שולחן ערוך, אורח חיים רפ״ח: דין תענית ודין תענית חלום בשבת ובו י"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין תענית ודין תענית חלום בשבת ובו י"ס:
אסור להתענות בשבת עד ו' שעות: [הגה ואפי' לומד ומתפלל אסור] [מרדכי פ"ק דשבת]:

ב

י"א שאדם שמזיק לו האכילה דאז עונג הוא לו שלא לאכול לא יאכל: הגה וכן מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו מותר לבכות בשבת (אגור בשם שבולי הלקט):

ג

אדם המתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת (פי' דבר קבוע) יש אומרים שראו כמה חסידים ואנשי מעשה שהתענו בשבת מטעם זה וכן אמרו שכך היה עושה ה"ר יהודה החסיד:

ד

מותר להתענות בו תענית חלום כדי שיקרע גזר דינו וצריך להתענות ביום ראשון כדי שיתכפר לו מה שביטל עונג שבת ואם תשש כחו ואינו יכול להתענות שני ימים רצופים לא יתענה ביום ראשון ויתענה אח"כ: הגה וכ"ש אם היה ביום ראשון חנוכה או פורים או יו"ט אפי' יו"ט שני של גליות שאין להתענות עד אח"כ. יש אומרים מי שישן שינת צהרים וחלם לו חלום רע יתענה מחצי היום עד חצי הלילה ואז יבדיל וביום הראשון יתענה כאלו התענה כל יום השבת (מצאתי כתוב):

ה

יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני וי"א שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת שאין אנו בקיאין בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלשה חלומות מתענים בשבת ואלו הן הרואה ספר תורה שנשרף או יום הכפורים בשעת נעילה או קורות ביתו או שיניו שנפלו ויש אומרים הרואה יוה"כ אפי' שלא בשעת נעילה וי"א הרואה שקורא בתורה ויש אומרים הרואה שנושא אשה והא דרואה שיניו שנפלו דוקא שיניו אבל הרואה לחייו שנשרו חלום טוב הוא דמתו היועצים עליו רעה ונראה לי שהחלומות שאמרו בפרק הרואה שהם רעים גם עליהם מתענין בשבת:

ו

המתענה בשבת אומר עננו אחר סיום תפלתו בלא חתימה וכוללו באלהי נצור: הגה ויאמר אחר תפלתו רבון העולמים גלוי כו' כמו בחול (א"ז הלכות תענית):

ז

אם הקדימה לאכול הוא עונג לו כגון שנתעכלה סעודת הלילה יקדים ואם האיחור עונג לו כגון שעדיין לא נתעכלה יאחר: הגה וכן מי שיש לו סעודות כל יום כמו בשבת ישנה בשבת להקדים או לאחר (גמרא פ' כ"כ וטור):

ח

אין מתענין על שום צרה מהצרות כלל:

ט

אין צועקים ולא מתריעין בו על שום צרה חוץ מצרת המזונות שצועקים עליה בפה בשבת ולא בשופר וכן עיר שהקיפוה עכו"ם או נהר וספינה המטורפת בים ואפי' על יחיד הנרדף מפני עכו"ם או לסטים או רוח רעה זועקין ומתחננין בתפילות בשבת אבל אין תוקעין אא"כ תוקעין לקבץ העם לעזור אחיהם ולהצילם (וע"ל סי' תקע"ו סי"ג):

י

נרדף מפני רוח רעה שאמרו לאו דוקא דה"ה לכל חולי שיש בו סכנת היום זועקים ומתחננין וכן נהגו לומר מצלאים בשבת על חולים המסוכנים סכנות היום: הגה וכן מותר לברך החולה המסוכן בו ביום. (ליקוטי מהר"י ברין וב"י בשם הר"ן פרק ג' דתענית):

א

וצריך להתענות כו' וי"א שאין לשנות המנהג רק יתענה ביום א' כו' (רש"ל בהגהות):

ב

י"א שאין להתענות כו' ויקבלו עליהם בשבת שני ימים תענית בימי החול מאחר שכוונתו לש"ש שלא יחלל שבת נחשב הקבלה למעשה כדאיתא בפ"ק דתענית דף ה' (של"ה) מ"מ אם נפשו עגומה עליו וחפץ להתענות יכול להתענות אע"פ שאין החלום מאותן חלומות המקובל בידינו שהם רעות (מורי בב"ח):

ג

ויאמר אחר תפלתו רבון כו'. ואין אומרים בשבת תחינות דהיינו שמבקשים שיציל ה' אותנו מצרה מה שאין כן במ"ש שיתן הקב"ה טובה יותר ועל זה נתקנה יהי רצון בשבת במעמדות (כ"כ מהררמ"י בפירו' על החומש בפרשת ואתחנן):

א

עד ו' שעות. ולשם תענית אפי' שעה א' אסור מהרי"ל. וא"כ שלא כדין עושין קצת קהלות שמתענים בשבת עד חצות על הגזרות מ"א. וכן הש"ץ דמנגן ואין יוצאין מבה"כ עד אחר שש ובפרט בחורף ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה עי' סי' חקפ"ד סס"א:

ב

הצער מלבו. וט"ז כתב דוקא מחמת רוב דבקות בהקב"ה מותר לבכות וכ"ה מצוי במתפללים בכוונה אבל כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש (ובאליהו רבה התיר):

ג

תענית חלום. ואם חבירו ראה עליו חלום רע אין להתענות בשבת שכנה"ג ע"ל סי' ר"ך. ויבלה כל היום בתורה ובתפלה ויוכל לומר חטאתי עויתי פשעתי. סדה"י. כתב הט"ז דאם הרהר ביום וחלם בלילה אין לו להתענות בשבת ע"ש ועיין בתשובות חינוך בית יהודה סי' ג' ובשבות יעקב סי' ל"ד:

ד

ביום ראשון. ואם ביום ראשון הוא תענית חובה צריך להתענות יום אחר מ"ב סי' צ"ג ובש"ג פ"ג דשבועות כתב דא"צ תענית אחר. ויש להורות כמ"ש המ"ב וכן פסק הע"ת וכ"מ בסי' תקס"ח ס"ה ע"ש. וכנה"ג פסק כהש"ג מטעם ספק נפשות להקל וכ"פ הט"ז ע"ש שכתב דאפילו אם התענה בעי"כ א"צ למיתב תענית לתעניתו אפי' לא התענה בי"כ מחמת אונס ועיין בס' הלכה ברורה מה שהשיג עליו. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ט' הליץ בעדו ע"ש. ונ"ל דאם יום ראשון הוא יום ראשון של סליחות עולה לו לד"ה אם אינו רגיל להתענות כל שנה דהא אינו חובה כמ"ש סי' תקפ"א. אבל מי שיש לו מנהג להתענות ביום ראשון צריך להתענות תענית לתעניתו ביום אחר. מ"א ועיין בשכנה"ג:

ה

חנוכה. אבל שאר ימים שאין מתענין בהם כגון יומי דניסן או סיון או א"ח יש להתענות בהם וה"ה בין יוה"כ לסוכות כנה"ג בשם הר"ש הלוי סי' ד' ובדרישה העתיק בשם רמ"א דביום שאין אומרים תחנון אין מתענין ובר"ח ניסן וה"ה ר"ח אב מתענין עי' סי' תקע"ג וסימן תק"פ וה"ה בע"פ. מ"א. ולענין כשמתענין באותן הימים על תענית חלום ודאי לא בעי למיתב תענית לתעניתו אבל בח"ה וי"ט שני צריך למיתב תענית לתעניתו. שכנה"ג ע"ש וכ"כ ע"ת:

ו

היום. ואינו מתפלל עננו עי' סי' תקס"ב. מ"א. ובחול בכה"ג א"צ להתענות. מצאתי:

ז

ס"ת. ה"ה תפילין. מ"א:

ח

או יה"כ. בספר קרבן מנחה סי' שפ"ו כתב ואני כשרואה יה"כ עושה י"ט דרמז שמתכפרין לו עונותיו וכ"ש בשעת נעילה ע"ש:

ט

או קורות. וברבה פרשת מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הוה לה:

י

רעים. ועל הפסד ממון לא יתענה בשבת ס"ח סי' תתס"ח. כתב של"ה שאף באלו ג' החלומות אין להתענות בשבת אא"כ נפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח. וכששאלוהו על חלומות בשבת היה רגיל לפסוק שלא יתענה בשבת אלא יקבלו עליהם להתענות ב' ימים בחול וז"ל מג"מ יפה הורית שלא להתענות בשבת אלא אותן ג' בלבד ושלא להתענות אם ראה בחלום שנפל ס"ת מידו ע"כ וכתב הריב"ש אם מצטער בתענית יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת דאפי' בחול אינו מצוה עיין מ"א:

יא

או לאחר. פי' שעה מועטת כדי שלא יצטער:

יב

מהצרות. מותר ליפול על פניו ביחיד אם צריך לרחמים מהר"ם סי' תר"ג. מ"א:

יג

המסוכן. אבל שאינו מסוכן ביומו אסור לברכו כ"כ מהרי"ו שהסכימו כל הרבנים וכ"כ ב"ח ולברך המקשה לילד לכ"ע מותר שהתינוק הוא צדיק ויכריע כל העולם לכף זכות מהר"י על שם הסמ"ג ול"נ דקטנים אינם נכנסים למנין דהא אינן בני עונשין מ"א. וי"ל בתוך מי שבירך לחולה שבת היא מלזעוק וכו' עיין מ"א:

א

ירושלמי ספ"ג דתעני' והרי"ף והרא"ש כתבוה בפ"ק דשבת

ב

אגור בשם שבולי לקט על פי אגודה ור"ע שהיה בוכה

ג

הגהות מיימוני בפ"א מה"ת

ד

ברכות ל"א

ה

שם

ו

רשב"א

ז

מרדכי ספ"ק דשב' בשם מהר"ם

ח

טור בסימן תקס"ח בשם רב עמרם ורבינו קולנימוס ושכ"כ אבי העזרי

ט

בית יוסף:

י

טור בסימן ר"כ בשם בה"ג ואביו הרא"ש

יא

טור ליישב הא דרב ושמואל בלהקדים או לאחר שבת קיט דלא פליגי

יב

טור וכתב הב"י שאולי כן היה לפניו נוסחתו בהרמב"ם וישרה היא

יג

בבא בתרא צא הביאו הטור בסימן תקע"ו

יד

תענית י"ט

טו

שם כ"ב

טז

שם י"ד

יז

שם כרבי יוסי דתנא קמא נמי לא פליג בהא בית יוסף בסימן תקע"ו

יח

הר"ן אהא דתענית דף יט

א

ס"א ואפי'. כנ"ל מ"א סי' רפא:

א

ס"ג אדם. וכן מ' בפ"ו דפסחים מר בריה דרבינא הוה ציים כו':

ב

י"א כו'. ע' סי' קסז ס"כ אפי' כו' ועמ"א שם ס"ק מא כ"מ בגמ' כו' וטעמא כו':

א

ס"ד מותר. שבת יא א' תענית יב ב':

ב

וצריך. ברכות לא ב' ותענית שם:

ג

ביום ראשון. כיון דלהגין אין לעכב כמ"ש בכריתות כ"ה א' אמרו עליו על בבא בן בוטא כו':

ד

י"א מי כו' כאלו. דמ' בירושלמי דנדרים פ' קונם והביאו הרא"ש פ"ק דתענית סי"ב דגם בכה"ג מיקרי תענית ואפי' שעות אסור בשבת כמ"ש בפ"ג דערובין שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה ודוקא שעה מועטת בשביל תוס' תענית התירו שם:

א

ס"ה הרואה ס"ת. עבפי"ג דשבת ובפ"ג דמ"ק:

ב

או קורות. עיין במדרש פ' מקץ וסדר איכה ור' יוחנן היפך לטובה:

ג

והא דרואה. פ"ט דברכות:

ד

ונ"ל. דעליהן שייך לומר שאין בקיאין:

א

ס"ו המתענה בשבת. שפ' כמ"ד בירושל' שש"ץ אומר ברכה בפ"ע וע"כ ביחיד צ"ל אחר תפלתו עיין ברא"ש פ"ה דברכות:

ב

ויאמר. בספ"ב דברכות:

ג

כמו בחול. נלמד מענינו כנ"ל:

א

ס"ח אין מתענין. מדפריך בתענית י"ד א' שופרות בשבת כו' אף שאינה רק חכמה כו' כ"ש תענית וז"ש על שום כו' ר"ל אף באלו שמתריעין וכמ"ש בס"ט וממש"ש על אלו מתריעין מ' אבל לא מתענין:

א

ס"ט אין. תענית יט על אלו כו' דוקא:

ב

שצועקים כו' ולא. תענית יד א' כנ"ל:

ג

ואפי' על. כגי' הרי"ף ורא"ש:

ד

אא"כ. שמפ' שם תנאי היא דר"ל ת"ק ור"י דלר"י ע"כ אף בשופר כיון דפיקוח נפש ות"ק לא פליג על ר"י אלא ר"י פליג על ת"ק ופ' כת"ק:

א

ס"י נרדף כו'. כפי' הר"ן שם דטעם דר"ר משום שהוא מסוכן וכן מתריעין על החיכוך מה"ט כמ"ש בספ"א שם:

א

אסור להתענות – ואיסור תענית בשבת יש דעות בפוסקים אם הוא רק מדברי קבלה מדכתיב וקראת לשבת ענג או הוא מדאורייתא [מדכתיב אכלוהו היום וגו'] עיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ד ועיין לקמן בסימן תי"ח ותק"ע ונראה פשוט דתענית עד ו' שעות לכו"ע מדרבנן:

ב

עד ו' שעות – ולשם תענית אפילו שעה אחת אסור כ"כ המגן אברהם בשם פוסקים וא"כ הא דאמר בירושלמי ו' שעות היינו ע"כ שלא לשם תענית ואפ"ה אסור משום דהוא זמן רב וקשה דא"כ מאי ראיה מייתי בירושלמי [שהביאו הרי"ף בפ"ק דשבת] מתניתין היא קודם חצות לא ישלימו וכו' ע"ש הא התם התענה לשם תענית אמנם בעיקר דין דמ"א הסכים הגר"א בס"ד ע"ש ואין להקשות ממשנה דקודם חצות לא ישלימו דנהי דאפילו שעה אחת לשם תענית אסור מ"מ כיון דהוא רק מעוט היום לא מכרחינן בשביל זה להשלים שאר רובו של יום בתענית:

א

צער הוא לו וכו' – ר"ל אפילו אם יאכל מעט דאל"ה אין לו למנוע מחמת זה:

א

ביום ראשון – ואם אקלע החלום בת"צ א"צ להתענות יום אחר דעולה לו יום זה [אחרונים]:

ב

מה שביטל עונג שבת – וה"ה אם היה יו"ט שחל בשבת והתענה בו תענית חלום די ביום אחד לבד [פמ"ג וש"א]. ועיין באחרונים שכתבו דעל הא דסעיף ב' וג' א"צ למיתב תענית לתעניתם:

ג

וי"א מי שישן שינת צהרים וכו' – ואם חלם לו בשבת סמוך למנחה ואם יצטרך שעת הקיצה יאיר היום ויוכרח להבדיל ביום א' וכן כה"ג אם חלם לו בע"ש סמוך ואם יצטרך להמתין י"ב שעות יאיר היום ויוכרח לקיים קידוש היום ביום שבת יש לעיין בזה דאף דבדיעבד יוצא בזה ידי קידוש והבדלה מ"מ הלא לכתחלה מצות קידוש בליל שבת וכן הבדלה במוצ"ש ואפשר דאין לסמוך על הי"א הזה דלאו מלתא דפסיקא הוא כולי האי והנה לפי מה שמצאתי בא"ר בשם מי"ט דמהר"ש מקיל שא"צ להתענות רק עד הלילה וסמך עליו לענין אם אירע יו"ט במוצ"ש פשוט דכ"ש בזה דיש לסמוך עליו שלא לעקור המצות ממקומם. והנה בבה"ט מצאתי דבחול אם אירע לו חלום רע בצהרים שאין שייך בו תענית כלל אפילו לאיזה שעות ולא ידעתי מנין לו ועוד דא"כ כ"ש בשבת שלא הי"ל להפוסקים להחמיר להתענות:

א

או שיניו – והנה לפי המבואר בגמרא דבר הדיא פתר דבנך ובנתך שכבן מסתברא דמי שאין לו בנים ובנות אין להחמיר בו להתענות בשבת וגם אולי פתר לרע מפני שלא נתן לו רבא מעות כדמוכח שם ועיין בד"מ מה שכתב בשם בנימין זאב:

א

להקדים או לאחר – ומ"מ לא יקדים קודם שנתעכל לו המזון [ב"ח]:

א

סעיף ה' יש אומרים שאין להתענות תענית חלום בשבת. נ"ב נשאלתי במי שמתענה ת"ח על חבירו אם יתענה בשבת. והשבתי דלא יתענה מכמה טעמים. הלא המה בחיבורי על או"ח על שני רבע בויגין בדף האחרון דקס"ג ע"ב. הגם שראיתי אח"כ בש"ע הקטנים באשל אברהם שכת' שם בשם הרדב"ז להיפוך מכל מקום דעתי להקל מהטעמים שכתבתי שם בתשובה. שוב ראיתי אח"כ בא"ר שכת' כן בפשיטות בסי' זה דבשבת אין להתענות כלל וע"ש נזכר ג"כ מדין קראוהו לעלות לתורה שמתענה ע"ש ודו"ק. והנה עיין במג"א בסי' זה ס"ק י"ד מ"ש דקטנים אין נכנסין למנין. ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא זיי"ן בהלכות בכור סי' קמ"ג מ"ש ראיה מפירש"י בגיטין דף כ"ג דקטן הוי בכלל ערבות ע"ש בעזה"י ודו"ק היטב:

א

[א] עד שש שעות וכו'. ובכללו לשם תענית אפילו שעה אחד אסור (מהרי"ל), ואם כן שלא כדין עושין מקצת קהילות שמתענין בשבת עד חצות על הגזירות (מגן אברהם):

ב

[ב] [לבוש] או מתפלל וכו'. לכן לאו שפיר עבדי הני שליחי ציבור דמנגני ואין יוצאין מבית הכנסת עד אחר שש ובפרט בחורף, ומכל שכן ביום טוב מלבד בראש השנה אין למנוע, ב"ח וכן כתב בים של שלמה פרק ב' דביצה סימן ד', אלא שמסיים דכשחל ראש השנה בשבת אסור, ומגן אברהם בסימן קנ"ז כתב ליישב מה שמאריכין בשבת ויום טוב לפעמים דחשבינן שש שעות משעה שקמים ממיטתם, עד כאן, ואני אומר דסמכינן על ראבי"ה שכתב הבית יוסף בשם המרדכי בתחילה דמותר כשלומד או מתפלל, וכן באגור סימן ת"א לא הביא לפסק הלכה רק תחילת דברי המרדכי וכן מצאתי במרדכי הקטן מקלף, ועוד מצאתי בגדולת מרדכי שגם מה דפסק לסוף כר' יהושע היינו לענין יום טוב אבל בשבת מותר למשוך אחר חצות והשתא ניחא שלא תיקשי דברי ראבי"ה אהדדי, ובזה נראה לכוין דעת מרדכי קטן ואגור הנזכרים לעיל ודו"ק, וזה מהתימא על שולחן ערוך. שוב ראיתי שגם הב"ח בסימן רמ"ב פסק כן וסותר מה שכתב הכא והוא תמוה ביותר ועיין סימן רמ"ב ס"ק ו':

ג

[ג] [לבוש] וכל זמן וכו'. בשבלי הלקט ותניא מקור דין זה קאי אסעודה שלישית, וצריך לומר דלאו דוקא כדי להקל וכו' כן פירש רמ"א מה שנמצא שר' עקיבא היה בוכה ואמר תענוג יש לי והשיג הט"ז ותמה דאם כן כל מי שמצער יבכה חס ושלום בשבת אלא פירש דמעשה דר' עקיבא מיירי שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעה שכן מצינו בר' עקיבא בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באומרו שיר השירים כאשר ידע היכן הדברים מגיעים, וכן הוא מצוי במתפללים בכוונה, עד כאן, ואני מצאתי בתשובות בנימן זאב סימן ר"י דמעשה דאגודה הנזכר לעיל היה שהיה בוכה ר' עקיבא על מיתת ר' אליעזר, ואם כן נכון הוא פירוש רמ"א, ועוד הא פירש רש"י בתענית דף י"ב טעם דתענית חלום כדי שיתבטל צער גופו כמו שכתב בסעיף ג', ומה שהקשה אם כן כל מי שמצער יבכה לא קשה מידי דאין זה טבע כל אדם שילך צער מלבו בבכייתו וגם לפי ענין הצער, והלב יודע מרת נפשו ואם לעקל וכו':

ד

[ד] ואכילה וכו'. אבל כשאין לו צער אף שמתענה על עוונות ומחמת תשובה אסור (בית יוסף ושיירי כנסת הגדולה), וכל שכן שאין לבעל תשובה לבכות מחמת תשובה (של"ה):

ה

[ה] [לבוש] חלומו שראה וכו'. משמע אם חבירו ראה עליו אין מתענין וכן כתב שיירי כנסת הגדולה ובחול מתענין, והוא הדין כשחולם לעצמו מהפסד ממון, מיהו אם הוא דבר שמחללין עליו שבת כתב ספר חסידים תתס"ח דמתענין בשבת. כתב מגן אברהם סימן ר"כ בשם ספר חסידים מי שיחלום לו חלום קשה על חבירו יתענה עד כאן ופשוט דבשבת אין צריך:

ו

[ו] [לבוש] שבעים שנה וכו'. כלומר אפילו נגזר עליו מנעוריו (רש"י ברכות ל"א), ונקט שבעים לפי שימי שנותינו שבעים שנה ועיין ב"ח, ובזוהר פרשת אמור פירש אינון שבעים כתרא מלכא דאסכימו עליה לרעה חס ושלום, עד כאן, ומשמע ברש"י שם דוקא בשבת שתענית קשה שהכל מתענגים והוא מתענה וכן כתב ראב"ן סימן קע"ט, ומלבוש משמע לכאורה דאף בחול קורעין וצריך עיון: וכן צריך לעסוק כל היום בתורה ויתכפר לו ומותר להתוודות על חטאיו כשמתענה כמו בחול (סדר היום), ומשמע משל"ה דף קל"א דמותר אפילו לבכות:

ז

[ז] [לבוש] מכל מקום צריך וכו'. ואם ביום ראשון הוא תענית ציבור מקיל בשגג בשלטי גיבורים דעולה אבל בתשובת משאת בנימין סימן צ"ג פסק דאין עולה וצריך להתענות יום אחר והביא ראיה מתרומת הדשן סימן רע"ח שכתב המתענה תענית חלום בראש השנה אין צריך למיתב תענית לתעניתו דיש אומרים שמצוה להתענות בראש השנה, משמע הא לאו הכי צריך תענית ולא סגי ליה בצום גדליה, עד כאן, וכן פסקו עולת תמיד ומגן אברהם, אך הט"ז השיג וכתב שתי תשובות בדבר חדא דראש השנה מיירי אי מיקלע דלא התענה בצום גדליה כגון שהיה לו אונס, שנית דעיקר התענית שיכוין שיהיה לו כפרה על שיתענה ויהרהרו בתשובה ועל זה קאמר דצריך תענית לתעניתו דהיינו שיכוין בצום גדליה שיהיה לו כפרה עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי לא ראה ט"ז בגוף תרומת הדשן שהרי כתב שם שראה הרבה בני אדם שהיו מתענין בראש השנה וכל אלו לא ישבו תענית לתעניתם ונראה משום דמצוה להתענות בראש השנה עד כאן לשונו, ואם כן על ראשון קשה איך אפשר לומר דכולם לא התענו בצום גדליה ואירע להם אונס, ועל שנית קשה דילמא היו אלו אנשים מכוונים לכפרה, גם ראיה ברורה שהביא ט"ז מיו"ד סוף סימן רי"ז לא ראה שכן הוא לקמן בסימן תקס"ח סעיף י"א ובאמת לאו ראיה הוא כלל כמו שכתב מגן אברהם דהכא צריך כפרה וכפרה בכדי לא אשכחן, גם עיינתי דבשלטי גיבורים גופיה מסתפק מטעם זה. והנה שמעתי להקשות על משאת בנימין הנזכר לעיל דילמא הוצרך תרומת הדשן לטעם דתענית בראש השנה מצוה דאי משום צום גדליה אם כן כשמתענה שני ימים דראש השנה מאי איכא למימר דהא בעי להתענות שני ימים, ונראה לי דאי התענית ציבור עולה אם כן הוא הדין דתענית אחד מהני על שהתענה שני ימים, ועוד נראה לי דהא כתב בתרומת הדשן שם צריך עיון אי מהני תענית דעשרת ימי תשובה אי לא הואיל ומתענה בלאו הכי, עד כאן. משמע מיירי שהתענה כל ימי תשובה ואפילו הכי קאמר טעמא דמצוה וכו', ומזה נשמע דכל עשרת ימי תשובה אין עולין למי שנוהג להתענות ולאפוקי מעולת תמיד שכתב דימים שאדם עצמו מקבל תענית כגון עשרת ימי תשובה עולה עד כאן לשונו, עד כאן. דמתרומת הדשן הנזכר לעיל לא משמע הכי, וזה ראיה למה שכתב מגן אברהם דמי שיש לו מנהג להתענות ביום ראשון דסליחות אין עולין לו. אם חלם לו חלום רע בתענית ציבור פסק בעולת תמיד דעולה לו:

ח

[ח] [לבוש] וטוב להתענות וכו'. שלא יתאחר מבקשת רחמים והסליחה (רשב"א), ובפסקי ראקנטי סימן קע"ח דמצוה מן המובחר ביום ראשון שאז נראה וניכר שלכבוד שבת יושב בתענית, עד כאן, ואף דהשולחן ערוך כתב לשון דצריך מכל מקום כתב לבוש וטוב וכו' דרשב"א גופיה פרק אין עומדין כתב דלאו חיובא הוא, ולכן כתב אם תשש כח רוצה לומר אף שרק תש כחו קצת כן נראה לי:

ט

[ט] חנוכה וכו'. משמע דוקא אלו אבל ימי ניסן וסיון ואסרו חג יש להתענות וכן כתב ר"ש הלוי, והוא הדין בין יום כיפור לסוכות, ומגן אברהם הוסיף אפילו יום ראשון הוא ראש חודש ניסן או ראש חודש אב או ערב פסח מתענה, עד כאן. אבל בפרישה העתיק בשם רמ"א דביום שאין אומרים תחנון אין מתענין, עד כאן, וראוי לסמוך דהא בחידושי רשב"א הביא יש אומרים דבתענית חלום לא בעינן למיתב תענית לתעניתו דהש"ס קאי אקיבל עליו תענית בשבת עיין שם וכן כתב בתשובת בנימין זאב, ואף שכתב רשב"א שם וריב"ש סימן תקי"ג דרוב פוסקים חולקים מכל מקום כיון דגם הרבה פוסקים שאין צריך להתענות ביום ראשון ואפילו לרשב"א אין חיובא לכן אין להתענות ביום שאין אומרים תחנון, עיין סוף סימן ת"כ מה שהקשיתי על מגן אברהם, ומכל מקום כשמתענין באותן הימים תענית חלום ואפילו בראש חודש ניסן או אב אין צריך למיתב תענית לתעניתו. דין ערב יום כיפור יתבאר סימן תקס"ח סעיף ה', ט"ו באב ושבט צריך עיון לי לקמן:

י

[י] עד חצי לילה וכו'. בדרשות מהר"ש לא כתב אלא עד לילה וכתב דצריך להתענות יום ראשון דאיכא מאן דאמר דבעי למיתב תענית מי שמשלים בערב שבת עד הלילה (מלבושי יום טוב), ונראה לי לסמוך עליו ביום טוב ראשון או בשבת שחל יום טוב אחר כך ביום ראשון או ביום טוב שני שחל ביום ו' דאין צריך להתענות אלא עד הלילה, גם נראה לי הכי במי שדרכו להתענות אף בשבת וחלם לו בצהרים אף שאפשר דמי שמתענה כבר אינו עולה, ובזה נראה לי דאין חיוב למיתב תענית לתעניתו דהא לא ביטול עונג שבת כיון שדרכו להתענות. כתב של"ה דף ר' מי שחלם לו אפילו באמצע לילה לא יטעום מאומה ולא די כשיתחיל להתענות כשיאיר היום כמו בשאר תעניתים וראיה מהא דישן שינת צהרים דמתחיל תיכף להתענות, גם נראה לי שיפרוש מאשתו ואפילו בשבת שהוא זמן עונה דאם הותר להתענות ולבטל עונג שבת קל וחומר זה, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם סימן תקס"ד. ולעניות דעתי דאפשר לחלק בין דישן שינת צהרים דיום להא דלילה וקצת ראיה מאותן שמתענין תענית חלום בראש השנה גם בשני ואין מתענין בלילה, ומגן אברהם כתב בסימן תקצ"ו דבחלום לא הראוהו אלא ביום ולא בלילה עיין שם, גם נראה לי אפשר לחלק בין תענית שהוא לדידיה למצות עונה שמחויב לאשתו:

יא

[יא] [לבוש] ולמחר וכו'. דוקא אם התענה חצי יום ולילה אבל אם לא התענה אף שלא אכל מחמת שהוא שבע אין צריך להתענות (שיירי כנסת הגדולה), וכתב עוד דנראה לו להקל אפילו במתענה ורק לשמוע דברי חכמים יש לנהוג למחר אבל אין לחיוב לאדם לכך, עד כאן, ומדברי מלבושי יום טוב הנזכר לעיל נדחו דבריו, גם מגן אברהם כתב אף דרשות בידו שלא לאכול אחר חצות אם יצא ידי סעודה מכל מקום כיון שהתענה עבירה הוא בידו, עד כאן. וגם נראה לי משום דחיוב סעודה שלישית אחר חצות כדלקמן סימן רצ"א, ואף למאן דאמר שאפילו קודם חצות מכל מקום זה לא חשב שיחלום לו ודאי לא קיימו ועיין בב"ח שם:

יב

[יב] והעולם אומרים וכו'. כתב עוד השולחן ערוך ונראה לי שחלומות שאמרו בפרק הרואה שהם רעים גם עליהם מתענים, עד כאן. ולי נראה דאין הזמנים שוין ואין הארצות שוות כמו ברפואות שבתלמוד וכעין זה כתבו תוס' סוף פרק קמא דמועד קטן (מלבושי יום טוב). כתב ריב"ש סימן תקי"ג אם הוא גברא דלא קפיד אחלום רע או שרע לו התענית ומצטער הרבה יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת ואפילו בחול אינה מצוה:

יג

[יג] שלושה חלומות וכו'. ואף באלו שלושה אין להתענות אלא נפשו עגומה עליו וכששאלוני הייתי רגיל לפסוק להם על הרוב שלא להתענות בשבת אלא לקבל התענית שני ימים בחול (של"ה דף קל"ה), והב"ח כתב דאם נפשו עגומה עליו יש להתענות בכל החלומות ובאלו שלושה יתענה אף שאין נפשו וכו', עד כאן. ונראה לי להקל שלא להתענות דהא איסור דאורייתא הוא להתענות בשבת (מגן אברהם) והט"ז פסק כב"ח, גם נראה לי דאף שאיסור דאורייתא הוא מכל מקום הא הוי כפיקוח נפש כמו שכתב בסדר היום וקיימא לן ספק נפשות להקל וצריך עיון, מיהו ביום טוב יש להקל ועיין סימן תקצ"ט:

יד

[יד] ספר תורה שנשרף. והוא הדין תפילין (משאת בנימין מגן אברהם). קורות ביתו וכו'. וברבה פרשת מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן היה לה (מגן אברהם), ולעניות דעתי כיון דתלמידים פתרו שם לרעה אלמא דמסתמא לרעה הוא רק שר' אלעזר פתרו לטובה כדי שיהא חלום הולך אחר הפה. כתב ראש יוסף בסימן תקס"ח טעם לרואה ספר תורה שנשרף שמראים לו כאילו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפת התורה. ויום כיפור בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה. קורות ביתו ראוי למות דהקורת פירוש לסתירה והבית סמוכה עליו כמו בקורת. ונפילת השינים כאילו לא יאכל עוד. וקורא בספר תורה שעולה לבימה לדון, או שאינו עוסק כראוי. ונושא אשה הראויה לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעוונו:

טו

[טו] ויש אומרים הרואה וכו'. ויש אומרים מי שראה בחלום שמת מנשקו (מטה משה), ומשמע שם דלא נהיגי עליו להתענות בכל הנך יש אומרים אלא בשלושה חלומות דבספרים קדמונים וכן כתב מגן אברהם בשם הגהות מיימוני, ובאלו נראה לי להקל כשאין נפשו עגומה. כתב הט"ז בכל גווני שהרהר ביום ובא לו בלילה בחלום אחר כך לא יתענה בשבת מפני שהרהר גרם לו:

טז

[טז] לחייו וכו'. לכאורה היינו שיניים הגדולים שבלחיים שקוראים באקצעה"ן אבל לא משמע הכי בברכות דף נ"ו דפירש רש"י הם הלחיים פה שיעץ עליך רעה, ועוד הא קודם זה קאמר במעשה דבר הדיא חזאי ככי ושיני דנתיר אמר לו בנך ובנותיך שכיבן, פירש רש"י ככי שינים הפנימים שקורין מושי"ל ארי, עד כאן, וכן פירשו תוספות בעבודה זרה דף כ"ח, הרי דכל שינים הוא לרעה, מיהו בזה נראה לי דאפשר דבר הדיא הוא דפתר ליה לרעה אף שהוא לטובה כמו באינך שם, גם תימא דרש"י בעבודה זרה שם פירש ככי מקום מושב השינים וסותר מה שפירש בברכות, ויותר תימא על תוס' שמקשים על רש"י הרבה ולא הרגישו בזה, ועוד תימא במועד קטן דף כ"ה פירש רש"י ככי לחיין:

יז

[יז] להקדים או לאחר. פירש מגן אברהם שעה מועטת כדי שלא יצטער והפרישה כתב דלא היו רגילין להקדים מכח שהיו רעבים אלא מחמת שלא היו להם פנאי או כדומה לזה:

יח

[יח] [לבוש] ולא ראיתי וכו'. כן כתב רמ"א סימן תקס"ח סעיף ט', ובשל"ה דף ר"א כתב על רמ"א מכל מקום ראוי לנהוג כן אם לא שגם למחר הוא יום שאין מתענין בו הואיל ואידחי אידחי, עד כאן, ואולי כתב כן כיון שלא ראה טעם המנהג אבל לפי מה שכתב הלבוש טעמא אין צורך להחמיר, ואפשר דלכך הביא עולת תמיד דין זה בשם לבוש וקל להבין, ומגן אברהם שכתב עליו שלא עיין בסימן תקס"ח הוא לחינם, גם מטה משה בסימן תשס"ט פסק כן בשם רש"ל וכן כתב רמ"א לפסק בסתם בסוף יו"ד. גם מה שכתב אחר כך דמנהג יפה להתענות ביום שמת רבו המובהק כי חייב אדם בכבוד רבו יותר מאביו, עד כאן, יש לדחות לפי טעם זה דיארצייט אינו משום כבודו אלא משום רוע מזלו. כתב מטה משה שם דאף שאירע בשבת וראש חודש אסור לאכול בסעודות של שמחה כמו נישואין וכהאי גוונא אבל בסעודת מריעות וכהאי גוונא שרי, עד כאן, ומשמע שם אפילו כשחל בחול ועיין יו"ד סוף סימן שצ"א:

יט

[יט] זועקים וכו'. ברמב"ם פרק א' מהלכות תענית כתב נמי דמתענין וכן כתב בפירוש משנה דתענית וברטנורה וכן הסכים לחם משנה לרמב"ם וכן נראה מתשובת הר"ם מרוטנבור"ק סימן תר"ג. ומה שכתב בית יוסף דטור כתב אין מתענין, תמיהני הא כתב חוץ מעיר שהקיפוה וכו', משמע דגם לענין מתענין קאמר דמתענין בהו, וכן בסימן תקע"ו יש לפרש כן דברי הטור. ואין להקשות למה לא סיים דמתענין כמו שמסיים זועקין ומתחננין דיש לומר דנקט הנך משום סיפא, ועיין סימן קי"ז סק"ו אבל אין תוקעין ודו"ק. ועיין בב"ח מה שכתב בפירוש הטור ומשמע דנעלם ממנו מה שכתב בית יוסף סימן תקע"ו, והנה מה שתמה על הטור מנא ליה דרש"י אוסר לזעוק דמה שפירש רש"י שאין אנו בטוחין בתפילתנו היינו לר' יוסי. ולעניות דעתי דמשמע דתנא קמא לא פליג אלא בדורות של תנאים סבירא ליה דבטוחין ביותר אבל בדורותינו פשיטא דאין אנו אנו בטוחין כן נראה לי, אבל מה שהאריך הב"ח כאן ובסימן תקע"ו ליתא כלל, גם אשתמיטתיה ליה פירוש משנה לרמב"ם שם. גם מה שמחלק הט"ז בין תחילת הצרה עיין שם לא נהירא וגם פירוש הטור כאן בלי ספק הוא דזועקים וכן כתב בספר צידה לדרך:

כ

[כ] סכנת היום וכו'. כתב הב"ח דתשובת מהרי"ו סימן קט"ו שהסכימו כל הרבנים דאסור לברכו ומיירי בחולי שאין מסוכן ביומו וכן כתב מגן אברהם אבל בפרישה בשם רש"ל כתב דפליג מהרי"ו וסבירא ליה דאפילו מסוכן בו ביום אסור ופסק כן וכן משמע בט"ז, וראיה לזה מדכתב מהרי"ו ולא דמי לרוח רע שהתיר הרמב"ם שאני התם דהוי מקרא שלא כדרך עולם, עד כאן, ולא חילק דהתם הוא סכנת היום כמו שכתב בית יוסף בשם הר"ן אלא דאין חילוק וכן משמע מדברי מה"ר יוסף שהביא מגן אברהם עיין שם דהא המקשה לילד סכנת היום הוא, שוב מצאתי במטה משה דף קצ"ו שכתב נמי דמהרי"ו חולק אר"ן אלא שפסק כר"ן משום שמצא בתוספתא פרק י"ז דבשבת בית שמאי אומרים אין מתפללין על החולה בשבת ובית הלל מתירין, ואני אומר דהך תוספתא לאו דסמכא הוא כי עיינתי לברייתא דתוספתא שם שאמרו רשב"א הובא בשבת דף י"ב ואיתא שם בזה הלשון בית שמאי אומרים אין מבקרין חולה בשבת ובית הלל מתירין. במגן אברהם תמה על מה שעושין מי שברך לחולה שאין מסוכן סכנת היום ואומרים המקום ישלח לו רפואה וכו' וסיים יש לנהוג לומר בתוך המי שברך שבת היא מלזעוק וכו', עד כאן, עיין סימן רפ"ז וצריך עיון וכי בשביל שאומר שבת היא מלזעוק וכו' רשות בידו להוסיף בלשון תפילה בנוסח מי שברך, ואולי סמכו על התוספתא הנזכר לעיל דבית הלל מתיר ומשמע אפילו אין מסוכן בו ביום, וכבר כתבתי דלאו דסמכא הוא ועיין באבודרהם כשנפטר רב שרירא גאון ורמב"ם כתב מטה משה שם נוהגין בשעה שמברכין החולה לקרוא שם דשינוי השם קורא ג"ד. וכתב בספר חסידים אם נגזר על פלוני ששמו כך וקורא לו שם שינוי וחי כמו יולד בן לנעמי והוא כן כגון ראובן שיש לו בן ונוטה למות ויבוא שמעון ויאמר לאביו ולאמו פלוני בן פלוני הא לכם שקל הא לכם ככר ובשר ויין ואני פודה את בנכם שיהא בני ויחיה כך עושין למי שאין מתקיימין לו בנים ואין בו משום ניחוש עד כאן:

א

להתענות. עיין מ"ש באר היטב ס"ק ג' בשם ט"ז וכן העל' בת' דבר משה סי' כ"ב וחמדת הימים בפ' ז' מה' ר"ה. ובספר גור אריה ועכ"פ לכל הדיעות אינו אלא רשות וע"ש:

ב

להתענות. ועיין תשו' בי"ד סימן קי"ד אם חלם עוד ת"ח ביום א' וכן לענין אם יום א' הוא תענית ציבור אי יעלה לו א"ל. ועיין באר היטב ס"ק ד' ובתשו' הנ"ל סי' קי"ט כתב מי שחלם על חבירו חלום רע יתענה ג"כ וכן הסכים הרדב"ז וכתב עוד דאפילו אשה וקטן שחלמו על אדם א' שנדוהו צריך התרה ע"ש ועיין תשו' אוהל יוסף סי' ב' ובמרדכי סי' ק':

ג

חצי הלילה. ואם אירע לו בע"פ כ' בתשו' בית יהודא סי' נ"ב דנדחה חומרא זו משום דלרבנן מצוה לאכול קודם חצות דוקא:

ד

מתענין. עי' תשו' מ"ש שנ"ד לענין מינקת שחלמה מאותן שמתענין עליהם:

א

א) [סעיף א'] אסור להתענות בשבת וכו' ולשם תענית אפי' שעה אחת אסור. מהרי"ל הלכות תענית וכ"כ רש"י בעירובין דף מ"א. וא"כ שלא כדין עושין מקצת קהלות שמתענין בשבת עד חצות על הגזירות. מ"א סק"א. א"ר או' א' תו"ש או' א' ואפי' תענית מבשר ויין אעפ"י שאין חיוב לאכלם אסור. בי"מ או' ב':

א

ב) שם. עד ו' שעות. פי' ועד בכלל. עו"ת או' א' מט"י או' א' וכ"כ לעיל סי' זק"ן או' ג' יעו"ש. ואם טעים מידי קודם תפלת מוסף כבסי' רפ"ז סעי' ג' שרי להתאחר יותר משש שעות. א"א או' א':

א

ג) שם. עד ו' שעות ואע"ג דאפי' בחול נמי ימהר לאכול קודם ששה שעות דמכאן ואילך כזורק אבן לחמת כדלעיל בסי' קנ"א מיהו בחול ליכא איסורא אבל בשבת אסור להתענות עד אחר ששה שעות ולכן לאו שפיר עבדי הני ש"ץ בשבתות דמנגנין ואין יוצאין מבהכ"נ עד אחר ו' שעות בפרט בחורף ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה אין למנוע דהא י"א דיש להתענות בר"ה אע"ג דלא נהגינן הכי מ"מ ראוי להאריך אף לאחר ו' שעות ואין למנעם. ב"ח. וכ"כ ביש"ש פ"ב דביצה סי' ד' אלא שמסיים דכשחל ר"ה בשבת אסור. ומ"א בסי' זק"ן כתב ליישב מה שמאריכין בשבת ויו"ט לפעמים דחשבינן ו' שעות משעה שקמים ממטתם ע"כ. ואני אומר דסמכינן על ראבי"ה שכתב הב"י בשם המרדכי בתחלה דמותר כשלומד או מתפלל. א"ר או' ב' ועי"ש:

א

ד) שם. אסור להתענות בשבת וכו' עיין בתשו' הרשב"א ח"ד סי' רס"ב שכתב בשם ר"י בן גאות דאיסור תענית בשבת ויו"ט הוא מה"ת וכ"ה בתנחומא בראשית ועי"ש דכבוד שבת עדיף מאלף תענית ומה"ט דוחה לתענית אסתר דרבנן. א"ח או' א':

א

ה) ואפי' אם מתענה כל השנה על עונותיו אסור להתענות בשבת. כנה"ג בהגה"ט. ומיירי בשאין אכילה מזיק לו מפני שינוי וסת. עו"ת או' א':

א

ו) גרסינן בירושלמי ר' חגי אמר לא ניתנו שבתות ויו"ט אלא לאכילה ושתיה ר' ברכיה אמר לא ניתנו אלא לעסוק בהם ד"ת. ובתנחומא מפרש לא פליגין מה דא"ר ברכיה לת"ת אלו הפועלים שהם עסוקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת הם באים ומתעסקים בת"ת ומה דא"ר חגי להתענג אלו ת"ח שהם יגיעים בתורה כל ימות השבוע ובשבת הם מתענגים. והא דאמר רבא הכל מודים בשבת דבעינן לכם כמ"ש בסי' רמ"ב י"ל התם לר"א ור' יהושע קאמר א"נ התם בעונג קצת והכא לעסוק כל היום בתענוג. ב"י. והביאו מור"ם לקמן סי' ר"ץ סעי' ב' בהגה. ועיין ב"ח סי' רמ"ב מה שהאריך בזה וסיים והכי נקטינן ביו"ט חציו לה' וחציו לכם ובשבת רוב היום לה' ומקצת לכם יעו"ש. וכ"כ בסי' זה דלעיל בסי' רמ"ב העליתי במסקנה דאף לת"ח די במקצת לכם ורובו בתורה עכ"ל. ועיין עוד בדברינו לעיל סי' רמ"ב או' ה' ואו' ו' יעו"ש:

א

ז) [סעיף ב'] י"א שאדם שמזיק לו האכילה וכו' והיינו אם גם כביצה או כזית מזיק לו אבל יוכל לאכול כביצה או כזית צריך לקיים סעודת שבת וכמ"ש לקמן ר' סי' צ"א יעו"ש. אסטניס שצריך להתענות בע"פ כדי שיוכל לאכול מצה בלילה לתאבון. אם חל ע"פ בשבת אסור לו להתענות בשבת רק ישמור עצמו מלאכול שיעור אכילתו כדי שיוכל לאכול בלילת מצה לתיאבון. שו"ת שדה הארץ ח"ג סי' כ"ד. בי"מ או' ה':

א

ח) שם. דאז עונג הוא לו וכו' וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער בשבת. ר"ז או' ב' מש"ז או' ב' ומי שמזיק לו האכילה א"צ תענית לתעניתו וה"ה מי שדרכו להתענות בכל יום אצ תענית לתעניתו. מש"ז שם:

א

ט) שם הגה. וכן מי שיש לו עונג אם יבכה וכו' דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו של ר"ע שהיה בוכה בשבת ואמר עונג יש לי' ונ"ל דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגין עיניו דמעות שכן מצינו בר"ע בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באומרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללין בכוונה. אבל כדי שיצא הצער ממנו שזכר רמ"א הוא תמוה דא"כ כל מי שמצטער ח"ו יבכה בשבת ט"ז סק"ב. אכן מתשו' ר"ע שהשיב עונג הוא לו משמע דבכל ענין שמתענג מכח בכיתו נמי שרי. גם הא מצינו שהיה אח"כ הלוך ובוכה על מיתת ר"א רבו הגדול כדאיתא במדרש הנעלם פ' וירא ושם איתא נמי שהיה בוכה בשביל קללת רבו שימות במיתה משונה על דבר אשר לא קידם עצמו לבא אליו לשמשו. גם מצאתי בשם הירושלמי שהיה בוכה על מיתת בנו הגדול ואמר שזה עונג לו עי"ש והוא כדברי רמ"א. תו"ש או' ג' וכ"כ המט"י או' ג' דבהיתר הבכי אפי' שעושה כדי שילך הצער מלבו כדברי ההג"ה מותר דכיון שאם אינו בוכה ישאר כל היום בצער מותר לבכות שעה א' ולא יצטער כל היום ודלא כהט"ז. ומה שהקשה דא"כ כל מי שמצטער יבכה בשבת ליתא דלא לכל אדם התירו אלא דוקא לאדם דקים ליה בגויה דיש לו עונג כשיבכה ודוק עכ"ד. וכ"כ א"ר או' ג':

א

י) שם בהגה. לבכות בשבת. ועיין בזה בספר שד"ח באסיפת דינים מע' אנינות או' כ"ד מ"ש בזה. ועיין עו"ש בשם שו"ת עמודי אור סי' ע"ו באונן ביו"ט אם מותר לבכות על מיתו בין מיתה לקבורה דכיון שהוא פטור מכל המצות מסתמא פטור ממצות שמחה ג"כ דמ"ש משאר מ"ע ואיסור בכי הוא שלא למנוע שמחת יו"ט ויש כח ביד חז"ל לפטור האונן משמחת יו"ט בשב ואל תעשה דאין נראה לומר דהבכי חשוב קום ועשה וסמכתי על ס' הפו' דמי שהבכי הוא תענוג לו מותר לו לבכות וראיתי כי זו"ז הייתי משומם יותר. ומ"מ אחר הקבורה כוונתי דעתי לקיים במקצת היום שמחת יו"ט בשמחה שבלב עכ"ד יעו"ש. א"ח או' א':

א

יא) [סעיף ג'] ואכילה בשבת צער וכו' אבל כשאין לו צער אפילו שמתענה על עונות ומחמת תשו' אסור. ב"י ושכנה"ג. וכ"ש שאין לבעל תשו' לבכות מחמת תשו' של"ה. א"ר או' ד':

א

יב) שם. ואכילה בשבת צער וכו' אבל הרב החסיד חסד לאברהם טיביינה דקי"ט ע"א כתב וז"ל ואם מתענה בכל יום ואכילה בשבת צער הוא לו מפני שינוי וסת לא מפני כך יסמוך על הרב יאודה חסיד להתענות בשבת שמצוה על האדה להרבות באכילה ושתיה בשבת הגם שיהיה לו שינוי וסת אח"כ לא מפני כך יתבטל מעונג שבת ויתענה כי ענוש יענש ע"י המלאך סנגרי"א אם אינו על חלומו יעו"ש. יפ"ל או' ד' וכ"כ החס"ל סי' רע"ד או' ה' יעו"ש. ועיין בדברינו לשם או' טו"ב:

א

יג) [סעיף ד'] מותר להתענות בו תענית חלום וכו' לפי שנפשו עגומה על חלומו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית א"כ התענית הוא עונג לו. טור. ט"ז סק"ג. וכל שנפשו עגומה אפשר דשרי להתענות אף אם אומר לו חבירו שחלם עליו חלום רע. א"א או' ב' ועיין לקמן או' ח"י:

א

יד) שם. מותר להתענות בו ת"ח וכו' משום דאיתא בפ"ק דשבת יפה תענית לחלום כאש לנעורת וא"ר חסדא ובו ביום. ואיתא נמי בברכות פ' אין עומדים אר"א משום ר' יוסי בן זמרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של ע' שנה ואפע"י כן חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת. מאי תקנתיה א"ר נחמן בר יצחק ליתיב תענית לתעניתא. וכתבו שם התו' פירש ר"ח בתענית חלום וכן איתא במדרש תילים ע"כ. וכ"כ הרי"פ והרא"ש ז"ל. ופרש"י ז"ל של ע' שנה כלומר אפי' נגזר עליו מנעוריו לפי שתענית קשה בשבת לפי שהכל מתענגים בו והוא מתענה. תענית לתעניתא יתענה למחר עכ"ל. וכוונת ע' שנה כלומר מתחלת הוייתו שבא לעולם ונקט ע' שנה לפי שימי שנתינו ע' שנה כמ"ש הב"ח. מט"י או' ד' ועיין עוד מ"ש בזה בסי' ר"ך יעו"ש:

א

טו) שם. מותר להתענות ת"ח וכו' יש מחלוקת אם חובה להתענות ת"ח או מותר ולכן אין להתענות אלא דוקא בג' חלומות שנהגו בהם העולם שזכר הש"ע וגם אם הוא מקפיד אבל אם אינו מקפיד או שאינו מג' תעניות אפי' מקפיד אין להתענות. מט"י או' ד' יעוש"ב. והביאו מחב"ר או' ב' ועיין לקמן או' נ"א:

א

טז) שם. מותר להתענות בו ת"ח וכו' ואם הוא ת"ח ישב כל היום וילמוד בתענית ויתכפר לו. ב"י בשם הג"א פ"ק דתענית. ועיין לקמן או' ך':

ב

טז) המהרהר ביום ובא לו בחלום אח"כ אין כאן שייכות לומר מן השמים הראוהו אלא ההרהור גרם לו וכמעשה דפ' הרואה בשבור מלכא וע"כ לא יתענה בשבת בזה. ט"ז סק"ג. ר"ז או' ז' ועיין בס' חנוך בית יהודה סי"ג ובס' שבו"י ח"ב סי' ל' שכתב דדוקא הרהר באותו היום וחלם באותו הלילה אבל אם הרהר ביום א' וחלם ביום אחר צריך להתענות. י"א בהגה"ט. ומזה למדתי דאדם שהיה כואב בשיניו וחלם שנפלו לו שיניו דאין להתענות דאתי במכ"ש מהרהור שמהרהר ביום דאין לו אלה מחשבה וכ"ש זה שהוא בפועל דחושש בשיניו דרעיונה על משכביה סליקו ואין חילוק בין אם חלם שנפל לו השן הכואב עצמו בין שחלם שנפל זולתו ובן הוריתי למעשה כמה פעמים. מט"י או' ד' מחב"ר או' י"ד:

א

טוב) שמעתי אומרים שבימים הקרובים ליוה"כ אם ראה בחלום יוה"כ לא יתענה מפני שאז עוסקים בהלכות יוה"כ ומהרהרים בו. גם שמעתי משמיה דהרב כמהר' אהרן בן נחמיאש ז"ל שבליל ר"ה היה חוזר הלכות יוה"כ כדי שאם יראה בלילה בחלום יוה"כ לא יצטרך להתענות אמנם מעשה אירע לה"ה כמהריק"ו נר"ו בחו"ה של חג הסוכות שראה יוה"כ בחלום והסכים להתענות בו חדא דהא דאומרים שקרוב ליוה"כ אין להתענות לא נמצא כתוב בשום ספר ועוד דהשתא כבר עבר יוה"כ והוקצה מן הדעת. שוב ראיתי בקיצור של"ה דף ס"ז בשם מגן דוד דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו חלום אח"כ אין שייך כאן לומר מן השמים הראוהו אלא הרהור גרם לו כמעשה דפ' הרואה כנלע"ד עיקר למעשה עכ"ל. ב"ד סי' קי"ח. מט"י שם:

א

חי) מי שחלמו לו אחרים חלום שראוי להתענות עליו בשבת ויו"ט ר"ח חנוכה ופורים הוריתי הלכה למעשה שלא יתענה זולת אם הוא בחול. שכנה"ג בהגב"י או' ד' עו"ת או' ג' מ"א סק"ב. תו"ש או' ד' ר"ז או' ו' מיהו הרב ב"ד סי' קי"ט כחב שיותר חייב להתענות על חלום של אחריה מעל חלום של עצמו יעו"ש. וכ"כ י"א מ"ב בהגב"י או' ה' בשם תשו' הרשב"ץ ותשו' זקן אהרן יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ט' אמנם נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה יש להקל משום כבוד שבת ולא יתענה. וכן אם ראה חלום על אחרים לא יתענה עליהם בשבת כמ"ש לעיל סי' ר"ך או' ט"ז יעו"ש. ועיין בשו"ת אהל יוסף א"ח סי' ג' שכתב דאם חלם בשבת על חבירו לא יאמר לו יעוש"ב. וכן נראה לי. מחב"ר או' י"ג. ועיין לקמן או' מ"ח:

א

יט) כתב בס"ח לא יתענה אדם בשבת על שרואה בחלום הפסד ממון אלא על מה שיכול לחלל עליו שבת עי"ש סי' תתס"ח ומשמע מדבריו דבחול יש להתענות גם על הפסד ממון אם ירצה. עו"ת או' ב':

א

ך) כתב בסדה"י מי שיושב בתעינת בשבת מותר לומר עויתי פשעתי. ומשמע משל"ה דף קל"א דמותר לבכות א"ר או' ו' וראיתי מאמ"ז החסיד מהר"ר יצחק כשהיה מתענה ת"ח בשבת שלא היה יוצא מבהכ"נ כל היום והיה יושב ולומד שם עד הערב. מהרש"ל בביאורי סמ"ג דף נ"ד ע"ד. מחביר או' י"ב:

ב

ך) ועוד כתב בסדה"י דמותר לעשות הטבת חלום בשבת. והביאו כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' ב' ועיין לעיל סי' ר"ך או' ח':

א

כא) שם. וצריך להתענות ביום ראשון וכו' וכן המתענה ת"ח ביו"ט או בחולו של מועד וכו' צריך למיתב תענית לתעניתיה כמ"ש לקמן סי' תקס"ח סעי' ה' יעו"ש. ונראת דגם המתענה ביו"ט שני של גליות כגון שני של חג השבועות או יו"ט אחרון של פסח צריך למיתב תענית לתעניתיה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט או' ו' עו"ת או' ג':

א

כב) המתענה בניסן ובתשרי אחר כיפור א"צ למיתב תענית לתעניתיה ומינה דהמתענה ת"ח בשבת צריך למיתב תענית לתעניתיה ביומי ניסן בין בימים שאחר הפסח בין בימים שקודם הפסח. וכ"כ הר"ש הלוי בתשו' חא"ח סי' ד' וה"ה ליומי תשרי שאחר הכפור. כנה"ג בגה"ט. וכן ביומי סיון ואסרו חג יש להתענות בהם. עו"ת או' ד' אמנם הפרישה או' ו' כתב בשם רמ"א ורש"ל שאם יום א' הוא יום שאין אומרים בו תחנון אין מתענין בו. וכן הסכים א"ר או' ט' וכ"כ החס"ל או' ג' וכן נוהגין להורות. ועיין לקמן או' ל"ד:

א

כג) חתן שחלם חלום רע בימי חופתו אם אין נפשו עגומה עליו אל יתענה כי ימי החופה כיו"ט לגבי דידיה אך אם נפשו עגומה ורוצה להתענות יתענה מידי דהוה אשבת ויו"ט. פתה"ד או' ה' בשם ס' חינא וחסדא ח"א בהשמטות סי' י"ט. ובדין עוברות ומניקות עיין לעיל סי' ר"ך או' כ"ח:

א

כד) שם. וצריך להתענות ביום ראשון וכו' המתענה תענית חלום בשבת ולמחרתו הוי י"ז בתמוז נראה דאינו עולה לו לכאן ולכאן. פנים חדשות בשם משאת בנימין סי' צ"ג. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב דה"ה לכל תענית צבור דאינו עולה לכאן ולכאן יעו"ש. מיהו בשה"ג פ' שבועות שתים בתרא כתב דאם ביום המחרת שהתענו ת"ח בשבת הוא תענית בל"ה הוא עולה לתענית וא"צ להתענות עוד יום אחר. והביאו כנה"ג שם וכתב ונראה לי שראוי לתפוס כדברי שה"ג יעו"ש. וכ"פ הט"ז סק"ג. אבל העו"ת או' ב' פסק כדברי מ"ב דאינו עולה לכאן ולכאן יעו"ש וכן הסכים מ"ה סק"ג. א"ר או' ז' מט"י או' ה' וכתב ודלא כמ"ש י"א יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ד' דהעיקר כסברה הא' וכן יש להורות אם הוא איש בריא שאין התענית מזיק לו אבל מי שקשה עליו התענית אם סומך על המקילין לא הפסיד עכ"ד. ומ"מ נראה דיש לפדות תעניתו בממון וכמ"ש לקמן סי' תקס"ח סעי' ב' בהגה יעו"ש:

א

כה) והא דאין משלימין בתענית אחר היינו דוקא באלו הימים שחייב להתענות בהם או מד"ת או מד"ס אבל במה שאדם מעצמו מקבל עליו לכוף כאגמון ראשו ולענות נפשו יכול להשלים בהם התענית שחייב למיתב ביה על מה שעבר וביטל עונג שבת. ולפ"ז בעשרת ימי תשו' אינו חייב למיתב תענית לתעניתו זולת ימים האלה. עו"ת או' ב' אבל המ"א סק"ג כתב דאם יום ראשון הוא יום ראשון של סליחות עולה לו אם אינו רגיל להתענות כל שנה דהא אינו חובה כמ"ש סי' תקפ"א אבל מי שיש לו מנהג להתענות בו צריך להתענות ביום אחר ודלא כעו"ת. וכ"כ א"ר אוי ז' ר"ז או' ד' מיהו המט"י או' ה' פסק כהעו"ת. וכבר כתבנו לעיל באו' הקודם כיון דאיכא פלוגתא בזה דלברי יש להורות להתענות יום אחר אבל מי שקשה עליו התענית וסומך על המקילין לא הפסיד. אמנם צריך לכוין בתענית זה שהוא לכפר גם על מה שביטל עונג שבת. ואם לא כיון אם הוא תענית צבור נראה דאינו עולה אף לכחוש ובשאר תענית י"ל דעולה לכחוש:

א

כו) ואם לא אירע התענית ביום א' אלא ביום אחר וזה ממתין להתענות ליום שחל בו תענית כדי לצאת ידי חובת תעניתו אינו מועיל. שה"ג פ' שבועות שתים בתרא. כנה"ג בהגה"ט:

א

כז) ואם חלם לו חלום רע בתענית צבור פסק העו"ת שם דעולה לו וא"צ להתענות יום אחר. והביאו א"ר שם. וכן אם ליל מו"ש חלם עוד חלום אחר שמתענה עליו א"צ להתענות יום אחר. מט"י או' ה':

א

כח) שם. וצריך להתענות ביום א' וכו' אם התענה ת"ח בשבת ולא התענה תענית לתעניתיה ובשבת שאחריו התענה עוד על חלום אחר אם די לו בתענית אחד על שתי שבתות עיין ב"ד סי' קי"ב שנסתפק בזה וכתב דאם תמצי לומר דבזה צריך שתי תעניות לפי שהיו שתי שבתות נפרדים היכא דהתענה תרי יומי בלא הפסק בנתיים כגון בשני ימים של חנוכה או בשני יו"ט של גליות או ביו"ט ושבת הסמוכים זה לזה אם די בתענית אחד לשניהם או לא וסיים דכל זה יתבאר במ"ש משאת בנימין סי' צ"ג בטעם המתענה ת"ח בשבת ולמחרתו תענית צבור שאין עולה לו אותו תענית במקום תענית לתעניתיה כמו שאין קרבן א' מכפר ב' חטאות יעו"ש. והביאו המט"י או ה וכתב דבספיקות אלו נראה להקל אלא שאח"כ כתב בשם השה"ג אשר סביב המרדכי פ"ק דשבת דהמתענה ב' שבתות צריך ב' תעניות יעו"ש. והביאו הער"ה או' ב' וכתב דכן מי שהתענה ת"ח ב' ימים בחנוכה בהפסק ימים בנתיים דצריך נמי להתענות ב' ימים אבל מי שהתענה בשבת ויו"ט הסמוך לו תענית א' עולה לשניהם יעו"ש. וכן מי שהתענה ביו"ט שחל להיות בשבת די בתענית יום אחד. וכ"כ רוח יעקב סי' ך' והביאו הזכ"ל ה' שבת או' ת' מש"ז או' ג' וכ"כ הרב לקט הקמח הלכות שבת דף ט"ל ע"א. והביאו התו"ש או' ו' אמנם מסיק שם התו"ש באפשר לומר דביום אחד אינו עולה לב' קדושות של שבת ויו"ט יעו"ש. וכן העלה הרב רי"ח טוב ז"ל בשו"ת רב פעלים ח"א סי' כ"ט יעו"ש:

א

כט) ואם חלם ליל שבת קודם אכילה שאסור לאכול אחר שחלם כמ"ש מ"א סי' תקס"ד אפ"ה די לו למיתב תענית לתעטתיה יום אחד וא"צ להתענות לילה ויום כן מסיק התו"ש או' ו' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ז:

א

ל) מי ששכח ליל שבת וכחס על השמן וכבה אותו בחשבו שהוא חול אין להתענות בשבת. ב"ד חא"ח סי' קכ"ג. י"א מ"ב בהגב"י או' ו':

א

לא) שם. וצריך להתענות ביום א' וכו' וכ"כ בזוה"ק פ' ויקהל דר"ז ע"ב ונתן טעם בסוד יעו"ש והביאו ב"י. ועיין בדברינו לעיל סי' ר"ך או' כ"ד:

א

לב) שם. וצריך להתענות ביום א' וכו' שלא יתאחר מבקשת רחמים והסליחה. רשב"א. ובפסקי ראקנטי סי' קע"ח כתב דמצוה מן המובחר ביום א' שאז נראה וניכר של כבוד שבת בתענית:

א

לג) שם. ואם תשש כוחו וכו' לא יתענה ביום א' וכו' אבל לפי ספרי הקבלה כמו התולעת יעקב וכיוצא בזה צריך דוקא למיתב תענית לתעניתיה ביום א' דלאחר שבת אע"ג דהתענית צער הוא לו עי"ש הטעם. קשל"ה דפ"ט ע"ב. יפ"ל או' ח':

א

לד) שם הגה. וכ"ש אם היה ביום א' חנוכה וכו' ואם ביום ראשון הוא ר"ח ניסן יתענה כמ"ש סי' תקע"ג. וה"ה לר"ח אב עיין סי' תק"פ ור"ל מפני שהם תענית צדיקים כמ"ש סי תק"ג וה"ה בערב פסח. מ"א סק"ד. מיהו לפי מ"ש המ"א שם (בסי' תק"פ) דמי שאין רגיל להתענות תענית צדיקים ואירע לו איזה צרה ר"ל אסור לו להתענות בר"ח ניסן א"כ גם כה"ג אסור להתענות גם מ"ש עוד המ"א דה"ה נמי ר"ח אב וע"פ דאם חלו ביום ראשון מתענה כדי נסבה דהא אינם יכולין לחיל ביום ראשון כלל דהא לא בד"ו פסח. תו"ש או' ח' ונראה דודאי לא נעלם זה ממ"א אלא כוותו למי שתש כוחו שכתב הש"ע דיתענה אח"כ וע"ז כתב המ"א אם אירע ביום ב' ר"ח אב או ע"פ דיכול להתענות ואח"כ ראיתי שכ"כ המחה"ש. יעו"ש. ומ"מ כשמתענין ת"ח בר"ח ניסן או אב א"צ למיתב תענית לתעניתו. א"ר או' ט' ועיין לעיל או' כ"ב:

א

לה) שם בהגה. י"א מי שישן שנת הצהרים וכו' יתענה מחצי היום וכו' ואינו מתפלל ענינו כמ"ש סי' תקס"ב סעי' י"א מ"א סק"ה:

א

לו) שם בהגה. יתענה מחצי היום עד חצי הלילה וכו' בדרשות מהר"ש לא כתב אלא עד הלילה וכתב דצריך להתענות יום אחד דאיכא מ"ד דבעי למיתב תענית מי משלים בע"ש עד הלילה. מי"ט. ונראה לסמוך עליו ביו"ט ראשון או בשבת שחל יו"ט אח"כ ביום א' או ביו"ט שני שחל ביום ו' דא"צ להתענות אלא עד הלילה. גם נראה לי הכי במי שדרכו להתענות אף בשבת וחלם לו בצהרים אף שאפשר דמי שמתענה כבר אינו עולה. בזה נ"ל דאין חיוב למיתב תענית לתעניתו דהא לא ביטל עונג שבת כיון שדרכו להתענות. א"ר או' יו"ד. ועיין באו' שאח ז':

א

לז) המתענה ת"ח בע"ש ומשלים תעניתו הגם דתענית שעה אסור בשבת א"צ למיתב תענית לתעניתו. אחרונים. מחב"ר או' ג':

א

לח) שם בהגה. יתענה מחצי היום עד חצי הלילה וכו' ואם חל יו"ט במו"ש אז צריך להתענות בכה"ג שני ימים לכפרה אחד בשביל שבת ואחד בשביל יו"ט אכן נראה דאם עדיין לא התפלל ערבית של יו"ט אעפ"י שהקהל התפללו סגי ליה בחד יומא נגד שבת. תו"ש או' ט' מחב"ר או' ד':

א

טל) ואם חלם בצהרים הסמוך ליו"ט שני של גליות בכל ענין יש להקל דסגי בחד יומא. תו"ש שם. מחב"ר או' ה' שע"ת:

א

מ) בחול אין להתענות על חלום שחלם ביום. הרב החסיד בעל קנה חכמה דף מ"ב והרב יד אליהו בתשו' סי' ל"ב הביא לו קצת ראיה. מחב"ר או' ו' ונראה דאם יודע שחלומותיו אמיתיים מה שרואה ביום יש להתענות. ועיין עט"ז סי', ר"ך:

א

מא) אם חלם בצהרים בשבת והיה ערב פסח בליל התקדש חג יקיים מצות הלילה אחר ערבית ואין לבטל מפני חלום שום מצוה ואם ממתין עד חצות יבטל המצות. יד אליאו שם. מחב"ר או' ז' שע"ת:

א

מב) אין לדחות שום מצוה בזמנה מפני התענית ודוקא לענין אכילה התירו דהתענית תענוג יותר או שוה לאכילה אבל בל"ה דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. יד אליהו שם. מקב"ר או' ח':

א

מג) מי שחלם בצהרים ביום א' שלור"ה יתענה מחצי יום עד חצי לילה ואח"כ יקדש ויסעוד ויתענה יום שני תענית שלם וכן יעשה כל ימיו למי שלבו נוקפו. הרב דבר משה בראשון א"ח סי' מ"ב מחב"ר או ט' שע"ת:

א

מד) שם בהגה. וביום הראשון יתענה וכו' הא דפסיקא ליה למור"ם ז"ל וסיעתו למיתב תעניתא על המתענה מחצי יום שבת הוקשה הדבר להרב שכנ"ג בהגה"ט או' ב' ומסיק דהואיל ונפק מפומייהו דרבנן כן יש לעשות ומ"מ מי שאינו רוצה בכה"ג למיתב תענית לתעניתו אין מחייבין אותו יעו"ש. אמנם המ"א סק"ו כתב הטעם דאע"ג דאי בעי שלא לאכול אחר חצות הרשות בידו אם יצא ידי סעודה מ"מ כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו עכ"ל. והביאו א"ר או' י"א וכתב עוד טעם אחר משום דחיוב סעודה שלישית אחר חצות כדלקמן סי' רצ"א. ואף למ"ד שאפי' קודם חצות מ"מ זה לא חשב שיחלום לו ודאי לא קיימה יעו"ש:

א

מה) וכתב עו"ש השכנה"ג דאפי' דדעת מור"ם ז"ל וסיעתו לא הצריכו תענית לתעניתו אלא כשהתענה תיכף באותו היום חצי היום וחצי הלילה אבל מי שחשב שהיה חייב להתענות למחר ולא התענה מחצי היום ולמעלה מחיוב תענית אלא שלא אכל בשביל שהיה שבע וגה לא התענה עד חצי הלילה ואח"כ אמרו לו שלא יתענה ביום שלמחרת א"צ תענית למה שלא אכל חצי היום והוא פשוט עכ"ל:

א

מו) ואם לא התענה מחצי היום ואילך עד חצות הלילה לא יתענה למחרתו דאין ת"ח אלא בו ביום שחלם הלילה וכל שעבר אותו היום אינו מחויב ותענית שחלם ביום הקודם לא מקרי בו ביום ואם ירצה להתענות אם הוא שבת או יו"ט ואפי" יו"ט שני אסור לבטל עונג יו"ט כיון דלא אהניא ליה ולמה יבטל עונג שבת או יו"ט ללא הועיל. שכנה"ג שם או' ג':

א

מז) כתב של"ה דף ר' מי שחלם לו אפי' באמצע לילה לא יטעום מאומה ולא די כשיתחיל להתענות כשיאיר היום כמו בשאר תעניתים וראיה מהא דישן שנת הצהרים דמתחיל תיכף להתענות. גם נ"ל שיפרוש מאשתו ואפי' בשבת שהוא זמן עונה דאם הותר להתענות ולבטל עונג שבת ק"ו זה עכ"ד וכ"כ מ"א סי' תקס"ד. ולענ"ד אפשר לחלק בין דישן שינת צהרים דיום להא דלילה וקצת ראיה מאותן שמתענין ת"ח בר"ה גם בשני ואין מתענין בלילה. וכתב מ"א בסי' תקצ"ו דבחלום לא הראוהו אלא ביום ולא בלילה עי"ש. גם נ"ל דאפשר לחלק בין תענית שהוא לדידיה למצות עונה שמחוייב לאשתו. א"ר או' יו"ד. ולי נראה לחלק עוד דהא דמתחיל להתענות משנת הצהרים משום דיפה ת"ח ביומו כאש לנעורת ואם לא יתענה באותו היום יעבור זמנו כמ"ש באות הקודם ולא יועיל עוד לא כן החולם באמצע הלילה דיש עוד היום לפניו המועיל לת"ח וע"כ נראה המיקל לכבוד מצוה כגון שעדיין לא עשה סעודת שבת או לקיים מצות עונה לא הפסיד ודוק:

א

מח) [סעיף ה'] י"א שאין להתענות ת"ח בשבת. וכו' ועיין בס' הברית מאמר טו"ב פי"ג שכתב וז"ל אם רואה אדם בחלומו על איש יהודי שימות או שיחלה או שאר צרה יתפלל עליו ויתן צדקה בעדו ויתענה אם אפשר ואם לאו יאמר לו ברמז דת שצריך רחמי שמים ויעשה תשו' ותפלה וצדקה אבל לא יאמר לו בפירוש שחלם עליו שימות וכדומה מפני שמחמת רוב הפחד יכול הוא שימות בלא עתו ויש נספה מחמת אימה וכבר קרה מעשה כזאת בעולם ומת האדם מפחד עכ"ל והביאו הפתה"ד או' ז' וכתב וזה אפי' בחול ק"ו בשבת. ועיין לעיל או' ח"י:

א

מט) שם. שראוהו תלת זמני. והטעם נראה פשוט דבתלתא הוי חזקה. פתה"ד או' ו' והא דלא סגי בתרי דמקרא מלא דבר הכתוב ועל השנות החלום אל פרעה וכו' כתב שם הפתה"ד דהא מילתא תליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג דאפליגו ביבמות דס"ד ע"ב דלרבי בתרי זימני הויא חזקה ולרשב ג בעי תלתא יעו"ש:

א

נ) שם. שעל ג' חלומות וכו' וכ"כ במגיד מישרים פ' ויקהל דאמר לו המגיד למרן הקדוש ז"ל יפה הורית שלא להתענות בשבת אלא על אותם ג' בלבד. ויפה הורית שלא להתענות בשבת על שחלם שנפל ס"ת מידו שאין להתענות אלא על אותם בלבד ואעפ"י שיש מחלוקת באחת מהן גם בו מתענים דג' שהם ארבע הם ועוד תדע סודם עכ"ל. והביאו מ"א סק"ז. וכתב הלב"ש דמ"ש שיש מחלוקת באחת מהם וכו' ר"ל יוה"כ די"א בשעת נעילה וי"א שאפי' שלא בשעת נעילה וכ"כ המט"י או' ו' יעו"ש. א"א או' ז':

א

נא) שם. שעל ג' חלומות וכו' כתב בשל"ה דף קל"ה שאף באלו הג' אסור להתענות בשבת אלא א"כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נ"ר ואני רגיל לפסוק שיקבל עליו להתענות ב' ימים בחול עכ"ל. וכ"כ הריב"ש סי' תקי"ג דאם הוא גברא דלא קפיד בחלום רע או שהתענית רע לו ומצטער הרבה יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת ואפי' בחול אינה מצוה עכ"ל. מיהו הב"ח כתב דאם נפשו עגומה עליו יש להתענות בכל החלומות ובאלו הג' יתענה אפי' אין נפשו עגומה יעו"ש וכ"כ הט"ז סק"ג. אמנם המ"א סק"ז כתב דיש להקל שלא להתעלות דהא איסור דאורייתא הוא להתענות בשבת כמ"ש הרב"י בשם הרשב"א עכ"ל. וכ"כ המחב"ר או' י"ד שיש להקל אף בג' חלומות אם לא שנפשו עגומה עליו. וכ"כ לעיל או' ט"ו יעו"ש ועיין לקמן או' ס"ג:

א

נב) שם. הרואה ס"ת וכו' וה"ה תפילין. מ"א סק"ח. א"ר או' י"ד. תו"ש או' י"א. ר"ז או' ז' משמע הא נביאים וכתובים לא. א"א או' ח':

א

גנ) שם. הרואה ס"ת וכו' טעם לרואה ס"ת שנשרף שמראים. לו כאלו עבר בכל התורה או היה סיבת שריפת התורה. ויוה"כ בעת נעילה הראו לו שצריך כפרה. קורת ביתו ראוי למות דהקורת פי' לסתירה והבית סמוכה עליו כמו בקורת. ונפילת השינים כאלו לא יאכל עוד. וקורא בס"ת שעולה לבימה לדון. או שאינו עוסק כראוי. ונושא אשה הראו לו שצריך מחילה ואם לא יתענה יומת בעונו. ראש יוסף סי' תקס"ח הביאו א"ר או' י"ד:

א

דנ) שם. או יוה"כ בשעת נעילה. אבל הרואה שהוא ליל יוה"כ אין לו להתענות בשבת דלילה אינו מכפר. ב"ד חא"ח סי' קי"ג. ועיין לעיל או' טו"ב:

א

הנ) שם. או קורות ביתו וכו' וברבה פ' מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הוה לה. מ"א סק"ט. מיהו הא"ר או' י"ד כתב כיון דתלמידיה פתרו שם לרעה אלמא מסתמא לרעה הוא אלא שר"א פתרו לטובה כדי שיהא חלום הולך אחר הפה. ועיין מט"י או' ט' שכתב מעוברת שאני דשייך נפילה ממה שיוצא ממנה והם ז"ל לא אמרו אלא באנשים ובנשים שאינן מעוברות יעו"ש:

א

ונ) שם. או שיניו שנפלו. ואם היה לו כאב שינים לא יתענה כמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש:

א

זנ) שם. וי"א הרואה יוה"כ וכו' הרב ב"ד סי' קי"ח כתב חילוקי דעות בזה דמהרש"א ז"ל ס"ל דהקפידא היא ברואה יוה"כ על שהוא מתענה ואם ראה יוה"כ ולא היה מתענה פטור וכן אם ראה עצמו מתענה אפי' בלא יוה"כ צריך להתענות. ויש חולקין דהכל תלוי בראיית יוה"כ ואפי' ברואה עצמו שאינו מתענה בו חייב להתענות וכן לאידך גיסא אם רואה עצמו כמתענה בלא יוה"כ אינו מתענה וע"כ כתב המט"י או' ז' דנקטינן מילתא מציעתא ובעינן תרתי יוה"כ וגם יראה עצמו שהוא מתענה יעו"ש:

א

חנ) שם. וי"א הרואה יוה"כ וכו' הרב מהר"י חאגי"ז בס' קרבן מנחה סי' שפ"ו קורא תגר על זה ואומר דלאו מר בריה דרבינא חתים עלה ודברי נשים הם אלו שאומרות דנושא רמז שילך וינשא עם העפר ואני כשרואה אחד מאלו עושה יו"ט שהרי אמרו העינה איש"ר בחלום מובטח לו שהוא בן עוה"ב א"כ כשרואה יוה"כ רמז שמתכפרין לו עונותיו וכ"ש בשעת נעילה והקורא בתורה עולמו רואה בחייו והמתענה על אלו בשבת נראה דלא סגי ליה בחד תעניתא שביטל עונג שבת בשביל זה ואם רואה תיבת הספד בחלום חסו עליו משמיא כ"ש אלו עכ"ל. והביאו י"א בהגב"י. אמנם המט"י שם כתב דאין לסמוך על דברי מהר"י חאגי"ז הנז' דכיון דהפו' ומרן ז"ל כתבום בפסקיהם חשובים כמו דברים המקובלים וכיון שהם קבלה נקבל חפי' לא משכחינן טעמא וכתב דהכי נקטינן וכן עמא דבר יעו"ש:

א

טנ) שם. וי"א הרואה שקורא בתורה. ר"ל שמראין לו שיש לו עונות ונפרעין ממנו וצריך הוא לקרות בתורה אולי עסק התורה יועיל לבטל הפורענות ומיהו דוקא כשאינו רואה אלא הקריאה בלבד אבל אם רואה שקראוהו לעלות וקרא אין לחוש דהעלייה אדרבא סי' יפה לו שיעלה לגדולה וכן הורתי כמה פעמים להקל בעלייה אפי' למי שחושש לסברה זו. וכן בנושא אשה ה"ד בנישואין לבדן אבל מי שרואה שמחות וגיל וריקודין ומחולות הנעשין בחתונה אין כאן בית מיחוש. מט"י או' ח':

א

ס) שם. וי"א הרואה שקורא בתורה. ואם רואה בחלום שקורא החזן בתורה ולא הוא עצמו יש לצדד להקל שלא להתענות בשבת. שו"ת מגן שאול סי' ס' וכן אם הוא חזן וראה בחלום שקורא בתורה נראה שאין להתענות די"ל זה בא לו מחמת הרהור שתמיד קורא בתורה וכמ"ש לעיל או' ט"ז יעו"ש. וכן מי שראה בחלום שקורא בתורה וביום ההוא קראו לו לקרות בתורה נראה דאין להתענות די"ל הראוהו בחלום מה שעתיד לקרות ביום:

א

סא) שם. וי"א הרואה שקורא וכו' וי"א מי שרואה בחלום שמת מנשקו. מט"מ. א"ר או' ט"ו:

א

סב) שם. יוה"כ וכו' שקורא בתורה וכו' שנושא אשה וכו' האחרונים נחלקו שאין להתענות באלו וכן אני בעניותי מורה ובא זולת אם נפשו עגומה. ברכ"י או' ג' וכ"כ היפ"ל או' י"ד וכתב שם דיש לפרש כולם לטובה יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ו ואו' נ"א:

א

סג) וכתב בס' אגדת אליהו בפ"ד דמעשר שני סי' א' וז"ל ובהיות שראיתי כמה חילוקים בענין תענית שבת יען שאין עתה בקיאין בחלומות ויש חלומות שנראים רעים ואדרבא הם טובים והדבר בהופכו כמ"ש לעיל ואם אז"ל להתענות ת"ח בשבת הוא בזמנם שהיו בקיאין בחלומות. והחלומות שהזכיר מרן ז"ל שנמצא בספרי קדמונים להתענות עליהם בשבת כיון שאינם דברי תלמוד וזוהר או מדרש יש מונעים מלהתענות עליהם בשבת כנז' ולכן כל הבא אלי לשאול ממני על ת"ח בשבת אני אומר לו שלא יתענה אלא יתענג בשבת באכילה ושתיה ובתנאי שלא ידבר כל היום עם שום אדם בעולם כי ברוב דברים לא יחדל פשע וישב ויקרא כל ס' תהלים מתחלה ועד סוף ולמחר יתענה אם ירצה דמה שאמרו ובו ביום זהו כשהיו בקיאין בחלומות כדפי' גם יתן צדקה כפי השגת ידו וזה כדי שאם החלום טוב שיתקיים ואם רע ח"ו כדאי שבזכות כל זה שעושה יתבטל יעו"ש. והביאו הרו"ח או' א' וכ"כ בספרו כף החיים סי' ל"ו או' ח"ן דהשואל עצה מחבירו אם יתענה או לא טוב שישיא לו עצה שיפדה התענית ולא יתענה בשבת והפדיון הוא לפי כחו יעו"ש. וכעין זה כתב החס"ל או' ד' יעו"ש:

א

סד) שם. אבל הרואה לחייו וכו' מדלא קאמר אלא לחייו ש"מ דגם השיניים הגדולים הנקראים בלשון תלמוד ככי הם בכלל שיניו מפני שהנפילה מורה סי' מיתה שיפול האדם מחיים למות ומה לי גדולים ומה לי קטנים ועוד דסתם לחייו אין קבועים בהם אלא שיניים הגדולים שבצדדים של פה ואעפ"י כן דוקא בנפלו עם הלחיים הוא דאמרינן חלום טוב. מט"י או' ט' וכ"כ א"ר או' ט"ז. ער"ה או' ג':

א

סה) שם. שהחלומות שאמרו בפ' הרואה וכו' אבל י"א שנשתנו פתרוני החלומות מזמן חכמי הגמ' לזמנינו כמו שנשתנו הרפואות שבזמניהם. א"ר או' י"ב. ר"ז או' ז':

א

סו) אם כשישן ישים ידו על גיד הנשה יבהלוהו חלומות רעים. ר' אפרים עה"ת כ"י פ' וישלח. ונראה דאם חלם חלום רע וידע שידו היתה על גיד הנשה א"צ להתענות. ואגב אומר כי ידעתי מאדם גדול שלא היה מקפיד בחלומות ואמר שראה ת"ח אחד שעל הרוב היה מתענה ת"ח בשבת ואמר לו בשבת אחד שלא יתענה ושוב לא חלם. דבש לפי מע' ג' או' טו"ב:

א

סז) ומי שחביב עליו עונג שבת עד שבטוח בלבו שכדאי מצוה זו להצילו ואינו מתענה בשבת שפיר עביד וכן דרכי להורות לאחרים. ישי"ע:

א

סח) [סעיף ו'] המתענה בשבת אומר ענינו וכו' ומותר לומר בשבת אלהי עד שלא נוצרתי וכו' דאינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו אבל חרטת עונות טוב לומר בכל יום. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' י"ד. ר"ז או' ח':

א

סט) שם. וכוללו באלהי נצור. דהיינו שקודם שיאמר יהיו לרצון אמרי פי וכו' יאמר ענינו ואח"כ יהיו לרצון וכו' כמ"ש לע"ל סי' ר"ך או' כ"ו ועי"ש מ"ש משם ס"ח דס"ל דלא יאמר ענינו בשבת אבל מנהג העולם לאומרו יעו"ש. ואם יש עשרה מתענין ת"ח בשבת אם יאמרו ענינו בחזרה דמנחה עיין בדברינו לשם או' כ"ז:

א

ע) שם הגה. ויאמר אחר תפלתו רבון העולמים וכו' היינו תפלת רב ששת הכתובה במס' ברכות דף י"ז ע"א יעו"ש:

א

עא) [סעיף ז'] הגה. להקדים או לאחר. פי' שעה מועטת כדי שלא יצטער. מ"א ס"ק י"ב. והפרישה או' ט' כתב דלא היו רגילין להקדים מכח שהיו רעבים אלא מחמת שלא היה להם פנאי או כדומה לזה. א"ר או' י"ז:

א

עב) [סעיף ח'] אין מתענין על שום צרה וכו' כשיש מאורע וצריך אדם לרחמים מותר לבקש ולפול על פניו ביחיד דהא אפי' תענית שרי בשביל חלום. תשו' מהר"ם סי' תר"ג. מ"א ס"ק י"ג. אמנם התו"ש או' ט"ז כתב דאין הנידון דומה לראייה די"ל דשאני תענית שהוא יפה לחלום כאש לנעורת יעו"ש. והר"ז או' ט' כתב כגון שאירע מאורע בשבת שצריך לבקש עליו רחמים מיד ועי"ש בק"א או' ב':

א

עג) שם. אין מתענין על שום צרה וכו' ר"ל אפי' לאלה שנתבארו בסמוך סעי' ט' דזועקין ומתחננין עליהם בשבת מ"מ התענית לא הותר ולאפוקי מגירסא אחת דיש בהרמב"ם ז"ל פ"א מה' תענית דגורם מתענין בהם וכבר תמה הרב המגיד ע"ז יעו"ש. מט"י או' י"ב:

א

עד) [סעיף ט'] אין צועקין ולא מתריעין וכו' ר"ל תרועה בפה דאלו תרועה בשופרות ליכא כלל בשבת כמ"ש מרן בשם הר"ן ז"ל בסי' תקע"ו ובסוף סעי' זה אבל אין תוקעין. מט"י או' י"ג ועי"ש:

א

עה) שם. או רוח רעה וכו' פי' הר"ן ז"ל מפני רוח רעה שנכנסה בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולי ממיני החולאים ע"כ. ולפ"ז אם היה זה שנכנס בו שד עומד ונח במקומו אין לזעוק בשבילו בשבת ומ"מ אפי' ביושב במקומו אם רואין שיש בו סכנת היום מותר לזעוק ולהתחנן בשבילו דלא גרע משאר חולין שיש בו סכנת היום דבסמוך סעי' יו"ד יעו"ש. מט"י או' י"ד:

א

עו) [סעיף י'] וכן נהגו לומר מצלאין וכו' וכ"כ תומת ישרים בסי' ל"א ובעל המפה ובעל הלבושים בסי' זה אבל מהרי"ו בתשו' סי' קט"ו ובליקוטיו סי' ח' הרבה להביא ראיות לאסור ואמר שהודו לו רבים מהגדולים. כנה"ג בהגב"י והב"ח כתב דלא אסר מהרי"ו אלא בחולה שאין מסוכן ביומו. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ה' מ"א ס"ק יו"ד. אבל הא"ר או' ך' כתב דמהרי"ו פליג וס"ל דאפי' מסוכן בו ביום אסור יעו"ש. אמנם בל"ה אנן ק"ל כדעת הש"ע ודעימיה דמסוכן בו ביום מותר:

א

עז) שם. על חולים המסוכנים וכו' חולה השולח להתנדב בבהכ"נ בשבת רשאי הש"ץ לעשות לו מי שבירך אפי' שאינו מסוכן ולהתפלל על רפואתו דאינו מעורר צער ובכי. שו"ת אבקת רוכל סי' י"א וי"ב ועי"ש עוד בסי' י"ג וי"ד שהביא מחלוקת בזה יעו"ש. פ"ת:

א

עח) שם הגה. וכן מותר לברך החולה המסוכן וכו' והא דנהגו האדנא שאומר החזן מי שבירך לחולה שאינו מסוכן ואומר המקום ישלח לו רפואה שלימה וכו' אפשר שסומכין על הרמב"ן שסובר דמותר לומר המקום ירחם עליו בתוך שאר חולי עמו ישראל אבל לומר יותר מזה לכ"ע אסור. ויש להנהיג לומר בתוך המי שבירך שבת היא מלזעוק וכו' וכן ראיתי לחזן אחד שהיה נוהג כן. מ"א ס"ק י"ד. ועיין בשערי אפרים שער יו"ד סעי' מ"ד ובפתחי שערים שם שכתב די"ל שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וברחמיו המרובים ירחם עליו השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן יעו"ש. שע"ת או' י"ג:

א

עט) ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' ט"ל שעשה מעשה לברך החולה בשבת בבהכ"נ אעפ"י שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה ויותר ודלא כליקוטי מהרי"ל שכתב שאין לברך כשאינו בעיר דשמא מת או הבריא וע"ש מגיטין דאפי' הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. וגדול אחד כתב להעמיד דברי מהרי"ל והוא חזר והשיב לו עי"ש מסי' ע"ז עד סי' פ"א יעו"ש. שע"ת שם:

א

פ) שם בהגה. וכן מותר לברך החולה המסוכן וכו' ולברך המקשה לילד לכ"ע מותר שהתינוק הוא צדיק ויכריע כל העולם לכף זכות. מהר"י בביאורי סמ"ג. והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב עליו ול"נ דקטנים אינם נכנסים למנין דהא אינן בני עונשין עכ"ל. ונראה דמ"ש המ"א דקטנים אינם נכנסים למנין וכו' אינו אלא רק לחלוק על הטעם שכתב מהר"י שהתינוק הוא צדיק ויכריע וכו' ולזה כתב המ"א דאינו כן דקטנים אינם נכנסים למנין צדיקים ורשעים כדי להכריע אבל לענין לברך המקשה לילד לא פליג דהא היא בחזקת סכנה ולכ"ע מותר:

א

פא) כתב מט"מ נוהגין בשעה שמברכין החולה לקרוא שם דשינוי השם קורע גזר דין. וכתב בס"ח אם נגזר על פלוני ששמו כך וקורא לו שם שינוי וחי כמו יולד בן לנעמי. והוא כן כגון ראובן שיש לו בן ונוטה למות יבא שמעון ויאמר לאביו ולאמו פלוני בן פלוני הא לכם שקל הא לכם ככר ובשר ויין ואני פודה את בנכם ושיהא בני ויחיה. וכן עושין למי שאין מתקיימין לו בנים ואין בו משום ניחוש. א"ר או' ך':

א

מ"א סק"א וכ"מ סס"ד. כמ"ש המג"א סק"ו:

ב

שם עד חצות. ר"ל עד שש ולא עד בכלל:

ג

סק"ג וכ"מ ססי' תקצ"ז ע"ש כצ"ל:

ד

סק"ד וביום טוב אחרון למחר כו' ג"כ יתענה. מה שהפסיק בתיבת כו' כוונתו לו' דתיבת למחר נמשך כלומר ביו"ט ב' שהוא למחר:

ה

שם כמ"ש סי' תצ"ד ר"ל דמשמע שם דדוקא אחר שבועות אסור להתענות וכמ"ש המ"א סי' תכ"ט סק"ח:

ו

סק"ה ועססי' תקס"ב היינו שמבואר שם בסעיף י"א דאם אכל עד חצי היום וקיבל עליו תענית משם ואילך אין אומר עננו ע"ש והפ"מ לא דק:

ז

סק"ז מחלוקת בא' מהם ר"ל יו"כ י"א בשעת נעילה וי"א אפי' שלא בשעת נעילה:

ח

סקי"ג עמ"ש סי' קיז ס"ב כצ"ל ועמ"ש במג"א סק"ג בשם תשו' הרא"ש:

א

אסור להתענות. ולשם תענית אפי' שעה א' אסור (מהרי"ל ה' תענית) וכ"כ רש"י בעירובין ד' מ"א וכ"מ סס"ד וא"כ שלא כדין עושים מקצת קהלות שמתענים בשבת עד חצות על הגזירות:

ב

מותר להתענות. ואם חבירו ראה עליו חלום רע אין להתענות בשבת (ע"ש כ"ג מה"ב):

ג

ביום ראשון. ואם ביום ראשון היא תענית חובה צריך להתענות יום אחר (מ"ב סי' צ"ג) ובש"ג פ"ג דשבועות כתב דא"צ תענית אחר ומדמי לה למ"ש סי' תקס"ח סי"א ע"ש ול"ד דהכא צריך כפרה וכפרה בכדי לא אשכחן וכ"מ שם ס"ה דהמתענה ערב י"כ צריך תענית אחר אף על גב דיה"כ סמוך לו וכ"מ ססי' תקס"ז ע"ש וכן יש להורות כמ"ש מ"ב ונ"ל דאם יום א' הוא יום א' של סליחות עולה לו אם אינו רגיל להתענות כל שנה דהא אינו חובה כמ"ש סי' תקפ"א אבל מי שיש לו מנהג להתענות ביום א' צריך להתענות תעני' לתעניתו ביום אחר כנ"ל דלא כע"ש:

ד

י"ט שני. כ"כ כל הגאונים לאפוקי מס"ח שכתב דאם התענה ביום טוב ראשון יתענה ביום טוב שני תענית לתעניתו כ"כ ב"י סי' תקס"ב ע"ש ול"נ שמעולם לא עלה זה על דעת החסיד וז"ל ס"ח סי' רכ"ט אם התענ' בי"ט בשביל חלום ובי"ט אחרון למחר יתענה עכ"ל הם סוברים דר"ל אם התענה בי"ט א' ובי"ט אחרון למחר כו' ג"כ יתענה ול"נ דה"ק אם התענה בי"ט ראשון ובי"ט אחרון כלומר או בי"ט אחרון דוי"ו במקום או למחר יתענה, כלומר אעפ"י שלמחרתו הוא אסרו חג יתענה דאינו אלא מנהג כמ"ש סי' תצ"ד ע"ש וכ"ש דבניסן או בשאר הימים דאינן אלא מנהג דיתענה וכ"כ בכ"ה בשם ר"ש הלוי סי' ד' וה"ה בין יוה"כ לסוכות עכ"ל ועסי' תי"ח מ"ש ונ"ל דאם ביום א' הוא ר"ח ניסן דמתענה כמ"ש סי' תקע"ג וה"ה לר"ח אב עסי' תק"פ וה"ה בע"פ:

ה

יתענה מחצי היום. ונ"ל דאינו מתפלל ענינו ועסי' תקס"ב:

ו

וביום א' יתענה. דאע"ג דאי בעי שלא לאכול אחר חצות הרשות בידו אם יצא ידי סעודה מ"מ כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו:

ז

שעל ג' חלומות. כתב בשל"ה שאף באלו הג' אין להתענות בשבת אא"כ התענית ענג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח ואני רגיל לפסוק שיקבל עליו להתענות ב' ימים בחול עכ"ל ועסי' תקפ"א וב"ח כ' דאם נפשו עגומה עליו יש להתענות בכל חלומות ובאלו ג' יתענה אפי' אין נפשו עגומה עכ"ל ונ"ל להקל שלא להתענות דהא איסור דאורייתא הוא להתענות בשבת כמ"ש הרב"י בשם הרשב"א וז"ל הריב"ש אם הוא גברא דלא קפיד בחלום רע או שהתענית רע לו ומצטע' הרבה בו יותר ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת ואפילו בחול אינה מצוה עכ"ל וז"ל מגימ"י יפה הורית שלא להתענות בשבת אלא אותן ג' בלבד ושלא להתענות אם ראה בחלום שנפל ס"ת מידו שאין מתענין אלא על אותן בלבד ואף על פי שיש מחלוקת באחד מהם גם בו מתענין דג' שהם ד' הם עכ"ל:

ח

ס"ת שנשרף. וה"ה תפילין (מ"כ):

ט

קורות ביתו. וברב' פ' מקץ איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הות לה:

י

שהם רעים. צריך אדם לדקדק שהרבה דברים הולכים אחר השם בל' כגון שונרא שינרא ע"ש, לא יתענה על חלומות שהם הפסד ממון אלא על דבר שמחללין שבת (ס"ח תתס"ה):

יא

אומר ענינו. ומותר לומ' בשבת אלהי עד שלא נוצרתי וכו' דאינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו אבל חרטת עונות טוב לומר בכל יום (רמ"מ סימן פ"ז) ועסי' קפ"ח:

יב

להקדים או לאחר. פי' שעה מועטת כדי שלא יצטער:

יג

על שום צרה. הע"ש לא עיין סי' תקס"ח ס"ט בתשובת מהר"מ סי' תר"ג כשיש מאורע וצריך אדם לרחמים יבקש ויפול על פניו ביחיד דהא אפי' תעני' שרי בשביל חלום עמ"ש סימן קי"ז ס"ג:

יד

החולה המסוכן. אבל שאינו מסוכן ביומו אסור לברכו כ"כ מהרי"ו סימן קט"ו שהסכימו כל הרבנים וכ"כ ב"ח ותימא למה נהגו האידנא שאומר החזן מי שבירך לחולה ואמר המקום ישלח לו רפואה שלימה וכו' דהרי אסור לומר כך בשבת כמ"ש סי' רפ"ז ובי"ד סי' של"ה ס"ו ואפשר שסומכין על הרמב"ן שסובר שמותר לו' המקום ירחם עליו בתוך שאר חולי עמו ישראל אבל לומר יותר מזה לכ"ע אסור: יש להנהיג לו' בתוך המי שבירך שבת היא מלזעוק וכו' וכן ראיתי לחזן א' שהיה נוהג כן ולברך המקשה לילד לכ"ע מותר שהתינוק הוא צדיק ויכריע כל העולם לכף זכות עכ"ל מהר"ר יוסף בביאורי סמ"ג ול"נ דקטני' אינם נכנסים למנין דהא אינם בני עונשין:

א

(א) עד ו' שעות – דגם בחול האוכל אחר ו' שעות הוי כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת. ולשם תענית אפילו שעה אחת אסור וע"כ שלא כדין עושין מקצת קהלות שמתענים בשבת עד סמוך לחצות על הגזרות ואם טעים מידי קודם תפלת מוסף מותר להתאחר יותר משש שעות [פמ"ג]:

ב

(ב) ומתפלל אסור – ולפ"ז הש"ץ שמנגן ואין יוצאין מבהכ"נ עד אחר שש שלא כהוגן הוא ובפרט בחורף שהימים קצרים ומכ"ש ביו"ט מלבד בר"ה [ב"ח] ובא"ר מצא סמך להקל בלומד ומתפלל להתאחר עד אחר חצות ובבגדי ישע שעל המרדכי פ"ק דשבת כתב ג"כ שמותר ללמוד ולהתפלל עד חצות:

ג

(ג) לא יאכל – וכמעט קרוב לאיסור האכילה כיון שמשער שיזיק לו [פמ"ג ותו"ש] והיינו אם גם כזית קשה לו לאכול ועיין לקמן בסימן רצ"א ס"א בהג"ה:

ד

(ד) הצער מלבו – כתב הט"ז היינו דוקא אם מחמת רוב דביקותו בהקב"ה זולגים עיניו דמעות שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאד באמרו שיר השירים באשר שידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכונה אבל סתם לבכות כדי שיצא הצער מלבו לא ע"ש אבל בא"ר ותו"ש התירו כיון שע"י בכיתו ירוח לו:

ה

(ה) ואכילה וכו' – אבל כשאין לו צער אף שמתענה על עונות ומחמת תשובה אסור:

ו

(ו) מותר להתענות – ואם חבירו ראה עליו חלום רע בשבת וסיפר לו לא יתענה אבל אם אירע כן בחול יתענה [כנה"ג מ"ב ומ"א וא"ר עיין שם] ועיין לעיל בסימן ר"כ במ"א סק"ב דמי שחלם לו חלום קשה על חבירו יתענה והביאו כאן גם הא"ר ע"ש ומשמע שהחולם בעצמו יתענה כיון שהוא בחול ואולי דשם מיירי שאינו רוצה לספר לו לצערו:

ז

(ז) תענית חלום – וגם יבלה כל היום בתורה ובתפלה ויתכפר לו ובסדר היום כתב דיוכל להתודות על עונותיו כשמתענה כמו בחול. ועיין לעיל בסימן ר"כ במ"ב דעוברות ומניקות אין להורות להן להתענות אפילו בחול אלא יתנו פדיון נפשם לצדקה ובפרט אם הן חלושות בודאי אין להן להחמיר על עצמן. כתב הט"ז אם הרהר ביום וחלם לו בלילה מענין ההרהור אין לו להתענות בשבת דההרהור גרם זה ולא הראוהו מן השמים:

ח

(ח) ביום ראשון – ואם ביום ראשון הוא תענית חובה כגון י"ז בתמוז וכדומה או אפילו תענית יחיד שנהג בו חובה כגון שיש לו מנהג קבוע תמיד להתענות יום ראשון של סליחות אינו עולה לו כיון שאף אם לא היה מתענה בשבת היה מתענה יום זה וצריך ליתן יום אחר ויש חולקין ע"ז וס"ל דאף תענית חובה שהוא ביום ראשון עולה לו ויכוין ביום התענית חובה שיהיה לו כפרה על מה שהתענה ביום השבת ומי שקשה לו התענית יכול לסמוך על המקילין דעולה לו:

ט

(ט) חנוכה וכו' – דוקא אלו הימים שמדינא אסור להתענות בהם אבל אם יום ראשון הוא יום שאיסור התענית בו אינו אלא מנהג כגון יומי דניסן או סיון או אסרו חג או בין יוה"כ לסוכות וכה"ג יכול להתענות בהם תענית לתעניתו וגם אם התענה בהם תענית חלום א"צ למיתב אח"כ תענית לתעניתו אבל המתענה תענית חלום בר"ח וחנוכה ופורים ויו"ט שני של גליות וחוה"מ צריך למיתב תענית לתעניתו [אחרונים]:

י

(י) או ר"ח – ודוקא שאר ראשי חדשים אבל בר"ח ניסן דעת המ"א דיכול להתענות בו מפני שהוא תענית צדיקים עסי' תק"פ ובתו"ש חולק עליו דהא כתב המ"א שם לקמן דמי שאינו רגיל להתענות תענית צדיקים ואירע לו איזו צרה ח"ו אל יתענה בו:

יא

(יא) עד אח"כ – וצריך בכל זה להקדים כל מה שיכול:

יב

(יב) מחצי היום – ואעפ"כ אינו מתפלל עננו אח"כ:

יג

(יג) עד חצי הלילה – ויש מקילין שלא יתענה רק עד הלילה ויש לסמוך ע"ז כשהיה יו"ט במוצאי שבת [א"ר] ואם חלם לו בתחלת הלילה וננער השל"ה החמיר שלא לטעום גם בלילה והביאו המ"א בסי' תקס"ד והא"ר צידד להתיר שהתענית אינו מתחיל רק כשיאיר היום:

יד

(יד) וביום ראשון יתענה – ואפילו אם חלם לו אחר שכבר קיים סעודה ג' אחר חצי היום וא"כ אפילו בלא החלום אי בעי שלא לאכול עוד הרשות בידו מ"מ כיון שהתענה לשם תענית עבירה היא בידו וצריך למיתב תענית ע"ז:

טו

(טו) שעל שלשה חלומות מתענין – ואף באלו הג' אין להתענות בשבת אא"כ התענית עונג לו כגון שנפשו עגומה עליו וכשיתענה ימצא נחת רוח לאפוקי אם הוא אדם דלא קפיד בחלום רע או שהתענית קשה עליו ומצטער יותר בתעניתו ממה שמצטער בפחד החלום אסור להתענות בשבת (ריב"ש) ובשם של"ה כתבו האחרונים שאף באלו הג' היה רגיל על הרוב לפסוק שלא להתענות בשבת אלא יתענה ב' ימים בחול נגד יום השבת ויום ראשון שאחריו:

טז

(טז) ס"ת – וה"ה תפלין שיש בהן פרשיות שבתורה אבל נביאים וכתובים משמע דלא [פמ"ג] ומש"כ שנשרף לאפוקי אם רואה שנפל מידו:

יז

(יז) קורות ביתו – ובמדרש רבה איתא שפתרו לאשה שתלד זכר וכן הות לה:

יח

(יח) או שיניו – ואם היה לו כאב שינים לא יתענה כמו שכתב הט"ז במהרהר [שע"ת]:

יט

(יט) שהחלומות שאמרו – ופשוט דגם בזה דוקא אם נפשו עגומה עליו וכדלעיל:

כ

(כ) שהם רעים – ולא יתענה על חלומות שהם הפסד ממון אלא דוקא על דברים שמחללין עליהם שבת:

כא

(כא) גם עליהם וכו' – וצריך האדם לדקדק שהרבה דברים הולכים אחר השם בלשון כגון שונרא שינרא ע"ש בגמרא:

כב

(כב) אחר סיום תפלתו – היינו קודם יהיו לרצון. כתבו האחרונים דמותר לומר בשבת אלהי עד שלא נוצרתי וכו' יהי רצון וכו' דאינו אסור שאלת צרכיו אלא כשמבקש על חולי או פרנסה ודומה לו שיש צער לפניו אבל חרטת עונות טוב לומר בכל יום כיון שאינו בלשון וידוי:

כג

(כג) ישנה בשבת – כדי שיהיה מינכר שהוא לכבוד שבת:

כד

(כד) להקדים או לאחר – פי' שעה מועטת אבל לאחר הרבה אין נראה שיהא רעב בשבת:

כה

(כה) על שום צרה – היינו אפי' על אותן שמבואר בסמוך שזועקין ומתחננין עליהן:

כו

(כו) מהצרות – כשיש מאורע וצריך אדם לרחמים מותר לבקש וליפול על פניו ביחיד [מ"א]:

כז

(כז) מפני רוח רעה – שנכנס בו רוח שד ורץ והולך שמא יטבע בנהר או יפול וימות או שהוא חולה ממיני החלאים [ר"ן]:

כח

(כח) המסוכן בו ביום – אבל מי שאינו מסוכן לא וכשעושין מי שבירך לחולה שאין בו סכנה אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. ולברך המקשה לילד בודאי מותר דהא בכלל מסוכנת היא וכן היולדת בתוך שבוע ראשון ג"כ נראה דלכו"ע אין להחמיר:

א

(במ"א ס"ק יד) ולברך המקש' נ"ב מ"מ נראה לברך המקשה לילד מטעמי' דר' דוסתאי פ"ז דב"ק דף פג ע"א ע"ש:

א

מג"א ס"ק יד ול"נ דקטנים במה"ש כ' דהמגן אברהם אינו חולק ע"ש:

א

היום עבה"ט ועיין בתוספות שבת אם אירע בשבת הסמוך ליו"ט וע"פ בצהרים הסמוך ליו"ט שני יש להקל להתענות יום אחד לבד לכפרה ועיין באשל אברהם בשם בית יהודה באם חלם בע"פ אחר חצות לא יתענה בלילה משום מצות מצה וכ"כ ביד אליהו סי' ל"ב ועיין במח"ב בשם דבר משה מי שחלם בצהרים ביום א' של ר"ה יתענה מחצי היום עד חצי הלילה ואח"כ יקדש ויסעוד ויתענה יום ב' תענית שלם וכן יעשה כל ימיו למי שלבו נוקפו ע"ש ועיין בשירי כנה"נ דמ"ש הרמ"א למיתב תענית חצי יום השבת נכון לעשות כן ומ"מ מי שאינו רוצה למיתב תענית לתעניתו בזה אין מחייבין אותו ועיין במח"ב בשם הפר"ח במי שחלם ליל שבת והתענה בשבת ומ"ש היה יו"ט וחלם ג"כ והתענה נסתפק ד' פר"ח אם צריך למיתב תענית לתעניתו ב' ימים ועיין באשל אברהם בשם בית דוד באם חלם חלום רע על חבירו וכת' במח"ב בשם אוהל יוסף שאם חלם בשבת חלום רע על חבירו לא יאמר לו ע"ש וכן נ"ל עכ"ל:

ב

(בש"ע ס"ה) או שיניו שנפלו וכ' במטה יהודה ואם היה לו כאב שינים לא יתענה כמ"ש האחרונים במהרהר ועיין בחינוך בית יהודה סי' ג' ובדבר משה סי' ך"ב:

ג

המסוכן עי' בה"ט ועיין בשו"ת נחלת שבעה סי' ל"ט שעשה מעשה לברך החולה בשבת בבה"כ אע"פ שהחולה לא היה שם בעיר רק בישוב שהיה רחוק מהלך שעה ויותר ודלא בלקוטי מהרי"ל שכתב שאין לברך כשאינו בעיר דשמא מת או הבריא ע"ש מגיטין דאפי' הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וגדול אחד כתב להעמיד דברי מהרי"ל והוא חזר והשיב לו ע"ש מסי' ע"ז עד סי' פ"א ומ"ש הבה"ט מדברי המגן אברהם לומר שבת הוא מלזעוק עיין בא"ר. ועיין בשערי אפרים שער יוד סעיף מ"ד ובפתחי שערים שם שי"ל שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא וברחמיו המרובים ירחם עליו השתא בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן ע"ש:

א

עד שש שעות. דגם בחול האוכל אחר שש שעות כזורק אבן לחמת ע"כ נקרא כמו תענית בשבת:

ב

וכן מי שיש לו עונג כו'. דאיתא באגדה שמצאו תלמידיו של רע"ק שהיה בוכה בשבת ואמר עונג יש לי ונ"ל דהיינו שמרוב דבקותו בהקב"ה זולגי' עיניו דמעו' שכן מצינו ברע"ק בזוהר חדש שהיה בוכה מאוד באמרו שיר השירים באשר ידע היכן הדברים מגיעים וכ"ה מצוי במתפללים בכוונה אבל כדי שיצא הצער ממנו שזכר רמ"א הוא תמוה דא"כ כל מי שמצטער ח"ו יבכה בשבת:

ג

מותר להתענות בו ת"ח. כתב הטור הטעם שזה תענוג לו שחושב שהתענית יקרע גזר דינו שנפשו עגומה עליו שראה וחושב שיתבטל בשכר התענית וכ"ה האמת. וא"ל ממ"ש הטור סי' תקס"ח בשם רא"מ ור"ח שאין מתענין בשבת ת"ח בזמן הזה לפי שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות כאן קאי אדברי תלמוד שהיו בקיאים ותו נראה והוא עיקר דכאן מיירי אפילו בזמן הזה והא דאוסר לקמן היינו מצד הדין שסובר האדם שחייב להתענות כיון שמן השמים הראוהו רעה ח"ו לז"א שאינו כי אין בקיאין עכשיו ע"כ אין חיוב מצד הדין אבל כאן מיירי מצד שהוא דואג ומיצר אע"פ שהוא מסופק בפתרון מ"מ הוא דואג על הספק ומתענה לבטל הספק זהו תענוג לו ושרי ועפ"ז נ"ל לחלק בהוראה זו דאם חלם א' מהחלומות שנזכרים כאן אח"כ להתענות אז אע"פ שהוא אינו דואג כ"כ ואין נפשו עגומה עליו יתענה ובשאר חלומות שהוא מסופק בפתרונם אין מורין לו להתענות אא"כ נפשו עגומה עליו שאז יש לו תענוג מזה ומ"ה זכר הטור כאן שנפשו עגומה וכן בסי' ר"ך ותו נראה דבכל גווני שהרהר ביום ובא לו בחלום אח"כ אין כאן שייכות לו' מן השמים הראוהו אלא ההרהור גורם לו וכמעשה דפרק הרואה אמר ליה שבור מלכא לשמואל אמריתו דחכימותא טובא אימא לי מאי חזינא בחלמא פי' בלילה הבאה וא"ל חזית דאתי רומאי ושבו לך וטחנו בך קשייתא בריחיים דדהבא הרהר כולא יומא וחזי הרי דבהרהור תליא מלתא ואין בזה הוראה מן השמים ע"כ לא יתענה בשבת בזה כנלע"ד עיקר למעשה: כתוב במ"ב סי' צ"ג בת"ת בשבת ולמחרתו י"ז בתמוז דצריך להתענות אחר י"ז בתמוז למה שהתענה בשבת וי"ז בתמוז לא מהני לזה וראיה מת"ה סי' רמ"ח שכת' המתענה ת"ח בר"ה א"צ למיתב תענית לתעניתו די"א שהוא מצוה להתענות בר"ה משמע הא לאו הכי צריך תענית ולא סגי ליה בצ"ג וכ"מ בב"י א"ח סי' תקס"ח דהמתענה בעי"כ ת"ח דצריך תענית לתעניתו הרי אפי' י"כ לא מהני ק"ו י"ז בתמוז אלא נלע"ד כן דהוא למד זה ממשמעות דברי הת"ה וב"י ואלו נתכונו לזה ה"ל להביא ראיה שהוא כן ואדרבא נ"ל ראיה ברורה איפכא ממ"ש מהרי"ל בתשוב' סי' קכ"ה הנודר להתענות סכום ימים רצופים ומקלע בהון תענית חובה דפשוט דנפיק ביה דהא לצעורי קביל עליה והביאו בש"ע בהג"ה בי"ד סי' רי"ז בסופו ומביא עוד ראיה שם בתשובה מישראל שיוצא י"ח שמחה ברגל בנדרים ונדבות אלמא אע"ג דבעי לאתויי שלמים דנדר אפ"ה נפק ביה ידי שמחה ולא אמרינן כיון דמנדר אתו בעי לשלומי שלמי שמחה וא"כ ה"נ בהאי תענית שחייב מחמת שבת נפק ביה בתענית חובה דאין חילוק בין חיוב תענית לחיוב שמחה וזהו ראיה ברור' מה שלמד מדברי ת"ה וב"י ב' תשובות בדבר חדא דהם לא בעו למימר רק שיש איסור בתענית ר"ה ועי"כ וצריך תענית אחר ע"ז ונ"מ אי אקלע דלא התענה בי"כ או בצ"ג כגון שהיה לו אונס חייב להתענו' מחמת תענית שבת אח"כ שנית דעיקר התענית שיכוין שיהיה לו כפרה על אותו דבר שהתענה ויהרהר תשובה ע"ז וע"ז קאמר דצריך תענית לתעניתו דהיינו שיכוין ביום התענית חוב שיהיה לו כפרה על מה שהתענה בשבת אבל ודאי לאותו תענית חוב סלקי ליה לכפר' על הכל בפרט י"כ ולפי הסברא נראה דאחר י"כ א"צ תענית לתענית שבת אפי' אם לא התענה בי"כ מאמת אונס די"כ מכפר על עשה ועל ל"ת שעבר ובודאי חייב ע"ז כמה תעניתים וי"כ מכפר כ"ש בזה כנ"ל ברור:

ד

זועקים ומתחננים כו' בטור כתוב ואפי' על אלו אין מתריעים בתפלה ותחנה אלא מתריעים להשמיע קול שיבאו להם לעזרה והקשה ב"י דהיינו כרש"י שמביא הטור סימן תקע"ו דפסק כר"י ולקמן לא הסכים לפי' רש"י אלא כרמב"ם דזועקים ומתחננים על אלו וכמ"ש כאן בש"ע וא"ל דכאן מיירי הטור מהתרעת שופר דלא יעשו בשע' תפלה אלא לעזרה זה אינו דא"כ לא ה"ל לו' אלא מתריעים להשמיע קול שיראו וכו' שאין זה דבר והפוכו אלא ה"ל לומר אלא זועקים בפה שזהו ההיפוך ממ"ש שאין תוקעין כיון שזה עיקר המכוין ברישא ואם בא בסיפא להתיר התקיעה לעזרה ה"ל לומר אבל תוקעין לעזרה. ותו מאי בתפלה ותחנה דאמר דאי על שעת התפלה קאמר למה זכר תחנה ותו דסתם מתריעים בטור סי' תקע"ו הוא בפה דאמר התם קודם לזה על סחורה שהוזלה מתריעין בשבת והיינו ודאי בפה דשופר בשבת ליכא כדאיתא שם בגמרא מביא ב"י וכשזכר שופר אמר תוקעין ונלע"ד לישב דברי הטור דס"ל דלרש"י בשום אופן לא יזעוק בפה בשבת אפי' אם הצרה גדולה ח"ו שכ"מ ל' רש"י שכתב הטעם שאין אנו בטוחים כ"כ שתועיל תפלתינו. ובזה הסכים הטור להרמב"ם דאחר שרואין שאפס עצור ועזוב ואין מושיע ודאי יש לצעוק לחנן לפני הקב"ה אבל כאן מיירי מהתחלת הצרה שתכף ממהרין בצעקה לעזרה ולא בתפלה ותחנה אבל כי רואים בצרתם צרה ח"ו ודאי צועקים בתפלה ותחנה אולי ירחם הוא יתברך כנ"ל חילוק נכון ואף את"ל דאינו מרומז כל כך בלשון הטור מ"מ החילוק מצד עצמו נכון וראוי הוא לעשות כן על כ"צ שלא תבא:

ה

מותר לברך החולה. מהרי"ו סימן קט"ו כ' שמעשה היה בפני הרבה רבנים והסכימו שלא לברך החולה בשבת וראיה מדברי רמב"ם כו' ולא דמי לרוח רעה שהתיר הרמב"ם שאני התם דהוי מקרה שלא כדרך עולם: