שולחן ערוך, אורח חיים רנ״ט: כמה דיני הטמנה וטלטולם. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

כמה דיני הטמנה וטלטולם. ובו ז סעיפים:
מוכין (פי' כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים) שטמן בהן דרך מקרה אסור לטלטלן אלא מנער הכיסוי והן נופלות וכגון שמקצתן מגולה שאין זה טלטול אלא מצדו ואם יחדן לכך מותר לטלטלן אבל אם טמן בגיזי צמר אפילו לא יחדן לכך מותר לטלטלן וה"מ סתם גיזין שאין עומדים לסחורה אבל אם נתנם לאוצר לסחורה צריכין יחוד ואם טמן בהם בלא יחוד מנער הכיסוי והם נופלות דהיינו לומר שנוטל כסוי הקדירה שיש תורת כלי עליה ואע"פ שהם עליה לא איכפת לן דלא נעשית בסיס להן:

ב

הנותנים אבנים ולבנים סביב הקדירה צריך שייחדם לכך לעולם שהרי כל זמן שלא יחדן אינם חשובים לו ומשליכן הלכך אסור לטלטלן אם לא שיצניעם ומייחדן לכך:

ג

הטומן בקופה מלאה גיזי צמר שאסור לטלטל והוציא הקדירה כל זמן שלא נתקלקלה הגומא יכול להחזירה ואם נתקלקלה לא יחזירנה ואפי' לכתחלה יכול להוציאה על דעת להחזירה אם לא תתקלקל ולא חיישינן שמא יחזירנה אף אם תתקלקל וי"א שאפילו טמן בדבר שמותר לטלטל אם נתקלקלה הגומא לא יחזיר מפני שתצטרך הקדירה לעשות לעצמה מקום כשמחזירה ונמצא כמי שטומן בשבת:

ד

טמן בדבר שאינו ניטל וכיסה פיה בדבר הניטל מגלה הכיסוי ואוחז בקדירה ומוציאה:

ה

טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל אם מקצת הקדירה מגולה נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל:

ו

יו"ט שחל להיות בע"ש יש מי שאוסר להטמין באבנים משום דהוי כמו בנין ויש מתירים:

ז

התנור שמניחין בו החמין וסותמין פיו בדף ושורקין [פי' מחליקין] אותו בטיט מותר לסתור אותה סתימה כדי להוציא החמין ולחזור ולסתמו ואם יש בו גחלים לוחשות מותר ע"י עכו"ם: הגה ויש מחמירין שלא לסתור סתימת התנור הטוח בטיט ע"י ישראל אם אפשר לעשות ע"י עכו"ם וכן אם אפשר לעשותו ע"י ישראל קטן לא יעשה ישראל גדול ואם א"א יעשה גדול ע"י שינוי קצת והכי נהוג (ת"ה סי' ש"ה ואגור) ונ"ל הא דמותר לחזור ולסתום התנור היינו ביום דכבר כל הקדירות מבושלות כל צרכן אבל בלילה סמוך להטמנתו דיש לספק שמא הקדירות עדיין אינן מבושלות כל צרכן אסור לסתום התנור דגורם בישול כמו שנתבאר סי' רנ"ז סעיף ד' ואפי' ע"י עכו"ם אסור כמו שנתבאר לעיל סוף סי' רנ"ג (ושאר דיני חזרה בשבת ע"ל סי' שי"ח):

א

מוכין. מוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן:

ב

יחדן. פירוש לעולם:

ג

לאוצר. ודוקא כשמקפיד עליהם כמ"ש סי' ש"ח סס"א (ובס' אבן העוזר חולק דאפי' אין מקפיד עליהם אסור ע"ש):

ד

ולבנים. וה"ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהן פי תנור דלא יוכל לטלטלן בשבת עי' סי' ש"ח ס"ק כ"א. והאבנים המונחים על גבי כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש. מ"א:

ה

ניטל. ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סס"א ר"ן:

ו

סתימה. הטעם דדוקא אם הוא עושה לקיים שלא להסירן בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיים. ב"י בשם המרדכי:

ז

בישול. ואפי' בדיעבד אסור התבשיל וע"י עכו"ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד עיין תשובת רמ"א סי' ק"ך וע"ל סי' רנ"ג ס"ק י"א. וכתב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה אע"ג דמדינא מותר לומר לעכו"ם מ"מ יש ליזהר משום לא פלוג ועיין סי' רס"א ס"א: דיני שהיה והטמנה בקיצור כללא דמילתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה אך להרב"י צריך שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים וא"כ ה"ל שיהוי. ובבשר צריך ליתנו חי סמוך לחשיכה ממש או שנתבשל כמב"ד קודם שחשכה. ובצלי ועוגה ופשטיד"א לא מהני חי ובעינן שיתבשל כמב"ד קודם שבת. ובתנור טוח בטיט הכל שרי ואם יש גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י עכו"ם. ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח הישראל הקדירה כי אם עכו"ם. ואם הקדירה עומדת על הגחלים שרי אם א"א בענין אחר וה"ה בליל שבת ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי אפי' הוסק כבר. ועל התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין. ואם נתן לבינה או ד"א על התנור ואח"כ נותן הקדירה עליה שרי אפי' הוסק ובתבשיל קר אפי' קודם שהוסק אסור אפי' לסמוך כ"א ע"י עכו"ם קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפי' ע"י עכו"ם אסור כ"א לצורך חולה או קטן שאין לו מה לאכול ודבר שאין בו רוטב אפי' קר כחם דמי. ואם לא נצטנן לגמרי אפי' יש בו רוטב נהגו להקל ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיס"ב מותר לסמוך אצל תנור אבל לא עליו אא"כ יש דבר המפסיק וה"ה לתוך הקכלי"ן בעינן דבר המפסיק אבל ע"ג לבזבז שסביב התנור ה"ל סמיכה וה"ה במיני משקין ופירות דינא הכי. וע"ג קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההיא אפי' קודם שהוסק אך אם נותנו עכו"ם קודם שהוסק שרי ליהנות מהם וגם אם נתן ישראל ע"ש סמוך לחשיכה אסור כמ"ש ס"ס רנ"ד. אסור לכרוך בשבת קדירה עם מאכל חם בכרים ובכסתות. אבל אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההיא:

א

שבת מ"ח כאביי

ב

שם מ"ט

ג

שם וכרב' ובאוקימתא דרבינא תוספות והרא"ש וטור והר"ן וש"פ

ד

כפירש"י שם

ה

טור ורשב"א בתשו'

ו

שם במשנה וכדמפרש לה רב בגמ' נ'

ז

לדעת רמב"ם בפירוש המשנה שם וכת' הב"י שכן נרא' מחבורו

ח

שם כ"א

ט

שם

י

שבלי הלקט בשם ר"י בר נתן

יא

שם בשם רבי בנימן

יב

תרומת הדשן והאגור בשם מהר"י מולין בשם המרדכי:

א

ס"א דרך מקרה. לשון הגמ' וכי מפני כו' ולאפוקי ייחדן כמש"ו:

ב

ואם ייחדן כו'. מדקאמר וכי מפני שאין כו' וכמ"ש בגיזי הפתק:

ג

אבל אם. כמ"ש הרא"ש שם בלשון ראשון דמוכין חשיבי מגיזי צמר ואפי' סתם כשל הפתק:

ד

אפי' לא. כרבינא שם:

א

ס"ב צריך כו' לעולם. כרבה קכ"ה ב' אבל במניח כו' ועסי' ש"ח סכ"ג:

א

ס"ג וי"א שאפי' כו'. וכ"מ בירושלמי ספ"ד נטלו מבע"י מחזירו מבע"י נטלו משחשיכה מחזירו משחשיכה נטלו מבע"י וקידש עליו היום ר' בא בשם רב יהודה אם נתקלקל הגומא אסורה ר"ל מן ר' יהודה תוכל לפשוט כמו שאוסר שאם נתקלקלה הגומא שאסור דהוי כטומן לכתחילה וה"ה שאם נטלה מבע"י שאסור שהוא לכתחילה:

א

ס"ו יו"ט כו' יש. דבנין עראי וכמ"ש בי"ט ל"ב ב':

ב

ויש מתירים. כמו שהתיר שם מפני כבודו ה"נ משום כבוד שבת:

א

ס"ז מותר לסתור. שבת מ"ח וכי מה בין זו כו' ועיין רש"י ד"ה מגופה כו' ואף ע"ג דל"ד דשם כלי אבל בקרקע אמרי' בי"ט ל"ד ב' חותמות שבקרקע כו' ה"מ בדבר שעומד להתקיים כמ"ש בסי' שי"ד ס"י דגם בקרקע אינו רק גזירה דרבנן כמ"ש רש"י בעירובין ל"ה א' ד"ה ובעי כו':

ב

ואם יש. כנ"ל בסי' רכ"ג ס"ה בהג"ה דפסיק רישא מותר ע"י א"י וכאן הוא פסיק רישיה דלא ניחא:

ג

ויש. שם דמסתפק כנ"ל:

א

פי' כל דבר רך וכו' – וגרירת בגדים בלויים עיין במגן אברהם ונראה שלא היה לפניו מה שכתוב לפנינו כי באמת הוא ממציינים והמ"א השמיט זה וכנראה שבכונה השמיטו אף שכתוב זה ברש"י במשנה היינו לדינא דהטמנה אבל למה שכתוב פה שמוכין חשיבי מגיזי צמר ע"כ לא איירי במוכין כזה שמוכן רק לעשות לבדים:

ב

אבל אם נתנם לאוצר לסחורה – עיין במגן אברהם שכתב דדוקא כשמקפיד עליהם מלהשתמש בהם שום דבר ולא העתקתיו מפני השגת האבן עוזר עליו ע"ש וכן בא"ר מפקפק עליו והפמ"ג הביאו ודע דדעת הא"ר להסכים לשיטת הראשונים הסוברין דמוכין דינו כגיזי צמר כ"ז שאינם עומדים לסחורה וע"י הטמנה בעלמא שרי למחר לטלטלינהו וע"ש שהביא דכן הוא שיטת הבה"ג ולענ"ד דכן הוא ג"כ שיטת הר"ח שהרי לא העתיק בדף מ"ח הסוגיא דאביי לגבי מוכין וע"כ דס"ל כבה"ג דמאחר דקי"ל כרבא בגיזי צמר דבהטמנה בעלמא שרי לטלטלינהו וכמדסיק רבינו שם דבתראה הוא ה"ה נמי לגבי מוכין ונדחה הא דאביי אמנם הרבה ראשונים פוסקין כאביי וכמובא בב"י ומ"מ במקום הדחק נראה דיש לסמוך ע"ז:

א

צריך שייחדם לכך לעולם – עיין בב"ח שכתב דאפילו הטמין כמה פעמים לא מהני בזה כ"ז שלא יחדן לעולם וזה גרוע ממוכין ע"ש טעמו:

א

ויש אומרים שאפילו טמן וכו' – הנה בא"ר וש"א כתבו דהעיקר כדעה הראשונה וכן משמע מהמחבר ובבאור הגר"א הביא ראיה מהירושלמי להיש אומרים ועיין בספר תוספות ירושלים מה שכתב בזה:

א

במג"א ס"ק ה' דהא אין. נ"ב כן פירש"י בדף מ"ט ע"א בד"ה נוטל כיסוי וכו' ע"ש ועמ"ש ס"פ במה טומנין דף נ"א ע"א בסופו ועיין מ"ש בסמוך אי"ה:

ב

שם סק"ט כמ"ש סס"א. נ"ב פירוש דהר"ן מפרש כהרז"ה דהך כיסה אינינו כיסוי של קדרה אלא שמכסה גלופקרא למעלה לצורך שמירת חום בשבת ומשום הכי דומה ממש לגיזי צמר דלעיל סס"א. אבל רש"י סוף פרק במה טומנין מפרש ליה בכיסוי קדרה שמכסה פי הקדרה והוא חשוב כמו הכלי עצמו והכלי נעשית בסיס לו כמו אבן שעל פי החביות שיעשה החביות בסיס לזה הואיל ועשוי לכסות פה החביו' וכמו שרמז המג"א חילוק זה בדבריו לעיל סק"ו לחלק בין גיזי צמר לסי' ש"ט ס"ד ובמגיני שלמה סוף פרק במה טומנין ר"ל דהאבן שעל פי החביות מיירי שלא נעשה תשמיש לחביות כלל ע"ש. וצ"ע בשבת דף קכ"ה ע"ב מבואר דמיירי שנעש' תשמיש לחביות ומ"ש נראה לי עיקר ולק"מ קושית ש"ג ס"פ כמה טומנין אות ד' ע"ש וק"ל:

ג

שם במג"א דין שהייה והטמנה בקיצור ואם לא נצטנן לגמרי. נ"ב אבל לא קר: ועיין במג"א סוף סי' רנ"ג:

א

[א] [לבוש] הם חשובים וכו' כן כתב בשולחן ערוך לפי מה שכתב בבית יוסף דרשב"א סבירא ליה כתוס' והרא"ש והטור דמוכין חשוב מגיזי צמר עיין שם וכן כתב רבינו ירוחם ושלטי גיבורים. אבל אני תמה דבתוס' [שבת] דף מ"ח ד"ה וכי וכו' מבואר דסברא להיפך דגיזי צמר חשיבין טפי ממוכין וכן כתב פסקי תוס' שם, ובתוס' גופיה משמע לי מסקנתם דאין חילוק למה דהשיב אביי ובין במוכין ובין בגיזי צמר כל שלא ניתנו לאוצר מותרין ניתנו לאוצר בעיא יחוד ומבואר שם שכן סבירא ליה לרשב"א וכן משמע במגיד פרק ו' וכן כתב הרא"ש ור"ן בסוף ומשמע דמסקנתם כך, וראיה לזה נראה לי מבה"ג ריש פרק במה טומנין שכתב מוכין שטמן בהן מותר לטלטלן ולכאורה הוא נגד הש"ס אלא דמיירי בסתם שלא נתנו לאוצר וכדפירשתי וכן עיקר:

ב

[ב] אסור לטלטלן וכו'. הקשה הט"ז מאי שנא מסימן ש"ט באבן על פי החביות דבצריך למקומו שרי לטלטלו החביות עיין שם שהאריך. ולעניות דעתי שאני התם דמטלטל דבר היתר החביות אלא דאבן ניקח עמה מה שאין כן הכא דנוגע ומטלטל דבר איסור עצמו, ומה שהקשה מתוס' סוף פרק במה טומנים עיין שם, ולא קשה מידי דקיימא לן כר' שממעון בן גמליאל כדמשמע בשבת דף קמ"ב וכל הפוסקים:

ג

[ג] שמקצתן מגולין וכו'. ואם אינה מגולה נראה לי אם יכול לתחוב כוש ולנער שרי (מגן אברהם), ואשתמיטתיה דברי מרדכי פרק במה מדליקין זה לשונו, אבל ליגע בו ולהסירה לא כיון דאפשר בכוש וכו', עד כאן, ומשמע באי אפשר מותר אפילו ליגע וצריך עיון:

ד

[ד] ייחדן לכך וכו'. פירוש שיחדן לכך לעולם ועיין מה שכתבתי סימן ש"ח סעיף כ"ב (מגן אברהם). ובלבוש סעיף ב' מבואר דשבת אחד סגי בזה וכן כתב הנחלת צבי וכן משמע בטור וכמו שכתב בשלטי גיבורים פרק במה טומנים. והב"ח מקיל יותר דאם טמן גם לשבת אחרת מותר אף שלא יחדן בפירוש, מיהו ברש"י דף נ' פירש כן:

ה

[ה] מותר לטלטלן וכו'. כל שטמן בהן פעם אחת מותר לטלטלן לעולם וכן במוכין לפי מסקנתי:

ו

[ו] לסחורה וכו'. דוקא כשמקפיד עליהם כמו שכתב סימן ש"ח סוף סעיף א' וסעיף כ"ה (מגן אברהם), ואפשר לחלק דדוקא בכלים בעיא הקפדה וצריך עיון:

ז

[ז] [לבוש] ואפילו וכו'. לסברת ספר התרומות בסימן ש"ט סעיף ד' לא קשה מידי כיון שהניח ליטול בשבת כמו שכתב בית יוסף שם אלא זה אתא לסברא ראשונה שם, ואין להקשות אם כן אמאי מותר בתנור כיון שאינו עשוי לקיום, נראה לי דהתם כולי עלמא מודים דלא הוי סתירה והבית יוסף סוף סימן זה קאי על דין דגחלים עיין שם והוא ברור ולאפוקי מט"ז שלא דק בזה:

ח

[ח] אבנים וכו'. זה לשון מגן אברהם והוא הדין עצים העומדים להסקה אסור לסתום אבל אבנים משליכן וגרוע יותר, ונראה לי דהאבנים המונחים על גבי כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש (מגן אברהם):

ט

[ט] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. וסברא ראשונה עיקר בפוסקים וכן משמע בנחלת צבי. כתב לחם משנה פרק במה טומנים נוטל ומחזיר דוקא שלא העמידו על גבי קרקע כדלעיל גבי כירה:

י

[י] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. ונחלת צבי ואחרונים הסכימו לסברא ראשונה וכן כתב ריא"ז:

יא

[יא] ויש מתירין וכו'. ראיתי בספר תניא סימן ר"ב שהסכים כן ושכן המנהג ועיין לקמן סימן שי"ב כתב מגן אברהם ואם אפשר לעשות בענין אחר אסור ועיין סימן תק"ב, עד כאן. ומספר תניא הנזכר לעיל לא משמע קצת הכי. כתב מלבושי יום טוב עיין לקמן סוף סימן תק"ז וראיתי בדרשות מהר"ש שהתיר לטוח פי התנור ביום טוב שחל בערב שבת בגללי בקר שהטילו ביום טוב ולא הוי נולד כמו נהרות המושכין ומעיינות הנובעין:

יב

[יב] [לבוש] יעשנו על ידי כותי וכו'. אבל על ידי ישראל אסור דהוי פסיק רישיה מפני שהרוח מפיח דרך נקב קטן ודמי למפוח דרך נקב ומבעיר יותר התנור מאילו היה פתוח כן כתב בתרומת הדשן סימן נ"ט ולפי פשוטו משמע הטעם דבסתימה גורם כיבוי וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן ס"ב, ובתשובת רמ"א סימן ק"ב בשם תרומת הדשן מקיל אף בישראל ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. כתב מגן אברהם ונראה לי דכשהאש בוער בתוכו אף התרומת הדשן מודה דאסור שהאש נכבה מהרה ולא דמי לסימן רע"ז סעיף ב' דהתם יש אויר הרבה בבית מה שאין כן בתנור, עד כאן. ויש לפקפק דאם כן מנא ליה לרמ"א בתשובה שם דמקיל תרומת הדשן בתנור שגחלים לוחשות דילמא דוקא בחלון התיר אלא דאין חילוק וכן ממה שכתב רמ"א שם התנור מלא אש וגחלים וכו' משמע דאין חילוק בין הגחלים לוחשות לאש בוער. עוד כתב מגן אברהם זה לשונו וצריך לומר דמה שכתב מהרי"ל והאגור אם אינו סותמו לגמרי שרי פירוש שמניח הרבה פתוח אבל אם מניח מעט פתוח פשוט דהרוח מפיח ואסור לדעתם, עד כאן. ולעניות דעתי האגור ומהרי"ל לא סבירא להו כסתימה טעם דגורם להבעיר כלל אלא גורם כיבוי כמו שזכרתי ואם כן במעט פתוח אפשר דשרי:

יג

[יג] [לבוש] אפילו באין גחלים וכו'. בלחישא קאמר להא מילתא דגחלים לוחשת אינו ענין לסתירת פי התנור אלא לחזרת הסתימה דגורם בישול ולכן לא היה צריך לכתוב כן (מלבושי יום טוב). וצריך עיון דמגן אברהם כתב בפשיטות דמשמע בתרומת הדשן דהוא הדין לפתחו אסור דהרוח מבעיר הגחלים וכמו שכתב סימן רע"ז סעיף ב', ובאמת בתשובת מהרי"ל שם בשאלה ראיתי כן להדיא:

יד

[יד] והכי נהוג. ובדרשות מהר"ש כתב סתם שהתיר למשרתת יהודית להסיר הדף שטחו בתנור ולהוציא האוכלין (מלבושי יום טוב), משמע קצת דעתו דלא בעי שינוי:

טו

[טו] שגורם בישול וכו'. ואפילו בדיעבד אסור התבשיל אם לא שנעשה על ידי כותי מאחר שבלאו הכי נמי היה מתבשל ואף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי מותר בדיעבד (תשובת רמ"א), וכל זה מיירי אף שאין גחלים לוחשת:

א

א) [סעיף א'] מוכין שטמן בהם דרך מקרה אסור לטלטלן וכו' דמוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן. ב"י. מ"א סק"א. אבל הא"ר או' א' כתב דאין חילוק בין מוכין לגיזי צמר וכל שלא נתנן לאוצר אם טמן בהם מותר לטלטלם יעו"ש וכ"כ הער"ה או' א' בשם כמה פו' דאין חילוק בין מוכין לגיזי צמר וכיון שטמן בהם פעם אחת מותר לטלטלן יעו"ש. והב"ח כתב דמוכין שטמן בהן דרך מקרה לא בעינן יחדן לכך אלא בשבת ראשון שטמן בהן דרך מקרה דאסור לטלטלן אם לא יחדן לכך קודם שבת אבל אם חזר וטמן בהן לשבת אחרת מותר לטלטלן דכיון שחזר וטמן בהם לשבת אחרת חשבינן ליה כאלו יחדן בפירוש להטמנה יעו"ש. ועיין לקמן או' ה':

א

ב) שם. אלא מנער הכסוי וכו' שהכסוי יש עליה תירת כלי. תו"ש או' ג':

א

ג) שם. וכגון שמקצתן מגולה וכו'. שאוחז בכסוי במקום המגולה ונוטלו והן נופלות מאליהן שאין זה אלא טלטול מן הצד שהתירו אפי' במקצה. לבוש:

ב

ג) שם. וכגון שמקצתן מגולה וכו' ואם אין מגולה אם יכול לתחוב כיש ולנער שרי כמ"ש לקמן סי' שי"א סעי' ט' מ"א סק"ה. א"ר או' ג' תו"ש או' ז' וכן היכא דיכול לנער את הכסוי והן נופלות אפי' בכולו מכוסה שרי. אלא דהטור והש"ע איירי באינו יכול לנעור אלא א"כ מקצתו מגולה. נה"ש או' א':

א

ד) שם. ואם יחדן לכך וכו' והטעם כתב רש"י ז"ל דכיון דיחדן להטמנה תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן בשבת. תו"ש או' א' והך יחדן משמע שאומר בפי' בפיו ולא במחשבה. א"א או' ב' אבל המ"ב או' ה' כתב דדי במחשבה יעו"ש. ועיין לקמן סי' ש"ח סעי' ך':

א

ה) שם. ואם יחדן לכך וכו' כתב המ"א סק"ב דהיינו שיחדן לכך לעולם אבל המאמ"ר או' ב' כתב מדלא קאמר הכא לעולם כמו בסעי' ב' משמע דהכא לא בעי לעולם דאינם מוקצין כמו אבנים והכי מוכח מדקדוק מרן ב"י וכ"מ מלבוש ודלא כמ"א יעו"ש. וכ"כ א"א או' ב' דבלבוש סעי' ב' ונ"ץ או' ב' מבואר דמוכין סגי ביחדן לשבת זו בלבד מע"ש די יעו"ש. וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וגם כמה פו' ס"ל דבהטמנה אחת סגי ושרי לטלטלם כמו בגיזי צמר כמ"ש לעיל או' א' וע"כ לענין דינא נראה דיש להקל וכל שהזמינם להטמנה אפי' אינה לעולם כ"א לשבת אחת מותר לטלטלם:

א

ו) שם. אבל אם טמן בגיזי צמר וכו' דוקא אם טמן אבל אם לא טמן בהם אסורין בטלטול משום מוקצה. עו"ש או' א':

א

ז) שם. אבל אם טמן בגיזי צמר וכו' משום דאין חשובין כ"כ כמו מוכין. ב"י ומ"א סק"ג. וזהו לדעת מרן ז"ל ודעימיה אבל לדעת כמה פו' הם שוים כמ"ש לעיל או' א' יעו"ש:

א

ח) שם. מותר לטלטלן וכו' וכל שטמן בהם פעם אחת מותר לטלטלן לעולם. א"ר או' ה':

א

ט) שם. אבל אם נתנם לאוצר וכו' ודוקא כשמקפיד עליהם כמ"ש סי' ש"ח ססע"י א' מ"א סק"ד. אבל הא"ר או' ו' כתב דיש לחלק דדוקא בכלים בעינן הקפדה. וכן בס' אה"ע חלק על דברי המ"א הנז' וכתב דאפי' אין מקפיד עליהם אסור כאן וזה פשוט יעו"ש:

א

י) שם. צריכין יחוד. נראה מדלא קאמר לעולם כמו סעי' ב' דסגי ביחיד שבת אחת וכמ"ש לעיל או' ה' יעו"ש. וכ"כ א"א או' ד' אפשר דכאן גם המ"א מודה דיחדן בפי' לשבת אחת סגי או אף במחשבה שיחשוב עליהם מקודם הטמנה יעו"ש:

א

יא) שם. שנוטל כסוי הקדרה וכו' וכגון שמקצתן מגולה ואם אינה מגולה אם יכול לתחוב כוש ולנער שרי. מ"א סק"ה. וכ"כ לעיל או' ג' יעו"ש:

א

יב) שם. דלא נעשית בסיס להן. דהא אין הכסוי תשמיש לצמר אלא אדרבא הצמר משמש להקדרה לחממו מ"א סק"ו. תו"ש או ח':

א

יג) [סעיף ב'] הנותנים אבנים וכו' וה"ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהם פי התנור דלא יוכל לטלטלם בשבת. מ"א סק"ז. א"ר או' ח' תו"ש או' ט' ולכן צריך ליחדם לכך לעולם. ר"ז או' ה' ועיין סי' ש"ח סעי' כ"ב:

א

יד) ונראה דהאבנים המונחים ע"ג כירה שרי לטלטלנהו דמיוחדין לתשמיש. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

א

טו) שם. צריך שיחדם לכך לעולם וכו' אבל אם לא יחד אלא לאותו שבת גם לאותו שבת אסור דאבנים יותר מוקצה הם מגיזי צמר. עו"ש או' ב':

א

טז) שם. צריך שיחדם לכך לעולם וכו' ובמרדכי סוף פ' כל הכלים משמע דאסורים לטלטלם בשבת אם לא שתיקנם לכך אבל מדברי הטור משמע כדברי האגור דביחוד סגי. ד"מ או' א' אמנם התו"ש או ט' כתב דאף לדעת המרדכי ביחוד שרי. וכ"כ המ"א בסי' ש"ח ס"ק מ"ד והתו"ש שם או' ס"ז בשם המרדכי דבאבנים של הטמנה סגי ביחוד לעולם וא"צ תיקון יעו"ש. וא"כ צ"ע על הד"מ מ"ש ע"ש המרדכי דצריכין תיקון ודוק. ועוד עיין בדברינו לשם או' קנ"ז:

א

טוב) שם. צריך שיחדם לכך לעולם וכו' ואפי' טמן בהם הרבה שבתות זו אחר זו אסור לטלטלן אם לא שיחדן בפירוש לכך. ב"ח שכנה"ג בהגה"ט או' ב'.

א

חי) [סעיף ג'] צמר שאסור לטלטל דהיינו בצמר העומד לסחורה כנז' בסעי' א':

א

יט) שם. ואם נתקלקלה וכו' כלומר שנפלו הגיזין למקום מושב הקדרה. ב"י:

א

ך) שם. לא יחזירנה. והטעם פרש"י לפי שמזיז הגזין לכאן ולכאן ומשמע הא אם היא מלאה שברים שמותר לטלטל אה נתקלקלה הגומא יכול להחזיר. ב"י:

א

כא) שם. לא יחזירנה. דהכא גרע טפי מטלטול מן הצד דשרי כמ"ש סס"י שי"א דהכא צריך לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין. תו' מ"א סק"ח. והרא"ש כתב בודאי יטלטל הגיזין בידו דיתיירא לעשות כן ע"י הקדרה פן ישפך התבשיל על הגזין. תו"ש או' י"ב. מחה"ש:

א

כב) שם. ולא חיישינן שמא יחזירה וכו' והטעם דאף אם יחזירנה לא עביד אלא איסור טלטול דרבנן והוי גזרה לגזירה. לבוש. תו"ש או' י"ג:

א

כג) שם. וי"א שאפי' טמן וכו' זהו דעת הרמב"ם בפי' המשנה ודעה ראשונה היא דעת רש"י והרא"ש והטור ורי"ו בח"ג דס"ל דעיקר האיסור אינו אלא בשביל טלטול ולא משום הטמנה כמ"ש בב"י יעו"ש:

א

כד) [סעיף ד'] טמן בדבר שאינו ניטל וכו' ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדרה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש ססע"י א' ר"ן. מ"א סק"ט. תו"ש או' ט"ו וכ"כ העו"ש או' ג' וכתב הא"ר באות ט' ואו' יו"ד דכן הוא הסכמת הפו' יעו"ש:

א

כה) [סעיף ה'] ואם לאו אינו נוטל. משום דהקדרה נעשית בסיס לדבר האסור ואע"ג דבסעיף א', פסק דלא נעשה כסוי הקדירה בסיס שאני התם דהכסוי לא נעשה בסיס אלא כדי לכסות הקדירה הכא דהקדירה אין לה כסוי והניח עליה דבר שאינו ניטל נעשה בסיס. מט"י או' א' מיהו ממ"ש לעיל באו' הקודם משמע דלא הוי בסיס ואם אפשר לנער מן הצד וליקח הקדרה שרי וכ"כ הערה סס"י זה וכתב ודלא כהמט"י יעו"ש:

א

כו) [סעיף ו'] יש מי שאוסר להטמין באבנים וכו' היינו אפי' אם יחדם לכך לעולם דאם לא יחדם בל"ה אסור כמ"ש סעי' ב':

א

כז) שם. להטמין באבנים וכו' ואם מותר לסתום פי התנור בטיט ביו"ט עיין לקמן סי' תק"ז סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כח) שם. ויש מתירין. דמשום כבוד שבת לא גזרו וכמ"ש סס"י שי"ב. ואם אפשר להטמין בענין אחר אסור. מ"א סק"י. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ו' אבל הא"ר או' י"א כתב דהמנהג כמתירין. ועיין בדברינו לעיל סי' י"ג או' ז' ודוק.

א

כט) [סעיף ז'] מותר לסתור וכו' והטעם כתב ב"י בשם המרדכי דדוקא אם היה עושה לקיום שלא להסירם בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיום יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ג:

א

ל) שם. מותר ע"י עכו"ם. אבל ע"י ישראל אסור דהוי פסיק רישיה. ומשמע בתה"ד דה"ה לפותחו אסור אם ידוע שיש בו גחלים לוחשות דהרוח מבעיר הגחלים וכמ"ש סי' רמ"ז סעי' ב' מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ח"י. ר"ז אר ז':

א

לא) ואם סותמו ומניח פתוח הרבה הוי כאלו פתוח כולו ושרי אבל אם מניח פתוח מעט אז הרוח מפיח יותר ואסור. וכ"כ המ"א לאסור בזה. ואם האש בוער בתוכה פשיטא דאסור לכ"ע דגורם כבוי נחש שנכבה עי"כ ול"ד למ"ש סי' רמ"ז סעי' ב' דהתם יש אויר הרבה בבית ואינו גורם כיבוי מהרה משא"כ בתנור. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם:

א

לב) שם הגה. ויש מחמירין שלא לסתור וכו' משום דס"ל דיש סתירה ובנין אפי' בדבר שאינו עשוי לקיום אלא להתירן בשבת. מט"י או' ג':

א

לג) שם בהגה. דגורם בישול וכו' ואפי' בדיעבד התבשיל אסור. תשובת רמ"א סי' ק"ב. וע"י גוי יש להקל ולהתיר בדיעבד מאחר דבלאו הכי נמי היה מתבשל שם (ר"ל בלא סתימת התנור) מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט"ו. תו"ש או' י"ט. ר"ז או' ח' וכ"ז מיירי אף שאין גחלים לוחשות. א"ר שם ומיהו לומר לעכו"ם לסתום בטיט בשבת אף בשנתבשל כל צרכו אסור דהוי ממרח אב מלאכה כמ"ש לעיל סי' רנ"ג או' ל"ה בשם תשו' הרמ"א הנ"ו וכ"כ א"א בזה הסי' או' י"ב:

א

לד) וכתב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה אע"ג דמדינא מותר לומר לעכו"ם מ"מ יש ליזהר משום דלא פלוג יעו"ש. מ"א שם. תו"ש שם. והיינו אחר קבלת שבת וכגון שהקדירות עדיין לא נתבשלו כל צרכן. ר"ז שם:

א

מוכין. מוקצין הם למלאכה ואסור לטלטלן, כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה:

ב

יחדן לכך. פי' יחדן לכך לעולם עמ"ש סי' שי"ח סכ"ב:

ג

בגיזי צמר. אין חשובים כ"כ:

ד

לאוצר לסחורה. ודוקא כשמקפיד עליהם כמ"ש סי' ש"ח סס"א וסכ"ה:

ה

שנוטל הכיסוי. כגון שמקצתן מגולה ואם אינה מגולה נ"ל אם יוכל לתחוב כוש ולנער שרי כמ"ש סי' שי"א ס"ט:

ו

דלא נעשית בסיס. דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדרה לחממו ועסי' ש"ט ס"ד:

ז

אבנים. וה"ה עצים העומדים להסקה אסור לסתום בהן פי תנור דלא יוכל לטלטלן בשבת עסי' ש"ח ס"כ כ"א כ"ב ונ"ל דהאבנים המונחים ע"ג כירה שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש:

ח

לא יחזירנה. והכי גרע טפי מטילטול מן הצד דשרי כמ"ש ססי' שי"א דהכא צריך לטלטל אילך ואילך כשרוצה להטמין (תו'):

ט

טמן בדבר שאינו ניטל. ואם טמן בדבר הניטל וכיסה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדירה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סס"א (ר"ן):

י

ויש מתירים. דמשום כבוד שבת לא גזרו וכמ"ש ססי' שי"ב ואם אפשר להטמין בע"א אסור ועסי' תק"ב:

יא

מותר ע"י עכו"ם. אבל ע"י ישראל אסור דהוי פסיק רישיה (אגור ותשו' מהרי"ל סימן ס"ב) ומשמע בת"ה דה"ה לפותחו אסור אם ידוע שיש בו גחלים לוחשות דהרוח מבעיר הגחלים וכמ"ש סי' רע"ז ס"ב וכתוב בת"ה שיש אוסרין לסתום התנור מפני שהרוח מפיח דרך נקב קטן ודמי למפוח ומבעיר יותר התנור מאלו היה פתוח והוא נוטה להתיר וכ"כ בתשובת רמ"א סי' ק"ב בשמו להתיר וצ"ל דמ"ש האגור ומהרי"ל ואם הישראל אינו סותמו לגמרי דלמא הוה שרי עכ"ל פי' שמניח הרבה פתוח וה"ל כאלו היה פתוח מתחלה אבל אם מניח מעט פתוח פשיטא דהרוח מפיח ואסור לדעתם והכי קי"ל, ונ"ל דכשהאש בוער בתוכו אף הת"ה מודה דאסור לסותמו לגמרי דגורם כיבוי שהאש נכבה מהרה ול"ד לסי' רע"ז ס"ב דהתם יש אויר הרבה בבית משא"כ בתנור:

יב

דגורם בישול. ואפי' בדיעבד אסור התבשיל (תשובת רמ"א סי' ק"ב) ועסי' רנ"ז ס"א בהג"ה וע"י עכו"ם יש לפקפק ולהתיר בדיעבד מאחר דבלא"ה נמי היה מתבשל שם וכתוב בשל"ה ואם עדיין לא חשכה אף על גב דמדינא מותר לומר לעכו"ם מ"מ יש ליזהר משום לא פלוג ע"ש ועמ"ש סי' רס"א סס"א: דיני שהיה והטמנה בקיצור: כללא דמלתא בזמן הזה אין לנו שום הטמנה כיון שמגולה למעלה אך להרב"י צריך שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים וא"כ ה"ל שהיה ובבשר צריך ליתנו חי סמוך לחשיכה ממש או שנתבשל כמב"ד קודם שחשיכה ובצלי ועוגה ופשטיד"א לא מהני חי ובעינן שיתבשל כמב"ד קודם שבת ובתנור טוח בטיט הכל שרי ואם יש בו גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י עכו"ם ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדירה כ"א עכו"ם ואם הקדירה עומדת על הגחלים שרי אם א"א בע"א וה"ה בליל שבת ולהניח תבשיל חם אצל התנור שרי אפי' הוסק כבר ועל התנור נהגו היתר אם לא הוסק עדיין ואם נתן לבנה או ד"א על התנור נותן הקדירה עליה שרי אפי' הוסק ובתבשיל קר אפי' קודם שהוסק אסור אפי' לסמוך כ"א ע"י עכו"ם קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפילו ע"י עכו"ם אסור כ"א לצורך חולי או קטן שאין לו מה לאכול ודבר שאין בו רוטב אפי' קר כחם דמי ואם לא נצטנן לגמרי אפי' יש בו רוטב נהגו להקל ואם מניחו במקום שאין יכול להתחמם עד שהיס"ב מותר לסמוך אצל התנור אבל לא עליו אלא א"כ יש דבר המפסיק וה"ה לתוך הקכ"לין בעינן דבר המפסיק אבל ע"ג לבזבז שסביב התנור ה"ל סמיכה וה"ה במיני משקין ופירות דינא הכי וע"ג קדירה הקבוע בתנור נמי דינא הכי אבל לתת לתוכן קנקן עם משקין פשיטא דאסור וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדירה ההוא אפי' קודם שהוסק אך אם נתנם עכו"ם קודם שהוסק שרי ליהנות מהם וגם אם נתן ישראל ע"ש סמוך לחשיכה אסור כמ"ש ססי' רנ"ד: אסור לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות אבל אם פינן לקדירה אחרת מותר לכרוך קדירה ההוא:

א

(א) מוכין – פי' יבשים כמ"ש סימן רנ"ז ס"ג:

ב

(ב) דרך מקרה – לאפוקי אם רגיל להטמין בהן נסתלק מהן שם מוקצה אף שלא יחדן בפירוש ודעת הב"ח דאפילו בשני פעמים סגי לזה:

ג

(ג) אסור לטלטלם – דסתמן חשובין הם ואדם מקצה דעתו מהן מפני שעומדין לעשות מהן לבדין והן מוקצין מחמת חסרון כיס דמקפיד להשתמש בהן שאר דברים ולפיכך אפילו טמן בהם דרך מקרה עדיין הם עומדין בהקצאתן ואינם בטלים להטמנה:

ד

(ד) שמקצתן מגולה – כדי שיהיה לו מקום פנוי לאחוז הכסוי כדי שלא יצטרך לטלטל המוכין להדיא:

ה

(ה) ואם יחדן לכך – פי' שיחדן מע"ש להטמנה לעולם ואפילו היה היחוד רק במחשבה בעלמא לא בפה:

ו

(ו) אבל אם טמן וכו' – אף דסתם גיזי צמר מוקצה הוא לטויה לאריגה מ"מ אין חשובין כ"כ כמו מוכין וכיון שטמן בהן כמאן דיחדן להכי דמי:

ז

(ז) לסחורה – דכיון שהם עומדים אצלו לסחורה מסתמא עתיד להחזירן אח"כ ג"כ לאוצר וע"כ אין מבטלן להטמנה והוי ממילא מוקצה אם לא שיחדן להטמנה מע"ש:

ח

(ח) שנוטל כסוי וכו' – וכגון שמקצתה מגולה וכנ"ל גבי מוכין ואם אינה מגולה כלל יכול לתחוב בכוש ולנער את הכיסוי וכדלקמן בסימן שי"א ס"ט:

ט

(ט) דלא נעשית בסיס – דהא אין הכיסוי תשמיש להצמר אדרבה הצמר משמש להקדירה לחממה:

י

(י) לכך לעולם – היינו שייחדם מע"ש להטמין בהם תמיד דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן משום מוקצה וכן עצים העומדים להסקה יזהר מלסתום בהן פי התנור בע"ש דאל"ה יהיה אסור למחר לטלטלן בשבת משום מוקצה:

יא

(יא) ומשליכן – היינו דלאחר שנשתמש בהן הדרך להשליכן לחוץ שאין עליהם שם כלי ואינם חשובין וע"כ הם בכלל מוקצה דאדם מקצה דעתו מהם והאבנים או לבנים המונחים ע"ג הכירה תמיד שרי לטלטלינהו דמיוחדין לתשמיש:

יב

(יב) שאסור לטלטל – היינו אותם שהוקצו לסחורה וכנ"ל בס"א:

יג

(יג) יכול להחזירה – דחזרה מותר בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל וכדלעיל ברנ"ז ס"ד:

יד

(יד) ואם נתקלקלה – שנפלו הגיזין שמכאן ומכאן למקום מושב הקדרה ולכך לא יחזירנה לפי שמזיז את הגיזין שהוא מוקצה:

טו

(טו) בדבר שאינו ניטל – שנתן דבר מוקצה סביב הקדרה ואם טמן בדבר הניטל וכיסה פיה בדבר שאינו ניטל מפנה סביבותיה ואוחז בקדרה ומוציאה דלא נעשית בסיס להן כמ"ש סוף ס"א ואח"כ מנער את הקדרה והדבר שאינו ניטל נופל מאליו:

טז

(טז) להטמין באבנים – היינו אפילו אם יחדן לכך מכבר דלית בהן משום מוקצה:

יז

(יז) משום דהוי וכו' – היינו דסידור האבנים דהוי כמו דופן הוי בכלל בנין עראי ואסור מדרבנן ביו"ט:

יח

(יח) ויש מתירים – ס"ל דמשום כבוד שבת לא גזרו ואם אפשר להטמין בענין אחר אסור לכו"ע ועיין בא"ר שכתב שהמנהג כהיש מתירים וכ"כ הגר"ז:

יט

(יט) מותר לסתור וכו' – שאין זה בכלל סתירת בנין אפילו מדרבנן כיון שלא נעשה לקיום כלל:

כ

(כ) ולחזור ולסתמו – הוא ענין בפ"ע וקמ"ל דלא צריך למיחש שמא יש בפנים גחלים לוחשות וכשיסתמנו יגרום שיכבו:

כא

(כא) מותר ע"י א"י – אבל ע"י ישראל אסור לסתום דמכבה הגחלים ואע"פ שאין מתכוין לכך אסור משום פסיק רישא אבל באמירה לא"י לא קפדינן כולי האי כמ"ש סוף סימן רנ"ג. ואם אינו סותמו לגמרי אפילו ע"י ישראל שרי דאינו מכבה [אגור ומהרי"ל] וכתב המ"א דדוקא כשמניחו הרבה פתוח אבל אם מניחו רק מעט פתוח יש לאסור משום מבעיר דטבע הרוח להיות מפיח דרך נקב קטן ודמי למפוח ומבעיר יותר התנור מאלו היה פתוח לגמרי. כתב הא"ר דבמקום הדחק מותר הישראל לסתום התנור אפילו ביש גחלים לוחשות כי יש לסמוך על דעת תרומת הדשן שמיקל וס"ל דלא הוי פסיק רישא שיכבו הגחלים ע"י הסתימה ואם אש בוער בתוכו אף לתה"ד אסור דהסתימה גורם לאש שיכבה מהר. ודע דכ"ז לענין סתימת התנור אבל לענין פתיחת פי התנור לכו"ע אסור ע"י ישראל אם ידוע שיש גחלים לוחשות אפילו אם אינו שרוק בטיט דהרוח מבעיר את הגחלים:

כב

(כב) ויש מחמירין – טעמם דאולי כיון שטוח בטיט יש בזה קצת משום סתירת בנין בנין ולכך יש להחמיר היכא דאפשר:

כג

(כג) דיש לספק – היינו אפילו אם אינו יודע שכן הוא יש לו לחוש לזה מסתמא [מחה"ש]:

כד

(כד) אסור לסתום התנור וכו' – דע"י סתימת פיו ואפילו בלא טיחה בטיט מוסיף חום ומתבשל במהרה ואסור אפילו אם התנור גרוף וקטום מן הגחלים. ואם התנור אינו גרוף וקטום מן הגחלים אסור לישראל לסתמו אף אם הקדרות כבר מבושלות כ"צ מבעוד יום דבלילה מסתמא עדיין לא נתאכלו הגחלים ולוחשות הן ויש חשש כיבוי ע"י הסתימה:

כה

(כה) דגורם בישול – ואפילו בדיעבד אסור התבשיל כדין מבשל בשבת עיין לקמן בסימן שי"ח ס"א והוא שלא הגיע עדיין למאכל בן דרוסאי [רמ"א סימן ק"ב ע"ש] דבהגיע אין לאסור בזה בדיעבד:

כו

(כו) ואפילו ע"י א"י אסור – הסתימה ואפילו בלא מירוח בטיט דהוא מקרב הבישול ממש עי"ז וכ"ש דאסור לומר למרח הסתימה בטיט דיש בזה משום מלאכת ממרח ואסור אפילו היה סתום התנור מקודם. ולענין דיעבד אם סתם הא"י התנור אין לאסור התבשיל דלא אהני מעשיו כ"כ דבלא"ה היה מתבשל לבסוף. כתבו האחרונים דאפילו בקיץ שרגילין לצאת מבהכ"נ בעוד יום גדול [שעדיין לא חשכה ולא הגיע זמן בה"ש] ואין איסורו לישראל רק מדרבנן מפני שקיבל עליו שבת אפ"ה יש ליזהר מלומר אז לא"י לסתום התנור דיבוא לומר לו גם בחורף שיוצאים מבהכ"נ סמוך לחשיכה ועד שיטול ידיו ויקדש ויאמר לא"י אודות התנור יהיה לילה ממש. בו יבואר כל עקרי הענינים של שהיה והטמנה בקיצור ממ"א ותוספת שבת ושארי אחרונים כללא דמילתא בזמן הזה שאנו מניחים הקדרות בתוך התנור מגולות ואין אנו עושין שום הטמנה סביב דופנותיהן א"כ אין להן רק דין שהיה ולא הטמנה בדבר המוסיף הבל ואף אם העמידה על הגחלים כיון שמגולה למעלה לא מקרי הטמנה כמ"ש רמ"א סוף סימן רנ"ג ס"א בהג"ה ולפיכך אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום [היינו כחצי בישולו וי"א שליש בישול] מותר להשהותן אע"פ שאין התנור גרוף ולא קטום ובשר אם נותנו חי בקדירה סמוך לחשיכה ממש [דהיינו קודם שקיעת החמה] הרי זה ג"כ מותר אבל צלי ומיני בצק ומיני קטניות ופשטיד"א לא מהני חי וצריך שיתבשל כמאב"ד קודם שבת אך אם נותן בהם חתיכת בשר חי סמוך לחשיכה אפילו הם בתחלת בישולם ג"כ מותר ובתנור טוח בטיט הכל שרי. ואם יודע שיש בו גחלים לוחשות אין לפותחו כ"א ע"י א"י ולא ע"י ישראל דמבעיר האש ע"י פתיחתו והוי פסיק רישא ואם הגחלים סביב הקדירה לא יקח ישראל הקדרה כ"א א"י ואם הקדרה עומדת על הגחלים שרי ע"י ישראל אם א"א בענין אחר אך שיזהר שיקחהו משם בנחת ולא ינענע הגחלים. וה"ה בליל שבת כשלוקח הקדרה מן התנור ג"כ צריך ליזהר בכל זה וע"כ נזהרים סמוך לחשיכה כשמשהין הקדרה המבושלת לליל שבת בתנור לנתקו קצת קודם השבת מן האש כדי שיהיה אח"כ יכול להסירו משם בלי שום חשש. ומותר להניח בשבת תבשיל חם שנתבשל כל צרכו סמוך לתנור על הלבזבז שלו אפילו הוסק התנור ואינו גרוף וקטום דסמיכה לא אסרו בזה ועל התנור נהגו העולם היתר אם לא הוסק עדיין אבל אם הוסק ויש אש בתוכו לא ואם נתן לבנה או ד"א על התנור להפסק ואח"כ נותן הקדרה עליה שרי. וכ"ז בתבשיל חם קצת אבל בתבשיל קר לגמרי אפילו קודם שהוסק אסור אפילו לסמוך כ"א ע"י א"י קודם שהוסק ולאחר שהוסק אפילו ע"י א"י אסור דיש בזה חשש בישול. ולצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך קטן שאין לו מה לאכול מותר לחמם ע"י א"י אפילו בתוך התנור. ודבר שאין בו רוטב אפילו קר כחם דמי דבדבר יבש שנצטנן קי"ל דאין בישול אחר בישול. ופירות חיין אף שנאכלים כך וכן מיני משקין דינם כתבשיל שיש בו רוטב ונצטנן לגמרי דשייך בהם בישול. וליתן דבר מה על הקדרה הקבוע בתנור דינו כמו על התנור ובתוך הקאכלי"ן. ולתת לתוך המים שבקדרה ההיא קנקן עם משקין פשיטא דאסור. וישראל אסור ליתן מים לתוך הקדרה ההיא בשבת אפילו קודם שהוסק אך אם נתנם הא"י קודם שהוסק שרי ליהנות מהם. גם בע"ש סמוך לחשיכה אסור לישראל ליתן שם מים לתוך הקדירה ההיא כשהוסק אז אא"כ שיוכלו להתחמם כחצי חומם מבע"י ובשעת הדחק ששכח ליתן מקודם וירא שמא תבקע הקדרה מהחום אפשר שיש להקל אך שיזהר ליתנן עכ"פ קודם שקיעת החמה וכמו שכתבתי בסוף סימן רנ"ד ע"ש. אסור לכרוך בשבת קדרה עם מאכל חם בכרים וכסתות אם הוא תחלת הטמנה אבל חזרה מותר. וכ"ז דוקא אם הוא באותה קדרה שנתבשל בה אבל אם פינה לקדרה אחרת מותר לכרוך הקדירה ההיא:

א

(במג"א סקי"ב) אסור לכרוך. נ"ב אבל אם מגול' למעלה שרי:

א

סעיף ג ונמצא כמי שטומן בשבת קשה לי הא לא גרע מהטמנה להטמנה דמותר כדלעיל סי' רנ"ז ס"ד וצ"ע:

ב

מג"א ס"ק יב וה"ה ליל שבת ולהניח תבשיל חם היינו דרך חזרה ואם נטלו מע"ש צריך שיהיה עודו בידו ודעתו להחזיר וליכא קולא בסמיכה יותר רק באינו גו"ק הוי כמו גו"ק לענין על גבה כמ"ש הרמ"א סי' רנ"ג וכן ההיתר דנתן לבינה או ד"א על התנור דהוי כגו"ק ומהני רק לענין חזרה כמו בגו"ק ולפי זה מ"ש המג"א ודבר שאין בו רוטב קר כחם דמי אין זה ברור כ"כ דבנצטנן לא מקרי חזרה והוי כמניח לכתחלה כמ"ש המג"א סי' רנ"ג סכ"ו ע"ש (וע' סקי"ט) וממילא אסור אף בגו"ק ואף בדרך סמיכה:

ג

שם אפי' קר כחם דמי מבואר דעת המג"א דבכ"מ דאין בו חשש בישול דהיינו בלא נצטנן לגמרי או בדבר יבש מותר ליתנם על התנור קודם ההיסק או ע"י הפסק לבינה אחר שהוסק אמנם באמת צ"ע לדינא דהא עיקר ההיתר דמעזיבת התנור או ההפסק לבינה הוי כגרוף וקטום והרי מבואר לעיל סי' רנ"ג במג"א סקל"ו בנצטנן לגמרי בטל מעשה הראשון והוי כמניח לכתחלה דלא מהני גרוף וקטום אלא בחזרה דוקא וומה"ט יש לדון דאפי' להניחו אצל התנור אסור דהא מבואר בססי' רנ"ג בהג"ה דגם בסמיכה מותר רק ע"י חזרה אלא דבסמיכה גם באינו גרוף מותר וא"כ בנצטנן דלא מקרי חזרה וגם בסמיכה אסור ע"ש וצ"ע:

א

אסור לטלטלן. דלא בטלה להטמנה וה"ל מוקצה:

ב

וכגון שמקצתן מגולה. ק"ל מ"ש מההיא דפרק נוטל ולקמן סי' ש"ט באבן ע"פ החבית דבצריך למקומו שרי לטלטל החבית וכ"כ התוס' ס"פ במה טומנין בשם רשב"א דלרבנן דרשב"ג שרי אפילו במכוסה לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל ומביאים ראיה מפרק נוטל וצ"ל דשאני התם דמיירי בשוכח אבל במניח בידים הוה ליה בסיס לדבר איסור וכאן אע"ג דלא הניח אלא אדעתא למישקליה בשבת מ"מ מקרי מניח וכחד דיעה בסי' ש"ט ולא כבעל התרומות דלשם דלא חשיב מניח אלא כשדעתו להניח שם כל השבת אלא דק"ל הא בסעיף ז' גבי תנור פסק כבעל התרומות וצ"ע:

ג

מותר לסתור אותה סתימה. כתב ב"י הטעם בשם המרדכי דדוקא אם היה עושה לקיים שלא להסירן בשבת היה אסור משום סתירה אבל דף זה אינו עשוי לקיים עכ"ל וכן סיים אח"כ בשם הגמ"ר דלא מקרי בסיס לאיסור אלא כשלא היה בדעתו ליטלם כו' וכתב על זה והיינו כסברת בעל התרומות בסי' ש"ט: