שולחן ערוך, אורח חיים רנ״ז: דיני הטמנת החמין. ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני הטמנת החמין. ובו ח סעיפים:
אין טומנין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אבל בספק חשיכה טומנין בו ואין טומנין בדבר המוסיף הבל אפי' מבעוד יום ואם הטמין בדבר המוסיף הבל התבשיל אסור אפילו בדיעבד ודוקא בצונן שנתחמם או שנצטמק ויפה לו אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה מותר: הגה י"א דאם שכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל שרי לאכול [הגהות מרדכי] ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה אבל כשמטמין לצורך מחר מותר להטמין מבע"י בדבר שמוסיף הבל [מרדכי ר"פ כירה וב"י ס"ס רנ"ג בשם שבולי לקט] ובדיעבד יש לסמוך על זה ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן:

ב

אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להטמין בשבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל ומכל מקום לשום כלים על התבשיל כדי לשמרו מן העכברים או כדי שלא יתטנף בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא כשומר ונותן כיסוי על הקדירה [וע"ל סי' רנ"ג]:

ג

אלו הם דברים המוסיפים הבל פסולת של זתים או של שומשמין וזבל ומלח וסיד וחול בין לחים בין יבשים ותבן וזגים ומוכין ועשבים בזמן ששלשתן לחין ואלו דברים שאינם מוסיפים הבל כסות ופירות וכנפי יונה: (הגה או שאר נוצות מהרר"א בהגהות) ונעורת של פשתן ונסורת של חרשין (פי' הקש הדק הנופל מן העץ כשמגררים אותו במגרה): הגה יש אומרים דמותר להטמין בסלעים אע"פ שמוסיפין הבל דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן [תוס' ומרדכי ריש פ' לא יחפור]:

ד

אע"פ שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאין מוסיף הבל אם טמן בו מבעוד יום ונתגלה משחשיכה מותר לחזור ולכסותו וכן אם רצה להוסיף עליו בשבת מוסיף וכן אם רצה ליטלו כולו ולתת אחר במקומו בין שהראשון חם יותר מהשני בין שהשני חם יותר מהראשון אפי' לא היה מכוסה אלא בסדין יכול ליטלו ולכסותו בגלופקרין והוא שנתבשלה הקדירה כל צרכו אבל אם אינה מבושלת כל צרכו אפי' להוסיף על הכסוי אסור שתוספת זה גורם לה להתבשל:

ה

אם פינה התבשיל בשבת מקדירה שנתבשל בה לקדירה אחרת מותר להטמינו בדבר שאינו מוסיף הבל:

ו

מותר להטמין בשבת דבר צונן בדבר שאינו מוסיף הבל כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צנתו אבל בדבר המוסיף הבל ואפי' להטמין צונן גמור ואפי' מבעוד יום נמי אסור:

ז

כל היכא דאסרינן הטמנה אפי' בקדירה מבושלת כל צרכה אסרינן ואפי' מצטמק ורע לו: הגה וכן עיקר ויש מקילין ואומרים דכל שהוא חי לגמרי או נתבשל כל צרכו מותר בהטמנה כמו בשהוי וכמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ג ובמקום שנהגו להקל ע"פ סברא זו אין למחות בידם אבל אין לנהוג כן בשאר מקומות:

ח

אע"פ שמותר להשהות קדירה על גבי כירה שיש בה גחלים על פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג אם הוא מכוסה בבגדים אע"פ שהבגדים אינם מוסיפין הבל מחמת עצמן מכל מקום מחמת אש שתחתיהם מוסיף הבל [ואסור] ומיהו כל שהוא בענין שאין הבגדים נוגעים בקדירה אע"פ שיש אש תחתיה כיון שאינו עושה דרך הטמנה שרי הלכך היכא שמעמיד קדרה על כירה או כופח שיש בהם גחלים ואין שולי הקדירה נוגעים בגחלים שיהוי מקרי ומותר על פי הדרכים שנתבארו בסימן רנ"ג ואם נתן על הקדירה כלי רחב שאינו נוגע בצדי הקדירה ונתן בגדים על אותו כלי רחב מותר דכיון שאין הבגדים נתונים אלא על אותו כלי רחב שאינו נוגע בצידי קדירה אין כאן הטמנה וכן מותר להניח הקדירה בתנורי' שלנו על ידי שיתן בתוכה חתיכה חיה והוא שלא תהא הקדירה נוגעת בגחלים ואע"פ שמכסה פי התנור בבגדים כיון שאין הבגדים נוגעים בקדירה לאו הטמנה הוא ושרי: הגה והטמנה שעושין במדינות אלו שמטמינים בתנור וטחין פי התנור בטיט שרי לכולי עלמא (א"ז ותרומת הדשן סי' ס"ט ואגור) וכמו שנתבאר לעיל סי' רנ"ד ויתבאר לקמן סוף סי' רנ"ט ומצוה להטמין לשבת כדי שיאכל חמין בשבת כי זה מכבוד ועונג שבת וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת חיישי' שמא אפיקורס הוא (בעל המאור פרק במה טומנין וכל בו):

א

ותבן וזגים כו' ולפי רוב הפוסקים ס"ל דדוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחים מחמת דבר אחר מפני שאין מחממין כ"כ כדמסיק ריש פרק במה טומנין. וי"א דשרי להטמין בע"ש בדשן דהוא אפר חם ואין זה רמץ דאסור כי רמץ פרש"י והוא אפר המעורב בגחלים אבל דשן אפילו חם אינו מוסיף הבל אבל במקצת מקומות שמעתי שמטמינין ומושבין הקדירות אפי' ע"ג גחלים ואומרי' מאחר שהתנור סתום לית ביה חשש וראוי למחות בידם ולנדות' על ככה עד שישמעו (מהרש"ל בש"ת סימן ס'):

ב

שרי לכ"ע כו'. וכן ברוקח סימן צ' ואין להטמין בתוך הגחלים ואם חפץ גורף או נותן אפר על גבי הגחלים ומעמיד קדירתו על גבי גחלים הקטומים ואפי' סביב קדירתו וכל שכן שאנו נותני' בתנור בבית העכו"ם דלא אתי לחתויי שם דמותר וכ' עליו מהר"רש במהרר"ל ז"ל דמכאן היתר לנו במאי דשרקינן ליה לתנור בטיט וסמרטוט דליכא למיחש לחתויי:

א

בשבת. ר"ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סי' רנ"ג ס"ב בהג"ה והטעם דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה. אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הם ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה:

ב

אסור. פירוש אפילו בשוגג ואע"ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירין טפי. מ"א:

ג

בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ"א:

ד

לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל נגמר בשולו בשבת אסור דלא עדיף משהיה. מ"א ועט"ז:

ה

מותר. דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר:

ו

לחין. צריך לומר דחשיב לתבן וזגים כחדא ומדסתם משמע דאפי' לחים מחמת ד"א אסור מ"א. ורוב פוסקים ס"ל דוקא לחים מחמת עצמן אסור ולא בלחין מחמת ד"א עיין עט"ז וביד אהרן:

ז

משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועי' סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה. וב"ח מיקל אפי' אם נתגלה מבע"י:

ח

להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פינה ה"ל כמטמין את הצונן דמותר ומט"ז נראה דאפי' החזירו לכלי הראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ואפשר אפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו מ"א ועי' סי' שי"ח:

ט

בשיהוי. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג:

י

בגחלים. לדברי רמ"א בסי' רנ"ג אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים עיין מ"א:

יא

פי התנור. היינו דוקא בפשטיד"א או במיני קטניות שממהרין להתבשל אבל בשר חי אין צריך לטיחה ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשל כמב"ד. מ"א:

יב

שרי לכ"ע. וצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם התנור לא יגע בקדירה מטעם זה ט"ז. ע"ש:

יג

בשבת. ואם מזיק לו החמין מותר לאכול צונן מט"מ:

א

שבת ל"ד

ב

לגירסת רש"י וכן כת' הר"ן והרא"ש

ג

ר"ן מסילון דאנשי טבריא שם ל"א

ד

רמב"ן

ה

הר"ן שם

ו

שם מ"ז

ז

לדע' הטור והר"ן ור' ירוחם בחלק ג' וכן נר' מדברי רמב"ם בפ' ג'

ח

לדעת הרמב"ם שם

ט

שבת נ"א

י

שם בגמ'

יא

שם כרשב"ג

יב

טור וסמ"ג והתרומה

יג

שם כרשב"ג

יד

טור ורמב"ם בפרק ד' מה"ש

טו

שם במשנה לפי' רמב"ם שם והר"ן ובשם הגאונים

טז

ר"ן מסילון דאנשי טבריא שם ל"ח

יז

סמ"ג וסמ"ק ותרומה לדעת ר"ת שם במשנה מ"ז

יח

טור ושאר פוסקים

יט

כצ"ל ועל פי הב"י)

כ

טור לדעת הרא"ש ור"ן שם

כא

ר"ן לדעת רבי יונה והרשב"א

כב

מדברי הרא"ש שם:

א

ס"א אין. ל"ד א' נ"א א':

ב

אבל בספק. מתני' ל"ד א':

ג

ואין טומנין. שם ב':

ד

ואם הטמין. ל"ט ב' וע"ש בתוס' ד"ה ממעשה. והר' שמואל כו':

ה

ודוקא כו'. מדקאמר במתני' כחמין שהוחמו כו':

ו

י"א דאם. כמו בשהיה בבשל כ"צ לדעת הרי"ף כמ"ש בסי' רנ"ג ס"א:

ז

וי"א דכ"ז. כ"כ ש"ל דסבור דכל שמותר בשהייה מותר בהטמנה וסובר דחייתא דמותר דה"ה בבשיל ולא בשיל לצורך מחר:

ח

ובלבד כו'. שהרי נדחו דבריו דהטמנה אפי' בחייתא אסור כמ"ש בתוס' הנ"ל והר' יונה כו' וכמ"ש בס"ו ואפי' בשהייה בבשיל אין חילוק כנ"ל בסי' רנ"ד ס"ה וכן י"א דשכח נדחה דהוא ג"כ סובר דהטמנה שוה לשהייה אבל אנן דקי"ל דאפי' מצטמק ורע לו אסור כמ"ש ס"ז דמיא להחזיר ישראל בסי' רנ"ג ס"א:

א

ס"ב אפי'. שם נ"א א' ת"ר אע"פ כו' אם בא כו' וע"כ בנתבשל כ"צ מיירי כמ"ש בס"ד והוא שנתבשלה כו':

ב

ומ"מ. שם ב' מניחין מיחם כו' וטח כו' ולא כו':

א

ס"ג או של שומשמין. דכיון דלא איפשטא מוקמינן למתני' סתמא בכל גפת ועוד מנדקט ר"ז לענין אסוקי הבלא של זיתים ש"מ דבכה"ג דמתני' אסור בכל גפת ואע"ג דבעי למפשט מדר"ז היינו לפום ס"ד דאין חילוק בין אסוקי כו':

ב

ותבן. הוא תוס' רמ"א וש"ע כתב לשון הרמב"ם דלא כתב תבן וז"ש ששלשתן:

ג

או. דמתני' קתני בהווה שמצוי להן כנפי יונה:

ד

י"א. ב"ב י"ט א' וע"ש בתוס' ד"ה משום. ועוד יש לפרש כו' אבל ר"ח שם בתוס' כ' דאין הסלעים מוסיפים הבל כלל ולא אסרו בב"ב שם אלא משום שמלקין הקרקע וכן הסכים ר"י שם וכתב שכ"ה בירושלמי שם הכא אתמר שהסלעים מרתיחין והכא אתמר שאין הסלעים מרתיחין א"ר יוסי כאן וכאן אין הסלעים מרתיחין אלא מפני שעושין עפר תיחוח ומלקין ארעית הכותל:

א

ס"ד ונתגלה משחשיכה. כ"כ סמ"ג וסמ"ק וסה"ת ומ"ש ונתגלה ל"ד דהא אף לכתחלה מותר כמ"ש למטה אלא דאף בכה"ג דוקא משחשיכה והביא סמ"ג ירושלמי דדוקא משחשיכה וז"ל הירושלמי ספ"ד נתגלה מבע"י מכסהו מבע"י נתגלה משחשיכה מכסהו משחשיכה נתגלה מבע"י וקידש עליו היום תני אין טומנין משחשיכה ובגמרא דילן ספ"ב דשבת וא"ד מ"מ אמרו אין טומנין כו' וגריס שם הרי"ף להיפך וכן הרמב"ם ומפרש שמא ירתיח שתרתח הקדירה ויצטרך לגלותה ולחזור ולכסותה ובדבר המוסיף ודאי אסור אף שהיה מכוסה מבע"י ופריך א"ה בה"ש נמי כו' ופי' הרמב"ם דבה"ש מותר אפי' בדבר המוסיף הבל והקשה עליו הראב"ד דבה"ש יהיה קל מבע"י ע"כ פי' הר"ן דה"ק דבה"ש ליתסר אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל מה"ט שמא ירתיח ויגלה בה"ש כו':

ב

וכן. מ"ש הרא"ש בשם הר' יונה ע"ש דרשב"ג פי' על ת"ק:

ג

והוא. כנ"ל סי' רנ"ג ס"ב מהא דמגיס:

א

ס"ו בדבר שאינו. כמ"ש ברישא שם אע"פ שאמרו כו' ודקאמר השתא כו' ארתוחי כו' וזהו בדבר שאין מוסיף הבל דהגזירה הוא משום שמא ירתיח כמש"ש בל"ד א' לגי' רש"י:

ב

כדי שלא. כן פי' הרמב"ם כמו כל הטמנה דמתני' וברייתא שם דכולה פרקין בהטמנה דלהחם איירי ועוד ממש"ש אי ממתני ה"א ה"מ דבר כו' ואי כפרש"י דאין לך דבר שאין דרכו להטמין שלא יתחמם יותר מן המים בימות החמה אלא כנ"ל וכמ"ש שם וכשם שאין כו' כך כו' רבי כו':

ג

אבל בדבר המוסיף הבל כו'. ממ"ש ברפ"ד חזייה דמנח כוזא כו' נזהיה כו' א"ל מ"ש כו' ועתוס' שם מ"ח א' ד"ה מ"ש תימא כו' אבל הר"י כתב דעובדא דשם בהטמנה איירי ותדע מדמייתי מיחם ע"ג מיחם דבהטמנה איירי מדעירב אותו עם דיני הטמנה ובתוספתא שם תניא בהדיא טומנין מיחם ע"ג מיחם קדירה ע"ג קדירה ואי שם בהנחה איירי ה"ל לאתויי ברייתא מביא אדם קיתון של מים ומניחו נגד המדורה כו' אלא שהיה רוצה להטמין שניהם בדבר שא"מ הבל וכגון שנתגלתה בשבת דמותר לכסותו והיה סבור דמותר דקי"ל מותר להטמין את הצונן ואסר רבה שע"ג המיחם הוי כדבר המוסיף הבל ולא התירו בשבת אלא מיחם ע"ג מיחם לשמרו כנ"ל:

א

ס"ז כל היכא כו'. ל"ט ב' וכמ"ש תוס' ד"ה ממעשה והר' יונה כו' והיינו כו' לגמרי מכ"ד. ומשמע דה"ה מבושלת כ"צ ואף דחמין מצטמק ורע להן כמש"ל וכדעת ר"ת מ"ז ב' ד"ה במה ואין כו' בסתם קדרות כו' והוא מגמ' דיו"ט כ"ז א':

ב

ויש. שם בשם ר' שמואל דבשניהם הטעם משום שמא יחתה ועל מבע"י קאי הנ"ל:

א

ס"ח אע"פ שהבגדים. שם מ"ז ב' קיפה שטמן כו':

ב

ומיהו כל שהוא כו'. כמ"ש תוס' מ"ח א' ד"ה דזיתים. ועוד יש כו' ול"ד למטמין כו' ושם ברא"ש יש לחלק דהא כו' וכמ"ש בפ"ק קדרה חייתא ובשיל ש"ד בתוך התנור ואי הטמנה אסור כנ"ל:

ג

ואין. לשיטתו שם:

ד

ואם נתן. כנ"ל:

ה

וכן מותר. דכה"ג מותר בשיהוי:

ו

והוא כו' כיון. כנ"ל:

ז

והטמנה לשיטתו בסי' רנ"ד ס"א:

א

י"א דאם שכח והטמין וכו' – עיין במגן אברהם שכתב דדוקא בנתבשל כל צרכו אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף משהיה ולא העתקתיו משום דלפי מאי דפסקינן כהי"א בשהיה לעיל דכמאב"ד מותר ממילא ה"ה הכא וכבר הקשה כן התו"ש [והפמ"ג נדחק מאד ליישב ולא נהירא] ומפני חומר הענין נ"ל דדעת המגן אברהם שלא לאחוז הקולא בשני ראשין דהיינו לפסוק בעניננו כהי"א דשוה לשהיה ובשהיה נפסוק ג"כ כהי"א שם ודי אם נקל בזה בכל צרכו ועיין בח"א שהעתיק ג"כ לדינא כהי"א הזה ודוקא בכל צרכו ואולי ג"כ טעמו כמו שכתבנו ומ"מ במקום הצורך אפשר דיש לסמוך בדיעבד בשוגג אף בנתבשל רק כמאב"ד וכדעת התו"ש וכן משמע בשלחן עצי שטים וראיתי בבאור הגר"א שכתב שדעת הי"א נדחה עי"ש והיינו מעיקר הדין אבל מ"מ קשה מאד להחמיר בדיעבד אחרי שהרמ"א בעצמו סומך ע"ד המקילין לענין דיעבד בהטמין לצורך מחר וה"ה לענין שכח דחד טעמא לתרוייהו וכפי מה שכתב הגר"א:

ב

וע"ל סימן רנ"ג – איני יודע כונתו ואולי למה שכתב שם בס"ה דאסורין להטמין תחת הבגדים אף שהוא דבר יבש או למה שכתב שם בהג"ה דאף ע"י א"י אסור:

א

בזמן ששלשתן לחין – עיין במ"ב והנה המגן אברהם פסק כדעת הרמב"ם דס"ל דבכל גווני אסור ועיין בב"ח שכתב דדעת הטור שסותם בזה להחמיר משום דס"ל לדינא כדעת הרמב"ם אלא שהרבה ראשונים לא ס"ל כן מש"ה דעת כמה אחרונים להקל בזה. ונ"ל דטעם הטור הוא דאף דבגמרא דילן מסתפק בזה כיון דהירושלמי פרק במה טומנין פשיטא ליה בזה לאיסור בכל גווני כוותיה נקטינן וכמו שכתב בספר יד מלאכי:

א

גורם לה להתבשל – כתב המגן אברהם כשטמונה בדבר שאינו מוסיף הבל פשוט שאינו גורם בשול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בס"ח [והיינו שהקדרה עומדת ע"ג כירה שיש תחתיה גחלים [קטומים דאל"ה אסור להעמיד שם להמחבר קדרה שאין מבושלת כל צרכה] ולמעלה מכוסה בבגדים בענין שאין נוגעים בקדרה וכמבואר בס"ח דמותר להטמין בדרך זה ואז גורם בשול ע"י הוספת כיסוי] ובספר בית מאיר חולק עליו וכתב דפשטיות הטור והש"ע משמע דמיירי בכל גווני וכ"כ בספר נהר שלום והטעם כתב בספר בית מאיר דכשמטמין דבר רותח שעומד ברתיחתו ומתבשל אף שמטמין בדבר שאין מוסיף הבל אלא מעמידו בחמימותו וברתיחתו כל שעה שמאריך הרתיחה והבישול מתבשל המאכל יותר ובהוספה גורם בשול וזה מוכח מפרש"י דף נ"א ונוטל את הגלופקרין אם ירא שמקדיח תבשילו אף שגלופקרין אינם מוסיפין הבל עכ"ל וכן מוכח בבאור הגר"א דסבר כהב"מ והוא בתחלת ס"ב דהביא ראיה שם דאפילו נתבשלה כל צרכה מהא דת"ר ע"ש ולכן לא העתקתי דברי המגן אברהם להלכה:

א

אבל בדבר המוסיף הבל וכו' – עיין בתו"ש שכתב דבחול מותר אף שגם הוא מדברים המוסיפין הבל זהו רק לדברים חמין אבל לדברים קרים מקרר הוא:

ב

אפילו להטמין צונן גמור וכו' – עיין בבאור הגר"א שהביא המקור מהא דשבת מ"ח דנזהיה רבא לעבדא דריש גלותא דאנח כוזא דמים צוננין אפומא דקומקומא דחמין ואסר ליה משום דמוליד חום והוי כדבר המוסיף הבל הרי דבמוסיף הבל אסור אפילו צונן ע"ש בדבריו ומ"מ צריך שתדע דלא הוי כמוסיף הבל ממש דאי הכי אפילו מבע"י אסור והאיך פסק הש"ע לקמן ברנ"ח דמבע"י מותר וכן מוכח בהגר"א שם בהדיא דלא אסור אלא בשבת ומשמע שם דלא מקרי מוסיף הבל אלא הכונה דמשום שמוליד חום בדבר הקר שויוהו רבנן לענין זה כמוסיף הבל דיהיה אסור עכ"פ בשבת וכעין זה ביאר בדמשק אליעזר ע"ש בסימן רנ"ח:

א

וכן עיקר – שכן פסקו כל הפוסקים ושיטת היש מקילין היא שיטה יחידאה:

ב

כל צרכו – עיין במגן אברהם שכתב דלדעת י"א אפילו נתבשל כמאב"ד ועיין בא"ר שחולק עליו ועיין בתו"ש מה שכתב בזה ולבסוף מסיק גם הוא דבכונה נקט הרמ"א כ"צ לאשמעינן דבפחות מזה אף במקום שנהגו להקל יש למחות בידם מאחר דגם בשהיה יש דעות בזה ע"ש:

א

נוגעים בגחלים – עיין במגן אברהם סקי"ח דמשמע מיניה דלדעת הרמ"א לעיל ברנ"ג סוף ס"א דסובר דאפילו כשנוגעים בגחלים ג"כ שרי הוא אפילו כשמכסה מלמעלה בבגדים ובענין שאינם נוגעין ובספר א"ר חולק עליו וסובר דכיון שהוא מכסה מלמעלה בבגדים גם הרמ"א מודה דאין להקל אלא כשאין שולי הקדרה נוגעין בגחלים:

ב

שרי לכ"ע – עיין בט"ז שכתב דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדרה אצל דופני התנור דאז נראה כהטמנה וכו' עיי"ש והביאו בבה"ט ולא העתקתיו כי כמה אחרונים השיגו עליו דאין זה קרוי הטמנה כיון שמגולה משאר הצדדים [עיין בבגדי ישע ומא"מ ופמ"ג] ובפרט לפי המבואר במ"ב דאף בדרך הטמנה ממש איתא באור זרוע להקל בטוח בטיט וכ"ש בענין זה נראה דאין להחמיר בזה כלל:

א

[א] אסור התבשיל וכו'. אף שכבר נתבשל כל צרכו ואף הטמין בשוגג משמע דאסור מדכתב עלה ויש אומרים וכו' דמיירי בשוגג ונתבשל כל צרכו אלמא דסברא זו אוסר בהכי, ובאמת במקור דין זה בר"ן פרק כירה לא משמע מידי ואפשר דכוונתו על מזיד דוקא דומיא דמעשה דאינשי טבריא וכדלעיל סימן רנ"ג בשכח ושהא ואף דיש לחלק דבהטמנה חמור טפי מכל מקום מנין לנו להוסיף ובפרט בשוגג, ועוד לפי זה ליכא פלוגתא בין יש אומרים לסברא זו ולמעוטי מחלוקת עדיף הלכך נראה לי להקל:

ב

[ב] ויפה וכו'. נראה לי דהכא לענין דיעבד מתירין במצטמק ורע לו כיון דלא מהני מעשיו אבל באמת לכתחילה אסור להטמין ובהכי מיירי סעיף ז', ובעולת תמיד הקשה דברי שולחן ערוך אהדדי ודחק דלאו דוקא נקט יפה ולא קשה מידי וכן משמע במגן אברהם:

ג

[ג] עומד בחמימותו וכו'. והוא הדין המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל שרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו:

ד

[ד] ויש אומרים וכו'. והט"ז כתב דאין כאן מחלוקת עם דעה קמייתא דמבואר במקור זה בהגהות מרדכי דמיירי דוקא בעיקר הטמנה בדברי היתר רק מעט גחלים בוערת וכו', אבל אם עיקר הטמנה בדבר המוסיף הבל אסור כמעשה דאנשי טבריא, עד כאן, ולא דק שהרי סיים בהגהות מרדכי פרק כירה זה לשונו אי נמי התם במזיד, עד כאן, מבואר מזה דאין חילוק דאפילו בעיקר מוסיף הבל נמי מותר בשוגג ומעשה דאנשי טבריא דאסור מיירי במזיד וזה ברור:

ה

[ה] ובדיעבד וכו'. תמיא לי האיך שייך דיעבד ורגיל בהטמין בשוגג ורמ"א שכתב כן כתב קודם זה ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשעושה לצורך לילה אבל כשמטמין לצורך מחר מותר להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל על זה כתב ובדיעבד וכו', שוב ראיתי במלבושי יום טוב שכתב חסר כאן וכו':

ו

[ו] של זיתים וכו'. קופה של צמר שטמן בה אסור להניחו על גבי פסולת של זיתים שמעלה הבל ועל של שומשומין מותר (גמרא ורבינו ירוחם):

ז

[ז] וזגין וכו'. זגין קליפי ענבים חרצנים גרעיני ענבים (רמב"ם וברטנורה פרק במה טומנין) ויש להסתפק בכוונתן אי דין חרצנים כזגין לענין הטמנה או דלא הזכירו חרצנים אלא ללמד על זגין שהם קליפי וצריך עיון:

ח

[ח] [לבוש] שלושתן וכו'. בשולחן ערוך כתב נמי תבן והלבוש השמיטו משום דרמב"ם לא הזכירו, ולדינא נראין דברי שולחן ערוך שכן הוא במשנה ובכל הפוסקים, ועוד הא המגיד כתב דבקצת ספרי רמב"ם כתב תבן, ועוד הא בפירוש משנה לרמב"ם כתב תבן ואולי דאף למה שלא הזכיר סבירא ליה דתבן הוא בכלל זגין:

ט

[ט] לחין וכו'. כך סתם הטור גם הרמב"ם אסר בין שהן מעצמן לחין או מחמת דבר אחר אבל הרי"ף והרא"ש כתבו דבלחין מחמת דבר אחר מותר וכן נראה לי להורות (מלבושי יום טוב), וכן פסק רבינו ירוחם וזה דלא כב"ח ומגן אברהם וכל אחרונים שהסכימו לרמב"ם. גם יש לי שתי קושיות על פירוש הרמב"ם דפירש דמחמת דבר אחר מתחממות טפי, חדא דאם כן מאי דייק הש"ס [שבת] דף מ"ט מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת לה הא לדעת זה פשיטא דלחין מחמת דבר אחר אסור אם כן מתניתין שפיר קאמר בזמן שהן לחין דהיינו במוכין מחמת דבר אחר ובאינך אפילו מחמת עצמן כל חד וחד בגוונין, בשלמא לפירוש רש"י דמחמת עצמו מחמם טפי דייק שפיר דבעיא לאשכוחי דמתניתין איירי דוקא מחמת עצמו אבל לפירוש הרמב"ם קשה שנית למאי דסלקא דעתך דמתניתין דוקא מחמת דבר אחר אסור אבל מחמת עצמן מותר אם כן למה קתני מתניתין בזמן שהן לחין אבל לא כשהן יבשין והוה ליה למיפלג בלחין גופיה ורבותא טפי והכי הוה ליה למיתניה אבל לא כשהן לחין מחמת עצמן, בשלמא לפירוש רש"י דסלקא דעתך דמיירי לחין מחמת עצמן אם כן שפיר הוצרך למיתניה אבל לא כשהן לחין צריכין להחזירם קודם שיהיו לחין מדבר אחר וקאמר דכשנתייבשו מלחותן דעצמן מותר וממילא אף שחזרו ללחותן כיון שנתייבשו כבר, אבל לפירוש הרמב"ם קשה. עוד תימא על הרמב"ם הא בירושלמי פרק במה טומנין זה לשונו, לא סוף דבר לחין אפילו יבישין שנתלחלחו נמי אסור, עד כאן, הרי מבואר כפירוש רש"י דלחין מחמת עצמן מסתבר טפי לאסור וקאמר אפילו יבישים שנתלחלחו לכן נראה לי ברור כפירוש רש"י. כתב מלבושי יום טוב ז"ל:

י

[י] בסלעים. אבנים שאש יוצא מהן תוס' בבבא בתרא דף י"ז ובאגודה שם שכן המנהג:

יא

[יא] דלא שכיחי כלל משום שמשברין הקדירה או שמקלקלין המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אף על גב דלא שכיח גזרו בה רבנן (תוס' בבבא בתרא דף י"ט). עוד טעם שם שאין הסלעים מוסיפין הבל וכן הוא בירושלמי פרק במה טומנין. עוד בירושלמי שם אין טומנין בסלעים של כסף אבל טומנין בשל זהב ושל נחושת טומנין בכסות ופירות וכנפי יונה הדא דתימר כשלא רבתא רקבוביתן אבל רבתא רקבוביתן אסור לטמון בהם, עד כאן, כתב בתשובת רש"ל אפר חם דבר שאינו מוסיף הבל ושרי לטמון בו אלא אם כן מעורב בגחלים:

יב

[יב] מותר וכו'. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בסעיף ח' (מגן אברהם):

יג

[יג] [לבוש] ודוקא וכו'. לא ידעתי זו מנין לו דכיון דהוספה גורם בישול אפילו לא נתגלה נמי (מלבושי יום טוב). ולפי הבנתו קשה יותר מאי איריא משחשיכה ולפחות הוה ליה לומר אפילו משחשיכה, ועוד הא בסימן רנ"ד סעיף ד' מבואר מלבוש גופיה דאף בלא נתגלה אסור להוסיף הבל. אלא נראה לעניות דעתי ברור ופשוט דמה שכתב הלבוש ודוקא וכו' לא קאי כלל על לא נתבשל כל צרכו אלא קאי למעלה מה שאמר ונתגלה משחשיכה מותר לכסותו וכו', על זה קאמר דוקא כשנתגלה משחשיכה אבל כשנתגלה מבעוד יום אסור וזה מבואר בבית יוסף והיינו דכתב הטעם דנראה כתחילת הטמנה. ומכל מקום לדינא יש לסמוך על הב"ח דמתיר לכסות אף נתגלה מבעוד יום אם לא שגילה כדי לכסות משתחשך:

יד

[יד] אם פינה וכו'. ואפילו החזירו לכלי ראשון נמי שרי ואפשר דאפילו בכלי ראשון אם נתקרר קצת שרי להטמינו (מגן אברהם), ובסמוך יתבאר:

טו

[טו] [לבוש] גלה דעתו וכו' דהא אתקרר וכו'. לכאורה כוונתו לפירוש רש"י דאם לא פינוהו כדי לקררו אסור, אבל כבר הסכים הבית יוסף לדברי הרמב"ם ור"ן דמותר שלא אסרו אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון:

טז

[טז] נתבשל כל צרכו וכו'. כן כתב רמ"א ולדעת יש אומרים בסימן רנ"ג סעיף א' אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי (מגן אברהם). ולא נראה דסבירא ליה לרמ"א דהכא בהטמנה מודים דאסור וראיה לזה שהרי בבית יוסף הביא שלוש מחלוקת בדבר זה אחד דאוסר אפילו בנתבשל כל צרכו ואחד דמתיר אפילו כמאכל בן דרוסאי ואחד דאוסר כמאכל בן דרוסאי ומתיר בנתבשל כל צרכו, ואם איתא בכוונת רמ"א אף כמאכל בן דרוסאי לא הוה ליה להזכיר נתבשל כל צרכו כיון שיש מחלוקת בזה, ועוד דדעת המתיר אפילו כמאכל בן דרוסאי דחה בית יוסף לגמרי, וכן משמע בלבוש שסיים אי מצטמק ורע לו אפילו קדירה וכו', מיהו בדיעבד מותר כדלעיל ס"ק ב':

יז

[יז] נוגעים בגחלים וכו'. לדברי רמ"א סימן רנ"ג סעיף א' אפילו נוגעים בגחלים שרי כיון שאינו טמון בבגדים (מגן אברהם). ולפי זה קשה דהוה ליה לרמ"א להגיה הכא, גם על הלבוש קשיא מסימן רנ"ג (ס"ס ז"ל), לכן נראה לי דסבירא ליה דהכא מיירי שמכוסה התנור בבגדים ואף שאין נוגעים בקדירה מכל מקום כיון שהגחלים נוגעים הוי הטמנה מה שאין כן בסימן רנ"ג דאין מכוסה בבגדים:

יח

[יח] שעושין וכו'. נראה לי דצריך ליזהר שלא יעמוד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדירה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין קדירה לדופן כמו שכתב הטור (ט"ז). ולעניות דעתי אין צריך כיון דטוח בטיט לא שייך חשש דיחתה כלל כדלעיל סימן רנ"ד סעיף א'. כתב מגן אברהם במקומות שלא נהגו לטוח בטיט מותר לתת בשר חי ואסור לתת מיני קטניות או מיני בצק שממהרין להתבשל אלא כדי שיתבשלו כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום אלא אם כן כסה הגחלים באפר, עד כאן. וצריך עיון הא בסעיף ז' קיימא לן דאסור ואפילו נתבשל כל צרכו אם לא מקום שנהגו להקל אין למחות, גם כבר כתבתי דמאכל בן דרוסאי לעולם אסור בהטמנה. ומכל מקום לדינא אפשר לסמוך להקל כיון דליש פוסקים שהביא בית יוסף אין איסור הטמנה כלל כשמטמינים על מחר:

יט

[יט] מצוה להטמין וכו'. אבל מי שכאב לו החמין ועונג שלו לאכול צונן לא יצער נפשיה באכילה חמין ומי שאין אוכל בהאי גוונא צונן עליו נאמר כסיל בחושך הולך (מטה משה ת"ע):

א

א) [סעיף א'] אין טומנין בשבת וכו' ר"ל לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סי' ב' בהגה. מ"א סק"א. תו"ש או' א' ר"ז או' א':

א

ב) שם. אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל. והטעם שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחלה ונמצא מבשל בשבת. ב"י בשם רש"י. ואפי' למ"ד דאין חייב משום מבשל (ר"ל דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סעי' ט"ו) מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה. מ"א שם בשם הרא"ש. תו"ש שם:

א

ג) שם. אבל בספק חשיכה טומנין בו. משום דסתם קדירות בה"ש רותחות הן וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה. ב"י. ט"ז סק"א. מ"א סק"ב:

א

ד) שם. אפי' מבע"י. גזירה שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת. ב"י ט"ז שם. מ"א סק"ג:

א

ה) שם. התבשיל אסור וכו' אף שכבר נתבשל כ"צ. א"ר או' א' ועיין סעי' ב', ואפי' בקדירה חייתא. תו' שבת ט"ל ע"ב ד"ה ממעשה:

א

ו) שם. התבשיל אסור וכו' ואפי' בשוגג עו"ש או' א' וכ"כ מ"א סק"ד. תו"ש. או' ד'. א"א או' ד' ר"ז או' א' וכ"פ הער"ה או' ג' וכתב ודלא כהא"ר יעו"ש ואעפ"י דבשכח ושהא מתיר בסי' רנ"ג מ"מ בהטמנה מחמירין טפי. מ"א שם. תו"ש שם. א"א שם ר"ז שם:

א

ז) שם. התבשיל אסור וכו' בין לו בין לאחרים עד למו"ש. ר"ז שם. אך הבשר שהיה ראוי לאכול שרי. פסקי תו' שבת או' קנ"ה:

א

ח) שם. או שנצטמק וכו' ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפי' מצטמק ורע לו כמ"ש סעי' ז' ודלא כעו"ש. מ"א סק"ה. א"ר או' ב' תו"ש או' ה' א"א או' ה' ר"ז שם:

א

ט) שם. אבל בעומד בחמימותו וכו' וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו. מ"א סק"ו. א"ר או' ג' תו"ש או' ו' א"א או' ו' ר"ז שם:

א

י) שם הגה. י"א דאם שכח והטמין וכו' כתב הט"ז סק"ב דמבואר שם בהגמ"ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר מותר בדיעבד אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל אסור אפי' דיעבד ולפ"ז אין כאן מחלוקת על דיעה קמייתא יעו"ש. אבל הא"ר או' ד' והתו"ש או' ז' כתבו עליו דלא דק שהרי סיים בהגמ"ר פ' כירה דאפי' טמן בעיקר מוסיף הבל נמי מותר בשוגג יעו"ש:

א

יא) שם בהגה. שרי לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור דודאי לא עדיף משהייה. מ"א סק"ז. וכתב התו"ש או' ח' דהיינו לדעת הגמ"ר דס"ל כדעה א' ברסי' רנ"ג דגם בשהייה אסור אם לא נתבשל כ"צ אבל לדידן דק"ל כהי"א דשרי בנתבשל כמב"ד קודם שבת לא שייך לומר כן עכ"ל. אבל המחה"ש כתב דאפי' לדידן דק"ל כי"א בסי' רנ"ג מ"מ הכא בעינן שנתבשל כ"צ דהטמנה חמירא יע"וש. וכ"כ א"א או' ז' ועיין לקמן סעי' ז' בהגה ובדברינו לשם או' ט"ל:

א

יב) שם בהגה. כשעושה לצורך הלילה וכו' דס"ל דכל שנתבשל כמב"ד שרי כמ"ש סעי' ז' וכשמטמין לצורך מחר אפי' לא נתבשל כמב"ד שרי דלא יחתה דבלאו הכי יתבשל עד למחר. מ"א סק"ח. א"א או' ח' ר"ז או' א':

א

יג) שם בהגה. ובלבד שלא יהא רגיל וכו' משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם משום דהעיקר כסתם מרן ז"ל דאין חילוק בין מטמין לצורך הלילה או היום:

א

יד) [סעיף ב'] אסור להטמין בשבת וכו' ובדיעבד שרי. כמ"ש לעיל או' ט':

א

טו) שם. לשום כלים וכו' היינו אפי' בגדים שמעמידין את החום של הקדירה שלא יצטנן אפ"ה שרי כיון שאינו מכיון לזה. מ"ב או' י"ד. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' ב"ן:

א

טז) [סעיף ג'] פסולת של זיתים וכו' קופה של צמר שטמן בה אסור לו להניחו ע"ג גפת של זיתים שמעלה הבל אבל להניחו ע"ג גפת של שומשמין שרי. גמ' ב"י מ"א סק"ט:

ב

טז) שם. פסולת של זיתים וכו' מסתמיות לשון זה משמע דאין לחלק בין חדשה לישנה שהיה לה י"ב חדש. וכ"כ הפתה"ד או' ד' וכתב ודלא כהרב קרבן העדה והביאו המש"ז סי' רנ"ט או' א' יעו"ש:

ג

טז) שם. ומלח בין שחופרין בין ממים וחול דקריר מקרר דחמים מחמם ובחול שהוחם בחמה אף דקריר מחמם מש"ז או' ב' ועי"ן לקמן או' ל"ה:

א

טוב) שם. ותבן. היינו בין ארוך בין נחתך לחתיכות דקות. מש"ז שם. וזגין היינו פסולת של ענבים לאחר שהוציאו יינם. רש"י שבת מ"ז ע"ב. רי"ז או' ה':

א

חי) שם. ומוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן (שקורין בערבי קוטי"ן) ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים. רש"י שם. ב"י. ר"ז שם:

א

יט) שם. ותבן וזגין וכו' בזמן ששלשתן לחין. צ"ל דחשיב לתבן וזגין כחדא. מ"א סק"י. ול"נ דחשיב לתבן ועשבים כחדא משום דתבן הוא בכלל עשבים. והעו"ש או' ב' כתב דהנוסחא הנכונה בזמן שארבעה. וכו' יעו"ש. ולי נראה מה שכתבתי עיקר:

א

ך) שם. בזמן ששלשתן לחין. עיין בב"י שהביא פלוגתא אי בעינן דוקא לחין מחמת עצמן או אם גם אם נתלחלחו מחמת דבר אחר אסור ומסתמיות דבריו כאן בש"ע משמע דאין הפרש דגם אם נתלחלחו מחמת דבר אחר אסור. וכ"כ העו"ש או' ב' מ"א סק"י. וכ"פ הב"ח. ר"ז או' ה' ער"ה או' ד' וכתב דכן דעת כל האחרונים ודלא כהא"ר יעו"ש:

א

כא) שם. בזמן ששלשתם לחין. אבל יבשים טומנין בהם. טור:

א

כב) שם. כסות ופירות וכו' שאלו אין מוסיפין הבל אלא מעמידין הבל. פרישה או' ז' ועיין לקמן או כ"ז:

א

כג) שם. כסות ופירות וכו' בין לחים בין יבשים. ב"ח וכתב שכ"מ מסתמיות דברי הש"ע יעו"ש:

א

כד) שם. ונעורת של פשתן דקה (ר"ל אפי' דקה) ועורות בין עבודין בין שאינם עבודין. וגיזי צמר כל אלו אינן מוסיפין הבל בכל ענין. ר"ז או' ה':

א

כה) שם הגה. י"א דמותר להטמין בסלעים וכו' אבנים שאש יוצא מהן תו' ב"ב י"ט ע"א. ובאגודה שם שכן המנהג. א"ר א"ר יו"ד:

א

כו) שם בהגה. להטמין בסלעים וכו' דלא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברין הקדירה או שמקלקלין המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן. תו' שם. מ"א ס"ק י"א. א"ר או' י"א ועוד טעם אחר שם בתו' שאין הסלעים מוסיפין הבל. וכ"ה בירושלמי פ' במה טומנין. א"ר שם:

א

כז) עוד בירושלמי שם אין טומנין בסלעים של כסף אבל טומנין בשל זהב ושל נחשת. טומנין בכסות ופירות וכנפי יונה הדא דתימר כשלא רבתא רקביבותן אבל רבתא רקביבותן אסור לטמון בהן. ע"כ א"ר שם:

א

כח) כתב רש"ל בתו' ס" ס' אפר חם דבר שאין מוסיף הבל הוא ושרי לטמון בו אלא א"כ מעורב בגחלים יעו"ש. וכתב בסה"ת שאף אם מצא למחר בתוכו קצת גחלים שרי דיעבד. מ"א פ"ק י"ט ר"ז או' ו' ועיין לעיל סעי' א' ובדברינו לשם או' יו"ד:

א

כט) [סעיף ד'] ונתגלה משחשיכה מותר וכו' משמע אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דהו"ל כמטמין לכתחלה. מיהו בטור כתב אבל אם גלהו מבע"י אדעתה שלא לכסותו אסור לכסותו משתחשך ע"כ. משמע הא אם היה דעתו לכסותו משתחשך מותר לכסותו בשבת. וכתב ב"י דהוא ממ"ש התו' והרא"ש וכ"כ רי"ו בח"ג דלעולם מותר לכסותו משתחשך אלא א"כ גלהו מבע"י על דעת שלא לכסותו משתחשך אבל סמ"ג וסמ"ק והתרומה כתבו דכל שנתגלה מבעי אסור לכסותו משתחשך והכי איתא בירושלמי וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ד וכיון שרוב הפו' לחומרא והרמב"ם מכללם והירושלמי מסייעם ראוי לחוש ולאסור עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בש"ע שסתם לחומרא דמשמע דוקא אם נתגלה משחשיכה מותר לכסותו בשבת אבל אם נתגלה מבעי אסור. אמנם הב"ח כתב דאם גילהו מבע"י אדעתא לכסותו מבע"י ושכח דיש להקל ומותר לכסותו משתחשך יעו"ש. וכ"ה דעת הא"ר או' י"ג: אבל דעת הלבוש נראה להחמיר כדעת הש"ע וכ"נ דעת הגר"א. וכ"פ הר"ז או' ח' והכי ק"ל כדעת הש"ע ודעמיה. ומוכח שם בהגר"א דאפי' אם גילהו בה"ש אסור לכסותו בשבת יעו"ש:

א

ל) שם. ונתגלה משחשיכה וכו' ואם מותר לגלותו לכתחלה משחשיכה ולחזור ולכסותו או דוקא דיעבד אם נתגלה מותר לכסותו עיין ב"י שהביא פלוגתא בזה וכאן בש"ע לא גלה דעתו ומ"ש ונתגלה משחשיכה וכו' לשון דיעבד כתב הט"ז סק"ד דלאו למידק דאסור לכתחלה בשבת אלא למידק דאם נתגלה מבע"י לא יכסנו משתחשך וכמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ח' דאפי' לכתחלה יכול לגלותו ולחזור ולכסותו:

א

לא) שם. אפי' להוסיף על הכסוי וכו' ואפי' נתבשל כבר כמב"ד וכדכתב בסי' שי"ח דבכה"ג שייך בישול. עו"ש או' ג':

א

לב) שם. גורם לה להתבשל. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכתב בסעי' ח' עי"ש. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"ב. תו"ש או' ח"י. ר"ז או' ח' ור"ל דמיירי בקדרה טמונה בבגדים ועומדת ע"ג כירה שיש בה גחלים דאע"ג דהגחלים מוסיפין הבל מ"מ לא מיקרי הטמנה בדבר המוסיף הבל אם אין הבגדים נוגעין בקדרה כיעו"ש ובכה"ג משכחת לה שתוספת גורם בישול. וכ"כ המחה"ש. אבל הנה"ש או' ה' כתב דלשון הטור והש"ע לא משמע הכי אלא גם בדבר שאין מוסיף הבל אסור להוסיף אם לא נתבשל כל צרכו יעו"ש:

א

לג) [סעיף ה'] מותר להטמינו וכו' מפני שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן הרמב"ם פ"ד. ב"י. ט"ז סק"ה. מ"א ס"ק י"ד. ומטעם זה נראה דאפי' החזירו לכלי ראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כלי ראשון. ואפשר דאפי' בכלי ראשון אם נתקרר קצת שרי להטמינו. מ"א שם. א"ר או' י"ד. תו"ש או' י"ט. ר"ז או' ט' וכתב דנתקרר קצת היינו עד שאין היד סולדת בו יעו"ש. וכ"כ א"א או' י"ד:

א

לד) [סעיף ו'] מותר להטמין וכו' ואפי' אדם חשוב שרי כנה"ג בהגה"ט. מ"א ס"ק ט"ו. מיהו במאירי כתב ומ"מ אדם חשוב ראוי לו שיחמיר אף במותר לו בכל מה שהבריות סבורות עליו שהוא קולא שכל שרואים אותו מיקל למדין הימנו דבר מתוך דבר ונמצא גורם תקלה עכ"ד. והביאו פת"ע או' כ"א:

א

לה) שם. אבל בדבר המוסיף הבל וכו' מסתמיות לשון זה משמע ודאי דהיינו בכל הדברים הנזכרים בסעי' ג' דמוסיפין הבל אסור להטמין אפי' צונן אבל התו"ש או' כ"א כתב דחול לא מקרי דבר המוסיף נגד צונן אלא נגד חמין יעו"ש. ועיין לעיל או' ט"ז:

א

לו) [סעיף ז'] אפי' בקדרה מבושלת וכו' דסתם הטמנה לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר ומעט תיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון. טור וב"י. אבל בשהייה אפי' כשעושה לצורך מחר שרי דלא מהני מעט חיתוי. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ב:

א

לז) שם. ואפי' מצטמק ורע לו. ומיהו בדיעבד מותר כשמצטמק ורע לו לכ"ע כמ"ש לעיל סעי' א':

א

לח) שם הגה. וכן עיקר. כתב העו"ש או' ה' דלפי מ"ש הרב לעיל סעי' א' בהגה די"א כשמטמין לצורך מחר מותר ובדיעבד יש לסמוך ע"ז צ"ל דמ"ש כאן וכן עיקר קאי אלעשות כן לכתחלה אבל בדיעבד יש לסמוך אמקילין יעו"ש:

א

לט) שם בהגה. או שנתבשל כל צרכו וכו' ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"ז. אבל הא"ר או' ט"ז השיג עליו וכתב דגם לרמ"א ס"ל דהכא בהטמנה מודים דאסור כמב"ד יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"ג דלדעת רמ"א כמב"ד אסור אלא שכתב דמ"ש המ"א דלדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד שרי דעתא דנפשיה קאמר ונ"מ דבדיעבד ובשוגג יש להמוך ע"ז להקל וכמ"ש רמ"א סעי' א' בהגה יעו"ש. אמנם הא"א או' י"ז כתב דלשון רמ"א שכתב כמו בשיהוי משמע דלגמרי מדמי להו יעו"ש. ועיין לעיל או' י"א:

א

מ) שם בהגה. מותר בהטמנה כמו בשיהוי וכו' פי' ומותר להטמין מבע"י דבר שהוא חי לגמרי וכו' אפי' בדבר המוסיף הבל. עו"ש או' ה' אבל בשבת אפי' באין מוסיף הבל לכ"ע אסור ואפי' מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו. א"א או' ט"ז והגר"א:

א

מא) [סעיף ח'] אם הוא מכוסה בבגדים וכו' ולכן גם להמקילין בהטמנה כמו בשיהוי כמ"ש בסעי' הקודם בהגה אם היתה הקדירה ע"ג כירה שיש בה גחלים ומכוסה בבגדים אסור להוסיף על הבגדים משחשיכה דהו"ל כמטמין בשבת בדבר המוסיף הבל כיון דהבגדים מוסיפין הבל מחמת האש שתחתיהן וזה אסור לכ"ע:

ב

מא) שם מחמת אש שתחתיהם וכו' ואפי' אם כסה הגחלים באפר לא מהני דקטום לא מהני בהטמנה. א"א או' ח"י:

א

מב) שם. נוגעים בגחלים וכו' ולדברי רמ"א בסי' רנ"ג סעי' א' אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים. מ"א ס"ק ח"י. תו"ש או' כ"ד. וכ"ה דעת הב"ח:

א

מג) יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו כל הקדרות ביום לעת ערב מסלק האש וגורפין הרמץ ונותנין הקדרה לצורך מחר ומכסין אותה באפר צונן ואין לאסור משום הטמנה מפני דבמקום שבשלו הקדרה כל היום תחלת נתינת הקדירה שם לא היתה לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע הילכך ליכא למיחש למידי. ב"י בשם הרא"ש. מ"א שם:

א

מד) שם הגה. והטמנה שעושין וכו' נראה דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדרה מטעם זה. ט"ז סק"י. אבל הא"ר או' ח"י כתב דא"צ ליזהר דכיון דטוח בטיט לא שייך חשש דיחתה כלל כדלעיל סי' רנ"ד סעי' א' וכ"כ התו"ש או' כ"ו:

א

מה) שם בהגה. וטחין פי התנור וכו' היינו דוקא בפשטי"ד או במיני קטניות שממהרין להתבשל כמ"ש סי' רנ"ד אבל בבשר חי א"צ לטיחה. ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשלו כמב"ד מבע"י אלא א"כ כסה הגחלים באפר כמ"ש סי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"ט:

א

מו) שם בהגה. וטחין פני תנור וכו' ומיהו לדעת הש"ע לא מהני טיחה כמ"ש סי' רנ"ד. מ"א שם. תו"ש שם. ולענין סתירת הטיחה בשבת עיין לקמן סס"י רנ"ט:

א

מז) שם בהגה. שרי לכ"ע. בכל ענין בין גרוף בין אינו גרוף. ד"מ או' ז' אמנם רש"ל בתשובה סי' ס' כתב דאה כבדי התנור היטב ואח"כ הטמיני הקדרות על אותו מקום ונשארו גחלים בתנור חוץ למקום הטמנה והתניר סתום אינו ישר בעיני ימ"מ אם אינו ברור שישמעו מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין מאחר שיש להם במה לתלות אבל במקצת מקומות שמטמינין ומושיבין הקדרות ע"ג גחלים בתנור שרוק וחתום ראוי למחות בידם ולנדותם על כך עד שישמעו יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט:

א

מח) שם בהגה. ומצוה להטמין לשבת וכו' והרוצה להחמיר כדעת הר' יונה ז"ל אינם מטמינים למעלה בבגדים אלא מכסים אותם בחצי חבית וזה אינו קרוי הטמנה שהרי האויר מפסיק בין הקדרה לגחלים. ולמעלה אינה מטמנת בבגדים אלא מכוסה בחצי חבית ואין זה קרוי הטמנה וכן אני נוהג. הרשב"ץ ח"ב סי' ק"ל והביאו י"א מ"ב בהגב"י או' ה':

א

מט) שם בהגה. וכל מי שאינו מאמין וכו' אבל מי שאינו אוכלו מחמת שכאב לו אכילת חמין והעונג שלו הוא לאכול צונן קרוב הוא בעיני דאסור לאכול חמין דהא מצער ליה במה שאוכל. מט"מ סי' ת"ע. והביאו מ"א סק"ך וא"ר או' י"ט. ועיין לקמן סי' רפ"ת סעי' ב':

א

מג"א סק"ח דבלא"ה יתבשל עד למחר כן צריך להיות:

א

אין טומנין. לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כמ"ש סימן רנ"ג ס"ב בהג"ה וטעמא דשמא ימצא קדירתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפי' למ"ד דאינו חייב משום מבשל מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה (הרא"ש) עסי' שי"ח סט"ו:

ב

טומנין בו. דסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר ועסי' תר"ט דאסור להטמין לצורך מ"ש לרמ"א וצ"ע למה כתב סי' רנ"ד סס"ה דמותר לאפות פת לצורך מ"ש ואפשר דס"ל לרמ"א דאף בהטמנ' גופ' חידוש היא דהא מות' ליתן מוגמר וגפרית כמ"ש רסי' רנ"ב אעפ"י שהיא לצורך חול וא"כ הבו דלא לוסיף עלה:

ג

המוסיף הבל. גזיר' שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:

ד

התבשיל אסור. מדסתם משמע דס"ל דאפי' בשוגג אסור וכ"מ בהג"ה ואף על פי דבשכח ושהא מתיר בסי' רנ"ג מכל מקום בהטמנה מחמירים טפי:

ה

או שנצטמק. פי' בדיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש ס"ז דלא כע"ש:

ו

בעומד בחמימותו. וה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי דהא אינו אלא עומד בחמימותו:

ז

שרי לאכול. ודוקא תבשיל שנתבשל כ"צ אבל אם נגמר בשולו בשבת אסור (כ"מ בהגמ"ר) דודאי לא עדיף משהיה:

ח

לצורך לילה. דס"ל דכל שנתבשל כמב"ד שרי כמ"ש ס"ז וכשמטמין לצורך מחר אפילו לא נתבשל כמב"ד שרי דלא יחתה דבלא"ה יתבשל עד למחר:

ט

אלו הם. קופה של צמר שטמן בה אסור להניחו ע"ג גפת של זתים שמעלה הבל אבל להניחה על גפת של שומשמין שרי (גמרא):

י

ששלשתן לחים. צ"ל דחשיב לתבן וזגין כחדא ובאמת ברמב"ם לא הזכיר תבן ומדסתם ש"מ דאפי' לחין מחמת ד"א אסור:

יא

בסלעי'. דלא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדירה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אף ע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן (תוס' שם):

יב

ונתגלה משחשיכה. אבל אם נתגלה מבע"י אסור לכסותו בשבת דה"ל כמטמין לכתחלה ועסי' רנ"ג ס"ב בהג"ה וב"ח מקיל בזה:

יג

גורם לה להתבשל. פשוט דכשטמונה בדבר שאין מוסיף הבל שאין גורם בישול כלל אלא מיירי בדרך שכ' בס"ח ע"ש:

יד

מותר להטמינו. כמו הדבר הצונן שלא אסרו להטמין אלא דבר חם שהי' בכ"ר שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר (רמב"ם ור"ן) ומטע' זה נראה דאפי' החזירו לכלי ראשון נמי שרי דכבר אין לו דין כ"ר ול"ד למ"ש סי' רנ"ג ס"ב דגרע כשפינן ממיח' למיחם דהתם היינו טעמא דאסור להניח ע"ג כירה לכתחלה משא"כ כשהוא בקדירה הראשונה ה"ל חזרה ושרי משא"כ כאן דכשפינן ה"ל צונן ומותר להטמינו ואפשר דאפי' בכ"ר אם נתקרר קצת שרי להטמינו ועמ"ש סי' שי"ח ס"ד:

טו

מותר להטמין. אפי' אדם חשוב שרי (כ"ה):

טז

אפי' בקדירה מבושלת. דסתם הטמנה לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר (טור) ומעט חיתוי מהני להחזיק החום כיון שהוא טמון (הרא"ש ומרדכי) אבל בשהיה אפי' כשעושה לצורך מחר שרי דלא מהני מעט חיתוי עס"ח:

יז

נתבשל כ"צ. ולדעת י"א אפי' נתבשל כמב"ד כמ"ש סימן רנ"ג:

יח

נוגעים בגחלים. ולדברי רמ"א בסי' רנ"ג ס"א אפי' נוגעים בגחלים שרי כיון שאין טמון בבגדים יש מקומות שבמקום שמסיקין האור ובשלו הקדירות גורפין הרמץ ונותנין הקדירות לצורך מחר ומכסין אותם באפר צונן ואף על פי שהכירה מוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא כשמניח לשם הטמנה וגם אין ראוי להטמין בתוך הקרקע ליכא למיחש (הרא"ש) והתו' כתבו טעם זה לחוד מפני שאין ראוי להטמין בתוכה וכתב רש"ל בתשו' דאפר חם אין מוסיף הבל אא"כ מעורב בגחלים וכתוב בסה"ת שאף אם מצא למחר בתוכו קצת גחלים שרי בדיעבד עס"א ובתוס' דף מ"ח כתבו וז"ל דכירה שלנו אין חומה אלא מחמת האש וכל שעה מתקרר והולך אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו:

יט

שרי לכ"ע. היינו דוקא בפשטי"ד או במיני קטניות שממהרין להתבשל כמ"ש סי' רנ"ד אבל בבשר חי א"צ לטיחה ומיהו להרב"י לא מהני טיחה כמ"ש שם ובמקומות שלא נהגו לטוח בטיט אסור לתת מיני קטניות או מיני בצק אלא כדי שיתבשלו כמב"ד מבע"י אא"כ כסה הגחלים באפר כמ"ש סי' רנ"ג ורש"ל בתשו' החמיר מאד ע"ש ופוק חזי מאי עמא דבר ועמ"ש ססי' רנ"ט והש"ג במרדכי כתב וז"ל בשם תוס' מ"ט אין טומנין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אבל הכא שהגחלים בעין ליכא למיחש שיטמין בהם עכ"ל מ"מ לא עדיף משהיה:

כ

ומצוה להטמין. אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן (מט"מ):

א

(א) אין טומנין וכו' – לאחר שנתבשל התבשיל רוצה להטמינו בדבר שישמור חומו כגון בכרים וכסתות וכדומה ואסרו לעשות כן בשבת וטעמא דשמא ימצא אז קדרתו צוננת וירתיחה דחייב משום מבשל ואפילו למ"ד דאינו חייב משום מבשל בזה כיון שנתבשל פעם אחד מ"מ איכא למיגזר שמא יחממה ע"ג האש ויחתה בגחלים ויתחייב משום מבעיר:

ב

(ב) אבל בספק חשיכה – עיין לקמן בסימן רס"א ס"א בהג"ה ובמש"כ שם:

ג

(ג) טומנין בו – דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן וליכא למיגזר הגזירה הנ"ל:

ד

(ד) בדבר וכו' – היינו לצורך שבת אבל לצורך מוצ"ש מוכח מסימן תר"ט בהג"ה שם דאין מטמינין בכל גווני כ"כ המ"א אך תמה ע"ז ומסיק דרק חומרא הוא שנהגו כן ולא מדינא ועיין בלבוש וא"ר שם מה שכתבו בזה ולדידהו בודאי מותר להטמין לצורך מו"ש ואין שם אפילו מנהג להחמיר:

ה

(ה) המוסיף הבל – גזירה שמא יטמין באפר שיש בו גחלים ויחתה בשבת:

ו

(ו) אפילו מבעוד יום – כתב הפמ"ג דאפילו אם הטמין קודם חצות בבקר מ"מ עביד איסורא כשמשהה בהטמנה זו על שבת ואינו מסלק קודם חשיכה:

ז

(ז) או שנצטמק – פי' לענין דיעבד אבל לכתחלה אסור אפילו מצטמק ורע לו כמ"ש בס"ז [אחרונים]:

ח

(ח) בעומד בחמימותו וכו' – הטעם דהא לא אהני מעשיו כלל וכתב המ"א דה"ה המטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל דשרי בדיעבד אע"ג דעשה איסורא דהא אינו אלא עומד בחמימותו:

ט

(ט) י"א דאם שכח וכו' – וה"ה אם שגג בדין וסבר שמותר גם זה שוגג מקרי:

י

(י) שרי לאכול – טעם הי"א הוא דס"ל דהטמנה שוה בזה לשהיה דפסק המחבר לעיל ברנ"ג ס"א דאם שכח ושהה אפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו מותר לאכול. והנה דעת המ"א והט"ז והגר"א דהמחבר ס"ל דאפילו בשוגג אסור לאכול עד מו"ש ולכך סתם הדבר ומ"מ נראה דבמקום הצורך יש לסמוך על דעת הי"א הזה שהרבה אחרונים מצדדים כן ובפרט אם היה נתבשל כל צרכו דבלא"ה יש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה ע"כ אין להחמיר בזה לענין דיעבד בשוגג:

יא

(יא) אבל כשמטמין וכו' – הטעם דעיקר מה שאסרו להטמין במוסיף הבל הוא משום שמא יבוא להטמין ברמץ ויחתה בגחלים וע"כ כיון שמטמין לצורך מחר ס"ל להי"א דלא שייך גזירה זו דאפילו אם לא יגיע התבשיל למאכל בן דרוסאי יתבשל ממילא כל הלילה ולא יבוא לחתות וה"ה דס"ל להי"א הזה דמותר להטמין בנתבשל כ"צ דלא יבוא ג"כ לחתות וע"כ מותר בזה אף במטמין לצורך לילה והוא כדעת היש מקילין לקמן בס"ז בהג"ה:

יב

(יב) שלא יהא רגיל – משמע דאם הוא רגיל אף בדיעבד אסור והטעם דמעיקר הדין אין להם מקום להי"א כמ"ש הגר"א ושארי פוסקים וכ"כ דהיש מקילין דלקמן אין להם מקום בדין ולכך כתב שם רמ"א דאין לנהוג כן בשארי מקומות:

יג

(יג) אסור להטמין בשבת וכו' – ומ"מ בדיעבד שרי וכנ"ל בסק"ז:

יד

(יד) לשום כלים וכו' – היינו אפילו בגדים שמעמידין את החום של הקדרה שלא יצטנן אפ"ה שרי כיון שאינו מכוין לזה:

טו

(טו) או של שומשמין – אע"ג דלענין הטמנה בתוכן שוין הן מ"מ יש חילוק ביניהן דבשומשמין וה"ה בכל הדברים הנזכרים כאן דוקא להטמין לתוכן אסור אבל אם הטמין בדבר המותר כגון בקופה של צמר וכה"ג מותר להניח הקופה עליהן אבל על גפת של זיתים אסור להניח דחמימי טפי ומוסיפין הבל למעלה דרך הקופה להקדרה [גמרא]:

טז

(טז) ותבן – בין אם הוא ארוך או נחתך לחתיכות דקות וזגין הוא פסולת של יקב יין:

יז

(יז) ומוכין – כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישת צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלוים:

יח

(יח) ששלשתן – חשיב לתבן וזגין כחדא:

יט

(יט) לחין – דלחין יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין ומסתימת המחבר משמע דבין לחין מחמת עצמן ובין לחין מחמת ד"א שניהם אסורין אמנם כמה אחרונים הסכימו דדוקא לחין מחמת עצמן שהם מחממות יותר מלחין מחמת משקה שנפלו עליהן משיבשו:

כ

(כ) כסות – וה"ה כרים וכסתות וגיזי צמר:

כא

(כא) ופירות – כגון חטין וקטניות:

כב

(כב) או שאר נוצות – ונקט מתחלה כנפי יונה והוא לשון התלמוד משום דהיה מצוי להם:

כג

(כג) ונעורת – דק דק שנוערין מן הפשתן:

כד

(כד) בסלעים – היינו אבנים קטנים שמוציאין מהם אש וקורין אותן אבני אש. ומה שכתב דלא שכיחא היינו דהא לא שכיח כלל שיטמין בסלעים משום שמשברים הקדרה או שמקלקלים המאכל אבל דבר שלפעמים טומנין בהם אע"ג דלא שכיח גזרו בהו רבנן. כתב רש"ל בתשובה אפר חם הוא דבר שאינו מוסיף הבל ושרי לטמון בו אא"כ מעורב בגחלים והביאוהו הא"ר ותו"ש וש"א וה"ה בכל דבר שאינו מוסיף הבל אפי' הם חמים שרי:

כה

(כה) ונתגלה משחשיכה – מש"כ ונתגלה לאו דוקא דהא אף לכתחלה מותר לגלות כמ"ש בסמוך אלא דקמ"ל דאף בכה"ג שנתגלה ממילא דוקא משחשיכה אבל אם נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו בשבת דהוי ליה כמטמין לכתחלה בשבת וכ"ש דאם גילהו בידים מבע"י אפילו ע"ד לכסותו משתחשך דאסור לכסותו בשבת:

כו

(כו) אפילו וכו' בסדין – ר"ל דלא תימא דזה אינה חשובה הטמנה שאינו מועיל וא"כ כשמכסה עליו בגלופקרין בשבת הו"ל כמטמין לכתחלה קמ"ל דאף סדין מועיל עכ"פ במקצת:

כז

(כז) גורם לה – עיין בביאור הלכה:

כח

(כח) אם פינה וכו' – דלא אסרו אלא כשהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל כשפינהו לכלי אחר אף שעדיין היד סולדת בו מותר ואפילו אם חזר ועירה אותו אח"כ לכלי ראשון שהיה בו נמי שרי דתו לא מקרי כ"ר והו"ל כצונן דמותר להטמינו ואפילו בכלי ראשון אם נתקרר עד שאין היס"ד ג"כ נראה דשרי להטמינו אם הוא במקום הצורך:

כט

(כט) לקדירה אחרת – ואין נ"מ אם נתכוין בפירוש כדי לקרר או בסתמא לאיזה סיבה:

ל

(ל) בדבר שאינו וכו' – דבדבר המוסיף הבל אפילו צונן גמור אסור וכדלקמיה:

לא

(לא) מותר להטמין וכו' – ואפילו אדם חשוב שרי:

לב

(לב) דבר צונן – כגון מים או תבשיל תחת כרים וכסתות:

לג

(לג) כל צרכה וכו' – ולא דמי לשהיה ע"ג כירה דלכו"ע מותר במבושל כ"צ וכבסימן רנ"ג דסתם הטמנה עיקרו הוא לצורך מחר וצריך חיתוי טפי שלא יתקרר התבשיל ולכך חיישינן בכל גווני לחיתוי [אם יטמין ברמץ וגזרו משום זה בכל דבר המוסיף הבל וכנ"ל] ואפילו אם מטמין לצורך הלילה לא חלקו חכמים בגזירתם משא"כ בשהיה דסתם שהיה הוא רק לצורך הלילה שהרי מניחה מגולה ולא יתקרר בזמן מועט ולא חיישינן לחיתוי בזה:

לד

(לד) ואפילו מצטמק ורע לו – ובדיעבד מותר לכו"ע לכו"ע במצטמק ורע לו וכנ"ל בס"א:

לה

(לה) ויש מקילין וכו' – קאי אהטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום אבל להטמין בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל אפילו מבושל כ"צ ומצטמק ורע לו אסור לכו"ע [הגר"א ופמ"ג]:

לו

(לו) לגמרי – ס"ל כיון שהוא חי אפילו אם היה מטמין ברמץ לא היה מתבשל ע"י החיתוי לצורך הלילה ועד למחר בלאו החיתוי יתבשל ולכך לא חיישינן:

לז

(לז) קדירה ע"ג כירה – דהיינו שמעמידה ע"ג כירה מלמעלה על פיה ואין שולי הקדירה נוגעין בגחלים שלמטה [וה"ה בכה"ג אם עומדת ע"ג כסא של ברזל בתוך כירות שלנו] וגם תהיה הקדירה מבושל כל צרכה לפי דעת המחבר שם:

לח

(לח) מחמת אש שתחתיהם – ואפילו אם מפזר אפר ע"ג הגחלים מ"מ מוסיף הבל הוא:

לט

(לט) כל שהוא וכו' – דהיינו כעין שצייר המחבר בסמוך:

מ

(מ) הילכך היכא וכו' – עתה חזר לפרש בקיצור מה שכתב בתחלת הסעיף אע"פ שמותר להשהות ומה שכתב לבסוף דבענין שאין הבגדים נוגעין מותר:

מא

(מא) ואין שולי הקדירה וכו' – המחבר אזיל לשיטתו בסימן רנ"ג סוף ס"א אבל לדעת הרמ"א שם בהג"ה אפילו שולי הקדירה נוגעין בגחלים ג"כ שרי כיון שהקדירה מגולה למעלה ואין טמון בבגדים:

מב

(מב) רחב – ה"ה כשנותן ע"פ הקדרה דף רחב בענין שהבגדים שמכסה מלמעלה לא יגעו בצדי הקדירה:

מג

(מג) אין כאן הטמנה – והנה כ"ז כשיש אש בכירה אבל אם אין אש בכירה כלל י"א שאין לאסור להעמיד קדירה עליה ולכסותה בבגדים דאף שחום הכירה שתחתיה ג"כ גדול ומוסיף הבל מ"מ שרי דדוקא ע"ג גפת וכדומה אסרו משום דראוי להטמין בתוכה וגזרו שמא יטמין ברמץ אבל הכא אין ראוי להטמין בתוך הקרקע של הכירה הלכך ליכא למיחש למידי וגם מטעם אחר י"ל דלא דמי לגפת דגפת מוסיף הבל בעצמו אבל כירה אין חומה אלא מחמת האש ובכל שעה מתקרר והולך ויש שחוששין בזה להחמיר אא"כ מניח כלי או דף רחב על הקדרה מלמעלה ואח"כ מכסה אותה בבגדים כמ"ש בשו"ע ומ"מ אין למחות ביד הנוהגין להקל. ועפ"ז תדע דמה שנוהגין להעמיד קאווי או תבשיל בע"ש מבע"י על התנור מלמעלה ומכסין אותן בבגדים דאף שלא יפה הם עושין לדעת פוסקים המחמירין מפני שחום התנור מוסיף הבל אא"כ יניח איזה דף רחב על הקדירה מ"מ אין למחות בם דיש להם על מה שיסמוכו וכנ"ל. אמנם אם נותן חול ע"ג התנור אע"פ שאין מטמין כולו בתוכו רק ששולי הקדירה עומדים בחול ולמעלה מכוסה בבגדים ע"ג הקדירה בודאי אסור שחול הוא מהדברים המוסיפים הבל וגזרינן שמא יטמין בו כולו. ואם כופה כלי רחבה או שנותן עליה דף רחב ומכסה בבגדים מלמעלה מותר אף שמעמידו עד חציו בחול [ח"א בכלל כ']:

מד

(מד) וכן מותר וכו' – פי' עד השתא מיירי לענין כירה ועתה בא לפרש דגם בתנור מותר ליתן קדרה מבע"י [ואף שאינו גרוף וקטום כיון שנותן בה חתיכה חיה לא חיישינן לחיתוי וה"ה אם היא מבושלת כ"צ דאל"ה אסור משום שהיה וכנ"ל ברנ"ג ס"א] דאף שהקדרה כולה נתונה בתוך התנור ומכסה את פי התנור ג"כ בבגדים ובודאי מוסיף הבל ע"י חום התנור אפ"ה אין שם הטמנה ע"ז ושרי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה:

מה

(מה) והוא שלא תהא וכו' – דאם היו שוליה נוגעין בגחלים ס"ל להמחבר דמחמת זה גופא מקרי מטמין בדבר המוסיף הבל ואסור והרמ"א שם בהג"ה ס"ל דעי"ז לא חשיב הטמנה ע"ש:

מו

(מו) וטחין פי התנור בטיט – הנה לענין הטמנה אין צריך כלל טיח בטיט גם להרמ"א אלא דבא לומר דבטיח שרי בכל ענין אפילו אין נותן בה חתיכה חיה של בשר וגם היא עדיין בתחלת בשול דבלא טיח היה אסור בזה להניח הקדרה בתנור שאינו גרוף וקטום משום חשש חיתוי ובטיח שרי. ודע דמבואר לעיל דדוקא בבשר כשהוא חי אין בו חשש חיתוי דע"י חיתוי לא יתבשל שיהא ראוי לאכול לצורך הלילה אבל פשטיד"א או מיני קטניות או מיני בצק ממהרין להתבשל ואף כשנותנן סמוך לחשיכה כשהן חיין יש בו חשש חיתוי משחשיכה כדי למהר בישולן לצורך סעודת הלילה וצריך שיהיה התנור טוח בטיט ובמקומות שלא נהגו לטוח התנור בטיט אסור ליתן מינים אלו בתנור סמוך לחשיכה אם לא ניתן בהן חתיכת בשר חי אא"כ יש שהות שיתבשל עכ"פ מבע"י כמאכל בן דרוסאי או שיכסה הגחלים באפר כמ"ש סימן רנ"ג:

מז

(מז) שרי לכו"ע – ואעפ"כ י"א דצריך ליזהר שלא יטמין הקדרה בתנור בתוך הגחלים מכל צד דקרוי הטמנה בדבר המוסיף הבל מחמת הגחלים גופא ויש מקילין גם בזה דהא טוח בטיט ולא אתי לחיתויי וכן משמע באור זרוע וטוב להחמיר לכתחלה וגם מטעם אחר פן ישארו הגחלים לוחשות עד למחר ולא יוכל להסיר הקדירה משם וכדלעיל ברנ"ג ס"א בהג"ה ועכ"פ במקום שלא נהגו להטיח הסתימה בטיט בודאי אסור להטמין הקדרה בתוך הגחלים אפילו אם הקדרה כבר מבושל כל צרכה:

מח

(מח) ומצוה להטמין לשבת – אבל מי שמזיק לו החמין מותר לאכול צונן:

מט

(מט) וכל מי וכו' – ובימינו בעו"ה מצוי קלקול גדול ע"י אלו שפורשין עצמם בשאט נפש ממצות אכילת חמין בשבת שבאין לבסוף עי"ז לידי איסור שמצווין לא"י שיחמו עבורן חמין בשבת וכמה פעמים יבואו עי"ז גם לידי איסור דאורייתא של שלשה אבות מלאכות והן בישול והבערה וכיבוי שמעמידין את הכלי עם עלי הטיי"א על המוליאר [ובלשוננו סאמאווא"ר] בשעה שהגחלים בוערות הרי בשול ובכל פעם כשנוטל את הכלי מעליו ומחזירו אח"כ הוא עובר על מבעיר ומכבה דבשעה שהכלי עומד עליו מתכבה האש במקצת ובהסירו מתבערים הגחלים והעושה כן במזיד הוא פסול לעדות ולשבועה מן התורה ומכרית את נפשו מארץ החיים כי היא עבירה שחייבין עליה כרת וסקילה וכל בעל נפש לא יסור ממנהג ישראל להטמין חמין על שבת ולקיים מצות עונג שבת כאשר נהגו אבותינו מעולם ושומר מצוה וכו'. וזה לשון בעל המאור בפרק כירה כל מי שאינו אוכל חמין וכו' וצריך להזמין לבשל להטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין וזוכה לקץ הימין ע"ש עוד:

א

(במ"א ס"ק ב'.) וצ"ע למה כת' נ"ב ולק"מ דאיתא לעיל סימן רנ"ד סעיף ט' דלמוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו וכ' הרשב"א והרמב"ן הטעם כיון שהוא מניחן כדי ללוש בהם למ"ש גזרינן שמא יחת' גחלים בשבת כדי שיהיו מוכנים ללוש בהם למוצאי שבת מיד ע"ש. משא"כ בפת דממילא נגמר ולא גזרינן שמא יחתה שיהיה מוכן למ"ש ודו"ק:

א

מג"א ס"ק ו וה"ה המטמין משמע דבמטמין בשבת במוסיף הבל אף בעומד בחמימותו אסור וצ"ע:

ב

סעי' ז בהג"ה אין לנהוג כן ובדיעבד נ"ל דשרי דהא הרמ"א כ' בסעיף א' כשמטמין לצורך מחר בדיעבד שרי דסמכינן על המתירים זה ואפילו לכתחלה ולהנך פוסקים לא חמיר הטמנה משהי' דלמאי דקיי"ל בשהייה כחנניה גם בהטמנה מותר כמאכב"ד:

ג

סעיף ח' להניח הקדרה בתנורים שלנו לא ידעתי דקדוק ל' תנורים שלנו והא גם בתנורים שבתלמוד דלא מהני גו"ק מ"מ חייתא שרי והמחבר סי' רנ"ג לא הביא כלל קולא דתנורים שלנו דינם ככירה וצ"ע:

ד

מג"א ס"קיט אבל בבשר חי א"צ לענ"ד הא הרמ"א בא לומר אם הוא דרך הטמנה דלא מהני חי כמ"ש ס"ו וצ"ע:

א

אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל. גזירה שמא ירתיח פי' דשמא ימצא קדירתו נצטננה וירתיחנה להטמינה אבל ספק חשיכה סתם קדירות רותחות הן ובמוסיף הבל אפי' בע"ש אסור שמא יטמין ברמץ פי' אפר עם גחלים וזה אסור דשמא יחתה בגחלים משחשיכה:

ב

שרי לאכול. מבואר שם בהגמ"ר דהיינו היכא שמצא שם מעט גחלים בוערות סביב לה או תחתיה ועיקר הטמנה היתה בדשן או כר וכסת או דבר אחר של היתר מותר בדיעבד אבל אם עיקר ההטמנה היתה בדבר המוסיף הבל אסור אפילו דיעבד כההיא דאנשי טבריא שעשו סילון וכו' במשנה ואסרו אפי' דיעבד ולפ"ז אין כאן מחלוקת על הדיעה קמייתא כנלע"ד:

ג

ותבן וזגין כו'. נקט תחל' ד' וסיים שלשתן לחים והוא ל' רמב"ם וברמב"ם ל"ג תבן ע"כ נקט שפיר שלשתן אבל כאן בש"ע שהוסיף תבן לא היה לו לסיים אלא ארבעתן לחים דפשוט בגמרא דגם בתבן בעי' לחי' וצ"ל דגריר בתר ל' הרמב"ם:

ד

ונתגלה משחשיכה כו'. בב"י הקש' על מ"ש הרא"ש דלגי' ר"י בתוס' דרשב"ג פליג את"ק מצינו לפרש במשנה כסהו ונתגלה היינו דיעבד אבל לכתחילה אסור לגלות כו' מ"ש התוס' במשנה נראה לר"י דאפי' בידים שרי לכתחל' לגלות כו' וע"כ כ' ב"י דהתוס' ס"ל דבאותן בגדים עצמן מותר אפילו לכתחלה אבל להחליף אסור לת"ק דהוה כמו הטמנה חדשה ולפ"ז תימ' דהא הרא"ש עצמו כתב ג"כ תחלה האי מילתא דלאו דוקא דיעבד אלא אפי' בידי' מותר לגלות ולכסות וצ"ל דמ"ש הרא"ש מצינו לפ' כתבו דרך קושיא על התוס' דלדבריהם צ"ל כן ע"ש ומ"מ כאן בש"ע צ"ע במ"ש ונתגל' משחשיכ' שהוא ל' דיעבד כמו שדקדקו כל הפוסקים מל' זה במשנה אם כן משמע לכתחלה לא יגלה בשבת ויחזיר ואפי' אותן בגדים עצמן שהיו שם תחלה וכ"ש שלא יחליף אחרים לפי סברת ב"י ואח"כ כתב דאפילו לכתחלה מחליף בשבת וצ"ל דהא דנקט לשון דיעבד ברישא לאו למידק דאסור לכתחלה בשבת אלא למידק דאם נתגלה מבע"י לא יכסנו משתחשך וכמ"ש בית יוסף בשם סמ"ג וסמ"ק והתרומה ואף בתוס' כתב וז"ל אבל אם גילהו בידים מבעוד יום כדי לכסותו משתחשך אסור כו' והפוסקים הנ"ל החמירו כן אף אם נתגלה מבע"י מאליו וב"י העתיק בשם התוס' בלשון זה כדי שלא לכסותו משתחשך וכ"ה ברא"ש וטור אבל הגירסא שלנו בתוס' נראה נכון טפי דהוי דבר והיפוכו דתחילה נקט ההיתר במגלה בידים בשבת ונקט ע"ז ההיפוך אבל אם גילה מבע"י אסור אח"כ בשבת ומשמע אפי' היה דעתו לכסות בשבת:

ה

מותר להטמינו. דלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכ"ר שנתבשל אבל אם פנהו הוי ליה כמטמין את הצונן דמותר:

ו

והטמנה שעושין כו'. נ"ל דצריך ליזהר שלא יעמיד הקדירה אצל דופן התנור דאז נראה כהטמנה דהא עיקר ההיתר שיש הפסק אויר בין הקדירה לדופן וגם הדף הסותם בתנור לא יגע בקדירה מטעם זה וכמו שכתב הטור ההטמנה שהיה הרא"ש רגיל להטמין בגומא ולכסות עליה דההיתר משום שיש הפסק בין הקדירה לדופן: