שולחן ערוך, אורח חיים שס״ב: איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל. ובו י"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

איזה מחיצה קרויה מחיצה לטלטל. ובו י"ב סעיפים:
כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה אלא לצניעות או לשמור מה שיתנו בתוכה או לישב בה כדי לשמור השדות היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה אבל אינה מחיצה לעשות מה שבתוכה מוקף לדירה אם הוא יותר מב' סאתים הילכך אילן שענפיו יורדין למטה אם אינם גבוהים שלשה מן הארץ ועיקרן במקום שמחוברים לאילן הוא גבוה עשרה חשיב מחיצה ומותר לטלטל בכולו והוא שימלא האויר שבין הענפים בעצים או בקש ויקשור הענפים שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה ודוקא עד בית סאתים אבל יותר מבית סאתים לא אפי' נטעו לכך כיון שאינו עשוי לדור בתוכו אלא להסתופף בצלו לשמור השדות:

ב

תל שגבוה חמשה והשלימו לעשרה שעשה עליו מחיצה גבוה חמשה חשיבה מחיצה לטלטל ולכל דבר:

ג

מחיצה העומדת מאליה דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה כשירה מחיצה שנעשית בשבת כשרה והני מילי שנעשית בשבת בשוגג אבל במזיד הויא מחיצה להחמיר לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכה אבל לא להתיר לטלטל בתוכה והני מילי שלא היה שם מחיצה תחלה אבל היתה שם והסירה וחזרה ונעשית אפי' במזיד חזרה להתירה הראשון כגון שנים או שלשה שהקיפו במחצלאות סביבותיהם ברשות הרבים והבדילו גם ביניהם במחצלאות ועירבו יחד מותרים לטלטל מזה לזה נגללו המחצלאות נאסרו חזרו ונתפרשו אפי' במזיד חזרו להתירן הראשון:

ד

ספינה מותר לטלטל בכולה אפילו היא יותר מבית סאתים דחשיב' מוקפת לדירה (וע"ל סי' שס"ו וסוף סימן שפ"ב) כפאה לדור תחתיה הוי רה"י אף עליה כפאה לזופתה אין מטלטלין בה אלא בד' אמות אם היא יותר מסאתים:

ה

בכל עושים מחיצה בכלים ובאוכפות בין של ערב לבד כגון של חבלים או של שתי לבד כגון קנים נעוצים בארץ ומותרים עד סאתים אפי' ליחיד בישוב ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ובין קנה לחבירו ג"ט ואפי' בבעלי חיים ובלבד שיהו כפותים ואפי' באנשים שעומדים זה אצל זה בפחות מג' ואפי' כשהם מהלכים חשובים מחיצה וביניהם רה"י והוא שלא ידעו שהועמדו לשם מחיצה ואפילו אחד מהם יודע אסור ואפי' אם לא הודיעם שעושה מחיצות עתה אם קרוב הדבר שידעו כגון שעשה מהם מחיצה פעם אחת לא יעשה מהם מחיצה עוד:

ו

אם באו מתחילה שלא לדעת אע"פ שאחר כך הרגישו אין לחוש:

ז

יש מי שאומר שלא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותם אחר שלא לדעתו: הגה ואין לעשות מחיצה של בני אדם רק בשעת הצורך ובשעת הדחק ואם שכח דבר אחד ברשות הרבים יותר עדיף להוליך שם תינוקות שיביאו הדבר בלא מחיצה מלעשות מחיצה של בני אדם ושיביאנו גדול (ב"י בשם שבולי הלקט וסמ"ג וס"ה):

ח

פרוץ מרובה על העומד אסור אלא אם כן כל פרצה מהם פחותה מג' טפחים:

ט

פרוץ כעומד מותר בין בשתי בין בערב ובלבד שלא יהא במקום א' פרוץ יותר מעשר אבל עד עשר אמות מותר מפני שהיא כפתח:

י

אם עשה צורת פתח אפי' לפירצה יתירה מעשר מותר ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן מותר והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין אבל בבקעה לא מהני בשכל הרוחות על ידי צורת פתח ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ (אז מהני אפי' בבקעה בכל הרוחות) (ב"י בשם סמ"ג וסמ"ק):

יא

מהו צורת פתח קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן אפי' אינו נוגע בהן אלא שיש ביניהם כמה אמות ובלבד שיהא גובה הקנים שמכאן ומכאן י"ט ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון ואם חיבר הקנה העליון לשני הקנים או לא' מהן מן הצד לא מהני וצריך שיהיו הקנים שבצדדים חזקים לקבל דלת כל שהוא אפילו של קש או של קנים אבל קנה שעל גביהן סגי בכל שהוא ואפילו גמי מהני:

יב

כיפה (פי' שער העשוי ככיפה. רש"י) אם יש ברגליה דהיינו קודם שהתחיל להתעגל י' טפחים מותרת משום צורת פתח:

א

שאינו. נ"ל שאם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סימן שנ"ח ס"ב אפי' לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה. מגן אברהם:

ב

אין מטלטלין. ואף תחתיה אין מטלטלין שבטל מחיצותיה מתורת דירה. ב"ח:

ג

כפותים. שלא יברחו:

ד

עוד. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק. ב"י:

ה

ולהרמב"ם. אבל ברוח ג' של מבוי מהני כמ"ש סי' שע"ג סל"ד:

ו

וקנה. ואפי' אחד גסה מחבירו. מ"א:

ז

מכוונים. אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול. מ"א:

ח

מן הצד. ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים כנה"ג בשם הרא"ם. ועיין ט"ז:

א

עירובין כ"ו

ב

שם ק'

ג

טור וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א

ד

משנה שם צ"ט

ה

הכי מוקי לה בסוכה כ"ד

ו

שם בעיא

ז

שם ט"ו

ח

שם צ"ג

ט

שם ט"ו

י

שם כ"ח ושבת ק"א

יא

מהא דספינות קשורות ונבללו בשבת ק"מ וכפירוש התוספות

יב

עירובין צ' וכרב

יג

שם בגמרא

יד

שם כפירש"י

טו

משנה שם ט"ו

טז

משנה שם י"ז וכחכמים

יז

משנה שם וכתנא קמא

יח

רמב"ם בפי"ו וכת' ה"ה שהוא מסוגי' דסוב' וציינתיו לעיל בסעיף א'

יט

עירובין מ"ג מעובדא דזיקי

כ

כן משמע שם וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ב'

כא

הר' יונתן שם מהא דציינתיו בסעיף ג'

כב

א"ח בשם הרשב"א

כג

התוספות שם בעובדא דנחמיה

כד

הריטב"א

כה

רמב"ם בפרק ט"ו מעובדא דבי גננא שם

כו

משנה שם ט"ו

כז

רש"י שם ורמב"ם בפרק ט"ז ממשנה דמקיפין בקנים שם ס"ג

כח

שם בגמ' ט"ו

כט

משנה שם ט"ו

ל

משנה בריש עירובין

לא

שם י"א מסקנת הגמרא אליבא דמתניתין

לב

שם בדברי הרא"ש קי"ד כפירוש השני

לג

טור בשמו בפרק ט"ו

לד

עירובין י"א

לה

שם וכרב נחמן ורי"ף והרא"ש ורמב"ם בפרק ט"ז

לו

רמב"ם שם מהא דכופה עירובין י"א

לז

שם ממשמעות הגמרא שם וכ"כ הרא"ש שם

לח

שם בגמרא

לט

שם

מ

שם

א

ס"א כל מחיצה כו' אלא או. כ"ו א':

ב

או ליישב. כ"ב א':

ג

היא מחיצה כו'. כפי' הרא"ש שם סוף פ"ב וכ"ה שם כ"ב א' וע' תוס' כ"ה ב' ד"ה ההוא אבורנקי כו' אבל אם היתה עומדת כו' לכך אמר לתקן רק עד אבורנקי:

ד

ודוקא. עירובין שם ושם וסוכה שם:

א

ס"ב ולכ"ד. שם לענין ב' חצירות:

א

ס"ג וה"מ שלא כו'. מדאמרינן בספינות חזרו ונקשרו כו' מזידין וכאן א"א לו' לזרוק דבלא"ה חייב ותי' תוס' ורא"ש שם דוקא שנעשה ע"י רה"י אז חילק בין שוגג למזיד וז"ש כגון שנים כו' דאין המחצלאות אלא שלא יאסרו זע"ז. ור"ן תי' בשם ר"ת דוקא שלא היה רה"י מתחלה וז"ש וה"מ ונקט הטור שני התירוצים לחומרא כדרכו בכל מקום כנ"ל וכ"כ רי"ו ב' הפירושים של רא"ש ושל ר"ת ע"ש וכנ"ל בסי' שס"א ס"ב ועבסי' שע"ב ובשאר מקומות הרבה:

ב

בר"ה. הב"י גרס ברה"י וכמ"ש תוס' ורא"ש אלא שדחק לאוקמי בשיטת רא"ש לבד ודבריו דחוקים וכן דברי מ"א:

א

ס"ה עד סאתים. גמרא שם:

ב

אפילו. כחכמים:

ג

ובלבד. שם ושם:

ד

ובלבד שיהיו כפותים. סוכה כ"ג א' ואע"ג דשם לר"מ אבל לר"י אליבא דר"ז ע"כ לא חייש להכי היינו לס"ד אבל למסקנא דטעמא דר"מ כדראב"י ואף ר"י חייש לשמא יברח ופליגי בפיל קשור דע"כ ר"י חייש לשמא תמות כמ"ש בגיטין כ"ח ב' וכן מסיק רבא שם שמא ימות תנאי היא ואע"ג דדחי גמ' בסוכה היינו לפי הס"ד שם אבל לפי המסקנא שם קיימא פלוגתייהו בלוקח יין לשמא ימות כמ"ש בגיטין שם וחייש ר"י לשמא ימות וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מה' תרומות ה' א' ושם בסוכה מ"ד שמא תמות כו' דחושש לשמא תברח ומתוס' שם ד"ה ולמ"ד כו' וכ' הרמב"ם כדי שלא ינודו. ר"ל כמש"ש ודלמא רבעה כו' ואע"ג דלמ"ד שמא תמות אף בבהמה קשורה חייש היינו כמ"ש שם זמנין דמוקים לה כו' וגם האי תירוצא אינו אלא לר"מ ולפי הס"ד:

ה

ואפי' כשהם. שם בהדי דאתא כו':

ו

והוא שלא. גמ' שם כאן כו':

ז

ואפי' אחד. ר"ח מיהא כו':

ח

ואפי' אם. גמ' שם לשבתא אחריתי כו' וע"ש תוס' ד"ה אילימא בדלא כו':

א

ס"ו אם באו. שם בהדי דאתא כו' יע"כ הרגישו כמש"ש לשבתא אחריתא כו' דה"ל כלדעת כו':

א

ס"ז יש מי. עבה"ג:

ב

ואין. מדאמרינן ביבמות פי"ג קי"ד זיל דבר טליא ולא עשה ע"י מחיצות של ב"א וכמש"ו:

א

ס"ח אא"כ. עבה"ג ושם ט"ז א' כ"ש פחות מג' כו': ס"ט בין בערב. שם רב אשי אמר מחיצה כו' אבל בערב לא מיבעיא ליה. הרא"ש שם:

א

ס"י וה"מ. מדהוצרכו פסי ביראות וג' חבלים בשיירא תוס' שם ד"ה אילימא ועוד דבשיירא כו':

ב

ולהרמב"ם. מכח קושיא דחבלים וכמ"ש הרא"ש בשם ירושל' אר"ז מודה ר"ל לענין שבת שאין פיאה מתרת ביותר מעשר כו' ע"ש ומ' דוקא פיאה אבל בעומד מרובה מותר כסתם מתני' דריש עירובין ואע"ג דבגמ' דידן אמרו דאפי' ביותר מעשר מהני אף לר"י כמ"ש לעולם בעשר כו' דיחויא הוא ולא קיימי ממתני' דחבלים כנ"ל:

ג

ואז מהני. מירושל' הנ"ל שהוכיחו כן ממתניתין דחבלים ושם הוא בשיירא בבקעה כנ"ל:

א

סי"א כמה אמות. מרדכי והג"מ דע"כ רב ששת דאוסר אינו בפחות מג' וגם מכיפה שם שאם יש ברגליה עשרה כו' אע"ג דהכיפה רחוק הרבה:

ב

ובלבד שיהא. מהא דכיפה ושוין שאם כו' הכל מודים כו':

ג

ויהיו כו' ואם כו'. שם כרב חסדא:

ד

או לא' מהן. ממ"ש וקנה על גביהן ול"ק על א' מהן וכן הטעם משום דצורת הפתח לא עבדי אינשי כה"ג ה"ה ג"כ בא' מהן מרדכי שם בשם הר"מ והג"א שם ע"ש:

ה

אבל קנה שע"ג כו' ואפי'. ירושל' שם:

א

סי"ב כיפה. כרבנן שם וערש"י ד"ה ושוין שאם כו':

א

או לשמור מה שיתנו בתוכה – עיין מ"ב והנה לפ"ז לכאורה בנין שעושין להכניס שם תבואה או שארי סחורות [שקורין מאגאזי"ן] אם הוא יתר מבית סאתים דינו כקרפף כיון שאין עשוי רק לשמור ולא לדור בו והוא דומה לרחבה שאחורי הבתים שפירש הריטב"א בפרק בתרא בשם רש"י שעשוי להכניס שם עצים לאוצר ואפ"ה אמרינן בדף כ"ד דבעינן ברחבה שיהיה הבית פתוח לשם וגם שיהיה הפתח קודם ההיקף אבל בלא"ה לא אך יש לדון בזה דאולי כיון שהוא מקורה הוא עדיף מרחבה אמנם ברש"י דף כ"ב ד"ה וכל דירה איתא בהדיא דבאינו עשוי לדירה אפילו מקורה לא מהני אכן עיקר דיוקא דרש"י מהא דאמרו כל דירה שתשמישו לאויר וכו' והמעיין ברמב"ם ריש פט"ז שכתב כגון גנות ופרדסים והמקיף מקום וכו' משמע דאינו מפרש כפירש"י ולדידיה שפיר י"ל דבמקורה אין עליו שם קרפף בכל גווני. וגם די"ל דבנין חשוב כמו מאגאזי"ן שאני אפילו לפירש"י דאין שייך בו שם קרפף כלל. אח"כ מצאתי בפמ"ג ריש סימן שנ"ח שמסתפק לענין מקורה וע"ש בא"א ובמשב"ז. ועכ"פ נראה פשוט דאם בבנין הנ"ל משתמש שם גם יתר צרכי ביתו הוא בכלל דירת אדם בכל גווני:

ב

כדי לשמור השדות – עיין בב"ח והובא בא"ר ותו"ש שמצדד דאם השומר יושב בה יום ולילה ואינו הולך ללון בביתו הוא בכלל דירת אדם:

ג

שאינה יכולה לעמוד וכו' – אפי' עושה אותה בביתו שאין שם רוח [תוס' שבת]:

ד

ודוקא עד בית סאתים – ובזה מותר אפילו לא נטעו מתחלה לכך דמחיצה העשויה מאליו הוי מחיצה [גמרא]:

א

תל שגבוה חמשה וכו' – יש להסתפק אם התל אין צריך שיהיה הה' טפחים דוקא בזקיפה וכמו דאמרינן בעלמא דאם מתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א חייב אפשר דה"ה הכא אם מתלקט הה' טפחים מתוך שני אמות מצטרף להמחיצה שלמעלה או דילמא כ"ז שאין התל מתעלה בגובהו עשרה טפחים עדיין ניחא תשמישתיה קצת להילוך ואינו יכול להצטרף להמחיצה וכאן מיירי שהתל היה בזקיפה. עוד יש להסתפק אם התל היה פחות מג"ט ועם המחיצה יהיה עשרה טפחים ואם נעשה עי"ז רה"י דאולי כיון דפחות מג"ט בטל לגבי ר"ה ונמצא דעשה מחיצה רק של שמונה טפחים על ר"ה:

ב

שעשה עליו – עיין במ"ב שפי' שעשה על שפת התל [והיינו כשהתל הולך בזקיפה] ואם הרחיק משפתו ג"ט וכ"ש ד' טפחים ויותר יש לעיין דלכאורה לא מהני ודוגמא מה דאיתא בסימן שנ"ח ס"ז דאם הרחיק מחיצה חדשה מהישנה ג"ט תו אינה מצטרפת עמה ושם הוא להקל וממילא כאן יהיה ד"ז להחמיר או דילמא דנחשוב כאלו היה תל עשוי באופן זה שעושה מתחלה חמשה ואח"כ מתרחק ג"ט ויותר ועולה עוד חמשה טפחים דמסתברא דמצטרף כל שהוא מתלקט עשרה טפחים מתוך ד"א ומתוך דברי הגר"א לעיל בסימן שנ"ח ס"ב בהג"ה בקושיתו שם על תה"ד משמע דמצטרף ואפשר דתה"ד מחלק בכך:

א

מחיצה שנעשית בשבת וכו' – עי' סי' רע"ו סקכ"ה מש"כ במ"ב בשם הח"א וכ"כ בתו"ש ומתה"ש ואף שבנו"ב מ"ת סי' מ"ד לא משמע כן מ"מ יש לסמוך להקל על אלו האחרונים אכן אם רק נפסק החבל ויוכל העכו"ם לקשרו ע"י עניבה מה טוב [מחה"ש]:

א

עד סאתים – קאי רק אשתי וערב ולא על מה שכתב בכל עושים מחיצה:

ב

ואפילו באנשים וכו' בפחות משלשה – הקשה הב"ח הא סתם אדם רחבו אמה וא"כ אפילו יש ביניהם הרבה יותר מג"ט ג"כ יהיה שרי משום דעומד מרובה על הפרוץ ותירץ המגן אברהם דלפיכך בעינן שיהיה פחות משלשה משום רגליו דהם כקנים דעלמא ומסתמא אין הרגלים דבוקים זה בזה ובפרט כשהם מהלכים דיש בין רגל לרגל כשיעור חצי אמה כדאיתא בסימן ש"א ע"ש ובתו"ש כתב דהדין עם המגן אברהם כשהוא מהלך אבל לא כשהוא עומד ע"ש ולענ"ד קשה אפילו אם הוא מהלך הלא השיעור ג' טפחים שיש ביניהם הוא רק בסוף הרגל ולא למעלה מזה דהא הריוח שביניהם מתקצר והולך למעלה וא"כ אף שלמטה יש חלל בין רגל לרגל ג"ט הלא כשנמדד קצת למעלה מזה בתוך ג"ט בגובה לא יהיה ג"ט חלל רחב בין רגל לרגל ונימא לבוד וצ"ע:

א

פרוץ מרובה על העומד – אבל עומד מרובה או פרוץ כעומד מותר וכדלקמיה ואין נ"מ בין אם היה תחלת עשיית המחיצה באופן זה או שנתקלקל אח"כ. ודע דכל האיסור דפרוץ מרובה על העומד הוא בהג' מחיצות דבדופן רביעית נתבאר לקמן בסימן שס"ג ס"א בין בחצר ובין במבוי דאף בפרוץ כולו ורק שעשה תיקון כל שהוא סגי עי"ש כל אחד כדינו:

א

פרוץ כעומד מותר בין בשתי בין בערב – עיין במ"ב במש"כ דלענין ערב לא משכחת לה ואבאר דברי הנה אף דבב"י כתב לבאר דברי הטור שאף דבגמרא איירי לענין ערב בעומד מרובה על הפרוץ מ"מ לפי מאי דאנן קיי"ל דפרוץ כעומד נמי שרי ה"ה בערב נמי דינא הכי אבל בע"כ א"א לומר כן דבערב היכי משכחת לה דאם היה פרוץ כעומד וכגון שעשה למעלה פס של שלש ומחצה טפחים והחלל נמי שלש ומחצה טפחים [ולמטה פס של ג"ט דבלא"ה אין מחיצה כלל] לא נוכל להתיר בזה מחמת פרוץ כעומד דכיון שיש אויר למעלה מהפס העליון עד לרקיע אמרינן אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא [היינו החלל שבאמצע] ומבטלי ליה להפס ודוקא בעומד מרובה על הפרוץ כגון שהיה הפס ארבעה ובאמצע שלש אז לא אמרינן אתי אוירא ומבטלי ליה אבל לא כשהפרוץ שוה לעומד וכדמוכח בהדיא בסוגיא דף י' ע"ב דאפי' למאן דאמר פרוץ כעומד מותר אם יש אויר משני הצדדין אתי אוירא ומבטל לים והעתיק ד"ז בתו"ש לדינא לענין שתי ע"ש וע"כ צ"ל דהטור לאו בדוקא נקט פרוץ העומד לענין ערב וכמו שכתבנו במ"ב ודברי הב"י צע"ג. ודע דהא דקי"ל פרוץ כעומד מותר הוא אפילו כל הארבע מחיצות עשויות כן וראיה ממה דאיתא שם במשנה ובלבד שלא יהא הפרצות יתירות על הבנין דמיירי המשנה בכל ההיקף:

א

אבל בבקעה לא מהני וכו' – מסתימת הטוש"ע וכן מקיצור פסקי הרא"ש ומתוספות ד"ה אילימא משמע דאפילו בעשר לא מהני בבקעה אכן מדברי הירושלמי שהובא ברא"ש משמע בהדיא דדוקא ביותר מעשר לא מהני אבל בעשר מהני אף בבקעה ולמה נאמר שהרא"ש יחלוק ע"ז [וכן משמע קצת מפשטיות הסוגיא דילן דקאמר אלימא בעשר וכו' ולא משני דר' יוחנן איירי בבקעה ע"ש] ולדינא בודאי יש להקל ולסמוך אסמ"ג וסמ"ק שכתבו בהדיא להקל בזה אח"כ מצאתי בח"א שכתב ג"כ בהדיא להקל. ודע עוד דאם עשה ד' קונדסין בר"ה בצוה"פ בודאי לא מהני אף בעשר דהא מבואר לקמן בסימן שס"ד דאין מערבין ר"ה כ"א בדלתות:

ב

כשכל הרוחות ע"י צוה"פ – הפמ"ג נסתפק בסימן שס"ג בצוה"פ של ד' קונדסין אי הוי מחיצה ד"ת ולחייב הזורק בו מר"ה או דצוה"פ מהני רק להתיר כרמלית או פרצה יותר מעשר דמן התורה הוי מחיצה משו"ה מהני צוה"פ ע"ש [ומה שהביא קצת ראיה מסימן תר"ל ס"ו גבי סוכה חפשתי בראשונים ולא מצאתי לאחד מהן שיכתוב דמיירי שהניח קנים על הקונדסין] והנה מדברי התוספות דעירובין דף י"א ד"ה אילימא וכן ברא"ש ורשב"א שהקשו דאמאי הוצרכו לעשות פס ביראות להתיר להשקות לבהמת עולי רגלים יעשו ד' קונדסין וקנה על גביהן דהוי צוה"פ והרי שם הפסי ביראות אף בר"ה הוא כדאיתא בדף כ' בגמרא עי"ש ואפ"ה מותר לדידהו ע"י צוה"פ דד' קונדסין לטלטל מן הבור לשם הרי מדאורייתא נעשה רה"י אמנם לתירוצא דריצב"א שם בתוספות דהגמ' לא מיירי כ"א בשיש לו שתי מחיצות כהלכתן וכן הסכים שם הריטב"א לתירוץ זה עי"ש א"כ לא מוכח מידי ומכ"ש לפירוש ר"ח דמיירי הא דארבע קונדסין שהיו קנים ביניהן פחות פחות מג' טפחים בין זה לזה כדי שתהיה מחיצה בודאי מוכח להדיא דע"י קונדיסין גרידא לא הוי מחיצה וכן בריטב"א הביא פירוש זה בשם רבו עי"ש וכן מוכח ברי"ף בשם רב האי גאון שמפרש כן [מדכתב שם על צוה"פ שעשאו מן הצד דהיינו שעשאו להצורת פתח בקרן זוית ומשום דפתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי והרי בש"ס הובא מימרא זו על ההיא דד' קונדסין אלמא שהיה סתום כמחיצה עד אותו מקום] וכמו שכתב בחידושי הרשב"א שהרי"ף הולך בשיטת ר"ח וכן הרמב"ם שהעתיק כדברי הרי"ף בענין מן הצד מוכח ג"כ דמפרש כפירוש ר"ח ולכל הני עכ"פ אין שום מקור דיהיה מחיצה מדאורייתא ע"י ד' קונדסין גרידא ואדרבה משמע לכאורה להיפוך מדהצריכו שיהיו קנים ביניהן [אלא שאפשר קצת לדחות דהוא מדרבנן בעלמא] ולפלא על הרב פמ"ג שלא העיר מכל זה. ודע דכ"ז דוקא בארבע קונדיסין שאין מחיצה ביניהן רק קנה מלמעלה על גביהן אבל אם יש שתי מחיצות שלימות בשתי רוחות ובשאר שתי הרוחות או אפילו באחת עשה כמין צורת הפתח משמע דלכו"ע נעשה רה"י עי"ז וראיה והא דקי"ל דמבוי שמפולש לר"ה עושה צוה"פ מצד אחד ולחי וקורה מצד אחר וכמו שכתב הרה"מ והובא במגן אברהם סקי"ז:

ג

ולהרמב"ם וכו' אא"כ עומד מרובה על הפרוץ – עיין במגיד משנה שנתקשה עליו מסוגיא דעירובין י"א דמסיק שם לר"י דאפי' ביותר מעשר מהני והרי שם היה ע"י ד' קונדסין שהוא פרוץ לגמרי עי"ש ובאמת לפי מה שהבאנו לעיל פיר"ח דמיירי בשהיו קנים ביניהן א"כ אפשר בפשיטות דמיירי שהיה עומד מריבה על הפרוץ וכבר כתבנו והוכחנו דרמב"ם מפרש ג"כ כפירוש זה. ואף דדברי רב יוסף דאזיל בשיטתיה דרב דאינו מועיל צוה"פ בפרוץ מרובה על העומד נדחו משום דלא קי"ל כרב ביותר מעשר אבל היכא דאיכא עכ"פ תרתי לריעותא דהיינו יותר מעשר וגם פרוץ מרובה על העומד ס"ל להרמב"ם דלכו"ע לא מהני:

א

וקנה על גביהן – ואפילו כל שהוא סגי:

א

במחבר סעיף י' שיש בהם דיורין נ"ב עיין תשובותי:

א

סעיף ה' בכל עושין מחיצה בכלים וכו'. נ"ב הנה גרסינן בעירובין פ"ד דף מ"ג ע"ב נחמי' משכתי' לי' שמעתא וכו' ע"ש עד סוף הסוגיא והנה רש"י פירש שם בדף מ"ז ע"ב ד"ה מדעתו של רבא היה ותמוה לי מאד מה בעי רש"י בזה ומה נ"מ לנו מזה ממ"נ שלא לדעת אף אם היה של רבא מותר דאם היה לדעת אפילו של אחרים אסור כדמוכח בש"ס א"כ מה נ"מ אם היה של רבא וצ"ע. והנה עוד קשה דמה פריך הש"ס הברייתות אהדדי לפי דעת הרא"ש ודעימיה דמה שהתירו לנחמי' הוי רק מכח שיצא שלא לדעת אבל אם יצא לדעת לא התירו א"כ ה"נ נימא דהך ברייתא דעושה אדם למחיצה כדי שיאכל וכו' מיירי שהיה לו מחיצה ונפלה ביו"ט או בשבת אז התירו לו לעשות מחיצה אבל אידך ברייתא דנפל מיירי בנפל בערב יו"ט ושבת שהיה בידו לתקן וקמ"ל רבותא לא מבעיא בלא עשה כלל קודם יו"ט ושבת דאז ודאי הוה פשיעא ולא התירו רק גם אם עשה דופן רק שנפל בע"ש ועיו"ט כיון דהיה לו שהות לגדרו ולא גדרו נמי הוי פשיעה ולכך אסור לו לעשות אהל עראי וצ"ע גם בזה. והנה בהיותי בזה ראיתי דמסוגיא זו יש להוכיח מה שנסתפקתי בספרי ספר החיים הלכות סוכה אם גם בדפנות פסול גזולה או לא. והנה מסוגיא זו יש להוכיח כן ממה דקאמר כלים אכלים לא קשיא הא בדופן ג' הא בדופן ד' דייקא נמי דתני נפל דופנה וכו' אלא אדם אאדם קשיא פירש"י דהרי שאכל ושתה וישן קתני וכו'. ומאי פריך נימא דגם באדם מיירי בדופן רביעית רק דמיירי דדופן הג' היה גזול והוי אחר יאוש באופן דקניא ביאוש ושינוי רשות רק דמכל מקום פסול מכח מצוה הבאה בעבירה וא"כ בזה מותר לו להעמיד האדם כדי שיאכל וישתה דבזה אין כאן הכשר מחיצה דמעתה יוצא בדופן הגזול דלא נחשב מצוה הבאה בעבירה דהרי לולא העבירה היה יוצא בהאדם וכל שהיה לולא העבירה נמי יוצא שוב יצא בהגזול ולא באדם ואף דלולא המחיצה היה מחיצת האדם מצוה הבאה בעבירה מכל מקום הרי רבא ס"ל בסוכה דביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול וכתבו התוס' דדוקא במה שהיא מדרבנן לא חייש למצוה הבב"ע א"כ מה לי מצוה דרבנן ועבירה דאורייתא או להיפוך מצוה דאורייתא ועבירה דרבנן וא"כ אהל עראי בשבת ויו"ט אין לו רק איסור דרבנן וא"כ הרי כאן הוי הקושיא לרבא ורבא היה יכול לתרץ כן דמיירי בדופן הג' גזולה א"כ בלי המחיצה של אדם לא יהיה יכול לאכול דהוי מצוה הבאה בעבירה אך כשעושה המחיצה של אדם שוב א"צ לו עוד דשוב יוצא ע"י דופן הגזול דלא שייך מצוה הבאה בעבירה דהרי לולא זה היה יוצא ע"י האדם דהרי מן התורה ליכא עבירה רק מדרבנן ובזה לא ס"ל לרבא מצוה הבאה בעבירה וא"כ שוב כיון דהיה אפשר לצאת בו יוצא בהגזול לכך מותר להעמידו אבל אם לא היה בו כלל דופן ג' דמעתה רק האדם מכשיר וזה הוי מחיצה ואסור מדרבנן ומאי פריך לרבא ובע"כ מוכח דבדופן לא שייך פסול גזולה אפילו מכח מצוה הבאה בעבירה ודו"ק. ועוד קשה לי הרי י"ל דבאמת מחיצת עראי לאו מחיצה היא רק דמכל מקום אסור מכח מראית עין ונראה כמחיצה וא"כ הרי רבא אמר בפ"ק דסוכה דסיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשר דמגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה. והנה בלחי קיי"ל דדוקא בסמך עליו מע"ש אבל לא סמך עליו בע"ש לא וא"כ נימא דהך דופנה של סוכה הוי דופנה של מבוי שהיה לה דופן ולא סמך על הך לחי אך בשבת נפל דופנה ונשאר הלחי ואם היה סמיך עליו בע"ש הי' מהני לסוכה מכח מיגו דהוי דופן לשבת הוי דופן לסוכה אך כיון דלא סמיך עליו מע"ש ממילא כיון דלא הוה דופן לשבת לא הוה דופן לסוכה ולכך צריך לעמוד שם אדם ואדם מותר לעמוד דלא הוי מראית עין דהרי למראית עין יש לחי ולפי מה שנראה עתה דליכא דופן סובר הרואה דסמיך אהך לחי וא"כ הוי האדם דופן רביעי ומותר וליכא מראית עין והיושב בעצמו דיודע שלא סמיך עליו מאתמול הוא אינו יכול לצאת ידי סוכה לכך מוכרח להעמיד שם אדם לאכול וכו' ומראית עין ליכא לכך מותר ומאי פריך והיא קושיא נפלאה בעזה"י וצ"ע ויהיה מוכרח מזה דאף דלא סמיך עליו מע"ש אמרינן מיגו דהוי דופן לשבת אם הוה סמיך עליו הוי דופן לסוכה אף דלא סמיך עליו מע"ש וזה חידוש דין וצ"ע:

ב

שם סעיף י"א מהו צורת הפתח וכו'. נ"ב הנה ע"ד הקנים של צורת הפתח עומדין באלכסון עם החבל ואין זקופין ממש למעלה רק נוטין לאחוריהם או לפניהם נראה דלענין מזוזה חייב פתח כזה במזוזה כיון דבמזוזה אף אם נראה מן הצד הוי פתח ה"ה נמי אם אינה עומדת בזקיפה והטעם דכולי הוי באמת פתח לא קפדינן כולי האי להיות לו תואר פתח ממש אבל לענין עירובין כיון דלא באמת פתח ובעינן שיהיה לו כל צורת הפתח ואם עשאו מן הצד לא מהני א"כ ה"ה נמי אם הם נוטין א"כ הוי כאלו החבל שלמעלה אינו מונח כנגד הקנים של מטה רק מן הצד ולא הוי לו דין פתח רק בעינן שיהי' זקופין ממש והחבל עליהם זה נראה לי ברור ונכון לדינא ואין פנאי להאריך יותר כעת אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר ודו"ק היטב:

א

[א] או לישב וכו'. שאין שומרים אלא ביום ולנין בלילה בביתם (ב"ח):

ב

[ב] ועיקרו וכו'. והוא הדין אם אין גבוהין עשר במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין עשר שעשויין כקשת, ונראה לי דבמקום שגבוהין עשר צריך להיות רחבן ארבע דאם לא כן הוה ליה כרמלית:

ג

[ג] שאין עשוי לדור וכו'. ואם מילא הקש לשם דירה כמו שכתב סימן שנ"ח סעיף ב' אפילו לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה (מגן אברהם):

ד

[ד] אבל היתה שם וכו'. כך לשון הטור אבל התוס' והרא"ש לא כתבו להתיר אלא דוקא במחצלאות שבנתים שבלאו הכי הכל רשות היחיד ממחצלאות ואף שהבית יוסף כתב דפירוש הרא"ש כר"ן אינו נראה לו כלל שהרי כתב הרא"ש וערבו שנים ועוד דהנך לסלק איסור דיורין הן לא לעשות רשות היחיד ולכך אינו נראה לו לפסוק אלא כתוס' וכפשוט דברי הרא"ש (מלבושי יום טוב), וכן הסכימו הב"ח ונחלת צבי ומגן אברהם והוסיף דאפילו נפלה בחול וחזרה ונעשית בשבת במזיד אסור:

ה

[ה] ועירבו יחד וכו'. הנה הט"ז תמה על הב"ח שמגיה ברשות היחיד במקום רשות הרבים, אם כן מאי ועירב יחד, ולעניות דעתי אפשר לקיים ולפרש ועירבו או עירבו הוי"ו במקום או ודו"ק:

ו

[ו] [לבוש] ולא לדורת מנין וכו'. מבואר דאף תחתיה אין מטלטלין:

ז

[ז] [לבוש] שלא ינודו וכו'. שהן נדין שלא לדעת אבל באדם אין צריך שיהא כפות (מגיד פרק י"ז מהלכות שבת), וטעמא מסתמא דאף דאדם נד מכל מקום כיון דאין נד אלא מדעת הוי מחיצה שיכולה לעמוד וזה דלא כמגן אברהם שהאריך לחינם, ונראה לי דבסימן שס"ג סעיף ג' דאדם בעי קישור היינו שלא ישכב ולא יהיה גבוה עשרה טפחים:

ח

[ח] [לבוש] ובני אדם וכו'. אפילו עבדים ושפחות (ר' יהונתן) והוא הדין קטנים:

ט

[ט] בפחות משלושה וכו'. הקשה הב"ח הא סתם אדם רוחב אמה והוי עומד מרובה על הפרוץ אפילו יש יותר משלושה ביניהם, תירץ מגן אברהם דהרגלים אינן שלושה טפחים ואף רחבו לא הוי במילואו דבמקום מושבו אמה אם כן הוא הוי פחות מאמה דאמתא באמתא לא יתיב:

י

[י] והוא שלא ידעו וכו'. במזיד כן כתב בית יוסף בשם ר' יהונתן ותמה הט"ז דרב חסדא העושה ידו הוי כמזיד עיין שם שהאריך, ולא עיין בר' יהונתן גופיה שמתרץ זה זה לשונו, שנסתבב הדבר על ידו אין מזיק לנו כוונתו להתחשב במחיצה שנעשה במזיד שהרי רב חסדא לא היה מסדר האנשים בידו אלא מאליהן נעשין שנתקבצו שם לתמוה עליו או לנחמו, עד כאן. ומכל מקום נראה העיקר בטעם באיסור יודע כמו שכתב ארחות חיים בשם הרשב"א דמכל שכן כשידע יקילו ויזלזלו באיסור שבת וכן משמע בעבודת הקודש, ולפי זה אף בענין שנתבאר סעיף ג' דמותר במזיד אפשר דאסור הכא:

יא

[יא] ולא יעשה וכו'. משמע אדם אחר עושה מהם מחיצה:

יב

[יב] לא יעמוד וכו'. נראה לי דרמב"ם פירש מה דפריך בעירובין דף מ"ד והא דרבי נחמיה לדעת הוה היינו דרבי נחמיה ידע אבל הרשב"א דמתיר בזה פירש כרש"י שהעומדים ידעו וכן משמעות הפוסקים וכן משמע בסימן תר"ל סעיף י"ב וכן עיקר ומגן אברהם לא ירד לזה:

יג

[יג] [לבוש] ומאכילו וכו'. ועיין סימן שמ"ג דאם אביו שם צריך למחות בידו לפעמים:

יד

[יד] בין בשתי וכו'. וכל אויר שהוא פחות משלושה נחשב כסתום ואם מניח למטה יתר משלושה אף על פי שעומד מרובה אסור דהוה ליה מחיצה תלוי ואם עשה למטה שתי חבלים משלושה והעליון פחות מארבעה אסור דאתי אויר שמן הרקיע לחבל העליון והאויר ארבעה שבין העליון לאמצעי ומבטלין לחבל העליון ואין כאן אלא ששה התחתונות:

טו

[טו] קנה מכאן וכו'. אפילו אחת גבוה מחברתה הרבה (רא"ם כ"ה):

טז

[טז] מן הצד וכו'. דוקא כשבולט קצת מן הקצה למעלה מן החבל אבל אם כרוך בקצה העליון מצדו ואין בולט מקצה למעלה מחבל כשר (ט"ז), אם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מכל מקום יש לשלוף בקנה הפסול מפני הרואים (רא"ם):

יז

[יז] ואפילו גמי וכו'. עיין סימן שס"ג סק"ו:

א

א) [סעיף א'] כל מחיצה שלא נעשית לדור בתוכה דהיינו לכניסה ויציאה תמיד. ר"ז או' א' ועיין לעיל רס"י שנ"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

ב) שם. אלא לצניעות. כגון מחיצת הבנאים שעושין מחיצה לכל סביבותיהם כשבונים בחמה. ב"י ר"ז שם:

א

ג) שם. כדי לשמור השדות. ואין עשוי לדור בה יום ולילה. מ"א סק"א. דאי דר בה יום ולילה אסיק מ"א לעיל רס"י שנ"ח סק"ד דבין להתו' ובין להג"א מיקרי מוקף לדירה. מחה"ש. וכ"כ א"א או' א' ר"ז או' א' וכ"כ לעיל סי' שנ"ח או" ה' ואו' כ"ו יעו"ש:

א

ד) שם. כדי לשמור השדות. וכן האכסדרה שבונים בתוך הפרדס שתשמיש מחיצה זו ג"כ אינו קבוע להתלונן בצלה אפי' יום ולילה א' בקביעות אלא כשהחמה קודרת בלבד אבל מחיצה העשויה ליום ולילה א' דירה מעולה היא. ר"ז שם.

א

ה) שם. היא מחיצה לטלטל וכו' וכל מחיצות אלו אעפ"י שהן מחיצות גמורות מה"ת והזורק לתוכן מרה"ר חייב אפילו יש בתוכן כמה מילין מ"מ מד"ס אין מטלטלין בתוכן אלא בד"א אם יש בתוכן יותר מבית סאתים מפני שהן אינם חשובות מוקפות לדירה אבל עד בית סאתים ועד בכלל מותר לטלטל בכל המוקף. ר"ז שם.

א

ו) שם. הילכך אילן שענפיו יורדין למטה. מכל צדדין סביב. אם אינם גבוהין ג' מן הארץ. דאמרינן לבוד. רש"י. ב"י.

א

ז) שם. ועיקרן במקום שמחוברין לאילן וכו' וה"ה אם אין גבוהין יו"ד במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין יו"ד שעשוים כקשת. ונ"ל דבמקום שגבוהין יו"ד צ"ל רחבים ד' דאל"כ הו"ל כרמלית. מ"א סק"ב. ור"ל דצריך להיות בתוך חללן גבוה י"ט ורחב ד"ט כדין רה"י ואז גם מה שבצדדין מקרי חורי רה"י אבל אם אין בו חלל גבוה יו"ד ורחב ד' אלא הרחב ד"ט הוא נמוך מי"ט הוי כרמלית. כן פי התו"ש או' ב' בכוונת דברי מ"א. וכ"כ הר"ז או' ב' ובזה נסתלק תמיהת המאמ"ר על דברי מ"א הנז'.

א

ח) וכתב שם התו"ש בשם התו' דלא אמרינן לבוד אלא בדבר שהוא רשות דהיינו שיהא גבוה י"ט ורחב ד"ט וא"כ כשאין בו מקום חלל שגבוה י"ט ורחב ד"ט אם אין ענפיו מגיעים עד לארץ לא הוי כרמלית אפי' מגיעים עד פחות מג"ט סמוך לארץ עכ"ל.

א

ט) וכתב עו"ש התו"ש דכבר נתבאר הרבה פעמים דבשיעור טפח אזלינן לחומרא לפעמים משערינן בעוצבות ולפעמים בשוחקות והכל לחומרא וממילא מבואר דג"ט שמן הענפים לארץ משערינן בעוצבות וגובה י"ט שמעיקרן לארץ משערינן בשוחקות עכ"ל ועיין לקמן סי' שס"ג סעי' כ"ו.

א

י) שם. ומותר לטלטל בכולו. משום דהו"ל כחורי רה"י וכרה"י דמו כמ"ש סי' שמ"ה סעי' ד'.

א

יא) שם. והוא שימלא האויר וכו' שיהיה ניכר שהוא למחיצה וגם יקשור הענפים שלא ינידם הרוח. לבוש. ואם קשין הן א"צ כ"א ביש יותר מג"ט בין הענפים שצריך לגדור אותם. א"א או' ג'.

א

יב) שם. שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד וכו' וה"ה לחי או קנים של צוה"פ. הג"א פ"ק דעירובין. ד"מ או' א'.

א

יג) שם. שאינה יכולה לעמוד ברוח וכו' ואפי' אם היא בבית שאין שם רוח. וה"ה אם היא בספינה שהולכת על הים ואינה יכולה לעמוד ברות מצויה דים אלא ברוח מצויה דיבשה שפיר מקרי מחיצה עיין סי' תרכ"ח ותר"ל. תו"ש או' ד'.

א

יד) שם. ודוקא עד בית סאתים. ובזה מותר אפי' לא נעשית המחיצה מתחלה לכך דמחיצה העשויה מאליה הויא מחיצה. עירובין ט"ו ע"א. ועיין לקמן סעי' ג'.

א

טו) שם. אבל יותר וכו' כגון שהיו ענפיו ארוכין הרבה או שהיו אילנות הרבה סמוכין זה לזה.

א

טז) שם. אבל יותר וכו' ומשמע כאן דאף קרפף מקורה יותר מסאתים אסור אם לא הוקף לדירה. א"א הו' ג'.

א

טוב) שם. אפי' נטעו לכך. כדי שיהיו ענפיו מחיצות סביבו להתיר שם הטלטול אין זה מועיל כלום. ר"ז או' ג'.

א

חי) שם. כיון שאינו עשוי לדור וכו' ואם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סי' שנ"ח סעי' ב' אפי' לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש (ואפי' שאין ברוחב הקש יותר מעשר. ר"ז) הוי מוקף לדירה. מ"א סק"ג. א"ר או' ג' ר"ז שם. ועיין תו"ש או' ג' וכשעשה מהקש לשם דירה ויש הרוב מהם (ר"ל רוב הדופן כנז') אעפ"י שאין בין קנה לחבירו ג"ט משמע דמהני אבל אם יש יותר מג"ט בין א' לחבירו כל שיש בו רוחב עשר אמות (ל"ד אלא יותר מעשר) וגדר שם הוי מוקף לדירה וא"צ הרוב מהם כבסי' שנ"ח סעי' ב' א"א או' ג'. ר"ז שם. והנה מדברי הר"ז שם משמע דהאילן עצמו רוצה לתקנו להיות בית דירה אבל החמ"מ או' ב' כתב דכוונת המ"א הוא כגון שפתח בו בית דירה או שבנה בו בית דירה ורוצה להקיפו לשם דירה וכמ"ש בסי' שנ"ח סעי' ב' אבל האילן עצמו לא מהני ביה תיקון לעשות בית דירה יעו"ש.

א

יט) [סעיף ב'] תל שגבוה ה' וכו' וה"ה חריץ עמוק ה' ועשה על שפתו מחיצה גבוהה ה' טפחים דמצטרפין. ועיין תו' עירובין צ"ג ע"ב ד"ה גידוד.

א

ך) שם. שעשה עליו מחיצה וכו' היינו על שפתו או בפחות מג"ט לשפתו אבל אם הרחיק ג"ט משפתו ועשה המחיצה אינה מצטרפת עם גובה התל כמ"ש לקמן ססי' תרל"ג:

א

כא) שם. חשובה מחיצה לטלטל. היינו לטלטל בתל מלמעלה דאמרי' גוד אסיק מחיצתא והרי היא כמו שיש לו מחיצות עד לרקיע וחללו ד"ט. תו"ש או' ו' וכ"כ הר"ז או' ד' דע"ג רה"י גמורה לכל דבר שהרי יש כאן מחיצה י"ט עם גוד אסיק יעו"ש:

א

כב) שם. ולכל דבר. כלומר אפי' יותר מבית סאתים וגם הזורק לשם מרה"ר חייב וה"ה אם הוציא משם לרה"ר דחייב. עו"ש או' ב' והתו"ש שם כתב ולכל דבר היינו להפסיק בין ב' חצירות כמ"ש לקמן סי' שע"ב סעי' ו' וכ"כ בביאורי הגר"א:

א

כג) [סעיף ג'] דהיינו שלא נעשית לשם מחיצה וכו' ואפי' לא סמכו עליה מאתמול. טור וב"י. לבוש תו"ש או' ז' וכתב ודלא כהעו"ש שהבין שהב"ח חולק יעו"ש שש"א. ועיין בס' ק"נ שהוכיח מדברי הרי"פ דס"ל דלא הוי מחיצה אא"כ סמך עליה מע"ש יעו"ש אבל העיקר כסברא ראשונה וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן סי' שס"ג סעי' י"א מדין לחי העומד מאליו יעו"ש.

א

כד) שם. כשירה. והיינו דוקא עד בית סאתים כמ"ש לעיל או' י"ד:

א

כה) שם. וה"מ שנעשית בשבת בשוגג. כגון שלא ידע שהיום שבת או שלא ידע שזו מלאכה. ועיין לעיל סי' שי"ח או' ח"י:

א

כו) שם. וה"מ שנעשית בשבת בשוגג. והוא שתעשה שלא לדעת המטלטל אבל אם נתכוין שתעשה בשבת כדי לטלטל בה אסור לטלטל בה באותה שבת. כ"כ הרמב"ם פט"ז. אבל דעת הרשב"א כל שנעשית בשגגה אפי' נתכוין העושה לטלטל בה ה"ז מותר לטלטל בה. והב"ד ב"י, מ"א סק"ה, והתו"ש או' ה' הביא רק דברי הרמב"ם ומשמע דהכי ק"ל, ופי' דבריו כגון שלא ידע ראובן שנעשית בשבילו וגם שמעון לא עשה לדעת ראובן ואז מותר לטלטל בה באותה שבת. ומזיד קנסוה אף שלא עשה שמעון לדעת ראובן וגם ראובן לא ידע ואפשר דלשבת אחרת מותר, א"א או' ה' ועיין לקמן סעיף ז':

א

כז) שם. לחייב הזורק מרה"ר לתוכה וכו' דהא מ"מ מה"ת מחיצה מעליא היא אבל לא להקל להתיר לטלטל בתוכה דאסרוה רבנן כדי שלא יהא חוטא נשכר שיהנה ממלאכת שבת במזיד. לבוש. ועיין לעיל רס"י שי"ח ובדברינו לשם בס"ד:

א

כח) שם. וה"מ שלא היה שם מחיצה תחלה. וכן כל היכא דנעשה ע"י המחיצה רה"י אם נפלה בחול וחזרה ונעשית בשבת במזיד אסור ובשוגג שרי. ואם היתה בלא"ה רה"י כגון כותל בין שתי חצירות אפי' נפלה בחול וחזרה ונעשית בשבת שרי וחזר העירוב למקומו. מ"א סק"ד. תו"ש או' ח'. אבל אם לא היה מעולם מחיצה אף בחול ועשה לכתחלה בשבת אף בדרבנן אסור במזיד. א"א או' ד' ועיין עוד לקמן או' ל"ג:

א

כט) שם. אבל היתה שם והסירה. לרבותא נקט וכ"ש אם הוסרה ממילא. אחרונים:

א

ל) שם. כגון ב' או ג' וכו' והא דלא צייר באיש א' שהיה לו מחיצה גמורה שעל ידה נעשה המקום רה"י והסירה בשבת וחזרה ונעשית חזרה להיתרה הראשון משום דאתא לאשמעינן בב' או ג' דאפי' העירוב שביניהם לא נתבטל ומותרין לטלטל מזה לזה כשחזרו ונפרסו המחצלאות. חידושי הגהות בגליון ב"י משם מהרל"ח. וכ"כ המש"ז או' א':

א

לא) שם. שהקיפו במחצלאות וכו' ר"ל בחול ותיקנו אותם בקשירה שלא יזיזם הרוח כמ"ש בסעי' א' ועי"ז נעשה המקום רה"י:

א

לב) שם. ועירבו יחד. כדין כותל שבין ב' חצירות ובו חלון (לקמן סי' שע"ב סעי' ד') שמערבין שנים ואם רצו מערבין א' ב"י בשם הרא"ש:

א

לג) שם. נגללו המחצלאות וכו' זהו לשון הטור ועיין ב"י שהביא ב' פירושין בענין נגללו המחצלאות פי' אחד שאפי' נגללו מחיצות החיצונות וחזרו ונפרסו במזיד חזרו להתירן כיון שהיו עשויין מתחלה וכתב כי כן הוא דעת הטור (וכ"ה משמעות לשון הש"ע) ופי' שני' שלא נגללו אלא מחיצות שביניהם אבל מחיצות החיצונות נשארו ומשו"ה שרי הא אם נגללו גם מחיצות החיצונות היה אסור אם נפרסו במזיד יעו"ש וכ"ה דעת הב"ח (אלא שלדעת הב"ח גם דעת הטור כן ומגיה בדברי הטור יעו"ש) וכ"פ המי"ט והנ"ץ והב"ד א"ר או' ד' ובדברי שאר האחרונים יש מבוכה זה סותר וזה בונה וע"כ נראה דיש להחמיר דהיינו אם ניטלו גם מחיצות החיצונות ונעשה המקום רה"ר וחזרו ונפרסו במזיד אסור לטלטל בתוכם אבל אם ניטלו רק מחיצות שביניהם דהיינו שמצד רה"ר דמה"ת עדיין הם רה"י אלא שאסור לטלטל בהם מדרבנן כמ"ש לקמן ס"י שע"ד סעיף ב' וחזרו ונפרסו אפי' במזיד חזרו להתירן הראשון. ומיהו אם חזרו ונעשו ע"י עכו"ם גם בניטלו החיצונות ג"כ יש להתיר:

א

לד) ועיין בתשו' נוב"י מה"ת סי' מ"ד בענין אם נתקלקל הלחי ביו"ט שני שאסור לתקנו ע"י אמירה לעכו"ם ואם שגג המורה וצוה לתקנו מותר הטלטול אפי' בשבת שאחריו ואפי' אם נעשה התיקון במזיד שידע שאסור ואעפ"י כן עשאו מהני יעו"ש. והביאו שע"ת. ומיהו בתשו' פנים מאירות סי' ל' מתיר להעמיד ע"י עכו"ם הלחי בשבת וכן אם נפסק החבל מותר לומר לו לענבו להסיר המכשלה יע"ש אבל אם הפרצה פחות מיו"ד ונפסק החבל ודאי דאין להתיר במלאכה דאו' דאין כאן מכשול דמן הדין מותר בשני פסין, קובץ על הרמב"ם פי"ז יעו"ש. והב"ד פ"ת. ועיין עוד לקמן סי' שס"ה סעיף ז' ובדברינו לשם בס"ד. ועוד עיין לקמן סי' שס"ג או' ל"ח ואו' ס':

א

לה) ועיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ק"ד בישראל שדר בשכירות בחצר עכו"ם ובא העכו"ם בשבת וסתר את הגדר שעשוי למעקה ונשאר הבית בלתי מעקה דאסור לומר לעכו"ם שיעשנה מחדש בשבת אך אם מעצמו עשאה מותר אמנם לשום שם מחיצה של בני אדם בלתי שיודעי' שבשביל מעקה הניחם שם ודאי דשרי וכ"ש לשום שם תיבות או ספסל דשרי משום מצות מעקה כי רבה היא יעו"ש. ועיין עו"ש שנשאל אם עשה העכו"ם אצטבא חדשה בשבת אי שרי ישראל להשתמש בה בו ביום והשיב כיון דבחדר שהישראל דר בתוכה עשאה ודאי נבנה בשבת מחדש לשם ישראל ואסור להשתמש בה בו ביום והוא פשוט יעו"ש, או"ח או' ב' ובענין מחיצה של בני אדם עיין לקמן סעי' ה':

א

לו) [סעיף ד'] הגה. ועיין לקמן סי' שס"ו. סעיף ב' בהגה:

א

לז) שם. הוי רה"י אף עליה. כלומר ומותר לטלטל ע"ג אפי' ביותר מבית סאתים והטעם משום דאמרינן גוד אסיק מחיצתא והוי כאלו מחיצות עולין למעלה וכיון דכפאה לדבר תחתיה הרי מחיצותיה מוקפות לדירה וכיון דאמרינן גוד אסיק מחיצתא הרי הוא כאלו למעלה ג"כ מוקפין לדירה ומותר לטלטל שם אפי יותר מבית סאתים עו"ש או' ד':

א

לח) שם. כפאה לזפתה. שביטל מחיצותיה מתורת דירה דאינן עומדות כל זמן כפייתה לא לדירת מעלה ולא לדירת מטה והוי כעמוד בעלמא וכי אמרינן בהו גוד אסיק הוי היקף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה וכרמלית היא. רש"י. וכתב עליו ב"י נראה מדבריו דבבית סאתים אפי' כפאה לזפתה מותר לטלטל בכולה עכ"ל. וכ"כ העו"ש שם. וזהו שכתב בש"ע אם הוא יותר מסאתים כלומר דאם הוא רק סאתים שרי לטלטל בכולה למעלה בין למטה:

א

טל) שם. אין מטלטלין בה אלא בד"א וכו' וכתב ב"י דמדברי רש"י נראה דגם תחתיה אין לטלטל כ"א בד"א אבל מדברי הרא"ש והטור נראה דתחתיה מותר לטלטל בכולה יעו"ש אמנם הב"ת חולק וכתב דגם לדעת הרא"ש והטור גם תחתיה אין לטלטל כ"א בד"א יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ז. א"ר או' ו' תו"ש או' י"א. ר"ז או' ט':

א

מ) [סעיף ה'] בכל עושין מחיצה. מבעוד יום. ר"ז או' יו"ד:

א

מא) שם. בכל עושין מחיצה. עיין סי' תר"ל סעי' יו"ד דאין נכון לעשות מחיצות מיריעות של פשתן אעפ"י שקשרן היטב שלא תניד אותם הרוח דזימנין דמנתקי ולאו אדעתיה והו"ל מתיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה יעו"ש ומיהו אפשר דדוקא התם שעושה סוכה לשבעת הימים הוא דאיכא למיחש להכי אבל הכא שעושה לשבת אחת לית לן בה. תו"ש או' י"ב. וכ"כ ת"א כלל מ"ה או' א' דאם תולה סדין וכורך מלמטה ומלמעלה בכדי שיוכלו לעמוד ברוח מצויה שלא ינודו הוי מחיצה גמורה:

א

מב) שם. בכל עושין מחיצה. השלג והנפור וגליד ומלח לא הוו מחיצה לפי שהם נימוחים ואינם מתקיימים. אהלות פ"ח משנה ה' תו"ש או' י"ג:

א

מג) שם. בכלים ובאוכפות. הגבוהים י"ט ואעפ"י שסופן להנטל אחר השבת. ר"ז שם. בטור כתוב בכלים ובאוכלין וכ"ה ברמב"ם פט"ז דין כ"א:

א

מד) שם. כגון של חבלים. שנעץ יתידות גדולים בארץ שגובהן י"ט וסיבך בהם חבלים פחות פחות מג"ט וכגון שקשרן היטב בענין שלא יתנודדו אח"כ וירחיבו יותר מג"ט. ועיין לעיל או' ט':

א

מה) שם. ומותרים עד סאתים. קאי רק על מחיצת שתי או ערב מפני שהן מחיצות גרועות אבל אם עשה מחיצה גמורה בשתי וערב אפי' עד כור וכורים שרי כמ"ש לעיל סי' ש"ס או' ג' יעו"ש:

א

מו) שם. אפי' ליחיד בישוב. ר"ל אעפ"י שבישוב יכול להשיג לעשות מחיצה גמורה אפ"ה מקלינן ליה במחיצה גדועה שתי או ערב עד סאתים וכ"ש אם הוא בבקעה.

א

מז) שם. ובין קנה לחבירו ג"ט. ואעפ"י שהפרוץ מרובה על העומד כיון שכל עומד הוא פחות פחות מג"ט כעומד הוא חשיב לפי שכל פחות מג"ט כלבוד דמי. ב"ח:

א

מח) שם. ובין קנה לחבירו ג"ט. ואפי' העמיד ד' קנים בד' זוויות וקשר בהם חוטין לרחבן רק שאין בין חוט לחבירו ג"ט והן גבוהין י"ט ובהקיפן לא יותר מבית סאתים ה"ז מחיצה גמורה ואפי' מדרבנן מותר לטלטל בתוכו. ח"א כלל מ"ח או' א':

א

מט) שם. ובלבד שיהו כפותים. כדי שלא ינודו. הרמב"ם פט"ז דין כ"א. והביאו ב"י. ופירש המ"א סק"ח היינו שלא תברח אבל באדם א"צ שיהיה כפות דאין אדם הולך ממקומו אלא לצורך ולא חיישינן שמא יברח יעו"ש:

א

נ) שם. ובלבד שיהו כפותים. ואיתא בסוכה כ"ג ע"א דצריך לעשות מחיצה בין הרגלים של בהמה לפי שיש ביניהם יותר מג"ט יעו"ש והכא מיירי שרגלים כפותים וגופו גבוה יו"ד בלא הרגלים. מ"א סק"ט. ור"ל כיון דהרגלים כפותים. א"כ שוכבת על רגליה ואין הרגלים מצטרפים כלל לגובה ו"ד. מחה"ש. ועיין לקמן סי' תר"ל סעי' י"א ובדברינו לשם בס"ד:

א

נא) שם. ובלבד שיהו כפותים. והיינו שכפתם והניחם שם מבע"י ואז מותר לטלטל באותו מקום בשבת:

א

בנ) שם. ואפי' באנשים וכו' ואפי' ברה"ר מהני האי מחיצה דמחיצת בני אדם מחיצא גמורה היא. ב"י בשם תשו' הרשב"א. ועיין לקמן סעי' ז' בהגה:

א

גנ) שם. ואפי' באנשים וכו' כתב הר"ר יונתן דה"ה בעבדים ושפחות. ונראה דה"ה בקטנים דק"ו מבהמה. עו"ש או' ה' והוא שלא יהא עושה ע"ד אביו שאם יודע שנוח לאביו בכך אסור להוליכו שם כמ"ש בב"י ואפי' בשבת מותר לעשות מחיצה מהאנשים לפי שאין דרך בניו בכך שהרי האדם בן דעת ועומד לדעת עצמו משא"כ בהמה שהיא כעץ בעלמא והעמדתה למחיצה דומה לבנין. ר"ז או' י"ג:

א

דנ) שם. שעומדים זה אצל זה בפחות מג' הקשה הב"ח הלא סתם אדם רחבו אמה וא"כ בעומדים ברחוק אמה זה מזה הוי נמי מחיצה דפרוץ כעומד מותר ותירץ דבהמה דבעי כפותים שרי בפרוץ כעומד אבל אדם דלא ידע שהועמד לשם כך מסתמא נייד ואיכא לחוש דלמא אתא לפרוץ מרובה הילכך בעינן פחות מג' דתו ליכא לחוש כלל יעו"ש. והמ"א סק"ט תירץ משום דהרגלים אינן ג"ט והרי הם כקנים בעלמא ומסתמא אינן דבוקים זה בזה ובפרט כשהם מהלכים וסתם פסיעה חצי אמה כמ"ש רס"י ש"א ואם עומדים פניו של זה לצד אחוריו של זה פשיטא דאין תופס גופו אמה דדוקא רחבו של אדם אמה ואף רחבו מקום מושבו הוי אמה וא"כ הוי פחות מאמה דאמתא באמתא לא יתיב יעו"ש. והביאו א"ר או' ט' ור"ל כיון דרגלים הם כקנים ומסתמא אינם דבוקים ואפשר שיהיו מרוחקים חצי אמה כמו שהם מהלכים דליכא לבוד וגם אפשר לפעמים שעומדים פני זה לאחורי זה אפשר דליכא בעביו של א' יותר מחצי אמה כדי שנאמר עומד כפרוץ מותר ולהתיר גם במרוחקים יותר מג"ט כמו שיעור עובי האדם לכך פסיק ותני שצריך להיות עומדים זה אצל זה בפחות מג"ט ר"ל בין בין אדם לחבירו ובין בין רגל לחברתה לא יהיה ג"ט דתו ליכא למיחש למידי. ובזה מיושב מה שהק' התו"ש או' י"ד על דברי המ"א הנז' יעו"ש ודוק:

א

הנ) שם. ואפי' כשהם מהלכים וכו' אם הוא בענין שיש מהם כד' מחיצות מקיפות לחלל שביניהם. ר"ז או' י"ג. ומחיצה כזו הוי הפסק נמי לענין לומר ד"ת נגד מקום שאינו נקי. אחרונים. ועיין לעיל סי' פ"ז או' י"ג:

א

ונ) שם. והוא שלא ידעו וכו' דאז הוי כמחיצה הנעשית בשבת בשוגג אבל אם הם יודעים הוי מחיצה הנעשית במזיד ודינו כמ"ש בסעי' ג' ב"י בשם הר"ר יונתן תו"ש או' ט"ו. והא"ר או' יו"ד כתב דעיקר טעם האיסור כשידעו יקילו ויזלזלו באיסור שבת ולפ"ז אף בענין שנתבאר בסעי' ג' דמותר במזיד אפשר דאסור הכא יעו"ש. והביאו מתה"ש ס"ק י"א. ועיין לקמן סי' ת"ה או' י"א:

א

זנ) שם. ואפי' אחד מהם יודע אסור. כדי שלא יבואו לזלזל בשבת. א"ח בשם הרשב"א. ב"י. ואם הועמדו מבע"י קודם שבת אף שיודעים למה הועמדו שרי כיון דבחול נעשים. א"א או' י"א:

א

חנ) שם. לא יעשה מהם וכו' ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה עיין ב"י שכתב בשם המרדכי שמסתפק בזה. והביאו מ"א ס"ק י"ב. והטעם כתב התו"ש או' ט"ז דשמא ירגישו בזה והוי כמחיצה הנעשית במזיד. אמנם דעת הא"ר או' י"א להקל. וכ"ה דעת הר"ז או' י"ד:

א

נט) שם. לא יעשה מהם מחיצה עוד אפי' לשבת אחרת עירובין מ"ד ע"ב:

א

ס) שם. מחיצה עוד. ואפי' הולכים בפעם ראשונה והוא מהלך ביניהם מבינים שעושה לשם מחיצה מ"א סק"ג י"ג. תו"ש או' ט"ז. ור"ל דאפי' הולכים בפעם ראשונה אם בתחלה העמידם לשם מחיצה ואח"כ הולכים כדי לטלטל ביניהם קרוב הדבר שמבינים שעושה לשם מחיצה ואסור ולא התירו לטלטל ביניהם דרך הילוכם אלא כשהם מהלכים מעצמם. וכ"כ הר"ז או' ט"ו:

א

סא) [סעיף ו'] אעפ"י שאח"כ הרגישו וכו' ור"ל שהרגישו בדבר לאחר שנעשה מהם המחיצות קודם שהספיק לטלטל ביניהם אין בכך כלום כיון שבשעת עשית המחיצה היתה שלא לדעת. ר"ז או' ט"ז:

א

סב) [סעיף ז'] יש מי שאומר וכו' כ"כ הרמב"ם פט"ז דין כ"ג והביאו ב"י וכתב דהטור שלא הזכיר זה משום דלא ס"ל הכי אלא כפירש"י יעו"ש וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם יש מי שאומר. ועיין לקמן או' ס"ד:

א

סג) שם. ולא יעמיד אותם אדם שהוא רוצה וכו' דזה נמי הוי מחיצה לדעת והויא כנעשית במזיד. לבוש. ומיהו לאחר שהועמדו לכ"ע שרי לטלטל ביניהם אותו אדם שרוצה להשתמש במחיצה זו וכמ"ש לעיל או' ס"א:

א

סד) שם. שלא יעמיד אותם אדם וכו' והרשב"א מתיר וכן משמעות הפו' וכ"מ סי' תר"ל סעי' י"ב וכן עיקר. א"ר או' י"ב. וכ"נ דעת הר"ז שלא העתיק סברא זו של יש מי שאומר בש"ע שלו:

א

סה) שם. בהגה. רק בעת הצורך וכו' ומבית חבירו לביתו לא יועיל זה לפי שצריך עירוב. ב"י תו"ש או' ח"י שש"א:

א

סו) שם בהגה. להוליך שם תינוקות וכו' והן מגביהין עליהן הדבר דמתכוונים להנאת עצמן (שסבור שמצא חפץ בר"ה) שאין יודעין שנאבד לאביו. ועיין סי' של"ד סעי' כ"ה וסי' שמ"ג דאם אביו שם דצריך למחות בידו. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' י"ט:

א

סז) אבל אם יודע שחפץ זה של אביו הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו וצריך כל אדם למחות בתינוק זה שלא יביאנו כמ"ש בסי' של"ד סעי' כ"ה וכ"ש שלא יוליכנו שם כדי שיביאנו וה"ה אם החפץ הוא של אחר והתינוק יודעו ומכירו ויביאנו אליו אסור. וכ"ז באחרים אבל אביו מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפי' להנאת עצמו ואפי' באיסורי ד"ס כמ"ש סי' שמ"ג וכ"ש שלא יוליכנו שם כדי שיביאנו אפי' אין החפץ שלו. ר"ז או' י"ז:

א

סח) ואם אביו שם וע"י מחיצת בני אדם טוב יותר שיביא קטן משיבוא גדול. א"א או' ט"ו:

א

סט) שם בהגה. מלעשות מחיצה של בני אדם וכו' ובמקום דשייך מחיצה של בני אדם לא שרי אמירה לגוי. הגמ"ר פ' ר"א דמילה משם ראבי"ה. שש"א:

א

ע) [סעיף ח'] פרוץ מרובה על העומד אסור. עיין ריטב"א עירובין י"ז ע"ב בשם י"מ שזהו רק איסור דרבנן והוא חלק עליו ופסק שאסור מה"ת ועי"ש כ"ב ע"א בשם ר"י שכתב ג"כ דהוי רק מדרבנן. ועיין חת"ס סי' ח"פ שכתב שגם דעת ר"י ושר מקוצי שבתו' י"א ע"ב הוא כן. והיכא דאיכא עכ"פ אמה מחיצה מזה ואמה מזה לכ"ע הוי רק מדרבנן כמ"ש תו' עירובין י"ז ע"ב ד"ה עושין יעו"ש א"ח או' ד':

א

עא) שם. פרוץ מרובה על העומד אסור. פי' אף כנגד העומד אסור. הר"ר יהונתן על הרי"פ פ"ק דעירובין. עו"ש או' ט' והוי כאלו כולו פרוץ. ר"ז או' ח"י. ואם במחיצה אחת הפרוץ מרובה אעפ"י שבמחיצה שבצידה העומד מרובה אין מצטרפין ואותה מחיצה שהפרוץ מרובה הוי כאלו אינה כ"מ מדברי הרמב"ם פט"ז דין ט"ז וכמ"ש המגיד שם דהרמב"ם מיירי במחיצה אחת יעו"ש וכ"כ הט"ז סי' תר"ל סק"ו יעו"ש. ועיין לקמן או' ע"ח. ואי מהני צורת פתח היכא דפרוץ מרובה עיין לקמן סעי' יו"ד:

א

עב) שם. פחותה מג"ט. דכל פחות מג' כלבוד דמי ב"י:

א

עג) [סעיף ט'] פרוץ כעומד מותר. והיינו דהפריצה היא מג"ט ולמעלה דאם הוא פחות מג"ט הו"ל לבוד וחשוב כעומד ואפי' פרוץ מרובה מן העומד שרי. ב"ח:

א

עד) שם. פרוץ כעומד מותר. ואפי' כנגד הפרוץ מותר. הר"ר יהונתן שם עו"ש או' יו"ד:

א

עה) פרוץ כעומד מותר. ואם היה עומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות כגון שהיו ב' אמות מכאן וב' אמות מכאן וג' אמות פרוץ ביניהם אין מצרפין העומד שהוא מכאן ומכאן לבטל הפרוץ שביניהם אלא הואיל והפרוץ רבה על העומד שבצדו הרי הוא מבטלו. ריא"ז הובא בשה"ג פ"ק דעירובין. מיהו בהג"א פ"ק דעירובין כתב בשם הא"ז דעומד מרובה על הפרוץ משתי רוחות מצטרף אלא שכתב והוא שיהיה עומד גמור (ר"ל חתיכה אחת) אבל ע"י לבוד לא הוי עומד יעו"ש והביאו מ"א ס"ק ט"ז יעו"ש. ונראה דגם לדעת הא"ז שכתב לבוד אינו מצטרף ה"ד אם הוא מב' רוחות כדי לבטל הפרוץ שביניהם אינו מצטרף אבל אם הוא מצד אחד כגון כותל רחב עשר אמות ויש חמשה אמות מחיצה ע"י לבוד פחות פחות מג' וה' אמות פרוצות דמצטרף הלבוד חמשה והו"ל פרוץ כעומד ושרי. ועיין לקמן סי' שס"ג סעי' ל"ה:

א

עו) שם. בין בשתי בין בערב. וכל אויר שהוא פחות מג' נחשב כסתום. ואם מניח למטה יותר מג' אעפ"י שעומד מרובה אסור דהו"ל מחיצה תלייה. ואם עשה למטה ב' חבלים פחות פחות מג' והעליון פחות מד' אסור דאתי אויר שמן הרקיע לחבל העליון והאויר ד' שבין העליון לאמצעי ומבטלין לחבל העליון ואין כאן אלא ו' התחתונים ואם מוקי חבל התחתון פחות מג' ואמצעי פחות מד' והעליון פחות מג' הו"ל עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחותיו (וזה לא מהני לא להריא"ז ולא לא"ז כמ"ש באות הקודם) ואם עשה מחצלת ד' למעלה וג' אויר ואח"כ אבל (ר"ל פחות מג' לארץ) שרי דהא ליכא למימר דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה שהרי העומד מרובה על האויר שתחתיו. כ"ה בגמ' מ"א ס"ק ט"ז. א"ר או' י"ד: תו"ש או' כ"ג.

א

עז) וכל שהפס הוא באמצע בעינן שהפס יהא יתר על האויר שבינו לכותל דאל"כ אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה כמבואר בב"י ססי' שס"ג ובש"ע שם סעי' ל"ד יעו"ש. וא"כ מ"ש כאן פרוץ כעומד מותר היינו כגון שרוחב הכותל יו"ד ויש ה' עומד במקום א' וה' פרוץ או שני אמות וחצי פרוץ במקים א' וה' עומד באמצע ושני אמות וחצי פרוץ מצד השני אבל אם העומד אינו במקום א' אלא מעע הנה ומעט הנה צריך שיהיה יותר רחב מן הפרוץ שבצדו כדי דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטל ליה:

א

עח) שם. ובלבד שלא יהא במקום א' פרוץ יותר מעשר דאז אף כנגד העומד אסור ואעפ"י שהעומד מרובה על הפרוץ דלגמרי נחשבת אותו דופן כאלו אינו הר"ר יהונתן על הרי"ף פ"ק דעירובין על המשנה שיירא שחנתה בבקעה. וכ"כ השה"ג שם בשם הריא"ז. וכ"כ העו"ש או' יו"ד:

א

עט) שם. אבל עד עשר וכו' ועשר בכלל ההיתר כמ"ש במשנה שם:

א

פ) וכתב הרשב"ף בשתו' כ"י מחנה הישמעאלים שקרוי דואר דין חצר יש לו ואם אין שם אלא ישראל א' מותר לטלטל בכל אותו דואר ואם היו ב' או יותר ישכרו הדואר בדבר מועט ואפי' בפחות משוה פרוטה ואחר שישכרו ממנו יערבו הישראלים בפת ואם היו סמוכים על שלחן א' א"צ לערב אפי' שישנים בב' מקומות וכל זה כשישראלים שוכרים החדרים לעצמם ואין לגוי תפיסת יד באותו חצר אבל אם הנכרי דר עמו יחד אפשר להקל בלא שכירות ובלא עירוב דהרי הם כאורחים שנכנסו בחצרו של גוי שמטלטלים בכל החצר אבל טוב הוא לשכור הדואר מבעל הדואר ולערב כמ"ש ובזה הם מותרים לטלטל בכל המחנה. ועוד נראה שכל הדואר לפי שיש הרבה אוהלים רחוקים זה מזה שדינו כדין מבוי לא כדין חצר וכל שאין הישמעאלים דרים בחדר א' עם הישראלים אין אוסרים זה על זה. שכנה"ג בהגה"ט או' ג':

א

פא) [סעיף יוד'] אפי' לפרצה יתירה מעשר מותר. מפני שאין כאן פרוץ כלל. ר"ז או' י"ט:

א

פב) שם. אפי' לפרצה יתירה מעשר מותר אבל לרה"ר לא מהני צורת פתח אלא צריך דלתות כמ"ש לקמן סי' שס"ד סעי' ב' יעו"ש. וא"כ מה שמתקנים בצוה"פ למבואות הרחבים ט"ז אמה ומפולשים משני צדיהם ובוקעים בהם רבים הוא לפי סברת י"א בסי' שמ"ה סעי' ז' דבעינן ס' רבוא בוקעים בו וזה אינו מצוי ולכן לא נקראו אלו רה"ר ומותר לתקנם בצוה"פ אבל לפי סתם הש"ע שם דאפי' אין ס' רבוא בוקעים שם הוו רה"ר אין ניתרין בצוה"פ וע"כ כל יר"ש יחמיר לעצמו שלא לטלטל בהם ע"י תיקון. צוה"פ אבל לא למחות באחרים כי רבו המתירין שלא לחושבם רה"ר כמבואר בדברינו לשם בס"ד:

א

פג) שם. וה"מ בחצר ומבוי וכו' ר"ל שנפלו כותליהם ועשה שם קונדסין בצורות פתחים:

א

פד) שם. שיש בהם דיורים. ודרך להיות שם פתחים הרבה. לבוש:

א

פה) שם. אבל בבקעה. שבא לעשות היקף לטלטל בתוכו טור. לבוש. ר"ז או' י"ט:

א

פו) שם. אבל בבקעה לא מהני. מד"ס. ר"ז שם. ומשמע מסתמיות דברי הש"ע דאפי' בעשר לא מהני צוה"פ בבקעה אבל בב"י כתב בשם הסמ"ג והסמ"ק דצוה"פ שאינו יותר מעשר מתיר אפי' בד' רוחות ואפי' פרוץ מרובה. וכ"פ הר"ז או' י"ט ח"א כלל מ"ח או' ה':

א

פז) שם. בשכל הרוחות ע"י צורת פתח. אבל אם היה ההיקף כתיקונו אלא שיש בה פרצות יותר מעשר מהני ביה צוה"פ אפי' בבקעה ואפי' אם הפרוץ מרובה על העומד. טור ולבוש.

א

חפ) שם. בשכל הרוחות וכו' עיין מש"ז סי' שס"ג סוף או' א' שנסתפק בצוה"פ אי הוי מחיצה מה"ת ולחייב הזורק בתוכו בנעץ ד' קונדסין ועליהם צוה"פ או דוקא צוה"פ מהני להתיר כרמלית ופרצה יותר מעשר דבלא"ה הם מחיצה מה"ת יעו"ש. אמנם הר"ז בסי' שס"ד או' ד' פשיטא ליה דהוי רה"י מה"ת אעפ"י שעשה ברה"ר יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' שס"ג או' ה':

א

טפ) שם. ולהרמב"ם אין צוה"פ וכו' כ"כ הרמב"ם פט"ז דין ט"ז. וכתב שם המ"מ שאפי' לדעתו יש צוה"פ מועילה אפי' בפרוץ מרובה ברוח ג' כמבואר פי"ז בדין הכשר מבוי מפולש. יעו"ש והביאו ב"י. והוא כדלקמן רס"י שס"ד. וכ"כ המ"א ס"ק י"ז. וכ"כ האחרונים:

א

צ) וכתב עו"ש המ"מ שאפשר דבפרצה עשרה יודה הרמב"ם דאפי' פרוץ מרובה על העומד כשר אם יש לו צוה"פ. והביאו ב"י וכתב שכ"נ דעת סמ"ג וסמ"ק יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ט. ועיין לעיל או' פ"ו:

א

צא) שם. ולהרמב"ם אין צוה"פ וכו' ועיין בישי"ע סי' שס"ג או' ה' שכתב דרבו דעת האומרים דצוה"פ מהני גם בפרוץ מרובה על העומד ובעירובין הלכה כדברי המיקל ומכ"ש כשרבו המקילין על המחמירין יעו"ש והר"ז שם כתב דטוב לחוש לדברי הרמב"ם אעפ"י שהעיקר כסברא ראשונה. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז':

א

צב) שם. לפרצה יותר מעשר וכו' עיין בשו"ת מנחת יהודה סי' כ"ו שכתב בענין צוה"פ לפרוץ מרובה על העומד דפלוגתת הרמב"ם והרא"ש אינו אלא בפרוץ מרובה על העומד בכל ד' רוחות דוקא אבל בעיר שיש כמה וכמה מבואות בתוך התיקון אלא דצוה"פ מסבב גם לפני הבתים ועי"ז מטלטלים בכל המבואות ולפני הבתים הוי כולו כמבוי עקום תוך המבואות עד מה שלפני הבתים ובצירוף כל המבואות העומד מרובה על הפרוץ בזה מהני לכל הדיעות יעו"ש. א"ח או' ז':

א

צג) ועיין בתשו' חת"ס סי' פ"ח בעובדא דבית הטבילה היתה בקצה העיר ממש וצוה"פ היתה ממנה לעיר דהיינו קנה א' בקצה העיר וקנה א' אצל בית הטבילה והתיר בפרט שלא תהיה קרפף יותר מבית סאתים פנוי בין העיר לבית הטבילה ואפי' אם צוה"פ יותר מעשר אמות אין בכך כלום ועל צד היותר טוב יעמיד ב' או' ג' קנים ובין כל אחד פחות מיו"ד יעו"ש. פ"ת. פת"ע או' כ"ג. ואי מהני צוה"פ על המים עיין לעיל סי' שנ"ו או' י"ד:

א

צד) [סעיף יא'] מהו צוה"פ וכו' כתב המ"מ (פט"ז דין י"ט) הא דלא הזכיר הרמב"ם שיהא ברוחב הפתח ד"ט כדאיתא בש"ס היינו משום דס"ל דדוקא לר"מ הוא דבעינן הכי אבל לרבנן דק"ל כוותייהו לא בעינן הכי ומה"ט לא הזכירו ג"כ גבי מזוזה דדין אחד להם ע"כ וק"ק על הטור דגבי מזוזה (ביו"ד סי' רפ"ז) פסק שם דבעינן רוחב ד"ט וכאן סתם הדברים ונתן מקום לטעות מיהו המחבר פסק גבי מזוזה כהרמב"ם ודעת הש"ך שם להחמיר כדעת הטור ומכ"ש הכא שיש להחמיר. תו"ש או' כ"ה. וכ"כ הרו"ח או' ב' דהכא מסתברא דיש להחמיר טפי מהתם יעו"ש. והגם דהכא בלא"ה פרצה עד עשר אמות הרי היא כפתח וא"צ צוה"פ כמ"ש סעי' ט' מ"מ נ"מ להיכא דפרוץ מרובה על העומד ובא למעטו דאם הפרצה יותר מג"ט ופחותה מד"ט דיש להחמיר מלהתירה ע"י צוה"פ כ"א ע"י לבוד:

א

צה) שם. קנה מכאן וקנה מכאן וכו' ואפי' אחד גסה מתבירו ואפי' אחד גבוה מחבירו הרבה. רא"ס ח"ב סי' כ"ה. כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק ח"י. א"ר או' ט"ו תו"ש או' כ"ו. והיינו קנה א' גבוה הרבה מחבירו וקנה על גבן בשיפוע מהני דבעינן ע"ג ממש בשני הקנים שתחתיו א"א או' ח"י. ואה הוא משופע הרבה צ"ע לדינא. הגרע"א:

א

צו) ואם ראש האחד מונח ע"ג קנה הגבוה וראש השני תלוי כנגדו באויר מחובר לכוחל והקנה הנמוך מכוון תחתיה בוודאי מהני. הגרע"א:

א

צז) שם. קנה מכאן וכו' ואם אין לו קנים עושה בחבלים. כלבו. וכ"כ הרוקח בסי' קע"ג. ב"י. עו"ש או' י"א. תו"ש או' כ"ט. ועיין במשכנות יעקב סי' קי"א שכתב דיש ליזהר באותן העושים צוה"פ בחבל מלמעלה ודרכו אח"כ לימתח ונכפל למטה בעיגול וגם הולך נע ונד אנה ואנה דיש בזה כמה חששות שהוא נופל למטה מהמזוזות ובעינן על גביהן ולפעמים יש בשיפולו וברחבו יותר מג"ט דגם בקורה פסלינן כה"ג ועוד כיון שהרוח מוליכתו אנה ואנה הו"ל מחיצה שאינה עומדת ברוח וע"כ נכון מאד לעשות למעלה בדבר העומד כגון קנה חזק יעו"ש. ועיין לקמן או' קי"ב:

א

צח) שם. קנה מכאן וקנה מכאן. אפי' אחד רחוק מחבירו. ר"ז או' ך' ור"ל שלא הניח הקנים מכוונים זה כנגד זה ביושר אלא הרחיק השמאל מימין אפ"ה שרי ורק הקנה שעל גביהן צריך שיהיה מכוון על ראשיהן ממש. וכ"כ הא"א או' י"ט. ועיין לקמן סי' שס"ג סעי' ל'.

א

צט) שם. וקנה על גביהן. ואפי' בכל שהוא סגי כמ"ש בסוף הסעי' וכ"כ ח"א כלל מ"ח או' ו' וקנה או חוט על גביהן. ואפי' עשה מעצי אשירה כשר דא"צ שיעור כלחי ומה שצריך לקבל לת קש (היינו קנים שבצדדים) ואפר אין ראוי לכך (ר"ל עצי אשירה דכשרופין דמו) מ"מ שרי. מש"ז סי' שס"ג או' א' ועיין לקמן סי' שס"ג סעי' ח'

א

ק) שם. אפי' אינו נוגע בהן וכו' דאמרינן גוד אסיק והקנים עולים עד הקנה שעל גביהן. הגרע"א בשם תשו' הרא"ם. וכגון שקשר את הקנה שעל גביהן למעלה באיזה דבר:

ב

ק) שם. אלא שיש ביניהם כמה אמות. מיהו בהגמ"ר פ"ק דעירובין כתב דאם הרחיק ה' או' ו' אמות לא יפה הם עושים. ד"מ או' ג':

א

קא) שם. ובלבד שיהא גובה הקנים וכו' ולא יהיו מרוחקים מן הארץ ג"ט. ח"א שם. ור"ל דדינם כמו לחי לקמן סי' שס"ג סעי' יו"ד:

א

קב) שם. ויהיו מכוונים וכו' אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול. מ"א ס"ק י"ט. חו"ש או' כ"ח ר"ז שם. ח"א שם. ור"ל שלא הותר כ"א מרוחקים בגובה אבל אם הקנה משוך מן הצד של הקנים ואין הקנים עומדים מכוונים תחת קנה העליון אפי' כ"ש פסול מחה"ש.

א

קג) שם. ויהיו מכוונים כנגד קנה העליון. ואפי' אם קנה אחד לא היה מכוון כנגדו אלא רחוק כ"ש פסול. כ"כ האחרונים:

א

קד) שם. מן הצד וכו' פי' שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חבירו להם מן הצד פסול לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף נתון על שני המזוזות. ב"י בשם הפו':

א

קה) וכתב הט"ז סק"ד דהך מן הצד אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה קשור שלא בקצה העליון של הקנה אלא בולט קצת מן הקנה למעלה מן החבל אבל אם הוא כרוך בקצה העליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל כשר עכ"ל. והביאו א"ר או' ט"ז. וכ"ה דעת הקובץ על הרמב"ם פט"ז. והביאו א"ח או' י"ג אמנם שאר האחרונים השיגו עליו בזה וכתבו דאף בנה"ג הו"ל מן הצד ופסול דבעינן הקנה שלמעלה יהיה על גבן ממש ואם לאו פסול, חמ"מ או' ט' אבן העוזר. כו"ש או' כ"ט נתיב חיים וכתב שכ"פ בת"ח יעו"ש. וכ"פ בח"א כלל מ"ח או' ח' ובנ"א שם או' ב' כתב דמהריטב"א ומרדכי משמע דלא כהט"ז יעו"ש. וכן מוכח מחידושי הרשב"א הנד"מ בסוגיא זו דלא כהט"ז יעו"ש. וכ"כ המחה"ש סק"ד על דברי הט"ז הנז' דכל האחרונים חלקו עליו. וכ"כ הזכ"ל או' ע' משם רב אחאי החר"ש יב"ס ז"ל וכתב דאפי' אם תחב הקנה בין שניהם מן הצד מקרי דדוקא על גבן ממש בעינן יעו"ש.:

א

קו) ועיין במש"ז סי' שס"ג או' י"ט שכתב דאם תחב קנה העליון בין קנה לקנה ונחקק קצת בקנים כעין שעושין האומנים אעפ"י שהקנים יוצאין למעלה ג"כ אפשר דשרי יעו"ש. ונראה דר"ל כגון שהקנים העומדים הם רחבים קצת כמו קורות וחקק בראשם מן הצד כמו שעושים האומנים ונשאר קצת מצד השני בולט שלא נחקק והושיב על אותו חקק קנה העליון בין קנה לקנה ונשאר אותו קצת שלא נחקק גבוה מקנה העליון וע"ז כתב אפשר דשרי כיון דקנה העליון הוא יושב ע"ג הקנים ואותו קצת הבולט הוי כאלו אינו כיון שאינו כל העובי כ"א קצת ממנו. ומ"מ כיון שהמש"ז מסתפק בזה יש ליזהר שלא לחקוק הרבה בראש הקנה כ"א מעט ויניח שם קנה העליון באופן שיהיה קנה העליון גבוה מעט מן הבליעה או לפחות בשוה. וכ"נ ממ"ש המש"ז בסי' זה או' ד' יעו"ש:

א

קז) וכתב עו"ש המש"ז דאם תחב מסמר בראשי הקנים וכרך החבל עליהם מהני. וכ"כ בסי' זה או' ד' והגם דהמסמר הוא גבוה מהחבל דא"א לצמצם ואנן בעינן דהחבל יהיה מונח דוקא ע"ג הקנים מ"מ כיון דהמסמר הוא דק מהקנים שהרי הוא תחוב בהם נראה לעין כל שהוא דבר חיצוני ואינו מן הקנים אלא הרי הוא כמו החבל שמונח ע"ג הקנים:

א

קח) ואם מותר לצרף לענין עירוב טלגרא"ף בתורת צוה"פ. עיין בס' טוב טעם ודעת ובספרו נדרי זריזין בקו' יוסף דעת שכתב להתיר וכ"כ בשו"ת מאמ"ר סי' ל"א יעו"ש אמנם בשו"ת שו"מ מה"ק ח"ב סי' פ"ו כתב דהטלגרא"ף הוי כצוה"ף שעשאו מן הצד כיון שהעמודים בולטים מלמעלה יעו"ש. וכן בשו"ת ביח שלמה חא"ח סי' מ"א מצדד להחמיר כיון דהמשכת הדרא"ט מזל"ז הוא מהצד ופסול יעו"ש. והב"ד א"ח או' ט' וכתב שבזמנם נשתנה לעשות החוט מצד הקנים ולא פליגי במציאות יעו"ש. וכ"כ בשו"ת אבן יקרה חא"ח סי' ט"ז ע"ד עמודי הטלגרא"ף אם הגביעים קבועים בו מן הצד חלילה להתיר לצרף אותם לצוה"ף אמנם אם קבועים הגביעים מלמעלה על ראשי העמודים דבר פשוט הוא להתיר. וכתב עו"ש דאם הגביעים מהצד אם יכול להעמיד לחיים גבוהים י"ט אצל העמודים שיהיה ראשי הלחיים מכוונים נגד הגביעים ותחתיהם ממש היה מקום להתיר יעו"ש. ועי"ש בסי' ט"ו ע"ד עירובין אשר תיקן ע"י אמצעות הטלפא"ף סביב העיר יעו"ש. א"ח שם.

א

קט) שם. מן הצד לא מהני. ואם עשה קנה אחר תחתיו כשר ומ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים. רא"ם ח"ב סי' פ"ה. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ך. א"ר או' ע"ז. תו"ש או' כ"ט. ר"ז או' ך' ולפ"ז אם העמיד ב' קנים למטה וחבל עליון מכוון עליהם ואינו נוגע בהם רק בגג עומדים קנים קצרים למעלה וקשר שם החבל באמצע היכא דא"א בענין אחר כשר. א"א או' ך':

א

קי) שם. לקבל דלת כל שהוא וכו' ואפי' מעצי אשרה שרי כמ"ש לעיל או' צ"ט יעו"ש.

א

קיא) שם. לקבל דלת כל שהוא וכו' בטור כתוב וצריך שיעשה לה היכר ציר ומה שלא כתבו בש"ע משום דכתב בב"י בשם כמה פו' דלא בעינן היכר ציר וכתב דכן עמא דבר. וכ"כ הב"ח דכ"ה המנהג מכל גדולי העולם והכי נקטינן. וכ"נ דעת מור"ם ולבוש ז"ל שלא העתיקו דברי הטור. וכ"ה דעת האחרונים. וכן עמא דבר.

א

קיב) שם. ואפי' גמי מהני. ובלבד שלא יהא ניטל ברוח. ב"י בשם המרדכי. עו"ש או' י"א. תו"ש או' ל' אך בהא קיל קנה שע"ג מקנה שבצדדין דאותן שבצדדין צ"ל שלא ינידם הרוח וכמ"ש מ"א לקמן סי' שס"ג סק"ד וה"ט כיון שהם משום מחיצה ומחיצה גמורה אם הרוח מנידה ל"מ מחיצה כדלעיל בריש הסי' אבל קנה שע"ג ניהי דצ"ל שלא ינטל ע"י הרוח אבל אי הרוח מנידו אין בכך כלום דהא אי הוא גמי או חבל א"א שלא יהא הרוח מנידו ואפ"ה הכשירוהו וה"ט דעיקר המחיצה תלוי בשני הקנים העומדים מן הצד. מחה"ש. ועיין לעיל או' צ"ז. ועיין עוד מדין צוה"ף בדברינו לקמן על סי' שס"ג סעי' כ"ו בהגה יעו"ש.

א

קיג) [סעיף יב'] כיפה אם יש ברגליה וכו' ר"ל דלא מצרפינן מקום העיגול לגובה י"ט שצריך להיות צוה"ף. ועיין לעיל או צ"ד שכתבנו די"א דבעינן שיהא רוחב הפתח ד"ט יעו"ש.

א

קיד) שם. מותרת משום צוה"ף. שזה ג"כ צוה"ף מיקרי. לבוש.

א

לשמור השדות. ואין עשוי לדור בה יום ולילה:

ב

ועיקרן במקום וכו'. וה"ה אם אין גבוהין י' במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין י' שעשוי' כקשת ונ"ל דבמקום שגבוהין י' צ"ל רחבי' ד' דאל"כ ה"ל כרמלית ע' ס"ס תרל"א:

ג

שאינו עשוי לדור. נ"ל שאם מילא הקש לשם דירה כמ"ש סי' שנ"ח ס"ב אפי' לא נגע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה וכ"מ בתו':

ד

מחיצה שנעשית בשבת. יען כי הרב"י והב"ח הקשו על הטו' והב"ח הגיה ע"ש ולכן אאריך קצת להודיע שדבריו כנים וישרים וגם לא יהיה הרא"ש והר"ן כב' עדים המכחישים זא"ז בשם ר"ת דהא הרא"ש כ' ופר"ת דר"נ בעלמ' איתמר ולמה לא מפרש דקאי אסיפא דברייתא דקתני שכל מחיצה הנעשית בשבת בין בשוגג בין במזיד שמה מחיצה דמיירי בר"ה ועז"ק ר"נ ל"ש אלא לזרוק אבל לטלטל אסור אלא ע"כ כמ"ש הרא"ש דדומי' דרישא קתני דאפי' לטלטל שרי וא"כ מאי קא משני דר"נ אמזיד איתמר הא בברייתא בסיפא נמי קתני מזיד ואפ"ה שרי וזה קשה לו להרא"ש ולכן כ' וז"ל ומשני דר"נ אמזיד איתמר היכא דעושה מחיצה בר"ה כלומר שלא היה שם מחיצה מעולם ועשאה עתה אבל בסיפא מיירי שהיתה שם מחיצ' ונפלה בשבת וחזרה ונעשה דאז שרי אפי' במזיד וכמ"ש הר"ן בשם ר"ת אלא דקשה להרא"ש הא ברישא ג"כ מיירי שנפלה בחול דאל"כ לימא שבת כיון דהותרה הותרה כמ"ש סי' שע"ד ס"ב אלא ע"כ מיירי שנפלה בחול ואפ"ה שרי אפי' נעשית במזיד וכ"כ התו' ורא"ש פ"ק דעירובין וקשה לר"נ ועז"ק הרא"ש דרישא איירי שהיתה בלא זה רה"י ע"ש אבל ר"נ איירי שנעשה על ידה רה"י ובזה מדויק דנקט בברייתא מחצלאות הפרוסו' לר"ה משום סיפא כנ"ל ברור ובזה יהיו דברי הטו' והרא"ש ור"ן בשם ר"ת והש"ע שוין כל היכא דנעש' ע"י המחיצה רה"י נפל' בחול וחזרה ונעשי' בשבת במזיד אסור בשוגג שרי (והיינו הא דר"נ דאמר ל"ש כו' ומיירי במזיד) ואם היתה בלא"ה רה"י כגון כותל בין ב' חצירות אפי' נפל' בחול וחזר' ונעשית בשבת שרי וחזר העירוב למקומו וערסי' שע"ד מ"ש:

ה

בשוגג. ודוקא שלא עשא' לדעת המטלטל שם כ"כ הרמב"ם והרשב"א חולק עמ"ש ס"ז:

ו

אף עליה. דאמרי' גוד אסיק מחיצתא:

ז

אין מטלטלין בה. וכ"ה בגמ' ומשמע דאף תחתי' אין מטלטלין שבטל מחיצותי' מתורת דירה (רש"י וכ"כ הב"ח שכ"ד הטור והרא"ש):

ח

שיהיו כפותים. שלא ינודו (רמב"ם) וכ' הב"ח שלא ינודו כדלעיל גבי ענפי אילן עכ"ל כוונתו דמחיצה שהרוח מוליך ומביא אות' אינה מחיצ' וצ"ע דא"כ אדם המהלך לא יהא מחיצה דנייד ועוד דבסוכה פ"ב דחיק בגמ' מ"ט בהמה פסולה ולא קאמר משום דניידי ועוד דהטור בסי' תר"ל כתב ובלבד שתהיה קשורה וכי קשורה מאי הוה הא ניידי לכן נ"ל דמ"ש הרמב"ם שלא ינודו היינו שלא תברח כדאי' בגמ' וכ"כ הב"ח סי' תר"ל והא דלא קאמר שתהא קשורה דהכא מיירי שעומדת במקום פרוץ ואין לו במה לקושרו לכן כתב שתהא כפותה ובאדם א"צ שיהי' כפות דאין אדם הולך ממקומו אלא לצורך ולא חיישי' שמא יברח כמ"ש המ"מ ועסי' שס"ג ול"ד לענפי אילן דהתם מחמת גריעות המחיצ' שהית' קלוש' הרוח מנידה ולכן אינה מחיצה משא"כ בבהמה ואדם שהן מנידין עצמן ואין זה גריעות':

ט

בפחות מג'. הוקש' הב"ח דהא סתם אדם רחב אמה כדאי' בב"ב ספ"ו וא"כ אפי' יש יותר מג' ביניהם לשתרי בעומד מרובה על הפרוץ וע"ש שנדחק ולא זכר הדום רגליו דהרי הרגלים אינן ג"ט והרי הם כקנים בעלמא ומסתמא אין הרגלים דבוקים זו בזו ובפרט כשהם מהלכים דהא אין יודעין שעושים לשם מחיצה שישמרו עצמם וסתם פסיעה מרחיק רגלים חצי אמה זו מזו כמ"ש ססי' ש"א ואם עומדים פניו של זה לצד אחוריו של זה פשיטא דאין תופס גופו אמה דדוקא רחבו של אדם הוי אמה ואף רחבו לא הוי במלואו דמקום מושבו הוי אמה א"כ הוא הוי פחות מאמה דאמתא באמת' לא יתיב והכי איתא בסוכה דף כ"ג דצריך לעשות מחיצה בין הרגלים של בהמה לפי שיש ביניהם יותר מג' ע"ש והכא מיירי שרגלים כפותים וגופו גבוה י' בלא הרגלים:

י

מהלכים. עב"י דלא כע"ש:

יא

והוא שלא ידעו. דאסור לעשות מחיצה בשבת ואם עשו במזיד עס"ג:

יב

לא יעשה מהם. ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק (ב"י):

יג

מחיצה עוד. אפי' הולכים בפעם א' והוא מהלך ביניהם מבינים שעושה לשם מחיצה (תו' דלא כע"ש):

יד

שלא יעמיד. כ' המ"מ פט"ו שאמרו כן בגמ' שאם היתה נעשית לדעת נחמיה היה אסור לו ליכנס וכו' ע"ש ודבריו צ"ע דלא ידענ' היכא רמיזא ועוד דהא אמרי' בגמ' עושה אדם את חבירו דופן כדי שיאכל וישתה וישן שם כו' משמע שעושה ע"ד לטלטל ואפ"ה שרו וצ"ע ואפשר דמ"ה כתב שהרשב"א חולק עמ"ש ס"ג:

טו

תינוקו' שיביאו. והם מגביהין מאליהן הדבר דמתכווני' להנא' עצמן שאינן יודעי' שנאבד לאביו ועסי' של"ד סכ"ה וסי' שמ"ג דאם אביו שם דצריך למחות בידו:

טז

בין בשתי בין בערב. וכל אויר שהוא פחות מג' נחשב כסתום ואם מניח למטה יותר מג' אף על פי שעומד מרוב' אסור דה"ל מחיצה תלויה ואם עשה למטה ב' חבלים פחות פחות מג' והעליון פחות מד' אסור דאתי אויר שמן הרקיע לחבל העליון והאוי' ד' שבין העליון לאמצעי ומבטלי' לחבל העליון ואין כאן אלא ז' התחתונים ואם מוקי חבל התחתון פחות מג' ואמצעי פחות מד' והעליון פחות מג' ה"ל עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחותיו אם עשה מחצלת ד' למעל' וג' אויר ואח"כ חבל שרי דהא ליכא למימר דאוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה שהרי העומד מרוב' על האויר שתחתיו כ"ה בגמ' וז"ל הג"א אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא מבטלי מחיצתא היכא שכל א' בפ"ע רחב יותר מן המחיצה ועומד גמור מרובה על הפרוץ מב' רוחות הוי עומד אבל אם אלו עומדי' פרוצים הם אלא שעושים עומדים ע"י לבוד לא הוי עומד עכ"ל והתוספות כתבו בגמ' דהא דקאמר דלא הוי עומד היינו משום דאתי אוירא דהוי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה לעילאי וצ"ע דהא בדף י' אי' בגמ' לעולם מב' רוחות הוי עומד וש"ה דאתי אוירא דהאי גיסא כו' ע"ש והאיך כתבו דחד טעמא הוא וצ"ל דקשי' להו היאך פריך בפשיטו' דלא הוי עומד הא אמרי' לעיל דהוי עומד וע"ז כתבו משום דאתי אוירא וכו' וא"כ בהג"א מיירי היכא דליכא אויר יותר וצ"ע וצ"ל דס"ל כמ"ש התו' סוף דף י' דאוירא דעלמא לא אמרינן אתי ומבטל למחיצתא אלא באויר שאני חשבו כסתום וכמ"ש סי' שס"ג סל"ד וה"ה כשהקיפן בחבלי' דאויר של מעלה מי' חשוב כסתום אבל האוי' שאינו מן המחיצה אינו מבטל ממבוי וכ"מ ממבוי שנפרץ (כמ"ש רסי' שס"ה) דלא אמרינן אתא אוירא דהאי גיסא ודעלמא ומבטל לי' עכ"ל וא"כ בכה"ג משכחת ליה עומד מב' רוחות מרובה על הפרוץ כגון שנפרץ בראש המבוי ונמצא פס ד' מצטרף למבוי או במבוי שהוא רחב י"ח אמות וגדר ה' אמות מזה וה"א מזה עסי' שס"ג סי"ב אבל אם באמצע מבוי פרצ' י' לא מהני אם העמיד קנה באמצע:

יז

ולהרמב"ם וכו'. אבל ברוח ג' של מבוי מהני כמ"ש סי' שס"ג סל"ד:

יח

קנה מכאן. אפי' א' גסה מחבירו (רא"ם ח"ב כ"ה):

יט

ויהיו מכונים. אבל מרוחקים ממנו אפי' כל שהוא פסול:

כ

מן הצד. ואם עשה גם קנה אחר תחתיו כשר מ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים (רא"ם ח"ב כ"ה):

כא

ואפי' גמי. ערסי' זה וסי' שס"ג סכ"ו בהגה והע"ש לא ע"ש:

א

(א) אלא לצניעות – כגון מחיצה שעושין לנוח שם לשעה חוצב אבנים והבנאים ושאוכלין ועומדים שם לשעה בהצנע דאין זה מחיצת דירה אלא מחיצת הצניעות:

ב

(ב) או לשמור מה שבתוכה – שעשויה להניח שם פירות וכלים וכיוצא בהן ועיין בה"ל:

ג

(ג) היא מחיצה לטלטל וכו' – ר"ל שע"י היקף המחיצה מותר לטלטל בכל תוך שטח המחיצה אם איננה יותר מב"ס ומש"כ הלכך אילן וכו' כונתו על מה שסיים לבסוף אבל יותר מבית סאתים וכו':

ד

(ד) אינם גבוהים שלשה וכו' – דהוי כלבוד לארץ:

ה

(ה) הוא גבוה וכו' – וה"ה אם אין גבוהין עשרה טפחים במקום שמחוברין לאילן אלא שבאמצע גבוהין י"ט שעשויה כקשת אך בין כך ובין כך צ"ל ג"כ רחב ד"ט במקום שגבוהין י"ט דאם הוא רחב ד"ט רק במקום נמוך מזה הו"ל כרמלית:

ו

(ו) ומותר לטלטל בכולו – היינו אפילו במקום שאין גבוה י' טפחים דהו"ל חורי רה"י וכרה"י דמי וכנ"ל בסי' שמ"ה ס"ד:

ז

(ז) והוא שימלא וכו' – היינו דע"י המילוי מתחזק המחיצה שלא תתנדנד ע"י הרוח ואפ"ה בעינן ג"כ קשירת הענפים בארץ בשביל זה:

ח

(ח) אבל יותר וכו' – כגון שהיה ענפיו ארוכין מאוד או שהיו הרבה אילנות סמוכין זה לזה:

ט

(ט) אפילו נטעו לכך – להסתופף בצלו:

י

(י) שאינו עשוי לדור – ואם מילא הקש לשם דירה ממש אפילו לא נטע האילן לכך אם רוב הדופן מן הקש הוי מוקף לדירה [מ"א וש"א ועיין בתו"ש]:

יא

(יא) תל שגבוה חמשה – טפחים מן הארץ וה"ה חריץ שעמוק ה' טפחים ועשה על שפת החריץ מחיצה גובה חמשה מצטרפין להחשב מחיצה של עשרה טפחים:

יב

(יב) שעשה עליו – היינו על שפת התל:

יג

(יג) חשיבה מחיצה – שמצטרף גובה התל להמחיצה להשלים העשרה טפחים:

יד

(יד) לטלטל – דתוך המחיצות מחשב כרה"י גמור שיהא מותר לטלטל בתוכה:

טו

(טו) ולכל דבר – היינו גם לענין הפסק שני חצירות כמבואר לקמן סימן שע"ב סעיף ו':

טז

(טז) כשירה – ואפילו לא סמכו עליה מע"ש:

יז

(יז) בשבת כשרה – ואפילו לא נעשית ג"כ לשם מחיצה [גמרא]:

יח

(יח) בשוגג – היינו שלא ידע שהיום שבת או שהיה שגגת מלאכה. ואם צוה ראובן לשמעון לעשות מחיצה כדי לטלטל בה או שידע ששמעון עושה בשבילו והיה ניחא ליה שתעשה כדי שיוכל לטלטל בה משמע מלשון הרמב"ם דשוב אסור לראובן לטלטל בה אף ששמעון עשאה בשגגה דלדידיה נחשב כמזיד:

יט

(יט) אבל לא להתיר וכו' – משום קנס ואסור גם לכל אדם לטלטל ע"י זו המחיצה באותו שבת:

כ

(כ) שלא היתה שם וכו' – וה"ה כשהיתה ונסתרה קודם שבת [מ"א ותו"ש]:

כא

(כא) והסירה – לרבותא נקט וכ"ש כשהוסרה ממילא:

כב

(כב) כגון שנים וכו' – היה יכול לצייר בפשיטות באיש אחד שהיה לו מחיצה גמורה שעל ידה היה המקום רה"י והסירה בשבת וחזרה ועשאה אלא בא לאשמועינן בשנים ושלשה אנשים דאפילו העירוב שביניהן לא נתבטל ומותרין לטלטל מזה לזה כשחזרו ונפרסו המחצלאות:

כג

(כג) שהקיפו במחצלאות – ר"ל בחול ותקנו אותם באופן שלא ינידם הרוח כנ"ל בס"א ועי"ז נעשית שם רה"י:

כד

(כד) ועירבו יחד – דאף שהמחצלת מפסיק ביניהם אפ"ה כיון שיכולין להשתמש זה עם זה דרך המחצלת דינו כאלו יש כותל ופתח או חלון ביניהם שהרשות בידן לערב יחד [הרא"ש]:

כה

(כה) נגללו המחצלאות – שסביבותיהן ונתבטלו המחיצות:

כו

(כו) אפילו במזיד וכו' – ודעת רוב הפוסקים דבמחיצה שנעשה על ידה בשבת רה"י לא אמרינן דחזר להתירו הראשון כשנעשה במזיד רק אם בלא"ה היה אותו המקום רה"י שהיה מוקף מחיצות ועשה מחיצה באמצע שעל ידה נתחלקו הדיורין וערבו כ"א בפני עצמה וכשנפלה אותה מחיצה נאסרו לטלטל מפני שאוסרין זה על זה אז אם חזר ועשאה אפילו במזיד אף דבעשיתו עבר על איסור תורה מ"מ חזר להתירו הראשון כיון שבלא"ה הוא ג"כ רה"י ואינה באה רק לחלק הדיורין וגם בזה דוקא כשכבר היתה שם המחיצה אלא שנפלה אבל אם לא היתה שם מחיצה ועשאה בשבת אף שהוא רק לחלק דיורין אסור:

כז

(כז) וע"ל סימן שס"ו – סעיף ב' בהג"ה:

כח

(כח) אף עליה – דאמרינן גוד אסיק מחיצתא ואפילו היא יותר מבית סאתים ג"כ מותר לטלטל שם דכיון דלמטה מוקף לדירה חשבינן כאלו למעלה ג"כ מוקף לדירה:

כט

(כט) אלא בד' אמות – דבזה שכפאה לזופתה ביטל מחיצותיה מתורת דירה ולכן אף תחתיה אין מטלטלין בה אלא בד"א כיון שהיא יותר מב"ס וכ"ש למעלה:

ל

(ל) בכלים ובאוכפות – אף שהם עתידים לינטל אחר השבת:

לא

(לא) כגון של חבלים – המתוחים על יתדות התקועות בארץ:

לב

(לב) עד סאתים – ולא יותר אפילו אם הקיף לדור ולהשתמש שם כיון שהיא מחיצה גרועה שתי בלא ערב וערב בלא שתי ועיין לעיל סימן ש"ס בבה"ל:

לג

(לג) אפילו ליחיד בישוב – ר"ל אף שבישוב יכול להשיג ממה לעשות מחיצה טובה אפ"ה מקילינן בה עד ב"ס וכ"ש כשהוא בבקעה:

לד

(לד) ובלבד שלא יהא בין חבל וכו' – ולפ"ז יכול לעשות מחיצה של עשרה טפחים בארבעה חבלים ואם בשלשה חבלים מחזיק עוביין יותר מטפח יכול לעשות מחיצה ע"י ג' חבלים כגון שמניח חבל התחתון בפחות משלשה סמוך לארץ וכן ממנו לחבל השני וכן ממנו להשלישי ובצירוף עוביין יהיה עשרה טפחים [ש"ס]:

לה

(לה) ובין קנה לחבירו וכו' – ולא אמרינן בזה שפרוץ מרובה על העומד דלבוד כסתום דמיא:

לו

(לו) ובלבד שיהו כפותים – היינו שהוא כופתה מבע"י ומניחה ואז מותר לטלטל עי"ז בשבת והטעם דבעינן כפיתה אחד שלא יברחו וגם דאל"ה יהיה הפסק בין חלל שבין רגלי הבהמה להארץ אבל כשהיא כפותה שוכבת בגופה על הקרקע ומיירי שיש עשרה טפחים בגובה אף כשהיא שוכבת:

לז

(לז) בפחות משלשה – עיין בבה"ל:

לח

(לח) חשובים מחיצה וביניהם רה"י – וכגון שהיו מוקפים מארבעה רוחות ומחיצה גמורה היא ומועלת אפילו בר"ה ועיין לקמן ס"ז בהג"ה. וה"ה דמחיצה כזו הוי הפסק לענין לדבר ד"ת נגד מקום שאינו נקי [אחרונים]:

לט

(לט) והוא שלא ידעו וכו' – אף דבמחיצה כזו אין בה משום בנין בשבת מ"מ אסור כשידעו כדי שלא יבואו לזלזל באיסור שבת. ואפילו בדיעבד אסור ודינו כמחיצה הנעשית במזיד בס"ג:

מ

(מ) לא יעשה מהם – ואם אדם אחר רשאי לעשות מהם מחיצה הוי ספק דשמא ירגישו בזה [מ"א בשם הב"י] ובא"ר מיקל בזה:

מא

(מא) מחיצה עוד – ואפילו בשבת אחרת דמאחר שקרוב שירגישו הו"ל כמעמיד מתחלה לדעת ולא דמי לסעיף ו' דהתם מתחלה לא היה לו לחוש שידע ואפילו בפעם הראשון אם לא היה לו אנשים כדי צרכו והעמידן במקום אחד ואח"כ אמר להם שילכו והוא הולך ביניהם אסור שקרוב הדבר שירגישו ומה דאמרינן דגם כשהם מהלכין מותר הוא כשמהלכין מעצמן או שיש סיעה גדולה של אנשים שהולכין ואין ניכר מה שהוא הולך ביניהם:

מב

(מב) שלא יעמיד אותם וכו' – שכשם שצריך שלא ידעו האנשים שמעמידים אותם למחיצה כך צריך שלא ידע האיש שמעמידים בשבילו בשעה שמעמידים אותם אבל לאחר שכבר הועמדו לכו"ע לא איכפת כלל במה שידע וכדלעיל בס"ו:

מג

(מג) אלא יעמיד אותם אחר – והרשב"א חולק ע"ז ודעתו שגם הוא בעצמו מותר להעמידם ואין קפידא רק על האנשים בעצמן שעומדין למחיצה שלא ידעו שהועמדו לזה ועיין בא"ר שכתב שכן הוא ג"כ משמעות שארי פוסקים וכן עיקר:

מד

(מד) להוליך שם תינוקות – והוא שאין התינוק יודע שחפץ זה הוא של אביו ולהנאת עצמו הוא מתכוין בהבאתו אותו שסבור שמצא חפץ בר"ה אבל אם יודע שחפץ זה הוא של אביו הרי הוא מתכוין מן הסתם בהבאתו בשביל אביו וצריך כל אדם למחות בתינוק זה שלא יביאנו וכ"ש שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו וה"ה אם החפץ הוא של אדם אחר והתינוק יודעו ומכירו ויביאנו אליו וכ"ז באחרים אבל אביו מצווה לחנכו ולגעור בו ולהפרישו כשרואהו מחלל שבת אפי' להנאת עצמו ואפילו באיסורי ד"ס כמ"ש בסימן שמ"ג וכ"ש שלא יוליכנו שמה כדי שיביאנו אפילו אין החפץ שלו [אחרונים]:

מה

(מה) מרובה – אפי' שתי מחיצות שלמות [וגם הדופן שבה הלחי או הצוה"פ עשויה כדין] ובמחיצה השלישית היה הפרוץ מרובה נחשב אותה המחיצה כמאן דליתיה ואפילו כנגד העומד נחשב כפרוץ ונמצא שאין לו בס"ה כ"א ג' מחיצות אבל כשעומד מרובה מותר וי"א שאפילו העומד אינו מרובה מצ"א רק משני הצדדים מצטרפים אהדדי ומתבטל הפרוץ לגביה ואפילו אם העומד גופא שבשני הצדדים אינו במילואו אלא יש בכל אחד ג"כ פרצה אלא שהעומד רבה עליו נחשב עי"ז כאלו כולו עומד ומתבטל הפרוץ שבאמצע כגון שהיה שטח הרוח רוחב חמשה עשר אמה ונשאר בקצה הכותל אמה ונפרץ אמה ונשאר עומד שני אמות ואצלו פרצה גדולה של שבעה אמות ואצלו עומד שני אמות ועוד פרצה אמה ועוד פס אמה בקצה השני של הכותל נחשב זה כאלו עומד מרובה על הפרוץ:

מו

(מו) פחותה וכו' – דהוי לבוד וכעומד דמי וע"כ אפילו אם בלא זה היה שם פרצה גדולה כגון שמחזיק שטח אותו הרוח י"א אמה והיה שם פרצה של חמשה אמות במקום אחד ובששה אמות הנותרים היה בכולן פרצות קטנות של פחות פחות מג"ט חשבינן אותן הפרצות כאלו הן סתומות ונמצא שהעומד מרובה:

מז

(מז) משלשה טפחים – ואף דבפרוץ כעומד מבואר בס"ט דעד עשר אמות נחשב לפתח בפרוץ מרובה אפילו ע"י פרצות של ג"ט ג"כ אסור משום דהעומד מתבטל לגביה:

מח

(מח) פרוץ כעומד מותר – דלא צריך שיהא העומד מרובה על הפרוץ אפילו אם שוין הם ג"כ מותר כיון שאין הפרוץ מרובה ואפילו כנגד הפרוץ מותר לטלטל דיש ע"ז דין מחיצה שלמה:

מט

(מט) בין בשתי – שעומד ע"ג קרקע בגובה ויש חללים רחבים בתוך המחיצה עד שהפרוץ הוא שוה לעומד:

נ

(נ) בין בערב – דע דכל מחיצה צריך שלא יהיה בתחתיתו חלל שלשה טפחים [דאם היה בו חלל ג"ט אפילו למעלה עשה השבעה טפחים בלא שום חלל דנמצא שהעומד מרובה על הפרוץ או שהיה למעלה עשרה טפחים שלמים ג"כ לא מהני דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין תחתיה] וכן אם המחיצה היה למטה גובה ששה טפחים והרחיק שלשה טפחים שלמים והעמיד למעלה עוד פס והשלימו לעשרה טפחים ג"כ לא מהני אף שהעומד מרובה על הפרוץ דאתי אויר של חלל ג"ט שתחת הפס ואויר שלמעלה מן הפס עד לרקיע ומבטלי ליה להפס שבאמצע וכן אם עשה למטה בתחתיתו ג"ט וכן למעלה ג"ט ובאמצע נשאר רוחב ד"ט חלל אף שבס"ה יש עומד של ששה טפחים ומרובה הוא על החלל שבינתים לא הוי מחיצה דאתי אוירא דלמעלה והאויר ד"ט שבאמצע ומבטלי ליה להשלשה טפחים אבל אם עשה למעלה ארבעה טפחים ובתחתיתו שלשה טפחים ובאמצע נשאר ג"ט חלל בזה לא אמרינן דהאוירין מבטלי ליה להארבעה טפחים עומד שלמעלה שאחרי שהוא מרובה על האויר שתחתיו אין יכול האויר לבטלו דאדרבה האויר בטיל לגביה וכאלו סתום כולו דמיא והנה בזה הציור שציירנו העומד מרובה על הפרוץ ופרוץ כעומד לא משכחת לה בערב כמו שכתבנו בבה"ל והנה לשון זה של המחבר הוא נובע מלשון הטור ונראה דהטור לאו דוקא נקט פרוץ כעומד לענין ערב ומשום שתי נקטיה ותדע דבפסקי הרא"ש לא כתב שם רק דעומד מרובה על הפרוץ מתיר בערב ועיין בבה"ל:

נא

(נא) שלא יהא וכו' – דעי"ז נחשב כל הכותל כאלו אינו ואפילו העומד מרובה על הפרוץ:

נב

(נב) אבל עד עשר – ועד בכלל:

נג

(נג) אפילו וכו' – דשוב אין נחשב המקום ההוא לפרצה:

נד

(נד) מותר – ואפילו כשכל הארבעה רוחות היה בהן פרצות כאלו:

נה

(נה) ע"ג מותר – לטלטל בתוכן דכדפנות שיש בהן פתחים חשיבי:

נו

(נו) והנ"מ בחצר וכו' – ר"ל שנפלו כותליה ועשה שם קונדסין בצורת פתחים ומפני שיש בהם דיורין דרך להיות שם פתחים הרבה לכך התירו:

נז

(נז) ע"י צורת הפתח – לאפוקי אם היה ההיקף כתיקונו אלא שיש בה פרצות יותר מעשר מהני צורת הפתח אפילו בבקעה בארבעה רוחותיה אפילו אם היה הפרוץ מרובה על העומד:

נח

(נח) לפרצה יותר מעשר – אבל בעשר מועיל אפילו פרוץ מרובה על העומד ואפילו בבקעה ואפילו כל הד' רוחות ע"י צורת הפתח ופעמים מועיל אפילו בפרצה יותר מעשר כגון ברוח שלישי של מבוי מהני צורת הפתח ואפילו לדופן כולו כשהוא מפולש כיון ששתי דפנות שלימות וכדלקמן בסימן שס"ד ס"א:

נט

(נט) אא"כ עומד וכו' – ונכון לחוש לדברי הרמב"ם שגם דעת הסמ"ג והסמ"ק הוא כן:

ס

(ס) קנה מכאן וכו' – אפילו אחד גבוה מחבירו הרבה והקנה העליון מונח בשיפוע:

סא

(סא) וקנה על גביהן – וה"ה ע"י חבלים:

סב

(סב) אפילו אינו נוגע בהן – דאמרינן גוד אסיק והקנים עולים עד החבל וכגון שהחבל קשור למעלה לאיזה דבר:

סג

(סג) ויהיו מכוונים וכו' – ר"ל ששני הקנים יהיו מכוונים ממש נגד הקנה העליון ולא מרוחק ממנו אפילו כל שהוא ואפילו אם קנה אחד לא היה מכוון כנגדו אלא רחוק כל שהוא פסול והטעם דאפילו אם נימא גוד אסיק הלא יהיה הקנה העליון מן הצד ולא מהני וכדלקמיה. ואם שני הקנים שלמטה אינם מכוונים זה כנגד זה צריך לצמצם שקנה עליון שעל גבן יהיה ג"כ באלכסון מכוון נגד שני הקנים שתחתיו:

סד

(סד) מן הצד – פי' שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומה לפתח שהמשקוף ניתן על שתי המזוזות. ודע דמה שמקיל הט"ז אפילו עשאו מן הצד אם עשאו בגובה הקנה בשוה עם הקנה ממש שאין הקנה העומד בולט למעלה מן החבל כל האחרונים חולקין עליו וס"ל דבעינן שיהיה החבל ע"ג הקנים ממש. ואם הקנה שלמעלה תחוב בין קנה לקנה שנחקק קצת בקנים כעין שעושין האומנים והקנים עודפין למעלה על גב הקנה שמונח ביניהם מסתפק הפמ"ג ומצדד בזה להחמיר אבל אם אין הקנים עודפין למעלה אלא שחקק רק מעט באמצעיתן להניח החבל בתוכו שיהא מונח בטוב ולא ישתלשל למטה שפיר דמי דמיקרי זה על גבו. וכן אם נועץ מסמר בראש הקנה וקושר בו החבל ש"ד דהא מונח מלמעלה נגד הקנה. ואם כרך החוט סביב הקנה מן הצד עד שבכריכתו העלהו על ראשי הקנים ג"כ כשר. אם יכול לסמוך על הטעליגראף במקום צוה"פ עיין בתשו' מאמר מרדכי סימן ל"א ובתשובת שואל ומשיב מהד"ק ח"ב סי' פ"ו ופ"ח ובתשובת בית שלמה ח"א סימן מ"א:

סה

(סה) לא מהני – ואם העמיד קנה אחר תחת איזה מקום שהיה מן הצד כשר ומ"מ יש לשלוף קנה הפסול מפני הרואים:

סו

(סו) גמי – ומ"מ אותו גמי צריך שלא ינטל ע"י רוח וכתב בספר מחצית השקל דמ"מ קיל קנה שעל גבן מקנה שבצדדים דאותן שבצדדים צריך ליזהר שלא ינידם הרוח [וכמו שכתב המ"א בסימן שס"ג סק"ד] כיון דהם משום מחיצה ומחיצה שהרוח מנידה לא מיקרי מחיצה אבל הקנה שעל גבן נהי דצריך ליזהר שלא ינטל ע"י הרוח אבל אי הרוח ינידו אין בכך כלום דעיקר המחיצה תלוי בשני הקנים העומדים מן הצד ויש מאחרונים שמחמירין בזה ולדידהו בשעושין העירוב ע"י חבל צריך למתחו בחזקה כדי שלא ינידו הרוח:

סז

(סז) קודם שהתחיל להתעגל – ר"ל דלא מצרפינן מקום העיגול לגובה יו"ד טפחים שצריך להיות צוה"פ:

א

(מ"א ס"ק י"ו.) וז"ל הגהות אשרי ואוירא נ"ב נראה דלקח דין זה מדפריך בדף יו"ד כמתמי' ש"מ דעומד מרובה על הפרוץ משני רוחות לא הוי עומד וצ"ל דתלמודא ס"ל דהוי עומד יבדף י"ו מתמיה בהפך ומה שתי' תוס' דבדף י"ו מתמיה דאיכא דאתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה. אם כן ה"ל לתלמודא לפרוך בפעם א' אי מוקי ליה עילאי או באמנע אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה מש"ה מחלק הג"א ואומר דלעיל דף י' מתמיה דקים ליה לתלמודא דבעמוד גמור בשני רוחות הוי עמוד דאתי אוירא וכו' אבל מסקנא משני כולי האי לא אטרחוהו רבנן חוזר מסברא זו דבעומד גמור לא אמרינן אתיא אוירא וכו' ולהכי לא פריך הכי אמצעי אתי אוירא וכו' דבעומד משני רוחות לא אמרינן הך סברא ולא פריך אלא כמתמיה ש"מ עומד מרובה על הפרוץ היכא דעומד ע"י לבוד הוי עומד בתמיה ומעתה א"צ לדחוקיו של מ"א. ובסוף הסעיף אין הבנה לדבריו:

ב

(ט"ז ס"ק ד') אבל אם הוא כרוך נ"ב ליתא דבעינן ע"ג ממש כדאי' בברייתא וקנה אחד על גביהן ואי לאו הכי הוי מן הצד וכן פסק בת"ח ע"ש:

א

מג"א ס"ק ט"ז עומד מרובה על הפרוץ מב' רוחותיו. ולא מהני הכא דאויר האמצעי פחות מד' עם האויר שלמעלה מחבל הג' מבטלים להאויר פחות מג' עם החבל הג' כ"ש דהוא יחד ג"ט ואם עשה מחצלת. כצ"ל:

ב

סעיף י"א אפילו אינו נוגע בהן. ומטעם דאמרי' גוד אסיק והקנים עולים עד החבל ומטעם זה אפי' קנה א' גבוה וקנה א' נמוך לא הוי כפתחא שמאי בראשו א' לשמים וראשו א' לארץ דהא דאמרי' הקנה הנמוך עולה עד למעלה הרא"ם בתשובה ח"ב סי' כ"ו. וע' מג"א סק"כ ולפ"ז אם החבל עצמו משופע הרבה הוי כפתחא שמאי וצ"ע לדינא:

ג

מג"א ס"ק י"ח אפי' א' גבוה מחבירו. כצ"ל:

א

(בש"ע סעיף ג') מחיצה הנעשית שבת כו' ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סימן מ"ד אם נתקלקל הלחי בי"ט שני אסור לתקנו על ידי אמיר' לעכו"ם אם שגג המורה וצוה לתקנו מותר הטלטול אפילו בשבת שאחריו ואפילו אם נעשה התיקון במזיד שידע שאסור אעפ"כ עשאו מהני אפילו להפוסקים דאין ע"ח ביו"ט ולא הועילה בי"ט כלל כיון דטעמא דמזיד משום קנסא ולא קנסינן בשבת בשביל שעבר ביו"ט ומכ"ש להפוסקים ע"ח ביו"ט וע' בסימן שס"ג ס"ק ד' ואפילו למג"א שם שרי כאן ע"ש:

א

וה"מ שלא היתה שם מחיצה. לפי' ר"ת דהטור וש"ע נמשך אחריו יש ב' דרכי' לענין חומרא במזיד הא' הוא כמ"ש כאן ובטור דהיינו אם לא היה ברה"ר שם מחיצה קודם שבת ובשבת עשה מחיצה במזיד אינה מועלת לקולא דהיינו לטלטל בתוכה כמו ברה"י דקנסוהו רבנן אבל אם הי' ברשות הרבים כבר קודם שבת שם מחיצה וע"ש הי' רה"י ועירב עם אחרת שהיא רה"י ונפלה בשבת ממילא הי' חוזר ונעשה רה"ר ונאסר הכל בין לטלטל בתוכה בין לטלטל לחבירו ועשה במזיד המחיצה חזרו להתירן הראשון וז"ש כאן נגללו המחצלאו' דהיינו כל המחצלאו' וחזר להיות רה"ר לגמרי ובזה מהני חזר ועשה אפי' לזה שיהיה מחדש רה"י לגמרי אפי' לטלטל בתוכה וזהו קולא והדרך השני הוא דאין חילוק בין היה קודם שבת או לא אלא אפי' אם היה קודם שבת אין מועיל בנפל וחזר ועשה אלא בענין שהי' כבר רה"י אלא שהיו ב' חצירות שם ועירב כ"א לעצמו והיו המחיצות שביניהם מועילים שאין א' אוסר על חבירו ונפלו ונאסרו כ"א מכח חבירו וחזר ובנה אפי' במזיד מהני שכ"א יכול לטלטל בחצירו ואין השני אוסר עליו אבל הי' אפי' קודם שבת מחיצה ברה"ר ועשה כאן רה"י ונפל וחזר ונבנה במזיד אינו מועיל לעשות רה"י שנית לטלטל בתוכו כי זהו נוגע באיסור תור' לעשותו רה"י משא"כ ברישא שהמחיצו' הראשונות שנפלו לא היו נצרכים אלא לאיסור דרבנן דהיינו שאחד יאסור על חבירו בלא מחיצה לזה מהני המחיצה. והדרך האחד הוא דעת הר"ן והשני הוא דעת הרא"ש כמ"ש ב"י וכתב שאף הדרך הא' יש לכוונו בדברי הרא"ש ובאמת א"א שהרי כתב הרא"ש דר"נ איירי בעושה מחיצה ברה"ר שע"י נעשה רה"י אבל הכא אף בלא מחיצה זו היא כבר רה"י אלא שהמחיצה אינה בא אלא לסלק הדיורין פירוש שלא יאסרו זע"ז מכח שעירבו שנים ולא יחד וא"כ כל שרוצה לעשות עכשיו רה"י לא מהני מה שהי' כבר ונפל ולדרך הא' מהני כיון שהי' קודם שבת ומו"ח ז"ל כ' להגיה בדברי הטור במ"ש או ג' שהקיפו במחצלאות סביבותיהן ברה"י ומחק תיבות ברה"ר וכן באשר"י ורוצה להכניס הדרך השני שזכרנו בדברי הטור דהיינו שהמחיצות הראשונות קיימות והוה רה"י אלא שהחדשות נפלו וזה א"א שהרי הטור כ' שעירבו יחד וא"כ אין המחיצות גורמים היתר טלטול מזה לזה והיאך אמר נגללו נאסרו אדרבא נגללו יש טפי היתר דהא עירבו יחד בשלמא לדרך השני שפיר עשו המחיצות המבדילות ההיתר שהם עירבו שנים ולא יאסור ח' על חבירו הוה שפיר נגללו נאסרו וזה פשוט והדברים כפשוטן והג"א אינה תיקן אלא עיוות בזה:

ב

ואפי' כשהם מהלכים. בפ' מי שהוציאו דף מ"ג נחמיה בר חנילאי משכתיה שמעתא ונפק חוץ לתחום א"ל ר"ח לר"נ נחמיה תלמידך בצער א"ל עשה לו מחיצה של בני אדם ויכנס ויתיב רבה וקא מבעיא ליה אר"נ ב"י מאי קבעיא ליה אילימא בדמלו גברא עסקינן פרש"י שהיו לו אנשים הרבה שיכולין לצאת חוץ לתחום כגון שעירבו לעשות לו מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ממקום שהוא שם עד התחום וקא מבעי' לי' אי הלכתא כר"ג דליהני ליה מחיצות שלא שבת בהם מבע"י א"ד בדלא מלו גברי עסקינן ומבעיא ליה אי הלכה כר"א כו' והקשו התו' וא"ת כי לא מלו גברי נמי ילך עד מקום שהמחיצה מגעת ואח"כ יעשה היקף אחר עד שיגיע לתחום וי"ל כיון שכבר עשו פעם א' ידעו שלדעת כן עשה ואסור מכאן ואילך כו' עכ"ל וכתב ב"י שהקשה הרא"ש מאי קמבעיא ליה ואי מחיצת בני אדם מועלת דרך הילוכם אמאי לא מלאו גברא ונלע"ד לתרץ דגם קושיא זו מתורצת בתי' התוס' דאם היה מעמידם ואח"כ מוליכם היו מרגישים שלצורך המחיצה הוא עושה כן משא"כ בהעמדה בעלמא לא היו מרגישים כ"כ:

ג

והוא שלא ידעו כו'. ב"י כ' זה בשם הר"ר יונתן ונתן טעם לזה דכיון שלא ידעו שלשם מחיצה משים שם הוה מחיצה שנעשית בשוגג דהוי מחיצה אפי' לטלטל שאם ירגישו בדבר הזה נעשית במזיד ולא הוי מחיצה אלא להחמיר עכ"ל וקשה לי דאם באת לדמות זה למזיד שיש בו חילוק לענין הנ"ל מה מועיל כאן שאותו אדם שהוא עומד במקום מחיצ' אינו יודע דבר זה מ"מ העושה את המחיצה ההיא הוא יודע ובמזיד הוא עושה מה לנו שהאדם העומד אינו יודע והלא אותו אדם הוא דומ' לעצים ואבנים שעושי' במחיצ' והקפידו בתלמוד על העוש' מחיצה במזיד לעיל וא"כ רב חסדא שאמר לעשות מחיצ' ע"י אדם אין לך מזיד גדול מזה ואע"ג דאיתא בגמ' לחלק בין לדעת דהיינו שאם יודע שלשם מחיצה הועמד אסור ושלא לדעת פירש"י דאין שם משום עשיית אוהל ופרכי' והא ר"ח לדעת הוה ומשני ר"ח לא היה מן המנין זה אינו ענין למזיד דלעיל דהתם לא מיירי אלא מענין המחיצ' עצמה שיש בה איסו' אם נעשית לדעת מי שהוא במקום המחיצ' אבל לענין העוש' אותה במזיד ודאי אסור משום קנס כדלעיל וא"כ קשה על ר"ח שציוה לעשות מחיצה כזו לכתחלה ואם היה כאן היתר דלא לשוויי' מזיד בזה ה"נ נימא לעיל בעשא' במזיד דיהיה מותר אם עשאה אחר שלא ירצה ליהנות ממנה ובאמת נ"ל שכאן אין שייך איסור העושה כיון שבמחיצה עצמה אין שם איסור בנין כמ"ש רש"י והא דהחמירו בלדעת הוא משום שלא יבא להקל באיסור שבת כמ"ש ב"י בשם א"ח בשם הרשב"א לענין אם א' מהם יודע שאסור:

ד

מן הצד לא מהני. פירש"י שלא נתן העליון על שני הקנים העומדים אלא חברו להם מן הצד לפי שאינו דומ' לפתח שהמשקוף ניתן על ב' המזוזות עכ"ל. ונרא' פשוט דהך מן הצד לפירש"י אין האיסור אלא אם החבל שלמעלה קשור שלא בקצה העליון של הקנה אלא בולט קצת מן הקנה למעל' מן החבל אבל אם הוא כרוך בקצה עליון מצדו ואין בולט מהקנה למעלה מהחבל כשר וכ"ה ברש"י פ"ק ד' י"א לעיל מיניה וז"ל מן הצד כלומר שמתח זמורה מזה לזה באמצעיתן ולא על ראשיהן עכ"ל ועבסי' שס"ז סכ"ג מ"ש מזה בעירוב שלנו בס"ד: