שולחן ערוך, אורח חיים רס״א: זמן הדלקת נרות לשבת. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

זמן הדלקת נרות לשבת. ובו ד סעיפים:
ספק חשיכה והיא בין השמשות (היינו כדי שיעור הלוך ג' רבעי מיל אחר שקיעת החמה (טור בסי' רצ"ג וכדלקמן ס"ס ב') [ושיעור מיל הוא שליש שעה פחות חלק ל'] אין מעשרים את הודאי ואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות ואין מערבין עירובין תחומין (וע"ל סי' תט"ו ס"ב) אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצרות (וע"ל סי' שצ"ג) ומות' לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק נר לצורך שבת וכן לומר לו לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה: הגה וכן מי שקבל עליו שבת שעה או ב' קודם חשיכה יכול לומר להדליק הנר ושאר דברים שצריך [מהרי"ו סי' קי"ו וע"ל סי' שמ"ב]:

ב

יש אומרי' שצריך להוסיף מחול על הקודש וזמן תוספת זה הוא מתחלת השקיע' שאין השמש נראת על הארץ עד זמן בין השמשות והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה ובלבד שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש ושיעור זמן בין השמשות הוא ג' רבעי מיל שהם מהלך אלף ות"ק אמות קודם הלילה: הגה ואם רוצה להקדים ולקבל עליו השבת מפלג המנחה ואילך הרשות בידו (טור ואגור בשם תוס' פ' תפלת השחר) [וע"ל סי' רס"ז]:

ג

ומי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש בראש האילנות ואם הוא יום המעונן ידליק כשהתרנגולין יושבים על הקורה מבעוד יום ואם הוא בשדה שאין שם תרנגולין ידליק כשהעורבים יושבים מבעוד יום:

ד

אחר עניית ברכו אע"פ שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין משום דהא קבלו לשבת עליהן ולדידן הוי אמירת מזמור שיר ליום השבת כעניית ברכו לדידהו:

א

וכן לומר לו לעשות לו כו' דהיינו אפילו צורך מלבוש ללבוש באותו שבת וכן לצורך גדול והפסד מרובה שרי בכל ענין. וכן אם שכח להדליק נר של יאר צייט מבעוד יום מותר לומר לעכו"ם בין השמשות להדליק (מהרש"ל סימן מ"ו):

ב

ואם רוצה להקדים כו'. ואם נחשב' פלג המנחה דהיינו שעה וחומש שעה קודם הלילה יהי' רק מעט קודם שקיעת החמה וכבר הרגיש בזה מהררמ"י בסי' רס"ז על כן יש להחמיר ולעשות שבת שני שעות קודם הלילה (ב"ח כדעת ר"א ממי"ץ):

א

בין השמשות. ואם נסתפק אם הוא בין השמשות אסור. ב"ח:

ב

ואין מטבילין. ואם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר יכול להטביל בה"ש אלא שיש היתר אחר ליתנו לעכו"ם במתנה או ע"י הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו. ט"ז ועי' בי"ד סי' ק"ך סק"ז:

ג

שבת. וכן כל דבר שהוא הפסד מרובה אף שאין צורך שבת ולצורך מצוה נמי מותר לומר לעכו"ם לעשות בין השמשות. וכן מותר לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה. רש"ל ועיין מ"א ועי' סי' שמ"ב:

ד

הנר. אפי' שלא במקום מצוה כיון שעוד היום גדול:

ה

על הקודש. והוי מ"ע דאורייתא:

ו

אלף ות"ק. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה ורוב פוסקים כתבו ב' שעות קודם הלילה צריך להוסיף שהוא חלק י"ב דומיא דשביעית דתוספת הוא למ"ד יום חלק י"ב משנה. ד"מ בשם מהר"ם וכ"כ הב"ח עיין ע"ת ומ"א:

ז

מערבין. אפי' לדבר מצוה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע ברכות דף כ"ז. עיין כנה"ג ובתשובת חכם צבי סי' י"א:

ח

השבת. ובמדינות אלו אין נוהגין לומר מזמור ולכן עניית ברכו הוי קבלת שבת ד"מ. וכ"כ בסי' רס"ג ס"י. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו. ב"ח מ"א:

א

שבת ל"ד

ב

ר"י

ג

רמב"ם בפ"ד מהלכות שבת הביאהו טור והרב"י סימן שמ"ב

ד

הרי"ף ורא"ש והר"ן והמגיד בפרק ה' בשם הרמב"ן מהא דיומא פ"א

ה

המגיד שם

ו

שבת ל"ד וכרבי יהודא וכדמפרש לה רבא

ז

שם ל"ה

ח

מרדכי

ט

ב"י

א

ס"א והוא. שם ב':

ב

והיינו. שם כרבה:

ג

ושיעור. פסחים צ"ד א' וע' סי' תנ"ט ס"ב ומש"ש:

ד

ואין מערבין. גמ' שבת שם:

ה

עירובי. שם:

ו

ומותר לומר כו' וכן. ע"ש רש"י ד"ה ספק חשיכה אבל הרמב"ם סובר דאתי אפי' כרבי ולא אמר רבי אלא בכה"ג וראיה דלא אשכחן מילתיה דר' אלא לענין עירוב וע' סי' תט"ו ס"א אין כו' או מפני כו':

ז

וכן מי שקבל. עמ"א:

א

ס"ב י"א שצריך. כת' בלשון יש אומרים לפי שהרמב"ם לא כת' תוספת אלא בעינוי יוה"כ אבל בשביתה לא כת' שום תוס' וע' בהלכות שביתת עשור פ"א וטעמו מדאמרי' בירוש' ריש שביעית ר"ג וב"ד התירו באיסור ב' פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד כו' ר' אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות כו' ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים אתה מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה וכ"ה בגמ' ריש מ"ק ד' א' ור' יוחנן אמר כו' ואע"ג דפריך שם ע"ז מ"מ משבת לא חזר וכן משמע בספ"ב דשבת דקאמר עם חשיכה אין ספק חשיכה לא ואם איתא הרי תוספת שבת קדים ותוס' פ"ק דר"ה ט' א' דחיק משום דתוספת ל"ל שיעורא וכבר כ' הרא"ש בפ"ד דברכות סי' ו' דע"כ יש שיעור ממ"ש ברפכ"ג דשבת קמ"ח ב' דהא תוספת יוה"כ כו'. וע"כ אין מניחין אותן לאכול עם חשיכה ליגע באיסור כרת דהא גם שם לא אמרינן אלא תוספת דוקא וכן עיקר וכ"ה מסקנת התוס' שם דא"צ תוספת אלא ביו"כ כהרמב"ם וז"ש וב"ה מתירין עם השמש ותנן בפ"ב דשבת ל"ד א' ספק חשיכה אין מעשרין כו' אבל ודאי מצוה להוסיף וזהו התקיעות שהיו:

ב

וזמן תוספות זה מתחילת כו'. ר"ל דב' שקיעות הן כמ"ש תוס' בשבת ל"ה א' ד"ה תרי מהא דפסחים צ"ד א' וכ"ה כדבריהם בברכות ב' ב' וכפי' תוס' שם:

ג

שאין השמש. דקודם לכן א"א כמש"ש י"ז ב' במתני' וכל זה דחוק לשיטת וי"א הנ"ל שצריך תוספת אבל מתניתין מכרעא כהרמב"ם ותוס' דא"צ וכמש"ל:

ד

עד זמן. דאח"כ ג"כ לא אפשר דבלא"ה אסור:

ה

שהוא ג'. מהא דפסחים כנ"ל בתוס' הנ"ל. וכל זה הוא לשיטת התוס' הנ"ל אבל ליתא דא"כ מע"ה עד הנץ שוה כמן השקיעה עד צאת הכוכבים ובאמת אינו כן כמ"ש לעיל והחוש מכחיש לכל רואה שמע"ה הוא שיעור גדול הרבה מאוד על צה"כ אחר השקיעה ובמדינות הנוטין לצפון שע"ה מתחיל בקיץ בחצי הלילה א"כ אין צ"ה כלל בקיץ אלא דבה"ש מתחיל מתחלת השקיעה תיכף עד הכסיף התחתון והוא ג' רביעי מיל באופק בבל ובזמן תקופת ניסן ותשרי ובהתחלת השקיעה בה"ש גמור וכ"מ שהוזכר משתשקע החמה הוא בתחלת השקיעה וכן לענין תענית כל תענית שלא שקעה כו' ובתחילת השקיעה מיד מותר לאכול דקי"ל ספקו שלו מותר וע' מרדכי בפ"ק דתענית אלא שנהגו להמתין על צ"ה משום דמספקא לן אי הלכה כר"י או כר' יוסי כמש"ש הלכה כר' יהודה לענין כו' ושיעור בה"ש דר"י אחר שהכסיף כמ"ש שם דשלים בה"ש דר"י ולפיכך צריך לעשות בתענית כר' יוסי וכמש"ש והלכה כר' יוסי לענין תרומה ואע"ג דמקילינן בתענית דספקו שלו מותר לא מקילינן תרי קולי לעשות ג"כ כר' יהודה וע' רא"ש ספ"ג דשבת סכ"ג ולענין תענית אף שדבריו תמוהים בודאי שצריך לנהוג בתענית כר' יוסי כיון שנפסק הלכה כר' יוסי לחומרא אבל לענין שבת הוא כנ"ל וכן לענין חנוכה ג"כ מהתחלת השקיעה וכ"ה בר"ן ורשב"א שם אצל חנוכה דלא כדברי הטוש"ע וע' ר"ן שם וז"ש בשבת שם הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה כו' אלמא דבה"ש מיד משתשקע ובתוך שיעלה הוי לילה דשיעור עלייתו מן הים הוא חצי מיל ועתוס' שם והרשב"א נתקשה בגמ' שם מאד ע"ש שדחק הרבה. וקושיית תוס' הנ"ל מהא דפסחים צ"ד א' נראה דלא קשה כלל כי ודאי שיציאת הכוכבים וביאתן שוין וכן ביאת האור ויציאתו שוין שלכן במדינות הנוטים לא באה האור כלל בקיץ אבל כוכבים עומדים אבל צה"כ דפסחים היינו כל הכוכבים שאין כל הכוכבים נראים עד שיהא לילה משיטהר האור לגמרי מחמת קטנות הכוכבים דומיא דקאמר שם מע"ה עד נ"ה דבע"ה עדיין כוכבים עומדים זמן הרבה ועד שתנץ החמה הוי ד' מילין כן מש"ש משקיעת החמה עד צה"כ היינו ג"כ שיצאו כל הכוכבים דכך הוא מדת עובי הרקיע דקא מיירי בסוגיא דפסחים שם וז"ש בשבת שם ולא כוכבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה ר"ל אחר ביאת האור שאז נראין כל הכוכבים הקטנים ג"כ כנ"ל אבל יציאת הכוכבים דאמרינן בכל מקום שהוא לילה הוא בג' כוכבים לבד ובינונים כמ"ש בשבת והוא חילוק בתרתי והן נראין כהכסיף העליון והשוה לתחתון ולפי שצריך בקיאות גדולה בזה לידע ג' כוכבים לבד ויהיו בינונים וכמש"ש בתוס' לכך נתנו שיעור בהכסיף כו' וכן אביי דהוי דאוי כו'. ובזה מתורץ קושייתם האחרונה ג"כ מה שהקשו ועוד קשה ניחזי אנן ובאדם כו' וליתא כנ"ל ומלבד זה ל"ק מידי שהשיעור הזה של ד' מילין אינו בכל זמן ובכל מקום שנשתנה בכל זמן וזמן וגם תי' שתירצו שם י"ל דמספקא להו הוא תמוה דכבר הוא משוער בפסחים שם אבל לפמ"ש הכל ניחא ולפ"ז השיעור מן השקיעה עד הלילה אינו אלא ג' רביעי מיל ואף שבמדינתינו יותר הוא כנ"ל לפי שינוי האופקים ושינוי הזמן והזמן של הד' מילין ושל ג' רביעי מיל הכל על אופק שלהם בא"י ובבבל אבל כאן מארכת יותר וכן הזמן על הימים השוים בתקופת ניסן ותשרי שבהן הכל משתער. ובזה מתורץ שלא תוכחש מ"ש הרמב"ם וא"ע ששיעור הנשף הוא כ' מעלות שיעור שעה ושליש ולפי דעת הגמרא הוא שעה ומחצה וגם שם דברי הגמ' מוכחש בחוש שלפ"ז לא יהי' לילה ד' חדשים במדינתינו אבל שיעור הרמב"ם וא"ע על קו השוה ודברי הגמרא על אופקם. ולפי מה שכתבתי מתחיל בה"ש תיכף בשקיעת החמה וזהו בה"ש בין ביאת השמש להתחלת ביאת האור שהוא בהכסיף שאז נשקע אורה מלהאדים וכן דם נפסל בשקיעת החמה וכן אין להתפלל מנחה אז וז"ש לייט כו' אמאן דמצלי עם דמדומי חמה ואילו לדברי התוס' עוד היום גדול וכן אז יתחיל שבת וז"ש ב"ה מתירין עם השמש ותוס' שבת ל"ל כמ"ש תוס' פ"ק דר"ה ובירושלמי הנ"ל וכ"כ בס' יראים והביאו המרדכי בספ"ב דשבת וכת' דמשתשקע החמה דשם היינו תחילת השקיעה וכן בחנוכה דלשון משתשקע הוא זמן קודם לשקיעה כמ"ש בפ' הפועלים משיפקסו עד שיפקסו מבעיא ליה ובהא ניחא מ"ש אדשימשא אריש דיקלא כו' במתא חזי תרנגולא ולפר"ת הוא קודם לזמן קבלת שבת אלא שדעתו שם שבה"ש הוא קודם לתחילת שקיעה משנוטה מעט ומכירין העולם שרוצה ליכנס ברקיע' וכל הזמן דתלתא רבעי מיל הוא קודם לשקיעה ודבריו אינן נראין בזה לומר הכסיף התחתון והעליון הכל קודם שקיעה ואביי דהוי דאוי כו' וכן תנן וב"ה מתירין עם השמש. ועוד נראה שם דג' כוכבים שהוא לילה הוא מהלך חמש מילין אחר השקיעה כדעת ר"ת ע"ש סי' ס"א ולא נראה בזה ג"כ דבריו דאם כן שיעור ג' כוכבים מופלג הרבה משיעור הכסיף עליון ואנן אמרינן שם הלכה כר' יוסי להחמיר ובה"ש שלו הוא תיכף אחר בה"ש דר' יהודה ואפי' שיעור טבילה אין ביניהם כמ"ש תוס' שם ואילו כאן א"ר יוסי כוכב א' יום כו' ג' לילה ועמש"ל וכ"כ במרדכי פ"ד דברכות סי' ע"ח משם רב האי גאון דאחר השקיעה יכול להתפלל מעריב כו' ע"ש ולפ"ז ניחא הכל. אך עדיין צ"ע לפמ"ש לעיל דהלכה כר' יוסי לענין תענית א"כ קשה קושיית תוס' שם ד"ה אלא לענין אכילה קשה דמשום שיעורא פורתא כו' ודאי דקושיא גדולה היא ותירוצם דחוק מאד דהא בהדיא אמרינן שם דשלים בה"ש דר"י והדר מתחיל כו' משמע שידוע להם שמיד הוא מתחיל וכן הרא"ש נדחק שם בתירוץ תוס' הנ"ל ודוחק גדול הוא אבל אחר העיון נראה לי העיקר שאין לזוז ממנו דטעות נפל בספרים וכצ"ל דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בה"ש דר' יהודה דבבה"ש מיד מותר לאכול תרומה כמ"ש ובא השמש וטהר אלא דג' שקיעות הן אחד התחלת השקיעה והוא בה"ש לר' יהודה והשני סוף שהשמש מאדים ומכסיף שאז נשקע ניצוצי החמה והוא בה"ש דר' יוסי אחר בה"ש דר' יהודה תיכף והוא צ"ה דאמר שמואל כוכב אחד יום שנים כו' הכל אליבא דר' יוסי וראיה דהא עלה א"ר יוסי לא כוכבים כו' והנה הכוכבים עולים זה אחר זה תיכף וז"ש כהרף עין ולעיל אמר שמואל ג' רבעי מיל אליבא דר' יהודה וכאן אליבא דר' יוסי וזה שקבעה גמ' דבריו כאן אחר שאמר הלכה כר' יוסי ומ"ש בריש ברכות דאין אוכלין עד צ"ה היינו לר' יוסי ומה דאיבעיא שם ביאת שמשו או ביאת אורו. ביאת אורו הוא משקיעה שלישית דפסחים שהוא ד' מילין אחר השקיעה שאז באה האור לגמרי כמה שכתבתי לעיל וזש"ש כדאמרי כו' איטרב שמשי ואדכי ר"ל תיכף בהערב שמש ולר' יוסי הערב שמש דכל מקום בצ"ה ניצוצים המאדימין את המזרח אבל לר' יהודה תיכף משתשקע החמה ובזה מתורץ קושיית תוס' דשבת שם ל"ה ב' ד"ה הקשה הר' פורת כו' ותירוצם דחוק מאוד ולפי מש"כ ניחא וכן לענין תענית כמ"ש בריש ברכות האי ובא השמש ביאת שמשו כו' דתוס' דחקו שם לומר דביאת אורו הוא קודם ביאת השמש והוא תמוה מאוד אבל לפי מ"ש ניחא דביאת אורו הוא בצאת כל הכוכבים וביאת שמשו הוא בג' כוכבים וס"ל לר' יוסי דבג' כוכבים הוא שקיעת השמש שאז נשקע היטב והתוס' דחקו כנ"ל לשיטתם. ומ"ש שם והדר פשטו כו' ה"פ מדקאמר סימן לדבר ואי בכל הכוכבים א"א לתת סימן בהם:

ו

ואם. ברכות כ"א וע"ש תוס' ד"ה דרב:

א

ס"ד אחר. תוספתא פ' בתרא דסוכה אע"פ שהמיחם בידו וברכו הוי קבלת שבת. ברכות שם הרא"ש ספ"ב דשבת:

א

בין השמשות – ועיין מ"ב סק"א ולא הוי ס"ס דספק חסרון ידיעה אינו נכנס כלל בגדר ספק [ואפילו לענין מעשר דהוא דרבנן וכ"ש לענין הדלקה כ"כ הפמ"ג] משא"כ בין השמשות דהוא ספק לכל העולם [אחרונים] ועוד נ"ל דמש"ה לא הוי ספק דהוא משם אחד ספק יום ספק לילה:

ב

ואין מטבילין וכו' – עיין במ"ב שכתבתי דאם הוא צריך לשבת וכו' והנה בתשובת שאגת אריה סימן נ"ו חוכך להחמיר בכלי מתכות אף בה"ש ואין דבריו מוכרחין שם וכן כל האחרונים לא חילקו בזה:

ג

את הכלים – עיין במ"ב ועוד אפשר לומר דאיירי לענין כלים טמאים בלחוד ואתא לאשמעינן בזה דכהיום ג"כ חל גזירת חכמים דאסור להטביל כלים טמאים לטהרן אף דהיום אין נראה כמתקן שאין טומאה וטהרה נוהג עתה ומה תיקון יש בהטבלה ואפ"ה אסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו עיין ביצה ה' ע"א ומיושב בזה קושית הע"ת ע"ש:

ד

ואין מדליקין – עיין במ"ב במש"כ בשם הפמ"ג וחולק על התו"ש דנסתפק בעשה בזמן תוספת שבת או בבין השמשות והוא הביא ראיה להחמיר לענין בה"ש ולענין תוספת שבת מצדד להקל והנה עצם זמן בין השמשות ידוע שיש דעות בין הפוסקים וע' לקמן בס"ב ובמש"כ שם בשם האחרונים איך שיש לנהוג למעשה ליזהר להדליק קודם שקיעת החמה דאל"ה לכמה פוסקים הוא ספיקא דאורייתא אך בדיעבד אם עבר והדליק או שעשה שאר מלאכה אחר השקיעה בזמן דאיכא דעות בין הפוסקים יש להקל בדיעבד ליהנות ממנה ודומיא שכתב המגן אברהם בסימן שכ"ג ס"ק י"א לענין הטבלת כלים חדשים דאם עבר והטביל דמותר להשתמש בתוכה הואיל ויש מתירין לכתחלה:

ה

ומערבין וכו' – וה"ה דיכול להניח אז עירובי תבשילין [א"ר בשם המרדכי]:

ו

עירובי חצרות – היינו אפילו לדבר הרשות כן מוכח מלבוש. והטעם דכל עירובי חצרות הוא בכלל מצוה וכמ"ש בסימן שס"ו סי"ג דמצוה לחזור אחר עירובי חצרות ולא גזרו בבין השמשות והכ"מ כתב דמ"מ לא מקרי בשביל זה ע"ח מצוה אלא שהתירו מטעם שהוא טרוד ונחפז עליה [תו"ש]. ומוכח מדברי המגן אברהם בסימן ר"ס סק"ג שמהדר למצוא טעמים על מה שצריך לזרז על עירובי חצרות קודם בין השמשות דפסיקא ליה דבבה"ש יכול לברך ג"כ כשמניח הע"ח ולא הוי כשאר דברים דקי"ל ספק ברכות להקל והטעם צ"ל דלענין ע"ח דקיל עשו הדבר כאלו הוא יום ודאי. ואם ספק לו על הזמן גופא אם הוא בין השמשות או שהוא כבר לילה יזהר שלא לברך ולענין עצם העירוב יש לכאורה להביא ראיה ג"כ להחמיר דלא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא ממה שכתב הב"ח והביאו המגן אברהם בסק"א דספק בין השמשות [היינו או שהוא יום או שהוא בין השמשות] הוא נידון כבהש"מ וכתבו האחרונים הטעם דספק חסרון ידיעה אינו נכנס כלל בגדר ספק וע"כ לא הוי ס"ס ונידון כאלו היה ודאי בין השמשות וה"נ בעניננו להיפך ויש לעיין ועיין לקמן במה שכתבנו בכללי שיעורי הזמנים איך יש לנהוג למעשה:

ז

להדליק נר – עיין לקמן בסימן רע"ו במגן אברהם סק"ז ונ"ל דבבין השמשות אין להחמיר אם הוא מצטער מזה דהוא בכלל מה שכתב או שהוא טרוד ונחפז עליה:

ח

שעה או ב' קודם חשיכה – לכאורה בשתי שעות קודם חשיכה הלא הוא קודם פלג המנחה ואין בקבלתו כלום וכמו שכתב המגן אברהם בסק"י ואפילו בעצמו היה יכול להדליק ואולי דמהרי"ו סובר כסברת הב"ח שנביא לקמן:

א

י"א שצריך וכו' – נקטו בלשון י"א משום דהרמב"ם חולק ע"ז כמו שמבואר בב"י ועיין בבאור הגר"א שפוסק כהרמב"ם [וצע"ק שם בדבריו שכתב דמסקנת תוספות הוא ג"כ כהרמב"ם ואינו מבואר כ"כ שם בר"ה ובמו"ק דף ד' ע"א בתוד"ה מה להלן מוכח בהדיא דסוברים דתוספת שבת הוא מדאורייתא ואולי דהיה לו גירסא אחרת בתוספות ר"ה וגם ראיתו שהביא ממה שאמרו בשבת דף י"ח ב"ה מתירין עם השמש אינה כ"א לפי שיטתו שפוסק כשיטת הגאונים דתיכף משנכסה החמה מעינינו הוא בכלל בהש"מ משא"כ להשו"ע אינה ראיה כלל] ובא"ר כתב דלענין דינא נקטינן כהי"א הזה משום דכל הראשונים סוברין כן [מסוגיא דר"ה ט' ויומא פ"א] וכן בשו"ע לקמן בסימן רצ"ג ס"ב סתם כהי"א הזה. ודע דלענין זמן בע"ש אין נ"מ כ"כ דלשניהם מתחיל האיסור מלאכה אחר שקיעת החמה ולא קודם ואדרבה להגר"א לשיטתו חמיר יותר דלדידיה שפוסק כשיטת הגאונים תיכף משתשקע החמה דהיינו משעה שנכסה החמה לעינינו הוא בכלל בהש"מ ויש בזה ספק איסור סקילה משא"כ תוספת שבת אין בה כ"א עשה בעלמא וגם דתלוי ברצונו בזמן ג' מילין שאחר השקיעה כמבואר בשו"ע. ודע עוד דמדרבנן אפילו להרמב"ם מצוה להוסיף מעט מחול על הקודש וכדמשמע פשטיה דלישנא דהרב המגיד שהובא בב"י. ומה שהקשה בב"י דא"כ לא היה לו להרמב"ם להשמיט דין זה דהוספה באמת כבר כללו במה שהביא דין התקיעות שהיו תוקעין ע"ש בפרק ה' [כנה"ג בשם הראנ"ח] וכ"כ בבאור הגר"א דאפילו להרמב"ם מצוה להוסיף מחול על הקודש מהא דתקיעות הנ"ל [ולכאורה נראה דגם במוצאי שבת מצוה לכ"ע להוסיף מחול על הקודש מעט דאפוקי שבתא לא גריעא מעיולי אלא דלהרמב"ם יהיה זה מדרבנן ולש"פ מדאורייתא] ולפ"ז להגר"א חמיר יותר גם בענין זה דלדידיה מצוה להוסיף עכ"פ מדרבנן מעט קודם השקיעה ואלו להשו"ע לא מחייבינן כלל קודם השקיעה. ובאמת לשיטת הגאונים דקיימי בשיטת הגר"א לענין בהש"מ וכמו שנכתוב לקמיה אם יסברו כדעת הרי"ף ושארי הראשונים שצריך תוספת הא דתנן ב"ה מתירין עם השמש ע"כ לאו דוקא עם השמש ממש אלא מעט קודם משום תוספת ויהיה בזה לדידהו חששא דאורייתא:

ב

מתחלת השקיעה – טעם לכל זה דהנה בפסחים צ"ד איתא דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים שיעור ד' מילין ובשבת [ל"ד ל"ה] איתא דמשקיעת החמה מתחיל בה"ש [לרבה אליבא דר' יהודה דפסקינן כוותיה] ואמר שם דמשך בה"ש תלתא רבעי מיל ואח"כ הוי לילה ואמרינן שם דג' כוכבים בינונים הוי לילה א"כ קשה אהדדי וע"כ תירץ ר"ת וסיעתו לחלק בין שקיעת החמה דפסחים לשקיעת החמה שבשבת שם דההיא דפסחים הוא התחלת השקיעה משקיעת גוף השמש כשנכסה מעינינו ומאז עד צה"כ ד' מילין ומשתשקע החמה שבשבת שם הוא סוף השקיעה שהוא כשנשקע גם אור השמש מרוב הרקיע לבד לצד המערבי ומאז מתחיל בה"ש שהיא ג' רבעי מיל קודם צה"כ ומהתחלת השקיעה שהוא שקיעת גוף השמש עד סוף השקיעה הנ"ל הוא יום והוא משך ג' מילין ורביע ואז הוא זמן תוספת שבת וכמ"ש כאן בשו"ע ובין כולם המה ד' מילין ועד ד' מילין מהתחלת השקיעה לא הוי לילה ודאי זהו שיטת ר"ת וסיעתו ועיין לקמן בסימן של"א ס"ה במגן אברהם משמע שם שדעתו להלכה כשיטה זו אבל הגר"א ז"ל חולק על שיטה זו והאריך בכמה ראיות דשקיעת החמה שבשבת לענין בה"ש הוא ג"כ התחלת השקיעה כמו שקיעת החמה שבפסחים שם ומיד אחר שקיעת גוף השמש מתחיל בה"ש אליבא דר' יהודה דפסק ר' יוחנן כוותיה לחומרא בשבת שם ומשך זמן בה"ש הוא ג' רבעי מיל וקושיא הנ"ל תירץ לחלק בין צה"כ דשבת לצה"כ דפסחים דצאת הכוכבים דשבת הוא זמן של לילה שהוא ג' כוכבים בינונים וצה"כ דפסחים הוא צאת כל הכוכבים הנראים בלילה שהוא זמן מאוחר הרבה והוי ד' מילין אחר התחלת השקיעה ואע"ג שנראה לעינים שמשך בה"ש שהוא עד צאת הכוכבים הוא הרבה יותר מג' רבעי מיל הוא כמו שכתב הגר"א בבאורו ששעור הגמרא נאמר רק על אופק בבל או א"י ובמדינותינו שנוטה יותר לצפון מתארך יותר ולכן לענין סוף בה"ש אין לנו משך זמן מסוים מן הגמרא על אופק שלנו ורק תלוי לפי הראות מתי הוא ג' כוכבים בינונים אבל לא גדולים ולפי שאין אנו בקיאין איזהו בינונים צריך להמתין עד קטנים כמ"ש סימן רצ"ג וע"ש מה שכתבנו עוד בענין זה ולשיטת הגר"א הנ"ל מיד אחר שקיעת גוף השמש מעל הארץ הוא בה"ש גמור וכנ"ל. ובאמת שיטתו זאת לאו חדשה היא דכבר הסכים כן בתשובת מהר"ם אלשקר סימן צ"ו דמיד אחר שקיעת גוף השמש הוי בה"ש גמור והביא שם שכן כתבו בפירוש הגאונים הראשונים בתשובותיהם והמה רבינו שרירא גאון ורב האי גאון ורבינו נסים גאון גם הרב ר' אברהם החסיד בנו של הרמב"ם ז"ל גם כתב שם שכן משמע מהרי"ף והרמב"ם ורש"י ע"ש והביאו הש"ך להלכה ביורה דעה סימן רס"ו סקי"א לענין מלת בה"ש וע"ע בפי' מהרלב"ח על פ"ב מהלכות קידוש החודש להרמב"ם בד"ה כלל העולה שכתב ג"כ שמהרי"ף והרמב"ם משמע דס"ל דמהתחלת השקיעה [דהיינו שהחמה נתכסה מעינינו] הוי בה"ש וגם מהר"ל מפראג בחדושיו על שבת פירש ג"כ ממש כשיטת הגר"א הנ"ל וגם הראב"ן ס"ל כן דתיכף כשנשקע גוף השמש ונתכסה מעינינו מתחיל זמן בה"ש עיין הגהות מרדכי בפ"ב דשבת וגם בספר סדר זמנים האריך ופסק הלכה למעשה כהגר"א ז"ל דמיד אחר התחלת השקיעה הוי בה"ש. והנה למעשה בודאי צריך ליזהר כדעת הגר"א והרבה מן הראשונים והפוסקים הנ"ל דמיד אחר התחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו הוא איסור גמור שלא לעשות מלאכה וח"ו להקל בזה דהוא ספק איסור סקילה לדעת כל הני רבוותא הנ"ל [ובפרט בימינו שאין העולם בקיאין בזמן בה"ש ובאופן זה לכ"ע יש להחמיר לפרוש ממלאכה מתחלת השקיעה כדאיתא בגמרא והובא בשו"ע ס"ג] ולאו דוקא לענין שבת דה"ה לכל דבר שיש בתורה שנ"מ בין יום ובין לילה אזלינן להחמיר דתיכף בהתחלת השקיעה מתחיל בה"ש ונמשך הזמן דבה"ש עד יציאת ג' כוכבים בינונים כנ"ל. ודע דבספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ החמיר עוד יותר לענין התחלת בה"ש וס"ל דבה"ש מתחיל ג' רבעי מיל קודם התחלת השקיעה והובאו דבריו באגודה ובמרדכי פ"ב דשבת ועיין בב"ח שהאריך בזה ודעתו שיש ליזהר לכתחלה לנהוג כשיטת היראים ע"ש והביא שכן היה מנהג הקהלות מאז ועיין במגן אברהם שהביא ג"כ את דברי הב"ח ומשמע מיניה שלחומרא חשש לדברי הב"ח [אף דמעיקר הדין ס"ל למ"א כשיטת ר"ת כדמוכח לקמן סימן של"א ס"ה במש"כ שם לענין מילה ע"ש] אכן הגר"א דחה שיטת הרא"ם הנ"ל ועיין בספר סדר זמנים מה שכתב בפירוש דברי הרא"ם ומ"מ לכתחלה בודאי טוב לחוש לדברי הרא"ם ולהקדים מעט יותר בהדלקת הנרות כדי לצאת גם שיטתו וכמו שכתבתי במ"ב סקכ"ג וכמו שכתב הב"ח שכן היה מנהג הקהלות מאז:

ג

שהוא ג' מילין ורביע – עיין בפמ"ג דהד' מילין הם שעות שוות ולא זמניות א"כ לפ"ז אפילו בתקופת תמוז ג"כ השעור הזה אמנם בספר מנחת כהן דעתו להלכה דאפי' לשיטת ר"ת הארבעה מילין הם זמניות ובימי הקיץ מאריך יותר ולא נאמרו דברי הגמרא רק בזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוין משא"כ בשאר ימים משתנה הענין לפי הזמן [אך למעשה מסיק שם שאין לסמוך על סברא זו רק להחמיר וכגון במוצ"ש ולא להקל] וכן משמע ממה שכתב המגן אברהם בשם מהרי"ל דלענין קבלת שבת פשיטא דאזלינן בכל יום אחר שעותיו [ר"ל שמתחלק הזמן דמעמוד השחר עד צה"כ שבתוכו נכלל הזמן דד' מילין ג"כ אחר שעותיו] וכן הוא גם דעת הגר"א בבאורו דכל שעורי הגמרא בין דד' מילין שהוא עד צאת כל הכוכבים לשיטתו ובין דג' רבעי מיל שהוא זמן בה"ש הכל הוא בזמן ניסן ותשרי משא"כ בזמן אחר משתנה לפי הזמן ובימי הקיץ הבה"ש מאריך הרבה יותר וכן כתב הגר"א עוד דשיעורי הגמרא לא נאמר רק באופק בבל אבל במדינותינו שנוטין לצד צפון הבה"ש מאריך תמיד יותר וכ"כ ספר מנחת כהן ומי הוא בזמנינו שיוכל לכוין הזמן בצמצום ע"כ במוצ"ש יש ליזהר מאד אפילו לדעת הגאונים והגר"א שלא לעשות מלאכה עד שיראו הג' כוכבים בינונים שזהו הסימן המובהק ללילה הנאמר בגמ' בכמה מקומות [[[ברכות ב א|בברכות ב' ע"א]] ופסחים ב' ע"א ומגילה כ' ע"ב] וקודם לכן לא הוי לילה ודאי וסימן זה שייך בכל מקום ובכל זמן אך מפני שאין אנו בקיאין בבינונים צריך קטנים וכדלקמיה ועיין בסימן רצ"ג מה שכתבנו אודות הכסיף העליון ושוה לתחתון מה ששייך ג"כ לענין מוצ"ש. ולדעת ר"ת צריך להמתין במוצ"ש מלעשות מלאכה עד זמן ד' מילין שהוא עכ"פ שיעור שעה וחומש מעת התחלת השקיעה שלדעתו אז זמן יציאת ג' כוכבים בינונים ונכון לכתחלה לצאת דעת ר"ת וכל הני רבוותא המחזיקים בשיטתו שלא לעשות מלאכה במוצ"ש עד שיושלם השעור דד' מילין ועיין מה שכתבנו לקמן בסימן רצ"ג בבה"ל ד"ה עד בסוף הדבור מש"כ שם. ולענין שעות זמניות בימים הארוכים נראה דאם רואה שהכסיף העליון ושוה לתחתון דהיינו שנשקע האודם מן כל כפת הרקיע בצד המערבי ויש ג"כ ג' כוכבים א"צ להחמיר להמתין על שעות זמניות בימים הארוכים אפילו לדעת ר"ת [דהא אלו שני הסימנים ג"כ נאמר בגמרא [שבת ל"ה] על זמן הלילה ואיתא ג"כ שם בגמ' דאביי הוי מסתכל על סימנא דהכסיף ע"ש בגמרא ומשמע דבסימן זה לבד היה מסתפק ונהי דאין אנו בקיאין כ"כ כמותם עכ"פ בהצטרף ג"כ סימן הכוכבים בודאי שוב אין לנו להחמיר יותר ומוטב לנו לומר שאין אנו בקיאין בחשבון האופקים שמשתנה החמה בתהלוכותיה לפי המקום והזמן וע"כ אין אנו יודעין היטב חשבון הד' מילין שהוא רק סימן אחד ויש לנו במה לתלות משנאמר שאנו טועין באלו השני סימנים]:

ד

איזה זמן – עיין במ"ב שכתבנו דלא סגי וכו' כ"כ הרא"ש בביצה פרק המביא והובא בב"י וכתבו הפוסקים דלא איתברר שעורו מן הגמרא ונראה דעכ"פ הוא פחות מכדי ג' רבעי מיל [דאל"ה ישאר קושית תוספות בר"ה דף ט' ע"א ד"ה ור"ע במה שהקשו מהא דאיתא בשבת ספק חשיכה עי"ש] ולכן סתמתי במ"ב כהח"א:

ה

ושיעור זמן בה"ש וכו' – הנה בשבת ל"ה אמרינן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר"י לענין תרומה וה"ה לענין מוצ"ש כמו שכתבו הפוסקים ולכאורה יש לעיין כיון דטעמו דר' יוחנן שפסק כן הוא משום ספיקא כדמוכח שם בגמרא אפשר דלא מחמרינן רק לענין דאורייתא דספיקו לחומרא אבל לענין כל השבותין אפילו אם נסבור דגזרו עליהן בה"ש הוא רק בבה"ש דר' יוסי אמנם מסתימת לשון השו"ע משמע דקאי גם על הא דס"א דמיירי בשבותין שהם דרבנן וכן מוכח מרמ"א בהג"ה בס"א וכעין זה משמע ג"כ ל"ה ע"ב בתוד"ה הקשה וכו' ע"ש בסוף דבריהם וכן מוכח מהרמב"ם שכתב בפ"ה מה"ש ה"ד משתשקע החמה הוא הזמן הנקרא בה"ש בכל מקום ובפרק כ"ד הלכה י' בענין השבותין כתב סתם בין השמשות הרי מפורש שמשקיעת החמה שהוא בין השמשות דר' יהודה אסור השבותין האמורים בבהש"מ. ואמנם בדבר דאזלינן ביה לקולא בבין השמשות ותלינן שהוא לילה כגון לענין תענית יחיד [עיין ברא"ש פרק ב"מ סי' כ"ד ובסי' תקס"ב ס"א בבאור הגר"א שם] משמע מדברי הרא"ש וכן הוא ג"כ בחדושי הרשב"א בשם רבינו יונה דהוא אפילו בבין השמשות דר' יהודה ולפ"ז לענין ספירת העומר לדעת המקילין בבין השמשות בסי' תפ"ט יהיה מותר אפילו בבה"ש דר' יהודה וכן לענין שבות בה"ש לצורך מצוה דקי"ל בסי' שמ"ב דלא גזרו עליה ולדעות האחרונים שסוברין שם דהוא אפילו במוצ"ש יהיה ג"כ מותר לפ"ז גם בבה"ש דר' יהודה אף דלר' יוסי הוא עדיין ודאי יום ולא בה"ש. אך יש לעיין לפי מה שכתב הגר"א בבאורו וכן בספר קרבן נתנאל והתפלאו שניהם על הרא"ש במה שמיקל לענין תענית משום דהא קי"ל דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ לדידיה לא הוי אפילו ספק לילה קודם לכן ותרי קולי לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר' יהודה דג"ז הוא ספק א"כ אפשר בעניננו ג"כ לענין שבות במוצ"ש או לענין ספירה ג"כ לא מקילינן משום ספיקא דרבנן כיון דלר' יוסי אפי' ספיקא לא הוי:

ו

קודם הלילה – לילה נקרא מה"ת לכל דבר משיראו הג' כוכבים בינונים ומפני שאין אנו בקיאין בין גדולים לבינונים ע"כ צריך לפרוש ממלאכה אפילו לדעת ר"ת ג' רבעי מיל קודם שיתראו שום כוכבים וכ"כ המנחת כהן ופשוט. ודע לפי מה שידוע שנשתנה השעור דד' מילין לפי האופק והזמן וכמ"ש לעיל ובמדינותינו רגילות להראות הכוכבים קודם השלמת השעור דד' מילין לא יוכל לעשות מלאכה בע"ש עד השלמת הזמן המבואר בשו"ע אפילו לדעת ר"ת כי כבר חשך היום באותו הזמן והוא לילה או עכ"פ ספק לילה אלא יפרוש עכ"פ חצי שעה [דכלול בו זמן בה"ש ותוספת שבת וכמו שכתב בספר ח"א] קודם הזמן שרגילות להתראות הכוכבים באותו מקום. וכ"ז לדעת ר"ת אבל כבר כתבנו לעיל דלדעת הגאונים צריך לפרוש ממלאכה תיכף אחר שקיעה דמתחיל בה"ש:

ז

להקדים וכו' – הנה לפי מה שכתב המחבר לקמן בסי' תנ"ט ס"ב מוכח דס"ל די"ב שעות היום נחשב מעמוד השחר עד צאת הכוכבים ופלג המנחה הוא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים א"כ אין בין דברי הרמ"א להקודם רק חלק עשרים מן השעה דארבעה מילין הם שעה וחומש לפי דעת המחבר שם ומפלג המנחה עד הלילה הוא שעה ורביע וידוע דרביע יתר הוא על חמישית רק בחלק עשרים. אח"כ מצאתי בלבוש בסי' רס"ז שהעיר בכ"ז ועי"ש שדעתו באמת שפלג המנחה הוא שעה ורביע קודם השקיעה ועיין במ"ב:

ח

מפלג וכו' – עיין בפמ"ג שכתב דמי שמקבל שבת בתוך הד' מילין הוא דאורייתא ובעשה דתוספת שבת ומן הזמן הזה עד פלג המנחה הוא רק מדרבנן:

א

מי שאינו בקי וכו' – הוא תלמוד ערוך בשבת ל"ה ע"ב ולפ"ז בזמננו דבודאי לא קים לן ג"כ בשעורא דרבנן ובפרט בשבת דהוא מסור לכל בודאי החיוב ע"פ הדין לכ"ע להדליק קודם השקיעה. אח"כ מצאתי זה בשו"ע של הגר"ז שהזהיר מאד על הדבר עי"ש וכתב שם עוד דאם יהיה איזה אונס ח"ו שלא תוכל למהר להדליק עד שקיעת החמה אזי תצוה לא"י להדליק נרות של שבת והיא תברך עליהן הברכה ותבא עליה ברכת טוב ותקבל שכר על הפרישה עכ"ל ועיין לקמן בסי' רס"ג במה שכ' במשנה ברורה ס"ק כ"א בשם האחרונים שדעתם דאין לאשה לברך בזמן שהא"י מדליק:

