שולחן ערוך, אורח חיים ר״ל: דין קצת ברכות פרטיות. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין קצת ברכות פרטיות. ובו ה סעיפים:
המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי או שהיתה אשתו מעוברת אחר מ' יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר ה"ז תפלת שוא אלא יתפלל אדם על העתיד לבא ויתן הודאה על שעבר כגון הנכנס לכרך אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתכניסני לכרך הזה לשלום נכנס בשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלהינו שהכנסתני לכרך הזה בשלום בקש לצאת אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוציאני מכרך זה לשלום יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כן תוליכני לשלום וכו' עד בא"י שומע תפלה וזו היא תפלת הדרך שנכתבה היא וכל דיניה בסימן ק"י:

ב

הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתשלח ברכה בכרי הזה התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואח"כ בירך ה"ז תפלת שוא שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי (פי' הנעלם ואינו נראה) מן העין:

ג

הנכנס למרחץ אומר יהר"מ ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותצילני מהאור הזה וכיוצא בו לעתיד לבא יצא בשלום אומר מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני מהאור הזה:

ד

הנכנס להקיז דם אומר יהר"מ ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה ולאחר שהקיז יאמר ברוך רופא חולים:

ה

לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד:

א

אחר מ'. דתוך מ' יום מועיל תפלה:

ב

תפלת הדרך. ואם כבר אמר ת"ה בשחרית אומר מודה אני וכו' עד לשלום עיין מ"א וט"ז:

ג

בסימן ק"י. משמע דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שיחזיק בדרך ע"ש:

ד

למרחץ. ובמרחץ דידן א"צ להתפלל תפלה זו. ב"ח מ"א ט"ז:

ה

להקיז. וה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה. (אבל ברד"א משמע דוקא הקזה שהיא סכנה שמא יחתוך ורידי הדם וימות ח"ו) ופשוט שצריך שם ומלכות כמו כל הברכות. מי שמתעטש וחבירו א"ל אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' דהמתפלל על חבירו הוא נענה תחלה. יש"ש ב"ק פ"ח סי' ס"ד:

א

ברכות נ"ד וס'

ב

שם

ג

תענית ט' ב"מ מ"ב

ד

ברכות נ"ט לגירסת הרי"ף ורמב"ם

ה

שם

ו

ברכה זו וכל שאר ברכות צריך להזכיר בה שם ומלכות כנזכר לעיל ריש סי' י"ח

ז

שם בגמ':

א

ס"א עד כו' וזו כו'. כל בו:

א

ס"ד רופא חולים. כ"ה גי' בה"ג ורמב"ם וכ"כ סמ"ג וטור וכן עיקר:

א

סעיף ה' לעולם יהא אדם רגיל לו' כל מה דעביד רחמנא לטב עביד נ"ב עיין בחיבורי על התורה שנת תר"ט בפרשת ויקרא מ"ש דיהא רגיל לו' גם זו לטובה ולא בלשון הש"ע ע"ש מ"ש מלתא בטעמא מה נ"מ בין זה לזה ע"ש ודו"ק:

א

[א] [לבוש] אבל תוך וכו'. פירוש דשמא הזריעו שניהם בבת אחת, דאילו הזריע הוא תחילה יולדת נקיבה ואינו מועיל לתפילתו, ואילו הזריע היא תחילה יולדת זכר בלא תפילתו. כתב בסולת בלולה דאפילו אחר ארבעים יום יוכל להתפלל שיהא הולד הזה זרע חייא וקיימא עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים:

ב

[ב] הנכנס לכרך וכו'. ששם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות, רש"י, וקאמר בש"ס ללישנא בתרא דאפילו במקום שיש בו שופטים שאין הורגין אלא בדין אפילו הכי חיישינן שמתוך שהוא נכרי לא יזדמן מי שילמוד עליו זכות ויברך, וראיתי שכנסת הגדולה פסק כלשון הזה וכן פסק תמים דעים ואבודרהם, ובירושלמי אפילו במדורות ישראלים:

ג

[ג] בקש לצאת וכו'. כתב ארחות חיים בסולת בלולה גריס בכניסה לשלום וביציאה בשלום, ונכון הוא, וסיים ארחות חיים שיאמר שהוצאתני בשלום וכשם שהוצאתני בשלום כן תוליכנו בשלום ותסמכנו בשלום, עד כאן. ואני תמה שבדקתי שבנוסח שכתבו שולחן ערוך ולבוש כן הוא בש"ס ובעל הלכות גדולות ורי"ף ורמב"ם ורא"ש וסמ"ק וסמ"ק וראב"ן ורוקח בכולם לשלום, גם יש סמך ראיה מש"ס סוף ברכות, הנפטר מחבירו אל יאמר לך בשלום אלא לך לשלום שהרי יתרו אמר למשה לך לשלום עלה והצליח ודוד שאמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה. אך מצאתי בפרישה שכתב על ש"ס הנזכר לעיל דכשאמר לך בשלום משמעות דיבורו הוא שבמקום הליכתו לשם יהיה בשלום אבל לא כל זמן שמתעסק בהליכתו בענין זה, ומה שכתב יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי ויתרו אמר כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום, התם קאי בשלום על הביאה ועל השיבה וזה היה סוף כוונתם, מה שאין כן לך בשלום שהולך אל איזה מקום לאיזה צורך ותכלית שצריך שיהא שם גם כן שלום לו, עד כאן. ולפי זה הטעם אפשר לומר בקצת דברים בשלום אבל מי יקל ראשו נגד נוסחת הש"ס וגדולים הנזכרים לעיל:

ד

[ד] [לבוש] וכל תפילת וכו'. היינו כשדר בכרך ויצא משם בתחילת דרכו או שלן שם הוא דאומר תפילה זו בחתימה, כיון דמחויב גם בתפילתה כוללה בזה, אבל אם דר בעיר שאינו כרך ואין שם מורא לצאת רק שאמר תפילת הדרך כדינא וביום כשהולך דרך כרך ואינו לן שם אז אומר יהי רצון וכו' ומודה וכו' עד ואורב בדרך בלא חתימה כן מבואר בב"ח וט"ז, וכן כתבו רבינו ירוחם ואבודרהם ופוסקים להדיא, ודלא כמגן אברהם שכתב בשם הב"ח אומר עד לשלום דלא דק. גם מה שכתב עוד שם לא דק ואין להאריך. גם מה שכתב מגן אברהם דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שהחזיק בדרך דלא כעולת תמיד, עד כאן, אינו נכון דתפילת יציאת מכרך אומר מיד כשיצא מעיר כמו שביארתי בסימן ק"י ס"ק ט"ז, וכיון דחייב בזה מסיים אגב בברכה שיוצא גם ידי תפילת הדרך דהא בדיעבד יוצא לכולי עלמא וכדפירשתי לעיל וכן משמע בב"ח למעיין:

ה

[ה] ברכה בכרי וכו'. כן כתב הטור והשולחן ערוך ותמיהני דבש"ס תענית דף ח' ופרק הזהב דף מ"ב איתא שתשלח ברכה בכל מעשה ידינו, וכן הוא ברי"ף ורמב"ם ורא"ש ורמזים וסמ"ג ואבודרהם וצידה לדרך וכלבו, ואולי דלדידן שאין נוהגין במעשרות סבירא ליה לטור שאין לברך בכל מעשה ידינו, כי כתב באבודרהם דהברכה על שם הכתוב בפרשת מעשרות למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך:

ו

[ו] השולח בכרי וכו'. השולח רצה לומר אשר שלח כמו המוציא לחם, כי בוטח הוא בשם שכבר שלח בו ברכה כיון שהתחיל למוד כדי לעשר (ר' דוד אבודרהם):

ז

[ז] [לבוש] בלא הזכרות וכו'. כתב לחם חמודות דף ע"ב דאישתמיטתיה רש"י פרק קמא דתענית דפירש שצריכה שם ומלכות וכן משמע בכסף משנה, עד כאן. ולעניות דעתי טעמו דכיון דאנן מברכין אף שאינן מפרישן מעשרות יש לברך בלא שם ומלכות, וזה שכתב שאין כאן הברכה מבוררת, ורצה לומר דדוקא בהפרשת מעשר הבטיח הקב"ה ברכה עד בלי די. כתב ארחות חיים ומה שאין נוהגין בזה עיין בלחם חמודות וב"ח שכתבו טעמים לזה, עד כאן. ולא דק דלא כתבו שאין נוהגין אלא בברכת רחיצה, אך שיירי כנסת הגדולה כתב שהעולם אין נזהרין בזה דסמכו על רמב"ן דאין לברך אלא במפריש מעשרות, עד כאן, מיהו מלחם חמודות משמע דרמב"ן יחידאי הוא גם כל האחרונים הביאו לברכה זו, לכן יש ליזהר בזה, ודוקא בלא שם ומלכות כדפירשתי:

ח

[ח] דבר הסמוי וכו'. כתב מעדני מלך זה לשונו פירש רש"י לשון גניזה, ולי נראה דלשון אסמין עצמו קא דרש שהוא לשון סמוי וכן פירש הלבוש עד כאן לשונו. ובמחילת כבודו לא דק דרש"י פירש להדיא בפרק המפקיד דף מ"ב שהוא לשון סמוי, ומה שפירש לשון גניזה היינו לתנא דבי ר' ישמעאל דדריש מקרא זה שאין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולט בו, ופליג על הדרשא דהסמוי מן העין, עיין שם שהוא ברור ובתענית דף ח' פירש רש"י הסמוי מן העין שאין יודעים הסכום:

ט

[ט] הנבנס למרחץ וכו'. אין זה נוהג אלא במרחצאות שהיו מסיקין תחת המרחץ והיא סכנה גדולה, אבל עכשיו שהתנור מן הצד כמו בבית החורף אין סכנה כלל, ב"ח ולחם חמודות:

י

[י] להקיז דם וכו'. והוא הדין בכל מיני רפואה, מגן אברהם אבל מר' דוד אבודרהם משמע דוקא הקזה שהיא סכנה שמא יחתוך וורידי הדם וימות עיין שם. כתב בספר חסידים סימן תתר"י מי שהקיז דם אם ישקוט שלא יעשה מלאכה ושלא ילמוד אחר כך יהיה לו כח יותר שיהא עוסק ימתין ולא יסתכן בנפשו, אחד הקיז דם ואחר כך עשה מלאכה להודיע גבורתו ומת ואמרו עתיד ליתן את הדין:

א

א) [סעיף א'] ושמע קול צוחה וכו' אין ראוי לאדם להרגיל עצמו בפחד שנאמר כי פחד פחדתי ויאתייני ואומר פחדו בציון חטאים ולא אמר אשרי אדם מפחד תמיד אלא לדברי תורה שיהא מפחד ויזהר תמיד עליהם שלא ישכחם. ריא"ז בפסקי הלכות על מס' ברכות פ' הרואה. יפ"ל אות א' והוא מגמ' ברכות ס' ע"א יעו"ש:

ב

א) אין לאדם לבקש דבר שאין נעשה כפי הטבע כגון אם אשתו הפילה לח' שיחיה. וכן אסור להתפלל שיעשה לי הקב"ה נס בשינוי העולם כגון שאם יש לו אילן שיוציא פירות קודם זמנו. ס"ח סימן תשצ"ד. וכ"כ בכ"ש על מס' שבת כ"א ע"ב יעו"ש:

א

ב) שם אחר ארבעים יום וכו' אבל תוך ארבעים יום יכולה תפלתו להועיל שעדיין לא נגמר יצירת הולד עד ארבעים יום. לבוש והא דמועיל תפלה תוך ארבעים אם שניהם הזריעו בבת אחת אבל אם הזריע הוא תחלה יולדת נקבה ואין מועיל תפלתו ואם הזריעה היא תחלה יולדת זכר בלא תפלתו. א"ר אות א' והוא מגמ' שם. ומשמע מסתמיות הפו' דלעולם תוך מ' יום מצי להתפלל דשמא הזריעו שניהם כא' מאמ"ר אות א':

א

ג) ואפי' אחר ארבעים יום יוכל להתפלל שיהא הוולד הזה זרע חייא וקיימא עוסק בתורה ומצות ומע"ט א"ר שם בשם ס"ב. ועיין בש' הגלגולים והקדמה יו"ד שכתב דהכל תלוי בשעת הזווג במחשבת האיש והאשה והוא שמהאיש נמשך אור מקיף ומהאשה אור פנימי ואם היו שניהם מחשבתם לטובה יצא הולד צדיק גמור בין בבחי' אור פנימי בין בבחי' אור מקיף ואם שניהם מחשבתם לרעה יצא הולד רשע בין בבחי' אור פנימי בין בבחינת אור מקיף ואם האב מחשבתו לטובה והאם לרעה אז יהיה המקיף טוב והפנימי רע ובהמשך הזמן יכוף המקיף לפנימי ומהפכו לזכות יעו"ש. וע"כ כל אדם צריך לצוות גם לאשתו שיהיה לה מחשבה טובה באותה שעה דהיינו שיתכוונו שניהם לדבר מצוה כדי שיצא הולד צדיק באור פנימי ואור מקיף:

א

ד) שם הנכנס לברך וכו' ושם מצויים מושלים רעים ומחפשים עלילות. רש"י ברכות נ"ד ע"א מ"א סק"ב:

א

ה) ואע"ג דבגמרא אוקימנא לה בלשון ראשון בכרך שאין דנין והורגין בו הא אמרינן התם בלישנא בתרא דמיירי אפילו בכרך שדנין והורגין בו והלכה כלישנא בתרא ומה גם בברכה שאין בה הזכרת שו"מ ואינה אלא בתפלה והודאה וכ"כ הראב"ד ז"ל בהשגותיו על בעל המאור ז"ל בסוף מס' ברכות והובאו בס' תמים דעים סימן ר"מ. כנה"ג בהגה"ט א"ר אות ב' והטעם אמרו שם בגמרא זימנין דלא מתרמי ליה אינש דיליף ליה זכותא וע"כ צריך להתפלל לפני המקום. ובירושלמי שם איתא אפילו במדורות ישראלים. א"ר שם ובח"א כלל ס"ד אות ד' כתב דהוא הדין אם יש חשש הפסד ממון צריך להתפלל:

א

ו) שם לברך הזה לשלום וכו' בכולם גרסינן לשלום בש"ס ובגדולי הפוסקים וכ"כ בסדר רב עמרם כ"י ודלא כמאן דגרס במקצת בשלום וכמו' שהאריך הא"ר ברכ"י אות א':

א

ז) שם בקש לצאת וכו' ואם אין משתהא בכרך רק שעובר דרך הכרך יכלול הכל בשני תפילות דהיינו קודם שיכנס אומר יה"ר מלפניך ה' או"א שתכניסני ותוציאני מכרך זה לשלום וכשיצא אומר מודה וכו' שהכנסתני והוצאתני מכרך זה לשלום. ח"א כלל ס"ד אות ד':

א

ח) שם עד בא"י שומע תפלה. היינו כשדר בכרך ויצא משם תחלת דרכו או שלן שם הוא דאומר תפלה זו בחתימא דכיון דמחויב גם בתפלה כוללה בזה אבל אם דר בעיר שאינו כרך ואין שם מורא לצאת רק שאמר תפלת הדרך כדינה וביום כשהולך הולך דרך כרך ואינו לן שם אז אומר יה"ר וכו' ומודה וכו' עד ואורב בדרך בלא חתימה. כן מבואר בב"ח ובט"ז. וכ"כ רי"ו והרד"א ופו' להדיא. א"ר אות ד' אמנם המש"ז אות א' כתב דתפלת הדרך דוקא באורח שאין מכירין בו ויעלילו עליו משא"כ בדר בו ומש"ה אמרו הנכנס לכרך יעו"ש. וכ"כ ח"א שם ומ"ש שם הא"ר ודלא כמ"א עיין מחה"ש סק"ג שהליץ בעד המ"א יעו"ש. ועיין באות שאח"ז:

א

ט) שם וזו היא תפלת הדרך וכו' משמע דאף דיצא מהכרך לא יאמר עד שיחזיק בדרך ודלא כהעו"ת מ"א סק"ד. אבל הא"ר שם כתב על דברי מ"א הנז' דאינו נכון דתפלת יציאה מכרך אומר מיד כשיצא מעיר וכיון דחייב בזה מסיים אגב בברכה שיוצא גם ידי תפלת הדרך דהא בדיעבד יוצא לכ"ע יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סימן ק"י אות מ"ט:

א

י) ודוקא כרך גדול אבל בעיר א"צ לתפלות האלו ומ"מ נראה דהכל לפי הענין שאם יש מקום שיוכל להעליל עליו אפי' בכפר יתפלל תפילות אלו. ח"א שם:

א

יא) [סעיף ב'] הנכנס למוד גרנו וכו' וכן הנכנס לחשוב סחורתו אומר יהר"מ שתשלח ברכה בסחורה של חנות הזה ח"א כלל ס"ה אות ב':

א

יב) שם אומר ברוך השולח וכו' בלא הזכרת שו"מ. לבוש. והל"ח אות נ"ט כתב שהיא בשו"מ. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' וכתב דהדין עמו אלא שאין העולם נזהרין בזה ואולי סומכין על מ"ש הרב בכ"מ בשם הריטב"א שלא חייבו ברכה זו אלא בהולך להפריש תרומות ומעשרות יעו"ש. וכ"פ הא"ר אות ז' לומר בלא שו"מ יעו"ש וכ"כ הברכ"י אות ד' ח"א שם:

א

יג) שם מדר ואח"כ בירך וכו' והא דשרי להתפלל עד שלא מדד ה"ד בלשון הזה יה"ר שתשלח ברכה בכרי הזה אבל לומר יה"ר שיהיו עשריה כור בכרי דאמדוהו שיש בו עשרה כורים לא אריך לומר כן. ברכ"י אות ה':

א

יד) שם אלא בדבר הסמוי מן העין והא דאמר במס' חולין ק"ה ע"ב דבדבר המנוי ומדוד לית להו רשות למזיקין למשקל מיניה ומשמע דבדבר הסמוי אית להו רשות וא"כ משמע דאין ברכה בדבר הסמוי כיון שלוקחין ממנו המזיקין תירצו התוס' במס' תענית ח' ע"ב דהא דלוקחין המזיקין מדבר הסמוי היינו מטעם דהברכה מצויה בדבר הסמוי ומה שמתרבה בשביל הברכה אית להו רשות למשקל בסמוי דהיינו כמו הפקר שאין לשום אדם זכות בו. ועוד תירצו שם תירוץ אחר יעו"ש. והב"ד פרישה אות ד' יעו"ש:

א

טו) [סעיף ג'] הנכנס למרחץ וכו' ועכשיו לא נהגו לומר כן. והטעם כתב הב"ח משום דלא נתקנה אלא בימיהם שהיו מסיקים האש מלמטה בחפירה ורוחצין באמבטי מלמעלה אבל בזה"ז התנור עומד בזוית וליכא סכנה יעי"ש. ט"ז סק"ב מ"א סק"ה:

א

טז) [סעיף ד'] נכנס להקיז וכו' נראה דה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה. מ"א סק"ו. אבל ברד"א משמע דוקא הקזה שהיא סכנה שמא יחתוך ורידי הדם וימות יעו"ש. א"ר אות יו"ד. ולא ראיתי נוהגין אפי' בהקזה שיאמרו בשו"מ. א"א אות ו' ונ"ל הטעם משום דאין נוהגין עכשיו בהקזה כמו זמן חככי הש"ש שלא היו משיירין בגוף כ"א רביעית דם הנפש:

א

טוב) מי שמקיז דם אם ישקוט שלא יעשה מלאכה ושלא ילמוד אח"כ יהיה לו כח יותר שיהא עוסק. ס"ח סימן תתר"ו. א"ר שם:

א

חי) שם כי רופא חנם אתה וכו' משא"כ בשר ודם דאסיא דמגן מגן שויא מהרש"א בס' גופי הלכות. ברכ"י בשיו"ב אות ד':

א

יט) שם ברוך רופא חולים. פשוט שצריך שי"מ כמו כל הברכות שאמרו לעיל דהכלל בהם כן ט"ז סק"ג. וכ"כ ב"י והלבוש:

א

כ) מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' דהמתפלל על חבירו הוא נענה תחלה. יש"ש ב"ק פ"ח סימן ס"ד. מ"א סק"ו. מיהו יש חסדים שאין אומרים לישועתך קויתי ה' כשמתעטשים משום שחוששין שמא לא יכוונו בהזכרת ה' היטב מחמת שטרודים בעיטוש ומי שאינו מכוין כשמזכיר השם איסורו חמור כמ"ש לעיל סימן ה' אות ה' יעו"ש. ומיהו אם אינו מזכיר שם הוי"ה רק אומר לישועתך קויתי השם ש"ד:

א

כא) [סעיף ה'] לעולם יהא אדם רגיל וכו' וכשם שאמרו על נחום איש גם זו כדאיתא במס' תענית דכ"א ע"א יעו"ש וזהו אלשעבר ועל העתיד רגל לשונך לומר והטוב בעיניך עשה כמ"ש מרן בכ"מ משם רבינו מנוח. רו"ח אות א':

א

ש"ע ס"א תפלת שוא עיין בכור שור שבת דף כ"ח:

א

אחר מ' יום. דתוך מ' יום מועיל תפלה:

ב

לכרך. שם מצוים מושלים רעים ומחפשין עלילות (רש"י):

ג

וזו היא ת"ה. ואם כבר אמר ת"ה בשחרית אומר מודה אני וכו' עד לשלום ואם יוצא בשחרי' מעיר קטנה אומר י"ר לבד וכ"מ בב"ח:

ד

בסימן ק"י. משמע דאף שיצא מהכרך לא יאמר עד שיחזיק בדרך לא כע"ת:

ה

למרחץ. שיש מתחתיו חפירה שהמים נופלים לתוכ' ורוחצים ע"ג תקרה שעל גבה (רש"י) וא"כ יש בו סכנה שלא יפלו לתוכה אבל במרחן דידן א"צ להתפלל תפלה זו (ב"ח):

ו

להקיז דם. נ"ל דה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה, מי שמתעטש וחבירו א"ל אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' דהמתפלל על חבירו הוא נענ' תחלה יש"ש ב"ק פ"ח סי' ס"ד:

א

(א) אחר מ"ם יום לעיבורה – שכבר נצטייר צורת הולד אבל תוך מ"ם יום מועיל תפלה. ואפילו אחר מ"ם יום יוכל להתפלל שיהיה הולד זרע קיימא ויהיה עוסק במצות ומע"ט:

ב

(ב) לכרך – דוקא לכרך דשם מצויים ממונים רעים ומחפשים עלילות אבל לעיר קטנה א"צ לומר כשנכנס לה ולא אח"כ כשיצא ממנה אלא אח"כ כשמחזיק בדרך אומר תפלת הדרך משום סכנת דרכים וכמבואר לעיל בסימן ק"י:

ג

(ג) וזו היא תפלת הדרך וכו' – לכאורה הלא בסימן ק"י מבואר דכשיוצא לדרך אומר תפלת הדרך לבד בלא הודאה על שעבר וגם אינו אומר אותה רק כשהחזיק בדרך ומהו זה שכולל הכא תה"ד בהודאה שנותן על העבר וגם משמע שאומר אותה תיכף ביציאתו מן העיר י"ל דהתם מיירי ביוצא מעיר קטנה שאין שם מורא כלל לצאת מן העיר וצ"ל תה"ד רק משום מורא הדרך ולכך אין לומר אותה רק כשהחזיק בדרך וכמ"ש בס"ק ב' ואפילו אם נזדמן אח"כ בדרך נסיעתו שנוסע דרך כרך אין לומר כשיוצא ממנה רק ההודאה מודים וכו' עד לבסוף בלא חתימה כיון שאמר תה"ד בתחלת נסיעתו והכא מיירי בנכנס לכרך ולן שם בענין שצ"ל תה"ד שנית בבוקר בשביל הדרך שרוצה לנסוע ומלבד זה הלא צריך ליתן הודאה ג"כ על יציאת הכרך בזה אמר שיעשה משניהם אחד ויחתום בה ומיגו דצ"ל ההודאה תיכף כשיוצא מן העיר אומר אז ג"כ תה"ד שכולל בה:

ד

(ד) ברוך השולח ברכה וכו' – וכתב הא"ר דיאמר בלא הזכרת השם דדוקא במודד כדי לעשר מצינו שהבטיח הקב"ה ברכה עד בלי די כמה דכתיב הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה עד בלי די:

ה

(ה) הנכנס למרחץ וכו' – ועכשיו לא נהגו בתפלה זו והטעם דלא ניתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי מלמעלה ע"ג תקרה שע"ג ויש חשש פן תפחת ויפלו לתוכה אבל בזה"ז עומד התנור בזוית וליכא סכנה [אחרונים]:

ו

(ו) להקיז דם – וה"ה בכל מידי דרפואה יאמר זה ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא ע"י הבורא ית"ש ולכן ע"י תפלה זו ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה:

ז

(ז) ברוך רופא חולים – וצריך לומר בשם ומלכות [ב"י וט"ז] אבל לא ראיתי נוהגין כן [פמ"ג]. מי שמתעטש וחבירו אומר לו אסותא יאמר לו ברוך תהיה ואח"כ יאמר לישועתך קויתי ה' [דארז"ל דמתחלה לא היה אדם חולה כלל אלא היה הולך בשוק ומתעטש ומת עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על הדבר]:

א

סעיף א' המתפלל אל יתפלל אדם לבקש דבר שאינו כפי הטבע ואף שהיכולת ביד הקב"ה כגון הפילה אשתו לח' חדשים אין מתפללים עליו שיחיה ואסור להתפלל שיעשה לו הקב"ה נס בשינוי עולם כגון שיוציא אילן זה פירות קודם זמנו ס"ח ס"י תשצ"ה:

ב

שם שתוציאני מכרך זה לשלום. הכא דכולל התפלה יחד עם ההודאה מש"ה אומר הכל בלשון יחיד דהודאה ל"ש רק בלשון יחיד אבל לעיל סי' ק"י דהאומר תפלת הדרך לחוד דמיירי ביוצא מביתו אומרו בלשון רבים צל"ח פ"ד דברכות:

א

ביקש לצאת כו'. כב"י וז"ל מפשט השמועה נראה שהצריכוהו להתפלל על שלום הדרך פעמים א' בעת שיוצא מן הכרך ואינו חותם בה והיינו הך דהכא ואחרת שהוא חותם בה כדאי' בסי' ק"י ויש לתמוה תרתי ל"ל והיה ראוי לתקן חתימה בזו שמתפלל כשיצא בשלוה ולסגי בהכי וכ"מ בכל בו סימן פ"ז הנכנס לכרך מתפלל ב' בכניסתו אומר י"ר כו' נכנס בשלום כו' יצא בשלום אומר מודה אני כו' וכשם שהוצאתני בשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום כו' בא"י שומע תפלה וכ"כ כאן בש"ע וזו היא ת"ה כו' וזה מיירי בנכנס לכרך ולן שם בעינן שצ"ל ת"ה שני' או שהוא דר בכרך דיוצא משם בתחלת דרכו דאז צריך ב' תפלות האחד על יציאת הכרך ואחרת על הדרך בזה אמר שיעשה משני התפלו' אחד ויחתום בה וכמ"ש כאן אבל אם הוא דר בעיר שאינו כרך ואין שם מורא כלל לצאת מן העיר אלא שצ"ל ת"ה מחמת מורא הדרך וביום שהולך הולך דרך כרך ואינו לן שם ממילא כשיוצא משה א"צ לומ' ת"ה כיון שהוא בו ביום אלא שצ"ל התפל' שנא' כאן בשביל יציאתו מהכרך אז אומ' כפי מ"ש כאן בלא חתימ' כל זה נר' פשוט כונת ב"י וש"ע וכל בו ובחנם כ' מו"ח ז"ל עליו ושארי' ליה מאריה דהוא גברא דמרי' סיעיה:

ב

הנכנס למרחץ כו'. עכשיו לא נהגו לומר כן ונתן מו"ח ז"ל טעם דלא נתקן אלא בימיהם שהיו מסיקין האש מלמטה בחפירה ורוחצים באמבטי למעלה כדאיתא בפרק ע"פ דרב ציוה לבניו שלא ליכנס למרחץ חדש עד אחר י"ב חדש פן תפחת מלמעל' אבל בזמן הזה התנור עומד בזוית ליכ' סכנה ובירושלמי נמי מחלק א"ר אבהו בד"א במרחץ שהיא ניסוקת אבל במרחץ שאינה ניסוקת אינו אומר אלא מהיזק חמין בלבד ומביאו ב"י ועכשיו א"צ לחוש להיזק תמין כי העין רואה והלב מבין לזהר מהיזק חמין שעומדין בגלוי עכ"ל:

ג

ברוך רופא חולים. פשיטא שצריך שם ומלכות כמו כל הברכו' שאמרו לעיל דהכלל בהם כן: