שולחן ערוך, אורח חיים ר״ס: דיני הכנסת שבת. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני הכנסת שבת. ובו ב סעיפים:
מצוה לרחוץ: הגה כל גופו ואם א"א לו ירחץ (טור) פניו ידיו ורגליו בחמין בע"ש ומצוה לחוף הראש ולגלח הצפרנים בע"ש: הגה ואם היו שערות ראשו גדולות מצוה לגלחן (א"ז פ' אלו מגלחין) וכשנוטל צפרניו לא יטול אותן כסדרן ויתחיל בשמאל בקמיצה ובימין באצבע וסי' לזה דבהג"א בשמאל ובדאג"ה בימין (אבודרהם בספר המוסר):

ב

כשיהיה סמוך לחשיכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה עשרתם ערבתם הפרשתם חלה ויאמר להם הדליקו את הנר: ובמקום שאין מעשרין א"צ לומר עשרתם (טור):

א

מצוה לרחוץ כו'. וכשם שנר של שבת אחד אנשים ואחד נשים חייבים בו כדאית' בסי' רס"ג כך צריך ליזהר ברחיצה בחמין (מהרר"ש במהרר"ל ז"ל):

א

לרחוץ. אחד אנשים וא' נשים:

ב

הצפרנים. כתב בצוואת ר"י חסיד שלא ליטול הצפרנים ולא לגלח בר"ח. וכתב כנה"ג אפי' אם חל ר"ח בע"ש אין להסתפר מפני סכנה ויש להסתפר ביום ה' שלפניו. ועי' בסי' תצ"ג ס"ג. ובמגיד מישרים משלי כתב שאין לקוץ צפרני הידים והרגלים ביום א' ואין לקוץ אלא בע"ש או בעי"ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' ובשאר ימים אין לקוץ כלל. ומט"מ כתב בשם ס' הגן שלא ליטלן ביום ה' מפני שגדלין בשבת וכתב הט"ז דלפ"ז גם בגילוח שערות אין לעשות ביום ה' ע"ש. ואינו מוכרח דהא אנשי משמר היו מסתפרין ביום ה' ועוד אמאי המלך מסתפר בכל יום הא לא יש לו שער עיין יד אהרן ובשכנה"ג. השורף צפרניו חסיד קוברן צדיק זורקן רשע. נדה י"ז. (והטעם דקודם החטא של אדם הראשון היה מלבושו ציפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורניים ומאחר שהאשה גרמה שנתפשט המלבוש לכך מה שנשאר מהם יש לחוש ליענש בו האשה. תולעת יעקב):

ג

בקמיצה. והאר"י ז"ל היה מלעיג ע"ז ולא היה חושש לכך הכוונות וכ"כ בתשב"ץ מיהו יש לזהר לכתחלה. מ"א:

ד

ערבתם. וכתב ב"ח דעכשיו שנוהגין לערב ערובי חצירות בעד כל השנה א"צ לומר ערבתם:

א

שבת כ"ה מהא דר"י בר אלעאי

ב

מרדכי בשם שבולי הלקט

ג

כל בו וספר חיי עולם

ד

שבת ל"ד

א

ס"א כל גופו. שם נשיתי טובה כו':

ב

ומצוה. שם ל"א א' ואצל מעשה דאבישי:

ג

ולגלח כו' ואם כו'. כמו בעי"ט וכמ"ש בירושלמי שם א"ר חגי ר"ש כו' פ"ק דר"ה ובמ"ר הביאו הרא"ש סוף ד"ה ומגלחין זקנם כו' ר"ל כמו בכל עי"ט:

ד

ואם היו. תענית ט"ו ב' וכמ"ש במ"ק י"ז א' כדי שלא כו' ומטעם זה מצוה לגלח הצפרנים כמ"ש ביבמות מ"ח א':

א

ס"ב בלשון. שם:

ב

הפרשתם כו'. טור במקום עשרתם:

ג

ובמקום כו'. וכן אמרו בירושלמי שם א"ר חגי ר"ש בר רב יצחק הוה מפקיד על בייתיה עירבתן הדליקו את הנר ולמה לא אמר עשרתם אלא כל מה דהוה אכיל מן שוקא הוה אכיל:

א

מצוה וכו' – ומשמע בגמרא דאפילו מי שתורתו אומנותו יש לו לבטל כדי לקיים רחיצה בחמין דמביא שם הגמרא מר"י בר אלעאי אך שם בדידיה לא נזכר כ"א פניו ידיו ורגליו:

ב

כל גופו – עיין בא"ר שמפקפק בדין הטור ונ"ל דאם לא השיג בבית המרחץ מים חמין רק מועטין מוטב שירחץ בהן פניו ידיו ורגליו דהוא מבואר בגמרא בהדיא:

ג

בחמין – ובפושרין יש לעיין כיון דבגמרא נזכר חמין ופושרין אין בכלל זה וכמו שהביא בשע"ת לקמן בסימן שכ"ו לענין איסור רחיצה בחמין בשם הנ"ב אך על ההיא דהנ"ב גופא יש לעיין הרבה וכמ"ש שם אבל בצונן בודאי לא יצא בזה ידי המצוה אך אם לאחר שנשתטף בצונן נתחמם היטב ע"י הבל הזיעה שהעלה על עצמו לכאורה הוא בכלל רחיצה בחמין וראיה ממה דאיתא לקמן בסימן שכ"ו ס"ד דלא ישתטף אדם בצונן ויתחמם כנגד המדורה וכו' ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין ואפשר דשם מפני שהוא להחמיר ולא להקל:

ד

לחוף הראש – בב"ח העתיק בחמין ובאמת לא נזכר חמין בהפוסקים ובכל מידי דמהני למיחף הראש סגי ובזמן הגמרא היה דרכם ע"י איזו נתר וכדומה וכדאיתא בשבת נ' ע"ב ברש"י ד"ה חופף עי"ש:

א

[א] כל גופו וכו'. משמע דכל גופו מצוה ביותר וכן משמע בטור, וברמזים כתב מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו וכל שכן כל הגוף, עד כאן. וצריך עיון דבשבת דף כ"ו אמר ר' נחמן אמר רב רחיצת ידים ורגלים ערבית בחמין רשות ואני אומר מצוה מאי מצוה מנהגו דר' יהודה בר אלעי ערב שבת מביאין לו ערבה מלאה חמין ורוחץ פניו וידיו ורגליו, עד כאן, ואיך לא היה מקיים ר' יהודה מצות כל גופו, שוב מצאתי בראב"ן סימן שמ"ג שכתב דר' יהודה בר אלעי כשלא היה מרחץ מיירי והוא דחוק, ועוד דהא לרב אף ידים ורגלים רשות ואין לומר דמודה רב שכל גופו מצוה דאם כן למה חולק בין הדלקת נר לרחיצה הוה ליה לחלק ברחיצה גופיה, גם בלאו הכי דוחק לומר כך, ועוד בעובדא דבית הלל דחייף רישיא ובאבישי בן צרויה פרק חלק ובפרק אין צדין גבי רבא משמע שם שלא היה במרחץ לרחוץ כל גופיה, וכי תאמר כולם אי אפשר ברחיצה היו, וכן במרדכי ואגודה פרק במה מדליקין לא כתבו דמצוה אלא בפניו ידיו ורגליו והך מצוה רצה לומר מצוה לשמוע דברי חכמים (ראב"ן) שם:

ב

[ב] בערב שבת וכו'. ואם אי אפשר בערב שבת ירחוץ בחמישי בשבת (ב"ח):

ג

[ג] [לבוש] וגם יחוף וכו'. מבואר מעובדא דהלל ואינך שהבאתי, אך בסנהדרין דף ק"י רב חזייה לרב כהנא דהוי חייף רישיא, פירש רש"י חופף ראשו ומעדן בעצמו, אמר ליה לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליו. ונראה לי דערב שבת שאני, ואפשר שלזה אמר רב רשות שלא נאמר שהוא איסור כמו בשאר ימים לעדן עצמו. עוד יש לומר כפירוש רש"י שם חופף ראשו בשעה שהיה לו ללמוד תורה, עד כאן, משמע דשלא בשעת לימוד ליכא איסור, מיהו כל שעה חייב ללמוד תורה, ורש"י טעמא קאמר דאיסורא הוא משום שראוי ללמוד תורה בשעה זו:

ד

[ד] צפורניו וכו'. כדאיתא במדרש שפעם אחת נפטר רב אחד ונתראה לתלמיד בחלום שהיה לו כתם על מצחו ואמר לו מפני שלא היה נזהר מלדבר בברכת אחת מעין שבע וכשהחזן אומר קדיש, ושלא היה נזהר לגלח צפורניו בערב שבת, עד כאן. מי שטובל עצמו בערב שבת יטול צפרניו קודם טבילה כמו נדה, ומי שקורא שנים מקרא ואחד תרגום בערב שבת יטבול קודם שיקרא (של"ה):

ה

[ה] [לבוש] לכבוד שבת וכו'. כתב אבודרהם בסוף הספר זה לשונו, ימין אגהב"ד שמאל דבהג"א ומצאתי סימן אחר קשי"א בל"א תירוץ פירוש קמיצה שמאל ימין אצבע, באזהרה לך אל תקוץ יום רביעי והלאה צפורנים והטעם מפני שעד יום רביעי הוא משבוע שעבר ומיום רביעי והלאה הוא משבוע הבאה ולכן הזהיר לקוץ צפורניו מיום רביעי והלאה כדי שיהיה התיקון לכבוד שבת וסימן זה רומז בנטילתם על זה הסדר קשיא, ואין לשאול טעם למה כי אין בו תירוץ עד כאן לשונו. וכתב עליו מטה משה זה לשונו מה שכתב שמיום רביעי והלאה יש ליטול צפרניו מצאתי בספר הגן שהיה מקפיד ליטול ביום חמישי כי הוא מגדל בשבת וכן ראיתי נוהגין עד כאן לשונו. ותימא לי על הב"ח דלעיל בסוף סימן רמ"א פסק כאבודרהם ובסימן זה פסק כספר הגן, גם תמיהני במה שראיתי בדרישה סימן רמ"א שהעתיק דבר אבודרהם בזה הלשון ולכן לא יקוץ אותם מיום רביעי ואילך לכבוד שבת, עד כאן, הרי מבואר דאבודרהם סבירא ליה נמי כספר הגן ודלא כהבנת המטה משה וב"ח, אך צריך עיון לפרש זה בלשון אבודרהם שלפנינו. שוב עיינתי דודאי כוונת ר' דוד אבודרהם הכי דהא הסימן ניתן אל תקוץ יום ד' והלאה משמע דאסור עד ערב שבת, ועוד מידי הוא טעמא כדי שיהא לכבוד שבת וזה ודאי הוא בערב שבת כמו רחיצה, ומה שכתב ולכן הזהיר לקוץ וכו' רצה לומר הזהיר שלא לקוץ, ומה שכתב מפני שעד יום רביעי וכו' לא בעי אלא ליתן טעם למה הזהיר בסימן זה שלא לקוץ מיום רביעי ואילך עד ערב שבת ולא הזהיר מיום ראשון ואילך לזה נתן טעם דמיום ראשון לא הוצרך להזהיר כיון ששייך לשבת שעבר אבל מיום רביעי ששייך לשבת הבאה צריך להזהיר וזה נראה לי ברור. והנה מה שכתב ספר הגן שמגדל בשבת הבינו אחרונים דהא כמו איסור שגורם שמתחיל לגדל בשבת, ולא ידעתי טעמו באיסור גורם זה במידי דאתי ממילא גם מצינו במשנה פרק ד' דתענית מותר לגלח בחמישי אף דזה מיירי לאנשי דטרודין בערב שבת מכל מקום [אילו] היה בו צד איסור לא התירו להם אף שטרודין, מיהו בזה יש לומר כיון דמצוה עביד לא חשו לזה כדלעיל ריש סימן רמ"ח במפליג בספינה ושם פירשתי עוד בענין, לכן נראה לי הטעם כפשטיה דכיון דחוזר ומגדל בשבת אין זה תיקון כבוד שבת שהרי הקלקול חוזר בשבת וכל שכן כשנוטל ביום רביעי ועוד תשובת בית יעקב סימן מ"ח דלא ירד לזה:

ו

[ו] [לבוש] שכשנוטלים כסדרן וכו'. דקשה לעניות ולשכחה ולקבור בנים (ר' דוד אבודרהם), ור"ש לא חשש ליטול צפרניו כסדר (מטה משה), גם האר"י לא היה חושש לכך מיהו יש ליזהר לכתחילה (מגן אברהם). ובאמת מי ישמע להקל ראש בחמירא סכנתא, ומשמע בשבילי אמונה דאפילו בשני צפורנים כסדרן יש סכנתא, ובכלבו סוף סימן פ"ז דיטול תחילה יד שמאל ואחר כך ימין:

ז

[ז] בימין בדאג"ה וכו'. היינו כפירוש שני דר' דוד אבודרהם שהבאתי בס"ק ה', אבל לפירוש ראשון ימין אגהב"ד, וצריך עיון דבשל"ה דף קל"א לא הביא אלא פירוש ראשון דר' דוד אבודרהם ולא הזכיר מפירוש שני שהסכימו רמ"א ולבוש, וכן הב"ח סוף סימן רמ"א לא הביא אלא פירוש ראשון, וכן נראה עיקר כי כן כתב הכלבו שם ושבילי אמונה וספר מוסר וע"כ, ונראה דמכל מקום הסימן קשי"א קיים ואל"ף הוא סימן על אגודל ולא על אצבע ואולי נפל טעות באבודרהם בזה ואם כן ליכא פלוגתא כלל ומה שכתב ומצאתי סימן אחר וכו' נראה דאין חילוק בדין אלא דיש פירוש אחר דלפירוש ראשון הוי סימן בלשון בדאג"ה וכו' ולפירוש שני הוא הסימן בלשון קשי"א, אבל לדינא הכל אחד. גרסינן בפרק אלו מגלחין השורף צפרניו חסיד קוברן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהם אשה ותפיל, עד כאן, וטעמא דקודם שחטא אדם הראשון היה מלבושו ציפורן וכשחטא נתפשט ממנו ולא נשאר ממנו רק צפורנים ומאחר שהאשה גרמה שנתפשט המלבוש ולכך מה שנשאר מהם יש מקום להתענש בו האשה (תולעת יעקב), ולזה היה ר"י זורקן בבית המדרש דלא שכיחי נשי וכי תאמר זימנין דמכנשי להו ושדי להו אבראי כיון דאשתני אשתני ושוב אין מזיקין (גמרא), וכתב הפרישה סימן רמ"א מכאן יש היתר להשליך הצפורנים בבית המרחץ שרוחצים שם האנשים לחוד גם יש ללמוד דאם חותך בביתו במקום שנשים שם שכיח ונפל מיד קצת צפרניו אזי יכבד אותו המקום או ינקה שם ויזיזם ממקומם ולית לן בה, עד כאן. ולעניות דעתי אפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום וכן משמע ברי"ף שם. ועוד כתב הפרישה שם ואין ליטול ציפורני ידיו ורגליו ביום אחד (כנסת הגדולה):

ח

[ח] [לבוש] מצוה גם כן לגלחן וכו'. בשיירי כנסת הגדולה האריך מאוד להסתפק אם ביום חמישי או ששי ומסיק ביום ששי ואפילו בצפרא וכן כתב הב"ח וכל אחרונים, ולי נראה קצת דמצוה ביום ששי ודוקא מצפרא מנזיר דף ה' דקאמר אבשלום היה מגלח מערב שבת לערב שבת ופריך מאי איכא בינו לבין שאר אחיו ומשני אחוהי מצפרא והוא בפניא וקל להבין. כתב כנסת הגדולה אין להסתפר בראש חודש אפילו חל בערב שבת:

ט

[ט] בלשון רכה. דאסור לאדם שיטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמתוך היראה מחללין השבת דלפעמים מדליקין בשבת ומבשלין ואינו יודע ולפעמים מאכילין דבר אסור מפני יראה ולפעמים משמש עם אשתו נדה כי יראה לומר שלא טבלה מפני צינה (גמרא פרק קמא דגיטין):

י

[י] [לבוש] בלשון ציווי הדליקו בפתח תחת הה'. דאין שייך שאלה דהא רואה שלא הודלק ואם הוא בחדר מיוחד והולך משם לבית הכנסת ואינו יודע אם הודלק בית דירה שפיר יאמר הדליקו בחיריק שהוא לשון שאלה (ט"ז), אבל ראיתי טעם באבודרהם מפני דמסתמא לא הדליקו עדיין דאמרינן ובלבד שלא יקדים לכך מזכיר אותם שידליקו, אבל עשרתם ערבתם אם הקדימו הם זריזים לפיכך שואל אותם אם עשו כזריזים:

יא

[יא] קרוב לחשיכה וכו'. ומכל מקום צריך לומר מבעוד יום ודאי ושיהיה בו מוסף מחול על הקודש ועיין בראב"ן סימן ב':

יב

[יב] [לבוש] טוב וכו'. משמע דאם סומך על בני ביתו צריך לומר ערבתם אף דמותר בספק חשיכה, מכל מקום לכתחילה לא יסמוך על בין השמשות כן כתבו הב"ח וט"ז סימן, רס"א והאידנא נוהגין מערב פסח לערב פסח:

א

א) [סעיף א'] מצוה לרחוץ. דכך היה מנהגו של רבי יהודה בר אלעאי ע"ש מביאין לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו ומתעטף ויושב בסדינים המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. שבת כ"ה ע"ב. וכ"כ בשער הכוו' דף ס"ב ע"ד דכך היה מנהג האר"י ז"ל שאחר שהיה חותך וקוצץ צפרניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו היו מביאין לפניו עריבת מים חמין ורוחץ בהם תחלה פניו ואח"כ ידיו והיה מנגב אותם במטפחת ואח"כ רוחץ רגליו במים חמין הנז' ומנגב אותם:

ב

א) וכתב שם בשער הכוו' דסוד ענין קציצת הצפרנים בע"ש ולרחוץ אח"כ הרגלים במים חמין להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמא מן הרגלים העליונים ומורודין אותם בתהום. ואמנם צריך לכוין כי כל זה הוא בעולם העשיה כי שם התדבקות ואחיזת הקלי' ולכן צריך לרחוץ גם את הפנים והידים כי כל מקומות אלו הם מקום אחיזת הקלי' בקדושה דעשיה ולכן בתחלה צריך לרחוץ הפנים העליונים ונדחין משם ואח"כ רוחצין הידים ונדחין משם ג"כ ואח"כ רוחצין הרגלים שהם מטה ואז נגמרו להפריד ולהסתלק לגמרי משם. והנה נתבאר כי המים חמין הם בסוד שלהובא דאשא הנז' בזוהר (ויקהל ר"ג ע"ב) המגרשת הקלי' ולכן צריך שבשעת רחיצתך במים החמין תכוין בסוד כוונת שלהבת יה ר"ל כי זו השלהבת יוצאת משם יה כדי לגרש ולהפיל הקלי' למטה עכ"ל. וא"כ מתבאר מדברי האר"י ז"ל לפי סודם של דברים צריך להיות דוקא במים חמין ואפי' בימי הקיץ וגם צריך להיות דוקא כסדר תחלה פניו ואח"כ ידיו ואח"כ רגליו. וגם צריך לרחוץ יד ימין תחלה ואח"כ של שמאל וכן ברגל ימין תחלה ואח"כ שמאל כידוע. ולא ירחץ רגליו זו ע"ג זו שזהו מדברים שמשכחים הלימוד כדאיתא בהוריות י"ג ע"ב וכתב בס' כ"מ שלא ירחץ רגליו במים שרחץ פניו וידיו אלא ישפכם ויביא מים חדשים. והביאו כן א"ח פ' לך לך או' ט"ו:

א

ב) שם. מצוה לרחוץ וכו' אחד אנשים ואחד נשים. עט"ז:

א

ג) שם הגה. כל גופו וכו' משמע שמצוה לרחוץ כל גופו בחמין בע"ש. ועיין הרמב"ם הלכות דעות פ"ד הלכה ט"ז שכתב דרך הרחיצה שיכנס האדם למרחץ מז' ימים לז' ימים וכו' ורוחץ כל גופו בחמין שאין הגוף נכוה מהם וראשו בלבד שהגוף נכוה בהם ואח"כ ירחץ כל גופו בפושרין ואח"כ בפושרין מן הפושרין עד שירחץ בצונן וכו' יעו"ש. נמצא דעל פי הרפואה ג"כ דיש לרחוץ גופו בחמין פעם אחת לז' ימים וע"כ יש לרחוץ בע"ש כדי לכוין לשם מצוה והרפואה ממילא באה:

ב

ג) איתא בפסחים דקי"א ע"ב שלא ינעול מנעליו בעוד שרגליו לחות ממי הרחיצה שהיא סכנה לעיוריתא דעינא. והעולם אין מקפידים בכך ושומר פתאים ה':

א

ד) וכתב שם בשער הכוו' דמנהג האר"י ז"ל לטבול בכל ע"ש כנז' בזוהר פ' תרומה דף קל"ו ע"ב דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ע"ש וכו'. יעו"ש. וכתב עו"ש בשער הכוו' דצריך האדם לטבול ב' טבילות זו אחר זו והראשונה היא להפשיט בגדי החיל של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוס' ובראשונה תכוין לשם אהי"ה דמילוי ההי"ן שהוא בגי' מקוה. ובשנית תכוין לב' שמות אהי"ה יה"ו ולז' שמות היוצאין מז' אותיותיהם שהם אלו. יהו"ה. יהו"ה בניקוד אלהים. מצפץ. יה אדני. אל. מצפץ. אלהים. כי כל אלו השמות הם סוד קדושת השבת. ותכוין כי באלו השמות יש ה' יודי"ן הרי חמשים וב' השמות של אהי"ה יה"ו העיקרים הם בגי' מ"ב הרי הכל בגי' במים. ובהעלותך מהטבילה הב' תכוין אל ד' הויו"ת עסמ"ב ולג' אהי"ה דיודי"ן דההי"ן ודאלפין כי כולם בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה והרי הכל בגי' שבת עכ"ל. וא"כ לפי סודם של דברים צריך תחלה לרחוץ פניו ידיו ורגליו כדי להעביר מהם הקלי' כנז"ל ואח"כ לטבול כדי לקבל הארת שבת. וכ"כ בהדיא בפע"ח שער השבת פ"ג:

א

ה) וכתב בפע"ח שם פ"ד ששמע מר"י ארז"ן ששמע מהאר"י זלה"ה שאם הוא בעל קרי צריך שיטבול ג' אחד להסיר הטמאה ב' להסיר בגדי חול ג' לקבל תוספת שבת עכ"ל. ומיהו יש חסידים שנוהגין לטבול בע"ש י"ג טבילות דהיינו תחלה טובלין אחת כדי לטהר מטמאתן שמא הוא טמא. ולכוין כי הוא טובל במקו"ה טהרה העולה קנ"א כמנין אהי"ה דמילוי ההי"ן כדי לטהר מטמאתו. והב' לתיקון הכעס ולכוין כי כע"ם עם הכולל גי' מקו"ה וגם אהי"ה במילוי ההי"ן. והג' לטהר מה שפגם בשם ע"ב. והד' מה שפגם בשם ס"ג. וה' מה שפגם בשם מ"ה. והו' בשם ב"ן. והז' כדי להפשיט בגדי החול של הנפש. והח' לכבוד שבת כנז"ל (אלא שמ"ש הרב לכוין בעלותו מהטבילה אל ד' הויו"ת עסמ"ב וכו' נוהגין לכוין אותם בטבילה ח' בעוד כל גופו טמון במים וכן כוונת כל טבילה וטבילה מהנז' נוהגין לכוין אותם בעוד כל גופו טמון במים משום דבבית המקוה אשר כאן בירושת"ו רוחצין בו בני אדם ודינו כמרחץ שאסור להרהר בו ד"ת כמ"ש במקום אחר) ועוד טובלין ה' טבילות כנגד נרנח"י דנר"ן שמקבלין בליל שבת ע"י התפלה כנז' במקומו הרי י"ג כענין אח"ד ביום ההוא יהיה ה' אחד וכו':

א

ו) ועוד כתב הרב בשער הכוו' דף ע"ג ע"א בענין הטבילה דשחרית דשבת. הנה אם נטמא בקרי או בתשמיש המטה א"צ להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנז' צריך לטבול בבוקר ביום שבת. והוא כי כדמיון מה שביארנו לעיל שצריך לטבול בכל ע"ש להפריש מן החול לשבת כן צריך עתה טבילה אחרת כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהוא קדושה יתירה. אבל החילוק הוא כי בע"ש הוצרך לב' טבילות הא' להפשיט בגדי החול מעל נפשו והב' להתדבק ולהמשיך בו קדושת שבת אבל עתה בבקר יום שבת די לו בטבילה אחת להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת ואיננו מפשיט מעליו ח"ו קדושת ליל שבת. והנה שם בע"ש ביארנו כוונת ב' טבילות אבל עתה שאין שם רק טבילה א' אל תכוין רק אל הכוונה הנז' שם שהוא שתכוין אל ד' הויו"ת עסמ"ב ולג' שמות אהיה הא' ביודי"ן והב' באלפי"ן והג' בההי"ן וז' שמות אלו בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה ויהיה הכל בגי' שבת וכו' ואעפ"י שכוונה זו צריך לכוין אותה בטבילת ע"ש בעלייתך מן הטבילה עתה בטבילה זו תכוין אותה קודם שתטבול ותכוף ראשך במים עכ"ל. מיהו כבר כתבנו לעיל דיש לכוין אותה בעוד שכל גופו טמון במים מטעם הנז' וה"ה לכאן. ויש נוהגין לטבול עוד ה' טבילות כנגד נרחנ"י דנר"ן שמקבל ע"י תפילות היום כנז' במקומו ויהיה הכל ז' טבילות כנגד ז' עולים וגם רומזים לשבת שהוא שביעי. ונראה דמי דאין לו עונה בליל שבת וגם אינו יכול לטבול בבקר מפני הצנה או דבר אחר יש לכוין בע"ש בה' טבילות האחרונות שהם כנגד נרנח"י דנר"ן דליל שבת וכנגד נרנח"י דנר"ן דיום שבת:

א

ז) וכתב. בשער הכוו' דף ס"ב ע"א כי כיון שכבר קרא הפרשה שמו"ת יש באדם כח לקבל תוס' קדושת השבת ולכן האר"י ז"ל לא היה טובל קודם שיקרא הפ' זולתי דרך מקרה ואף גם מקרה זה לא היה טובל רק אחר שהתחיל שעה ה' מיום ו' והיה אומר כי תוס' שבת ניכר ומתגלה במצח האדם תיכף אחר הטבילה יעו"ש:

א

ח) וכתכ עו"ש ע"ב וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאוב אותם עכ"ד. ונראה דה"ד אם טובל רק ב' טבילות הנז' בשער הכוו' אבל להטובלים אח"כ ה' טבילות כנגד נרנח"י כנז' א"צ ליזהר בזה דכבר הלך אותו המים ע"י טבילות היתירות ומ"מ טוב ליזהר משום דגם אותם הטבילות הם לכבוד שבת:

א

ט) שם. ולגלח הצפרנים וכו' עיין בע"ח שער ל"א פ"ב שכתב כי הצפרנים הם שורש קליפות אלא שהיא זכה בתכלית הזכות והיא יונקת ממקום בקיעת הבשר בסוף האצבעות ומה שהוא כנגד הבשר הוא בתכלית הזכות אבל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר של האצבע זה צריך לחתוך אותה כי שם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית וז"ש בזוהר (ויקהל דר"ח ע"ב) ובג"ד לא בעא ליה לאינש לרבאה לאינון טופרין וכו' והוא השיעור שהוא חוצץ בענין הנטילה של הידים כנז' לרז"ל והוא מה שעודף מכנגד הבשר לכן ענשו של המגדל צפרנים קשה מאד יעו"ש. ועיין לעיל סי' קס"א סעי' א' ובדברינו לשם או' ד':

א

י) בענין קציצת הצפרנים אמר מורי ז"ל כי בחול יש להם הארה מצד הקלי' אך בע"ש אחר הטבילה הם מאירים מצד הקדושה ונכרים בהם דברים רבים ובע"ש חוזרין לכמות שהיו. פע"ח שם פ"ג:

א

יא) ג' דברים נאמרו בצפרנים שורפן חסיד קוברן צדיק זורקן רשע. ופרש"י ז"ל חסיד עדיף מצדיק כשקוברן איכא למיחש דהדרי ומגלו ע"כ. נדה י"ז ע"א. וטעמא שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל ובמקום דלא שכיחי נשים מותר לזורקן. ואי אשתנו מההוא דוכתא דהוו מעיקרא תו לא מזקי. מו"ק דח"י ע"א. ולא יקוץ על בגדיו ולא ילקטם שם כי גורם רעה לעצמו. רו"ח או' א' ונראה דלפי דעת האר"י ז"ל שלא היה חושש מלקוץ אותם ביום אחד גם בזה אין לחוש:

א

יב) שם הגה. ואם היו שערות ראשו וכו' לא יגלח אדם בר"ח וכן לא יטול הצפרנים בר"ח. צוואת ר"י החסיד או' ר"ו ונ"ז. וכתב הכנה"ג בהגב"י דאפי' ביום ו' אם חל בו ר"ח אין להסתפר יעו"ש. אלא יסתפר ביום ה' ויכוין לכבוד שבת. וכ"כ האחרונים וכן אם חל המולד בע"ש יסתפר ויקוץ צפרניו קודם המולד. יפ"ל או' ה' ימ"מ נראה דאם צפרניו גדולים ועודפים על הבשר יש להקל ולקוץ אותם בר"ח שחל בע"ש משום דאסורייהו חמיר כמ"ש לעיל או' ט' ולא יתן שום שער משערו על האש לשרוף כי גורם לקבור בניו ב"מ. רו"ח או' ב' ולא ראיתי נזהרין בזה ושומר פתיים ה':

א

יג) והאר"י ז"ל היה נזהר מאד שלא לגלח ראשו אחר שעת מנחה גדולה ואפי' בע"ש לא היה מגלח אלא קודם חצות היום דוקא. שה"מ פ' קדושים. וכתב מהר"י צמח בהגה כ"י משמע מכאן דאם יש לאדם סיבה יכול לגלח בתוך השבוע וא"צ להמתין עד ע"ש יעו"ש. והבאנו דבריו לעיל סי' רל"ב או' ט"ו ועי"ש שכתבנו כמה מצות יש לאדם לקיים בזמן התגלחת יעו"ש:

ב

יג) וטוב שלא לגלח ע"י עכו"ם שלא לאתערבא צולמא דידיה בצולמא דעכו"ם וכן לא ירחץ על ידו אלא ירחץ ויגלח על ידי ישראל. מ"ח פ"ה או' ב':

א

יד) מצוה לספר לכבוד שבת ויו"ט ואפי' מצפרא דע"ש מינכרא דליקרא דשבתא קעביד אבל ביום ה' דשבתא לא הוה יקרא דשבתא ואף דגרסינן במרובה מעשר תקנות שמכבסין בגדים בה' בשבת לכבוד שבת שאני התם דטרידי לכבס בע"ש ותו דאין לובשין אותם בע"ש מיהו היכא דלא אפשר לרחוץ ולספר בע"ש כמה דאפשר למקרב לשבת טפי מעליא. ב"ח. ט"ז סק"א. וה"ד רחיצת גופו אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו לפי סודם של דברים אינו מועיל אלא דוקא בע"ש וגם צ"ל דוקא אחר שעה חמישית כנז"ל:

א

טו) וכתב שם הט"ז על מ"ש רש"ל דיש שאין נוטלין צפרנים ביום ה' דהטעם הוא משום דדרך השערות והצפרנים המגולחים להתחיל לצמוח ביום ג' שאחר הנטילה וע"כ אין לעשות שיהיה זה בשבת יעו"ש. אמנם הי"א בהגב"י הקשה ע"ז מאנשי משמר שהיו מסתפרים ביום ה' ובפרט למ"ש רש"י שדרך רוב בני אדם לספר בה' ולא בע"ש. ועוד אם איתא שאינו מתחיל לצמוח השערות כ"א מיום ג' א"כ אמאי המלך מסתפר בכל יום הא לא יש לו שער כלל יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ג' על דברי הט"ז הנז' החוש מכחישו דבאמת מתחילין לצמוח תיכף ומיד אחר הגילוח יעו"ש. וכן הוא סוגיין דעלמא דאין חוששין לזה וכשיש איזה סיבה מלגלח ביום ו' מגלחין ביום ה':

א

טז) איתא במדרש שפעם אחת נפטר רב א' ונתראה לתלמיד בחלום וראה התלמיד שהיה לו כתם על מצחו א"ל מפני מה אירע לך כך א"ל מפני שלא היה נזהר מלדבר בברכה א' מעין שבע וכשהחזן אומר קדיש ושלא היה נזהר לגלח צפרניו בע"ש עכ"ל. מט"מ סי' תי"א. שכנה"ג או' ב' ונראה דה"ד אם הם גבוהין למעלה מן הבשר כמ"ש לעיל או' ט' בשם האר"י ז"ל אבל אם אינם גבוהים ליכא עונש אם אינו נוטלם בע"ש. ולענין ליטול צפרנים בע"ש שחל בחו"ה עיין לקמן סי' תקל"ב ובדברינו לשם בס"ד:

א

טוב) שם בהגה. וכשנוטל צפרניו לא יטול אותן כסדרן וכו' מיהו התשב"ץ סי' תקס"א כתב שמהר"ם ז"ל אינו חושש ליטול צפרניו כסדר. והביאו מט"מ שם וט"ז סק"ב. וכ"כ בשער הכו' דף ס"ב ע"ד דהאר"י ז"ל היה חותך וקוצץ צפרניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו והיה קוצצן כסדרן ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בס' אבודדהם בענין קציצת הצפרנים עכ"ל. וכתב המחב"ר או' ד' דהגם דהמ"א הביא משם ס' מגיד מישרים שאין לקוץ צפרני ידים ורגלים ביום אחד ונמשכו אחריו א"ר והתו"ש וכ"כ העו"ש דיש סכנה מי שנוטל של ידיו ורגליו ביום אחד מאחר דבשער הכוו' כתב שהאר"י ז"ל לא היה חושש לזה ליכא למיחש למידי יעו"ש. וכ"כ בספרו ברכ"י או' ה' וכתב שכן פשט המנהג ואין גם אחד נזהר בזה כלל יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ב':

א

חי) נהגו קצת לחתוך איזה דבר אחר נטילתן משום חומרא תו"ש או' ב' ואין טעם למנהג זה ובמקומינו אין גם אחד נוהג כן. מחב"ר או' ה':

א

יט) [סעיף ב'] כשיהיה סמוך לחשיכה וכו' ר"ל קודם בה"ש בעוד ודאי יום. לב"ש. וכ"כ א"ר או' י"א:

א

ך) שם. סמוך לחשיכה וכו' שאם ימהר להזהירם מבע"י יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות. רש"י. ב"י:

א

כא) שם ישאל לאנשי ביתו וכו' בלשון שאלה שמא כבר עשו אבל נר דבר הנראה לעין הוא שלא הדליקו עדיין רש"י. פרישה או' ד' וכתב הט"ז סק"ג דאם הוא בחדר מיוחד והולך משם לבהכ"נ ואינו יודע אם הודלק בית דירה גם בנר שפיר לומר בלשון שאלה:

א

כב) שם. בלשון רפה. וטעמא כי היכי דלקבלינהו מיניה. (שבת ל"ד ע"א. ב"י) פי' שאם לא עשו יעשו עוד. אבל אם אומר בלשון אימה יתירה דילמא מכח מורא יאמרו עשינו ולא עשו. פרישה א' ה' וכתב המתה"ש דזהו ג"כ כוונת המ"א סק"ב ודלא כהתו"ש יעו"ש:

א

כג) שם. עשרתם ערבתם וכו' והר"מ מרוטנבורק לא היה אומר עשרתם שאין מעשר האידנא אלא היה אומר להם הפרשתם חלה. וגם ערבתם לא היה אומר להם כי היה מערב הוא בעצמו. טור. וכ"כ הב"ח דעכשיו שאין נוהגין לערב ערובי חצירות כ"א בע"פ על כל השנה א"צ לומר ערבתם וכן עשרתם אין אנו נוהגין במעשר אבל אומר הפרשתם חלה כמו שעשה הר"מ עכ"ל. מיהו הדר בא"י שנוהגין במעשרות צ"ל עשרתם רק אם הוא רגיל לעשר בעצמו ואינו סומך על אחרים אין צ"ל עשרתם וכמ"ש בשם הר"מ. והאר"י ז"ל היה נזהר לקים מצות עירוב בכל ע"ש והיה מערב שנ' ערובין עירובי חצירות על לחם אחד ושיתופי מבואות על לחם שני ובסעודת ליל שבת היה אומר המוציא בפת של שיתופי מבואות ובסעודת שחרית על של עירובי חצירות כמ"ש בשער הכוו' דף ס"ב ע"ד יעו"ש:

א

כד) שם. הדליקו את הנר. והיה שיזהירם שיפסקו מלעשות מלאכה. מ"א סק"ג. ר"ז או' ה':

א

כה) שם. הדליקו את הנר. ולמ"ד הדלקת הנר ביו"ט חובה כמ"ש סי.' רס"ג סעי' ה' א"כ ביו"ט נמי יאמר עם חשיכה הדליקו את הנר דודאי מצוה שיהיה דלוק לכבוד יו"ט קודם ביה"ש. מש"ז או' ג':

א

כו) שם. הדליקו את הנר. ואם אינו בביתו כשמגיע סמוך לחשיכה אלא בבהכ"נ או במקום אחר צריך לשלוח שליח לביתו להזכירם על דברים אלו. ר"ז או' ה' פתה"ד או' י"א:

א

כז) מנהגן של ישראל מתקנת הקדמונים ז"ל לקרות בכל ע"ש שיר השירים כולו כמ"ש הפתה"ד או' ח' ועי"ש שכתב כמה טעמים לזה יעו"ש. ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קודשנו ירושת"ו לקרות אותו בין מנחה לערבית אחר שעושין קבלת שבת דהיינו לארר שאומרים מזמור שיר ליום השבת וה' מלך גאות לבש. ואחר שיר השירים אומרים קדיש ואח"כ אומרים קדיש של ערבית וברכו וכו' וכן יש כמה קהלות בירושת"ו שעושין כן. ומ"מ מי שאין קהלתו עושה כן יש לקרותו בביתו קודם סעודה דהיינו לאחר שאימר שלום עליכם ואשת חיל ומקיף השלחן כנז' במקומו אומר שיר השירים ואח"כ אומר הזוהר ואתקינו סעודתא ויהא רעווא ומקדש כמ"ש בסידורים:

א

כח) הדבר פשוט שיש ליזהר שלא להפסיק בדיבור בקריאת שיר השירים בשום אופן ואפי' בלה"ק שלא יגרום ח"ו שום קיצוץ ופירור במילין קדישין דרזי דרזין חלילה ואפי' בשאר לימודים כתיב הקוטפים מלוח וכו' כ"ש וק"ו בש"ה ק"ק. פתה"ד או' ט':

א

ט"ז סק"א דאין לובשין כו'. ר"ל דאם יכבסנו בע"ש לא יוכל ע"פ הרוב ללובשו באותו יום כי לא יהיה נגמר כל עניניו ביום ההוא ויותר נראה לגרוס דאין לובשין אותו אלא בע"ש ור"ל דאין קפידא בכיבוס אם יהי' ביום ה' דהא הכיבוס אינו אלא לצורך הלבישה והרי אינו לובשו אלא בע"ש ומינכר דהוא לכבוד שבת:

ב

ש"ע סעיף ב' סמוך לחשיכה. ר"ל קודם בין השמשות בעוד ודאי יום:

ג

שם הפרשתם חלה. עיין כנסת יחזקאל ססי' ק"ג:

ד

מג"א סק"ג ג"כ ערבתם. לפני המג"א לא הי' כתו' בש"ע ערבתם והטעם דאע"ג דהטור כת' ערבתם ע"ח המחבר השמיטו מטעם הקושיא שהקשה הט"ז סי' רס"א סק"ב ע"ש ולכן כ' המג"א דמ"מ נכון לאומרו ותירוצו קרוב לתירוץ הט"ז שם:

א

כתב הב"ח בשם רש"ל יש לספר בע"ש ולא ביום ה' שאין ניכר שעושה לכבוד שבת ובנטילת צפרנים יש טעם יפה שאין נוטלין בה' עכ"ל וצ"ע דמשנה שלימה שנינו בפ"ב ופ"ד דתענית ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת ופירש"י דרך רוב בני אדם לספר בה' ולא בע"ש מפני טורח שבת עכ"ל ואפשר דמ"מ מצוה מן המובחר בע"ש אלא שאנשי מעמד לא היו פנוים בע"ש ויש מקומות שאין מגלחים בר"ח אפי' חל ביום ו' כי כן צוה ר"י חסיד (כ"ה) ובמגי"מ במשלי כ' שאין לקוץ צפרני הידים והרגלים ביום א' ואין לקוץ אלא בע"ש או בעי"ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' ובשאר הימים אין לקוץ כלל ומט"מ כ' בשם ספר הגן שלא ליטלן ביום ה' מפני שגדלין בשבת, השורף צפרניו חסיד קוברן צדיק זורקן רשע (נדה דף י"ז): לא יטול אותן כסדרן. והאר"י היה מלעיג ע"ז ולא היה חושש לכך (הכונות) וכ"כ התשב"ץ סי' קנ"ד בשם מהר"מ מיהו יש ליזהר לכתחלה:

ב

בל' רכה. דאסור לאדם שיטיל אימה יתירה בתוך ביתו שמתוך היראה הם מחללין שבת ומאכילין לו דבר האסור ובאין לידי כמה עבירות:

ג

הדליקו. וה"ה שיזהירם שיפסיקו מלעשות מלאכה ועסי' רס"ג ונ"ל דצ"ל ג"כ ערבתם ע"ח כמ"ש הטור דאע"ג דמותר לערב ב"ה היינו משום מצוה התירו שבות וא"כ לכתחל' יש להזהירם שלא יבואו לידי כך:

א

(א) מצוה וכו' – מפני כבוד השבת ומ"מ אין זה חובה גמורה והמקיימה מקבל עליה שכר ושאינו מקיימה אינו נענש עליה. ומאד יש ליזהר שלא יבוא ע"י מצות הרחיצה לחשש חילול שבת ובעו"ה הרבה נכשלין בזה בימי החורף כשהימים קצרים שיושבין כמעט עד שחשיכה ואף אם גמר את עצם הרחיצה בהיתר ג"כ מזדמן איסור לידו שפעמים הוא סורק את ראשו בסוף שהיא מלאכה דאורייתא בשבת. גם מצוי שאחר גמר כל הפעולות סוחט האלונטית מהמים שנבלע בו והוא בכלל מכבס וכמו שיבואר לקמן בסימן ש"ב. וראוי לכל מי שנגע יראת השם בלבו למנוע את העם מזה וזכות הרבים יהיה תלוי בו וגם כדי שלא יתפש ח"ו בעונם וכידוע מאמר חז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי עירו:

ב

(ב) לרחוץ – וגם על הנשים שייך מצות רחיצה ובימי החורף שהימים קצרים ואין להם פנאי יקיימו מצות הרחיצה בפניהם וידיהם ואף לאנשים די בזה כשאין להם פנאי ועיין בא"ר:

ג

(ג) כל גופו – היינו בחמין:

ד

(ד) ורגליו – וכעת אין נוהגין ליזהר בזה ואפשר דדוקא במדינותיהם שהיו רגילין לילך יחף ודרכו לרחוץ במים מפני האבק והעפר משא"כ במדינותינו וכעין זה כתב הפמ"ג לעיל בסימן ד' באשל אברהם סק"א עי"ש:

ה

(ה) בע"ש – וה"ה בכל זה בעיו"ט אבל ביום ה' לא הוי יקריה דשבת אא"כ אי אפשר לו לרחוץ בע"ש אז כל כמה דמקרב לשבת טפי מעלי וכן לענין להסתפר:

ו

(ו) בע"ש – וביום ה' מקפידין שלא ליטלן מפני שהצפרנים מתחילין לחזור ולצמוח ביום ג' לגלוחן וא"כ אין זה תיקון כבוד שבת שחוזר לצאת. יש שכתבו שלא לקוץ צפרני הידים ורגלים ביום אחד ואין לקוץ אלא בע"ש או בעיו"ט והנכון שיקוץ מן הרגלים ביום ה' ומן הידים ביום ו' [מ"א]. איתא בגמרא השורף צפרנים חסיד קוברן צדיק זורקן רשע שמא תעבור עליהן אשה מעוברת ותפיל ולכן בבית המדרש דלא שכיחי נשי או בית המרחץ שעשוי רק להרחצת אנשים מותר לזרוק. גם איתא שם בגמרא דאין בכחן להזיק רק בדוכתא דנפילי אבל אי כניש להו בתר הכי ושדי להו לאבראי לית לן בה וכתב בפרישה סימן רמ"א מכאן דאם חתך בביתו במקום דשכיחי נשי ונפל מידו קצת צפרניו יכבד אותו המקום ויזיזם ממקומם ושוב לית לן בה והא"ר כתב דאפשר דדוקא כשהשליכן חוץ לחדר הוי שינוי מקום. ויש ליטול הידים אחר גילוח הצפרנים וכדלעיל בסימן ד':

ז

(ז) לגלחן – בתער או במספרים והטעם כדי שלא יכנוס לשבת כשהוא מנוול. יש מקומות שאין מגלחין ואין נוטלין צפורנים בר"ח אפילו חל ביום עש"ק כי כן צוה ר"י חסיד:

ח

(ח) לא יטול וכו' – בתשב"ץ כתוב שמהר"ם לא דקדק בזה וכ"כ על האר"י מ"מ יש ליזהר לכתחילה [מ"א]:

ט

(ט) סמוך לחשיכה – היינו קודם בין השמשות בעוד ודאי יום ושיהיה בו עוד שהות להוסיף מחול על הקודש והטעם שמאחר מלישאל עד עתה כדי שלא יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות:

י

(י) בלשון רכה – כי היכי דליקבלו מניה ולעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו שמתוך היראה הם מחללין שבת ומאכילין לאדם דבר האסור לו ובאין לידי כמה עבירות:

יא

(יא) עשרתם וכו' – דכל הני אין יכול לעשותם אח"כ בשבת לכך יזרז אודותם בע"ש:

יב

(יב) ערבתם – ובמקומות שאין דרך להניח עירובי חצרות כ"א מע"פ לע"פ וגם עירובי תחומין אין דרכו להניח אין צריך לומר זה:

יג

(יג) הפרשתם חלה – וכעת אין נוהגין לישאל זה ועיין בתשובות כנסת יחזקאל סי' ק"ג שכתב טעם לזה אך בע"פ בודאי צריך לישאל ואם חל בשבת צריך לישאל בע"ש ע"ש:

יד

(יד) הדליקו וכו' – בפת"ח תחת הה"א בלשון צווי דאין שייך שאלה דהא רואה שלא הודלק [רש"י] וה"ה שיזהירם שיפסקו מלעשות מלאכה ואם הוא אז בבה"מ או במקום אחר צריך לשלוח אחר שיזהירם לזה:

א

סעיף א' בהג"ה כסדרן עיין עטרת זקנים לעיל סי' רמ"א בשם אבודרה"ם דבימין אגבה"ד וכן כ' באבן שהם:

א

בש"ע מצוה לרחוץ כו'. וכת' במח"ב בשם האר"י ז"ל שמנהגו לרחוץ תחלה פניו ואח"כ ידיו ואח"כ רגליו כסדר האמור דוקא דלא כמו שיש רוחצין ידים ואח"כ הפנים ע"ש:

ב

הצפרנים עבה"ט ובמח"ב כת' שאף שכל האחרונים כתבו דברי המגמ"י שלא יקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד אין לחוש לזה דבסדר הכוונות ממהר"ש וויטל שהעתיק מטהרת יד הקודש מר אביו מהרח"ו ז"ל כת' שרבינו האר"י ז"ל יום הששי היה נוטל צפרני ידיו ורגליו כו' עיין שם ולענין נטילת צפרנים בע"ש בחה"מ עיין לקמן סי' תקל"ב ומבואר שם דבשו"ת נ"ש מתיר למי שרגיל בע"ש ועיין בנ"ש דמסיים בה בצירוף עוד מצוה גוררת מצוה שלא יהיה חציצה בנט"י כמה שכת' בשל"ה להזהיר ע"ז כמ"ש דמותרת אף בלא שינוי ע"ש בש"ע:

ג

הפרשתם חלה ואם שכח להפריש חלה בע"ש וע"פ בשבת עיין לקמן בסי' תקמ"ו במג"א שם כיצד יעשה ועיין בפמ"א ח"ב סי' נ"ו:

א

מצוה לרחוץ כו'. ל' רש"ל ויטול צפרניו כל ע' ש וישחוז סכינו כמ"ש רז"ל והיה ביום הששי והכינו זה השחזת הסכין ועוד דרשו וידעת כי שלם אהלך זה השחזת הסכין כי אם כיהה הברזל ולא יחתוך אין זה שלום בית (רוקח) עוד בהג"ה מצוה להסתפר לכבוד שבת ויו"ט ואפי' מצפרא דע"ש מנכרא דליקרא דשבתא קעביד אבל ביום ה' לא מנכרא יקרא דשבתא ואף דגרסי' במרובה מן י' תקנות שמכבסין בגדים בה' בשבת לכבוד שבת שאני התם דטרידי לכבוס בערב שבת ועוד דאין לובשין אותם בערב שבת מיהו היכא דלא אפשר לרחוץ ולספר בערב שבת כל דאפשר למקרב לשבת טפי מעליא עכ"ה ובנטילת צפרנים יש טעם בדבר על מה שאין נוטלין ביום ה' עד כאן לשון מהרש"ל ומה שמסיים שיש טעם בנטילת צפרנים שמעתי הטעם דדרך השערות והצפרנים המגולחים להתחיל לצמוח ביום ג' שאחר הנטילה ע"כ אין לעשות שיהיה זה בשבת וע"כ גם בגילוח שערות אין לעשות ביום ה':

ב

לא יטול אותם כסדרן. בתשב"ץ כתוב שמהר"מ לא דקדק בזה וכ"כ בספר כוונת האר"י על שם מהר"י לורי"א:

ג

ויאמר להם הדליקו. פי' בפתח תחת הה"א לשון צווי דאין שייך לו' לשון שאלה אם הדליקו את הנר כמו בעשרתם ערבתם שכאן הוא רואה שלא הודלק ומה שאלה יש בדבר ונראה לי דאם הוא בחדר מיוחד והולך משם לבית הנכסת ואינו יודע אם הודלק בבית דירה שפיר יאמר ל' הדליקו בחיר"ק דהוא ל' שאלה:

א

מג"א ס"ק ג' ונ"ל דצריך לומר ג"כ ערבתם כו' נראה שבש"ע לא גרסינן ערבתם או אפשר דשפיר גרס ליה אלא דמפרש דקאי בש"ע אערובי תחומין וכת' המ"א דצריך לומר ערובי חצירות כמו שכת' הטור ואע"ג דע"ח שרי בהש"מ כדאיתא בסימן שאח"ע מ"מ לכתחלה יש להזהירם כו' ועיין בט"ז בסי' שאח"ז ס"ק א':