א

אין מערבין – היינו עירובי חצרות כמו שפירשתי במ"ב וכן מפורש במרדכי סוף פרק במה מדליקין דהדין הזה נובע ממנו [ולפלא על הפמ"ג שרוצה לומר דהכא איירי המחבר בעירובי תחומין] ועיין במרדכי שם שרבינו יואל חולק ע"ז ומתיר והמחבר סתם פה כדעת המחמירין בזה [וכן הרמ"א בסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה סתם להחמיר] והנה בשו"ע סי' שצ"ג ס"ב הביא פלוגתא בזה ומשמע שם דהוא נוטה יותר לדעת המתירים שסוברים דמה דהתירו בין השמשות הוא אפילו אם קבל עליו שבת ג"כ וכדי שלא יסתרו אהדדי מחלקים רבים מן האחרונים [הלא המה הא"ר לחד תירוצא והביאו הפמ"ג והמח"ב שהובא בשע"ת והשלחן עצי שטים] ואומרים דשם איירי ביחיד שקבל עליו שבת והכא דקבלת שבת של ברכו שהוא ע"י צבור חמיר טפי. ועיין בט"ז בסימן תר"א דפוסק דמותר לערב אפילו אחר שקבל עליו שבת וכן בדה"ח מצדד לפסוק דכל שבות לצורך מצוה מותר אפילו אחר שקיבלו הצבור שבת ואפילו בחצי שעה שקודם חשיכה והטעם דלא חמיר הזמן הזה מבין השמשות ובודאי לא היה דעת הצבור לקבל על עצמם התוספת שיהא חמיר מבה"ש עצמו עי"ש ומ"מ התוספתא שהביאו הפוסקים ראיה ממנה להחמיר אינה מתורצת בסברתו עיין במרדכי ועיין בבאור הגר"א בסימן שצ"ג ומשמע מדבריו דהוא מצדד יותר לדעת האוסרין והביא דגם דעת הרמ"א כן בסימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. ומ"מ נראה לענ"ד דבהצטרף עוד איזה ספק יש להורות להקל בענין זה כגון שהוא שתי שעות קודם חשכה דלכמה פוסקים הוא קודם פלג המנחה ואין בקבלתו כלום ואף דמהרי"ו נקט לעיל בהג"ה שעה או ב' אפשר דלא נקטו רק לענין מלאכה דאורייתא של הדלקה דחל קבלתו ואין מותר רק ע"י א"י אבל לענין שבות במקום מצוה יש להקל אפילו ע"י עצמו אם הוא שתי שעות קודם חשכה:

א

במחבר סעיף א' רביעי מיל אחר שקיעת החמה נמחק אחר ונ"ב קודם:

א

סעיף א' ספק חשיכה והוא בין השמשות וכו' אבל מעשרין את הדמאי וטומנין את החמין ומערבין עירובי חצירות וכו'. נ"ב יש להסתפק אם הכוונה אף בברכה דיברך ג"כ כמו באם ערב עליו מבע"י או הכוונה בלא ברכה כיון דבאמת בה"ש הוי ספק יום ספק לילה ואם הוי ידענו דהשתא לילה לא היה יכול לערב וא"כ ניהו דלדידן הוי ספק ועירובי חצירות דרבנן והוי ספק דרבנן ולהקל. מכל מקום לענין ברכה הוי להיפוך ספק דרבנן לקולא ככל ספק ברכות להקל. ולכאורה היה נראה לי כדיעה זו דאין מברכין אך לכאורה הוי קשה לי מן הש"ס דפריך עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והא תנן ספק חשכה ספק לא חשכה מערבין ע"ח ומשני כאן בע"ת כאן בע"ח ולמה לא משני דשניהם בע"ח ולכך צריך להזהיר עם חשיכה כדי שלא יפסיד הברכה דאם ימתין עד ספק חשיכה יפסיד הברכה ולכך מזהיר עם חשכה ומה קושיא. ומזה היה מוכח דמברכין אף בספק חשיכה. אך נראה דבזה יש ליישב דעת הטור שהביא הט"ז שהעתיק המשנה דאם חשיכה ע"ש. ולפמ"ש י"ל דהנה דין זה אם מברכין בה"ש תליא במה דפליגי בפ"ב דשבת אביי ורבא אם מברכין על דמאי דאביי אמר ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה ורבא משני רוב ע"ה מעשרין הם וה"נ יהי' בזה למ"ד התם דספק דבריהם לא בעי ברכה ה"נ במערבין ע"ח בה"ש אין מברכין דספק דבריהם לא בעי ברכה אבל לרבא דמשני רוב ע"ה מעשרים הם משמע הא על ספק דבריהם מברכין שפיר א"כ כאן בבה"ש מברכין ג"ב. והנה בחיבורי ספר החיים סימן תרפ"ג הוכחתי שם דהרמב"ם אינו פוסק כרבא דס"ל רוב ע"ה מעשרין הם והרמב"ם פוסק כרבינא בבכורות דלא אמרינן רובא דתליא במעשה ולא ס"ל רוב ע"ה מעשרים הם א"כ ממילא צריך לומר דספק דבריהם לא בעי ברכה וא"כ אתי שפיר די"ל דהש"ס דמשגי כאן בתחומין היינו לרבא דס"ל רוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק דבריהם בעי ברכה לכך א"צ אזהרה בע"ח עם חשיכה רק בע"ת אבל לדידן יש לומר דס"ל להטור כדעת הרמב"ם הנ"ל דלא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הם א"כ ס"ל ספק דבריהם לא בעי ברכה לכך יזהיר אף בע"ח כדי שלא יפסיד הברכה ודו"ק ואתי שפיר: &והנה ממ"ש הב"י בשם הפוסקים בסי' תפ"ט בספירה דלמ"ד ספירה דרבנן מותר לספור בין השמשות ומשמע שם ספירה כדינא בברכה הי' משמע דגם בכהאי גוונא מברכין על ע"ח דהרי גם שם אם הוי יום אינו ספירה ומברכין וה"ה בזה. מיהו יש לומר דהם ס"ל כרבא דמברכין על ספק דבריהם ובדמאי שאני דרוב ע"ה מעשרין הם ולפמ"ש דהרמב"ם פוסק דלא כרבא לדידיה י"ל באמת דאינו סופר בבה"ש בברכה אף למ"ד דרבנן וצ"ע כזה כעת לדינא ודו"ק בזה:

א

והאמת הוא חלק עשרים מן השעה (כעה"ג) היינו לפי חשבון מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות מע"ה עד צ"ה ולפי חשבון זה משקיעה עד צ"ה שהוא ד' מילין עולה שעה וחומש ופלג המנחה הוא שעה ורביעי קודם הלילה נמצא הוא קודם תחילת השקיעה חלק עשרים מן השעה:

ב

מחבר ובסי' שצ"ג ס"ב מביא ב' דיעות בזה ונרא' דשם קאמר שקיבל תוס' שבת ומיירי שאמר בפירוש שמקבל תוס' שבת א"כ לא קיבל רק איסור עשה משום הכי יש להקל בשבתות דאף שהפלוגתא במרדכי שהביא הב"י שם מיירי אחר עניית ברכו מ"מ המחבר הש"ע שם נמשך אחר לשון הטור שם אבל כאן מיירי אחר עניית ברכו שמן הסתם מקבל קדושת השבת ממש השמיט דעת המקיל:

א

[א] והוא בין וכו'. פירש הב"ח אפילו ספק אם הגיע בין השמשות והוי ספק ספיקא אפילו הכי אסור:

ב

[ב] אין מטבילין וכו' שלא לצורך וכו'. והט"ז החמיר אף לצורך כיון דאפשר ליתנו במתנה לכותי כדלקמן סימן שכ"ג סעיף ז' וכהאי גוונא כתב עולת שבת דאין מפריש חלה אף לצורך כיון דאפשר שישייר מעט כדלקמן סימן תק"ו. עוד כתבו בשם הב"ח לטבול על ידי הערמה כגון ששואב מים וכו', ולקמן יתבאר דאף בשבת מותר בהכי, ואפשר כוונתו דכיון דאפשר על ידי הערמה אסור לטבול בין השמשות בלא הערמה אף בענין שאי אפשר ליתנו לכותי:

ג

[ג] עירוב תחומין לדבר הרשות וכו'. קשה הא לקמן סימן תט"ו דאפילו מבעוד יום אין מערבין לדבר הרשות, ויש לומר דמיירי הכא במערב ברגליו דמותר מבעוד יום כמו שכתב בית יוסף שם, מיהו מלבוש שם משמע דאין חילוק, ואפשר דכוונתו דאפילו בדיעבד אינו עירוב, ואף דפסק שם סעיף ב' דבדיעבד הוי עירוב היינו לדבר מצוה ודחוק, ועוד דלפי זה לכתחילה אסור בעירוב תחומין לדבר מצוה בין השמשות ולא משמע הכי ממה שכתב הלבוש:

ד

[ד] [לבוש] לדבר וכו'. מיהו באש אסור אפילו לדבר מצוה אלא דמשמע טעמו משום שהוא תיקון מעליא וזה ליתא דמעשר נמי תיקון מעליא הוא אלא צריך לומר משום דאינו מלאכה גמורה אינו אלא שבות לא גזרו בין השמשות, אך קשה הוה ליה לש"ס [שבת] דף מ"ו למוקמי כולי מתניתין בעירובי תחומין ורישא שלא במקום מצוה ויש לתרץ:

ה

[ה] טרוד ונחפז וכו'. פירוש דבר שאם לא יעשה כן יהיה למצער בשבת ודוקא מעניני אכילה ונר ומלבושים לשבת אף שיכול להיות זולתם אבל אם הוא עסק גמור לחול שאין בו שום צורך שבת לא התירו אם לא לצורך גדול והפסד מרובה כן כתב רש"ל בתשובות סימן מ"ו. נר שמדליקין ביום שמת אביו ואמו מותר לומר לכותי להדליק בין השמשות:

ו

[ו] מי שקיבל שבת וכו'. כתב מלבושי יום טוב דבתשובת מהרי"ו סימן קט"ז משמע דוקא כשקיבלה מבעוד יום גדול מפני שיש מקומות שלא קיבלו שבת עדיין וזה הוה ליה לרבו לפרש, אבל קשה עליו ועל רבו דלקמן סימן שצ"ג כתב בפנים דיש אוסרין מקבלת שבת ואילך ולא הזכירו לסברא זו דהכא כלל והכא סתמו באין חילוק כלל ואף דיש לתרץ לפי האמת דהתם בקבלת שבת שאין היום גדול הוא אלא דלא פורש בדבריהם כלל עד כאן לשונו. והנה מה שכתב בתחילה לחלק בין היום גדול כיוצא בזה כתב מגן אברהם דחצי שעה קודם חשיכה אסור לכותי אם לאו לדבר מצוה, ולעניות דעתי אפשר סמך לרמ"א אמה שכתב סוף סימן רס"ג דאפילו לישראל חבירו מותר משום דאי בעי לא קיבל שבת אם כן אין חילוק בין היום גדול אלא כל שאפשר שלא לקבל מותר אלא דלקמן כתבו בשם יש אומרים והכא בכותי כתבו סתם וכמו שאפרש לקמן, ומה שכתב מגן אברהם דמהרי"ו אסור כיון שהוא בציבור מכל מקום לשון רמ"א משמע דמיירי ביחיד, ומה שהקשה מלבושי יום טוב מסימן שצ"ג הוא תמוה דהא מביא בשולחן ערוך ולבוש שם נמי דעת המתיר גם לפי הכלל המסור בידינו בשולחן ערוך דהלכה כדעת ראשונה שכתב השולחן ערוך בסתם אם כן הלכה כדעת המתיר ואם כן יפה סתמו כאן להתיר. ומזה תמיה לי על כנסת הגדולה שכתב בשולחן ערוך פסק לאיסור, ונראה לי כוונתו למה שכתב אחר כך דאחר עניית ברכו אין מערבין וכו', ולפי זה תימא יותר על מלבושי יום טוב למה הביא ממרחק לחמו מסימן שצ"ג מסימן זה נמי קשה, ויותר קשה מזה שסתם השולחן ערוך לאיסור ולדינא לחלק דאמירה על ידי כותי קיל יותר ממערבין דלקמן שהוא עשיה על ידי עצמו אף שאינו אלא שבות ואף דבתשובת מהרי"ו משמע דסבירא ליה כדברי המתיר דלקמן גם בעשיה, ומזה קשיא לי על מה שכתב מגן אברהם בסוף סק"ז עיין שם, מכל מקום דעת רמ"א נראה לי דמחלק בהכי ועיין סימן תר"א בט"ז בתשובה דמשמע דסבירא ליה להתיר אף עשיה כגון לערב אחר קבלה:

ז

[ז] [לבוש] עירובי חצירות וכו'. והוא הדין שיתופי מבואות ועירובי תבשילין (מרדכי):

ח

[ח] אף על פי שעדיין יום וכו'. והא דלעיל דמותר לומר לכותי אף שקיבל שבת כבר פירשתי דאמירה קיל יותר, עוד יש לומר דהכא מיירי בחצי שעה קודם חשיכה, עוד יש לומר דלעיל אמר מי שקיבלו וכו' משמע דיחיד קיבל מה שאין כן הכא דמשמע דציבור קיבלו בעניות ברכו, והשתא ניחא שכתב לקמן סימן שצ"ג גם דעת המתיר דמשמע התם דמיירי נמי ביחיד ודו"ק:

ט

[ט] אין מערבין וכו'. משמע אפילו לדבר מצוה והוא הדין דאסור ליכנס למרחץ אפילו להזיע (ברכות פרק ד', מגן אברהם):

י

[י] [לבוש] ובמקום שאומרים וכו'. ועתה נוהגין לומר מזמור ואפילו הכי עושין מלאכה עד ברכו דמעיקרא הכי קיבלו עליהם (מגן אברהם), נראה דוקא במקום שיש מנהג ידוע לעשות:

יא

[יא] [לבוש] ובלבד שיוסיף וכו'. עיין בלחם חמודות פרק תפילת השחר שהאריך דמוסיפין שתי שעות חלק י"ב מיום ובמלבושי יום טוב סיים שאין לנו אלא כסתימת הלבוש, והב"ח כתב ירא שמים מחמיר לקבל עליו שבת מיד אחר שעה כ"ב, ועיין בתשובת מהרי"ל סימן קס"ג, ועיין בשל"ה דף קל"ב שתמה על מנהג הקהילות שנוהגין להדליק שתי שעות קודם ואשתמיטתיה תשובת מהרי"ל הנזכר לעיל:

יב

[יב] [לבוש] הוא דרבנן וכו'. הבית יוסף לא כתב כן אלא מאן דלא סבירא ליה תוספת שבת דאורייתא סבירא ליה דגם מדרבנן ליכא וקיצרתי כיון דנראה לי הלכה למעשה שהוא דאורייתא ברי"ף ורא"ש ומגיד כי ראיתי כן בבעל הלכות גדולות פרק יום כיפורים וראב"ן סימן ב' ורבינו ירוחם נתיב י"ב ור"ן פרק במה מדליקין וספר יראים וסמ"ג וסמ"ק ודאי דעת הרמב"ם וטור הם בטלין לגבי כל הנך גדולים ותו דלקמן יתבאר בסעייתא דשמיא שגם הרמב"ם וטור אפשר מודים ואם כן לכולי עלמא דאורייתא:

יג

[יג] [לבוש] מצוה עשה וכו'. פירוש שאינו לא לאו ולא כרת:

יד

[יד] [לבוש] קל וחומר ביום הכיפור וכו'. מיום הכיפור כן צריך לומר וכן הוא בנוסחאות הישנים, אך תימא על הלבוש שכתבו נגד גמרא דיומא דף פ"א זה לשונו ועניתם את נפשותיכם בתשיעי לחודש וכו' מכאן שמוסיפין מחול אל הקודש אין לי אלא יום כיפור יום טוב מנין תלמוד לומר תשבתו אין לי אלא יום טוב שבתות מנין תלמוד לומר שבתכם, עד כאן, הרי נלמוד שבתות מימים טובים מקרא ולא מקל וחומר, ויותר תימא שהוא גופיה בסימן תר"ח כתב כדברי ש"ס הנזכר לעיל. ונראה לי משום דקשיא ליה בגמרא דקאמר אליבא דתנא דעצם עצם דדריש קרא בתשעה לחודש וגו' לדרשה אחרינא אם כן מנא ליה דמוסיפין בשבתות וימים טובים, וכן קשה לרב פפא דלמד מתשבתו שבתכם לאזהרת יום כיפור, ואין לומר דפליגי על דין דתוספות שבת ויום טוב דאם כן לא היו פוסקים הגדולים שהזכרתי נגדם, אלא דכולי עלמא לא פליגי דתוספות שבת ויום טוב אסור ולא פליגי אלא דמר למדו מקרא דתשבתו ומר למדו מקל וחומר מיום כיפור ועוד דהדרינן לכללא למעט מחלוקת עדיף אף דיום טוב ליכא קל וחומר דקיל מיום כיפור שהוא איסור כרת ויום טוב איסור לאו מכל מקום מודים בשבת דחמיר שהוא איסור סקילה או דסבירא ליה כיון דלמדינן שבת הוא הדין יום טוב דאין בין וכו'. ובזה מתורץ תמיהת בית יוסף כאן וב"ח סימן תר"ח על הטור דסבירא ליה דתוספות שבת אינו איסור מדלא הזכירו איך פליג על הרא"ש ולא הביאו עיין שם שהאריכו, ולמה דפרישית לא קשה מידי דגם הטור מודה דאסור אלא דסבירא ליה דנלמוד מקל וחומר דיום כיפור וכיון שכתבו בסימן תר"ח ביום כיפור לא הוצרך להזכירו הכא, אך צריכין לתרץ אמאי כתב הלבוש בסימן תר"ח דנלמוד בתשבתו שבתכם ויש לומר דכוונתו להביא כל הלימודים אליבא דכולה תנאי דהא מייתי שם נמי לימוד מחריש וקציר והכא נקיט בקצרה ולא אסיק למילתיה. אך קשה דילמא סבירא ליה לתנא דעצם עצם ורב פפא לימוד דחריש וקציר, ויש לומר דאם כן בסוגיא דיומא הוה ליה לאתויי לימוד דחריש וקציר כשם שהביא בראש השנה, ועוד דרב פפא על כרחך סבירא ליה לימוד דועניתם בתשעה לחודש דאם לא כן תיקשי אמאי לא פריך נמי לרב פפא האי בתשעה לחודש מאי עביד ליה, עוד יש לומר בכוונת הלבוש במה שכתב קל וחומר מיום כיפור קאי על מה שכתב דאיסור תוספות אינו אלא איסור עשה דבאמת שכן משמע בפוסקים, אבל צריך עיון מנא ליה דילמא איסורא כמו שבת עצמו, אלא נראה לי כיון דמצינו כן ביום כיפור כדאיתא ביומא שם על עיצומו של יום אתה חייב וכו' ולא על תוספות, ועיקר דין דתוספות שבת נלמוד מריבוי דתשבתו דכתיב ביום כיפור לא עדיף מיום כיפור, וזה נראה לי כוונת הלבוש במה שכתב קל וחומר מיום כיפור דמה עיקר לימוד אינו אלא עשה כל שכן מה שנלמד מריבוי כן נראה לי ובסימן תר"ח יתבאר עוד. ובמכילתא זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן שמוסיפים וכו', פירוש שמור לשון המתנה. כתב ר' דוד אבודרהם מ"ב מנין שמוסיפין בכניסתו וביציאתו שנאמר שבתון שבת קודש וכתיב קרא אחרינא שבת שבתון היא לכם, עד כאן, וצריך עיון וש"ס פירוש רש"י שם:

טו

[טו] [לבוש] ואם רוצה להקדים וכו'. אין בין זה לשיעור הקודם אלא חלק עשרים מן השעה ולכך הקשה המחבר על זה בסוף סימן רס"ז (מלבושי יום טוב), ועיין לעיל סוף סימן רס"ג מה שכתבתי בשם ספר חסידים:

א

א) [סעיף א'] ספק חשיכה והיא ביה"ש וכו'. בשיעור ביה"ש נתחבטו בו קמאי ובתראי והגו"ר בתשו' כ"י כתב שהעולם נהגו בכל גלילות ישראל כס' הגאונים (והם רבי' שרירא גאון ורב האי גאון ורבי' נסים גאון כמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ו) ובמו"ש בכדי שהות שנים שלשה מילין מדליקין. ומהר"ל ן' חביב פ"ב דקידוש החדש ייחס דעה זו להרי"ף והרמב"ם והרא"ש וגם דברי הנגיד רבינו אברהם בן הרמב"ם כסברה זו כמ"ש מהר"ם אלשקר בתשו' סי' צ"ו. ברכ"י או' א' וכתב ומשמע דק"ל כס' הגאונים ואפי' תימא דהמחלוקת שקול אין בידינו לבטל המנהג עכ"ל. וכ"כ הרב גט מקושר בביאורו לתוספ' הרא"ם סוף הלכות כפור דק"ח ע"ב שמנהג העולם ע"פ ס' הגאונים שתכף אחר השקיעה מתחיל זמן ביה"ש שהוא ג' רבעי מיל וסברה זו קרובה לדעת ומנהגן של ישראל תורה היא ויש להם על מה שיסמוכו ומי שירצה להחמיר כר"ת (היינו במו"ש) תע"ב אך אין למחות ביד המקילין וכו' יעו"ש. והביאו המחב"ר או' ז' וכ"כ בשו"ת בתי כהונה ח"ב סי' ד' והביאו מחב"ר בק"א או' ב' יעו"ש. וכן הגר"א האריך והביא כמה ראיות לזה דביה"ש מתחיל מתחלת השקיעה דהיינו תיכף אחר שאין השמש נראית על הארץ יעו"ש. והמנהג עכשיו בינינו כס' הגאונים דוקא להחמיר דהיינו בההכנסת שבת ויוה"כ וכדומה דהיינו לאחר התחלת שקיעת החמה שאין השמש נראית עוד על הארץ חושבין אותו לביה"ש ואחר ג' רבעי מיל לזמן זה חושבין אותו ללינה אבל לענין מו"ש ויוה"כ ואכילת מצה בליל פסח וכדומה לכל דבר שצריך לילה ודאי אין חושבין אותו ללילה ודאי אלא עד אחר צאת ג' כוכבים בינונים והיינו כל מקום לפי מקומו ובמקומות הללו כמו א"י וסוריא וארץ שנער זמנו הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ. ועיין עוד לקמן סי' רצ"ג או' ה' וסי' של"א או':

א

ב) שם. והוא ביה"ש וכו' ואם נסתפק אם הוא בה"ש אסור. ב"ח. מ"א סק"א. א"ר או' א' ר"ז או' א':

א

ג) שם. אין מעשרין את הודאי. דתיקון מעליא הוא ואע"ג דק"ל כמ"ד כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש כמ"ש בסי' שמ"ב כתב ב"י היינו דוקא לדבר מצוה או שהיה טרוד וע"כ כתב דמותר לומר לעכו"ם ביה"ש לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז עליה יעו"ש. והביאו הט"ז סק"א וכתב ולפ"ז דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ביה"ש אלא דיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סי' ק"ך סעי' ט"ז וא"כ לא נתיר השבות אפי' ביה"ש עכ"ד. וכ"כ א"ר או' א' וה"ה דיכול להטבילו ע"י הערמה כגון ששואב בו מים לשתות או לאיזו צורך כמ"ש לקמן סי' שכ"ג סעי' ז' יעו"ש. ואם הוא סכין ומלוכלך מותר להטביל שידיח הסכין דהוי נמי הערמה ושרי. א"א או' ג' ועיין לקמן או' יו"ד:

א

ד) שם. אין מעשרין את הודאי אפי' מעשר דרבנן. א"א או' ב' ועיין לקמן סי' ש"ז או' קמ"ט. אבל יכול להפריש חלה בחו"ל ביה"ש דהויא דרבנן בלי סמך מהכתוב כדי שלא תשתכח תורת חלה. ב"ד סי' ק"ג. ברכ"י או' ג' אבל העו"ש או' א' כתב דאין להפריש חלה ביה"ש אם שכח להפריש מבע"י משום דאפשר שישייר מעט כדאמרינן חו"ל חו"ל אוכל והולך ומשייר ואח"כ מפריש. וכ"כ מ"א סק"ב. א"ר או' ב' תו"ש או' ב' וא"כ שבת ע"פ דא"א מותר ביה"ש. וכן חלת א"י באין לו מה יאכל בשבת שרי ביה"ש דשבות מצוה לא גזרו ביה"ש. א"א שם. ועיין לקמן סי' תק"ו סעי' ג' בהגה:

א

ה) שם. ואין מערבין ערובי תחומין. ואם עירב הוי עירוב. כמ"ש לקמן סי' תט"ו סעי' ב':

א

ו) שם. אבל מעשרין את הדמאי. דאין בו ודאי תיקון דרוב ע"ה מעשרין הן. לבוש. אבל בודאי חשיכה אין מעשרין הדמאי. ב"ד סי' ק"ג. פמ"א ח"א סי' ל' ער"ה או' ב':

א

ז) שם. וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רס"י רנ"ז אבל לשאר דברים דין ביה"ש כמו בשבת עצמה. מ"א סק"ה. תו"ש או' ו':

א

ח) שם. ומערבין ערובי חצירות. וה"ה שיתופי מבואות כמ"ש לקמן סי' שצ"ג סעי' ב' יעו"ש. וכן ערובי תבשילין. א"ר או' ז' בשם המרדכי:

א

ט) שם. ומערבין ערובי חצירות. בכ"מ פכ"ד כתב דערובי חצירות לא הוי מצוה אלא שאם נטרד ונחפז ולא עשה מבע"י מותר ביה"ש יעו"ש. והביאו מ"א סק"ו. אבל הער"ה בזה הסי' או' ג' ובסי' שמ"ב או' ב' כתב דאפי' אם לא היה טרוד ונחפז מבע"י מותר ביה"ש משום דע"ח נמי מצוה היא יעו"ש. ועיין לקמן סי' שס"ו סעי' י"ג:

א

י) שם. ומותר לומר לעכו"ם וכו' דאמירה לעכו"ם שבות ולא גזרו על שבות ביה"ש לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז כמ"ש סי' שמ"ב ומה דאסור לעשר ולהטביל משום דלא מיקרי מצוה דאם לא יאכל ולא ישתמש בכלי ליכא חיוב ומה דלא הוי נחפז משום שיש לו מאכלים וכלים אחרים משא"כ בשאין לו י"ל דשרי. לב"ש. ובשאין לו אחר ומטביל ביה"ש יברך ג"כ. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' ג' דאם אפשר ליתנו מתנה לעכו"ם או להטבילו ע"י הערמה אין להטביל ביה"ש אפי' אין לו כלי אחר יעו"ש:

א

יא) שם. להדליק נר לצורך שבת.. והיינו אפי' לאחר אכילה דבשבת עצמה אסור לכ"ע כמ"ש סי' רע"ו סעי' ב' ביה"ש שרי כיון דאיכא מצוה משום שלום בית כמ"ש סי' רס"ג תו"ש או' ח' וכשמדליק עכו"ם כתב הר"ז בסוף סי' זה שתברך עליהם אבל בסדה"י כתב שלא תברך עליהם. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה יש להרהר הברכה בלבה:

א

יב) שם. להדליק נר וכו' וכן מותר לומר לעכו"ם ביה"ש להדליק נר ביום שמת בו אביו דמאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן ליה כלצורך גדול. רש"ל בתשו' סי' מ"ו. ט"ז סוף סי' זה. מ"א סק"ו. י"ל דהותר אפי' להרבות נרות דהא מיקרי צורך שבת ובפרט להדליק ב' נרות דהעולם נזהרין שלא לפחות מב' נרות אחד נגד זכור ואחד נגד שמור י"ל דהוי כמו נר יא"צ. הגרע"א:

א

יג) שם. שהיא לצורך מצוה וכו' וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה מותר ג"כ לצורך אורחים כמ"ש לקמן סי' של"ג סעי' א' בהגה יעו"ש:

א

יד) שם. או שהוא טרוד וכו' פי' דבר שאם לא יעשה אותו יהיה מצטער בשבת ודוקא מעניני אכילה ונר ומלבושים לשבת אף שיכול להיות זולתם אבל אם הוא עסק גמור לחול שאין בו שום צורך שבת לא התירו אם לא לצורך גדול והפסד מרובה. רש"ל בתשו' שם. א"ר או' ה':

א

טו) שם הגה. וכן מי שקבל עליו שבת וכו' יכול לומר להדליק וכו' פי' אפי' נר של רשות וכל דבר שהוא של רשות אבל נר של מצוה אפי' כבר קיבל עליו שבת יכול לומר ביה"ש לעכו"ם להדליק עו"ש או' א' וכ"כ מ"א סק"ז:

א

טז) [סעיף ב'] יש אומרים שצריך להוסיף וכו' זהו סברת הרי"ף והרא"ש ורוב הפו' המפורסמים אכן הרמב"ם סבר דאין תוספת לשבת כלל ואפי' מדרבנן ליכא כמבואר בב"י ומשו"ה כתב זה בש"ע בלשון יש אומרים. מיהו הרדב"ז בשו"ת ללשונות הרמב"ם סי' קי"ג וסי' רס"ח כתב דגם דעת הרמב"ם שיש תוספת לשבת והאריך בזה יעו"ש. והביאו מחב"ר או' ו' ותוספת זה דרבנן וי"מ שהוא דאורייתא לבוש. אבל הא"ר או' י"ב כתב לכ"ע דאורייתא יעו"ש. ולדעת הסוברים דצריך להוסיף מחול על הקודש גם ביו"ט יש תוספת מן התורה לדעתם וכ"ה דעת התו' בכתובות דף מ"ז ע"א ד"ה דמסר יעו"ש. כס"א או' א' וכ"כ התו"ש או' יו"ד. וגם הנשים חייבות בתוספת שבת ויו"ט. כ"כ התו' שם. וכ"כ המש"ז סי' תר"ח או' א' יעו"ש:

א

טוב) שם. שצריך להוסיף וכו' וכתב הרב המגיד דתוספת שבת הוא בעשה ואינו בלאו וכרת יעו"ש. עו"ש או' ב' וכ"כ התו"ש שם:

א

חי) שם וזמן תוספת זה מתחילה השקיעה שאין השמש נראית וכו' כלומר שאינו נראה בכחו כמאז מפני שהתחיל לכנס ברקיע. עו"ש שם. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' א' דבשיעור ביה"ש משעה שאין השמש נראית עוד על הארץ יעו"ש. וא"כ התוספת צריך להיות בזמן שעוד שהשמש נראית על הארץ וכן עמא דבר:

א

יט) שם. וזמן תוספת זה וכו' ועיין בתפארת ישראל ברכות משנה ב' אחד מאנשי אייראפא שנסע לאמריקא או להיפוך וידוע שב' מדינות הללו אחת מונחת על פני כדור הארץ מצד א' והאחרת ממולה ממש מתחתיה וא"כ כשמקדשין שבת באייראפא הוא תחלת עש"ק באמריקא. ובא א' לנארדפאל שנקודת מקומו הוא בין ב' המדינות האלו היאך להתנהג לענין שבת ולענין ק"ש ותפלה יעו"ש. ועיין בכעין זה בשו"ת אבן יקר"ה סי' י"א והעיקר בזה שיקדשו ב"י את השבת כפי המקומות אשר הם בו ואולי ע"ז רמזה תורתנו הקדושה בכ"מ שנאמר אצל מועד ושבת בכל מושבותיכם. א"ח או' ו' וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' ע"ו בענין השבת שיש חילוק גדול בין שוכנים במזרח העולם לשוכנים במערב ונמצא מה שהוא לאלו שבת לאלו חול מונה כל אחד במקום שהוא יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שו"מ מ"ד ח"ב סי' קנ"ד יעו"ש. ועיין עוד מזה בדברינו לסי' דש"מ בס"ד:

א

ך) שם בהגה. מפלג המנחה ואילך וכו' דהיינו שעה ורביע זמניות קודם הלילה כמ"ש לעיל סי' רל"ג סעי' א' בהגה. ועי"ן בדברינו לשם או' ז' ואו' ח' ודוק:

א

כא) שם בהגה. מפלג המנחה ואילך וכו' ואם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום. רי"ו ה' יוה"כ. ומיהו כיון די"א דחשבינן מתחלת השקיעה לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה. מ"א סק"י. תו"ש או' י"ב ור"ל כיון דאיכא דסברי דביה"ש מתחיל מתחלת השקיעה דהיינו משעה שאין השמש נראית על הארץ אם קיבל משעה ורביע זמניות קודם שאין השמש נראית על הארץ יש להחמיר שלא לעשות מלאכה אבל בקיבל קודם לזה משמע אפי' משום חומרא ליכא. ועיין לקמן סי' רס"ג סעי' ד':

א

כב) ודע שכתב הלבוש בסי' רס"ג בהגה דמי שקיבל עליו שבת קודם חשיכה דיכול לעשות התרה שהרי איסור זה אינו עליו אלא משום נדר בעלמא יעו"ש. והביאו המש"ז שם או' ג' וכתב דהיינו אם קבלו מפלג המנחה עד התחלת השקיעה דהוי מדרבנן אבל מתחלת השקיעה דהוי ד"ת איני יכול להתיר יעו"ש. מיהו הא"ר שם או' ל"ח כתב על דברי הלבוש הנז' דצ"ע לדינא אי מהני התרה יעו"ש. וכ"כ המש"ז שס דצ"ע. וכ"נ מדברי המ"א שם ס"ק ל"א דלא מהני התרה יעו"ש. וכ"נ לפי דברי האר"י ז"ל דקבלת שבת היא באמירת באי כלה דשם הוא קבלת נרנח"י דנפש כמ"ש לקמן או' כ"ז וא"כ כיון שנעשה מעשה בגופו שקבל קדושת שבת אינו יכול להתיר אבל אם לא קבל באמירת באי כלה אלא רק בפה לחוד שאמר הרי הוא מקבל שבת נראה שיכול להתיר:

א

כג) [סעיף ג'] ומי שאינו בקי בשיעור זה ידליק בעוד שהשמש וכו' והנכון להדליק שליש שעה קודם שקיעת החמה דהיינו במקום שהחמה שוקעת עשרה דקים פחות מהי"ב שעות יש להדליק בי"א וחצי ובמקום ששוקעת פחות שליש מהי"ב צריך להדליק בי"א ושליש. רו"ח או' ב' וכ"כ הפתה"ד או' ג':

א

כד) שם. ואם הוא יום המעונן וכו' וה"ה כשיש לו מורה שעות שהולך בטוב ויודע עי"ז אימתי שהוא זמן השקיעה יכול לסמוך עליו אבל אם הוא מקדים או מאחר לא ידליק אלא א"כ יודע בודאי שעדיין השמש על הארץ ואם ספק ידליק ע"י עכו"ם:

א

כה) [סעיף ד'] אין מערבין וכו' משמע אפי' לדבר מצוה אסור דהא טמונה לצורך מצוה היא ואסור דגרע מביה"ש. מ"א ס"ק י"ב. א"ר או' ט' ודוקא שבות ע"י עצמו חמור בקבלת שבת יותר מביה"ש בלא קבלו אבל אמירה לעכו"ם במקום מצוה אפי' קבלו שבת מותר. א"א או' י"ב. ומיהו עיין לקמן סי' שצ"ג סעי' ב' דשם סתם הש"ע להתיר שבות ביה"ש אפי' בקבל שבת יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ו:

א

כו) שם. ואין טומנין וכו' וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע. ברכות כ"ז ע"ב. מ"א שם. א"ר שם:

א

כז) שם. ולדידן הוי אמירת מזמור וכו' ובמדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) אין נוהגין לומר מזמור בכניסת השבת לכן עניית ברכו הוי קבלת שבש. ד"מ או' ב' ועתה נוהגין לומר מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז. מ"א ס"ק י"ג. אבל הא"א או' י"ג כתב דהמנהג עתה מיד שאומר מזמור שיר קבלו שבת עלייהו הצבור ואסורין בכל המלאכות אעפ"י שעדיין יום גדול הוא. וכ"כ הלב"ש. אמנם לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' שכתב דבאמירת באי כלה מקבל תוספת הנפש מבחי' קדושת הלילה הוי קבלת שבת באמירת באי כלה וא"כ משאמר באי כלה אפי' שעדיין היום גדול נאסר בעשיית מלאכה וגם אסור לטעים כלום עד שיקדש כמ"ש לקמן סי' רע"א סעי' ד' יעו"ש:

א

כח) שם ולדידן הוי אמירת מזמור שיר וכו' ולפי דברי האר"י ז"ל בשער הכיו' צ"ל תחלה מזמור לדוד הבו לה' וכו' שיש בו ג"פ הבו וז"פ קולות. וג"פ הבו הם כנגד חב"ד דעולם העשיה העולים עתה בנה"י דיצירה ובג' קולות הראשונים עולים חג"ת דעשיה במקום חב"ד דעשיה. ובג' קולות אחרים עולים נה"י דעשיה במקים חג"ת דעשיה ובקיל האחרון עולה מלכות דעשיה במקום הנה"י. ואח"כ אומר ג"פ באי כלה. באי כלה שבת מלכתא. והוא להעלות חב"ד דיצירה לנה"י דבריאה. וצ"ל ב"פ באי כלה הראשונים בקול רם לפי שהם כנגד חכמה ובינה דיצירה העולים. אבל בבאי כלה שבת מלכתא צריך לאומרה בלחש ולא בקו"ר לפי שהוה כנגד הדעת דיצירה שאינו מכלל העשר ספירות כנודע. ועתה באמרך ג"פ באי כלה תכוין לקבל תוספת קדושת הנפש. כ"כ בשער הכוו' ובסי' הרש"ש ז"ל ביאר הדברים דהיינו בפעם ג' כשאומר באי כלה שבת מלכתא יכוין לקבל תוספת קדושת נרנח"י דנפש. (ובאמירת באי כלה הא' יטה עצמו לצד ימין מפני שהוא כנגד החכמה שהוא לצד ימין. ובב' לצד שמאל. ובג' כנגד פניו) ואח"כ אומר מזמור שיר ליום השבת. והוא להעלות עולם הבריאה אל האצילות. וגם הוא ר"ת למשה כי בכל ע"ש חוזר מרע"ה לקחת אותם הארות של אלף חלקים שלו שנאבדו ממנו בעון העגל שעשו ישראל ולוקחם בסוד תוספת קדושת שבת ומחזיר לישראל אותם הארות שלקח מחלקם ואלו האורות נתנים לישראל בכל ע"ש בסיד תוספת קדושת שבת. וז"ס ישמח משה במתנת חלקו וכו' וגם תכוין באותיות למשה כי מרע"ה משתדל בכל ע"ש להעלות כל ניצוצי הנשמות הניתנים בעמקי הקלי' ואי נם יכולין לעלות משם וכן הנשמות של בני אדם התחתונים שאין בידם מעט"ו הראוים לעלות בסוד תוספת שבת יורד מרע"ה וכמה רבבות נשמות צדיקים עמו אשר בעוה"ב כל א' לפי בחינתו ומעלה את הנשמות של המתים ושל החיים כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמם:

ב

כח) ואח"כ אומר ה' מלך גאות לבש וכו' ובסידור הרש"ש ז"ל כתוב לאמר קודם ק"ש לשם יחוד בנוסח זה. לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו. ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל בואו ונצא לקראת שבת מלכתא לחקל תפוחין קדישין. ואח"כ מתחיל מזמור לדוד הבו לה' וכו' ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ שאחר שאמרו כל סדר הנז' חוזרין לאומרו פ"ב ולהקיף התיבה שבבהכ"נ והוא כי מ"ש בשער הכוו' לחזור כל סדר הנז' ולאומרו בבית ולהקיף השלחן שמסודר עם הלחם לסעודת שבת וכו' הם חוזרים לאומרו בבהכ"נ ולהקיף התיבה. והוא כי באמירה הראשונה היה בבחי' אור פנימי ובאמירה שנית נגד אור מקיף וע"כ צריך לחזור ולאומרו בהקפה. ועיין עוד לקמן סי' רס"ב או' ל"א סדר קב"ש:

ג

כח) ואח"כ בעניית ברוך ה' המבורך וכו' יכוין לקבל תוספת קדושת הרוח שיש בו חמשה תיבות כנגד ה' בחי' נרנח"י דרוח. וצריך לענות אותו מעומד כמ"ש לעיל סי' נ"ו או' כ"ג יעו"ש. ואח"כ באמירת ופרוס עלינו וכו' יכוין לקבל תוספת נשמה וגם צריך לאומרו מעומד כמ"ש לעיל או' הנז' וכ"ז מבחי' קדושת הלילה וביום באמירת נשמת כל חי יכוין לקבל תוספת הנפש. ואחר אמירת אדני שפתי וכו' קודם שיתחיל ברוך יכוין לקבל תוספת הרוח. ובתיבת איה שאומרים בכתר בחזרת מוסף יכוין לקבל תוספת נשמה כמבואר כ"ז בשער הכוו' יעו"ש:

ד

כח) ודע דבענין תוספת הנר"ן שמקבלין ישראל בשבת כל אחד מקבל לפי בחינתו דאם הוא חכם המחכים לכל אדם מחכמה. ואם הוא מבין דבר מתוך דבר בתורה מבינה. ואם הוא חסיד מחסד. ואם הוא גבור ירא חטא מגבורה. ואם הוא איש תם מת"ת וכו' כמבואר בזוה"ק פ' פנחס דף רמ"ב ע"ב יעו"ש:

א

ט"ז סק"א אלא דהטור כ' שם והא דלא גזרו וכו' ולפ"ז י"ל דגם בטבילת כלי וכו' כצ"ל:

ב

סק"ב דעם חשיכה יאמר ערבתם ע"ח דהא ההיא מתניתין כצ"ל:

ג

(מג"א סק"א) ואם נסתפק. אע"ג דבמ"ש גופי' ספק הוא והוי ס"ס לא מהני דספק חסרון ידיעה אינו כלום:

ד

(ש"ע ס"א מותר לומר לנכרי) דאמיר' לנכרי שבות ונתבאר בסי' שמ"ב דלא גזרו על שבות ביה"ש לצורך מצוה או שהוא טרוד ונחפז. ומה דאסור לעשר ולהטביל משום דלא מקרי מצוה דאם לא יאכל ולא ישתמש בכלי ליכא חיוב ומה דלא הוי נחפז משום שיש לו מאכלים וכלים אחרים משא"כ בשאין לו י"ל דשרי ובזה מובן דברי המ"א סק"ו:

ה

מ"א סק"ו וכת' רש"ל בתשובה סי' מ"ו (כל דבר שהוא נחפז שאם הוא דבר שאם לא בא לידו הי' מצטער עליה נמצא שהי' מצטער בשבת אז מותר ועוד וכו' כנ"ל). והרש"ל מפרש מהו ענין טרוד ונחפז:

ו

רסק"ז להדליק הנר. מצויין בטעות ומקומו הוא בהגה:

ז

שם כמש"כ ססי' רס"ג. במג"א סק"ו:

ח

שם כמ"ש לקמן ס"ד במ"א ס"ק י"ב:

ט

ש"ע ס"ב מתחלת השקיעה. מתחלת השקיעה עד צה"כ אמרינן פרק מי שהיה טמא דשיעורו ד' מילין. ומשום דקשיא הך אההוא דפרק במה מדליקין דביה"ש אחר שקיעת החמה ג' רבעי מיל מש"ה תירצו דההוא דמי שהיה בתחלת שקיעה מיירי וההוא דפ' ב"מ מיירי סוף שקיעה ממילא מתחלת שקיעה עד סוף שקיעה ג' מילין ורביע ובסוף שקיעה מתחיל ביהש"מ ג' רבעי מיל:

י

מג"א סק"ט דמתחלת השקיעה הוי לילה כצ"ל:

יא

שם ב' שעות קודם שבת. ר"ל קודם צאת הכוכבים:

יב

סק"י ובאמת הוא חלק עשרים מן השעה והוא אינו אלא כדי מהלך כצ"ל:

יג

שם כיון די"א דחשבינן. היינו בס"ק הקודם ולדידיה הוי זמן התוספ' קודם פלג המנחה הא לדיעה זו הוי התחלת התוס' אלף ות"ק אמה קודם תחלת השקיעה:

יד

שם דחשבי' מתחלת השקיעה לכתחלה יש להחמיר כו' כצ"ל:

טו

ס"ק י"א וס"ל דהתוספתא סוף סוכה שמביא במרדכי כו' כצ"ל הנה אין ספרים לפני. וכמדומה דהמרדכי מדמה עניית ברכו לאחר תקיעה השלישית וע"ז הקשה דמוכח בברייתא שהדליקו נרות לאחר תקיעה שלישית וע"ז תי' המ"א דכוונתו תקיעה ג' שבאחרונות דהיינו אחרי שש תקיעות שא' שובת כמבואר שם בשבת דנ"ה:

טז

ס"ק י"ג ועושין כל המלאכות עד ברכו ועכשיו המנהג דמזמור שיר ליוה"ש הוא קבלת שבת:

א

בין השמשות. ואם נסתפק אם היא ב"ה אסור (ב"ח):

ב

אין מעשרין. דה"ל כמתקן וה"ה דאסו' להפריש חלה וכ"מ ססי' ר"ס ועסי' תק"ו:

ג

ואין מטבילין. דמתקן מנא הוא:

ד

ואין מערבין. דמקנא ביתא הוא כמ"ש סימן תקכ"ח:

ה

וטומנין. בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש רסי' רנ"ז אבל לשאר דברים דין ב"ה כמו בשבת עצמה:

ו

ומותר לומר. אבל לעשר ולהטביל לא הוה מצוה ועירובי חצירות הוי מצו' (מ"מ) ובכ"מ כ' דע"ח לא הוה מצו' אלא שהוא טרוד ונחפז עליה ע"כ וא"כ אם אין לו מה יאכל בשבת או שאין לו כלים מות' להטביל ב"ה ומיהו יש שבותי' שאסורין גם ב"ה כמ"ש סימן ת"ט ס"ג וסימן תי"ד ס"ג וכת' רש"ל בתשובה רסי' מ"ו כל דבר שאם לא בא לידו היה מצטער עליה נמצא שהיה מצטער בשבת הוא דהתירו ועוד לבי נוקף להחמיר דאם הוא עסק גמור לצורך חול שא"צ לו כלל בשבת אסור אפי' מצטער עליה אבל לצורך גדול או בהפסד מרובה שרי שבות ובפרט שבות דאמירה לעכו"ם וכן מותר לומר לעכו"ם ב"ה להדליק נר ביום שמת בו אביו מאחר שהעולם נזהרין בו חשבי' ליה כלצורך גדול דאין חילוק בין צורך גדול להפסד מרובה עכ"ל:

ז

להדליק נר. אפי' שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומו' שעדיין לא קבלו עליהם שבת ודמי' להא דאמרינן אינהו מיכל אכלי לדידן מסתים לא סתים (שם) וא"ת הא בלא"ה שרי דאי בעי לא קבל שבת עליה כמ"ש ססי' רס"ג וי"ל דשאני התם דמיירי ביחיד המקבל עליו שבת אבל בצבור שקבלו עליהם שבת חל עליהם שבת בע"כ וגרע מב"ה כמ"ש ס"ד ולכן הוצרך מהרי"ו לטעם אחר ומשמע מדבריו דאם הוא חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דכל מקומות ישראל קבלו עליהם שבת אסור לומ' לעכו"ם ומיהו לצורך מצוה אפשר דשרי דלענין אמירה לא מחמרינן טפי מב"ה וכ"מ במהרי"ו שם וכ"כ רש"ל בתשובה:

ח

שצריך להוסיף. והוי מ"ע דאוריית':

ט

ג' רביעי מיל. והוא כמו רביעית שעה קודם צ"ה וב"ח כתב שיש להחמיר לעצמו כמ"ש ספר היראים ומרדכי והאגודה דמתחלת השקיעה הוי לילה וג' רביעי מיל קודם לזה הוי ב"ה וכן ראיתי זקנים ואנשי מעשה שפירשו ממלאכ' ב' שעות קודם שבת עכ"ל וז"ל תשו' מהרי"ל סימן קס"ג לענין תפלה וקבלת שבת פשיט' דאזלי' בכל יום אחר שעותיו דילפי' מחלקהו לשני ערבית וחשבי' לשעות מחצות עד הערב ומהנהו משערי' פלג מנחה ותוספת שבת ב' שעות לכל הקודם כדברי מהר"ח ויתישב בזה מנהג הקהילות עכ"ל ומשמע דחשבי' עד צ"ה ממש וכ"כ מנחת כהן ועמ"ש סימן רל"ג:

י

מפלג המנחה. והיא מהלך ד"א קודם תחילת השקיעה (תורת האדם) ובמ"כ כתב שט"ס הוא וצ"ל ד' מאות אמה בקירוב ובאמת היא חלק עשרי' מן השעה ואינו אלא כדי מהלך של"ג אמה ושליש, כת' רי"ו ה' יה"כ דאם קבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום עכ"ל ומיהו כיון די"א דחשבי' מתחלת השקיעה בדיעבד יש להחמיר שלא לעשות מלאכה כמש"ל בשם הב"ח:

יא

אחר עניית ברכו. בכ"ה כתב שיש מי שחולק ע"ז וס"ל דהתו' סוף סוכה שמביא במרדכי משבשת' היא דהא מותר להדליק הנר אחר תקיע' ג' כדמוכח בבריי' פ' ב"מ וכו' ואנו נקטי' כפסק הרב"י עכ"ל ולא דק דהמרדכי תקיעה שלישית שבג' אחרונות קאמר וכתב עוד שם דהמרדכי לא אסר אלא במי שקבל עליו שבת אבל מי שלא קיבל שבת אפי' אחר ברכו מותר בשבותין עכ"ל ולא עיין במרדכי סוף הפ' שהביא ראיה מהולכת שופר שהיא שבות עסי' רס"ג סי"ג:

יב

אין מערבין. משמע אפי' לדבר מצו' אסור דהא טמונה לצורך שבת היא ואסור דגרע מב"ה וה"ה דאסור ליכנס למרחץ אפי' להזיע (ברכו' פ"ד):

יג

מזמור שיר וכו'. ובמדינו' אלו אין נוהגין לו' מזמור וכו' ולכן ענית ברכו הוי קבלת שבת [ד"מ וכ"כ סי' רס"ג סי"ג] ועתה נוהגין לו' מזמור שיר וכו' ואפ"ה אין מקבלין שבת ועושין כל מלאכות עד ברכו דמעיקרא הכי קבלו עלייהו וכ"מ בב"ח סי' רנ"ז:

א

(א) בין השמשות – ואם נסתפק אם הגיע הזמן לבה"ש ג"כ אסור:

ב

(ב) אחר שקיעת החמה – היינו אחר סוף שקיעה דלדעת התוספות והשו"ע נמשך מתחילת השקיעה עד סופה יותר משלשה מילין וכדלקמן בס"ב ואח"כ מתחיל הזמן דבין השמשות ועיין לקמן במ"ב סק"כ:

ג

(ג) אין מעשרין – אפילו במעשר פירות דהוי דרבנן:

ד

(ד) את הודאי – דה"ל כמתקן וה"ה שאסור להפריש חלה אף בחו"ל. וחמור חלת חו"ל יותר ממעשר דלענין מעשר אם אין לו מה יאכל בשבת תו הוי לצורך מצוה וקי"ל דלא גזרו על שבות בה"ש לצורך מצוה וכמו שפסק לקמיה ולענין חלה יש להחמיר בכל גווני שהרי חלת חו"ל יכול לאכול בלא הפרשת חלה ולשייר מעט עד אחר שבת ולהפריש מן המשויר ולכן כשחל שבת בע"פ ולא הפריש חלה מהמצה בע"ש מבעוד יום מותר להפריש אף בע"ש בין השמשות דא"א לאכול ולשייר חתיכה מכל מצה. וה"ה אם לא הפריש חלה מבעוד יום מהלחם חמץ שיאכל בבוקר בשבת:

ה

(ה) ואין מטבילין וכו' – המחבר העתיק לשון המשנה [שבת ל"ד] אף שאין נוהג עתה דהמשנה איירי לענין להטביל כלים מטומאתן משום דנ"מ מזה לדידן לענין טבילת כלים חדשים הנקחין מן הא"י לדעת האוסרים להטבילן בשבת כדלקמן בסימן שכ"ג ס"ז דאסור נמי לדידהו להטבילן בין השמשות והטעם משום דנראה כמתקן את הכלי דע"י הטבילה מותר להשתמש בה אך אם הוא צריך לשבת ואין לו אחר יכול לטבול בין השמשות ולברך כדין:

ו

(ו) ואין מדליקין – בזה אסור אפילו לצורך מצוה שיתבטל עי"ז מסעודת שבת וכה"ג דספיקא דאורייתא הוא. ואפילו בדיעבד אם הדליק או שעשה שאר איזה מלאכה בין השמשות אסור ליהנות ממנה כמו אם היה עושה אותה בשבת גופא דאסור אפילו אם עשה אותה בשוגג וכמבואר בסימן שי"ח [פמ"ג ועיין בבה"ל]:

ז

(ז) ואין מערבין ע"ת – דבגמרא יש סמך לע"ת מקרא וע"כ חמיר דאפילו לדבר מצוה אסור כ"כ העו"ש ובלבוש מיקל לדבר מצוה [ושתי דעות האלו נמצאים בספר מאירי ע"ש שכותב דלדעה המתרת יהיה איירי הגמרא דאוסר לערב דוקא בדבר הרשות ובמערב ברגליו דבעלמא מותר אפילו לדבר הרשות [עיין בסימן תט"ו סק"ב במ"א] דבפת הא קי"ל דאפילו מבעוד יום אין מערבין אלא לדבר מצוה [וכמ"ש בסימן תט"ו ס"א] עכ"ל המאירי]:

ח

(ח) וע"ל סי' תט"ו – ר"ל דמבואר שם דבדיעבד עירובו עירוב וע"ש במ"א:

ט

(ט) את הדמאי – דרוב עמי הארץ מעשרין הן ולא מקרי תיקון:

י

(י) וטומנין – בדבר שאינו מוסיף הבל כמ"ש בתחלת סימן רנ"ז עי"ש שמבואר כל פרטי הדין בטעמיהן. ולשאר דברים שאסור מדרבנן חוץ מאלו דקחשיב פה דין בה"ש כמו שבת עצמה אם לא שהוא לדבר מצוה או שאר דוחק וכמבואר לקמן בסימן שמ"ב עי"ש:

יא

(יא) ומערבין – ויכול ג"כ לברך ועיין בס"ד ובמה שכתבנו שם. ומ"מ לכתחלה יזהר שלא יאחר הע"ח עד בין השמשות [מ"א בסימן ר"ס סק"ג ע"ש]:

יב

(יב) סימן שצ"ג – היינו דשיתופי מבואות יש לו דין עירובי חצירות ועוד פרטי דינים ע"ש:

יג

(יג) לומר לא"י – דאמירה לא"י הוא בכלל שבות ולא גזרו על שבות בין השמשות לצורך מצוה וכדלקמן בסימן שמ"ב ע"ש:

יד

(יד) בין השמשות – המחבר אזיל לשיטתו דסבירא ליה לקמן בסימן ש"ז ס"ה דבשבת גופא אסור ע"י א"י במלאכה דאוריית' אפי' אם הוא לצורך שבת וע' לקמן בסימן רע"ו ס"ב בהגה"ה:

טו

(טו) לצורך מצוה – אף שאיננה בשביל שבת וכדלקמן בסימן שמ"ב עי"ש ובמ"ב:

טז

(טז) ונחפז עליה – כתב רש"ל היינו כל דבר שאם לא יהיה נעשה הוא מצטער בשבת שרי לעשות ע"י הא"י בין השמשות אבל לבי נוקף להחמיר אם אין לו בהן שום צורך בשבת רק לצורך חול אך אם הוא הפסד מרובה או לצורך גדול שרי שבותין בבה"ש ובפרט שבות דאמירה לא"י דלית ביה מעשה וע"כ מותר לומר לא"י בין השמשות להדליק נר יא"צ מאחר שהעולם נזהרין בו חשבינן כלצורך גדול עכ"ל בקיצור:

יז

(יז) שעה או ב' – דוקא שעה או ב' אבל חצי שעה סמוך לחשיכה דאז אפשר דבכל מקומות ישראל קבלו עליהן השבת חמירא טפי ואסור אפילו לומר לא"י שיעשה מלאכה מיהו לצורך מצוה שרי. ואפילו לפי מה שפוסק המחבר לקמן בס"ד דאחר קבלת שבת אסור לעבור אפילו על שבות במקום מצוה מ"מ לענין אמירה לא"י לא מחמרינן טפי מבין השמשות:

יח

(יח) לומר לא"י להדליק – אפילו שלא במקום מצוה דכיון שעוד היום גדול בודאי יש מקומות שעדיין לא קבלו עליהן שבת ועושין בעצמן מלאכה די לנו במה שע"י הקבלה נשבות בעצמנו ממלאכה. ודע דבעניננו איירינן שהצבור שבעירו קבלו עליהן השבת וחל קדושת שבת בע"כ אפילו אם אחד לא ירצה לקבל וע"כ כתב לומר לא"י וכו' ומטעם הנ"ל אבל ביחיד שקבל עליו השבת מותר אפילו לומר לישראל חברו שיעשה לו מלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג סי"ז ע"ש הטעם במ"ב:

יט

(יט) שצריך להוסיף – בין בכניסתו ובין ביציאתו וכדאיתא לקמן בסימן רצ"ג ס"ב עי"ש. ואין על הזמן הזה לא לאו ולא כרת כ"א מ"ע מה"ת וילפינן [בגמרא ר"ה ט'] מדכתיב ביוה"כ ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם ואמרינן יכול בט' מתענין ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום כדי להוסיף מחול על הקודש וגם ביציאתו מוסיף מדכתיב מערב עד ערב ומדכתיב תשבתו שבתכם ילפינן דכל מקום שנאמר שבות כמו שבת ויו"ט גם כן צריך להוסיף ולשבות ממלאכה. וזמן תוספת הוא ע"כ קודם בין השמשות דבבה"ש הוא ספק שמא הוא לילה וחייב עליה אשם תלוי ולא צריך קרא לאוסופי:

כ

(כ) מתחלת השקיעה – הוא דעת ר"ת וסייעתו דס"ל דשתי שקיעות הן מתחלה נכסית החמה מעינינו ושוקעת והוא הנקרא תחלת השקיעה ושוהה כדי ג' מילין ורביע מיל ועדיין יום הוא ומאז והלאה מתחיל השקיעה שניה שאז מתחיל להשקע האור לגמרי והוא נקרא סוף השקיעה ונמשך זמנה כדי שיעור מהלך ג' רבעי מיל שהוא אלף ות"ק אמות והוא בה"ש ואח"כ יוצאין ג' כוכבים בינונים שהם סימן ללילה ונמצא שלדעתו מתחלת השקיעה עד צאת הכוכבים היא ארבעת מילין ועיין מה שכתבנו בסמוך דהרבה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דמיד שנתכסה החמה מעינינו הוא בה"ש שהוא ספק יום ספק לילה:

כא

(כא) רצה לעשותו וכו' – היינו ע"י דיבור שהוא מקבלו עליו לשם תוספת שבת או ע"י אמירת ברכו וכדלקמן בס"ד. ואם מהני לזה קבלה בלב ע"ל בסי' תר"ח ס"ג בהג"ה ובמ"ב שם. וע"ל ברס"ג ס"י בהג"ה דמנהגנו שהאשה המדלקת נרות לשבת היא מקבלת שבת בהדלקה זו:

כב

(כב) איזה זמן – ולא סגי בהוספה כ"ש אלא שצריך קצת יותר. ושיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה ועיין בבה"ל:

כג

(כג) ג' רבעי מיל – והוא לערך רבע שעה. והנה השו"ע הזכיר בסעיף זה דעת ר"ת וסייעתו אבל הרבה מהראשונים ס"ל וגם הגר"א הסכים לשיטתם דבה"ש מתחיל תיכף אחר תחלת השקיעה היינו משעה שהחמה נתכסה מעינינו ונמשך זמנו כדי ג' רבעי מיל ואח"כ בסמוך לו יוצאין הג' כוכבים בינונים והוא לילה מה"ת לכל דבר. ולפ"ז יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה אחר שהחמה נתכסה מעינינו ואפילו מלאכת מצוה כגון הדלקת הנרות לסעודת שבת ג"כ יזהר מאד לגמור הדלקתם קודם שתשקע החמה דלאח"כ הוא בכלל בה"ש ועיין לעיל בסק"ו. ולכתחלה אין להמתין עד הרגע האחרון רק יקדים הדלקתם משעה שהשמש בראשי האילנות כדלקמן ומי שמחמיר על עצמו ופורש עצמו ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה קודם שקיעה אשרי לו דהוא יוצא בזה ידי שיטת כל הראשונים. ולענין מוצ"ש עיין בבה"ל שבארנו בשם הפוסקים דלכ"ע השעור דג' רבעי מיל משתנה לפי הזמן והמקום ולא נאמר זה בגמרא אלא באופק בבל ובזמן ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים ובמקומותינו שנוטה לצד צפון העולם מתארך הרבה יותר ע"כ יש ליזהר מאד שלא לעשות מלאכה במוצ"ש אף שנתאחר זמן רב אחר השקיעה עד שיראו ג' כוכבים קטנים וכדלקמן בסימן רצ"ג ס"ב ועי"ש במ"ב ובה"ל:

כד

(כד) קודם הלילה – לילה נקרא מה"ת לכל דבר משיראו ג' כוכבים ועיין בבה"ל:

כה

(כה) הרשות בידו – ונאסר בעשיית מלאכה אבל אם קיבל עליו השבת קודם פלג המנחה אין בקבלתו כלום ופלג המנחה נקרא שעה ורביע קודם הערב ועיין לעיל בסימן רל"ג דהוא שעות זמניות דהיינו בין שהיום ארוך או קצר מתחלק לי"ב חלקים וחלק ורביע קודם הערב הוא פלג המנחה. גם כתבנו שם דיש דעות בין הפוסקים אם שעה ורביע הזו הוא קודם השקיעה או קודם צאת הכוכבים ע"כ לעניננו בדיעבד אם קבל על עצמו לשם תוספת שבת עד שעה ורביע שקודם השקיעה יש להחמיר שלא לעשות מלאכה:

כו

(כו) בראש האילנות – או בראשי הגגות הגבוהים:

כז

(כז) יום המעונן וכו' – וה"ה כשיש לו מורה שעות שהולך בטוב ויודע עי"ז אימתי הוא זמן השקיעה יכול לסמוך עליו [ברכי יוסף בסימן של"א]:

כח

(כח) עניית ברכו – משום דהוא התחלת תפלת ערבית של שבת לכך הכל פורשין אז ממלאכה וכדלקמן בסימן רס"ג ס"י דהוא כמי שקבל עליו קדושת שבת בפירוש ואסור אז בכל הסייגים והגדרים שגדרו חז"ל לשבת כגון לכנוס למרחץ להזיע בעלמא וכ"ש ברחיצה בחמין וכה"ג בכל השבותין ובא המחבר להשמיענו דאפילו אותן דברים שהתירו בבין השמשות כגון עירובי חצרות והטמנה דהוא בודאי לצורך שבת וה"ה כל שבות שהוא לצורך מצוה אפ"ה אסור כאן והטעם דכיון דקבל עליו שבת בפירוש אף שהוא זמן הרבה קודם ביה"ש חמור מביה"ש בלי קבלה [ולפ"ז לא יצוייר ההיתירא דבין השמשות הנ"ל לענין ע"ח והטמנה וכה"ג רק אם הוא במקום שאין שם צבור דאל"ה בודאי רוב הצבור קבלו כבר שבת בבין השמשות והמיעוט נמשכין אחריהן בע"כ וכמ"ש בסימן רס"ג סי"ב וי"ג ע"ש] ועיין בביאור הלכה בשם הרבה אחרונים שכתבו דדוקא ע"י ברכו שהוא קבלת שבת של ציבור אבל אם יחיד קבל עליו שבת מבעוד יום לא חמיר מבין השמשות וכן משמע ממ"א סק"ז:

כט

(כט) שעדיין יום הוא – ר"ל אפילו הוא זמן הרבה קודם בין השמשות כל שהוא אחר פלג המנחה:

ל

(ל) אין מערבין – אפילו לדבר מצוה:

לא

(לא) כעניית ברכו – דמסתמא כיון שמזכיר שבת הוי כקבלה. וכתב המ"א ועתה נוהגין לומר מזמור שיר וגו' ואפ"ה עושין כל המלאכות עד ברכו [והיינו כשהזמן הוא קודם בין השמשות] והטעם משום דמעיקרא הכי קבלו עלייהו ואין מתכוונים בזה לקבלה. וכ"ז בזמן המג"א אבל במקומותינו המנהג כהיום מיד שאומרים מזמור שיר מקבלין הצבור שבת עלייהו ואסור בכל המלאכות אפילו עדיין היום גדול [פמ"ג ודה"ח] וכתב בספר דרך חכמה דה"ה במקומות שנוהגין לומר לכה דודי ומסיימין בואי כלה הוי קבלת שבת ממש ועיין בתו"ש:

א

(במ"א ס"ק ב'.) וכ"מ ססי' ר"ס נ"ב ואם אין לו לחם לבן אחר נ"ל דמותר:

ב

(ס"ק ו') אבל לעשר ולהטביל הוא עצמו לא כצ"ל:

ג

(ס"ק י') בקירוב כי היתרון הוא חלק כצ"ל:

ד

(שם) מתחילת השקיעה לכתחלה יש להחמיר כצ"ל:

ה

(ס"ק י"א) ולא דק נ"ב ועיין לקמן בט"ז סי' ת"ר ג"כ שגג בזה. ע"ש:

ו

(שם) שהביא ראיה מה' שופר כצ"ל:

א

סעיף א בין השמשות להדליק הנר לצורך שבת ומ"מ סגי בנר אחד ולא יותר מג"א סי' רס"ג סקי"א ואחר העיון נ"ל דברי המג"א שם קאי אמה שכ' מקודם ואם שכחה לברך עד שחשכה (ר"ל דלא הדליקה) יש לסמוך על מהר"ם (היינו דתאמר לנכרי להדליק והיא תברך) ועיין סי' רע"ו ס"ג (ר"ל דסמכי' על הפוסקים אמירה לנכרי בשבת אפילו מלאכה גמורה מותר לצורך מצוה) וע"ז כ' ומ"מ סגי בנר א' א"כ י"ל דהיינו בחשיכה דזה אין היתר כשיש נר א' אבל בה"ש י"ל דהותר אפי' להרבות נרות דהא עקרי צורך שבת ובפרט להדליק ב' נרות דהעולם נזהרים שלא לפחות מב' נרות א' נגד זכור וא' נגד שמור כדלקמן רסי' רס"ג י"ל דהוי כמו נר יא"צ במג"א סק"ו וכן יש לדקדק קצת דבמ"ש המג"א שם סי' רס"א סי"א על דברי מהר"ש ומיהו בה"ש ל"ג אשבות לא כ' עלה דאם יש נר א' סגי:

ב

מג"א ס"ק ז' להדליק הנר קאי על דברי הג"ה קודם חשכה יכול לו' להדליק:

ג

סעיף ב בהג"ה ואם רוצה להקדים בלבוש סי' רס"ג כ' דהוי כמו נדר ומהני לזה התרה ובא"ר פקפק ע"ז ועיין מ"ש בגליון סי' רנ"ג במג"א סכ"ו:

א

מערבין עבה"ט ועיין בשו"ת חכם צבי סימן י"א שכ' שסברת האוסר תמוה מאוד שיהיה חמור תוס' שבת שהוא מקבלו ברצונו ואינו אלא עשה בעלמא מבין השמשות שהוא ספק איסור סקילה כו' ועיין מח"ב שכת' ליישב זה והאריך בענין זה וכת' דאם קיבלו הצבור יש להחמיר כמה שכת' הב"י סעיף ד' אבל אם קבלי' לשבת ביחיד יש להתיר כסברת רבינו יואל וכמ"ש הח"צ דמסתימת פוסקים ראשונים משמע כר"י וכן נראה דעת הש"ע לקמן סי' שצ"ג ואפשר דגם רבי' שמרי' דאוסר מודה ביחיד אף דמהטור משמע דאוסר אף ביחיד ע"ש ועיין בדגול מרבבה דלקמן שצ"ג מיירי דאמר שמקבל תוספת שבת אם כן אינו רק עשה מש"ה יש להקל בשבות אע"ג דהפלוגתא שבמרדכי על אחר עניית ברכו מ"מ המחבר נמשך אחר לשון הטור שם משא"כ כאן מיירי אחר עניית ברכו שמן הסתם מקבל קדושת שבת ממש מש"ה השמיט דעת המיקל ע"ש:

א

אין מעשרין את הודאי. פירש"י שתיקון מעליא היא ואע"ג דשבות בעלמא היא ס"ל גזרו על שבות אף ב"ה וטבילת כלים הוה נמי שבות דנראה כמי שמתקן כלי וכתב ב"י דא"כ כיון דקי"ל בסימן שמ"ב דכל שבות לא גזרו עליו ב"ה א"כ מעשרין הודאי ב"ה אלא דהטור כתב שם דלא גזרו על השבות ב"ה היינו לצורך מצוה או שהיה טרוד וע"כ כ' כאן בסיפא דמותר לומ' לעכו"ם ב"ה להדליק נר לצורך שבת כו' ולפי זה דגם בטבילת כלי באם הוא צריך לו לשבת ואין לו אחר דיכול להטביל ב"ה אלא שיש היתר אחר דהיינו ליתנו לעכו"ם במתנה כמ"ש ביו"ד סימן ק"כ סט"ז א"כ לא נתיר השבות אפילו ב"ה:

ב

ומערבין עירובי חצירות. בגמרא פרכינן הא גופא קשיא אמרת ג' דברים צריך אדם לומר בתוך בתוך ע"ש עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא פי' דלא יאמר אז ערבתם שאסור אז לערב והדר תנא ספק חשיכה מערב ומשנינן כאן בעירובי תחומין חמיר טפי דאסמכוהו רבנן אקראי כאן בעירובי חצירות וקשה דא"כ למה כתב הטור בסי' ר"ס דעם חשיכה מערבין ע"ח דהא ההיא מתניתין אוקמינא לה כאן בעירובי תחומין וי"ל דודאי לענין אזהרה לבני ביתו צריך להזכיר ע"ח עם חשיכה אע"ג דגם אח"כ בספק חשיכ' יוכל לערב ע"ח מ"מ כיון דבע"ת אסור אח"כ יזכיר גם ע"ח בעת ההיא נמצא דהא דמוקי לה בע"ת היינו לענין שאחר כך אסור אבל לענין אמירה לב"ב שוין הם דאין שייך לומר חילוק בזה דבעם חשיכה יזהיר על ע"ת ואח"כ יזהיר פעם אחרת על ע"ח דלא עשו שני זמנים לענין האמירה דודאי לכתחלה לא יסמוך עצמו על ספק חשיכה בענין ע"ח והא דלא זכר הטור בענין האמירה ע"ת לפי שאינו דבר קבוע שאינו מצוי לע"ת משא"כ ע"ח היו רגילים כ"א בכל ע"ש: בהג"מ כתוב ע"ש הרי"ף דמותר להטביל בשבת כלי על ידי הערמה כגון ששואב מים כדי לשתות בו או לשאר צורך ומלאהו מים ע"כ. כתב רש"ל בתשוב' סי' מ"ו מי ששכח להדליק נר של יאר צייט מותר לומר לעכו"ם ב"ה שידליקנו:

א

במג"א ס"ק ו' וכת' רש"ל בתשו' סימן מ"ו כל דבר שהוא נחפז שאם הוא דבר שאם לא כו' אז מותר ועוד כו' כצ"ל:

ב

ס"ק י' והאמת הוא כצ"ל ר"ל שבאמת אין מפלג המנחה עד שקיעת החמה דהיינו תחלת השקיעה רק חלק ך':