך זה דפני הכותל קרוי אותו הצד שכנגד רה"ר דהיינו ראש הכותל ממש ואחורי הכותל נקראו הצדדים שבכותל וע"כ הוה שפיר דנראה בפנים הוא כשיש פגם באחורי הכותל דהיינו הצד שלתוך המבוי כזה ט והוא ממש כמו בפירוש הראשון ונרא' בחוץ הוה כשיש פגם בפני הכותל שהוא ראש העליון כזה ח זהו מהני דוקא כיון שהלחי אינו לצד חלל המבוי דאז אין היכר כ"כ אלא נראה ככותל ארוך וזהו מבואר במרדכי שכתב שיש ב' פירושים ברש"י על נראה מבחוץ ולפי' ב"י יהיה גם בנראה בפנים ב' פירושים של פרש"י אלא ודאי כדפרישית כן נכון פרש"י ותו ראיתי עוד דרכים אחרים והנלע"ד כתבתי ועמ"ש סי"ג:

ז

אם הלחי בולט לתוכו ד"א. פירש"י כיון דאורך הכשר מבוי ניתר בכך בעלמא ומקרי מבוי ה"נ נפיק מתורת לחי דלא סמכי' עליה אע"ג דאי עבדי' לשם לחי הוה כשר דמשום דרביי' בסתימתו לא גרע מלחי משהו הכא כיון דלאו ללחי הוקבע אנן במחשבה לא מצינן לאפוקי מתורת כותל ולשויי' לחי דכיון דנפיק לי' מתורת לחי נמצא שאין תיקון למבוי זה וצריך לחי אחר להתיר המבוי עכ"ל. וכיון דנקט רש"י דבמחשבה לא מפקינן ליה מתורת מבוי ממילא משמע דצריך למעשה דוקא היינו עשייתו מעיקר' לשם לחי ולא מהני בלחי העומד מאליו וסמך עליו מע"ש למנין זה אע"ג דבלחי קטן כשר וכ"מ דברי התו' שמביא ב"י שכת' דכשהעמידו לשם לחי יש לו קול ויש היכר' ומ"ה כתבו הטור וש"ע דין זה אפי' בסמכו עליו ובב"י כ' שמרש"י ותו' משמע דבסמכו הוה כמו העמידו בפירוש והשאיר דברי הטור בצ"ע והוא שלא בדקדוק: בקצת ש"ע נכתב כאן הג"ה אבל לא היה שם לחי והוא טעות המדפיס דמקומו קודם סעיף זה:

ח

לחי המושך כו'. פי' לאורך המבוי ובזה הוה הדין אפי' הוקבע לשם לחי דאע"ג דקודם לזה מותר היינו דבולט לרוחב המבוי וסתמ' דעדיף מלחי משהו משא"כ כאן דאינו סותם וכל שהוא ד"א אין בו תורת לחי אפי' הוקבע לשם לחי אבל פחות מד"א כשר דה"ל נראה בחוץ ושוה בפנים ודין זה אינו בטור רק בגמ' ע"פ פי' התו' וכאן משמע דלא קי"ל כדברי התו' שזכרנו בס"ט דלא אמרינן בכזה נראה מבחוץ ושוה מבפנים דהוה לחי:

ט

וצריך שיניחנה. דקורה משום היכר ואין כאן היכר אבל לחי הוא משום מחיצה מש"ה מהני לעיל בעומד מאליו:

י

שאין ברחבן טפח. דאל"כ היו המעמידים עצמם תורת קורה עליהם ולא בארכן ג' כדי שתהיה הקורה לבוד להכותל וזה מבואר בסעיף כ"ה:

יא

שצריך שיהיו חזקים. בטור כתוב עוד בבא א' היתה של קש של קנים פסולה נ"ל דהוצרך לכתוב זה דשל קש וקנים אינם נפסקים בשביל כובד חצי לבינה אלא שמתוך שהוא רך ודק נתמעך ונתעקם ואפשר שהעיקום יגיע למקום פסול ואפי' אם לא תנתק לגמרי אפ"ה פסול:

יב

בתוך טפח. ואע"ג דדין לבוד הוא עד ג' הכא שאני דזיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעור':

יג

קצת למט' מי'. בטור כ"כ רק שתיבת קצת לא כתוב שם ופי' ב"י וז"ל ונרא' דכשהקור' מונחת למעל' מי' איירי דאי במונחת למטה מי' אפי' אינה רחב' יותר מהראוי פסול' כמ"ש בשם הרר"י כו' ואין לדבריו הבנ' דפשיטא דקור' שהיא למטה מי' דפסול' וכשהיא למעל' מי' ורוחב שלה הולך עד למטה מי' פשיטא דכשר' דכאן א"צ ליטול שום דבר כמו בעקמומית אלא רואין מה שיש תחתי' כאלו אינו וכ"ז אינו ענין לכאן שעוש' קורה רחבה מלמעל' למטה לענין הכשר דבר זה שאינו עוסק בו ומ"מ פשוט שאין דעת הב"י לתלות ההית' של דבר זה במה שתלוי למט' מי' דוקא דודאי אי הוה למעל' מי' עדיף טפי אלא דהוא אמר שצריך שיהי' ראש הקורה למעלה מי' ומו"ח ז"ל חולק על הב"י וכ' שהוא הבין דהקפידא היא במה שמקצת' הוא למט' מי' ולא למעל' מי' ואינו כן אלא צריך למחוק המ"ם של מעשרה וצ"ל עשרה ור"ל שהמחיצה היא עשר' וברמזים כתב ג"כ כמו כאן גם שם ט"ס אלא צ"ל עשר' דהוא שיעור מחיצ' ע"כ דבריו ובאמת לא נתכוין ב"י לזה וחליל' לומר שיהי' נדון משום קורה טפי במגיע למטה מי' ממה שמגיע למעל' מי' אלא דלענין איסור אמר ב"י כן שלא יהיה הראש של הקורה למטה מי' והוא דבר שלא ניתן להיכתב כאן והעיקר שאין כאן ט"ס לא בטור ולא ברמזים אלא דלרבות' אמרו כן דכשהקורה היא למעל' מי' פשיטא שהיא כשיר' משום קורה דהא לא נתבטל שם קורה משום מחיצה דהא אין מחיצה למעל' מי' כלל וזה אפילו לרשב"א כשר דהא אמר קורה שהיא משוכ' למטה מי"ט פסולה ש"מ דלמעלה מי"ט כשר' ע"כ אמר הרא"ש והטור דאינו כן אלא אפילו אם היא מגיע עד למטה מי' וה"א דיש בה משום מחיצה ובטל שם קורה קמ"ל דלא בטיל שם קורה מפני גדלות' כיון שהקורה ניראית כ"ז פשוט ואין להגיה כאן כלל ותמו' לי דעת הרשב"א החולק ע"ז וס"ל דבטל שם הקור' מפני גדולת' מ"ש מסי"ב שזכרתי בשם רש"י לענין לחי הבולט לתוך המבוי דלא נתבטל שם לחי בשביל שהוא גדול יותר אי עבדי לשם לחי מעיקרא ומ"ש כאן לענין קורה דלא נימא הכי:

יד

מרווחים. ובסיפא מצומצמות ובתרוייהו אזלינן לחומרא:

טו

אינו ניתר בקור'. דקורה משום היכר ולמעל' מכ' אין היכר דלא שלטא ביה עינא אבל לחי מהני דקי"ל לחי משום מחיצה ואע"ג שהמבוי גבוה מאוד ל"ל בה:

טז

צריך לחוק כו'. הא דלא סגי בטפח כמו בפסול למעלה מכ' תי' רש"י דהתם איתא לדופן שכבר נקרא דופן אלא שצריך למעט קצת בהיכר מועט סגי אבל הכא דהשתא הוא דמשוי ליה לדופן דפחות מי' לא מקרי דופן בעי' דליתחזי האי דופן לשיעור הכשר אורך מבוי:

יז

ויש חולקים בזה. והם הרי"ף ורמב"ם דס"ל דכיון שהם פתוחות זו לזו ה"ל כאלו כולם חצר א' ומבוי צריך שיהיו פתוחים לו ב' חצירות ודיעה ראשונה היא הרא"ש וטור מרדכי והמרשי' מראה מקום טעה כאן:

יח

יש להם דין חצירות. לפ"ז היה לנו לתקן פס ד' מצד א' או ב' משהויין א' לכל צד כדלעיל בחצר אלא דנר' דלא נהיגי לעשות כן משום מבוי מפולש שצריך דוקא צ"ה:

יט

וע"כ יש ליזהר כו'. ונרא' כיון דצריך להעמיד קנים למטה בגבוה עשרה אין צריך לקשור החבל למעל' בקנים אלא יכול לקשור החבל אפי' בגג מזה ומזה כיון דעיקר צ"ה מכח הקנים שלמטה וכ"מ בגמרא מדמסקינן דאין הקנה שלמעלה צריך ליגע בקנים א"כ ע"כ הוא נקש' במקום אחר וכן א"צ עכשיו להזה' שלא לקשור החבל מצד הצד של הקנים דאמרי' לעיל סי' שס"ב סי"א דלא מהני היינו דשם אותן הקני' הן עצמן הקנים שעושין מהם צ"ה או שיש למעלה ג"כ קנים דהיינו למעל' מן הגג ולמטה קנים אחרים בזה יש ליזהר שהן במקום מזוזות ואין דרך הפתח אלא המשקוף על המזוזות משא"כ אם למעל' אין קנים רק עושים צ"ה ע"י קנים שמשימין למטה בגובה י' לשם צ"ה ולמעל' קשורי' בגג כי לא יוכל להעמיד שם קנים ארוכים מן החבל עד הארץ אז א"צ ליזהר היאך הוא נקשר למעל' בגגים אלא שצריך שיעמדו מכוונים תחת החבל שהרי אין כאן מזוזות אלא מה שהוא למטה בגובה י' ונחשב כאלו החבל מונח עליהם ממש כנ"ל להכריע בהאי מלתא דרבנן: ונ"ל עוד דאם למעלה מן הקני' שמעמידין למטה יש גג שמפסיק בין גובה החבל להקנים יש איסור בזה דלא הוה צ"ה בזה כיון שהגג מפסיק בין החבל להקנים ואין עושין צ"ה בענין זה אלא צריך שיפתח נקב גדול בגג למעלה מהקנים בענין שיהיו מכוונים תחת החבל בלי הפסק ולעיל כתבנו בס"ז מענין לחי מסיד מחוי: ונ"ל באם יש תחת החבל בכותל יוצאים חיפופים עד י"ט סמוך לקרקע שפיר יש לסמוך עליהם מע"ש במקום קנים של לחי וג"כ צריך שיהיו החפופים מגולה למעלה תחת החבל כנ"ל בענין זה:

כ

שמא יעלה הים שרטון. יתבאר בתשובת שאלה שהשבתי לק"ק שטייניץ וזה נוסחה שאלה בק"ק שטייניץ במדינות מעהרין נהגו לטלטל בשבת בני עירוב על סמך שהעיר מוקפת נהר סביב לה וקנה הרשות מהשר אי שפיר למיעבד כן או לא. תשובה נראה דלא נכון לעשות כן מתרי טעמי. האחד מפורש בגמ' ובפוסקים והשני אף שאינו מפורש מ"מ מוכח הוא שפיר בגמ' ובפוסקים. טעם המפורש הוא דאי' בעירובין דף ח' אמר ר"י מעשה במבוי אחד שצידו א' עולה לים וצידו א' כלה לאשפ' ובא מעשה לפני רבי ולא אמר בה לא איסור ולא היתר איסור לא אמר בה דהא קיימי מחיצות היתר לא אמר בה שמא תינטל האשפה ויעלה הים שרטון פירש רש"י שרטון של חול ואבנים אצל שפתו כי כן דרכו ומתקצר רוחב הים ונעשה קרקע ברוחב פרסה או יותר וכתב ב"י בא"ח סי' שס"ג בשם המ"מ דחיישינן שמא יבא לטלטל מן המבוי לשרטון ונמצא מטלטלים מרה"י לכרמלית והנה בזה יש מחלוקת בין הפוסקים אי קי"ל כהך חששא דיעל' הים שרטון כמבואר בסימן שס"ג ופסק ב"י להקל ורמ"א הביא דעת המחמירים וא"כ ודאי ראוי לכם להחמיר בחששא זו דשמא יתכסה חלק מהמים בשפתו בחול ואבנים ויטלטלו שם. שני' נרא' דכאן כ"ע ס"ל לאיסו' ואע"ג דאמרי' בסוף הזורק במס' שבת דף ק' בור ברה"ר עמוק י' ורחב ד' מלא מים וזרק לתוכו חייב מלא פירות וזרק לתוכו פטור מ"ט מים לא מבטלי מחיצתא פירות מבטלי מחיצתא כו' ש"מ דמכח המים לא נתבטל המחיצה מ"מ כיון שדרך המים כאן להתקרש ולהגליד בעת הקרירות הקש' הרי באות' פעמים אין כאן מחיצו' לגמרי ופשיט' דמבטל מחיצה טפי מפירות שזכרנו וחשש זה לא שייך בים שאינו נקרש ע"כ לא חשו בו לזה חכמים וזה פשוט וכן בההיא דעושין פסין ד' כ"ב במ"ש מקיף לה פרת מהאי גיסא: ואין ללמוד היתר ממתני' דפ' חלון (עירובין דף ע"ח) דתנן חריץ שבין ב' חצירות עמוק י' ורחב ד' מערבין ב' ואין מערבין אחד אפי' מלא קש או תבן מלא עפר או צרורות מערבין א' ואין מערבין שנים כו' ש"מ שע"י מילוי תבן לא נתבטלו המחיצו' כיון שעתיד ליטול התבן משם לבהמתו ה"נ נימא כיון שהמים הקרושים סופן להתפשר ויהיו מים הנגרים כבראשונה לא מבטלי המחיצה של הבור העמוקה תחתיהם וא"ל ע"ז דשמא שאני הכא שהקרישה נעשית מאלי' לא ע"י אדם כההיא דמילוי תבן וא"כ אפשר דלא מהני בזה מה שעתיד לינטל משם הא ל"ק דהרי מצינו בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ') לענין מיעוט החלון דמייתי התם תלש עשבים והניחם בחלון או עשבים שעלו מאליהן בחלון דלא הוי מיעוט הרי לפניך דעלו מאליהן אין לו מעלה להיות מבטל טפי מבאו שם ע"י אדם וה"נ נימא דנחשב הקרישה של המים כאלו מלאה הגומא בתבן דלא נתבטלה הגומא כל זה אינו דהא פי' בתוס' שם בפ' חלון דההוא דמילוי תבן דלא מבטלי המחיצה הוא מטעם דאותו תבן ניטל בשבת ואינו מוקצה ומביאין ראיה ממאי דאמרינן שם אחר כך דאפילו ארנקי מבטל אינש והא דפירות מבטלי מחיצתא אע"ג דניטלים בשבת היינו מדאורייתא וודאי מבטל אבל לעירוב דרבנן יש לחלק בין ניטל בשבת לאינו ניטל ע"כ ש"מ מזה דכל שהוא ודאי שיהיה שם בשבת דאסור ליטול משם כגון בתבן שהזמינו ללבנים לא למאכל בהמה מקרי ודאי ביטול מחיצה ואע"ג דודאי אחר כך יטלנו מ"מ כל שבת זה מקרי ביטול מחיצה ה"נ כאן וכ"ש הוא דודאי תעמוד הקריש' כל השבת דעדיף טפי לבטל המחיצה מתבן המוקצה. ועוד ראיה מפ' חלון (עירובין דף ע"ז א)' רב יחיאל כפה ספל פי' סמוך לכותל ומיעט גבהו של כותל פחות מי' מן הספל לראש הכותל ממעטו ופרכינן שם ואמאי דבר הניטל בשבת הוא ודבר הניטל בשבת אינו ממעט ומשני ל"צ דחבריה בארעא לההיא ספל ולא יזיזו בשבת ופרכינן מ"ש מפגה שהטמינה בתבן המוקצה דאסיר ליטלה בשבת אם אין מקצתה מגולה. ומשני לא צריכא דבעינן מרא וחצינא הרי לפנינו דדוקא מאי דחזי ליטול באותו שבת לא חשיב לבטל המחיצה אבל לא מה שאסור ליטול בשבת אע"ג דודאי יטלנו אחר השבת על ידי מרא וחצינא מכל מקום חשיב השתא מיהא ביטול המחיצה א"כ כ"ש כאן דדרך הקרישה להיות עומדת כמה וכמה שבועות על המים ועוד ראיה לאיסור מעיקר התקנה שתקנו רבנן לעשות היכרא בלחי וקורה למבוי הסתום מג' צדדים דפירש"י בתחלת עירובין במשנה הראשונה דרבנן גזרי במבוי משום דלא ליתי לאחלופי בר"ה גמורה וכן בכרמלית דגזרי בהו רבנן משום רה"י כדאיתא פ"ק דשבת דף ו' וכל רשויות שלנו הם כרמלי' כמ"ש כל הפוסקים א"כ כאן שהמים נקרשים ובני אדם הולכים שם כמו בשאר העיר ולפעמים מכסה השלג עד שאין ניכר כלל שיש שם מים תחתיו פשוט הוא דבזה גזרו רבנן טפי משום איחלופי ברה"ר דאין כאן היכר לגמרי. וא"ל דדוקא באותן שבתות שהמים נקרשים יהיה אסור לטלטל בכל העיר אבל בשאר שבתות לא זה אינו דהא אמרינן בההיא דחיישינן שמא יעלה הים שרטון שהבאתי לעיל דר' לא רצה לומר היתר אע"ג דיש מחיצות מטעם דשמא לפעמים לא יהיה שם מחיצה כ"ש בזה שהוא ודאי ברוב השנים ודאי יש לגזור אף בכל השנה משום שבתות אלו ועוד ראיה ממתני' דפ' חלון (עירובין ד' ע"ח) דלעיל בחריץ אם נתן עליו נסר שרחב ד"ט דאם רצו מערבין א' מטעם דכיון דאפשר לילך על הנסר כעין גשר הוי כפתח ה"נ בזה כיון שאפשר לילך על כל המים לא אכפת לן בגומא שתחתיו והוי פירצה גמורה ע"כ אהובי אחיי יושבי ק"ק הנ"ל חדלו לכם מהיום והלאה מהאיסור הזה ותעשו לכם עירוב כנהוג בכל הקהלו' שאינם מוקפים חומה ונסלח לכם על השגגה שהיתה לכם בזה כ"ד אוהביכם דוד הקטן הלוי: אכן אם יש על הנהר ביבשה מקים מדרון נחשב אותו מדרון במקום מחיצה והיינו אם יש במקום ההוא גובה י' במשך ד"א כעין ההיא שנזכר בסימן שס"ג סל"ז לענין מבוי ששוה מתוכו כו':

כא

אלא כנגד הקצר. פי' אסור להניחו באלכסון ולהשתמש בצד הארוך עד הקורה דרבא ס"ל קורה באלכסון לא הוה הכירא פירש"י שהרואה בני מבוי נמשכין ומשתמשין בר"ה חוץ מכנגד כותל הקצר או' מותר להשתמש בר"ה לפי שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עכ"ל. ומ"ה נראה הטעם דמותר באלכסון בתוך המבוי כיון ששם אין לטעות בהיתר בר"ה וזהו דוקא באין יותר מי' באלכסון דהא אי' בגמרא דביותר מי' כ"ע ס"ל דאינו מניח כנגד הקצר אלא באלכסון אלא דבעשר קי"ל כרבא דאמר כנגד הקצר וא"כ בההיא דתוך המבוי דמודה רבא דמותר באלכסון היינו ג"כ תוך י' כן היה נראה לכאורה אלא מדכתב הטור וש"ע אבל אם ירצה יעשה שם צ"ה באלכסון לתוך המבוי יכול כו' משמע דתוך המבוי שוה לצ"ה וצ"ה הוא אפילו ברוחב מעשר וכתב ב"י על חוץ למבוי דמהני צ"ה ונראה לכאורה דה"ה ללחיים דהא קי"ל לחי משום מחיצה ונהי דבחד לחי לא שרי נכחו וביושר אבל ב' לחיים מונחים זה כנגד זה באלכסון מותר להשתמש עד כנגד הלחיים באלכסון והוא שלא יהיה בין הלחיים יותר מי' כו' ואפשר דאע"ג דלחיים משום מחיצה הם לא מהני כמו צ"ה כו' עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב בפשיטות דבאין יותר מי' מהני בלחיים כמפורש בסמוך אחר זה אבל אם עשו באמצע ב' פסים כו' ש"מ דדומה לצ"ה ומ"ש הראב"ד כאן דצ"ה מהני היינו לומר אפי' ברוחב מי' מהני משא"כ ב' לחיים ולא כמסקנת ב"י דלחיים לא מהני ושגגה היא גביה דודאי מהני אפי' באלכסון עכ"ל ול"נ דאפי' ספיקא אין כאן כמו שעלה על דעת ב"י אלא פשוט דלא מהני כלל דכל שאין הלחיים עומדים בשוה אינם ענין זה לזה דאותו שעומד אצל הקצר הוא עצמו מתיר טלטול במבוי עד כנגדו ביושר ותו לא לצד החוץ ואותו לחי שעומד אצל הארוך לא מעלה ולא מוריד דהוא אינו מתיר כנגדו דהא אין כנגדו רק ר"ה ואם כן אינו אלא כעץ דעלמא ומה יועיל לו הלחי שכנגד הקצר ואין לו שותפות עמו והוא לא צריך לו משא"כ בקורה שהיא מונחת באלכסון מזה לזה השיתוף נראה לעינים שהולך מזה אל זה משא"כ בב' לחיים דכאן דהא' א"צ לחבירו שבחוץ ומתיר כנגדו שפיר לבדו והוא לבדו משום מחיצה ורואין כאלו מחיצה פרוסה בשוה כנגדו ואין שייכות מחיצה עם השני בזה ול"ד למ"ש בסמוך דשני לחיים מתירים באמצע המבוי דשם עומדים ביושר וכ"א צריך לחבירו כדי לחלק הרשויות ושם צריך שנים דוקא כמ"ש בסמוך משא"כ כאן באלכסון ואפילו בתוך המבוי דמותר כאן בקורה אלכסון מכל מקום אם עשה שני פסין באלכסון אין שייך שם שותפות אלא אותו הקרוב יותר לחוץ הוא לבדו מתיר על כנגדו והשני הוא ללא צורך כל זה נראה ברור ואין כאן אפילו ספק להיתר:

כב

אם יש חצר כו'. שאז בני אותו חצר אוסרים לתוך המבוי על אותם שרוצים לערב לעצמן ואם לא עשו החיצונים לחי או קורה לצד ר"ה לא היו ראוים לערב כלל עם הפנימי כיון שלא הוכשר המבוי מצדה אינה יכולים לאסור על האחרים דאין אוסרים זע"ז אא"כ כולם רשות אחד ויכולים לערב ביחד:

כג

אבל אם עשו באמצע כו'. זה אינו לענין היתר טלטול לפנים דא"כ בלחי א' סגי כמו בראש המבוי אלא דבאו כאן לחלוק הרשויות שיסתלקו החיצונים מהפנימים ולא יאסרו עליהם בזה צריך צ"ה או ב' פסים פי' משהו מכאן ומשהו מכאן ויהיה כאלו מחיצה ממש ביניהם דדוקא לענין היתר טלטול סגי בא' לא בחילוק רשויות כ"ה סברת הרא"ש בזה:

כד

ומעמידו באמצע. פי' באמצע הפתח:

כה

וכל תנאי מבוי כו'. כצ"ל ולא כמ"ש בקצת ספרים תנאי חצר:

כו

ומה שיש מן הפס עד כותל כו'. באשר"י וטור כתוב אם יש מן הפס לכותל האמצעי של המבוי יותר מי' אמות כו' וכ' ב"י לא ידעתי למה כ"כ דהא אפי' אין ביניהם יותר מי' דינו כמבוי עקו' שדינו כמפולש לרב דמבוי עקו' כו' ותמיהני על הרא"ש איך סתם דבריו ועל רבינו ועל הר"ר ירוחם שלא הרגישו בזה עכ"ל ומ"ה לא כתב כאן בש"ע יותר מי' כלשון הטור אלא שרמ"א כתבו בלשון י"א. ומו"ח ז"ל יישב דברי הטור בדוחק גדול ואני תמהתי על תמיה' ב"י בזה דודאי במבוי עקום ממש כי ההיא דסימן שס"ד שצורתו כן בזה אמרי' דאפילו אין בעקמימותו יותר מי' תורתו כמפולש לרב והכי קי"ל כן משא"כ כאן דאנו עושין המבוי א' שהולך בשוה ב' מבואות דהיינו ע"י פס ד' במשך ד"א ויש לנו לו' שאלו ב' מבואות הולך בשוה עד הכותל האמצעי ואין כאן מבוי עקום כלל כי מקו' הפתוח למט' מהפס הוא פתח ממבוי א' לחבירו וא"כ הוה דינו כב' מבואו' זא"ז ויש פתח מא' לחבירו ע"כ כתבו דאם יש יותר מי' בין הפס לכותל אמצעי דאז אין תור' פתח עליו אלא המבוי עצמו הולך בעקמומיתו לחבירו ועי"ז נעש' מבוי עקום וזה מדוקדק בל' התו' בד"י שהביא ב"י שכתבו אי איכא מראש הפס של צד פנים עד כותל האמצעי יותר מי' צריך למבוי זה צ"ה דהוי כמבוי עקום כו' הרי מבואר דעי"ז שאין עליו תורת פתח נעשה מבוי עקום משא"כ במבוי עקום דבסי' שס"ד צורתו ובניינו הוה ממש בעיקום ול"צ לעשותו עקום ותמהתי על שלא הרגיש ב"י בזה שהוא דבר פשוט לפע"ד וא"כ גם כאן ראוי להגיה כן שיש יותר מי' מן הפס לכותל כמו בטור:

כז

ויעשה פס רחב ג"א כו'. הכלל בזה דבעי שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לפס:

כח

מתוך ד"א. פירוש בתוך ד"א יש גבוה י' דהוה כמו רה"י אבל אם מתוך ה' הרי הוא כשאר ר"ה דניחא תשמישתיה להילוך: